באופן טבעי

העניין הוא שבכל הספרים שקראתי על נשים שמרוויחות את הכסף הן קורעות את התחת בשביל שיהיה להן. או שיש להן מקורות חיצוניים כמו ירושה, משפחה עשירה וכו'.
טוב, נשאר לי רק לקרוע את התחת. פיס אוף קייק.

היי נאמנה. מה שמעניין כל כך בסיפור זה הקול האותנטי והטעון. דוקא התחושה החזקה שאת לא ממציאה הרבה אלא שופכת. זה מאד מעורר הזדהות והחים שלי בכלל לא דומים לשלך. לפחות לא בקווים החיצוניים. מה שעולה גם זה שאת בדרייב לשינוי או על ספו של שינוי.. שזו הנקודה הקלאסית הרי להתחיל סיפור טוב. אם יורשה לי להמליץ בענין הכתיבה, היה כיף אם היו מדי פעם פלאשבקים ששופכים אור על העניינים. וזה באמת מוצלח לדעתי כבסיס לספר.

מה שמעניין כל כך בסיפור זה הקול האותנטי והטעון
תודה, המילים הספציפיות האלה מאד נכונות לי.

התחושה החזקה שאת לא ממציאה הרבה אלא שופכת.
גם כשממציאים זה יושב על בסיס אמיתי, לדעתי, אחרת זה באמת עובר כפחות אותנטי.

אם יורשה לי להמליץ בענין הכתיבה, היה כיף אם היו מדי פעם פלאשבקים ששופכים אור על העניינים
המממ... לא מבטיחה. כלומר, לא ממש נכונים לי כרגע. אם מדברים על פלאשבקים, לטעמי בסיפור/סרט טוב לא צריכים להיות כאלה, אבל זה כבר עניין של טעם.

שאלה אחת חזקה שעלתה לי הערב היא: מה אני עושה עם עצמי. באמת.
ברור ש 95 אחוז מהזמן אני הורה בוגר ומתפקד וסביר. זה גם סביר לא להכיל כשלא יכולים להכיל, וסביר להיות לעיתים ילדותית או חסרת אחריות מול הילדים שלך. מה שלא סביר זה איך אני מתנהגת כשאני לא מכילה או ילדותית.
למי שרצה פלאשבקים אני זוכרת שבתור ילדה לפחות פעם אחת העפתי כפכף על אחד מבני הבית, או אולי בנות הבית, בטח אחי הקטן שעצבן אותי, או אחותי הקטנה, כבר לא זוכרת. אני רק זוכרת שהעפתי כפכף ואפילו לא טרחתי שהוא יהיה לכיוון הרגליים, יעני ישר לכיוון הראש. לא חושבת שזה פגע אבל לא הייתי בת 3, הייתי בטח לפחות בת 10 או יותר. אני מנסה להגיד שכל עוד אני בשליטה הכל בסדר, אבל לכל אדם יש מצבים של קצת יציאה משליטה, קצת יציאה מאיזון וזה בסדר בעייני, השאלה עד לאן המצבים האלה הולכים. אצלי הם הולכים רחוק ולכן אני מעדיפה לשמור על בינוניות רוב הזמן, לא להגזים לשום כיוון, אם אני ארצה לעשות דברים עד הסוף בצורה מעולה, כנראה שגם השדים יצטרכו לצאת מהבקבוק.
ואולי זה בכלל לא ככה, אולי אם אני אעשה דברים מעולה יהיה לי כל כך טוב שבכלל אני לא אצטרך להעיף כפכף על אף אחד, זאת אומרת שגם כשהילדים ילחצו על הכפתור הכי הכי משמעותי אני אגיב בצורה שקולה יחסית ואין מצב שאני אחזיר להם.

הבוקר בגן הבת התפרקה עלי קצת, התעצבנה מאיזה ילדון והוציאה את זה עלי, הגבתי דווקא בצורה טובה, כי לפני כמה חודשים עוד הייתי נותנת לה להרביץ לי, מתעלמת, מבליגה, או לחילופין ממש מתעצבנת. אז התייחסתי אבל לא התעלמתי ולא נתתי לה להמשיך אבל כן ניסיתי לעזור לה לצאת מהמצב. בקיצור- אמא מושלמת.
אני מוכרחה להודות שאני משתפרת בזה.

הבן שלי בכלל לא אוהב להיות בבית, כל הזמן מבקש ללכת למקומות שהם לא הבית. החלטתי לתת לו עכשיו כמה שיותר. חלק מהעניין זו הילדה והיחסים ביניהם (והיא רוצה ללכת לאן שהוא רוצה ולעשות מה שהוא גם שלא מתחשק לו) וחלק מזה זה שהוא רוצה יותר עצמאות עכשיו. ניסיתי קצת לעצור כי בתחושה שלי אנחנו מעט בבית יחד, אבל ראיתי שאני לא יכולה להילחם בזה אז אני מנסה לאפשר.

מכיון שלא הסתדר עם הקבוצה ההיא שרציתי החלטתי להיכנס ולנסות להתמיד עם הקבוצה שהלכתי בה להתנסות, זו שזולה וחשבתי שאולי היא לא ברמה מספיק גבוהה. אני חושבת שאם אביא את עצמי זה בכלל לא משנה מה יהיה שם. בקטע החברתי זה קצת בעייתי לי הקבוצה הזו, אבל אני אחיה גם עם פשוט להיות עם מה שיש כרגע, לפחות עד שיצוץ משהו אחר.
בקשר לימימה- תכננתי ללכת השבוע כי שילמתי וכל זה, ופתאום הבנתי שמה פתאום, אין לי מה לחפש שם וזה שנתתי כסף זו לא סיבה טובה בכלל ללכת לשום מקום. ככה יצא שהתפנו לי שעות השבוע. מזל, כי ביליתי מאז תחילת השבוע בלחכות לכל מיני טכנאים של מכשירים מקולקלים כאלה ואחרים, וזה גזל ממני הרבה אנרגיה, אני זקוקה לקצת זמן ואויר לנשימה.

אם מדברים על זה שאני הולכת להרויח יותר כסף, אז אני כולה להגיד שקבעתי פגישה עם המקום החדש, פגישת עבודה. נראה מה יצא מזה, מחר יש לי קצת זמן ואם אני אצליח לא להיות כאן בבאופן וכן להכין את הפגישה (אפשר לחשוב אני כבר יודעת בעל פה, מדקלמת מתוך שינה, שנים אני מתעסקת בדיוק בזה) אז יהיה טוב. אני רק מקווה שזה יקרה מהר ולא יקח חודשים על חודשים. בכל מקרה נראה לי שהצד השני, אלה שאני איתם ביבור הזה של העבודה, להוט לא פחות ממני להזיז ענייני לכיווני, אז רק שנצליח.

חוץ מזה קפצה אלי היום חברה בלי התרעה. בילינו זמן כייפי יחד וקצת נתתי לה עצות מקצועיות מהתחום שלי שכרגע היא נזקקת לו קצת, אחר כך גם ביררתי לה קצת בטלפונים מי ירצה לעשות לה איזו עבודה מקצועית בתנאים שיהיו נוחים לה. בדרך לגנים גם לקחתי אותה הביתה כי בעלה המעופף שהבטיח לבוא לקחת אותה לא ממש יודע מה השעה בכל רגע נתון. בכל מקרה כשדיברתי איתו לא קבעתי לעצמי תור לטיפול (זה הוא שהזמין אותי) וזה לא שלא מתחשק לי, פשוט יש לי כל כך הרבה בלגן בראש שאני בטח אזכר בזה רק כשלא יהיה לו זמן בשבילי ולא עכשיו כשהוא יחסית פנוי.

גאוני העניין הזה של בלוג.
נגיד, אם הייתי כותבת ככה עכשיו לעצמי במחברת, או במחשב. ממציאה סיפור או כותבת בדיוק את הסיפור הזה, אז הייתי בטח לבד. יש יתרונות ללבד הזה, אבל הרבה יותר נעים לי עכשיו לדעת שזה לא לבד, שיש עיניים שקוראות שיש עניין, שזה לא רק ביני לביני. זה לא רק בגלל שאני צריכה שיאהבו את מה שאני כותבת, או יתעניינו. גם, אבל גם בגלל שזה נותן לזה איזה קיום, איזה משנה תוקף.

אני מעדיפה לשמור על בינוניות רוב הזמן, לא להגזים לשום כיוון, אם אני ארצה לעשות דברים עד הסוף בצורה מעולה, כנראה שגם השדים יצטרכו לצאת מהבקבוק.
משפט גדול מהחיים. מזדהה לגמרי... וכמובן ההשלמה הבלתי נמנעת:
ואולי זה בכלל לא ככה, אולי אם אני אעשה דברים מעולה יהיה לי כל כך טוב שבכלל אני לא אצטרך להעיף כפכף על אף אחד... גריינתי.
אני תקועה בתובנה הזאת שנים ביחס לכל כך הרבה תחומים בחיים. אולי גם אני על סף שינוי (הלוואי) ולכן כל כך מזדהה.
ובקשר לפלאשבקים - גם אני לא סובלת את הסוג הפשטני, אבל סמכתי עלייך... ! מה שהתכוונתי אליו זה שבתיאור הסיזיפי משהו הזה של היומיום ייכנס משהו שמפרק מדי פעם את ציר הזמן ובאורח מפתיע תורם להבנת הסיפור

אבל זאת רק אני

מישהי שהכרתי לא מזמן הציעה לי לבוא איתה לאיזו הופעה של זמרת אחת. היא היתה בהלם שלא רק שידעתי מי הזמרת, אלא אפילו סיפרתי לה שבאותו רגע הדיסק שלה נמצא אצלה באוטו בתוך הרדיודיסק וששמעתי אותו בדרך. עם זאת, שנים אני רוצה ללכת להופעה שלה ומעולם לא יצא לי. עברו שבועיים מאז שנפגשנו והיא סימסה לי שהנה התאריך מתקרב. אני, שפנה שכמותי, אישה שנשבעה לקחת לעצמה יותר מהחיים, החלטתי שזה לא מתאים ההופעה הזו אחרי יום כה עמוס. אתן מבינות קוראות יקרות שלי? אמרתי לא לערב בנות, להופעה של זמרת ששומעים בדיסקים שלה שבהופעה היא פי מיליון, אמרתי לא כי יש לי יותר מדיי עייפות ובלגנים ופגישות ואני יודעת שאגע לערב ההופעה בזחילה.
אנחנו כבר לא מדברים על הצמיג המפוצץ שהיה לי באוטו השבוע, כן?

מה שכן, לפחות אני שומעת יותר מוסיקה בבית.
לפחות זה.
פשוט קראתי את תחילת הבלוג הזה ואני יודעת יודעת כמה אני צריכה גם לזוז ולרקוד ולא עושה את זה כרגע, אבל לפחות פיניתי מקום למוסיקה וזה יותר ממה שעשיתי קודם.



מה שהתכוונתי אליו זה שבתיאור הסיזיפי משהו הזה של היומיום ייכנס משהו שמפרק מדי פעם את ציר הזמן ובאורח מפתיע תורם להבנת הסיפור
לא בטוח שאני מסוגלת לזה בכלל, כלומר, ההווה שלי כל כך עמוס כרגע וכל כך נשפך ממני.

אם כבר מדברים על פלאשבקים אז אני אספר שכשהייתי ילדה הרגשתי שהייתי צריכה להיוולד במקום אחר, בזמן אחר, שדברים צריכים היו לקרות אחרת. רציתי הורים אחרים, משפחה אחרת, בית אחר, לא הייתי מרוצה אף פעם משום דבר.
היום אני מבינה שכל מה שיש ללמוד בחיים האלה זה לקבל.
גם עכשיו אני אף פעם לא מרוצה משום דבר אבל אני משתדלת להיות, כל יום קצת יותר.
מה שהיה לי קשה כילדה זה שהעבירו אותי כל כך הרבה פעמים מהבית שלי, מהחברים שאולי היו לי לפעמים, כל פעם ללמוד שפה, תרבות, מנהגים. פעם ללמוד מרוקאית, פעם פולנית ופעם שתיהן מעורבב עם אנגלוסקסית מדוברת, לכי תביני מה רוצים מהחיים שלך.
כמבוגרת זה נעשה דפוס: לא מוצא חן קמים והולכים. מיליוני דירות עברתי. גרתי עם כל מיני שותפים, סובבתי גברים סביב האצבע שלי ובמקום להרגיש סבבה ומלכת העולם תמיד הרגשתי חרא. בכלל לא ראיתי את הצד השני כשאמרתי: "תשמע, לא מתאים לי עכשיו קשר" או "תראה , זה לא יעבוד ביננו", לא עשיתי את זה מתוך רוע או אטימות אלא מתוך פחד משתק כל כך שלא איפשר לי להישאר בשום מקום יותר מהזמן שלוקח להישאר. תמיד לעמוד ליד הקיר ולצפות בדלת הכניסה, לתכנן דרכי מילוט. בפעמים הבודדות שהלב שלי נשבר לקח לי זמן להבין שהוא נשבר, לקח לי זמן להבין שבעצם אני זקוקה לזמן החלמה כי הדפוס היה לקום וללכת הלאה. הייתי צריכה את הריגושים, את תשומת הלב הגברית, את החיזורים, המחמאות.
מה שמצחיק הוא שבהווה יוצא לי בכל מיני דרכים מוזרות להיות בקשרים עם כל מיני אקסים שלי, למשל החבר הטלפוני, אבל יש עוד. הקטע הוא שהם התגברו עלי לגמרי, ואני במקומות שלא הייתי נתקעתי אם "מה היה קורה אם הייתי נשארת איתו".
מאיר את ההווה?
כבר הרבה זמן אני במקום אחד. לא זזה. הבית בית, המקום מקום, הילדים ילדים.
הבן שלי כל הזמן שואל אותי על אנשים שעוברים דירה, שואל על אם לוקחים את הצעצועים לבית החדש ועוד שאלות מסוג זה. פעם הם אמרו שהם רוצים לעבור דירה ותוך שניה ידעתי מה לענות כדי שהם יגידו שהם בעצם לא רוצים (לא יוכלו לראות כל יום את החברה שגרה קרוב).
פעם רציתי לעזוב כאן, לפני די הרבה שנים ואז אמרתי לעצמי שמספיק עם לברוח. אני לא הולכת מכאן עד שלא יהיה לי לאן, כל עוד זה ללכת מ ולא ללכת ל אני כאן. ככה זה נשאר ומדי פעם אני רוצה ללכת מכאן ויש לי אפילו פה ושם רעיונות לאן אבל אין באמת יכולת ללכת משום בחינה שהיא.
תמיד הרגשתי תלושה, גם עכשיו רוב הזמן אני מרגישה תלושה מכל מיני בחינות. הילדים והבית זה עוגן כזה, אולי גם העבודה.
חלק ממה שקשה עם הילדים זה שהם נעשו העוגן שלי. איך אפשר לתת להם כל כך הרבה אחריות?
עכשיו, בזמן האחרון, אני באמת מנסה להיות העוגן שלהם ולא להיפך, נדמה לי שהם מרגישים ככה הרבה יותר יציבות.

מה שמצחיק בכל הסיפור הזה עם ההרגשה שאני תלושה, זה שבעצם הייתי טיפוס של מנהיגה. אנשים הלכו אחרי לא מעט בתקופות מסויימות בחיי, בלי לקטר ואני פשוט הנהגתי אותם בלי לשים לב אבל כששמתי לב זה היה מבהיל אותי והייתי מתנערת.
אני לא מדברת על התיכון שאז הייתי עכברה מבוהלת, אבל אפילו שם היו הבלחות פה ושם, קצת אחר כך. נורא אהבתי ללכת ברגל ואני זוכרת את עצמי למשל הולכת עם שני חברים את כל העיר תל אביב מדרום לצפון ואולי אחר כך חזרה גם והם לא צייצו ורק אחר כך אמרתי משהו על זה שהלכנו הרבה ובדיעבד לפי התגובה נראה לי שהם סבלו בשקט, או קיבלו כוח טורבו לרגליים רק כי הייתי איתם. הייתי אחת שאומרת לחבורה בואו לים וכולם באו.
חבורה של אנשים ישבה לה בסיני, הזמינה אוכל אצל הבדואים, חיכתה איזה 3 שעות, כולם מקטרים, לא קורה שום דבר. או אז אני אמרתי שאני מאד רעבה והנה הנה קם החבר שלי שרק ציפה לציוץ מצידי והתחיל לתקתק להם עניינים במטבח ורק שלא ארעב וככה כולנו אכלנו לשובע. אז הם אמרו לי שלא אמצא עוד אחד שיאהב אותי כמוהו ובאמת לא מצאתי אבל היו גם היו אחרים שהיו מוכנים ללכת אחרי ולמעני ככה ואני? רק סבלתי מזה שהתחממו לאורי, רק רציתי שיהיה להם להגיד לי משהו חכם, רק נבהלתי מכל תשומת הלב הזו שסימנה לי שזה הזמן להמשיך וללכת הלאה.
אני אומרת הייתי כי היום אני בקושי מסוגלת להנהיג את המשפחה שלי, ממש בקושי.

אבל הנה, אני הולכת להנהיג את חשבון הבנק שלי ממש בקרוב, אתם תראו.

לא קשה לי להישאר במקום אחד ואני תוהה אם המשיח יגיע אז אני אהיה מוכנה להזיז את התחת בעקבותיו וללכת לאן שצריך, נגיד.
אבל בפנים בפנים אני עוד עסוקה כל הזמן בלחפש את הדבר הטוב הבא.
ככה שאם במקרה במקרה יש לי דברים מאד מאד טובים כרגע בחיים, רוב הסיכויים שאני צריכה ממש להתאמץ כדי להבחין בהם.

ללא מילים:

את לא לבד. אני כל הזמן קוראת. יש לי הרבה מחשבות כשאני קוראת אותך.

תודה על התגובות שלכן. זה נותן לי דלק לספר ולכתוב.

קטעים.
שחררתי את הקבוצה ההיא, נכון?
אז היום הבוס שלי פתאום בא אלי ואומר שהוא מבין שאעדר ביום ההוא.
הוא טוען שאמר לי שהוא לא מוכן רק הפעם שאעדר. אני נשבעת שהבנאדם דיבר על באופן כללי והעלה טיעונים מוחצים, שיחה של חצי שעה בטלפון ושעשיתי בחירה רק בגלל שהבנתי שלטווח יותר ארוך זה יתן לי קלף מיקוח מולו בגלל דברים שהוא אמר.

עכשיו אני לא יודעת מה לעשות: אני הולכת בשבוע הבא ליום התנסות (או כמו שאמר לי קולגה יקר וקרוב: אז אל תלכי, קחי לך סתם יום חופש....) בינתיים, כשהבנתי שהיום הזה לא פנוי לי לגמרי, היתה לי ישיבה במקום שהציעו לי עבודה והחלטנו שאתחיל שם מתחילת ינואר ביום הזה, כי אם לא משחררים אותי ללמוד אז לפחות לעבוד באותו יום במקום נוסף, כדי לנצל קצת יותר את היום. אז אני תוהה אם להזיז שם יום, אם לסמוך על הבוס, או מה. אני ממש פוחדת לסמוך עליו עכשיו כי בזמן האחרון הוא כל הזמן אומר דברים ואחר כך אומר ההיפך ומכחיש את מה שאמר, פשוט לא יאומן.
מוזר, אני מכירה אותו שנים. שנים אני אשת סודו, שותפה. לוקחת על הכתפיים כל מה שצריך ולא צריך. נכון בשנה וחצי האחרונה קצת פישלתי אבל הוא גם עזר לי לפשל ונתן לי תנאי עבודה פחות נוחים בצורה מובנית. אם למשל צריך להקדיש ללקוח מסויים שבועיים לעבודה מסויימת ונותנים לי רק שבוע להביא אותה תוצאה, בהגדרה, אז ברור שאי אפשר לבוא רק אלי בטענות אם הרמה ירדה, לא?
האמת שכשהוא קיבל אותי לעבודה היה משהו חשוד ותחמני בהתנהלות שלו מולי, שקצת החשיד אותו בעייני. אבל מאז ועד לאחרונה רוב הזמן הוא היה בסדר. היו קטעים פה ושם, קטנים כאלה, לא משהו קיצוני. דברים שלא נראו לי כמו חוסר גיבוי מול הנהלה ולקוחות בקטעים מסויימים, אבל כל עוד הכל היה בסדר אז הכל היה בסדר. אז מדי פעם הוא אמר לי להגיד ללקוחות משהו אחד והיה הולך ועושה/אומר ההיפך, בקטנה, שמתי טיח.
עכשיו היה כדור שלג, משבר שלא רק אני הייתי מעורבת בו. הוא עשה טעות גדולה ועכשיו הוא לא יודע איך לתקן אותה. כלומר, הוא יודע איך בעתיד, אבל לא בטווח של החודשים הקרובים. מי שמשלם את המחיר כרגע זה אני והקולגה, אבל גם הוא שכל יום מחליף לנו אמירות וכל יום אומר שלא אמר אתמול מה שאמר היום. בשיחה אחרונה של הקולגה איתו הקולגה ביקש שאני אהיה נוכחת, כדי שאוכל להגיד ששמעתי שאמר כך וכך.
זה נורא מוזר לי.
כל הדברים שאני כותבת עכשיו והסיפורים שאני מספרת עליו לאנשים בחודשים האחרונים פשוט מוזרים לי.
שנים, שנים.
ואני בכלל ממש אוהבת את הבנאדם הזה.
זה כמו לחיות עם בנזוג וכשיש משבר פתאום מגלים עליו דברים שבכלל לא חשבתם, או שחשבתם שזה קטן ועדין ופתאום זה ממש יוצא החוצה בענק.
וכל מי ששומע אומר לי: "ניצול" וגם "לא חוקי" וגם "איך הסכמת?"
וגם אני לא מבינה איך הסכמתי ורק אני מבינה כמה הייתי בפינה של האין ברירה כי פרנסה צריך ואף אחד לא מחכה לי עם שטיח אדום בחורים האלה שאנחנו גרים בהם, אולי אם הייתי בתל אביב... וגם אז לא בטוח.

הלימודים האלה יקרים. אם אני אקח אותם אני אוותר על הקבוצה השניה, המתפשרת והזולה, כי אכניס לשם את העבודה הנוספת. העבודה הנוספת לא תכסה לי את הלימודים האלה בכלל. רק חסכונות. צריך גם לעשות טסט לאוטו וביטוח ועוד היד נטויה.
אלוהים אדירים, כמה עומס על הראש שלי.
אולי אם אנסה לנשום מדי פעם ולקחת כל רגע כמו שהוא בא יהיה בסדר.
אז בתור התחלה אני אלך לבדוק את הקורס ונראה, אולי בכלל לא ימצא חן בעייני.
האמת שהקבוצה הזולה והמתפשרת התחילה למצוא חן בעייני, כי התחלתי לקבל את זה שזה מה יש.
איך תמיד אני רוצה לבלוע הכל בסוף נשארת עם מעט מאד, איך.

אגב עומס, הבוקר מיהרתי לפגישה. כל כך מיהרתי שקמתי הרבה לפני הילדים, ארגנתי הכל מוקדם ויצאנו ממש מוקדם, לא נשארתי בגנים וכו'. אבל מה? בדרך אני מגלה שיש לי באוטו את הכיסא והבוסטר ושהייתי אמורה להשאיר אותם בגן של הקטנה למי שאוספת את הילדים בצהריים. לקח די הרבה זמן עד שיכולתי להסתובב אבל חזרתי והשארתי את מה שצריך.
גם בפעם הקודמת שזה קרה לי זה יצא שנורא מיהרתי. בסוף לא היו היום פקקים כל כך ואיחרתי לפגישה רק בדקות ספורות, מה שבישראל לא נחשב איחור משום מה, למזלי במקרה הזה. כנראה שאני כל כך ממהרת שאני שוכחת להיות ברגע הזה, מרוב שאני לחוצה.

