באופן טבעי

זה דף שאני מתחילה "באמצע", בלי הקדמה ובלי כלום, כי אני קוראת כרגע ספר בשם "המוח המרפא" מאת רוברט אורנשטיין ודיוויד סובל (אור עם 1990) ועולות בי הרבה מחשבות על הקשר בין הבריאות שלנו (ושל ילדינו ושל משפחותינו) לבין הדפוסים שלנו.
יש ביטוי כזה, שעדיף להיות צעיר, בריא ועשיר על פני זקן, חולה ועני - ואם אני חושבת על זה, אז הנחת היסוד של הפתגם הזה היא שאלה דברים נתונים, שאי אפשר לשנות.
ואני רוצה דווקא לשים פה סימן שאלה: האמנם?
"צעיר" איננו רק גיל כרונולוגי. תאריך הלידה שלי והזמן על כדור הארץ P-: שעבר מאז, נתונים. אבל אני כן יכולה לשנות דברים כמו גישה לחיים, גמישות, קלילות וכיוצא באלה.
"בריאות", לתפיסתי, איננה סתם משהו ש"נופל עליך", אלא משהו שאתה יוצר. לפעמים היא משתבשת כי לא ידעת איך למנוע דברים מסוימים מראש, כי לא ידענו אילו דפוסים שלנו אינם תומכים בבריאותנו - זה בסדר. הכל בסדר. הנה קיבלנו הזדמנות לתקן את ההרגלים האלה.
וגם "עושר", מסתבר לפי עשרות הספרים שמתפרסמים בנושא זה חדשות לבקרים, קשור לתפיסת השפע שלנו בעולם ולאמונות המגבילות שלנו יותר מאשר לכל דבר אחר.

אז אני אצטט פה קטעים מהספר ומספרים אחרים, ומזמינה לדיון, להגיגים ולהרהורים בהקשר זה.

בעמ' 171 מתארים המחברים את מחקרו של רופא בשם ג'יימס לינץ', שהגיע למסקנה שיש קשר בין עלייה מסוכנת בלחץ הדם לבין תקשורת חברתית, והמציא למעשה את התירגול בביופידבק לויסות עצמי של לחץ הדם (המונח "ביו-פידבק" אינו מופיע בספר, זה פשוט מתואר). ואז יש תיאור כזה על מטופלת:
היא מתחברת למכשיר ומודדים לה לחץ דם. הרופא מבקש לשבת בשקט בדקות הראשונות. ואז מבקש לדבר על משהו. היא מדברת על מזג האוויר ורואה איך לחץ הדם שלה עולה. ואז שוב מתבקשת לשבת בשקט, וכן הלאה.
"בפגישות הבאות, אחת לשבוע או שבועיים, במשך שישה חודשים, היא תתבונן בתגובת לחץ הדם שלה על-גבי הגראף, בהשוואה לזו מלפני דקות אחדות, שבועות, או חודשים.
היא תלמד לדעת כיצד הוא עולה, בשעה שהיא מדברת מהר ונושמת נשימה שטוחה, וכיצד הוא יורד, כשהיא מדברת לאט, מפסיקה כדי לנשום ונושמת נשימה עמוקה. היא תלמד להכיר אותות גופניים דקים, אותות קטנים מכדי להיחשב לתסמינים, כמו תחושת מתח במצחה, או אגלי זיעה על שפתה העליונה, המזהירים אותה בשעה שלחץ דמה עולה. קשה מכל, היא תלמד לקשר את האותות הדקים הללו לפעולות-הגומלין החברתיות שלה. היא תלמד לשנות את פעולות-הגומלין שלה עם אנשים ומצבים הגורמים לה בקביעות לעליית לחץ הדם. במובן מסוים, היא תלמד איך לנהל דו-שיח בריא עם עצמה ועם זולתה, ותבין איך היא מהווה חלק מגוף חברתי רחב יותר, כאשר היא מדברת" (עמ' 171-172).

לפני זה, בעמודים הקודמים, הם מתארים פציינט אופייני של לינץ', רופא בשם מיכאל, שגילה תוך כדי המדידות של לחץ הדם בזמן שדיבר, שנושא הגירושין שלו - שחשב שנשאר "בעבר ויצא מתוך המערכת שלו", גרם לו לעלייה קיצונית ומסוכנת בלחץ הדם כל פעם שהזכיר אותו.

