לזוז הצידה

[אישה_במסע*]

אני ממש חושבת שעדיף לא להתנסות בדברים כאלה מול המשפחה
הקטע הוא ששאר האנשים שמסביב וקרובים כלפי מספיק בשביל דיון כזה? אז זה אנשים שאפשר לדבר איתם, ואין איתם בעיות כאלו מלכתחילה...


באחת הסיטואציות אין נפגעת
יש קונספט כזה, של דיכוי מערכתי. אני רואה דברים מנקודת המבט הזו. וזה אומר שאני רואה את הפגיעה לטווח הארוך גם אם נראה שאין פגיעה לטוח הקצר.

[טלי_ב*]

_באחת הסיטואציות אין נפגעת
יש קונספט כזה, של דיכוי מערכתי. אני רואה דברים מנקודת המבט הזו. וזה אומר שאני רואה את הפגיעה לטווח הארוך גם אם נראה שאין פגיעה לטוח הקצר._

בפגיעה לטווח ארוך את מתכוונת שאין אף אחד שנפגע כרגע, אבל בעתיד יהיה מי שייפגע מהערות דומות? אילו צרכים של מי שייפגע (אולי) בעתיד את יכולה לעזור לספק?
כי מה שאני רואה הוא רק את האפשרות למזער את הסיכון שתושמע הערה כזאת שוב, וכדי לעשות את זה את צריכה איכשהו להגיע למי שהעיר את ההערה, דרך הצרכים שלו, השפה שלו וכו'.
אם רק תציבי לו גבול, יש סיכוי לא רע שמה שהוא ילמד מזה הוא "לא להעיר על אכילת עוגה ליד אישה במסע" כדי שהיא לא תגיד משהו לא נעים.
וזה יכול להיות מספיק אם את זו שנפגעת, אבל לא אם מדובר בקבוצה לא מסוימת של נפגעים בעתיד.

[אישה_במסע*]

בפגיעה לטווח ארוך אני מתכוונת לזה שאנשים יפנימו שהערות כאלו הן התנהגות אוהבת וחברית, למשל.

אילו צרכים של מי שייפגע (אולי) בעתיד את יכולה לעזור לספק?
להיות עד מואר.

אם רק תציבי לו גבול, יש סיכוי לא רע שמה שהוא ילמד מזה הוא "לא להעיר על אכילת עוגה ליד אישה במסע" כדי שהיא לא תגיד משהו לא נעים.
אני לא מנסה לעשות יותר מזה. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות. אבל גם האנשים מסביב ילמדו של "אישה מבסע חושבת שלהעיר לאנשים אחרים על כמה הם אוכלים זו התנהגות לא ראויה".

[פלוני_אלמונית*]

כי הנטייה ההרגלית שלי היא להיות מכווננת לזולת. לא אלי.
בשמת קראתי והזדהיתי.

גם אני כזו. אני רואה את ילדיי הקטנטנים הופכים כאלה, מחייכים חיוך מאולץ, בוחנים אחרים ומתאימים את עצמם, מוותרים לילדים מהר על צעצועים (עוד לפני שהתפתח עימות)...
איך אפשר לנסות לצמצם את ההעברה של ההתנהגות שלי...
הם לומדים ממני... אבל אני יודעת כבר מול מבוגרים - לשים גבולות, לדרוש, לא לוותר, והם כשהם נתקלים בילדים אחרים - הופכים למגיבים במקום מי שהם. מגיבים ל... זה על אוטומט הרצון שלהם לרצות.
איך מלמדים אותם שאפשר גם אחרת?

[בשמת_א*]

איך מלמדים אותם שאפשר גם אחרת?
רק באמצעות שינוי אישי ומתן דוגמא אישית אחרת, חדשה, באופן עקבי ולאורך זמן... כשאת תשתני במלואך, הילדים ישתנו. וזה ייקח זמן. ולא יזיק בתהליך, לתת לילדים גיבוי. לפעמים להתערב לטובתם בצורה חכמה, למנוע את זה שמישהו ידרוך עליהם מפני שהם היו "נחמדים" וויתרו על עצמם.

(מצטערת שלא מגיבה לשום דבר אחר, הדיון מעניין מאוד, רק לי אין מספיק ריכוז...)

[פלוני_אלמונית*]

לפעמים להתערב לטובתם בצורה חכמה, למנוע את זה שמישהו ידרוך עליהם מפני שהם היו "נחמדים" וויתרו על עצמם.
איך מתערבים בצורה חכמה? יצא שאמרתי לילד שלי "אתה לא חייב לתת" כשילד הגיע אליו ורצה את מה שיש לילד שלי, או מתקן ששניים רוצים לעלות עליו והילד שלי מוותר - אבל זה היה מאוחר מדי כי תמיד יש מתח סביב ילדים וצעצועים והילדים שלי כמעט תמיד מוותרים לאחרים. לפעמים אני מחזירה להם את מה שלקחו מהם אחרים במהירות. ולפעמים חייבים לוותר כי הילד השני בוכה או קטן מדי או מגעיל (כן יש דברים כאלה). אבל לרוב אני נותנת להם גיבוי וכן מעודדת "לא לוותר" כמישהו מנסה לדחוף אותם במתקן, אני אומרת "אפשר ביחד זה לא של אף אחד"
מעולם לא קרה שהם חטפו לילד אחר צעצוע או דחפו או ניסו להילחם על המקום שלהם במגלשה למשל. להיפך, יצא שהתווכחתי עם הורים שהילד שלי מטפס ומטפס ומגיע ילד אחר ודוחף אותו.

אני מאוד מאוד מנומסת אבל מאד לא פרייארית, לא יודעת למה הם כאלה. אני חושבת שהם לוקחים משהו מסויים אצלי והופכים אותו להכל. אני הרבה יורת כוחנית מהם, יותר עקשנית, לוחמנית. הם כאילו מוותרים מראש.

[בשמת_א*]

כוחנית מהם, יותר עקשנית, לוחמנית
"כוחנית, עקשנית ולוחמנית" זה לא ההיפך מוותרנים... זה הצד השני של אותו דבר. מהמקום הזה קשה מאוד ללמוד איך "להתערב בצורה חכמה". בצורה "חכמה" זה לא בכוחנות, לא בעקשנות וממש לא בלוחמנות. והם מעדיפים להיות ותרנים, מרצים, נחמדים ו"פראיירים" (אני בעד פראייריות, דרך אגב) מאשר להיות כוחנים ולוחמנים, זה מרתיע אותם ובצדק.
מה שצריך לעשות זה להפסיק להיות "כוחנית, עקשנית ולוחמנית".
לא אומרת שזה קל.
אני עדיין לא גמרתי ללמוד את זה, אבל יש יותר ויותר רגעים שבהם אני לא כוחנית ולא לוחמנית, אלא משהו אחר. סבלני, רגוע, מאופק, ברור, מדוייק, יודע מה הגבולות שלו, יודע מה נכון ומה לא. לא יודעת איך לתאר את המשהו האחר הזה. רק יכולה להגיד לך שהוא קיים ושהוא - אחר.

