באופן טבעי

תודה שאתן קוראות.
יש לי שבוע עמוס בטרוף, אז לספתח שלו הילדה קמה עם חום, ונתפס לי הגב בצורה מזעזעת.

הי,
מקסים פה. יש חמצוצים בערוגה?
תודה על השיתוף עולם...

יש חמצוץ בהתהוות טמון בבטן שלי.
אני בהריון, שבוע 13
טפו טפו שהכל יהיה בסדר
שנה טובה לכל הערוגה.

ושנה טובה לכל החמציצים (-:

מזל טוב! לא היה לי ספק לרגע שתקבלי את מה שאת רוצה... לפחות איך שאני קוראת את זה, הרצון שלך מזיז הרים
אם זה לא אישי מדי לשאול - האם זה אומר שהדברים הסתדרו בסוף עם החבר או שבנק הזרע נכנס לתמונה?

_יש חמצוץ בהתהוות טמון בבטן שלי.
אני בהריון, שבוע 13
טפו טפו שהכל יהיה בסדר
שנה טובה לכל הערוגה_
וואו, שנה טובה באמת, שיבשיל ויהיה מה שטוב.
ואני 'חושדת' שהדברים הסתדרו בסוף עם החבר
נכון?

_אני בהריון, שבוע 13
טפו טפו שהכל יהיה בסדר_ @} @}

ברכות!
אכן התחלה טובה לשנה חדשה!

_ברכות!
אכן התחלה טובה לשנה חדשה!_
מרגש ומשמח שפע שגשוג לכל הערוגה @}

איזה מדהים !
בדיוק אתמול חשבתי מה קורה איתך.

שמחה לשמוע. שיהיה במזל והצלחה.

וגם אני מצטרפת לשאלה:
האם זה אומר שהדברים הסתדרו בסוף עם החבר או שבנק הזרע נכנס לתמונה?

תודה חברות,
לכל המנחשות - חולצה ותקליט...
בהחלט הסתדר. בדרך הסרט הטורקי שבה החיים שלי מתנהלים, אבל הסתדר... כל אחד עם הקארמה שלו, אני הקארמה שלי זה הדקה ה- 99.9.
הדבר היה ככה:
אחרי ההריון המפונצ'ר בנס מהפעם הקודמת שהסתיים בהפלה, אמרתי לעצמי שפנצ'רים לא קורים פעמיים, וגם עכשיו הרבה יותר נזהרנו (כלומר הוא נזהר) ככה שלא היה ממש סיכוי להתפנצ'ר עוד פעם. הייתי מאוד מתוסכלת, אבל נחושה (תודה, ש י ר י, שאת מזכירה לי את זה...) וקבעתי תור בבנק הזרע.
ביום של התור אמרתי לעצמי, למרות שלא היה סיכוי בכלל, ולא חשבתי לרגע שיש לזה צ'אנס - תעשי בדיקת הריון לפני שאת הולכת, מה אכפת לך. תשקיעי 20 שקל בבדיקת הריון לפני שאת משקיעה 600 שקל בפתיחת תיק בבנק הזרע. אז בבוקרו של אותו יום רביעי עשיתי בדיקה וגיליתי לתדהמתי שניסים קורים פעמיים, ואיכשהו למרות כל ההזהרויות אני בהריון.
כמובן שלא האמנתי לסטיק והתקשרתי לבנק הזרע רק להזיז את התור בשבוע.
אחרי שבוע, הזזתי בעוד שבוע, ואחר כך הסברתי את שקרה ואמרתי שאם זה לא יסתדר (הפלה חוזרת או השד יודע מה) אחזור אליהם מיד. הם היו כל כך נחמדים. בחיי.
שמרתי את זה בבטן הרבה זמן. לא סיפרתי לנפש חיה אפילו לא למשפחה. רציתי לראות שעובר שבוע 6 שבו היתה ההפלה הקודמת. רציתי לראות שיש דופק בשבוע 8 כדי שאם אין - לא אצטרך להתמודד איתו סתם. ואחרי שעשיתי את האולטרסאונד הראשון וראיתי שיש דופק, חיכיתי עוד איזה שבוע להזדמנות המתאימה וערב אחד אמרתי לו שיש לי איזה פצצה להפיל עליו נשמתי עמוק וסיפרתי.
באופן מפתיע - או שלא. חיינו נהיו גן עדן מאז.
כאילו הוא חיכה שמישהו יקח בשבילו את ההחלטה, ולא הוא יצטרך לעשות אותה כי מכל מיני סיבות, זה באמת לא הגיוני מבחינתו. העניין שאהבה ומשפחה וילדים לא תמיד באים לפי הגיון קר.
מכיוון שיש משפחה בדרך, הכל זורם הרבה יותר טוב. כאילו זהו, נסגרו פתחי המילוט (של שנינו כנראה) ועכשיו "עושים שזה יצליח". וזה מצליח. פשוט תענוג איתו, הוא משהו כל כך שונה מבני הזוג שהיו לי, שותף אמיתי מפרגן ותומך. יודע לאהוב, ולאט לאט אנחנו גם לומדים לריב כמו שצריך. כלומר מריבות כאלו שאפשר לצאת מהן בקלות, ולא לחשוב שסוף העולם הגיע. "לקחת את הסיבוב" טוב יותר
בקיצור - בסך הכל טפו טפו טפו, אין קיטורים. דברים הסתדרו בצורה הכי טובה שיכולתי לקוות לה, ואני מבסוטית מהחיים.
באמת בשורות טובות לשנה החדשה.
תודה לכולכן על הפירגון.

הי זאת אני המזדהה מלמעלה (בניגוד אליך הדברים אצלי זזים הרבה יותר לאט ובהרבה פחות אופטימיות,
הוא כבר מסכים לילדים, אבל עדיין לא עכשיו, הוא אומר שבקרוב ולא יודע עדיין מתי... אני מתלבטת עד מתי לחכות כי יש תזוזה אבל היא איטית נורא)
חייבת לשאול אותך על זה:
וגם עכשיו הרבה יותר נזהרנו (כלומר הוא נזהר) ככה שלא היה ממש סיכוי להתפנצ'ר עוד פעם
אז בבוקרו של אותו יום רביעי עשיתי בדיקה וגיליתי לתדהמתי שניסים קורים פעמיים, ואיכשהו למרות כל ההזהרויות אני בהריון.
אני מצטערת לחטט בפרטים הטכנים, אבל את מוכנה לספר באיזה אמצעים השתמשתם?
מייחלת כל כך לפנצ'ר כזה שיקבע עובדות בשטח.
אני יודעת שברגע שזה יקרה גם אצלנו הכל יזרום והוא יהיה שקט ומאושר שההחלטה נפלה ושהוא לא היה צריך לקחת אותה, לפעמים עולות בי מחשבות זדוניות, לעבוד עליו באיזושהי דרך אבל אני פשוט לא מסוגלת...
אני מצטערת על ההתמקדות בטפל ולא בעיקר ועל האגואיזם (ישר אני חושבת על עצמי...)
שיהיה לך בשעה טובה ושיהיה הריון קסום וטוב!
ושנה נהדרת@}

באמת בשורות טובות לשנה החדשה.
בשעה טובה! @}

מזדהה - כתבי לי מייל ארגיש יותר בנוח שמה עם הפרטים הטכניים...
(מופיע בדף הבית שלי)

יש לי בן
אני מאוד שמחה כמובן, אבל זה גם מעורר בי הרבה חששות. עם בת אני כבר יודעת מה עושים. בן זה חדש... וגם כל עניין הברית. מטריד אותי מאוד.
אני יודעת שאפשר לקחת מוהל שהוא גם כירורג, אבל באופן כללי למרות שזה עוד רחוק זה מעורר בי הרבה חששות.
אין אופציה לוותר על הברית. בן הזוג הוא דתל"ש. המשפחה עדיין דתייה. אין מצב שלא נעשה ברית, למרות שדיברנו על זה והוא מאוד מבין את החששות שלי. מצד שני אני מבינה את כמה שזה מאסט בשביל המשפחה שלו וגם בשבילו, וכנראה שנצלח את זה איכשהו.
כמו שהדברים הסתדרו כל כך טוב ביננו זה גם מתפשט למחוזות אחרים - התקשורת שלו עם גרושתו השתפרה, והסדרי הראייה גם. בגדול זה טוב ליהודים, אבל מכניס שינויים בבית ובתפיסה - בגלל שהם דתיים אז אם כשהם באים לשבת צריך לשמור שהם לא יחללו שבת.
היו לנו הרבה שיחות על איך עושים את זה ככה שאני לא ארגיש תחת כפייה דתית, ומצד שני הם לא יחללו שבת ויוכלו לבוא. בסוף סיכמנו שאם אני ועולמית רוצות לנסוע או לטייל זה בסדר, אבל בתוך הבית לא מחללים שבת - כלומר לא פותחים טלוויזיה, מחשב וכו'. וגם שאם עולמית רוצה לצייר או אופניים - היא יכולה, למרות שהם לא.
כל הבית שלנו נהיה דוסי - ואני למדתי להכיר מושגים חדשים - הפרדנו את הכלים לבשרי וחלבי, הוא התקין שעון שבת לאורות ונכנסו פלטה ומיחם שתמיד הכרתי רק מהשתלמויות...
לפני השבת הראשונה כמעט היתה מלחמת עולם שלישית, אני הרגשתי שאני נכנסת למעצר בית, וכל השינויים האלו בבית - כל יום צץ איזה מפסק חדש ואיזה פטנט שבת חדש (הידעתם שאשכנזים מתרחצים בשבת רק עם סבון נוזלי - הייתי בטוחה שהוא עובד עליי) וחשבתי שאני מתחרפנת.
בסוף דיברתי עם חברה דתייה שלי שאמרה לי - תשחררי. פשוט תנוחי ותהני כי זו המטרה. והאמת שבאמת לא היה נורא. היתה שבת מאוד משפחתית, החלפתי את השולחן אוכל בשולחן יותר גדול שיספיק לכמות הילדים וזה עשה ממש הרגשה של משפחה שפתאום יש שולחן גדול כזה בפינת אוכל. שיחקנו הרבה משחקי קלפים בבית וזה היה ממש נחמד. הוא היה אחראי על האוכל והתיזמון, ככה שגם זה לא היה עליי, ועולמית נהנתה מהמשחק החדש שנקרא מיחם ושתתה תה בסופש הזה יותר ממה ששתתה כל 7 שנותיה.
אין מה להגיד, יש משהו בשבת כזו שמכריח אותך להתגבש כמשפחה. היה לי פתאום את הזמן וההזדמנות לדבר עם הגדולה שלו המתבגרת, וזה היה נחמד.
חוץ מזה אחר הצהריים של יום שבת היה יום הולדת לילדה מהכתה אז בכלל נסענו קצת לאיזה שעתיים וזה גם היה פסק זמן שבא בול בזמן מהאינטנסיביות של השבת
אז אפשר לסכם ולהגיד שצלחתי את השבת הדתית הראשונה בחיי (עם כמה הקלות) וזה לא היה נורא. לא הייתי רוצה את זה כל שבת - אני אוהבת מחשב וסרטים בשבת שלי, ותכף יתקרר קצת ונחזור לטייל, אבל זה באמת לא נורא ואפשר אפילו להנות מכמה דברים.

