מקום לחשוב

[אישה_במסע*]

חוויות הוסת שלי (באיחור מה).

התחלתי לרוקן את דם הווסת לפני שידעתי מה זה בכלל. והרבה זמן אחרי שקיבלתי מחזור בפעם הראשונה ביקשתי מאמא שלי שתקנה לי תחבושות בגודל שהייתי צריכה אז - שהוא מעשית גדול משמעותית ממה שהייתי צריכה. כי כמות הדם המגיעה לתחבושת קטנה באופן קבוע מהרגע שקיבלתי מחזור. גרם מונוטוני יורד. אחרי שקראתי על ריקון דם הווסת בבאופן התחלתי להבין ולתת תשומת לב ולציין את מה שקורה, ומאז הכל השתפר.

היו לי לפעמים כאבי בטן בתחילת מחזור - זה נעלם. יש לפעמים רק תחושה קלה ממש, שאומרת לי שעלי להקפיד יותר על ריקון דם הווסת.

אולם החלק המעניין מבחינתי הוא לא כאבי המחזור, אלא הקשר של כל מיני דברים לווסת. לקח לי הרבה מאוד זמן, וקריאה בבאופן, בשביל להבין בכלל שדברים יכולים להיות קשורים לווסת. היה ברור שלי שחוץ מהקטע עם הדם כל השאר אותו הדבר. ורק אחרי קריאה בבאופן ודוגמא אישית מצד כל מיני נשים סיפרו על תופעות קדם-וסת ווסת שקורות להן, נפתחתי לעצם האפשרות הזו, והתחלתי לשים לב.
שנראה שהקקי שלי נוטה להיות יותר רך. קראתי בבאופן על שלשול כתופעה קדם וסתית, והתחלתי לשים לב. קראתי שפצעונים יוצאים לפני הווסת, וראיתי שבעצם זה קורה לי.
השינויים האלו קטנים, הם במסגרת השגיאה הסטטיסטית הרגילה.

כל עוד לא חשבתי שזה יכול לקרות, לא שמתי לב. אלו דברים קטנים. אז לא ראיתי אותם. רק אחרי ששמעתי על האפשרות שמתי לב.

ולמה סיפרתי על זה? כי נקודת המבט נראית לי משמעותית.
האם זה טוב לחשוב שווסת משפיעה? יכולות להיות לזה השכלות חיוביות, אבל גם שליליות. לבני אנוש יש נטייה ל- FALSE POSITIVE וקל ליחס לווסת דברים שבעצם לא קשורים, וזה נראה לי משהו שעלולות להיות לו השלכות שליליות.
אני מחפשת איזון בין שתי הפרדיגמות, שתי נקודות המבט.

[פרח_בית*]

פלונית אביבית - ממש תודה, בינתיים אני עוד לא חושבת שאתחיל עוד משהו. בעיקר מבחינה כלכלית....אבל גם כי אין לי אנרגיות כרגע לתהליכים נוספים, כאלה ארוכים שדורשים התמדה. זה קשה לי רגשית ובגלל זה התחלתי התחלתי השבוע את הכדורים.
לפי הבדיקה האחרונה זה עזר לאחד הזקיקים לגדול והביוץ אמור להיות ממש בקרוב. מקווה לטוב. אנסה חודש-חודשיים בתקווה שזה יעבוד. אם זה לא יצליח אז אולי כן ארצה פרטים נוספים.
בכל מקרה - אם מתאים לך לשתף על החוויה אשמח אם תכתבי פה או במקום אחר (כי אני כן חושבת שאולי ארצה לעשות את זה בעתיד, אולי אפילו אחרי הריון ולידה, כדי לסדר את המחזור באופן קבוע וטבעי).

[פרח_בית*]

אולם החלק המעניין מבחינתי הוא לא כאבי המחזור, אלא הקשר של כל מיני דברים לווסת. לקח לי הרבה מאוד זמן, וקריאה בבאופן, בשביל להבין בכלל שדברים יכולים להיות קשורים לווסת.
זה אכן החלק הכי מעניין, וזה משהו שאני לומדת לאט לאט, כל הזמן מגלה עוד דברים שקשורים לווסת, ובשנה האחרונה גם לביוץ (שאף פעם לא התייחסתי אליו אז לא היה לי מושג שהוא מגיע עם תופעות לוואי משל עצמו... חלקן גם חיוביות)


האם זה טוב לחשוב שווסת משפיעה? יכולות להיות לזה השכלות חיוביות, אבל גם שליליות. לבני אנוש יש נטייה ל- FALSE POSITIVE וקל ליחס לווסת דברים שבעצם לא קשורים, וזה נראה לי משהו שעלולות להיות לו השלכות שליליות.
אני חושבת שהרעיון כשמנסים להבין מה קשור לווסת - זה להסתכל איזה דברים מגיעים באופן מחזורי. כלומר לא דברים שקורים מדי פעם, אלא דברים שקורים באופן קבוע לפני ווסת (לוא דווקא בכל חודש, אבל כשהם מופיעים, זה מגיע במקביל לווסת).
למשל - היו כמה שנים שהייתי חולה הרבה בצמוד לווסת (שפעות וכו'). תמיד חשבתי שזה סתם. ולא מזמן קראתי שבתקופת הווסת הגוף והמערכת החיסונית נחלשים, ולכן יותר סיכוי להידבק במחלות. עכשיו - ברור שלא כל מחלה היא קשורה לווסת. אבל כשזה קורה באופן די עקבי, קצת קשה שלא לייחס את זה אחד לשני...
מהצד השני של הטיעון שלך - יש לי מדי פעם אפטות בפה. כואבות ומעצבנות נורא. פעם אחרונה שזה קרה זה היה כמה ימים לפני הווסת, ואז חשבתי שבטח תמיד זה היה ככה ואף פעם לא שמתי לב. השבוע יצאה לי עוד אחת, וחשבתי שהן בטח מופיעות סביב הווסת או הביוץ. הייתי בטוחה שזה קשור, אבל אתמול התחלתי לחשוב שאולי זה קשור למשהו שאכלתי - בזמן האחרון, בעקבות השינוי באוכל ותשומת הלב לגוף, גיליתי משהו מאכזב מאוד - אני חושבת שאני אלרגית לחצילים. אני מאוד אוהבת חצילים ולא ממש מצליחה להפסיק לאכול אותם... אז השבוע אכלתי חצילים וזה היה די במקביל ליציאת האפטה, אולי זה קשור לזה?
הדרך הכי נכונה לבדוק את זה מבחינתי - לשים לב מעכשיו כל פעם שיש לי אפטה, האם יש ווסת או ביוץ שמתקרבים (בטווח של יומיים-שלושה).
ולהפסיק לאכול חצילים... אוף

[פרח_בית*]

וסתם עדכון על הימים האחרונים -
ביום רביעי הייתי במעקב זקיקים. גיליתי שהזקיק גדל ויש עוד שניים בינוניים (16 מ"מ, בניגוד ל6 שהיו עד עכשיו. זקיק בשל הוא סביב ה-18 מ"מ בערך).
במקום להיות שמחה יצאתי מהבדיקה חסרת מנוחה וקצת לחוצה. האחות שאני מכירה לא הייתה שם, ומשום מה זה הלחיץ אותי, והרגשתי שהביוץ קרוב והזמן ההגיוני לבדיקה נוספת הוא בשישי-שבת, אבל מן הסתם אלה לא ימים שעושים בהם בדיקות... בכל מקרה, זה עשה לי לא טוב ואיכשהו הרגשתי שהכל לא יצליח וסתם לקחתי את הכדורים האלה.
דיברתי עם בעלי והתבכיינתי לו... הוא הרגיע אותי קצת. בערב הייתי ביוגה וזה עזר מאוד. היה שיעור ממש טוב, אחרי ששני השיעורים האחרונים היו לי לא משהו (מעייפים ובעיקר לא היה לי סבלנות אליהם...)

ביום שישי קמתי עם המון אנרגיות, ניקיתי את הבית ובישלתי וסידרתי ועשיתי כביסות, מהבוקר עד 4 וחצי בערך בלי לנוח... זה היה נחמד בעיקר כי בזמן האחרון אני מגיעה לימי שישי גמורה בגלל שבוע מעייף בעבודה, ואתמול דווקא קמתי ערנית. לא תכננתי לעבוד כל כך הרבה אבל זה פשוט זרם לי אז המשכתי.

הכנו הרבה אוכל טעים ובריא והדבר היחיד שהיה פחות טוב היה שהיו הרבה דגנים יחסים (2 דברים עם אורז וחלה), אבל בפועל הצלחתי לאכול מהם יחסית מעט ולהתמקד בעיקר בירקות.
והיום הייתי ממש גאה בעצמי - היינו בארוחת צהריים אצל המשפחה והיו עוגות לקינוח. פעם שעברה שהיו העוגות האלה לא הצלחתי להתאפק ואכלתי יותר מדי, ואחר כך הרגשתי ממש לא טוב.
היום חשבתי לטעום, ובסוף החלטתי לאכול עוד מנה של סלט פירות ולא לגעת בעוגות. אפילו בעוגיות כוסמין/שקדים וכו' שהיו שם לא נגעתי, בעיקר כי הן היו קנויות, אז אני לא יודעת מה יש בהן, וכי סביר מאוד שיש בהן סוכר, ואני מאוד מנסה להימנע.

וכשחזרתי הביתה רציתי לעשות יוגה, אבל לא התחשק לי להוציא את המזרן ולארגן מקום, ובכלל לא היו לי כוחות לזוז יותר מדי.. בדרך כלל בשלב הזה אני מוותרת, אבל החלטתי פשוט לעשות כמה תרגילים על הריצפה, בלי מזרן, ובחרתי דברים שיחסית קלים לי. אז לא תרגלתי 40 דקות כמו שרציתי, אבל הזזתי קצת את הגוף וזה עשה לי טוב.

סך הכל היה סוף שבוע מאוד נעים וזה עשה לי מצב רוח טוב.
והבית מסודר ונקי, ויש אוכל לשבוע, אז אני לא אצטרך להתעסק בזה כשאני גמורה אחרי העבודה.

[פלפל_לבן*]

פרח, מה שלומך?

[פרח_בית*]

פלפל, תודה על ההתעניינות

אני בסדר סך הכל נראה לי.
מאוד עמוסה בגלל העבודה. לא מבינה איך אנשים עובדים ככה כל החיים... מרגישה שאחרי כמה שנים של עבודה במשרה מלאה אני אקרוס... הרעיון הזה של לקום כל בוקר מוקדם, לנסוע באותו אוטובוס לאותו מקום, להיות מאוד עסוקה כל היום בעניינים שהם לא החיים האישיים שלי ולהגיע הביתה ב-17:00 עייפה ותשושה בלי כוחות לשום דבר אחר....
בפועל אני עובדת כל יום בבוקר, ופעם בשבוע במשהו אחר אחרי צהריים (מה שאומר שאני מגיעה הביתה ב-8...), ועוד יום אחרי צהריים הולכת ליוגה. בשלושת הימים האחרים אני לרוב פשוט כל כך עייפה שאני לא מסוגלת לעשות שום דבר, כמעט ורק נחה.
משתדלת כן לבשל ולדאוג שיהיה לי אוכל בריא וטעים כדי שלא אוכל שטויות... העניין העיקרי זה שבסופי שבוע אנחנו לרוב נוסעים למשפחות ואז יוצא שאנחנו כמעט אף פעם לא בבית... אז היו עכשיו שבועיים ברצף שנשארנו. זה היה מאוד כיף להיות קצת בבית, לנוח באמת, להספיק כל מיני דברים שלא מספיקים במהלך השבוע. אבל זה היה מבאס לא לראות את המשפחה כל כך הרבה זמן והתגעגענו....

אני כותבת את זה בגלל שאתמול היה היום שאני מגיעה הביתה מאוחר, והיום שוב קמתי מוקדם והלכתי לעבודה. כל היום הייתי עייפה וחסרת אנרגיה, חיכיתי לרגע שייגמר היום ואני אחזור הביתה לנוח. וזה גם ממש השפיע על הילדים שאני עובדת איתם, והם לא שיתפו פעולה ומצאתי את עצמי רבה איתם הרבה (כמובן שלא מתוך כוונה לריב, אלא מתוך זה שלא היה לי אנרגיה לחשוב על דרכים אחרות להגיב...). וכשהגעתי הביתה במקום להספיק מלא דברים שרציתי פשוט נחתי ולא עשיתי כלום....

מרגישה מאוד עייפה וחלשה היום. מנסה להבין אם זה כי הייתי קצת מקוררת בימים האחרונים, או בגלל משהו הורמונלי, או סתם כי לא נחתי מספיק בסוף שבוע.
בהתחלה חשבתי שאולי אני חלשה באופן מיוחד וזה קשור אולי לתזונה או משהו בסגנון. אבל אחרי שהיו סופי שבוע שנחתי בהם באמת, וראיתי איך זה ממלא אותי אנרגיה, הבנתי שזאת באמת עייפות של הגוף מזה שאני קמה מוקדם ויום שלם על הרגליים.
באחד הטיפולים עם הילדים ממש הרגשתי את זה – איך הטיפול מעייף אותי ואני יוצאת ממנו גמורה... זה דווקא היה טיפול שהלך ממש טוב, גם הילד וגם אני נהנינו, אבל זה היה פשוט... מעייף, חצי שעה של התרוצצות עם ילד, לקום ולשבת על הריצפה, לקפוץ, לטפס...
וחשבתי על זה שבכל הפעמים שהייתי מבלה ימים שלמים עם ילדים – הייתי גם ישנה איתם צהריים... ועכשיו אי מרגישה שזה ממש חסר לי. שב-14:00 אני פשוט רוצה לישון....

נראה לי שפרקתי את כל מה שהיה לי להגיד בנושא.
היו עוד מלא נושאים שרציתי לכתוב עליהם, אבל אני לא מספיקה. מקווה שאעשה זאת לאט לאט.

[פרח_בית*]

עוד נקודה אחת שרציתי לציין – ואולי בהמשך ארחיב עליה.
שמתי לב שבזמן האחרון, למרות הלחץ והעייפות והעובדה שאין לי זמן לכלום, אני יותר רגועה, פחות רבה עם בעלי למשל. פחות נוטה לבכות או לכעוס. פחות "נופלת" למצבי רוח.
בהתחלה ייחסתי הכל לדיקור והאיזון ההורמונלי. אני חושבת שזה מאוד השפיע. אבל שמתי לב שזה גם בגלל הכתיבה. עצם זה שכשמשהו קשה לי ויושב עליי, אני מוציאה אותו פה, זה ממש עוזר לי. מרגיע ומארגן אותי.
ואפילו אם אני לא מספיקה לשבת ולכתוב – זה שאני "כותבת" לעצמי בראש, מנסחת את הדברים באופן יותר בהיר, זה עוזר לי לשים דברים בצד, לחשוב עליהם ולעבור הלאה.
תודה

[פרח_בית*]

ולעניין ההורמונלי:
החודש לקחתי את הכדורים, חצי כדור למשך 5 ימים.
הכדור השפיע לטובה, ואכן הזקיקים גדלו (16-20 מ"מ, שזה זקיק בוגר. קודם היו רק באזור ה-6 מ"מ), ולא נראה שהייתה השפעה לרעה על רירית הרחם.
לפי הבדיקות דם היה ביוץ, ועכשיו אני מחכה ומקווה לטוב, שבוע הבא אלך לעשות בדיקת דם.
אני מרגישה שאני כותבת על זה פתאום מאוד טכני, בלי רגש... נראה לי שאני מאוד מפחדת להתאכזב ולכן לא חושבת על זה יותר מדי...
שבוע שעבר היה לי מאוד קשה סביב העניין, כל הזמן הייתי לחוצה שאפספס את הביוץ, וזה גם הלחיץ אותי וגם יצר מצבים של מתח מול בעלי.
ביום ראשון חשבתי שהרגשתי את הביוץ (כאב חד של כמה שניות בשחלה ימין, פעמיים בהפרש של חצי שעה), כמו שהרגשתי גם בחודשים קודמים, רק שאז כנראה לא היה זקיק בשל אז זה לא עזר.... בכל מקרה הייתי בטוחה שכבר היה הביוץ, ואז התחלתי להרגיש סימפטומים שונים והחלטתי שזה אומר שבטח הייתה הפריה (מאוד קל ללכת לדמיונות כשמנסים כל הזמן להקשיב לגוך ושומעים מלא מסרים סותרים...). בכל מקרה יום אחרי התחילו לי קצת הפרשות שקופות ואז הבנתי שאולי טעיתי ורק זה הביוץ. אבל לא ידעתי ולא הבנתי בדיוק מהאחות אם זה היה או יהיה וזה שיגע אותי...
ביום רביעי היינו ביחד אצל הרופא. קצת חששתי מהפגישה, כי אני לא אוהבת רופאים... אבל היה ממש בסדר, והוא ענה לי על כל השאלות והסביר ממש לעומק, הסביר לי מה אמורים להיות רמות ההורמונים בכל שלב ומה בבדיקה הראה שיש לי שחלות פוליציסטיות (שזה משהו שלא ידעתי עד עכשיו, יחס בין שני הורמונים, שכחתי עכשיו איזה). זה מאוד עזר והרגיע אותי, גרם לי להבין את המצב יותר טוב ולהפסיק לנסות לנחש לבד רק לפי התחושות שמאוד מבלבלות אותי.

ועד עכשיו די התעלמתי מהעניין, אבל היום עם העייפות והחולשה הזאת חשבתי שאולי יש סיכוי שזה מסיבה טובה ויש הריון. מאוד מקווה לא להתחיל לפתח תקוות גדולות ולהתאכזב.... קצת נמאס לי מזה..

והכי מרגיז – העניין הזה שכבר שנה וחצי אני כל הזמן מנסה להימנע מדברים למקרה שאני אהיה בהריון וזה עוד לא הגיע. למשל היינו היום הולדת של חברה. חשבתי אם לשתות יין, ובסוף החלטתי שעדיף שלא, כי אם אני בהריון? רציתי לקחת איזה תמצית שתעזור לי עם הצינון, וחשבתי שעדיף שלא, כי אם... ממש מחרפן לחיות ככה. אם הייתי יודעת שאני בהריון – פשוט היה לי ברור שיש דברים שלא מתאימים אבל החוסר ידיעה הזה מחרפן אותי..

[פרח_בית*]

וסליחה שבאתי לכאן לפרוק את כל העצבים...
יש לי דווקא גם דברים טובים להגיד בזמן האחרון, אבל היום הזה... היה לי יותר מדי...
עוד מעט אכנס למיטה ואלך לישון
מקווה לקום עם אנרגיות מחודשות
(ואולי זה הכל מהמזג אוויר הזה?)

[תפילה_לאם]

קראתי אותך.
לילה טוב!

[פלוני_אלמונית*]

פרח
נתקלתי במקרה בדף היום בבוקר וקראתי בשקיקה.

[פרח_בית*]

תודה לך פלוני אלמונית

[פרח_בית*]

מרגישה את המחזור מגיע.
אתמול הייתי אמורה לעשות בדיקת דם, אבל לא הספקתי להגיע בזמן... לא ישנתי טוב בלילה ופשוט לא הצלחתי לקום בבוקר.
תכננתי לעשות היום, אבל קמתי עם כאב בטן ומחזור שמתקרב. בהתחלה חשבתי שאולי אלך בכל זאת, כי שמעתי על הרבה נשים שבחודש-חודשיים הראשונים של ההריון היה להן משהו שהרגיש ונראה כמו מחזור, אבל זה לא היה.
אבל נראה לי שלא טוב לי להמשיך ולפתח ציפיות של איזה סיכוי קטנטן, כשאני כבר ממש מרגישה את זה בכל בגוף.. הבטן כואבת כאב הולך ומתגבר, הגב התחתון מציק, השדיים נפוחים ומציקים כבר שבוע, ובעיקר – אני מרגישה את העננה הזאת יושבת לי על הראש, מעין שילוב של ערפל במחשבות עם איזשהו שקט וארגון (קמתי בבוקר ולמרות הכאבים עשיתי כלים, העברתי סמרטוט בבית, סידרתי כל מיני דברים, התקלחתי להכנתי לי שייק. ואז כבר נמרחתי לספה כי כואב לי...).

[פרח_בית*]

השבוע האחרון היה לא פשוט בשבילי.
באופן כללי פורים הוא בהחלט החג הכי פחות אהוב עליי.
בתור ילדה הוא היה ממש סיוט עבורי. הייתי מפחדת מליצנים, ובקושי הייתי מסכימה לצאת מהבית. יש תמונה שלי מגן חובה, מחופשת למלכת אסתר, מאופרת ויפה, עם דמעות בעיניים. אני זוכרת איך ירדנו למטה כדי ללכת לגן, וראיתי כמה ילדים גדולים (שבדיעבד נראה לי שהיו בערך בכיתה ו'...), עם מסיכות של מפלצות. זה כל כך הפחיד אותי שבכיתי ורציתי לחזור הביתה.
מאז אני כבר לא מפחדת (בכל זאת, ילדים בכיתה ו'...), אבל עדיין לא מצליחה ליהנות מהאווירה של החג הזה. אני חושבת שהוא פשוט לא מתאים לאופי שלי... אני לא אוהבת להשטות, כל עניין התחפושות רק מביך אותי, לא מרגישה בנוח להסתובב ככה ברחוב. מרגישה שזה דורש ממני להיות מישהו שאני לא (שזה די העניין של להתחפש, אבל אני לא נהנית ממנו).

השנה זה השפיע עליי חזק במיוחד. אולי כי אני רגע לפני מחזור. אולי כי אני עובדת בגן וזה קצת החזיר אותי לגיל 5... לא יודעת למה, אבל כל השבוע היו לי הרבה תחושות קשות.