"בראותו את הכול משורטט על גראף ממוחשב, תוך-כדי שיחתו אתנו, תפש עד כמה מנותק היה לחלוטין מגופו".
הרופא הזה הבין שהוא היה "אטום לרגשותיו", ועד כמה "שיחות פשוטות ומגעים חברתיים יומיומיים" משפיעים באופן חריף על לחץ הדם שלו.
התוצאה היתה שהוא למד לא רק עד כמה היה מנותק מהמודעות לרגשות שלו ומהמודעות לאנשים אחרים - אלא איך להתחיל להיות מודע להם ולהחזיר את לחץ הדם שלו לרמות תקינות.

מה אני לומדת מהתגליות האלה? (שידועות כבר שנים רבות אבל אני לא חושבת שהידע הזה וההבנות האלה זוכים ליישום מלא וחכם בטיפול באנשים)

אני לומדת למשל שיש משמעות גופנית ברורה ל"ניתוק מהרגשות". יש כאלה שזה גורם להם לעליית לחץ דם ולהתקף לב (כמו שמתואר בפרק הזה) ויש כאלה שזה גורם להם לבעיות בריאותיות אחרות (שמתוארות בפרקים אחרים בספר או בספרים אחרים).

עוד דבר שאני לומדת מזה הוא, ש"ניתוק מהרגשות" איננו משהו "פסיכולוגי" כזה, שאנחנו נוטים לתפוס אותו כ"רוחני", או מרחף אי שם בתחום המעורפל הקרוי "נפש" - אלא משהו מאוד מאוד פיזי, שניתן למדידה ברורה במכשירים (ובפרק הבא הם גם מפרטים אילו חומרים בשתן ובדם מופרשים וניתנים למדידה בהקשר הזה) ושיש לו סימפטומים פיזיים ברורים בגוף.
ה"ניתוק" מתבטא קודם כל בזה שאין תקשורת בין התודעה של האדם לבין התסמינים הפיזיים שלו - כמו בדוגמא של המטופלת, היא לא הרגישה שהנשימה שלה נעשית שטחית או ששפתה העליונה מתחילה להזיע, והיא לא קישרה את הסימנים הפיזיים האלה לתחושות רגשיות.

בפרק הבא הם מתארים את "טיפוס A" ואת ההשערות הראשוניות על הקשר בין האישיות הזאת לבין מחלת העורקים הכליליים והתקפי לב. אך אז הם אומרים: "הרעיון של דפוס התנהגות שלם וחובק-כול לא עמד במבחן השנים. לא כל ההתנהגויות הכרוכות בתיאור המקורי אכן קשורות למחלת הלב" (עמ' 179).

מה שנמצא כקשור למחלת לב הוא דפוס אישיות אנוכי. אנשים שהיו גם קצרי רוח, חסרי סבלנות ומלאים איבה ורוגז וגם מרוכזים בעצמם ואנוכיים - אלה היו בסיכון להתקפי לב ולמוות. אם הם היו יותר מרוכזים באנשים אחרים ובפעולות למען הזולת, הסיכון שלהם היה נמוך בהרבה וגם אם לקו בהתקף לב, לא היו מועדים להתקף לב שני.

והערה מעניינת שנוגעת לפוליטיקה של הרפואה:
ריי רוזמן ומאיר פרידמן הם שהמציאו את המונח והמושג "טיפוס A". ואיך נוצר השם הזה?
מסתבר שהם הגישו פעמיים בקשת מימון למחקר שלהם על הדפוס והקשר שלו למחלת לב, ופעמיים נדחתה הבקשה. אז מאיר פרידמן נסע לוושינגטון כדי לברר אישית מדוע דחו את הבקשה שלהם. הוא דיבר עם ד"ר ון-סלייק מה"מוסד הלאומי ללב", שהיה ככל הנראה הממונה:
"והוא הסביר לי, כי היות שבכותרת לבקשות המלגה שלנו השתמשנו במונח 'לחץ רגשי', נשלחו הבקשות תמיד לעיונם של פסיכיאטרים. מומחים אלה פקפקו, כנראה, בכישוריהם של שני קרדיולוגים וביוכימאי לחקור עניינים רגשיים, וסירבו לאשר את המימון. ד"ר ואן-סלייק, שבחן בעצמו את בקשותינו, הציע שינוי קל בניסוח. 'אני מבין, חבר'ה, שאתם מתארים דפוס התנהגות, משהו שהייתם עדים לו בפועל', אמר. 'למה שלא תקראו לזה פשוט דפוס התנהגות מטיפוס A? כך תנוח דעתם של הפסיכיאטרים'. וכך אמנם נהגנו בבקשת המלגה השלישית שלנו. היא התקבלה בחיוב ומומנה".