וואו, יקירה! איזה יופי שיהיה לך גם בן! הכי טוב זה משני המינים.
אני בטוחה שתהיי אימא נהדרת גם לו.
מרגש לקרוא על השינוי החיובי בחיים שלך ועל ההתמודדות הנפלאה שלך גם עם הקשיים.

הידעתם שאשכנזים מתרחצים בשבת רק עם סבון נוזלי
זה עוד טוב. הידעת שיש דתיים שאינם מתרחצים כלל בשבת וחג, לא משנה איזה סבון? גם אני חשבתי שזו סתם הלעזה.

איזה יופי שיהיה לך גם בן! הכי טוב זה משני המינים.

אז אפשר לסכם ולהגיד שצלחתי את השבת הדתית הראשונה בחיי (עם כמה הקלות) וזה לא היה נורא. לא הייתי רוצה את זה כל שבת - אני אוהבת מחשב וסרטים בשבת שלי, ותכף יתקרר קצת ונחזור לטייל, אבל זה באמת לא נורא ואפשר אפילו להנות מכמה דברים

הידעת שיש דתיים שאינם מתרחצים כלל, לא משנה איזה סבון?
יש גם חילונים כאלה...

הבנתי שבאופן כללי לא ממש מתקלחים בשבת. מתקלחים לפני שהיא נכנסת, ואחרי שהיא יוצאת. יעני יש מקלחת בכל יום אבל לא בתוך השבת.
זה סתם קוריוז העניין עם הסבון, כי זה היה בשיא ההתחרפנות שלי מכל השינויים, וזה היה הקש ששבר מה שנקרא. אמרתי לעצמי שהוא בטוח עובד עליי, כאילו, מה זה ההנפצה הזו? מאז זה נהיה שם קוד אצלנו למשהו לא הגיוני בעליל. פשוט אומרים 'סבון נוזלי' ומתפוצצים מצחוק.

מאז זה נהיה שם קוד אצלנו למשהו לא הגיוני בעליל. פשוט אומרים 'סבון נוזלי' ומתפוצצים מצחוק.
כיף לקרוא אותך ואת הזוגיות שלכם... תמשיכי ליהנות

לילה שני של לינה שלא מרצון מחוץ לבית ומפוצץ לי הראש
עולמית נסעה לאבא שלה ביום חמישי לסופש. איזה מזל. כל החדשות מהרדיו והתמונות בטלוויזיה וכל החדשות האלו שמזריקים לוריד כל היום כי פשוט אי אפשר להתנתק - מכניסות אותי לסוג של היפר אז חשבתי שאולי לכתוב קצת יקל עלי
הכל התחיל בזה שביום חמישי בשעה 14:15 אחרי פגישה שסיימתי פתחתי את הטלפון והיו 15 שיחות שלא נענו. הגרוש אחר לקחת אותה מבית הספר כי נתקע בגלל השריפה וחסימות של כבישים. הכל הסתדר כי היא נשארה עם ילדי בית אורן שלא נתנו להם לנסוע הביתה. אז עוד חשבתי, מזל.
שמחתי שהיא נוסעת אליו ומתרחקת מהאיזור. אחרי לילה של שינה לא משהו חיכיתי כבר לאחר הצהריים רגוע בבית, בלי ילדה ועם רגליים למעלה מול הטלוויזיה. שמתי מכונה (בטח כבר הכביסה נרקבת שם עכשיו) הורדתי את הכביסה שבחוץ שלא תספוג עשן חלילה... אבל קצת אחרי שנהיה חושך הטלפונים לא הספיקו לצלצל, ובמקביל מהחנייה של הבית רואים את האש יורדת על הרכס במהירות לא הגיונית, שלא מסתדרת עם קצב השריפות שאני מכירה. אנשים לא יודעים אבל על יום כמעט יש שריפה קטנה בכרמל, כזו שמשתלטים עליה אחרי כמה שעות או מקסימום לילה. שגרה מוכרת מהעבודה.
אני מבינה שאולי כדאי לארוז את הדברים הכי חשובים ומתחילה להכין תיק. יוצאת מדי פעם לחניה ואני לא היחידה. כל השכנים יוצאים ונכנסים חליפות, מתלבטים מה לעשות. אני מחליטה לארוז ולהעמיס את האוטו. הילדה לא בבית, הבן זוג בעבודה, מהצד השני של ההר
אורזת את כל המאסטים - דרכונים, מסמכים חשובים, מחשבים, תמונות. נעצרת מול הארון בגדים. מה לקחת? מה להשאיר? בחדר של הילדה בכלל קשה לי לברור. מחליטה לא לקחת משם כלום. איך אפשר לבחור איזה משחק יותר חשוב?
אורזת לשלושתנו כל מה שנראה לי חשוב. כל הזמן טלפונים, אין שניה של שקט. כולם דואגים ובעיקר - לא יודעים מה קורה. אני מתייעצת עם השכנים שנראים לי פחות היסטריים. הבת שלהם גרה בבית אורן, הבית שלהם נשרף. הם מזמינים אותי לסופגניות, ושאשאר איתם, שבי שבי. אני רק אביא את הטלפון הנייד כי הוא לא מפסיק לצלצל אני אומרת, ובדרך הביתה עובר אוטו משטרה שקורא להערך לפינוי. איזה שיט. פשוט לא להאמין. אני מעדכנת אותם וממשיכה לארוז במרץ. לתיק האחרון כבר דחפתי את ערמת הבגדים בלי לקפל אפילו. תוך פחות מחצי שעה הכל מתרוקן ונמכוניות משטרה עוברות וקוראות לאחרונים לצאת ועכשיו. האמת שאני לא טיפוס לחוץ, אבל מראה הלהבות מהבית, והעובדה שראיתי שביקשו סיוע מחו"ל גרמו לי להרגיש שאין באמת שליטה על השריפה הזו, וכדאי פשוט להתרחק.
האוויר בחוץ הופך סמיך. יותר עשן מאוויר. האמת שלא נעים לנשום ואני יוצאת מהבית רק כדי לשים דברים באוטו. עוד שקית ועוד תיק. מה שבהתחלה נראה הזוי הופך למציאות. מזל ששמתי כבר את המחשב באוטו. מעמיסה את הכלב והחתולה, ומתחילה לנסוע דרומה. הבן זוג לא יכול להגיע הביתה, כל הכבישים חסומים. אנחנו קובעים להפגש אצל אח שלו, דרומה מהאיזור. פקק אדיר ביציאה. מכוניות עם צ'ימידנים על הגג וכלבים במכוניות. תחושה של סוף העולם בערך. יש מעין גשם מול הפנסים של המכוניות ואני קולטת שזה אפר. גשם של אפר בפנים של האוטו. אני נוסעת בכביש החוף ולא מאינה. רואים את האש כל כך ברור בלילה, ואני רק חושבת מה שכחתי לקחת והאם יכול להיות שהאש תגיע עד לבית?
אצל האח אנחנו שותים תה, קשה לי להרגע. הם מארגנים לנו מזרונים. האמת, ישנתי טוב את הכמה שעות. מוקדם בבוקר כבר טלפונים בענייני עבודה. העבודה שלי קשורה לכרמל, קשר הדוק. צריך להתארגן להסברה. אני משפשפת עיניים, האינטרנט לא מתחבר. שיט. מה קרה בלילה? רוצים הסברה ואין לי מושג אפילו מה התקדם. אחר כך הכל נהיה יותר ברור. פחות מפחיד. עוקבים בדאגה לראות אם האש מגיעה עד הבית. מתקרבת, אבל כנראה שהכל בסדר. אין את מי לשאול. אין לי אוכל לבעלי חיים. אני קופצת לחנות סמוכה. המוכר מסביר לי מבצעים. אני אומרת אחלה מבצעים, אבל אני לא צריכה - זה רק לכמה ימים, פינו אותנו מהשריפה. העיניים שלו נדלקות. אה, מהשריפה. קחי, במחיר עלות, האוכל עליי. רוצה לעזור.
בבית של האח אני דומעת. כנראה ההריון אשם. מה קרה בסך הכל? עולמית במקום בטוח, הבית בינתיים בסדר, אנחנו ביחד ועם משפחה.
לפני שבת עוברים להורים. כאן אפשר לראות טלוויזיה ומחשב. אפשר לענות לטלפונים - והטלפון גם היום לא מפסיק לצלצל. הרבה הזמנות להתארח. אנחנו מבינים שכנראה זה ישמך כמה ימים לפחות ולא חוזרים הביתה בינתיים. מתכננים את ההמשך, ואז מתחיל לכאוב לי הראש.... האמת קצת עבר. כתבתי בבלגן בנשימה אחת. להוריד, לפרוק. איפה אם לא פה.
שבת שלום

ואוו, בלתי נתפס.
הזוי כל כך, עצוב כל כך.
תודה שכתבת.