הפורים הזה ממש ישב עליי. כל השבוע רק חששתי מה יהיה ביום שלישי. מה – אני אתחפש? למה? איך? אני ארגיש מובכת להסתובב ככה. אם זה יראה מוזר, אם אני ארגיש מטופשת. ממש היה לי קשה ולא הצלחתי לצאת מזה.
היום עצמו בסוף עבר אתמול בסדר. לבשתי סתם שמלה וגרביונים אדומים ושמתי אוזניים של מיני מאוס (כמובן שרק בגן, לא הסתובבתי ככה ברחוב..). והיה נחמד עם הילדים, רובם נהנו מהיום והתלהבו מהתחפושות (כמובן שהיו כאלה שלא נהנו או שבכלל לא הסכימו להתחפש).
עוד עניין – המשלוח מנות. הייתי צריכה להשכין משלוח לצוות בגן, שמחלקים בהגרלה. זה אומר שזה בטוח צריך להיות כשר כי חצי מהצוות דתיות, אז אני לא יכולה להכין שום דבר (כי הבית שלנו כשר רק בערך). אז נגררתי עם חברה שלי לקנות ממתקים – תפוצ'יפס, שוקולדים, סוכריות. דברים שאני לא נוגעת בהם כבר הרבה זמן, והרגיש לי מוזר לקנות למישהו אחר בהתחשב בכמה מזיק אני חושבת שזה. אבל לא ידעתי מה לעשות במקום, כי אני לא יודעת למי זה ייפול בידיים ואני לא רוצה לבאס אף אחת. זה בעיקר כי הלכתי לקניות עם חברה, שאם הייתה מקבלת משלוח שאני הייתי רוצה (נגיד יותר לכיוון של פירות יבשים וקינוח ביתי) הייתה ממש מתאכזבת...
בכלל כל הקונצפט של לתת משלוח מנות לאדם עלום שם, שאני לא מכירה ולא יודעת עליו שום דבר, מרגיש לי קצת מוזר...
את המשלוח שאני קיבלתי דרך אגב, נתתי ברובו לאותה חברה. היא גם ככה קונה המון ממתקים הביתה אז זה לא שהוספתי שסוכר במקום שהוא לא היה מגיע... ושני דברים מתוכו הבאתי הביתה כי בעלי מאוד רצה (במבה? כן אני רוצה תביאי! לקרוא בקול של ילד בן 5 שעבר את ה-30...). אני בינתיים לא אכלתי שום ממתק, למרות שהסתובבו לי מול העיניים עשרות.

חשבתי שלשם תיקון, אכין משלוחי מנות לחברות שאני יודעת שייהנו מדברים קצת יותר בריאים – גרנולה תוצרת בית ואולי איזה מאפה. זה מה שהייתי רוצה לתת במשלוח ההוא אבל לא היה מתאים...

[פרח_בית*]

לגבי התחושות של תחילת השבוע -
הסופ"ש הקודם היה ממש כיף, הייתי בסדנת מדיטציה, ראיתי הרבה את המשפחה, היה רגוע ונעים.
אבל מיום ראשון התחלתי להרגיש שהכל קצת כבד עליי, הרבה תחושות של חוסר ביטחון, תחושות שקשה לי מול אנשים, שאני מרגישה לא מובנת או שאני מרגישה שאני צריכה קצת להחביא את עצמי.

אלה דברים שהייתי מרגישה הרבה בעבר, אבל בשנים האחרונות הצלחתי לעשות שינוי מאוד גדול בתחום הזה, ובעבודה החדשה מאוד הפתעתי את עצמי לטובה, כמה אני מצליחה לדבר בישיבות צוות, להביע את עצמי מול הצוות (מול ילדים תמיד יותר קל לי), להגיד מה שאני חושבת ולהרגיש שאני יכולה להגיד דברים בעלי משמעות.

יש רגעים שעדיין קשה לי, לפעמים בישיבות צוות למשל אני אומרת משהו, ומרגישה שלא הצלחתי להבהיר את עצמי עד הסוף ושקצת מפרשים את הדברים שלי לא נכון וזה מבאס אותי. תכלס זה קורה בעיקר מול מישהי אחת ספציפית, אז זה פחות מפריע לי, כי זה מרגיש לי כמו משהו שבא ממנה ולא ממני (כלומר שהיא נוטה לפרש דברים שאומרים בצורה מסוימת, וזה לא קשור אליי). אז זה מבאס אותי באותו רגע, אבל לרוב אני מצליחה לעבור הלאה.

אבל השבוע הרגשתי שזה קורה בעוד מקומות, מול עוד אנשים. שאני לא מצליחה לדבר, שכל מה שאני אומרת מרגיש לי לא במקום או לא מדויק או בכלל לא נכון. כל מילה של מישהו אחר נשמעה לי כמו ביקורת. דברים שבדרך כלל אני לוקחת כביקורת בונה, כזאת שעוזרת באמת ואפשר להשתפר ממנה, נשמעו לי השבוע מאוד צורמים והיה לי מאוד קשה לקבל אותם.

[פלפל_לבן*]

[פרח_בית*]

מחר שוב בדיקה. קצת לחוצה לקראתה, מפחדת לגלות שאין הריון...

מבחינת מצב רוח אני סך הכל בטוב, האביב מביא לי הרבה אנרגיות ואור. פרצי אנרגיה לניקיונות וסדרים. לאט לאט מוציאה דברים מיותרים מהבית ונפטרת מהעומס שיצרה העצלנות של החורף. קלילות של שמלות וסנדלים.

יש לי המון לכתוב כל הזמן ואני לא מספיקה....
כל דבר שקורה נראה לי כל כך משמעותי שאני חייבת לכתוב עליו, ואיכשהו עובר זמן ואני לא מספיקה ושוכחת.
אני בעיקר סביב העבודה, שמעוררת בי המון מחשבות ותהיות מסוגים שונים, לגבי עצמי, לגבי העולם, לגבי אנשים.
והרבה מחשבות על העתיד - איפה נגור, מה הצעד הבא שלנו, ומתי הוא כבר יהיה... מאוד מתקשה לנוע כל עוד אין הריון, מרגישה שאני קצת עומדת במקום ומחכה... אמנם עושה דברים, אבל לא בהכרח את אלה שהכי הייתי רוצה...

שיהיה המשך שבוע אביבי ופורח

[הריונית_שכבר_ילדה*]

קוראת אותך ומקווה איתך להריון ותינוק/ת בקרוב @}

[פרח_בית*]

קמתי מוקדם והלכתי לבדיקה.
בדרך חזרה עברתי בעיר וקניתי מתנות למשפחה, גם לימי הולדת וגם לחג.
היה לי חשק לקנות מתנות להרבה אנשים (האמת בעיקר נשים..), גם כאלה שאני לרוב לא מביאה להן מתנות לחג. קניתי הרבה מתנות קטנות והייתי מרוצה ממה שבחרתי. נשארו כמה שלא הספקתי, והחלטתי שאולי אצא לסיבוב נוסף בצהריים.

הייתי בסך הכל רגועה, היום זרם כמו שתכננתי. עד שבסביבות 11 הגיעה התשובה למייל. התחלתי להילחץ ודפיקות הלב התגברו. לקח לי זמן להיכנס לאתר כי לא מצאתי את הסיסמה והייתי צריכה לשחזר אותה. כל הזמן הזה אני כמעט רועדת.
התשובה שלילית.
הדמעות התחילו לזלוג, בלי שבכלל בכיתי.
ניסיתי להחליט אם כדאי לי להאמין לתוצאות או לחכות לצהריים כשהאחות מתקשרת, אולי הייתה טעות. לא הצלחתי להחליט, אבל הדמעות ירדו ממילא, אז מה זה משנה.
שמתי את הטלפון על שקט, שלא אשמע כשהיא מתקשרת. לא אעמוד בלשמוע את זה בקול. היא תשאיר הודעה ואני אשמע את זה כשאהיה רגועה.
ניסיתי לקחת את עצמי בידיים.

חלק מהמתנות הייתי צריכה להכין - לצבוע קופסת עץ, ולהכין מובייל מחרוזים. החלטתי להשקיע בזה את רוב היום, במקום בניקיונות ובסידורים שתכננתי. חשבתי שלהשקיע את הזמן והמאמץ באנשים אחרים יעשה לי טוב. הצלחתי לעצור את הדמעות ולהתחיל בעשייה, עטפתי כמה מתנות - צעיף+קרם ידיים, צבעתי את הקופסה, ואז החלטתי לצאת לסיבוב נוסף, לחפש כמה מתנות שלא מצאתי בבוקר.
בדרך דיברתי עם בעלי, שמעתי בקול שלו כמה הוא מאוכזב מהבדיקה.
הדמעות חזרו לזלוג מדי פעם, השתדלתי שזה יהיה כשאני לא ליד אנשים.

עוד דבר שמאוד מבאס אותי ספציפית החודש, זה שהשבוע סוף סוף אני ובעלי היינו אמורים להיות קצת בחופש ביחד ומאוד חיכיתי לזמן הזה. אבל עכשיו אני יודעת שהמחזור עומד להגיע, וזה אומר שרוב החופש אני אהיה עם הכאבים האלה שלי, שוכבת כמו חולה במיטה... ופעם הבאה שיש לנו כמה ימי חופש ככה זה רק באוגוסט. זה ממש קשה לי, כי יוצא שהשנה אנחנו בקושי מתראים במהלך השבוע כי הלו"ז שלנו הפוך - הוא עובד אחה"צ, אז כשהוא בבוקר בבית אני בעבודה, ובערב הוא חוזר כשאני כבר כמעט נרדמת... וסופי שבוע תמיד אנחנו רצים בין משפחה למשפחה, אז כמעט אין לנו זמן רגוע של שנינו יחד.

דיברתי עם אמא שלי. היא ניסתה להגיד לי לא לקחת קשה מדי, ולא להסתכל יותר מדי קדימה ולהיות בציפייה. פשוט לחיות את הרגע. זה הרגיז אותי וכמעט צעקתי עליה. איזה רגע יש לי לחיות כשכל הזמן אני בעבודה? ועד שיש לי זמן לנוח אני במחזור? (זה קרה גם בפורים..). והדבר היחיד שאני מחכה לו לא מגיעה כבר כמעט שנתיים וזה מוציא אותי מדעתי.
הוצאתי עליה את כל העצבים והתסכול, ואחרי שניתקתי ונרגעתי קצת שלחתי לה הודעה שאני מצטערת שדיברתי ככה.

דיברתי עם המדקרת שלי. נגמרה לי התמצית של המחזור, ואני מפחדת לקבל בחג. חשבתי השבוע שאולי התמצית לא כשרה לפסח, אבל שכחתי מזה והתקשרתי לשאול אם אני יכולה עוד. זה אכן לא כשר והיא לא יכולה למכור לי את זה (זה היה לי ברור, היא חרדית וממש לא ציפיתי שתמכור לי חמץ לשימוש בפסח...פשוט שכחתי שכבר חשבתי על זה לבד...)
היא, כמו אמא שלי, אמרה לי לנסות לשמור על המצב רוח, שכל עכבה לטובה.
בשלב הזה כבר התחלתי לדמוע באמצע השוק. ניסיתי להפסיק לפחות עד שאגיע לרחוב פחות הומה...

הגעתי הביתה והברזים נפתחו.
הדמעות ירדו וירדו. בכי חזק וכואב.
אין לי כוח לעוד חודש כזה. אין לי כוח לעוד ווסת, לבדיקות, לציפייה, לאכזבה.
אין לי כוח לבכות כל הזמן.

רוצה לקום ולברוח.
לנסוע רחוק לשנה.
רוצה להרגיש תינוק בתוכי.
רוצה להיות אמא.

[שמנדובה*]

@}

[אחת*]

שבכל זאת יהיה לך חג שמח !

[פרח_בית*]

הבוקר התחיל בעוד קצת בכי וקיטורים.
אחרי שעה כזאת בערך הצלחתי להירגע, לקום, ולהתחיל לנקות. תכננתי רק לנקות את המקרר ולהעביר סמרטוט, בסוף עשינו ניקיון די יסודי כולל כל מיני דברים שאני כבר הרבה זמן מתכננת לסדר/לנקות/להעיף.
הייתי מאוד מרוצה, ואזהתחיל כאב בטן... נחתי קצת ובאו לקחת אותנו לערב חג (בגלל שלא הרגשתי טוב בעלי ביקש מאבא שלו לבוא, כדי שלא אצטרך לנסוע באוטובוסים .
התחלתי לחלק את המתנות שהכנתי אתמול, הרגשה מאוד נעימה לתת מתנות לאנשים.
עכשיו אני נחה, מקווה שהחג יעבור עליי בטוב ועם כמה שפחות כאב.

שיהיה חג שמח, פורח ונעים @}
ותודה על הפרחים והחיבוקים, זה מאוד מחזק

[פלונית_אביבית*]

היי פרח,
אשתדל לכתוב על הניסיון שלי עם שיטת אביבה בקרוב, זה קצת ארוך ואני ממש לא מספיקה והבנתי שזה לא דחוף לך בינתיים.
בינתיים רק רציתי לכתוב שאני מכירה את הציפייה הארוכה והבדיקות החודשיות המאכזבות בכל פעם, ומבינה מאוד את הקושי לשמוע שכל עכבה לטובה ומשפטים בסגנון.
מה שכן, ומקווה שאני לא מוסיפה לקושי שלך, כשאני סוף סוף פגשתי את התינוקת שלי, אחרי שנתיים וחצי של ניסיונות ועוד תשעה חודשים של הריון, הרגשתי שזאת היא, היא היא שהיתה צריכה להגיע אלי ראשונה, ולא שום תינוק אחר שהיה מגיע מוקדם יותר משילוב של ביצית אחרת וזרע אחר. אולי זה נשמע מוזר ואם זה עושה לך אפילו טיפה לא נעים תמחקי כמובן.
חג שמח 3>

[תפילה_לאם]

תרגישי טוב.
מכירה את הרגשת הציפייה ואת האכזבה כשהיא לא מתממשת, ותמיד אני חושבת שאם היינו יודעים מראש מתי יקרו הדברים שאנחנו מייחלים להם - היה לנו קל יותר לשאת את הציפייה, אבל כמובן שזה בלתי אפשרי...
אולי בדברים של פלונית אביבית תוכלי בכל זאת למצוא עידוד ונוחם.
שהתינוק יבוא בעתו ובזמנו. (רק, רצוי, כמה שיותר מהר!)

[פרח_בית*]

פלונית אביבית, מאוד מתחברת לדברים שלך. מבין כל האמרות המעודדות, זה הדבר שמצליח להחזיק אותנו, שהתינוק שיבוא הוא זה שאנחנו מחכים לו, והוא לא יוכל להגיע בשום זמן אחר... אבל לא תמיד מצליחה להחזיק את זה בראש ברגעים הקשים...

תפילה לאם,
ותמיד אני חושבת שאם היינו יודעים מראש מתי יקרו הדברים שאנחנו מייחלים להם - היה לנו קל יותר לשאת את הציפייה
בהחלט, וגם - אם הייתי יודעת מראש איזה טיפול יעזור לי להיכנס להריון (הדיקור, היוגה, איקקלומין, IVF, שיטת אביבה או איזה משהו אחר שאני יגלה יום אחד..) היה הכי קל ללכת ישר אליו, במקום לעבור את הדרך המפרכת של ניסוי וטעייה... אבל כמובן שגם את זה אי אפשר לדעת, ואדע רק בדיעבד. וגם - סביר להניח שכשזה יקרה, זה יהיה גם בעקבות כל הדברים שעשיתי לפני, ככה שהדרך גם היא חשובה בפני עצמה. רק שקשה כל הזמן להאמין בזה, ולראות רק את הטוב....

[פרח_בית*]

אני בהחלט רואה כמה הזמן הזה שאנחנו מנסים משמעותי עבורי. כבר כמעט שנתיים שאנחנו מנסים, ובשנתיים האלה קראתי המון, למדתי המון, התנסיתי בדברים שונים - וכל אלה השפיעו עליי. האתר הזה השפיע עליי מאוד, גרם לי לשמור על הגוף שלי יותר חזק ובריא, ואני משערת שזה ישפיע לטובה כשיהיה הריון. גרם לי להסתכל על ילדים והורות בכל מיני דרכים שלא הכרתי קודם. העבודה החדשה מלמדת אותי הרבה על עצמי, על ילדים..

כלומר - אני יודעת שעכשיו אני מוכנה יותר. כשההיריון יגיע אני אהיה במקום חזק ומודע יותר ממה שהייתי בעבר.
כמובן שאני לא יודעת מה יהיה בפועל כשיהיה תינוק, אבל אם הייתי נכנסת להריון לפני שנתיים, סביר להניח שלא הייתי חושבת על להניק לאורך זמן או בכלל, אולי הייתי מאמינה שאני חייבת לחזור למשרה מלאה אחרי 3 חודשים/חצי שנה, שהייתי מפחדת להחזיק יותר מדי על הידיים כדי שילמד לישון לבד ועוד.
עכשיו, כשאני מדמיינת את התינוק שלי, אני איתו בבית לאורך זמן (אולי עד גיל 18?), מניקה אותו, מחבקת אותו בלי הפסקה ומעסה אותו 3 פעמים ביום אוכלת אוכל בריא בזמן ההריון ואחריו, מאכילה את הילד שלי במזון שבריא לו ומחזקת אותו. משתמשת בתזונה ושמנים אתריים במקום באקמול ואנטיביוטיקה.
כמובן שלא בטוח שכל אלו יקרו. יכול להיות שחלק יתאים לי/לו/לנו וחלק לא.
אבל אלו דברים שלא היו קיימים בחיי לפני כן. את חלקם אני מאמינה שידעתי והרגשתי בתוכי, אבל חששתי מהם כי כולם אומרים שאסור.

למשל - אינטואיטיבית כשאני עם תינוק בן חודשיים, אני נוטה לרצות להחזיק אותו בלי הפסקה, גם כשהוא ישן. תמיד נשבר לי הלב כשאומרים לי להניח אותו על המזרן ואני רואה שזה מפריע לו, שהוא נע בחוסר מנוחה או בוכה. אבל תמיד אמרו לי שאסור לתת לו לישון על הידיים, כדי שלא יתרגל כמובן. לקרוא פה על גישה שהולכת עם מה שאני מרגישה, זה ממש מחזק ומעודד.

לגבי האוכל - כשהתחלתי את השינוי בתזונה, לפני 7 חודשים בערך רציתי שזה ישפיע על המון דברים. לא כולם קרו. אבל שניים מרכזיים כן – האחד, ירדתי 10 ק"ג שעליתי בשנתיים-שלוש האחרונות, וחזרתי למשקל הרגיל שלי.
השני והמשמעותי יותר – הפסקתי להיות חולה. בשנים האחרונות הייתי חולה המון. דלקת חניכיים, אוזניים, גרון. מחלת הנשיקה שהפילה אותי לכמה חודשים. חולשה, עייפות, צינון וחום. כמה פעמים בשנה, כל פעם בערך שבוע שאני לא מתפקדת. הייתי לוקחת אקמול, דקסמול, שותה תה. זה כמובן לא באמת היה עוזר.
השנה - בסתיו, לפני שעשיתי את השינוי המשמעותי בתזונה, הייתי חולה פעם אחת. הייתי 4 ימים חולה - עם חום, כאב גרון ונשימה כבדה. החלטתי לא ללכת לרופא, ולא לקחת תרופות כלל. רק לשתות המון תה עם ג'ינג'ר, שום, בצל בדבש, ומרק כתום. אחרי יומיים בערך התחיל לרדת החום, ואחרי 4 ימים הייתי על הרגליים. גיסי היה חולה בדיוק באותו זמן, עם סימפטומים דומים לשלי. הלך לרופא וקיבל אנטיביוטיקה. הרגיש בדיוק כמוני+ יום אחד מחלה יותר ממני. ראיתי שזה עובד – לא צריך את התרופות, לא צריך רופא. צריך אוכל מחזק ומנוחה רבה.
מאז, לא הייתי חולה בכלל השנה. מדי פעם טיפה צינון בימים הקפואים ממש, אבל זה היה למשל יומיים אף סתום, או יום כאב גרון. כאלה שלא משפיעים על כלל הגוף, לא מחלישים כמעט בכלל ויכולתי להמשיך לתפקד תוך כדי. בכל פעם שהרגשתי משהו כזה מתקרב, שתיתי תה עם ג'ינג'ר, או אכלתי קצת שום, וזה פשוט עבר.
בשבועות שהתפתיתי לכל מיני ואכלתי הרבה סוכר – הרגשתי את הגוף נחלש, הרגשתי איך מחלות יכולות לקפוץ עליי בקלות.

כל הסיפור הזה כדי להגיד – מרגישה שהשינוי הזה ממש משמעותי לגוף שלי. מאמינה שזה מאוד חשוב להריון, שזה יהיה חשוב להנקה, ושזה יהיה חשוב לגוף של הילדים שלי כשיבואו – שאני יודעת במה להאכיל אותם. שלמדתי מה בריא לפני שהם הגיעו.
רואה תינוקות שנכנסים לגן בגיל 3 חודשים-חצי שנה, ונהיים חולים בלי הפסקה. חושבת שכל הדברים האלה שאני מרשה לעצמי להאמין בהם עכשיו, על חשיבות ההנקה, חשיבות המגע, הקרבה להורים וכו', יחזקו את התינוק שלי כשיבוא, יתנו לו הרבה בריאות והאהבה. ובעיקר - יתנו לי את הכוח להחליט החלטות ממקום מודע, ממקום של ביטחון בעצמי, ולא ממקום של "ככה צריך".

שינויים רבים נוספים – כמון הוצאת האקונומיקה מהבית (בעלי אמר לי מתישהו, אחרי שחשבנו שהיה ביוץ – אל תנקי עכשיו את השירותים, אם את בהריון? זה מסוכן כל החומרים האלה. וזה דרבן אותי להפסיק להשתמש בזה בכלל. אם החלטנו זה מסוכן אז למה להשתמש?)

