ממשיכה בדרך בלוג

[אשה_שמחה*]

@} מזדהה עמוקות.
מדדתי חום באותה הזדמנות עם "מד הפוריות" החדש שלי בדיוק חשבתי שאני רוצה לשאול אותך מה עם זה, אם קנית בסוף.
בא לך לשתף, מה שכנע אותך לקנות ומה התרשמותך? (אולי עדיף בדף על אמצעי מניעה ).

[אמא_ללי*]

כל שינוי הכי קטן קשה לי.
ממש. אפילו עכשיו כשעברו עוד יומיים, כבר כאילו התרגלתי לשגרה של להסתובב איתן בעיר כל היום, ונראה לי מוזר שמחרתיים חוזרים הביתה.

בא לך לשתף, מה שכנע אותך לקנות ומה התרשמותך?
בא לי מאד, נראה לי שאני אכתוב על זה בדף של אמצעי מניעה כשנחזור ונתמקם בבית. היום קיבלתי מהמכשיר את האור הירוק הראשון (תרתי משמע) אבל היום גם הלכתי את כל בוסטון ברגל עם תיק על הגב ושתי ילדות בעגלה אז אני עייפה מידי בשביל לנצל אותו

[אשה_שמחה*]

יופי, אחכה בסבלנות @}

[אמא_ללי*]

כבר די הרבה זמן שאני חיה בתחושה שאם היתה אפשרות, הייתי רוצה להיות בחינוך ביתי. ושאנחנו לא בגלל שהנסיבות לא מאפשרות.
והיום נתקלתי בדף למה עדיין לא בחרתי בחינוך בייתי, ונפלו לי כמה אסימונים. הבנתי שאני בכלל לא בטוחה שאני מאמינה שחינוך ביתי היא הדרך הנכונה בשבילנו. אם שמים בצד כל מיני שאלות עקרוניות, אני באמת באמת לא יודעת, עדיין, מה התשובה האמיתית שלי לכל השאלות האלו. אני יודעת שיש לי המון שאלות. שרק הולכות ומתרבות. אני יודעת שיש הרבה דברים נורמטיביים/ מיינסטרימיים שאני בכלל בכלל לא מסכימה איתם, ובטח שלא רוצה לחיות על פיהם.
יש כמה דברים שאני בטוחה בהם:
האחריות על ילדינו (ילדותינו במקרה שלנו )היא תמיד לגמרי שלנו, לא משנה אם הן נמצאות חלק מהזמן עם אנשים אחרים. לפחות בגילאים הצעירים. אני לא יודעת בדיוק מה קורה אחר כך כי עוד לא הגענו לשם.

אני רוצה ומנסה לגדל את הבנות שלי בהמון אהבה וכבוד (וכאן כן יש לי אמונה חזקה וברורה).

יש לי אמונה שהדרך בה אנחנו מגדלים אותן ומתייחסים אליהן היא הבסיס לאיך שהן תופסות כיום ותתפוסנה בעתיד את עצמן ואת העולם סביבן. אני חושבת שלפעמים האמונה הזאת מובילה אותי להרבה רגשות אשם שגוזלים ממני הרבה כוחות. אני עדיין מחפשת את הדרך לתת את כל מה שאני יכולה, ועם זאת לזכור שקשיים הם חלק מהחיים, ושאין ביכולתי למנוע מהן קשיים. עירית לוי כתבה על זה איפה שהוא משהו שמאד דיבר אליי, על האמונה שלה ביכולת של הבת שלה להסתדר בחוץ, עם העולם. ועל איך האמונה הזאת עוברת גם אל הילדים ומשפיעה עליהם. לצערי אני לא זוכרת באיזה דף זה היה.

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה, שלפעמים הרצון שלי להיות בבית נובע מתוך רצון לגונן ולשלוט. מתוך התחושה ששום דבר בחוץ אף פעם לא יהיה מדויק וקשוב כמו מה שיש בבית (כמו שאני יכולה להיות), ולכן זה תמיד יהיה פחות טוב. אבל אני תוהה לאחרונה, בנוגע לשירה, אם התקשורת הכל כך מדויקת הזאת בינינו לא מקשה עליה להיפתח לחוויות חדשות ולתקשר גם עם אנשים אחרים.

וכל זה מאד מאד קשור לתחושה המתמשכת, שאנחנו לא נמצאים במקום שלנו. יש פה הרבה חוויות טובות ולחיים פה יש הרבה צדדים נעימים, ואני גם יודעת שיהיו דברים שנתגעגע אליהם. אבל כל הזמן יש תחושה, שזה כמו צמח שפשוט לא נמצא באקלים שמתאים לו. אז הוא חי, אבל הוא לא פורח, הוא לא מלבלב. ועם זאת, משהו אחד משמעותי מאד מאד שהתקופה כאן הבהירה לי, הוא ש אני רוצה להיות בבית. לא יודעת אם רק בבית, מניחה שתשתלב בזה עבודה בצורה כזאת או אחרת, אבל אני רוצה להיות בבית. גם קודם (מאז ששירה נולדה), לא יכולתי לדמיין את עצמי חיה חיים כאלה של משרה מלאה מחוץ לבית. ולמעשה, למעט כמה תקופות מעבר קצרות, מעולם לא חייתי חיים כאלה גם לפני שהייתי אמא. תמיד הייתי סטודנטית או עבדתי בעבודות סטודנטיאליות. אבל נדמה לי שמתחת לזה התחבאה האמונה, שמתישהו לא יהיה מנוס והשלב הזה יגיע. והיום אני יודעת שזה פשוט לא נכון, וזה לא חייב לקרות אם אני לא רוצה שזה יקרה.

אה, אנחת רווחה. לפעמים יש דברים שמתבשלים וחייבים להיכתב, והם ממש מסתובבים פיסית בתוך הגוף עד שהם יוצאים. אז הנה, כתבתי ועכשיו אני יכולה לנוח

[הגבירה_בחום*]

יקירתי
איך יכול להיות שפיספסת את הפוסט על השינויים??
לא הגיוני שפיספסתי אותו, כי אני פשוט מזדהה עם כולו. רציתי להתעלם מהעובדה שלצטט את כל הפוסט ולכתוב עליו גם אני, תהיה הגזמה מוחלטת (-:
במיוחד העניין עם ההתנגדות הפנימית המיידית לכל דבר שמשתנה. כל דבר שזז, או נראה אחרת, גם אם יצר שיפור. ולפעמים אני גם מסוגלת לעשות מזה עניין לא קטן ולייצר התנגדות חיצונית שאני כמובן ממציאה לה סיבות מאוד מוצדקות אבל מאחוריה מסתתר הפחד הזה משינוי. מהשינוי המתמיד.

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה, שלפעמים הרצון שלי להיות בבית נובע מתוך רצון לגונן ולשלוט. מתוך התחושה ששום דבר בחוץ אף פעם לא יהיה מדויק וקשוב כמו מה שיש בבית (כמו שאני יכולה להיות), ולכן זה תמיד יהיה פחות טוב. אבל אני תוהה לאחרונה, בנוגע לשירה, אם התקשורת הכל כך מדויקת הזאת בינינו לא מקשה עליה להיפתח לחוויות חדשות ולתקשר גם עם אנשים אחרים.
גם פה, אני מאוד מזדהה עם מה שאת אומרת שלפעמים אנחנו עושים דברים מתוך מניע חיצוני ברור כשבעצם מה שבאמת מניע אותנו לפעולה הוא משהו אחר. פנימי, עמוק, מושרש בנו חזק ובד"כ מתחת לפני השטח...

וגם... תודה על התגובה בבלוג היוגה. מאוד שימחת אותי.
הגבתי גם שם, אבל רוצה לכתוב לך גם פה, שכמו שאת מתארת לעצמך, גם לי יש ימים כאלה שבהם אני כ"כ לא מחוברת ולא מרוצה מהאימון שלי, מההתקדמות שלי, מכל מיני דברים שאני עדיין לא "מצליחה" לעשות ואז אני רואה מישהו לידי שנמצא דווקא ביום ממש טוב והוא מרחף בקלילות ובצורה מושלמת, מה שגורם לי להרגיש הוביט שעיר וגמלוני (-:
והשבח לאל פה, בניגוד לבלוג היוגה, אפשר להשאיר לך כאלה (())(()) וגם כאלה @}@}@}
נשיקות

[שני_צו*]

אני רוצה להיות בבית



מזדהה מאוד.
אני כבר 4 שנים בבית, עזבתי את העבודה שנתיים לפני שנכנסתי להריון.
וכל הזמן הזה עולים בי צרכים ורצונות כאלה ואחרים אבל אפילו לא לרגע הרצון לחזור לשכירות תשע-חמש (זאת אומרת שש וחצי).
וזה לגמרי שלי ולא קשור בכלום לילד המתוק שלי, או לאלו שיבואו אחריו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בדיוק מה ששני צו אמרה.
רק שאני כבר איזה 5.5 שנים בבית (עובדת, אבל בבית...).

[אמא_של_דגיגונת*]

וכל זה מאד מאד קשור לתחושה המתמשכת, שאנחנו לא נמצאים במקום שלנו. יש פה הרבה חוויות טובות ולחיים פה יש הרבה צדדים נעימים, ואני גם יודעת שיהיו דברים שנתגעגע אליהם. אבל כל הזמן יש תחושה, שזה כמו צמח שפשוט לא נמצא באקלים שמתאים לו. אז הוא חי, אבל הוא לא פורח, הוא לא מלבלב.
מזדהה עם זה לגמרי. וגם עם זה
אני רוצה להיות בבית

<ראיתי את מה שכתבת רק אחרי ששלחתי לך מייל...>

[אמא_ללי*]

עייפות תהומית.
הבייביסיטר כאן, משחקת עם הבנות ויש לי קצת פנאי לשבת בשקט.
הבית הפוך לגמרי, ואני בכלל לא יודעת ממה להתחיל. לכבס, לפזר כביסה, לסדר את המטבח, לאסוף צעצועים מכל הבית, להתחיל לחשוב על ארוחת ערב... אז במקום זה אני פשוט יושבת מול המחשב.

בכל הימים שהאתר נעלם הרגשתי חוסר נוראי, כל רגע ניגשתי למחשב לראות אם התקלה כבר תוקנה. וכתבתי בראש המון המון, הייתי בטוחה שברגע שהוא יחזור יהיו לי מגילות לכתוב כאן. אבל אז כשהוא חזר, בכלל לא רציתי לכתוב. זאת דינמיקה שקורית כל כך הרבה פעמים - מתעסקים במשהו באובססיביות, רק בשביל לגלות שברגע שהוא מסתדר בכלל לא רוצים אותו כל כך. מוזר.