שתהיה שבת שלווה קצת יותר איכשהו @}

אני חושבת עלייך הרבה מאז שראיתי הבוקר שפינו את היישוב שלכם. ליבי איתך ואני מקווה שאת באמת מצליחה לשמור את הראש מעל המים, או בעצם - מעל העשן.
שמחה שכולכם בסדר, שהספקת לקחת דברים חשובים מהבית, ואני מקווה שתחזרו בקרוב הביתה.
אם אתם צריכים מקום לישון ולהתארח אתם ממש מוזמנים אלינו.
נשיקות וחיבוקים אוהבים.

הלוואי שתוכלי לחזור במהרה לביתך השלם...

שמחה שכולכם בסדר, שהספקת לקחת דברים חשובים מהבית, ואני מקווה שתחזרו בקרוב הביתה.

שתהיה שבת שלווה קצת יותר איכשהו

איתך, בכלל לא ידעתי שאת משם.
גדול, ונשימה (בלי עשן). העיקר שאתם בסדר....

^{בקיץ פינו גם אותנו מהבית, וגם אני לקחתי דרכונים ומחשב . ככה זה הפרקטיוׁת...)}

חושבות עליכם ומחבקות אתכם.
כמובן שעם ידיעת הארץ הדפוקה שלי קלטתי רק הבוקר שאתם במפונים. ספרי עוד מה שלומכם. נועם גם קראה אותך ורוצה לכתוב כמה מילים:
זה נשמע מפחיד ומקווה שתהיי בסדר (-:

יקירה,
כמה טוב _שכולכם בסדר, שהספקת לקחת דברים חשובים מהבית, ואני מקווה שתחזרו בקרוב הביתה.
שתהיה שבת שלווה קצת יותר איכשהו_
תמשיכי לעדכן

חיבוק יקירה, מהצד הירוק של ההר.
מעכשיו רק בשורות טובות @}

מעכשיו רק בשורות טובות

יעל צ

חזרנו היום הביתה. איזה כיף להיות בבית. מנסים לחזור לשגרה לאט לאט. המטוסים של הכיבוי עוברים מעל הבית אחד אחרי השני והתחושה היא של איזור מלחמה למרות שכבר אין ממש להבות שרואים. אתמול גייסו אותי מהעבודה לאזור החי בר. עמדתי שם כמה שעות ועזרתי במה שהיה צריך. האמת שבמציאות זה נראה פחות גרוע ממה שרואים בטלוויזיה. העשן יורד כלפי מטה אז גם לא היה שם עשן לרווחתי. התקשורת פשוט מכניסה להיסטריה. הגעתי למסקנה שהדווח של ערוץ אחד הכי שפוי.
היה מחמם את הלב לקבל כל כך הרבה הזמנות לאירוח. תודה גם לכן כמובן.
פרקתי בבית בחזרה את כל הדברים. האש לא נכנסה ליישוב, נעצרה על הכביש ממול. אין נזק תודה לאל. רק ריח חזק של עשן, אז מאווררים
עכשיו העבודה מתנפלת במלוא עוזה. ברגע שיפתחו את הכרמל אני פשוט לא אנשום, אז אני אנסה לנצל את הזמן עד אז ולנוחחח
חג שמח (מכל הבלגן כמעט שכחתי שחנוכה)

אין נזק תודה לאל.
נפלא!
חג שמח!

מה עם הכביסה??!!

הכביסה עברה עוד סיבוב במכונה ונראה לי שתהיה בסדר...

העבודה לעומת זאת, כצפוי, קיבלה זריקת אינטנסיביות ברגע ששככה השריפה. עובדים בפול גז, בלי שעות.
אין ספק שזה היה בהחלט מתאים לי יותר אם לא הייתי בהריון... אבל זה בסדר. אני לא מקטרת. לפחות יש הרגשה שעושים דברים חשובים. עובדות איתי עוד שתיים - אחת שפונתה גם והבית שלהם כמעט נשרף, בנס האש שרפה רק את כל מה שמסביב ולא את הבית עצמו, והשניה מישוב אחר - שלא פונה בכלל. היא גם בהריון ואמורה ללדת בינואר - עוד חודש בערך.הענין הוא שדווקא זו שפונתה, שלכאורה יש לה המון סידורים ודברים לדאוג להם, מחוברת לעשייה ונותנת כמה שאפשר. השנייה במין שנטי כזה, לא נשארת דקה מעבר למה שחייבת, לא מתגייסת לא מגדילה ראש. זה מחרפן אותי, אני מבינה שזה בטח קשור לסוף ההריון, אבל בכל זאת. כולנו קורעים את התחת, והיא בשלה.
בבית יש עדיין גלים של ריח של עשן, ריח קלוש כזה בפנים, וגלים נישאים בחוץ. בטח יקח לזה עוד חודש לעבור
הגשם שצפוי גרוע מאוד לכרמל מבחינה אקולוגית - אחרי השריפה. בגלל שמדברים על גשם מסיבי, לא טפטופים סתם, מפחדים שקרקע תסחף כי אין עצים ואין מה שיעצור את כמות המים. אני מקווה בשביל הכרמל שהחזאים שוב סטייה בדווחים (הרבה פעמים אומרים שיהיה גשם ובסוף אין כלום, אז אולי עכשיו יהיה סתם גשם ולא כזה מבול) ובשבילי אני מקווה לסופש חורפי וגשום סוף סוף. נמאס מתחושת המדבר.
שבת שלום

היינו בסופש בירושלים, לכבוד היומולדת שלו, וגם קצת שלי - כי כשלי היה לא מזמן לא נסענו ממש לחגוג.
מה שאני הולכת לכתוב הוא קיטשי לחלוטין אז מי שלא יכולה לשמוע אותי ככה - לדלג (אפילו לי זה קשה) (ומוזר)
היה פשוט תענוג. היה לנו כל כך טוב
טוב ביחד, וטוב בירושלים. קיבלנו את כל ההחלטות הקטנות על מה עושים מתי ואיך ביחד במין שותפות וחברות כזו, הכל היה בהסכמה ובאהבה. היד שלו לא משה מהיד שלי כל השבת. ישנו אכלנו נשמנו ביחד צמוד צמוד וזה הרגיש כל כך טוב. הכל היה פשוט מחובר נכון וכששמתי עליו את הראש הרגשתי כל כך בטוחה ושלווה, וכנראה שפשוט מאושרת. לא הפסקתי להגיד לו כמה אני אוהבת אותו. זה היה כל כך נעים, ושקט ומלא אהבה.
אמרתי שיהיה קיטש.
הבאתי שתי טבעות נישואים, ועשינו טקס קטן לעצמנו במלון בבוקר. הכי קרוב ללהתחתן שאפשר, במסגרת זה שאני לא רוצה להתחתן רשמית אבל כן רוצה "להתחתן" איתו. היו לנו כמה שיחות לאחרונה על סמלים ועל המשמעות שלהם - בין היתר על טבעת נישואים. והרגשתי שזה מתאים לי ללכת עם טבעת נישואים, להרגיש שזה בעלי.
כל הסופש לא יכולתי להוריד את העינים מהיד שלו עם הטבעת. זה היה מושך בטרוף, וכשחזרנו הביתה הא הגדיל ופרק את כל התיקים באותו ערב.
נו, מה אני אגיד. צבטתי את עצמי לבדוק שזה אמיתי.

נפלא!
ונפלא שאת כותבת על זה ועוזרת לי להאמין שזה אפשרי!
תודה

צבטתי את עצמי לבדוק שזה אמיתי
מרגשת, ממש. תודה על השיתוף...
ונפלא שאת כותבת על זה ועוזרת לי להאמין שזה אפשרי!
בדיוק!

איזה יופי שיש לך קיטש בחיים (-:

הו!
איזה יופי. שמחה בשבילך וגם כמו שהן אמרו, על זה שזה אפשרי
<מימה מאוד אוהבת קיטש. כולל הנצנצים והכל>

וואו. שמחה בשבילך !

הבאתי שתי טבעות נישואים, ועשינו טקס קטן לעצמנו במלון בבוקר. הכי קרוב ללהתחתן שאפשר
קולולו !!
מזל טוב !!!


שיהיו לכם חיים יפהפיים ביחד....

