באופן טבעי

שנה אזרחית טובה גם לך, ובכלל תמיד טוב לברך ולאחל מכל הלב ליום חדש טוב יותר מקודמו, שעה טובה יותר ואפילו דקה טובה יותר. כלומר להתעסק עם מה שצפוי לנו כטוב יותר ולא עם כמה עצוב היה לנו לפני כך וכך שעות, או אתמול או לפני חודש. מותר לנו להביט לאחור רק כדי לשבח את עצמנו איזו דרך ארוכה כבר עשינו עד לכאן, והכי חשוב מה למדנו ממנה כדי לדלג על מה שהכאיב לנו או גרם לנו סבל.
לגבי הכתיבה, אני ממליצה לך לשקול היטב את האפיק שבו תתנסי בטרם תשבי לכתוב לבד. ישנן מסגרות שונות עם אוריינטציות שונות. יש את הכתיבה החוויתית ויש את הכתיבה הספרותית. שתיהן מעצימות מאד אך לוקחות אותך למחוזות שונים. בהצלחה.
חשוב לברר מי המנחה של חוג הכתיבה, ואפילו לבקש מפגש נסיון כדי לחוות את החוויה כמו שצריך , והכוונה בשתי המתכונות.
דרך אגב אני שומעת נימה צינית משהו לגבי זה שלא מניחים לך לבחור במאה אחוזים את המקום שבו את רוצה להיות, אז אני מקווה בשבילך שהאגודל היא תרוץ אחרון כי אם לא תעשי החלטות זה יבוא אחר כך מכיוון אחר, חברה, ילדים וכו' - פשוט תקומי בבוקר, תסתכלי במראה , תפני אצבע אל עצמך ותגידי "עכשיו אני, קודם אני", זה לא אומר שתזניחי את היקרים לך, אלא פשוט תסדרי קצת אחרת את סדר האנשים שאליהם את מתייחסת. וזכרי , גם את נמצאת ברשימה של האנשים שאליהם את חייבת להתייחס.
בהצלחה.

היי.תודה קשת בענן נחמד לי שהתייחסת לדברים שכתבתי,לחיזוק ולעצות המועילות.
נאה דורשת ונאה מקיימת.כבר אתמול היו לי התנסויות רלבנטיות למה שכתבתי.אחרי השיחה הקשה שהיתה לי עם בתי בשבוע שעבר,השתררה דממת אלחוט...עד אתמול בבוקר. בתי התקשרה,היה לה קשה לדבר והיא התנצלה על אופי השיחה ותוכנה.היה לי קשה לא פחות...ואין צורך לפרט...אני מאוד מעריכה את בתי ואת יכולותיה הייחודיות...מאוד הערכתי את הכנות הפתיחות והויתור על האגו...אישית אין לי בעיה להתנצל בפני כל אדם אם פגעתי בו,זה בנפשי וילדי יודעים זאת היטב.אחד הדברים הראשונים שעשיתי בעצמי אחרי שהתחלתי ללמוד להיות מטפלת בשיטת אלבאום זה לבקש סליחה מהם ולפתוח דברים בצורה הכנה ביותר וזה לא היה קל בלשון המעטה...
גם בני צלצל אתמול לשאול מה נשמע? במשך כל +8 השנים האחרונות היה לי יום קבוע שבהם הייתי מבקרת קבוע את נכדי והם היו מגיעים אלי בסוף שבוע לארוחת שישי בד"כ...בשנה האחרונה התחלתי לדלל את ימי שישי כי הילדים פשוט לא עוזרים וזה היה קשה במיוחד לי ולבעלי כשהמשפחה גדלה.מאז ששברתי את היד והרגל נראה לי שגם "שברתי את הכלים" ולא משחקת יותר את המשחקים וגם נגמרו המילים... עכשיו הגיע השלב של המעשים ובלי צורך להתנצל ובמילים ברורות...כי הילדים יודעים היטב מה טוב בשבילם ורואים בד"כ את הצד שלהם באופן טבעי לחלוטין.אז עכשיו אני לומדת להקשיב גם לעצמי ונראה לי שזה עובד! מבלי להאריך בדברים אני חושבת שהדברים ברורים לכל הנפשות הפועלות מקטן ועד גדול...ביי@}

פשוט תקומי בבוקר, תסתכלי במראה , תפני אצבע אל עצמך ותגידי "עכשיו אני, קודם אני", זה לא אומר שתזניחי את היקרים לך, אלא פשוט תסדרי קצת אחרת את סדר האנשים שאליהם את מתייחסת. וזכרי , גם את נמצאת ברשימה של האנשים שאליהם את חייבת להתייחס.

יה, איזה משפט מקסים, קשת.
גמני הולכת להפוך אותו למנטרה שלי... תודה

היי בוקר טוב שוב יום שישי וכיף בלב.אני אוהבת סופי שבוע.
לקשת בענן ורוזמרין הנלהבת.המטרה העיקרית היא להפוך מילים למעשים מבלי לפגוע ביקרים לך.כידוע כל מעבר באשר הוא גורם להפרת האיזון השביר הקיים ממילא(אני בטוחה שכולם מבינים מבלי שאצטרך לתת דוגמאות אינספור).החכמה היא איזון.כי להגיע ל"קצה",כלומר להקצין דברים זה מאוד קל ולא רצוי. הבעיה או המטרה האמיתית היא לווסת את הדברים (מילים ומעשים)בצורה נכונה, אמיתית ואופטימאלית (כמובן מנקודת מבט שלי).כי מה שאני עושה כרגע זה הרעת תנאים לכל הנוגעים בדבר ואין לי ספק שלא יתקבל בשמחה וששון בלשון המעטה.(שברתי את הכלים ולא מוכנה לשחק יותר את המשחקים)כי ברור שסביבה שהתרגלה לסטנדרט מסוים מצידי ולא תקבל את השינוי בכל צורה שהיא,גם אם הוא צודק.
בצעד ראשון החלטתי להזמין את משפחות ילדי בנפרד והאח/הבן הרווק(בינתיים) כל אחד לחוד.שבוע שעבר היה הבן הגדול ומשפחתו והיום הבת ומשפחתה.בעבר התייעצתי איתם והם בקשו שיוזמנו יחד כדי להיפגש.הפעם אני מתייעצת עם עצמי.כי ראיתי שמאז שהבת עברה צפונה האחים יוזמים פגישות ממילא. וגם כל משפחה מקבלת ממני את המקסימום מבלי שאצטרך לקרוס.האח הצעיר נהנה בשני המקרים בכל מקרה.אני מכינה את כל המטעמים שהם אוהבים ומאוד נחמד לנו. @}שבת שלום@}

היי ובוקר טוב.כמו שצפיתי הסופשבוע היה נפלא.ביליתי עם שני הנכדים הקטנים בתי ובני.במוצ"ש בקרנו את המשפחה של הבן הגדול ו הכול היה רגוע.(-:
באחת השיחות עם בתי אמרתי לה שהיא מדברת אלי כמו פסיכולוגית ולא כמו בת.היא לא הבינה,או לא רצתה להבין את כוונתי.חתני "הסביר" לי שזאת השפה שלה כיום אחרי שהיא למדה להיות פסיכולוגית ולכן אין לה שפה אחרת...לא שווה להתווכח על זה, כי השאר הכול טוב נכון לעכשיו.
בסופשבוע זה בתי וחתני טסים ומשאירים לנו את הקטנים,כיף.הם פשוט יודעים להעניק לנו את הרוך המתוק כל כך שלהם. הפיצוי מהם כייפי ומלא...
בחזית השיקום שלי רציתי להמליץ לכם להצטרף לקבוצה של התעמלות במים "וואטסו" שזה נפלא ברמות מדהימות.מעניק המון כוח ורוגע.פשוט חוויה...@}

שבוע טוב, מלכה.
התאורים שלך גורמים לי לפעמים לרצות "לקפוץ" עשר שנים קדימה ולהיות סבתא.
הלוואי ותהיה לי סבתאות מרגשת ואוהבת שכזאת.

תודה רוזמרין(())@}

מלכה'לה
קפצתי ל"ביקור" חטוף.אני מתמוגגת מנחת מהתקשורת שיצרת סביבך בפורום.
נראה לי ככישרון שפיתחת מאז " התאונה".בהצלחה רבה.
מאחר ואנו מכירות זו את זו מקרוב מאוד..
הרשי לי ל"הלשין" ולספר עליך מנקודת מבט שונה.
המלכה שאני מכירה , הינה לוחמת בכל רמ"ח איבריה. פעלתנית , בתחומים רבים. תמיד עסוקה עד כדי
"חוסר אויר " לנשימה. בין אם בנושאי עבודה בשילוב עם בעלה וגם כאשה עצמאית בעבודתה ומקצועה. בנוסף לכך
לא פסחה על מסירותה . לבית , נכדים, ילדים, התעמלות , חדר כושר רקודי עם ועוד.....
להשיג אותה או לקבוע פגישה היתה משימה לגמרי לא קלה.לעומת זאת תמיד מצאה זמן לתת עיצה טובה ולעזור, ככל שיכולה הייתה..
למלכה יכולת הבנה ברמה גבוהה כמעט לכל קושי ולכל בעייה. שולפת מאמתחתה עיצה ותשובה מהירה לקשיים ובעיות של אחרים. . נסו לאתגר אותה בבעיה . מבטיחה לכןן תגובה קולעת מהירה ומהימנה..
אז אותך מלכה'לה אשאל גם הפעם שאלה: מה היית מציעה למטופלת שלך הנמצאת במצבך ובמקומך
כטיפים שונים על מנת להקל עליה את מצוקתה וקשייה השונים?
מקווה שעד למציאת הפירונות תרגישי הרבה הרבה יותר טוב.
אוהבת המון.

היי לכולם,ושוב יום שישי.אלא שהפעם בניגוד לפעמים קודמות אני מגיעה לסוף שבוע זה חסרת נשימה וקצרת רוח.P-: (עם הלשון בחוץ)
אבל תרשו לי קודם כל להודות לטליוש שהפליגה בדבריה אודותיי,דרך אגב הכול נכון לגבי ה"ספין" שבו אני נמצאת.כמו נוסעת על הסחרחרת ולא יכולה לרדת...אז מה היה לנו כאן? אדם שעסוק סביב השעון ידה בכל ויד כל בה ואם היה לי חלון הזדמנויות להגיד "פוס" לכולם כנראה שזה עכשיו מאוחר מדי... קל לתת עצות ופחות ליישם אותם לגבי עצמי.למרות זאת למדתי גם להגיד "לא מתאים לי" וכמובן לא התקבל בברכה בלשון המעטה.יחד עם זאת צמצמתי את התחייבויותיי לעיסוקיו של בעלי.בכל זאת יש מינימום מסוים שעזרתי מתבקשת עם אופציה לגמישות לכאן ולכאן.חזרתי לפעילות גופנית אבל בינתיים בברכה וזה נפלא (מים בטמפ' של 32 העלות חום).אפשר לומר שאני מחלימה בקצב סביר.
מיום שלישי בערב שוהים אצלי שני נכדי הקטנים (מהבת שנסעה לקפיצה קטנה לחו"ל לפני המבול אצלה,כלומר ילד רביעי בלי עין הרע...)בני כ-שנתיים וארבע + עד יום שלישי בבוקר. תעשו חשבון לבד...שניהם מקסימים ומתוקים אבל אני ובעלי קורסים מעומס יתר!!!אבל יחד עם זאת נהנים(יש לנו הנחה של כ-28 ש' שבהם ישהו השבת אצל הסבים השניים,שזה גם ברכה וגם פסק זמן ולכן יכולתי לשבת ולפרוק קצת מתח מעלי).
כזכור לא יכולתי לעזור לבני הבכור כשנסע לחו"ל בזמן שהייתי כבולה בגבס כולי.זה כמובן לא נשכח ולא נסלח במיוחד לאור העובדה שלביתי כן אני עוזרת.יש לי שאלה פתוחה:"האם זה נכון לומר שהקשר עם הבת והנכדים מהבת בד"כ משמעותיים יותר מאשר עם המשפ' של הבן?"למרות שהתאמצתי ככל יכולתי שיהיה שוויון,כנראה נכשלתי...וזה מאוד עצוב לי כי הם חשובים לי באותה מידה.מה ניתן לעשות בנדון.גם חברות שאני מדברת איתן עולה סוגיה זו.מה קורה שכל הילדים הם ממין אחד,האם אז הבעיה נעלמת? לדעתי,לא...אבל בלי כל ספק שמה שהם מרשים לעצמם,לי אסור והמבין יבין....
שבת שלום@}@}@}

היי צהרי יום ד'.הימים חולפים וטסים.עמוסים כרגיל וזו גם הסיבה שלא התפניתי לבלוג.
בשישבת האחרונה ,אחרי שהנכדים הקטנים נסעו לנפוש אצל הסבים השניים החלטנו לנוח ביום שישי ובשבת נסענו להתארח אצל אחותי. הבן הצעיר בא לבקר ביום שישי ואח"כ פשוט נפלנו...מנוחה.
השבת הייתה נהדרת ונהנינו מאוד.הבן הגדול חזר ביום שישי בבוקר מנסיעה עסקית בת שבוע ויש הרגשה שמשחקים איתי משחקי כבוד...חבל מאוד.התקשרתי לאחל שבת שלום...ציטוט של משהי מהעבר "...אני מאמינה שאם הקשר שלהם איתכם חשוב להם כמו שהוא חשוב לכם, תמצאו את הדרך..."לא יתכן שילדים שלנו יחשבו שרק להם מגיע ואין צורך להתייחס לצרכים של ההורים.כואב לי שזה גם בא על חשבון הקשר שלי עם הנכדים...יעבור.
יש לציין למרות הקושי הרב בטיפול שני הקטנים בשילוב עם שגרת העבודה, היה מהנה ומתגמל בצורה שלא תיאמן.קשה להאמין כמה לקטנים יש חוש מיוחד לתקשר אתנו בכל הרמות. ביום שני בערב הבאתי את הקטנים הביתה לצפון לפי בקשת הבת.הם חזרו באמצע הלילה ולא רצו להפסיד יום נוסף על החופשה שכבר לקחו.הבית היה קר כקרח והיה קשה לחממו,כאמור הייתה קרה ביומיים האחרונים אבל זה לא הפריע להם לשמוח. בבוקר הילדים קמו והמשיכו באופן טבעי כאילו ההורים לא חזרו מהיעדרות של חמישה ימים...כיף אמיתי חם ואוטנטי עם הקטנים.האם זה בגלל שאלה ילדים של הבת ? תמהתני.אני אוהבת את הילדים של הבן באותה מידה.האם הילדים סופגים חוויות אחרות הזורמות בבית ביחס אלינו...?!
אתמול חזרתי מהצפון עם חיוך על הפנים (-: מלאת אנרגיה למשוך ולהמשיך את שיגרת השבוע (בית, פיזיותרפיה,פעילות גופנית במים,עבודה,חברים טלפונים וכד')@}|L| @}

היי.שוב יום א'.שבוע חדש.מצב רוח טוב.(-:
אתם מכירים את תחושת ה"שתיקה" של קו הטלפון מצד אחד או שני "הצדדים"?. בהחלט לא תמיד נעים(האמת, בד"כ לא נעים...).מחכים לראות מי יצלצל ראשון...ואז כשמחליטים להתקשר,מתקשר הצד השני ואז את/ה אומר "בדיוק התכוונתי לצלצל.."ואז יש אנחת רווחה...כי ביום רביעי צלצל הבן והתברר שהמצב אצלם לא כל כך איייאי...זה קבל מכה וזה מצונן והיו שמחים לקצת עידוד.בכל מקרה התכוונתי לבקר אצלם ביום חמישי ואצלנו מבקשים רשות.לא מופיעים ככה סתם...אז הייתה שמחה גדולה...בד"כ כדאי לתת זמן ומרחב שהעניינים יירגעו...וביום שישי הגיעה משפחת הבן והבן הצעיר שבד"כ בא בימי שישי.היה נחמד.החלטתי לאמץ את השיטה אחד אחד ולא בבת אחת.
עניין אחר- מי שעוד לא ביקר בשבת בבוקר בנמל ת"א,הגיע הזמן.כיף אמיתי מאפשר להתאוורר,יש תחושה שלא מכאן.@}
בערב ביקרו אותנו חברים שעוברים תקופה מאוד לא טובה עם אחד הנכדים.הבת של הזוג התגרשה לפני כשנה וחצי והבן/הנכד שמלאו לו זה עתה 13 מאוד מוסת ע"י אביו נגד משפחת אמו.הם מאוד סובלים בלשון המעטה ולא יודעים איך להגיב.הנכד שמאוד חכם לדבריהם והשקיעו בו את נשמתם מעליב באופן שיטתי את אמו, דודו מצד אמו ומשפחתו וגם סביו...הם נקלעו לדרך ללא מוצא ומתנצחים איתו ויורדים לרמה של ילד בן 12-13 ש'.לטקס בר המצווה אסר הנכד על סביו הנ"ל להופיע.למרות זאת התעקשה הסבתא לבוא לעליה לתורה בבית הכנסת.הסבים מאוד מגוננים על הבת ונלחמים את מלחמתה.אני הצעתי להם להימנע מכל וויכוח מיותר עם הנכד.לתת תמיכה מלאה לבת מבלי להיכנס לעימותים עם הנכד,פשוט להימנע מכך.אם הוא מעליב את בנם/הדוד פשוט לא להזמין את הנכד לביתם באותו הזמן ועל אחת כמה וכמה לקחת אותו לביקור בבית הדוד.גם הדוד ילד "גדול" ויכול להגן על עצמו.יש לומר באופן ישיר לנכד ש"המשחק" נגמר.אם בכוונתו להתנהג בצורה בוגרת יקבלו אותו בשמחה ולא,יפגשו אותו בבית האם כשיתאפשר.לא בכל מחיר!!!הנכד צריך להבין שיש מחיר להתנהגותו.בד"כ התגובה "זה יהיה קשה.." אבל אין להם מה להפסיד,רק להרוויח. הרבה אנשים עושים טעויות כשנכנסים לעימותים עם ילדים.בד"כ שני הצדדים מפסידים,בכל אדם בוגר "יושב לו ילד קטן" שמנהל לו את העניינים...האדם הבוגר צריך להתעלות מעל עצמו ולהתנהג בהתאם לגילו.אני חושבת שהסבים לא צריכים להגן על הבת מפני הבן,היא כבר "ילדה גדולה" ואפילו עברה את גיל ה-40 !!!.החכמה היא לתת תמיכה חמה, אוהבת ולהעמיד את הנכד במקומו.הוא לא חייב להופיע לאירועים משפחתיים בכל מחיר.צריך לתת לו לבחור.אין לי כל ספק שתקופת צינון תועיל לכולם וימים יגידו אם צדקתי...אשמח לקבל רעיונות נוספים...