יש תקופות בחיים שלי שאני מסתכלת עליהן ונראה לי שזה מישהי אחרת חייתה, או אני בגלגול אחר, לא יכול להיות שזה היה בגלגול הזה.
אני שיושבת כאן ליד המחשב ושומעת את הילד משתעל בחדר השני , לא עשתה את כל מה שמוזכר ברזומה שלי. הקולגה שלי מצחיק. לא רק שהוא רוצה להעלות אותי על במות, הוא גם מביך. בכל פעם שאנחנו מדברים עם אנשים מהעבודה אבל לא קרובים, ויוצא שאנחנו מספרים על הרקע שלנו ומה בדיוק כל אחד עושה בצוות אז יצא שבגלל ההתמחות שלו ציינתי שגם אני התמחיתי בתחום לפני שעברתי לתחום שלי. אז קודם כל הם מרימים גבה ואז עוד לפני שהם מתאוששים הוא אומר מיד: מה למדה את התחום, הבחורה למדה בבית הספר הכי מפורסם בעולם, היא מעולה, אתם לא מבינים, היא רק נראית כזו אבל היא לא מה שאתם חושבים.
אני לא יודעת מה להגיד כי מבחינתי העניין הזה של לעבור לתחום קרוב אך לא דומה בכלל במהות שלו הוא בסדר. אני בסדר עם התדמית שלי של משהו מסויים ופתאום הוא שולף משהו שאין לי מה להכחיש, אני באמת טובה בתחום שהוא עוסק בו רק שבחרתי לעשות דברים אחרים והוא מנסה למשוך אותי לשם. כמו שמישהו ינצח על מקהלות וינסו לשכנע אותו להופיע כזמר סולן והוא ממש בסדר עם זה שהוא סולן טוב ומסוגל לתת הופעה, הוא לא מכחיש אבל יותר נוח לו עם הגב אל הקהל ובכלל הוא מעדיף לשיר רק במקלחת.

מצד שני, אני שואלת את עצמי כמה זמן אפשר להתחבא. כמה אפשר לתת רק לחלקים מעטים לצאת, כמה אפשר לסנן ולשדר איזו תדמית שאין לה שום קשר לכל העושר הצבעוני הזה שיש לי לתת.
כמה אפשר להמשיך לשדר את החננה כשאת אחת שקרעה את העולם ועשתה מה שבא לה או לפחות ניסתה לא מעט והיום את חושבת שזה נורא כיף להיות חננה ומקנאת בכל אלה שגדלו ככה מסודר והתחתנו כשצריך עשו ילדים כשצריך ובגלל זה את מנסה להיראות כמה שיותר כזו וחושבת אולי זה יידבק בך.
תמיד כשאנשים מגלים עלי דברים, כמעט לא משנה מה, הם פותחים פה בתימהון כי זה לא נדבק להם. אפשר לחשוב שאם פעם קרעתי את העולם או לפחות נסיתי, אז אסור לי להיראות ולהתנהג כמו חננה מצויה פלוס פלוס.
זה מאד עזר לי בכמה היתקלויות שהיו לי עם המשטרה הצבאית כשהייתי חיילת, וכשזה לא נראה מתאים אז שיחקתי את המטומטמת שיותר טוב לא לנסות להסביר לה שום דבר.

אוף, אם הגעתי לצבא אני באמת עייפה.
תזכורת לגלגול הבא: לא לחזור על זה.

שמתי לב שיש לי נטיה להיות פראיירית.
לחשוב שהמצאתי את הגלגל, לחשוב שהכל בסדר ושאני מסדרת את כל העולם וכולם על ה פיפס שלי ובסוף לטווח הארוך יוצא שנדפקתי מכל כיוון אפשרי.
ככה בעבודות, ככה בחיים האישיים, ככה בהכל.כאילו לא צריכה כלום מאף אחד אבל בסוף אין לי כלום , קירחת מכאן ומכאן.
אני יודעת שזה לא משהו קונקרטי הטענה הזו ולא בא לי להתחיל עם דוגמאות מלבד הדוגמא שקיימת במה שכתבתי אתמול, אבל תאלצו להאמין לי.
נכון שזה גם עניין של תפיסה ואפשר לקבל הכל באהבה ואם אני אלמד להיות מרוצה גם כשאני יושבת ברחוב ומקבצת נדבות (נגיד, עוד לא יצא לי, תודה לאל) אז מצויין אבל בינתיים אני שואלת איך קורה שאני מסכימה ולפעמים אפילו מתנדבת להגיע למצבים מטופשים נמוכים שלא מכבדים אותי. חוסר ביטחון עצמי היא תשובה פשטנית מדי. ברור שבאיזשהו מקום אני לא חושבת שמגיע לי יחס הולם ושאני אמורה להצדיק כל הזמן את קיומי באיזו דרך, סתם להיות זה לא מספיק.

בס"ד
את מנסה להיראות כמה שיותר כזו
למה לא להיראות, פשוט, רגיל?
למה להיראות כמו משהו?

_את חושבת שזה נורא כיף להיות חננה ומקנאת בכל אלה שגדלו ככה מסודר והתחתנו כשצריך עשו ילדים כשצריך ובגלל זה את מנסה להיראות כמה שיותר כזו וחושבת אולי זה יידבק בך.
תמיד כשאנשים מגלים עלי דברים, כמעט לא משנה מה, הם פותחים פה בתימהון כי זה לא נדבק להם. אפשר לחשוב שאם פעם קרעתי את העולם או לפחות נסיתי, אז אסור לי להיראות ולהתנהג כמו חננה מצויה פלוס פלוס._
לא הבנתי, מה זה בשבילך "חננה" ?
ואים את רוצה שהתכונה הזאת תדבק בך.
את כותבת:
ולשדר איזו תדמית שאין לה שום קשר לכל העושר הצבעוני הזה שיש לי לתת
לא מבינה למה לשדר תדמית "שאין לה שום קשר לכל העושר הצבעוני הזה שיש לי לתת"?
לא הבנתי למה את מתכוונת ב" לשדר תדמית" ..

אין לי כוח בכלל להסביר מלבד מה שהבנתי בימים האחרונים והוא שאני נמצאת בבלבול בין שתי האנרגיות, מכל מיני סיבות שאני לא אכנס אליהן כרגע.

הייתי ביום התנסות בקורס.מאד נהניתי. הקבוצה הזו תפורה עלי לגמרי מבחינת תכנים, מבנה, שעות וכו'. הכי היא תפורה עלי מבחינת האנשים, יותר מהכל, הרגשתי שם נעים ונוח, מקבל ואוהב, מקום שבו אני אוכל להביא את עצמי לגמרי.
שתי בעיות נשארו: האחת הבוס, השניה כסף.
את הכסף הייתי פותרת בהימור כבד על עתידי ועל חלק מחסכונותי.
בעניין הבוס החלטתי לוותר. מסתבר שהשחרור היה שחרור לרגע ושהוא חושב שהכרחי שבשבועות הקרובים אני אהיה בעבודה בדיוק בשעות האלה.
החלטתי שאני לא רבה איתו, שאין לי כוח ואני מוותרת. האמת? ברגע שהחלטתי את זה נגולה אבן מעל לבי. קשה לי להסביר איך זה קרה אבל זה קרה. אני מתכוונת שהבחירה לא להילחם נתנה לי כוח וגם הבחירה לזרום עם מה שיבוא, להפסיק להילחם.
אולי הוא עוד יפתיע וישאל עוד יומיים מה קורה עם הלימודים, אבל עוד לפני שהלכתי לדבר איתו אמרתי לקולגה היקר שמה שיקרה סבבה, אני זורמת ואין לי כוח לריב על זה.
אולי זה עוד לא הזמן שלי ואולי זה מספיק שאני עושה עכשיו מה שעושה.
בינתיים קורים לי בחיים דברים קטנים וטובים וכשהלכתי לנסות את הקורס הזה יצאתי מותשת, עייפה, שוב גזלתי מעצמי יותר כוחות ממה שיש לי לתת, השתתפתי כולי במקום לשבת בצד בשקט ולהקשיב. אולי טוב לי להיות בקבוצה שבה אאפשר לעצמי פחות מעורבות, גם אם זה כי ארגיש שאני פשוט לא שייכת.
תירוצים ? לא יודעת. אני יודעת שאני עושה עבודה ושקורים לי דברים והכי חשוב נעים לי היום להיות בבית. הילדים כמעט לא בוכים ונלחמים בי כמו קודם, העניינים יותר ברורים ויש הרבה פחות מוקשים בחיים שלי.
וכן, חבל לי לוותר על האנשים האלה, על הקבוצה הזו, על הנשים האלה. כבר סיפרתי שאני עובדת כמעט רק עם גברים והקבוצה שהלכתי להיות בה היתה קבוצה של נשים, לגמרי. ככה יצא.
ועניינים עם מכונת הכביסה, עם המכונית עם... הטכנאי שתיקן לי את מכונת הכביסה לקח מלא כסף וקלקל משהו אחר של היה מקולקל קודם. נכון כיף? מקווה שאצליח מחר להביא אותו, בין כל העיסוקים האחרים.

לא סתם הגעתי לכתוב על צבא. השבוע פגשתי מישהי שזיהיתי מהצבא. היא לא זיהתה או הכירה אותי אני זיהיתי אותה למרות שלא ממש הכרנו אבל מיד שייכתי אותה לזמן ולמקום.
נורא מוזר איך הפגישה איתה וכל מה שעלה בעקבותיה קשור לכל מה שסיפרתי כאן.
היא נשואה למישהו שהכירה אז, עם די הרבה ילדים, לפחות מה שנהוג אצל חילונים, נראית יציבה כזו, אחת שאפשר לסמוך עליה.
חשבתי על זה שאני, לא עלה אז בדעתי להתמסד בשום דרך וכשהבחור שהיה חבר שלי בצבא ואחריו למשך שנה בערך התחיל לדבר על איזו התמסדות והייתי בסך הכל בת 20 וקצת אז פשוט הלכתי הלאה בלי להסתכל אחורה יותר מדיי. היום אני בקשר רופף עם גרושתו ובעלה...
לא עלה בדעתי להישאר בשום מקום והישארות עם גבר נתפסה בעייני ככזו שתעכב אותי, תעצור אותי, תקח ממני אנרגיות ולא תאפשר לי להיות מי ומה שרציתי להיות, לא תאפשר לי לעשות את מה שרציתי.
להתיישב הייתי מוכנה רק אחרי שחייתי די הרבה.
זו היתה בחירה נכונה כי אני יודעת שלא הייתי מצליחה לעשות כלום בזוג או במשפחה.
לא שזה בלתי אפשרי, יש נשים שעושות את זה.
אבל יש נשים שנבלעות ואני ידעתי שאם אני אהיה שם אני אבלע, בכל פעם לא יכולתי לנשום ואז הלכתי כדי לנשום, כדי לחיות.

כשאני חושבת על האישה שפגשתי- לא סיפרתי לה אבל כשהגעתי ליחידה מי שהביא אותי לשם חשב שאחליף אותה בתפקיד כי היא רצתה לעזוב והבוס שלה שעלה מאז מאד מאד בסולם הדרגות ונעשה לאדם די ידוע במחוזותינו לא הסכים לה לעזוב.
חשבתי לעצמי איזה צחוק. בגלל שאני נראית כזו ילדה טובה, חננה, ההוא חשב שישים אותי במקומה והכל יתקתק. אבל איפה היא ואיפה אני. לא לטובה או לרעה, לא ממקום של שיפוט, פשוט לחשוב שהוא היה שם אותי במקומה ולחשוב שהייתי עומדת בגבורה במה שהיא עמדה שם, זה מצחיק. כמו שהיא תקתקה אז את הלשכה שלו ככה היא מתקתקת עכשיו בית, בעל ולא מעט ילדים. לשים אותי במקומה זו פארסה משעשעת.
מצד שני, אני תוהה איך היא היתה מסתדרת אם היא היתה עולה על רכבת באירופה לבד למדינה אחרת, בלי מקום לישון כשכל החדרים בעיר שאליה הגיעה בערב תפוסים ואני יודעת שאני ירדתי מהרכבת לא לבד, עם שותפים אירופאים חמודים שחיפשו יחד איתי מקום לשים את הראש ולהתחלק במחיר וגם עזרו לי עם התיקים הכבדים.
קיבלתי מראה מולי כשפגשתי אותה.

אני לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב אבל כמו שאמרתי היו לי המון תחנות בחיים. הרבה פעמים אני רואה/פוגשת אנשים שבכלל לא זוכרים אותי. הם זוכרים את מי שהיה שם, את מי שנשאר תקופה, לא את מי שבא וחלף, הלך. לזכור אותי זה כמו לזכור את מי שמכר לך את הסלולרי הלפני אחרון.
מצד שני, יש הרבה אנשים שהשפעתי על חייהם, שנעצבו שהלכתי, שרצו אותי שם ואני תמיד הסתכלתי הלאה. כאילו כלום לא נוגע בי, אבל לא באמת. לא באמת לא נגעו בי, דווקא נגעו בי מאד. מאד.
רק לא יכולתי לתת לזה מקום.
ועכשיו?
הייתי שם פעם אחת.
הקבוצה הזו נכנסה אלי ללב.
היו שם נשים שהייתי לוקחת איתי הביתה ומשאירה. לגמרי.
ואיכשהו בכל זאת אני בוחרת לוותר על זה.
כל זה כי אין לי כוח לריב.
אולי זה מורכב מזה.
אני מאמינה שהנסתר ממני עוד יתגלה ולא הכל אני יודעת על נבכי העולם הזה, על הבחירות שלי, על המחיר והרווח. רק יודעת שיש ושזה בסדר, משהו שם עוד יחשוף את עצמו בפני, בזמן זה או אחר.
סבלנות.
לא טובה בסבלנות, אבל סבלנות.

(

כבר חודשים שלא דיברתי עם גבר.
אתמול דיברתי עם מישהו בטלפון ואולי ניפגש.
יש לי כל מיני דברים להגיד עליו ספציפית שמעלים אצלי שאלות אבל יש גם כמה דברים שקשורים אלי:
אני קוראת בדף עזרה זוגיות בעיתית , נזכרת בקושי שלי עם הילדים, עד כמה נטיתי עד ממש לאחרונה לבטל את עצמי למולם, עד כדי אבדן גבולות. נזכרת בקשר הארוך והמשמעותי שהביא אותי למקומות רעים רעים רעים עם עצמי ואיתו ושואלת את עצמי בשביל מה זה בכלל טוב.
לא בא לי להדוף כוסות קפה שעפות לכיווני ועוד פחות מזה בא לי לזרוק בעצמי צלחות על הרצפה.
אולי אני צריכה להתרחק מדפים כאלה, הם שואבים אותי למרות שאצלי אף פעם לא היה מאד גרוע, אני יודעת שיש הרבה יותר גרוע, אבל גם הקצת גרוע לא מתאים לי.
שואלת את עצמי בשביל מה בכלל.
אולי טוב היות האדם לבדו.

יש לי קטע כזה.
כל פעם שדברים טובים מתחילים לקרות בחיים שלי, אני מכניסה לשם גבר.
האמת שבפעם האחרונה שהכנסתי לחיים שלי גבר דווקא קרו דברים טובים בעקבותיו, אבל גם להיפך, כלומר גם אפשר לסמן את הכניסה שלו כסוג של הסחת דעת, נגיד.
אולי פעם אני אמצא גבר כשאני ממש סמרטוט ואשען עליו עד שהוא יעזור לי לעמוד על הרגליים? אבל לא, זה לא קורה. לא אצלי. ההפך כן יכול לקרות דווקא.
זוגיות זה לא הדבר הזה שאמור לתת אנרגיה?

שוב ימים קשים עם הקטנה. מותחת אותי עד קצה גבול היכולת, עד שכבר ממש קשה לי שלא להגיב בהתפרצות.
אני משתדלת לוותר לה כמה שיותר אבל מה שקורה זה שהיא מותחת ומותחת את החבל עוד ועוד עד שאני כבר ממש עצבנית.
אח שלה לעומת זה מבסוט מהחיים ושום דבר לא מזיז לו, מהגן אני מקבלת בעיקר פידבקים חיוביים על כמה הוא חברותי, כמה הוא משחק יפה עם ילדים אחרים ואיך ההתפרצויות שהיו לו נרגעו.
איתה אני מרגישה שהזמן הזה עמוס לה, שאני מאד לא פנויה אליהם בזמן האחרון, שנגמרו החופשים ויש רצף של הרבה ימי גן, הרבה ימים שבצהריים הם לא מגיעים מהגן הביתה כי אני בעבודה. הסידורים של הצהריים לא כל כך מוצלחים, כלומר מקומות שבהם בסך הכל נעים להם אבל כל הקונסטלציה בעייתית .
הגדול מספיק גדול וקצת פחות צריך אותי, אז יותר קל לו עם העומס, אבל היא קצת מתפרקת. הכי גרוע זה שאין לי כמעט ימים שאני ממש יכולה להשאיר אותה איתי בבית. היום היחידי שאני יכולה יחסית להשאיר אותה הוא בגן שלה יום טיול, אני יודעת שהיא ממש לא רוצה להפסיד...
מזל שהגיע סופשבוע, מצידי שיפסידו קבלת שבת מחר.
מקווה שגם יעזרו לי קצת לנקות.

היום עברתי סוג של אבל.
הייתי צריכה להודיע סופית על הקבוצה אם אני מצטרפת או לא והחלטתי שלא. אחר כך הבנתי שזה בסדר להחליט שלא, רק שזה בסדר גם להצטער על זה. הרגשתי שזו לא בחירה כזו של לבחור לא להירשם למשהו כי הוא לא מעניין אותי או לא מתאים לי.
אם הזכרתי בחורים קודם אז הרגשתי כמו שאני נמצאת עם מישהו כבר הרבה זמן ומחוייבת אליו וקצת במשבר וכרגע אני צריכה לבחור בין להישאר איתו לבין לנסוע לחו"ל לחודשיים והוא לא מוכן. עכשיו זה לא שזה לא מעניין אותי לנסוע או שבטוח היחסים שלנו יתפרקו אם אני אסע אבל יש שם משהו מרכזי שדורש ממני למוד מול דברים שהם גדולים עלי כרגע. לא רק ההתמודדות עם הבוס גם כמו שאמרתי הכסף ומה הלימודים האלה דורשים ממני מבחינת השקעה והאם אני מסוגלת כרגע להתמסרות הזו.

אז הרגשתי שגדול עלי אבל זה לא שאין שם איזו תחושה של ויתור על חלום, תחושה שהייתי צריכה להיות שם, שהקבוצה הזו יושבת עלי בול והחומר הנלמד שם יעזור לי לגדול.
אז קצת נתתי לעצמי להתאבל על זה וקצת עכשיו כשאני כותבת אז עולה עצב, וזהו.
הולכת להתקשר למנחה של הקבוצה השניה, זו שהרגשתי שקטנה עלי, כדי לקבל הנחיות לעבודה של שבוע הבא.

חושבת על הבחור הזה.
אין לי זמן וסבלנות לבזבז ואין לי יותר מדי סבלנות לאנשים שאין לי שפה משותפת איתם.
אולי זה לא זמן טוב להיפגש בכלל. כנראה.
מה שקרה זה שהוא פנה אלי באיזה אתר ואחרי שבועיים-שלושה נכנסתי לשם ועניתי לו.
הוא כתב על עצמו ממש מינימליסטי, מה שבדרך כלל מרתיע אותי אבל המעט שהוא כתב הבהיר לי שאולי יש כאן מישהו מעניין. כלומר מעניין אותי.

עניתי לו, הוא ענה לי ושלח לי תמונה, באתר לא היתה תמונה.
התמונה חו. מזה שנראה שהוא די הטעם שלי, הממה אותי. הפנים שלו היו חרושות קמטים עמוקים כאלה שאמרתי שבטח הבנאדם עבר משהו רציני בחיים, בטח יש לו משהו ממש מעניין לספר לי גם אם לא יצא כלום, הוא סקרן אותי.
הסתבר שהוא עוסק בתחום אמנות מסויים ומצליח בתחומו, זה מה שגיליתי בחבר העולמי גוגל.
טוב עד כאן זה נשמע ממש מבטיח ובדרך כלל אני מזהה הבטחות. אני מאלה שמעט מאד פעמים בחיים הלכו לסרט גרוע או פגשו בחור משעמם כי אני מראש יודעת לזהות מה יתאים לי לפחות ברמה הראשונית.
הגענו לשיחת הטלפון ו- אני די נבוכה ממנה.

התמונה שעלתה ממנה היא של בחור, איש, לא צעיר במיוחד, שחי חיי רווקות בקיבוץ הולדתו, שכל חבריו עזבו והוא עושה שם את עבודתו (המוצלחת). עובד עם אמא שלו שהיא אמנית מצליחה וידועה. אוכל 3 ארוחות ביום בחדר אוכל, מכבס כביסה בקיבוץ, מעולם לא יצא או עזב מלבד גיחות קצרות והכי גרוע, לפי דבריו מעולם לא חי עם אישה לתקופה.
כשדיברתי איתו בחלק מהזמן הרגשתי שזה כמו לדבר עם הקיבוצניקים שהכרתי כשהיינו בני 15-16 בתנועת נוער, מקסימום בצבא. הוא נשמע, איך אני אגיד את זה? תקוע. נתקע במכונת הזמן בלי יכולת לצאת.
אני לא מזלזלת בקיבוץ או באפשרויות שהוא מעניק, פשוט כל הקונסטלציה של האיש הספציפי נשמעה לי, המממ, גיל ההתבגרות.
והבנאדם עושה עבודות לא רעות בכלל, מעמיד תלמידים אחריו וזוכה להכרה וכבוד ובכל זאת.
הערב הוא רצה לבוא אלי, אחרי שהילדים ישנים. שמע את ההיסוס בקול שלי וניצלתי את זה כדי להגיד שביום אחר, אולי מחר.
מחר? אני תוהה.
מצד שני, מבחינה חיצונית הוא בול בול מה שאני רוצה, לפחות בתמונה, אפילו הקמטים שלו כל כך עשו לי את זה. ואין לי בעיה עם דייטים, זה לא משהו שקשה לי נורא או שאני נשברת אם הם לא מתקשרים אחר כך (זה כי הם כן מתקשרים, הלא מתקשרים קורה אצלי אחרי כמה דייטים, או אחרי חודש-חודשיים). אני אומרת נו, ניתן קצת לאנרגיה גברית להיכנס לחיים שלי ותוך כדי כתיבה כאן אני מהרהרת: "מה אנרגיה גברית, כזו אנרגיה גברית יש גם לבן ה 5 שלי".
עכשיו אני גם לא יודעת כל כך איך לצאת מזה, אולי אני אפגש איתו פעם אחת וזהו, מה זה כבר משנה.

הסתכלתי על המשפט "מה זה כבר משנה" ותהיתי כמה הוא הולם את הכינוי שבחרתי לעצמי לכאן וכמה המשפט הזה תומך בלהיות נאמנה לעצמי .

בס"ד

איתך

קוראת.
מזדהה.

טוב שאתן פה.
שמתי צ'אי הודי על הכיריים.
למזוג?

אז היום נכנסתי לאתר ההוא וחיכו לי שם כמה הודעות חדשות.
אחת היתה ממישהו שהתמונה שלו לא הדהימה אותי, הוא נראה חיצונית די לא הסגנון שלי לא בצורה קיצונית, עם זאת הוא פירט על עצמו די הרבה והכי משמעותי- השקיע בפניה שנונה ומעניינת אלי.
כל כך הרבה לא טורחים אל מעבר ל"הי" או "מה המצב" וככה יוצא שאם הכרטיס שלהם מאד מוצא חן בעיני אז יש סיכוי, אבל אם הם לא הבריקו בו אני לא עונה להם כי אם הם ככה משקיעים בלהתחיל כמה הם ישקיעו בהמשך?
אז אחרי שראיתי את זה שפנה אלי חשבתי לעצמי שהוא שווה בדיקה למרות שהיו כמה דברים שכתבת על עצמו שקצת הרתיעו אותי.
בשורה התחתונה, אני חננה רצינית.
גם כשהייתי בסביבה של טריפים נגיד, אף פעם לא בדקתי איך זה מרגיש, לא לקחתי. אמרתי שיש לי את זה לבד עצמאית, בלי חומרים. אז הוא כתב משהו על התנסות בטריפים וזה אחד הדברים שקצת הרתיע אבל מניסיוני המר וגם החיובי בחיים ראיתי שאנשים שהיו ממש כבדים בכל מיני דברים הצליחו להסתיר בפניי ולא לספר בהתחלה ולעומת זה יש אנשים שהתנסו בכל מיני דברים ועברו הלאה ולכן יש לתת צ'אנס למישהו שלפחות לא מסתיר, לא בהכחשה, אולי זה מונח בעברו כמו ששיטוטים בעולם והמוני בחורים מונחים בעברי.
בכל מקרה מלבד העניין הזה ראיתי שיש לנו לא מעט דברים משותפים לפחות על הנייר. לא שזה אומר משהו אבל החלטתי שאם ההוא מהפוסט הקודם יתקשר אז אני פשוט אגיד לו שלא מתאים.
אח, החיים הוירטואליים שגורמים לך להרגיש כאילו את באמת חיה.
(ודווקא הייתי היום עם הילדים אצל מכרה חדשה שהתכתבנו כמה זמן דרך איזה אתר ולא מעט זמן מדברות על להיפגש. יצא שהם לא מאד רחוקים, אז נסענו והיה כיף, לי ולילדים ולא וירטואלי).

