באופן טבעי

@}

אמרי לעצמך- אני אוהבת אותך. הרשי לעצמך להיות נאהבת. לפעמים נדמה כי את לא מרשה.
את כתבת, באביב 2006
מצטטת לך, שיהיה לך שוב מול העיניים.

לו רק הייתי מאפשרת לה, לגברת האריס להיות יפה, בריאה, אהובה. להרגיש כמו מיליון דולר.
תשכחי רגע מגברת האריס,
במקומה נסי לחשוב רגע על דמותה של האלוהות הממשית החיה בקירבך.

לא את
היא
כולה שפופה ומצומקת, כנפיה מקומטות להחריד,
יושבת שם עמוק בפנים,
צפונה וממתינה בסבלנות אין קץ לזמן בו תסכימי לפתוח לה את המרחב ולרווח לה את כסא המלכות.
כולה משתוקקת להנכיח את עצמה כראוי בתוך גביע הזהב הסדוק שהינך.
לישר היטב את כנפיה, לנער ולמתוח את קמטיה, ולזרוח באור יקרות מבעד לנימים הדקים ועורך השקוף.
היא היא הברית
שותפה של האל
יצוקה אל תוכך וממתינה.....
וממתינה....וממתינה....
ולעד ועד אין סוף תמשיך ותמתין....
באהבה שלמה
וללא תנאי
שתסכימי
רק להיות

כבר שאלתי אותך בת כמה את גברת האריס?

<את באמת סופרת>

כבר שאלתי אותך בת כמה את גברת האריס

אבל מי סופר.

שלום לך גברת
פעם ראשונה שלי פה , בדף שלך
הגעתי לגמרי במקרה. נשארתי.
קראתי הכל. בנשימה אחת ארוכה.
הלב שלי התכווץ, התרחב, התרוקן ושוב התמלא
את כותבת כל כך נפלא
את כל כך מורכבת
את נפלאה!

הדבר היחיד שמתחשק לי להגיד זה
רוצה להיות חברה שלי ?

@} @} @}

אמא, אני מצטער שנולדתי לך. הלוואי ויכולתי להיוולד לאמא אחרת.
כך בכורי, הערב אחרי יום מהגיהנום בו הוא צרח עלי בסופר שאקנה לו ממתק ועכשיו ולא הרפה ולא ויתרתי ולא קניתי.
כך בכורי, עונה לתהיות ליבי האם לשלוח אותו לגן בשביל להיפטר מהויכוחים והריבים המתוכחמים שלו. אלוהים איזה ילד חכם נתת לי חבל שלא עשית את אמא שלו חכמה כמוהו.
יצאתי החוצה לבכות לתוך השקט של הלילה. ריח האדמה הטחובה דחוסה מיום חם ללא מוצא של רוח השתרבב לתוך מחשבות אובדניות שחדרו לתוכי כמו אלו בילדותי. הלוואי שלא היית אמא שלי, אמרתי לאימי. קקה בידך הכל חוזר עליך שרנו כשהיינו ילדים. והנה הקקה באמת חזר.
הילד יצא, ולמרות כל הכאב ואולי בגלל הזמנתי אותו לחיבוק. סרבן חיבוקים אבל איכשהו הוא התמסר לתוכי והשכבתי אותו בתנוחת הנקה, התנוחה הכי נעימה שאני מכירה. ראשו על אמת ידי אמרתי לו שאלוהים בחר בי להיות אמא שלו ואלוהים בחר בו כילד עבורי. והוא גדל בתוך הרחם שלי, בתוך הבטן שלי ונוצר מאהבה, חלק מאבא, חלק ממני וחלק מאלוהים.
מה, יש בתוכי אלוהים, הוא שאל בעיניים גדולות ותמהות.
כן. בתוכך, בתוכי, הכול אלוהים, שנינו אלוהים.
ואתה זוכר שבכל יום כשאלוהים עשה משהו הוא אמר שזה טוב? "וירא אלוהים כי טוב"?
אהה, הוא מהנהן.
אז גם כשאתה נולדת וגם עכשיו, הכול "כי טוב". אפשר לכעוס ואפשר לכאוב ואפשר להרגע ולשמוח ולאהוב ובסופו של דבר אלוהים רואה כי טוב.
ניכנסנו פנימה, עמוקים בתוך שיחה עמוקה.
אני פצועה מבפנים, ומזדהה עם אמא שלי. כמה הכאבתי לה אז. הכול חוזר אליך וחרא בידיך. היא הבטיחה לי שכשהילדים שלי יכאיבו לי במילים כמו שאני הכאבתי לה במילים, ואני אמנם אמנית במילים כואבות ומכאיבות- אבין אותה.
ויהיה ערב ויהי בוקר יום שלישי.