היי לי.השמש שוב זורחת ומתחמם גם בלב וגם בנשמה.ט"ו בשבט פורח ומתוק...
השבוע עובר לי כל כך מהר,כמו פעם.רק שעכשיו בקצב שונה.איטי משהו,זהיר יותר.המחיר היה יקר מדי בטווח הקצר וכנראה גם בטווח הארוך."מתקלקל מהר" אבל לתקן,קריעת ים סוף(כמו בתשבץ של שבת). אבל זה מה יש.כל דבר בחיים הוא שיעור,השאלה היא אם למדנו ממנו משהו או לא.אם למדנו הרווחנו.אם לא למדנו נשלם על כך מחיר יקר פי כמה בעתיד.לכן המסקנה המתבקשת היא ברורה לחלוטין...
היום התחלתי גם טיפול מיוחד אצל פיזיותרפיסט מומחה.בלי כל ספק שיש הבדל מהותי בדרך הטיפול בגישה ובהשקעה.אסור לוותר.ממש חשוב.
סופשבוע בפתח הבת והנכדים יבאו מחר וגם הבן הצעיר.יש למה לצפות ולהתרגש.דווקא הדברים הקטנים הם הדברים הגדולים.
לעיתים אני משוטטת בבלוגים של אחרים...יש ואני נהנית מהתכנים מהתעוזה ויכולת הביטוי.לפעמים אפילו מזדהה. אבל לא מעט תמהה וגם מזדעזעת מהתוכן או המצב שבו אנשים נמצאים וזקוקים לעזרה ואוזן קשבת.
אני נוטה להגיב אבל בד"כ באופן תומך.האדם שכותב "כאן" זקוק לקהל תומך...כמוני למשל...
שבת שלום@}@}@}

הבת של הזוג התגרשה לפני כשנה וחצי והבן/הנכד שמלאו לו זה עתה 13 מאוד מוסת ע"י אביו נגד משפחת אמו.

מלכה, שבוע טוב. פיספסתי את הדברים הקודמים שלך אז אני מנסה עכשיו לשאול אותך:
את בטוחה שהנכד מוסת? אולי הוא שמע את הריבים של הוריו במשך השנים כולל הטחות על המשפחה
ואז כשהם התגרשו הוא החליט להוציא את הכעסים שלו על אחד מהצדדים? אולי הוא גם עושה את זה לצד השני? אולי האב נשאר פגוע והילד מזדהה איתו? אמרת שהסבים נלחמים יחד עם ביתם, נכון?

אם אין לך כוונה לשמוע את הצד השני- לא תדעי באמת את התהליכים שקורים שם ולכן אולי לך אין מה להציע פרט לתמיכה בחברייך ומקום שיוכלו לפרוק את תחושותיהם.

היי רוזמרין.אני רואה ש"הסיפור" נגע לליבך ובצדק.
את צודקת ב100% ששמעתי רק צד אחד ואיני יכולה ואין לי זכות לשפוט!!! אני יכולה רק לסייע באמפטייה שלי לזוג החברים שמאוד מאוד אומלל מכל הסיפור.
לא נקטתי עמדה כי גם איני מכירה את הבת ובעלה.(הצד השני)
אני יכולה לומר מניסיון ש"...המרחק יכול לקרב והקוצר יכול להרחיק..."ולכן הצעתי להם כנ"ל.תודה.

היי ושבת שלום.
למרות קוצר הזמן יש המון מה לספר והשאלה איך מתחילים ומה ראשון.האם לספר אירועים לפי סדר כרונולוגי או לפי מה שחשוב וקרוב ללב,התשובה כמובן ברורה.
אז בצהריים נחתו כמתוכנן הבת עם הילדים והבעל.הילדים נכנסים בשמחה ובזריזות כאילו יודעים שזמן הביקור קצוב וצריך להספיק הכול.אז קודם כל קצת "מועכים" את הנכדים שמתמסרים בקלות ובשמחה. אח"כ הם מיד מסתערים על כל הפינוקים והמשחקים וכדומה...הכול מאוד אינטנסיבי כי צריך להספיק לפני שיחזרו בערב לצפון.לילדים יש באופן טבעי חושחש טבעי.הם "יודעים" הכול לא צריך להסביר...
בערב כשנסעו לדרכם לשלום התמוטטנו אני ואישי למיטה ונרדמנו מיד...וכבר מתגעגעים לבלגן...@}

היי לכולם.
שוב יום חמישי והשבוע עבר בטיסה.הקור חודר לעצמות ומקפיא לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה.יש תחושה של הסתגרות לא נעימה.משהו מסויג.גם הקשר עם העולם החיצוני לא כל כך אייאי ולא משנה מה הסיבה.מועקה קלה מתגנבת.אם במשך השבוע התעסוקה והאינטנסיביות מסיחה את הדעת,יום חמישי מבליט את החסר והחסך.
אצלי יש לפני השבר ואחרי השבר.יש דברים שהשתנו לרעה ויש שהשתנו לטובה,אבל לא ממש, חלקית.יש פיזור של המשפחה.הבת בצפון ממעטת בקשר.הבן עסוק בענייניו והילדים חולים ויש לו משלו. הצעיר עסוק בפילוס הדרך...יש לי קשר טוב והדוק עם האחות שמאפשר הוצאת קיטור.. .
עושים תכניות לחדשים הקרבים.קצת תכניות שיפוצים שגוזלים זמן אבל מתקדמים לאט,דורשים תכנון ומחשבה...
יש תכניות בטווח הקצר ויש תכניות בטווח הארוך...מזמן לא נפגשנו עם חברים בפורום רחב בבית ולכן הזמנתי למחר יום שישי 4 זוגות,יותר מזה לא כייף...בימינו אנו אנשים מעדיפים לצאת לבית קפה כדי לחסוך טרחה,יש יתרונות ויש חסרונות...בד"כ יש סוגים שונים של חברים שאדם אוסף במשך חייו ולכן יש מישורים שונים של חברויות...כמובן יש כאלה שאין להם כלל חברים וזה תמיד נראה לי מוזר, אבל לגיטימי...ולהיפך...ואין נכון ולא נכון,יש מה שמתאים לאדם עצמו שמתפתחת אצלו עם השנים...
היום זרחה השמש וכולי תקווה שהיא תזרח יום יום בבוקר וגשם שירד כל לילה כל הלילה...ביי @}

היי ושבת שלום לכולנו.@}
שוב יום שישבת המבורך.משפחה ופסק זמן משבוע אינטנסיבי של עבודה וצעדים ראשונים אופרטיביים לביצוע שיפוץ הבית שב"ה ע"פ תכניות שיחול אחרי הפסח.אחרי שיקול ענייני ומעשי הוחלט להתחיל את התהליך בניחותא ולא בלחץ.אנחנו נמנים עם האנשים שבד"כ מתכננים לטווח הארוך במיוחד אם זה משהו רציני וכבד משקל גם מבחינה כלכלית...כמובן יחד עם העומס יש גם חדוות יצירה של רענון הבית אחרי 20 שנה בדיוק מאז שנכנסנו אליו לראשונה.כמובן במשך השנים מטפחים ומשפרים איכויות אבל זה לא אותו דבר...יש גם להיערך לשבועיים שלושה(אופטימית) של אי נוחיות בבית כי אין לנו אפשרות להתנתק מהבית...אבל מקבלים ומקדמים זאת בשמחה עם כל הלחץ הצפוי...
כמו רובנו בעידן זה אני מקבל כמויות אדירות של דואר ומצגות למיניהן.אודה ולא אבוש שחלק מהשולחים פשוט סיננתי.חלק מחוסר עניין וחלק בגלל גודש וחומר זבל למכביר...גם כשאני שולחת אני מבררת ובודקת ולא שולחת לכל אחד...הכול.כמובן נהנית לשוטט בבלוגים השונים כשיש לי זמן...@}

היי.
היום אתייחס לאדם ערירי ושמו מריאן בן 84 ,שאין לו שום אדם או נפש קרובה בעולם למעט קורבת משפחה אחת שהיא כבת 95 וחבר נעורים בן גילו וחולה מאוד.ברור שאנשים אלה אינם מסוגלים לבקר אותו או להושיט לו סיוע מכל צורה שהיא.מאז שאני מכירה אותו,למעלה משני עשורים, הוא מתגורר בבית אבות ...ובד"כ עצמאי...משם מנהל את חייו נוסע לחו"ל ומשתתף כשחקן ברידג' במועדונים שונים ובשנים האחרונות גם במועדונינו.בשנה האחרונה חלה הידרדרות במצבו הבריאותי והתברר שיש לו סרטן במערכת העיכול...בחודש האחרון אושפז ונותח בביה"ח ולא הייתה לו נפש חיה שתושיט לו כוס תה או יד...תשוחח איתו... נורא...כמובן שהלכנו לבקר אותו,אני ובעלי,וגם אדם שנהג לשחק איתו בחודשים האחרונים...ולמעשה נרתם לטפל בכל צרכיו...(כל הכבוד לו..)
באופן אישי בד"כ אני נמנעת מללכת לבתי חולים ודומיהם ומבקשת סליחה...אלא אם אין לי ברירה.זה מאוד מדכא... ומחזיר אותי למצבים שהייתי בהם עם הורי...
לצערי המוסד שבו התגורר מריאן וגם משלם עבור השהיה בו אינו מבקר אותו כלל ולא דואג לצרכיו והוא נטוש לחלוטין,מה שמעורר את המחשבה .של "..אל תשליכוני לעת זקנה.." וגם מדוע יש אדישות כזו מצד המוסד ומי צריך לתת את הדעת למצב הנתון...אני תמיד חוזרת מביקור אצלו עם מצב רוח מאוד טעון בלשון המעטה ואני יודעת שאין לי ברירה ואני אלך שוב...
כשרואים את הנעשה בבתי חולים בכלל וקשישים בפרט הלב נחמץ.ואם אין לך אח או אחות או אחר... את/ה פשוט בצרות...ואז כל מיני "התעסקויות" שנראו גדולים מתגמדים לחלוטין...

היי ויום א' שטוף שמש רגע לפני הסערה (לפי תחזית מזג האוויר...).@}
ביום חמישי האחרון נסענו לבקר את הבן והנכדים בת"א והיה נחמד.הם נוסעים לסוף שבוע לצימר בדרום.
סוף השבוע היה נפלא. הבת הגיע עם המשפחה בערב שבת ,אמנם הילדים ישנו,הגיעו יחסית מאוחר,אבל התעוררו בבוקר ויכולנו ליהנות מהם.השבת הייתה בבוקר שמשית חורפית ,אבל היה נעים.
הבת נסעה לטייל עם בעלה והנכד הגדול, לראות כלניות בדרום והשאירו את הנכד הקטן ששמח לצאת איתי לגן השעשועים וחזרו לארוחת צהריים מאוחרת. הבן הצעיר הגיע לשם שינוי בשבת כדי לפגוש גם את אחותו.
קיבלתי חיזוק לטענה שלי ש..."דווקא המרחק מקרב..." אולי כשמתרחקים הילדים יודעים להעריך יותר טוב דברים שקודם היו טריוויאליים...אמנם בסוף היום היינו מאוד עייפים אבל מרוצים...ההחלטה שלי לפצל את הביקור של הילדים מאוד נוחה וטובה לכל הצדדים...(-:
פרויקט רענון הבית אחרי הפסח יוצא לדרך בשעה טובה,המטבח הוזמן ועכשיו יש להמשיך בתוכנית רבת השלבים...

@}

היי.תודה מי מה.(-:
כפי שכבר ספרתי על מריאן, נפש ערירית בבית חולים "בית רבקה" שכל טיפת תשומת לב הניתנת לו, היא מצווה שאין לה שני...
אחרי כל כך הרבה שנים של לבד, מלבד אולי קומץ אנשים שהולך ומתמעט,דווקא על ערש דווי זוכה מריאן לתשומת לב מעטה אך מרוכזת.למרות גילי,אני מרגישה אליו כמו אל סבא שלא היה לי אף פעם.אין לי נושאים משותפים אתו וגם קשה לתקשר אתו בגלל בעיות ראיה ושמיעה בנוסף על הקיים...
לכן החלטתי לעודד אות לספר מעט על חייו לפי יכולתו ובקצב המתאים לו,גם כדי שיהיה לי על מה לשוחח איתו.(אני מאוד אוהבת לשמוע סיפורי חיים של פעם... ולהסתכל באלבומי תמונות...)
מריאן סטוצ'ינסקי לובלינסקי נולד ב- 8.11.1923 בוילנוס שבליטא .(קודם היה איזור רוסי ואח"כ תחת שלטון פולני),היה בן יחיד לאמו שרה(שביף) ואביו מיכאל/ישראל.
בגיל 18 ב- 1941 עלה לארץ דרך רוסיה .ממוסקבה לאודסה משם לאיסטמבול,שם שהו חודש ימים.משם דרך חלאב,בירות,ראס אל נקורה(ראש הנקרא) לת"א.
אביו היה עו"ד ובעל שטחי יערות שהולאמו ע"י הפולנים וכנראה אולץ לברוח.משפחת אביו שנותרה בפולין נספתה בשואה.לאמו היה אח אחד שהגר לברזיל שם מת והקשר אתו נותק.
מריאן למד בתיכון גאולה ועם סיום לימודיו התגייס ב- 1948 ושרת בצבא כפקיד שיירות לירושלים ברחובות בחיל תחבורה.
עם שחרורו עבד בחברת פלאס אח"כ בבנק יפת בת"א ולבסוף בגיל 33 כפקיד בשירות מבקר המדינה, מוזס,עד גיל הפרישה.מריאן לא נישא מעולם ולא הקים משפחה.
במשך הזמן הזה אביו נפטר (בגיל 56)ואח"כ התגורר עם אמו שנפטרה (בגיל 84 ) כשמריאן היה בן 50.
(כאן מריאן בקש לעצור את השיחה והיה ניכר שקשה לו לדבר על התקופה משהו רגשי עבר עליו ואני סיפרתי לו מעט מהחוויות שלי כתינוקת שעלתה לארץ ב1949).

מלכה היקרה, ההודעה שפרסמת על אחייניתך לא תועיל הרבה בדף הבית שלי, כי אין הרבה קהל יעד מתאים שמגיע לדף שלי.

המקום הכי מתאים לכתוב זאת הוא בדף ככר השוק.

שלחתי מייל לאחייניתך. אשמח אם תוודאי שהוא אכן הגיע...

היי לכולם.עבר כמעט שבוע מאז הייתי כאן.(למעט המודעה ששמתי ע"מ לעזור לאחייניתי...)
בשבוע שעבר ,ביום חמישי,נסענו בעלי ואני ליום כיף בספא קלאב של ים המלח.המקום נחמד וקטן מאוד ומתאים למעט אנשים.אלה שהגיעו לסוף שבוע , נדחקו כסרדינים...המקום פשוט צר מלהכיל...יום הכיף כלל מסאז' וארוחת צהריים שהייתה פשוטה וחסרת דמיון להחריד...כמובן שאיני ממליצה על המקום אבל היציאה מהשגרה הייתה ברוכה.משם המשכתי לאחותי היחידה והאהובה להתארח ליום שישי אחד בב"ש...חזרנו בערב עייפים אך מרוצים...
למחרת יום שבת נסענו לצפון לבת לחגוג ימי הולדת של הנכד והחתן עם כל המשפחה...היה פשוט נפלא.הכול במינון המתאים.מזג האוויר היה אביבי,נעים והאיר פנים מה שתרם רבות להצלחת החמשוש.לא יכולתי לאחל לעצמנו סופשבוע מוצלח יותר...@}(-:

בעניין מריאן...ביקרתי אותו אתמול...לצערי כנראה ימיו ספורים והוא מודע לכך...פשוט אין מה לעשות מלבד לארח לו חברה בשעותיו האחרונות...עצוב אבל זה מנהגו של עולם...