אתמול דיברתי עם החבר הטלפוני, מזמן לא שוחחנו.
סיפרתי לו על עניין הקורס שהיה והוא אמר על הסיטואציה עם הבוס: הרי כל מי שמכיר אותך אפילו קצת יכול להבין.
השיחה הקודמת שלנו נסבה על מה שהוא קרא "לתדלק" הוא לא התכוון לסמים אלא לצורך שלי בלקבל, בלהיות במקום, קבוצה, לימודים שיתמכו בי, שימלאו אותי, שיתנו לי כוחות. אז הפעם אמר שזה ברור שצריך לאפר לי לתדלק ואפילו ברור שזה מה שיחזיק אותי, שאם אני אפילו צריכה להסביר את זה לבוס שלי, הרי אני בסיטואציה ברורה לכל בר דעת שיודע משהו עלי.
האמת שהמשפט הזה ובכלל להקשיב לו הכניס אותי קצת לתחושה של קורבנות שאני מנסה לצאת ממנה כמה שיותר כי היא לא תומכת בי.
יותר תמך בי כשחבר מהעבודה אמר שהוא מרגיש שאני בתקופה טובה. זה אחרי שכל הקיץ קיטרתי לו והייתי שפופה שסחבתי את כולם בעבודה איתי למטה. הבטחתי לו שאני עוד לא בתקופה טובה, שאני עדיין בתחתית העליה ושאני מתכוונת לעלות עוד הרבה יותר גבוה, מה זה אם לא אופטימיות?

בכל מקרה הסיבה שעברתי נושא מהדייטים (בכאילו) לעניין של התדלוק היתה רק כדי להודות על האמת הברורה שאין לי בכלל אנרגיה לזוגיות. עוד לא.
החשש שלי מזוגיות הוא לא רק בגלל החששות הרגילים וכל העבר. הוא בגלל ההווה.
לא במקרה כבר חודשיים בערך אני כותבת כאן על ניסיונות להכניס לעצמי אנרגיה. הרי ילדים שואבים ביותר, ועבודה גם לא בדיוק מתגמלת כל הזמן ברמת הנתינה.
ברור שאני במקום הרבה יותר טוב ממה שהייתי לפני חודשיים, יש לי יותר מקום, הגבולות שלי (קצת, רק קצת) יותר ברורים, אני מתחילה לחזור לעצמי באיזושהי צורה.
אבל וזה אבל ענק, אני יודעת שזו רק ההתחלה ושבינתיים זה בקטנה, ממש בקטנה.
אני יודעת שזוגיות זה תינה, לפחות בהתחלה זה הרבה נתינה, צריך סבלנות, אנרגיה, השקעה.
אני גם יודעת שזה נותן המון.
נגיד מין, אנרגיה מינית. אם יש לי מין בצורה טובה וסדירה ואני מרגישה טוב עם מי שאיתי אז זה מאד מאד ממלא אותי ודוחף אותי קדימה גם בקשר לשאר הדברים.
אבל יש שם גם הרבה נתינה ואני לא מרגישה שאני יודעת אם יש לי מה לתת כרגע.
אולי כן, כי הנה אני כותבת כאן וזו גם נתינה מעצמי באיזה אופן, אבל זה לא מרוקן אותי רוב הזמן, להיפך חלק מהזמן.
נתינה אמיתית היא ללא מאמץ ואז יש גם קבלה וגם נתינה בו זמנית. זה מה שקורה לי לפעמים כשאני כותבת. מה לעשות שבדרך כלל נתינה באה לי במאמץ ומה לעשות שעם החיים הנוכחיים שלי אני לא יודעת איך יהיו לי אנרגיות וסבלנות ופניות להיות שם בשביל מישהו?

הילדים מתקוטטים בזמן האחרון לא מעט. הוא מספר לה " את קטנה" היא כועסת "אני לא קטנה" ואפילו עונה או לעיתים אף יוזמת "אני יותר גדולה ממך" שזה משעשע אותי אבל לא מצחיק אותם. ככה אני נקראת להכריע בויכוחים ביניהם ומנסה להסביר שאולי זה לא משנה כי כולם חמודים. זה לא עוזר אבל לפעמים הוא נזכר גם ש"את מעצבנת" ואז היא (או אני, תלוי למי אמרו ) נעלבת וחוזר חלילה.

_בשורה התחתונה, אני חננה רצינית.
גם כשהייתי בסביבה של טריפים נגיד, אף פעם לא בדקתי איך זה מרגיש, לא לקחתי._

מישהי שלא לוקחת טריפים היא חננה?

לא. האמת- להיפך מבחינתי.
סוג של הומור עצמי, לא חייבים להבין.

ועוד- לא אמרתי שמישהי לא לוקחת טריפים היא חננה, אבל מישהי שנמצאת בסביבה של טריפים, נגיד מסיבה, ולא לוקחת, זה כבר קצת מעלה שאלה מה היא, לדעתי. כי מישהי אחרת בכלל לא היתה שם מלכתחילה, או היתה הולכת.

הערב, בעודי משכיבה את הילדים, צלצול רועם של הסלולרי. הלכתי רגע לענות.
הבחור הזה, הקיבוצניק.
אמרתי לו בצורה מאד ברורה ועניינית, אבל גם נעימה שנראה לי שנוותר, אני לא באנרגיות כרגע.
אני מניחה שהוא גם יוכל לראות שנכנסתי לאתר לאחרונה, אבל לא נורא, הרגשתי שזה שקר לבן, הרבה יותר מנומס וראוי מאשר להגיד לו " תשמע אתה נשמע כמו תינוק מגודל" מה גם שאני באמת לא יודעת שזה נכון, רק תחושה שכזו ואם הייתי קצת יתר סבלנית ועם כוחות הייתי נפגשת ונותנת צ'אנס.
בינתיים קיבלתי מייל מזה שעניתי לו.
ביקשתי שנישאר במייל כרגע, העולם כל כך עמוס ומהיר לי.

הערב הילדים היו באטרף, בעיקר הקטנה שצרחה והרביצה ואני ניסיתי לעמוד שם מולה ולהכיל אבל גם לא לוותר והיה קשה קשה. טעות אחת קטנה איתה עולה במחירים גבוהים בימים אלה. עם הבן זה איכשהו יותר קל בהקשר הזה, הוא משחרר יותר בקלות ופחות אלים מטבעו. אם וכאשר הוא מרביץ לא כדאי להיות לידו, אבל הוא משתמש בפיתרון הזה פחות בתכיפות. אולי זה בגלל הגיל ואולי זה אופי אחר. אצלה יותר אפשר לצפות מה ילחץ לה על כפתור ואצלו זה יותר מצבי רוח בלתי צפוים. למרות זאת קשה לי עם ללכת על ביצים מולה ולהיזהר כל הזמן שלא לחרוג ממה שמקפיץ לה את הפיוזים כי בחיים לפעמים יש דברים שלא לגמרי הולכים לפי הדרך שלה.

אחרי שהם נרדמו ישבתי על מילים מהעבודה, כאלה שביקשו ממני לענות עליהם לפני מחר ובכל מקרה הייתי חייבת לפחות לקרוא את המסמכים, ולרשום הערות לעצמי לפני מחר, אנחנו מדברים על שני מסמכים שיחד הם בערך 30 עמוד עבודה כייפית לערב אחרי שהילדים הפסיקו לצרוח ונרדמו סופסוף. היו לי מסמכים כאלה גם במהלך הסופשבוע ויש לי לא מעט כאלה עכשיו, זה בסדר, אבל בא לי גם פשוט לנוח לפעמים.
עוד לא הכנתי את המטלה לקורס הזה שאני לוקחת והשבוע אני אמורה להוביל איזה חלק, חייבת להכין כמו שצריך ולא יודעת מתי. צריכה לצלם איזה דף.
יום אחד השבוע הבוס שלי לא יהיה והעמיס עלי ועל עוד מישהו להחליף אותו. זה הגיוני מבחינת עומס ותודה לאל אחרי שנים שהייתי מחליפה אוו לבד יש מי שיחלוק איתי וזה מצויין. מצד שני אם הוא היה טיפה יותר מאורגן הוא היה מתכנן להיום את התוכנית של היום ההוא, ליום ההוא את התוכנית של היום והכל היה מתקתק מעולה והוא לא היה צריך שיחליפו אותו. אבל לא. להביא אותנו כשאני ממלמלת לי מתחת לשפם לעובד השני "בטח, ברור שהייתי צריכה לוותר על קורס בשביל זה, חיוני ביותר" והשני מתבאס לי בשקט "בכלל חשבתי לא לבוא היום, חבל שבאתי" כשבעצם באמת אם הוא היה לפחות הופך את התוכנית היינו קצת יותר מצדיקים את הנוכחות שלנו היום וגם לא נדרשים לכסות על העדרות שלו מחר. אבל ארגון וסדר ויעילות לא אצלנו, מה פתאום.

משהו חיובי? ביטלו היום איזה אירוע בגן של הגדול שהיה אמור להיות אחר הצהריים, חיובי כי הייתי מגיעה כבר לקראת סיום והילד היה אמור להגיע לאירוע עם משפחה של ילד מהגן ושאני אאחר. כל כך לא התחשק לי על זה כי ידעתי שלא יהיה לו פשוט שם ככה. מקווה שיקבעו באיזה יום שאני יכולה לגמרי.

פעם, לפני כמה שנים, כתבתי ספר. כלומר סיפור שלא פרסמתי מעולם.
הייתי בזוגיות אז וכתבתי בספר בין השאר על זוגיות קשה מאד, לא זוכרת אפילו אם היא הסתיימה בפרידה או לא, אולי כן, בכל מקרה עוד לפני שהספר נגמר הזוגיות שלי נגמרה.
הסיפור אז לא היה עליי וכלל הרבה דברים שלא קרו לי אז או בכלל ואפילו היה שם דבר אחד שכתבתי וקרה לי אחר כך, כסוג של נבואה.
עכשיו זה סיפור שחלקים גדולים ממנו קרו וקורים, וגם המעט שלא- בא ממקום אמיתי לגמרי. דווקא לכן אני כותבת סיפור שהוא אופטימי, סיפור שיש בו קשיים, משברים, חוסר אונים אבל יש בו כל הזמן התקדמות. אם אני אמציא משהו זה יהיה בכיוון השפע כמה שיותר, אני מקווה.
פעם קראתי איפשהו שמי שמצייר כדאי שיצייר את הדברים שהוא רוצה וככה הם יקרו, כי יהיו לו מול הפרצוף. די בתחילת הבלוג הזה העפתי מבית תמונה שלא רציתי בחיים שלי.
אז עכשיו אני מציירת את התמונה של החיים שלי.
עכשיו אני בודה מציאות אמיתית שמובילה לביטחון, זוגיות, יחסים נעימים עם הילדים ושפע של כל טוב.
אני מראה לקוראים את הדרך שלי, זו הדרך למעלה וקדימה (לא המפלגה).
בתור התחלה, חוץ מהתמונה, הייתי מעיפה חצי בית.
בינתיים, אין לי בגדים לחורף. העפתי כל כך הרבה וקניתי מעט. אני קונה כמעט רק יד שניה ולא תמיד מוצאת משהו מתאים. אולי אני אפנה עוד את הארון וכשיהיה מקום דברים יצוצו.
חצי בית אני רוצה להעיף.
לפנות לי מקום לדברים חדשים, כמו אהבה למשל.

אני קוראת אותך. כבר הרבה זמן אם כי אין לי מילים להגיב. אבל דעי לך שאמי פה.

_חצי בית אני רוצה להעיף.
לפנות לי מקום לדברים חדשים, כמו אהבה למשל._
חד משמעית!

בינתיים יוצא שאני רק קונה...
בגדים כלומר. רכשתי היום זוג מכנסיים יד שניה, צריכה טיפה לתקן אותן.
בדרך כלל לא קונה לעצמי, אז למרות שאמרתי שרוצה להעיף ויש עוד מה להעיף מבחינת בגדים, העדפתי קודם לשריין לי, שיהיה בכלל מה לבחור ושלא אחשוש להעיף, למעשה כבר העפתי איזה שני זוגות חמים של חורף עד עכשיו ורק הזוג של היום ראוי להתחרות בהם מבחינת חימום.
אתמול בלילה גם פיניתי טיפה את הארון הוצאתי עוד כמה דברים שכבר ממש קיציים מדי שלא יפריעו לי במדף ושלפתי מהתחתית כאלה שלא ידעתי על קיומם. אני יודעת שיש לי כמה בגדי חורף נוספים שאינם בארון, "שיהיה" שמתי אותם בצד שאם לא יהיה לי מה ללבוש, אבל בעצם הם בדרך החוצה לגמרי.
בעצם, אחד מהם זה סוודר עבודת יד. אני חושבת אולי אני אפרום אותו ואסרוג איזו אפודה לילד, כשתהיה לי סבלנות לסרוג. בעצם, כל מה שאני צריכה לעשות זה לזכור להביא מסרגות וצמר לשלל הישיבות שיש לי בעבודה בחודש הבא הקרב אלינו בצעדי ענק, בשנה שעברה גמרתי ככה פריטים שלמים, בישיבות של החורף. בקיץ יש לי פחות סבלנות לזה אבל בחורף אם אני רק מצליחה לקחת לעבודה משהו... מצד שני יש אנשים שמסתכלים עלי עקום עם הסריגה וכו'. שילכו להXXX
אני קצת בענייני סדר אז פיניתי איזו מגירה מסויימת , זה היה קל. עכשיו אני הולכת למלא אותה בחומרים של הילדים, שיפסיקו להסתובב לי כאן בכל הבית. זו תהיה עבודה למיין אותם ולסדר במגירה וכו', אבל לפחות היא כבר פנויה והספקתי אחרי שהם הלכו לישון.
רק הכלים, הכלים. יש ימים בשבוע שאני בכלל לא מגיעה לעשות כלים ולפעמים הם עומדים יומיים ואפילו שלושה בכיור. היתרון הוא שמדובר על ימים שגם ככה לא בישלנו בהם יותר מדי, ולא היינו בבית יותר מדי, ככה שזה לא מוסיף המון, אבל זה בכל זאת מבאס. לא מצליחה להגיע לזה.
מחר יש לי איזו משימה בקורס, קצת מרגשת אותי. לא היה לי זמן להתכונן אליה יותר מדי. הכנתי טכנית דברים שהייתי צריכה, אבל ברמה הרגשית והיצירתית לא כל כך.
התחלתי את היום הזה די שפופה, חבולה אפילו הייתי אומרת. היה משהו בבוקר עם הבת, מילה בסך הכל, שהכניס אותי למקום של כאב. היום הזה, הלהיות בעבודה, הלתפקד, החזיר אותי לשפיות ולעמידה על הרגליים.
לפעמים אני שואלת את עצמי איך נשים מצליחות לתפקד כשהן לא יוצאות לעבודה.

אם מדברים על פינוי הבית- מחר, אני נשבעת, אני לוקחת את כל ערימת הזבל שיש כאן וסותמת לי חצי מטבח- למיחזור. חוץ מזבל אלקטרוני שעוד לא שמו כאן מכולה בשבילו, נראה מה יהיה איתו (כמה טלפונים צעצוע ילדים כבר צריכים? ובסוף הם מטלפנים עם הכפית או הקוביות במילא).

נשבעתי. אז מה אם נשבעתי.
זה לא אומר שכל הזבל לא פה.
אבל כן עשיתי דברים אחרים. היו לי איזה שעתיים פנויות ובהן החליט איזה ידיד לקפוץ לבקר.
הוא היה קצת יותר מדי "טאצ'י" היום, לא יודעת מה עבר עליו, קצת חיבק ונגע יותר מדיי, לא מיני אבל לא יודעת מה עובר לאנשים בראש אף פעם.
בכל מקרה מה שהייתי גאה בעצמי זה שאמנם ישבתי איתו איזה זמן ככה בסתלבט, אבל גם חוץ מזה ניצלתי את הזמן שהוא היה לשטוף כלים, להוריד ולתלות כביסה. הוא כמבן קיבלת בהבנה- לא היתה לו ברירה וגם נזכר ש"אני יודע מה זה, הרי אחרי הגירושים נשארתי עם 3 הילדים בבית, עד שהגענו להסכם בבית משפט הם גרו רק איתי שנה". הילדים שלו כבר מזמן מחליטים בעצמם איפה לגור כי הם גדולים, אבל זה נחמד לקבל קצת אמפתיה, או לפחות הבנה שזה בסדר עם הכלים והכביסה.
אז ככה יצא שיצאנו מכאן די ביחד, אני לגנים והוא להמשך יומו ופגישותיו ולא לקחתי את כל הערימה שמחכה לי למיחזור. מצד שני הוא הציץ על האוטו על משהו שהציק לי ,רציתי עוד עין חוץ משלי בשביל לדעת אם המוסכניק מגזים, אני בחיים לא מאמינה להם.
אחרי הצהריים יכולנו ללכת למיחזור יחד, אבל אני נמנעת מללכת עם הילדים, שדווקא מאד אוהבים לשים הכל בפחים המתאימים- פשוט לא נעים לי שהם יגלו שהאמא היקרה שלהם שמה בנייר למיחזור גם כמה ציורים שלהם, שפשוט העמיסו את הבית בצורה שאי אפשר יותר.
התחלתי לתקן את אחד הבגדים שקניתי לי בנגלה הקודמת, סופסוף. המכפלת היתה קצת פרומה. כשחשבתי שסיימתי והפסקתי גיליתי שיש עוד חלקים ניכרים של המכפלת הזו שפרומים. כבר היה יותר קל לפרום הכל ולהשאיר ארוך או משהו.
עוד לא סידרתי את חומרי היצירה של הילדים.
זה או כלים או לסדר.
היה לי יום לא רע בכלל, אם חושבים על זה. בעיקר עם הילדים. אני אוהבת לקחת אותם מהגן ולהיות איתם, זו תחושה אחרת לגמרי. זה כל כך הרבה יותר נעים ככה. לא שלא היו קצת צעקות של עייפות ועצבים (הקטנה, לא אני, הייתי רגועה מאד מולה) באמצע הצהריים, אבל באמת שרוב הזמן היה ממש נחמד.
לא רק עם הילדים, היו עוד די הרבה דברים נחמדים.

ערב נוראי.
לפחות הבוקר היה טוב.
הספקתי לא מעט דברים בבית. ארגנתי את מגירת חומרי היצירה של הילדים. העפתי את הזבל למיחזור. מישהו שמע את תפילתי והעמיד שם מיכל חדש לפסולת אלקטרונית. עכשיו אני צריכה לסלק חלק מהטלפונים המקולקלים שמסתובבים כאן בבית, חלקם על תקן של צעצועי וחלקם סתם ככה. זה מעצבן שעושים את המכשירים האלה שלא יחזיקו יותר משנתיים-שלוש, פשוט מעצבן.
חשבתי לשים מוסיקה ולהשתולל, לשיר, לרקוד, אבל כל מה שרציתי זה שקט באוזניים ולסדר כל מיני דברים בבית. אז הכנתי לנו שלט חדש לדלת, הישן כבר התפרק לגמרי. לקחתי חתיכת דיקט מתאימה , צבעתי בגואש, הדבקתי עליה כמה ציורים שגזרתי מעטיפות של מתנות, לא כל כך יפה כי הדבקתי לפי לכלוכים שרציתי להסתיר בדיקט ולא לפי פרופורציות שיפות בעין, אבל יצא סביר. אחר כך לא מצאתי את הצבעים שרציתי, כאמור הבית מבולגן מאד, אז כתבתי שוב עם איזה צבעים של הילדים.
מה שהיה קצת מצחיק זה שכשחיפשתי את הצבעים הורדתי איזו שקית מלמעלה באיזה מקום כי חשבתי שאולי הם שם והיו בה מכנסיים של הבן שהתאימו לעונת מעבר אבל ברובם דקים מדיי עכשיו ולפני חודש-חודשיים כל כך היו חסרים לי בשבילו זוגות דקים וארוכים וגירדתי מפה ומשם ופתאום אני רואה עוד כמה זוגות. היה שם געטקס אחד וגופיה חמה שתהיה לו טובה לחורף אבל השאר- העליתי את זה למעלה בטח בקיץ או באביב כי זה היה ענק עליו ועכשיו זה נראה לי טוב ואפילו על גבול הקטן בחלקו ומי יודע אם עד האביב זה עוד יהיה טוב... הקטע שאני לא מחזיקה במקום הזה בגדים בדרך כלל, אין לי מושג למה שמתי שם, בטח העליתי כשעשיתי ספונג'ה ושכחתי להוריד או משהו מסוג זה.
בצהריים כשהם חזרו מהגן הכנו עוגה ביחד, סתם שתהיה בבית, הספקתי בצהריים גם לקנות חומרים שהיו חסרים בבית.

הערב היה מזעזע. היינו אצל חברה שלי כאן, זו שסיפרתי עליה מזמן שהיתה איתי בלידה בבית וכו'. הבן היה אצל חברה והבת היתה איתי. התעכבנו קצת יותר מדי וקלטתי שצריך כבר לחזור כי כשהיא לא ישנה צהריים ועייפה אז הלך עלי. אז אספנו את הבן וחזרנו הביתה. נתתי להם לטעום קצת מהעוגה וחיממתי אוכל שבישלתי אתמול. באיזשהו שלב די מיד אחרי ארוחת ערב הבת התחילה עם בלגנים. קיויתי שהיא תישן אבל מצד שני גם לא הייתי מוכנה לוותר לה כי היא מתזזת אותי, תלכי לפה, תחזרי לכאן, כן ככה, לא ככה וכל זה עם צרחות. לשמע המילה "לא" היא מתחילה לחבוט בי במרץ ואם אני מחזיקה לה את הידיים או הרגליים ולא נותנת לה להמשיך, אם מישהו היה עומד מעבר לקיר ושומע אותה ואותי מדברות (או צורחות, או רק היא צורחת, תלוי) היה בטוח שאני אמא מתעללת ושהילדה מסכנה. היא באמת מסכנה, אבל זה כי אמא שלה פשוט כבר לא יודעת מה לעשות ומרגישה חסרת אונים מולה כמעט בכל יום. בקטע הזה נמשך משהו כמו שעה וחצי וזה כי החלטתי שאני לא מוותרת לה. שאם היא מכה וצורחת אז אין סיפור ואין עוד כל מיני הטבות שהיא ביקשה תוך כדי צרחות, בחלק מהדברים ויתרתי כי אני לא עומדת בזה אבל בחלק ניכר עמדתי מולה. כשהיא רואה שאני אומרת לה "לא" על דבר אחד היא עוברת מדבר לדבר, עד שמשהו אני מסכימה. לפעמים זה הפוך, כשהיא רואה שאני מסכימה היא עוברת עד שמגיעה למה שלא. למרות כל זה אני לא מסוגלת להגיד לה "לא" כשהיא אומרת שהיא צריכה לקום לפיפי (וממשיכה משם למטבח). הייתי שמחה לא להגביל אותה ל"לא לצאת מהמיטה", מה שעשיתי היום אולי בפעם השניה, אבל נראה שהיא לא משאירה לי הרבה ברירות כרגע.
אני כבר רוצה לפנות ליעוץ בקשר אליה, רק לא יודעת למי. ברור לי שמה שהולך איתה הוא מעבר לסביר ומעבר למה שאני מסוגלת כדי לתפקד. יש תקופות שיותר טוב, אבל באופן כללי, לא משנה איזה מאמצים אניאעשה, יכול להיות שהיא צריכה עזרה מקצועית. אני מרגישה שאחיה סובל מזה כי כל תשומת הלב בעצם מופנית אליה בקטעים כאלה. גם הוא היה רוצה שאשב על ידו לפני השינה, גם הוא היה רוצה יחס, אבל יוצא שהרבה פעמים בגלל איך שהיא הוא מסתפק בפירורים. לפעמים הוא גם עושה עניינים, וכמו שסיפרתי הוא יכול להיות מאד פיזי, אבל זה הרבה יותר עם ילדים אחרים ודרך משחק מאשר לתקוף אותי או משהו כזה שאצלה זה מאד ברור שאם לא מוצא חן בעיניה מתחיל בלגן.