[שוות_נפש*]

נכון מאד אמא ללי..
זאת דינמיקה שקורית כל כך הרבה פעמים - מתעסקים במשהו באובססיביות, רק בשביל לגלות שברגע שהוא מסתדר בכלל לא רוצים אותו כל כך. מוזר.

עייפות תהומית הזאת היתה לי אחר הצהריים. הרגשתי כמו בטטה עייפה.. לא מרוצה מעצמי, מהרגשתי מאיך שאני ניראת.. ואז אמרתי טוב, זה לא יכול ככה להימשך..
יודעת מה עשיתי? נכנסתי למקלחת ועשיתי מקלחת צוננים. מים קרים קרים.. צעקתי מעונג וכחוסר אונים.. אבל זה עבר. יצאתי, פתחתי בקבוקון של שמן נרולי וטיפטפתי על פרק כף היד.. ונעשה הרבה יותר נסבל בסה"כ..

[אשה_שמחה*]

וכתבתי בראש המון המון, הייתי בטוחה שברגע שהוא יחזור יהיו לי מגילות לכתוב כאן.
את כותבת במחברת?
בלי קשר לאתר הזה, ובלי להמעיט בחשיבות ההיבט התקשורתי החשוב שיש לכתיבה כאן, אני מוצאת שזה תרפויטי מאוד לכתוב, פשוט לכתוב. זה מחבר אותי לעצמי, לאותו מקום פנימי שקל להתרחק ממנו בשטף היומיום.
ממליצה מאוד על הספר שכבר סיפרתי עליו, "עצם הכתיבה" של נטלי גולדברג. הוא מתייחס לכתיבה כאל סוג של תרגול זן, והוא מאוד מעניין ויעיל לדעתי, לא רק בהקשר של כתיבה.

[אהבת_עולם*]

ואני כותבת לעצמי יומן בוורד. וזה באמת מאוד תרפויטי.
(כאן אני רק משחררת מידע לציבור כשבא לי)

גם לי האתר היה חסר.
ואחרי שהוא חזר חשבתי שאולי זה דווקא היה טוב בשבילי קצת לחוות את ה'חוסר' הזה.

התגעגעתי אלייך....

[אמא_ללי*]

נשמות אתן, בזכותכן כתבתי במחברת אתמול והיום יותר מאשר בדרך כלל.
יש לי מחברת תמיד (לפחות אחת), אבל איך שהוא יש לי תחושה שהדברים שמיועדים למחברת והדברים שמיועדים לכאן הם לא בדיוק אותם דברים. ובמחברת אני בדרך כלל כותבת רק ברגעי הייאוש הקשים ביותר. ואז זה תמידמתחיל ב"נמאס לי" וממשיך למסכת קיטורים שלמה.
מה גם שלרוב כשאני כותבת בראש זה קורה ברגעים שבהם אני עושה משהו אחר, ואין לי גישה לכתיבה.
אשה שמחה אני אחפש את הספר הזה, לא נתקלתי בהמלצות קודמות שלך עליו.

אני מחפשת את הדרך לפנות קצת זמן לעצמי בתוך ההמולה של החיים. הבייביסיטר שלנו מאד חמודה, אבל מאיה לא עושה שום סימנים של להסכים להישאר איתה בלעדיי. ואני לא מרגישה שבא לי להכריח אותה, זה לא נראה לי מחיר ששווה לשלם. גם עם סבא וסבתא שהיו פה המון זמן היא הסכימה להישאר רק לקראת סוף השהות שלהם (פעמיים), ובאחת הפעמים היה לה קשה.
ומצד שני, אני ממש חייבת זמן בלעדיה. הצמידות הזאת קשה לי ומעיקה עליי. אני לא טובה בלהסתובב איתה (נניח לסידורים וכאלה), זה מאד מציף אותי. היא לא אוהבת את האוטו, אז הנסיעה לפעמים קשה. ואז מגיעים לחנות, ואחרי כמה זמן נמאס לה לשבת בעגלת הקניות אז היא רוצה להתרוצץ בחנות, והכל הופך למשימה בלתי אפשרית. מאז שאני אמא אני מעריצה את האמהות שעושות את כל הסידורים עם הילדים שלהם (כל עוד זה כיף לכולם כמובן), אני פשוט לא מצליחה.
ככה שהרבה פעמים כשאני איתה אני רק איתה, אני לא עושה שום דבר אחר חוץ מלהיות איתה (כן מטיילות הרבה בחוץ).
והימים עם שתיהן בבית קצת נמרחים.... ומצד שני כל כך מתישים. חלק גדול מהזמן הן רוצות לעשות דברים שונים, ואני לא מצליחה לתמרן. מאיה מעדיפה להיות בחוץ כמעט כל הזמן, אפילו גשם ממש לא מזיז לה. היא כבר יודעת לפתוח את דלת הרשת ולצאת לבד החוצה, והיא הולכת בלי להסתכל אחורה. מתרחקת ממש מהר ולא אכפת לה כלום. ושירה מתעייפת בחוץ מאד מהר, ויש המון דברים שהיא אוהבת לעשות בתוך הבית. ואף אחת מהן לא יכולה להישאר לבד. אני מוצאת את עצמי מנסה לשכנע אחת מהן לעשות משהו שהשנייה רוצה לעשות, ללא הצלחה מרובה.

חסר לי מאד לעשות משהו בשביל עצמי, משהו שלא קשור לאמהות שלי. ויש כל כך הרבה מכשולים טכניים שאני לא בטוחה שיש לי את האנרגיות הדרושות בשביל שזה יקרה. ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אין לי תכנית ברורה. יש לי הרגשה שזה לא ממש משנה, כל דבר שיכול להוסיף עוד מוקד של עניין...

[הגבירה_בחום*]

שלום מותק שלי @}
התגעגעתי, וגם סוף סוף הצלחתי להכנס לדף.
חסר לי מאד לעשות משהו בשביל עצמי, משהו שלא קשור לאמהות שלי. ויש כל כך הרבה מכשולים טכניים שאני לא בטוחה שיש לי את האנרגיות הדרושות בשביל שזה יקרה. ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אין לי תכנית ברורה. יש לי הרגשה שזה לא ממש משנה, כל דבר שיכול להוסיף עוד מוקד של עניין...
מאוד מזדהה עם זה, מכירה את זה מעצמי, מה שמאוד מתקשר לזה שזה לא קשור לאימהות. האימהות היא בטח הטריגר המקומי שדוחק אותך לפינה הזו.

לגבי המחברת, גם לי במשך שנים היו מחברות. עשרות מחברות ובמשך שנים הייתי כותבת בהם יומיומית, ואני גם מסכימה שהכתיבה היא כלי יעיל במיוחד במצב שבו יש מן ערב רב של רגשות ומחשבות סבוכים. מאוד עוזרת לעשות סדר ולזכך.
אני אישית הפסקתי לכתוב במחברת, לפחות באופן יומיומי, כי אצלי זה הפך כבר לאיזה מן מקום שמאפשר לי לשמוע שוב ושוב את אותן מילים שטחנתי לעצמי בראש, שמהן הייתי צריכה שקט (-:
אבל זה לא נראה המצב שלך.
מקווה שככה עם כתיבת המילים שלך כאן והאמירה הברורה שלהם, יתבהר לך מה נכון לך לעשות ובדיוק מתי ואיך

[אמא_ללי*]

שוב מתחילים הימים שלפני הביוץ. הם מתחילים די הרבה לפניו.
לפני שבועיים בערך הקדשתי לזה פגישה עם המטפלת שלי, בתקווה שעד הפעם הבאה כבר תהיה הקלה.
אתמול התעוררתי עם תחושה של כובד ונאחס, וכשניסיתי למקם אותה מצאתי את המוקד באזור הבטן התחתונה והרחם. ואז במהלך המקלחתי התחלתי לשנן לעצמי כמו מנטרה - אני מקבלת את הביוץ באהבה. אמרתי את זה שוב ושוב ושוב במשך כמה דקות, וזה פינה לי את הראש מכל מיני מחשבות שווא, כך שיכולתי ממש להיות נוכחת במקלחת ולחוות אותה. אחר כך המשפט התקצר מעצמו ל "מקבלת ביוץ אהבה" וגם זה נמשך עוד כמה דקות. היה יום קשה למדי, שבמהלכו הבייביסיטר הופיעה בדלת שעה לפני הזמן, ואמרה לי בבכי שהיא לא תוכל לעבוד היום. חיבקתי אותה, הזמנתי אותה להיכנס. היא נכנסה לשתות כוס מים, התחבקנו עוד קצת והיא הלכה. (אין לי כ"כ מה עוד להגיד על זה. חוץ מזה שזה יצא יום ארוך שבסוף לא היתה לי בו עזרה).
שירה היתה די נרעשת מלראות אותה ככה, אבל מסתבר שהיא הגיעה לגיל שבו היא מנסה לשלוט ברגשות שלה. זה קורה גם אחרי שהיא מקבלת מכה לפעמים - נהיה לה מין מבט על הפנים של נעלבתי/ נבהלתי/ כואב לי ואני מנסה לא לבכות. וכשאנחנו שואלים אותה על הרגש היא אומרת לא! נחרץ בפרצוף של כן. נדמה לי שהיתה לי פנטזיה שהשלב הזה הוא לא הכרחי, שאולי היא תמשיך לבטא את הרגשות שלה בצורה ישירה לנצח. זה כמו הליכה ביער, לחוות איתה בפעם הראשונה את כל השלבים הלא מוכרים האלה, כל פעם לא לדעת בדיוק למה לצפות.

והבוקר גם הרגשתי את הבטן התחתונה, אבל יכולתי להישאר מספיק נוכחת כדי שזה לא יהפוך לסבל. לתת למיחוש הזה מרחב קיום, להרגיש את הכובד ואת ההתרחבות של האגן, את האיטיות שמתלווה אליהם, ולאפשר להם להיות.