וואו!

מה שנמצא כקשור למחלת לב הוא דפוס אישיות אנוכי. אנשים שהיו גם קצרי רוח, חסרי סבלנות ומלאים איבה ורוגז וגם מרוכזים בעצמם ואנוכיים - אלה היו בסיכון להתקפי לב ולמוות. אם הם היו יותר מרוכזים באנשים אחרים ובפעולות למען הזולת, הסיכון שלהם היה נמוך בהרבה וגם אם לקו בהתקף לב, לא היו מועדים להתקף לב שני
התיאור נראה לי מתאים למה שאני מכירה והגיוני, אנשים לחוצים חולים יותר. אבל האם אלו שמרוכזים בעצמם חולים יותר מאלו שמרוכזים בזולת?
אני מכירה אנשים שנפטרו מוקדם ממחלות כמו סרטן או שבץ והם היו דווקא אנשים מהסוג שמשקיע הרבה בסביבה, אנשים הסוג הנותן, המתנדב, זה שמשתדל להיות אמפטי, נותן וטוב גם לזולת. מה שכן היה משותף לכולם - הם היו אנשים רגישים מאוד. אולי זו הרגישות שלהם שגרמה להם להיות רגישים במיוחד גם לרגשות של האחר, להיות יותר אכפתיים ואמפטיים, לנסות להיות מעורבים בחייו של הזולת ולעזור לו, אבל מצד שני אני תוהה אולי הרגישות שלהם היא זו שגרמה להם להיות פגיעים יותר ולכן גם חולים יותר?

ממחלות כמו סרטן או שבץ
נכון - סרטן ושבץ הן מחלות אחרות שנגרמות מדפוסים אחרים לגמרי של התנהגות.

אני בפרק שמדבר אך ורק על דפוסי התנהגות שנמצאו כמנבאים התקפי לב ומחלת העורקים הכליליים של הלב.

ואחדד עוד: נמצאו כמה דפוסי אישיות שאופיניים ל"טיפוס A". כל מיני תכונות. בהתחלה חשבו שכל התכונות האלה גורמות להתקפי הלב ולבעיה של העורקים (אצל אנשים אלה נמצאו חסימות בעורקים), אבל ככל שהמחקר נמשך ובדקו עוד ועוד גילו, שחלק מהתכונות לא היו קשורות להתקפי הלב וחלק אפילו היו לטובתם של האנשים.
לא סתם "אנשים לחוצים".
סוג מסוים מאוד של לחץ הוא שגרם לחסימות עורקים ולהתקפי לב מסוכנים. דפוס מסוים של אישיות לחוצה.

דפוסים אחרים גורמים למחלות אחרות. לדוגמא הדפוס:
אנשים מהסוג שמשקיע הרבה בסביבה, אנשים הסוג הנותן, המתנדב, זה שמשתדל להיות אמפטי, נותן וטוב גם לזולת
נקשר בסרטן.

הביופידבק שהזכרת נשמע דומה לעבדה שעושה טארה בראך בלי מכשירים: היא מנחה אנשים להיכנס לגוף (היא מורה למדיטציה) ואז להיזכר או לדמיין כל מיני מצבים ולהרגיש איזה השפעות יש להם בגוף.
ההסבר שלי קצת פשטני, אני ממליצה מאוד לשמוע קצת משפע ההרצאות והמדיטציות שלה שזמינות בחינם להורדה.

מעניין מאוד.