אני שמה לב שאני משווה ביניהם ושאני בטח לא צריכה אבל אני רואה איך פשוט כל האנרגיות שלי מופנות לכיוונה וכמה קשה לי ואיתו לא פשוט אבל אחרת, ברוב הזמן זה לא ברמה שזה פוגע לי בתפקוד או לא נותן לה מקום בכלל, משהו אחר. כל הזמן אמרתי שזה בגלל שהוא יותר גדול אבל ככל שהיא גדלה אני מבינה שאי אפשר ככה איתה. כשהיא היתה יותר קטנה ניסיתי הומיאופתיה, זה עזר ממש קצת ולא להרבה זמן. לא כל כך יודעת מה לעשות איתה הלאה.
זה לא הגיוני שאני אפחד לפספס לחזור הביתה ברבע שעה כי אני יודעת שזה יעלה לי בסצינות של שעות או שאני אצטרך להגיד "כן" גם על דברים שלא מקובלים עלי. כשהיא לא עייפה ולא בקריזה היא יכולה להיות נהדרת. כל כך יפה היא עזרה לי היום עם העוגה, זה היה תענוג, חשבתי לעצמי שצריך להכין עוגה כל יום רק בשביל איך שהיה כיף איתם, עם שניהם. אבל כשקשה לה אז היא נעשית בלתי נסבלת ואני מרגישה שקשה לי לקבל אותה ככה.

שמתי לב כשכתבתי על בחורים שפתאום מאד רציתי שזה יהיה כמו ערב בנות, לשמוע עצות, תעשי ככה, אל תעשי ככה. אולי מפני שממילא יש לי שם סוג של ביטחון בדברים מסויימים. כשזה נוגע לדברים אחרים כמו ההורות שלי הכל כל כך שברירי. אני נכנסת כאן לדפים ושומעת עצות ורדה רזיאל ז'קונט "תזרקי אותו" "תעשי ככה וככה" והעצות האלה הרבה פעמים בעייני לא במקום. ומצד שני יש בי צמא לשמוע מה יש להגיד. לא צמא לעצות של מי שיודעת טוב ממני, אלא צמא לרעיונות שלא כוללים "קני לילדה ביסלי ובמבה, מזגי להם קולה, שבי איתם מול הטלויזיה וצפי בדורה ורצוי גם בצבי הנינג'ה או ספיידרמן שכן זו תוכנית מאד מרגיעה ובכלל תוכנית מופת והילדים שלי מאד נרגעים אחריה" .
לפני כמה חודשים שיתפתי שכנה שהיא אמא לשני בנים על משהו שקרה עם הקטנה במצב מעצבן במיוחד. רק תיארתי לה מה הילדה אמרה ומה היא עשתה וכו' (ובאותה סיטואציה הילדה לא היכתה) ושאלתי: "מה היית עושה?" והיא ענתה לי "הייתי מכניסה לה סטירה" ואחר כך סיפרה שמעולם לא היכתה את הבנים ושמזל שיש לה רק בנים לפי מה שאני מספרת, כלומר זו עצה תיאורטית של מישהי שחשבה שהסיטואציה היתה מעבר לכל גבול.
סיפרתי את הסיפור הזה כדי להגיד שאני לא רוצה עצות מסוג זה, אבל אני כן רוצה הצעות. למשל מי יכול לעזור לי בסיטואציה הזו, למשל אם צריך אבחון של הילדה או לבנות דרך התנהלות מסויימת בבית שתחזק אותה כי יש ימים שזה קטסטרופה. אני קצת לא מבינה איך המשכתי עד עכשיו, בכל מקרה בזמן האחרון חוץ מהפגיעה בי אני מתחילה להבין את הפגיעה באחיה וזה מתחיל להזיז אותי.

אתמול בערב סיימתי לתקן את המכפלת. גם משהו. אם לא יחסים עם הילדים לפחות בגדים.

משפחה תחת טרור קטן גדול
במקרה ראיתי ועושה לי רושם מאוד מתאים.
ובקשר לבחורים - תזרקי אותו!!!! סתאאאאאאאאם. מקשיבה

תודה על ההפניה.
שם מדובר בילדה הרבה יותר גדולה אבל נכון שכל מפלצת גדולה היתה פעם מפלצת קטנה.
אתמול הגננת אמרה שהיה לה יום כזה בעייתי עם היתקלויות עם ילדים וכאלה.
לא אמרה את זה בתלונה אלא רק כדי שאדע שהיה לילדה יום קשה. אז אחר כך היא היתה יופי כל הצהריים ואחריהם אבל בערב כשהגיעה העייפות היא התפרקה.
יש לי הרבה שינוי לעשות שם. אין ספק שכאשר אני יותר נוכחת ויותר נינוחה וקשובה אז הילדים יותר רגועים ואצלה זה כמו סיסמוגרף בצורה קיצונית. אבל מה לעשות שאני לא מושלמת?
שוב נמצאת במקום שהייתי בתחילת הבלוג עם האמירה לעצמי: תאספי את עצמך לעזאזל.
בסופשבוע ארגנתי לעצמי כיף בלי הילדים, אני נוסעת ומקווה להנות ושלא יתקשרו אלי כל דקה. כבר נסעתי בלעדיהם איזה פעם-פעמיים-שלוש, בפעם הראשונה שזה קרה כמובן שהקטנה (שכבר היתה בת 3) פיתחה חום גבוה מאד והייתי צריכה לחזור לפני הזמן שתכננתי. הבן חלה בפעם השניה, אבל לא חזרתי כי הוא היה במצב סביר והסבים לא נבהלו. זה מדהים בעייני איך הם מגיבים מהר ובמיידיות לכל מה שנראה להם כמו נטישה. מעניין מה יהיה הפעם, ארגנתי להם שבת חווייתית יחסית אני מקווה שהם יהנו ולא יחלו, יחזרו במצב רוח מרומם.

מאז: שקט ושלווה.
ואני הייתי ב PMS ואחר כך מחזור. היא מריחה את זה מהאויר. וגם, היא רגישה ומגיבה לחוסר הסבלנות שלי בחרדה ואני מקצינה וככה, דבר גורר דבר.
ביררתי לגבי איזשהו מטפל. מצד שני, אני תוהה אם צריך כי אם יש לה 3 ימים כאלה בחודש וגם לי אז אולי אין צורך.
בסופשבוע הם מאד נהנו בלעדיי, עשו חיים.
התקשרו ליילל לי בטלפון בערב ואחר כך המשיכו לבלות.

כתבתי על הקושי שלי להיקשר, על הדרך בה אניעוברת הלאה, אבל זה לא משפיע רק על חברויות וזה לא רק זה בעניין זוגיות.
נזכרתי היום. פגשתי בימים האחרונים דוד שלי.
הוא דוד חורג וללא קשר דם. כמו בסיפור סינדרלה הוא היה האיש הנחות במשפחה כנער, הרבה לפני שהכרתי אותו, היה לו איזה מעמד של אסופי בבית סבתי או משהו בסגנון. עם השנים הוא הפך לאיש מדהים ומרשים ביותר. לא הכרתי אותו בצעירותו אבל הבנתי את המעמד ומה הוא עבר באופן כללי והיום אם אני שמה אותו לעומת אבי, אחיו החורג, בהשוואה הוא נראה לי אדם בעל שיעור קומה הרבה יותר גדול מהם בחיי המשפחה, ביומיום, בהישגים שלו ובכלל. אני לא רואה אותו הרבה אבל זה הרושם שהוא עושה ולא בצורה מכוערת או סנובית, להיפך, הוא אדם חם, נעים, לבבי ובכלל הייתי שמחה להיות קרובה שלו גם קרבת דם.
למה אני מספרת את זה?
כי אחרי שנזכרתי בקושי להיקשר ואחרי שפגשתי אותו, נזכרתי בקטע שקרה לי איתו כשהייתי ילדה.
הייתי אולי בת 10 או אולי קצת יותר כשנסענו חמולה שלמה לאיזה טיול. הגענו בערב ופרשנו שקי שינה בחוץ, נכנסנו לשקי שינה לישון.
אני זוכרת שהוא ניגש אלי להגיד לי לילה טוב (אני לא זוכרת כמעט גילויי חום מסוג זה מאבא שלי) וישב ליד השק שינה שלי. אני זוכרת שהוא שאל אותי אם נוח לי והציע לי לפתוח לעצמי כפתור במכנסיים, כנראה שנכנסתי עם ג'ינס או מכנסיים לשק שינה.
בדיעבד אני יודעת בבירור שהכוונה שלו היתה לגמרי נקיה ועניינית, הוא ניגש אלי כפי שהיה ניגש אל בניו (אין לו בנות) והציע לי לישון בנוחיות.
אני כילדה זוכרת שלא חששתי ממנו אבל כן עברה לי איזו מחשבה בראש, איזו זהירות כזו, איזו רתיעה, רק בגלל שהוא היה גבר לגמרי לא סמכתי עליו.
אני זוכרת עוד קטעים מהגילאים האלה ומאוחר יותר, תחילת גיל ההתבגרות. גם בקטעים הרבה פחות "חשודים" ואפילו סתמיים היה לי קשה מול גברים, היה שם מרחק, היה שם צורך בזהירות.
אני תוהה מאיפה זה הגיע כי לפחות בהקשר של אבא שלי מעולם לא קרה שם שום דבר לא תמים. כן היה עם אח שלי איזו התעסקות, אבל הוא היה אז ילד, היו עניינים לא נעימים סביב המיניות שלו אבל לא נרתעתי אחר כך מילדים אלא מגברים.
בכל מקרה כל השנים אני נזהרת.
גם כשאני בתוך מערכת יחסים אני נזהרת.
מרוב זהירות אני שוכחת לאהוב.
שוכחת לאפשר, לנשום, לחלום.
לנוח, שוכחת לנוח.

הייתי כל כך גמורה מהמחזור הזה שכמעט ביטלתי את הסופשבוע. בסוף, למרות המחזור, הצלחתי לנוח יופי.
כל הזמן ישבתי ולא זזתי, נתתי לאחרים להתרוצץ, להכין, לבשל, לנוע.
לא זזתי הרבה ואמרתי שאני זקוקה למנוחה.
פגשתי אנשים מבוגרים שחייהם אינם סובבים כל היום סביב הילדים, גם אם לחלקם יש ילדים, היה ממש נעים להחליף מקום, אוירה, להכיר, להיות עם חברים וחברים של חברים.
בתוך כל הדבר הזה פשוט הייתי, רוב הזמן פשוט הייתי.
זה היה מאד נעים. כמו ערסול.

בל כשקשה לה אז היא נעשית בלתי נסבלת ואני מרגישה שקשה לי לקבל אותה ככה.

אולי בדיוק בגלל זה זה קורה, אולי היא בוחנת אותך לראות אם תאהבי ותקבלי אותה בכל מצב. ויש לה צורך לבדוק את זה שוב ושוב כי קשה לה עם התשובה שהיא מקבלת...

אולי בדיוק בגלל זה זה קורה, אולי היא בוחנת אותך לראות אם תאהבי ותקבלי אותה בכל מצב. ויש לה צורך לבדוק את זה שוב ושוב כי קשה לה עם התשובה שהיא מקבלת...
זה היה נכון אלמלא כל מה שהיה בהיסטוריה.
כשהילדים היו קטנים ותינוקות- מאד מאד הכלתי אותם.
באמת שקיבלתי את זה שקשה להם. כשאמרו לי שהיא תינוקתצרחנית ובכיינית אמרתי שקשה לה, שהיא חדשה בעולם, מסתגלת.
הרבה זמן חשבתי שאם היא צורחת אז על הידיים והכלה יעזור. רק כשהפכתי את עורי ואסרתי עליה לצרוח (זה נשמע רע, אבל לא יכולתי יותר) אז התחלתי להיות מסוגלת לתפקד וגם היא השתנתה דווקא לטובה מאז.
וכן, קשה לי היום להכיל את הקושי שלה. לא תמיד, אבל לפעמים. הרבה פעמים אני כן מכילה ואוהבת. אבל לא ייתכן בעייני שאמא תהיה תמיד תמיד מכילה ואוהבת והילדים לעומת זה לעולם לא ישימו לב שגם לאנשים אחרים סביבם יש רגעים קשים או שיש עוד מישהו בעולם סביבם.
וכן, לעיתים היא כל כך בלתי נסבלת כשקשה לה שאני לא מוכנה להכיל את זה. אני אמורה להכיל מכות?
אני כן מבינה שקשה לה ואפילו מגיבה פחות קשה כשהיא מכה אם אני יודעת שהיא מאד מאד עייפה למשל או משהו מסוג זה, אבל זה לא משהו שאני מוכנה לקבל, בהחלטה.
וכן, הרבה פעמים אני מרגישה שיש לה דפוסי התנהגות של ילדה מאומצת , כזו שכל הזמן בודקת אם אני אוהבת אותה ורוצה אותה. היא ילדה מאד מאד רצויה מלכתחילה, אבל כמה כבר אפשר לחיות עם הבדיקות האלה, זה נמאס.

ביומיים האחרונים היא די מלאך יחסית.
אולי בגלל שכתבתי ואולי דברים אחרים. הבוקר היו קצת עניינים, אבל עמדתי על שלי מולה והיא נאלצה לוותר, מה שלא קורה הרבה כי יש לה רצון של ברזל. אז איחרנו קצת לגן של הגדול, לא סוף העולם מבחינתי (בגן שלה הרבה פחות חשוב לצוות מתי מגיעים).
זה נעים ככה כי אני מצליחה לשחק עם שניהם ולעשות דברים יחד.
היא קצת משתעלת ונראה לי שמחר אני אשאיר אותה בבית, לא נורא לנוח קצת מהגן. הגדול כבר הודיע שמחר הוא רוצה ללכת כי לחבר שלו יש יומולדת, הזדמנות להיות איתה קצת לבד.
יש לי ים עבודה מהבית ואם היא תהיה כאן אני לא אוכל לעבוד כנראה אבל לא איכפת לי, מה שאי אפשר לדחות למחר דוחים למחרתיים.

הוצאת לי את החוויה מהחיים
הוצאת לי את המילים מהפה
הוצאת לי את התחושות מהלב

את אני, אני את

נדהמת, שמחה שהצלחתי לגעת בך ככה. מקווה שזה לטובה.

יצא שהמון שעות היינו רק היא ואני, עד אחה"צ כי הבן הלך לחבר מהגן בצהריים.
עד הצהריים היה ממש נחמד רוב הזמן, קצת ויכוחים, קצת עניינים, אבל בסך הכל היה נחמד. הלכנו למרכולית של הישוב לקנות ובדרך עצרנו בגן משחקים. בדיוק היו בגן משחקים ילדים מהפעוטון של הישוב, ילדים שקטנים ממנה (אין גנים בישוב שלנו, רק פעוטון או אולי שניים ואחר כך הילדים יוצאים מכאן כי אין מספיק ילדים לגנים) אבל יש שם אחת שמיד הכריזה ש"זו החברה שלי" וזה נכון, ועוד אחת שבלי להכריז מיד באה לשחק איתה והיה להן נעים יחד. לא איכפת לה להיות עם ילדים קטנים ממנה, זה נעים לה, היא לא תופסת עליהם תחת. רק עם גדולים היא כל הזמן מודאגת "נכון שאני גדולה יותר ממנו?"
בכל מקרה הכל היה טוב עד שקצת התעייפתי. כבר אכלנו צהריים, כבר הסתכלתי איך היא נוסעת באופניים בחצר, כבר עזרתי לה להתנדנד וכל מה שרציתי זה לשכב במנוחה קצת. ניסיתי בחדר שינה והיא הציקה לי שם, אמרה שמותר לי לשבת בסלון ולראות איך היא משחקת או לשחק איתה. הסברתי שאני עייפה ונשכבתי בסלון. התחילו בכיות ויללות שארכו כשעתיים וזה כיוון שסירבתי לכל מיני בקשות כמו " אמא תקחי אותי על הידיים עד אלייך, קשה לי ללכת" אבל רגע אחר כך יש לה כוח לבוא למשוך לי את השמיכה או להרביץ לי.
נתתי לה לבכות למרות שברור לגמרי שאם הייתי עושה מה שהיא רוצה זה היה נגמר תוך שניות. לא איכפת לי לחבק, להיפך, ולפעמים לקחת על הידיים זה ממש בסדר אבל כאן היה ברור שהיא בעניין של לתזז אותי. אני לא יכולה להסביר כמה שזה מעצבן אותי שזה ברור שזה העניין שלה ושברגע שהיא רואה אותי נחה מיד הצורך הזהמתעורר.
כמה שניסיתי לדבר איתה על זה מראש היא מבינה ומודיעה לי "לא, את לא יכולה לנוח". היתה תקופה שהכרחתי אותה לנוח גם בצהריים בגלל זה. היא עייפה וזקוקה לזה, רק שזה גרר כל כך הרבה ויכוחים ועניינים שהחלטתי לוותר לה לאחרונה, אני כבר לא יודעת מה לעשות.
אני לא מצפה שתהיה בדממה שעה וחצי ולא תיגש אלי, זה לא העניין. אני מצפה שלא תגיב בשניה שהיא רואה אותי נשכבת בצורך להגיד לי מה לעשות ולהפעיל אותי. בעצם, היא הרבה מאד פעמים אומרת לי מה לעשות, רק שכל עוד אני נענית ואני משתדלת להיענות אם אין לי סיבה טובה שלא, אבל כשלא אז מתחיל בלגן.
נמאס לי מזה. זה סביר ההתנהגות שלה? לי זה נראה מוגזם.
בסוף היא הרביצה לי ובסוף בסוף גם החזרתי לה והכנסתי אותה לחדר והתחבקנו אחרי הכל. לנוח היא לא תיתן לי הבת #$%^ . מודה שהיום בלב (לא בקול רם) קיללתי אותה קללות קשות ורעות.
לפחות כשהבן חזר כבר נרגענו והיה בסדר. אחר כך היא בשקט איזה יומיים.
אני שומעת על הורים שהילדים שלהם לא שמים עליהם, לא נותנים להם לנשום ואני יודעת שהיא קטנה אבל גם מתה מפחד שהיא פשוט כזו, שתהיה כזו, שהלך עלי לעוד הרבה שנים. כבר עכשיו הגננת שלה אמרה לי כמה פעמים כששמעה איך היא מדברת איתי:"חכי שהיא תהיה בת 14" אז צחקתי ואמרתי לה שעוד הרבה קודם הלך עלי.

אני מרגישה חלשה ובא לי לבכות. יש לי חשק שהיא תעלם לי מהחיים.
הבן גם ככה נעלם די הרבה. לא נסבל לו מה שקורה כאן. אני לא יכולה להכריח אותו להיות כאן והוא מבקש כל הזמן לחברים.
גם רציתי לצאת היום אבל כמובן שבגלל שלא עבדתי היום אז נשארה לי עבודה במחשב להערב. אז התחלתי כבר אבל היד עוד נטיה ויש עוד. שלא לדבר על העייפות. ובעיקר- התסכול.

השמנתי בזמן האחרון. לא יודעת איך זה קורה אבל השמנתי. ממש מביך שכבר כמה אנשים שאלו אותי אם אני בהריון, אותי זה לא מצחיק.
הקורס התבטל לי השבוע ואני מרגישה שכמה שהוא זול ומעט שעות הוא נוגע בנקודות נכונות, אבל הוא נוגע בהן כל כך על קצה המזלג שפשוט אולי מעט מדי.
דצמבר הגיע. חודש עמוס עבודה, צריכה לראות איך מתארגנים עם הילדים בכל הפעמים שאשוב מאוחר. העניין הוא שאני יכולה ככה רק לחלום על לצאת, כי כמה אפשר לפזר אותם וכמה אפשר לבקש מהסבים. אויש, איזו דפוקה שלא יצאתי היום, בטח עכשיו לא אצא עוד חודש או משהו.
התחילו לזוז ענינים עם העבודה הנוספת, נראה מה יקרה עם זה, זה מיועד לאחרי חנוכה אבל זה תלוי בהרבה גורמים, מקווה שיקרה.

פאק, כל הערב הלך לי על שטויות.
הספקתי לעבוד אבל שיחת טלפון מהחברים הקרציות התארכה והתארכה עד שחתכתי. אני כבר לא עונה להם כל כך הרבה אבל כשכבר כן עונה אז איכשהו מוצאת את עצמי שעה בטלפון. בכל מקרה הייתי חייבת להם איזו תשובה על משהו, אז עניתי. האחת אמרה לשני: "מאוחר עכשיו, היא עייפה, אל תתתקשר" אבל זה היה אחרי החיוג וכרגיל נסחפנו. זה היה יכול להיות מהנה אם הייתי מרגישה שהשיחות האלה טובות לי, אבל איכשהו הן לא, משהו בהן לגמרי זולל אנרגיה וקשה לי לשים את האצבע מה זה. הרי קורה שמתארכת לי שיחה עם חברה או ידיד וזה בסדר. אבל איתם לא. ואלה אנשים שאני מעריכה ואוהבת, או לפחות מחבבת.
רציתי לעשות עוד דברים למען עצמי ולא הספקתי. צריך לישון, יש מחר לילדים גן ואני אוכל לעבוד מכאן בשקט לשם שינוי. מצד שני, גם קרצוף קטן לבית לא יזיק.
איפה אני ואיפה נאמנה לעצמי .

הבן שלי פתח את הראש בגן הבוקר.
קראו לי ובאתי לקחת אותו, עשו לו איזה פרפר קטן בקופת חולים. עכשיו אנחנו בבית.
אין לי כוח.
מרגישה כמו בתחילת הבלוג, שהחיים שלי נוסקים מטה.
חשבתי על טיפול. אני יודעת שתמיד אני הולכת לכמה פגישות, מתחילה להתרומם ונוטשת. אין לי כסף ולא סבלנות להמשיך לאורך זמן.
המליצו לי על מישהו בקשר לילדים, אבל שיעזור לי גם לראות את התמונה הכוללת וגם את ההקשרים אצלי, בלי לגרור אותם לכל ה#$%% שכל הזה. הם נראים לי קטנים מדי ובסופו של דבר זו אני שצריכה להתייעץ, לא הם.

משהו על התלישות שלי:
אם זה שהסתובבנו כל הילדות שלי בין מקומות לא מספיק (ויש עוד, תאמינו לי) אז הבית של ההורים שלי היה, איך לומר את זה, לא תומך. היום יש שם גב בהקשר של לשמור על הילדים ולטפל בהם , אבל מבחינת ההרגשה שלי כילדה אף פעם לא היה לי בית ואף פעם לא רציתי להיות בבית. היתה שם תחושה של חוסר ביטחון. בין היתר היתה אלימות. בודאי ובודאי שביננו האחים, מאד מאד. אבל גם היה משהו עם ההורים. לא שחטפנו מכות כל יום, לא משהו כזה, רק מדי פעם, אבל עד היום אני מקשיבה לעיתים לשפה של אבא שלי ומתחלחלת. אפילו כמגיע איזה כלב תועה לגינה שלו הוא יכול להגיד " להרביץ לו" או להשתמש במילים מאד קשות. אני לא באה להגיד שהוא צריך להסכים שכל כלבי השכונה יסתובבו לו בחלקה של הירקות שהוא מגדל, אבל יש גם דרכים להגיד את זה, בעיקר ליד הילדים.
אני לא מאשימה אותו במה שקורה עם הילדים שלי, אני כן חושבת שספגתי המון אלימות בבית ועכשיו אני לא מכירה שפה אחרת והרבה פעמים אני מתקשרת ככה עם הילדים שלי. איומים, חוסר סבלנות קיצונית, קוצר ראייה, חוסר יכולת להקשיב.

