באופן טבעי

דף בלוג

כי התכנון לתעד במחברת את הימים ואת ה"פנינים" מתמסמס.
אין תחליף לרגע האמיתי, ובכל זאת יש כמיהה לשמור קצת , שלא הכל יחמוק מזכרוננו...

עם השמחה שבגדילה וההתבגרות, נס הצמיחה היומיומי הזה, יש גם נסיון לאחוז בגוריות הפעוט ש"רק אתמול" (לפני שנתיים וחצי) נולד .לשמור זכרונות צרורים במילים.

לא התחלנו מבראשית... אבל כל בוקר הוא בראשיתי, כל צהריים, כל ערב.
מה שמיוחד בהיותך עם תינוק, הוא תפישת הזמן החדשה, המאתגרת והמלמדת.
כל רגע הוא התחלה של משהו חדש. התנסות, תהייה, נפילה וקימה. פרופורציות אחרות לחיים, לעצב ולשמחה .לנתינה. בעיקר לנתינה. איזה אושר לגלות אותה אצלנו, בכזו עוצמה, ללא תנאי.
אני חושבת שמצאתי את התשובה ל"מה זו אהבה"


שתיל : סבתא, יש לך ציצי?
סבתא: בטח שיש לי.
שתיל : למה?
סבתא: לכל אישה יש..
שתיל: אז את מי את מניקה?!

וממש הערב, בהשכבה:
אמא, ענבים הם בעונה?
לא, כבר לא.
ואבטיח?
לא.
ותפוז?
כן.
וסוסים?

איזה מתוק

עם בוקר - אני מנסה להעביר (שוב) את עמדתי (הידועה לו היטב..) :

ציירת על השולחן !
(תיאור - קטע מרשים בפלטת העץ הבהירה כוסה בסגול באינטנסיביות מרשימה לא פחות)
כן, ציירתי.
אנחנו מציירים על נייר.
אני ציירתי על השולחן (בטון של "מה נהיה איתך אמא?..")
אני מבקשת שלא תצייר על השולחן.
אבל אמא , אני ציירתי ציור יפה מאוד.

נאלצתי להפנות גבי אליו, לבל יראה את החיוך הגדול שליווה את "עמדתי התקיפה"

נחמד לי לקרוא.

בן כמה הוא?

אחה"צ בגן המישחקים השכונתי.
אבא של פעוט, לא מוכר לנו, מפתח עימנו שיחה ובמהלכה פונה אל השתיל:
באיזה גן אתה?
אני לא בגן. אני בבית.
(בהמשך האיש פונה אלי להבהרות והסברים)

בדרכנו הביתה:
אמא, כשיהיה לי גן אני אלך לגן.
אבל אתה לא הולך לגן.
כן, אבל פעם, כשיהיה לי, אני אלך.
אתה יודע, ילדים שהולכים לגן, נשארים שם בלי אבא ואמא. הגננת נשארת איתם.
בלי ההורים?
לא.
אז אני אבכה.
אנחנו לא נשאיר אותך בגן.
טוב אמא.

חבר טוב שלנו (איש בן 40) בא לבקר, אנחנו מתקשקשים ומתארגנים לארוחת ערב.
יושבים ליד השולחן ושתיל אומר לו:
מותק, קח תאכל.
(זה תמיד מדהים ומצחיק איך שהוא מחקה אותנו)

השתיל מגלה סימן של עקיצת יתוש זעירה בזרועי.
אמא, יש לך פצע.
זו עקיצת יתוש.
אל תדאגי אמא, זה יעבור.
(מהנהנת בראשי)
אמא, את יודעת, הגוף שלנו יודע לרפא את עצמו. הכל יהיה בסדר אמא. אני אתן לך נשיקה בעקיצה.

איזה מקסים !

אני נהנית מהילד שלך, ונהנית מאיך שאת כותבת.

אבא, אמא אמרה לי להניח לה.
אני לא רוצה להניח לה.