אני זוכרת שכשהייתי ילדה (אולי בת 10 או משהו כזה, אולי יותר) אמא של ילד מהכיתה נפטרה מסרטן שהתגלה אצלה זמן קצר לפני כן. הוא השתולל בגופה שנים ולא ידעו, היא חיה כרגיל עד שפתאום הכל התחיל להתמוטט, ותוך חודשיים או משהו כזה היא נפטרה.
ובעקבות זאת היכתה בי פתאום מחשבה, שלא עזבה אותי תקופה ארוכה (אני זוכרת את עצמי כילדה הופכת והופכת בזה בראשי):
איך זה יכול להיות שכל החלקים של הבנאדם, מהתחושות החושיות והגופניות, דרך השכל והרגש ועד הנפש וההכרה - כולם יכולים להיות כל כך מנותקים עד שמחלה אלימה תשתולל בגוף והבנאדם לא ידע מזה.
זה נראה לי כל כך לא הגיוני ועקום, פשוט מצב לא תקין. טעות.
כשדיברתי על זה עם אנשים פשוט אמרו לי שככה זה וזהו. אבל החלטתי ביני לבין עצמי שאני לא יכולה שלא להאמין שזה יכול לא להיות ככה.
היה לי ברור שבמצב מתוקן, נכון, זה לא אמור להיות ככה. שיש אפשרות שזה לא יהיה ככה.
ואז היכתה בי ההבנה שהטעות הזאת, המצב הלא תקין הזה שבו יש נתק מוחלט בין החלקים שלנו, זה הדבר שמאפשר את המחלה.
ואז נרגעתי והפסקתי לחשוב על זה
תודה שהזכרת לי

סרטן זה לא מחלה אלימה שמשתוללת בלי שהבנאדם ידע. סרטן זה חלק מאיתנו, עצמנו ובשרנו.

חשוב לדעתי לציין שהמחקר שמתואר כאן מומן בתחילתו לפחות על ידי חברות הטבק, והראה תוצאות מרשימות שתומכות בתיאוריה הזו בעיקר כשזכה למימון מהן.
לחברות הטבק היה אינטרס להעביר את "האשמה" בגרימת מחלות לב וסרטן למוקד אחר, במקרה הזה אישיותי.

לחברות הטבק היה אינטרס להעביר את "האשמה" בגרימת מחלות לב וסרטן למוקד אחר, במקרה הזה אישיותי.
תודה רבה על הזווית הזאת ועל תשומת הלב לזה שאם הגורם הוא אני אז אולי אני פחות שמה לב לדברים אחרים שהם גם אני אבל הם בחירות שלי.

חשוב לדעתי לציין שהמחקר שמתואר כאן מומן בתחילתו לפחות על ידי חברות הטבק
כאן לא מתואר מחקר אחד, גם אם ציינתי אנקדוטה אחת.
אני מצטטת מספר שלם שמפרט המוני מחקרים על אספקטים שונים של מחלות שונות.
מה שמעניין אותו הוא המוח ולאו דווקא ב"אישיות" תהיה אשר תהיה.
אז אולי מחקר ספציפי אחד מומן בראשיתו ע"י חברות הטבק, אבל הוא לא היה מופיע בספר אילולא ממצאיו נתמכו ע"י הרבה מאוד מחקרים אחרים שלא מומנו ע"י חברות הטבק.

ובלי קשר, הנזק מהסיגריות ידוע היום ואין עליו עוררין. אף על פי כן יש גם אנשים שמעשנים עשרות שנים והם בריאים כשור. גם זה סימן לכך, שאפילו רעל מוחלט כמו סיגריות איננו גורם ל-100% תמותה אלא יש עוד גורמים שמשפיעים עלינו.

הספר שאני מצטטת ממנו עכשיו (בהמשך אעבור לספרים אחרים כי היום סיימתי את הספר וסימנתי בדבקיות את כל הרעיונות שאצטט לכאן) עוסק במוח וביכולת של המוח לשלוט בבריאות.
יש משהו שחשוב כבר עכשו להגיד:

הכל סטטיסטיקה

כלומר, מתוך כך וכך אנשים שהתאפיינו בדפוס כזה-וכזה, לקו X אחוזים במחלה Y - אבל אף פעם לא 100%. זה מאוד חשוב.