עם הבת היו הרבה דברים שהיו כשהיא היתה קטנה , נניח בת שנה וחשבתי או אמרו לי "היא קטנה זה יעבור לה" וה לא עבר לה מתוך הגיל מעצמה, רק כשהכרחתי אותה לשנות. אם זה היה תלוי בה היא עדיין כנראה היתה רוב היום על הידיים מצביעה לי לאן ללכת. אתמול היא הזכירה את המילה "מנשא" והתכוונה שאשתמש בו כשאנחנו הולכות לגן משחקים. אלוהים יודע אם בכלל יש עוד איזה מנשא בבית והאם היא יכולה להיכנס אליו.
אני זוכרת שבגיל שנתיים וחצי עוד היה לה את הקטע הזה שיש לתינוקות בני שנה של לרצות על הידיים ולבכות אם אני יושבת, לא להסכים שאשב איתה. היא ניסתה לעשות את זה שוב לאחרונה לא מזמן, אבל לא נתתי לה פתח. כואב לי הגב. הסכמתי לקחת עגלה למרות שאני לא אוהבת, כי ידעתי שאחרת יהיו עניינים עם "ידיים". היא מסוגלת ללכת מצויין, פשוט לא רוצה, מרגישה שזה לוחץ לי על כפתור.
הקטעים האלה שאני מספרת עכשיו עוזרים לי להרגיש קורבן מולה, , לחשוב שנפלתי קשה עם ילדה בלתי אפשרית.
האמת שהיא קשה כשהיא לא קלה אבל אני מניחה ששינוי היחס שלי והתחזקות שלי מולה יכולים לעזור מאד.

פיניתי הבוקר ועשיתי קצת סדר בחדר שלי. יש שם דברים (בגדים וכאלה) שצריכים להגיע לאנשים מסויימים במשפחה, בגדי בנות, בגדי בנים. לפחות סידרתי ורשמתי על כל שקית למי זה ופיניתי קצת דברים שסתם היו בערימות.

הילדון צריך כאן עזרה במשהו, מתפנה אליו.

בשבוע וחצי האחרון התחילה איזו התכתבות במייל עם מישהו.
זה שכתבתי שהיה לו ניסיון עם טריפים.
לא היו המון מיילים, הוא עבר די חמוד עם זאת היה נשמע קצת אדיש יחסית לגברברי ישראל נלהבים.
כתבתילו מייל שאולי נעבור לטלפון- אני זו שרציתי מלכתחילה לקחת זמן במייל.
קיבלתי מייל חזרה שהוא בדיוק פגש מישהי ושהם בודקים, ולכן כרגע זה לא מתאים.
כמובן שזה רק חיזק לי את זה שהוא חמוד.
עד שאני זזה בעניינים האלה
זה כמו בשיר של מאיר אריאל
"לא קפצת עליה היום, חלפו שעתיים והנה נשארת מאחור"
פעם איזו חברה צחקה עלי שהיא כבר רואה אותי מתחילה עם מישהו, "רגע, חכה, אני אבוא בעוד כמה ימים"...
נדמהלי שהיא אמרה את זה עוד לפני ההריונות והילדים, רצתה לתאר איך אני זזה לאט.
מה שנכון נכון, בעיקר בתחום הזה, עד שאני זזה אני מפספסת.
בכל מקרהאם הוא שלי אז הוא שלי ואם לא אז לא, אבל נדמה לי שלפחות על הנייר נקודת הפתיחה היתהלא רעה בכלל יחסית.
אין הרבה גברים שאני יכולה להגיד עליהם את זה.
אולי הגיע הזמן להתעדכן ולהסתובב בפייסבוק. לא שאני מתחברת לדבר הזה, אבל אולי באמת רצוי להתקדם עם הזמן, אנא עארף.
ואולי, הכי אולי, חבל שלא יצאתי אתמול. בסוף סיימתי את העבודה די מהר ויכולתי להספיק.
מצב הרוח שלי לא משהו.
הבן יילל אחה"צ קצת כאב לו פצע ובכלל היה יותר צמוד מהרגיל היום בגלל הפציעה. אחותו הפתיעה יחסית והיתה ממש בסדר. לפעמים היא ממש לא מתחשבת ועושה בלגן גם במצבים כאלה וגרועים מהם, אבל היום היה אחרת, שיבחתי אותה לפני השינה על הסבלנות שגילתה.

התחלתי לכתוב על הילדים ומחקתי. רוצה להתרכז בעצמי.
הערב אמרתי שאעשה משהו לעצמי במקום להיכנס הה, אז בהתחלה שמתי דיסק, שזה נחמד. ואז החלטתי לסרוג שזה גם נחמד, ומצאתי את עצמי מתחילה אפודה לילד, היה לי המון צמר כחול בשאריות. סריגה טובה לי, אבל למה לא כובע בשבילי נגיד?

התחלתי לחזור קצת יותר לאתרי הכרויות. הצצתי בפייסבוק אפילו, אבל בינתיים ממש לא נראה לי העניין הזה.
בכל מקרה מה שמשמח זה שלאחרונה פונים אלי לא רק יותר גברים אחרי תקופת יובש, אלא שהם אפילו משקיעים וכותבים יותר מאשר "מה נשמע" שזה כבר עושה חשק להתייחס אליהם.
הערב פנה אלי אחד ממש חתיך וחמוד. עניתי לו ונראה מההלאה. חלק מהניין הוא שלפעמים פונים אלי גברים מהמרכז שרואים את התמונה הנחמדה שלי ולא שמים לב שאני גרה בפריפריה ועל השיחההראשונה הם קולטים שבעצם הם לא ממש מתכוונים להשקיע במישהי שגרה שעתיים-שלוש נסיעה מהם. בעייני המרחק הוא לא הבעיה, לפני שהיו לי ילדים היו לי תקופות שהייתי לפחות פעם בשבוע בתל אביב ואפילו פעמיים. העניין הוא שמאז הילדים זה לא קורה ואין שום דרך שאני רואה אותי מובילה מהלך כזה של נסיעות הדדיות.
אני מסתכלת על היקום ואומרת: רגע, אבל כשיכולתי אז לא היה איכפת לי לנסוע חד צדדית, נכון? אז למה שעכשיו לא אמצא מישהו שלו לא יהיה איכפת לנסוע הנה פעמיים בשבוע?
לפני שנה וחצי היה לי חבר חובב נהיגה, לא היה איכפת לו לגמוע מרחקים, קילומטרים על קילומטרים. זה היה המזל שלנו ואפילו כשכבר רציתי לבוא אליו הוא לא כל כך רצה מכל מיני סיבות והרגשתי שאני כופה עליו את הביקורים שלי.
בכל מקרה בדרך כלל כשרק שומעים שאני גרה כאן ושאני לא יכולה לנסוע כל כך אז מוותרים עלי.
אולי אני צריכה למכור את עצמי כמו אתר סקי נחשק באלפים, כזה שמוכנים להשקיע כדי להגיע אליו.
זה מגוחך לאור העובדה שבאמת גברים השקיעו בי הרבה פעמים בחיי, רק שיש לי ילדים זה מוריד לי את הביטחון ואני לא יודעת איך להתנהל בתוך זה.

בהצלחה

תודה לך.

ימים רעים רעים.
קשה לי, רע לי.
אני מתפרצת על הילדים ומרגישה רע רע רע גם בלי קשר להתפרצות עליהם.
אני מרגישה קצת מדוכאת ומתוסכלת, לא ממשהו ספציפי רק הרגשה כזו.
הם כמובן לוחצים על הכפתורים, כרגיל בעיקר הקטנה ורע כאן בבית, רע ומר.
לא מצליחה לזרום עם דברים וכל דבר נגמר במריבה גדולה ובכי של שעה וחצי מינימום, רק כי אמרתי שמספיק ודי ועכשיו צריך כבר לישון, או שמספיק ודי עכשיו נועלים נעליים ויוצאים מהבית.
בימים האחרונים אני מרגישה שקופה, שמתעלמים ממני, שאני לא נוכחת.
כשזה בא מהילדים ומפריע להתנהלות ביומיום כי ביקשתי לנעול נעליים (בקטע של צריך ללכת לגן נניח) ומתעלמים אז אחרי כמה פעמים אני מנסה להביא נעליים ולנעול אבל נלחמים בי, צורחים, לא מוכנים ואני- נמאס לי, מתפוצצת עליהם כי לא יכולה יותר. לא עם זה שמתעלמים ממני ולא עם זה ששום דבר לא עובר חלק, כלום.
והקטע- זה רק בבית.
מחוץ לבית דווקא בסדר, דברים מתנהלים איכשהו, זורמים, מתקדמים, זזים.
מרגישה קצת שקופה ושלא מקשיבים לי אבל מצד שני החיים זזים קדימה.
היתה לי היום בעבודה שיחה עם מישהו ממחלקה אחרת, תחום קרוב.
דיבר על התמחות מסויימת שלי שאולי אעביר סדנה אצלם לעובדים בנושא שלמדתי פעם לעומק והם מתעסקים בו אבל לא מכירים את הספציפיקציה שלי, את הזרם הייחודי בתחום שאותו אני יכולה להדגים להם. אני רוצה אבל אבקש כסף נוסף, לא מעוניינת לעבוד בחינם גם אם זה מקום העבודה הנחמד שלי. אני מקווה שעל סדנא חד פעמית הם ישלמו משהו שמתקרב לארבע ספרות ואם לא אז אני אשקול שוב. פעם קודמת שהם ביקשו ממני משהו, לפני שנים, הם שילמו יפה.

כשכתבתי על הילדים ובכלל עלו לי שאלות, טוב שאני כותבת, כשזה בראש השאלות האלה לא באות:
האם אני מקשיבה לי?
האם אני מתעלמת ממני?

עם הקטנה ממש קשה, כל תזוזה הכי קטנה מוציאה אותה משלוותה ולכן גם אותי משלוותי. כל כך קשה לי איתה. הגדול החלים מהפציעה, היה מקורר בסופשבוע והיום הוא סופסוף בסדר. הם שיחקו יפה אתמול ושלשום, עד שנמאס לו והוא התחיל להתגרות בה בצורה לא יפה, היא נעלבה ובכתה. היום הוא דווקא היה ממש בסדר איתה רוב הזמן, אבל כשהיא התעייפה היא חיפשה עם מי לריב. ניסתה איתו, כל פעם באתי ופישרתי ביניהם, בסוף הוציאה הכל עלי, או אולי אני הוצאתי הכל עליה כי נמאס לי, כבר לא יודעת.

היום בבוקר כשלקחתי אותם לגנים שמתי לב שאני זוללת ברעבתנות את הפירות שחתכתי להם ולי לדרך עד הגן ובקושי השארתי להם מרוב שבלסתי.
שמתי לב לזה והבנתי שאני מורעבת.
שאלתי את עצמי האם אני מקשיבה, נותנת מקום, מאכילה ומשביעה את עצמי בנוגע לרעב שלי?
מה אני עושה עם הרעב שלי לחברה?
מה אני עושה עם הרעב שלי ליצירה?
מה אני עושה עם הרעב שלי לרקוד?
מה אני עושה עם הרעב שלי לשיר?
מה אני עושה עם הרעב שלי למגע?
מה אני עושה עם הרעב שלי למין?
מה אני עושה עם הרעב שלי לספרים וקריאה?
מה אני עושה עם הרעב שלי לקולנוע, לתיאטרון, למוסיקה, למחול?
מה אני עושה עם הרעב שלי ללימודים וסדנאות?
ויש עוד...

הבוקר דווקא עשיתי: הלכתי לחברתי היקרה שתעשה לי עיסוי. היא חשבה שיש לי המון זמן ולא היתה מוכנה. עד שהיתה מוכנה (אכלה, הכינה את מיטת הטיפולים) דיברנו לנו קצת. אחר כך עשתה לי עיסוי מקוצר וכיפי אבל גם קצת מתסכל (לא הגענו בכלל למקומות שתפוסים לי) ורצתי לעבודה.
בימים האחרונים הייתי מבואסת אבל מכיון שהייתי צריכה לאסוף בדרך איזו אסיסטנטית צעירה ומתחילה שעובדת אצלנו, ומכיון שהיא עלתה בוכה בגלל איזו פאשלה בעבודה, אז מיד הרגשתי יותר טוב, לא כי שמחתי שהיא ככה, אני מחבבת אותה, אלא כי הבנתי שמצבי טוב משלה נכון לאותו רגע וזה הכניס אותי לפרופורציה.

בעבודה היה לי יום ממש נחמד טוב ויעיל ודווקא הקולגה האהוב עלי בחר להתנהג בדרך שקצת ביאסה אותי. אני אדבר איתו על זה אבל נראה לי שממילא טקט או סודיות הם לא הצד החזק שלו- הוא דיבר עם המוני אנשים בישיבה המונית על דברים שחשבתי שהם "בינינו" בסיטואציה שחשבתי כלא מתאימה במיוחד ושמה אותי במקום שהייתי צריכה להתנצל ולהסביר התנהלות מסויימת, לא נראה לי שאפשר להסביר טקט לאנשים חסרי טקט, אני תוהה אם הוא יבין.
כלומר- לי ולכולנו לפעמים יש יציאות חסרות טקט, אבל מי שמבין טקט מבין כשאומרים לו מה היה בעייתי באמירה שלו. לאנשים חסרי טקט זה בזבוז זמן לנסות להסביר בכלל. אני תוהה איך מתנהלים עם זה עם קולגה קרוב, קצת קשה.

והערב, שוב עניינים עם הקטנה.
החלטתי לעמוד מולה ולא לוותר לה אז ימים קשים.
בכל מקרה הערב הצלחתי לעמוד מולה אבל גם לא להתפרץ, לא לכעוס או להחזיר או לקלל בלב (כן קצת נפלטו לי איומים, אבל מעט והפסקתי איתם מהר).
הייתי בשלי מולה, והיא מאד כעסה שאני לא מרשה לה לעשות כל העולה על רוחה וגם הרביצה וזה לקח הרבה זמן ובכל זאת הצלחתי לא להיגרר לחוסר סבלנות, הייתי החלטית וברורה אבל גם רכה, לא איפשרתי לה להכות והסברתי לה שאני לא רוצה לספר לה סיפור בגלל ההתנהגות שלה- המכות והצרחות, אבל כן הייתי שם ובסוף היא נרדמה אחרי ליטופים, מחזיקה לי את היד.

מחזקת את ידייך.
את מתארת חלק מחיי.
אני למשל החלטתי לקחת חוג ציור אינטואיטיבי. ולו רק כדי לצאת ערב אחד מהבית ושכולם יקפצו לי.
קחי בחשבון שהילדים שלנו הם המראה שלנו, ואם היא קשה, אולי זה כי קשה לה.
(קל להגיד, קשה ליישם )
אני לא מכירה אותך ולא את הילדים שלך, אבל אני מבינה אותך ברמות מטורפות.
גם על החברים המתנחלים - בדיוק אתמול היתה אצלי חמולה של מתנחלים, ובאיזה שהוא שלב (רבע לשבע בערב), פשוט אמרתי להם - אני רוצה שתלכו עכשיו.
פשוט כבר לא יכלתי יותר. (עם כל האהבה שלי אליהם).
אני מאחלת לך שתצאי מהדיכאון והכעסים ותחזרי להיות נאמנה לעצמך. (בכל דרך אפשרית)

הדס, תודה רבה.
הימים לא קלים.
הבן שוב חולה- משלשל מאד מאד, כל כמה דקות בשירותים. ממש אי אפשר לצאת איתו מהבית. כנראה וירוס. הקטנה הלכה לגן וכדי לקחת אותה הייתי צריכה להזעיק את השכנה שתישאר איתו חצי שעה בזמן שאני אינני.
רק שלא ידביק לי אותה או אותי, זה ממש לא חסר לי.

הבחורים באתר ההכרויות ממהרים אל נשים זריזות יותר ופנויות יותר בזמן. גם החתיך שהתכתבתי איתו בימים האחרונים הודיע לי שיש לו איזה דייט עם מישהי ושאל עם כמה אני מתנהלת במקביל באתר. חשבתי לעצמי שזו פריוילגיה של גברים או של נשים ללא ילדים, להתנהל במקביל. אני לעומת זה ממש שמחה שהספקתי לטאטא את הבית הבוקר ולאכול ארוחת בוקר ומתבאסת על זה שבגן של הקטנה יש יומולדת שזה אומר שהיא תגיע בלי ארוחת צהריים, רק אחרי כל מיני שטויות שלא מגרדות לה את הרעב ואני אצטרך להכין לה כאן ארוחה במקום שתאכל בגן. לא נורא, אולי ככה גם אני אוכל משהו. הבן בשביתת רעב וטוב שכך.

השגתי את הטלפון של הפסיכולוג שהמליצו לי עליו.
בדרך כלל יש לי בעיה עם פסיכולוגים אבל במקרה הזה אני מבינה שמי שהפנתה אליו יודעת מה מפריע לי ומה נכון לגבי האיש הזה, יודעת שמה שהוא מביא עימו כערך מוסף הוא תפיסת עולם שעשויה להתאים לי, כי אחרת אני לא אתחבר.

יש עניינים עם אחד הגנים. קיויתי השנה להעביר אותם ולשכוח מזה לשנתיים, בינתיים אני מבינה שאולי לא הכי טוב להם (ולי) שיישארו. בין השאר בגלל שבימים שאני עובדת עד מאוחר ומחוץ לבית הם מטיילים בין כל מיני סידורים. הכל נחמד, הגננת אחלה ולמעלה מזה, אבל נפלנו על כל מיני עניינים שאני לא יודעת איך לפתור ואם נצליח לעמוד בהם לאורך זמן. כבר עכשיו אני רואה קשה, קשה.

מחוץ לילדים, בענייני עבודה וכו' יש איזו התעוררות. כל יום או פעמיים ביום פונים אלי להעביר הרצאה מקצועית כזו או אחרת. אתמול פנו אלי לגבי אחת בהתנדבות, בנושא שמעניין ותי. הייתי עושה את זה בשביל שזה יעשה גלים אבל התאריך והשעה בעייתיים לי (איך לא) מדובר על יום שגם ככה אני אגיע הביתה לא לפני שבע ובכלל חושבת לשלוח את הילים להורים שלי ולצאת ישר בלי לעבור בבית, והם רוצים את ההרצאה על הבוקר מוקדם וההשתדלות שלי שביום כזה אני מביאה את הילדים קצת יותר מאוחר לגן , נמרחת איתם בבית ומתעכבת כמה שאפשר בגן של הקטנה. בכל מקרה חוץ מהם אז גם מהמחלקה האחרת בעבודה הם כבר רצו לסגור תאריך ואמרו שהשעה תלויה בי, מתי שאני יכולה. צריכה לדבר איתם על כסף, שלא יחשבו שאני מתנדבת או משהו.

חשבתי על זה שעכשיו אני די פורחת בעבודה, אתמול גם מלבד זה היה לי יום טוב לגמרי בעבודה. פתאום דברים התחילו לקבל צורה ורצינות, דברים שאני משקיעה בהם כבר חודשיים התחילו לתפוס כיוון ולחזור אלי בצורה חיובית מאד. ואז אני מגיעה הביתה. הצד השני זה שבבית גרוע, גרוע. אני מרגישה רע עם עצמי, מרגישה שאני אמא רעה, חסרת סבלנות, חסרת כל אוריינטציה חינוכית ומה לא.
כבר יומיים אני על סף בכי. שוב היו עניינים עם הבת. אני נשברת, היא שוברת את לבי ושוברת אותי.
בחוץ מלאך, איתי שטן.
בסוף, אחרי צרחות של שעה וחצי לפחות שבמהלכן אני חוטפת מכות, מנסה לעצור אותן ובעיקר שמה לה גבולות כי אני לא מסכימה כל מיני דברים: נניח לא מסכימה לצאת החוצה בקור עם פיג'מה, לא מסכימה לאכול במיטה אלא רק בסלון או מטבח, לא מסכימה לאכול אחרי שצחצחו שינים (ואז היא מסרבת לצחצח לפעמים) היא עוברת מדבר לדבר, דוגמת אותי. בודקת אם את זה לא אז אולי זה כן, אם זה לא אז זה כן וכל זה כי היא עייפה מתה ולא מוכנה לישון, מייללת מייללת, בסוף איזו בעיטה תועה שלה עפה לכיוון האף שלי (כואב!) רק כי לא הסכמתי לה לשאוב אבק כשהיא מעוכה מעייפות (והשואב אבק במחסן, צריך לצאת לחצר) וביטלתי לה סיפור בגלל המכות ואני, כבר לא יכולה, מעיפה לה איזה פליק קטן כי הדם כבר עלה לי לראש, כי אני מתה מכאבים וכי כמה אפשר.
ואני מרגישה שזה לא צריך להיות ככה. שלא לזה פיללתי, היא קטנה ובטח יש דרך אחרת רק שאני לא יודעת מה היא. אחר כך לוקח לה עוד הרבה זמן להירגע אבל אני לא רגועה כבר, כאילו זה שהיא תהיה רגועה תלוי בזה שאני אהיה נרעשת, היא לא יכולה לחיות עם זה שטוב לי שמח לי ורגוע לי, חייבת כל הזמן לפוצץ בלונים, כל הזמן לבדוק עד קצה גבול היכולת שלי.
ואני? שואלת את עצמי בשביל מה עשיתי אותה בכלל. היא נולדה רצויה, נולדה כזו שהעיניים שלי ברקו מאושר כשהיא הגיעה אלי. ההריון היה פסגת השמחה בחיי איתה. ועכשיו? אין כמעט יום שאני לא מתחרטת שהבראתי אותה הנה. עם הבן יש לי לעיתים רחוקות את התחושה הזו, אני לא אגיד לא קיימת, אבל קורה הרבה פחות וקרה הרבה פחות כשהיה בגילה ובכלל. הקטע הוא שהיא יודעת ומרגישה ואפילו מצליחה להוציא ממני משפטים כאלה, היא ממש מצפה להם.
לפעמים אני חושבת שאולי כמו עם הנסיך וסינדרלה והאגדות שסיפרו לנו כשהיינו קטנות, אולי הלבשתי עליה יותר מדי דברים ועכשיו היא החלום ושברו. כל כך רציתי שהיא תיוולד שעכשיו קשה לי לקבל את מי שהיא. בגן הגננת אומרת שהיא מביאה הרבה כוח. אני מרגישה שבלי מאבק שום דבר לא עובד. בימים כמו היום, אחרי ערב סוער וכשהיא מרגישה שאני מפורקת, היא יותר רכה ויותר נעימה. היא צריכה לחטוף פליקים כדי להיות רכה ונעימה??? אלוהים ישמור אותי ממנה.

ובכל זאת- אני המבוגרת, אני זו שצריכה לשמור עליה, לא היא עלי. זה לא אנושי המבחנים שהיא עושה לי. ברור לי לגמרי שילדים כמוה צריכים בהירות וגבולות ברורים, אבל כמה אפשר להילחם איתה, הרבה פעמים אני נשברת ומוותרת פשוט כי אני נמצאת במלחמת התשה יומיומית. מלחמה עם הילדה האהובה שלי, מי היה מאמין.
והוא? הולך לצייר, נעלם לאיזה משחק מחשב, מוותר על להיות חלק מזה כדי לא לחטוף גם. היא גם יודעת להציק לו לפעמים (והוא מחזיר, הוא פיזי כבר אמרנו) אבל רוב הזמן מולי מולי מולי. נמאס.
אני שמחה שהם מוציאים בבית את מה שקשה להם, אבל אצלה זה במינונים שהם מעבר לסיבולת שלי לעיתים קרובות מדיי.

ופתאום, בעודי מפלרטטת באייסיקיו עם מישהו מאתר ההכרויות, נקרתה על דרכי הזדמנות לסקס. לא כזה שנשאר אחרי, לא כזה שאיכפת לו שאחר כך אמשיך לפלרטט באייסיקיו, כזה שמכיר אותי היטב ושמח בי ובדרך כלל אני לא בענין והיום החלטתי להיענות.
היה קצר וענייני, סטוצי כזה. השכבתי את הילדים לישון וקראתי לו לבוא ואז הוא הלך. זה מישהו שכבר היו לי איתו יחסים בעבר, אבל לא בשנים האחרונות. נראה טוב, נמשך אליי בטירוף ואני- החלטתי להענות לצורך הפיזי הזה.
קצת בעיה כי מקטעים כאלה אני יוצאת הרבה יותר מתוסכלת. למה?
זה כמו שלוק מים להלך צמא במדבר. זה רק מעיר אצלי עוד יותר את הצורך הקיים ממילא במין. היה בסדר, פרווה כזה, לא רע ולא טוב. ממילא אני מאד רעבה בימים אלה אז אולי זה ישביע מעט וככל הנראה לא, ממש לא.
בתקופה האחרונה אני רעבה מינית תמיד.