[אמא_ללי*]

ועוד לגבי שירה.
שוב יש התחלפות של תקופה. מאז שחזרנו מבוסטון היא הולכת לגן בשמחה, בקושי נפרדת ממני כשהיא נכנסת לשם. מדברת המון על כמה כיף לה בגן, והשבוע היא גם די התאכזבה בימים שהיא נשארה בבית. וגם הרגשתי שהיא קצת משועממת בימים האלה.
הטמפרמנט שלה כל כך סוער, המנעד הרגשי כל כך גדול. ההבדל בין התקופות הטובות והקשות הוא שמים וארץ. לפעמים אני מרגישה שאנחנו במשימת חקירה אינסופית, להבין את הילדה שלנו. לנסות להבין מה קורה אצלה בפנים, מה טוב ומה מפריע, איפה תפקידנו לשנות ומתי צריך רק להיות בלי להפריע. מתי המקור הוא פיסי ומתי רגשי, מתי חיצוני ומתי פנימי.
שלשום היתה לי פגישה עם הגננת והיא סיפרה ששירה התחילה לתקשר עם הבנות האחרות בקבוצה הרבה יותר. והיא אפילו עושה דברים "שובבים" כמו לזחול איתן מתחת לשולחן - את זה הגננת סיפרה לי בשמחה רבה. משמח בפני עצמו שהיא יכולה לראות את היופי שבזה.
בעבר היא היתה נמצאת שם בעיקר עם עצמה. אני חושבת שהיה לה טוב ככה, ובכל זאת אני שמחה לראות שהיא גם נפתחת לסוג נוסף של חוויות.

[אמא_של_דגיגונת*]

@}
תמיד אוהבת לקרוא אותך. לא תמיד יש לי מה להגיד...

<ננסה שוב לדבר בקרוב?>

[מי_מה*]

חייבת להגיד שגם אצלי בחודשים האחרונים הביוץ מתחיל להודיע על בואו כמעט שבוע לפני , באמת בתחושות דומות לאלו שתיארת. אני אנסה את המשפט שלך.
מותק. טוב לקרוא אותך.

[אמא_ללי*]

ננסה שוב לדבר בקרוב?
בטח. גם נשמח להיפגש כשיתאים לכם

---

אנחנו חוזרים הביתה, לארץ מתישהו בחורף, עוד אין תאריך מדויק. יש עוד דברים לא ידועים, אבל החזרה היא כבר בטוחה.
כבר חודשים אני מחכה לכתוב כאן את המשפט הזה....
חודשים אני מדמיינת שאני אכתוב אותו בשמחה ובצהלה. ואני מאד שמחה, ובו זמנית אני מתה מפחד.
אני מפחדת בעיקר מהעניין הכלכלי. שלא נצליח להסתדר, שאני אהיה חייבת לעבוד במשהו שאני לא רוצה לעבוד בו, או להיפרד מהבנות ליותר ממה שאני רוצה, או לוותר על החלומות המקצועיים שלי (שגם הם בפני עצמם מאד מפחידים אותי, כך שגם המחשבה על לממש אותם הופכת לי את הבטן, ואני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל), או לגור במקום שאני לא אוהבת. או כולם ביחד.
אני מפחדת שלא נמצא את עצמנו בהתחלה, אני מפחדת שהחברות שלי, שאני כל כך מתגעגעת אליהן, לא ימצאו את המקום בשבילי כי הן כבר התרגלו לזה שאני רחוקה.

אני מרגישה שיש פה פוטנציאל אדיר ל- leap of faith (קפיצת אמונה? אפשר להגיד ככה?). להאמין. פשוט כי אני מאמינה.
להאמין שיהיה טוב, לראות אותנו בעיני רוחי חיים במקום שאנחנו אוהבים, ומוקפים בסביבה אוהבת.
להאמין שגם אם אני לא רואה עכשיו בכלל את הפרטים, יש עוד זמן והכל יתגלה בעיתו.
אז אני מנסה בעיקר לנשום....

[הגבירה_בחום*]

יווווווווו..... איזה כיף!!! (-:
זה מפחיד לחלום כ"כ הרבה על משהו ופתאום לגלות שהוא הולך להתממש וצריך להעביר אותו מפסים של פנטזיה לפסים מעשיים וולהתעסק בכל הפרטים הקטנים.
בסופו של דבר, כמה גרוע יכול להיות?
יכול להיות שיהיו דברים שלא יהיו נוחים כמו שם, אבל גם היו דברים שלא היו נוחים. וגם שם היו קשיים.
ואולי לא תמצאו את עצמכם ישר על ההתחלה, ואז תתחילו מחדש.
אני מרגישה שיש פה פוטנציאל אדיר ל- leap of faith (קפיצת אמונה? אפשר להגיד ככה?). להאמין. פשוט כי אני מאמינה.
אני כ"כ אוהבת את הביטוי הזה, ששום תרגום שלו לא נשמע מדוייק.. ונראה לי לגמרי שזה הזמן בשבילו (לא שאני טובה בו במיוחד) (-:
ולסיום, אני לא יודעת אם זה עוזר, אבל יש כאן מישהי שממש ממש שמחה ומצפה כבר לבואך

[אום_שלום*]

איזה יופי @} ברוכים השבים.
נראה לי בלתי אפשרי לא לפחד ממעבר כזה ומכל השינויים שהוא עשוי להביא איתו.
אני מאמינה שאם את רואה את הפחדים האלה בבהירות (כפי שאת רואה אותם ממה שמשתקף כאן) אז מצבך מצויין.
אני לומדת כל יום על עצמי שההתמודדות עם הפחדים העמוקים שלנו היא אחד הדברים הכי חשובים בגדילה שלנו.
ולפחות לי כקוראת מהצד נראה שאת כל כך מדוייקת בהתבוננות שלך פנימה שהדברים בטוח יסתדרו מצויין כי ככה זה קורה.

[מי_מה*]

איזה יופי. חיבוק @}

[אמא_ללי*]

אני לא יודעת אם זה עוזר, אבל יש כאן מישהי שממש ממש שמחה ומצפה כבר לבואך
עוזר מאד וגם משמח

אום שלום, אני מתגעגעת לכתיבה שלך, את יודעת?

[שוות_נפש*]

אמא ללי , זה משמח אותי לקרוא שאתם חוזרים. תמיד מרגיש לי שהחיים האמיתיים נחווים במקום האמיתי שלנו, בנופים שלנו, בריחות שלנו, בשפה שלנו. כמו דג במים. , כאילו שכשחיים במקום זר זה כמו לקוח מסרט, או תקופת ביניים כזאת.
ברוכים תהיו השבים. THE WORLD IS YOUR OYSTER ומה שתרצו יתקיים

[דגנית_ב*]

אנחנו חוזרים הביתה, לארץ
גם אנחנו. אפריקה ישראל כרטיס הלוך
להאמין שיהיה טוב,
אני החלטתי לשם שינוי להאמין בעצמי. בתחושות הבטן שלי, בידיעה הפנימית - שמבוססת על טעויות, חרטות והבנות של שנים במקרה שלי - מה כן ומה לא.
בשונה מהמעברים הקודמים שלנו, אני מרגישה שאני מנהיגה את המשפחה בתקופה הזו.

[אום_שלום*]

אום שלום, אני מתגעגעת לכתיבה שלך
גם אני מתגעגעת לכתיבה שלי (-:

[אמא_ללי*]

תמיד מרגיש לי שהחיים האמיתיים נחווים במקום האמיתי שלנו, בנופים שלנו, בריחות שלנו, בשפה שלנו. כמו דג במים. , כאילו שכשחיים במקום זר זה כמו לקוח מסרט, או תקופת ביניים כזאת.
כל כך מדויק. גם אנחנו מרגישים ככה. אנחנו אומרים הרבה שכשנסתכל אחורה על התקופה הזאת זה ייראה כמו הזיה....


בשונה מהמעברים הקודמים שלנו, אני מרגישה שאני מנהיגה את המשפחה בתקופה הזו.
מעניין מאד העניין של ההנהגה. גם אני מרגישה מנהיגה על אף שהמעברים הם סביב העבודה של האיש.
הולכת לקרוא את הדף שלך.

[אשה_שמחה*]

איזה יופי . אני שמחה בשבילך, נראה לי שעם כל החששות והאתגרים שבוודאי יעלו יהיה לך כאן בסך הכל יותר קל.

[פלוני_אלמונית*]

אני מפחדת שהחברות שלי, שאני כל כך מתגעגעת אליהן, לא ימצאו את המקום בשבילי כי הן כבר התרגלו לזה שאני רחוקה.
איך אפשר להתרגל לריחוק?! רק געגוגעים וציפייה לחזרה שלכם

[עזה_פזיזה*]

זו הייתי אני כאן למעלה... שכחתי להזדהות

[אמא_ללי*]

רק געגוגעים וציפייה לחזרה שלכם
אוהבת אותך.

התודעה שלי כל כך תזזיתית. קופצת מדבר לדבר, נתקעת באובססיביות על כל מיני אובייקטים מזדמנים. לפחות אני קוראת עכשיו ספר בודהיסטי (כשדברים מתפרקים מאת פמה צ'ודרון) שמאזן את התמונה.
גיליתי היום שהולך להיפתח קורס של שיטת Ipec, במרכז. מכל הכיוונים שמעניינים אותי, זה הדבר האחד שאני בטוחה שאני רוצה ללמוד. ובמשך הרבה זמן לא ידעתי אם תהיה לי אפשרות ללמוד את זה ממש כשנחזור - אם ייפתח קורס בזמן ובמיקום מתאימים. והיום גיליתי שכן זה ידרוש להקדים קצת את החזרה המתוכננת, אבל זאת מטרה שמאד ראוי להקדים בשבילה....
ועכשיו הראש עסוק בכל מיני פרטים טכניים - טלפונים שצריך לעשות, ובירורים.

ובתוך זה אני נעה בין שתי שאיפות. האחת, היא הציפייה מעצמי לנהל את כל הדברים האלה ברוגע. להיות ממוקדת אבל בלי להתרגש כל כך מכל שלב בדרך, ובלי לתת לזה להציף אותי לגמרי. לזכור שזאת רק התחלה של תהליך ארוך של בירורים וארגונים. והשנייה בדיוק הפוכה, והיא לא ממש שאיפה. אלא יותר ניסיון לקבל את המצב, ואת עצמי בתוכו, בדיוק כמו שהם. עם כל ההתרגשות, וחוסר המיקוד שלי, והריצות האינסופיות לבדוק מייל. לנשום, לראות שאני ככה, בלי לנסות לשנות את זה. לזכור שעצם הראייה של זה, כבר מפרידה אותי במעט מן התזזית, כבר מעידה על כך שלא כל כולי התרגשות. יש בי לפחות חלק אחד שמתבונן על הכאוס מהצד.