זה אומר שאין לנו תשובה ניבויית ברמה של 100%.
אבל זה גם אומר, שאם אנחנו מזהים בתוך עצמנו דפוסים שעלולים להיות רעילים לנו (אם זה הרגל של עישון או הרגל של אכילת ג'אנק או הרגל של אישיות מרצה עם הלך רוח כנוע), שווה לנו לשנות אותם.

מזכיר לי את המקרה של אדם שהתגלה בגופו סרטן מסוים, לא זוכרת כבר איזה (איזשהו סרטן מוח למיטב זכרוני). אמרו לו, ש-100% מהאנשים שהתגלה אצלם גידול מסוג כזה, מתו תוך כמה חודשים עד שנה.
הבנאדם הזה פשוט אמר מייד: אז אני אהיה הראשון שיבריא ויחיה!
וכך עשה!

הדפוס של אנשים מהסוג שמשקיע הרבה בסביבה, אנשים הסוג הנותן, המתנדב, זה שמשתדל להיות אמפתי, נותן וטוב גם לזולת - נקשר בסרטן.
קראתי, וזה בכלל לא מצא חן בעיני...
כלומר, חסר פה משהו.
הדפוס של משקיע הרבה בסביבה, נותן, מתנדב, משתדל להיות אמפתי, וטוב גם לזולת עשוי לסייע לחולל סרטן כשהוא לא מאוזן על ידי.... על ידי מה?
כלומר, הרי חייבת להיות דרך להיות נותנים, מעניקים, אלטרואיסטים וכולי, באופן שלא יפגע בנו עצמנו.
משהו בסגנון של "ואהבת לרעך כמוך"

רגע, בשמת, הלך רוח כנוע מקושר עם סרטן?

כלומר, הרי חייבת להיות דרך להיות נותנים, מעניקים, אלטרואיסטים וכולי, באופן שלא יפגע בנו עצמנו
חייבת להגיד שבשבילי את, תמרוש, דוגמה ומופת בעניין הזה. מהצד לפחות נראה שאת יודעת לקבל ולתקשר את הצרכים שלך מצוין בד-בבד עם המילים הטובות והחכמות שאת מעניקה בחסד ובנדיבות לכל נזקק.

בשמת,
את מתייחסת בדברייך בדיוק לאותו מחקר שהתברר שהיה ממומן על ידי חברות טבק (רוזמן ופרידמן).
לפי מה שאני קראתי והבנתי, לא נעשו מחקרים רבים נוספים ואלה שכן נעשו גם כן היו מוטים (לדוגמה מחקר שנעשה על ידי המכון לפסיכולוגיה ביהייביוריסטית שמצא, איזו הפתעה, שפסיכולוגיה ביהייביוריסטית מפחיתה מאוד את הסיכון לחלות במחלות לב ואילו פסיכואנליזה מגבירה את הסיכון... לא נותר לי אלא לגחך על ממצאים כאלה)

לא קראתי את הספר שאת קוראת ואין לי ידע מקדים בתחום, אני רק מתארת כאן כמה ממצאים מחשידים אחרי חיפוש קצר באינטרנט. אין לי זמן או סיבה מיוחדת להתעמק בנושא מעבר לכך, ולכן אין לי חשק להיגרר כאן לוויכוחים על זה ולהוכיח משהו למישהי.

אני פשוט חושבת שמשהו כאן נשמע קצת מוזר וקיצור דרך נוח למי שמנסה לקדם אינטרסים שונים. ומי שמתעניינת שתקרא עוד ותגבש את דעתה בעצמה.

אז אולי מחקר ספציפי אחד מומן בראשיתו ע"י חברות הטבק, אבל הוא לא היה מופיע בספר אילולא ממצאיו נתמכו ע"י הרבה מאוד מחקרים אחרים שלא מומנו ע"י חברות הטבק.
בעבר לא היה נהוג לספר מי בדיוק מימן את המחקר ולא כל כך נכנסו לקרביים של מימונים. יכול להיות שכל או רוב המחקרים האלה מומנו על ידי בעלי עניין וזה פשוט לא חשוף. לא חושבת שכדאי להתעמק בשאלה מי מימן מה, או עד כמה הממצאים חזקים.
החלק החשוב בעיניי הוא מה גורמת לי הקריאה. ואם הקריאה מניעה אותי לשנות דפוסים שלא טובים לי ובכך לשמור על הבריאות הפיזית שלי אז זה מספיק טוב. אפשר גם לקרוא בעין חשדנית את המחקר וגם לקחת ממנו את מה שעשוי לשפר לי את החיים.