עוד לא יודעת איזה אמא אהיה. יש לי בראש המון חלומות ודמיונות. אבל יודעת בוודאות שהיום אני יכולה להיות אמא טובה יותר ממה שיכולתי להיות לפני שנתיים. שלזמן הזה היה משמעות. יהיה לי קשה לחכות אם תידרש עוד תקופת זמן משמעותית כזאת (למשל עוד שנה, ולא רק חודש-חודשיים), אבל מנסה לזכור כל הזמן שכשזה יגיע זה יהיה הזמן הכי טוב והכי מתאים כדי שנהיה משפחה.
מאוד קשה לזכור את זה...

[תפילה_לאם]

ואדע רק בדיעבד.
סיכוי גדול שאפילו בדיעבד לא באמת תדעי, כי הרי הכול מורכב ממכלול של גורמים.
למשל, אחרי שהריתי את התאומות לאחר חודשיים של איקקלומין, תהיתי אם באותו החודש יכולתי להרות ללא התוספת הכימית הזאת, ואז ההריון היה מסתכם בעובר אחד, כמו שקרה בכל ההריונות הספונטניים שלי, שחלקם הגיעו במהירות וחלקם לאט יותר. איך אפשר לדעת?


_יהיה לי קשה לחכות אם תידרש עוד תקופת זמן משמעותית כזאת (למשל עוד שנה, ולא רק חודש-חודשיים), אבל מנסה לזכור כל הזמן שכשזה יגיע זה יהיה הזמן הכי טוב והכי מתאים כדי שנהיה משפחה.
מאוד קשה לזכור את זה..._

[פרח_בית*]

קצת על החג
ביום שישי התחילה הווסת להגיע לאט לאט.
מלווה בכאבים, עייפות וחוסר כוחות כללי.
זה היה לי די קשה, בעיקר כי היינו אצל המשפחה של בעלי, ולא הרגשתי כל כך בנוח פשוט להסתגר בחדר במשך שעות.
לא הצלחתי להיות אדיבה או נחמדה, בטח לא חייכנית.
זה פחות היה מפריעה לי אם היו רק ההורים ואחים שלו, שאתם אני מרגישה יחסית בנוח, אבל היו גם סבא וסבא שלו ודודה ובנות דודות, שאותם אני פוגשת לעתים די רחוקות ולא מכירה כל כך טוב.
כל הזמן הרגשתי שהם בטח מסתכלים עליי וחושבים כמה אני עצלנית או אפטית או אנטיפטית...
לרוב כשאני שם אני עוזרת לחמותי במטבח. בגלל שאני צמחונית לרוב אני דואגת להכין הרבה מנות של ירקות כדי שיהיו לי דברים שאני אוהבת לאכול. לפעמים מכינה קינוח. הפעם לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים, וכמעט לא התקרבתי למטבח.
בליל הסדר, אחרי האוכל, הם המשיכו לקרוא את ההגדה, ואני כבר לא הייתי מסוגלת לשבת ועליתי לחדר לנוח. כל הזמן הרגשתי שהם בטח מסתכלים וחושבים...
החלק הכי קשה הגיעה בלילה. בסביבות חצות התעוררתי, כאבה לי הבטן ולא הצלחתי להירדם 3 שעות. לרוב הדבר שהכי עוזר לי זה ללכת לשירותים לרוקן את הדם בכל פעם יש כאב. הבעיה הייתה שהבית היה מלא באנשים, והרבה מהם עדיין היו ערים. אז גם הרגשתי לא נעים ללכת כל 10 דקות לשירותים, כי זה בטח ייראה מוזר, וגם הרבה פעמים כשהייתי ממש צריכה, השירותים היו תפוסים.... אלו היו 3 שעות של סבל, גם פיזי וגם שלא "לא נעים".
מרוב שהשתגעתי הפרעתי גם לבעלי לישון, והוא היה מסכן, גם עייף וגם הרגיש לא נעים שאני ככה סובלת וזה אצל המשפחה שלו. הצטער שלא היינו אצל המשפחה שלי, ששם הייתי מרגישה יותר בנוח.

בבוקר הרגשתי קצת יותר טוב.
נסענו למשפחה שלי.
רוב הזמן הצלחתי להיות יחסית בסדר, לשבת עם כולם ואפילו לדבר. כמה פעמים עליתי למעלה לנוח עם כרית חמה (שזכרתי להביא מהבית ), ובצהריים ישנתי קצת. הרגשתי יותר בנוח ללכת כל הזמן לשירותים, כי היו המון אנשים וזה בית גדול עם הרבה אנשים שיוצאים ונכנסים, אז לא נראה לי ששמו לב כל פעם שנעלמתי. בזמנים שפחות כאב לי הצלחתי אפילו לשחק קצת עם אחיינים שלי ובני דודים שלי (הם קטנים), שזה תמיד מעודד אותי כי הם כאלה חמודים .
היום עבר סך הכל בטוב.
לבעלי עדיין היה קצת קשה, הרגיש מאוד לא נעים לגבי הערב חג ואיך שהרגשתי, והתבאס שהחג היה בסימן כאבי בטן במקום שמח וכיפי לשנינו. זה קורה הרבה כשאני במחזור, זה ממש מוריד לו את המצב רוח, ותמיד גורם לי להרגיש ממש רע, שזה ככה משפיע עליו... אבל באמת לא יודעת מה לעשות אחרת, כי כשאני ככה אני פשוט לא מצליחה להחזיק את עצמי ולהתגבר על הכאב.

לגבי המשפחה של בעלי, ביקשתי מאחותו שתגיד לדודה שלו שהייתי במחזור כדי שתבין למה התנהגתי ככה בערב חג. היא אמרה לה, ובערב כשהיינו שם שוב היא שאלה איך אני מרגישה, והרגשתי טוב עם זה שהיא יודעת.

היום בבוקר קמנו שנינו יותר טוב. אני עוד קצת חלשה אבל בינתיים בלי כאבים, ובעלי הצליח להחזיר לעצמו את המצב רוח.
בבית במנוחה.
מחר קבענו פיקניק עם חברים, כנראה יום אחד השבוע אעבוד ואולי ברביעי נטייל קצת.

[פרח_בית*]

יצאנו מהחג עם שלל רב –
דודים שלי הציעו לתת לנו טלוויזיה שהם לא צריכים. הייתה לנו בעבר טלוויזיה מהישנות והשמנות, שקיבלתי לבת מצווה בערך. היה לנו מכשיר עידן +, כזה שאפשר לראות איתו ערוץ 1 ו-2 וכאלה, אבל בכלל לא היינו משתמשים בו. אם אנחנו רואים – זה רק במחשב. בגלל שהטלוויזיה הייתה ישנה, לא היה חיבור למחשב, אז היא סתם עמדה בצד...
שנה שעברה, נראה לי בפסח, נמאס לי ממנה והוצאנו אותה מהבית.
בעלי רצה טלוויזיה, אבל זאת נראית לי הוצאה קצת מוגזמת. אמרתי שאם פעם יביאו לנו טלוויזיה שטוחה עם חיבור למחשב בחינם, ניקח. אז אתמול הם הציעו לנו והוא מאוד שמח. אני פחות התלהבתי מריבוע שחור ענק באמצע הסלון, אבל זה כן יהיה נחמד יותר לראות סרט שנינו ביחד, ולא מול המסך הקטן של המחשב... אז לקחנו, וכשהגענו הביתה היינו צריכים לסדר את כל הסלון מחדש כדי שיהיה קום לטלוויזיה.

והשלל השני – משמח הרבה יותר מבחינתי – דודה שלי הביאה לי מכונת תפירה ישנה שלה שהיא אמרה שהיא כבר בכלל לא משתמשת בה. אני כבר המון זמן רוצה מכונה, כשגרתי אצל ההורים הייתי תופרת במכונה של אמא שלי, אבל בשנים האחרונות בגלל שהמכונה בעיר אחרת, אני תופרת לעיתים מאוד רחוקות. חשבתי אולי ליום הולדת 30 (עוד שנה וחצי..) לבקש מכולם כסף ולקנות לי מכונה.
לא מזמן אבא של בעלי שיפץ מכונה ישנה של זינגר, לא חשמלית, עם רגלית ברזל. הוא רצה להביא לי אותה. שמחתי שתהיה לי מכונה, אבל קצת חששתי שאני אתקשה להשתמש בה. ניסיתי להפעיל כזאת פעם אחת ולא הצלחתי, הוא אמר שרק צריך להתאמן קצת, אבל חשבתי שאם זה יהיה יותר מאמץ מאשר החשמלית , אולי זה יגרום לי להשתמש בה פחות... בכל מקרה, היינו אמורים לקחת אותה אתמול ואז פתאום דודה שלי הביאה לי את החשמלית שלה.
היה לי מאוד לא נעים מאבא של בעלי, שכל כך רצה לתת לי את המכונה ושיפץ אותה במיוחד בשבילי (לא ביקשתי, כן? הוא לקח לשיפוץ והודיע לי שזה בשבילי כשזה היה מוכן). בעלי אמר לו שקיבלתי מכונה חשמלית וראיתי שהוא התאכזב. עדיין לא בטוחה מה הייתה הדרך הנכונה להתמודד עם הסיטואציה... אולי כן לקחת את המכונה? אולי באמת מכונה כזאת יותר איכותית. מצד שני לקחת שתי מכונות היה נראה לי קצת יותר מדי... גם אין לנו כל כך הרבה מקום בבית, וגם אני לא תופרת עד כדי כך הרבה שיהיה שימוש לשתיהן...
וגם – את המכונה החשמלית היה לי קצת קשה לקחת, כי מכונת תפירה מבחינתי זה משהו רגשי כזה, היא קיבלה אותה כשהבן שלה נולד, ותפרה איתה דברים לעצמה ולילדים. אז שאלתי בערך 10 פעמים אם היא בטוחה, ואם הילדים שלה לא רוצים את זה במקרה. היא אמרה שלא ושאני אקח. אז לקחתי.
בכל מקרה למרות כל הלבטים, אני ממש מרוצה, כי עכשיו יש לי מכונת תפירה חשמלית! אני ממש מחכה לחזור ולתפור.

[מיכל_בז*]

היי פרח, סתם רציתי להגיד שגם אני מאוד מאוד מאוד מכירה את האכזבה, גם מלפני עלמה וגם עכשיו עכשיו.

אבל רציתי לעודד ולומר לך שברגע שהתינוק יבוא (והוא הרי יבוא) לזמן שחיכית לו תהיה פחות משמעות "כבדה". אני גם מרגישה שהזמן הזה באמת עזר לי מאוד עם עלמה, שלא הייתה תינוקת קלה, אבל למרות הקושי הגדול, לא נשכח מנני הנס שבהיותה.

[תמרוש_רוש]

רק עכשיו גיליתי את הבלוג

לרוב הדבר שהכי עוזר לי זה ללכת לשירותים לרוקן את הדם בכל פעם יש כאב.
איזה מדהים! כשקראתי ברפרוף את הפוסט מלפני כמה ימים שבו התבאסת מהווסת הצפויה, ודווקא בחג, ישר חשבתי בשבילך על לרוקן את דם הוסת וגם התנסויות במודעות וסת ורציתי להמליץ.
אצלי, מעבר לרפידות בד (תחבושות רב פעמיות) חיסל כמעט חצי מהכאב, וכריעה על האסלה לריקון הווסת העלים את רוב החצי השני.
תומכת בך שתעשי את זה תמיד, בלי להתבייש. אה, וגם לשתות המון בימים האלה, חצי כוס או כוס כל פעם שאת מתרוקנת, כי אם השלפוחית מלאה קל יותר לרוקן עם עבודה נכונה של שרירי רצפת האגן (וגם קל יותר להרגיש מבפנים מתי הגל בא).

הווסת האחרונה שלי תפסה אותי חזק, עם תחושת חולשה כללית, עייפות ומחלה, ודווקא באותו יום התנדבתי לבקר במחנה מעצר של פליטים לא חוקיים. נו, אז עדיין רצתי לשירותים כל רבע שעה, תחת עינה הפקוחה של השומרת שהיתה צריכה לפתוח ולסגור לי את הדלת כל פעם.... מבחינתי אלה החיים, צורך הוא צורך הוא צורך, ואם אפשר מבחינה טגכנית ללכת - אין לערער על כך.
(כמובן שבעבודה זה לא תמיד הולך - אי אפשר לחמוק לשירותים באמצע טיפול. אבל בין טיפולים גם טוב)

המשך חג נעים וטוב

[תמרוש_רוש]

אה, ורק עכשיו התחלתי לקרוא אותך מהתחלה וגיליתי שכבר גילית את הדפים האלה

לא מזמן סיימתי את לימודיי, ואני אמורה להתחיל לעבוד בקרוב. המקצוע שלי הוא מקצוע טיפולי, ומניסיון העבר אני יודעת שהדבר הכי קשה לי בעבודה כזו זה התגובות השליליות שמתעוררות אצלי כלפי משפחות המטופלים, בעלי מקצוע והמטופלים עצמם. שלא עושים את מה שאני חושבת שצריך לעשות, שמתנהגים בצורה הפוכה לגמרי לכל מה שאני חושבת או מאמינה. אני יודעת שזה משהו שמלווה הרבה אנשי טיפול. אבל נראה לי שזה יגרום לי להמון קושי בעבודה והייתי רוצה לדעת להתמודד עם זה טוב יותר. בעבודה וגם בחיים...
תשמעי...
מזדהה מכמה כיוונים.
מטפלים, אחיות, רופאים וכאלה, נורא טובים בלתפוס תחת על המטופלים שלהם. סליחה על הביטוי. יש משהו בהכשרה שלנו שמעודד את זה.
ולוקח זמן עד שאת מוצאת את המקורות שמלמדים אותך - שהמטופל, הקליינט, הוא זה שנמצא במרכז חייו, והוא זה שאולי מסוגל (בימים הטובים שלו) לדעת מה נכון לו - ולא את ואני, שיכולות להציע מידע והבנה כללית ורעיונות פרקטיים, אבל לעולם לא נדע באמת, מה בדיוק מכון מתי ואיך ואיפה.
על אחת כמה וכמה הורים, שאת עובדת אתם ועם הילדים שלהם.

ולכן, בין השאר, הלכתי ללמוד להיות תומכת הנקה (בארגון שהוא המקבילה של לה-לצ'ה). ושם לא הפסיקו לטחון לנו בשכל: אתן לא נותנות עצה מקצועית, ולא נותנות הוראות והנחיות. אתן נותנות לנשים הצעות, טיפים ואפשרויות.
הלשון התומכת, הקפידו אתנו על זה מאוד מאוד. לא להגיד "צריך לעשות כך-וכך". להיזהר בשימוש במילה "טוב", כי היא מילה שיפוטית שמשתלטת על המשפט. נתנו לנו המון אפשרויות ניסוחיות אחרות: אפשר לעשות... את יכולה לשקול... מה דעתך לנסות... נשים רבות גילו שמתאים להן... אמהות רבו אוהבות את... יש כמה אפשרויות במצב כזה:.... נסי ותראי מה הכי מתאים לך....
והכי עוצמתי, בייחוד לנשים שנתקלו בעצה לא מוצלחת מצד גורמים משפחתים ורפואיים: מה את חושבת? מה את היית רוצה לעשות?

והכריחו אותנו להתעמת עם הערכים שלנו ועם מה שאנחנו חושבות שטוב ונכון, בענייני הנקה והורות בכלל, וליצור תסריט שבו אמא מטלפנת אלינו ובאה בדיוק בגישה מנוגדת לכל מה שאנחנו מאמינות בו: מה נעשה אז? מה נגיד לה אז? איך נמלא את חובתנו הבסיסית ביותר: להיות בעדה, לכבד אותה, לתמוך ולסייע לה להגשים את המטרות שלה?

ההתנסות הזאת, בלימודים ובהתנדבות, היתה מאוד משתלמת ומספקת בעיני. את יודעת אילו שיחות טלפון, מכל המאות שעשיתי, אני זוכרת הכי הכי לטובה? מצד אחד שיחה אחת עם אם לפעוט בן שנה וחצי, שניסתה לגמול ולא הצליחה, ובשיחה גילינו שבכלל היא לא רוצה לגמול אותו, רק רוצה ללמד אותו לינוק יותר בעדינות. ומצד שני, אמא לתינוקת בת שבוע, שהיתה לה התחלה קשה, ניסתה להניק ולא הצליחה, ניסתה לשאוב ולא הצליחה, וטילפנה אלי כדי למצוא תמיכה בהחלטה להפסיק לנסות. היכולת שלי להיות אתה, פשוט להחזיק לה את היד עד שהיא מצאה בתוכה את היכולת להגיד: אני חושבת שאני צריכה להפסיק, זה לא הולך. והיכולת שלי לא רק להגיד לה, אלא גם להאמין בזה: את היחידה שיכולה לדעת מתי הזמן להגיד "די". זאת היתה אחת השיחות הטובות והמספקות ביותר שהיו לי.
לא מבינה איך אנשי מקצוע טיפוליים אחרים מסתדרים בלי הכלים האלה

*בעניין ה"בעלי" – מעולם לא השתמשתי במילה הזה כל כך הרבה כמו פה... אוהבת להגיד בן זוגי, זוגי, אהובי וכו'. לרוב אני פשוט מציגה אותו בשמו. אבל פה קצת לא יודעת מה לכתוב במקום.... אשמח להצעות
פשוט תני לו ניק, שם חיבה שמתאים לו.
לאיש שלי אני קוראת פה "זוט", כי הוא קט כזה.

[תמרוש_רוש]

פשוט תני לו ניק
אופס, סליחה. נאמנה לנושא הקודם, עלי לומר:
את יכולה לתת לו ניק. אני מכירה כמה נשים שעשו זאת ונהנות מזה

[פרח_בית*]

קראתי את הדברים מזמן אבל לקח לי קצת זמן להגיע לכתוב....

מיכל, תודה שיהיה גם לכם בהצלחה ושיגיע במהרה!

[פרח_בית*]

ותמרוש
אז עדיין רצתי לשירותים כל רבע שעה, תחת עינה הפקוחה של השומרת שהיתה צריכה לפתוח ולסגור לי את הדלת כל פעם....
אני בקטעים האלה מרגישה כל כך לא נעים... חולמת על עולם שבו כולן מרוקנות את הדם, ומחזור זה משהו שמדברים עליו ממש בחופשיות, אז אפשר פשוט להגיד – "סורי שאני רצה לשירותים כל רבע שעה, אני בווסת" וזה לא יישמע הזוי...
אבל תכלס נדיר שאני מגיעה למצבים שאני צריכה למצוא פתרון בעבודה, כי הכאבים שלי הם כאלה שלא ממש מאפשרים לי לצאת מהבית בזמן ווסת... אולי בגלל שאני כל כך לא מיומנת זה כל כך מביך אותי... אני רגילה להיות בבית שלי, במיטה, עם כרית חמה, חופשיה ללכת לשירותים מתי שאני צריכה.

ושם לא הפסיקו לטחון לנו בשכל: אתן לא נותנות עצה מקצועית, ולא נותנות הוראות והנחיות. אתן נותנות לנשים הצעות, טיפים ואפשרויות.
זה משהו שיודעים בראש אבל מאוד קשה לדבוק בו תוך כדי עבודה... ברור שאני מציגה הכל כהצעה בלבד, לרוב אני בן אדם מאוד זהיר ומנומס בתקשורת עם אחרים. לרוב פשוט מציגה להורים או לגננות את מה שאני עושה, מה עוזר לי מול הילד במקרה הזה, כרעיון שהם יכולים גם להשתמש בו. אבל קשה שלא ירוץ בראש "אבל נו באמת, למה הם לא עושים את זה?? זה פשוט היה משנה להם את החיים...." או "אם הם רק היו עושים ככה וככה לילד הזה היה הרבה יותר קל"....

[תמרוש_רוש]

קשה שלא ירוץ בראש "אבל נו באמת, למה הם לא עושים את זה?? זה פשוט היה משנה להם את החיים...."
זו שאלה תקפה וחשובה - כשהיא נשאלת, וכשאת באמת רוצה לשמוע את התשובה.
למה באמת הם לא עושים את זה?
מה יקרה אם הם כן ינסו לעשות את זה?
מה דרוש להם כדי שיוכלו לעשות את זה ולהרגיש עם זה בנוח? מידע? מיומנות? סביבה מתאימה? כלי מתאים? מסגרת זמן? אמונה שזה הדבר הנכון? מה?
איך זה עשוי לא להצליח להם? אולי הם ניסו וזה לא הלך? איך הם ניסו? מתי? לכמה זמן?

אם את יכולה לא רק להציג להם מה את עושה, אלא גם לפתוח את האופציה הזאת לדיון, ולהקשיב בתשומת לב לתשובות שלהם, ההבנה תתחיל לזרום.
וגם האתגר - של איך לשחק עם הטכניקות שלך ולשנות אותן כדי שיתאימו לכל מיני מצבים ואנשים.
למשל: "מה דעתך על מה שעשיתי עכשיו? את יכולה לראות את עצמך עושה דבר דומה?"
או: "מה היה קורה אילו היית מנסה...?"
או: "האם נראה לך מועיל לנסות את..."
ואחרי שהצעת להם דברים ואת רואה ששום דבר לא קורה: "אני רואה שההצעות שלי לא מתאימות לך, אבל לא לגמרי מבינה למה. תוכלי להסביר? למה זה לא עובד?"

זה משהו שיודעים בראש אבל מאוד קשה לדבוק בו תוך כדי עבודה
והסיבה היא פשוטה מאוד: כי דיברו אתכם על החשיבות של "המטופל במרכז", אבל אף פעם לא עצרו כדי ללמד ולתרגל אתכם טכניקות ייעוץ בסיסיות ויישומיות. הכל היה באויר. תקני אותי אם אני טועה
"לדבר על החשיבות של" ו- "ללמד את", אלה שני דברים שונים לחלוטין...
(כידוע לכולנו עד כאב כשזה מגיע להנקה)

והמעצבן בדבר, הוא שזה כל כך פשוט וקל, אם מתמקדים על זה ולומדים ומתרגלים את זה באופן מובנה. זה לא מדע טילים. זה נגיש - או היה יכול להיות נגיש ופשוט.