[אמא_ללי*]

אתמול היתה לי תובנה חשובה.

בעוד חודש בערך ההורים שלי מגיעים לביקור, ואנחנו מתכננים איתם חופשה משותפת של כמה ימים. לכבוד זה התחלתי לחפש לנו מקום להתאכסן בו, ונכנסתי לטירוף מוחלט. במשך כמה ימים, בכל דקה פנוייה (וגם בדקות לא פנויות) ישבתי על אתרי אינטרנט של בתי אירוח וניסיתי למצוא את הבית שעונה על כל הקריטריונים, המרובים למדי. מצאתי כמה מועמדים, ביררתי, היו כמה אי הבנות בדרך, וכל הזמן הזה לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. בלילה חלמתי על התמונות של הבתים שראיתי באתרים, מהשנייה שהתעוררתי בבוקר רק חשבתי על זה.... הזוי לגמרי.
שלשום ניסיתי להבין מה קורה שם. שוב, בניסיון לא להיות שיפוטית ניסיתי פשוט להתבונן על הסיטואציה, ולשאול למה אני נכנסת לכזה סחרור סביב הדברים האלה, ופתאום התשובה עלתה באופן כל כך ברור... כל יציאה כזאת מהבית, שכרוכה בלינה במקום אחר, מעוררת בי חרדה אמיתית. ומתוך החרדה אני נכנסת לעיסוק בפרטים, במין ניסיון, עקר למדי, להרגיע את עצמי ולהפוך את הסיטואציה ליותר מוכרת או בטוחה.
כמה פשוט, ועם זאת ממש עמוק.
פתאום כשראיתי את זה הרגשתי במהלך השעות שלאחר מכן איך כל מיני דברים ממש נופלים למקום, דפוסים שאני מכירה אצל עצמי כבר שנים.
מדהים איך יש דברים שאחרי שרואים אותם, קשה להבין איך לא ראינו אותם עד עכשיו כי הם פשוט מונחים שם לפנינו.....

[אמא_ללי*]

מאיה מתעוררת בבוקר, מתיישבת במיטה.
מסתכלת אליי במבט מוזר ולא מרוצה, ונוהמת "אה" (מילה בעלת משמעויות מרובות מאד אצלה, אנחנו נהיים מומחים בלפענח על פי הטון).
זוחלת אל קצה המזרון, יורדת ממנו, מהדסת אל השידה.
מביאה לי את המשקפיים כדי שארכיב אותם.
עכשיו הכל בסדר, הנה האמא שהיא מכירה

---

אם שירה כבר ערה כשמאיה מתעוררת, הנהמה תלווה בהצבעה, ואז שירה תיגש להביא לי את המשקפיים. העיקר שיהיה סדר....

[אמא_של_דגיגונת*]

זה הדבר האחד שאני בטוחה שאני רוצה ללמוד
איזה יופי!
<כנראה שגם אנחנו חוזרים... ולפי מה שבררתי יש למי שמוכר כתושב חוזר זכאות למימון חלקי של קורס מקצועי ע"ח המדינה... שווה לברר!>
<כרגע בלחץ היסטרי של עבודה... אצור קשר בקרוב..>

[אמא_ללי*]

ואלה?
אני אנסה לברר.... תמיד אני מניחה שבטח הדברים האלה לא חלים עליי אבל זה נשמע כמו משהו ששווה בירור.

[דגנית_ב*]

כל יציאה כזאת מהבית, שכרוכה בלינה במקום אחר, מעוררת בי חרדה אמיתית. ומתוך החרדה אני נכנסת לעיסוק בפרטים, במין ניסיון, עקר למדי, להרגיע את עצמי ולהפוך את הסיטואציה ליותר מוכרת או בטוחה.
מזדהה עם החיפוש ועם התובנה. בדיוק מדויק.

[עזה_פזיזה*]

_זוחלת אל קצה המזרון, יורדת ממנו, מהדסת אל השידה.
מביאה לי את המשקפיים כדי שארכיב אותם._
איזה מצחיק! אצלנו בדיוק אותו ריטואל בבוקר... רק שאצלנו גם לאבא יש משקפיים שצריך להביא (-:

[אמא_של_דגיגונת*]

http://www.moia.gov.il/[po]Moia he[/po]/ReturningCitizens/
תושב חוזר - מי ששהה בחו"ל למעלה משנתיים. ההטבות כוללות הנחה בכרטיס טיסה (רק אל-על), תוספת מטען נלווה ללא תשלום, הבטחת הכנסה לשלושה חודשים, מימון חלקי של הסבה או השתלמות מקצועית, עזרה בהשמה מקצועית ועוד... בלינק המצורף מפורט יותר. לדעתי ממש חבל לפספס את זה, יש הטבות משמעותיות.

[הגבירה_בחום*]

מדהים איך יש דברים שאחרי שרואים אותם, קשה להבין איך לא ראינו אותם עד עכשיו כי הם פשוט מונחים שם לפנינו.....
ממש!
ואני מצטערת שלקח לי כ"כ הרבה זמן להגיע, פשוט רוב הדפים באתר לא עולים לי רוב הזמן.
אז הנה, מנצלת כל רגע חסד ומזדהה עם ההיצמדות לבית והחרדות באופן כללי.
ומאוד מאוד מזדהה בהימצאות בין הכאוס לבין ההתבוננות עליו. גם אני במקום שכזה בימים אלה, מקום של חרדה, ביחד עם חוסר שליטה במצב חיצוני לי, וציפיה לתשובות ופוגשת את הצורך לראות את זה ולהיות מסוגלת רק להתבונן ולנשום.

[אמא_ללי*]

עזבנו את הגן

בארבעת החודשים הקרובים, עד החזרה לארץ, אנחנו בבית.
אין לי זמן לכתוב עכשיו על כל ההשתלשלות, אבל נורא רציתי לעדכן.....

[אשה_שמחה*]

[הגבירה_בחום*]

בארבעת החודשים הקרובים, עד החזרה לארץ, אנחנו בבית.
ואו!
4 חודשים... זה פתאום נשצע כ"כ מעט זמן (-:

[אמא_של_דגיגונת*]

המרגיעון: "החסרונות הם היתרונות"

[אהבת_עולם*]

בהצלחה גדולה !!!

[אמא_ללי*]

לא האמנתי שאני ארגיש כזאת הקלה.
אני מרגישה שזה משהו שהיה צריך לקרות, והיקום עזר לי, בכך שנוצרו הנסיבות שהביאו אותנו להחליט את זה סוף סוף.
נדמה לי שעכשיו מתחיל תהליך של שחרור מכבלים מחשבתיים, שחרור מתלות מנטלית במסגרות. הבוקר טיילתי עם שתיהן בעגלה וחשבתי לעצמי שעד עכשיו תמיד הרגשתי שבימים שבהם היא לא בגן אני צריכה לדאוג לתכנית,לחשוב על איך נעביר את היום. ועכשיו לא יהיו ימים שהיא כן וימים שהיא לא, אנחנו פשוט בבית ואלה החיים שלנו. כמה פשוט.
(וגם, אני לא צריכה יותר להסתכל עליה בבוקר, ולנסות לחשוב מה יחשבו בגן על זה שהיא לא מסורקת, או שהבגדים שלה מלוכלכים, ולהרגיש שכל הזמן צריך לעשות התאמות לדברים חיצוניים ומיותרים).

עלה בי דימוי אתמול, שמושפע מהספר שאני קוראת (כשדברים מתפרקים).
ראיתי את כולנו, בני האדם, מרחפים ועפים בחלל אינסופי. לפעמים הכיוון משתנה, לפעמים המהירות, לפעמים סוג התנועה, אבל אנחנו כל הזמן בחלל. לפעמים קורים גם דברים מכאיבים - מתנגשים במישהו אחר תוך כדי תנועה, או משהו כזה.
אבל הרוב הגדול של הכאב, נובע מזה שאנחנו עפים בחלל, סגורים בתוך כלוב שבנינו לעצמנו. כלוב שמורכב מכל הקבעונות, מהצורך בקביעות ובבטחון, מהצורך להרגיש רגשות חיוביים ולהימנע מרגשות שליליים. ואז, בכל פעם שמשהו באופי התנועה שלנו משתנה, אנחנו חוטפים המון מכות מהסורגים. מיטלטלים בתוך הכלוב ומנסים להחזיר את הכל לאיך שהיה.
ובהסתכלות מהצד זה כל כך מצחיק (או עצוב), לחשוב על מישהו מרחף בחלל אינסופי כשהוא בתוך כלוב.
ומצד שני, אפילו המחשבה על תעופה חופשית בחלל כזה עצום מעוררת פחד בקרקעית הבטן. ככה לעוף? בלי שליטה, בלי עוגן? בלי קרקע מתחתי? אבל זה בסדר, כי החלל הוא אינסופי. גם כשנדמה לי שאני נופלת, אין באמת לאן ליפול, לא תהיה בסוף נחיתה. רק עוד ועוד חלל.
וכנראה שהפחד הזה הוא מקור החיים, הוא קשור ללב המשמעות של לחיות.

ספר מדהים, מומלץ בחום. מאד רלוונטי עבורי בתקופה זו של חיי, ונדמה לי שאפשר לקבל ממנו המון בכל תקופה. (אהבת עולם, כתבת עליו בעבר, לא?).
שבת שלום

[מי_מה*]

מאוד יפה כתבת. התחבר לי למחשבה שעלתה לי אתמול לפני השינה. בדרך כלל אני לא מתכננת את התפילות שלי לקבלת שבת אבל אמש שכבתי במיטה וחשבתי שמה שאני רוצה לבקש בתפילה הזאת (והערב אכן ביקשתי בקול רם וצלול) הוא שאוכל באמת להאמין שהכל לטובה ושכל מה שקורה הוא לא בשליטתי ומביא אותי ואת כל מה שמסביבי בדיוק למקום הנכון.
שבת שלום יקירה, הרבה אהבה.

[הגבירה_בחום*]

מאוד יפה כתבת
אני חושבת שאני מרגישה שלאפשר אי שליטה במקומות מסויימים מצריך ממני שליטה עצומה. היכולת לשחרר, דורשת כזאת שליטה בתודעה שלי, שיש רגעים שאני ממש מרגישה על בשרי ששחרור ושליטה זה בעצם אותו הדבר...(-:
שבת שלום מותק @}

[אמא_ללי*]

שיש רגעים שאני ממש מרגישה על בשרי ששחרור ושליטה זה בעצם אותו הדבר...
מעניין....