יש גם אנשים שמעשנים עשרות שנים והם בריאים כשור
טענה לא מוצלחת לדעתי. מה זה בריא כשור? והאם אותו בריא כשור הוא בריא עד אחרית ימיו או שאת חמש או עשר השנים האחרונות הוא "מבלה" במצב קטסטרופלי?
<מצטערת, בדיוק נפטר מסרטן, אחרי מסע ייסורים נוראי, אדם קרוב אלי שאמרו עליו את זה. עשרות שנים עישן, טרף את החיים והיה מעורר השראה ואפילו מעורר קינאה. אבל את חייו סיים בצורה איומה ואמר בלי להתבלבל שהיה מוותר על כל מיליוני הסיגריות שעישן ועל סרטן הריאה שנגרם לו אם היה יכול לדמיין איך יסיים את חייו בגיל 70>

אם אנחנו מזהים בתוך עצמנו דפוסים שעלולים להיות רעילים לנו (אם זה הרגל של עישון או הרגל של אכילת ג'אנק או הרגל של אישיות מרצה עם הלך רוח כנוע), שווה לנו לשנות אותם.
בדיוק! ואם מחקר מפוקפק קצת גורם לנו לחשוב על זה ולעשות את זה אז זה טוב. רוב המחקרים האלה מפוקפקים בכל מיני רמות אז לפחות שיתנו חומר למחשבה על מה שבכוחנו לשנות. ולנו יש אחריות להפעיל את המוח ולדעת שזה שאפשר לשנות התנהגות של הלך רוח כנוע עוד לא אומר שזה מספיק ואפשר למשל להמשיך לעשן בנחת.

משהו כאן נשמע קצת מוזר וקיצור דרך נוח למי שמנסה לקדם אינטרסים שונים
גם לי. ולמרות זאת אני מעדיפה את הנבירה בידע הזה על פני מצב שבו אומרים לבן אדם שאם הוא רק יעשה איקס אז הוא יחלים.

_הדפוס של משקיע הרבה בסביבה, נותן, מתנדב, משתדל להיות אמפתי, וטוב גם לזולת עשוי לסייע לחולל סרטן כשהוא לא מאוזן על ידי.... על ידי מה?
כלומר, הרי חייבת להיות דרך להיות נותנים, מעניקים, אלטרואיסטים וכולי, באופן שלא יפגע בנו עצמנו._
נכון נכון!
זה רק חלק אחד מהפאזל. יש עוד חלקים.
אני בתהליך החיפוש של הרכבת הפאזל פה, זה לא שאני שולטת בתשובות.

רגע, בשמת, הלך רוח כנוע מקושר עם סרטן?
לגמרי!
אבל שוב, גם זה רק חלק מהפאזל. עובדה שלא כל אחת ואחת שיש לה הלך רוח כנוע תפגוש סרטן בהמשך הדרך.

והאם אותו בריא כשור הוא בריא עד אחרית ימיו או שאת חמש או עשר השנים האחרונות הוא "מבלה" במצב קטסטרופלי?
אני כן נתקלתי במקרים של אדם בן 95 בריא כשור, צלול, חזק, בריא ומתפקד אבל גם מעשן. מודה: מקרים בודדים.
מה המסקנות שלי מזה?

1. רק טיפש עושה רולטה רוסית על חייו ובוחר להמשיך לעשן. מה הסיכויים שתהיה אחד כזה? 1:200,000,000 ? (נגיד שיש שלושה כאלה בכל ארצות הברית, אחד כזה במדינת ישראל, מבינה את הכיוון?)
2. השאלה המעניינת היא: מה הדבר שאותו אדם עושה, שמנע ממנו להיפגע מהעישון? זו שאלה חשובה שיכולה להיות מפתח למשהו שיכול לעזור לבריאות שלנו.