כל הכבוד שלמרות הצרחות שלו
מצאת מקום בתוכך להכיל את זה ולערסל אותו.
את באמת אמא מיוחדת, והוא יבין את זה כשהוא יגדל קצת.

אני פצועה מבפנים, ומזדהה עם אמא שלי. כמה הכאבתי לה אז. הכול חוזר אליך וחרא בידיך. היא הבטיחה לי שכשהילדים שלי יכאיבו לי במילים כמו שאני הכאבתי לה במילים, ואני אמנם אמנית במילים כואבות ומכאיבות- אבין אותה.
אח'.
עוקבת ונהנית מהכתיבה

יום חדש. הגור מתעורר בחיוך מבחינתו יום חדש התחיל, מה שהיה לפני שישן נמחק ואיננו עוד.
אני מתרגלת יוגה, פורשת מזרון לצד המיטה מתרכזת כולי בדבר האחד והיחיד שלא פוצע אותי בלב.
הריכוז חוזר לתוך האף, נשמת אפי נותרת ריקה משמחה מלאה באהבה כואבת.
הוא מעולם היה שלי, הבן שלי. אף אחד מילדי אינו שלי. תמיד אוהב אותם יותר והם יצטרכו להתרחק ממני ומאהבתי בכדי לבנות להם חיים עצמאים. איזו תובנה אמיתית וכמה שהיא נכונה ומאמללת בו בזמן.
אם כך, ללא תלות במספר ילדיי תמיד אהיה בודדה אלא אם אמצא לעצמי חברה אמיתית- בתוכי.

את כל-כך חכמה ואני לומדת ממך המון.

היום השלישי של מזון נא. בעיקר פירות, קצת ירקות וגם שומשום.
ביום הקודם כאבה לי הבטן.
ביום הראשון הרגשתי נפלא.
ועכשיו, כואב לי הראש, חולשה.
כבר שלושה ימים לא חירבנתי:-(
הבטן מלאה, נדמה לי שאני מחזיקה הכול בפנים, מושכת פנימה את המעי הגס ומחזיקה, כרגיל, הכל בבטן.

עיזרו לי למצוא שם לדף.
תודה לווסת
גוף מודע
אשה בתודעה לואגינה
ואגינה משחררת

אולי "תודעת ווסת"?
או "תודעה נשית"?

את מדהימה

רציתי לחלק לך קצת פרחים, גברת האריס.
|#||עץ||תמר||עץ||#|{@
|#||עץ||תמר||עץ||#|{@
|#||עץ||תמר||עץ||#|{@
|#||עץ||תמר||עץ||#|{@

וחיבוקים.

איזה בלוג מקסים!
מה שלומך גברת האריס?

_איזה בלוג מקסים!
מה שלומך גברת האריס?_

תודה על הביקור המקסים, גמדונת קסם קטנה!

קראתי נהנתי והתרגשתי.נגעת לי בלב...
תודה לך
והכי חשוב--- מהי אותה אבן ציפורים מיסתורית???
(-:

את יודעת, אינני קוראת מה שכתבתי פעם.
אני לא יודעת על מה את מדברת, איזו אבן? התצטטי?

ניסיתי לגלגל את הגלגלת אחורה אחורה, תאריכים קופצים ומילים וזכרונות וכל זיכרון חי כאילו מעולם לא נכתב לתוך דפיו הממוחזרים של האתר.
עברו שלוש וחצי שנים ואני שוב בטוחה ששניי אלו שחנני בהם הקב"ה הם כולם בשבילי ואיני רוצה או זקוקה לעוד ולמרות שכל ילד הוא עולם ומלואו ואוצר וגנזך של חכמה ואהבה אותה אני קוראת השכם בבוקר בחיוכו של בני הצעיר ובעיניו הבורקות בירוק של בכורי המתוק.

משוררת

גם את.