(לחבר שבא לבקר)
בוא תראה. כאן המים האפורים שלנו. יש בהם זחלים של יתושים.

<מסגיר את הפדיחה. מבחינתו זה חלק אינטגרלי מחיות המחמד.

בוקר שישי.
האיש הכין סלט עם מלאנתא סוגי ירקות ואגוזים. יושבים בחוץ ואוכלים.
שתיל רוצה מיץ קלמנטינות. האיש דואג לחתוך לו אותן לשתיים וזהו.
אנחנו אוכלים. הוא במטבח, סוחט במסחטה חשמלית, קלמנטינה אחת ועוד אחת ועוד, עד שיש מספיק לטעמו. מוזג לעצמו, שותה בעמידה ליד המסחטה, מסיר את חלקיה ושם בכיור, ויוצא אלינו.
בן שנתיים ושבעה. מדהים. עצמאי כמו שאבא שלו מאפשר לו מהיום הראשון. בלי להטיל ספק ביכולותיו. בלי לומר "אתה לא יכול, קטן מידי " ושכאלו.
כמה מזל יש לו עם אבא כזה. אני "פולניה" מידי. משתדלת ללמוד מאבא שלו.
בעיקר מאפשרת להם לצמוח ביחד, צמד חמד.
מביטה בפליאה על האיש הזה, שלפני שילדנו לא יכולתי לנחש שיהיה כזה.
כל יום זה מפליא ומרגש מחדש ומלמד אותי להיות אמא שונה ממה שהאוטומט שלי היה מאפשר לי.

מ-ק-ס-י-ם ! @}

בוקר. הקטן אוכל את ארוחת הבוקר שלו (חצי רימון, פומלית שלמה, שני קיווי - טורף פירות ארצישראלי מצוי ) בשמחה ואני לידו. לאבא נותנים עוד שעתיים שינה צ'ופר .
אמא, יש לך פיפי?
כן.
אבל איפה הפיפי שלך?
יש לי פיפי של בנות.
לי יש בולבול.
נכון.
אז יוצא לך משם פיפי?
כן.
אה.

<פעם שניה שמעלה את הנושא. לפני שלושה חודשים ערך בירור מקיף
השמות פין ופות הועלו, אך מסתבר שכרגע מרב העיניין הינו סביב השאלה אם יש לי "פיפי" ..
הידיעה שכן מרגיעה במיידי ואני לא מתבקשת להמשך הסוגיה >

בזמן ההשכבה ,אחרי כמה ספרים ורגע לפני שנרדם:
אמא, נכון שפעם הייתי בבטן שלך?
נכון.
אז פעם אני יחזור לשם.

ונרדם.

מזה מס' ימים, שכל מיפגש עם כלב ברחוב מוליד שיחה קטנה בנושא .
והיום:
אמא, אין לי כלב.
<שתיקה שלי. מן הסתם ממבוכה שתוקפת אותי מבקשתו, שהרי אין לי עכשיו רצון לכלב אבל מה עם הרצון של הילד?>
אמא, אני רוצה שיהיה לי כלב.
למה?
כי אני רוצה שיהיה לי כלב בבית.
ומה תעשה איתו?
אני אסתובב איתו ברחוב.

ארוחת בוקר: פומלית, פילפל אדום "מצחיק" (כך מכונים אצלנו אלו הארוכים), שתי ביצים רכות, כמה דפי אצת נורי.
הצד הקולינרי מאוד מפותח אצלו ,
האהבה לאוכל הינה חלקי הצנוע בגנים שלו

"אמא אהובה שלי, מתוקה שלי, יקרה שלי, אהובה שלי, מתוקה שלי"...
וכך, מתנגנת לה המנטרה בפיו, שוב ושוב, עם מנגינה מאולתרת ומשתנה בכל פעם, תוך כדי משחק עם עצמו.

"אמא, אני רוצה להתקבל איתך "(= להתכרבל מבחינתו)
חופן את ראשו בחזה שלי (ותופס את הציצים באהבה ובעלות עד אין קץ )

בשבועיים האחרונים:
"אמא, אני רוצה להיכנס לך לבטן"
נכנס מתחת לחולצה וצחוקו מתגלגל.