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שעד עכשיו תמיד הרגשתי שבימים שבהם היא לא בגן אני צריכה לדאוג לתכנית,לחשוב על איך נעביר את היום. ועכשיו לא יהיו ימים שהיא כן וימים שהיא לא, אנחנו פשוט בבית ואלה החיים שלנו. כמה פשוט
מוכר מאוד.

[אהבת_עולם*]

שיש רגעים שאני ממש מרגישה על בשרי ששחרור ושליטה זה בעצם אותו הדבר...
גם אני הבנתי את זה בעבר:
ככל שאני מנסה להיות בשליטה - ככה אני פחות בשליטה. ככל שאני יותר משחררת - ככה אני בעצם יותר בשליטה.

[אמא_ללי*]

מסיימים שבוע ראשון בבית.
קשה לתאר את עומק ההקלה שאני מרגישה, את העומק של תחושת החופש והשחרור.
אתמול בבוקר יצאנו לסיבוב מסביב לבלוק. חשבתי שאולי נגיע לגן המשחקים אבל די מהר התברר שהתקדמות במרחב היא לא ממש חלק מתכנית הפעולה. שירה על האופניים, מאיה הולכת איתי יד ביד, שתיהן עם כובעים צבעוניים ומקסימים. לידינו ומסביבנו רוכב על אופניים אמיתיים ילד הודי גדול יותר (קוראים לו רהול והוא יהיה בן 6 ב- 28 ליולי, למקרה שמישהו רוצה לדעת ), עוקב אחרי שירה בעדינות. נוסע מאחוריה, עוצר עם מרווח של כבוד מאחור בכל פעם שהיא עוצרת - שזה בערך כל שלושה סיבובי פדלים.
מגיעים למדרגות בתחילתו של שביל, שתיהן מתיישבות על המדרגות ואוכלות גבעולי ברוקולי בידיים, מבסוטות. אני יושבת לידן על המדרגות וצוחקת בשמחה, מרגישה כל כך ברת מזל שכך נראה הבוקר שלי, שככה נראים החיים עכשיו. אושר.

[סלט_פירות*]

אושר
איזה כיף לקרוא

[שני_צו*]

איזה כיף לקרוא happy

[אשה_שמחה*]

זוכרת את התחושות האלו, איזה יופי @}

[הגבירה_בחום*]

_אושר
איזה כיף לקרוא_
@}

[אום_שלום*]

מקסימות. כולכן. @}

[אמא_ללי*]

אח, כמובן שאחרי כזאת המראה חייבת להגיע גם הנחיתה מטה... בחזרה אל תחושות של מתח וכובד. אבל ככה זה. אני מרגישה שאני פחות נלחמת בתחושות האלה, פחות מנסה להעלים אותן או להתעלם מהן ולחכות שיגיע ההיי הבא, אלא פשוט מקבלת אותן כחלק מהעניין, חלק מהגלגל. פעם זה ככה ופעם זה אחרת.

אבל בכלל רציתי לכתוב על מעגל העייפות. על איך שאני מתעוררת בבוקר עייפה כי לא ישנתי מספיק טוב ומספיק שעות בלילה, וכל היום נמרח במין לאות כזאת, שמאפשרת רק למשוך את הזמן בלי אנרגיות שמספיקות בשביל לעשות משהו. והיום עובר ועובר בעצלתיים, במיוחד עכשיו שלהוציא את שירה מהבית זאת משימה בלתי אפשרית בעליל. ההתארגנות, הכניסה לאוטו, הנסיעה, ההגעה - כל אלה עוברים עם ממוצע של שלושה התקפי זעם וצרחות, וזה עוד לפני שבכלל הגענו לאנשהו או התחלנו לעשות משהו. אז היום למשל מראש ויתרנו על העניין והכי רחוק שהגענו היה סיבוב קצר עם האופניים פה באזור.
בקיצור, כל היום אני כל כך עייפה, ואז מגיעה השעה 10 בלילה וסוף סוף שתיהן ישנות, ואני כאילו מתעוררת לחיים.... ולמרות שכל היום נמרחתי, פתאום אני מרגישה שזה בזבוז ללכת לישון, ושאי אפשר לסגור את היום בלי קצת זמן שקט נטול ילדות. ושוב מגיעים לחצות, מה שכמעט מבטיח שגם מחר אני אקום עייפה בבוקר. וחוזר חלילה.

אבל למרות העייפות הזאת, אני מרגישה שלאחרונה נהיה לי קצת יותר מרחב. אפילו ששתיהן מאד צמודות אליי - מאיה מאז מעולם ושירה עכשיו באופן מיוחד וחרדתי - זה כבר פחות תובעני פיסית ממה שזה היה בעבר. מאיה כבר בקושי נמצאת על הידיים, כל היום מתרוצצת ומטפסת. עדיין יונקת כמובן, יש ימים שהמון. אבל אלה יניקות קצרות ורוב הזמן לא מאד מעיקות, חוץ מכשהיא מתעקשת לחפש את הפטמה השנייה שלי בזמן שהיא יונקת. מנהג מחרפן שאין לי כ"כ מה לעשות נגדו חוץ מלחסום את הגישה..... וזה כל כך משחרר אותי, המרחב הפיסי הזה. כיף לגלות שזה באמת קורה מתישהו, הצמידות הזאת באמת משתחררת קצת.
בשבוע האחרון אפילו ישבתי פעמיים למדיטציה. שמתי טיימר ל- 20 דקות, שזה יותר ממה שעשיתי לבד אי פעם, המקסימום שלי תמיד היה רבע שעה. ובשתי הפעמים היה ממש סיוט, בפעם הראשונה ישבתי בחוץ וכל הזמן רק עקצו אותי, ובפעם השנייה המחשבות לא נרגעו לרגע והרגשתי שאני משתגעת. אבל בשתי הפעמים ישבתי, ואני מניחה שזה מה שחשוב בסופו של דבר.

יצאה לי כתיבה מפוזרת לגמרי.... בכל זאת כבר חצות

[אום_שלום*]

בשבוע האחרון אפילו ישבתי פעמיים למדיטציה. שאפו ענק על זה!! הלואי עלי.
מאחלת לך ימים קלילים, שמחים וערניים ושתצליחי להנות גם אם לא יהיו ממש כאלה. @}

[שני_צו*]

אז היום למשל מראש ויתרנו על העניין והכי רחוק שהגענו היה סיבוב קצר עם האופניים פה באזור.

סיבוב קצר עם אופניים פה באזור זו היציאה היחידה שלנו במרבית הימים. אחלה יציאה אם את שואלת אותי

[אמא_ללי*]

צמודצמודצמוד.
אמא-שירה-מאיה-שירה-אמא-מאיה-אמא-שירה. וגם אבא כשהוא חוזר מהעבודה
טוב בבית, וגם קשה. אבל קשה מאד אחר מקודם. קודם היה קשה של כאבי בטן אחרי כל פרידה קשה בגן, של כעס על כל שינוי שהם עושים שם. עכשיו קשה של להתמודד עם החיים.
רחוק מאידיאלי. בידוד מוחלט. עוברים שבועות שלמים שאנחנו לא רואות כמעט אף אחד. פעמיים בשבוע הבייביסיטר מגיעה לכמה שעות. חלק מהזמן הן מסכימות לשחק איתה, חלק לא. פעם בשבוע בדרך כלל קופצת חברה עם תינוק בגיל של מאיה לשעתיים. שאר הזמן אנחנו עם עצמנו, בבית. בקושי יוצאות.
חשבתי, דמיינתי שנעשה כל מיני דברים ביחד אם וכאשר נהיה בבית. שירה לא בקטע.

כבר שבוע מתכננת לפתוח כאן דף, על התקפי זעם וצרחות בגיל 4. ולא עושה את זה. אולי יוכלו לעזור לי להבין מה קורה לבת שלי.... קראתי כל מיני דברים, כאן וגם לא. גיליתי שזה די אופייני לגיל, ראיתי שקוראים לזה ה- fucking fours בהמשך ל- terrible twos (שבכלל לא היו נוראיים אצלה אלא חמודים להפליא).
אני משתפרת. מיום ליום אני מצליחה להגיב יותר טוב ונכון אל ההתקפים שלה, יותר לתקשר איתה תוך כדי הצרחות ומצד שני גם קולטת יותר מהר מתי אין עם מי לדבר ואומרת לה שכשהיא תסיים לצרוח נוכל לדבר ולמצוא פתרון (אם כי כשהיא רוצה שמאיה תוציא מהבטן את המים שהיא שתתה או שאני אחזיר לגוף את הפיפי שעשיתי כרגע זה קצת מאתגר ). אני משתפרת גם בלא להתרגש מהצרחות עצמן ולא להסיק מזה שהיא צורחת שאני אמא איומה ונוראה והכל בחיים אבוד.
אבל זה מעייף כל כך. היא צמודה אליי ברמות שאני לא זוכרת מעולם. אני יוצאת מהבית לבד פעם בשבוע לכל היותר, לשיעור יוגה. בפעמים האחרונות במשך כל הזמן שלא הייתי הן ישבו מול המסך כי היא לא הסכימה לעשות שום דבר אחר, ומאיה איתה כי היא רוצה לעשות את מה ששירה עושה. אני עושה המון מאמצים לכבד את הצורך הזה שלה, ואני מרגישה שזה נושא פרי. היא עברה לישון איתי בלילה (עד עכשיו היתה במזרון עם אבא ומאיה איתי, עכשיו שתיהן מועכות אותי משני הצדדים ככה שגם השינה שלי לא משהו).

טוב עכשיו כשכן הצלחתי לכתוב את כל זה אולי אני בכל זאת אפתח את הדף, אם תצמחנה מזה תובנות חדשות זה יהיה נפלא.

[עדינה_ניפו*]

אם כי כשהיא רוצה שמאיה תוציא מהבטן את המים שהיא שתתה או שאני אחזיר לגוף את הפיפי שעשיתי כרגע זה קצת מאתגר
:-D:-D
אחחחח, אני מזדהה כל כך!
כל מה שאת כותבת על שירה הוא תיאור די מדויק של אלישע (עוד שבוע בן 4), כולל הכריזות והצמידות.
אני חשבתי שזה בעקבות הלידה אבל זה כנראה שילוב של הגיל, הלידה והאישיות ה"מיוחדת" שלו (-: !!
מזכירה לעצמי כל הזמן פשוט לקחת נשימה כי זאת רק תקופה and before I know it היא כבר תעבור...