[פרח_בית*]

תמרוש, מעניין מאוד מה שכתבת. קראתי כבר אז וראיתי עכשיו שלא הגבתי...
צריכה להתעמק בזה יותר ולשאול עוד שאלות.

[פרח_בית*]

מרגישה משותקת.

עשיתי בדיקה ביום חמישי. אין הריון.
בחמישי בבוקר, מרגע שעשיתי את הבדיקה ועד שהגיעו התוצאות, היה לי מאוד קשה. הבטן לא הפסיקה להתהפך וכל הזמן הסתכלתי על השעון.
זה גם היה יום שקצת הלחיץ אותי בעבודה, כי היו ישיבות עם הורים וזה משהו שקצת מערבב לי את הבטן בפני עצמו....
אבל אחרי זה, בהמשך היום, הצלחתי להתגבר והתמודדתי בסדר סך הכל.
חיכיתי שהווסת תגיע אתמול, בינתיים היא לא מגיעה.
זה מאוד לא טוב, כי זה משאיר איזה שבריר תקווה שהייתה שגיאה בבדיקה, ובעצם יש הריון.
ניסיתי לא לחשוב את זה (מניסיון קודם, זה ממש שובר אותי כשהדימום מתחיל...), אבל מהרגע שבעלי אמר את זה אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש...

חוץ מזה, אני הולכת היום למעין ראיון עבודה במקום נוסף, משרה קטנה לכמה שעות בשבוע. היא נשמעת נחמדה, וכבר דיברנו בטלפון. אבל עדיין מלחיץ אותי. כי צריך לעשות רושם טוב, כי זה לא בטוח שבאמת אעבוד שם בסוף, כי אני לחוצה מהעבודה עצמה. זאת גם עבודה עם ילדים, אבל שונה ממה שאני עושה היום ומרגישה שאולי אין לי מספיק ידע/ניסיון/ביטחון כדי לעשות אותה כמו שצריך... והיא גם רחוקה יחסית ועוד כל מיני דברים שמפחידים אותי...

חוץ מזה, יש את עניין הדירות.
לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה פה, אבל אנחנו רוצים לעבור דירה. בעלי רוצה כבר שנתיים, הוא מרגיש שבדירה הזאת לא נצליח להיכנס להריון. אני כל הזמן הייתי בדעה הפוכה, שזאת דירה שמתאימה לנו כל עוד אין לנו ילד, ונישאר בה "רק עוד קצת", עד שניכנס להריון, ואז נעבור לדירה שתתאים לנו יותר.
בסך הכל הדירה נחשבת ממש טובה ולא נורא יקרה (כלומר כן יקרה אבל לא באמת אפשר למצוא משהו יותר זול באזור...). כל החברים שלנו שרואים אותה מתלהבים ואומרים שכיף לנו ואיך מצאנו אותה. הגודל שלה סבבה, סידרנו אותה נעים.
אבל יש בה המון בעיות שמוציאות אותי מדעתי, ובעיקר ממש לא מתאים מבחינתי לגדל פה תינוק.
בעיות רטיבות/טפטופים/עובש/רעש/קור ועוד. וגם - כי עם ילד הייתי רוצה לגור בדירה עם חצר, אולי מחוץ לעיר. אבל בלי ילד זה נראה לי צורך לא מספיק מהותי בשביל שנעשה את הצעד של לצאת מהעיר, להתרחק מהשוק, לקנות רכב וכו' (גם מבחינה כלכלית קצת מלחיץ אותי, אבל האמת שאם נמצא משהו מספיק זול מחוץ לעיר ההבדל לא יהיה משמעותי כל כך).
מה שיוצא זה שאני במעין המתנה כזאת. עד שניכנס להריון לא עוברים דירה.
מצד שני נמאס לנו ממנה.. ואנחנו כבר ממש רוצים לעבור.
אבל לעבור שוב בתוך העיר זה מעצבן, כי אם ניכנס להריון, אז עוד שנה נרצה לעבור שוב...
והחיפוש עצמו מלחיץ אותי, כי יש עניין כזה עם דירות להשכרה שכולן או פיציות, או מגעילות, או יקרות, או שמיליון אנשים רוצים אותן וצריך ממש להילחם...

ובנוסף – אנחנו מחפשים דירה לקנייה. המון זמן דחינו את זה כי לא הצלחנו להחליט אם לקנות משהו להשקעה או משהו לגור בו. עד שהגענו למסקנה סופית שאנחנו לא רוצים לגור במקומות שאנחנו יכולים להרשות לעצמו לקנות, אז כנראה נקנה להשקעה ונמשיך לגור בשכירות... הבעיה שצריך לחפש, להחליט איפה, להשקיע בזה זמן ואנרגיה ובעיקר לא לתת לזה להפחיד אותי כל כך...

הבעיה בכל הדברים האלה – שכמו שכתבתי בהתחלה, הם משתקים אותי...
תכננתי היום להיות בבוקר בבית ולהספיק כמה דברים. או להתעסק בדירות, או לעבוד קצת, או לפחות לבשל. לא יודעת, משהו מועיל... במקום זה כל הדברים האלה יושבים לי בראש ומלחיצים אותי ולא עשיתי כלום חוץ מלקרוא בבאופן...
ולא כמו בדרך כלל, זאת לא הייתה היתקעות כי התחלתי לקרוא ולא הצלחתי להספיק. אלא כי פשוט כל פעולה אחרת הפחידה אותי אז המשכתי לבהות במסך...
אוף....

[תמרוש_רוש]

קוראת אותך

איך היה הראיון?

בקשר לדירה:
_יש בה המון בעיות שמוציאות אותי מדעתי,
בעיות רטיבות/טפטופים/עובש/רעש/קור ועוד.
ובעיקר ממש לא מתאים מבחינתי לגדל פה תינוק - כי עם ילד הייתי רוצה לגור בדירה עם חצר, אולי מחוץ לעיר. אבל בלי ילד זה נראה לי צורך לא מספיק מהותי בשביל שנעשה את הצעד של לצאת מהעיר, להתרחק מהשוק, לקנות רכב וכו'.
מה שיוצא זה שאני במעין המתנה כזאת. עד שניכנס להריון לא עוברים דירה.
מצד שני נמאס לנו ממנה.. ואנחנו כבר ממש רוצים לעבור._

יקירתי, הכתובת רשומה על הקיר.
אתם רוצים לעבור דירה.
את רוצה לעבור דירה.
הדירה הזאת, יש לה את היתרונות שלה, אבל היא משגעת אותך.
ויש לך רעיון ברור של איך ואיפה היית רוצה לגור, ואפילו העניין הכלכלי לא ממש משמעותי - ההבדל יהיה קטן, הוצאות נוספות מצד אחד יתקזזו עם חיסכון במקום אחר.
אז מה עוצר אותך? הא בהא תליה, הקונספט של "קודם נעשה את זה ורק אז את ההוא", שברוב המקרים בחיים, זה קונספט תוקע ולא מועיל.
אתם רוצים לצאת? צאו. צאו לדירה שתתאים לכם גם עכשיו וגם עם תינוק. אם ההבדל הכלכלי הוא לא כזה גדול, אז למה לדחות את הקץ?
אני עם בעלך. אין ערובה שמשהו יקרה, כמובן, אבל אשה צריכה בית בשביל ללדת.
האם הדירה הזאת, על כל מעלותיה וחסרונותיה, נחשבת בעינייך ל{{}}בית{{}}?

[תמרוש_רוש]

ועוד עם ניק כמו פרח בית -
נו?? את לא שמועת מה את מנסה להגיד לעצמך? פרח-בית צריך בית.
וכבר יש לנו אינדיקציה כלשהי לכך שאת לא מעזה לפרגן לעצמך ולהכיר בצורך שלך לבית שאת זקוקה לו - אפילו לא דף בית אישי בבאופן.

[פרח_בית*]

אתמול עבר עליי יום זוועה.
בבוקר לא הרגשתי כל כך טוב, הרגשתי את הווסת מתקרבת.
התלבטתי מאוד אם להישאר בבית או ללכת לעבודה. חשבתי להגיע קצת באיחור ומקסימום לצאת קצת יותר מוקדם.
אבל הרגשתי חלשה והחלטתי לתת לעצמי לנוח.
איזו החלטה מעולה!
שעה אחרי שהחלטתי, התחילו לי כאבי בטן מזוויעים.
כנראה בנוסף למחזור היה לי גם איזה וירוס בטן או קלקול קיבה או משהו, שהגיעו בדיוק באותו זמן!
בחיים שלי לא הרגשתי ככה. התפתלתי מכאבים, כל הגוף שלי היה חלש, הזעתי כולי. חשבתי שאני עומדת להתעלף. בשלב מסוים מרוב כאבים נשכבתי על הרצפה של השירותים (שהייתה מטונפת יש לציין, לא הספקתי לשטוף....).
ככה עברו שעה-שעתיים, עד שנרגע קצת והצלחתי להגיע למיטה. לקח לי המון זמן להירדם, אבל בסוף הצלחתי וישנתי בערך שעה.
קמתי הרבה יותר טוב, עדיין חלשה אבל בלי הכאבים (רק של הווסת...), ושאר היום נחתי.
היום הרבה יותר טוב, רק טיפה חוסר נוחות של הווסת וחולשה. ממש נסבל ואני עדיין נחה.
עדיין מפחדת לאכול, כי זה היה ממש טראומטי. אכלתי רק תפוח ובייגלה (כמעט שנה שלא אכלתי בייגלה... אתמול התלבטתי מה אני לא מפחדת לאכול וחשבתי להכין קרקרים, אבל אז הבנתי שאני לא יכולה לעמוד על הרגליים מספיק זמן כדי אפילו להוציא את הדברים מהמקרר... אז שלחתי את בעלי לקנות משהו במכולת...).
מחר נראה לי שכבר אחזור לעבודה.

[פרח_בית*]

איך היה הראיון?
הריאיון היה בסדר, לא ממש ראיון. דיברנו לפני זה בטלפון, והיא בעיקר הראתה לי את המקום והסבירה לי על העבודה. שבוע הבא אני אלך
לצפות שם בטיפולים ואז נראה סופית.
בתכלס הריאיון עצמו לא ממש הלחיץ אותי כמו סיטואציה לא נעימה שנוצרה. זאת שהמליצה עליי שכחה שאני נשואה, ואמרה למראיינת שאני לא נשואה. היה להם הרבה נשים שיצאו בזמן האחרון לחופשות לידה, וכנראה שבגלל זה היא שאלה.
לא אוהבת ששואלים את זה, אבל כבר שמעתי שזה ככה בהרבה מקומות אז לא הופתעתי.
בכל מקרה, בגלל שאני חושבת שזה לא עניינם (או יותר נכון - פשוט לא סיבה אם להעסיק מישהי...אני למשל כבר שנתיים מנסה להיכנס להריון ועדיין לא מצליחה, אז כמה זמן לא יעסיקו אותי בגלל זה?), אז לא טרחתי להגיד באופן מיוחד שאני כן נשואה. יש לי טבעת אז אם היא מאוד מסתקרנת היא יכולה להציץ לי על האצבע...
אבל זה גרם לי לתחושה קצת לא נעימה, מן תחושה שאני מסתירה משהו.. לא יודעת אם היא ראתה את הטבעת או לא... בכל מקרה הנושא לא עלה...
נראה לי שבסופו של דבר אם זה יהיה סבבה מבחינתם אני כן אלך על זה, זה מעט שעות אבל ניסיון טוב, מקום נחשב והבנתי שההדרכה מאוד טובה. זה התפתחות הילד, קצת מלחיץ אותי כי בניגוד לגן זה מספר טיפולים מאוד מוגבל וצריך להיות יותר ממוקדים (בגן יש לי המון זמן לניסוי וטעייה...), וגם כי הורים נוכחים בחדר שזה משהו שאני ממש אצטרך להתרגל אליו...
אבל זאת נראית לי למידה ממש חשובה אז אני מקווה שזה כן יסתדר.

[פרח_בית*]

בעניין הדירה
יש בדירה הזאת המון חסרונות, אבל גם הרבה דברים שאני אוהבת, יש בה הרבה אור ואוויר. היא מרווחת. המטבח גדול ונוח.
מצד שני גם הרבה חסרונות, בעיקר בחורף – רטיבות שמופיעה כל פעם במקום אחר, צריך לנקות עובש מהקירות, צריך להכניס את כל הדברים מהמרפסת שירות כי מטפטף שם... אי אפשר לשים אוכל בארונות מטבח כי זה מתמלא תולעים (כל האוכל היבש במקרר). החלונות לא נסגרים מספיק טוב אז בחורף מאוד קר...
בנוסף, לא מזמן קראתי בדף פנג שואי וזה הביא אותי לתובנות נוספות. למשל – הדלת כניסה והדלת חדר שינה לא נפתחות עד הסוף, בגלל גורמים שאנחנו לא יכולים לשנות (ארון חשמל וארון קיר גדול שחוסמים את פתיחתן). זה משהו שכל הזמן הפריע לי למרות שזה לא קריטי ביום יום ופתאום הראייה של הפנג שוואי נתנה לי עוד זווית להסתכל עליה.... פתאום הרגיש לי ממש חוסם...
ועניין שהפריע לנו מהיום הראשון – רטיבות בתקרה מעל המיטה... זה משהו שהשכן מלמעלה היה אמור לתקן מזמן, הוא טען שתיקן אבל זה חזר...

אבל למרות החסרונות - יש לי המון חששות מהמעבר. חלקן רציונליים וחלקם פחות.
קודם כל, החיפוש מאוד מלחיץ אותי, עקב חיפושי עבר נוראיים.
כשמחפשים דירה בתוך העיר זאת ממש מלחמה, יש בערך 30 זוגות על כל דירה וצריך ממש להילחם איתם כדי להיכנס (פעם שעברה שחיפשנו, זוג אחד ממש רץ לפנינו ברחוב כדי להגיע לדירה קודם...).
זה למשל פחד לא ממש רציונלי, כי מחוץ לעיר כמו זה נראה בינתיים, הביקוש פחות מטורף, וגם הפגישה היא עם בעל הבית עצמו, ולא עם הדיירים הנוכחיים שרק רוצים להיפטר מהדירה ועובדים עם רשימה כשהראשון זוכה.

אבל אני מאוד מפחדת שגם בדירה החדשה יהיו המון חסרונות, שנצטרך להתפשר יותר מדי.
כי אכן אפשר למצוא דברים שיהיו לנו ממש בסדר מבחינת מחיר (כלומר משמעותית יותר זולים ממה שאנחנו משלמים עכשיו, וזה יתקזז עם הוצאות רכב), אבל אז הן יחסית קטנות. הדירות הגדולות יותר, כבר מתקרבות למחיר שאנחנו משלמים עכשיו וזה לא ישאיר לנו מספיק כסף לדלק...
בנוסף, בהרבה מהן המטבח קטן (יכול להיות 2-3 ארונות ומדף..), וזה משמעותי לי כי אני מאוד אוהבת לבשל. או שבקושי יש חלונות (לדירות כאלה אני אפילו לא מטריחה את עצמי כדי לראות...).

והכי מפחיד אותי – היציאה מהעיר.
זה משהו שתמיד רציתי. מאז שהייתי ילדה אני מתחננת להורים שלי שנעבור למושב. יש לנו משפחה במושב ותמיד קינאתי בהם... הייתי נוסעת כל חופש גדול לשבוע לסבתא וסבתא, כל היום מסתובבת בחוץ, נוסעת באופניים. אני ממש רואה את החופש שזה נותן לילדים. ואני כל כך רוצה גינה, לגדל בה קצת ירקות, ועלים (יותר מהנענע-בזיליקום-רוזמרין בעציצים הקטנים שלי במרפסת....).
אבל אני גם נלחצת, כי מה אם זה יהיה לי קשה מדי? המרחק, זה שלכל מקום צריך לנסוע עם אוטו. אין את העיר והשוק במרחק 5 דקות הליכה... זה שנצטרך להסתדר שנינו עם רכב אחד... ומה עם אני סתם חולמת על גינה פורחת, אבל בפועל אתעצל ולא באמת אצא החוצה, אלא אשאב לשבת בבית עם המחשב במקום?
אולי יש לי איזה חלום כזה, של איך הייתי רוצה לחיות, אבל אני לא באמת אחיה אותו...
אני מנסה להסתכל על זה כתקופת ניסיון, שנה-שנתיים לגור מחוץ לעיר, ולראות אם זה מתאים לנו. אבל זה עדיין קצת מפחיד...

בינתיים עשיתי צעד ראשון - שלחתי את בעלי לעשות טלפונים ראיתי שזה גדול עליי מבחינה רגשית, אז הוא התקשר היום וקבע לראות ביום שישי. בשלב מסוים הוא היה צריך ללכת ואז הצלחתי להביא את עצמי לעשות שניים-שלושה טלפונים נוספים בעצמי.
מקווה שמשהו מהם יהיה בית חלומות (או לפחות כזה שלא כולל יותר מדי פשרות..)

[פרח_בית*]

_אז מה עוצר אותך? הא בהא תליה, הקונספט של "קודם נעשה את זה ורק אז את ההוא", שברוב המקרים בחיים, זה קונספט תוקע ולא מועיל.
אתם רוצים לצאת? צאו. צאו לדירה שתתאים לכם גם עכשיו וגם עם תינוק. אם ההבדל הכלכלי הוא לא כזה גדול, אז למה לדחות את הקץ?
אני עם בעלך. אין ערובה שמשהו יקרה, כמובן, אבל אשה צריכה בית בשביל ללדת._

_ועוד עם ניק כמו פרח בית -
נו?? את לא שמועת מה את מנסה להגיד לעצמך? פרח-בית צריך בית.
וכבר יש לנו אינדיקציה כלשהי לכך שאת לא מעזה לפרגן לעצמך ולהכיר בצורך שלך לבית שאת זקוקה לו - אפילו לא דף בית אישי בבאופן._

תמרוש, תודה על המשפטים האלו. מחזקים מאוד ומעודדים לפעולה

[פרח_בית*]

כמו שאפשר לקרוא, המון חששות, לחץ ופחדים.
כבר מזמן רציתי לכתוב על זה.
ארחיב בקרוב.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי, אני קוראת אותך בעניין !
הצטערתי לשמוע שהיית חולה, נשמע קשה. איזה מזל שלא הלכת לעבודה !
מבינה אותך ומזדהה עם הפחדים בקשר לדירה, הייתי במקום הזה ואני חייבת להגיד שלמרות כל הפחדים והקשיים אני ממש ממש שמחה שעברתי !
מסכימה עם מה שתמרוש רוש כתבה לך לגבי התקיעות בלחכות כל הזמן כדי לעבור רק בזמן הנכון בדיוק ובעיתוי המושלם ...
הרי זה מעגל כזה, שדבר משפיע על דבר, אז אולי מעבר הדירה יהיה מה שישפיע על השאר ולא להיפך.

בקשר לזה שלדירה הבאה שלכם גם יהיו חסרונות - זה נכון, אבל...
מה שהרגשתי בדירה הקודמת זה שממש מיציתי ונשחקתי מהחסרונות שלה ואני מעדיפה כבר להתמודד עם חסרונות אחרים,
שיהיה לי יותר כח אליהם (בהנחה והם לא יהיו חמורים יותר כמובן...)
וזה בערך מה שקורה. גם פה יש חסרונות אבל סה"כ הרבה יותר טוב...
ואם אתם חושבים לחפש דירה מחוץ לאזור מרכז העיר-נחלאות-רחביה אז אתם כמעט ולא תיתקלו בסיטואציות (הבאמת לא נעימות) של מלחמה ומכרז על הדירה.
אני מזדהה איתך כי אני גם נוטה לחשוב המון קדימה ועל כל הבעיות שייתכנו ואז אני פשוט לא עושה כלום...
אבל גם במקרה של המעבר דירה בסוף פשוט התמודדתי דבר דבר וזה היה פחות קשה מהצפוי (וממה שדמיינתי לעצמי)

ומה עם אני סתם חולמת על גינה פורחת, אבל בפועל אתעצל ולא באמת אצא החוצה, אלא אשאב לשבת בבית עם המחשב במקום?
תנסי... יש סיכוי טוב שרוב הימים תטפחי את הגינה ויהיו גם ימים עצלים מול המחשב... אבל אז תוכלי לצאת להתאוורר בגינה שלך

[אישה_במסע*]

ומה עם אני סתם חולמת על גינה פורחת
לי יש (קרי: בביניין בן שלוש הקומות שאני גרה, בצד שלי של הבניין יש) אנטי-גינה. ואני מאוד שמחה בה. היא פיסה של טבע פראי, ואפילו זה שבאופן קבוע עם סוף החורף קוצצים את הכל ונשארת אדמה חשופה - חבל לי.
בלא-גינה שלי יש סרפדים, וחוביזה. והחוביזה היא בגובה אדם! ויש חרציות ועוד כל מיני פרחים. והיא משקפת את עונות השנה, כמו שהם. פיסת טבע אמיתית, ליד הבית. אני לא רוצה להחליף את הלא-גינה שלי בגינה אמיתית. גם ככה אני סובלת מחסך חשיפה לטבע, והיכולת להביט מהחלון ולראות את החוביזה-בגובה-אדם מסתירה את הנוף, מקטינה אותו.