"אמא, כשאני אהיה גדול אני אחזור לבטן שלך"
וגם
"פעם, אני שוב אהיה תינוק ואחזור לבטן שלך"

"אמא, התגעגעתי אליך כ"כ. חיכיתי לך כ"כ הרבה זמן" (יצאתי לשעתיים..)


בכל יום אני תוהה איך זכיתי באושר הזה... כמה אהבה הוא מרעיף עלינו,על אנשים קרובים אליו, וגם לאנשים לא מוכרים באוטובוס וברחוב, לעלים ולפילפלים

"אמא, השארת את הציצי שלך פתוח"
כשממשיכה לשכב בבוקר במיטה, לאחר ההנקה, בלי להוריד את החולצה בחזרה.

נהנית לקרוא.

את אמא מקסימה

אוהב לעמוד ולצפות בי מתקלחת
אמא, איך הציצי לא נופל לך?
מה?! (לא שמת לב ילדי אבל הוא נפל מזמן... מצחקקת ביני לביני)
איך הוא לא נופל לך? הדבקת אותו עם צלוטפ?
( מבחינתו זו ישות נפרדת ולא חלק אינטגרלי מהגוף שלי. אני פשוט כאן על מנת לשאת את הציצים עבורו )

ההנקה הצטמצמה לכדי פעם אחת רישמית ביום, כשמתעורר בבוקר.
זה לא כולל ימי מחלה, ובקשות מיוחדות

לאחר שקיבל מכה ובכה:
אמא, אני מרגיש שאם תניקי אותי זה יעזור לי להירגע ולהפסיק לבכות.
אז אני אתן לך נשיקה וחיבוק ואולי הם יעזרו?
לא אמא, אני ממש מרגיש את זה בגוף שלי. שאני צריך ציצי.

מקריאה בספר "פומיקי סיפורו של טפיר" ולמראה ציור העטלף שמפחד מחושך ומאיר בפנס, הוא אומר :
תראי, הוא מכבה את החושך !

כמה ימי מחלה וארוע אחד עירערו את שעות השינה. נירדם כמעט בחצות ומתעורר לקראת הצהריים.
אני מתנהלת בשקט לא להפריע את שנתו של "הנער המתבגר" בן השלוש שמתעורר עם "אמא ציצי". אח"כ בודקים אם בקעו פרפרים מהגלמים. טורף כמה קרטיבי פירות ביתיים. אני רוצה לצפות בסנופי. צופה, על ברכיו קערה עמוסה בפירות קיץ. הוא נראה כ"כ מאושר.

@}

לא אמא, אני ממש מרגיש את זה בגוף שלי. שאני צריך ציצי.
כמעט מתגעגעת להנקת ילד

התגעגעתי לדף הזה !

אמא מקודם שינקתי זה לא הספיק לי.
כן אהוב, כנראה שאין לי הרבה חלב.
למה אמא?
כי גדלת ואתה אוכל כל מיני דברים ויונק רק בבוקר.
אמא, אני לא מסכים שלא יהיה לך הרבה חלב. אני אוהב לנוק הרבה. אני הולך להביא לך כוס מים. תשתי הרבה ויהיה לך הרבה חלב בשבילי.

לנוק!
ינקת לא מזמן (אני מנסה לתמרן בין רצונו לנוק הרבה לרצוני להניק ממש מעט)
אז מה, לא ידעת שאני חזיר?

כ"כ הרבה קרה מאז כתבתי כאן. קצת חבל לי על מה שלא נכתב ונשכח.

כשסיפרנו על ההריון, בתום השליש הראשון:
"אמא, אז יגדלו לך עוד ציצים בשבילו?"