מזל טוב לכולכם על המעבר הביתה
קודם היה קשה של כאבי בטן אחרי כל פרידה קשה בגן, של כעס על כל שינוי שהם עושים שם. עכשיו קשה של להתמודד עם החיים.
כן, מבינה ומזדהה (על אף שהילדים שלי לא היו במסגרת אבל ההגדרה של "להתמודד עם החיים" מרגיש לי מאד נכון)

[אהבת_עולם*]

הייתי צריכה להתמודד לאחרונה עם קריזות של בת שנתיים וחצי, שנכנסת להתקף בכי מטריף על כל דבר קטן שלא מסתדר לה (בתוך רגע אחד, אחרי שקודם הייתה בשיא המצב רוח הטוב), ויכולה להמשיך עם זה שעות - אז מה זה מבינה אותך.

אם כי בתור אמא זה בטח הרבה יותר קשה.

[מי_מה*]

יש תקופות כאלו, בכל גיל. הזכרת לי עכשיו שבעצם רציתי לכתוב אצלי על תקופה כזאת אצל כל השלושה (9, 6 וקצת ורבע ל 5 ) . מה שאני שמה לב אליו עכשיו הוא הגבולות שלי. להקפיד יותר על זה שברגע שהגבול של נחצה מגיעה נקודת ה"עד כאן!" או במילותי "אלף קוף!" . לא להיות סמרטוט ולא להירמס. זה קשה אבל שווה. קבלי חיבוק גדול.

[אשה_שמחה*]

נמצאת כאן לזמן מוגבל אז משאירה רק (גם אצלי אגב, בת הרבע לחמש נמצאת ב"תקופה" , סימפטומים דומים )

[אמא_ללי*]

כל כך כיף לקרוא את התגובות שלכן. ולדעת שאנחנו לא היחידים שמתמודדים עם זה. תמיד מתגנבת לה פנימה השאלה השיפוטית "האם זה נורמלי?", ועם כמה שהייתי רוצה לא לשאול אותה בכלל, הידיעה שזה ככה גם אצל הרבה ילדים אחרים מאד עוזרת להסתכלות שלי על כל העניין.


אם כי בתור אמא זה בטח הרבה יותר קשה.
אני בכלל לא בטוחה. נראה לי שבתור אמא יש לך גם יותר כלים להרגיע ויותר הבנה של הזמניות של זה. אני לא יודעת כמה הייתי מסוגלת להכיל משהו כזה בתור מטפלת - רק הייתי רוצה לברוח הביתה לשקט שלי

מימה - לא ידעתי שהשניים הקטנים שלך כל כך קרובים בגיל! ואו. זה תמיד ממלא אותי הערצה אוטומטית כשאנשים מתמודדים עם ילדים כל כך צמודים....
וגם - מה זה "אלף קוף"? (שיבוש חינני של עד כאן או משהו אחר?).

[הגבירה_בחום*]

הי
לא קראתי את כל העדכונים אבל פתאום הבנתי מהדף החדש שלך, שעוד שלושה חודשים את באה!
איזה כיף!!!! (-:

[מי_מה*]

"אלף קוף"? (שיבוש חינני של עד כאן או משהו אחר?).
בדיוק . זו המצאה של ב' , בעלה של חברתי נ', הידוע במוחו החד.
ויש לי עוד משהו להוסיף בענין הזה. הרבה פעמים כשהם בתקופה מג'וננת כזאת אני נוטה לחפש את האשם אצלי (אני לא פנויה מספיק, אני מתוחה) וזה בטח נכון לפעמים , אבל שווה לזכור שלפעמים זה שלהם. פשוט תקופה כזאת. במקרה הזה השיתוף עוזר כי אז את רואה שזה יכול לקרות לכל אחת, קשובה, רגועה ופנויה ככל שתהיה ואין מה לערבב בשמחה גם רגשות אשם, רק לשמור על עצמך ועליהן ולחכות שזה יעבור.

[אמא_ללי*]

אמאל'ה.
כל כך הרבה זמן לא כתבתי כאן, שאני כבר לא בטוחה שאני מסוגלת....

דווקא במחברת אני כותבת המון, בזכות הספר ש אשה שמחה המליצה עליו. במחברת אני כותבת כמעט כל הזמן באנגלית, לא יודעת אפילו להסביר למה. זה מה שיוצא לי. מאז שאני ילדה אני כותבת יומן, ותמיד חלקים נכבדים ממנו היו באנגלית. למרות שהיתה רק שנה אחת בחיים שבה חייתי באנגלית בתור ילדה. נסתרות דרכי המוח והנשמה.

עבר עלינו חודש מרובה נסיעות, חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות. בשבוע שעבר היינו בקליפורניה, לאיש היה כנס והחלטנו להפוך את זה לטיול משפחתי, שבמהלכו חגגנו לשירה יום הולדת 4. היה מקסים מעייף.
עכשיו אנחנו שוב בבית, עם ג'ט לג שדועך בהדרגה (מי היה מאמין שייקח כמה ימים טובים להתגבר על פער של 3 שעות בשעון), וכבר רואים את הסוף באופק. או בעצם את ההתחלה. בעוד חודשיים פחות יומיים אנחנו בארץ. כבר מצאנו גן לשירה, שזה היה אחד הדברים שהכי הלחיצו אותי אחרי כל תלאות הגן שעברנו כאן. ואני מתחילה ללמוד קורס בשיטת אייפק מייד כשחוזרים. שלחנו כבר חלק מן הדברים בשבוע שעבר, וההתרוקנות החלקית של הבית היא כמו תזכורת נוכחת למה שיקרה כאן בחודשיים הקרובים.
נצטרך למצוא דרך להיפטר מכל הרהיטים שלנו... אני מקווה שנצליח להשתדך למשפחה שמגיעה ולמכור להם את הכל ביחד, אחרת יהיה כאב ראש רציני לפרסם ולמכור כל פריט בנפרד.

החיים בבית עמוסים מאד, וגורמים לי להבין שזה לא מה שאני רוצה. טוב לי מאד ללמוד את זה בעצמי, מתוך התנסות, במקום להמשיך לתהות כל הזמן איך היה נראה אם היינו בבית ולהרגיש שאני מחמיצה הגשמה של משהו.
אני צריכה זמן בנפרד, של עצמי, ואני צריכה שהוא יהיה מעוגן בחיים כמשהו קבוע ולא כמשהו שמארגנים אותו כל פעם מחדש.
טוב, מאיה צועקת לי "בואי בואי".
שולחת.

[אום_שלום*]

אמנם אנחנו לא ממש מכירות באופן אישי ובכל זאת נורא מרגש אותי שאתם חוזרים @}

[אהבת_עולם*]

וואו, אתם באים !

תהיתי באמת מה איתך ולמה לא כתבת.

[אשה_שמחה*]

אני כל כך שמחה שקנית את הספר ושאת כותבת. אשמח לשמוע מה דעתך עליו.

אמנם אנחנו לא ממש מכירות באופן אישי ובכל זאת נורא מרגש אותי שאתם חוזרים גם אני

טוב לי מאד ללמוד את זה בעצמי, מתוך התנסות, במקום להמשיך לתהות כל הזמן איך היה נראה אם היינו בבית ולהרגיש שאני מחמיצה הגשמה של משהו.
זה כל כך נכון. ואיזה יופי שבדקת, ושקיבלת תשובה ברורה כל כך מהר.

[אמא_ללי*]

אמנם אנחנו לא ממש מכירות באופן אישי ובכל זאת נורא מרגש אותי שאתם חוזרים

אותי מרגש לחשוב שאולי החזרה הזאת תאפשר להיכרויות להפוך ללא רק וירטואליות.....

אהבת עולם, אני מתגעגעת

זה כל כך נכון. ואיזה יופי שבדקת, ושקיבלת תשובה ברורה כל כך מהר.
טוב, אז כמובן שמרגע שראיתי את המלים האלה שלך מייד עלתה בי המחשבה שזה לא יכול להיות. הרי איך יכול להיות שקיבלתי תשובה כל כך מהר, אולי לא ניסיתי מספיק, אולי זאת לא התשובה האמיתית...
מה שבטוח הוא שטוב מאד שאנחנו באמת בודקים את זה, ואני באמת מלאת תודה על הנסיבות שהביאו אותנו למצב הזה.
מה שהבנתי בעקבות המחשבות הנוספות על זה, הוא שכן, אני באמת מרגישה (כמו שכתבתי) שאני לא רוצה שהן יהיו רק בבית (זה נוגע כרגע רק לשירה כי מאיה כן תמשיך להיות איתי בבית, לפחות בחודשים הראשונים אחרי החזרה). אבל גם ברור לי שזה רק בתנאי שבגן באמת יהיה לה טוב, ושנרגיש שהיא הולכת לשם בשמחה ומקבלת שם דברים טובים... ואחרי ההתנסויות הקשות שהיו לנו כאן עם הגן אני כבר יודעת עד כמה זה לא מובן מאליו שבאמת הגן יהיה כזה. אני כן מאמינה שזה אפשרי, אבל גם מבינה עד כמה זה מורכב... בקיצור, נחיה ונראה.


אני כל כך שמחה שקנית את הספר ושאת כותבת. אשמח לשמוע מה דעתך עליו.
זה מצחיק, כי בזמן שקראתי אותו לא בדיוק הבנתי למה אני קוראת אותו, בהתחלה אפילו זאת היתה נראית לי סוג של טעות שבכלל קניתי אותו... אני כותבת יומן מאז שאני ממש ילדה, אבל אף פעם לא כתבתי שום דבר ספרותי (חוץ מכמה שירים שהתפלקו לי פה ושם), וגם אף פעם לא רציתי לכתוב שום דבר כזה. אני לא מסוגלת אפילו לדמיין איך יוצרים דמות או ממלאים אותה בחיים, אני מסוגלת לכתוב רק על עצמי או על החיים, פחות או יותר. (ומצד שני, אני כן כותבת מאז ומעולם. וחשוב לי גם לכתוב דברים שאנשים אחרים יקראו, ויש הרבה דברים שאני מסוגלת לבטא רק בכתיבה.....).
כך שאין לי דרך לשפוט את כל העצות שהיא נותנת שם בנוגע לכתיבה ספרותית, למרות שלי הן נראות מצוינות.
הדבר הכי חשוב שקיבלתי מהספר, ושבזכותו אני כן שמחה שקראתי אותו, הוא ההנחייה פשוט לכתוב. לא לתת לשיפוטיות לעצור את הזרם, לא לנסח ולהתעכב על כל משפט, פשוט לשבת מול הדף ולכתוב ולכתוב. וזה ממש הפיל אצלי איזה אסימון, כי אני כותבת הרבה הרבה יותר (כמותית) מאז שקראתי את הספר הזה. אני בכלל לא בטוחה שזה מעניין, אבל מצד שני זה היומן שלי ומי אמר שזה צריך לעניין מישהו? ואני מרגישה שהכתיבה השוטפת הזאת כן עושה משהו אחר מאשר כתיבה שבה חושבים על כל משפט, ומנסים לסנן ולכתוב רק את הדברים החשובים ביותר, או לנסח אותם רהוט ויפה. התהליך הפנימי שקורה כשאני כותבת ככה הוא שונה - כי הכתיבה פועלת כמעין פעולת ניקוי וניקוז, ואפילו לא כל כך משנה מה התוכן של מה שכתבתי.
אחרי שאני יושבת זמן מה מול המחברת וממלאת כמה דפים טובים בכתב מחובר שאני לא תמיד מצליחה לקרוא אחר כך, יש איזו תחושת ניקיון והקלה. ובתקופה האחרונה זה מאד מאד עזר לי.