יש כנראה איזה קטע כזה עכשיו, ששמעתי עליו, שבני 22 מסתובבים עם נשים מבוגרות מהם ב 15-20 שנה, נשים בשלות, ככה כדי לספק את הצרכים המיניים.
באתר ההכרות כבר פעמיים פנו אלי צעירים חמודים, פעם בן 22 ופעם בן 23. נפנפתי אותם ועכשיו אני חושבת שאולי זה היה רעיון לא טוב, אולי אני צריכה להחזיק לי מישהו כזה עד שיבוא גבר אוהב. בדרך כלל לא אוהבת את זה בכלל וקשה לי מאד עם הקטעים האלה. הערב הוכחתי לעצמי שאני בעצם מסוגלת, לסקס בלי אהבה, מדובר במישהו שאני מכירה שנים אז זה יותר קל כי עם זר מוחלט אני לא רואה את זה קורה. וגם- לא גמרתי וזה חלק מהעניין, נדמה לי שכדי לגמור אני צריכה לאהוב (ועוד כמה תנאים רגשיים) אנאכרוניסטית שכמותי.

קוראת , עוקבת , מחזיקה אצבעות , מתפעלת .

מיכל תודה, בעיקר על החיבוק. לא מאד ברור לי ממה את מתפעלת - קשה לי להתפעל מעצמי כרגע, לא מנסה לסחוט מחמאות, פשוט ערך עצמי לא גבוה חלק מהזמן.

היום הייתי מאד שמחה. זה לא רק זה שהיה סקס, או אפשר להגיד זה בכלל לא זה. ממש דבילי אבל מאז ומתמיד האפשרות או אפילו בדל האפשרות של הריון מאד משמחת אותי.
אני יודעת שלאור הדברים שכתבתי כאן לאחרונה על הילדים, לאור המצב האישי, המיתון ולאור תכנון משפחה לאור המשבר הסביבתי לא הייתי אמורה בכלל להיות שמחה, להיפך, אני אמורה להיות אולי מודאגת. אבל אני לא יכולה בכלל לשלוט בשמחה הזו. יותר מזה, אני גם מודאגת מבדל האפשרות הלא גבוהה הזו, אבל בעיקר שמחה.
אני זוכרת שכמה חודשים לפני ההריון של הבכור הייתי אצל מישהי והייתי עם כאבי מחזור איומים והיא דיברה על הגוף שמדבר אלינו ואומר לזוז ומאד בהחלטיות אמרתי לה שאני לא בעניין ולא מתאים לי ילדים כרגע. יצא שכמה חודשים אחר כך מכל מיני סיבות היא היתה הראשונה שרמזתי לה והראשונה לדעת וכל זה באימייל. אני זוכרת שכשעלתה בי המחשבה וכתבתי לה "ואולי אני בהריון" הוספתי סמיילי והיא שאלה בפליאה אם זה יהיה משמח עכשיו ועניתי שתמיד, תמיד. ובאמת הוא לא היה מתוכנן ברמה של לשבת ולהחליט ולהודיע בקול רם שהנה, אבל בשניה שהוא הגיע ואפילו המחשבה שאולי העלתה בי שמחה שאני לא יכולה להשוות אותה לשום דבר אחר. לא זוכרת את עצמי שמחה ככה מדברים אחרים, נדמה לי שמשום דבר.
אז היום הייתי כל כך שמחה ביני לבין עצמי שמיד הילדים הגיבו חיובי והקטנה רוב היום היתה נסבלת פלוס פלוס, למעט כמה רגעים קשים ומעצבנים שהיו לי נסבלים וקלים יותר רק בזכות השמחה הפנימית הזו.
רק בשביל זה אני צריכה סקס בצורה סדירה (מעבר להנאה שעשויה להיות כרוכה בזה) לפחות חלק מהזמן אני אהיה בציפיה שמחה ומאושרת שהנה הנה אני בהריון.
מצחיק, אני זוכרת את עצמי מרגישה ככה אפילו בסיטואציות מאד הזויות, לא ברורות, בגיל מאד צעיר כשהיה לי ברור שאני לא בשלה ולא רוצה להיות אמא וכן רוצה לחיות, ללמוד, לטייל, להסתובב, אבל הכוח הזה היה חזק ממני. תמיד ציפיה כזו, משמחת.

עוד משהו קטן בקשר לזה שהקטנה היתה נסבלת היום:
זה קשור גם לזה שכמעט לא מיהרנו לשום מקום. אמנם היו כמה דברים שרציתי לעשות היום והספקנו את רובם, אבל לא היה את הלחץ הזה של לקום בשעה מסויימת, לצאת מהבית בשעה מסויימת וכו'. שבת. בימים כאלה היא בהחלט נינוחה. כשאני מסרבת לנדנד אותה בנדנדה בבוקר כי חייבים לנסוע ואני לא מאפשרת לה לטייל בחוץ עם נעלי בית כי צריך לנעול נעליים וללכת כבר, אז קשה איתה. היא עושה הכל לאט, כשאני אומרת לה שאם לא נזדרז אז משהו ייגמר היא חושבת שאחרים מגעילים כי לא חיכו לה.
נגיד השבוע היה אמור לבוא לגן שלה איזה ילד שהיה שם פעם ועבר דירה. כל הילדים וכל ההורים עמדו וחיכו לו, כלומר כל הילדים ששמעו שהוא מגיע. הוא בעצם הגיע לבקר ילד אחר ואז כשהוא הגיע היא מיד התחילה לעשות כל מיני תרגילים של התעמלות על המתקנים שם בחצר ובכלל לא אמרה לו כלום. חיכינו לה בסבלנות הבכור ואני הסתכלנו אמרתי "יופי" ואז אמרתי שתבוא והיא אמרה שרוצה להגיד לילד להתראות. הסברתי לה שהוא כבר בא והלך (אף פעם לא היה להם איזה קשר מיוחד והם לא הספיקו לחפוף הרבה זמן בגן יחד לפני שהוא עזב) אז היא אמרה שהוא מגעיל או מעצבן או משהו בדומה לזה ואחר כך רצה אחריהם רדפה חצי רחוב כדי להגיד להם להתראות . כל זה כשלא מיהרתי ובידיעה מוחלטת שאם אני עוצרת משהו מזה באמצע ומתעקשת מולה זה אומר סצינה שתימשך לפחות עד שלוש אחר הצהריים, כשהשעה באותו זמן בערך אחת וחצי והיא עייפה אחרי הגן.

אני שואלת את עצמי איך אני יכולה לרצות עוד תינוק כשברור שאיתה אני לא מסתדרת, אבל אני מנחמת את עצמי בזה שהיא אוהבת קטנים מנה ואולי לפחות זה יהיה יותר קל.
בכל מקרה, הרצון הזה, זה לא רציונלי. לא משהו שאני יכולה בכלל להבין, חזק ממני.

נזכרתי היום פתאום או אולי לא פתאום באירועים שקרו כשהייתי ילדה.
נזכרתי איך היו כמה פעמים בגיל בערך 11-12-13 שימי ההולדת שלי היו מייאשים עד מבאסים.
אני אספר על המתנות, למרות שיש עוד זכרונות לא משהו.
לגבי המתנות- אני זוכרת שהיו שואלים אותי מה אני רוצה. בדרך כלל ביקשתי מתנות די גדולות, כאלה שכנראה היו כבדות על הכיס של ההורים שלי (אני לא יודעת, כי לא אמרו לי, אבל ככה נראה לי היום). בכל מקרה מה שאני זוכרת זה שלקח כמה חודשים עד שהלכו איתי לקנת לי. נגיד אחרי הבת מיצווה? קיבלתי את המתנה בערך חצי שנה אחרי, אולי טיפה פחות, אבל זה בטוח לא היה אחרי שבועיים. ועוד משהו- זה קרה אחרי שניג'סתי והזכרתי לא מעט פעמים.
קורה לי שאני מבטיחה לילדים משהו ולא יוצא מפאת הזמן ואני מתבאסת אם יוצא לדחות בכמה ימים, או שבוע, משתדלת שלא יותר אם הבטחתי. או לא להבטיח ולהגיד שאי אפשר. אפילו דברים כמו להכין עוגה. אתמול באמת הכנו וזה היה אחרי שהבטחתי לבן כבר איזה יום-יומיים והוא הזכיר לי כבר וקצת התבאס שלא יצא בשישי או חמישי אבל לא הספקנו. אם זה משהו גדול יותר ולא מצליחה אז שבועיים, אבל לא חודשים, מקווה שלא אהיה כזו כשהם יגדלו יותר.

עוד אירוע שקשור למתנות: ביקשתי מתנה רדיוטייפ ליום הולדת, זה עם הקסטות, זוכרים? בא אלי אח גדול מספר אחת ושאל אם אפשר שנבקש יחד ליומולדת ונהיה שותף כי אין לו מה לבקש. יש לו יומולדת שבועיים לפניי. אני חושבת שלא כל כך רציתי אבל הסכמתי, או אולי הסכמתי כי חשבתי שיהיה בסדר. קיבלנו מתנה יחד ולא ראיתי את הטייפ הזה יותר. הוא אסר עלי לגעת בו בכלל, נעל אותו בחדר שלו גם כשלא היה בבית וההורים לא התערבו בכלל, גם כשביקשתי את עזרתם. גם כשכבר הסכים לי לעיתים רחוקות לקחת אותו, מהר מאד הוא כבר נראה רע מאד, היתה לו תכונה של להרוס חפצים בעוד שלי לא היתה נטיה לפרק אותם.
שנה או שנתיים אחר כך ביקשתי פטיפון (למרות שכבר היו אז דיסקים, אבל עוד לא תפסו חזק, או אולי הייתי בדיליי ולא ידעתי) כמובן שלקח חצי שנה לקחת אותי לשק"ם המקומי לקנות פטיפון אבל לפחות יכולתי לשמוע מוסיקה, מה שרציתי שנתיים קודם. הפעם לא ננתי לו להתקרב למכשיר כמובן, אבל כשהגעתי לגיל ההתבגרות החברים שלו היו באים אלי לחדר להקשיב לתקליטים ולדבר איתי, וזו היתה נקמתי המתוקה.

כשאני נזכרת באירועים האלה אני חושבת שהייתי ילדה מוזנחת.
רוב הזמן אני לא חושבת על זה בכלל, אבל כשכן אני נזכרת, אז אני חושבת על הזנחה רגשית, לגמרי.
אין לי מושג איך עושים אחרת עם החיים שלי, אבל אני מנסה.

ארגנתי לי "יום חופש" מהעבודה. מתישהו אתמול נזכרתי שאני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה כי יש ים עבודה על אימיילים. נזכרתי כי התחילו להגיע אימיילים במהלך השבת.
בבוקר טלפונים- תפקססי פה, תעזרי שם.
לפחות אני בבית, ואפילו גנבתי זמן לכתוב כאן ובכלל לעצמי.
העיקר שהספקתי גם כמה דברים בבית: ריקוד 27 (לא ספרתי כמה אספתי, אבל אספתי ומיינתי) וגם לארגן לי איזו פינה, מקום שהיה מלא בלגן להעביר אותו למדף שהתפנה בארון כשסידרתי לילדים מגירת יצירה.
הדבקתי כמה ספרים קרועים ומצאתי ספר ילדים שחיפשנו לפני שבועיים ולא נודעו עקבותיו.
צריכה לעשות עוד איזה טלפון של עבודה, אבל כבר אין לי כוח.

הבוקר, אגב, היה מתיש עם הקטנה. לא רצתה לקום. שלא תקום מצידי, אבל היא תובעת שגם אשכב לידה בזמן הזה, מה שעשיתי עד שכבר הייתי חייבת לקום להתארגן. אוף.
אח שלה לעומת זה זינק והתלבש וביקש שנלך כבר לגן. אחר כך בגן, לגננת: "לא רציתי לבוא לגן, אמא הכריחה אותי, אני בכלל חולה". קטעים איתו.
החלטתי להשאיר אותם בסידור הצהריים קצת, כדי לא להיות לחוצה להגיע לגן על השניה. ככה או ככה אני אקח אותם יותר מוקדם היום, שנספיק קצת יחד.

שוב ימים קשים עם הקטנה.
אין גן והיא מתחרפנת, למרות שכבר מאד עייפה מלקום בבוקר וכו', אבל קשה לה לזרום עם הימים ככה סתם.
עשיתי איתם בבוקר טיול בגשם, לקחנו מטריות ומגפיים והם קיפצו להם בשלוליות. היה ריק וקר בחוץ, הסתובבנו כמעט שעה וחזרנו, קצת איוורור, אחרת היינו משתגעים.
כל החברים של הבן עסוקים או נסעו, אחה"צ באה מישהי מהישוב עם ילדה קטנה ושתי הבנות כל הזמן רבו. הבן היה בענייניו ולא התערב וגם לא הפריע. כעיקרון אני לא מאד מתערבת במריבות שלהם עם ילדים אחרים אבל האמא הזו מאד מתערבת ואני מרגישה שזה גם סוחף אותי פנימה. לדעתי כשלא מתערבים להם הם רבים פחות ורק אם זה מגיע לקיצוניות אז צריך התערבות או אם הילדים מבקשים עזרה של מבוגר.
הבת שלה הגיע במצב רוח עצבני ביותר ואם זה לא מספיק הבת שלי רבה איתי חלק ניכר מהיום וניג'סה ברמות בלתי ניתנות להסבר. דווקא עם הילדה היא היתה די בסדר יחסית אבל אני בימים כאלה כבר בטוחה שהיא זו שלא בסדר, לקח לי זמן להבין שמי שהביאה את הקושי העיקרי ביניהן היתה (במקרה, הפעם) הילדה השניה. אני כבר נופלת בפח של להאשים אותה.

אין הריון וגם לא חצי הריון. הייתי אמורה לשמוח אבל אני לא. כנראה שזה עוד לא הזמן.

הייתי לפני כמה ימים בחוג הזה שלי. יש שם מישהי שמסתבר שמכירה את ההורים שלי, לא משהו קרוב. אז אמרתי לאמא שלי ומה התגובה:"אה, אני לא מסמפטת אותה במיוחד. היא אישה טיפשה". לא רציתי להיות חצופה ולומר "את טיפשה" אז רק אמרתי שהיא בכלל לא. באותו בוקר האישה הזו במקרה הקריאה לנו משהו שתרגמה משפה זרה לעברית. אני לא חושבת שהמומחיות שלה תרגום ובכל זאת התרגום היה מצויין , חריזה בעברית ועדיין הצליחה לשמור על משמעות מאד מדוייקת לשיר.
לא שזה ספציפית מראה על חוכמה, אבל אני מניחה שאדם טיפש לגמרי לא היה מצליח בזה.
זה עצבן אותי גם בשל הצל שהאמירות האלה הפילו עלי כילדה. חריצת הדין הזו, השיפוטיות הזו, אפילו הסנוביות הזו.
כשהייתי ילדה באתי ואמרתי שאני לא אוהבת את הגננת. לא שאלה למה, אלא אמרה "אבל היא מאד אוהבת אותך" (האמת שמי שאהבה את הגננת הזו היתה אמא שלי, עיוורת לכמה סבלתי בגן ההוא, כמובן לא רק בגלל הגננת אלא בגלל הרבה דברים בבית ובסביבה באותו זמן, אבל הגן לא בדיוק תמך). שנה אחר כך באתי וסיפרתי כמה אני אוהבת את המורה של כיתה א' ואמא אמרה "אבל היא טיפשה".
אחר כך, אז ובגיל מאוחר יותר כשבאתי לבקש איזו עיצה, או לשאול התשובה היתה תמיד "תעשי מה שאת רוצה" "העיקר שתהיי מאושרת" מין תשובות כלליות שכאלה שלא היה להן שום קשר למסר שאמר שאמא יודעת היטב מי חכם, מי טיפש, מי גננת טובה ומי מורה טיפשה. מסר כפול קוראים לזה, עד היום היא עושה את זה.
"כן, אין בעיה, אני אעזור לך". כשמבקשים עזרה "לא, מה פתאום?" ואחר כך עושה טובה "נו בסדר". נורא כיף ככה, אבל אין לי ברירה אז אני נעזרת.
לפני כמה ימים הם שמרו על הילדים והיו עניינים עם הקטנה. בדרך כלל היא מלאך אצלם אבל היא התווכחה ועשתה עניינים ביג טיים. לגדול הם כבר רגילים שהוא עושה להם בלגנים, אבל היא מה פתאום. אז ישר היא אמרה ששוב צריך להחזיר לילדה את הטיפול של פעם, שקצת עזר. סבלנות לראות אולי היא עוברת כמה ימים קשים אין. וברור לי שיש בעיה, אני לא מכחישה, אבל נזכרתי גם לזרוק לה שזה בסדר, עם הגדול הם רגילים כבר שיש עניננים, אז גם לה מותר לפעמים.
אחר כך חשבתי שרק זה חסר לי, שהם יפסיקו להסכים לעזור לי איתם. כשהיא היתה תינוקת היא היתה כל כך קשה וצרחנית שהם לא הסכימו לטפל בה. לא שרציתי, לרוב היה לי יותר קל בעצמי, אבל המסר הזה שיש לי תינוקת בלתי אפשרית ושקשה איתה היה לא נוח, וממילא איתי היה ציצי והיא היתה רגועה. לפחות הם עזרו לי איתו אז וזה גם היה משהו.

טוב שיש גשם, זה מנקה כל כך הרבה ג'יפה.

שכחתי גם לספר שסגרו איתי על שתי הרצאות בתחילת החודש הבא. כאלה שכיף לי לעשות ושישלמו לי עליהן. לגבי אחת מהן לא הייתי בטוחה מה הם חושבים להם במחלקה האחרת בעבודה, אז ניגשתי ושאלתי, ואמרו "כמה את רוצה?" לא באתי עם מספר מוכן מראש, לצערי, אבל יבררו ובכל מקרה ברור שישלמו, שזה לא חינם. שמחה שלפחות העליתי את הנושא, מה שלקח לי טיפה זמן.

במקום נוסף רוצים ממני קורות חיים, לא כדי לקבל או לא, אלא כדי להוסיף לאתר מסויים כדי שאהיה בין נותני השירותים שלהם, כדי שיוכלו להזמין אותי להנחות בכינוסים מקצועיים.
אמרתי שהגיבורה בעניין של להגדיל הכנסה, לא?
בנוסף, לטווח הארוך, יש כסף שמגיע לילדיי שכנראה יוכל להגיע אלי בקרוב, עבורם כמובן, אבל גם כרגע הכל עבורם (מי אמר גנים שעולים כמו משכורת?)
בגלל שאני מאמינה שיגיע, אני משחררת את ידי הקפוצה לאחרונה. קניתי רהיט שהצטרכתי כבר הרבה זמן. חיכיתי וראיתי מבצע בעיתון, חיכיתי כמה ימים והגעתי לחנות ביום הספציפי של המבצע על הרהיט המסויים. קניתי משהו מהסוג הזול ביותר כמובן, לצערי, לקחתי הביתה במכונית את הרהיט המפורק ונעזרתי במי שירכיב לי, אבל קניתי כי הייתי צריכה כזה בבית.
חוץ מזה קניתי גם קצת בגדים יד שניה, לי שתי חולצות חמות ולילדים שתמיד מקבלים הכל, אבל חסר להם איזה סוודר אחד לכל אחד, אז קניתי ובדיוק החורף הגיע, ממש בזמן.
עכשיו גם הכסף יגיע. מיד אחריו תגיע גם האהבה, או שלא.
בינתיים אין לי מקום אליה, אבל אני עובדת על זה.

נאמנה, קראתי את הבלוג שלך בנשימה אחת אתמול בלילה..
אני רוצה לומר לך דבר אחד, ובאמת לא ממקום של ביקורת או שיפוטיות, ובעצם את יודעת את זה אבל אולי לא מבינה את מידת הדחיפות
ומבחוץ זה נראה לי זועק
שאת חייבת למצוא עזרה בנוגע לבתך הקטנה במהירות ובדחיפות ולא לוותר
בעדיפות ראשונה במעלה
ולהציל לה את החיים
(אולי מכון אדלר, או כל דבר אחר שיעזור לכן לעשות שינוי )
אני יודעת שזה נשמע דרמטי, ושזו רק דעתי האישית ואני לא באמת יודעת
אבל בכל זאת אני מעזה לכתוב לך את זה
אל תתמהמהי, חפשי עזרה עוד היום
מקווה שתשמעי ולא תבעטי

זאת אותה אני מלמעלה
עדיין קוראת
נשמע שהימים מאוד לא קלים
נוטה להסכים עם אמפטיה

אני יודעת שזה נשמע דרמטי
זה באמת דרמטי.
שאת חייבת למצוא עזרה בנוגע לבתך הקטנה במהירות ובדחיפות ולא לוותר
לגמרי ברור

אני מודה שקשה לי למצוא עזרה שהיא לאורך זמן, אני נוטה להיעזר נקודתית ואז זה עוזר לחודש חודשיים ומתדרדר שנית.
שילוב של כל מיני דברים ניסינו בעבר: הומיאופתיה, פרחי באך, טיפול מוטורי-פיזי ועוד... חלקם עזרו מאד חלקם עזרו חלקית ונצרכנו לעזרה נוספת מכיוונים שונים.
בכל מקרה כבר לפני כמה ימים החלטתי לנסות שוב את ההומיאופתיה. לא הצלחתי בשום אופן לתפוס את ההומיאופת ולהתייעץ איתו והמטפלת בפרחי באך בכלל לא בארץ. בסוף הלכתי לבית מרקחת והזמנתי תערובת הומיאופתית (או משהו דומה, לא מתמצאת במנוחים הספציפיים, אולי צמחים?) משהו שנתנו לה בעבר. אני יודעת שאם הוא היה מיעץ לי הוא בטח היה משנה מינונים או הרכב, אבל הלכתי על בטוח ולקחתי משהו שכבר עבד יחסית, כי עברנו במקרה ליד בית המרקחת הזה שלא לידנו בכלל והתחלתי לתת לה אתמול.
בהתחלה היה אתמול יום קטסטרופלי (היא נשכה לי את האף חזק כי שכבתי על הספה ולא נעניתי לה כי רציתי לנוח והיא היתה חייבת שאלווה אותה לעשות פיפי, מה שהיא יודעת מצויין לעשות לבד. הגבתי בעצבים שאני לא רוצה לתאר בכלל) , עם זה אחר כך התחילה קצת רגיעה והבוקר היה הרבה יותר נסבל. בלילה היא הציקה אבל לא היכתה כשהתעלמתי מ"אמא, שיר" מאתיים פעם בשלוש בבוקר או שעה דומה לזו, והבוקר היה נסבל.
חוץ מזה הלכתי בבוקר למישהי שמייעצת לי. אני הולכת אליה לעיתים מאד רחוקות כי היא מאד יקרה לי בסכומים שהיא מבקשת.
דיברנו על הרבה דברים ולאו דווקא על הילדים אבל היא נתנה לי פרספקטיבה ונתנה לי כוחות ומיקוד מי אני יכולה להיות מול הילדה הזו, שהיא טענה (היועצת) שהיא המבחן הכי קשה שלי בחיים.