[פלוני_אלמונית*]

מה שהרגשתי בדירה הקודמת זה שממש מיציתי ונשחקתי מהחסרונות שלה ואני מעדיפה כבר להתמודד עם חסרונות אחרים
פרח, אני מאוד מזדהה עם הרבה ממה שכתבת על החששות בנושא מעבר הדירה. ממש הזכיר לי נשכחות. אני עברתי המון דירות, רובן בירושלים או באיזור ירושלים. מכירה את הדינמיקה בכל שכונה ואת החסרונות והיתרונות של העיר לעומת מחוץ לעיר. ולפני כל מעבר הייתי עסוקה מאוד בחששות דומים. אחרי כמה מעברים התגבשה אצלי גישה דומה לזו שניחוח כתבה. הייתי כל כך מואסת במקום בו הייתי, שהייתי אומרת לעצמי שכבר עדיף חסרונות חדשים... זה הקל עלי במידת מה.

ומה עם אני סתם חולמת על גינה פורחת, אבל בפועל אתעצל ולא באמת אצא החוצה,
מסכימה עם אישה במסע, גם לי כרגע יש ריבוע אדמה שאני לא מצליחה לטפח בו יותר מכמה גרניומים ושיח נענע, אז מה. יש לי אדמה וכמה (הרבה) שיחים ועשבים (שצומחים בר) ואבנים ובוץ בחורף וקוצים בקיץ והקטנטנה שלי הולכת יחפה על אדמה אמיתית מגיל אפס (יש לי חברה בתל אביב שהתינוקת שלה נגעה לראשונה בעלה אמיתי בגיל שנה בערך! ) ועכשיו בגיל שנתיים כבר קוטפת לה חוביזה ואוכלת ומשקה את הגינה (העשבים) ונהנית. אין מה להשוות, באמת.
החוץ בישוב מחוץ לעיר והחוץ בעיר שונים לגמרי ולכן אפילו להסתכל מהחלון החוצה זו חוויה אחרת לגמרי, אז אל חשש במובן הזה, את תיהני מיתרונות המגורים מחוץ לעיר בכל מקרה, לא משנה מה תעשי או לא תעשי...

מקווה שמשהו מהם יהיה בית חלומות (או לפחות כזה שלא כולל יותר מדי פשרות..)
לא רוצה לבאס או משהו אבל מהניסיון שלי אין בית חלומות... וגם פשרות יהיו.. לדעתי כדאי מראש להניח שפשרות יהיו ולא לחפש בכלל בית חלומות, אלא סתם בית שמרגיש ביתי ונעים. ובעיקר בית שאתם מרגישים בו טוב וחיבור.

[פלוני_אלמונית*]

זאת אני גוונים

[פרח_בית*]

מה שהרגשתי בדירה הקודמת זה שממש מיציתי ונשחקתי מהחסרונות שלה ואני מעדיפה כבר להתמודד עם חסרונות אחרים, שיהיה לי יותר כח אליהם
גם אני מרגישה את זה באופן מסוים, זו כבר הדירה השלישית שלי בעיר הזאת (הקודמות היו עם שותפות), ובכל אחת מהן היו מיליון בעיות. ובאמת בשלב מסוים נמאס לי להתעסק שוב ושוב באותן בעיות ויש חשק להחליף אותן. מצד שני, באופן כללי בחיים מאוד קשה לי להתמודד עם הלא נודע, עם דברים שלא בשליטתי ובכלל עם שינויים... אז כל התהליך מלא בחששות..

אישה, גם אני מאוד אוהבת גינות פרא.
בעלי לא כל כך אוהב, אבל כבר הודעתי לו שיום אחד כשתהיה לנו גינה ממש גדולה, אז לפחות חלק ממנה אני אשאיר בכלל לא מעובדת, שיצמחו חוביזות וסרפדים (כדי שיהיה לי מה ללקט...).
כרגע חצי ממה שגודל בעציצים שלנו זה כל מיני עשבים שוטים. הוא רוצה שאני אעקור אותם אבל אני לא מסכימה, כי הם ממש יפים לטעמי ונותנים תחושה של טבע.
נראה לי שהחשש שלי בעניין הגינה זה שאני לא אנצל אותה. עכשיו למשל אני גרה מעל גן סאקר (כבר 3 שנים...), וכל הזמן אומרת שנלך להליכות, או סתם להסתובב, ובפועל זה קורה פעם בחודשיים-חצי שנה... תמיד יש לי המון דברים שאני רוצה לעשות, ובסוף אני נכנעת לעצלות כזאת שמשאירה אותי מול המחשב... עם השנים זה משתפר, אבל עדיין קורה. זה לא באמת קשור ישירות למעבר, אלא מופיע אצלי בעוד הקשרים. יש לי עוד כל מיני מחשבות בכיוון הזה אבל אני לא מצליחה לארגן אותן אז אולי ארחיב בפעם אחרת...

יש לי חברה בתל אביב שהתינוקת שלה נגעה לראשונה בעלה אמיתי בגיל שנה בערך!
היינו לא מזמן בעל האש עם חברים ביער, וכל הפעוטות (סביב גיל שנה) הוצבו על המחצלת ולא הורשו לרדת ממנה או לגעת בחול ובאבנים... אני ריחמתי עליהם כי הם ממש רצו לרדת לאדמה, אז הבאתי להם אבן, בחרתי אחת מספיק גדולה שההורים לא יפחדו שהם ייחנקו וניקיתי אותה קצת... ואפילו ניסיתי לשמור שלא ישימו בפה. עדיין אחרי דקה לקחו להם אותה...

לא רוצה לבאס או משהו אבל מהניסיון שלי אין בית חלומות... וגם פשרות יהיו.. לדעתי כדאי מראש להניח שפשרות יהיו ולא לחפש בכלל בית חלומות, אלא סתם בית שמרגיש ביתי ונעים. ובעיקר בית שאתם מרגישים בו טוב וחיבור.
כמובן שאני לא באמת מתכוונת לבית חלומותיי, זה שאולי יהיה לי בעוד 20 שנה (כשנזכה בלוטו . הציפיות שלי כרגע די מותאמות לסיטואציה, אבל יש כמה דברים שחשובים לי. משערת שגם פה נצטרך להתפשר, אבל מקווה שזה יהיה כמה שפחות...
דברים שחשובים לי מטבח עם כמות נורמלית של ארונות, מקום לשולחן אוכל ופינת עבודה (ולא רק מטבחון פיצי וסלון קטנטן עם מקום לספה). חלונות, אור ואוויר. חצר עם אדמה (כלומר לא מרוצפת לגמרי). ושהמחיר יהיה כזה שנוכל לעמוד בו יחד עם הוצאות רכב...

ותודה לכולכן על התגובות

[פרח_בית*]

צריכה עזרה ועצות איך להתמודד.
חיפוש הדירה ממש מלחיץ אותי, ואני לא יודעת מה לעשות כדי להתגבר על זה.
בעיקרון כל השבוע זה לא יצא לי מהראש. ממש חיכיתי להיום כדי לראות סוף סוף דירות ולהבין איפה אנחנו עומדים (כלומר מה באמת אפשר לקבל בתקציב שלנו).
אתמול בסביבות 22:00 כבר הייתי ממש עייפה. ניסיתי להחזיק את עצמי ערה, כי לרוב אם אני הולכת לישון מוקדם מדי אני מתעוררת באמצע הלילה ולא מצליחה להירדם... לא הצלחתי ונרדמתי. בעלי יצא עם חברים וחזר ב-2 וחצי. זה העיר אותי, והתחלתי לחשוב על עניין הדירות ולא נרדמתי.. נשארתי ערה עד 5 וחצי-6 ואז נרדמתי עד 8...
התעוררתי עייפה ולחוצה. יצאנו לדרך, ראינו 3 דירות, ואז – נתקע לנו האוטו... הלך הקלאץ' ואי אפשר היה לנסוע... השארנו את האוטו איפה שהוא וחבר היה נחמד ובא לקחת אותנו הביתה.

זה די שבר אותי. גם ככה מאוד קשה לי עם ההתמודדות הזאת, אני ממש לא רגועה ומתה כבר להתקדם עם זה. עכשיו זה אומר שהיום כבר לא נראה דירות, ולא יודעת מתי נוכל לראות שוב – כי כרגע אין לנו אוטו... תכננו להשתמש באוטו הזה בזמן הקרוב. זה אוטו ממש ישן של ההורים של בעלי, גם ככה זה לא היה פתרון אידיאלי כי אני לא יכולה לנהוג עליו, אבל לפחות היה לנו דרך להתנייד.. ועכשיו לא נראה לי שניקח אותו שוב...

בעלי שאל למה זה כל כך קשה לי, כל עניין החיפוש.
למה אני לא יכולה לראות את זה בתור משהו נחמד. ללכת, לראות דירות, לפגוש אנשים חדשים, מקומות חדשים. ובסוף נמצא משהו.
רקשה לי להגיד מה הסיבה.
רק יודעת שברגע שאני חושבת על זה עולה לי לחץ בחזה, אני לא רגועה.

אני חושבת שאולי כל הסיבות הרציונליות שאני נותנת לזה הן קצת תירוץ...
ובעצם מה שבאמת קשה זה שזה מדגיש לי כמה החיים שלי רחוקים עכשיו ממה שהייתי רוצה שהם יהיו.
אני רוצה כבר ילד. להיות איתו בבית. לצאת איתו לחצר שלנו. לבשל איתו. לטייל איתו. לחבק אותו. לאהוב אותו.
מרגישה שיש עוד כל כך הרבה שלבים וכל כך הרבה זמן עד שזה יקרה...
כשאני מסתובבת, ורואה הורים עם הילדים שלהם, אני כל כך מקנאה. הלב שלי מתפוצץ. כל כך רוצה גם.
ממש קשה לי להניע את עצמי ככה, לחפש דירה, להתקדם בכל מיני דברים, כשאני מרגישה שאין לי בשביל מה...
מבינה שיכול להיות שדבר תוקע דבר, שאם נתקדם עם הדירה אולי ייפתח משהו וזה יביא את ההריון.
אבל אני מבינה את זה בראש.
בלב, ברגש, אני מרגישה כל כך תקועה ומפוחדת. כאילו אני לא מצליחה לזוז. כאילו אני לא אצליח למצוא את מה שאני רוצה. לא נצליח למצוא דירה שתתאים לנו. לא נצליח להיכנס להריון לעולם. לא ארגיש ממש שמחה אף פעם. תמיד יהיה פער כזה. משהו ענק שחסר.
כותבת את זה ובוכה. הדמעות זולגות בלי הפסקה. מרגישה חנוקה.
לא יודעת איך לצאת מזה.

ואולי זה הבכי שמחכה מיום חמישי שעבר, שלא בכיתי אחרי התוצאה השלילית. אולי לא יכול לעבור חודש כזה בלי שאני אבכה את האובדן... וזה פשוט חיכה לצאת כבר...

[פרח_בית*]

השבוע בעלי אמר שהוא מפחד שאף פעם לא יהיה לנו ילד.
אני אמרתי שמבחינתי זו לא באמת אופציה, כי אם כל הניסיונות לנסות להיכנס להריון לא יצליחו, אז נאמץ ילד.
שאני לא מוכנה לא להיות אמא.
מצד אחד אני אומרת את בביטחון מלא. מצד שני, המחשבה הזאת כל כך מפחידה אותי.
אין לי ספק שאוכל לאהוב גם ילד מאומץ.
אבל אני לא יכולה לדמיין שאף פעם לא אהיה בהריון.
שלא ארגיש את התינוק שלי בתוכי.
לא אכיר אותו מיום שיצא לעולם. לא אחזיק אותו כשהוא בן יומו. לא אניק אותו...
אני ממש מחכה לתקופה הזאת, למרות כל הקושי והעייפות.
אין פלא גדול יותר מלראות תינוק שרק נולד.
לראות אותו גדל, מתפתח, לומד דברים חדשים, מכיר את העולם.
להרגיש את הרכות והעדינות שלו. לנסות לראות את העולם דרך העיניים שלו.
ממש מחכה לזה.
וממש מפחדת מהאפשרות שלא אזכה לחוות את זה לעולם.

[יולי_קו]

אם כל הניסיונות לנסות להיכנס להריון לא יצליחו, אז נאמץ ילד.

_אבל אני לא יכולה לדמיין שאף פעם לא אהיה בהריון.
שלא ארגיש את התינוק שלי בתוכי.
לא אכיר אותו מיום שיצא לעולם. לא אחזיק אותו כשהוא בן יומו. לא אניק אותו..._

פרח בית יקרה,

אני שולחת לך חיבוק חם ואוהב.
רציתי להגיד שממרומי נסיוני הצנוע (יש לי ילדים), הקשר איתם נבנה ונבנה כל הזמן.
יש לי חברים שעומדים לאמץ, בגלל חוסר יכולת להכנס להריון.
הרגשות שהם עוברים דומים למה שעברתי: התקוה, חוסר הידיעה מתי, האם זה יהיה בת או בן (להם נוספת שאלה 'באיזה גיל'...), חששות איך הם יסתדרו ואיך זה ישפיע עליהם ועל הזוגיות, התארגנות לקראת.
מובן שלא הכל זהה, אבל, כמו שאפשר לקרוא כאן בדפי הנקה, גם כשההנקה או ההריון לא מסתדרים, עדיין אפשר להיות הורים ב-100 אחוזים.

והחוויה?
אני מאוד מבינה אותך, ובמיוחד כי עבורי הרגעים של הלידה היו רגעים מכוננים בחיי (אני הייתי יולדת שוב לו מישהו היה מגדל אחר כך בשבילי את הילדים , אני אומרת את זה במבט טרוט עיניים ומסביבי ערמות בלגן).
אבל, וזה אבל גדול, זה לא מחליף את היומיום והקשר עם הנשמה הזאת שבחרה לבוא ולצמוח במחיצתי. וזה יש לכל הורה, מאמץ או לא, שהילד שלו גדל איתו (להבדיל מהורים שילדיהם בפנימיות, או גדלים במקום אחר).

אני הייתי בטוחה שזה כבר לא יקרה לי, ובכורי נולד לי לקראת גיל 36.
הכי חשוב לדעתי למצוא איך לחיות טוב היום. המחר יגיע עם השאלות ועם התשובות.

שולחת עוד חיבוק.

[פלפל_לבן*]

המון חיבוקים גם ממני

יש לי מה לומר על עניין הדירה והלחץ סביב זה, אני מקווה להיכנס במוצ"ש ולכתוב לך שוב

[תמרוש_רוש]

_בלב, ברגש, אני מרגישה כל כך תקועה ומפוחדת. כאילו אני לא מצליחה לזוז. כאילו אני לא אצליח למצוא את מה שאני רוצה. לא נצליח למצוא דירה שתתאים לנו. לא נצליח להיכנס להריון לעולם. לא ארגיש ממש שמחה אף פעם. תמיד יהיה פער כזה. משהו ענק שחסר.
כותבת את זה ובוכה. הדמעות זולגות בלי הפסקה. מרגישה חנוקה.
לא יודעת איך לצאת מזה._
חמודה לכי לטיפול.
נשמע שאת מתמודדת עם הרבה חרדות.
וחרדות לא צריכות סיבה - הן תוצר של מנוע קטן שקיים מתוכך, ומנפח דאגות זו אחרי זו.
טיפול טוב, עם אדם טוב שהוא גם איש מקצוע טוב - פחות משנה המתודה - יוכל לעזור לך בהרבה מאוד כיוונים.
@}@}@}@}

<כמה מטפלים אני עברתי בחיי? הרבה. היו כאלה שפניתי אליהם מסיבה ממוקדת, ושמחתי להיפטר מהם, והיו כמה שהחזקתי ברזרווה, וכל פעם שעלה צורך כלשהו, הרמתי טלפון. פגישה אחת, שתיים, כמה שצריך. זה מתקשר בעיני למה שכתבתי בדף אחר - בנאדם לא יכול משוך את עצמו בשרוכי הנעליים שלו ולראות התקדמות משמעותית. הרבה פעמים צריך נקודת משען חיצונית.
כמובן, הרבה פעמים לא צריך אבל אם את מרגישה תקועה, אם את מרגישה חסומה, אם את מרגישה בתוך רשת של כבישים ללא מוצא - זה הזמן להרים טלפון לנקודת המשען המתאימה>

[פרח_בית*]

היום היה הרבה יותר טוב.
אתמול אחרי שכתבתי כאן בכיתי עוד הרבה. בעלי חזר הביתה בצהריים וזה פתח את הברז שוב.
הרבה זמן לא בכיתי ככה, בכי ממש חזק שקשה להרגיע, לא יכולתי לדבר תוך כדי, לא הצלחתי להסביר את עצמי.
רציתי רק חיבוק ולבכות.
אחרי שלא יכולתי לבכות יותר נרדמתי וישנתי בערך שעה.
קמתי הרבה יותר רגועה.
היינו אמורים לנסוע למשפחה שלי, תכננו לנסוע עם האוטו אבל הוא הרי נתקע... ולא הצלחתי להקים את עצמי בזמן כדי לנסוע באוטובוסים.
בסוף אמא שלי המקסימה הציעה לבוא לקחת אותנו.
זה היה טוב כי למרות שבהתחלה עוד הייתי קצת מדוכדכת, היה לי מאוד כיף לראות את כולם. כבר די הרבה זמן לא היינו שם ומאוד התגעגעתי. שיחקנו עם הילדים (אחיינים ובני דודים שלי), הם חמודים וזה עשה לי מצב רוח.
ישנו אצל סבתא שלי והיום דודה שלי החזירה אותנו.
בבית הצלחתי לסיים כל מיני דברים שלא הצלחתי לעשות אתמול - כביסה, כלים, להחליף מצעים וכו'.
וגם סתם לנוח קצת וליהנות מהשבת.
לא בטוחה איך אנחנו ממשיכים את עניין הדירות, צריכים למצוא אוטו זמני או קבוע כדי לחפש דירה, וגם למצוא זמן ששנינו יכולים... אולי נדחה את זה בשבועיים עד שתגמר שנת הלימודים ובעלי יהיה יותר פנוי.

_לכי לטיפול.
נשמע שאת מתמודדת עם הרבה חרדות._
מה שכתבת עורר בי ברגע הראשון הרבה ממש התנגדות, היה לי קשה לקרוא את זה.
בקריאה שניה מבינה את מה שאת כותבת, אבל לא רואה את עצמי מתחילה טיפול פסיכולוגי או משהו בסגנון. גם מבחינה כלכלית זה בעייתי כרגע, וגם רגשית אני לא מרגישה שזה מתאים לי עכשיו.
אבל זה כן הזכיר לי שלרוב אני הולכת לדיקור סביב הווסת, והחודש לא יצא. וזה מאוד עוזר לי לאיזון וממתן את מצבי הרוח. עד לפני חצי שנה בערך, לפני שהתחלתי את הדיקור, מצבי רוח כאלה, התפרצויות בכי בלתי נשלטות וכו' היו מאוד נפוצים אצלי (על בסיס שבועי נראה לי)... הדיקור מאוד עזר לזה, ומאז יש לי התפרצויות בכי בערך פעם בחודש, בימים שאני לוקחת את האיקקלומין (ואז אני יודעת שזאת הסיבה וזה עוזר לי להתמודד)...

יולי קו, מה שכתבת מקסים. לא מפיג את החששות, אבל אנסה להתמקד בדברים האלה כשהן עולות.
רק אציין שאני לא מרבה לחשוב על האופציה הזאת, שלא נצליח להיכנס להריון ונגיע לאימוץ.
פשוט השיחה עם בעלי העלתה בי את המחשבות האלה.
לרוב אני מאמינה שבסוף יהיה הריון, ומה שקשה לי זה ההמתנה, וחוסר הידיעה...

יש לי מה לומר על עניין הדירה והלחץ סביב זה, אני מקווה להיכנס במוצ"ש ולכתוב לך שוב
פלפל, מחכה לדברייך

שיהיה שבוע רגוע, שמשי, מלא אנרגיות ותנועה.

[תפילה_לאם]

קוראת אותך.
שבוע טוב ובשורות טובות והרבה רוך.

[תמרוש_רוש]

_לכי לטיפול.
מה שכתבת עורר בי ברגע הראשון הרבה ממש התנגדות, היה לי קשה לקרוא את זה._
תשמעי, מסכימה אתך. זה באמת משפט נתעב.
(ואצלי היה מעורר בדיוק את אותה תגובה)
אבל מה לעשות שכך הרגשתי?
קראתי את הפוסטים האחרונים, והרגשתי את המועקה מצטברת ומצטברת, את החרדה ואת התקיעות ואת ה, איך לומר את זה? - משהו קורה, ואז קורה עוד משהו, ולי יש תגובה בראש למהשאת אומרת, ואז עוד פיסת מידע מבלבלת את התמונה הקודמת ומבהירה שאי אפשר ככה ואין מצב לזה ואין מצב לההוא וצריך קודם לעשות את השלישי...
עמוס. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ולא ראיתי דרך דרך הסבך.

עכשיו, אני מכירה מאמא שלי תמונה כזאת: חרדות, לחץ מקבלת החלטות (כל החלטה שהיא), ניסיונות נואשים לשלוט בדברים ולוודא שהכל-יהיה-בסדר, וגוון כללי של OCD.
עכשיו, שלא תביני לא נכון, היא אשה נהדרת. מקסימה, חכמה, מעשית, אין עליה. אבל יש לה גם את המימד הזה.
והניסיון שלי מראה - המימד הזה, קשה לעבוד אתו. בייחוד לבד. הוא מורכב ממנגנונים שמחזקים זה את זה. צריך מישהו, משהו, שיעזור לך לצאת מהלופ.
ולכן אמרתי: פני לעזרה, עזרה כלשהי. אמרתי לך: לא משנה המתודה, משהו שיהיה עוגן חיצוני שיעזור לך להתאפס על הכיוון הנכון.

לרוב אני הולכת לדיקור סביב הווסת, והחודש לא יצא. וזה מאוד עוזר לי לאיזון וממתן את מצבי הרוח.
הנה! לזה התכוונתי.