בכלל לא קיטש - פשוט אהבה

אני לא מצליחה לישון. הלידה צפוייה עוד שבוע - שבוע וחצי.
לא מתאים לי. לא זוכרת את זה מההריון הקודם.
בלילה באופן קבוע אני מתעוררת כשעולמית קמה לפיפי, נותנת לה יד ומחזירה אותה למיטה שלה - זו הרוטינה של החודש-חודשיים האחרונים. עובד יפה להפתעתי - היא נרדמת תוך שניות, בלי שאני אפילו צריכה לשבת לידה קצת.
היום בפעם הראשונה היא חזרה לבד למיטה - בדרך כלל היא באה אלינו ואני נותנת יד וחוזרים ביחד למיטה. זה אחרי שבערב, בלי סיבה ברורה נראית לעין היא היתה די עצובה, אפילו בכתה קצת. ובכל זאת - סוג של הישג - זו הפעם הראשונה שחזרה לבד למיטה שלה. ובכל זאת - אני לא מצליחה להרדם....
אני דואגת מאיך זה יהיה איתה. אני דואגת שיהיה לה קשה ואני אהיה חסרת סבלנות (גם עכשיו אני קצת) לסבל שלה, לפרידה שלה מהיחידות. כבר 7.5 שנים שהיא ילדה יחידה ופתאום יגיע לו אח. זה בטוח יהיה קשה. אני חוששת מהעייפות ומהקושי שלי שיתחבר לשינוי שצפוי אצלה, ויוציא ממני דברים לא טובים כלפיה.
אם יש לכן עצות חכמות אשמח שלמוע.

אצלי עבדה המנטרה "אח זו המתנה הכי יפה שאני יכולה לתת" . וזו באמת מתנה גם כשקשה. הבכור שלי עד היום מתגעגע קצת לתקופה שהיה סולו (לא דומה אליכם כי הוא היה בן רבע לשלוש כשנולד לו אח) אבל זה לא אומר שהוא לא יוצא נשכר מהאחים שלו. אני חושבת שברגע שמוציאים את אלמנט האשמה מהמשוואה אז פחות קשה וטעון. פשוט מתמודדים עם אתגים טכנים ורגשיים וזוכרים שהאתגרים האלה הם התירגול שבא לחזק אתכם ולבנות אתכם כמשפחה, זה לא עונש.
לא בטוחה אם יצאתי ברורה....
בכל אופן אני מאחלת לך לידה קלה והחלקה נעימה אל תוך הורות לשניים ועוד לפני זה שבת שלום @}

יקרה, גם אני מאחלת לך הנאה שלמה מההורות לשניים... לי כידוע, אין שום עצות בעניין, רק מן תחושה שאם היא תהיה משמעותית בטיפול בקטן (לא על חשבונה כמובן) זה ייתן לה משמעות וערך עצמי. אולי לנסות לרתום אותה לזה, אבל איכשהו נראה לי שהרעיון הוא בלתי נתפס בגיל הזה (או בכלל) אז רק אחרי שהוא יבוא...

מחבקת אותך בינתיים

יקירה,
בכל שינוי יש קושי, פרידה ואבדן. נראה לי שהאתגר הוא לתת מקום לקושי, שלך ושלה, לאבדן שלך ושלה, ולפרידה מתקופה שעומדת להסתיים, לקראת תקופה אחרת שעומדת להתחיל.
ממליצה לך לעשות הרבה הרבה עיבוד בינך לבין עצמך כדי אכן להוציא את אלמנט האשמה מהמשוואה. מסכימה שהוא מיותר. תנסי להכניס במקומו אחריות, שהרי זו בחירה שאת עשית, ולא רק בשביל לתת לעולמית מתנה...
עם זאת, מסכימה מאוד ש"אח זו המתנה הכי יפה שאני יכולה לתת". ייתכן שייקח לה זמן להבין זאת, אבל הרי פרספקטיבה היא תמיד אחד המשאבים והתפקידים שלנו בהורות.
אגב, קראת פעם את המאמר של אורנה שפרון "מותה של האימא המושלמת" ? שם קודר למאמר מצוין. לי עזר לנסח הרבה תחושות עומס.
בינתיים, שולחת לך חיבוק
את מוזמנת להתקשר. אולי שיחה תעזור לך ?

אם יש לכן עצות חכמות אשמח שלמוע.
לי בטח אין עצות חכמות, אצלנו ממש לא הלך חלק אבל הנסיבות אחרות לגמרי, כמובן. ובהחלט יכול להיות, למעשה מאוד סביר, שהעצב הזה יפנה את מקומו לשמחה חדשה, ועולמית תמצא את עצמה בתור אחות גדולה נהדרת... גיל 7.5 הוא בוגר למדי.

אני מאחלת לך לידה קלה והחלקה נעימה אל תוך הורות לשניים ועוד לפני זה שבת שלום @}

תודה על העצות החכמות. אנחנו אחרי סופש אצל ההורים שלו, דוקא ישנתי שם טוב למרות שזה לא הבית. אולי דווקא בבית אני ישנה פחות טוב... מוזר.
ברור לי שזו צריכה להיות עבודה שלי. אני פשוט מרגישה שזה "גדול" עליי, ופתאום משתלט עלי חוסר הסבלנות
ומוציא ממני תגובות שאני לא אוהבת.
אולי זה גם קשור לזה שאני מאוד עמוסה. העמסתי על עצמי המון עבודה כדי לאפשר לי אחר כך חופשת לידה ארוכה... לא חשבתי על זה שבחודש תשיעי זה עלול להיות יותר מעייף...
פרספקטיבה זה אכן דבר מאוד חשוב - תודה על התזכורת.
שבוע טוב לכולנו.

כל היום אני חושבת עליך וכבר מחכה שתתקשרי.....

אני חושבת עליך וכבר מחכה שתתקשרי
כנ"ל, או שתתני איזה סימן

איזה כיף לשמוע... עשיתן לי ממש טוב בלב

מחר הברית. אני במועקות כבר כמה ימים. זה הולך ומתגבר.
תחזיקו אצבעות שיעבור מהר, בשלום, בלי בכי ובלי שאני אתעלף תוך כדי.

מחזיקה אצבעות בשבילך. ממש גיבושון לאמא כשהיא בשיא ההורמונים שלה... לא פייר...
איתך

האצבעות שלי כבר סגולות מרוב להחזיק... וזה ממש בסדר אם תבכי וגם עולמון. לגבי להתעלף - באמת לא מומלץ, ואני גם לא מאמינה שתתעלפי (מכירה אותך קצת, את גיבורה).
נשיקות

אני בוכה כבר כמה ימים... התכוונתי אליו. שלא יכאב לו, שלא יבכה (הוא כזה רגוע הילד הזה, כמעט לא בוכה), שלא תשאר לו טראומה, שלא יהפוך להיות בכייני פתאום, שאח"כ הכל יסתדר - לאחד הבנים של הבנזוג היה צריך לעשות תיקון אחרי כמה שנים כי הוא השתין הצידה.
אמא שלי אמרה לי -כל עם והמנהגים הברברים שלו
אני לא מבינה איך אפשר בגיל 8 ימים לעשות כזה דבר והוא לא מבין איך לא, וזה מסעיר את הרוחות גם ביננו. לא ישנתי חצי לילה. בקיצור, שמייח.

קודם כל מזל טוב. ואחר כך חיבוק חזק חזק. באמת לא קל. . מאחלת שתעברו את המשוכה הזאת בקלות ושאחריה תתפנו לינקות מפנקת , לצמיחה ונחת ושפע חלב ואהבה @} @}

מזל טוב, ושהברית תעבור קל ותקין. שפע חלב ונחת.
איכשהו פספסתי אותך בשנה האחרונה, הזוגיות, השריפה והכל. עשיתי השלמות היום. מרתק.

קודם כל תודה
אני רוצה כבר לכתוב על הלידה, אבל הברית הסיחה את דעתי, עד כדי כך שאמרתי שהיה לי יותר קל ללדת מלעשות ברית. וזה באמת היה ככה. היה לי הרבה יותר קשה עם הברית מאשר בלידה, עד כדי כך שאני שוקלת לכתוב גם את סיפור הברית ולא רק סיפור הלידה... כל היום ההוא נשקף אלי דרך מסך של דמעות וכנראה שגם על זה אכתוב כדי לפרוק קצת.

זה גם קצת קשה לכתוב סיפור לידה "טוב". גם כשסיפרתי בעולם האמיתי - למשפחה, לכמה חברים, הרגשתי שנתקלתי בתגובה שלא ציפיתי לה (אני בוררת מילים) שקלתי לכתוב צוננת או קרירה או שקטה, אבל זה לא שלא היה שם חום, פשוט לא היתה התלהבות, לא הרגשתי שזה מתקבל "טוב". הרגשתי כאילו אני משוויצה, מנפנפת בלידה הטובה והמעצימה הזו שהיתה לי.
אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי. ואז מישהי אמרה לי שדברים טובים אי אפשר לספר לכל אחד, אולי זה באמת נכון.
אולי זה בגלל שהייתי בהיי מהלידה ומהלכה, אבל לא הרגשתי שיש הזדהות, שיש התלהבות, שיש פרגון ללידה המעצימה הזו - חוץ מהבן זוג כמובן, שאשכרה חי בסרט כמה ימים, במובן החיובי, שיחזר את הלידה עבור שנינו פעמים אינספור (טוב, הוא ראה ה-כ-ל, אני לא ממש), וסיפר לכל מי שרק רצה לשמוע בהתרגשות אדירה על חווית הלידה המדהימה.
הוא באמת היה דולה טובה, אין מה להגיד.
עולמון מצפצף אז המשך יבוא.