שאם הוא רק יעשה איקס אז הוא יחלים
המממ. לא יודעת למה הכוונה במשפט הזה, אבל אשתמש בו כקרש קפיצה:
כאשר מישהו כבר חלה, אז קודם כל רק אתמול האזנתי להרצאה על התקפי לב שבה המרואיין אמר, שרוב מחלות הלב מתגלות כאשר... האדם מת מהתקף לב. סטאטיסטית... כלומר, הוא מת על המקום ולא היתה לו הזדמנות להחלים.

אבל בואו נניח שמדובר באנשים שחלו.
לתפיסתי, בעקבות כל הספרים שאני קוראת מאז שנות השמונים של המאה שעברה, אם הם רוצים להחלים באופן טבעי, אף פעם אין רק X אחד שעליהם לעשות כדי להחלים.
אתם יודעים מה?
אפילו אם חלית בסתם שפעת?
עדיף לגוף שלך שגם תנוחי + וגם תשתי מרק עוף ותה + וגם תשמרי על חום גופך שיישאר גבוה, אפילו רצוי להזיע + בטח יש עוד דברים שיכולים לקדם את הבריאות.

ואם את חולה בדלקות גרון חוזרות ונשנות?
אז כל הדברים האלה פלוס בירור: מה הגוף שלי מנסה להגיד לי? אני כועסת ובולעת ולא מדברת את הכעס שלי? אני חוסמת את עצמי מלהתבטא איפשהו בגלל משהו? אני רגישה בגרון אבל מתעלמת מהצורך של הגוף שלי להיות מוגן מקור ורוח? המערכת החיסונית שלי נחלשה עקב מיעוט בפעילות גופנית? התזונה שלי לא מתאימה לי?

במחקר על הסרטן שכבר ציטטתי (שכחתי איך קוראים לה, לספר קוראים משהו כמו תשעת המפתחות...) היא אומרת, שכל אחד ואחד מהאנשים שהחלימו בעצמם מסרטן, עשה את כל 9 הדברים שהיא מתארת בפירוט. 9 דברים שכל אחד מהם, וואו, עולם ומלואו. אבל היא מדגישה שכל אחד ואחד מהם עשה גם עוד דברים. דברים שלא היו משותפים אבל שהיו ייחודיים לאדם עצמו.
זה אומר שאותם אנשים יצאו למסע די רציני של שינוי גדול בחיים כדי להחלים.
לא כל אחד עשה אותו שינוי, אבל כולם עשו המון שינויים.

אפילו אם חלית בסתם שפעת?
שנה שעברה חליתי במשהו. בדרך כלל אני לא חולה במשהו שמפריע לי בחורף, אבל זה היה מעצבן ממש. האף שלי היה סתום ויכולתי לנשום רק דרך הפה, וכך היה כמה זמן. חלק מהזמן לא עשית כלום, חלק השתמשתי באיזה תרסיס רגיל שמאפשר לנשום, אבל לא עוזר בהחלמה.
היה איזה ערב שבו פשוט אל הצלחתי לרידםפ, והחלטתי שמחר אני מחפשת תרופות סבתא. ומצאתי. והשתמשתי בכל מה שהיה זמין לי. השרתי בצל בדבש, ושתיתי את הדבש, והכנתי תה עם ג'ינג'ר וקינמון וטמין (על הטמין אני לא אחזור, הוא מגעיל ממש), עד שהיה חזק (ומגעיל) ושתיתי.
וזה עזר! ועזר ממש מהר!


ואם את חולה בדלקות גרון חוזרות ונשנות?
אז אולי זה נובע מכך שאני משתמשת בעיקר בחלקים הנמוכים של הקול שלך? כי לדבר בקול גבוהה זה נשי, וישראל לא ממש מעודד נשיות. ואולי כשאני שרה ומדברת אני לא פותחת את הפה ומשתמשת בו כחלל להדהוד והגברת הצליל, אלא דוחפת את הצלילים דרך הפה הכמעט סגור?
ואולי אני עובדת במקום שבו יש הרבה צעקות, וזה מעייף את הגרון? ואולי אני לא יודעת להשתמש נכון במיתרי הקול שלי, ואני ארוויח מללכת לשיעורי פיתוח קול?
ואולי אני פשוט לא נושמת נכון? ואולי אני לא נושמת נכון, כי היציבה שלך היא לא יציבה טבעית ולכן אין מקום לאוויר להגיע?
ואולי אני אוכלת אוכל שממש לא מתאים לי וגורם לי לליחה (בדרך כלל מוצרי חלב הם החשודים המידיים, וחיטה)?