[תמרוש_רוש]

ובנוגע לניסיונות כניסה להריון - ניסית מעקב הפרשות ביוץ?
ראי את שיטת בילינגס
גילוי נאות: אני לא הבנאדם המתאים ביותר לדבר עם מישהי שמנסה להיכנס להריון, כי הראשון שלי קפץ עלינו ברגע שהחלטנו שאולי כן. אבל השני לא בא כל כך בקלות (כמעט שנה של ניסיונות), ואז גיליתי א תשיטת בילינגס, קראתי את ספר vvsrfv שלהם, וזה מאוד מאוד עזר. יכולתי לדעת מה קורה, יכולתי לראות תהליך של התקרבות לימי הביוץ, וגם יכולתי לראות נסיגה בתהליך ודחייה של הביוץ בשבוע, ולקשר את זה ישירות ליום הלחוץ-רגשית שהיה לי בעבודה.

הם אומרים שהשיטה שלהם, שמבוססת רק על הפרשות, יותר אמינה מזו של חום השחר, כי הטמפרטורה משקפת שינויים בדיעבד של יום בערך, וההפרשות הן בזמן אמת (איזה רווחה - אף פעם לא סבלתי את המחשבה על להתחייב למדידות חום יומיות). ארגון הבריאות העולמי תומך בשיטה - נו, מה צריך יותר מזה? והיא מאוד פשוטה להבנה וליישום. גם הספר כתוב מאוד ברור וקריא בעיני, והוא הספיק לי בשביל להבין וליישם בהצלחה - לא הייתי צריכה הדרכה אישית.

@}

[פלפל_לבן*]

הי פרח,

נשמע לי שעברת שבוע לא פשוט. שמחתי לגלות שרגעי המשבר מאחורייך

_בלב, ברגש, אני מרגישה כל כך תקועה ומפוחדת. כאילו אני לא מצליחה לזוז. כאילו אני לא אצליח למצוא את מה שאני רוצה. לא נצליח למצוא דירה שתתאים לנו. לא נצליח להיכנס להריון לעולם. לא ארגיש ממש שמחה אף פעם. תמיד יהיה פער כזה. משהו ענק שחסר.
כותבת את זה ובוכה. הדמעות זולגות בלי הפסקה. מרגישה חנוקה.
לא יודעת איך לצאת מזה._
אני חושבת שבהמון מקרים המקור לתחושות הקשות הוא פיסי/הורמונלי ואז ממש קשה פיזית לשמור על מצב רוח טוב ונשאבים "להקשיב" למחשבות השליליות. אני לפעמים מצליחה לזהות את המצב בזמן אמת וזה מקל עליי להתמודד ולא לייחס לזה חשיבות יתרה כך שזה לא "צובע" את היום שלי או את התקופה הזו בחיים שלי בצבעים לא נעימים
למשל בהריון שלי היו לי כמה פעמים מה שהגדרתי כ"הורמונים משתוללים", בכי לא נשלט וכל מיני מחשבות, זה היה נמשך כל פעם כשעתיים ופשוט הייתי פורשת הצידה ומחכה שזה יעבור. אני מאוד נוטה לברר לעצמי את המחשבות והרגשות שלי אבל במקרים האלה העדפתי להמתין עד שהדברים יחזרו למימדיהם הרגילים ואז לחשוב ולהחליט בנחת.

בעניין הדירות, אני מאד מסכימה עם תמרוש רוש שבית מתאים יכול לחולל נפלאות ושזה דבר שאת עצמך צריכה גם בלי קשר להריון. נראה לי שאם עניין החיפושים והמעבר היה תופס אותך בימים יותר טובים של השבוע/החודש, יש מצב שהיית באמת רואה את זה בתור משהו נחמד. ללכת, לראות דירות, לפגוש אנשים חדשים, מקומות חדשים. ובסוף נמצא משהו. אז אולי אם את מרגישה שזה יותר מדי בשבילך ביום מסוים, אפשר להניח לזה בינתיים ולנסות לעשות את זה יותר בכיף בעוד כמה ימים? או אם אין ברירה וצריך ללכת לראות דירות, אז לדעת שגם הקושי והמחשבות מצטרפים לנסיעה וזה בסדר! מותר לך להיות לא במיטבך ומותר לתת מקום לתסכול ולייאוש ולקבל את עצמך עם המצב הזה בהבנה ובחמלה.
וגם, אני גיליתי שרצוי להיזהר עם ההרגשה של אם היה הריון, או אם הייתה ודאות, או אם היה מתקיים איזשהו תנאי, אז הכל היה בסדר ולא היה קשה, כי זה לא נגמר לעולם ותמיד נראה שיש משהו שעומד ביני לבין ההרגשה/ידיעה שהכל בסדר. ולכן עדיף למצוא איך לחיות טוב היום. איך לדעת שאני זה מספיק והחיים שלי זה מספיק, ידיעה פנימית שכזו שלא תלויה בדברים אחרים.

<פלפל תשמח להרחיב אם היא אי פעם תייצר את הידיעה הזו בעצמה>

[תמרוש_רוש]

וגם: מה היה קורה אילו, אחרי השאוטו נתקע, הייתם נוסעים לראות עוד דירה אחת באוטובוס?
(איך באמת התחבורה הציבורית בירושלים היום? בזמני הם היו מסריחים, אבל יעילים, גרתי בעיר עד גיל 26 עם מעט מאוד מכונית)

[פרח_בית*]

ובנוגע לניסיונות כניסה להריון - ניסית מעקב הפרשות ביוץ?
את מתכוונת במקום טיפול הורמונלי או בנוסף?
העניין הוא שבלי הכדורים אין לי ביוץ, אז זה לא משהו שיכול להחליף את ההורמונים אלא רק לבוא בנוסף.... היה חודש שעשיתי מעקב זקיקים ללא הכדורים, ומה שיצא זה שלמרות שנראה מבחינת הסימנים ורמות ההורמונים יש ביוץ, אין זקיק מספיק גדול אז כנראה אין באמת ביוץ...
קראתי בעבר על שיטות למעקב הפרשות וחום השחר, אבל לא לעומק, אולי באמת אנסה לקרוא יותר. בשיטה הספציפית ששלחת לא יודעת אם נתקלתי. האמת שמאז שהתחלתי לעקוב אחרי המחזור אני די מזהה מתי אני מבייצת, אבל עדיין מתקשה לסמוך על זה ומרגישה שצריכה את האולטרסאונד כדי לאשש את התחושות שלי.

וגם: מה היה קורה אילו, אחרי השאוטו נתקע, הייתם נוסעים לראות עוד דירה אחת באוטובוס?
בתוך העיר התחבורה אחלה. מחוץ לעיר פחות... אוטובוס פעם בשעה או יותר. באותו יום דווקא ממש רציתי שנראה עוד דירות, אבל האוטובוס הבא היה רק שעתיים אחרי שנתקענו, אז וויתרנו וביקשנו מחבר שיבוא לקחת אותנו...

אני חושבת שבהמון מקרים המקור לתחושות הקשות הוא פיסי/הורמונלי ואז ממש קשה פיזית לשמור על מצב רוח טוב ונשאבים "להקשיב" למחשבות השליליות.
לגמרי, כשזה ממש לפני ביוץ או מחזור אני לרוב מודעת לזה, אבל לפעמים זה בא בזמנים מפתיעים ואז קשה לי לשים לב בזמן אמת... בדיעבד קל לי להגיד את זה. בעיקר כשהתגובות לא פרופורציונליות, בכי בלתי נשלט וכו'.

אז אולי אם את מרגישה שזה יותר מדי בשבילך ביום מסוים, אפשר להניח לזה בינתיים ולנסות לעשות את זה יותר בכיף בעוד כמה ימים?
כרגע קצת שמתי את זה בצד. החלטתי לנסות לקחת את זה יותר בקלות, לא לקבוע 10 דירות לאותו יום (ואז כמובן לא להספיק את כולן...), ולא להחליט שאני חייבת לראות כל דירה ודירה, מהר ובלחץ. אלא לנסות לשמור כל הזמן את המחשבה של "מה שצריך לקרות יקרה", וגם אם "פספסנו" דירה מסוימת, מעולה ככל שתהיה - כנראה זה מה שהיה צריך לקרות. וכשתהיה לנו דירה, היא כבר תהיה הדירה שלנו, לא יהיה אכפת לנו משאר הדירות.

או אם אין ברירה וצריך ללכת לראות דירות, אז לדעת שגם הקושי והמחשבות מצטרפים לנסיעה וזה בסדר! מותר לך להיות לא במיטבך ומותר לתת מקום לתסכול ולייאוש ולקבל את עצמך עם המצב הזה בהבנה ובחמלה._
העניין הוא שמעבר לקושי שלי עצמי, זה גם ממש משפיע על בעלי. ואז הוא גם נכנס למצב רוח רע. ואז אני נהיית עוד יותר עצבנית. ונהיה מן גלגל מעצבן כזה...

וגם, אני גיליתי שרצוי להיזהר עם ההרגשה של אם היה הריון, או אם הייתה ודאות, או אם היה מתקיים איזשהו תנאי, אז הכל היה בסדר ולא היה קשה, כי זה לא נגמר לעולם ותמיד נראה שיש משהו שעומד ביני לבין ההרגשה/ידיעה שהכל בסדר. ולכן עדיף למצוא איך לחיות טוב היום.
מאוד מאמינה בזה. הלוואי והייתי מצליחה להשאיר את המחשבה הזאת בראש גם בזמנים שקשה לי.
ותכלס גם בזמן הזה שהיה לי מאוד קשה וממש נשברתי, כל הזמן אמרתי לבעלי (שכבר ממש דאג ולא ידע מה לעשות...), שבסך הכל - אני באמת מרוצה מהחיים שלי. טוב לי. אני שמחה במה שיש לי. והאמת שחוץ מההריון, שזה משהו מאוד גדול שחסר לי, שאר הדברים כמו פרנסה, דירה, עבודה וכו' פחות מטרידים אותי (בימים טובים של החודש...). לפעמים קצת דואגת, אבל בסך הכל אני מרוצה במה שיש ולא צריכה הרבה יותר מזה.

[פרח_בית*]

השבוע עובר הרבה יותר טוב.
היה לי קצת זמן לנוח ולהיות קצת בבית, לארגן אותו, להכין אוכל.

ביום שני היה יום ממש טוב בעבודה וזה עשה לי מצב רוח טוב. קיבלתי ילד חדש שאני מתחילה לטפל בו וזה נחמד.
וגם, אחד הילדים שאני עובדת איתו ממש מתקרב אליי בזמן האחרון, מרגיש הרבה יותר בנוח איתי, נפתח ומשתף פעולה. וביום שני היה טיפול שעשה לי ממש טוב, הוא היה מאוד פעיל ויוזם ורצה לשחק בהמון דברים. והיה שלב שממש התרגשתי. זה ילד שבקושי מוכן לצייר, לפעמים הוא מסכים אם אני עושה הרבה הצגות ושכנועים (למשל מציירת משהו שהוא מאוד אוהב, ועושה עם זה הצגה כדי שהוא ירצה להכין גם). אבל גם אז הוא עובד בצורה מאוד לא מאורגנת, הציורים לא ברורים ואחד על השני ואי אפשר להבין מה הוא צייר... וביום שני הוא ביקש שאצייר לו משהו מסוים, ואז ניסה להעתיק אותו, ממש עם כל הפרטים. וזה היה לגמרי מרצונו, בלי בכלל שהצעתי לו להעתיק. וכל הפרטים היו מופרדים וברורים, אפשר ממש לראות מה הוא רצה לצייר. זה ממש ריגש אותי, ברמה שעלו לי דמעות בעיניים... גם לראות שהוא יכול, אבל בעיקר לראות איך זה היה חשוב לו - להצליח לצייר את הדבר הזה. תכלס זאת הייתה המטרה העיקרית שלי בעבודה איתו על ציור, שיראה שזה כלי שהוא יכול להשתמש בו בשביל עצמו (בניגוד ללהכין כל מיני יצירות בגן, שאין להן משמעות עבורו באופן אישי).

וכנראה אני מתחילה במקום החדש, נשאר רק לסגור טפסים עם הכוח אדם ולקבוע טיפולים.
צפיתי שם בטיפולים השבוע וזה היה מאוד מעניין ומלמד. החלטתי שאנסה לעשות את זה מדי פעם. מרגישה שאני צריכה עוד הרבה ידע כדי להיות באמת מקצועית, ולא לעבוד רק לפי האינסטינקטים והרגש (שאני בכלל לא מזלזלת בזה, אבל מרגישה שזה לא מספיק...).
והרגשתי שהתצפיות האלו מאוד העשירו אותי, גם נתנו רעיונות, וגם הזדמנות לראות את נקודת המבט של מטפלות ותיקות, לראות גישות שונות, התנהלות שונה מול הילד, צורות שונות לבנות טיפול ויחסים עם הילד.
וגם - הזדמנות לצפות מהצד ולחשוב מה זה מחדש לי וגם מה הייתי מוסיפה או עושה אחרת.
בכל מקרה עכשיו אני פחות לחוצה מלהתחיל לעבוד שם, ויותר מצפה לזה. מסתכלת על זה כהזדמנות ללמידה והתנסות.

זה מזכיר לי משהו שכתבתי עליו פה בעבר, העניין הזה שאני לא אוהבת תהליכים של למידה, כי אני כבר רוצה להגיע לסוף. ככה אני מרגישה לגבי המקצוע. שקשה לי להיות במקום שאני לא בטוחה בעצמי, שאני לא יודעת מה לעשות והכל אמורפי. רוצה כבר להרגיש שיש לי ניסיון, שאני מתבססת על דברים שאני כבר יודעת.
שבוע שעבר ההרגשה הזאת הייתה ממש קשה בשבילי. היה לי ממש קשה לשאת אותה... השבוע יותר טוב ואני מרגישה יותר מוכנה לתהליך של למידה.
אני חושבת שאחד הדברים שמחזקים את זה, זה הקשר שלי עם הילדים שאני מטפלת/טיפלתי בהם. מרגישה שעם כולם נוצר קשר מאוד חזק, שהיה משמעותי גם לי וגם להם. ואז גם אם אני מרגישה שלא השגתי איתם כל מיני מטרות טיפול, או שאני לא יודעת לעבוד על דברים מסוימים, העובדה שהם רואים אותי ורצים לחבק אותי, או בוכים כשאני יוצאת מהחדר (שזה די שובר לי את הלב אבל גם מחמיא...) – מראה לי שהיה שם משהו משמעותי עבורם, ולפעמים זה מרגיש לי לגמרי מספיק.

[פרח_בית*]

מקווה שהניסוחים יצאו קריאים וברורים, אני כבר די עייפה...
לילה טוב

[תפילה_לאם]

מראה לי שהיה שם משהו משמעותי עבורם
איזה יופי!

[תמרוש_רוש]

_את מתכוונת במקום טיפול הורמונלי או בנוסף?
העניין הוא שבלי הכדורים אין לי ביוץ, אז זה לא משהו שיכול להחליף את ההורמונים אלא רק לבוא בנוסף...._
בהחלט. שיטת בילינגס לא משנה את התפקוד של הגוף, היא מאפשרת לך לשים את האצבע באופן מדויק ואמין, מתי הוא מתרחש.
יש גם עוד עניין מעבר לביוץ: היכולת להיכנס להריון מאוד מושפעת מאיכות נוזלי הסיכה של הנרתיק.
_{(אני אומרת "נוזל" במקום "הפרשות" כי למילה יש קונוטציות "מגעילות". האמת היא שהנוזל הזה הוא בדיוק ההיפך ממגעיל - הוא מאפשר חיים)}
כלומר: ברוב ימות החודש, נוזלי הנרתיק עוינים לזרע. פשוטו כמשמעו, הם מכילים חומרים שלא מאפשרים לזרע לשרוד לאורך זמן.
אבל סביב ובזמן הביוץ, נוזלי הנרתיק משתנים ונהיים יותר ויותר תומכי-זרע. הם מכילים חלבונים וחומרי מזון וחומרי תמיכה שמאפשרים לזרעונים לשחות יותר בקלות ולהישמר במצב טוב עד שהם מגיעים לרחם.
עכשיו, כמות ותזמון ואיכות ההפרשות האלה משתנה מאשה לאשה. יש נשים שחלון ההזדמנויות של ההפרשות שלהן קטן יחסית, ולכן יהיה להן יותר קשה להיכנס להריון, כי הן צריכות להתעלס בתזמון הרבה יותר מדויק. במקרים כאלה שיטת בילינגז יכולה ליצור הבדל ענק, כי היא מנחה אותך מתי בדיוק הזמן הכי טוב להתעלס. את שמה אצבע בפתח הנרתיק, מסתכלת על מה שיוצא - יודעת באיזה שלב את.
אני, היו לי הפפרשות טובות במשך יומיים בערך כל חודש, אז הספיק לי לבדוק פעם ביום. נשים עם חלון הזדמנויות קטן יותר יכולות לבדוק פעמיים-שלוש ביום, כדי לדעת בדיוק מה קורה מתי.
אולטרסאונד בודק מה מצב הביצית ומה קורה ברחם, אבל למיטב ידיעתי הוא לא בודק את איכות הנרתיק. אני טועה?
בספר שלהם קראתי על אשה אחת, שנוזלי הנרתיק שלה נהיו תומכי-זרע למשך חצי יום כל חודש. שעתיים לפני, שעתיים אחרי - הן כבר השתנו ולא היו פוריות. פלא שהיה לה קשה להיכנס להריון? ברגע שהיא עלתה על הדפוס הזה, היא הבינה מה עליה לעשות, ויום אחד, כשהגיע הרגע הנכון, היא טילפנה לבעלה לעבודה. הוא עזב ה כ ל באותו רגע, טס הביתה, ו... היא נכנסה להריון.

אז שהתחלתי לעקוב אחרי המחזור אני די מזהה מתי אני מבייצת, אבל עדיין מתקשה לסמוך על זה
אחרי חודש ורבע של השיטה הזאת (מעקב יומי, לוקח עשר שניות ולא קרה אסון אם פספסת או בדקת בשעה אחרת) כבר לא תהססי לסמוך על עצמך

המון בהצלחה בעבודה!!!! @}

[פרח_בית*]

מעניין, חשבתי שהשיטות לזיהוי ביוץ אומרות משהו כמו יומיים- שלושה סביב הביוץ , לא מדייקות ברמת של שעות.
את יודעת אם יש את הספר בעברית? אני פשוט קוראת מאוד לאט באנגלית... אם אין אז אתאמץ על האנגלית

האולטרסאונד בודק בעיקר את גודל הזקיקים ועובי רירית הרחם, אבל לפעמים אני רואה שהן מציינות עוד קצת פרטים (צלול, ברור או משהו כזה), אבל לא יודעת למה בדיוק זה מתייחס

[פרח_בית*]

עבר עליי חודש לא פשוט.
אחרי הפעם האחרונה שכתבתי פה היה שיפור במצב רוח, למשך כמה ימים.
ואז התקררתי קצת, לא משהו רציני, רק צינון וקצת עייפות וחולשה. אבל זה הכניס אותי לאיזה מצב של חוסר עשייה קיצוני, כמה ימים ששכבתי על הספה וראיתי טלוויזיה.
המצב רוח ירד וירד.
עד שהגעתי למצב שאני כבר בריאה אבל עדיין מתקשה להרים את עצמי.
הלכתי לעבודה רק כי הייתי חייבת.
בבית לא עשיתי כלום, בקושי כלים או כביסה כשכבר לא נשאר מה ללבוש. ככה הייתי כמעט שבועיים.
מעין מצב של דיכאון. חוסר חשק לבשל או לאכול, עייפות, חולשה כללית (ממש חולשת שרירים), הכל נראה לי מיותר, משעמם, קשה מדי. עשיתי את המינימום וגם זה בחוסר חשק או הנאה.
כל רגע פנוי מול הטלוויזיה.
זה עניין מאוד אופייני אצלי כשהמצב רוח יורד, כשמשהו תקוע, כשאני לא יודעת איך להתקדם. אחרי שהשתחררתי מהצבא כמעט 3 חודשים כל מה שעשיתי היה לראות טלוויזיה...
בכל מקרה אחרי שבועיים כאלה נזכרתי שבכלל הייתי אמורה לקבוע תור לדיקור ובסוף לא עשיתי את זה, מרוב שהייתי מנותקת. לפני שבועות שלחתי לה הודעה שאני רוצה לקבוע תור לאחרי החג.
החג עצמו עבר סביר, היינו אצל המשפחות, היה נחמד, אבל עדיין הרגשתי שיושב עליי משהו.
מיד אחרי החג הלכתי לטיפול.
חזרתי הביתה עייפה. נחתי.
בבוקר קמתי מלאת אנרגיות, ארגנתי את הבית, עשיתי כל מיני סידורים שחיכו בצד.
יכולתי ממש לעשות דברים בעבודה ולא סתם לחכות שייגמר היום....
מאז רמת האנרגיות עלתה בהדרגה, למרות שהמצב רוח לא לגמרי חזר לעצמו.
ביום רביעי עשיתי בדיקת הריון. יצאה שלילית כרגיל.
הצלחתי לקבל את זה בצורה ממש טובה. קצת עצב אבל נשלט וללא התפרקות.
ביום חמישי הלכתי שוב לדיקור. היה ממש טוב ומאוד עזר.
אתמול הגיע הווסת, בעלי נסע להורים שלו ואני נשארתי בבית. היו כאבים אבל נסבלים. בלילה התעוררתי קצת מהכאב, אבל במשך היום היה בסדר, ישנתי צהריים. דווקא היה נחמד לי להיות עם עצמי, לנוח בשקט, בלי צורך לזוז או לעשות שום דבר.
הדבר שהכי בלט לי זה שלמרות שהחודש עצמו עבר ממש קשה, הימים שלפני הווסת עברו בצורה ממש רגועה. בלי בכי, עצבים והתפרצויות זעם. בלי כאבי בטן וגב, בלי אפטות בפה, בלי לילות מחוסרי שינה. רק קצת התהפכה לי הבטן וזהו (אבל גם יש סיכוי שזה מהקינואה...).

