לזהבי ת:
כמה זמן עבר מהלידה הקודמת? בלי לחשוף יותר מדי פרטים טכניים מסגירים - כמעט שנה.
ואיך התמודדתם עם האובדן, את ובעלך? שאלה מאוד כללית. שהתשובה לה זורמת כאן בין התשובות שלי. בעלי אדם יותר סגור ומופנם. הוא הרשה לעצמו מעט מאוד לבכות או לכאוב בצורה פומבית, והפנה את הכאב לטיפול ודאגה לי. הוא אמנם מספר על הגעגועים ועל הכאב בכל פעם שעולה סיטואציה כמו "החברה מדברים על אחד על התינוק שלו ורק אני לא משתתף ושותק בצד", וברור לי שהוא כואב את הנושא, אבל הוא לא דן בו כמעט, וכשאנחנו מדברים רמת השיחה נשארת בנאלית משהו "עצוב לי, כואב לי, אני שואל למה זה קרה דווקא לי". טחנו את זה בלי סוף יחד ובעצם כבר נמאס.
איך אני מתמודדת? מהצד זה יישמע דומה, וקשה לי להבהיר את איך אני רואה את ההבדלים בינינו. כואב לי ועצוב לי מאוד. אני מרגישה תסכול מכך שכל חיי התהפכו בצורה כזו, ובמידה רבה מרגישה מטומטמת שכך התנהלו הדברים, על האופטימיות שהייתה לי בהריון הקודם ועל חוסר ההבנה של מה שקרה בבית החולים. לקח לי הרבה זמן להפנים מה בעצם קרה. בהתחלה אפשר היה לחשוב שאני מתאוששת ממש מהר. רק אח"כ הגיעו מצבי רוח משתנים וחוסר רצון לפגוש חברים או לקחת חלק בפעילות חברתית משמחת. נסגרתי בתוכי. היום אני מוצאת שאני יכולה לשתף מעט מאוד, אם בכלל, בתחושות שלי כלפי ההריון ההוא. עדיין יש ערבים של בכי רצוף, בערך פעם בשבוע, מתוך רחמים עצמיים שאני מאפשרת להם לצאת בצורה מדודה עד כמה שאפשר.
אם להוסיף עוד סיבה ל"למה ההריון הזה כל כך מסובך" אפשר לומר שאני חושבת היום, בדיעבד, שהייתי צריכה לחכות יותר לפני כניסה להריון נוסף. חשבתי שאני חזקה מספיק בשביל זה, והיום אני יודעת שלא הייתי ואני עדיין לא. אני נראית מאוד חזקה מבחוץ, ורבים טועים ומבלבלים מסכה חיצונית עם חוזק.
הדברים שעולים פה נוגעים בי כל כך עמוק. פותחים סוגיות כל כך לא מדוברות. אני לא יודעת בכלל איך להתחיל לדבר על הכאב הזה. אמרה לי פעם מישהי שאצטרך לדעת לתת לילדה ההיא ללכת ולבקש ממנה לפנות מקום. וכל משבה על זה מכאיבה מאוד. עכשיו אני חושבת על זה שזה מכאיב בצורה דומה לכאב שבלגרש מעלי את בעלי. איך אפשר לגרש מישהו קרוב ואהוב מעליך, רק בגלל שמצאת תחליף אחר? והאם התינוק החש הוא גם סוג של תחליף שאני צריכה להכניס לחיי ואני מתקשה להפרד ממה שקדם לו בחיי? לא חשבתי על זה קודם. מעניין.
ולגבי השאלות על קניות, חיתול, מקלחת וכדומה - אל תזלזלי בבוב. הוא אבא לשני ילדים ומכיר היטב את החומר. בכנות, כששאלתי אותו פעם, הוא אמר שאמנם הוא לא ישוש לעבור שוב שנים של חוסר שינה בלילה והתמודדות עם תינוק בבית, אבל היות וזה התינוק שלי, הוא יעשה את זה באהבה. הוא אפילו תהה אם הילד הזה יקרא לו אבא. אז נכון, בוב הוא לא האבא של הילד הזה, ולעולם לא יהיה. החיוך על פניו כשהוא מרגיש תנועה בבטני, לא דומה לחיוך של בעלי. הוא עבר את חווית הלידה עם שני ילדים בעבר, ותינוק שהחל לזחול לא יגרום לו את אותה התרגשות. האמת שבוב היה גם זה שאמר לי פעם "אתם צריכים את חווית הילד הראשון לעבור יחד". הוא יודע על מה הוא מדבר, ואם הוא מוכן להקרבה כזו, את חושבת שהחלפת חיתול הייתה שוברת אותו?