"אני מתגלחת כל בוקר, בעזרת אבן הציפורים שלי.
אני מעבירה אותה על פני השערות והיא תולשת אותן משורש השערה ולכן הן לא מתחדשות.
לכן מזה עשור אני חלקה כמו טוסיק של תינוק ואי אפשר לנחש אפילו שיש לי אבן ציפורים! "
מתוך- איך והאם אתם מתגלחים
נכתב-28.1.09 ופתח דיון קטן בעיקבותיו
חוץ מזה אני הוא ולא היא
ובאמת אהבתי את הבלוג שלך.את ממש מלהטטת במילים...מקווה שיהיה עוד

למכירה אבן ציפורים לתגלחת למשעי.
יד ראשונה, מרופא.

אבל מה זה אבן ציפורים, למען השם?
אני רוצה אבן ציפורים אבל לא הבנתי מה זה.

אבן ציפורים היא אבן, העשויה מלשלשת מאובנת של ציפורים מוולגאריה. בשל המבנה הדביק-רב שכבתי שלה, היא סופחת שערות (וגם שחורים ולכלוכים) בצורה יוצאת מן הכלל.
כשהייתי בוולגאריה, בטיול אחרי הצבא שלי, הגעתי לכפר קטן מוקף חומה.
באוויר עמד ריח מוזר שבדיעבד התגלה כריח שיער שרוף, כי אחת לשנה שורפים שם את אבני הציפורים וכך מנקים אותן ממה שהצטבר.
הייתי חיילת משוחררת, תמירה וחייכנית ולכן שמחתי כששליט אותו כפר הזמין אותי למרק קנידעלאך חמוץ מתוק.
נשענתי על מרפקי (באותה עת לא היו לי נימוסין) על השולחן וניסיתי להתרגל לטעם המרק בשביל לשמח את המארחים, ובעודי משתנקת לי לאיטי מיציקות הקיינדעלאך, חדר לאפי ריח השריפה שהרחתי קודם לכן.
שאלתי את מארחי על פשר הריח והוא, בוולגרית איטית וסבלנית קשקש משהו על אבן, קקי של ציפורים ושיערות הערווה של אשתו.
כמובן שאיבדתי כל עניין באוכל וביקשתי לראות את האבן.
הם הסבירו לי שזה סוד שמור ביותר בכפרם, לא האבן אלא הסרת השיער ההוא, זה ששם...
הבטחתי לשמור את סודם (ובאמת, הם אינם קוראים עברית ולא הזכרתי את שם הכפר ההוא) וביקשתי לשמוע עוד על התהליך.
אקצר ואספר שראיתי את המערה בה נחצבות אבני הציפורים מלשלשת מאובנת וסופו של דבר קניתי מהם כמה אבנים והבאתי מתנות לכל בני המשפחה.
לצערי אבי זרק אותה, הוא אמר שקקי של ציפורים מאובן או לא לא נוגע לו בגוף.
אני משתמשת בה (ושורפת אותה אחת לשנה בל"ג בעומר כי זה הזמן היהודי לשרוף וגם להתסתפר).
אחי, הרופא, הודיע לאחרונה ש"זה לא מוכר למדע" והחזיר לי אותה.
אז מה אכפת לי.
יד ראשונה.
אחרי שריפה שניה, כמו חדשה.
מוכנה לברטר תמורת שרשרת עינברים מהרי סלמיש.

יש לי שרשרת עינברים מסבתא שלי. לא יודעת מאיפה היא במקור (אולי ממכרות המלך שלמה).
גברת האריס, האם את הטבריינית?

אני היא מי שמתבוננת בראי ורואה
לפעמים אשה זקנה וחכמת חיים בעיניה
לפעמים נערה צעירה וכרסה בין שיניה
לפעמים ילדה מלאת התפעלות
ולפעמים אמא עייפה מהפעילות
כולן אני ואת. כולנו אחת.

@}@}@}

מכרתי את אבן הציפורים שלי לאושיה נכבדה מהאתר.
ועתה עולה השאלה- האם גם אני אושיה, כתוצאה מכך?

הגרניומים שלי פורחים במלוא כוחם, בפוקסיה פרחוני צעקני.
הם צועקים את מה שאני שותקת.
הם צועקים סה לה וי. סה לה וי.
הוא הזדחל לתוכי כמו הלילה.
פיסות פיסות של שחור בתוך האור.
הדיכאון אוחז בי מבפנים ומכבה
את השמחה. את הצחוק.

אני ממש טובה בהעמדות פנים.
אבל החברות הקרובות אלי בטח שמו לב
שבשני הירחים האחרונים
יש לי דמעה תלויה דרך קבע
בפינה הנסתרת מהעין.