וגם

"אז עכשיו נעבור לדירה גדולה יותר ? איפה הוא יישן? כי אין מקום בשבילו במיטה"

כל התגובות הראשונות היו של ניסיון להבין ולוודא שמקומו לא יתערער.
ועכשיו - אח גדול, כמעט בן ארבע, שמח בתינוק הזעיר שהצטרף למשפחתנו ובד בבד מתקשה לקבל את העובדה שהוא כבר אינו היחיד, שתשומת הלב ניתנת גם לקטן.

אמא, אני רוצה להיות רק איתך, שנעשה רק שנינו משהו.
מיניקה את הקטן וכשנרדם הוא במינשא על אבא. הגדול ואני חומקים לנו להצגת ילדים בבוקר שבת שמשי קריר. נבלעים בחלל ההופעות הקטן ושם בחושך הוא מתמסר לליטופים שלי, אלו שכבר אינם שמורים רק לו. אני מחניקה דמעות של אושר וכאב ואושר, על השינוי הגדול המבורך והמבלבל בחיינו. נזכרת, למגע כפות ידיו הקטנות, שהוא גדול -קטן ואינו מבין כרגע את משמעות השמחה של אח שישחק עימו בעתיד. כרגע הוא עבורו גנב אימהות קטן
הסתיימה ההצגה ועימה השעה המתוקה רק של שנינו.
אבא עם גור במינשא מחכה בפתח. הוא רץ אליו יודע שזהו, עכשיו זה הקטן, אני והציצים. מזל שהוא ואבא כ"כ מחוברים.
אני מרגישה עצב גדול שממשיך ומלוה אותי בכל יום, על השינוי בינינו.
בלילה הוא ישן בקצה המיטה המשפחתית, אחריו אבא, אני והקטן. אחרת יתגלגל עליו בלילה.
אני מתעוררת , מיניקה ומביטה בו מרחוק. השמיכה נשמטה ממנו ואבא נוחר. תיסכול גדול על המרחק שנפל עלינו ובינינו פתאום. לא תרגלתי את זה בחודשי הלידה, והינה זה כואב ומתסכל , פיזית וריגשית. אבא יוצא איתו ,מבלים ביחד ואני מרגישה נוטשת וננטשת.
זה זמני, זה פושט ולובש צורה ואנרגיה שונה בהתאם לימים החדשים. צריכה להתרגל וגם להתאזן הורמונלית זה בטוח יעזור.

ממשיכה ליהנות לקרוא אותך. הצטערתי שלא כתבת כלכך הרבה זמן.

<אהבת עולם>

נושא המוות.
לאחר שראינו מס' בעלי חיים מתים (חתול, קיפוד)
וגם קיבל הסבר על אי אלו צמחים רעילים שיכולים לגרום למחלה וגם למוות -
תהה :
אמא, אחרי שאני אמות אני אחזור להיות חי?

אוהב מאוד את האח שנולד. מלטף, מנשק ואומר לו מילות אהבה.
אתמול הסביר לו ש : אני האח הבכור.קודם אני נולדתי ואח"כ אתה ואותי אוהבים יותר זמן.

אני לא יונק יותר. כשהיית בהריון ינקתי כל בוקר. היה לחלב טעם של מלבי.
עכשיו הוא לא טעים.

מזכירה לעצמי לכתוב את סיפור הגמילה שלו מההנקה.

גנב אימהות קטן ביטוי מ צ ו י י ן !!!

אמא יקרה,

מזל טוב ! מבינה לליבך. לא פשוט השינוי הזה. ההורמונים עושים גם את שלהם...

איך נוצרו השמיים?

שואל הרבה שאלות מקסימות .

ימים ספורים לאחר שנולד לו אח ביקש להסתפר, בפעם הראשונה בחייו. היה ארוע מרגש, מלווה בקרובי משפחה שלקחו על עצמם את המלאכה. התקצץ ושמרנו על זנב ארוך מאחור. לאחר מס' שבועות ביקש להוריד גם אותו "כי אני לא רוצה"(אני מאוד אהבתי) והפעם זו היתה תספורת עם מכונה. קצוץ קצוץ.מקסים. נראה כמו טיבטי. לאבא היה קשה עם המעבר מהמראה הילדי לבוגר הרבה יותר. כולם החמיאו. אני לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים במשך ימים שלמים. פשוט לא ייאמן, כמה הוא גדול ויפה. כ"כ יפה. טפו חמסה..