מלכה אמיתית את

תודה "פו" (-: .איני יודעת אם יצא משהו מ"השידוך הזה" אבל ברצוני להאיר את עינייך והצעירות שבחבורה שמחפשות עזרה בגידול המשפחה בבית...
ראשית לעיתים יש לנו בראש דימוי של מי שהיינו רוצים שיעבוד בשבילינו...בד"כ יש פער בין הציפיות למציאות.אם אלה שמחפשים עבודה היו להם את הכישורים וה"לוק" המתאים הם לא היו מגיעים לבקש עבודה אצל כל מי שמוכן לקבל אותם לפחות לראיון...צריך להסתכל גם מעבר לרושם החיצוני שמשדר האדם,לתהות על קנקנו,לבדוק מאיזו משפחה הוא בא....אולי יש בו תום וחום שיכול להעניק יותר מכל אחד/ת אחרת שיש לה נתונים שיכולים להשיג כל עבודה, ובחרו להיות ראש קטן או פסק זמן לברוח מהמציאות...ויש הרבה כאלה...
במקום להאריך בדברים אספר שני סיפורים:אחד על האופר שבחרה כלתי לביתה התינוקת ולילדים בכלל...אחרי שראיינה מס' לא מבוטל של מועמדים בטלפון ופנים מול פנים,בחרה בנערה חסרת ניסיון כלשהו שעשתה "רושם" נהדר והייתה אשת סוד ושיחה לאם...סליחה מישהו התבלבל כאן האופר הייתה מיועדת לתינוקת ולא לאם... לא אאריך בדברים אבל זו הייתה נפילה...
ב.אחרי מלחמת עולם שניה נשארו יתומים רבים באנגליה המופגזת...אספו את כל הילדים וחילקו אותם לשתי קבוצות.קבוצה אחת של ילדים נשלחה לבית מחסה של ילדים מפגרים וקבוצה שנייה נשלחה למנזר.הילדים במנזר זכו לחינוך מעולה,מעון מצוחצח,אוכל,וטיפול מסור אך נטול מגע וחום...הילדים שהגיעו לבית המחסה לילדים מפגרים זכו בעיקר לחום לאהבה ולטיפול מסור אך נטול השכלה גבוהה... כאשר הילדים בגרו והיו לאנשים התגלה פער גדול בין שתי הקבוצות.הילדים במחסה...הקימו משפחה לתפארת והשתלבו בחברה...הילדים שגודלו במנזר לא הצליחו להתנתק מהמנזר מתו אחד אחד ולא בנו משפחה כלל...והמבין יבין...

"קשר השתיקה".כרגיל,אני מאוד זהירה.משתדלת לא לפגוע באלה שיקרים ואהובים לי.עם אחותי בנושא זה אני יותר פתוחה ומשתפת.איני רוצה להישמע קטנונית וגם נגמרו לי כל הרעיונות…כבר העליתי על הכתב את הבעיה בצורה זו או אחרת…אבל היום יותר מתמיד, היא יותר משמעותית.
מאז ששברתי יד ורגל אני מרגישה כמו חצי בן-אדם,למרות כל מאמצי,גם הגיל עולה למעלה.היום ככל שאני זקוקה או רוצה יותר בקרבת הילדים יש בי תחושה לא נעימה שאם אין ביכולתי לעמוד בדרישות,אז יש ויתור…אין לי ספק שכולנו מפסידים בעניין,אבל זה מה יש...בעידן שלנו שכל אחד גר במרחק מה ועסוק במידה זו או אחרת הפגישה המשפחתית בסוף שבוע מאוד משמעותית,לפחות לגבי.מאז שנפגעתי לא חזרתי למסלול הרגיל…גם לא ביקשתי או ציפיתי לעזרה מכל סוג שהוא,כי לילדים מאוד קשה והם מאוד עסוקים…גם ההפרדה של אירוח הילדים הקלה עלינו מאוד.כי זה פשוט חצי עבודה…אבל כלתי משוכנעת שאני מפלה…
השבוע אחרי שנפגשנו כל המשפחה בשבת האחרונה אצל הבת בצפון הודיע לי (הבת)שהיא מגיעה עם המשפחה לשבת.ידעתי מיד שמצד אחד אני שמחה על גג העולם ומצד שני אני בצרות עם הבן… התקשרתי לבן וביקשתי שעל מנת שנוכל כולנו להיפגש בכיף לארוחת צהרים, שיעזרו בניקיון ובארגון המטבח ופיזור הצעצועים של הילדים אחרי...הבן אמר שצריך להתייעץ עם אשתו(כלתי)…והתשובה אחרה להגיע וכמובן התשובה שלילית…ברור שטכנית אני ערוכה לארח את כל הגדוד אבל מעשית בריאותית איני מסוגלת לעמוד במשימה…אני מניחה שרוב הקוראות/ים יזדהו עם צד זה או אחר… או כמו מישהי שאמרה לי…"אני מחכה שמשהו ייתן לי takeaway ויפנק אותי.." לי לא היה לא זה ולא זה ואני עושה כמיטב יכולתי לפנק את ילדי אבל בגדר האפשרויות שלי,שכרגע אני על הפנים.(עמידה ממושכת על הרגל מאוד כואבת ומכבידה,היד לא חזרה לתפקוד הרגיל)...אבל חוץ מבעלי לא אכפת לאף אחד...סליחה על הקיטור...
למה "קשר השתיקה" כי אין למי להגיד ואי אפשר ואסור להתלונן כי זה יצור רק בלגן וכבר נאמר: "שתיקה שווה זהב"...
שבת שלום ושיהיה בכיף...@}@}(-:

היי ואין היי,תרתי משמע...
סופשבוע האחרון היה מעורב ולא ירושלמי...נחש הקנאה שוב הרים ראש.כבר איבדתי את הצורך להתבייש ולהסתיר...ואם אתם חושבים שיש לי פרוטקציה,אז לא.רק היום בבוקר שמעתי במלתחה של מועדון הבריאות שבו אני משתדלת לחזור לעצמי, מישהי מתלוננת על כל הרשימה שמוזכרת לעיל. לילדים אין ציפיות ,יש דרישות.ומי אחראי לכל המצב אנחנו ההורים.הפרדוקס הוא שהורים שיש להם, בוא נקרא לזה יד קשה וקמוצה יותר,הילדים יותר אסירי תודה והערכה להורים.הורים שחשוב להם לתת לילדים כל מה שנחסך מהם,וזה לא חשוב באיזה תחום,הילדים חיים בתחושה שזה טבעי ומגיע להם...
בסופשבוע זה הגיע הבת עם המשפחה (כולל לינה) וכדי למנוע אי נעימות לבן, החלטתי לחרוג ממנהגי ולהזמין את כולם,אבל ביקשתי עזרה מפורשת,שכולם יעזרו בסדור וארגון הבית בטרם יעזבו לביתם... (בשבת משפחת הבן בד"כ בטיולים...)נו נו...זה היה יותר מדי...אז עכשיו יש דממת אלחוט...
בעלי ניסה להקל עלי יצאנו במשך השבת...אבל קשה לי להגיד שהוקל לי...נשאלת השאלה מה עושים? מחכים לראות מה ילד יום? מי יעשה את הצעד הראשון ?
אני חייבת לומר שכל שנה אני חוששת מעונה זו של השנה עם התקרב הפסח.משהו באוויר או באווירה משבש את התקשורת עם האנשים ובמיוחד במשפחה...מיותר להגיד שבד"כ אני מכינה את החג כל שנה אלא אם כן אני מתכננת נסיעה...ואני לא פה...

היי.הגעגועים לנכדים בת-א היו כל כך גדולים שהחלטתי באופן ספונטאני לבקר אותם.אני פשוט מתה עליהם ולא ראיתי אותם שבוע.ביקשתי רשות להגיע בעזרת SMS ונסעתי.(אצלנו לא מופיעים בלי להודיע).הילדים היו מתוקים וקיבלו אותי בחום ובשמחה.הבן נסע לחו"ל ליומיים והכלה הייתה קלה והחששות עפו מהחלון...@}

אני מניחה שכמוני המוני בית ישראל צפו/ולקחו חלק בנולד לרקוד והתרשמו עמוקות מהיכולות המקוריות והייחודיות של ארתור ונטליה. לדעתי השופטים הם שקבעו ברוב התכנית מי יעלה מי ירד ומי יזכה וחבל...

מריאן.ביקרתי אותו ביום חמישי האחרון.מאוד נחלש ומיואש.ניסיתי לתקשר איתו דרך אלבום התמונות שנמצא אצלו.התמונות קטנות כמו של פעם.מתוך התמונות מציצים פנים של נערים ונערות בני שבע עשרה חברים לקבוצה או לכיתה.זמן מלחמה.מריאן מתעכב במיוחד במיקה (מיכל).יפיופה אמיתית,אבל חברה של החבר הכי טוב שלו. שניהם ניספו בשואה.נעמי ברחה לאיטליה וכנראה הגיעה לארה"ב אבל לא בטוח.לאה וזלמן התאומים,לא שרדו.בריקשוב ברח לפרטיזנים,שרד והיה טיס בארץ.חנה,לא שרדה.קרמר עלה לארץ ב-1940 ,נפטר בינתיים...טניה נשארה חברה בפרק זמן מסוים בארץ...וכך הלאה....מתאר מריאן גלריה של פנים...למה לא התקשר לאף אחת...לא הקים משפחה...קשה לו להסביר.אבל אין ספק שהעובדה שאביו נפטר 3 ח' אחרי שעלו ארצה 1941 הטביע את חותמו.כל השנים חי עם עמו שבהתחלה דאגה לו ואח"כ דאג לה...החיים לו היו קלים...מריאן מתקשה לדבר ומבקש מנוחה...
היום,יום שני ביקרתי אותו שוב.שאל למה לא באתי אתמול...קורא לי מלאך...מריאן לא קורא,כמעט לא רואה.לא מקשיב לרדיו,כמעט לא שומע ונמנע מלראות טלוויזיה. את רוב זמנו מבלה במטה מה שמרע את מצבו.למעשה מייחל למותו.מאוד קשה לראות ולשמוע אותו במצבו.איני יודעת כמה זמן אמשיך לבקר אותו.המראות והריחות קשים מנשוא.אני פשוט לא מבינה מה גורם לי לבקר אדם זר לי לחלוטין שההיכרות היחידה היא במועדון שלנו...בני מבקר אותו יומיום...וכנראה יצא נשכר מזה.מגיע לו.זה פשוט בלתי נסבל להיות ערירי ונטוש לנפשו ללא אח או חבר/ה...כל אדם זקוק למישהו ויפה שעה אחת קודם...

היי.מדהים איך נכנסים מהר לשגרה ,עומס וחוסר זמן.בקרתי את מריאן אתמול בשבת (כי ידעתי שהשבוע שלי נעשה מאוד צפוף וכנראה לא יישאר לי זמן בכלל...)מצאתי את מריאן עם אינפוזיה וחמצן,די צפוי... כל שיחה שלי איתו הוא מבשר לי שזה הסוף...אבל הפעם יותר קרוב מתמיד...אפילו האחיות לא מקפידות כלל על זמן ומשך הביקורים.הן יודעות ,רוב האנשים כאן סובלים ובדרכם האחרונה...עצוב אבל אלה החיים.אי אפשר לעצור את גלגל המציאות...מריאן שמח כמובן שבאתי.בישר לי שלא היה מסוגל לדבר עד לרגע זה...ניסה למשוך זמן...שוב תקשרתי איתו בעזרת האלבום...הייתה מישהי שאהב שם בליטא, לילקה קראו לה...נספתה בשואה...אחרי זה לא מצא אף אחת...מריאן לא משתף,משהו מביך חנוק וסתום. שוב חוזר על שמות החברים שבתמונות מ- 1937-1940.בנוסף תמונות שלו עם אביו ואימו .ואח"כ תמונות מכאן בארץ.קומץ של תמונות.למרות שטוען שיש עוד אלבום תמונות...
משפחתו של אביו מיכאל נספתה כולה בשואה למעט שארי בשר רחוקים.לאמו שרה היה אח שנסע לברזיל התבולל והקשר עמו נותק...לכל אחד במחלקה יש מישהו,למריאן אין אף אחד והוא יודע שגם אף אחד לא יגיע פתאום...מלבד בני(קיצור של בנימין) ואנכי...

היי ושוב שבוע חלף.(-: (אני מפרידה בכתיבה בבלוג שלי ומה שביני ובין מריאן).
היה שבוע משוגע.קשה ומתיש.דממת אלחוט ביני ובין משפ' בתי...בהתחלה חיכיתי כמה ימים ואח"כ זה נעשה "פרינציפ" מי ירים קודם טלפון.משהו ילדותי והזוי.מאוד התגעגעתי ובאותה עת התעקשתי... הרגשתי פגועה מבתי...חשבתי שזה לא מגיע לי...חברות מספרות על קשר כמעט יומיומי עם הילדים, אפילו סתם...ממש מבאס ו"הכל" מתפשט באיברי הגוף כמו רעל...ואז מגיע יום שישי בערב,יחסית מאוחר...החתן מצלצל מדבר איתי כאילו כלום ומתפלסף...למה הדברים לא יכולים להיות סתם פשוטים...הנכד הגדול חולה ומתבכיין מעבר לקו והקטנצ'יק אנרג'ייזר אמיתי...ואחרי דיון ארוך וממצא הבת נגשת לטלפון, גם היא ממשיכה כאילו כלום...סה"כ שעתיים!!!של שיחה...על מה ולמה...חושבים שאני יותר מדי פעמים חוזרת על עצמי ותמיד באותם נושאים...רוצים שאפסיק לקטר...שאצלצל מתי שבא לי ואם לא יתאים,יגידו לי ויחזרו יותר מאוחר...מזהים משהו מוכר אצלכם!?!הא! זה מנהגו של עולם...
במוצ"ש ביקרתי את הבן בת"א אחרי שהשתתפנו במשחק ברידג'.הם חזרו מטיול.הנכד הגדול נפגע בברך ונשאר אצל חבר אבל כולם היו מרוצים...מיותר לומר שלא כיבדו אותנו בכלום.זה מצב רגיל...לקחנו לבד מה שרצינו...נסענו הביתה...
הקשר של ההורים עם הילדים הבוגרים ומשפחתם היום שונה באופן מהותי מהקשר שהיה נהוג פעם.היום הקשר יותר "נפרם" נפרד,פחות מחויבות,כאילו יש ויתור... זה לא אומר שלא אוהבים,אבל שונה.אני לא יודעת מה יותר טוב ,אבל לא תמיד נעים...
עבדתי על עצמי וזה עזר,בינתיים...אני חושבת שאגדל עור של פיל...ביי @}@}@}

היי.שבוע טוב ומבורך שיהיה לנו.
השבוע היה קשה במיוחד.הבכור נתקף בכאב גב בלתי רגיל ולא מצא את עצמו.כמובן כולם התגייסו לעזור לו בכל הדרכים האפשריות.נסעתי לטפל בו באמצעים הידועים לי על מנת להקל עליו.כמובן טלפונים של התעניינות וכו' וחשבתי לעצמי איזה פער יש בהתייחסות שלי כאמא לבן שלי וההתייחסות של הבן כשהייתי במצבי...זה ברור,שהרי אמא אחת יכולה לגדל עשרה אבל עשרה לא יכולים לאמא אחת...ותודה לאל שיש לי ילדים טובים...
לכיבוד אב ואם היום יש אופי ומשמעות אחרת לגמרי.לי הייתה יראת כבוד עמוקה להורי.לא אחת אני תוהה למה ? ומי אחראי לזה ? ואין לי ספק שהדור שלי (בחלקו) פינק יותר מדי את ילדיו ולא דרש ממנו דבר ולכן יש ילדים שלא מרגישים מחויבים להורים.כמובן לצעירים (בחלקם) קשה בכל דבר וזקוקים לצי של מסייעים ... ההורים הצעירים של היום משווים בינם לבין עצמם איזה הורים עוזרים יותר, משרתים אותם ולוקחים אחריות על הנכדים בתחומים שונים ואז יש מין תחרות סמויה/גלויה מי מצליח לנצל יותר טוב את ההורים.מי שלא מצליח מרגיש נפסד או חלילה מרומה...ובאים בתלונה, שאמא של פלוני/ת אלמוני/ת באה מנהריה לטפל בנכדים,לסדר את הבית ולבשל כמעט יומיום...אני נשמעת מקטרת או מקטרגת ? ממש לא.זה גם לא חשוב כמה עושים למענם, עדיין זה לא מספיק.ואם את אחת שעושה ונותנת כל הזמן ופעם אחת לא...אז את אף פעם לא...(השלימו את החסר...)
הנתינה צריכה להיות ממקום נקי ומרצון.בלי תנאים אבל בתחושה של הנאה,לא עבודה...ואנחנו/ההורים אל תצפו חלילה להערכה כי ככה זה צריך להיות. אסור להתלונן כי מיד אני מקבלת שיעור בפסיכולוגיה ולכן אני היום לא שותקת .אם הם מרשים לעצמם...אז גם אני מרשה לעצמי...
היום העמדתי במקום את חתני שהוא בחור מקסים ונבון.איני מוכנה שידברו אלי בצורה שאינה מכובדת. שאלתי אותו אם הוא מרשה לעצמו לדבר כך להוריו...אחרי היסוס ארוך טען שכן(איני מאמינה לו).ואז אמרתי לו שאני לא מסכימה...נפשי יוצאת לבקר את נכדי.אין צורך לומר שאיני באה בידיים ריקות. הנסיעה לכל כיוון למעלה משעה ורבע בשבת.אני לא מדברת על הוצאה כספית היום...אבל במקום לנוח ולעשות לעצמי ולבעלי תכנית אני בוחרת לבוא לשם...מקרה כזה זה מביא אותי למחשבות שניות...יש לי זוג חברים שנולדה להם נכדה וצריכים לנסוע גם כשעה לכל כיוון... אמרו לי במפורש שקשה להם ואין להם כוח ויראו את הנכדה כשיתאפשר...והם לא יחידים...כנ"ל חושבים הורי חתני...
אז החיים לא פיקניק (מספיק לקטר)אבל צריך ליהנות מהם...חזרנו עייפים אך מרוצים מהנכדים...@}(-:

מעבר לכל פועלך הברוך, מה שאת עושה עם מריאן כבר קנה לך מקום בגן עדן. תבורכי.
שיהי לך אביב משפחתי ונעים, אף על פי כן ולמרות הכל....
@}