צפצף צפצופון וחזר לישון.
אז נתחיל מהלידה. אני כותבת בפרוט, כדי לא לשכוח...
סיפור הלידה של עולמון
כמו שאמרתי - דברים טובים אי אפשר לספר לכל אחד, והרגשתי נוח ומפרגן לספר לחברה אחת ראש פינאית (כן, את), ולעוד חברה שילדה את רוב הלידות שלה בבית, אנאסיסטד מה שנקרא, היא ממש רצתה לשמוע איך היה ומה ואת כל הפרטים, ממש הרגשתי את זה. אבל אני מרגישה שכמו שתי החברות האלו הערוגה שלי פה היא מסוג המקומות שכן אפשר לספר בהם סיפור כזה
לפני - הכנות וחששות
והאמת שהיה לי הד סטארט מעולה ללידה, כי דנה ה היא חברה ותיקה מאוד, נשמתי התאומה מגיל 16. אחרי שנות הצבא וקצת אחרי, הלכנו לאיבוד ומצאתי אותה מחדש דרך האתר הזה. היה לי ברור שהחלום שלי הוא בלידה הבאה ללדת עם דנה. זה היה ברור כשמש מה שנקרא. דנה היתה קצת יותר מציאותית והכינה אותי כמובן לאפשרות שאולי זה לא יצא בסוף, אבל לשמחתי קרה גם קרה.
פחדתי רק מדבר אחד - להגיע מוקדם מדי לבית חולים. בלידה של עולמית הייתי יומיים בבית עם צירים, עד שהתחילה בכלל פתיחה, ככה שחששתי שיהיו צירים ובגלל שיש נסיעה עד לבי"ח שדנה עובדת בו, פחדתי שנצא מוקדם מדי ואז ישלחו אותנו הביתה לחכות - שזה רחוק. אז הכנתי "בית חלופי" קרובה יותר באיזור שמקסימום נסע לשם בינתיים. זה היה הפחד שלי.
הפחד והתמיהה של כל הסביבה היו סביב ההחלטה ללדת בבית חולים שהוא לא כאן קרוב. מסתבר שכשאת בהריון יש 2 שאלות נפוצות: אם זה בן או בת, ואיפה את מתכוונת ללדת.
אז ביליתי בהסברים למה ללדת דווקא שם, מה שלא היה משימה קשה במיוחד כי לא היה לי בכלל ספק שזו ההחלטה הנכונה.
ועדיין חוץ ממני כולם דאגו מהנסיעה (כולל דנה מסתבר...) וגם הבן זוג התוודה ביציאה מבית החולים שרק עכשיו הוא מבין למה התעקשתי וזו היתה מהמוצדקות שבהתעקשויותיי.

מתי מתי מתי...
אז אני מחכה ליומיים של הצירים שיבואו. סיימתי את חובותי לאומה ביום חמישי. עבדתי בפול גז עד הרגע האחרון. ממש חיכיתי כבר ללידה בשביל שיעצר המרוץ הזה, כדי לרדת מהרכבת, בשביל להיות קצת בחופש... אני יודעת שהמונח חופשת לידה מקומם רבות כי איזו מן חופשה זו, אבל אני ידעתי שארגיש בחופש, וחיכיתי לזה כבר.
התאריך המשוער הוא יום ראשון. אני ממש רוצה ללדת בסופש, כי עולמית אצל אבא שלה וזה יהיה מאוד נוח מהבחינה הזו. יום חמישי אני יוצאת מהעבודה. מעיפה מבט של פרידה. האומנם לא אחזור לשם ביום ראשון? את עולמית ילדתי יומיים אחרי התאריך. אולי גם עכשיו?
יום שישי מגיע. יש לי צירים אבל ממש מעט. כל שעה או שעתיים. משהו לא רציני, לא ממש כואב. סתם התכווצויות. אני מתפנקת (זה מאורע נדיר) ולא עושה פשוט כלום בשישי הזה. הזוגי מכין שבת, מנקה את הבית, מכין קציצות. אנחנו מארחים את ההורים שלי בארוחה בערב שבת, והצירים ממשיכים - פעם בשעה שעתיים, עדיין לא סדירים אבל זה כבר קצת כואב. יש ציר אחד תוך כדי האוכל שממש מפריע לי לדבר וההורים שלי מסתכלים עלי ומאבחנים שזה כנראה מתחיל.
טוב, מתחיל זה נחמד, השאלה מתי זה יגמר...
הולכים לישון וקמים בבוקר - והכל רגיל. אני מתחילה לחשוב שאולי כבר לא אלד בסופ"ש. אנחנו נחים, קוראים, עושים זרוז מהסוג המומלץ בספרות.. ואחר כך יוצאים להליכה במושב, אולי זה יעזור... ככל שמתקרב אחר הצהריים אני מרגישה שהצירים הלא סדירים האלו יותר מורגשים, אמנם לא ממש צירים אבל יש לי תחושה שלא כדאי שאסע להביא את עולמית מאבא שלה, כמו תמיד. זה בכל זאת שעה ורבע לכל כוון. אני מתקשרת אליו להגיד לו שיש לי צירים - אומנם לא סדירים אבל כאלו שלא נוח לי לנסוע איתם נסיעה כזו, ואנחנו מסכמים שהוא יביא אותה לבית ספר למחרת ביום ראשון בבוקר.
הוא מבקש שאעדכן אותו מיד כשאלד. בכלל - מגיעה הרחבה במה שנוגע אליו וללידה שלי, בסוף אני אוסיף נספח בעניין...

להזכר בצירים
סביב שש בערב הבן זוג יוצא לעבודה. אנחנו מסכמים שיהיה זמין ואני אתקשר אם יש התפתחויות. סביב 21 בערב אני מתחילה להזכר מה זה צירים. (לא להאמין איך שוכחים, פשוט לא להאמין), הם יותר תכופים וגם עוצמת הכאב עולה, ואני חושבת שאולי כדאי להתחיל לתזמן. דנה אמרה שכשהם 3-5 דקות, שנצא לדרך. אני מתקשרת לספר לדנה. היא אומרת שהיא עובדת היום עד 23, ותחכה לנו אם צריך. אנחנו מסכמות שנדבר שוב ב- 23 כשתסיים ונחליט מה לעשות. הצירים נוכחים וקיימים אבל אני ממש ממש מאופסת, לגמרי בפוקוס על כל מה שקורה, לכן נראה לי שזהו רק ההתחלה וזה בטח יקח עוד מלא זמן
שמרתי את הדף עם התזמונים. ב- 9:17 מתוזמן הציר הראשון. הם לא מאוד צפופים, כל 15 דקות, כל 10 דקות, כל 8 דקות. מפוזר, לא ממש סדיר.
אחרי שעה שעתיים זה נהיה כל 4-5 דקות ציר. הוא חוזר הביתה סביב 23.

איזה כיף לקרוא!
אני מתגעגעת אליך. ממש.

איזה כיף! רוצה עוד, רוצה עוד!

איזה כיף שאתן קוראות.
זה היה נראה לי קצת כמו רשימת מכולת כזו - בשעה זו וזו היה לי ציר...
אבל באמת אני רוצה לזכור את החוויה ולכן פרטתי ככה
אמשיך מחר.. העייפות השתלטה עליי
דנה - גם אני מתגעגעת אליך. זה כמו לעבור מ- 100 קמ"ש לאפס בבת אחת... אנחנו צריכות להפגש. עוד מעט אני אתחיל לנסוע איתו ואבוא לבקר.

ממשיכה....
מתלבטים
כשהבנזוג חוזר הביתה אנחנו מתלבטים מה לעשות. דנה בדעה שנצא, אני מהססת כי אני זוכרת שיש פה יומיים של צירים שצריך לעבור ולכן זה נראה לי לא הגיוני כבר לנסוע, במיוחד לאור החשש שלי שנגיע מוקדם מדי ונשלח להסתובב... הבנזוג בכלל זוכר את הלידות של אשתו לשעבר, שלקחו יומיים + בחדר לידה אז מבינתו בכלל אין מה למהר והוא שוקע בשיחת טלפון עם הבן הגדול שלו.
בסוף אני מחליטה להתייחס לעובדה שהצירים הם כל 4 דקות ושולחת אותו להתקלח לפני הנסיעה.
אנחנו יוצאים מהבית ב- 23:45. הציר האחרון שרשום בדף התזמונים הוא 23:40... בדיעבד זה מדהים אותי שזה לקח רק שעתיים לצירים לעבור לתכיפות כזו, ולנו להגיע למצב של הבנה שזהו, צריך לצאת לבית חולים.
מעדכנים את דנה שיצאנו, את ההורים שלי שיצאנו, את הגרוש שלי (טוב, הוא ביקש והיה בעצמו בחכיון ללידה)

130 קמ"ש
אז מקולחים (הוא) ומפוקסים (אני) יצאנו לדרך. אני מוטרדת מהפיקוס שלי. זה בטח עוד רחוק הלידה אם אני כל כך מפוקסת.
נוסעים לכוון בית החולים של דנה. מדי פעם הצצתי בספידומטר, ראיתי 130 קמ"ש... כנראה שגם הוא היה קצת בלחץ כי בדרך כלל הוא נוהג כל כך זהיר ולאט, עד שלפעמים זה מעצבן אותי. אני יושבתבכסא ליד הנהג וכל ציר אני מסתובבת על הכסא ומחבקת את המשענת והוא יד אחת על ההגה ובשניה עושה לי מסאז' בגב. בדרך אני מכוונת אותו בצמתים - כאן תפנה ימינה, כאן שמאלה. האמת שהנסיעה עברה בצ'יק. לא היה כזה נורא, הגענו תוך שעה.
הצירים הם כמו גלים - אני ממש מרגישה איך הציר מתחיל, וזה הקיו שלי להסתוב למשענת. ואז הוא הולך ומתגבר עד שמגיע לשיא שלו, ואז דועך. אני מדמיינת גלים ופרבולות (נו , הגרף הזה) וזה עוזר לי. אני זוכרת שלכל ציר יש סוף.
כשסיפרתי לאמא שלי על הנסיעה - מה שהיה לה להגיד זה - "בלי חגורה?" יש כנראה מצבים שאי אפשר להסביר עד שלא נמצאים בהם.
ברמזורים יש פה ושם מכוניות לידנו (בכל זאת סביב חצות, מי נוסע בשעות האלו) ולא אכפת לי אם הםמסתכלים ומה הם בטח חושבים. אני זוכרת שחשבתי תוך כדי שאף פעם לא ראיתי יולדת באוטו וזה נראה לי מוזר, כי כל היולדות כמעט בטח נוסעות באוטו לבית חולים, אז איך זה שאף פעם לא ראיתי יולדת באוטו?