כנראה שאעשה החודש הפסקה מהטיפולים.
מרגישה שאני צריכה להתאזן קצת לפני שאני חוזרת להורמונים האלה.
בעיקר כי הרופא אמר שמבחינתו כבר הזמן לעבור לזריקות, וזה ממש מלחיץ אותי. הייתה פעם אחת שעשיתי זריקה בבטן, לפני כמה חודשים, זה היה כאב נוראי והרגשתי אחר כך ממש לא טוב. זאת אומנם זריקה אחרת ממה שאני אמורה להתחיל עכשיו, אבל כל הרעיון נשמע לי לא מוצלח...
ובמיוחד מבחינת המצב רוח, אם הכדורים השפיעו עליי ככה, אני מפחדת ממה שיעשו לי הזריקות...
בכל מקרה, נראה לי שהחודש אעשה הפסקה, קבעתי עם המדקרת שאבוא אליה יותר כדי שיהיה סיכוי לביוץ טבעי ואני מקווה שבשילוב עם רוגע ושלווה זה יעשה משהו טוב.
למרות שאני מנסה לזכור שיכול להיות שבכלל לא יגדל זקיק, ולא יהיה ביוץ, ולא לסמוך על זה יותר מדי.
פשוט לקחת הפסקה, ואפ במקרה יצליח אז יופי.
אני חושבת שהמכשול הכי גדול שלי זה כל הסיפורים על זוגות שהיו המון זמן בטיפולים, ובדיוק כשעשו הפסקה ויצאו לאיזה נופש נכנסו להריון. אני חושבת שזה יושב לי בראש ומטפח תקוות....

מחר אני מתחילה את העבודה החדשה.
מאוד הדרגתי, בינתיים רק שני מטופלים. מקווה שיעבור בטוב.
בעבודה דווקא אני מרגישה שעוברת תקופה טובה, מצליחה לרוב להיות קשובה לילדים, מרגישה שיש תוצאות לכל מיני תהליכים שהתחלתי איתם, לרוב אני נהנית בטיפולים.
עוד מעט סוף שנה וזה מציב קצת אתגרים, דוחות סיכום שאף פעם לא כתבתי, שיחות עם ההורים. מרגישה שזה דורש ממני להיות מקצועית ומדויקת.

מקווה שאצליח לקחת את החודש הזה בקלות.
שיעבור ברוגע, עם הרבה אנרגיות ומצב רוח חיובי.
שיעבור בטוב.
באוגוסט יהיה קצת חופש.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

@}
נשמע שהדיקור משפיע עלייך לטובה...
מזדהה עם מה שכתבת על מצב רוח ירוד ותקיעות, גם לי יש תקופות כאלו שממש קשה להרים את עצמי
מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך
_שיעבור ברוגע, עם הרבה אנרגיות ומצב רוח חיובי.
שיעבור בטוב._

[פרח_בית*]

תודה ניחוח

נשמע שהדיקור משפיע עלייך לטובה...
זה שילוב של דיקור ושיאצו ועוד כמה דברים. משפיע ממש כמו קסם.
זה גם כי היא מקסימה, אנחנו מדברות הרבה תוך כדי.

[פרח_בית*]

אתמול כאבה לי הבטן ולא ידעתי מה לעשות.
בעלי הציע כרית חמה.
חשבתי - מה הוא נורמלי? בחום הזה??

חיכיתי וחיכיתי והכאב לא עבר.
נכנעתי.
30 מעלות בחוץ, אני על הספה, כל החלונות פתוחים (אולי תיכנס איזו רוח...), לידי מאוורר, ועל הבטן כרית חמה.
כבר יומיים אני לא מפסיקה להזיע.
העיקר שהבטן לא כואבת...

• אם הכרית לא לוהטת, אלא רק חמימה - זה לא עוזר

[אישה_במסע*]

אתמול כאבה לי הבטן ולא ידעתי מה לעשות.
מצאתי שפשוט לשכב בתנוחת עובר עוזר לי. ולכרוע.

[פרח_בית*]

מצאתי שפשוט לשכב בתנוחת עובר עוזר לי. ולכרוע.
לכרוע עוזר לי, אבל אני לא יכולה להישאר ככה לאורך זמן, בעיקר לא במחזור כשאני מאוד חלשה.
לגבי עובר - אחד הדברים שגיליתי לאחרונה, זה שלרוב דווקא יותר טוב לי לשכב בתנוחות פתוחות מאשר בתנוחות סגורות. למשל כשהרגליים בפרפר (כף אל כף, ברכיים לצדדים).
בחורף הייתי שוכבת ככה עם כרית חמה על הבטן. אתמול ניסיתי לוותר על הכרית אבל זה לא היה מספיק...

[פלפל_לבן*]

[תמרוש_רוש]

את יודעת אם יש את הספר בעברית?
אין אותו. אבל יש הרבה מקורות בעברית על שיטת מודעות לפוריות (כוללל הספר). השיטה משלבת את חום השחר, מעקב נוזלי צוואר הרחם (=בילינגס) ועוד משהו. אז את יכולה ללמוד את חום השחר ואז פשוט ליישם את מעקב הנוזלים ולשכוח ממדידות חום.
הנה לינק די טוב (ובסופו עוד מקורות)
http://efratabramson.com/images/fertile-days-guide.pdf

_כנראה שאעשה החודש הפסקה מהטיפולים.
מרגישה שאני צריכה להתאזן קצת לפני שאני חוזרת להורמונים האלה._
תומכת
טיפול הורמונלי זה לא קל. לא פיזית ולא נפשית.

אני לא רופאה כמובן, אבל עצה שלי? אם את חוששת מטיפול בזריקות, אולי תעשי הפסקה, תלמדי את מעקב הנוזלים, ואז תנסי שוב עם הכדורים, אבל הפעם בשילוב עם המעקב.
אפקטיביות העצה הזאת תלויה בתשובה לשאלה הבאה: עד עכשיו, איך החלטתם מתי להתעלס?
מקווה שלא חופרת לכיוון אינטימי מדי
(הסבר: אם מעקב הפרשות יעזור לכם להתעלס באופן יותר אפקטיבי, שווה לנסות אותו לפני שעולים שלב בטיפול התרופתי)

[פרח_בית*]

אם את חוששת מטיפול בזריקות, אולי תעשי הפסקה, תלמדי את מעקב הנוזלים, ואז תנסי שוב עם הכדורים, אבל הפעם בשילוב עם המעקב.
זה די מה שחשבתי לעשות. הבעיה העיקרית בתכנית הזאת - לא בטוחה שהוא יסכים לתת לי להמשיך עם הכדורים... ולא נראה לי שאני אצליח לשכנע אותו שבגלל מעקב הפרשות זה יהיה יותר מדויק הפעם...

עד עכשיו אנחנו די עובדים לפי הוראות הרופא (וזה תמיד מרגיש לי די מגוחך). העניין הוא שהתזמון שלו נשמע לי לא מאוד מדויק, הוא מסתמך בתכלס על גודל הזקיק ורמות ההורמונים. ואז הוא נותן לנו טווח של בערך 3 ימים לקיים יחסי מין, לפעמים גם יותר (אם למשל בדיוק יש סוף שבוע ואי אפשר לעשות עוד בדיקה, אז יצא שיגידו לנו לעשות 4-5 ימים ברצף כדי לא לפספס).
בפועל זה נראה לי ממש מפספס, וגם גורם להרבה לחץ ומתח, כי צריך כל הזמן למצוא זמן (וזה די מסובך כי אנחנו עובדים בשעות הפוכות...) ומרגיש לא מדויק ושהכל "ליתר ביטחון"...

בגלל זה מאוד התלהבתי כשכתבת על בילינגס. זה נשמע לי מדויק ואמין, ואני ממש אשמח לא להסתמך על הרופא בעניין הזה.
על מודעות לפוריות וחום השחר שמעתי בעבר, אבל תמיד היה נראה לי לא רלוונטי אליי בגלל חוסר העקביות של המחזור שלי. אבל עם הכדורים הוא יותר מאורגן, וגם מעקב ההפרשות נשמע לי יותר ישים (אין מצב שאני אזכור למדוד חום כל בוקר...רציתי פעם ויצא שלא מדדתי אפילו פעם אחת...המדחום סתם חיכה ליד המיטה).

אז המטרה החודש לנסות מעקב לפי בילינגס.
ובמקביל לתמוך בגוף כמה שאצליח כדי שאולי יהיה ביוץ טבעי (עם דיקור/שיאצו, תמציות צמחים, לאכול טוב, אם אני אצליח לעשות כמה פעמים בשבוע יוגה ואולי גם מדיטציה).
בינתיים קראתי קצת על הגישה ממה שמצאתי באינטרנט. גם הקישור ששלחת מוצלח. אחפש עוד קצת חומר, ואם אראה החודש שזה לא מספיק אנסה למצוא ספר לקראת החודש הבא.

[תמרוש_רוש]

לא נראה לי שאני אצליח לשכנע אותו שבגלל מעקב הפרשות זה יהיה יותר מדויק הפעם...
אלוהים אדירים.
שיטת בילינגס מומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי.
את לא אמורה לשכנע אותו שזה יעיל. את אמורה לדרוש ממנו לשכנע אותך שזה לא יעיל, ולהסתמך בזה על ספרות מקצועית עדכנית.
סליחה על התוקפנות, אבל מכל מקצועות הרפואה, גינקולוגים/מיילדותיים הם הכי אנטי-מבוססי-ראיות.

חברה שלי, כל פעם שרופא אומר משהו שהיא לא אוהבת לשמוע, שואלת אותו: "האם זה מבוסס ראיות?" ונותנת לו להוכיח לה שהוא יודע על מה הוא מדבר.
טיעון מסוג "אף פעם לא שמעתי על הדבר הזה [סבטקסט: סימן שזה לא רציני]" איננו קביל. שיילך ויבדוק את הדבר הזה בספרות המקצועית ויוכיח לך שזה באמת לא עובד.

אני גם מציעה לך ללכת הביתה, לנוח מהגלולות אם את רוצה וללמוד את שיטת בילינגס חודש-חודשיים, ורק אז להעלות אותה בפני הרופא, ואז יהיה לך הביטחון שבידיעה שאת רואה איך זה עובד - את לומדת את ההפרשות שלך ורואה שינויים, וזה אחרת לגמרי מאשר "שמעתי על השיטה הזאת באינטרנט ואני רוצה לנסות".
בשפת הראיות, את צוברת ראיות אישיות, ראיות מבוססות התנסות, לכך שמשהו עובד לך, ובמקביל הולכת אליו ומבקשת ממנו שישלים לך את התמונה עם ראיות כלליות, ראיות מבוססות-מחקר.
לדעתי האישית, כמטופלת וכאשת מקצוע, קבלת החלטה מיטבית בתחומי הבריאות מסתמכת על השילוב בין ראיות כלליות לראיות אישיות.

אין מצב שאני אזכור למדוד חום כל בוקר
גם אני והחדשות הטובות הן שזה באמת לא נחוץ.

[פרח_בית*]

ראינו אתמול דירה שהשאירה אותי ממש מבולבלת. היא לא יוצאת לי מהראש, אבל ממש קשה לי להחליט לעבור לשם.
היתרון המרכזי הוא החצר, בדיוק מה שאני רוצה. מרווחת ונעימה, עם עצי פרי. לא מעוצבת מדי, לא מרוצפת,
דק קטן עם פרגולה, בלי דשא. הרבה מקום לשתול אם רוצים, אפילו כבר יש בור קומפוסט...

הדירה עצמה לא גדולה, יותר קטנה ממה שיש לנו עכשיו.
חלל מרכזי של חדר שינה וסלון – מעט קטן, אבל מקסים. חלונות גדולים שמכניסים הרבה אור בבית, ומה שנקרא מכניסים את החוץ פנימה, ממש מרגישים את החצר מתוך הבית. יש מקום לספות, שולחן אוכל, פינת עבודה.
המטבח קטן לי מבחינת כמות הארונות, יש לי די הרבה כלי מטבח שאני משתמשת בהם (אני מבשלת ממש הרבה...ותמיד משתמשת במלא כלים...). אפשר אולי להכניס שם עוד איזו ארונית אבל עדיין זה יהיה בצפיפות.
מקלחת קטנטונת (מקלחון-אסלה-כיור) – קצת מפריע לי שאין אמבטיה, נראה לי פשוט כי אני רגילה, וגם שנראה לי שאין מקום למתלה מגבות נורמלי. אבל סך הכל לא נורא.
החדר שינה הוא הבעיה האמיתית – ממש פיצי, מיטה בתוך כוך בקיר, מקום לארון בגדים לא גדול. ודי זהו, אין ממש מקום לשום דבר נוסף. וזה ממ"ד, לא יודעת להגיד למה אבל זה מפריע גם לי וגם לבעלי, הקטע של לישון בממ"ד.


אז מצד אחד – ההרגשה שם ממש טובה, הרגיש ממש נעים להיות בסלון ובחצר. בעלי הדירה נראים נחמדים ונעימים.
מצד שני, אין מקום לדברים שלנו וממש קשה לי לוותר על דברים. הבית שלי היום לא נראה עמוס, ולרוב ממש מסודר. אבל יש לי די הרבה חפצים שאני אוהבת ולא רוצה פשוט להעיף, ושם לא נראה לי שיהיה מקום להכל... ואם יהיה אז נראה לי שיראה עמוס מדי. ולבגדים שלנו ממש לא יהיה מקום....
מצד שלישי, וזה בדיוק הבית שאני מדמיינת לעצמי יום אחד, מבחינת העיצוב שלו - החלונות והאור והחצר והשקט. ממש חצר שהייתי רוצה לגדל בה ילד.
מצד רביעי – נראה לי שהדירה עצמה צפופה בשביל תינוק. חדר שינה מאוד קטן, לא יודעת אם ארצה שהתינוק יישן אתנו, אבל אם כן אז נראה לי צפוף כי המיטה שם קטנה. ואין ממש מקום לעריסה, בטח לא לחבר אותה צמוד למיטה (כי יש קירות מסביב). ואני לא מתכננת על המוני חפצים לתינוק, אבל בכל זאת אני משערת שכשיהיה תינוק סוף סוף אז נכניס לבית כמה חפצים יחד איתו... ואם גם ככה הכל על המילימטר..
מצד חמישי – זה קצת יותר רחוק ממה שתכננו, ביישובים שיותר רחוקים מירושלים, חצי שעה נסיעה לעיר בלי פקקים....מה שאומר נסיעות ארוכות לעבודה....
מצד שישי – היא לא יוצאת לי מהראש ואני כל הזמן מדמיינת אותה ומנסה לחשוב איפה אני יכולה לשים כל דבר כדי שיתאים לנו והכל ייכנס... מנסה לדמיין אם אני אהיה מסוגלת לגור שם, בגודל הזה, במרחק הזה.

ואני לא יודעת מה לעשות....
אה – ויש לנו בעיה ללכת לראות עוד דירות כרגע, כי האוטו שוב התקלקל (חזרה אותה תקלה שתיקנו לפני כמה שבועות...). הפעם לפחות זה קרה בחניון ולא באיזה מקום מרוחק....

[תמרוש_רוש]

[תמרוש_רוש]

נשמע שיש לך ממש קליק טוב עם הדירה.
ומצד שני, החסרונות שלה הם ממשיים.

מאחלת לך שתמצאי בקרוב דירה עם קליק ממש טוב שתפתור לך את הדילמה

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מאחלת לך להחליט בקלות ולהיות שלמה עם ההחלטה

אני יכולה לשתף מניסיוני, בתקופה שחיפשנו דירה, אני התאהבתי די בקלות בכל דירה סבירה ומעלה (ואפילו דירות גרועות האמת) וישר התחלתי לדמיין אותנו שם, איך נסדר שם בדיוק, איך זה יהיה וכו',
הצלחתי לראות את הפוטנציאל החיובי בכל דירה כמעט. אני כבר הייתי מוכנה לחיות עם כל מיני חסרונות רציניים...
לעומת בן זוגי שהיה יותר פרקטי ואם היו חסרונות רציניים הטיל וטו.
ועכשיו אני שמחה על זה, למרות שהיו דירות שהיה קשה לוותר והרגשתי ממש פספוס,
אבל טוב שחיכינו !

[פלונית_אביבית*]

ראיתי שבכיכר השוק מישהי מציעה טיפולי שיטת אביבה בהנחה וחשבתי עלייך. יש בשיטה גם תרגילים שתפקידם לעודד ביוץ, מאמינה שלי הם עזרו.
בקשר לדירה גם לנו היתה התלבטות כזאת לפני שמצאנו את הדירה שלנו. ראינו דירה מקסימה וקטנטנה, אפילו חזרנו לראות אותה שוב ובסוף ויתרנו בגלל הגודל. במקרה שלנו אני שמחה שלא לקחנו אותה כי גם הדירה שבחרנו מרגישה קצת קטנה מאז שנולדו הילדות.

[פרח_בית*]

הצלחתי לראות את הפוטנציאל החיובי בכל דירה כמעט. אני כבר הייתי מוכנה לחיות עם כל מיני חסרונות רציניים.
האמת שלי רוב הדירות לא ממש נראות... זאת הבעיה בדירה הזאת, היא כל כך יפה (ומוארת והחצר מעולה) שממש קשה לי לוותר עליה.
יש לי פחד שכל דירה מעכשיו תיראה לי ממש מכוערת... יכול להיות שביום שישי ניסע לשם שוב עם אמא שלי. נראה...

כל עניין הדירות שוב ערער אותי, ואתמול כל היום הייתי מבואסת מזה ותקף אותי מצב רוח נוראי, עצבנות וחוסר שקט. כנראה גם הביוץ מתקרב (מעניין אם הוא רק מתקרב או גם באמת יגיע...), כי זה היה לחלוטין מוגזם ולא נשלט, ומיד הצטרפו לזה כל הצרות שיש לי בחיים (דוחות סוף שנה בעבודה, אין לנו איפה לגור, אני לא בהריון וכו'). נכנסתי להיסטריה מזה שלא קבעתי את הדיקור לאתמול כמו שהיא הציעה בהתחלה ושאני בחיים לא אצא מהמצב רוח...
בכל מקרה היום כבר קמתי יותר טוב והצלחתי לצאת מזה באופן שממש הרשים אותי .
ומחר יש לי דיקור שאני מקווה שיקדם את הביוץ ויעזור למצב רוח שלי להישאר יציב.

ראיתי שבכיכר השוק מישהי מציעה טיפולי שיטת אביבה בהנחה וחשבתי עלייך
ראיתי, תודה איזה כיף שחשבת עליי.
התקשרתי אליה. העניין הוא שהיא אומרת שאי אפשר לעשות את זה במקביל לטיפול הורמונלי, אז אם אני מחליטה ללכת על זה זה אומר לעשות הפסקה של כמה חודשים בטיפול. צריכה להחליט עם עצמי עם זה מתאים לי. שלא ייצא שאני דוחה יותר מדי ושוב הזמן עובר בלי שיש התקדמות, ואני נשברת כל חודש מחדש...
זה גם מרגיש לי לא טוב כלפי בעלי. הוא מבחינתו אומר שאני אעשה מה שאני מרגישה עם הגוף, מאוד תומך בכל ההחלטות שלי.
אבל בסופו של דבר ההמתנה ממש קשה גם לו. ואם זה היה הגוף שלו אני יודעת שכבר לפני שנה זה היה מתקדם לשלב של זריקות וכו' (בתיאוריה, כי הוא מפחד ממחטים, הוא בחיים לא היה שורד את כל הבדיקות דם שעברתי בשנה האחרונה...).
ובעצם אני זאת שמחליטה מה הקצב ואיך מתקדמים, ולו אין ממש שליטה על העניין...

חשבתי אולי לחכות עד סוף החודש, לראות אם אכן נראה לי שיש ביוץ, ואם לא יהיה הריון אז אם מגיעה ווסת בזמן סביר. כדי לראות אם היה איזה שינוי בגוף בתקופה הזאת, או שבלי כדורים זה בדיוק אותו דבר והמחזור תקוע...

[מרת_פרת_משה*]

פרח בית יקרה

אני עוקבת כבר זמן מה, וחושבת עליך,
ומאוד נעים לי לקרוא אותך... (נעים? לא תמיד. התכוונתי שאת עושה תהליך יפה, ומתארת אותו יפה, ושאת מדברת לפעמים מגרוני, או מגרוני של לפני כמה שנים, ושאת כותבת מקסים וכנה... לא חשוב, הבנת למה התכוונתי).

מאוד מאוד מזדהה עם תחושת העומס והתקיעות והמועקה שנוצרת כשחיים במחשבה ששינויים שאת רוצה וצריכה עבור עצמך תלויים זה בזה, או בדברים אחרים, שמחוץ לשליטתך. זה יוצר תחושה שהכל גדול עליך, ושיש לשינוי כל כך הרבה שלבים שאין סיכוי שתגיעי לנקודת הסוף.