היי.בוקר חדש טרי ובהיר.@}הלכתי לברכה לעשות "ווטסו" נפלא...
רק אתמול אחרי שלילה שני ברציפות לא הצלחתי להירדם עד 5 לפנות בוקר לפחות, הבנתי סופסוף, שזה בגלל שכתבתי מאוחר עד השעות הקטנות של הבוקר במחשב.נפל האסימון... למרות שהיה לי יום ארוך וגדוש ללא מנוחה הכתיבה במחשב גורמת לעוררות יתר...המסקנה כמובן ברורה...
אין ספק שהכתיבה במחשף (לא שגיאת כתיב) עוזרת לי למעלה מן המשוער...מאפשר לי לומר את כל אשר ליבי ושפתי באופן חופשי וזורם מבלי לחשוש שאפגע (תרתי משמע)או אצטרך להתעמת עם משהו או להסביר...כן,לא אכפת לי אם גם וכאשר יקראו את מה שאני כותבת כאן...כיף אמיתי...
אני מודה שגם אני לוקה בכל מיני תסמונות שהילדים לא תמיד סובלים.למשל,הבת שלי במיוחד מתעצבנת אם אני חוזרת על עצמי...צחקתם,סימן שאתם מכירים...בפעם האחרונה מאוד נפגעתי והחלטתי קצת לשתוק...אבל בעיקר להימנע מלחזור על עצמי,רווח והפסד נטו.למה ? כי אין לי שטף דיבור ואין לי שמחת חיים של שיחה זורמת...תנסו לדמיין, מה זה לחשוב ולחשב מה כבר אמרתי,למי ובאיזה עניין... מיותר לומר שאני לא העזתי להעיר להורי שחזרו על עצמם מאות פעמים,אבל קיבלתי...
בפעם האחרונה שהבת הייתה לפני שבועיים בשבת התחלתי לדבר עם הבת על הבן הבכור,מיד קפצה זו וביקשה שלא אדבר כי אני עלולה לקלקל לה את היחסים עם הבן...הייתי פשוט המומה...זה הדבר האחרון שהייתי רוצה...וזה ברור שהיה דיבור עם הצד השני ...קיבלתי מיד...אפילו כאן איני מרשה לעצמי או מעיזה לומר את שיש בליבי,אפילו לא בקטנה, על ההתנהלות שם אצלם,בעיקר מחשש לבני...אפילו בעלי שחושב שלפעמים אני מגזימה על גבול הפרנויה מסכים איתי... (-:

היי וחג פורים שמח בארץ הטרופה שלנו שמתנדנדת כמו נדנדה מעלה מטה בכל עניין ודבר.
מריאן חזר לבית האבות והלכתי לבקר אותו.הוא כמובן שמח מאוד.לי היה מאוד קשה לראות את כל האנשים במצבם הנוכחי (לא אלאה אתכם בתיאור...).צוות של חיילים ואנשי ספורט חלקם בתחפושות ומשלוחי מנות באו לרומם את רוחם של הזקנים המותשים...מריאן מתאושש אבל נשאר חצי ממנו,מאוד רזה.בקושי מוכן לצאת מהמיטה.תוך פרק זמן קצר הפך מאיש עצמאי במסגרת בית האבות לאדם תלוי, תלותי עם טיטול...מראה לא נעים...גם הצוות של בית האבות שממלא את תפקידו,איני מקנא בו כשהוא קם בבוקר וזה המראה שמחכה לו יום יום...לא סימפטי בלשון המעטה...אפילו לכתוב על כך, כל שכן לקרוא את הדברים...נורא,אבל אלה החיים...צריך שיהא אדם הולך מדי פעם למקומות כאלה על מנת שירגיש ניעור טוב ויבין....בכל פעם שואלים אותי,מי את בשבילו ואני עונה "כלום".זה משהו לא רציונאלי אבל חזק ממני,אז אני הולכת...

מלכה יקרה,
קראתי בסבלנות ובשקדנות את כל הבלוג שלך ואני קודם כל רוצה להגיד שאת נשמעת כמו אשה מדהימה, אם יכולת תובנה אישית שאני רק מקווה שתהייה לי בגילך. (כי הנסיון שלנו גם עם אבי ובעיקר עם חמתי מצביע על חוסר יכולת/רצון להשתנות או להביט פנימה ולראות מה באמת חשוב)
בקשר לסיטואציה עם ילדייך -
דבר ראשון אני מסכימה עם הבת שלך שלא איתה את צריכה לדבר על הבעיות עם הבן. כשהייתי צעירה ומרגיזה יותר (בגיל הטיפשעשרה) אמי נטתה להייעץ בנוגע אלי עם אחותי הגדולה ואפילו להתלונן אליה ישירות בתור אוזן קשבת. זה ממש ממש ממש הרגיז אותי בגלל שאז כשאני ואחותי היינו מתווכות על משהו, היא הייתה פתאום שולפת מהמותן איזה פרט שאמא סיפרה לה והרגשתי שהן מתגודדות נגדי ומסיתות אחת את השנייה נגדי. אם תלכי בדרך זו, רק תצרי תסכול גדול יותר אצל הבן (הנה הוכחה להפליה - היא מתייעצת עם הבת ולא איתי בקשר אליי) ואולי אף תפגעי ביחסים בין הבן לבת שזה אני בטוחה שאת לא רוצה.
דבר שני, ילדים תמיד ולעולם ישוו בינם לבין אחיהם והיחס שהם מקבלים, וכאשר יש בני זוג ועוד משפחה, יש עוד מקור להשוואה, ועוד 'אפליות' שאפשר למצוא. במקום להתערבב בכל ההשוואות האלו, דברי עם הבן והכלה באופן ישיר, תשאלי אותם בדיוק מה גורם להם להרגיש מופלים, ואם יש מה לשנות תשני, ואם השינוי לא רלוונטי, או יפגע בך, תסבירי להם את זה, באופן הכי ישיר ובוטה שיש (אני שמחה לארח את כל המשפחה אבל קשה לי גם להכין וגם לנקות אח"כ ואני מבקשת גם מכם וגם מהבת לעזור), כי כשמשאירים אותם לנחש מה את מרגישה, הם יניחו שהכל בסדר ואת סתם עושה להם 'דווקא'. גם חשוב שהם יידעו שאת מבקשת את אותה עזרה מהבת ומשנה גישה גם איתה.
מאחלת לך המון הצלחה בהמשך המסע, וחג פורים שמח וכיף!

היי מלכה
אני הייתי בצד השני של בו יה, אני היא זו שאמא שלי מתלוננת בפניי על האחיות שלי, אני יכולה לומר לך שזה הדבר האחרון שהייתי רוצה שהיא תעשה (אני מקווה שאת לא נפגעת מזה) אין לי שום רצון או צורך לשמוע למה אחותי עשתה ככה ואמרה ככה או לא עשתה ככה ולא אמרה ככה, לא יודעת בדיוק להסביר לך למה, רק יכולה לומר שזה דבר בכלל לא נעים.

וחוץ מזה אני חושבת שאת ממש מקסימה. @}

היי ושבת שלום.(-:
לבויה וא' תודה שהגבתן לבלוג שלי.אין לכן מושג כמה זה היה חשוב לי לשמוע "דעה אחרת" צעירה יותר.לחלוחית מילאה את עיני כשקראתי מה שכתבתן.זה נותן לי פרספקטיבה טובה יותר של "הצד השני" (שכל כך יקר וחשוב לי).החלטתי לקבל את עצתכן לשאול ישירות באיזה "אפליה" מדובר.אך זה צריך להיעשות בעיתוי הנכון וברגישות רבה.שאלה כזו עלולה להיות פצצה מתקתקת מצד אחד וחרב פיפיות מצד שני...אבל תמיד יש אפשרות שזה לטובה גם אם יהיה לזה מחיר...שווה לנסות.
לגבי נושא "העזרה" הייתי והנני מאוד ברורה ומאוד ישירה אך ללא הועיל...לא ארחיב כאן את הדיבור,כי גם זה כבר העלה עשן...ולכן נקטתי בשיטה הפשוטה שאין ארוחות ,יש אירוח קל...אני בעמדת המתנה... כשהילדים היו בבית וגם אחרי שנישאו,כל זמן שלא היו להם ילדים קטנים עזרו מאוד...אחרי שהיו להורים היו מאוד עייפים והיה להם מאוד קשה לעזור,אפילו במעט.יתרה מזאת ציפו שבנוסף לאירוח נטפל בקטנים (האכלה,החלפה,רחצה,משחק,סיפור...הכול) כדי שיוכלו לנוח ולקרוא עיתון בנחת...זה מקובל והגיוני בעיניכם?!ברור שזה לא היה קיים בגלגול הקודם שלנו כצעירים...
היום במצבי איני יכולה "לספק" יותר את הסחורה וגם איני רוצה...גם לי נמאס לראות את המטבח... למזלי בעלי מאוד עוזר לי, אנחנו עושים הכול יחד...
לפני כחודש התחלתי תהליך של שיפוץ בבית.החלק התכנוני ובעלי המקצוע כמעט סגור וב"ה בתחילת מאי נתחיל בשיפוץ,או כמו שאני קוראת לזה "לעבור דירה בתוך הבית".קצת מפחיד...יש חברים שהציעו לעזור,אפילו שנגור אצלם.אבל אתמול אפילו הכלה הציעה שנבוא לגור אצלם...הפתעה גמורה...כנראה בסופי שבוע נשהה מחוץ לבית.במשך השבוע זה לא אפשרי טכנית ,מכל מיני סיבות.@}@}@}

אחרי שהיו להורים היו מאוד עייפים והיה להם מאוד קשה לעזור,אפילו במעט.יתרה מזאת ציפו שבנוסף לאירוח נטפל בקטנים (האכלה,החלפה,רחצה,משחק,סיפור...הכול) כדי שיוכלו לנוח ולקרוא עיתון בנחת...זה מקובל והגיוני בעיניכם?!ברור שזה לא היה קיים בגלגול הקודם שלנו כצעירים...
מדהים כמה מה שרואים מכאן לא רואים משם... רבות מחברותיי האמהות הצעירות (אני עדיין לא תודה לא-ל...) וגם בהרבה מהדיונים כאן, משמיעות קול תלונה על כך שהן כל כך עמוסות עם הילדים ושכשההורים באים זו כזו הקלה כי אז הן יכולות לנשום דקה או לחטוף תנומה קלה. האמת הפשוטה היא שרובינו לא חושבות על העייפות שמצטברת גם אצל הורינו, ומצפות שהם ייקפצו על ההזדמנות לבלות זמן עם הנכדים ולתת לנו מנוחה. ומצד שני אני לא בטוחה לגמרי שזו המצאה של הדור שלנו. כשהייתי קטנה אני זוכרת שסבא וסבתא היו באים או אנחנו היינו הולכים אליהם, ובד"כ אם נגיד הלכנו לטיול, אבא ואמא נשארו בבית, או בימי שישי בערב כשהיינו ממתינים לאבא שיחזור מבית הכנסת, סבתא הייתה קוראת לנו סיפורים ומשעשעת אותנו בזמן שאמא נחה קצת. ציינת קודם כי איבדת את הורייך בגיל צעיר יחסית (גם אני איבדתי את אמי בגיל 24, אבל על כך בפעם אחרת...), אולי פשוט בגלל זה לא היה לך את הנסיון הזה עם הורים שעוזרים לתת לילדיהם קצת מנוחה מהקטנים.
ואולי ההצעה של כלתך יכולה לשרת גם אותך וגם אותה - אם תתגוררו אצלהם כמה ימים, אולי תראי את יותר מקרוב את שגרת יומם והדברים שהם מתמודדים איתם, וגם הם יידעו יותר להעריך את העזרה שאת נותנת ולהבין שגם את מתעייפת. תזכרי שלפעמים כשלא רואים את הדברים מקרוב, שוכחים שגם הצד השני עוסק, עובד, מתרוצץ, וגם מתעייף, ונורא קל לצפות שיהיה לו כוח רק בגלל שלא ראית את כל המרץ שהושקע כשלא היית בסביבה.
שולחת לך חיבוק חובק עולם ומאמינה בכוח המדהים שלך להעביר את המסר בלי לפגוע

אחרי שהיו להורים היו מאוד עייפים והיה להם מאוד קשה לעזור,אפילו במעט.יתרה מזאת ציפו שבנוסף לאירוח נטפל בקטנים (האכלה,החלפה,רחצה,משחק,סיפור...הכול) כדי שיוכלו לנוח ולקרוא עיתון בנחת...זה מקובל והגיוני בעיניכם?!
לא מקובל בעיניי,(למרות שאני יכולה להבין את הצד שלהם) אז אולי כדאי לדבר ולתאם ציפיות? או להגיע להסכם כלשהו שיתאים לכולכם, לדוגמה, אתם (הסבים) מקלחים וההורים מרדימים או כל סידור אחר שיתאים לכולכם.

בקשר לאפליות, אני תמיד הייתי "המופלית לטובה" אני הרגשתי את המרמור של אחותי (שתינו נשואות עם ילדים) שגדל ברגע ששתינו הפכנו לאמהות כי ההפליה המשיכה גם לילדים.
החלטתי לקבל את עצתכן לשאול ישירות באיזה "אפליה" מדובר.
בכל פעם שהנושא (הטעון והרגיש) הזה עלה אצלינו בבית אמא שלי גם "רצתה" לדעת באיזו אפליה מדובר, אבל היא אף פעם לא קיבלה את הטענות של אחותי, במקום לנסות ולשנות היא רק התגוננה וניסתה להראות לאחותי שמה שהיא מרגישה הוא לא בסדר/נכון.

ועוד משהו, להיות הצד המופלה לטובה זה לא תמיד הדבר הכי כיף בעולם.

מאחלת לך בהצלחה.

היי בנות יקרות ומקסימות.אתייחס לכל אחת מכן בנפרד. |L |
איני יודעת בת כמה את בויה, אבל אין לי ספק שאת מאוד צעירה וחביבה ואני מאחלת לך שתקימי משפחה ותיהני ממנה באושר.ותזכרי שאין דבש בלי עוקץ,ואין ארוחות חינם!אחמיא לך,שאת חכמה ומכינה שעורי בית היטב.כמו שנאמר "איזה הוא חכם? הלומד מניסיונם של אחרים".כמו שאתן הצעירות מחליפות חוויות, דעות ,השגות,תלונות,משוות "עזרות משפחתיות" ביניכם ...וכד',כנ"ל עושות המבוגרות שבינינו וכמובן באותן הנושאים בדיוק...יש לי חברה שטוענת שהיא עושה בי"ס אצלי...תאמיני או לא אבל יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק...ואני בטוחה שאת מספיק חכמה להבין שהנתינה זה הכינוי השני שלי...את/ן/ צריכה/ות (גם בזכר) להבין שיש שלב בחיים שגם הילדים צריכים להגיד לעצמם שהגיע הזמן שלהם גם לתרום את חלקם, במיוחד לאור העובדה שגם התבקשו.הילדים תודה לאל באים בזוגות אז אחד מהם צריך לקחת אחריות ולעזור כמתבקש...(האם ידוע לך כמה שעות מטבח אני/כל אחת מקדישה על מנת שהילדים יהנו? מדובר על עזרה "אחרי" כדי שגם אני אוכל ליהנות מחברת הילדים והנכדים).
לגבי הנושא של להתארח אצל הילדים,זה אפשרי וקשה אצל הבת(אבל היא גרה רחוק מדי) אבל בלתי אפשרי אצל הכלה, אצלנו אומרים שאמא אחת יכולה לגדל עשרה ועשרה לא יכולים לאמא אחת...כמי שמכירה את הנפשות הפועלות המחיר עולה על כל דמיון וגם אין מקום פיזי מיותר אצלם בבית...אסתפק באירוח בסוף שבוע...
לפני ששברתי את היד והרגל הייתי מתייצבת בכיף לבלות ולעזור יום אחד קבוע בשבוע גם לבן וגם לבת...כרגע זה בהשהיה מסיבות אובייקטיביות...מחזרה לך חיבוק חם ועוטף בתודה...
אני מבינה שא' אולי יותר בוגרת ויש לה פרספקטיבה רחבה יותר על מה שנאמר,מה גם שהיא בצד המועדף...כנראה שזה חוק הטבע אין סימטריה מלאה בשום דבר בחיים וזו תהייה טעות להתעקש לא להודות שיתכן שיש צד אחד מועדף...אבל יש לזה גם סיבות אובייקטיביות כמו למשל "יד רוחצת יד"... אמנם איבדתי את אמי בגיל צעיר,כמו בויה בגיל 24 ש' ובני בכורי בן שנה...יתכן שהייתי הבת המועדפת כי תמיד הייתי מוכנה לעזור לאמי שחייה לא היו קלים כלל והיא שמרה לי זכות על כך...גם כשאבי נישא מחדש עזרנו לאישה שטרחה ועבדה כל כך קשה,ידענו להעריך והשתדלנו להקל,פשוט לא היינו מפונקים עד עצם היום הזה...לא ציפינו לקבל עזרה וידענו להעריך ולהודות תמיד...@}@}@}

וזו תהייה טעות להתעקש לא להודות שיתכן שיש צד אחד מועדף...
צודקת!

אבל יש לזה גם סיבות אובייקטיביות כמו למשל "יד רוחצת יד"...
שוב פעם צודקת, אבל באיזה שהוא שלב זה מתחיל לעייף ולהעיק ואז נורא קשה לצאת מזה.

אני מבינה אותך מאוד כי אני רואה את הציפיות שיש לאחותי מאמא שלי (שגרה קצת רחוק מאיתנו) ואני יודעת שלאמא שלי נורא קשה (פיזית ונפשית) לעמוד בציפיות האלו, זה יוצר המון המון מתחים ולכן הצעתי לך לערוך שיחה עם הילדים ולתאם ציפיות.
יש לילדים (ז"א לנו) מן תדמית כזאת על הסבים והסבתות ועל מה שהם "אמורים" לעשות בשבילנו אבל התדמית הזאת נוגדת את המציאות.

"איזה הוא חכם? הלומד מניסיונם של אחרים"
ואולי בגלל זה ההורים תמיד מוכנים להיות אלו שמוותרים על האגו, העייפות או הרצונות שלהם עבור ילדיהם ונכדיהם. כולנו כבני אדם בסופו של דבר שקועים בצרות של עצמנו ובטוחים שהסבל שלנו גדול פי כמה מהסבל של הסובבים אותנו. אני כל כך שמחה שיוצא לי להציץ קצת אל העולם של הדור שלך, ואני מקווה באמת שכשאחליט להקים משפחה, אשכיל לזכור את הדברים הללו ואולי לא לצפות לכל כך מההורים.
אני מאמינה שאם תשבי ותדברי איתם בכנות, ותשמעי מהם בדיוק מה מפריע להם, הכל ייפול על הצד הטוב ביותר. ומה שהם גם אולי צריכים ללמוד, זה שרק בגלל שאולי יש לך העדפה (מכל סיבה שהיא) לא אומר שאת מפלה אותם לרעה, אלא מקסימום את הבת לטובה, וזו זכותך.