אתמול בלילה הבן ישן אצל הסבים, ככה הוא רצה והם הסכימו. בלילה הוא גם עשה להם בלגנים בשעה כמו שלוש, השתין במיטה (לא קורה כמעט בבית, קורה אצלם ובכל זאת הוא מבקש לישון אצלם לפעמים) ואחר כך עמד ערום ולא הסכים להתלבש.
שמח.
בכל מקרה כשחזרתי מהיועצת ראיתי גם עד כמה כמו שהיא אמרה חלק ניכר מהטיפול בילדים ובעיקר בבת הוא לדאוג לעצמי כמה שיותר כדי שתהיה לי סבלנות וסמכות ובהירות מולם.
כשחזרתי הם היו אמורים לנסוע לבני דודים בלעדיי, בבוקר היא מאד רצתה לנסוע ופתאום בכי ו"אני לא נוסעת" ובקשות שאצטרף. היה לי בתוכנית לנוח קצת ממנה , מהביסים, מחופשת חנוכה ומהמחזור שמתיש אותי לגמרי. לפעמים בקטעים כאלה אני יכולה להיכנס בה או לאבד סבלנות או להיות קצת כוחנית אבל זה שבאתי ממקום אחר, עם הרבה סבלנות, עזר לי מאד להתמודד עם הסיטואציה ואפילו עם מי שלקח אותם (גיסי) שהתנהג כמו ילד דביל ושפך שמן על המדורה במקום לעזור, בסוף יצא שהיא אמרה שהיא רוצה לנסוע, אז זה לקח עוד 10 דקות והיא נסעה בטוב. מבחינתי זה היה לגמרי שווה את זה.
הלכתי לישון צהריים ואחר כך רוקנתי את הכיור מכלים. טוב שלכיור יש איזו חצי שעת חסד ביום, בה הוא ריק, אאו כמעט ריק. אחרת מה?

לא תמיד יש לי את הזמן, אבל אולי שווה לקום לפעמים חצי שעה מוקדם יותר בבוקר. מצד שני, אני באמת לא מסוגלת הרבה פעמים לקום וגם הם לא, כי לפחות היא לא רוצה לישון אף פעם גם כשמאד עייפה ויוצא שלקום בבוקר יותר מוקדם יעשה אותה עצבנית מאד בבוקר או בהמשך היום ולקום יותר מאוחר יגרום למתח סביב נושא ההימרחות של הזמן. אין פתרונות קלים, אבל אני מנסה.

בכל מקרה מאד מאד ברור לי שאני יכולה אחרת ואולי אנסה בזמן הקרוב ללכת ליועצת קצת יותר פעמים כדי לאגור כוחות. המליצו לי על פסיכולוג הרבה יותר זול ממנה כמו שכתבתי כבר, העניין הוא שלהתחיל טיפול אצל מישהו שלא מכיר כבר אותי, את הסיפור ולהסביר את כל המערכת מהתחלה זה מורכב לי מאד. כאן אני מדברת עם מישהי שהיא לא רק יועצת אלא גם מתקשרת ויודעת להבין הקשרים ועומקים בלי שאסביר לעומק, אני יכולה להגיד משפט והיא כבר תדע להבין את ההקשר שלו וזה חוסך זמן ואנרגיות מבחינתי.
באמת חלק מהקושי הוא שיש לי נטיה לעבר מדבר לדבר, ממקום למקום וקשה לי להיצמד לשיטת טיפול אחת וכו'. בכל זאת בעבר היתה מישהי שטיפלה בה הרבה וקבוע, וזה היה יעיל לעיתים, רוב הזמן, אבל הרגשתי שזה גם מכניס אותי לפינות מול הילדה שלא בטוח שהן נכונות. עכשיו המטפלת הזו בחו"ל וזה לא רלוונטי ואני מנסה להסתדר עם מה שיש.

הבית מלא בוץ, הבן החליט אתמול להיכנס לבוץ ומיד נכנס הנה עם הנעלים עוד לפני שהספקתי לצייץ. לא הספקתי לנקות וכלום. בחיים לא חשבתי שאני אהיה מהאימהות האלה שמקטרות שחופש ומחכות שייגמר והילדים ילכו לגן. סך הכל אני אוהבת להימרח בבית ומתקשה לעמוד בלוחות זמנים, אבל יוצא שככה זה, אני באמת מחכה שייגמר.

נורא מאוחר, ורציתי לעשות עוד דברים חוץ מלכתוב כאן הערב, לדבר עם חברים.
היה לי היום יופי של רעיון לסיפור/תסריט. אני חושבת שאתחיל לכתוב אותו.

היה אצלי הערב ידיד לביקור קצר.
סילקתי את הילדים מהזירה, למעשה תיכננתי שלא יהיו פה עוד לפני שידעתי שהוא מגיע. הם פגשו אותו בהתרגשות (אוהבים אותו) ואחר כך הלכו. בכל מקרה כבר שנתיים אני מתכננת להתחיל איתו ואף פעם זה לא יוצא. היו תקופות שהיתה לו מישהי וכו', אבל כשלא אני איכשהו תמיד בעניין שלו. הוא מוצא חן בעיני מהיום שפגשתי אותו, כשהלכתי לטייל עם פעוטה במנשא, ילד בגן, מחפשת פרצופים אנושיים ומסתובבת באיזורים בהן נשים לא מסתובבות לבד.
התיידדנו אז מיד. בכלל הגעתי לשם בגלל איזה חבר שלו וכשהגעתי ופגשתי אותו מיד התחלתי בהתעלמות מסיבית מהחבר שהכרתי לא מעט לפניו ועשה לעיתים סימנים בכיוון. החבר, אגב, הרבה יותר חתיך לעיניים חיצוניות, ובדיוק לפני שבוע פגשנו חברה ואני את החבר ההוא והיא אמרה כמה שהוא חתיך (והשוותה לידיד) ואני אמרתי שאולי חיצונית אבל פנימית אני מיד התהפנטתי על זה והוא איש מדהים בעיני מהרבה בחינות. הקטע שאין לי אומץ.

אני חושבת שאחד העניינים עם האומץ זה מאז "המצב".
זה מטורף, אף פעם לא היתה לי בעיה ליזום עם בחורים או לעזור להם להתחיל איתי. היתה בעיה לגרום להם להישאר או להישאר בעצמי, אבל להתחיל? הכי קל בעולם. מאז שאני ככה זה הולך ככה: אבל הוא רווק. אבל יש לי שני ילדים. אבל הוא צעיר ממני. למה שהוא ירצה אותי? ושם אני נחסמת. כבר הוכח לי שהשיקולים האלה ממש מטופשים. לא באינטרנט באתרי הכרויות שם באמת רק שיקולים כאלה תופסים, אלא אם מדובר בבן 22 שמחפש לו אישה בשלה. אבל בחיים, אני מכירה לפחות גבר אחד שהיה איתי בעבר לפני הילדים ועדיין רווק, צעיר ממני, חתיך ויכול להשיג לא מעט בחורות ומוכן לעמוד דום ולהתייצב מתי שרק אמצמץ, בערך. אם זה עובד איתו (אני לא מאוהבת בו, אגב, וגם הוא ממש לא. באמת להשתמש בו לענייני סקס זו אפשרות לא רעה) אולי יש עוד אנשים שיכולים להתעניין בי למרות כל הנ"ל? לא שאני פוסלת אנשים גרושים או אלמנים או מבוגרים ממני, אני פשוט תוהה למה זה כזה מחסום, איך קורה שזה כל כך עוצר אותי עד כדי שיתוק.
אולי איתו זה פשוט לא צריך לקרות. היו לו עוד הזדמנויות, אנחנו מכירים טוב כבר ולא מעט זמן. בדרך כלל מה שלא קרה אז לא יקרה עכשיו. אני לא מאוהבת בו, אבל יש לי הרגשה שאני יכולה להיות. ראבאק, הוא מוצא חן בעיני כמעט תמיד. נכון פילוסופיה זה לא החיים ויצא לי מעט לראות אותו עם אנשים, אבל יש שם משהו שמאד נעים לי.

בבוקר, סבא הביא אותם בדרכו לעבודה. מסתבר שהקטנה שוב עשתה קצת עניינים, אבל לא כמו בשבוע שעבר. אני בכל אופן, חשה בשינוי, לא מאד קיצוני ומהפכני, אבל שינוי לטובה. אני גם מגייסת יותר סבלנות , מצד שני יש גם שינויים שאני מייחסת להומיאופתיה הזו.
איפה הייתי, בבוקר.
שניהם הגיעו וכאילו חשבו שהבחור נשאר באותה פוזה שהיה כיצאו מהדלת. הוא כולה בא לשתות כוס תה, לקשקש קצת על הא ודא והלך לדרכו.
הבן שאל: " איפה דורון" (נגיד שככה קוראים לו) והבת "אני רוצה את דורון" וככה שעתים מדי פעם, בקול יללני "אני רוצה את דורון", ואני בשקט, לעצמי, בלב: "גם אני רוצה את דורון", רק בלי יללות. ככה ברור, פשוט.

אבל ליתר ביטחון אני מתכתבת כבר כמה ימים עם מישהו באינטרנט. לפחות הוא מגלה עניין, שולח נשיקות בפייסבוק, קטעים. בהתחלה חשבתי שהוא ממוצא רוסי ואז הסתבר שלא, משהו אחר בכלל, וכבר הציע לי ללמד אותי את שפת אימו. שפה שבמקרה או לא כמה אנשים מהמשפחה שלי יכולה ללמד אותי, או לפחות הייתי יכולה לנסות לשמור עליה קצת יותר, כי פעם היה לי מעט ממנה והיום כבר לא.
לפחות לא משעמם. והיום מבול של טלפונים ואסאמאסים מהעבודה. אני עם הילדים ונסענו לטיול לאיזו "אטרקציה", לפחות זה היה בחוץ ובאנו לבושים טוב לא קפאנו מקור וכמה שהקטנה ניג'סה ככה בערב היא אמרה שנהנתה. באמצע כל זה טלפונים מהבוס ואחר כך איזה לקוח והייתי צריכה לדבר עם מיליון אנשים אז פשוט שלחתי מלא אסאםאסים ותוך כדי קיבלתי מיליון חזרה, הודעתי שאענה על אימיילים מאוחר יותר וחשבתי לעצמי איזה טוב שהיו כמה ימים של אתנחתא לפני שכל הבלגן מתחיל ביג טיים אוטוטו, כמה טוב שהיה רגע של הפוגה.

בס"ד

בס"ד
שאת חייבת למצוא עזרה בנוגע לבתך הקטנה במהירות ובדחיפות ולא לוותר
אפשר דרך קופ"ח. יש איבחון וטיפול מתאים.
או לשאול את הגננת על אפשרות איבחון מהשפ"ח המקומי.

אפשר דרך קופ"ח. יש איבחון וטיפול מתאים.
את יכולה לפרט?
הגננת המליצה לי על הפסיכולוג ההוא. לא יודעת מה זה שפ"ח אבל לא נראה לי שהיא תדע גם לפי מה שדיברתי איתה עד עכשיו.
בינתיים קצת יותר טוב, ואני חושבת שאמשיך עם היעוץ ההוא, כמה שזה יקר, הדברים שאמרה לי כיוונו אותי ויותר מזה ההומיאופתיה עוזרת קצת, חלקית. מקווה בימים הקרובים להגיע להתייעץ עם ההומיאופת בטלפון, כשהיא תהיה בגן, אי אפשר לידה כשהיא בחופש, זה לא מתאים.

בס"ד
אפשר לברר על איבחון לילדה אצל רופה הילדים. יש בכל קופה מימון של מספר טיפולים.
נותנים, לפחות במכבי ובתח גם באחרים, ניירת לגננת ולהורים, ועושים איבחון וטיפולים דרך הקופה.
שפ"ח- שירות פסיכולוגי חינוכי. יש בכל ראשות מקומית או עיריה.
נראה לי שגם בגיל הגן ניתן לעשות איבחון דרכם.
את יכולה לבדוק באינטרניט את הכתובת של השפ"ח המקומי, לגשת ולברר שם על איבחון.

לא סומכת על רשויות.
אני גם לא מאמינה שהרופא שלה ישתף פעולה בעניין הספציפי, מכל מיני סיבות.
הגננת הנוכחית אומרת שהכל בסדר איתה, לעיתים מצביעה על יום ספציפי קשה או על תגובה מסויימת בעייתית אבל אומרת ש"זה לא נורא" בניגוד לגננת של שנה שעברה (שהילדה היתה הרבה יותר קרובה אליה ולכן הרשתה לעצמה שם כמו בבית).
אני לא כל כך מבינה על איזה אבחון את מדברת? פסיכולוגי? רפואי?
לילדה (וגם לבן) יש גם בעיות אורגניות שאני נמנעת מלפרט כאן. ממש לא מתאים לי פסיכולוגים קונוונציונלים.
באופן אישי פעם אחת בחיים הלכתי לפסיכולוגית דרך קופת חולים, הלכתי אליה תקופה. מאז אני מעדיפה ללכת פרטי אם לא איכפת לך. וזה לא שיש לי כסף, אני מגרדת מפה ומשם, מעדיפה גישה בחודש עם מישהו טוב מאשר פעם בשבוע מישהו אחר. יתרה מכך הגישה של הפסיכולוגים הקונוונציונלים לא נראית לי כי אין להם ידע בבעיות אורגניות והחשיבה שלהם מאד בעייתית בעייני. אני יודעת שזו הכללה אבל לא מתאים לי לא להתמודד איתם ולא להתחיל להכניס רשויות הביתה בשום דרך.
נראה איך יהיה עכשיו כשחזר הגן. אני אמשיך עם ההומיאופתיה, הימים האחרונים היו איכשהו יותר נסבלים, הרבה פחות אלימים ויותר מלאי חיבה מצידה, לא היה קל, אבל היה יותר טוב ויותר רגוע. אני גם מתכוונת להמשיך להתייעץ עם האישה הזו, מרגישה שזה מביא טוב לחיים של כולנו, כרגע.

אני לא יודעת מעבר למה שאת מפרטת מה הבעיות האורגניות, אבל לגבי קשיים רגשיים אצלנו מה שעובד כמו קסם אלו פרחי באך.
בעבר השתמשנו ב פרחי קליפורניה משולבים עם פרחי באך ועכשיו רק פרחי באך.
גם לי יש נטיה לחשוב שאם הכל בסדראז לא צריך יותר, אבל בכל פעם שהפסקתי לבתי את התמציות לאחר מספר שבועות נעשה קשה בבית וזו תזכורת.
לגבי הומיאופתיה, ממה שאני יודעת היא יותר עוזרת בעניינים פיזיים מאשר רגשיים (למרות שמשפיעה גם רגשית, בהחלט). מה שעוזר לי זה לנסות לזכור לא להפסיק את מה שעובד.
אני גם מכירה את זה מתלמידים שלי שלעיתים נער משתמש בריטלין או תרופה אחרת ו"הכל נהדר" אז מחליט להפסיק, אם לתקופה ארוכה ואם לא לקחת לאותו יום, ומיד יש שינוי לרעה. אז לא שאני בעד כדורים, אבל אני כן בעד המשכיות בטיפול. קשה לבצע, אבל משתלם.

אני שמחה על התגובות שלכן, באמת.
גם אלה שאני לא בהכרח מסכימה או מתכוונת לבצע.
בכל זאת זה עוזר לי לדעת שאתן כאן ולשמוע מה יש לכן לומר.
פרחי באך באמת היה לנו מצויין, רק המטפלת לא בארץ, אולי נמצא מישהי חדשה, אבל בינתיים עם ההומיאופתיה באמת כבר יותר טוב.

ראיתי את הדף ילד שאף פעם לא די לו וחשבתי שאולי תרצי לפתוח דף כזה לגבי הבת הצעירה... אולי זה יפתח לך כיוונים חדשים... ?

בס"ד
דרך קופ"ח זה לא קשור לראשויות ואים הרופא לא ישתף פעולה תמיד אפשר לעבור לרופא אחר.
פשוט, מקופ"ח יש לך זכות לקבל מספר טיפולים לילדה, את יכולה לברר מה יש להם להציע.
בשפ"ח יש חוגים לילדים עים קשיים שונים, אני חושבת בתשלום, אבל בטח פחות מבפרטי.
את יכולה לגשת, ולראות אים יש שם פעילויות וקבוצות גם לילדים בגיל הגן.
בגיל ביה"ס יש על בטוח.
בכל מקרה, אים את יכולה לתת לה טיפולים אלטרנטיבים, זה תמיד עדיף.
בהצלחה.

אמפטיה, תודה על ההפניה.
האמת היא שהצצתי שם אתמול, והאמת היא חשבתי שזה דף מעולה.
אין לי רצון וכוחות לכתוב כרגע בדף חדש בהקשר הזה, מה גם שמאד ברור שהעניינים משתפרים. גם מה שלא משתפר זה יותר הדים ושאריות של מה שהיה קודם מאשר דברים חדשים.
אני חושבת שהדף הזה , בעיקר התגובות בו וההצעות בו, הם מאד מאד רלוונטיים עבורנו ויש לי הרבה מה ללמוד ממנו, ככה שאני כרגע מסתפקת בלקרוא בו ולהפנים כמה שיותר, מכל בחינה שהיא.

בקשר אלי:
אני עושה דרך.
אתמול היה אחה"צ די מופלא בבית, אני בענייני והם בענייניהם, עם חברה שהגיעה לבקר והם הצליחו לא לריב. האמא היתה צריכה ללכת והשאירה אותה. אחר כך היא אמרה שהיא יכולה לקחת "או עוד שעה או עכשיו" כי היא צריכה להגיע לאנשהו אז אמרתי שתאסוף עכשיו. הילדים לא רצו להיפרד אבל מבחינתי זה היה זמן לארוחת ערב , אמבטיה, לישון. בפעם הבאה אזמין אותה לארוחת ערב אבל הפעם הרגשתי שהספיק ושלא בא לי ילדים ישנים בעשר ולא קמים בבוקר לגן. לוקח להם הרבה זמן להירדם וסיפורים ועניינים...
בזמן שהם שיחקו הצלחתי לשטוף כלים, הצלחתי לעבוד מהבית, הצלחתי לסגור עניינים. הסתבר לי שעל אחת ההרצאות שהזמינו אותי ישלמו לי מאד יפה, לטעמי. אני יודעת שאובייקטיבית זה לא נחשב סכום גדול להרצאה אבל מבחינתי עם מה שזה דורש ממני זה סכום יפה ונאה שיחסית ההשקעה בו לא עצומה.

חוץ מזה גם דיברתי בערב עם היועצת הזו שהייתי אצלה וקבעתי כמה פגישות קדימה, קבענו סדרה, בעצם.
המלחמה עושה לי מצב רוח רע ומשפיעה על החיים בכל מיני דרכים מעשיות וגם מה שקורה בבנק. עם זאת יחסית אני ממש במצב רוח טוב למרות הכל ומצליחה לשמור על איזה קו משלי בתוך כל העניין הזה.

כל הזמן עם הקבוצה שאני הולכת אליה מרגישה שאני רגל אחת בפנים אחת בחוץ. בפגישה האחרונה המנחה הודיעה שעכשיו נעבוד יותר, יהיה יותר אינטנסיבי. זה ישר עשה לי חשק להישאר, אני צמאה לעוד ועד עכשיו מבחינתי זה היה כמו לדשדש בשלולית כשאני מתה לשחות. מקווה שיתפוס תאוצה. בכל מקרה זה עושה לי טוב ונדמה לי שחלק ממצב הרוח הטוב יחסית זה בגלל שאני נכנסת לעניין שם וזה לוחץ לי על כפתורים נכונים.
מרגישה מאד סקסית, מאד רוצה חבר, או מישהו.
בעיקר ההוא, היפה מבפנים שזורח לי כל הזמן. איכשהו חוששת שבחיים לא יהיה לי אומץ להגיד לו שום דבר, כבר הייתי שם והוא נכנס לקשר לנעלם מכן לכמה זמן.
טוב, לפחות אני חושבת עליו, זה גם משהו נחמד.

היו המון עניינים בימים האחרונים.
התרוצצויות, נסיעות, דברים טובים, דברים פחות טובים.מה שטוב זה שהצלחתי כמעט כל יום להקדיש זמן לעצמי ולדברים שלי שחשובים לי. בכל פעם משהו אחר אבל צלחתי.
חוץ מזה האורחים שהיו השבת? העמדתי אותם לשטוף כלים.
כלומר- אתמול בערב הם הציעו, אז לא סירבתי (עלה לי קצת, זרקו לכיור משהו שהיו צריכים לשאול, זרעים קטנטנים שרציתי לזרוע בעציצים והיו מושרים במים לפי ההוראות). היום באו חברים אחרים מסוג המתנחלים וגם הפעם היתה הצעה לשטוף כלים אז אחרי שיצאנו עם הילדים לטיול וחזרנו, התחיל לשטוף כלים. אמנם חצי מהכלים נשכחו מסובנים על השיש כי ככה זה כשיש ילד בן שנתיים שצריך עזרה בכל מיני עניינים (יש דברים שאני עזרתי, אבל יש רגעים שצריך רק את אבא, אמא נשארה בבית ללמוד למבחן חשוב) וככה זה כשגבר שוטף כלים (וסליחה מאלה שאצלם זה לא ככה) אבל לפחות לא נותרתי עם תחושת באסה שבאו , אכלו הלכו והשאירו אותי עם כל הערימות האלה שבחיים אני לא משתלטת עליהן גם בלי אורחים. זה דבר פעוט ולוקח כמה דקות אבל נתן לי הרגשה כיפית ונעימה יותר, מה גם שיש לי פצע ביד ובכלל עכשיו בחורף הידיים שלי ממש סובלות מעניין הכלים, וזה למרות הסבון האקולוגי.

עייפות. תיכף פורשת לישון נראה לי.
הילדה נרגעת חלקית. יצרתי קשר עם מישהי שמטפלת בפרחי באך ונלך אליה השבוע, בינתיים ההומיאופת אמר שהמינון שנתתי לה בסדר, הוא היה מוסיף שם משהו , אבל זה לא בעיה ואמור לשפר את המצב ואכן זה מה שקורה. נלך ונראה. לא רוצה לזגזג בין שיטות ומטפלים, רק שנתקעתי קצת בלי טיפול וללכת להומיאופתיה זה נורא יקר בכל פעם, ההיא לא בארץ ויצא ככה שזיגזגנו, אבל מקווה שזה יתייצב עכשיו. יותר קל איתה ככה עכשיו, הרבה יותר קל. יש קטעים אבל היא בהחלט לא כמו שהיתה בימים הקשים ההם.
הבן מבסוט, מאושר מהחורף. כל בוקר ויכוחים עם שניהם על כן מעיל לא מעיל, אבל לכולם כאן בבית כיף אם יורד גשם. בחוץ עולם קשה, לא נינוח ודווקא אצלנו בבית הרבה יותר נעים ולי יותר קל עם עצמי ואפשר להגיד שיחסית לעצמנו אנחנו על מי מנוחות, פחות או יותר.

בינתיים אני ביעוץ כללי, שמשליך גם על הילדים, קשור גם אליהם. התחלנו פרחי באך עם מטפלת שיש לה עוד תחומים והיא עובדת עם הבת על דברים נוספים. הורדנו הומיאופתיה (מזל שזה הקל זמנית, אבל עכשיו יותר טוב) ואני מנסה לבנות מחדש את המערך המשפחתי.
הקטיושות השבוע על קרית שמונה השפיעו גם עלינו ועל הישוב שלנו, אבל איכשהו הילדים לא הפנימו ממש שזה קרה ומה זה. מזל.

בינתיים יש התקדמויות בגיזרה הרומנטית. הבחור הזה, דורון, שמוצא חן בעייני כבר הרבה זמן נפגש איתי השבוע. הכי קרוב למצב אינטימי שהיינו אי פעם ואיכשהו יצא שהזמין אותי לישון אצלו איזה יום, כשארצה. פתאום אני נורא מבולבלת: מה, איך, מתי, ליזום משהו? לשכב איתו? כל מיני מחשבות מתרוצצות לי בראש. אני חושבת שאקח לי את הזמן, שאני לא מתכוונת ישר שיהיה שם סקס אם תהיה סיטואציה. כבר יצא לי לישון עם בחור בלי סקס כמה פעמים...
נורא מפחיד אותי ככה להיפתח אליו. הוא מקסים אותי כבר הרבה זמן, יש בו משהו מאד פשוט, מאד חתיך מבפנים. כבר סיפרתי כאן על השיחה עם החברה שאמרה על החבר שלו שהוא יותר חתיך ולי כל כך כל כך בלט ביום שהכרתי אותו, מטיילת עם תינוקת במנשא, באה להגיד שלום לחבר שלו ונשארת בגללו, בגלל שהוא כל כך חתיך מבפנים. החבר שלו רמז לי אז שיוכל לעזור לי בכל מיני דברים, דברים כאלה שגברים עושים בשביל נשים שהם רוצים להתקרב אליהן, סיפר כאילו דרך אגב שבר היתה לו חברה עם ילדים ואני- לא רואה אותו ממטר, חתיך חתיך אבל בשניה שפגשתי את החבר שלו ושמעתי אומר לו כמה משפטים משהו ננעל אצלי בכיוון אחד.
באה פעם ועוד פעם, במקרה, עם הילדים, מנסה להתקרב ואז הוא התאהב ועזב למרכז בעקבותיה כי איזה חתיך כבר יכול להישאר בפריפריה הנידחת אצלנו, אחרי כמה חודשים הוא חזר איתה לאיזור ואני שוב קיויתי והיא הלכה, חזרה למרכז ואז שוב היו כל מיני דברים שקרו, לי היו עניינים, לו היו סיפורים וכל פעם שיש מישהי בתמונה אני נעלמת לו לגמרי ועכשיו- עכשיו קורים כל כך הרבה דברים בעולם שסביבי, אני נדרשת לאזור אומץ ולהיות אמיתית וברורה בכל מקום: עם הילדים, בעבודה, בחוג הזה שהתחלתי שריפרף ולא נגע לעומק פתאום התחילו לצוף כל השאלות הפחדים הקשיים, אולי גם איתו הגיע הזמן לתת באמת סיכוי ולראות מה קורה שם, להבין שלא במקרה הוא הזמין אותי ועכשיו זו ההזדמנות להיענות או לחדול מהקשקושים.