ותודה על המחמאה - נעים כל כך גם לקרוא את כל מה שנאמר כאן. גם אם לפעמים זה קשה, זה בא מתוך דאגה שמפתיע לקבל מאנשים זרים לחלוטין, ומתוך רצון כנה לעזור. ובמיוחד מהנה לשמוע דברים חכמים ואינטיליגנטיים. אני מרגישה שזכיתי לקבוצת חשיבה שלא חלמתי שתהיה לי.
לההולכת בדרכים:
אוקיי: ניסיון לברר, אם אני כועסת על בעלי? האם אני בזה או שונאת את היותו שמרן ושקול? תמיד הסתכלתי עליו מהצד וקצת קינאתי וקצת לעגתי. נכון, נוח לי להיות במקרים רבים קצת ילדה, קצת פורעת חוק, בלאגניסטית. ומצד שני, ברור לי שלו הייתי צריכה (ולמשל בחיי המקצועיים אני צריכה ועושה את זה) הייתי הופכת להיות יותר שקולה ורצינית. אני חושבת שכעס הוא לא מילה נכונה. אולי שעמום. נכון שזה הדבר הנכון לעשות, אבל זה כל כך משעמם תמיד לעשות מה שנכון. בעלי תמיד יודע מה התשובה, ולא מנסה לחשוב מעבר. הוא בד"כ גם צודק, ואני מגיעה לאותה נקודה לבסוף. אבל החוויות שעוברים בדרך - שוות את הסיבוך. מה שקוסם במערכת היחסים עם בוב, הוא ששנינו יודעים שזה לא נכון, שנינו עושים אינספור תמרונים כדי לגנוב שעות יחד, לא הולכים בדרך הפשוטה, וגם כשאנחנו סתם מדברים, תמיד אפשר לקחת את המחשבה למקום רחוק ומטורף. תמיד אחד מבינינו כבר ממשיך את התמונה - יחד, אחרי 10 שנים ושני ילדים ו... כל פעם משהו אחר. חלום על כמה שנים בחו"ל, על שינוי בקריירה, על כל מיני חוויות שעוד נצבור. אולי קשה לי עכשיו קצת להדגים - אבל הרעיון הוא, מעניין לנו ביחד. רבק. כמו שמזמן לא היה לי עם בעלי. אני שונאת את הנסיעות הארוכות ברכב שבהן יש שתיקות רועמות ומשפטים חסרי משמעות. עם בוב, תמיד השיחה קולחת ומעניינת ובסוף פשוט צריך לסגור, כי מה נגיד הפעם על חשבון הטלפון המנופח? או מה נגיד על עוד איחור מטורף בשעת החזרה הביתה? וכן, בשגרה, אם תהיה לנו כזו משותפת, יהיו גם דברים משעממים, יהיו גם ימים שאין על מה לדבר. אבל יש איזו תקווה (עוד משפט שלו) שהשגרה תהיה אחרת. אמנם שגרה, אבל שונה.
אם לספר יום אחד לבעלי? ואיך אני חושבת שהוא יגיב? אני מפחדת מאוד מקשת התגובות האפשריות שלו. זה נע בין התסריט האופטימי, של כואב, אבל הוא מבין וימצא את דרכו וניפרד כידידים ונשמור על קשר מצוין ועד ייאוש נוראי שיגרום לו למשבר נפשי ואפילו - חלילה וחס - להתאבד? אני באמת לא יודעת. באיזשהו מקום אני חושבת שהוא לא מאוד נמשך אלי מינית וזה גורם לי לחשוב שגם לו יש בראש איזו פנטזיה אחרת שאולי פרידה תאפשר לממש (גם אני לא נמשכת אליו מינית יותר, וזה הופך את ההכרה בכך שהוא לא נמשך אלי לקלה יותר). אני משוכנעת לחלוטין שהוא לא בוגד בי. הוא מאוד ישר והגון. פשוט אין סיכוי, למרות שזה היה מקל עלי מאוד... אומרים שמה שאתה לא יודע לא מכאיב לך. אז להשאר בעיוורון זה לא יכול להיות שיא הסיוט. אם אחליט להשאר, אני מתקשה להאמין שארצה לזעזע את המערכת כך שיידע על כל מה שהיה. ולספר חצי סיפור עלול לגרום לו לחשוב שמערכת היחסים הייתה זנותית - כמיהה פשוטה ליחסי מין טובים יותר. זה לא נכון. גם אם אלך, אני לא יודעת אם אתוודה על מלוא התקופה. גם כאן יש רמות שונות של כאב - כאשר אתה מבין שהיית עיוור משך תקופה כל כך ארוכה.