היי בוקר טוב.אני מסתכלת בבלוג ומחייכת וזה כבר סימן טוב.|L |.
התגובה שלכן מהווה הד ומשוב חשוב למחשבותיי במיוחד בגלל שאתן צעירות ומשקפות לי את הצד שממול. אני לוקחת ברצינות את העצות שלכן.
בתי עומדת ללדת את בנה השלישי וזה יכול להיות כל יום.היא גרה רחוק בצפון,כשעה ורבע נסיעה לכל כיוון בלי פקקים. בסוף שבוע האחרון בילו הנכדים בני השנתיים וארבע לסירוגין אצל הסבים השניים ואצלנו כדי שההורים יוכלו להתארגן לקראת הבאות.(היה קשה אבל מלא סיפוק)זו פעם ראשונה (אחרי ששוחחתי אתמול עם אחותי) אני מודה שיש הבדל באירוח שבין הנכדים של הבן מת"א לנכדים של הבת שגרו עד לפני חצי שנה בקרבת מקום על ידי ועברו לצפון.אני מדגישה שאני אוהבת אותם במידה שווה ואין על זה עוררין.
השוני ביחס של הנכדים לסבים,קשור בשיקוף של הרגשות ההורים לסבים(אני מקווה שאני ברורה).זה לא חשוב בת כמה אני,תגובה לא נעימה ונחמדה של נכד,מרחיקה...הבן שלי דוגל בשיטה שמותר לי כסבתא אך ורק לפנק את הנכדים וחס וחליליה לא להעיר או לחנך גם אם יש וחשוב...(בינתיים הוא שינה את דעתו בכמה דברים,קצת באיחור...)אם הנכדים של הבן מתארחים אחד אחד,זה נפלא.ביחד,ממש לא... לדעתי העיתוי בחינוך מאוד חשוב במיוחד לגבי הרגלים שילדים רוכשים בשנים הראשונות לחייהם.הבת לעומת זאת מוכנה שאכוון את הילדים ולפעמים מתייעצת ואם משהו לא נראה לה, תגיב חופשי בהתאם לסיטואציה. אני גם רואה שהפנימה הרבה דברים מהבית בחינוך הילדים שתואמים להלך רוח שלנו.לכן לא אדבר על אפליה אלא על העדפה מבחינת הקושי לתקשר...
המוטו שלי בחיים "לא חייבים לאכול כל דבר,אך חייבים לטעום..." –להתנסות...@}

הבן שלי דוגל בשיטה שמותר לי כסבתא אך ורק לפנק את הנכדים וחס וחליליה לא להעיר או לחנך גם אם יש וחשוב
הממ, אפשר לומר שאני די מסכימה עם הבן שלך, אבל כאשר חוצים או פוגעים בגבולות שלך ושל הבית שלך בהחלט יש לך את הזכות להעיר.
וגם פה (שוב להזכירך אני מדברת מהצד השני) מאוד מאוד חשוב איך עושים את זה.

אמא שלי לדוגמה לא יודעת להעיר בצורה יפה, הדרך שבה היא מעירה לנכדים מאוד מאוד מפריעה לי, עד שהגעתי למצב שאני כמעט ואף פעם לא "שולחת" את הילדים אליה לבדם (ואני גרה מאוד קרוב אליה) ולא נעזרת בה כמעט בכלל. כשניסיתי לדבר איתה על זה היא נורא נורא נפגעה וכך אין שום אפשרות לנהל שיחה.

אני גם רואה שהפנימה הרבה דברים מהבית בחינוך הילדים שתואמים להלך רוח שלנו
אחלה, אם זה מה שמתאים לה אז יופי. אבל כל משפחה עם הדרך שלה וכל עוד ההתנהגות והחינוך של הנכדים מצד הבן לא מפריעים לך או פוגעים בך באופן אישי אז אני לא חושבת שיש לך מקום להעיר (לייעץ תמיד אפשר).

אני מקווה שאת קוראת את הדברים באותה הרוח שאני כותבת אותם.@}

לא' היקרה והחביבה.נהנית לקרוא את מה שאת כותבת.תמשיכי.@}
לשמחתי הנכדים והילדים(לא חשוב סדר הכתיבה)אוהבים לבוא אלינו הביתה,גם לבד.(נראה לי שאם היו גרים לידינו היו מגיעים יומיום).חשוב לי להקשיב להם כדי שיהיה להם כיף בבית שלנו/שלהם.
אם משהו אצלי מפריע לבן אני נמענת באופן מוחלט.אני יכולה לדבר עם הבן על זה בנפרד ולא יעלה על דעתי להתעקש אם זה פוגע.הבן שלי(כנ"ל אחיו) לא מתבייש לשים אותי או כל אחד אחר במקומו!!!
ברמה העקרונית אם משהו אומר לי שמה שאני עושה לא מקובל עליו,קודם כל אקבל ואחר כך אבדוק אם הוא מתאים לי ולהיפך.גידלתי את ילדי לא לחשוש להביע את דעתם חד משמעית וההתנסות שלהם קודם כל בבית,במקום הכי בטוח ומקבל.(גם אם אני נפגעת לפעמים...)
לגבי הבת,בידע שלה ובהשכלתה מאוד דעתנית וייחודית ולכן היא משלבת בדרכה, את מה שספגה בבית עם הגיון בריא וכך מחנכת את ילדיה.(זה לא אומר שאני מסכימה עם כל דבר שהיא עושה.יתכן שהבחירה והרצון שלה ובעלה לעבור לצפון,שהיה ידוע מזמן, מעבר לאיכות חיים,רצון להיפרד מהתלות שלה בבית ולהביע את עצמאותה בכל.זה נפלא מבחינתה עם כל הקשיים שהיא חווה ללא העזרה שהייתה רגילה כשגרה קרוב לבית...)
אני חושבת שבגדול, אנחנו יודעים להעריך משהו שהיה לנו זמין וטריוויאלי, רק כשאיבדנו אותו(בצורה מטאפורית).@}

מריאן.ליבי ליבי אליו.הוא הולך ודועך לנגד עיני וזה סיוט מתמשך(גם לי,דברתי עם אחותי,אין לי מושג למה אני ממשיכה...). לפני כשבוע הועבר חזרה מבית החולים לבית האבות שממנו בא.פחד מאוד לחזור. כולו מלא פחדים יש לו הזיות וחלומות שברובן רואה רוחות שבאים לקחתו...נראה כמו ניצול שואה,עור ועצמות. מייחל למותו,מאוד סובל.קשה לו לנשום ובקושי אוכל.בפורים בקרו חיילים ומתנדבים לשמח את הזקנים ולהביא משלוח מנות. בשבת הבאתי לו טרנינג של בעלי,כדי שיוכל להחליף בגדים.רוב הזמן שוכב במיטה. בקושי הקמתי אותו אתמול עם הליכון שיגיע לארוחת הערב.אכל כמה פרורים ובקושי שתה.לא היה מסוגל לחזור למיטתו והוסע בכסא גלגלים...אני לא יודעת כמה זמן נותר לו,חבל שסובל...

חשוב לי להקשיב להם כדי שיהיה להם כיף בבית שלנו/שלהם
נפלא.

נראה שאת דווקא מסתדרת די טוב עם הילדים שלך בסופו של דבר @}

היי א'.תודה על המחמאה.
בגדול אני מסכימה איתך,אבל לעיתים אני מרגישה שזה עולה לי בהמון אנרגיה להיות עסוקה כל הזמן באיזון,כאשר הילדים מתנהגים חופשי חופשי...מוכנים להשמיע,אבל לא לשמוע... הבנת ?!.
בגדול בשורה התחתונה אני מרגישה שבורכתי.אבל יש ימים ויש ימים.אמי הייתה אומרת שאסור להתלונן, אז אני משתדלת...הכול פרץ ממני החוצה כאשר שברתי...כידוע לעיל.(כל אחד והתרפיה שלו..)
בימים אלה אני מצפה לנכד נוסף מהבת,שמחה מאוד ומצרה על המרחק.אבל קטן עלינו...(נראה לי שבגדול ,כל אמא נראית כמו תרנגולת דוגרת שרוצה לראות את אפרוחיה סמוכים אליה...)@}

בגדול אני מסכימה איתך,אבל לעיתים אני מרגישה שזה עולה לי בהמון אנרגיה להיות עסוקה כל הזמן באיזון,כאשר הילדים מתנהגים חופשי חופשי...מוכנים להשמיע,אבל לא לשמוע... הבנת ?!.
אז אולי תרפי גם את קצת מתפקיד המאזנת ותני לדברים לקרות. אם באמת יש חוסר איזון, גם הילדים ירגישו ויבואו הם לדבר (או להתלונן...) ותוכלו לפתוח את הנושא לדיון משני הצדדים. ואולי, תגלי שאין באמת חוסר איזון ואת רק צריכה לקחת את הדברים יותר בקלות והם יסתדרו מעצמם.
קחי בחשבון גם שלא קיימת באמת אפשרות של שביעות רצון מצד כולם, תמיד מישהו יהיה לא מרוצה ממשהו בסיטואציה, וצריך פשוט לדעת על מה להתעקש ומה 'להעביר הלאה'
ומזל טוב לך ולבת על התינוק הממשמש ובא D-:

היי ובוקר טוב.(-:
מזג האוויר משוגע ויש משהו באוויר שונה ,כמו כל שנה באותה עונה...אבל ,הקידומת שלנו משתנה וזה עושה את ההבדל...
תודה בויה שהצטרפת ומנסה לעזור.בגדול יתכן מאוד שאת צודקת ויש להתייחס לדברים בפשטות.אפילו להניח לדברים והזמן יעשה את שלו.התעסקות יתר לא מועילה ולעיתים אפילו מזיקה.לכן אני לעיתים מעדיפה להבליג ולא להגיב.מניסיוני הילדים מגיבים בד"כ מהר יותר ומייד במקום(לא תמיד אני מגיבה כי אני לא רוצה ל"חמם" את האווירה).כלומר יש "עניין" לכאן ולכאן.כי דברים שפג תוקפם אינם רלבנטיים ומיותר לצבור.מצד שני אם לא מתייחסים חושבים שאכן כך צריכים הדברים להתרחש(והם לא) וסיטואציה מסוימת בלתי רצויה עלולה לחזור.אחותי טוענת שהבעיות שאני מעלה יחסית (אליה למשל)"קטנות" ועלי להיות מרוצה,אני נוטה להסכים איתה ותמיד יש את ה"אבל..."
...כולנו מאוד נרגשים וסקרנים לגבי התינוק החדש שאוטוטו מגיע...תודה. @}@}@}

אחותי שלחה לי משהו נחמד הבוקר ואני רוצה לחלוק אותו איתכם/ן

בְּהוקרה לְחוֹדֶשׁ ההיסטוריה הנָשִׁית ולזיכרון אֶרְמָה בּוֹמְבֶּק שנָחֲלָה תבוסה בְּמַאֲבָקָהּ בְּמחלת הסרטן. הרי לכן "מלאך" שנשלח לשמור עליכן.

לוּ יכולתי לחיות את חיי מחדש-מאת ארמה בומבק
• הייתי הולכת לשכב במיטה כשהייתי חולה במקום להעמיד-פנים שהעולם יתמוטט אם לא אהיה זמינה במשך יום אחד.
• הייתי מדליקה את הנר הוורוד בצורת ורד ומניחה לו לבעור עד הסוף במקום שיימס בַּאָרוֹן
• הייתי מדברת פחות ומקשיבה יותר.
• הייתי מזמינה חברים לְארוחה אפילו אם השָׁטִיחַ מוּכְתָם או הסַפָּה דְהוּיָה.
• הייתי אוכלת פופקורן בְּחדר-האורחים ה"טוב" ודואגת הרבֵּה פחות בנוגע לַלִכְלוּךְ כאשר מישהו היה רוצה להדליק את האש בַּאָח.
• הייתי "מַרְשָׁה" לעצמי את הזמן להקשיב לְסבא ש לי "מְבַּרְבֵּר" על נְעוּרָיו
• הייתי שותפה לְמִידָה רבה יותר מֵהאַחְרָיוּת שבַּעֲלִי נושא על כְּתֵפָיו.
• לְעולם לא הייתי מתעקשת שיִסגרו את החלון בַּמכונית ביום קיץ חם בגלל שזה עתה חזרתי מהמַסְפֵּרָה.
• הייתי יושבת על הדשא למרות שהוא מכתים את מכנסיי.
• הייתי בוכה פחות בזמן שאני צוֹפָה בַּטלוויזיה ויותר בזמן שאני "צוֹפָה" בַּחיים.
• לְעולם לא הייתי קונה דבר-מה רק בגלל שהוא פרקטי או אמוּר להחזיק מַעֲמָד לְתמיד.
• במקום לִרְצוֹת שההֵרָיוֹן ייגמר כבר, הייתי נוֹצֶרֶת בְּליבי כל רגע ומבינה שהפֶּלֶא שגָדֵל בתוכי הוא הסיכוי היחידי שיהיה לי בחיים לסייע לַאל לעשות ניסים.
• כשהילדים שלי היו מתפרצים בִּסְעָרָה ומְנַשְׁקִים אותי, לְעולם לא הייתי אומרת, "אחר-כך. עכשיו לכו לרחוץ ידיים שנוּכַל כבר ל "לגמור" עם ארוחת-העֶרֶב ". היו יותר "אני אוהבת אתכם", יותר "אני מצטערת".
• אך מֵעַל לַכל, לוּ היו נותנים לי עוד "סיבוב" בַּחיים, היית תופסת כל רגע... מביטה בו ורואה אותו בֶּאמת. חיה אותו ולא מחזירה אותו בְּחזרה לְעולם.

• תפסיקו "להזיע" בגלל העניינים הקטנים!!!

אל תדאגו מי לא אוהב אתכם, לְמי יש יותר או מי עושה מה- במקום, בואו נוקיר את מערכות-היחסים שיש לנו עם אלו ש כֵּן אוהבים אותנו.

בואו נחשוב על מה שהאל בֵּרַךְ אותנו בו, ומה אנחנו עושים בְּכל יום כדי לְקַדֵם את עצמנו מבחינה מנטלית, פיזית, רגשית. אני מקווה שיהיה לכם יום מבורך.

אם אתן מסכימות, העבירו זאת לכל הנשים שאתן מודות על כך שהן החֲבֵרוֹת שלכן. אולי כולנו היינו צריכות לאחוז בַּכובע הסגול ההוא מוקדם יותר. אנא שלחו זאת היום לחמש נשים מדהימות לְאוֹת חגיגה של חודש הנשים היפות. אם תעשו זאת, משהו טוב יקרה — אתן תעצימו את ההַעֲרָכָה-העצמית של אישה נוספת.

היי שבוע חדש מלא ציפיות לבאות וכל יום יותר ממשנהו.(-:
סופשבוע היה מאוד אינטנסיבי כאילו להספיק כמה שיותר לפני המבול הבא עלינו לטובה.
למרות מזג האוויר המעורב, נסענו כרגיל בשבת לים שהיה חלק אמנם,אך עדיין לא נכנסנו לים.נהנינו ממה שיש מסביב.
תודה לאל אין חידושים והמצאות או כמו שהגיס שלי אומר:no news ,good news .@}@}@}.

היי לכולם (-:.בדיוק עבר שבוע מאז שביקרתי כאן.למרות שניסיתי להתיישב ולכתוב כמה מילים לא עלה בידי מכל מיני סיבות משונות,אחר כך דברים כבר משתנים ומקבלים גוון אחר.כמובן חלק מזה קשור בציפייה שלנו שהבת תלד(תאריך אחרון היה ב-2.4).הנכד של הבת בצפון בקש שנבוא לבקר בשבת.כך שידענו שלא נדחה יותר את הנסיעה מכל סיבה שהיא.אז ביום שישי ארחנו את הבנים והנכדים אירוח קל, בעיקר על מנת להיפגש.רוב הזמן כולנו כל כך עסוקים וטרודים שאין זמן לפעמים לנשום והכול נבחר על פי סדר עדיפויות.
הייתי כל כך להוטה להגיע ולא לבזבז זמן יקר שיצאנו מוקדם מאוד,אפילו הפתענו את הילדים,אבל הספקנו המון.נסענו עם הנכדים לבקר את המשפחה בקיבוץ שנמצא די קרוב וגם שם פגשנו את רוב המשפחה בקיבוץ,שיחקנו איתם ובילינו בכיף...הפרידה הייתה קשה והנכד הקטן בכה שנסענו,רצה להצטרף אלינו...המרחק קשה לי מאוד...
חודש אפריל הוא חודש מיוחד.מלבד שהוא חודש אביבי,אימי הייתה ילידת 5 באפריל ואבי ואם בעלי ב-10 באפריל וחשבנו שיתכן שהנכד החדש ייוולד באחד מהתאריכים האלה...מעניין.אז בינתיים המתנה@}

היי ושבת שלום @}.אני מנסה לארגן את מחשבותיי שמתרוצצות במוחי כדי להעלות אותם בצורה ברורה ומאורגנת כי בתוכי הכול תוסס וגולש.
אני אתחיל מסיפור של תמונה שיש לי באלבום מגיל שנתיים או שלוש.בתמונה-"אברימלה מימין מנסה למשוך אותי אליו,אני במרכז מנסה למשוך את יענקלה אלי שמשמאלי ויענקלה מתבייש מפנה מבט הצידה...וכולנו ישובים על מין ברזנט..."...גם בחיים אנחנו רוצים ומתאווים למישהו או למשהו שקשה לנו להשיג...זה מנהגו של עולם...ולא חשוב אם זה באינטראקציה עם חבר,חברה,אח,אחות,בת,בן או כל אחד אחר...אז למה אני מציינת או מעלה את הסיטואציה הזו ?! או מתי אנחנו יודעים להעריך משהו ?רק כשאנחנו מוותרים עליו או מאבדים אותו... יש לי המון דוגמאות לכך ואני משערת שגם לכם/ן...
האם אנחנו לומדים משהו מזה ? בד"כ לא.תמיד נדמה לנו שהסיטואציה השתנתה...שאנחנו הפעם יותר מבינים או חכמים או שמא בוגרים...כמובן יש גם את האפשרות שאדם אומר ובוחר במודע למרות הידיעה להתפשר...וזה כמובן בסדר.יש שיאמרו שאדם נעלב/נפגע מבחירה.לדעתי אין חיה כזאת.התחושה אמיתית מאוד.יותר קל לנו להיות בצד המסביר מאשר בצד המקבל.אני יודעת שחלק מהאנשים אומר לעצמו,"נו, מתי היא כבר תכתוב מה כואב לה..." קשה.כמובן שזה מתקשר למה שכבר העליתי כאן קודם ביחסים שבין הורים/ילדים/אחים...
למרות הציפייה הדרוכה ללידת הנכד החדש מהבת,הנ"ל מתמהמה...כל הסדר היומי והשבועי סובב סביב העניין הזה...אני נמנעת מלעשות תוכניות או להתחייב...התאריך הרשמי חלף עבר לו...ברור שלליל הסדר לא יגיעו,לא נורא...אבל כל יום נוסף שעובר,מצטמצם הזמן שאוכל לעזור לבת וכנראה גם לא נוכל להיות נוכחים בברית המילה ואחריו...אנחנו אמורים לטוס אחרי ליל הסדר...זה מה יש וחבל שאקח ללב..