מנסה לדלות מזכרוני דברים שלא נכתבו ורוצה לזכור.

כשנולד התינוק החדש, הוא הביא לו מתנה ענף
באותו יום הפסיק לינוק. גמילה עצמית. לי היה קשה כי חששתי שהוא כועס עלי על האח שנולד. בכיתי וקצת התחננתי שיינק (גם כי היתה לי דלקת וקיוויתי שכמה יניקות חזקות שלו יעזרו לטפל בה) אבל לאחר מס' ימים הבנתי שזה בסדר. שהוא גדל ואם בגיל 3.8 הוא בחר להיגמל זה סימן שהוא קיבל את מה שהיה צריך ושיחרר את הציצים וההנקה האהובים עליו כ"כ. וגם שיש לו את הידיעה והביטחון שאני כאן בשבילו ואוהבת אותו.

בן 4.8
אוהב מספרים. כל היום סופר. הכל
זה התחיל לפני כשנה . אוטובוסים אהובים עליו מאוד וכל ציפיה לאוטובוס מלווה בהתנסות בזיהוי המס' של זה שמתקרב. כך לנגד עינינו קורית ומתהוה למידה עצמית, ספונטנית, מפעימה ומרגשת.
זיהוי מספרים עד מאה, תרגילי חיבור. הכל מסקרן אותו. אני משתדלת לא להיגרר מצידי לתירגול יזום ובעצם כבר השתפרתי מאוד בתחום הזה

אבא, מהו המס' האחרון חביב?

מרד בעינייני תזונה. בקייץ הזה כבר לא יכולנו לספק את תשוקתו למתוק וקר בתוצרת בית מזינה. דרישה לארטיקים קנויים. בתחילה ניסינו להתעקש, אבל הבנתי שיש מקום גם לרצונות שלו ושנמצא את האיזון. לא מעוניינת שזה יהפוך לאישיו, ל-ה-תשוקה אל משהו בלתי מושג וכך יתעצם המקום הזה. מוטב לתת לו לאכול מעט , לפחות קרטיבים וגלידות. חטיפים עטופי ניירות מרשרשים למיניהם לא כלולים בעיסקה. הרבה הסברים וסיפוק התאווה במתוקים ביתיים שווים.
תמיד מה שרואים בחוץ מפתה. בגיל הזה בודאי.

"אמא, אני רוצה קרטיב עם צבע מאכל וסוכר !"

לאחר שבועות של שאלות שחזרו על עצמן בנושא המוות ובעיצומה של תקופת המרד...:

אמא, אז כשאתם תמותו ואני ישאר אני יוכל לאכול את כל הממתקים שאני רוצה?
(צחקתי מאוד, כמובן, ובליבי ביקשתי ממנו שימשיך תמיד לראות את חצי הכוס המלאה...)

אוהב להיות עירום. בגיל 5 וקצת כבר חש לפעמים במבוכה במחיצת אחרים, זרים.
אולי זה מה שאני משדרת, שזה כבר לא כמו כשהיה קטן ממש. שלא מתאים שיתפשט בכל מקום וליד כל אחד. נכנסות לכאן החרדות שלי לגבי אנשים עם כוונות לא טהורות וגם ההתלבטות אם זה לא סוג של הטרדה כלפי אחרים שאולי לא מעוניינים ורגילים לראות ילד בגילו, שנראה כמו בן 7 לפחות, מתפשט במזרקה העירונית. מציעה בגד ים.

לפני כמה ימים הסתובב שעות עירום , בבית וכשהצעתי שנצא לרחוב התלבט אם להתלבש, ויצא מפיו שיבוש לשוני מדהים במיוחד:
"אני אוהב להיות פשוט".