אחרי שדיברתי מכל הכיונים
והפכתי בכל הסיבות מכל הכיונים
הבנתי שאין לי סיבה ממשית ובעצם כל סיבה היא תירוץ.
לעוצמת הרגשות שמטלטלת אותי אין סיבה ממשית.
אפורה.

פרחי באך.
ארקח לי מרקחת שתהפוך לי את הצלחת. שתדוג את מה שנשאר ממני.

עיפות היא לאות מהיום יום.

אך גברת האריס, כל משפט שלך שירה צרופה.
למה את עצובה גברת האריס? למה יש דמעה תלויה בפינה נסתרת?

הרגשתי שמשהו עובר עליך. מאחלת לך רק טוב

הרבה גברת האריס @}

למה את עצובה גברת האריס? למה יש דמעה תלויה בפינה נסתרת?
למה?
בדיוק!
אין למה. מוות, חיים, מוות, חיים.
אי אפשר לשנות את מה שכבר קרה.
ואי אפשר לחיות בתוך חרדה.
ולכן.

פעם הסבירו לי שהחיים שלנו תמיד מורכבים מגלים שחוזרים על עצמם. יש תקופה של קלות ואח"כ קושי. תקופה של עצב ואח"כ שמחה.
אז זה עוזר לי בתקופות היותר קשות לזכור שזה תמיד ככה וגם העצב הזה יעבור ואח"כ יחזור.
ואז אני לא מפחדת ואם עצוב לי אז עצוב לי ואני יודעת שזה יעבור וזה לא חייב להיות קשור למשהו, ומקסימום אני קצת מורידה את הראש ואח"כ הוא עולה בחזרה..
אני מקבלת את העצב הזה ולא מפחדת ממנו..
(קראתי את הבלוג הזה פעם ראשונה אתמול מההתחלה ועד הסוף. את כותבת מקסים)

תודה, אידיאנית. על התובנה של הגלים.
מהרגע שקראתי את דברייך והפסקתי לפחד ממנו, הוא התחיל להתפוגג. בכיתי דמעות רבות ושקעתי לתהומות רבים. פתאום, בלי להרגיש כיצד, צמחו לי כנפיים ורפרפו כמו רפרף לאור העששית.
כך, ללא מודעות, עליתי מתהומות העצב שחנקו אותי ועכשיו, עדיין לא הצלחתי להכנס לתוך העששית אבל להתקל שוב ושוב בראשי בזכוכית אני כן מצליחה.
אומרים שמי שנכנס לתוך האור נשרף. עבור פרפרים ורפרפים זו תובנה בלתי מושגת, כי אלו שנשרפים לא זוכרים להעביר את זה הלאה.
אני חושקת להכנס לתוך האור, יודעת שלא אשרף אך גם יודעת שאור חיצוני לא עובד בשבילי.
עלי למצוא את האור שבתוכי, את האור הפנימי שרק יאיר החוצה ופנימה בלי לשרוף את כנפיי הרכות.

עלי למצוא את האור שבתוכי, את האור הפנימי שרק יאיר החוצה ופנימה בלי לשרוף את כנפיי הרכות.
את תצליחי

גדול.

ושוב בודדה. זה הכל בראש שלי. תמיד. ובלב.
החברה הטובה שלי כאן חזרה בספטמבר לעבודה בהייטק. אני שמחה בשבילה ורואה אותה באופן מזדמן פעמיים בשבוע ולא מצליחה לדבר איתה כי היא לא מי שהיא היתה ואני מבינה שממילא אין לה זמן לנשום ובקושי זמן לילדים שלה שמתפזרים בין בתי החברים כל יום אחרי בית הספר ועד שהיא חוזרת בחמש לאסוף אותם הם כבר לא שלה.
אולי אני קיצונית אבל עצוב לי כי גם אני כבר לא שלה.
אולי אני כן אבל אני מרגישה לא. כשאנחנו נפגשות הפרחים שלי אומרים שעציץ שלא משקים אותו בשיחות מלב אל לב נובל.
לו היתה שיחה כזו אחת לשבוע, אחת לשבועיים, אחת לחודש.
אבל כל השיחות נעשו תיאומים. ואין לי מה לדבר על זה כי הכל אצלי בראש. זו אני שמרגישה שנפרדתי כבר ממנה.
כמו שנוסעים לחוצלארץ והזמן עומד למכלת ואילו לאנשים בארץ קורים המון דברים והזמן הולך לאט ולא עוצר בשום אופן. ועד שנפגשים שוב אלו שהיו בחצלארץ מרגישים שהם לא נפרדו מעולם ואלו שנשארו בארץ מרגישים פריזר בלב ולוקח להם זמן להפשיר ולתת לאהבה להמיס להם בחזרה את הלב.
למרות שאת החברה שלי ברילוקיישן אני אוהבת המון, ואני חושבת שהיא מרגישה את זה. אבל זו חברות און הולד, עד שהיא תחזור, אלו רק שיחות טלפון ומיילים.
אז אני חושבת שהלב שלי נכנס להקפאה. עד שההיא שכאן תחזור לכאן. וגם אני עוזבת. גם אני בדרך לרילוקיישן אז אולי היא כבר עזבה ונפרדה וסגרה את הלב. ואולי רק אני מתכוננת לפרידה וכבר נפרדתי.