אני מצרפת מייל נחמד שקיבלתי מכלתי....

אחריות ולקיחת אחריות - משמעות המילה

יש כל כך הרבה אנשים החיים את החיים שלהם בלי לקחת אחריות , מטילים אשמה באחר בכל דבר הקורה להם , או מחכים שיקרה להם משהו בלי לעשות אפילו צעד אחד לקראת המטרה.
המילה אַחֲרָיוּת היא מילה מדהימה - כמו כל השפה העברית:
ראשית היא מתחיל ב- א ומסתיימת ב- ת, והכוונה היא שכשמישהו לוקח אחריות, היא צריכה להיות כוללת מההתחלה ועד הסוף.
שנית, המילה אחריות היא מילה במשמעות מצטברת, כלומר :
א - הכוונה היא לאני , קודם כל אני צריך לקחת אחריות על עצמי.
אח - לאחר שלקחתי אחריות על עצמי אני יכול לקחת אחריות על אחי הכוונה למעגל הקרוב אלי.
אחר - השלב הבא הוא לקיחת אחריות על האחר - והכוונה היא לכל אדם.
אחרַי - ברגע שלקחתי אחריות על שלשת המעגלים הראשונים אני יכול להוביל אחרַי
אחריו - אמונה. יש כאלו שיגידו אלוeים, יש כאלו שיגידו הבריאה, אנרגיה קוסמית

ולבסוף – אחריות.

מה שעוד לומדים מהמילה המדהימה הזו היא שיש חשיבות לסדר :
אדם אינו יכול להיות אחראי על אחר לפני שהוא אחראי על עצמו.

אני מקווה שגם יופנם...

היי מלכה
המון המון מזל טוב להולדת הנכד החדש

(א)

היי לכולם.@}@}@}סופסוף נולד הפספוס.
ביום שני בשעה 1 ו-24 ד' לפנות בוקר הוזעקתי לצפון. בשעה 2 לפנות בוקר יצאתי לדרכי ונחתתי בשעה 3 לפנות בוקר.בשעה 6 ו-1/4 נולד הנכד החדש ובשעה 13.00 חזרה הבת הביתה.מבחינתי שיא עולמי.מתברר שיש מדינות שזה נוהל רגיל.מרגש בטירוף.הילדים מאושרים עם התוספת,הצווחנית, בינתיים... מדהים את כולם ומקרקרים סביבו.ה"גדול" בן ה-4 ו 1/2 מבין עניין.הקטן בן השנתיים + מסתכל בהשתאות בנעשה סביב.חזרתי אתמול בתחושות מעורבות של אופוריה מצד אחד ותסכול מצד שני בגלל המרחק...וגם אנחנו נוסעים לחופשה ביום ג'...לשמחתי נוכל להשתתף בברית...(-:(-:(-:
(בטעות רשמתי פרט לא נכון ומחקתי.לכן תיקנתי והחזרתי)
לפי סדר האירועים זה קודם ל"אמא לשלושה"

לאמא לשלושה תודה רבה לאיחולים(())

היי. (-: היום יום שישי וכל יום שעובר אני יותר נרגשת ומאושרת.דברים מסתדרים.אני מסתכלת על חצי + הכוס המלאה.נראה לי שזה בריא יותר.אחותי תמיד עוזרת לי לאזן את תמונת המצב וזה טוב.אצטט אותה "נראה לי שמה שקורה אצלך,זה הנורמאלי...".כנראה שהיא צודקת לאור מה שאני רואה ושומעת סביבי. עולם כמנהגו נוהג (וכבר כתבתי על זה קודם...).
היום הלכתי עם בעלי להשלמות אחרונות לפסח,כמו כולם שנזכרים ברגע האחרון בחסרים השונים... למרות האיפוק.התקופה הקרובה הולכת להיות מאוד אינטנסיבית מאחר ואחרי חו"ל אנחנו נכנסים לפחות לחודש שיפוצים(קראתי לזה-לעבור דירה בתוך הבית).אי אפשר,וגם לא רוצה,לסגת...
הנכד החדש מדהים ומתוק.שמחתי להיות לעזר.למרות שנראה לי שמסתדרים יפה,תמיד שמחים לעוד זוג ידיים.הצלחתי לגמול את הנכד הגדול(4 ו1/2) מהרטבת לילה בעזרת EFT בטיפול אחד והוא מאושר. הנכד הבינוני קצת הולך לאיבוד,מאוד שובב ופעלתן וזקוק להשגחה צמודה כי הוא בעצמו עדיין קטן... עלי להודות לקב"ה שבורכתי תודה לאל.@}@}@} חג שמח.

היי וחג שמח.@}@}@}
ליל הסדר עבר בשלום.הילדים והנכדים הגיעו,למעט הבת עקב הנסיבות.יהיו עוד הרבה חגים ב"ה. כמובן טונות של אוכל.למרות שחשבתי על תפריט מצומצם,גלשתי מעבר לתוכנית אבל הכול היה נפלא ומצוין, (אם יורשה לי להגיד)(-:.גם כלתי הביאה שתי תוספות טעימות.העוגה של פסח יחד עם ריבת תותים פירות יער שרקחתי פשוט נפלא.כמובן הכול "עבודת בית".היום אנחנו נוסעים לצפון עם "כל" האוכל שנשאר,אחרי שגם הבן וגם הכלה התכבדו "במשלוח מנות", כי כאמור אור ליום שלישי אנחנו נוסעים לברלין...(ואין טעם להשאיר במקרר)יום שני הברית של הנכד החדש.כך שהכול יצא על ה"דקה".אני משערת שגם אם יש חריקות פה ושם,תמיד דברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר.והעיקר לחייך להיות מאושרים...

רק היום ראיתי... מזל טוב על הנכד החדש! וחג שמח!

תודה בויה וחג שמח|L|

היי וחג שמח.היום ברית המילה עבר בשלום ב"ה ועברנו כולנו חוויה מתקנת (לברית של הבן השני של הבת הייתה חוויה לא נעימה.חשוב מאוד לבחור בקפידה את מבצע הברית ולא להתפשר).
שוב התכנסה המשפחה לרגל המאורע המשמח למרות הקושי של הבת.(-:@}
...אצלי כל לידה מלווה במתח שהכול יעבור בשלום מכל מיני אספקטים.תמיד אני עסוקה ודואגת שלא "ייעלב" חס וחלילה מישהו,לא תמיד בהצלחה יתרה...לצערי.הכי כואב לי אם זה מישהו שקרוב מאוד לליבי... ובסוף אני יוצאת בהרגשה פיכסית של פספוס...וכסתח...לכן החלטתי פשוט לא להתערב ולא להסביר ולא לפשר... איש איש באמונתו יחיה...או כמו מישהי שאמרה לי "אם הקשר של האנשים במשפחה חשוב להם מאוד, ימצאו את הדרך הנכונה להבנה ואין צורך להתערב...כי בסוף אני מוצאת את עצמי "חוטפת" ריקושטים לא לי...וחבל.
בעוד מס' שעות אהיה על הטיסה וכל זה יהיה מאחורי...לא נחנו כל היום בכלל בעלי ואני...אבל למי זה איכפת העיקר לטייל ולכייף...אז להת' בעוד שבוע...

היי מלא וגדוש.@}@}@}כל כך הרבה אירועים טסו לי בשבוע האחרון והזמן שלי כל כך צפוף שאתחיל מן הסוף.
קודם כל הייתה לנו חופשה מדהימה מכל הבחינות (שאספר עליה בהמשך).ואודה ולא אבוש ששמחתי להתנתק מהכול ולעוף תרתי משמע.לצערי בתי חלתה מיד אחרי הלידה ולקח זמן להבין שלקתה במחלת הנשיקה.(...ואני בחול).הבנתי שהמחלה לא נעימה,בלשון המעטה,ממושכת ואיני יכולה לעזור לה בגלל סיבות אובייקטיביות.המרחק גדול מדי.אני לפני מסכת של שיפוצים שתיערך כחודש...ולכן החלטתי לנסוע מחר ולקחת את הנכדים אלי לסופשבוע.
לחיים יש דינאמיקה משל עצמה ואי אפשר להגיד "פוס"("פ" דגושה) ולרדת...לא התאפקתי ואמרתי לה שכשיש ילדים קטנים וזקוקים לעזרה, גרים קרוב להורים...והיא יודעת היטב למה אמרתי לה זאת... במיוחד לאור העובדה שהניתוק גרם לי סבל רב... (ראו למעלה...)מסתבר שהזמן הוא הרופא הכי טוב ,פשוט מסתגלים.צורך הישרדותי...עייפתי, לילה טוב

היי.(נכתב ביום שבת ולא הספקתי לסיים) השיפוצים מתחילים מחר ואני אחוזת חיל ורעדה.מסתבר שלא דמיינתי את גודל המאמץ אבל אני בטוחה שהוא ישתלם.
נראה לי שאין מתאם(וכנראה לא יהיה)בין ציפיות הורים וילדים.הילדים רוצים כמה שיותר ולתת כמה שפחות...אני כל הזמן לומדת סובלת ולא מחכימה...הילדים לא דופקים חשבון,אבל דורשים לקבל.אין לי ספק שרוב ההורים נותנים מכל הלב,אני לא בטוחה שזה הפוך,לצערי.
היום יום ההולדת של בעלי היקר שיחיה.הוא האדם היחיד עלי אדמות שאני סומכת עליו ואחותי...אני לא בונה על אף אחד אחר...@}

היי.(-: יום ראשון הגיע ואיתו הבום הגדול,מבחינתי למשך כחודש.אתמול אחרי שלושה ימים לא קלים אך מהנים עם הנכדים פשוט קרסתי למטה הרגשתי רע מאוד ונרדמתי עד הבוקר ב- 4 .הבן הצעיר החזיר את הילדים לצפון,למזלנו.
בין לבין בתוך כל הבלגן, אחותי התארחה אצלי מאחר והיינו מוזמנים לחברים משותפים במרכז(אחותי גרה בדרום).אחותי מאוד יקרה,ואין שום סיבה בעולם שתמנע פגישה בינינו...
רוב עבודת הפינוי של המטבח נפלה על בעלי.הבן הצעיר עזר להוריד חפצים ארוזים למקלט הבניין,ציפוי רהיטים בניילון נצמד... ועכשיו לפנינו הבלגן הגדול עד שיעלה עשן לבן.
אתמול בערב הייתה לי שיחה עם הבת אחרי שהילדים חזרו הביתה מרוצים...הבת והחתן עדיין מאוד חולים ואתמול הרגשתי כל כך רע שהבת חששה שמא נדבקתי במחלה...אבל פשוט העומס היה כל כך רב שהגוף צעק הצילו...
אני חושבת שבשעת משבר אנשים מנוערים היטב ודברים מתחדדים.יתכן שיותר מתמיד הבת מבינה שהמחיר לריחוק הפיזי שלהם,שכולנו משלמים,אולי גדול מהרווח...אולי צריך לעשות שוב חושבים...אני חושבת שהילדים צריכים לגור במרחק סביר,לפחות מאחד ההורים.לפעמים עולים על עץ גבוה מדי ויש בעיה לרדת ממנו...לדעתי אם יחליטו לשנות דעתם (בתקווה)זה צריך להיעשות כמה שיותר מהר ובתחילת התהליך ובמחיר הנמוך ביותר מבחינת הנזק...הבנתי ממנה שההורים של החתן לוחצים עליהם לשנות את דעתם ולעבור לגור על ידם...מאוד רוצים לעזור להם.הפעם אני לא מתערבת חד משמעית. זכותם המלאה לעשות את כל ההחלטות לפי רעות עיניהם ורצונם. (בפעם הראשונה עשיתי בלאגן כדי שיגורו קרוב ושילמתי על זה מחיר יקר,למרות שהיו מרוצים מהקרבה והעזרה, כעסו שלחצתי...)@}

היי ובוקר טוב.לפעמים אני שואלת את עצמי אם גם אנשים אחרים מייצרים כל כך הרבה חדשות לבקרים. ביום שני הייתי מוטרדת בגין בתי.לא רציתי להפריע וגם לא להטריד,במיוחד לאור המצב. לכן שלחתי SMS לשאול לשלומם והתברר לי שהמצב על הפנים.חתני שבד"כ ממעיט הודיע לי שמצב בתי גרוע ביותר...לא הייתי צריכה הרבה יותר מזה...לא מצאתי את מקומי ופשוט הודעתי להם שאני מגיעה לקראת הערב ללילה אחד...נסעתי בכביש 6 בטירוף עצבני, וואדי ערה עד לבית...והגעתי.כמובן ששמחו... אבל מרגע זה ואילך התחיל להשתפר מצבה פלאים...הבאתי לה גם תוסף מיוחד חדש (VEMMA שיוחדר לארץ ב"שיווק רשתי") וחל מהפך במצבה...אני לא יודעת איזה חלק עבד וזה לא חשוב,העיקר התוצאה... חזרתי למחרת הביתה לבלאגן שלי,השיפוצים,רגועה יותר...אתמול בערב דיברתי איתה והיא נשמעה ממש טוב וגם החום החל לרדת תודה לאל@}@}@}

מריאן הלך לעולמו בחול המועד פסח יום חמישי י"ט ניסן 24.4.08.ככה הלך אדם לדרכו בדממה דקה,בלי נפש חיה שתעמוד לצידו(אני הייתי בחו"ל והאדם שהתנדב לטפל בו נסע לכל השבוע של פסח).
מריאן בן יחיד להוריו שחי כמעט כל חייו בבדידות.ללא אישה או ילד...מן המעט שדליתי מסיפוריו,מעולם לא הייתה לו משפחה משלו או נפש קרובה,את רוב חייו חי עם אמו עד שנפטרה.נותרו חבר אחד או שניים,שבעצמם כבר היו זקנים מדי וחולים וכנ"ל המעט של קרובי משפחה.
בתקופות שונות של חייו היה סמוך לשולחנם של אנשים או קרובי משפחה רחוקים שטיפלו בו וכנראה רחמו עליו,עד שנכנס לבית אבות אחרי גיל הפנסיה ומשם ניהל את חייו העצמאים שנים רבות.(מספר שנים היה עיוור בגלל מחלה ,נותח ומאור עיניו חזר בצורה מוגבלת).את רוב זמנו בילה כשחקן ברידג' ומוסיקה קלאסית.
תמיד חשד בכוונות האנשים כלפיו,כנראה על סמך ניסיונו האישי שלא היה מוצלח ביותר,בלשון המעטה. גם באדם שטיפל בו במסירות שעות וימים במשך חודשים בסוף דרכו ללא תמורה,לא האמין.למרות שהצהיר שבכוונתו להוריש לו את מעט כספו,חזר בו למרות שידע שימיו ספורים ואין מי שיזכה בכספו מלבד המדינה... כמובן.
גם על ערש דווי כמו בחייו,חשד מריאן שאנשים מנסים לגזול את כספו...נשאר "ילד אומלל" מזדקן...
מריאן נקבר ביום שני כ"ג ניסן 24.4.08 כלצידו חמישה אנשים זרים לחלוטין...כמו בחייו גם במותו...
מריאן שידע שהוא נוטה למות ביקש מבעלי שתיערך לכבודו תחרות נושאת גביע על שמו...לאחר מותו,
ואכן בעלי מתכנן להקדיש לו את החודש הבא.יהי זכרו ברוך.

.יהי זכרו ברוך.
נכון שלא היית לצדו ברגעיו האחרונים, אבל היית שם כשאף אחד אחר לא, וכל אור שהבאת לחייו , גם אם מעט, הפחית מאפלת הבדידות שלו וזו מחשבה מנחמת ומחזקת.

מלכה יקרה, אני רוצה לכתוב ומתלבטת... טוב, אם לא ימצא חן בעינייך את כבר יודעת היכן המחק.