זה היה נראה לי קצת כמו רשימת מכולת כזו - בשעה זו וזו היה לי ציר...

דווקא בדיוק אתמול רציתי לכתוב לך שזה נהדר שאת זוכרת את הפרטים האלה והתזמונים האלה. כשאני קוראת סיפור לידה כל פרט משנה וחיוני לסיפור החל מהלידות הקודמות ומערכת היחסים עם בן הזוג, וכלה במה חשבתי ואמרתי בשבוע שקדם ללידה.
כל התחושות החמקמקות והרגשות והתקוות ששזורים בסיפור, הן מה שהופכות את סיפור הלידה למרגש ומעורר הזדהות ואפילו קרבה ביני לבין היולדת שאת הסיפור שלה אני קוראת... @}

ממשיכה לקרא בהנאה
מעניין אותי גם החלק שיגיע בסוף (בטח)
הוא מבקש שאעדכן אותו מיד כשאלד. בכלל - מגיעה הרחבה במה שנוגע אליו וללידה שלי, בסוף אני אוסיף נספח בעניין...

מחכה להמשך (-:

התחושות החמקמקות והרגשות והתקוות ששזורים בסיפור, הן מה שהופכות את סיפור הלידה למרגש ומעורר הזדהות
ואוו, איזה משפט יפה. אז אני שמחה שזה לא נשמע כמו רשימת מכולת..


בית חולים
בדרך לבית חולים דנה מתקשרת לוודא שאנחנו בדרך - ואני כל כך שמחה שהיא מחכה לנו, ושזה הסתדר
בכניסה לבית חולים הזוגי אומר לשומר "לבית יולדות". ואחרי שהוא פותח את השער "תודה חבר". ואני חושבת איך ה"דוסיות" שלו נוכחת דווקא במצבים של התרגשות ולחץ. כאילו הוא חוזר למקורות, למוכרות.
בכל מקרה נראה לי שהשומר היה דתי בעצמו כך שהוא הבין אותו ואחרי הצצה קלה בי הוא פותח ואנחנו נוסעים לרחבה של המיון. אני יורדת והולכת ברגל לבד - לאור קצב הצירים היה נראה לי שזה יותר פרקטי מאשר לחכות לו בנימוס שימצא חניה ויבוא עם התיק.
מכאן - אני ממש לא זוכרת את הדרך. כלומר, היתה שם הליכה, אפילו די ארוכה, במסדרונות כאלו של בית חולים, אבל התמונה הכללית לא נוצקה לי במוח. לעומת זאת אני זוכרת דברים שהיו בדרך - בעיקר כאלו שהיה אפשר להשען עליהם - מיטת בית חולים ריקה, קיר וכו'...
איזה עובד של הבי"ח עובר אותי בהליכה מהירה, ואני מספיקה לשאול אותו איפה זה יולדות - רציתי לוודא שאני בכוון הנכון כי זו היתה הליכה ארוכה. הוא מציע לי לבוא איתו אבל אני הולכת כל כך לאט לעומתו ונעצרת כל רגע כשיש לי ציר שאני מרגישה שאני מעכבת אותו. אני אומרת לו שרק יסביר לי איפה זה ואני אסתדר כי מחכים לי שם.
מי מחכה לך?
דנה
אה.. כנראה נופל לו האסימון שאני בדרך ללדת כשאמרתי דנה. הוא שואל אם אני רוצה כסא גלגלים ואני מבהירה לו שממש לא.
נו, באמת. איפה היית כשהראו את סרטי הלידה הטבעית/ביתית בבאופן וכולם התחילו בזה שבבית חולים ישר שמים אותך בכסא גלגלים כאילו את חולה.
סתם. לא אמרתי לו את זה אבל זה עבר לי בראש.
הגעתי למעלית. אני עולה לבד במעלית לקומה הנכונה, ואז כמו בסרטים, היא נפתחת בקול צלצול כזה של מעליות, ומהצד השני עומד מלאך במדי בית חולים. דנה בכבודה ובעצמה עומדת מחוץ למעלית, מחכה לי ואני מקבלת חיבוק עוטף.

דנה
כן יקירתי, את פרק בפני עצמו בסיפור הלידה הזה.
אחרי החיבוק כבר לא אכפת לי שאין לי מושג לאן אני הולכת. דנה איתי והיא אחראית להכל ואני לא צריכה לדאוג יותר מכלום. הבחור שהציע לי כסא גלגלים עובר לידנו. אומר משהו כמו - אה, היא מצאה אותך, הצעתי לה כסא גלגלים אבל היא לא רצתה.
ודנה אומרת לו - היא ג'דה היא יכולה ללכת וגורמת לי לדמוע מפנים.
הבן זוג מצטרף אלינו לצעידה במסדרון שכנראה לוקחת קצת זמן כי עם כל ציר אני נשענת על משהו. דנה נותנת לי כוס לבדיקת שתן, ואני נכנסת לשרותים וממלא אותה בהפסקה בין הצירים. אני ממש זוכרת שחיכיתי בין ציר לציר כדי להשתין בנחת בכוס.
משם אנחנו עוברים לחדר שמסתבר שהוא החדר לידה. דנה מעמעמת את האורות ואני עוברת לחלוק של בית חולים. שום בירוקרטיה, שום טופסולוגיה, דנה שם והיא עושה הכל בשבילנו. אני חושבת שהיה גם מוניטור בתהליך הזה (בעמידה כמובן, לא בשכיבה כמו שזכרתי מהלידה של עולמית) אבל אני לא בטוחה... עם כל ציר היא עושה לי מסאז' בגב, שממש עוזר. הבן זוג דולה מעולה, אבל אין כמו הידיים של דנה...כאילו יודעת מפנים בדיוק איפה לללחוץ, איפה כואב.
דנה בודקת פתיחה - 3, 3 וחצי. 80% מחיקה. אני מחשבת בראש את מה שאני זוכרת מהלידה הקודמת ... סנטימטר בשעה, זה אומר שיש לי עכשיו 7 שעות להעביר פה עם הצירים האלו??? איזה יאוש.

נכנסת איזו רופאה שנראית עמוסה כמו במערכונים של ארץ נהדרת על הרופא שעובד 130 שעות רצוף, ואומרת לדנה - לא ידעתי שאת נשארת עד הבוקר - ודנה אומרת לה לא נראה לי שאני אשאר עד הבוקר. ואני חושבת בלב - היא לא תעזוב אותי באמצע נכון? ומה יהיה אם זה יקח מלא זמן? והיא אחרי משמרת ובטח גמורה מעייפות ואני מחזיקה אותה כאן... ואז פשוט זורקת הצידה את המחשבה הזו ואת השבע שעות שחישבתי לי שעוד מצפות לי, ופשוט מתמקדת בצירים.
נכנס רופא שאמור כנראה להיות חלק מהתהליך. דנה מסננת אותו ככל האפשר, מונעת בדיקות מיותרות, אני מבקשת לא לפתוח לי וריד כי אני יודעת שלא ארצה אפידורל, דנה מגבה אותי והוא מתעקש - ומה אם היא תרצה אחר כך? אז נשים אחר כך. אחרי אולטרסאונד קצר בין הצירים, דנה מנפנפת אותו מהחדר.

אחר כך דנה מובילה אותי לבחור בין המקלחת לאמבטיה, המקלחת נבחרת לאחר כבוד, כי אני זוכרת שבלידה הקודמת זה ממש עזר לי להיות שם, ואני מבלה בה שעה וחצי בערך, כשמדי פעם דנה מציצה פנימה
לראות שהכל בסדר. גם הבנזוג מציץ מדי פעם, ואני מבקש ממנו שישאר איתי כי אני מרגישה פתאום נורא לבד. חוץ מזה המים חמים והמקלחת סגורה, ובאיזשהו שלב אני מרגישה שנגמר לי האוויר, והוא עומד עם דלת חצי פתוחה שייכנס אוויר ו"שומר" עלי מכל מי שעובר.
לא שהיה אכפת לי מי רואה מה בשלב הזה. התמקדתי לגמרי בגלים של הצירים ובמים של המקלחת.