את לא לבד.
אנחנו כאו
קוראות אותך
ואוהבות אותך
ואפילו שאני לא מכירה אותך אני מרגישה קרובה אלייך
את חלק ענק מהקהילה הזו
וטוב שאת כאן.
הימים ימי תחילת החורף ותמיד קצת עצוב בימים האלו.
כוס תה
נשימה עמוקה
זה יעבור
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.....

ב- בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב אני לא אוהבת את המילים של השיר הזה. הילדה מקסימה, השיר מעצבן. לי נראה שהוא נותן לגיטימציה ליחס משפיל, מעליב ולא מכבד לילדים.
אני לא מאמינה שזה בסדר הסיטואציות החברתיות שמתוארות שם. ואנילא חושבת שהילד צריך למצוא את הכוחות בתוכו לאהוב את עצמו. אהבה זה טבעי. אהבה עצמית זה הבסיס של התינוק. בקיצור, שיר קשה, פסיכולוגי, ולא אהוב אצלנו.
זהו. אמרתי.

בעצם באתי לספר שקורים דברים, דברים טובים.
מיקצב של אביב, של סדר, של פסח. אירגונים, ניקיונות. שמח.

לי נראה שהוא נותן לגיטימציה ליחס משפיל, מעליב ולא מכבד לילדים.

מסכימה.
גם אני חשבתי ככה.


(למרות שלצערי יש ילדים שבאמת חיים במציאות כזאת...)

מסכימה אתך מאד.

אני לא אוהבת את המילים של השיר הזה. הילדה מקסימה, השיר מעצבן. לי נראה שהוא נותן לגיטימציה ליחס משפיל, מעליב ולא מכבד לילדים.
וגם מניח הנחות על רגשות של ילדים. למה להרגיש בושה אם את לא יודעת את התשובה? למה לא להרגיש סקרנות?

וגם מניח הנחות על רגשות של ילדים. למה להרגיש בושה אם את לא יודעת את התשובה? למה לא להרגיש סקרנות?
נכון!
בדיוק. זה נכתב מנקודת מבט פסיכולוגית ומתנשאת, כאילו לילדים אבל בעצם, ממש לא.

עזבנו חינוך ביתי
זותומרת הילדים נכנסים, לבחירתם, לבית הספר לכיתות אליהן הם רשומים. כל זה יחל עוד מספר ימים ובינתיים יש חשש ושמחה מעורבבים זה בזה כמו מלח ומים, שוטפים את המשפחה בגלים של רעיונות.

אנחנו מתרגשים מאוד.
אנחנו נכנסים לבית הספר בשביל לחוות מה זה להיות תלמיד/ה בבית ספר.
הם מאוד ביקשו, שנים קודמות הטלתי וטו מוחלט.
עברתי שינוי פנימי, רוחני, והבנתי שאני מאפשרת להם את ההתנסויות האלו ומאפשרת להם להיות חלק מהרבה, מקבוצה, משייכות גדולה יותר מאשר המשפחתית.
כל זה באופן זמני עם אופציית "לא רוצה יותר" בכל טווח 3 חודשי ההתנסות. אחריה, נוכל לחשוב מחדש האם רוצים בכך ומוותרים על חנ"ב, או שמוותרים על בית ספר וחוזרים לחנ"ב. כל זה יחל ביום א הקרוב.
בינתיים יש שמחה גדולה.