וכן, גם הוא אחראי במידה מסוימת למצב. ייאמר לזכותו, שהוא מנסה להבין. שואל לפשר השתיקות ומצבי הרוח. גם כאשר מחשבותי נתונות לבוב, אני כמובן לא מספרת לו על כך, ולכן עם כל רצונו הטוב לפתור את הבעיות בינינו, אני כרגע זו שלא מניחה בגלוי את הקלפים על השולחן לדיון.
לאוריה החיתי:
טוב התכוונת בטח לספר שמואל ולא למלכים. בכל מקרה, מצטערת, מלך אינו טוב יותר מפשוט עם כשמדובר באהבה. והטקסט התנכי חוסך לנו את המגילות שאני פה מעתירה על הסבלניים מספיק שנותרו עימנו. מעניין - אם אוריה היה מעדיף לדעת שהפסיד את אשתו למלך? ואולי מת מאושר וליבו טהור באהבה פשוטה? אני לא מצדיקה כאן את דוד חלילה. אלא מנסה לבחון את הדברים מנקודת מבטו של אוריה.
לאורית ה:
לא, אין מצב לסידור של "גם וגם" (התכוונת לנישואים חופשיים?), כי מבוב אני רוצה הרבה יותר מרק מין אחת לכמה ימים, אני רוצה חיים משותפים. זה לא ילך ולא מתאים ל"גם וגם". כן, אני עודי רוקדת בשתי החתונות, מנסה להחליט: האם הדבר הנכון הוא לנסות התנתקות? ואז מה יקרה? נתגעגע נורא, נחייה כל אחד חיים יותר שקטים ושלווים. לגמרי לא להתראות אי אפשר - טכנית. כשניפגש - נרגיש את הרצון הזה להיות יחד. נניח שנגביל אותו למקומות ציבוריים כך שאין מין. האם המין הוא אכן מקור הבעיה? גם כשאנחנו נפגשים ויש מין, זה לא העיקר, אלא התבלין. הערך המוסף העיקרי שיש לניתוק כזה הוא זמן ל"התחבר" לתינוק. ואני לא מזלזלת בזה בכלל. אבל מבחינת האם ייתכן ופרידה כזו תביא צד אחד למסקנה שהוא לא מעוניין לעזוב? זו תהיה התפתחות מפתיעה, כי בד"כ, אם נגזר עלינו לא להתראות, אח"כ אנחנו רק רוצים יותר להיות יחד. כלומר, כדי שמשהו באמת ישתנה, פרידה בלבד לא מספיקה. צריך באמת לנסות לחזור הביתה. כלומר מראש להחליט שנפרדים - כי אחרת, הספק מנקר בראש כל הזמן. ואם כך - הגעתי למסקנה, שאין כל משמעות לפרידה זמנית, אלא רק לפרידה מוחלטת. אבל רגע- את זה אני בכלל לא רוצה כרגע! אני לא רוצה לוותר עליו. אז מה הטעם להכאיב לי ולו בפרידה זמנית? (מלבד הזמן לחיבור לתינוק, נניח שזה עניין אחר). אני עדיין לא מרגישה מוכנה להחלטה כזו. ואם באמת ההורמונים שולטים בחיי - למה החלטה כזו כרגע נכונה יותר מהחלטה אחרת? נכון, אם זו אהבה אמיתית היא תחכה לי. ואמנם מדובר בלייסר את בוב, אך הוא מודע למצב ואם הוא אוהב באמת, הוא יסכים לכך.
אוקיי - אני בלופ סביב עצמי. מנסה למצוא טיעונים לכאן ולכאן ברעיון הפרידה. כנראה שזה משהו שעוד דורש מחשבה. שיחה ארוכה אולי עם בוב, או המתנה לתגובות שלכם עד שאבשיל לדעת מה אבחר.
מצחיק אותי פתאום ש-shlomo שאל "ומה קרה?" כאילו אנחנו בתוכנית טלויזיה ועד סוף הפרק יש תשובה והחלטה. בחיים, מסתבר, הדברים האלו לוקחים המון זמן. והנה גם תגובה
לחגית נובק - אכן, אין לי ברירה ואני חושבת על זה ולא בוחרת באינסטינקט הראשוני, פשוט כי אין לי כזה עדיין.
). אמרתי כבר 