עוד משהו שאהבתי שם זה הדימוי של כתיבה כקומפוסט - שהכתיבה עצמה עושה במוח תהליך של דישון ואז כש"החומרים הטובים" מוכנים הם פשוט מגיעים ואפשר לקחת אותם מתוך הכתוב, גם אם לפניהם ואחריהם נכתב הרבה הרבה זבל.

[אהבת_עולם*]

_אני בכלל לא בטוחה שזה מעניין, אבל מצד שני זה היומן שלי ומי אמר שזה צריך לעניין מישהו? ואני מרגישה שהכתיבה השוטפת הזאת כן עושה משהו אחר מאשר כתיבה שבה חושבים על כל משפט, ומנסים לסנן ולכתוב רק את הדברים החשובים ביותר, או לנסח אותם רהוט ויפה. התהליך הפנימי שקורה כשאני כותבת ככה הוא שונה - כי הכתיבה פועלת כמעין פעולת ניקוי וניקוז, ואפילו לא כל כך משנה מה התוכן של מה שכתבתי.
אחרי שאני יושבת זמן מה מול המחברת וממלאת כמה דפים טובים בכתב מחובר שאני לא תמיד מצליחה לקרוא אחר כך, יש איזו תחושת ניקיון והקלה. ובתקופה האחרונה זה מאד מאד עזר לי._
גם אני מרגישה כך כשאני כותבת ביומן.
רק שאני כותבת במחשב, לא במחברת. (עבורי זה הרבה יותר אפקטיבי, כי אני מקלידה במהירות האור , ככה שאני כמעט יכולה לכתוב בקצב המחשבה, ויכולה גם לכתוב בעיניים עצומות אם בא לי).

עוד משהו שאהבתי שם זה הדימוי של כתיבה כקומפוסט - שהכתיבה עצמה עושה במוח תהליך של דישון ואז כש"החומרים הטובים" מוכנים הם פשוט מגיעים ואפשר לקחת אותם מתוך הכתוב, גם אם לפניהם ואחריהם נכתב הרבה הרבה זבל.
וואלה. נשמע לי ממש נכון.

דרך אגב, את מוכנה להזכיר באיזה ספר מדובר?

[אמא_ללי*]

באנגלית קוראים לו Writing Down the Bones של נטלי גולדברג, אני חושבת שהשם בעברית הוא "עצם הכתיבה", אבל אולי אני לא זוכרת נכון. השם בעברית מופיע בבלוג של אשה שמחה אם אני לא טועה (מצטערת שאין לי זמן לחפש עכשיו).

גם אני לפעמים כותבת במחשב, אבל גיליתי לאחרונה שיש אפקט קצת שונה - כשאני יושבת פיסית מול המחברת ומרגישה את הדרך שבה העט זז על הנייר, זה עושה משהו אחר (למרות שגם אני מקלידה הרבה יותר מהר ממה שאני כותבת ובכתיבה פיסית הרבה פעמים אני מפסיקה פשוט כי נורא מתעייפת לי היד. אני לא מבינה איך בכל שנות בי"ס והאוניברסיטה כתבתי כל כך הרבה ולא נשארה מזה יכולת..... כנראה שבלי אימון זה מאד נחלש) היא גם מתייחסת להבדל הזה בספר, מציעה לשים לב מה אנחנו כותבים כשאנחנו מקלידים ומה כשכותבים על דף ואיך הפורמט משפיע על התוכן.....

[עדינה_ניפו*]

עוד משהו שאהבתי שם זה הדימוי של כתיבה כקומפוסט - שהכתיבה עצמה עושה במוח תהליך של דישון ואז כש"החומרים הטובים" מוכנים הם פשוט מגיעים ואפשר לקחת אותם מתוך הכתוב, גם אם לפניהם ואחריהם נכתב הרבה הרבה זבל.
איזה יופי, עושה לי חשק לכתוב יותר.
אני תמיד כותבת לאיזה יומן אבל בשנים האחרונות דווקא נעשיתי מאד ביקורתית לגבי הכתיבה שלי שם, כאילו שמישהו אחר צריך לקרוא את זה ויצחק עלי.
אז תודה

[הגבירה_בחום*]

הי אהובה.
מזדהה כמובן עם הרבה דברים שנכתבים כאן לגבי הכתיבה.
אני מרגישה שאצלי, לפעמים היא באמת כלי נפלא לגבש משהו שלא ברור לי ולהוציא החוצה עד ש"החומרים הטובים" יוצאים ואפשר להשתמש בהם,
ומצד שני לפעמים היא פשוט מן פעולה שפשוט טוחנת לי במוח שוב ושוב את המילים, בעוד מה שאני צריכה לשמוע זה שקט (-:
ושוב כנראה שאיזון הוא שם המשחק בכל מקרה...
ושבת שלום @}

[אמא_ללי*]

ומצד שני לפעמים היא פשוט מן פעולה שפשוט טוחנת לי במוח שוב ושוב את המילים, בעוד מה שאני צריכה לשמוע זה שקט
לגמרי.
מה יהיה עם הצורך הזה באיזון, אי אפשר לברוח ממנו, אה?

[מי_מה*]

בטח שאפשר לברוח ממנו. אני עושה את זה כל הזמן, אבל אז מגיעה לקצה ומבינה שצריך לחזור לאמצע. רק האמצע הוא אין סופי. הקצה הוא תמיד קצה.
ושוב פעם המרגיעון הפסיכי הזה קולע בול: כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו

[הגבירה_בחום*]

בטח שאפשר לברוח ממנו. אני עושה את זה כל הזמן, אבל אז מגיעה לקצה ומבינה שצריך לחזור לאמצע
מה שבעצם אומר שבסופו של דבר אי אפשר לברוח ממנו לא? (-:
כולנו יוצאים מאיזון כל הזמן, ככה אנחנו בנויים, ויש אנשים שחיים את מרבית חייהם בחוסר איזון משווע ואפילו לא מחפשים אותו,
אבל נראה לי שכשמתחילים לרצות להבין איך ליצור לעצמינו חיים טובים יותר ומתחילים להתבונן בדברים ולעשות סדר, מתבהרת נחיצותו של האיזון...
והמרגיעון שלי יצא: אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב (לאמצע (-:)

[אשה_שמחה*]

הדבר הכי חשוב שקיבלתי מהספר, ושבזכותו אני כן שמחה שקראתי אותו, הוא ההנחייה פשוט לכתוב. לא לתת לשיפוטיות לעצור את הזרם, לא לנסח ולהתעכב על כל משפט, פשוט לשבת מול הדף ולכתוב ולכתוב. וזה ממש הפיל אצלי איזה אסימון,
כן, ממש ככה גם אצלי.
איזה יופי, כיף לקרוא.
אותי מרגש לחשוב שאולי החזרה הזאת תאפשר להיכרויות להפוך ללא רק וירטואליות..
ברור, נו

[אמא_ללי*]

התחילה רשמית תקופת ההכנה למעבר. בעוד שבעה שבועות אנחנו טסים לארץ.
אני כל כך גרועה בתקופות של ציפייה. המתח הולך ונבנה בפנים, כדור שהולך וגדל בתוכי עד שלא נשאר מקום לכלום.
כולי מתמלאת בכל מיני עניינים שצריך לסדר, ובאינסוף דאגות על דברים שהם לא באמת חשובים. ולמרות שאני יודעת שהם לא חשובים, זה ממש לא מפריע לי לשכב ערה במיטה ולדאוג בשעות כמו 4 בבוקר (דרך אגב, נראה לי שזאת השעה הרשמית של הדאגות).

אני מחפשת את הדרך לעבור את התקופה הזאת בשפיות עד כמה שאפשר וברוגע יחסי. ומנסה לזכור בתוך הלחץ שזה שינוי שאני מאד מאד מחכה לו ומאושרת ממנו.

ובפינת ההברקה היומית:
שירה מכניסה לתוך החולצה בקבוק חלב צעצוע (לבובות).
אמא, נכון שלפעמים אין לך כוח להניק את מאיה כל הזמן וזה קשה לך? אז אני מארגנת לי ציצים כדי שאני אוכל לעזור לך.

[אהבת_עולם*]

_שירה מכניסה לתוך החולצה בקבוק חלב צעצוע (לבובות).
אמא, נכון שלפעמים אין לך כוח להניק את מאיה כל הזמן וזה קשה לך? אז אני מארגנת לי ציצים כדי שאני אוכל לעזור לך._
איזו נשמה !
ומה, ככה היא מדברת? 'אני מארגנת לי ציצים'? איזה חכם וחמוד !

[אמא_ללי*]

עוד מעט.
עוד מעט, אמריקה תהיה זיכרון רחוק, כמו אשליה מטושטשת. הדירה שלנו כאן תישאר ריקה וערומה, זהה בבסיסה לכל מאות הדירות שבבניינים הנמוכים מסביב. עד שיגיעו דיירים חדשים שימלאו אותה ברהיטים שלהם, בצבעים ובריחות, בסיפורים שלהם ובשפה שלהם, בחיים אחרים.
לא נראה יותר סנאים כשנצא החוצה מן הבית, לא נראה את שלל הצבעים של השלכת המרהיבה.
לא ניסע יותר בכבישים שבהם כל מה שרואים הוא ירוק ועוד ירוק, באלפי גוונים, מאופק לאופק.