בשלב כלשהו אני פתאום מקיאה, ואני נזכרת שקראתי שזה מראה על התקדמות. מזל שהיו גם שרותים במקלחת, כי את הרוב הספקתי להקיא לשם. לא שזה לא גרם לי לנקות טוב טוב את כל האיזור עם זרם המים ככה בין ציר לציר. לא נעים, המקלחת של דנה.... דנה ביעילות אופיינית מביאה מהר סיר להקאות, אבל לא צריך, זה היה חד פעמי. היא מציעה גם להביא לי סבון שאנקה יותר טוב את השרותים... זה מעלה חיוך אחרי שאני מבינה שזו בדיחה (המוח אשכרה בפאזה אחרת בשלב הזה, כל עיבוד מידע לוקח לי זמן)

אחרי כמה זמן אני מרגישה כל כך עייפה, מתיישבת על הכסא שהיה במקלחת ועוצמת עיניים הין ציר לציר. זה די טיפשי כי הזמן בין הצירים מאוד קצר, אבל לא אכפת לי, אני מרגישה שאני צריכה לנמנם קצת, גם אם זה לכמה שניות.
אני שואלת את דנה אם לא כדאי לבדוק שוב פתיחה, אני צריכה את המדד כדי לדעת אם אני מתקדמת, וגם כי אני זוכרת שבלידה הקודמת בדקו לי כל כמה זמן, ודנה דוחה אותי בעדינות, לא נראה לי שצריך... את מתקדמת יופי...לא צריך...
אחרי שעה וחצי כאמור השעה כבר שתיים וחצי, אני יוצאת מהמקלחת לעשות עוד מוניטור ודנה בודקת פתיחה - אנחנו כבר ב-7-8 שזה מאוד מעודד, כי עברו פחות משעתיים מאז שהגענו ותקדמת מ- 3 ל- 8. בשלב הזה הצירים כל כך צפופים אני נשענת על המיטה עם כל ציר ואני עומדת בתחושה של "מה עכשיו", לחזור למקלחת? להשאר פה? מה עושים עכשיו??

אז איך את רוצה ללדת
דנה מחלצת אותי מהתהיות האלו ושואלת אותי - חשבת איך את רוצה ללדת? ואני חושבת לעצמי - אין לי מושג, ולמה היא שואלת אותי את זה עכשיו, הרי יש עוד זמן ולמה היא לא אומרת לי איך ללדת? מאיפה אני יודעת מה הכי טוב לי??
ומתוך כל המחשבות האלו אני אומרת רק - אני לא יודעת איך אני רוצה ללדת, אני רק יודעת שלא בשכיבה
בדיעבד, כמובן, הלידה כבר היתה מאוד קרובה, אני הייתי תקועה על הסנטימטר לשעה, ועל המשך הארוך של הצירים שחוויתי בפעם הקודמת, והבנזוג אמר לי אחרי - ראית איך היא נתנה לך להחליט איך את רוצה ללדת? היא ממש נתנה לך להחליט, בלי לכוון אותך, שתקשיבי את לגוף שלך ותלדי איך שאת רוצה.
דנה מציעה שאעלה על 6 על המיטה, כי זה מאוד דמה לתנוחה שבה אני נשענת על המיטה בצירים, ואני עולה על המיטה. הצירים נהיים מאוד כואבים, ואני תוהה אם לא כדאי היה לחזור למקלחת, כי שם היה פחות גרוע, אבל כנראה שזה פשוט התקדם עוד יותר לכן הכאב התגבר.

@} קוראת.... מרגש מאוד!

תודה יעל (-:
חוליות של אהבה
בערך חצי שעה עוברת עם צירים, על 6 על המיטה. בשלב כלשהו החלוק של בית החולים מעצבן אותי. משהו בסגירה שלו לוחץ לי ולא נוח ואני שואלת אם דנה אם אפשר להוריד ובאמצע ציר - בחיי זה כל כך הפריע לי פתאום שלא היה אכפת לי- מורידה אותו ממני בהנף יד אחת ונשארת ערומה.
אני מחכה כבר לצירי לחץ, כי אני זוכרת מהלידה של עולמית שכשמתחילים לי הצירי לחץ זה כבר לא כואב.
רק הדחף החזק ללחוץ. באיזשהו שלב אני מרגישה צורך ללחוץ, אבל משום מה הצירים עדיין שם - והכאב עוד לא נעלם. אני כל הזמן תקועה בזה שזה אמור לקחת הרבה יותר זמן. לא יכול להיות שכבר ללחוץ, הרי ללחוץ זה הסוף!
אני שואלת את דנה אם ללחוץ, והיא אומרת לי שאם אני מרגישה צורך, אז ללחוץ. טוב, אני לוחצת, ומשהו יוצא. אני בטוחה שזה הראש אבל דנה אומרת לזוגי - בוא תראה איזה יופי, השק של המי שפיר יוצא שלם. זה די נדיר. מסתבר שילדתי את השק מי שפיר.
זה השלב שבו בזכות דנה הוא התחיל להסתכל על הלידה. היא אמרה לו להסתכל על המי שפיר אז הוא הסתכל, ומאז לא הפסיק להסתכל...
למרות שהיה נוכח בכל הלידות הקודמות של אשתו לשעבר, שם הוא לא ממש הסתכל. מה גם שאצל הדתיים אם יש דם אז אסור לגעת באשה ועוד כל מיני תקנות והלכות שהופכות אותם לדולות חלקיות ביותר. הוא הסביר לי שכשאתה חי את זה אז זה לא נראה לך מוזר וזה חלק מהחיים פשוט. וכאן - היא אמרה לו להסתכל על השק של המי שפיר, אז הוא אמר בלב, טוב, נו, אני כבר אסתכל על הכל, מה אני פראייר - להיות בלידה ולפספס איך זה נראה? מזל שלי כי אחר כך יכולתי לקבל תמלול של הלידה מהעיניים הכי אוהבות שיש.
אז אחרי שנולד המי שפיר, באמת הפסיקו הכאבים, והיה רק הדחף ללחוץ. תוך כדי עוד הספקתי לשאול את דנה איך זה יכול להיות שגם ללחוץ וגם כואב באותו זמן, והיא אמרה שכנראה זה עוד לא פתיחה מלאה ולכן עדיין כואב. אני מניחה שדי מהר הגיעה הפתיחה המלאה,לחיצה נוספת ועוד משהו יוצא. טוב, אין יותר שקים ללדת, עכשיו זה חייב להיות הראש. עוד 2-3 לחיצות והוא היה בחוץ. קצת שרף אבל ממש בקטנה.
ממש הרגשתי אותו זורם החוצה. הוא יצא בבת אחת, כולו, לא ראש, ואז כתפיים ואז ואז ואז אלא ממש החליק החוצה בבת אחת.
זו היתה תחושה נהדרת, כמו ללדת שרשרת - הרגשתי חוליות חוליות יוצאות ממני. טק טק טק טק - מחליקות ממני החוצה. הוא בוכה בכי עדין כזה, לא צרחות כמו ששומעים בסדרך כלל. חבל הטבור היה כרוך פעמיים סביב הצוואר, דנה משחררת ומגישה לי אותו בין הרגליים, עוזרת לי להסתובב ולהחזיק אותו, ואני מקרבת אותו לציצי והוא ישר יונק.
אחר כך הזוגי תאר לי את היציאה שלו ישר לתוך מי השפיר.. איך הוא מצמץ בעיניים מכל המים שנשפכו עליו.. ממש איש קטן וחמוד. בגלל שביקשנו לא לשטוף אותו, כמה ימים היה לו מהראש ריח של מי שפיר, ריח של לידה...
וככה, בשעה 3:13 לפנות בוקר הוא נולד.
דנה בודקת, אין קרעים, הכל בסדר. אני נושמת לרווחה.
דנה שוקלת אותו, 3.680. שנינו מופתעים... יותר מהערכת המשקל שידענו.. אנחנו נצמדים שלושתנו, וממש מרגישים את המשפחתיות באוויר. זו תחושה שחדשה לי. עם אבא של עולמית לא הרגשתי ככה. הייתי מאושרת, אבל לבד. כאן אני ממש מרגישה משפחה, שותפות, אהבה. אני מרגישה שהוא היה שותף בלידה, שהוא היה איתי באמת ושהוא מסתכל עלי עכשיו בעיניים מעריצות כי הלידה היתה מדהימה בעיניו. זה נותן לי המון כוח, והלב שלי מתרונן. מוצף באושר והרבה הרבה אהבה - אליו, לתינוק החדש, לדנה.
<אני יודעת שגם להורמונים יש חלק בזה, אבל בכל זאת נותנת את הקרדיט>

אנחנו נשארים כמה שאפשר בחדר לידה החשוך. אחר כך מעבירים אותנו לחדר ליד ואני מבסוטית מכל רגע, מבקשת את הביסלי שהכנתי בתיק לבית חולים, ו... אוכלת אותו בהנאה רבה.
דנה באה להגיד שלום ומתארגנת ללכת הביתה.כבר עוד מעט 6 בבוקר. האמת שהלידה נגמרה לפני כמה שעות כבר, אבל היא בכל זאת נשארה באיזור, ובאה כל כמה זמן לראות שהכל בסדר.
אנחנו נפרדות בהתרגשות. אין לי מספיק מילים כדי להעביר לה כמה זה היה עבורי משמעותי.
אנחנו עולים למחלקה, ואני מבקשת לא לחסן אותו, לא לשטוף אותו. כן, ביות מלא. כנראה שזה הספיק לתייג אותי, כי כבר אחר כך שאלו אם אני מסכימה מגבונים, וכמעט שלחו אותי לשחרור מוקדם הביתה בלי שביקשתי...
אני חייבת הלגיד שהייתי היחידה בביות מלא בכל המחלקה שם,וזה היה כל כך עצוב. אני לא מבינה איך אפשר לא לרצות להחזיק את התינוק שלך כל הזמן, הוא רק נולד! ואיך אפשר לשכב בחדר ולשמוע אותם צורחים בחדר השני.