ולכן- אני ממש שמחה בשבילכם שהתחלתם לחפש דירה, עם או בלי הריון.
מאוד שמחה שהרגשת איך אפשר להתאהב בבית אחר ולראות את עצמך גרה בו, אפילו אם זה עדיין לא הבית שיהיה שלך. סתם, פשוט פוקח את העיניים לכמה נקודת המבט של "כאן ועכשיו" היא מצומצמת, שדברים שנראים עכשיו שלא תוכלי להם, בן רגע הופכים לאפשריים ואפילו מרגשים. שהמציאות שנראית כל כך קשיחה כרגע בעצם יכולה להשתנות, ואפילו די מהר.
וגם- יש פה עוד הזדמנות לדעתי להתפתחות שלך כהורה (כמו שכבר סיפרת שהיו- את כבר אמא אחרת ממה שיכולת להיות לפני שנתיים, עוד לפני שיש הריון בכלל):
ללמוד להוביל, על פני להניח את הילד/ה שלך במרכז, במובן הפחות חיובי של זה.
לא לחכות שהילד/ה שלך יואילו לתת את אות הפתיחה לשינוי שאת מחכה לו.
הוא/היא יצטרפו אליך.
אתם, ההורים, אלה שמובילים את חיים שלכם כמשפחה לאן שאתם שואפים שהם יהיו.
אתם אלה שאחראים לסגור את הפער הזה בין מה שיש עכשיו למה שאתם רוצים שיהיה.
אתם מנהיגי המשפחה, והילדים יבחרו לבוא אחריכם, וימצאו את מקומם בתוך המסגרת שיצרתם.
אני מאמינה גדולה באי-מירכוז של ילדים, בלשחרר אותם מהעול הזה שהתנהלות חיינו תלויה בהם.
ברור שאני אומרת את זה כאמא ממרכזת משוקמת, כן?

ובכלל, גיליתי שאני, אישית, ממרכזת הרבה דברים חוץ מהילדים (עבודה, אוטו, זוגיות, ציפיות של אחרים, מקום מגורים, מצבים בריאותיים, התמכרות לסוכר, ועוד ועוד)
שאני נותנת לדברים האלו לנהל את חיי, במקום לתת להם את המקום הראוי, אך להבין שאני אמורה להוביל אותם, ולא להפך.
אצלי זה כי נוח לי לפעמים לא לקחת אחריות על שינויים, להישאר ילדה של משהו שמחליט בשבילי, ולא להיות אמא של עצמי. אבל לא בטוח שזה מדבר אליך בכלל, סתם משתפת.

ואיך זה עבורך שאני קוראת לכם "אמא" ו"הורים" בלשון הווה?
אם זה מפריע את ממש מוזמנת למחוק.
לדעתי זה פשוט נכון, התחלת את הגדילה שלך כאמא הרבה לפני שהגיע תינוק. והוא כבר שינה הרבה מאוד אותך, ואולי גם את בן זוגך, עוד לפני שהוא קיים פיזית...

חיבוק גדול,
והצלחה רבה בכל השינויים הגדולים שעל הפרק.

[פרח_בית*]

פרת משה, תודה רבה על התגובה. מאוד נעים לקרוא.
בתקופה האחרונה הרגשתי שכל מה שאני כותבת זה מעין תלונות חזרתיות על המחזור/ביוץ/מצב רוח, חששתי שאני מתחילה להרדים את הקוראות...
זה די שיקף גם את התחושה השלטת, שאני כאילו מסתובבת סביב עצמי, שיגרה משעממת שקצת נמאסה עליי. אני אדם שחי די טוב על שגרה, לא ממש מתאים לי לצאת כל יום להרפתקה חדשה, נשמע לי מאוד מעייף...
אבל בתקופה האחרונה זה היה קצת מוגזם... בדיקות, כדורים, מצב רוח, עבודה, יוגה, ארוחת שישי עם המשפחה... בלי יותר מדי דברים מעניינים ומהנים לחכות להם....

בכל מקרה, בשבועות האחרונים היה שינוי והם עברו עליי די בנעימים.
אני חושבת שההפסקה מהכדורים עושה לי מאוד טוב, בעיקר שילוב עם הרבה טיפולים בדיקור. מבחינה כלכלית אני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך בכזאת תדירות הרבה זמן, אבל אחרי החודש הקודם הרגשתי שאני חייבת, כדי להתאזן מחדש. המצב רוח ממש נרגע, חוץ מיום אחד של נפילה אני במצב רוח ממש טוב, רמת אנרגיה גבוה, עושה דברים.
אני אוכלת טוב, מבשלת, נהנית מזה. מדברת יותר עם חברות.

התחלתי לעשות שני דברים חדשים שאני נהנית מהם:
לצייר מדי פעם, ברמה מאוד בסיסית אבל אני נהנית מזה. תמיד רציתי לדעת לצייר וחשבתי שאני פשוט לא יודעת איך. בגן התחלתי לצייר מדי פעם לילדים דברים לפי בקשתם (סוס, מטוס וכו'). ברמה לא גבוהה, אבל אפשר היה לזהות מה זה... התחלתי לנסות להעתיק מציורים של המשחקים בחדר, או מבובות של חיות, וזה התחיל להיראות יותר נורמלי. ואז התחלתי גם בבית להעתיק ציורים מהמחשב. וגיליתי שאני יכולה להעתיק גם דברים קצת יותר מורכבים. קניתי לי טוש דק וטוב, ואני מציירת לי. לפעמים צובעת בצבעי עיפרון. רוצה בהמשך לקנות לי גם צבעי מים ואולי פחם. אולי מתישהו אנסה לצייר גם באקריליק על קנבס.

וגם הרבה זמן שרציתי ללמוד לרקום. כבר מזמן קניתי לי חישוק רקמה, ולאחרונה קניתי גם חוטים. התחלתי להסתכל על סרטונים ביוטיוב, קצת להתאמן על סוגים שונים של רקמה. ואתמול החלטתי להשקיע בזה את היום, ולאחר די הרבה שעות יצאה רקמה ממש יפה. לא גדולה, 2 פרחים וקצת קישוטים, אבל צבעונית ושמחה. וניסיתי להשתמש בכמה שיותר שיטות תוך כדי להתאמן והצלחתי גם דברים שפעמים קודמות לא יצאו לי יפה.

בכלל השבת עברה מאוד נחמד, נשארנו בבית. הרבה זמן שלא יצא לי לבלות סתם יום בבית עם בעלי, כי גם אם אנחנו כבר בבית ביחד, תמיד יש משהו לעשות (דברים לעבודה/לימודים/בישול וכו'). אז השבת לקחנו לגמרי חופש, בלי משפחה ובלי תוכניות, סתם להיות בבית בכיף. נהניתי מאוד, בישלתי, רקמתי, נחתי הרבה.

עכשיו אני אמורה להיות לקראת ביוץ, אם הוא יגיע.
עוקבת אחרי ההפרשות ומנסה לזהות שינוי. עדיין לא בטוחה שאני אדע לזהות נכון... מקווה שזה פשוט יגיע ככה שלא יהיה לי ספק.
היום ראיתי קצת סרטונים ביוטיוב שעזרו לי להבין יותר טוב מה אני מחפשת.
המדקרת שלי הזמינה את הספר (מאוד התעניינה כשסיפרתי לה על השיטה), עוד חודש היא תבוא איתו מארה"ב (היא נוסעת לחודש... מקווה שהוא יעבור עליי בקלות...). אמרה שאם תראה שם הסבר טוב תסרוק ותשלח לי.

מתלבטת לגבי ההמשך. לא רואה את עצמי חוזרת לכדורים, שלא נדבר על הזריקות.
על לקום פעם-פעמיים בשבוע מוקדם, לרוץ לבדיקות כדי לא לפספס, לחכות בתור לאולטרסאונד... לחכות לתשובה בצהריים, לעשות מה שהרופא אומר... כל ההתארגנות הזאת לקחה לי את מעט האנרגיות שהכדורים עוד השאירו...
והמצב רוח הדיכאוני הזה, ממש לא מתחשק לי שהוא יחזור. ואני לא מרגישה שיש איך להרגיע אותו, בהתחשב בזה שהוא מגיע מגורם חיצוני ובכלל לא מתוכי...

רוצה להישאר קלילה ושמחה כמו שאני עכשיו...
וזה עוד כשיש לי על הראש חיפוש דירה, דוחות סוף שנה, עבודה חדשה שאני קצת חוששת ממנה.
והמצב רוח טוב. לא נופל, לא שואב אותי.
לא יכולה לראות איך אני ככה כשאני על ההורמונים...
כשההורמונים משתלטים עליי אפילו להכין ארוחת צהריים נראית לי משימה כבדה מדי...

[פרח_בית*]

_שאני נותנת לדברים האלו לנהל את חיי, במקום לתת להם את המקום הראוי, אך להבין שאני אמורה להוביל אותם, ולא להפך.
אצלי זה כי נוח לי לפעמים לא לקחת אחריות על שינויים, להישאר ילדה של משהו שמחליט בשבילי, ולא להיות אמא של עצמי. אבל לא בטוח שזה מדבר אליך בכלל, סתם משתפת._
מתחברת למשפט הראשון. רוב הזמן אני די נותנת לחיים להוביל אותי, דרוש "נמאס לי" רציני כדי שאני אעשה מעשה...
אבל נראה לי שאצלי זה בעיקר מהסיבה שכל כך קשה לי עם מקומות חדשים ושינויים, שאני נתקעת לפני החלטות. וגם לפעמים ממקום חיובי, של לקבל את מה שמגיע ולמצוא את הטוב, בלי לחפש לאיפה לזוז כל הזמן. לפעמים זה זה חיובי, עד שזה כבר נהיה ממש קשה למצוא את הטוב...

ואיך זה עבורך שאני קוראת לכם "אמא" ו"הורים" בלשון הווה?
לא מפריע לי, מצחיק שעד שקראתי את המשפט הזה לא שמתי לב לזה בכלל.
האמת שאני מתחברת לתחושה הזאת שאנחנו כבר הורים, מדי פעם אני מדמיינת את הילדים שלנו, את החיים איתם, מזמינה אותם להגיע. ככה שזה לא מרגיש לי שהם עדיין לא קיימים.
זאת למרות הקושי שלי להאמין בתיאוריות על עולמות אחרים, ונשמות שמחכות לנו ומגיעות וכו'.
זה פחות ממקום של מחשבה או אמונה, אלא שאני פשוט מרגישה אותם, שהם כבר בלב שלי.

_ אתם, ההורים, אלה שמובילים את חיים שלכם כמשפחה לאן שאתם שואפים שהם יהיו.
אתם אלה שאחראים לסגור את הפער הזה בין מה שיש עכשיו למה שאתם רוצים שיהיה.
אתם מנהיגי המשפחה, והילדים יבחרו לבוא אחריכם, וימצאו את מקומם בתוך המסגרת שיצרתם.
אני מאמינה גדולה באי-מירכוז של ילדים, בלשחרר אותם מהעול הזה שהתנהלות חיינו תלויה בהם._
האמת שאת זה קצת קשה לי לקרוא
מוזר לי לחשוב על זה שאנחנו מובילים ומחליטים והילד מצטרף, אולי כשאהיה אמא עניין ה אי-מרכוז ידבר אליי יותר.
כשאני עם ילדים אני מאוד מכוונת אליהם... זה לא אומר שאני מאה אחוד מהזמן "עליהם", אבל מרגישה שחשוב לי שהסיטואציה תתאים להם, גם אם אני בענייני והם מתעסקים בעניינם, מרגישה שהכל צריך להתאים גם לצרכים שלהם.
ברור לי שאת לא אומרת להתעלם מהילדים, הצרכים והרצונות שלהם.
אבל ככה המשפט הזה נקרא אצלי בראש, שאני מחליטה והם הולכים אחרי.
במקום שאני אראה אותם, אחליט לאור מי שהם, ואלך לשם. ואז הם יבואו איתי כי זה מתאים להם.
מה שלא אפשרי כרגע, כי עוד לא ממש פגשתי אותם... בגלל זה אני מנסה לדמיין אותם מדי פעם...
מאוד קשה לי לחכות. לפעמים אני מרגישה ממש געגוע אליהם, למרות שמעולם לא נפגשנו...

[תמרוש_רוש]

_מוזר לי לחשוב על זה שאנחנו מובילים ומחליטים והילד מצטרף, אולי כשאהיה אמא עניין ה אי-מרכוז ידבר אליי יותר.
כשאני עם ילדים אני מאוד מכוונת אליהם..._
אולי כי זה בעיקר כשאת בעבודה, או במפגשים אקראיים, זה אחרת כשאת חיה אתם באותו בית

זה לא אומר שאני מאה אחוד מהזמן "עליהם", אבל מרגישה שחשוב לי שהסיטואציה תתאים להם, גם אם אני בענייני והם מתעסקים בעניינם, מרגישה שהכל צריך להתאים גם לצרכים שלהם.
אני חושבת שיש פה שני דברים:
אחד: הורים אכן דואגים לכך שהסביבה והסיטואציה יתאימו לילדים, באופן כללי: שיהיה מרחב מתאים, תאורה מתאימה, רמת רעש בטווח הסביר, חפצים מתאימים שאפשר להתעסק אתם (לא בהכרח צעצועים ) וכאלה.
אבל ברגע שהנחת את המסד של מרחב מחיה סביר - את יכולה להתמקד במה שאת עושה, ולהניח להם לחוות, להצטרף או לעשות את הדברים שלהם.
בעיקר כשהם תינוקות, לדעתי הכי נכון זה לא להתמקד בהם. להעניק להם מרחב מחיה טוב (מנשא, שטיח, כל מה שעובד להם), ואז לעשות את הדברים שלך, ללכת לקניות, למפגשים, להתנדבות, אנא עארף, והתינוק עלייך או לידך, נהנה מהפעילות שלך.
(זה בגדול. ברור שבהתחלה את נשאבת אליו, וזה בסדר. ויש תינוקות שדורשים הרבה התאמה ולמידה של ההורים, וגם זה בסדר)

[מרת_פרת_משה*]

לפעמים אני מרגישה ממש געגוע אליהם, למרות שמעולם לא נפגשנו

זה משפט ממש מרגש.
וגם שובו של מצב הרוח המרומם והיציב מאוד מרגש!

_דרוש "נמאס לי" רציני כדי שאני אעשה מעשה...
...לפעמים זה חיובי, עד שזה כבר נהיה ממש קשה למצוא את הטוב..._

טוב, אין פה פרצופון צוחק,
אבל אני מאוד מזדהה.

_ברור לי שאת לא אומרת להתעלם מהילדים, הצרכים והרצונות שלהם.
אבל ככה המשפט הזה נקרא אצלי בראש, שאני מחליטה והם הולכים אחרי.
במקום שאני אראה אותם, אחליט לאור מי שהם, ואלך לשם. ואז הם יבואו איתי כי זה מתאים להם._

מניסיוני הדל, עוד לא קרה שהחלטנו כהורים משהו שלא התאים לאחד מילדינו, והוא לא הודיע לנו על כך.
לעומת זאת, היה לנו שלב לא קצר ("היה"? הייתי מתה), שבו לפני שבכלל חשבנו מה מתאים לנו, שאלנו מה מתאים לילדים שלנו. אני יכולה לומר שהסידור הזה כמעט תמיד לא מתאים להם והם יוצאים ממנו לא מרוצים...
באופן מוזר דווקא הרבה יותר נעים ורגוע להם ש אני מחליטה והם הולכים אחרי_, ובמקביל אני סומכת על היכולת שלהם לומר כשלא מתאים להם.
יש כנראה משהו מעיק ומכביד בתחושה שהוריך מתנהלים בראש ובראשונה לפי מה שמתאים לך. ובעצם זה מעיק גם ביחסים שאינם יחסי הורים-ילדים...

אבל- מראש הנושא הזה עלה פשוט כניסיון לשחרר את התלות בין השינויים בחייך, בין אלו שתלויים בך לאלה שפחות, כדי להקל את המועקה הכללית הזו שנקראה לי אז בדברייך. לא בטוחה אם מתאים לך להיכנס פה לדיון הספציפי בעניין מירכוז ואי-מירכוז בגידול ילדים...

ובכלל לתחושתי כבר עשית צעד של הובלה די אמיצה בהפסקה שעשית בנטילת ההורמונים.
לא כי "הורמונים הם הרשע", אלא כי ראית שזה לא משרת את הצרכים שלך עד כה, והחלטת קודם לנסות כיוון שיותר מתאים לך, על פני להקריב את הצרכים שלך "למען ההריון", על פני לחשוב קודם על מה שצריך "ההריון", ורק אחר כך על מה שאת צריכה (כן, נו, אני יודעת שזו הפרדה מטופשת בינך לבין ההריון, ברור לי שרוב הצרכים שלכם הם משותפים).
אולי גם כאן נדרש איזה "נמאס לי" ענק כדי להחליט? זה היה נשמע שדי נמאס לך.
ועדיין, יכולת גם לבחור לתת להליך הרפואי להמשיך להוביל אותך על אוטומט.

אה, ועוד משהו-
בתקופה האחרונה הרגשתי שכל מה שאני כותבת זה מעין תלונות חזרתיות על המחזור/ביוץ/מצב רוח, חששתי שאני מתחילה להרדים את הקוראות...

אממ... איך לומר?
זה חלק מהקסם פה.

[אישה_במסע*]

זה חלק מהקסם פה.

[פרח_בית*]

קראתי את הדברים שלכן כבר שבוע שעבר, אבל לוקח לי זמן להתיישב לכתוב. זה דורש ממני כוחות מיוחדים, יותר מאשר לשוטט קצת באינטרנט ולקרוא.

תמרוש, מאוד מסכימה עם הדברים שלך, נראה לי שהפער אצלי הוא במשפט הזה:
_הורים אכן דואגים לכך שהסביבה והסיטואציה יתאימו לילדים, באופן כללי: שיהיה מרחב מתאים, תאורה מתאימה, רמת רעש בטווח הסביר, חפצים מתאימים שאפשר להתעסק אתם (לא בהכרח צעצועים ) וכאלה.
אבל ברגע שהנחת את המסד של מרחב מחיה סביר - את יכולה להתמקד במה שאת עושה, ולהניח להם לחוות, להצטרף או לעשות את הדברים שלהם._
אני מסכימה איתו במאה אחוז, פשוט לא מכירה המון הורים שמתנהגים ככה... זה משהו שאני מקווה ושואפת אליו (כשאני אהיה הורה). בוודאי עם תינוקות (כשהייתי שומרת על בן דוד שלי כשהיה תינוק, זאת הייתה התקופה שקראתי ובישלתי בה הכי הרבה. הוא היה שמח לו על הרצפה או בדשא בגינה, ואני הייתי קוראת ספרים או מכינה צהריים. ממש נהניתי מזה).

מניסיוני הדל, עוד לא קרה שהחלטנו כהורים משהו שלא התאים לאחד מילדינו, והוא לא הודיע לנו על כך.
נשמע מעולה, מקווה שאצליח להיות מספיק קשובה.

לא בטוחה אם מתאים לך להיכנס פה לדיון הספציפי בעניין מירכוז ואי-מירכוז בגידול ילדים...
לא ממש רוצה להיכנס לדיון מעמיק. אבל ניסיתי להבין מה בנקודה הזאת כל כך נוגע בי.
מה שעלה לי, דווקא בהקשר של חיפוש ומעבר דירה, זה חוויה שלי בעניין בתור ילדה. כשהייתי בכיתה ג' עברנו דירה. בעיקרון ההחלטה הייתה לטובת כל המשפחה, בית גדול יותר עם מרפסת גדולה וחדרים נפרדים לי ולאחותי. נראה לי שהשכונה ובית הספר נחשבו יותר טובים. אבל בשבילי זאת הייתה ממש טראומה, שלקח לי הרבה שנים להשתחרר ממנה.
לא אפרט המון, אבל עזבתי את כל החברות שלי, את חלקן הכרתי מגיל 3. עברתי מכיתה שבה הרגשתי ממש במרכז, לכיתה חדשה שהיו בה המון ענייני מעמדות, חרמות, מורות עם דעות קדומות ועוד. זה לא שהייתי בודדה או שלא היו לי חברות חדשות, אבל תמיד הייתה לי תחושה של ריחוק, שאני לא במקום שלי. היה לי מאוד קשה, זה הוריד לי את הביטחון העצמי, נהייתי ממש ביישנית. אני חושבת שזה השפיע עליי המון.
אני לא חושבת שזה משהו שההורים שלי יכלו לצפות מראש, אבל הרבה שנים קצת כעסתי עליהם על המעבר הזה... שהם החליט עליו והוא לא היה בשליטתי.

_לא כי "הורמונים הם הרשע", אלא כי ראית שזה לא משרת את הצרכים שלך עד כה, והחלטת קודם לנסות כיוון שיותר מתאים לך, על פני להקריב את הצרכים שלך "למען
ההריון", על פני לחשוב קודם על מה שצריך "ההריון", ורק אחר כך על מה שאת צריכה_
ממש ממש תודה על המשפט הזה. אני מאוד מתלבטת לגבי ההמשך, בינתיים לא נראה לי שהגיע ביוץ ואני תוהה אם אי פעם אצליח להביא אותו בלי התערבות רפואית. מצד שני רק המחשבה על לחזור להורמונים האלה, למצב רוח האומלל שהייתי בו. זה ממש מפחיד אותי. וגם לא נראה לי שאצליח לעמוד בזה יותר מדי זמן... וזה גם גרם להרבה מאוד מתח מול בעלי, שהיה מאוד קשה לשנינו. לא יודעת מה אעשה, אבל המשפט הזה מאוד מחזק אותי.

זה לא שעכשיו אני כל הזמן שמחה ואנרגטית, אבל גם כשיש נפילות מצב רוח אני לא שוקעת לתוכן, ומצליחה לצאת די מהר. מצליחה להגיב נורמלי לסיטואציה, זה בא לידי ביטוי בעיקר מול בעלי. כלומר גם כשמשהו מכעיס או מתסכל, לא לשבור את הכלים אלא לדבר רגוע, לשמור על חוש הומור וקלילות ולא לקחת הכל ברצינות מדי.
אבל עדיין מרגישה שיש איזה מחסום שלא הצלחתי לשחרר, לא מצליחה ליהנות באמת או להיות שמחה מכל הלב. מקווה שהחופש המתקרב קצת יעזור לי.

עוד לא מצאנו דירה, קצת מתמהמהים עם זה בגלל חוסר זמן וגם חוסר בהיצע של דירות כמו שאני רוצה (ראינו כמה שבוע שעבר שממש לא היו בכיוון...).

זה חלק מהקסם פה.
שמחה לשמוע...