[ציל_צול*]

רק יכולה להגיד לך שהוא קיים ושהוא - אחר.
נותנת הבהרה מאיך שאני מבינה את זה, על עצמי.
כשאני כוחנית או לוחמנית או עקשנית, אני כאילו פועלת בלי נשימה. אם אני אעצור לרגע וארגיש את הגוף שלי - אני ארגיש כיווץ אחד גדול. או כיווץ קטן נקודתי אבל ממש משמעותי, למשל באזור החזה.
אני ארגיש את הכיווץ הזה של הגוף אפילו אם אני רק מדמיינת אינטראקציה כזו עם מישהו, שבה אני בוחרת להילחם.

לעומת זאת, כאשר אני בתוך משהו סבלני, רגוע, מאופק, ברור, מדוייק, יודע מה הגבולות שלו, יודע מה נכון ומה לא אז יש סבירות גבוהה שאני לא אחוש שום כיווץ אלא נינוחות פיזית, ואם תהיה אי נוחות בגלל המפגש הזה עם הגבול של הווכחנות והכוחנות אז הכיווץ יהיה יותר קטן, יותר עדין. כלומר, לא צפוי לי מחיר על האינטרקאציה הזו, או שהמחיר יהיה קטן.

ואני מסכימה שלהיות פראייר בלי חשק ולהיות כוחני ולוחמני הם שני צדדים של אותו מטבע, שבאים לידי ביטוי בצורה התנהגותית שונה אבל נובעים מאותו דבר.

[ציל_צול*]

אם לחבר לדף, אז כשאני זזה הצידה אני לרוב נושמת היטב. או בגלל שלא איבדתי אותה מלכתחילה (ולפעמים אף חיוך...) או משום שבתוך הסיטואציה הצלחתי לשחרר אותה בחזרה.
אבל התנועה הזו הצידה, הדבר שאליו אני מכוונת כאן, היא תמיד מתוך נשימה חופשית.

[ציל_צול*]

אני הרבה מאוד בתנועה הצידה והתחשק לי לשתף כי זה היה מהסוג הפחות שכיח אצלי והדינמיקה הפנימית היתה מעניינת ואפשר לדווח עליה.

לפני כמה שבועות כתבתי מייל למישהי. מבלי שהיא ביקשה, ניתחתי משהו באימהות שלה ויעצתי לה. ביג מיסטייק, כמובן, אבל לפעמים אני טועה ולא הצלחתי להתאפק.
היא לא ענתה די הרבה זמן ואז כתבה לי משהו ממש מהמם שלימד אותי הרבה - היא סיפרה על החוויה שלה מול המייל ועל איך שזה היה כואב ולא נעים והשחיר לה המון דברים אחרים במייל שהיא יכלה להפיק מהם תועלת ולשמוע בהם. היא סיפרה שהיא בחרה לא לענות ופשוט להתבונן ולראות מה קורה לתחושה שלה ביחס למייל ולאלי עם הזמן.
עברו כמה ימים והיא ראתה שהתחושה הרעה שלה מתפנה (היא ממש תיארה, מבחינתי, איך תחושה זזה הצידה) ושתחתיה היא מצליחה ממש לראות את הכוונות שלי ולחוות את האהבה שלי ורק אז היא הגיבה, תגובה מלאה וכנה ומאוד מועילה מבחינתי.
גם כי יכולתי לראות מה זה עשה לה וגם כי יכולתי לקרוא את זה בשלווה וללמוד ממה שהיא בחרה לעשות.
מאוד אהבתי את הקונספט של עידוד התחושה לזוז הצידה. ממש כמו שיש מולנו סערה שלא קשורה אלינו בכלל ואנחנו פשוט זזים והיא חולפת. אנחנו רואים אותה וחשים בחלקה אבל היא לא מועכת אותנו ממש מבחירה שלנו.
תכף חלק ב'...

[ציל_צול*]

אתמול הזדמנה לי אפשרות לעשות בדיוק אותו דבר, ומאחר שהיתה לי את ההתנסות הזו הרגשתי שאני ממש יכולה לעשות את זה.
כתבתי שורה של טקסט למישהו וזו היתה חצי בדיחה אבל לא שמתי סמיילי. חשבתי שזה יעבור ככה. לא רק שזה לא עבר, זה יצר עבורו טריגר שגרם לו לכתוב לי מאסה קטנה על אפשרויות אחרת לחוות מה שחוויתי. בקיצור, היתה שם אפס הכרה בחוויה שלי וייעוץ איך לחוות דברים אחרת. ביג מיסטייק, כמובן
קיללתי אותו בלבי. בכלל לא הבנתי שיצרתי טריגר כי הוא לא טרח לומר לי את זה ורק הסווה את הטירדה שזה גרם לו תחת חיוכים ומילים כאילו קלילות.
אני הכי שונאת את זה, כאשר המסר מוסווה ככה.
הרגשתי די חרא ושנאתי את הטקסט שלו מאוד מאוד. הוא ידיד, אבל לא מאוד קרוב, ואין לו מושג איך החיים שלי נראים בהקשר הזה, והוא פשוט הניח עלי את הדרך שבה הוא חי את חייו.
המשכתי לקרוא את הטקסט שלו שוב ושוב ושוב וכל פעם התעצבנתי מחדש. הבנתי שאני צריכה לנסות להזיז הצידה את התחושה שלי, אבל כמובן לא לפני שנתתי שפע של מקום להתעצבנות שלי. פשוט לא החצנתי אותה מולו אבל נתתי לה מקום בתוכי.
לא עניתי לו.

הרגשתי איך בחלוף השעות אני יכולה לראות הרבה יותר בקלות את התמונה השלמה. הזזתי את הקושי שלי הצידה והתגלו לי דברים אחרים, השערות נדיבות, וגם איזה רצון כללי פשוט לא להישאב לעיסוק בזה בצורה הזו. זזתי מזה.

אחרי שעות רבות הוא כתב לי שהוא מצטער על הטקסט הקודם, שהוא שמח שלא עניתי עליו ותודה, שזה היה מיותר ולא מתאים ושהוא מבקש ממנו למחוק את זה מהרשומות.
במצב החדש שבו הייתי יכולתי לכתוב לו שלא יכעס על עצמו, שהצלחתי בסוף לראות את היופי בדברים שלו ואפילו לקבל מהם השראה לעתיד, לזמן שבו החיים שלי יוכלו להכיל את זה ואפילו להתנהל ככה, ושאני מודה לו ומזמינה אותו תמיד לכתוב לי דברים בדיוק כמו שהוא מרגיש אותם. הכי הרבה נסדר את זה בינינו אחר כך.

אני חווה תחושות לא נעימות שמתעוררות מול טריגרים כמו איזה וילון. הן ממסכות לי את שאר האפשרויות של המציאות. אם אני מצליחה להזיז את הוילון הזה הצידה אני לא מדחיקה אותן. הן עדיין שם, מקופלות לצדדים אבל מאוד נוכחות ואפילו קדמיות במיקום שלהן. פשוט נוצרת אפשרות להרחיב את המבט שלי על המציאות וזו תחושה סופר טובה.
זה לזוז הצידה מהסערה של אנשים אחרים במובן מאוד פנימי ומאוד עמוק. לזהות מה שלי ומה לא, להתעסק בשלי ולהצליח לייחס בנדיבות איזה חן ויופי וטוב למי שהפעיל אותו באמצעות הסערה שהוא סער לידי.

[עדינה_מאד_מאד*]

תודה ששיתפת. מרגישה שנתת לי הרבה. מעניין מה זה חלק ב'

[עדינה_מאד_מאד*]

ועכשיו אני רואה שעד שכתבתי הספקת לכתוב , אז

[עדינה_מאד_מאד*]

וגם על חלק ב' תודה. אקרא שוב (את כל הדף ) ואחשוב.

[פלוני_אלמונית*]

קורה לי בעל כורחי. אני משתתפת בדיון לוהט באיזה פורום, נסערת ממנו כולי, חייבת לכתוב ולהגיב כמה דברים סופר-חשובים בשיא הלהט, אבל אין לי ברירה אלא לזוז מזה ולטפל בתינוק שהתעורר או במרק שגלש. בערב שוב מתפנה לי זמן, ואני יכולה לחזור לזה, אבל פתאום זה מה-זה לא חשוב בעיניי D-:

[ציל_צול*]

גם לי! אבל מעולם לא חשבתי ללמוד מזה משהו ולהעביר את זה לתוך תהליך שאני יכולה לקדם בצורה מודעת.
כל מה שהצלחתי לעשות עם זה עד היום זה לקום וללכת מהמחשב וליצור הפרדה שתייצר את המצב הזה כאילו בקצת כוח. מזכיר לי שאומרים לאנשים עם אכילה רגשית ללכת לעשות משהו אחר במקום לאכול. זה עובד כמו כוסות רוח למת רוב הזמן.
זה לא תהליכים שאני מחבבת. הם מן קיצור דרך כזה. השאיפה שלי היא להיות מסוגלת לעשות את זה דרך התודעה שלי וזה מה שלמדתי פתאום.

עדי אהובה, חיבוק לך.

[פלוני_אלמונית*]

אבל מעולם לא חשבתי
גם אני לא.
עכשיו כן, בזכותך.

[ציל_צול*]

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה צלצול ששיתפת, מענין וחשוב.
יש לך מחשבה מה התנאים שמאפשרים לזה לקרות?
כלומר, לפעמים ממש קשה לזוז הצידה או להזיז את הוילון, ולפעמים זה עובד. תוהה.

[ציל_צול*]

מנחשת שזה משנה על מה דורכים לי שם (כלומר, באיזה עומק יושב לי הטריגר) ומי הדורך וכמה הוא מיומן בהפעלת טריגרים אצלי
התחושה שלי היא שיש היגיון באימון על דברים קלים מאוד (כמו האינטרנט או הידיד הלא מאוד קרוב הזה שלי) ואז יותר סביר לנסות במקרים קשים יותר.
אני אישית חייבת להרגיש שאני יודעת לתפעל את זה בשביל לנסות בכלל על מקרים מורכבים יותר.
לפעמים זה נראה טרחני ואדיוטי להשקיע במקרים הקלים אבל זה פשוט זירה של אימון. אני כרגע ממש מרגישה קלות רבה יותר בהפעלה של זה הלאה. נראה אם יצליח לי. גם אם יצליח חלקית זה יהיה מעולה. זה מסלול של למידה.

ועוד דבר שנראה לי שניתן לעשות זה להבין שאם לא הצלחתי לזוז הצידה למרות שאני יודעת איך לעשות את זה אז כנראה דרכו לי שם על משהו כבד (חלופות שלא בשליטתי - שזה הפתיע אותי; שזה בא בזמן נטול משאבים; שזה הגיע עם עוד דברים והיה לי קשה לזהות מה קורה), ולהפנות משאבים לדבר הזה הכבד במקום פשוט לחלוף על פניו עד לפעם הבאה.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבל מה בפועל תיפעלת שם?
אני מכירה מצבים כאלה שבהם משהו פוגע / מכאיב/ מרגיז ועם הזמן (לפעמים שעות ולפעמים ימים), התחושה חולפת. וכמובן מקרים קשים שבהם היא מתקהה אבל הכאב נשאר.
את יכולה לשים את האצבע על מה עשית כדי להפעיל את התזוזה הצידה?

[ציל_צול*]

אני חושבת שמה ש"עשיתי" זה שהאמנתי שזה אפשרי וזימנתי את החוויה. ממש ביקשתי לזוז הצידה מזה וזה קרה.
לא יודעת אם זה עוזר לך. פשוט אצלי, עד שלא חשבתי שזו אפשרות, זה היה נראה לי... בלתי אפשרי
וברגע שחוויתי את זה כאפשרות יכולתי פשוט לזמן את זה.

[יולי_קו]

קשה לי ללמד את הילדים שלי להשתמש בכלי הזה.
יש רעיונות מעבר ללתת דוגמה אישית?

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כן, עוזר. תודה צלצול.
יוליקו - נראה לי שזה בדיוק זה: לדבר על האפשרות, להראות להם שהיא קיימת. אבל הייתי עושה את זה לא בסמוך לאירוע ממשי. כי נראה לי נורא חשוב שכשמתמודדים עם החוויה המציקה, אז כל התהליך הזה יהיה אישי ולגמרי פתוח לבחירה.
כי אי אפשר להגיד למישהו: נו, תזוז כבר הצידה מהחוויה הזו (כמו שלפעמים בא לי להגיד (:

[ציל_צול*]

יוליקו, הדבר היחיד שאני עושה איתם ממש זה ללמוד להפריד מה שלי ומה של האחר ולהבחין בפרשנויות שלנו. לזהות מתי מה שאני חושבת ומרגישה מחובר למציאות ממשית ומתי הוא נובע מתוכי. אני כמובן לא מלמדת אותם לפסול את הפרשנות, חלילה, רק להשאיר שם איזה מרווח נשימה והטלת ספק קטנה או גדולה, כתלות בעוצמת האינטואיציה.
אני חושבת שהדבר הזה הוא ממש הבסיס של לזוז הצידה - לראות את עצמי בנפרד מהאחר וממה שקורה לו (רק ככה אפשר לזוז מזה) ולראות מה קורה במציאות לעומת מה מתקיים במערכת שלי (כי רק ככה לומדים לקחת אחריות על עצמנו).
כשיש לך את שני העמודים האלה את יכולה לבחור אם לזוז הצידה. כשאין לך אותם, לא משנה כמה תרצי לזוז מזה - לא תוכלי. אז אני מלמדת אקטיבית את הצמחת העמודים ומשאירה להם לבחור מה לעשות בזה אחר כך.
אם את צריכה דוגמה תגידי.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא יוליקו אבל אשמח לדוגמא

[יולי_קו]

אשמח לדוגמא.
לקטנה שלי אופי ג׳ינג׳י, והיא מתרתחת על כל פיפס. במיוחד כשחם לה/עייפה/נדמה לה שמזלזלים בה/... האח והאחות שלה גם הם לא תמיד שיות תמימות, וקשה לי לעזור לשלושתם ׳ללכת צעד אחורה׳ או ׳לזוז הצידה׳ כשמתחיל ׳אירוע׳ של התלהטות.

[ציל_צול*]

דוגמה...
קטנתי חזרה הביתה ודיווחה שהיא כבר לא הולכת לבית הספר עם חברה שהיתה הולכת איתה באופן קבוע ושנראה לה שהיא פשוט לא רוצה לבלות בחברתה בבוקר.
שאלתי איך היא יודעת מה הרצון של החברה. היא הסבירה שכאשר היא מגיעה לבית הספר היא רואה אותה שם משחקת עם חברות אחרות.
עניתי לה שיכול להיות שזה באמת הרצון של החברה אבל שיכולים להיות הרבה הסברים אחרים למה שקורה ונתתי כמה דוגמאות אפשריות מבלי לפסול את זו שלה. הדגשתי שזה שמשהו קורה עוד לא אומר שמה שאנחנו חושבים שקרה במוח של מישהו אחר באמת קרה בדיוק ככה.

אחת אחרת - אחד הבנים הסתבך עם איזה מורה שבכל שיעור נזף בו ולטענתו של בני הוא פשוט לא אוהב אותו. העלינו אפשרויות מה עוד יכול לקרות שם מעבר להיעדר חיבה. חלק ממה שהעלינו היה דברים שקורים למורה ולא קשורים לבני בכלל (בחיים האישיים או המקצועיים) וחלק ממה שהעלינו כן היה קשור. למשל שאולי שלמורה הזה קשה במיוחד כאשר נהיה חוסר קשב בכיתה והוא לא יודע איך להתמודד עם זה בקלות ולכן מסמן את החזקים כדי לאותת לשאר הכיתה את המסר שלו.
גם במקרה הזה, מצאנו המון אפשרויות לגמרי הגיוניות לפרש את המציאות, חלקן מסמנות נפרדות וחלקן מסמנות את הפרשנות.
כאשר הבן שלי יכול היה לראות את זה הוא הפסיק לשנוא את המורה רק כי המורה שונא אותו. הוא הבין שאולי זה בכלל לא המצב. היחסים שלהם השתפרו פלאים מאז ויום אחד הוא פשוט הודיע לי שהאפיזודה הזו נגמרה.

יש לי מלא כאלה. אני עושה את זה כל הזמן. אני גם מציפה תמיד פרשנויות נדיבות במיוחד ומסמנת שזו פרשנות נדיבה במיוחד ומציעה לבחור בה אם אנחנו במצב רוח נדיב בעצמנו. הילדים שלי באופן די קבוע מפרשים אחרים בצורה נדיבה וזה מאפשר להם להתנתק מהסיטואציה או לחלופין - ממש לסייע.

יולי, רוצה לתת דוגמה? קשה לי לעבוד עם הנחות כלליות לגבי ילדים, סורי...

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, מעולה, תודה. אני אשאל על הדוגמא שלך כי היא מוכרת לי אבל העמדה שלך מבלבלת קצת בעיני.
למה מבלבלת? אני ממשיכה עם דוגמא דומה:
אם אני מרגישה שיוסי לא רוצה יותר להפגש איתי לצהריים - ואני מכירה את יוסי וקולטת שם משהו - ואת תציעי לי פרשנות נדיבה של הענין, אני עשויה להרגיש ש:
א. את לא סומכת על התחושות שלי. תחושות הבטן לגבי מסר שמישהו משגר לי ללא אמירה ברורה.
ב. קשה לך לקבל את התחושה הקשה שלי (דחייה) - אז את מייפה את הדברים כדי שארגיש יותר טוב. אבל זה מרגיש לי לא אמין.

איך בעצם לא נופלים לבורות הללו?
הדוגמא של הבת שלך והחברה מוכרת לי מחיי הבנות שלי. ואני מנסה לחשוב על לזוז הצידה בלי לדחות את התחושה של ביתי שמשהו לא נעים קרה וגם לא את האפשרות שאכן החברה בחרה להתרחק. ממצבים שקרו אצלנו, כשהבנות אכן מכירות טוב והיו חברות, סביר שאם ביתי מרגישה דחייה זה אכן כך.
משהו בלהציע לה אפשרויות אחרות מרגיש לי כמו לבקש ממנה להתכחש לתחושות שלה לגבי יחסים. ולכן - לא נכון.
אחד הדברים שלמדתי מהיחסים שלהן עם חברות זה לסמוך על הפרשנות בטן שלהן. ולכן אני חוששת שסוג כזה של פתיחת הסברים שונים עלול להרחיק מהפרשנות המיידית שלהן.
ואני חושבת בכלל על מחשבות נדיבות. לדעתי הן רצויות תמיד עם אנשים מסוימים, כשבאמת ברור שיש כוונות טובות או לפחות ניטרליות.
אבל כשאני נתקלת במישהו שהכוונות שלו לא טובות (נניח מוכן ללכלך על קולגה כדי להתקדם), אז לא, אני לא אחשוב עליו בנדיבות.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ממשיכה את השאלה:
נניח שהבת שלך - מלאה במחשבות טובות - ניגשת לחברה ומדברת איתה על כך: מציעה לה להמשיך ללכת יחד בבוקר או סתם לשחק, והחברה לא מגיבה בחיוב. כלומר, באמת מבהירה שכבר לא רוצה להיות חברה.
איך זזים הצעדה מזה?
מה היית מציעה לה בשלב הזה? הרי כבר אין הרבה מקום לפרשנות.

[ציל_צול*]

אז ככה...
ראשית, התגובה ההורית הכי נפוצה שלי לסיפורים של הילדים זה הנהון והמהום או שאלות סקרניות אמיתיות שמרחיבות את הסיפור. רוב הזמן אני לא "מחנכת" אותם על הגב של הסיפורים שלהם.

מתי אני מתערבת? כאשר בתור אמא אני ממש חשה את הדרמה מתהווה. אני בטוחה שגם את מכירה את זה... שילד מספר סיפור ואת יכולה לזהות מהבטן שהוא מגזים אותו או מנסה לבדוק מולך משהו.

שנית, אני ממש לא פוסלת את תחושת הבטן שלה. אני תמיד אומרת - בהחלט יכול להיות ש... - וגם באמת מתכוונת לזה, לפני שאני ממשיכה. המטרה של האפשרויות הנוספות היא לא לשלול את הפרשנות שלה אלא להציג לה אפשרויות נוספות.
אם היא זקוקה לפרשנות שלה היא תתעקש עליה ואני אשחרר מייד. אם היא לא, והיא תשתף פעולה עם המהלך שלי, אני אדע שיש שם פתח לסוג הזה של שיחה.
ובטוח שאני טועה חלק מהזמן ויוצרת מה שאת מעלה כאן, אבל זה לא ממש אכפת לי. אני מעדיפה את הטעות הזו, בפעמים שהיא אולי מתרחשת, על ילדה דרמטית שלא לצורך.

שאני נתקלת במישהו שהכוונות שלו לא טובות (נניח מוכן ללכלך על קולגה כדי להתקדם), אז לא, אני לא אחשוב עליו בנדיבות
לא חושבת שזו חוכמה גדולה לפרש בנדיבות את מי ש"מגיע לו". זה כמו לעשות שלום עם מי שאינו אויב.
כל הרעיון של פרשנות נדיבה הוא לעשות מהלך שמיטיב איתך, לא עם השני, ולכן בכלל לא משנה אם לשני מגיע או לא. כשאת רואה למשל את המצוקה החברתית של הקולגה הזה, או את הקנאה האנושית שלו, או את חוסר הביטחון שלו, את עושה טובה לעצמך ולא לו ולכן פרשנות נדיבה (אם יש בכוחך לתת אותה) לא קשורה לצד השני אלא למצב שבו את נמצאת.

מעבר לזה, וזה החלק שנוגע לאינטואיציה, פרשנות נדיבה לא נועדה כדי לדחוק אינטואיציה. היא נועדה כדי להפריד עובדות (מה שקרה) מכל השאר ולעודד בדיקה אמיתית וכנה של השאר. ואם בדיקה לא מתרחשת אז להניח הבנה שהרבה דברים אפשריים. האינטואיציה שלנו היא לא איזה מדד מדויק למשהו. מישהו שנרתע מעימות או וויכוח יזהה אצל השני רצון לא נעים ולא מבורך להתעמת הרבה יותר בקלות ממי שלא נרתע מעימות.
אפילו התנסות מוקדמת סמוכה יכולה להשפיע על זה. סיפור קטן - פעם עבדתי בחנות חיות ומישהי קנתה חיה, רצתה להחזיר אותה (זה אסור) וכאשר מבוקשה לא ניתן לה איבדה את זה לגמרי והתחילה לאיים עלי. זה היה נורא.
שבוע אחרי זה הגיעה מישהי ורצתה להחזיר חיה. היא דיברה ממש יפה ובקור רוח אבל המערכת שלי היתה נפיצה ומצאתי את עצמי אומרת לה בשכנוע מוחלט שלא תרים עלי את הקול ושלא תאיים עלי. בן הזוג של הגברת הגיב בהשתוממות ואמר לי - היא בכלל לא איימה עליך, מה קרה לך?
ורק אז תפסתי מה קורה לי. וגם אז, בגלל העוררות המוגברת, לא שחררתי את זה והתעקשתי שהיא מאיימת עלי כי המערכת שלי נדרכה.

אני לא רוצה לתת לילדים שלי את ההרגשה שהאינטואיציה שלהם בסיטואציות חברתיות תמיד לוקחת. או בכל סיטואציה אחרת. אינטואיציה ותחושת בטן הן עוד סוג של מידע ששווה מאוד להקשיב לו. אבל להעדיף אותו על פני כל דבר אחר או לקדש אותו? ממש ממש לא!

איך זזים הצידה מדחייה?
זה די קל, האמת, אם לא שכנעו אותך אי אז בילדותך שדחייה היא דבר נוראי שמשפיל אותך, אלא פשוט העדפה שונה של אדם אחר. את מבינה שאדם אחר מעדיף משהו אחר והולכת לחפש לך חברים אחרים. את יכולה להקדיש פרק זמן כלשהו ללהיות עצובה על סיום הקשר ולהתגעגע או משהו כזה, אבל לא להתרסק מזה.
אם הבת שלי תהיה הרוסה מדבר כזה אני ארגיש סוג של כישלון הורי שלימדתי אותה שאם מישהו לא רוצה להיות איתה זה אומר משהו רע עליה או מביך או משפיל.
בגידול טוב של ילדים הם אמורים ללמוד להרגיש במלואם את הרגשות שלהם, להזדקף ולהמשיך הלאה. אין בכלל ממה לזוז הצידה כי האדם השני כבר זז מהם. נשאר רק לזוז קדימה והלאה לתוך המשך חייהם. אין צורך לפרש, לא לכאן ולא לשם. רק לתמוך בתהליך של הפירוד כמיטב יכולתי וזהו.

בואי ניקח סיטואציה הפוכה. נגיד שחברה מבקשת את קירבתה והיא לא רוצה והחברה נכנסת מזה לדרמה ומנסה למשוך את בתי פנימה. מזה כן אפשר וצריך לזוז הצידה.
זה המקום שבו כדי לזוז הצידה הייתי מזכירה לבתי אמפטיה. מזכירה שזה שלפעמים כשמישהו לא רוצה אותך ואתה רוצה אותו זה לא נעים ומעודדת אותה לזוז הצידה בעזרת הפגנת אמפטיה לקושי של החברה.

ואכן היה לנו מקרה כזה. לבן שלי. ילד אחר נדבק אליו כמו מסטיק והוא מאוד לא רצה בחברותו. הילד הלך אחריו בדרך מבית הספר הביתה (ממש שינה בקיצוניות את המסלול שלו) והציק לו בבית הספר והיה מאוד קשה.
הבן שלי בחר להתעמת, להתעלם, להתרגז ומה לא...
אמרתי לו - שמע, זה קשה לו. זה ילד חדש יחסית והוא לא מוצא את מקומו והוא מקווה שטוב לבך יגרום לך להיכנע. בני ניסה בתחילת הדרך להיות לו חבר כשאף אחד אחר לא רצה והילד סירב לקבל את זה שהחבר היחיד שהוא חשב שיש לו בוחר להתרחק ממנו.
דיברנו על זה ארוכות והצעתי לו לומר בצורה עניינית וברורה ובלי זעם ותסכול שהוא רוצה ללכת הביתה עם חבר אחר ורק איתו ושהוא מרגיש שזה ממש קשה לו להנות ככה מבית הספר. לא היתה שיחה כי הילד השני לא הגיב, אבל בני הצליח לגלות אמפטיה, להיות ענייני וברור מאוד, לדבר על עצמו ומה שהוא רוצה ולא על הילד השני (בלי להגיד - אני לא רוצה להיות איתך, אלא - אני רוצה להיות עם חבר אחר ורק שנינו) וזהו. הבעיה נפטרה. אחרי חודשים של מאבק שלו שבו לא התערבתי הרבה זמן. הוא זז רגשית מהמצוקה בעקבות אמפטיה ורגיעה רגשית כללית ויכול היה למצוא מילים ברורות והתנהגות שמגבה אותן וזה עבד.

[תמי*]

תודה צילי על הדוגמאות והפירוט, זה מאוד עוזר לי להבין את הדינמיקה של לזוז הצידה.
וגם לחשוב על מחשבות נדיבות (:
הייתי אומרת - תגידי אם זה מדויק גם מבחינתך? - שהמחשבות הנדיבות הן לא על האדם וכוונותיו דווקא, אלא על הסיטואציה והקשר שלה אלי.
נניח בדוגמא של הקולגה: הנקודה היא לא לפרש את ההתנהגות שלו בצורה נדיבה שלא תואמת למה שאני מכירה לגביו מהעבר (הוא רוצה לסייע לי, הוא רוצה שנשתף פעולה כדי ששנינו נצליח, הוא מבקש שאעשה משהו במקומו כדי שיוכל לתרום לפרוייקט חשוב אחר) - זה עשוי להוביל למצבים לא טובים בשבילי בכלל - כפי שכבר קרה. אלא הרעיון הוא להתבונן על הסיטואציה, להבין מה קורה, בלי להסיק ממנה דברים כואבים לגבי עצמי.
נכון?
לגבי תגובות הוריות:
"ראשית, התגובה ההורית הכי נפוצה שלי לסיפורים של הילדים זה הנהון והמהום או שאלות סקרניות אמיתיות שמרחיבות את הסיפור."
כשאני ככה - זה הכי טוב. ממש.
"מתי אני מתערבת? כאשר בתור אמא אני ממש חשה את הדרמה מתהווה. אני בטוחה שגם את מכירה את זה"
כן. מכירה ומבינה. בהקשר כזה אכן כדאי להציע עוד זויות מבט.

"האינטואיציה שלנו היא לא איזה מדד מדויק למשהו"
מסכימה, אבל.... לא רק שלעיתים קרובות היא כן מדויקת, אלא שבהקשרים חשובים בחיינו אנחנו מחונכות להתעלם ממנה - ובדיוק את זה חשוב לי למנוע. כי אני חושבת שבהקשרים הללו תחושת בטן יכולה ממש להציל.
אני חווה את זה עכשיו עם ביתי המתבגרת. אני רואה איך יש לה תחושת בטן מעולה ביחס למבטים ולהתנהגויות של הנערים והגברברים שהיא פוגשת. אנחנו מדברות על זה, ואני מאוד מעודדת אותה לפתח את היכולת הזו להבין סימנים, לקלוט מסרים לא מפורשים ולסמוך על תחושת הבטן שלה: עם מי היא יכולה להיכנס לסיטאוציה פגיעה יותר ועם מי לא. אני מתרשמת שיש לה את היכולת הזו - קול פנימי שלדעתי יכול להתפתח באופן אורגני (ביחד עם הגוף) - אם לא משבשים את התהליך.
ואני רואה איך בקלות זה עלול להתקלקל, כי לאנשים מסביבנו (קרובי משפחה, חברים וחברות, מורים) קשה לקבל את תחושות הבטן הללו. את הידיעה הפנימית שלה. יש איזו נטייה להציע פרשנויות אחרות: לא, הוא לא באמת נעץ מבט בציצי שלך, הוא בחור טוב. והנער הזה שהעיר הערה נבזית ואת הרגשת שם אלימות מבעבעת - לא, זה רק מין גיל כזה והוא בטח לא התכוון. ומהצד השני: את מתכוונת לבלות עם X לבד ב- Y? תיזהרי, תשמרי על עצמך.
מבינה איזה סוג של פרשנויות מטריד אותי? לעיתים הן מאוד נדיבות, באות מכוונות טובות ומכוונות רק לטובת ביתי. ובכל זאת עצם ההצגה שלהן נראית לי טעות.
ברור לי שאת לא מתכוונת לכאלה בכלל.
אבל כתבת:
"אני לא רוצה לתת לילדים שלי את ההרגשה שהאינטואיציה שלהם בסיטואציות חברתיות תמיד לוקחת"
אז אני עכשיו כן רוצה לתת לבנות שלי את ההרגשה שהאינטואיציה שלהן תמיד לוקחת. אני מסכימה איתך שזה אומר שיהיו טעויות. אבל לדעתי הן עדיפות על ההיפך - לפחות בשנים הקרובות.

לגבי דחיה:
"בגידול טוב של ילדים הם אמורים ללמוד להרגיש במלואם את הרגשות שלהם, להזדקף ולהמשיך הלאה. אין בכלל ממה לזוז הצידה כי האדם השני כבר זז מהם. נשאר רק לזוז קדימה והלאה לתוך המשך חייהם. אין צורך לפרש, לא לכאן ולא לשם. רק לתמוך בתהליך של הפירוד כמיטב יכולתי וזהו"
מסכימה. נשמע לי מאוד נכון.
"אחרי חודשים של מאבק שלו שבו לא התערבתי הרבה זמן. הוא זז רגשית מהמצוקה בעקבות אמפטיה ורגיעה רגשית כללית ויכול היה למצוא מילים ברורות והתנהגות שמגבה אותן וזה עבד"
דוגמא מצוינת. מה שהיא מוסיפה, מבחינתי, זה את ההבנה שלפעמים אי אפשר מיד לזוז הצידה ואי אפשר לדחוף את הילד לזוז הצידה: "הבן שלי בחר להתעמת, להתעלם, להתרגז ומה לא"
ומהצד השני זה לא אומר שאם לא זזים הצידה מיד אז אי אפשר לזוז הצידה בהמשך.

[לב_שומע*]

לא צילי, בינתיים ובכלל - אני נוטה להאמין שאילו היה ניתן לכמת את זה על סולם מספרי, נשים שונות כאן היו ממקמות את עצמו באופן שונה ביחס לשאלה עד כמה אינטואיטיבי להן לסמוך על האינטואיציה שלהן, עד כמה אוטומטית להן הידיעה הפנימית וההליכה איתה. עד כמה ברור להן באיזו סיטואציה האינטואיציה והיא לבדה היא הקובעת ובאלו סיטואציות הן מערבות קולות נוספים.
אני חושבת שאת מה שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו לעתים אנחנו פחות טורחות להעביר באופן מילולי לילדים שלנו וטוב שכך. זה עובר מעצמו. חלק גדול ממה שהורים ממלילים לילדיהם הוא התובנות שהם עבדו עליהן, שלקח להם זמן ללמוד.

לכן, נראה לי הגיוני מאוד שאני למשל כמעט תמיד אשדר לילד שלי שאני לגמרי בצד שלו כאשר הוא מספר לי על סיטואציה, ולרוב אבחר הפרשנות שלו. ודווקא זה מאפשר לו להעלות פרשנויות אחרות כאשר הן מתאימות. או לבחון מחדש בזהירות את שלו. והורה אחר יבחר אחרת. להדגיש צד אחר.

אני חושבת שפשוט יש כאן מרכיב שהוא מאוד מאוד אינדיבידואלי.
הילד שלי כמעט לא נוטה לדרמות. והוא ואני שנינו זקוקים לחיזוק של המקום שלו ושלי בעולם.
זה לא שאין לו. זה רק שמה שמתאים שם הוא תמיד חיזוק חוזר. לא איתגור.
אז את זה אני נותנת.
וזה אף פעם לא יותר מידי לו או לא מתאים.

ישנם ילדים שהשורש הבסיסי שלהם בעולם, העוגן הפנימי שמה שהם חושבים - זה כך נטוע חזק יותר. סבבה, אותם ההורים שלהם יגדלו אחרת. (-:

[ציל_צול*]

לבבית, נראה לי די ברור (אולי לא?) שזה מהסוג של "רק על עצמי לספר ידעתי" ושלא לי ולא לאף אחת אחרת (אני מקווה...) אין ציפייה שהדרך שלי תתאים למישהו אחר או שיש פה איזו אמירה גורפת לגבי הכלל.
אני כותבת בלי נחת כי אני בלחצים שונים ומשונים אז אני לא מחפשת את ההתנסחויות הכי עדינות והכי אישיות אבל נראה לי שמי שקוראת כאן ומכירה אותי מבינה לגמרי שהכל אישי גם בעיניי ואמור להיות אישי גם בעיניה.

תמי, אענה לך בשמחה יותר מאוחר. קראתי אותך בעניין.

[לב_שומע*]

זה בדיוק מה שאני כותבת.
מתוך מחשבה שדרך ההסתכלות שלי עשוייה להתאים גם לאחרות. אולי ולפעמים.
לכן כשקראתי אותך קראתי בהנאה, וממש לא הייתי מוטרדת מהשאלה האם זה בדיוק מה שאני עושה ומה שנכון לי או שלא.
אני מציעה את הזווית הזו, אם במקרה למישהי זה מתאים.


כאשר הצורך הוא שלי לסדר לעצמי הכרה בכך שישנן זוויות אחרות, בדרך כלל אני מנסחת אותו אחרת. וכותבת באופן הרבה יותר אישי. על עצמי. לא כדוגמא אלא כרעיון המרכזי.

פה כתבתי מתוך מחשבה שאולי זה יכול להיות חלק מהתשובה לשאלה (ואולי לדעתך לא, או לדעת תמי לא, אני מכירה חלק מכן היכרות קרובה וחלק רופפת יותר).

אם הובנתי פה אחרת אז סורי..

[תמי*]

מבחינתי ברור שהכל מסופר מנקודת מבט אישית. אני מאוד אוהבת סיפורים אישיים ודיונים שנשענים על בסיס אישי, ועבורי הם רלוונטיים - גם כשהאישי המסויים מאוד שונה ממני.
הקיצור, צלצול, ולב שומע - אנא המשיכו ותנו את נקודות המבט הייחודיות שלכן -אם מתאים.

[ציל_צול*]

המחשבות הנדיבות הן לא על האדם וכוונותיו דווקא, אלא על הסיטואציה והקשר שלה אלי
המחשבות הנדיבות הן מה שאת צריכה כדי להרגיש טוב. הנדיבות היא בעצם כלפי עצמך, דרך אדם אחר. לפעמים הן תהיינה על האדם (אם את מכירה אותו ובאמת אפשר לפרש אותו בנדיבות. למשל, אם את יודעת שהוא עובר תהליך גירושין והוא לא במיטבו) ולפעמים הן תהיינה על הקשר שלך לכל מה שקרה. לפעמים נדיב זה להוציא את עצמך החוצה ולפעמים נדיב זה ההפך - לערבב את עצמך פנימה (דוגמה - הוא מוציא עלי משהו כי רבנו קודם ולא פתרנו את זה עדיין. לא כי הוא אדם מגעיל).
האמירה שלי מול עצמי היא ממש מרשלית - how can we make life better? - ומשם אני יוצאת לתחום הנדיב, כי זה כמעט תמיד משפר את חיי וגם את החיים של אחרים סביבי. ואני תמיד דבקה רק במה שאותנטי. אני נגד מוחלט להתבחבש בזה כדי להעלים מה שלא נוח או לא נעים.

לא רק שלעיתים קרובות היא כן מדויקת, אלא שבהקשרים חשובים בחיינו אנחנו מחונכות להתעלם ממנה - ובדיוק את זה חשוב לי למנוע
בהקשר הזה אני מאמינה רק בדוגמה של ההורים. נגיד... הילדים שלי, לא משנה מה הם לא ילמדו להתעלם מזה. לא משנה כמה העולם וחברים יגידו שכדאי. אולי אני טועה אבל ככה נראה לי, ונוכח איך שאני חיה, מולם ואיתם, אני פשוט לא צופה שהבעיה הזו תנחת לפתחם.

בהקשרים הללו תחושת בטן יכולה ממש להציל
נקודה חשובה ושווה משפט או שניים. כאשר מדובר באינטואיציה לגבי סכנה או משהו שצריך להיזהר בו - אני תמיד בעד האינטואיציה ואני בעדה דבר ראשון. הנחת המוצא שלי היא שבמקרים כאלה של נורת אזהרת פנימית קודם כל עוצרים, מתבוננים, לוקחים צעד אחורה אם צריך. תמיד אפשר להיכנס שוב לאזור הזה שנחווה לפני רגע כמסוכן אם שינינו את דעתנו. ההפך... קצת פחות אפשרי חלק מהזמן.
דיברתי על אינטואיציה בהקשר שבו היא עלתה - של יחסים חברתיים פשוטים שגוררים הרבה פעמים אכזבה, היעלבות, עצבות וכאלה...

_אני רואה איך בקלות זה עלול להתקלקל, כי לאנשים מסביבנו (קרובי משפחה, חברים וחברות, מורים) קשה לקבל
את תחושות הבטן הללו. את הידיעה הפנימית שלה. יש איזו נטייה להציע פרשנויות אחרות_
כאשר אנשים קרובים ואהובים מנסים את זה על הילדים שלי אני חותכת אותם בלי מצמוץ ממש בחדות ואף בגסות.

לצד זה, הרבה פעמים אנחנו עצמנו עושות סלט מהדברים האלה שלא בטובת הילדים.
לוקחת דוגמה מהדברים שלך (ומבינה שיכול מאוד להיות שבמקור זה היה הרבה יותר מורכב ולגמרי דורש תגובה כמו שהצעת).

לא, הוא לא באמת נעץ מבט בציצי שלך, הוא בחור טוב
זה לא משהו שצריך לפרש אחרת בכלל. כלומר, אם מישהו נועץ מבט בציצי שלי... הוא בחור רע? זה רע? זה מגעיל?
למה שלא נלמד את הילדים שלנו שאם מישהו נועץ בהם מבט זה עניין שלו?
פה באנגליה יש חינוך מאוד חזק ללא להסתכל על אחרים ובטח ובטח שלא לנעוץ מבט. אבל מי אמר שהתרבות הזו חייבת לשלוט?
נעצו בי מבט ברחוב או בעבודה? אני מוחמאת. מישהו יגיד לי - הייתי מת לזיין אותך - אני מוחמאת.
חלק מהזמן זה מאיים ולא נעים ואז צריך להגיב על זה בדיוק. לא על הפעולה.
ללמוד להגיד - מצטערת, אני מקווה שאתה מכוון למשהו טוב אבל זה ממש לא נעים לי ובמקום שבו אנחנו נמצאים זה גורם לי להרגיש אי נוחות. במקום לשפוט לרעה את האומר אני מלמדת להגיד מה מרגישים. מה אנחנו מרגישים!
אני לא רוצה ללמד את הילדים שלי שכל מבט מיני עליהם הוא רע או אומר משהו רע. זה בעיניי חינוך למיניות בריאה.
זה יותר מורכב ממה שאפשר להעביר כאן בכתיבה, אני מודעת לזה, אבל חשבתי שבדיוק בהקשר הזה של פרשנויות שווה להתעכב על זה.
בתי אהובתי... מישהו חושק בך? מישהו רוצה אותך? מישהו חומד את הגוף שלך? זה לא דבר רע אפריורית. זה לא דבר טוב רק אם את במקרה גם חושקת בו. זו תגובה אנושית בסיסית ובריאה. תלמדי להתמודד איתה אם היא גורמת לך לחוש לא בנוח. תלמדי להבין מה במכלול שלה גורם לאי הנוחות ושימי את זה במילים.

מזכיר לי את התקופה הארוכה שבה חינכו הורים להגיד לילדים "זה לא נעים לי", במקום להסביר בדיוק בדיוק מה זה עושה ולמה בדיוק עכשיו זה לא רצוי לי.

לפעמים אי אפשר מיד לזוז הצידה ואי אפשר לדחוף את הילד לזוז הצידה
ממש ממש ממש.

ומהצד השני זה לא אומר שאם לא זזים הצידה מיד אז אי אפשר לזוז הצידה בהמשך
בוודאי!!! לדעתי הרבה פעמים תנועה טובה הצידה באה אחרי מצב שבו לא הצלחנו קודם ואי הנוחות שלנו נהייתה גם יותר גדולה אבל גם יותר ברורה.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי אני ככ מסכימה עם מה שכתבת על התגובה למבטים ולמחמאות בהקשר המיני.
זה בדיוק מה שרציתי להגיד: לא המבט על הציצי עצמו הוא הבעיה. הכלל לא. כל השאלה היא איך הוא מרגיש עבורי (או עבור ביתי) - בתחושת הבטן, באנרגיות שעוברות שם (בישראל: שריקות, ליקוקי לשון ועוד - לא משהו מעודן. הכל טרי משבת אחרונה בים. ולצערי לא היה מכוון כלפי, אלא כלפי ביתי המתוקה שהפכה לנערה ברגע).
אז אם מישהו מסתכל עלי במבט נוטף חשק - מעולה. אני מרגישה את האנרגיות הטובות של החיים. אני אוהבת את זה גם אם הבן אדם זר גמור ולא מושך אותי בכלל.
אבל אם אני מרגישה משהו לא טוב שם - אנרגיות של השפלה או אלימות - אני נרתעת.
ואת ההבחנה הזו אני רוצה לחזק.

אני מסכימה איתך שהדוגמאות של ההורים והגישה שלהם הן קריטיות. אבל אני מגלה בשנה האחרונה שככל שביתי גדלה, לכוחות החיצוניים יש השפעה גוברת. גם זה טבעי - זה גיל שהדעה החברתית חשובה מאוד. ואני מוצאת שעכשיו יש חשיבות לשיחות מפורשות, לא רק לדוגמא שלי. ויש חשיבות רבה לחיזוקים שאני נותנת לה בענין הזה, לתמיכה שלי באופן שבו היא מפרשת את הדברים והאופן שבו היא חווה אותם.
כתבת:
״תלמדי להתמודד איתה אם היא גורמת לך לחוש לא בנוח. ... שימי את זה במילים.״
אני מאוד אוהבת מילים. אבל אני חושבת שלא תמיד הן נדרשות. לא תמיד צריך לתמלל. לשים את המילים כמטרה.
אני מתכוונת שוב להתנהגות שגורמת לה לחוש לא בנוח במובן של אלימות סמויה או השפלה או ביזוי. (מאוד נפוץ בגיל הזה בישראל.)
היא מסמנת את זה ומתרחקת כמו מאש. ולא תמיד יודעת להסביר מה בדיוק (לפעמים זה טון או תנועה).
וזה בסדר.
מבחינתי לא חשוב שתדע להסביר, אלא חשוב שתדע לסמוך על הפרשנות של עצמה ותעז לפעול במהירות.
ומצד שני, אני רואה שכשהיא פוגשת במיניות בריאה - היא לא מרגישה לא בנוח. אולי מופתעת או נרגשת, אבל לא נרתעת. וגם זה לעיתים מעורר תגובות לא נעימות בסביבה.
תגידי - אז איך חושקים באנגליה בלי מבטים?? מה עושים במקום?

[ציל_צול*]

תמי, התגובה הראשונה שלי, ושאני מלמדת ממש באופן אקטיבי, לאלימות או אי נוחות גדולה היא להתרחק. ממש מיידית ובלי שום צורך להסביר. מה שכתבתי עלה בעקבות המחשבה על סיטואציות שבהן קשה להתרחק, או יש תחושה שזה קשה או שזה נתפש כמסוכן, ושנדרשת תקשורת. ילד בכיתה שמתנהג לא נעים. קולגה בעבודה של בני נוער. מישהו בתנועת נוער... כל הסיטואציות בהן יש יחסים והשני כנראה חושב שזה קטע משום מה.

באנגליה יש קצוות. או שעושים משהו מגעיל, הרבה פעמים תחת שכרות, או שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. הפלרטוט הרגיל הוא די נעים, למרות שרבות פה טוענות שאני פשוט חיה על פלנטה אחרת. זה יכול להיות. רוב חיי לא הייתי מוטרדת ובהחלט פחות מוטרדת מאחרות.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

״רוב חיי לא הייתי מוטרדת״

הנה מתחברות במשפט שלך המשמעויות השונות: אי אפשר להבין ממנו אם התכוונת לומר שלא הטרידו אותך, או שאת פשוט לא מוטרדת מתגובות כאלה.
זה נחמד. בעצם את אומרת שאפשר לזוז הצידה ולא להיות מוטרדת (:

[ציל_צול*]

תודה על זה. גרם לי לחשוב ואני חושבת שזה באמת גם וגם. גם סביר שהייתי פחות חשופה להטרדות וגם על חלקן שמתי פס ולא קיטלגתי אותן בשום מקום (אם הן נתפשו אצלי סתם כגועל נפש ולא כמשהו מאיים).

אחד הדברים שהדף הזה מלמד אותי זה שיש הרבה סוגים של תזוזה הצידה. יש משהו חיצוני ופיזי (ממש ללכת ממקום או מאדם), יש משהו חיצוני אבל לא בדיוק פיזי (לסיים את חלקי בשיחה למשל), יש תנועה פנימית שאף אחד לא קולט אותה בחוץ אבל היא יחס למישהו בחוץ, ויש משהו שבו אני זזה הצידה מהרגשות שלי או מהפרשנות שלי.
לי אישית כולם מרגישים פחות או יותר אותו דבר והם דורשים ממני מיצוב חדש מאוד דומה כדי לעשות את זה.