צריכה לקבוע איזה יום שאולי אחד מההורים שלי יישן כאן או שהילדים יהיו אצלם, הוא כל כך לא מתוכנן וכל כך מוזר לו שאני שואלת יום קודם אם אפשר לבוא מחר, כי הרי זו אני צריכה להתארגן מראש, למצוא בייביסיטר. הספונטניות הזו אצל אנשים נטולי ילדים קשה לי לפעמים, אני לא מתאימה לשם. וגם עולה השאלה: הוא גרוש, למה אין לו ילדים? עד היום לא שאלתי, נראה לי נושא טעון מדי.
הילדים אוהבים אותו. הבת שואלת עליו מדי פעם, גם כשלא היה כאן באיזור שאלה והיא היתה אז ממש קטנה. הבן נכנס למגננה של תחרות ולסלק מהזירה כל גבר שנראה לו כמו המתחרה הפוטנציאלי שלו, לא מחבב גברים שמתקרבים אלי אבל אותו הוא די מחבב, כשהוא מצליח לצאת מהקטעים המצחיקים האלה של ילד בן 5 שמגן על הטריטוריה.

מצד אחד, קורים לי המון דברים טובים. מצד שני, בימים האחרונים יש לי תחושה של קושי. הכל קשה לי. מחכה להרבה גשם.

נהייתי קצת חולה, זה מה שנהיה.
אני גם צריכה לקבל מחזור וכל הגוף מנופח לי מזה. בכלל חשבתי שאולי אני בהריון, שוב קיויתי וגם קיויתי שלא, אבל עכשיו כל הסימנים למחזור כבר כאן. ההוא מפעם קודמת, היה ביננו שוב קטע לפני כמה שבועות ואז פתאום דורון התחיל לעשות לי סימנים ככה שמצד אחד היתה לי התשוקה הטבעית הזו, זו שהיתה לי אפילו בגיל 18, הציפיה הזו שאני בכלל לא שולטת עליה וכמעט לא חשוב בכלל מה הסיטואציה, שאולי אני בהריון.

עם זאת, אני כל כך רוצה עכשיו מישהו ובטח שלא רוצה להכניס עוד ילד לחיים הפסיכיים שלי ואם כן אז רק בשותף ובטח ובטח כשיש הזדמנות להתקרב למישהו כזה. לא אני לא אעלם לו. סידרתי לי השבוע ערב בלי הילדים. טוב שאני במחזור, ככה לא יוכל לקרות ביננו יותר ממה שאני רוצה כרגע. קודם כל שאני אדע מה הוא חושב.
בעצם, למה שגרוש בלי ילדים שצעיר ממני בחמש שנים ירצה אותי? אני אמנם יפה, מקסימה, חכמה ובכלל טיפוס מלבב ובכל זאת... והוא יודע בת כמה אני, אפילו עשה וידוא השבוע שהוא זוכר נכון, שלא התבלבל מלפני כמה זמן שאנחנו מכירים.

היום היתה לי שיחה על סדר.
בת של מכרים שלי, בכיתה י"ב, עושה איזה פרוייקט ללימודים שלה במקום העבודה שלי, הם ביקשו שאקשר אותה עם מי שצריך והיא מגיעה מדי פעם בשביל המחקר שלה.
יש אחד בצוות שלי שכמו שאני נראית חננה למהדרין ככה הוא נראה פריק מצוי ואפילו סטלן. הקטע הוא כמובן שאני חיה חיים יחסית מפורקים והוא איש משפחה למופת, אחד כזה שהבית בראש מעייניו, עובד הרבה אבל לי מהצד מאד ברור שהבית מחזיק אותו לגמרי והמרכז שלו- האישה, הילדים. גם מבחינת הדיעות שלנו על כל מיני דברים הוא הרבה יותר קונוונציונלי ממני וכשסיפרתי לו שילדתי את הקטנה בבית הוא כמעט התפלץ.
הילדה הזו באה והתחילה לעשות רוח, אמרה משהו על זה שמצבי רוח כמו שלה ויכולת תפקוד בגלים ופסיכיות הם מאפיינים של אנשים גדולים (ואולי היא דיברה על אמנים? נראה לי שהיא רוצה להיות אמנית, פסלת אולי). איכשהו יצא שהרגענו אותה ואמרנו לה שאצלנו במשרד זה הפוך ובכלל בחיים: מי שהחיים שלו יותר רגועים מצליח להוציא מעצמו יותר.
איכשהו אמרתי לה שתסתכל על שנינו, אני עם הלוק של החננה והוא עם הלוק של הסטלן וכדאי שתבין שהחיים שלו פי כמה יותר מסודרים משלי ולכן הוא יותר רגוע ומאורגן ומוציא מעצמו יותר. היא לא האמינה לי אבל גם הוא השתתף בשיחה ואמר שכן, ככה זה. היא היתה קצת בשוק, הרסתי לה את התיאוריה. מקווה שהיא תחשוב על זה קצת ושלא תדגול ב"כמה שיותר דרמות יותר מעניין בחיים" כי הרי לחיים יש דרמות משלהם להציע גם בלי שהיא תרדוף אחריהן.

כאן....

כל הדברים הטובים קורים לי.
אתמול ישנתי אצלו. לא שכבנו אבל התקרבנו והיתה אינטימיות, נגיעות. היה נעים.
כל הזמן כשחשבתי עליו חשבתי שאולי אני בכלל לא אוהב לגעת בו. הוא לא איזה מדהים חיצונית ותד כשהייתי חושבת ככה אז אמרתי שאולי בכלל לא יתאים לי אבל היה לי כל כך כל כך נעים וכיף איתו כשנגענו. כל כך נמשכתי אליו שהיה לי חשק להחליט הפוך, שכן נשכב, אבל בכל זאת הבנתי שיותר טוב לאט לאט וככה, ולדבר קודם על מה שקורה ביננו.
רק היה לי קשה שכשכבר הלכנו לישון הוא נרדם ולא נגע בי יותר. אני חושבת שהוא היה צריך להתנתק כי מאד נמשך ורצה וכיבד את המקום שלי, אבל לי זה היה קשה הריחוק הזה שלו ובבוקר הוא ברח לעבודה לפני שהספקתי בכלל להבין שהתעוררנו וקמנו. נשארתי אצלו קצת, התעסקתי לי בכל מיני ענייני עבודה ומדיטציה וסתם שתיתי איזה 3 כוסות תה כי היה לי קר, אחר כך יצאתי לעבודה.

בערב הוא התקשר אלי כשהייתי עסוקה עם הילדים. בהתחלה חשבתי להגיד לו שיבוא הערב ואמרתי משהו אבל קבענו לדבר אחרי הילדים וכשדיברנו שוב אמרתי לו שלא, שזה נחמד שהיה לו זמן לישון אחרי העבודה אבל אני לא הספקתי.
יש סופשבוע עמוס עם אורחים ועניינים ונוסף לכל קיבלתי הבוקר מחזור מה שממש שימח אותי (נראה לי בערך פעם שניה או שלישית בחיים שזה משמח אותי) ושהוא יבוא זה רצוי אך גדול עלי אם אני רוצה לשרוד.
בכל מקרה היו לנו שיחות נחמדות בטלפון והעיקר עוד לא נאמר מבחינתי אבל כן אמרתי לו כמה שהיה לי כיף איתו וגם הוא.
אולי מחר אספיק לעבור דרכו בין כל העניינים ואחרי אורחים מסוג אחד ולפני אורחים מסוג שני. הילדים שמעו אותי מדברת קצת וכמובן מנהל הבית הקטן שאל אם דורון יבוא הערב כשיישנו.

בניגוד לנושא הילדים שמאד קשה לי לשמוע בו עצות, ולו מפני שחלקן לא מתאימות עבורי או עבור ילדיי מכל מיני סיבות, בנושא הזוגיות אני אשמח לשמוע תובנות או הצעות חכמות, אני מרגישה כמו אחת בת 16 שלא למדה כלום מהחיים שלה ותמיד חוזרת על אותן טעויות ומקווה שהפעם זה יעבור חלק איכשהו, ותמיד נופלת באותם בורות.
כשאני חושבת עליו אז לא בא לי ליפול לבורות האלה, באמת שכבר יותר מדי זמן נעים לי על ידו הוא נראה לי כל כך מאיר ומואר, לא במשמעות של הגיע להארה, אלא פשוט במובן שהוא מקרין אור אלי.

יופי נהדר

יש לי כאן רגשות סותרים ודואליים וישר אני נכנסת למלכודת של בת ה 16:
להתקשר או לא להתקשר?
הוא איש שקשה מאד לקבוע איתו מראש וחי מאד ברגע. אני לא ספונטנית, גם בשל הילדים והצורך למצוא סידור, גם בשל העבודה, וגם בכלל כנראה אני לא טיפוס מאד "זורם" וספונטני.
שלשום כשהתקשר אמרנו שאולי אקפוץ אתמול, היה לי מעט זמן בלי ילדים. כשהתקשרתי הוא לא היה זמין ומאוחר יותר שלח הודעה שהוא חולה במיטה.
האמת היא שממילא לא כל כך התאים לי לבוא אליו אתמול, הייתי צריכה איזה רגע עם עצמי מכל מיני סיבות ולקחתי את הרגע הזה, זה היה נכון לי.
עכשיו אני מתה לראות אותו, לדבר, לקפוץ אפילו עם הילדים (הבת "עוד לא ראינו את הבית של דורון"- ראו את הבית הקודם שלו וכבר מזמן עבר) ואני לא יודעת: זה מפריע? זה מיותר? הוא חולה ואני מציקה? אולי ישמח אותו שאבוא ואכין לו תה?
ישר נכנסת למקומות האלה.
זה מצחיק כמה ביומיום בהרבה תחומים אני נחשבת לאישה די בטוחה בעצמה יחסית, די מתפקדת ודי לא מצויה בחרדות של כל היום "אוהבים אותי לא אוהבים אותי" "מה חושבים עלי" ודברים מסוג זה. עם זאת כשמגיע הרגע ועומד מולי גבר, כזה שאיכפת לי ממנו אפילו קצת, אז אני תוהה מה לעשות, איך להתנהג, מה להגיד ומה לא להגיד, מיד.
באמת שהוא לא איש מפחיד, לא איזה טיפוס חתיך שנאלמים דום מולו, לא גאון הדור שעל כל מילה שלו אין לי מה להגיד ובעצמי אני בחורה די חכמה, ככה הוא באמצע: היא לא חכמה מדי לא יפה מדי.....

וגם אני תוהה מה להגיד לו וכמה ואם עכשיו.
כי הוא פצח בשיחה בטלפון.
אני תוהה אם לתת למשהו ביננו קצת להיות ואז לפתוח דברים, או מעכשיו להגיד את הדברים המשמעותיים, את הפחדים, השאלות, הרצונות.
אצלי זה מאד ברור: הוא מוצא חן בעייני.
אני לא מרגישה שאם יהיו ביננו קטע שייגמר אז אני אכנס לדיכאון של שנה חצי-שנתיים (קרה לי פעם, אבל זה לא המקרה, אני חזקה ויודעת לצאת ולעבור הלאה), אני לא מרגישה שאני צריכה הבטחות ממנו עוד לפני שנהיה משהו.
כן מרגישה שמוצא חן בעיני ותוהה אם זה זמן להגיד או לחכות קצת.
כן תוהה אם הוא רואה בי מלכתחילה משהו זמני או שאולי הוא חושב שאני תיק אפשרי או שהוא "זורם" ומה שיקרה יקרה . מתוך הכרות איתו זה האפשרות השלישית.
וגם יודעת שהוא תמיד יהיה בתחושה של רצון ליותר זמן איתי, לתת לזמן להימרח, להיות יחד ימים מלאים רצוף בלי למהר לשום מקום בבוקר (העבודה שלו גמישה ויש ימים שהוא בוחר לא לעבוד, משלם מחיר כלכלי על אותם ימים ואז מתעשת ועובד יותר, איך שבא לו) ואני אהיה בתחושה שלא אוכל לתת לו את זה.
אני רואה הכל ותוהה מה מתוך זה כדאי להעלות לפני שמשהו נהיה וכמה לחכות, מה להגיד מה לא. יחסינו לאן? לא היה שום דבר. מצד שני, הלו, "ידידים" כבר שנתיים, מעולם לא קרה ביננו יותר מחיבוק, ברמה הפיזית. ומה עבר לו בראש כשהזמין אותי לישון? לא נראה לי שהוא היה בעניין של להשכיב אותי או כיוון כזה, לדעתי הוא היה מופתע שהיתה ביננו אינטימיות מסויימת.
מאד לא טובה בענייני זמנים, בהקשר של אינטימיות אני וטיימינג לא הולכים טוב ביחד, הכל אצלי תמיד מאוחר מדי או מוקדם מדי.
לפעמים אני פשוט לא עושה כלום, יכולה להפנות אנרגיות לילדים או לעבודה השבוע ולשכוח מקיומו כמעט לגמרי, באמת יכולה. עשיתי את זה הרבה פעמים בשנתיים האחרונות, בעיקר בכל פעם שהיתה לו מישהי, אבל לא רק. די, חלאס, לא רוצה להיות שם.

ובכן, התקשרתי.
היה חולה ונשמע מאד בריא. אמר שמתאושש.
פחות או יותר קבענו למחר, משהו כזה, אמר שפשוט אגיע אם אוכל. תכננתי על בוקר של עבודה מהבית לפני העבודה מהחוץ, אבל נראה לי שמהגנים אני אלך להתכרבל איתו במיטה או משהו, לא לפני איזה סידור או שניים.
היה אצל חבר, כשאמר את השם קצת נפלו פני, כי זה מישהו שאני מכירה, אפילו אפשר לומר שלא ממש שמחתי שהוא ידע שאנחנו בקשרים , כרגע. כלומר, בעצם כל העולם יודע שאנחנו מכירים וידידים נראה לי, אבל היו שם בשיחה כמה אמירות של "כשישנת אצלי" ו"מקסימום אם אני ישן מחר תצטרפי למיטה" שלא מאד בא לי שיעברו ליד האוזן של האיש ההוא, קצת רכלן וקצת לא בוטחת בו. די משתדלת לשמור על פרטיות בשלבים ראשונים.
אני יודעת שמכאן זה לא נראה ככה אבל מכיון שכאן לא מכירים את הבחור ואין פרטים מזהים עליו אז יש לי תחושה שאני כן שומרת על פרטיות שלי ושלו.

אוף. כל מערכות היחסים שלי עד היום התחילו ברדיפה אובססיבית אחרי של הצד השני. לא שלא הייתי מעוניינת, אני כן יכולה לומר שהייתי מאד מעוניינת גם בחלק מהפעמים, אבל הם רדפו. ועכשיו? אוף, אני לא יודעת מה עושים עם בחורים חצי אדישים כאלה. מהר מאד אני מוצאת אתעצמי נעלמת להם או נכנסת לאיזה מין משחק מטופש שרק אני יודעת עליו של מי יתקשר קודם וכאלה. אוף אוף.
בשל ריבוי הדפים כאן באתר על בעיות בזוגיות, סימנתי לעצמי בפעם המיליון שאני לא נכנסת לשום מערכת יחסים עם מישהו אובססיבי שמתקשר אלי 3 פעמים למחרת הדייט הראשון, פשוט לא. וזה בסדר, כבר מזמן אני מכווננת לשם, רק שזה גוזר עלי ללא מערכות יחסים כלל, או לפחות לא כאלה שמחזיקות יתר משבוע, כי בלי טלפונים אובססיביים אני מהר מאד מאבדת כל ביטחון שהבחור חפץ בחברתי או משהו דומה לזה ומבצעת פעולות התאבדות או נאמר כאלה שמחסלות את הסיכוי ליחסים בעודו באיבו.
כאן יש לי יתרון, שמעתי מפיו את המשפט "לא הייתי רוצה להרוס" המשפט הזה ששומעים כשידידים וחושבים לעבור הלאה.
פפפפ המשפט הזה שהוא כל כך חסר משמעות בעייני כרגע, הרי מה הטעם בידידות אם בכל פעם שיש לו מישהי אני נעלמת לי לכמה זמן? ואני, דווקא היו לי כל מיני, והוא לא היה בסביבה כשהיו, אני תוהה אם גם אצלו זה היה רצון כזה שהם לא יהיו.
אני חושבת לשאול אותו אם הוא תכנן את זה, השינה הזו אצלו מה עבר לו בראש אבל נראה לי שזה רק המוח הנשי שלי... הוא כן זרק כל מיני מילים בזמן האחרון שהגיל לא משנה בעצם.
מה שטוב בחבר ההוא שלו שהוא אצלו, שיש לו מלא ידידות עם ילדים (הוא רווק) ושידוע לי שהוא לא פוסל נשים עם ילדים, הוא פנה אלי פעם בטעות באתר הכרות והתייחס גם לעניין הילדים ואני יודעת את זה מעוד מקורות. הבעיה היא שזה מסבך אותי. ככה הולך לצאת שהגיסים שלי ומכרים שלי וכל מיני אנשים ידעו שאני ברומן עוד לפני שמשהו התחיל וזו לא דרך טובה בעיני.

מדהים איך בכל דבר אחר אני יכולה לא לשים בכלל למה אנשים יגידו או יחשבו (אלא אם כן זה נראה לי שזה עשוי לפגוע לי בפרנסה, או שזה פוגע באחרים, שזה כבר שיקולים אחרים), אם יתאים לי עכשיו לצאת עם כובע אדום עם שפיץ לרחוב אני אעשה את זה ואיך שאני מגיעה לענייני גברים אני שוכחת מזה לגמרי. לא יאומן.
מילים כמו חול ואין מה לאכול, כמה מקשקשת.

ממש אידיוטי כמה קשה לי עם אינטימיות זוגית.
הכל בסדר עד שמישהו מוצא חן בעיני ואני רוצה לדבר איתו על זה.
אני יכולה לשבת שם, ללהג, לדבר על הא ועל דא, אבל לעניין? או, לא. מה פתאום.
שום נאמנות לעצמי.

דווקא הייתי אצלו אתמול קצת בין לבין.
פפפפ
כמה אני רוצה שירצה, שיתקשר, וכו'.
ומה יקרה אם כל הזמן אני אזום, כל הזמן אני אהיה שם, אפעל כמו שאני פועלת במקומות אחרים בחיים?
היום הקולגה היקר זרק באיזו שיחה עם עוד מישהו ממחלקה אחרת "טוב זה בגלל שיש לך שם איזה גן עם כיוון גברי" ולא יסף. אולי בגלל זה כל כך קשה לי.
פעם היה לי איזה חבר שטען שבבית אני הגבר והוא האישה. הוא תמיד רצה לדבר על זה ואני תמיד רציתי שיתן לי לראות איזו תוכנית טלויזיה או לקרוא עיתון (לא, לא את הספורט) ושיפסיק לבלבל את המוח.
היום, בניגוד לזה, אני דווקא מבינה שחשוב לדבר, יודעת כמה זה יכול לעזור לי ומצד שני בקטעים האלה הרבה מאד פעמים לא מצליחה.

ובכל זאת
הקטע הנשי שלי צועק:
אני רוצה שישים לב אלי, אני רוצה שיחזר אחריי, שיתקשר, שיהיה בעניין.
יושבת מולו ומעלימה את עצמי, מאיינת מלשון אין.
הוא היה עייף וכבר הייתי צריכה ללכת לעבודה, התכרבלתי איתו במיטה לכמה דקות והלכתי.

אני מורעבת.
לתשומת לב, לאהבה, למין.
חשבתי על זה שאני לא יודעת מה יותר גרוע:
שלא יהיה ביננו שום דבר יותר, שנמשיך להיות ידידים כמו עד היום, להיפגש פעם ב, לפעמים עם הילדים ועם חברים ובלגן מסביב
או אולי שיהיה ביננו סקס וזה כל כך ירעיב אותי שאני רק ארצה עוד ועוד ועוד ולא אוכל לקבל ממנו אפילו קצת ממה שאני רוצה. לא רק סקס, בכלל, כל הסיטואציה.
כמה זה מסיט אותי מהדרך שלי עכשיו, כמה אני צריכה להתרכז ועוד לא קרה כלום ואין לי מושג עד כמה הוא בעניין, אני רק יודעת שאם הסתכלתי עליו ותהיתי איך יהיה לגעת בו אז עכשיו, אחרי הפעם האחת שנגענו והתנשקנו אני יודעת שהייתי יכולה ללכת שם לאיבוד במכונת הזמן.

הוא לא מתקשר.
אני יודעת שיש ימים שיש לו עבודה/לימודים בערב, למשל היום נראה לי שזה יום כזה. בכל זאת.
מצד אחד, את כל הקשר ביננו, גם הידידות, אני יזמתי. אבל לא אני יזמתי להגיד שאשן אצלו למשל ומה שהיה שם, נו, פשוט קרה, אף אחד מאיתנו לא לחץ או יזם באופן מאד ברור וחד.
מצד שני, כשלא מחזרים אחריי אני נגנבת, פשוט נגנבת. או מוותרת או נכנסת לאטרף של סחרור של לנסות בכוח שמוביל בסוף כמובן לויתור.
אני לא מאלה שיכולות ליזום ולהרגיש עם זה סבבה אם אין פידבק מאד ברור מהצד השני די על ההתחלה.
כל עוד זה היה "ידידות" אז הרשיתי לעצמי. היה לי קשה אבל איפשרתי לעצמי להיות זו שיותר בקשר. ברגע שזה התחלף זה כבר קשה לי מאד, כל טלפון רוצה שזה יהיה ממנו.
אוף אוף אוף.
ישר יש לי חשק להיכנס לאתרי הכרויות כדי לקבל הודעות ולהתעודד.

מזדהה
לא בשמחה... אבל מזדהה

תודה שאת מגיבה.
אני מרגישה כמו אחת שהולכת בחושך בהקשר הזה. אין לי מושג.

(: מקסימה בהצלחה

תודה לילי.
הוא לא מתקשר אבל חוק הסריות (סדרתיות) עובד.
כלומר, פתאום גברים ביקום נזכרים שאני קיימת. אחד שנעלם לי לפני כחצי שנה התקשר אחה"צ, לפתע פתאום. לא הייתי פנויה לדבר וביקשתי שיתקשר בערב, אין לי מושג מה הוא רצה, אבל אני יודעת שבימים אלה אני לא צריכה לעשות הרבה כדי להשיג איזה דייט מהאינטרנט או משהו, יש תקופות שאני ממש מזיעה בשביל זה ואין כלום, יבש. ועכשיו...
מאז תחילת השבוע לא דיברתי איתו.
דיברתי עם החברה ההיא שאמרה על החבר שלו שהוא חתיך. סיפרתי לה קצת מה הולך מה הלך והיא פסקה: "הוא מהטובים, אנחנו בעדו". טוב היא גם יודעת עד כמה אני מחבבת אותה , חסר שהיתה אומרת משהו אחר. סיפרה שגם בעלה מחבב אותו. הציעה שאזרום בלי לחשוב יותר מדיי. עצה מצויינת למי שלא צריכה לחשוה מה יותר כדאי עכשיו- להתקשר אליו או אולי להיענות לדייט ממישהו אחר, למשל.
בסוף אני אשאר עם כל הציפורים על העץ, כרגיל.