לסיכומו של הסיפור, הלידה התחילה מבחינתי ביום שבת ב- 21:17, כשהתחלתי לתזמן את הצירים, והסתיימה בשעה 3:13 כשהוא נולד. 6 שעות, כולל הכל... אני פשוט לא האמנתי שזה יכול להיות ככה. התכוננתי לצירים של כמה ימים, ופתאום 6 שעות והכל נגמר!! לא להאמין.
תוך כדי הלידה ניסיתי לברר עם דנה אם בלידה הבאה זה מתקצר עוד יותר...
ביום שאחרי היינו כל היום ביחד - שלושתנו, וזה היה פשוט קסום. 3 במיטת בית חולים אחת, כולנו מאושרים ואוהבים. אני יודעת שזה נשמע קיטש, אבל ככה זה הרגיש.
כל פעם שאני חושבת על הלידה זה ממלא אותי גאווה. שילדתי ככה, כמו שרציתי, בלי אפידורל ובלי תפרים, ועם דנה, בבית חולים שרציתי, ואיתו, כשותף מלא ואוהב שכל כך עזר לי והיה פשוט הדולה המושלמת, ועוד כזו שנשארת להעריץ אותך אחרי, באוזנייך ובאזני כל מי שמוכן לשמוע.
לחיי האהבה.
בקרוב - סיפור הברית.

_שוב קוראת אותך
כ"כ רוצה להציע לך עידוד אמיתי ועמוק, איזו תובנה משמעותית... אבל לא נראה לי שיש._

וואו ממש מרגש. תודה ששיתפת @} והמון מזל טוב.

יקירתי
אני פשוט אוהבת אותך, והלידה באמת הייתה נפלאה - לא הצלחתי בכלל לישון אחר כך מתוך זה ששחזרתי אותה שוב ושוב בדמיוני - מסוג הלידות שתמיד זוכרים ושנותנות כוח למיילדות.
מאוד מאוד התרגשתי לקרוא את הסיפור...
נשיקות רבות
דנה

דומעת. מתרגשת איתך. זה סיפור משו משו.
את, בסיפור הזה, גם משתפת וגם נותנת תקווה לאחרות.
תודה וחיבוק

(מחכה להמשך)

חיכיתי עם התגובות עד לסוף הלידה. לא רציתי ללחוץ
סיפור מקסים . כל כך מרגש. וכל האהבה שזורמת ממך ומקיפה אותך זה פשוט נפלא לגמריי.
תודה ששיתפת.
מחבקת גם.
@}
ומחכה להמשך ומכינה חיבוקים לברית. ממה שהבנתי , שם את צריכה אותם אפילו יותר

_כל כך מרגש. וכל האהבה שזורמת ממך ומקיפה אותך זה פשוט נפלא לגמריי.
תודה ששיתפת.
מחבקת גם._

וכל האהבה שזורמת ממך ומקיפה אותך זה פשוט נפלא לגמריי. @}

ואיזו דרך מופלאה עשית בשנים האחרונות.

תודה לכולכן על החיבוקים. אני תכף סוגרת פה עשור, ואין כמו ה(א)נשים פה.
יש פז"מ ויש דרך... ואתן איתי לאורך תקופה. זה מרגש.
האקס מאוד התעניין בלידה. ממש הרגשתי שהוא רוצה להיות שותף בדרך כלשהי. בשבועות שלפני הוא שאל אותי מה שלומי, לפעמים כמה פעמים ביום, והיה כמובן שסביב תאריך הלידה המשוער גבר העניין. מכיוון שזה לא כל כך תואם את סוג היחסים שלנו - אנחנו בסך הכל מסתדרים עכשיו יופי אבל הוא לא חבר שלי - אני לא מתבלבלת לרגע - ככה שתהיתי לגבי פשר העניין. יכול להיות שזה היה לו מוזר - שאני בהריון, מתכוונת ללדת באותו מקום שעולמית נולדה, והכל כאילו חוזר על עצמו והוא התחבר לזה איכשהו. אבל... זה לא שלו. קשה היה להתבלבל.
הוא ביקש להתעדכן "כשאני יולדת", והיה לו תרוץ מצויין - עולמית היתה אצלו בסופש וכמובן רצתה לדעת אם אמא יולדת, אבל הרגשתי שזה לא היה רק זה, הוא באמת רצה לדעת.
אחרי הלידה הוא קנה 2 חליפות תינוק מהסוג המפונפן והיקר, "חליפות ברית" מה שנקרא, כאלו שהופכות את התינוק למין בובה מקושטת כזו. מסוג החליפות שאני בחיים לא הייתי מלבישה בהם תינוק או קונה לילדים שלי. בכל מקרה הוא קנה את זה בלי עולמית - כלומר הלך בעצמו לחנות של תינוקות ובחר 2 חליפות. ואחר כך היא סיפרה לי שהוא ניסה לשכנע אותה שתגיד שזה ממנה ולא ממנו אבל הילדה שלי לא מוכנה לשקר ובטח לא לקחת קרדיט מאבא שלה...והתעקש לפגוש אותה ואת ההורים שלי - שבאו לבקר בבית חולים מיד אחרי הלידה והביאו אותה איתם- - באיזו צומת בדרך לבית חולים, שתביא לי את זה לבית חולים. כימיה עם ההורים שלי אף פעם לא היתה לו, ככה שגם זה היה מוזר וסוג של... לא יודעת. הקרבה? התגמשות?
אין לי מושג.

ממש מוזר... כל כך לא מסתדר עם איך שאני תופסת אותו. בכל אופן זה נשמע חיובי במיוחד בהתחשב בעובדה שהיה יכול להיות בדיוק להפך, לא?

איזה סיפור מרגש ויפה. ובקשר לאקס: לא ברור, כנראה מנסה לפצות אותך על העבר, בכל מקרה טוב שאת לא מתבלבלת ושומרת על גבולותייך.

ובקשר לאקס: לא ברור, כנראה מנסה לפצות אותך על העבר
אה..... רוקדת, את כזאת חמודה. אין מצב. זה לא בא משם. לא יודעת מאיפה זה בא אבל לא משם.

זה נשמע חיובי במיוחד בהתחשב בעובדה שהיה יכול להיות בדיוק להפך, לא?
זה בחלט חיובי. כל כך חיובי שנותרתי מופתעת, ולכן מנסיוני, ובהתאם לאיך שאת תופסת אותו... אני נזהרת וחושבת מאיפה זה מגיע..

אני אחרי שבת מתישה ומעצבנת. חטפתי דלקת בשד לפני מה ימים, עד אתמול עוד היה לי חום, אתמול הוא כבר עבר אבל לא רציתי שנסע להורים שלו - מה שהיה התכנון המקורי. לא היה לי כוח להיות תקועה בשבת דתית כשאני לא מרגישה טוב, עם תינוק על הציצי כל היום - זה גם לא היה מרגיש שם נוח, כל האחרים הדתיים וכו', ועוד הנסיעה עם הקטנצ'יק עד לשם ובחזרה. שבת יוצאת נורא מאורח עכשיו עם השעון קיץ. ועוד צריך להיות נחמדה ולהלבש יפה ו... אין לי כוח.
לעומת זאת מאוד התאים לי שהוא יסע עם הילדים שלו לשם וישאיר אותי לנוח, עולמית היתה אצל אבא שלה בסופש וממש אבל ממש רציתי שקטטטטט.
בסוף יצאה לי מזה שבת בבית עם שני הילדים שלו על הראש. אני באמת משתדלת לא להיות האמא החורגת הזאת, אבל רבאק, רציתי שקט, אני לא מרגישה טוב, הציצי כואב בטרוף
הוא לא היה מוכן לנסוע להורים שלו בלעדיי, למרות שהסברתי מאוד ברור שזה מה שיעשה לי טוב, שזה מה שאני רוצה ואני צריכה אויר ושקט.
הרגשתי שאני נחנקת בבית שלי, ואני עצבנית עליו ועל כולם כל השבת. רק עכשיו (!!!) הם נסעו סוף סוף
אוףףף

הרגשתי שאני נחנקת בבית שלי, ואני עצבנית עליו ועל כולם כל השבת. רק עכשיו (!!!) הם נסעו סוף סוף
אוף באמת. חבל שלא נתן לך את הרגע הזה בשקט...
אבל נשמע שהוא באמת קשור אליך... מעורר שמחה כשלעצמו.

מאחלת לך ימים של הבראה, מנוחה, שקט. וכל מה שאת מאחלת לעצמך
הנה עוד אחד:

מאוד מרגש בערוגה שלך...
שבוע טוב @}

ואו, איזה סיפור!

_ממש הרגשתי אותו זורם החוצה. הוא יצא בבת אחת, כולו, לא ראש, ואז כתפיים ואז ואז ואז אלא ממש החליק החוצה בבת אחת.
זו היתה תחושה נהדרת, כמו ללדת שרשרת - הרגשתי חוליות חוליות יוצאות ממני. טק טק טק טק - מחליקות ממני החוצה_
איזה יופי של תיאור.

אבל המשפט שהכי אזכור מהסיפור שלך הוא : נכנס רופא שאמור כנראה להיות חלק מהתהליך.

מאחלת לך ימים של הבראה, מנוחה, שקט. וכל מה שאת מאחלת לעצמך @} @}