אני מזהה בך אישה שחשוב לה להיות נחוצה לזולת, מביאה תועלת ושמחה לאחרים.
אני בטוחה שטוב לבך שימח את מריאן בימיו האחרונים ואני עוד יותר בטוחה שיש לא מעט זקנים בודדים כמוהו שהיית יכולה להאיר
להם את חייהם.
בצד השני נמצאים ילדייך שבעקבות חייהם איתך, פיתחו תלות בעזרתך אך כנראה לא כל-כך אוהבים את זה.
ילדתך התרחקה אולי כדי לפתח עצמאות אבל קוראת לעזרתך ברגעי משבר. דיסוננס בעייתי משהו.
אני התרחקתי מאמי מסיבות דומות אבל לא קראתי לה לעזרה ולכן, בסופו של דבר, כן הצלחתי להיות עצמאית.
לצורך זה, ויתרתי על חופשות ויציאות לבילוי עד שילדיי גדלו. כשחליתי, בעלי היה לצידי וגם השכנות החברות.
כשנסענו ללדת (באמצע הלילה) קראתי לשכנה שתבוא לישון ליד הבכור ותכין אותו לגן בבוקר (סוכם מראש, כמובן).

אני לא רוצה להוסיף, כי אני גם לא משוכנעת שאני קולעת למטרה.
אם מתאים לך להמשיך את השיחה, אני כאן.

היי ובוקר טוב.ראשית אני מודה לך מימה @} על המילים החמות והתומכות.העזרה לזולת היא כנראה תכונה מולדת מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה.עובדה שגם עיסוקי קשורים בטיפול וסיוע...(גם אימי הייתה כזו.איני מחפשת אישור,זה פשוט חזק ממני...גם אם אני מנסה לברוח מזה...)
לרוזמרין,אני שמחה לכל תגובה,אינך צריכה לדאוג שמא לא תמצא חן בעיני.אדרבא אשמח ללמוד ולהשכיל מכל עצה.אני בטוחה שאת גאה להיות אדם חופשי ועצמאי גם אם יש לכך מחיר.איני סבורה שבתי בחרה לגור רחוק רק מהסיבה שציינת.גם כשגרו קרוב יחסית, היו גבולות.הם תמיד דיברו על האפשרות לעבור לצפון לישוב כפרי והם פשוט ממשים חלום שלהם,ועם כל הקושי הכרוך בדבר (שכבר התייחסתי...) אני שמחה בשבילם.איני יודעת אם את מכירה את התופעה אצל משפחות רוסיות שכשמגיע השלב של הרחבת המשפחה עוברים לגור ליד או עם ההורים. איני שופטת,אבל מבחינתי, כישראלית,זה נראה לי מעט קיצוני למרות שהם מאוד שלמים עם עצמם (עובדה שנוהגים כך).
איני יודעת אם את מכירה את מחלת הנשיקה,אבל היא קשה ונוראה למרות הכינוי המיוחד(אם זה מעניין אותך תסתכלי באינטרנט...).תוסיפי לזה תינוק חדש שנולד + שני קטנטנים + בעל שחולה באותה מחלה, ואני רוצה לראות איך מסתדרים בלי עזרה מסיבית.אי אפשר לדרוש מחברים ושכנים (חדשים...)לאורך זמן שיעזרו. מה גם שהמשמעות משפחה,בעיני, זה להיות שם באופן טוטלי כשזקוקים לך...
ובינתיים אנחנו כמובן "טובעים" באבק השיפוץ בבית...משתדלים להמעיט את החיכוך לנסבל...מיום חמישי ועד שבת בילינו את רובו מחוץ לבית...מקווה שלא יתארך מעל למצופה...(-:@}

סליחה, מלכה. חשבתי שיש לה שפעת, לא מחלה כזאת. ואני מסכימה איתך לגבי המון דברים שקשורים למשפחה.
אם היתה לי אמא שהייתי חשה לידה באנרגיה טובה ומחזקת, כך בדיוק הייתי רוצה לחיות. כל השבט ביחד.
ואם היתה לי אמא שאומרת מה גם שהמשמעות משפחה,בעיני, זה להיות שם באופן טוטלי כשזקוקים לך...
אז הייתי מאד שמחה לחיות בקרבתה.
אני לא עשיתי את זה מתוך גאווה אלא מתוך הכרח פנימי.
אגב, גם אני גרה בישוב מרוחק בצפון ואני מכירה לא מעט הורים שעברו לגור מהמרכז לצפון בעקבות ה"ילד".
למשל לכפר-ורדים או למעלות (טוב, זו הסביבה שלי). זה לא מתאים לכל אחד אבל זו אופציה.
גם אנחנו, שהילדים המתבגרים שלנו טוענים שלא יחזרו לכאן, מתכננים "להצמד" לאחד מהם כשיטילו את העוגן ובתנאי שזה יהיה בארץ.
לא באותו בית ולא באותו ישוב בהכרח, רק להיות ליד.

אני חושבת שאת אישה שנותנת השראה. לי בטוח. שיהיה לך שבוע טוב והרבה כוחות.

היי רוזמרין.אינך צריכה להתנצל.אני מקבלת את דבריך בכיף ובהבנה .לעיתים כשכותבים הדברים אינם בהירים במאת האחוזים.חלק נשאר במחשבה...
האמת שהילדים מאוד בקשו,בעיקר החתן (?) שבמקום לשפץ נמכור את הדירה ונעבור לגור בקרבתם בבית בצפון...מחמיא...נכון ?...אך לא בריא.. יש עוד ילדים ונכדים במרכז...גם כך יש קנאה על חלוקת הזמן ותשומת הלב בין כולם...
עץ זקן שעוקרים אותו ומעבירים אותו מי יודע מה יעלה בגורלו...?לעולם אי אפשר מראש לדעת...
לפעמים, הקרבה מרחיקה והריחוק מקרב... כי יש געגוע מתמיד...לא תמיד צריך לקפוץ על כל רעיון או עגלה חולפת...וכמו שאמרת,יש סיבה שהילדים התרחקו,(אולי כי רצו מרחב מחיה),אז יש לאפשר להם ליהנות ממנו...
היום תודה לאל יש רשת ענפה של מדיה שאפשר לתקשר אתה מרחוק אם רוצים (טל,סלפון,מחשב...) ולבקר מקרוב... וכמובן שאין מושלם,אבל אפשר לשאוף לו,למקסם...@}@}@}

היי ושלום לכולם.אנחנו (בעלי ואני) בסדר אבל גם גמורים.השיפוץ מתקדם ורואים לאט לאט את "האור" אבל אנחנו נושמים ומכוסים באבק .הבדיחה הפרטית שלנו,שבעלי הסכים לשיפוץ כדי שיוכל לאכול כל יום בחוץ במסעדה אחרת...והוא נהנה ומרוצה מזה בגדול...בינתיים אני מנצלת את הזמן וחורשת את אתר האינטרנט בנושאים שמעניינים אותי וצוברת שעות מנוע במחשב.חשבנו שהשיפוץ לא מספיק גדול כדי לעזוב את הבית,"רק" הסלון והמטבח +תוספות קטנות,אבל כמו שזה נראה זה פרויקט די גדול.כמו שכבר ציינתי התחושה היא שאנחנו עוברים דירה בתוך הבית שלנו וזה לא קל...כל מי שחווה זאת אומר שאינו מוכן לעבור זאת שוב בתנאים הנוכחיים...ברור...בינתיים אני די מושבתת,ולאור ניסיון העבר איני מוכנה להשאיר בעלי מקצוע אצלי לבד בדירה ! .בניסיון החיים לכל דבר ועניין יש מחיר.הכול בגדר הסביר.
מפריע לי,שאיני יכולה ללכת לפעילות גופנית סדירה,אז אני מאלתרת.והרי בסופו של דבר הסיפור יגמר ונחזור לשגרה הברוכה..בינתיים מתקשרים עם הילדים בטלפון ובאינטרנט...ובסופי שבוע.@} (-: @}

היי ובוקר טוב,אצלי זה מאוד מוקדם (-:.מתאמצים לחייך.יש רצוי ויש מצוי.כשתלויים במשפצים אז ברור שיש חריקות לכאן ולכאן, גם אם הן מוצדקות לכאורה.הבטחות לחוד ומציאות לחוד.אשתו של המשפץ כרעה ללדת ואחרי ייסורים של 20 ש' ילדה בקיסרי.ברור שהוא לא הופיע באותו היום ולמחרת לא היה מסוגל לעבוד...היה צריך לאלתר ולדחות הכנסת המטבח...בימי שישי,למרות שבהצעה המקורית אמר המשפץ שיבוא,אז כשבררתי אתו היום את הסוגיה הזו,הודיע שלא יגיע...וידי כמובן כבולות...גם אם חותמים על התחייבות זמנים,תמיד ניתן לטעון שאינו אשם...וכו.'..צריך אורך רוח וסבלנות וזהו.לספוג בשקט ושיעבור בשלום.
ביום שישי נסענו לבן כדי לעשות כביסה ולאכול צהריים.קנינו עוף בגריל כדי להקל...אני מניחה שאם זה היה הפוך אז הם לא היו צריכים לטרוח כלל...ניחא.החלטתי שאני לוקחת כל דבר כנתון כפשוטו ותו לא...פשוט יותר בריא לי...זה הפך להיות משעשע...אפילו הספקתי לקחת את הנכדים ביום שישי להסתפר כי ההורים "לא יכלו" להגיע לספר יותר מחודש...זה מה יש...
ביום שישי הגיעו הבת והנכדים מהצפון, לסבים שגרים באזור צומת בילו...זו יציאה ראשונה שלהם מחוץ לבית אחרי הלידה...ברור ששמחנו שהם קרובים יותר ונוכל לראותם...נסענו בשבת בבוקר אליהם.הבת בעקבות המחלה רזתה מאוד...{יש גם יתרונות).התקשורת שלי עם הבת מצחיקה ואפילו משעשעת במידה.אני לומדת ממנה איך להגיב באותה מטבע לשון שהיא מתקשרת איתי.אני חושבת שהיא הייתה קצת המומה ואני הייתי מרוצה מעצמי,למרות הקושי...
ההמולה הייתה רבה,הילדים שמחו והרעישו שחקו ורבו,מצב נורמאלי...שמתי לב שכאשר כל המשפחה נפגשת אין לבת שלי זמן להחליף איתי מילה.עסוקה מאוד עם הגיסה...אחותי אומרת שזה מצב נורמטיבי,ואין לי מה להלין...אבל כשצריך עזרה- "אמא את יכולה...ל..."(השלימו את החסר...).אני מבינה שזה מנהגו של עולם.אבל אני בן אדם עם רגשות משלי...יש כאלה שלא רואים,לא שומעים ולא מדברים...לי זה מפריע...
אדוני ששומר על הפתאים,שמר עלי מלעשות טעויות ולשמוע לקולות..."בואי לגור על ידינו..." (בעלי לא ראה זאת כאופציה בכלל...)עם כל האהבה שאני רוחשת לילדי ונטיית הלב...אני מוכנה לוותר לא מעט על עצמי ...אך גם לי יש את הגבולות שלי...פיזית,רגשית,חשיבתית ואנרגטית,למזלי...
אחרי הפגישה עם המשפחה נסענו למסעדה טובה לאכול בכיף.נהנינו יחד מארוחה מעולה ומשקט.חזרנו לנוח ואחרי הצהריים נסענו לתחרות ברידג'.חזרנו עייפים אך מרוצים לגן העדן המאובק שלנו עם חיוך גדול. מבינים שכל אחד צריך למצוא את דרכו מבלי להיות תלוי "בכלום".אז את/ה חזק/ה לחיות וליצור@}

היי.השיפוץ מתמשך,איטי ומורט עצבים.אני במיוחד מבליגה כדי שבעלי לא יתרגז זה לא בריא לו במיוחד...גם הוא רואה הכול...איני צריכה לומר מהו סטנדרד ישראלי.לא שווה להתרגז אבל זה מעצבן וקשה יותר ממה ששיערתי.האבק והלכלוך לא מוסיף בריאות ואני רק רוצה שזה יגמר ומהר גם במחיר שלא יהיה הכול מושלם.בעלי מקצוע לא מוכנים להודות שטעו ומשכנעים שכך זה צריך להיות...נראה לי שאחרי השיפוץ נשב בשקט זמן מה בלתי מוגבל...(-:
הבת שואלת מתי יוכלו לבוא...ואין לי תשובה.אני שמחה שמתגעגעים אבל למה לא שואלים גם,אם אנחנו זקוקים לדבר מה באותה נשימה...היה נחמד...לבן יש תוכניות ואין להם זמן בשבילנו,אבל באותה נשימה דואגים לעצמם לחופשה בתאריכים מסוימים ואח"כ,אמא תדאג ותשמור מאחור.שום דבר לא השתנה, עולם כמנהגו נוהג...מחייכים באומץ לב וממשיכים הלאה...דווקא חברים וידידים שואלים כל הזמן במה יכולים לעזור.זה נחמד ומחמם את הלב,בעלי מעדיף לא ליפול על אף אחד,אבל תמיד מוכן לעזור לכול אחד...רוב הזמן אני נמצאת בבית בגלל השיפוץ,כאמור...ומקביל החיים וההתחייבויות זורמים הלאה ואתם אנחנו...בסוף אני מאמינה יהיה יפה וכדאי (אני חייבת)...@}@}@}

היי ושבוע טוב.(-:
לפעמים כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי שקשה לי לסדר אותם כך שיהיו ברורים והגיוניים. אם אני לא רושמת מיד,אז הכול מתמוסס ונשכח...
הבלוג הזה הפך להיות לי בן לוויה נאמן ביותר,אחרי בעלי ועוזר לי להיות מאוזנת בשעות קלות וקשות כאחד.מצד אחד אני מאוד עסוקה בשיפוץ, כאמור, ואין לי זמן לחשוב ומצד שני יש לי את כל הזמן לחשוב על הכול וזה מאוד מטריד.אני עסוקה בעיקר בהדחקה של מי לא התקשר לשאול לשלומי...וכמובן מתכוונת לילדים. אז תגידו למה את מחכה,תתקשרי ודי...ברור לא...אז האמת שזה ממש לא.
אם באמצע השבוע כולם רצים ועסוקים,אז בסופשבוע זה שונה.כאילו הכול נעצר ויש ציפייה דרוכה.
למשל,אתמול הבן ומשפחתו היו עסוקים כל סוף השבוע ולא נותר להם זמן בשבילנו...הבן הצעיר נסע לכייף...הבת רחוקה וגם כך לא מתקשרת בימי שישי שבת בד"כ...אז היום,מוצ"ש,כשהיא התקשרה לא יכולתי לדבר מרוב שהייתי חנוקה...לא יכולתי לבלוע את הרוק שבפי...היא שמעה משהו בקולי ושאלה אם זה זמן לא נוח ואני אישרתי...אחרי זה פשוט היה לי קשה...לא הייתי מסוגלת לשוחח איתה מרוב... תסכול...ומאוחר יותר גם לא טרחתי להתקשר אליה...
הבית שלנו הוא הבית של הילדים שלנו,אבל הבית של הילדים שלנו איננו שלנו...תגידו שזה מנהגו של עולם... שיהיה...
יש לי חברה טובה שאם אני פותחת איתה שיחה בנדון פתאום היא משתפת אותי בתסכולים/עלבונות שלה מצד הילדים שלה...אני מניחה שזו תופעה מוכרת...אך לא מדוברת...
עד היום הייתי דוחה כל תוכנית עתידית למען הילדים,או מתכננת לפי הצרכים של הילדים...נראה לי שאני צריכה לעשות שינוי ולא להיות כל כך זמינה...אולי חוסר הזמינות שלנו יגביר את הגעגוע שלהם... ואולי לא... אבל זה כבר סיפור אחר...@}

היי.יום ד' בערב ואני פשוט על סף קריסה.P-:השיפוץ עצמו בשלבי סיום וכך גם אני(ובעלי).הפיניש,הניקוי והסידור עדיין מחכה לנו...
אתמול חל יום ההולדת של בתי אבל היא רחוקה ולא נגישה...טוב שיש אמצעי תקשורת מגוונים.
שילשום הייתה לי שיחה טובה אתה.ישירה ופתוחה.לשם שינוי אפילו צחקתי על כל ה"התנהגויות" השונות בקשרים שלי עם כולם...בד"כ המשקעים עושים לי בלגן די רציני...הבת שלי טענה שהתקדמתי.שוחחנו כ – 50 ד',היה מעניין...בין השאר סיפרתי לה על אופי האירוח האחרון של הכלה(בד"כ אינה מסכימה לשמוע). לשם שינוי,אפילו הבת שלי הסכימה איתי שכלתי אינה מתנהגת כשורה...(יתכן שכבר התייחסתי לזה בעבר...) בימי שישי כשאנחנו מגיעים, כלתי נוהגת להיעלם עם הבת/הנכדה לחברים ובד"כ אנחנו עוזבים לפני שהיא חוזרת.לכן הפסקנו להגיע בימי שישי...מאז השיפוץ אנחנו מוזמנים לכבס ולבקר אצלם ,גם כשאינם בבית...ביום שישי האחרון חזרו בני משפחת הבן מאוחר מבילוי באחד הפארקים. התלבטנו אם לחכות להם.הבן ביקש שנמתין ונראה אותם.הם חזרו עייפים אבל הילדים שמחו לקראתנו. לא עברו 5 ד' וכלתי קראה לבת קילחה אותה והלכו לחברים...מיותר להגיד מה חשבתי והרגשתי. הסתכלתי על בעלי,הוא החזיר לי מבט ופשוט זמן קצר אח"כ קמנו ונסענו.כעת היה לי ברור שאני מעדיפה את הג'יפה שלי על הכול... אין לי כל תלונה,כי אין לי כלל ציפיות.היא מאוד עקבית.אני חושבת שבעתיד אעדיף לארח,כשיתאים לי מאשר לנסוע לשם...דרך אגב הכלה הזמינה אותי לארוחת צהרים ושאביא איתי את המנה העיקרית..ואני בדילמה.ללכת או לסרב.איני רוצה לפתוח פתח לבעיות...והמשפחה מאוד חשובה לי.נחליט ביום חמישי מה עושים,כי ממש לא בא לי...@}ZZZ