<אני בטוחה שיש עוד כמה. אני רוצה להדגיש את החלק המבני, הבסיסי. של אורח חיים לא נכון שגורם לבעיות. יש חיידקים או וירוסים שלא אצל כל האנשים גורמים למחלה - רק אם הם חלשים באותו זמן. אם משמידים את החיידקים המחלה נעלמת. זה מוכח. אבל האם זה הפתרון? לא עדיף להתחזק?>

אז אולי זה נובע מכך שאני משתמשת בעיקר בחלקים הנמוכים של הקול שלך?
בטח.
יש רשימה ארוכה של אפשרויות.
נתתי רק כמה דוגמאות כדי להדגיש, שלא מדובר אך ורק בגורמים מאוד חיצוניים (כמו וירוס שנתקלת בו או תזונה) אלא שברוב אם לא בכל המקרים מדובר בשילוב מורכב של גורמים מכל מיני סוגים, חלקם "מנטאליים/קוגניטיביים/רגשיים".

ככל שנדבר יותר על רפואה באופן טבעי, שקשורה לאורח חיים באופן טבעי, כך נבין יותר גם שתהליכי ריפוי טבעיים שולחים אותנו להבנה עמוקה יותר של "אורח חיים בריא" ולהבנה עמוקה יותר של הגורמים לשיבוש והאמצעים לעזור לגוף לרפא את עצמו (שזהו הריפוי באופן טבעי - לדעת לעורר את מערכות הגוף לרפא אותו בעצמן, בלי להפריע להן).

ממש כמו שלידה באופן טבעי פירושה לתת לגוף ללדת ולהסיר ממנו את כל המחסומים והמכשולים שמפריעים לו ללדת (וכמה שנים לקח לנו בעולם המודרני להבין אותם? אנחנו שנקודת המוצא שלנו היתה לידה בבית חולים בסיוע רופאים ואחיות מיילדות, שגישתם התערבותית, ניתוחית, ניתוקית, חסרת הקשבה לתהליכי הלידה הטבעיים - כמה דברים היינו צריכות להבין בעיקר כדי לסלק מהתפריט של הלידה את כל הנזקים?).

_הדפוס של משקיע הרבה בסביבה, נותן, מתנדב, משתדל להיות אמפתי, וטוב גם לזולת עשוי לסייע לחולל סרטן כשהוא לא מאוזן על ידי.... על ידי מה?
כלומר, הרי חייבת להיות דרך להיות נותנים, מעניקים, אלטרואיסטים וכולי, באופן שלא יפגע בנו עצמנו.
נכון נכון!
זה רק חלק אחד מהפאזל. יש עוד חלקים.
אני בתהליך החיפוש של הרכבת הפאזל פה, זה לא שאני שולטת בתשובות._

טוב, אז אני יכולה להציע כמה חלקים שעשויים להתחבר:

• קיפוח עצמי בלתי מודע, בנאדם שמניח מראש שלזולת מגיע יחס טוב, ובמקביל מניח שלו-עצמו לא מגיע אותו יחס טוב.
• מחסור במרחב לביטוי אישי, ולגיטימציה פנימית לביטוי האישי הזה.
• ייאוש

חותמת על התוספות שלך ומוסיפה:

• כעס שבולעים אותו, שלא מבטאים אותו בשום צורה.

כל ההצעות שנרשמו לי נראות לי כפירוט לנושא של מחסור באהבה עצמית. מי שנותנת לאחרים על חשבון עצמה נכנסת למינוס, וזה חייב להשפיע איכשהו.
כשמתארים אנשים שעוזרים לאחרים וחולים בגלל זה, זה נראה לי טיפוס האישיות המרצה, שדואג לאחרים ולא לעצמו, ושחסרה לו האהבה העצמית שעירית אוהבת לדבר עליה. כלומר, מדברים על טיפוס שלא מאוזן מלכתחילה, לו הוא היה מאוזן, הוא היה נותן כמה שהוא יכול, ולא נכנס למינוס, לא נותן על חשבונו.