ניסע בכביש משובש, עם נהגים עצבניים. ואחרי דקות ספורות נגיע לבית של סבתא וסבא. ויחכו לנו שם עם חיבוקים ואהבה.
לא נצטרך לחשב את השעות לפני כל טלפון שמרימים, לא נצטרך להיות לבד בערב שבת אם לא נרצה.
עוד מעט.

אנחנו עוזבים ארץ יפהפייה, שלא היכינו בה שורשים אפילו לרגע.
שכל הזמן היינו בה זרים, לא לגמרי מבינים, תמיד עם מבט שמסתכל על הכל מהצד ולא מבפנים.
ארץ מסודרת, שהכל מתנהל בה לפי החוקים. גם כשבחוקים אין שום הגיון. וגם אם יש בחדר רק חמש נשים, שמכירות אחת את השנייה כבר המון זמן.

אנחנו חוזרים הביתה.
מה זה אומר? מה מחכה לנו שם? איך זה יהיה?

אלוהים יודעת.
אני מחכה לגלות.

[אשה_שמחה*]

מאוד מרגש.

[אמא_של_דגיגונת*]

@}

[אמא_ללי*]

עוד שבוע ויומיים אנחנו על המטוס.
היום נפלה עליי לאות מטורפת, כאילו בבת אחת קרסו כל האנרגיות של התקופה האחרונה, כל התכנונים והארגונים והמחשבות והדאגות...
הימים שנותרו ספורים, ובכל אחד מהם יש מן "דבר חשוב" שצריך לקרות. מחר לוקחים את האוטו לבדיקה ביחד עם הקונה המיועד, ביום שבת מפנים את הבית מכל הרהיטים, ביום שני מוכרים את האוטו, ליום שלישי הבא צריך למצוא קונים למזרונים שיוכלו לקחת אותם בדיוק אז, ואז עוברים ללילה אחרון במלון וביום רביעי בצהריים יוצאים לדרך....
הדרך תימשך יום וחצי, עם הפסקה של יום בבלגיה. שירה נורא רוצה שנספר לכל מי שאנחנו פוגשים שיש לנו הפסקה בטיסה. משום מה זה מאד מוצא חן בעיניה.

זה מטורף לגמרי. מה בכלל אפשר להגיד על זה? עכשיו זה פתאום כל כך קרוב שזה מרגיש לא אמיתי....

[אום_שלום*]

עכשיו זה פתאום כל כך קרוב שזה מרגיש לא אמיתי....
כמה מוכר.
מאחלת לכם להמסע הזה, מכל הבחינות, יעבור בקלות ובשמחה. @}

[אמא_ללי*]

הנה, אנחנו כאן.
אני יושבת מול הלפטופ, שמונח במדף האמצעי של שידת קש. מתחתיי שמיכת צמר מקופלת כי הרצפה ממש קפואה.
כל כך הרבה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי, ועכשיו כשאנחנו בארץ מוזר לי לכתוב כאן. ההרגשה היא הרבה יותר חשופה. פתאום אני חושבת על זה שאם אפגוש נשים מכאן, כמו שאני מקווה שיקרה, אז הן כבר ידעו עליי כל כך הרבה ואולי זה יהיה מביך. ואם יגיעו לקרוא כאן אנשים שמכירים אותי זה גם יהיה מאד מוזר. כל עוד היינו באמריקה לא הפריעה לי המחשבה שאולי מישהו יגיע לקרוא כאן, להיפך, הרגשתי שהכתיבה באתר מקרבת אותי לארץ.

פחחח. בעוד אני מהגגת לי מאיה עשתה פיפי במיטה, על השמיכה וגם על הסדין.
באופן צפוי לחלוטין כל עניין הבלי חיתולים נמצא ברגרסיה מוחלטת מאז המעבר, ואנחנו עם חיתולים חד פעמיים סביב השעון, כאחד האדם... אבל היום היא הסכימה באופן מפתיע לעשות פיפי לפני השינה, והיה לה קצת אדום בפיפי, אז השכבתי אותה לישון בלי חיתול וחיכיתי קצת, כמו שהייתי עושה תמיד בחודשים האחרונים. ועכשיו כשביקשתי מאיש לגשת לחתל ולהלביש אותה הוא מצא שלולית. עאלק לא עושים פיפי מתוך שינה

שירה נכנסה בשבוע האחרון לשגרה בגן החדש, אחרי שבועות ארוכים של תקופת הסתגלות. נפלנו על תקופה קצת לא יציבה בצוות של הגן, כך שהיו איזה שבועיים של מצב ביניים שבו כבר התחלנו תהליך אבל הוא לא ממש התקדם. אז יצא לי לבלות בערך שלושה שבועות בגן, כמעט יום אחרי יום. היה מתיש למדי, ומצד שני כל מה שראיתי שם בשבועות האלה (אחרי שהעניינים התייצבו) הרשים אותי מאד מאד, זה מקום נפלא. לא האמנתי שאפשר למצוא גן כזה, ואני מרגישה ממש ברת מזל.

ואצלי, תהליך ההסתגלות קורה מן החוץ אל הפנים. במישור ה"תפקודי" הדברים כל הזמן בתנועה - הבית כבר פחות או יותר מסודר ומתפקד אם כי כמובן שיש עוד הרבה לעשות, אנחנו רואים את המשפחות שלנו המון, פוגשים חברים, עושים דברים. אבל אני עצמי, הגרעין שלי, עוד לא לגמרי כאן. קורה לא מעט שאנחנו חוזרים ממקום כלשהו ואני נשארת עם תחושה קצת תלושה. יש הרגשה מאד חזקה שאף אחד לא יכול ממש להבין את עוצמת הטלטלה של מעבר כזה (חוץ ממי שחווה דבר כזה בעצמו), ויש בכך הרבה בדידות.
היה זמן שבו כל הזמן חיכיתי להרגיש איזה "קליק", כאילו הנה- הדברים עכשיו נופלים למקום ומסתדרים. אבל אחרי עוד שבוע או שניים הבנתי שלא יהיה קליק אחד גדול, אלא הרבה קליקים קטנים. מידי פעם יהיה רגע אחד שבו ארגיש ממש בבית, ממש מחוברת. רגע אחר שבו אלך ברחוב ולא ארגיש שאני בארץ זרה למרות שזאת העיר שגדלתי בה. רגע נוסף שבו תתאפשר פתאום אינטימיות אמיתית עם מישהו וזה ירחיב את הלב קצת. וזה ייקח זמן, אני מעזה להעריך שמדובר בכמה חודשים.
אבל יש לי סבלנות, לפחות רוב הזמן. ויש בי המון המון שמחה על זה שאנחנו כאן. אני מרגישה שאני נמצאת במקום שלי, למרות שעוד לא לגמרי נחתתי. כאן אני רוצה להיות, כאן אני רוצה להתמקם, התחושה היא מאד ברורה וחזקה. אחרי שנים של מרחק (בתוך הארץ ואח"כ בחו"ל), לגור בעיר שבה נמצאים ההורים של שנינו מרגיש לי כמו הדבר הכי הגיוני ומתבקש בעולם. הבנות כל כך נהנות מהקרבה לסבים ולסבתות, וזה ממש תענוג לראות את היחסים מתפתחים ומתהדקים אחרי המרחק הבלתי אפשרי הזה.
יש לנו בחצר זוג אופניים עם גלגלי עזר שהשאירו הדיירים הקודמים, והם מאד עקומים. היום בבוקר הייתי עם מאיה בחצר ותלינו כביסה, כמו בכל בוקר בימים האחרונים. היא תמיד מתייחסת לאופניים, בדרך כלל בשאלה- מה זה ניים אלה (מה זה האופניים האלה?), ואני בדרך כלל עונה לה שהם מקולקלים, או עקומים.
היום היא אמרה לי - ניים קל (אופניים מקולקלים), טבא א' קן (סבא א' יתקן). זה הסבא שמתקן דברים (אבא של האיש), בימים הראשונים שלנו בבית הוא בילה פה ימים שלמים ועזר לנו להרכיב ולתקן וכו'.
לשירה יש חולצה אחת עם כיס קדמי, שהגיעה בארגז מהבנות של אחותי. בפעם הראשונה שהיא לבשה אותה, היא אמרה לי שהיא תוכל לשים משקפיים בכיס של החולצה, כמו שסבא (אבא שלי) עושה. ומאז היא כמובן נזכרת בזה בכל פעם שהיא לובשת את החולצה הזאת, הגרסה שלה היא לשים בכיס את המוצץ
דווקא האסוציאציות הקטנות האלה זה מה שהכי מחמם לי את הלב. התחושה המובנת מאליה של נוכחות ושל קרבה שהן זוכות לה עכשיו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

וזה ייקח זמן, אני מעזה להעריך שמדובר בכמה חודשים.
אומרים שזה לוקח כמעט חצי מהזמן שהיית "שם".

[הגבירה_בחום*]

היה זמן שבו כל הזמן חיכיתי להרגיש איזה "קליק", כאילו הנה- הדברים עכשיו נופלים למקום ומסתדרים. אבל אחרי עוד שבוע או שניים הבנתי שלא יהיה קליק אחד גדול, אלא הרבה קליקים קטנים. מידי פעם יהיה רגע אחד שבו ארגיש ממש בבית, ממש מחוברת. רגע אחר שבו אלך ברחוב ולא ארגיש שאני בארץ זרה למרות שזאת העיר שגדלתי בה. רגע נוסף שבו תתאפשר פתאום אינטימיות אמיתית עם מישהו וזה ירחיב את הלב קצת. וזה ייקח זמן, אני מעזה להעריך שמדובר בכמה חודשים.

יקירתי האהובה, אין לך מושג כמה תארת במילותייך אלו, את המצב שלי, כמובן בהקשרים השונים מאוד, שלי... אבל זו תחושה ממש זהה, של זרות מוחלטת כלפי העבר שהולך ומתרחק וכלפי העתיד וכלפי ההווה שכלום בו לא ידוע, והצורך להאחז במשהו שמרגיש מוכר שאני יכולה להרגיש שייכת אליו, וכן... גם אני מקווה שבכמה חודשים עסקינן..

ובאשר להסתגלות ולבנות, אלה אכן ההקשרים הקטנים האלה של שייכות שמחממים את הלב, ושל נוכחות עקבית של אנשים בחיים, זה מאוד משמח לקרוא.
מקווה לדבר בקרוב, ושומו שמיים... להיפגש...