היי.היום שבוע מאז ביקרתי כאן.עבר עלי שבוע מטורף ומורט עצבים בגלל השיפוצים והכול.אבדתי את הסבלנות.ממש מלחמת התשה.אני מאוד מקווה שהכול היה כדאי.התוצאה נראית בינתיים לא רע והלכלוך והאבק ששלט בביתי בחודש האחרון הולך ונעלם...בעלי מקצוע זה עם שהשם ישמור אותנו מתלות בהם. שבוע שעבר השיפוצניק השתדל לסיים את העבודה ביום שישי ואנחנו פשוט התרסקנו.בסוף היום לא היה עם מי לדבר.בשבת יצאנו לאכול עם הבן הצעיר בת"א.הכי טוב ובלי טובות...יום ראשון ושני אנחנו מנקים והשיפוצניק מלכלך.שילך כבר אני מאחלת לעצמי...לאט החיים חוזרים למסלולם...הנגר לא הביא עדיין את הדלתות והמטבח נראה כמו מעברה דה לוקס... ב"ה אחרי שבועות יגיעו הדלתות...
אחותי כועסת עליי שאני לא באה אליה לדרום...לפעמים אני מעדיפה שיניחו לי בג'יפה שלי שאוכל לנוח מעייפות...היא לא מבינה...ולא ארחיב את הדיבור שמא אחטא בשפתי...לכל אחד יש דעה משלו,וזה בסדר צריך לדעת לקבל או לדחות...לפעמים אני מרגישה שיותר מדי דרמות יש בחיי ואני בסך הכול רוצה קצת שקט ומנוחה.לא בא לי להתרוצץ...זה לבינתיים...@}

שבוע טוב.שוב עברו 10 ימים ואני מרגישה כמו בתוך רכבת הרים או שדים בלונה פארק.כל כך הרבה דברים עוברים עלי שאני מתחילה להדחיק אותם במקום להתעסק איתם.צריך לתת לזמן לעשות את שלו...
בשבוע שעבר נסעתי לבקר את אחותי שישי שבת,היה כיף אבל מעייף.
ביום ראשון נסענו לבקר את הבת בצפון יחד עם הבן הצעיר לבלות את ערב החג יחד.מאחר ואין מקום לינה מסודר אצל הבת לנו במין אכסניה למרות שיש לנו אפשרות ללון אצל הגיס בקיבוץ,לא נעים אבל לא נורא.למחרת נכחנו בטקס שבועות בקיבוץ.היה נחמד אבל מעייף.
הבן הבכור נסע עם המשפחה לכל סופשבוע והחג.אני יודעת שאינם מרוצים שאיני יכולה לארח למרות הנסיבות...
הבת חגגה לבנה הבכור יום הולדת ביום שישי בגן,וכך מצאנו את עצמנו שוב בדרכים...הסבים השניים לא יכלו לבוא ולא יכולנו לאכזב את הנכד.באותה הזדמנות פגשנו באירוע את משפחת הבן הבכור ובילינו יום נחמד מאוד יחד בחגיגות פתיחת הבריכה במקום.היה כיף נהניתי מכולם ובמיוחד מהנכד החדש...
היום,שבת,החלטנו לנוח ולבלות כמו שמתאים לנו...@}

שבוע טוב.(-: אני כל כך עסוקה שאין לי זמן פנוי כמעט.כמובן שאני פועלת על פי סדר עדיפויות,אבל בגדול זה נראה לי כמו סימן טוב.
השיפוץ כמובן לא הסתיים כי בעלי המלאכה אינם עומדים בלוח זמנים, נראה כמו סטנדרד ישראלי להבטיח ולא לקיים.מיותר לציין שהתירוצים לא מפתיעים.העניין,שלא כדאי יותר להתרגז ולזרום...
לאור העובדה שהשיפוץ היה אמור להסתיים השבוע הזמנתי את הילדים לצהריים של שישי,הם כבר מצפים לזה זה זמן מה.הבת הגיע יום קודם. כמובן שמחתי לארח אותם בתנאים המשופרים והנוחים,למעט העובדה שהיינו צריכים להשגיח על הקטנים כי אין לי דלתות במטבח.אך חוץ מזה הרוב בסדר.
החיים שבים למסלולם הרגיל וגם יצאתי לחלק השני של סמינר בן חמישה ימים של סו ג'וק(שיטת טיפול קוריאנית)שמתקיים כעת בארץ. השיטה מדהימה ומרתקת וגם העומד בראשה.
השבוע הפתיע אותי בעלי ושאל אם יש לי עניין לצאת לחו"ל בשבוע של ראש השנה.היססתי לרגע,בכל זאת ראש השנה להיעדר שזהו חג משפחתי מובהק...אבל הבן הגדול הודיע לי לפני מס' חודשים שיעדרו השנה בחג הנ"ל.הבת,כנראה זה התור של המשפחה של החתן לארח בראש השנה...הבן הצעיר מבין ויש משפחה שתארח אותו... לכן קיבלתי את ההצעה ברגשות מעורבים.מיותר לומר שזו הקלה גדולה כי בד"כ הכול נופל עלינו.בחוג המכרים שלנו יש כאלה שעדיין ההורים שלהם חוגגים את כל החגים או לוקחים חלק בבישול ובהכנות ולכן קל להם יותר...לי כאמור אין את היתרונות הנ"ל...העיקר שנהיה בריאים ומאושרים...@}

שבת שלום ומבורך.סופסוף רואים כבר את האור.השיפוץ המתוכנן גמור ארונות המטבח עומדים על תילם וגם אם צריך לעשות תיקון קטן פה ושם אפשר לומר ברכת הגומל.מותשים אך מרוצים.עדיין רוב הארונות עומדים ריקים כי עוד לא התפנינו לכך(יש גם עבודה שוטפת).בין לבין הודיע הבת שמגיעה עם המשפחה...(גם ללינה)לא סירבנו,כי אנחנו מאוד תמיד שמחים לראותם,במיוחד לאור העובדה שהם רחוקים כל כך פיזית...אבל היינו גמורים.יאמר לזכותם שהם גם עוזרים ולא רק אורחים...הבן הצעיר עובר תקופה לא קלה כי הוא בשלילת רישיון נהיגה ואינו נייד...אין צורך לפרט...והקשר בעיקר טלפוני.
הבן הגדול נראה לי שהוא "משחק איתי משחקים" ...אני לא נגררת לזה בשום צורה ומכבדת את החלטותיו...אצטט מישהי שאמרה לי "...אם הקשר של בנך איתך חשוב לו באותה מידה שזה חשוב לך,ימצא את הדרך להתקשר..." אני אפילו לא אומרת או חושבת "...חבל...ומה לעשות...ואולי ..." כלום. מה יהיה ? ימים יגידו.ההפסד הוא של שנינו...אני מאוד מתגעגעת במיוחד לנכדים...אבל אניח בטוחה שהדברים יסתדרו.גם הקשר שלי עם אנשים בימים טרופים אלה בעיקר טלפוני,מלבד האנשים מסוימים.
הבית נראה שונה,נפלא,מרווח...אחר.כאילו שעברנו דירה.(אבל יש עוד מה לעשות...לאט...)
פעם נהניתי מעבודות יד שונות וציור.נראה לי שאחזור לתחביבים שלי,לנשמה...אני מאוד זקוקה לכך...
אז זהו לעתה...ביי @}@}@}שיהיה לכם שבוע נפלא !

היי.המבול הגדול מאחורי,גם אם לא הכול הסתיים ועדיין יש לסגור דברים.אנחנו מ ו ת ש י ם אבל מרוצים.אין מושלם,זה הסטנדארד ישראלי.אני חושבת שהיה שווה לאור התוצאות...
אפשר לומר שעברתי או עבר עלי משהו מאז אוקטובר האחרון שגרם לי לשנות מחשבות וגישות... לטובתי.לצערי אני לומדת מהילדים להיות יותר אנוכית..."אם אין אני לי,מי לי..." עם כל הכבוד לילדי שאני אוהבת אותם יותר מדי...
ביום שישי האחרון הבת והמשפחה היו אצלנו לאירוח.בד"כ הם נוהגים להגיע למרכז ולבקר אותנו ואח"כ את ההורים של החתן...או להיפך.הפעם אחרי שהודיעו להורים שלו שהם מגיעים אליהם,הם חזרו בם נשארו ללון אצלנו ובבוקר נסעו חזרה לצפון...אודה ואתוודה שאני עדיין המומה מהמהלך שלהם ולא מפסיקה לחשוב על סיטואציה...ליבי ליבי להורים שהתכוננו לבואם והתארגנו לקלוט אותם ולארח את שלושת הנכדים...התאפקתי לא להגיד כלום,אולי טעיתי.הרגשתי נורא בשבילם...חשבתי מה הייתי עושה אם הם היו עושים את זה לי,מן הסתם כלום.רק הייתי מתפוצצת...
כל פעם מחדש אני מופתעת מהתנהגויות חריגות של אנשים שמרשים לעצמם דברים שלא הייתי חולמת עליהם...אני בטוחה שאתם מכירים את האנשים שמרשים לעצמם להעיר לכם הערות שלא התבקשו...אבל אם חס וחלילה אתם עושים מהלך נגדי בלתי צפוי...אוי יו יו...
בעבר התייחסתי כאן לעובדה שהילדים לוקחים את ההורים כמובן מאליו + תכניות כבקשתם...גיליתי שהשפה היחידה שהם מבינים,אם משקפים להם את אותו הדבר מבלי להסביר...תבדקו זה עובד...במוצאי שבת האחרון הואלנו לבקרם וקיבלו וארחו אותנו יפה...טפו...לא להאמין...המרחק מקרב...@}@}

היי ושבת שלום.(-:
שוב ערב שבת.הבן הצעיר התארח אצלנו מן הצהריים,היה שקט וכיף.ממש זמן איכות נטו.כשכולם באים יחד קצת קשה להתייחס באופן אישי ויש תחושה של החמצה...
הבן הגדול נסע עם המשפחה להתארח אצל אחותו בצפון.הרבה פעמים יש לי "סרטים" בראש.מה חושבים ? מה אומרים ? למה לא מתקשרים ? ...בלי סוף תסריטים...ואז מגיע טלפון נחמד וקליל וכל ה"בלון" הגדול והנפוח מתפוגג...והכול בסדר...עד הפעם הבאה...
תמיד עולה השאלה הנצחית:"את מי אמא אוהבת/מעדיפה/מפלה יותר...?" אני תמיד עונה שאני אוהבת את כולם במידה שווה...והם לא מקבלים...שוחחתי על זה עם זוג חברים שהאם של הגבר מכריזה בגלוי שהוא הבן המועדף והאהוב...חשבתי שזה לא ראוי או הולם...אבל אני בטוחה שזה קיים...חשבתי,על הרגשות של האחים האחרים...על עצמי ואחותי...וכמובן ילדי...והגעתי למסקנה פשוטה שכל ילד אהוב מסיבה טובה אחרת...החוויות והזיכרונות שלי עם כל ילד הן שונות,יתכן מאוד שלגיל או התקופה בחיי יש משקל משמעותי...אבל בדבר אחד אני בטוחה לא חשוב בן כמה הילד/ה שלך,תמיד אוהבים לשמוע שוב ושוב כמה את אוהבת ומוקירה אותו/ה...וזה צריך להיעשות ממקום אוהב,נקי ואמין...@}@}@}

היי ושבוע חדש טוב.איך שהזמן רץ בכיף ולבסוף אפשר גם לחייך (-: ולנוח קמעה אחרי תקופה קשה וסוערת מלאת תהפוכות...אז השיפוץ שתוכנן הסתיים ועל הצד הטוב ביותר...
...שוב חוזרים לתכנים הרגילים של בית ומשפחה...מי אמר למי ובאיזה עניין וכו'...בגדול הרוב בסדר ורגוע.למדתי יותר לדאוג ולטפח את עצמי ובעלי...לומדים גם מהצעירים משהו...ובעיקר גם להגיד עכשיו אני...ולא מתאים לנו...ויש לנו תכניות...
סוף השבוע האחרון בילינו בצפון עם המשפחה של הבת והאח של בעלי שבקיבוץ ובין לבין טיילנו במאורגן עם החברה מהצבא של בעלי כשהמטרה,שיחזור מהלכי מלחמת יום כיפור.היה מדהים ומרגש במידה שלא תתואר,האנשים,הסיפורים והנופים...(קשה להאמין שיש כוונה לוותר על כל זה...).
...בעבר כשהייתי ילדה,בהתחלה גרנו בחדר אחד ואח"כ בשני חדרים...לא חשוב כמה אורחים הגיעו תמיד היה מקום לכולם...והיה שמח...היום לילדים במרכז יש דירה גדולה אבל לא ערוכה לאירוח,לבת בצפון אמנם יש בית קטן ואינם ערוכים לאירוח (זמנית)אבל יש אפשרות ללון במלונית/אכסניה של הבסיס... התנסיתי בה פעם אחת ואיני מוכנה לכך שוב !!!תחושה לא נעימה של ניכור...עדיף לישון בקיבוץ אצל האח... בחיק המשפחה...וגם אמרתי לבת ויש הדים להסכמה בנידון...אבל חוץ מזה כיף אמיתי ואירוח מכל הלב. הילדים משגעים אחד אחד ממש לאכול אותם אפילו התינוק הפצפון משתף פעולה ונותן משוב כייפי...חוזרים לשגרה הברוכה...@}@}@}

היי.יום רביעי בשבוע וביתי מגיע היום ב"ה כמתוכנן בצהריים עם התינוק בשל פגישת קבוצה שהיא קשורה אליה,במקום ביום א' שהיה מתוכנן בתחילה והפגישה נדחתה......ולמחרת יגיעו שאר ה"חברה" ואנחנו כמובן שמחים ונרגשים מטבע הדברים.
...בינתיים ביטלתי,כמובן,תכניות שהיו לי ביום א'... חוג פימו, שנראה לי מעניין...נרשמתי לחוג של ארבע פגישות בימי ראשון...בהתחלה זה נראה לי מאוד ואח"כ הבנתי שאני לא בקטע...אבל,אצלי זה חוק,אני מסיימת מה שאני מתחילה.... בניגוד לצעירים של היום והמבין יבין... וגם יוצאים דברים יפים ומעניינים...
השבוע נפל לידי ירחון "להיות הורים" של חודש מרס גיליון 116 ויש בו מאמר מרתק של ד"ר נאדר בוטו "לסלוח

לשמוח

לקבל הרבה כוח" שווה קריאה,הפנמה ואימוץ של הרעיונות.מאחר ואני זוכה לפגוש אותו לעיתים קרובות דיברנו אתמול בהרחבה על הנושא של הסליחה,שהוא בד"כ מאוד טעון...בין השאר סיפרתי לו שלמרות הקשר המיוחד שיש לי עם בעלי אני צריכה לפעמים לדרוש ממנו שיתנצל והוא כמובן מתבצר בעמדותיו..."...ולא מבין..."ולא פעם אני מוצאת את עצמי מתוסכלת ומאוד כועסת... אני מטבעי מבקשת סליחה באופן טבעי ואם מישהו אומר שנפגע ממני על אחת כמה וכמה...נאדר מיד אמר לי שנכשלתי "בבחינה שלי" שזימנו לי החיים...לטענתו,אני צריכה לשנות את עצמי ולא את הזולת...להבין שיש לו,לבעלי, בעיה ושהוא עדיין לא בשל לפתור אותה...מעניין אה ? ברגעים הראשונים היה לי קשה לקבל את עמדתו. ד"ר נאדר נתן לי כמה דוגמאות מניסיונו האישי ואחרי היסוסים קלים מצידי החלטתי לאמץ את דרך החשיבה שלו...להפתעתי באותו רגע חשתי הקלה עצומה ושחרור...פשוט לא יאומן....שווה...@}

היי שבוע טוב.ההתלהבות שלי בכתיבה בבלוג הולכת ופוחתת,בין השאר כי אין משוב או עניין.אני יכולה להמשיך לכתוב לעצמי,אולי עדיף...ממילא את התסכולים שלי אני צריכה לפתור בעצמי...יש לי כל כך הרבה שאלות ואין לי את מי לשאול...הדבר היחידי האפשרי,זה לשתף את אחותי וחברה מאוד טובה... ברמה העקרונית אני מגיעה למסקנות מרחיקות לכת,שמיום ליום לילדים יש עולם ומשפחה משלהם ולא תמיד יש לי מקום שם...אני נפעמת כשאני שומעת או/ו רואה שילדים משתפים בצורה פעילה את ההורים...הפרדוקס הוא,שהורים שרצים למלא רצון ילדיהם מוערכים פחות מהורים עם יד קפוצה...אין לי כוונה לשנות את עצמי אבל גמלה בי ההחלטה לא לבטל יותר תבניות שלי,להפך לתכנן כמה שיותר כדי להיות פחות זמינה...
סופשבוע זה "הגדילה" ביתי לעשות.היא הגיעה למרכז להתארח אצלנו מלאה בתכניות כרימון שלא כללה אותנו כלל... הבית בערב שבת היה מלא והרגשתי לבד...אני נוהגת להדליק נרות שבת ובפעם הראשונה שהבן הבכור ניהל שיחה,מעל לראשי,בזמן שהדלקתי נרות שבת...הערתי לו על כך ונשארתי ללא מענה...החתן לא הפסיק לתת ציונים למאכלים...בעלי שבד"כ מתאפק העיר לו בחריפות...הבית היה על גלגלים,הרגשתי לא שייכת...איני יודעת מה הסיבה למצב ?...למרות גילי אני מרגישה צעירה ופעילה... אני מתנחמת בקשר בין הילדים ובעובדה שהבן הצעיר היה ער למצב ובא לשאול אם אני בסדר...
השנה יש לי יום הולדת "עגול" והשבעתי את בעלי לא לחגוג לי ולא לעשות לי הפתעות...אני רוצה לפנק את עצמי בדרך שמתאימה לי בלבד...קיבלתי את הסכמתו...אז זהו בינתיים...או לא (-: