לב שומע

[לב_שומע*]

מצ'רה, כתבתי אתמול ונמחק. באסה..
תודה על הסליחה ומה שנקרא "לא צריך" והבנתי לגמרי מאיזה מקום את כותבת. וגם שמחתי שכתבת. פשוט התגובה שלי היתה בו זמנית עניין בזווית שאת מביאה ופגיעות מהמקום שאני נושאת איתי.

אם הכל טוב זה הכי חשוב. (-: לי כרגע. (-:

ובכל זאת, שאלה - כתבת גם עכשיו על משהו אחר שזה נראה לך נפוץ. זה נפוץ בעינייך? כי איכשהו חשבתי שפיזרתי מספיק רמזים ככה שיובן שבדקויות ובניואנסים ובעוצמות, זה ממש לא נפוץ בעיני. אני יכולה לדמיין למה את מתכוונת במלים זה נפוץ. שלי - אחר בעיני. זה עובר איכשהו?
וגם: איתך, משום מה מאוד ברור לי שאת זוכרת סיפורי עבר שסיפרתי. ומחקתי כאן. זוכרת שהגבת עליהם מידי פעם תגובות קצרות שהיו נעימות לי מאוד.
אולי את לא זוכרת? ומגיבה למה שאת קוראת עכשיו?
ואולי גם אז ראית אותם אחרת ממני, והגבת איפה שהתאים לך?

[מצ'רה*]

זוכרת שסיפרת סיפורים משפחתיים - לזה הכוונה?
אבל כאן הגבתי למה שכתבתי כאן.
תקשיבי נראה לי שהסתבכתי פה. איכשהו האותיות של המכחול שלי יוצאות יותר כאן מדי עבות, לא משנה למה אני מתייחסת.
כאילו למלים שלי כאן יש יותר כוח ממה שאני מתכוונת. והן יוצרות אפקט יותר חזק.

גם אז ראית אותם אחרת ממני, והגבת איפה שהתאים לך?
האמת שאני לא זוכרת איך הגבתי... אז לא יודעת לענות

[הולכת_והרוח_בפניי*]

לב- תודה רבה. את צודקת בהמון דברים (אני אמנם לא בת יחידה, אבל אחי החליט לפני שנים שהוא עוזר בדיוק בכמה שמתאים לו באותו הרגע, ולפעמים זה קורה, ופעמים זה מעט, ולפעמים זה כלום בכלל. והפלא הוא - שאמא שלי הולכת מולו על קצות האצבעות. העיקר לא להגיד משהו שירגיז אותו, לא להעלות לו על הסעיף. לי זה נורא בולט, אבל אני לא מכירה דרך לשקף לה את זה, כי כל מה שיוצא לי זה "אמא, נכון שלבן שלך שלא שם עלייך לא היית חושבת לתת אפילו חצי מההרצאה שקיבלתי עכשיו?")

לגבי הניתוק - זה מסקרן אותי. אני באמת לא מעוניינת בדיכוי, אבל האם כל נתינה כזו היא דיכוי? אני נזכרת בסיפור על איש שישב בנתב"ג והוציא חפיסת וופלים, הניח על הכיסא שלפניו והתחיל לאכול מהן, ופתאום האדם שיושב מולו גם כן משך מהחבילה ואכל. האיש התעצבן, לקח עוד וופל, וגם האדם מולו. אחרי עוד סבב, ה"זר" הגדיל לעשות, הוציא את הוופל האחרון והציע למספר... מסתבר שלמספר רק היה נדמה שאלו הוופלים שלו, הוא לא הוציא כלום מהתיק (הוא גילה את החבילה בתיק אח"כ), הם היו של "הזר הפולש"...מה שאני מנסה להגיד הוא, שאם הייתי מסוגלת לנתק את עצמי מההקפצות שנוצרות אצלי בגלל ההורים, ולהרגיש, מה שאפשר לדעתי להרגיש בסיטואציות אחרות, ש"היא אמרה, אז מה", היה לי קל יותר להבין מה הצורך שלה ולנסות למלא אותו, כמידת רצוני ויכולתי. למה זה חשוב לי בעצם? גם כי באופן כללי הייתי רוצה להיות פחות מוקפצת מכל מה שמישהו אומר (ובינתיים האלטרנטיבה האחרת שמתקיימת, אם אני לא קופצת, זה שאני מתעצבנת בפנים - אולי נראה אלגנטי יותר, אבל לא הכיוון אליו אני חותרת), אני כן רוצה לגמול לאמא שלי טובה, שעמלה על הגידול והחינוך שלי - וגם כי ברור לי שהבן שלי רואה הכל מהצד. והייתי רוצה לקוות שהוא יפנים במידת מה את היכולת, הרצון, צורת הביצוע של עזרה לאדם זקן, שמה לעשות - כבר לא במיטבו בהרבה בחינות. אז ברור לי שיש ערך גם לזה שהוא רואה שאני שמה גבול ואני רואה גם את עצמי, אבל אני עדיין מחפשת מה יהיה התמהיל הנכון...

קראתי את מה שכתבת על אמא שלך וכישורים ולמידה. גם לי יש כמה נקודות שבהן אני מרגישה ש"ההורים לא לימדו אותי" - תרצי לספר לי מה את עשוה בעניין (אני מחפשת פה מילים - אולי לא "עושה"? אולי מתמודדת, חושבת, לומדת...אני מקווה שזה קצת ברור)

[אישה_במסע*]

והפלא הוא
אבל למה זה פלא? זה ככה אצל המון אנשים. בעיניי אצל הרוב.

[לב_שומע*]

מתנצלת.. היו לי המון סיבות לא להיות פה.
עדיין, חזרתי לעצמי רק חלקית אחרי עטד מחלה. )-:

מצ'רה, אם מסובך אז פשוט נצא מהפלונטר, נעזוב אותו להסתבך עם עצמו, זה בסדר? סליחה ממש שרק עכשיו מגיבה וממש לא קשור אליך.

[לב_שומע*]

הולכת, מה אני עושה בעניין - בעיקר לומדת וזה תהליך הדרגתי להיעזר באחרים. לשאול ולהתייעץ ולחפש מידע ולבקש עזרה באופן אקטיבי בהשגת מידע מאחרים. זה תהליך וזה לקח לי זמן ללמוד לעשות את זה יעיל. סליחה ממש שלא מאריכה עכשיו.

[לב_שומע*]

הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה

[לב_שומע*]

היתה לי עכשיו סיטואציה מאוד לא פשוטה עם אבא של הילד שלי בדלת.

[לב_שומע*]

שמתי לב רק בדיעבד שתוך כדי און ליין תיפקדתי לגמרי לא ממקום של פחד. הייתי מאוד מציאותית ועניינית. מה שהפעיל אותי לא היה פחד. לא קטן ולא גדול לא סמוי ולא גלוי. וזה מאוד יפה. בייחוד שזה נחת עלי בהפתעה כך שהוציא ממני את החלקים הפחות גלויים.

ברגע שסגרתי את הדלת, הרגשתי רעד פנימי שמרעיד את כולי מבפנים. לא רעד שרואים אותו החוצה אבל מרגישים מאוד חזק בפנים. ועבר לי בראש - הוא ילך למשטרה הוא ילך למשטרה.
למרות שבפועל, הסיכוי שזה יקרה מאוד מאוד קטן לדעתי.

[לב_שומע*]

התקשרתי במיידי לשתי חברות.
למרות שאני רגילה להתאפק ולא לנחות על אנשים. וזה היה מצויין.

חשבתי על דברים שלמדתי פעם בלימודי תנועה - כשהאיילה כמעט נטרפת וניצלת, היא עומדת אחר כך ומאפשרת לכל האיברים שלה לרעוד. מה שעוזר לה להוציא את הטראומה מהגוף כך שהיא לא תישאר בגוף.

אז ישבתי לי לזמן מה ואיפשרתי לי להרגיש רועדת מבפנים, עם ובלי לשמוע משפטים מפחידים בתודעה. (זה שונה).

מה שעזר לי מאוד להגיע למקום הזה היה שאלה של חברה - ולקחת כדור הרגעה?
זה נתן לי פרופורציות, שכן, אנשים לוקחים לפעמים כדור הרגעה במצב הזה.
עזר לי להתפקס על עצמי.
דווקא השאלה הכאילו לא בדיוק..
הייתי צריכה את הקרקוע הזה בדיוק.

[שקופה_א*]

@}

[שקופה_א*]

רק רוצה לומר שקראתי, והרגשתי את הרעד הזה , המטלטל.
מקווה שהתאוששת.

[לב_שומע*]

תודה
כן. הרבה יותר טוב

[טלי_ב*]

שמחה לשמוע שכבר יותר טוב.
כל האירוע נשמע מטלטל ומרעיד אבל ההתמודדות שלך - נראה לי שלא יכול להיות טוב יותר...

[לב_שומע*]

איפה האייקון של הנשיקה מהווצאפ כשצריך אותו? (-;
תודה!!!!

[לב_שומע*]

תודה טלי ושקופה.
ומכאב לכאב - עוד זה מדבר וזה בא - סתם זה לא כזה איובי, אבל..

היה יותר טוב.
לא נגמר לגמרי אבל יותר קל על הלב.
הלכתי היום לקחת מדרסים בהתאמה אישית ששילמתי עליהם ולקחו לי טביעת רגל לפני ראש השנה.
פשוט היה נראה לי שהגיע הזמן.
קודם הייתי חולה תקופה ארוכה, כל מיני..

הלכתי שתי דקות מהחנות לאוטו, נהגתי חצי שעה, הלכתי עוד שתי דקות מהאוטו לבית.
ונוצר כאב ומתח ברגליים.

[לב_שומע*]

ואני מרגישה:
לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה

התחלתי עכשיו טיפול דל פסיעותרפיה גופנית.
למרבה התדהמה - הוא עוזר. בקטן ובפצפון כמובן.
אפילו לא ממש התחלתי כי לא ממש סגרנו דברים בסיסיים. (סוג של "חוזה" טיפולי, לא חוזה במובן הטכני).
וזה טוב לי.

זה מה שנתן לי את הכוחות בכלל ללכת לאיש של המדרסים.
משימה שדחיתי ודחיתי ודחיתי ושוב דחיתי.

לא מתאים לי להכניס עכשיו עוד אדם ועוד אביזר ועוד גורם לתוך המערכת. לא מתאים. לא.

[לב_שומע*]

מדרסים חדשים זה הדבר העיקרי שיש לרפואה הקונבנציונאלית להציע לי כרגע.
זו היתה ההמלצה החד משמעית של המומחה שהייתי אצלו ביוני (!!!!!!!).
ובכל זאת התעכבתי עם זה עכשיו.

היה לי משהו בפנים נגד מדרסים בהתאמה אישית שלא היה ברור לי עד הסוף בתוכי.
תמרוש בסביבה?
הדברים שמפריעים לי הם כאלה שהמערכת הפנימית שלי רגילה לדלג מעליהם כמו מעל גדר לא מאוד גבוהה כאילו הם לא היו.
חוסר הנוחות בבדיקה גופנית אצל רופא ילדים, הפחד מבדיקות דם, כאלה.
אני לא באמת נמנעת מבדיקות דם רק כי אני מפחדת מפניהן חוץ מזה שאני.. כן.
ככה זה.

[לב_שומע*]

היה לי דימוי על בסיס אדם אחד שהכרתי שאנשי המדרסים הם סמכותניים.
לוקחים טביעה בגבס, מחליטים איך לפרש אותה ומה לעשות עם זה, מביאים לך מדרס מוכן עם הנחיות מדוייקות כמה שמן ללכת איתו בכל יום, וזהו - תתרגל.
אני והתחושות שלי וההבנה שלי זה פרט קטן מאוד בסיפור.
גם אף אחד אחר לא יכול לחוות עליהם דיעה כי אורתופדים יודעים לרשום מדרסים אבל אין להם שום המלצה ספציפית מה בדיוק המדרס אמור לתקן ואיך.
כנ"ל אנשי מקצוע אחרים.

[לב_שומע*]

בקיצור - מסתבר שיש דבר כזה מדרסים ברוח באופן.
איש צדיק, כזה עם פרצוף של צדיק, קשוב מאוד מאוד. קלט אותי ממש.
אבל מה - לא מתאים לי, לא מתאים לי עכשיו.
לעזאזל הרציונאליות.
כבר הקרבתי את גופי על מזבח המדע כשהתעקשתי על טיפול הידרותרפיה שהרג אותי לחודש.
לא מתאים לי.
לא טוב לי.
ואם כבר המדע - הדבר העיקרי שהמומחה ההוא אמר זה שהוא לא יודע מה הסיבה שכואב לי.

[אישה_במסע*]

מה שכתבת בעזרה וסיוע - הפנית אליי? אני רואה את מה שכתבת כניתן לפירוש בשני אופנים מנוגדים לחלוטין.

[לב_שומע*]

צילי יקרה,
אפשר לעשות איתך איזה שיח צרכים קצר בדף שלך?
יש לי איזה צורך שאני סוחבת איתי כבר זמן ארוך מאוד ואין לי מושג איך להתחיל לפרק אותו.

[ציל_צול*]

בואי @}

[לב_שומע*]

מעולה, תודה!! (-:

כבר הרבה מאוד זמן, כשאני שואלת את הגוף שלי ממקום עמוק מאוד מה הוא צריך, עולה מאוד ברור התשובה - זוגיות.

זה חלק מהבקשות שלו בשביל להתרפא (למרות שאני ממש מבקשת שבלי תנאים.. ).

עכשיו, זוגיות זה הדבר שהוא הכי צורך, והכי רצון. מתכוונת כרגע רצון במובן של nvc, בטרמינולוגיה הפרטית שלי יש למילה רצון משמעויות רחבות בהרבה. וגם בה, הייתי אומרת שזה הדבר שהוא הכי צורך והכי רצון.

בפעם האחרונה שזה עלה באופן ברור מאוד, שברתי את הראש אין אפשר להפוך את זה מרצון לצורך.
בהנחה (אני מבינה נכון?) שרצון לא תמיד יוכל לבוא על סיפוקו אבל צורך הוא רחב ותמיד תמיד תהיה איזו דרך היפותטית לקבל אותו מהיקום. או שפיספסתי משהו?

[לב_שומע*]

היו לזה עוד המשכים אבל אולי עדיף לעצור רגע כאן ולראות עוד אופציות. (-:

[ציל_צול*]

אוי, נהדר, לבבית!
איזה כיף שהגוף שלך מדבר ככה באופן ברור ושיש איזו עקביות נעימה שמחזקת את התשובה. מקסים...

עבודת רקע תיאורטית קטנה לגבי צרכים ורצונות (זה לא לוויכוח או דיון, רק כדי להסביר איך אני רואה את הדברים. אם זה לא מתאים לך, פשוט תגידי) - זוגיות היא לא צורך, היא רצון.
כלומר, כפתרון, זוגיות "פותרת" כל מיני דברים, או במילים אחרות - מספקת כל מיני צרכים.
למשל... צורך בשייכות, או בשביל מי שחשובה לו מונוגמיה - צורך בסקס, או צורך בביטחון וכו' וכו'.
הצרכים שלנו הם מה שכולנו שותפים לו. כמו שינה, כמו אוכל, כמו אהבה.
הרצון בזוגיות הוא לא משהו שכולם שותפים לו אלא משהו שרק חלקנו רוצים (גם אם רבים מאוד מאוד) ולכן הוא לא צורך אלא רצון.

אז בתור התחלה, אני רוצה להציע לך לא להפוך אותו לצורך
בטח לא אם זה בא במאמץ, מה שאולי מסביר שזו לא הדרך?
במקום זה, את יכולה להשתמש ב"היררכיה" שאני מציעה לך כדי להבין איזה צרכים הזוגיות תספק אצלך, מה שעשוי לעזור לך להבין איזה מן בן אדם את מחפשת ומה באמת באמת חשוב לך.

לצד זה, אפשר פשוט להחשיב מאוד מאוד את הרצון בזוגיות.
הרצונות שלנו הם דבר מספיק חשוב וחזק בשביל שנספק אותם גם בלי שהם יהיו צורך.
השיח הזה של הצרכים נועד כדי לשרת אותנו ולא כדי שנעבוד בתוכו. אז את החלק ה"עובד" שלך שמתאמץ להבין משהו דרך הפריזמה הזו - אפשר פשוט לזנוח.

מה את אומרת?

[לב_שומע*]

את חכמה (-:
אני לא בטוחה שהבנתי את הסוף
אבל בואי נתחיל מהתחלה

שאלתי את הגוף מה הוא צריך, לא מה הוא רוצה, והתשובה היתה זוגיות.
החלק האינטליגנטי שלי או הפונקציה המווסתת או האני לתצורותיו השונות חשב שזוגיות זה לא יכול להיות צורך אלא רצון. ותהה.

זה קצת חשוב כי שאלתי כדי לספק צרכים וזוגיות זה פשוט לא דבר שאני יכולה להביא לגוף שלי על מגש. אין לי גישה ישירה למאגר של זוגיות.

כלומר, פרקטית זה לא משהו שאני יכולה לספק.

למה התכוונת במילה היררכיה, שאת מציעה?

עכשיו, למשל בתקופת החגים, הצורך העצום שלי בקירבה אנושית היה די מסופק.
שיתפתי מראש כמה קשה לי, קיבלתי הזמנות להתארח בבתים של אנשים כולל לינה. אפילו שהם גרים קרוב. זה כאילו בא גם לפתור את בעיית הניידות, במקום כסא גלגלים, אבל ממש ממש לא רק.
לשמוע קולות של אנשים כשאני הולכת לישון ומתעוררת בבוקר עשה לי טוב.
אני טוענת כבר תקופה ובטוח עוד יכתבו על זה מחקרים שמצבים של להיות עם אנשים מול תחושת לבד חזקה פשוט משפיעים נוירולוגית.

ועדיין, זה לא מילא את כל החור שבתוכי.

כששאלתי את הגוף מה הוא צריך, הוא לא ביקש עוד שבתות וחגים כאלה.
אם כי זה בהחלט עזר ואפילו מאוד הקל גם גופנית הנוכחות האנושית הזו. שהיתה גם מאוד תומכת פיזית.
הוא ביקש משהו אחר.

יש עוד, אבל נראה לי יותר נכון לעצור לרגע.

[ציל_צול*]

רוצה שגם אני אעצור, או שאמשיך על בסיס מה שכתבת?

[לב_שומע*]

יקרה, אשמח שתמשיכי. אני אמשיך בהדרגה.

[ציל_צול*]

אוקי...
נסכים שאם את רוצה להגיב ולא לקבל עדיין תשובה תגידי לי? או כל צורך אחר במנוחה ממה שקורה פה?

אני לא בטוחה שהבנתי את הסוף
תסבירי איזה חלק בדיוק?

שאלתי את הגוף מה הוא צריך, לא מה הוא רוצה, והתשובה היתה זוגיות
אני לא יודעת או אומרת שזה המקרה, אבל אני יודעת מניסיון שהרבה פעמים המערכות שלנו מתבלבלות מהשאלות הללו ועונות בצורך על רצון ולהפך. יש לזה המון סיבות (ואפשר להיכנס לזה אבל ממש לא חובה) אבל הנקודה כאן היא רק להגיד שראיתי את זה קורה הרבה.
במילים אחרות - זה ששאלת בכוונה גדולה משהו, לא אומר שבדיוק לזה קיבלת את התשובה.
ויחד עם זאת, יכול להיות שזה לא המקרה בכלל ושהגוף שלך כן צריך זוגיות ופשוט אין לזה הסבר שמשתלב עם התיאוריה שלי.

זוגיות זה פשוט לא דבר שאני יכולה להביא לגוף שלי על מגש
אם יהיה לך נוח או מועיל להמשיך לראות בזוגיות צורך, את יכולה בשלב ראשון להעניק הכרה עמוקה ורחבה לצורך הזה. זו ההתחלה של כל מסע כזה. מתן שם (כבר עשית), קבלה של הצורך, שימחה במערכת שלך שמתקשרת את זה, הזמנה כללית לסיפוק הצורך הזה גם אם כרגע לא נראה באופק סיפוק מיידי.

לצד זה, את יכולה לראות בזוגיות מה שאני קוראת לו "צורך סל". זה משהו שמדלג מעל הקושי שהתיאוריה שלי יוצרת ומניח שזוגיות אצלך היא צורך שמאגד שלל צרכים.
זה מחזיר אותך לנקודה שבה את שואלת - אוקי, למה אני צריכה זוגיות כל כך? ובודקת איזה צרכים נוספים יושבים בתוכה ומתחילה, באותה הדרך, לתת להם שם, הכרה, סיפוק ראשוני אם אפשר והלאה...

פרקטית זה לא משהו שאני יכולה לספק
מוסיפה לך את המילה "עכשיו" או "כרגע"
בסיפוק צרכים ובעצם ההצפה שלהם - הכל בזמן הווה. זה מועיל מאוד בהרבה רמות.
אז... זוגיות זה משהו שקשה לך לספק כרגע. אולי בהמשך יהיה יותר קל. אולי ההמשך הוא מחר או מחרתיים...
איך זה נשמע? אותו דבר? משאיר בגוף איזה סימן אחר במקרה?

למה התכוונת במילה היררכיה, שאת מציעה?
הממ... לא בדיוק היררכיה. פשוט אצלי צרכים קודמים לרצונות ואין בכלל רצונות שלא נבנים על צרכים.
זו קודמות שלא על בסיס חשיבות, אלא על בסיס סדר התגשמות במערכות שלנו.

זה בהחלט עזר ואפילו מאוד הקל גם גופנית... אבל הוא ביקש משהו אחר
אחד ה-מפתחות להתמודדות יעילה עם צרכים שקשה לספק היא בסיפוק צרכים אחרים, כמה שיותר קרובים, אבל גם צרכים בכלל. פשוט להיכנס למהלך שבו צרכים זה דבר חשוב, ואת נותנת להם תשומת לב ומספקת אותם. מה שקורה בצורה הזו זה שצרכים שאינם מסופקים כרגע "מבינים את הראש" ומחכים לתורם בסבלנות רבה יותר, כי יש איזו תחושה מערכתית של הקשבה לצרכים וטיפול מיטבי בהם.

אבל... יש פה קאץ'. אנחנו עושים את זה לא מתוך רצון לזייף או לרמות את המערכת, אלא מתוך הכרה גדולה וברורה בקושי לספק את הצורך הברור, לצד הרצון פשוט לפנק את המערכת שלנו בסיפוק של צרכים. כי זה נעים...
אז אנחנו מכירות בצורך, מכירות בקושי לספק אותו כרגע, בודקות מה הכי קרוב ולכן פשוט מלטף ועושה נעים, ומספקות אותו כמיטב יכולתנו.
במידה רבה, זו כמו הבטחה לצורך שזיהינו וקשה כרגע לספק להמשיך לתת לו תשומת לב ולחפש מתי כן אפשר יהיה לספק אותו.

מקווה שזה מובן...

[לב_שומע*]

חוזרת לפה (-:
מקווה ממש שזה בסדר לך על אף הזמן שעבר

רוצה לשתף אותך במה שעוד לא שיתפתי כי זה יצא ממני כל כך טפין טפין - בדיאלוג צרכים קצר שניהלתי בתוך הראש שלי, חלקו ביני לביני וחלקו דמיינתי אותי מנהלת איתך בתוך הראש שלי, והפרות שלו היו כל כך מפתיעים שממש התחשק לי לבדוק מה יקרה אם אמשיך אותו, וחסרה לי נוכחות והדהוד וקצת קצוות או רמזים לשבילים נוספים כדי לדעת לאן להמשיך.
ואז פניתי אליך ושאלתי אותך האם אפשר (-: כל זה היה עוד קודם. (-:

[לב_שומע*]

בדיאלוג ההוא, שאלתי את הגוף שלי מה הוא צריך, והתשובה היתה מאוד פשוטה - זוגיות.
בדקתי האם מה שהוא צריך בשלב הזה הוא אולי התקווה לזוגיות, האמונה שזה יהיה. כי המצב הגופני היה כזה שלא ממש מאפשר התחלות שמחות בקלות.
ובחוויה שלי, מאחורי הצורך בזוגיות יושבים חזק גם צרכים לתחושת כיוון ומשמעות בחיים ותחושה שהחיים מתקדמים לאיזשהו מקום ועוד הרבה, שאני מנסה לנפות אותם כי אני מרגישה שהערבוב שלהם יש בו משהו.. שחשבתי שנכון לזקק.

והתשובה היתה שלילית. תקווה זו התחלה מצויינת, זה לא מספיק. צריכה להיות איזו ממשות.
ואז ניסיתי לדמיין זוגיות בהווה באחד השלבים שלה, נניח שלב מתקדם של קשר. ולבדוק מה קורה. קשר מהסוג שבא לי עליו. הגוף הגיב לא טוב ממש. too much בגדול. אני לא עם כוחות כרגע לנהל קשר מהסוג שהייתי רוצה. פשוט אין לי כוחות בגוף לכל ההתרגשויות והשמחה והדברים שאמורים לעבור בין שניים בערוצים שונים.

[לב_שומע*]

ואז לקחתי צעד אחורה ובדקתי:
מתאים לו התחלות? הצעות להיכרות.
כן, בתנאי שהוא לא צריך לעשות כלום שלא נעים לי בנפש.
בתנאי שזה מתנהל בערוצים שנעימים לי נפשית.
נגיד, לא מזמן ניהלתי שיחת נפש ממשוכת עם חברה שקצת בתחום. זו היתה שיחה שהשקעתי בה. אבל גם היתה ממש נעימה לי.
ישנם ערוצי השקעה שלא נעימים לי.
לא בא בחשבון כרגע.
לגוף אין מיליגרם כוחות בשבילם.
זה צריך להיות משהו שחלקו לפחות בא לבד.

[לב_שומע*]

הלאה. מה מתאים לך?
חוויתי מאוד חזק את הפער בין זה שאני באה לפגישות מאוד מכוונת מטרה כדי להתחתן. ובין זה שאם יהיה קשר כזה, ההתרגשויות שכרוכות בו מאוד מאיימות כרגע על הגוף. קשר זוגי מהסוג שדמיינתי של מה אני רוצה שיקרה לי, פשוט נתפס באותו שלב כמאיים על הגוף.

מתאים לך חבר עכשיו?
שמתי לב מזמן לפער הזה, אבל לא עשיתי איתו הרבה. דרך צרכים, ודרך הגוף, זה היה יותר ברור - כן מתאים לי חבר.
חבר - במובן כרגע של חברות שהיא כבייכול לא מחייבת.
הסבר קצר (ולמאזינות - לא נתון לוויכוח, זה עולם האמונות שלי שבתוכו אני חיה) - בתפיסה שלי הדתית קשר הוא תמיד לצורך נישואין או בדיקה של התאמה לנישואין. אין חברות של "סתם" בין איש לאישה.
זה קצת מפריע להרגיש סתם ככה מה עושה לי נוכחות גברית ליידי, כשלעצמה.
הרי אני מתקשרת עם גברים ביומיום שלי לצרכים שונים, אבל לא כ"סתם" הוויה של אינטראקציה בין שניים.

[לב_שומע*]

"חבר" במובן שאני מתכוונת אליו בשפה הספציפית הפנימית שלי, של כבייכול קשר לא מחייב שאין בו מימד של בדיקה לאן הוא מתקדם, חיבר אותי לשפה של נעים לי לא נעים לי: כבייכול לא מחייב, כבייכול סתם, כי הרי קשר שיהיה נעים לי לעולם לא יהיה "סתם", לעולם הוא לא יוכל להיות "סתם", כי אני לא נהנית מ"סתמים".
דווקא הדפה של נעים לי לא נעים לי היא דרך מעניינת או פילטר מעניין להסתכל דרכו על דברים שחשובים לי (קשר לתורה, נגיד, בשפה הדתית שלי, בלי לפרק כרגע למה בדיוק אני מתכוונת במלים האלה). כי אין סיכוי שארגיש נעים גם ברמת ה"חבר" עם איש שאין בו דברים מסויימים.
ככה שזה פילטר לגמרי מעניין להסתכל דרכו על דברים.
במקום לנסות להבין האם מה שאני רואה זה מה שיש, או שישנו מימד נסתר מהעין על אף שמה שאני רואה לא מספק אותי, ואולי אני סתם נעולה על קונספציות ולא רואה את מה שלפני, לשים לב: נעים לי לא נעים לי?

[לב_שומע*]

זה פתר לי עוד שאלה או חידה, שמעסיקה אותי זמן רב:
מהתגובה של הגוף היה ברור שחייב להיות קשר כזה, ושהוא חייב להיות נטול מאמץ. נטול כל מאמץ שהוא, כי אין לו מיליגרם כוחות למאמצים.

[לב_שומע*]

מכאן, זה ענה לי על עוד משהו - אותה חידה עתיקה, שאלת הכן או לא פגישה שנייה:
כל כך הרבה פעמים זה קורה -
נפגשנו, אין סיבה מוגדרת להגיד לא, אבל ממש לא בא לי. ואם אני קצת מקשיבה לתחושות שלי ומתרגם תחושות לתמונות ותמונות למלים, אז זה יכול לקבל גם מלים. אממה, זה לא וודאי.
נגיד, הרגיש לי שהוא לא חם לטעמי והתחושה הפנימית שלי יודעת את זה על בטוח וזה משהו שבלעדיו אני לא יכולה להיות בקשר, אבל הדבר או ההוויה שהראתה לי את ההיעדר הזה היא כזו שתיאורטית היפותטית יכולה להתפרש בעוד דרכים, אז אולי אני חייבת (לעצמי, ליקום) לתת צ'אנס נוסף ולדעת יותר ברור?

[לב_שומע*]

אני לא יודעת לתאר לך איזה נפח השאלה הזו תופסת גם בעולם החברתי שלי וגם בעולם הפנימי שלי, בשיח שלי עם עצמי: האם שללתי סתם משהו שהיה לו סיכוי להתפתח? או שמה שראיתי וחשתי - ראיתי מדוייק (ואני חושבת שיש לי עיניים אוזניים רצפטורים ולב די טובים וגם דיקניים) ולגיטימי להגיד לא מתאים לי?
זה שוחקת אותי ואני נשחקת מפעם לפעם תחת המשא הזה.

כאילוסטרציה אפשר לקרוא לזה שאלת ה"מה אגיד לשדכנית שתשאל אותי למה". אבל המבקר הפנימי שלי בוגר כל מיני סדנאות בענייני זוגיות פוגעני הרבה יותר מכל שדכנית שכן תשאל או לא תשאל.
לאחרונה, אנשים מבחוץ מכבדים את ההחלטות ואת ההעדפות שלי יותר ממני עצמי. (מה שאומר לי שכנראה משהו בתוכי השתנה, כי אם העולם מגיב אלי כל כך אחרת ממה שהייתי רגילה, אני מפרגנת לעולם שהוא השתנה - והעולם הדתי השתנה מאוד בנושאים הללו בחמש השנים האחרונות!!! אבל אני עוד יותר מפרגנת לי שמשהו בי מושך אליו את התגובות האלו. יש עדיין מספיק מלאי מהסוג הישן שהיה יכול להימשך אלי פוטנצייאלית).

[לב_שומע*]

בקיצור, שפת הנעים לי לא נעים לי עזרה לי להבהיר לעצמי משהו מאוד חשוב: ישנם אנשים שמאוד לא נעים לי הרעיון להיפגש איתם פעם נוספת. וזה בכלל לא קשור לשאלה האם הם "בסדר" או שמשהו מהותי בהם לא "בסדר" לי, האם השיחה קלחה, האם היפותטית על פי נתונים "יבשים" נדמה שיש "פוטנצייאל".
אני מיומנת בפגישות ועם אחוז גבוה של אנשים אני בקלות מגיעה לדייט שהיו בו גם הרבה דברים טובים. זה לגמרי לא אומר שמתחשק לי לפגוש את הבנאדם שוב. ואני לא בעונש.
זה לא שהאדם פוגעני או בסגנון שלגמרי לא קשור אלי או שמשהו היה נוראי. יש איזה משהו דק הרבה יותר שהופך את הרעיון של פגישה שנייה למאוד מאוד לא נעים לי. כי לא בא לי על האיש הזה וכל ידותי כולל גופי אומרת - לא.

[לב_שומע*]

אני לא בטוחה בכלל האם הצלחתי להסביר את עצמי בנקודה האחרונה. אבל היא היתה מהותית לי.
גם ללא קשר לגוף ועוד יותר עם, הגוף פשוט לא מוכן להיות במאמץ באופן כללי ועוד יותר לא פי כמה וכמה במה שקשור ליצירת קשר.

[ציל_צול*]

הי אהובה,
קראתי אותך בתשומת לב.
איזה סוג של תגובה את צריכה עכשיו לדעתך? מה יקדם אותם ויהפוך את הדיון הפנימי היפה הזה ליעיל עבורך?
אני יכולה להגיש על זה כל מיני דברים אבל תמיד מעדיפה דיוק ויש לי תקווה שאולי תדעי מה צריך כאן.

[ציל_צול*]

כן אומר משהו לגבי משוב מהגוף, וזו דעתי הפרטית המבוססת על ניסיוני האישי (ולכן אולי לא מתאימה לך).
הגוף נותן לך משוב בינארי בדרך כלל. הוא לא עונה על שאלות כמו "מה את צריכה?", ובטח לא בשונה משאלה כמו "מה את רוצה?"
המשוב מהגוף יותר קרוב לשאלות כמו נעים/לא נעים שהתחברת אליהן.
הוא בעצם אומר לך - זה נכון לך, זה פחות, זה לא (לא בדיוק בינארי, אבל הבנת את הכוונה, נכון?)

אז המשוב שהוא נותן לך לגבי הזוגיות הוא משהו כמו - זוגיות נכונה לך עכשיו. והוא אומר לך גם באיזה תנאים (למשל - בלי מאמץ, שיבוא לא רק ממך וכו').

משוב מהגוף ביחס לצרכים זה משהו שאני אישית מכוונת אליו רק כאשר מעורבים צרכים של הגוף עצמו כמו מנוחה, אוכל, תנועה...
שם הוא יודע לומר בדיוק בדיוק מהו הצורך.
בכל ההקשרים האחרים את בעצם נמצאת במשוב שרירי פשוט, שבו הגוף אומר לך - הנה לך עוד דרך לדעת אם משהו נכון ורצוי לך או לא. ואז את כבר לא בשיח צרכים אלא במשוב שריר (בעיקר דרך כיווצים והרפיות שונים של שרירים פנימיים) על הרבה הרבה דברים אחרים.

אולי אם תפרידי שיח של צרכים מזה יהיה לך יותר קל?
תוכלי להבין מזה שזוגיות נכונה לך, ולנהל לצד זה שיח צרכים לא דרך הגוף אלא דרך הלב והמוח.

[לב_שומע*]

וואלה.
פתחת פה כמה דברים שמורכב לי לענות עליהם.
זה לא אומר שהם לא טובים.

קודם כל, על המשפט המשמח - זוגיות נכונה לך עכשיו - הגוף הגיב מייד בלא נכון ובתיקון: הליכה לקראת זוגיות נכונה לך עכשיו. מה זה אומר? הליכה לקראת שהיא יותר ממה שעשיתי עד עכשיו שנים ועוד לא ממש ממש הדבר עצמו? לא יודעת. זה היה ממש מדוייק.

אני מבינה את ההפרדה שאת עושה בין צרכים של הגוף עצמו ובין תובנות שעולות מהגוף לגבי צרכים אחרים.
אני חושבת שאני לא בחלוקה הזאת.
התחושה היא כשאני מחפשת ריפוי לגוף שהגוף עצמו מגיב שהוא חייב הליכה לקראת זוגיות כחלק ממה שייתן לו שמחה ותקווה וכוח להבריא כל תמונת עתיד-הווה אקטיבי שלא כוללת משהו מזה פשוט לא טובה לו.
מצד שני, עודף אקטיביות בעניין (מנטאלי או במעשה מעשי, לא משנה לצורך העניין) ממש לא טוב לו. הוא זקוק לזה בפולסים ובקצב מאוד מסויימים.
ובמרווח שאין לי מושג מהו שהוא יותר מתמונת עתיד וחלום ועוד לא מתחייב לגמרי למימוש מלא בצעדים מהירים.
אני חווה את זה כתנאי החלמה.
לא מספיקים (צריך גם עיסוי ותנועה ושמירה על חום גוף ועוד המון דברים אחרים) אבל כן בבסיס. בבייסמנט ממש.
אני מצליחה להסביר את עצמי באיזושהי צורה?
כי זה ממש ממש.. ממש.

[לב_שומע*]

לגבי השאלה מה אני צריכה - וואלה אני לא יודעת וזה לא אופייני! לי. (-:
אני צריכה משהו שיעזור לי להמשיך לשוחח עם עצמי ואין לי מושג מהו. נגמה לי שהוא יכול להיות יותר מרק דבר אחד או סוג אחד. (וואלה! שוב לא אופייני! (-; )
שיש יותר מדבר אחד שיוכל להתאים.

[לב_שומע*]

על סקאלת העוצמה - משהו שהוא בין הדהוד פלוס עוד לפירוש מינוס הרבה.
אבל הכי טוב מחוץ לסקאלה אם יש אחד כזה. (-:

[לב_שומע*]

איזה כייף היה לראות שאת כבר כאן! (-:

[ציל_צול*]

מבינה...
מה דעתך לבדוק בחשיבה איזה דברים אולי תרצי לעשות באופן אקטיבי (כלומר, להעביר את זה במסננת ראשונית כלשהי), ואז לשאול את הגוף על מהלכים ממש ספציפיים?
זה נשמע לך בכיוון?

נגיד... אם את מציעה לעצמך לעשות משהו ספציפי ועולה בך אנחה, או גלגול עיניים או כיווץ מיידיים, אז אין טעם להפוך את זה בכלל לשאלה לגוף, נכון?
ואם לא, וזה עובר את המסננת המחשבה-גוף הזו, אז אפשר לקחת את זה צעד אחד הלאה.

איך זה נשמע?
זה לכבד את שיח הצרכים שניהלת עם הגוף עד כה, ולהתחיל לתרגם את זה לשיח של התאמת רצונות לצורך הזה שזיהית.

[לב_שומע*]

חושבת, מתרגמת.. יבואו מלים. תודה

[טלי_ב*]

היי
רק רציתי לומר שקראתי אותך אצל ציל צול ואני שולחת לך בלב כל מיני דברים טובים, לגוף, לזוגיות, למה שיתאים...

[ציל_צול*]

אהובה, עושה סדר בדף שלי. מה תרצי לעשות בדיון האחרון שלנו? להעתיק לך לכאן? למחוק? משהו אחר?

[טלי_ב*]

תודה יקרה
שתהיה התאוששות טובה ומהירה

[לב_שומע*]

תודה לך

[תמרוש_רוש]

היי לב,
אפשר אולי להעביר את השיחה האחרונה שלנו מהדף שלי ל יחסי רופאים מטופלים, או דף אחר? יש שם דברים שיש להם חשיבות גדולה בעיני וחבל שיתחבאו אצלי.

(אני עוסקת בימים אלה בניקיונות כללים...)

[אישה_במסע*]

לפני לא מעט זמן נתת לי קישורים על הלכות לשון הרע, ואמרתי שאקרא אותם. היום סיימתי לקרוא אותם. תודה!

[אישה_במסע*]

לא מזמן נכנסתי לדף סימני התעללות בזוגיות ואז הקטנתי את גודל החלון, או משהוא אחר קרה, ומצאתי את עצמי לא בתחילת העמוד, אלא בהודעותש נכתבו ב-2014. כבר לפני יותר מארבע שנים! וראיתי שם הודעה שכתבת לי, ולא זכרתי שקראתי אותה. את זו שכתבת לפניה זכרתי, ואת התגובה שלי אליה, אבל את התגובה שלך כבר לא. אני חושבת שפספסתי אותה אז, ולא עניתי. וחבל, כי זו הייתה הודעה מקסימה ודיון מעניין. (ההודעה: סימני התעללות בזוגיות (2014-02-22T22:21:02) ). וגם כי זה מרגיש לי לא מנומס לא לענות להודעה כזו.

ואז, התחלתחלתי לפקפק. אולי כן ראיתי? אולי סתם שכחתי. בכל זאת, 4 שנים.

בכל מקרה, הרבה מים זרמו בנהר מאז, אבל זה בכל זאת מציק לי. אז רציתי להתנצל על הדיון שנקטע אז. כתבת שם כמה תובנות ממש מעניינות. אני לא חושבת שאוכל לנהל דיון רציף עכשיו, אין לי זמן. אבל אם את רוצה אני אמשיך משם. ואם לא, אז פשוט קחי את ההתנצלות המאוחרת שלי. סליחה.

[בשמת_א*]

אז דיברתי עם זאת שגרה באורנית. גם היא מקסימה וכמובן מטפלת מנוסה שמעשירה כל הזמן את ארגז הכלים שלה. השיטות שהיא מטפלת בהן: רפלקסולוגיה, עיסוי, כוסות רוח וצ'י קונג רפואי.
את יכולה להגיד לה שבשמת שלחה אותך, שאת בעצם מחפשת מישהי שתדע להסתכל על הגוף שלך ולהבין מה קורה שם, במובן של "מה יצא מאיזון", ואז להדריך אותך בעדינות איך לטפל בעצמך ולהחזיר את עצמך לאיזון, כי את בטראומה ע-נ-ק-י-ת מטיפולים לא מתאימים שהחמירו את המצב.

לדעתי, הקדמה כזאת תכוון אותה להיות הכי מדוייקת עבורך (-:

חוץ מזה, את יודעת, קודם כל כימיה. חשוב לדבר איתה ולהרגיש את האנרגיה שלה, ולהגיד לה שאת כרגע מדברת רק שיחה מקדימה, צריכה "לישון על זה" כמה לילות, ואם תרגישי שזה מתאים אז תחזרי אליה.

[יעלי*]

הי לב
רציתי להבין משהו
את אומרת שאת לא מדמיינת מצב שאת מתאהבת במישהו וגם מכבבדת אותו (את זה הבנתי נכון?)
ואת שואלת איך רבים באופן מכבד
את בעצם קושרת את שני סוגי הכבוד האלה יחד?
כבוד עמוק כלפי אדם אהוב ושמירה על יחס מכבד בזמן מריבה?
כי אם כן, אז אני רוצה להגיד לך שבעיניי אין שום קשר בין הדברים.
אפשר לכבד עמוקות ולריב איומות, בלי שום כבוד.
ואפשר לא לכבד בכלל ולריב בשיא הנימוס.
אני בכל אופן מכירה את שני המצבים האלה.

[לב_שומע*]

הי יקרה,
לא. (:
אלה שתי דיס הבנות.
אני לא אומרת שאני לא מדמיינת מצב שאני גם מתאהבת במישהו וגם מכבדת אותו.
אני לא מדמיינת מצב שאני מתאהבת במישהו, כי קשה לי לדמיין מצב שאני מכבדת עמוקות, לא במובן של כבוד כאדם לאדם, כבוד בסיסי כמו במריבה, אלא לא מדמיינת שאני מכבדת באופן עמוק שקושר בין שני אנשים את האישיות שלו, הבפנים שלו וכו'.
מוטמעת בי מאוד חזק תבנית של ליצור זוגיות בכל זאת אפילו שאין שם אהבה אמיתית בגלל היעדר החלק הזה.
ואני ממש לא קושרת את שני סוגי הכבוד האלו יחד.
מסכימה איתך לגמרי לגמרי שאין שום קשר בין שני הדברים. בטוחה שאפשר להתאהב ולהרגיש את הסוג של משיכה שחלק ממנה הוא כבוד לאישיות של האדם, ולריב באופן נוראי, ושאפשר להיפך - לריב באופן מאוד "נכון" עם אדם שבעצם לא מאוהבים בו.
את הדף שם פתחתי לא בשביל לדבר על הסוגיות הנורא עמוקות הללו אצלי, אלא כמו שהגדרתי אותו בהתחלה - כדף קהילתי. את הדף ההוא פתחתי ממקום משחקי - מעניין מה יהיה.. אלו תגובות יעלו. גם כי זה נושא שעולה המון באתר, והעמדות השונות ביחס לסיפור ספציפי שמבקש תמיכה חוזרות שוב ושוב, וגם כי הנושא הזה מרתק אותי באופן אישי. לצד החשש מלקשור את עצמי לאיש שאני לא אוהבת ומכבדת באמת, יש לי עוד חששות (: שאחד מהם הוא מריבות ואיך רבים. (: שני דברים, לא קשורים, וכמו שכתבתי לבשמת - תקשורת וכבוד במובן של כבוד לצרכים בהתנהלות היומיומית וככה זו בעיני כבר הקומה השנייה, אחרי שיש חיבור ומשיכה וכל הדברים שבקומה הראשונה.

מקווה שאני מסבירה את עצמי מספיק ברור (-:

[בשמת_א*]

_אני לא אומרת שאני לא מדמיינת מצב שאני גם מתאהבת במישהו וגם מכבדת אותו.
אני לא מדמיינת מצב שאני מתאהבת במישהו, כי קשה לי לדמיין מצב שאני מכבדת עמוקות, לא במובן של כבוד כאדם לאדם, כבוד בסיסי כמו במריבה, אלא לא מדמיינת שאני מכבדת באופן עמוק שקושר בין שני אנשים את האישיות שלו, הבפנים שלו וכו'.
מוטמעת בי מאוד חזק תבנית של ליצור זוגיות בכל זאת אפילו שאין שם אהבה אמיתית בגלל היעדר החלק הזה._
רגע, עכשיו אני לא הבנתי:
במשפט הראשון חשבתי שאת אומרת שאת כן מדמיינת מצב שאת גם מתאהבת וגם מכבדת.
אבל בשני המשפטים שאחריו נדמה לי שאת אומרת שאת לא יכולה לדמיין מצב כזה.
אז מה לא הבנתי? 0-:

[לב_שומע*]

הנקודה היא שהבעיה היא לא שהתאהבות לא מתחברת לי עם כבוד, שזה מה שיעלי שאלה, אם אני מבינה אותה נכון.
הסיפור הוא שקשה לי לדמיין אותי באמת אוהבת מישהו, שזה כולל את ההערכה העמוקה הזו לאישיותו.
כתבתי קודם "לא מדמיינת "נחרץ כזה. ובכן, זה לא באמת כזה נחרץ. פעם זה היה נחרץ. מאז שזה עבר עיבוד וטיפול וליטוף בעדינות זה נע על רצף. בין לא מסוגלת בכלל למסוגלת רק לפעמים, מדמיינת היטב אבל מתקשה להאמין שזה באמת יקרה וככה.

מה שקרה אצלי זה שכנערה ואישה צעירה הייתי מאוד שונה מהסביבה. בהיבטים של עומק, צרכים דתיים, רוחניים וככה. בהיבטים של מה זה להיות אישה. באמת הייתי שונה מהסביבה שלי.
במקביל (לא יודעת מי זוכרת איזה חלק בסיפור שלי, ויעלי האם את מכירה חלקים או שבכלל לא) היתה לי אמא שנכנסה באופן שוטף למרחב האישי שלי בכל מיני עניינים, כולל זה.
ככה שהפנטזיה שלי, היכולת לדמיין, גם דמיון לא ריאלי, היתה שמורה במקום מאוד מוגן ואסור כאילו אסור בכלל לחלום על גבר מהסוג שהייתי מסוגלת להעריך.
היא היתה שמורה היטב כאילו היא איזה משהו.. אסור ממש.
היא יוצאת החוצה רק בסביבה מאוד מוגנת. ונעימה. וככה. כתבתי נעימה והסלולרי תיקן לי למעצימה - וואלה, צודק. (;


אמא שלי עם האיכויות המיוחדות שלה קלטה היטב את הפנטזיה שלי למרות שמעולם לא שיתפתי אותה והעבירה היטב את המסר שמה שאני רוצה הוא גם מסוכן וגם אסור.

במקביל היה מסר נורא חזק של " תתחתני איתו, אז מה אם את לא מאוהבת, הוא יישא אותך על כפיים". וככה באמת התחתנתי. (לא קשור שהוא לא נשא על כפיים ולא שרוך, סיפור אחר. אבל למדתי מזה שלא מתחתנים כדי שמישהו יישא על כפיים).
להערכתי חלק מהחששות שלה לגבי היה קשור לחולשה הגופנית שלי, שהיא זיהתה כבר אז. למרות שלא סבלתי אז משום כאבים כרוניים ספציפיים. פשוט חולשה יחסית לנורמה. היא חששה מאוד שחיי נישואין, לשאת הריונות וככה יהיו גדולים עלי. ובעיקר אם לא יהיה שם איזה ביטחון כלכלי חומרי שמאפשר עזרה ואורח חיים בסיסי בורגני עד מאוד.

[בשמת_א*]

אה, מבינה אותך יותר. עכשיו נתת תמונה שלמה יותר. אוי אוי מסרים חתרניים מאמהות S-: המסרים של אמא שלי היו "אף אחד לא ירצה אותך..." (היה לזה תמיד המשך כלשהו שפירט איזה פגם שלי) וגם "אל תראי שאת חכמה, גברים לא אוהבים נשים חכמות". חשבתי שהיא לא שפויה והתקוממתי נגד המסרים האלה כבר כנערה, אבל רק בדיעבד הבנתי שזה חדר לי לעומק הנשמה ולפי זה בחרתי את בעלי [אין אייקון לזה].

מדמיינת היטב אבל מתקשה להאמין שזה באמת יקרה וככה
אכן, מבינה אותך לעומק.

ואת יודעת מה גיליתי?
גיליתי מה נדרש כדי להיות מסוגלת להיות במקום שאני רוצה להיות. מה שנדרש הוא [כמה מפתיע P-: ] להעריך את עצמי. לכבד את עצמי. לאהוב את עצמי. ולא ידעתי בכלל שאני לא עושה את זה. לא הבנתי מה זה "לכבד את עצמי" או "לאהוב את עצמי". תקשיבי, כי זה הדבר הכי קשה: זה לכבד את הגוף. לקבל את הגוף. לתת לגוף. לטפל בגוף. לנשום (מסתבר שאני מפסיקה לנשום כל הזמן, כל הזמן, ולא הייתי מודעת לזה בכלל. עד שהתחלתי ללכת לטיפול ריברתינג).
כל השכל הזה, מנסה כל החיים שלי לכפות על הגוף את הרצון שלו. והרצון שלו מנותק ושקרי ולא אותנטי ולא נכון. והבחירות שלו, של השכל, מסולפות ושקריות. כי אם הוא לא מחובר לגוף שלי אז מאיפה הוא מחליט מה לעשות?
איזה מזל שכאמא נתתי לעצמי לפעול מהגוף ומהלב. לאהוב מהגוף. זו האהבה שקיבלתי פתאום רשות אליה (תראי את הקטע ששלחה לי ציל צול בראש דף הבית שלי). את זה הבנתי הרגע כשאני כותבת לך. "לאהוב בשלמות" זה לאהוב מהמקום הנכון, בכל הלב, מהגוף.

אז המקום הראשון אצלך, שאמא שלך פגעה בו ואת עכשיו הולכת לרפא (ואני ממקדת לך את זה), הוא לקבל את החולשה הגופנית שלך. לקבל אותה. לגמרי.
חלק בלתי נפרד מזה, שכבר עלה לי בדף השני אבל לא רציתי להרחיב עליו שם, הוא שחשוב לקבל את החולשה שלך ברמה שתפסיקי לחשוב שזה פוסל אותך. שזה פוגם בך.
אין לך מושג איך התקוממתי במקומך על הטענות שלא צריך לבוא לזוגיות עם ציפייה שבן הזוג יטפל בך בגלל החולשה הגופנית. לא. לא. זו נבזות להסתכל על זה ככה. כאילו, אם יש לך חולשה גופנית זה אומרת שאת פגומה ואף אחד לא ירצה אותך ככה, ולכן את צריכה קודם להיות חזקה ובריאה כדי להיות בכלל ראויה שמישהו ירצה אותך ויאהב אותך, כי מה פתאום "להעמיס" על מישהו את החולשה הגופנית שלך? (אני לא מצטטת פה אף אחת, אלה רמיזות שעלו והן מהדהדות מאוד חזק אצל כל מי שיש לה חולשה גופנית מכל סוג שהוא)

זה כל כך לא נכון שאין לי מלים.
את כמו שאת אדם שלם ונפלא.
את באה לעולם עם כל המתנות שלך, עם כל מי שאת, ומי שיאהב אותך לא יאהב אותך "למרות החולשה הגופנית שמטריחה אותו לעשות דברים אקסטרה בשבילך והוא רק מחכה להתפטר מזה" [שימי פה אלף סימני קריאה].
הוא יאהב אותך בדיוק כמו שאת, החולשה הגופנית היא מתנה בשבילו בדיוק כמו הרגישות והעומק והרוחניות המדהימות שלך. הכל את. הכל אהוב. הכל רצוי. הכל מתאים לו בדיוק, הוא מרגיש חזק ותורם לידך בזכות החולשה הגופנית. הוא אוהב לפנק אותך ובתמורה לראות את חיוך התודה שלך. זה לא חיסרון שלך שהוא סופג בלית ברירה, זו אחת המתנות שלך שהוא אוהב ושמאפשר לו לבטא את כל האהבה שבלבבו ולהרגיש לידך אהוב ורצוי בדיוק כפי שהוא.

ועד שלא תרגישי ראויה בשלמות להיות מי שאת, לא תוכלי באמת לדמיין מערכת יחסים כזאת.
כי קודם צריכה להיות מערכת יחסים כזאת שלך עם עצמך.
שאת תביני בדיוק למה את זקוקה כדי לחיות טוב, לחיות מאושרת, ואז תוכלי למצוא את בן הזוג המופלא שמשתלב שם בדיוק, שהוא רק מוסיף על הטוב ועל האושר.

וזה מתחיל בדאגה עצמית לגוף.
לאכול כמו שמתאים ונכון לגוף שלך (ואוי מכמה פרטים קטנים זה מורכב: כמה ארוחות, התיזמון שלהן, איזה סוג תיזמון מתאים לך, מה לאכול באיזו ארוחה, מה לא טוב לגוף שלך ועוד ועוד).
לישון, לתת לעצמך את מתנת השינה בזמן.
לנוח לפי צרכי הגוף.
תנועה מדוייקת לפי צרכי הגוף (מספיק תנועה כדי להתחזק, לא יותר מדי כדי לא להחליש, ומסוג מדוייק - אני למשל גיליתי שתירגול של סידרה או שתיים של צ'י קונג ביום מצויין לי. יותר מזה יוצר עומס יתר לגוף שלי כרגע, ואני צריכה ממש להיות קשובה על בסיס יומיומי, כמה עכשיו, כמה היום).
קשר עם אנשים לפי צרכי הגוף (יהיו ימים שאת לא צריכה לדבר עם אף אחד, שקט עכשיו. ימים אחרים שיהיה נכון משהו אחר. לבדוק האם מתאים לדבר בטלפון, האם מתאים לא לענות בכלל).
טיפולים. למצוא את המטפלת הנכונה, לעבוד איתה במינון הנכון, לדייק אותה, לדייק אותך. לא לאפשר לאף אחד למעוך אותך שם יותר, הטראומות שעברת בתחום הזה הן חלק ממסלול הלימודים של היחס לגוף.

חצי אפוי.
שולחת בלי לקרוא שוב.

[חסידה_נודדת*]

חצי אפוי.
אפוי היטב פריך וקראנצ'י במידה הנכונה.

[טלי_ב*]

בשמת כתבת מאוד מרגש. זה הדבר גם אצלי לגבי דברים שונים אך דומים....
ולב, אני מאוד מזדהה עם השוני מול הסביבה. ומתוך מחשבה שזה מה שיש בכל מקום, וגם מתוך הכרות עם תכונות מסוימות של עצמי, חשבתי שעדיף לי בלי זוגיות וככה דמיינתי את חיי.
כשפגשתי את בנזוגי הייתי מאוד מופתעת...

[נטע*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת, כתבת באמת מרגש.
לב, אפשר לכתוב כאן בדף הבית שלך? אני מקווה שזה בסדר. אם לא - תרגישי בנוח להעביר או למחוק את דבריי.
אני רוצה להגיב לדברים של בשמת כי הבנתי מהם שמשהו בדברים שלי על זוגיות בדף על המריבות לא הובן כפי שרציתי. אז מנסה שוב.
אני ככ מסכימה עם בשמת שהבסיס של זוגיות טובה הוא קבלה הדדית שלמה ואמיתית. והרי לכל אחד מאיתנו החולשות שלו, והמחלות, והרגישויות, והחרדות. לאהוב זה לקבל - את עצמי ואת בן הזוג - במלוא היש, על החזק והחלש. וכמו שבשמת כתבה: הכל אהוב והכל רצוי בדיוק כפי שהוא.
ככ מדויק לדעתי.
עם זאת, יש הבדל בעייני בין האהבה השלמה ובין מעשים קונקרטיים בחיי היומיום שלעולם אינם מושלמים. האהבה המקבלת כרוכה לתפיסתי בריקוד עדין בין בני הזוג. ריקוד שיש בו ביטוי כן של הצרכים של כל אחד ובדיקה מכבדת של הצרכים של בן הזוג וניסיון להיטיב עם שנינו - בהתאם לכוחות וליכולות בכל רגע נתון.
לכן, לב, כשכתבת על הסיטואציה שבה את חוזרת הביתה ומבקשת מבן הזוג לסדר - היה חסר לי משהו שקשור לריקוד המשותף הזה. שהוא חיוני לדעתי לזוגיות בלי תסכולים וריבים קשים. כמובן שדוגמא אחת לא באמת אומרת הרבה - כי ככ הרבה תלוי בהקשר, בטונים, ובכל המסרים שעוברים בין בני הזוג ביומיום.
אני קוראת את הדברים של בשמת וחושבת שאלה הם המסרים שצריכים להיות שם בבסיס: קבלה מלאה ושלמה והדדית. ואני חושבת שכשזה קיים, אז השאלה מה בדיוק עושים בכל רגע- פחות דרמטית.

[יעלי*]

אלה הם המסרים שצריכים להיות שם בבסיס: קבלה מלאה ושלמה והדדית. ואני חושבת שכשזה קיים, אז השאלה מה בדיוק עושים בכל רגע- פחות דרמטית.
נכון גם בעיניי

[לב_שומע*]

יקרות, תודה רבה רבה לכן על כל מה שהשארתן לי כאן.
מתחילה אחת אחת, נראה לאן אגיע הערב.

בשמת יקרה,
לפני הכל, מרגישה אנרגיה חזקה של אהבה שלך אלי בכתיבה שלך כאן.
אז לפני הכל, לפני המחשבות והתגובות וככה, תודה עליה. היא יקרה לי.
לוקחת אותה. (-:


היו "אף אחד לא ירצה אותך..." (היה לזה תמיד המשך כלשהו שפירט איזה פגם שלי) וגם "אל תראי שאת חכמה, גברים לא אוהבים נשים חכמות".אוי, מכירה, מכירה מכירה. )-: אף אחד לא ירצה אותך היה גם אצלי אבל זה אפילו לא נאמר מילולית. רק במבט לאחור ובניתוח של טקסטים משוחזרים אחרי שנים רבות, שמתי לב לתבנית החוזרת עד מאוד הזו. זה נאמר במסרים כל כך עקיפים שהיה קשה לזהות. אל תראי שאת חכמה גברים לא אוהבים נשים חכמות היה גם היה. אוהו היה. (מרשה לי לנחש שאולי גם בבית שלך לא היתה בעצם ברירה אמיתית חוץ מלגדול חכמה? רק אם מתאים לך..) אצלי זה היה למרבה הכאב גם במקום היחיד שיכול היה פוטנצייאלית לשמש כקונטרה לאמא שלי - סביבה דתית חברתית תורנית מז'אנר מאוד מסויים, שדיקלם בדיוק את זה. לקח לי שנים להבין שעל אף שזה נשמע אותו הדבר, זה לא בהכרח בדיוק אותו הדבר.

חשבתי שהיא לא שפויה והתקוממתי נגד המסרים האלה כבר כנערה, אבל רק בדיעבד הבנתי שזה חדר לי לעומק הנשמה
מכירה, מכירה, מכירה. זה בדיוק מה שקרה לי בתחומים אחרים. בדיוק. דווקא החוזק שכביכול מסמס את הנזק, טשטש את היכולת לראות. או שמא האהבה אליה טשטשה את היכולת לראות? מורכב..

מה שנדרש הוא [כמה מפתיע ] להעריך את עצמי. לכבד את עצמי. לאהוב את עצמי.
נכון!!! בסיטואציה שלי, כאן, לאהוב את הפנטזיה שלי, את החלום שלי. בלי לבקר ולשפוט אותו, האם הוא נכון או לא נכון, ריאלי או לא.
כדאי או לא. שווה או לא. בשביל זה, קודם כל צריך ליצור בשבילו סביבה רכה מרוך שתעשה לו חשק להציץ בכלל החוצה, מהקונכייה. יש לו סיבות טובות לבדוק את השטח בזהירות רבה.


_זה כל כך לא נכון שאין לי מלים.
את כמו שאת אדם שלם ונפלא.
את באה לעולם עם כל המתנות שלך, עם כל מי שאת, ומי שיאהב אותך לא יאהב אותך "למרות החולשה הגופנית שמטריחה אותו לעשות דברים אקסטרה בשבילך והוא רק מחכה להתפטר מזה" [שימי פה אלף סימני קריאה]._
תודה רבה על זה.


אין לך מושג איך התקוממתי במקומך על הטענות שלא צריך לבוא לזוגיות עם ציפייה שבן הזוג יטפל בך בגלל החולשה הגופנית.
לא בטוח. אני לא בטוחה שזה לא מתאים לי. זה מקום עם קצוות פתוחים מבחינתי, ליותר מאפשרות אחת. אבל האפשרות הבסיסית היא לאו דווקא שבן הזוג יטפל. כן בהחלט שיקבל, שארגיש נינוחה לידו על כל חלקי. שיקבל את הצורך בין עם בעזרה ממש ממקור כלשהו ובין אם פשוט בגמישות.

הוא יאהב אותך בדיוק כמו שאת
נפלא!!!


החולשה הגופנית היא מתנה בשבילו בדיוק כמו הרגישות והעומק והרוחניות המדהימות שלך. הכל את. הכל אהוב. הכל רצוי. הכל מתאים לו בדיוק, הוא מרגיש חזק ותורם לידך בזכות החולשה הגופנית. הוא אוהב לפנק אותך ובתמורה לראות את חיוך התודה שלך. זה לא חיסרון שלך שהוא סופג בלית ברירה, זו אחת המתנות שלך שהוא אוהב ושמאפשר לו לבטא את כל האהבה שבלבבו ולהרגיש לידך אהוב ורצוי בדיוק כפי שהוא.
לא בטוחה שזה מתאים לי. דוגרי.
כאילו, אני מרגישה כרגע פתוחה ליותר מאפשרות אחת בעניין. אבל.. לא תמיד כייף לי מישהו שמרגיש חזק ליידי בזכות חיוך התודה שלי. נעים לי שלפעמים מישהו מציע לי עזרה או פינוק שלא דמיינתי לבקש, אבל גם שלפעמים הוא פשוט מוכן להיענות לצורך שביטאתי במלים והסברתי בעצמי מה אני מבקשת. ולפעמים ככה ולפעמים אחרת. בכלל, כשאני בריאה, אני לא טיפוס טיפולי במיוחד (-; זאת אומרת, יש לי את הצורך גם לעשות דברים בעצמי וגם לבקש בעצמי ולבדוק האם מתאים וגם לקבל דברים שלא ציפיתי לקבל, מגוון. כשאני בריא, יש לי מערכת שלמה של נוקשויות ששומרות על הבריאות הפיזית: פעילות גופנית די בקנאות בזמנים קבועים, בסדר יום קבוע, גם בחופשים, גם במצבים שבהם לכאורה מתבקשת בחירה אחרת. הקפדה בסיסית על תזונה, שיכולה להיות קצת גמישה אבל לא בלי סוף. שימת לב לזמני שינה. ובעיקר - לא ליהכנס ללופים ארוכים מידי של עשייה מכל סוג שהוא, שאין אפשרות לקחת מהם פסק זמן לעיבוד, עיכול, זמן בהייה ושהות עם עצמי לבד וכאלה. כשאני בריאה, אלה מרכיבים סופר בסיסיים בבריאות שלי. כרגע אני אכן במצב ביניים מבלבל, של צפי רפואי להחלמה אבל התמשכות של חולי. וכל מערכת יחסים שתתחיל עכשיו תצטרך להתחיל מנקודת המוצא הזו, שהמאפיין הכי חזק שלה בעיני הוא חוסר הוודאות. אני הכי שבעולם מקווה ומתכננת להחלים, כי כרגע אני אכן במצב טיפולי לחלוטין שנזקק להמון המון תמיכה.

אבל בעיקר, לפני ההווה על ענייניו, התחושה הזו של ספק עצמי מכרסם האם יש בכלל את מי שאני רוצה, היא כל כך עמוק לפני החולשה הגופנית. היא באמונה הפשוטה שאמצא עם מי לדבר, שתהיה שפה משותפת, שיהיה לי מעניין איתו, שאחוש כבוד לדיעות שלו, לזווית הראייה שלו. זה המון בעיני לפני החולשה. החולשה היא התירוץ בהווה למה זה בלתי אפשרי, כמו הגיל וכמו עוד הסברים למה עכשיו בדיוק זה יהיה בלתי אפשרי, אם כי לפני עשור בדיעבד אולי זה כן היה אפשרי למרות שגם אז הייתי בטוחה שלא, מסיבות פנימיות יותר.
זה לא לבוז לא רק לחוכמה אלא בעיקר לתחומי העניין, לזווית ההסתכלות, לעומק, לצורך במימד שאיננו רק חומרי בחיים, ליכולת לראות את הרובד שמעבר לחומר בכל פעולה כמעט. הוא לא צריך להיות העתק שלי כמובן. (-: רק שתהיה איזו אפשרות פוטנצייאלית להדהוד מערכות, הדהוד בין עולמות, עולם שלי ועולם שלו. (-:

מאוד מזדהה עם השוני מול הסביבה. ומתוך מחשבה שזה מה שיש בכל מקום, וגם מתוך הכרות עם תכונות מסוימות של עצמי, חשבתי שעדיף לי בלי זוגיות וככה דמיינתי את חיי.
טלי, זה בדיוק זה.

במובן הזה, אם אפשר להביע צורך - הצורך הכי חזק שלי הוא בסביבה שתהיה מאוד סקרנית מה אני רוצה. ותעודד את הרצונות ואת הראייה שלהם כריאליים.
כאילו, אני אומרת לך: תודה על האהבה הענקית. אני חשה בה בכל מילה, מעבר למלים והרעיונות, והיא מזינה אותי.
רוצות להיות חברות שלי? לעזור לי? תעזרו לי לחלום את החלומות של עצמי, שאף אחד בעולם לא יגיד לי את מה לחלום, ולאהוב את החלומות שלי, ריאליים יותר או פחות, ולהאמין שאי שם מבעד לוילון של המציאות ניבטת האפשרות שזה גם יקרה.

[לב_שומע*]

החולשה הגופנית היא מתנה בשבילו בדיוק כמו הרגישות והעומק והרוחניות המדהימות שלך.
זה יכול להיות נפלא. באמת.
בחשיבה שלי, זה לא חייב לבוא דווקא עם תכונות של מטפל. אולי נניח הקצב האיטי שלי יכניס לחיים שלו משהו שהוא לא הכיר קודם?
מרגישה מוכנה להיפתח לאופציה של טיפול, אבל אל באמת חייבת אותה. לפחות ככה אני חווה את זה כרגע.
וגם - קצת חשדנית כלפי מחירים אפשריים שלה. במובן של - אדם שמרכז האישיות שלו היא להעניק, יש לו עולם מלא ועשיר משלו? כי אני חייבת את העולם הפנימי המלא הזה כדי להתאהב בו. ושיפסיקו להגיד לי שיש לי מספיק אינטלקט רוח דתיות ועולם פנימי בשביל שניים, ואולי יתאים לי טיפוס קצת יותר פרקטי ו/או קצת יותר מטפל. יודעת שלא לזה התכוונת. תוהה, בודקת פה רעיונות. נדמה לי שכדי להתאהב, אהיה חייבת מישהו שמתעניין מאוד גם בעצמו, לא רק בי, ויודע להתעניין גם בי, ובמינונים משתנים, לפי תקופות בחיים, סיטואציות, וכאלה.

והעצות הנהדרות לגבי קבלת החולשה הגופנית גם בהקשר של זוגיות וגם מחוצה לו נהדרות.
הפואנטה היא שיש לי חלשות מאוד חזקות וגם עוצמות מאוד חזקות.
בהקשר של זוגיות, אני חשה שזה קודם כל לקבל את העוצמות.. מבינה??
אחר כך, בשכבה מספר שתיים, יופיע הצורך לקבל את החולשות. כשזה קופץ, אני יודעת שמשהו בשכבה מספר אחת התיישב קצת יותר טוב, ופינה מקום לספקות מסוג מספר שתים. (-:
(זה מאוד דינמי, זה לא באמת שגומרים קודם על שםב מספר אחת ואז עוברים לשתיים בצורה מסודרת, התנועה בין רגשות שונים או ספקות שונים (-: מראה לי משהו, עלי).

[לב_שומע*]

עוד דבר - אני בהחלט מרגישה שהמצב הנוכחי מחייב אותי ליצור קשר שיכבד גם את החלקים החלשים מאוד בתוכי, שכרגע הגוף לקח על עצמו לייצג אותם (ומחפשת עדיין את סוג התנועה הפנימית או הטיפול המתאים שיעזור לו לרדת מהעץ הזה.. (-;).
ואם זה כבר קורה, אני יכולה לראות בזה גם ברכה מסויימת.
זה יחייב אותי להיות בתשומת לב לכך שאני לא רק מתאהבת בבן הזוג על בסיס העוצמות שבי ומה שאני אוהבת בו, וההדהוד בין עולמות וכאלה. אלא גם שהחלקים החלשים שבי והגוף שלי מרגישים בנוח במחיצתו. לא מרגישים מאויימים על ידו, בגלל או בזכות המקסימות שלו.
לא בחרתי בזה, אבל אם זה כבר ככה, אני יכולה לראות גם מה יכול להיות טוב כאן. (-:

[לב_שומע*]

איזה כייף שאת כאן. הסיפורים שלנו מאוד שונים, וכנראה יישארו כאלה. אבל הנוכחות שלך כאן נעימה לי.

[לב_שומע*]

_ולב, אני מאוד מזדהה עם השוני מול הסביבה. ומתוך מחשבה שזה מה שיש בכל מקום, וגם מתוך הכרות עם תכונות מסוימות של עצמי, חשבתי שעדיף לי בלי זוגיות וככה דמיינתי את חיי.
כשפגשתי את בנזוגי הייתי מאוד מופתעת..._
יו, איך תודה על זה!!!
ואם כבר - אפשר אפשר אפשר סיפור??
רק אם מתאים

[לב_שומע*]

נטע יקרה, קודם כל כן בטח שאפשר.
ולפני השאר - אמנם פה זה עלי, אבל תודה על הדברים שכתבת שם. אהבתי מאוד, ואיכשהו מצאתי את עצמי לא מגיבה לך ולא אומרת איזה יופי. זו תודה כללית כזו, שמתאימה לרוח הדף שם, שאמור להיות דף של דיעות ומחשבות, בשונה מכאן.
אז רק שתדעי, כי אין לך איך לנחש, שברוב הדברים (לא זוכרת כרגע את כל הפינות הקטנות והניואנסים) אהבתי את ההרהורים והמחשבות שלך ואת המנגינה שלהם. לא הגבתי כי.. כי לא יצא לי להגיב.

עכשיו לגבי מה שכאן
עם זאת, יש הבדל בעייני בין האהבה השלמה ובין מעשים קונקרטיים בחיי היומיום שלעולם אינם מושלמים. האהבה המקבלת כרוכה לתפיסתי בריקוד עדין בין בני הזוג. ריקוד שיש בו ביטוי כן של הצרכים של כל אחד ובדיקה מכבדת של הצרכים של בן הזוג וניסיון להיטיב עם שנינו - בהתאם לכוחות וליכולות בכל רגע נתון.
מסכימה לגמרי עם התפיסה הזו.
לא יודעת איך למקם את זה בדיוק בדף של חלומות, שכל הרצון שלו כרגע (כאן, לא בדף על מריבות) הוא לחלום, אבל לגמרי מסכימה בבסיס.
קבלה מלאה ושלמה והדדית. ואני חושבת שכשזה קיים, אז השאלה מה בדיוק עושים בכל רגע- פחות דרמטית.
נכון.


לכן, לב, כשכתבת על הסיטואציה שבה את חוזרת הביתה ומבקשת מבן הזוג לסדר - היה חסר לי משהו שקשור לריקוד המשותף הזה. שהוא חיוני לדעתי לזוגיות בלי תסכולים וריבים קשים. כמובן שדוגמא אחת לא באמת אומרת הרבה - כי ככ הרבה תלוי בהקשר, בטונים, ובכל המסרים שעוברים בין בני הזוג ביומיום.
סליחה שאומרת, שכאן בדף הזה בהקשר הזה כל הפרטים הללו הרבה פחות מעניינים אותי. בדף שם אכן זה עניין אותי לקבל תגובות. והייתי מופתעת מאוד לשמוע שללא מעט נשים זה נשמע סביר ומובן ותקשורתי. אין לי חשק להיכנס כאן להסברים, אני שלמה עם הטון בו כתבתי שם, מבחינתי החלק שלי בריקוד המשותף שם הוא החלק של לא להתעצבן ולהימנע ממלל שלילי, ובמקומו לבקש בקשה פוזיטיבית. בהנחה שבן הזוג מכיר כבר את הניואנסים ומבין מצויין שזה תחליף ללחטוף ת'ג'ננה כי משהו פה לא הלך לפי התוכניות שלי וזה מקפיץ לי פיוז. איך עובר המסלול בין ציפיות זוגיות לגוף שלי - מספיק לי לגלות שישנן נשים בעולם שזה מובן להן, לא חייבת שכולן יסכימו איתי ויחשבו שזו בקשה נפלאה.. (-;
והכל טוב, לא נפגעת, זה בסדר. פשוט לא מתאים לי לשים פוקוס על העניין הזה כאן.

[לב_שומע*]

לכן.

[ציל_צול*]

איך עובר המסלול בין ציפיות זוגיות לגוף שלי - מספיק לי לגלות שישנן נשים בעולם שזה מובן להן, לא חייבת שכולן יסכימו איתי ויחשבו שזו בקשה נפלאה..
אני גם חושבת שלבקש את מה שבדיוק אנחנו צריכים זה נפלא (וסליחה, לא הבנתי שם שלא עניינו אותך המילים אלא הרעיון הכללי), וגם מבינה מעומקי נימיי וגידיי ושריריי את החיבור שאת עושה בין ציפיות לבין הגוף. לקח לי ש-נים להבין את זה. שנים ארוכות להבין שכאשר תוכניות מסוימות שלי מופרות הגוף שלי בעצם מתחיל מערכת של כיווצים, כמו איזו שורת דומינו, ושבסופה אני מחצינה החוצה משהו שמבאס את הנשמה לאנשים אחרים. ושאם רק אשים לב לזה, אתן לזה קול, אבקש עזרה, ה-כל יהיה אחרת.
היום אני במצב אחר מאוד כי בגלל שראיתי את זה (וגם לא שפטתי את זה בכלל, פשוט קיבלתי שזה מה שהמערכת שלי עושה) יכולתי לתפוס את זה בשלבים מאוד מוקדמים, לדווח שזה מה שקורה ובכך בעצם לעצור את הכרוניקה הידועה מראש הזו. ומה שקורה זה שבגלל שאני יודעת שיש ויהיה לי פתרון, והמערכת שלי כבר מזהה שהיא לא תגיע בכזו קלות לקצוות שלה אז זה כמובן גם קורה פחות. הכיווץ הראשוני שמתחיל את השרשרת כבר מתרחש הרבה פחות. אין צורך בצעקה המהירה הפנימית הזו אם אפשר פשוט להגיד, להסביר, לבקש, וברוב המוחץ של הפעמים לקבל גם עזרה.

אני חושבת שזה גם קשור לא רע לדף של המריבות...

[לב_שומע*]

צילי, תודה!!!!!

כמו שאת מנסחת את זה בניסוח כללי זה לגמרי קשור לא רע גם לשם. כיוון שאצלי זה מאוד חשוף ופגיע, כרגע, מעדיפה לא להביא את עצמי הפרטית לדיון שם. למרות שמאוד אוהבת את מה שמתנהל שם.
תודה לך על הזווית הכללית הזו כאן.

בעדינות,

[נטע*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לב, אני ככ אוהבת את הפרוייקט הזה שלך לאפשר לחלומות להתרקם - מעולה ממש. אני עושה את זה גם, בכל מיני תחומי חיים.
ומוצאת קשר חיובי בין היכולת לחלום והיכולת לממש את החלומות.

[בשמת_א*]

היא באמונה הפשוטה שאמצא עם מי לדבר, שתהיה שפה משותפת, שיהיה לי מעניין איתו, שאחוש כבוד לדיעות שלו, לזווית הראייה שלו. זה המון בעיני לפני החולשה
יש. בטוח יש. הבעיה היא, לכי תדעי איפה הוא מסתובב ומה הסיכוי הסטטיסטי לפגוש אותו. תארי לך שאת בין חדרה לגדרה והוא בכלל גר כרגע זמנית בגוש עציון P-:

[יש סכנה שאקח אותך לשבת בגוש וכבר יכירו אותך ויתחילו לחפש לך P-: רקאומרת]

אבל תסלחי לי שאגיד לך דבר קצת אכזרי: אין מה לדבר על לפגוש אותו. חכי שתקבלי את עצמך קודם. שתאהבי את עצמך קודם. בלי קבלה ואהבה עצמית הסיכוי שלך הוא רק לפגוש גבר שלא מקבל אותך ולא אוהב אותך. זה ככה פשוט וככה אכזרי. כי זה חוק טבע.
אז אל תבזבזי כוחות על חישובים סטטיסטיים, מה הסיכוי שהוא קיים. תשקיעי אותם בלחזק את עצמך, וכשתגיעי למדרגה החזקה שלך, כבר תיפתח לך הדרך להזמין אותו מהיקום. גם הוא צריך להתפתח לפני שיהיה ראוי לך.

[ברור שאצלי בבית לא היתה אופציה אלא לגדול "חכמה". אבל הדבר הכי הזוי במה שאמא שלי אמרה, זה שהיא התחתנה עם גבר שאוהב נשים חכמות 0-: היא גאון, שובל המחזרים שלה מתמיד עד כאן ועד היום, כל פעם צץ אחד אחר שהיה מאוהב בה בתיכון או בצבא ועושה דברים למענה - לא השתנתה הרבה מאז גיל 16, אמא שלי P-: - והתחתנה עם גאון שאוהב רק נשים חכמות, לולא היתה חכמה לא היה נשאר דקה. אז WTF???????]

בחשיבה שלי, זה לא חייב לבוא דווקא עם תכונות של מטפל. אולי נניח הקצב האיטי שלי יכניס לחיים שלו משהו שהוא לא הכיר קודם?
עזבי. בכלל לא שרטטתי את דמותו הריאלית של מי שמתאים לך. רק פתחתי לך אופציות, להפסיק את חוסר הקבלה של החולשה שלך. גם החלק הקבוע בה וגם החלק שאת מרפאת עכשיו. שתבטלי, תעשי DELETE על התיכנות של אמא שלך. את כמו שאת מספיקה ומתאימה בדיוק, וכל היתר, כפי שאמר הלל הזקן, זיל גמור (לך תלמד [בעצמך], בארמית).
אין צורך להתבחבש בזה.
את עדיין לא שם.
בע"ה (-; תהיי בקרוב. את עובדת על זה, לא? (-:

[יעלי*]

לא דמיינתי את החיים שלי בלי בן זוג, אבל עשיתי המון דברים מתוך מחשבה שאני לבד ומוטב שיהיה לי טוב. ממש ממש טוב. כשהשלמתי עם הרעיון - הוא הגיע. בעדינות בעדינות
מעניין. בעלי ז"ל הופיע בחיי ממש מיד אחרי שהחלטתי לעשות המון דברים מתוך מחשבה שאני לבד ומוטב שיהיה לי טוב. ממש ממש טוב._ זה היה מאוד מהיר, עוד לא הספקתי להגיע למצב _שהשלמתי עם הרעיון, לא כל שכן לבצע.
אני מרגישה שעכשיו הזמן שלי לעשות את זה...

יש לי עוד המון מה לכתוב אבל אני מגיעה לכאן עייפה וכבויה מכדי להקליד.

[יעלי*]

תודה על הדיון הזה הוא כל כך רלוונטי לי

[טלי_ב*]

יקרה, יש לי כמה דברים לכתוב אבל הם לא מתנסחים לי בקלות.
אז בינתיים רק שולחת וכותבת שממש ממש אשמח לשמוע חלומות שלך.

[לב_שומע*]

אוה, איזה כייף לי. (-:.
כשהם יבואו, ממש ממש אשמח לשמוע אותם. (-:

[לב_שומע*]

תודה נטע. (-:

[לב_שומע*]

גוש עציון זה לא מעבר להרי החושך בשבילי. (-:

[בשמת_א*]

גוש עציון זה לא מעבר להרי החושך בשבילי
את מבינה שאני יודעת את זה, נכון? הרי כתבתי שאני יכולה להתניע חיפוש עבורך...

[לב_שומע*]

עכשיו אני מבינה.

[טלי_ב*]

למקרה שתראי את העריכה ותתהי - העברתי לפה את ההודעה של נועה ואז החזרתי לבקשתה של בשמת.

[לב_שומע*]

תודה טלי

[טלי_ב*]

[זרח_הפרח*]

הי, לגבי ההודעה בככר. יכולה לספר על עצמי, סיפור קטן על פגיעה כפולה בברך, ושנים של כאבים (לא משהו משוגע, אבל קטן כזה, שקשה ללכת לפעמים, וכאב שחוזר ומציק), והפתרון המפתיע, שממשיך לעזור כבר לאורך כמה שנים. לא יודעת אם לדבר כזה התכוונת. הפתרון, אבל, הוא לא תרופתי וגם לא איזה "קסם".

[לב_שומע*]

הי זרח, כן, אני ממש אשמח לשמוע!!
גם את הפתרון, גם את הסיפור. מה שמתאים לך. תודה!!

[זרח_הפרח*]

אז לפני כעשר שנים עשיתי תאונת עבודה אידיוטית, הלכתי מהר ומעדתי על צינור השקייה. כאילו כלום, המשכתי לעבוד, אבל תוך כמה שעות כבר לא יכולתי לדרוך על הרגל. הברך כאבה נורא. כמה בדיקות, לא מצאו כלום, לקח כחודש וחזרתי לעבוד.
בפעם השנייה היינו בחופשת סקי, נפלתי וסובבתי את הרגל, ודפקתי שוב את אותה הברך באותו המקום. פינוי חירום, שמחה וששון, לא יכולתי לדרוך על הרגל, ושוב אף בדיקה לא מצאה מה קורה שם.
חודשים עברו, הברך עדיין כאבה. לא בטירוף, אבל במצבים מסויימים, בטיולים ארוכים עם ירידות, תמיד כאבה אותה נקודה פגועה. עברתי כל בדיקה אפשרית ופיזיותרפיה. כלום. הבנתי שזה מהדברים האלה שצריך ללמוד לחיות איתם, ושמחתי שהמצב לא יותר גרוע.
לפני כשלוש שנים התחלתי לרוץ. השתתפתי במירוצים, לא המוני קמ, רצתי כ 30 קמ בשבוע. רצתי ורצתי, ולא רק שהברך לא כאבה, אלא שהיא הפסיקה לכאוב בכלל. גם בסיטואציות שהתרגלתי לכאבים. הכאב פשוט נעלם. אף אחד לא יודע לומר כלום, אבל אני ראיתי שבתקופות שאני מקפידה על פעילות (ריצה ואופניים) הכאבים נעלמים. כשאני עושה הפסקה, הכאב חוזר. בכל פעם ששרירי הרגליים מדלדלים הכאב חוזר.
היום אני כבר ארבעה חודשים ללא פעילות, והכאב חזר כבר לפני כחודשיים. אני בטיפול אצל אוסתאופת וזה מאוד עוזר.
אני סקרנית לדעת למה את שואלת