חלקיקי שמחה

הקטנה שלי - בקפיצת גדילה.
אני יכולה לראות את זה בכמה תחומים.
הראשון הוא המרחק בינינו. פיזית, היא מתרחקת ממני יותר, מבלי לראות אותי. למשל, הלכה לשכנים לבד. זה היה מאד מפתיע. באתי לשם וראיתי אותה מקשקשת עם השכנים על הא ועל דא.
גם בפרידות כרגע והשהייה אצל האקס, נדמה שיותר קל לה. אני שמחה על זה ועוד יותר שמחה שהקושי שלי לא משפיע עליה.

תחום נוסף הוא הטלפון. אם פעם היא לא היתה מדברת בטלפון, עכשיו הוא הפך לכלי עזר. גם בתקשורת עם ההורה שהיא לא רואה, וגם כמשחק. היא מבינה את המשמעות שלו ופתאום רוצה לדבר עם כל מיני אנשים באמצע היום (סבים, דודים וכו')

עוד תחום, הוא החיברות. היא זקוקה יותר לחברים ורוצה לראות אנשים. בכל יום, כשאני אוספת אותה מהגן, היא שואלת אותי – מי בא לבקר אותנו או את מי נבקר היום?
לאחרונה, שזה גם קשור לתחום הראשון, היא מבקשת שאני אלך מהחברים כדי שהיא תהיה שם לבד.
אני מבינה שזה חשוב לה, אבל כרגע טיפה קשה לי עם הזמן – שגם ככה קצר לי איתה. אז אני נוטה יותר להזמין חברים או לבקר חברים ולהישאר איתה. כשהיא מבקשת שאלך, אני פשוט הולכת עם האימא של הילד/ה שמבקרים למקום אחר בבית...

איך אני זוכרת את השלבים האלו, של החברים והטלפון...
גם אצלנו בעיקר הזמנו אלינו, ולמזלי בגיל הגן היא התחברה עם ילדים שגם אני יכולתי להתיידד עם האמהות שלהם, אז כבר היינו מנצלות את זה לקפה תוך כדי שהן משחקות (או משחקים)

שאלתי את עצמי (ועדיין לא ברור לי), האם כך נכון להתנסח מולה, שהרי – כשהיא מתגעגעת לאחד מאיתנו כשהיא עם השני, בדרך כלל אנחנו לא עושים את השינוי ומעבירים אותה למושא געגועיה
זה נכון שאולי זה יכול לבלבל אותה - שכשאת מתגעגעת את באה פתאום, למרות שזה לא הזמן "שלך" והדברים משתנים, אבל זה עדיף על זה שיהיה את הספליט המוחלט בין אמא לאבא, וחוץ מזה זה שיעור בגמישות, שאולי תתאפשר גם לה פעם - אולי כשתהיה יותר גדולה אם היא תתגעגע היא כן תוכל לעבור מאחד לשני.

שבת שלום!

זה שיעור בגמישות, שאולי תתאפשר גם לה פעם - אולי כשתהיה יותר גדולה אם היא תתגעגע היא כן תוכל לעבור מאחד לשני.
גם אני חושבת

(())

אם חשבת שנטשתי אותך אז...לא! פשוט התעדכנתי בשקט ולא כתבתי, כי זה דרש ממני מחשבה וזה תמיד יצא בשעות שהמוח כבר לא תיפקד..
בכל מקרה, נראה לי שזה מצויין שאת לא שולחת אותה ביום שישי. אני מאמינה שבישראל יש חוסר איזון בעניין הזה (שעות בחוץ לעומת שעות בית). מה שכן, תבחני אם זה לא עושה נזקים חברתיים - בקטע שבימי שישי החברה הטובה (אם יש כזו) מחפשת חיבורים אחרים ואז החיבורים האחרים עלולים להיות על חשבון ביתך. וגם אם זה ככה אני לא בטוחה שלא יותר חשוב שתקבל יותר שעות בית ואמא. (וגם עבורך כמובן).
לגבי ביקורים וחברים, אצלנו אין הרבה זמן לזה. פעמיים בשבוע אחה"צ אצל אבא ובשלושה הנותרים, פעם בשבוע לפחות סידורים בחוץ, כך שלא נשאר הרבה והם ילדים שמאוד מאוד אוהבים להיות בבית בשקט.
(איך הם גדלים. וואי!)
לגמרי!

תבחני אם זה לא עושה נזקים חברתיים - בקטע שבימי שישי החברה הטובה (אם יש כזו) מחפשת חיבורים אחרים ואז החיבורים האחרים עלולים להיות על חשבון ביתך
וואי וואי, נקודות, לא הבנתי...
בימי שישי בגן יש קבלת שבת. היום הגננת אמרה לי שיש עוד 2 קבלות שבת ואז הכל זה ימי הולדת.
אני חושבת שהיא תתבאס אם היא לא תגיע לימי הולדת בגן, אז אולי אסדר איתו שאקח אותה לשעה שעתיים ואז הוא יקח אותה. נראה.

עולם, כן, זה אולי הדבר הנכון לעשות. אני פשוט שואלת את עצמי, מה יקרה אם היא תהיה בהתקף געגועים לאחד מאיתנו - אז למה היא לא יכולה לעבור באמצע היום? וזה קורה הרי.
ותמיד היא מקבלת את האופציה של טלפון או כל דבר אחר. אבל לעבור לא.
טוב, אולי לא כדאי להשקיע בזה יותר מדי מחשבה כי זה קרה פעם אחת ולא יודעת אם יקרה שוב בקרוב.

הבוקר היו לי שני רגעי חסד כאלה שאמרתי שאני חייבת לתעד אותם לעצמי.

אתן מכירות את הרגעים שבהם הדבר הכי בנאלי הופך למשהו מיוחד, שלא לומר מקודש? אז הנה...
הבוקר רחצתי כלים. הצלחת מתחת למים, עם הספוג של הסבון, פתאום באיזה סלוו מושן הסטרי, עוברות לי כמה שניות שאני בוהה במים ומבינה שהם מגיעים מהכנרת.
ויחד עם ההבנה הזו (שאני יודעת אותה כבר כמספר שנותיי כמעט), נוחתת עוד הבנה ישנה אבל חדשה, שכמעט כל בית בישראל - כשפותחים את הברז זה מגיע מהכנרת.
עד כאן הבאנאלי. ואז... הציף את ליבי רטט מתרגש כזה של אהבה והודיה לאגם המופלא הזה, שלמרות כל בעיות המים עדיין מספק לנו מים בברזים...
2 שניות, אבל הרגיש כמו נצח. נצח של הכרת תודה עמוקה, של הכרת הטוב.

ואז, כשעתיים אח"כ, יצאתי מהבית לאסוף את הילדה. בדרך, ביציאה מהיישוב, אני נוסעת, לא מהר-לא לאט ורואה שני גברים מבוגרים, כפופים נותנים נשיקה אחד לשני בלחי ומחזיקים אחד את השני באמות הידיים. החיוך שזרח מהם, השמחה לפגוש אחד את השני, הניצוץ מתוך העיניים המבוגרות מאד שהיו שם - גם זה...
אויש, הלב שלי שוב התרחב, שוב התרגשתי. אפילו לא ברור לי ממה. הלב שלי רטט, דמעה של התרגשות אפילו היתה בזוית העין שלי.

כשפותחים את הברז זה מגיע מהכנרת.
אני אשאיר אותך בתחושת החסד (המוצדקת) ולא אעכיר את האווירה בכל מה שיושב לי על הכינרת ובכלל..
בכל מקרה, בהחלט נס, פלא ולא מובן מאליו שהמיים יוצאים מהברז.
תודה.

ולגבי מה שלא הבנת. התכוונתי שאם יש לבת שלך חברה טובה בגן ובימי שישי ביתך באופן קבוע לא מגיעה, החברה הזו תמצא חברה אחרת שעלולה להרחיק את ביתך. אבל, אולי זו לא דרך לחשוב.
שבת עונג.@}

מתוקות שלי, מלוות יקרות, שמחה שאתן כאן.
לפעמים מרגיש די בודד בדף הזה...

נקודות יקרה, הבת שלי מגיעה לגן כל אחד מימי השבוע האחרים. יום אחד לא ישנה חברות ואם כן, היא לא שווה את זה...

הילדים כל הזמן משנים חברויות, בתוך היום עצמו ובמהלך השבוע. אני לא דואגת לה בכלל, היא חברותית ומאד אהובה.
חוץ מזה שהיא תגיע פעם בשבועיים קבוע לגן, ויותר מזה כי כשיש אירועים כמו ימי הולדת, אני אשלח אותה בכ"ז.

והערה קטנה לחברותיי כאן.
אנא שימו לב שאני כאן ממש שמחה בחלקי ולא יותר מזה... :-O
תודה...

מותק
איזה כיף לקרוא.
מזדהה מאוד עם ההרגשה ברגעים, האלה שבאים לשברירי שניות וביכולת שלהם להאיר ולהעיר אותנו מבפנים.

הא... זאת אני למעלה מדפדפן אחר (-:

אני אומרת משהו שלא נעים לקטנה שלי.
היא: "אמא, תפסיקי, עכשיו אני צריכה לחשוב את המחשבה שוב פעם. התחלתי לחשוב אותה והיא ברחה כשאת דיברת..."

שליחה על ידי י_פה* » 15 מאי 2011, 18:26

היא גדולה הקטנה שלך,
בדיוק על אותו משקל, כששלי היתה שנתיים , היא בכתה על משהו שאני לא זוכרת את הסיבה, ואני כדי לנחם אותה
הגשתי לה את הבקבוק שלה, היא, הושיטה יד לבקבוק , הכניסה את הבקבוק לפה, שתתה קצת, ואז הוציאה אותו ואמרה "רגע, עוד לא גמרתי לבכות לבכות ,ווו אאאאאאאהה "

הגשתי לה את הבקבוק שלה, היא, הושיטה יד לבקבוק , הכניסה את הבקבוק לפה, שתתה קצת, ואז הוציאה אותו ואמרה "רגע, עוד לא גמרתי לבכות לבכות ,ווו אאאאאאאהה "
גדולים הקטנים האלו, שזה משו משו... בחיי...

עוד חצי שעה מגיע לכאן האקס כדי שנדבר קצת על הקטנה ועל סגירות של תאריכים.
מקווה שיעבור בטוב.

חג שבועות, לבדי, בביתי. שקט ורגוע לי ואני שמחה בחלקי.
המון זמן לא כתבתי כאן ואני שואלת את עצמי האם אני זונחת את הבלוג הזה. הם יש לי צורך בו? אין לי תשובות פרט לזה שלפעמים אני רוצה לכתוב את כל סערות נפשי ועוצרת. לא יודעת למה ואיך, אבל הנה, באה לכתוב שוב.
אחרי הסערה.

סיימתי קשר שרמזתי עליו לפני כמה חודשים. חמישה וחצי חודשים שהתחילו בהתאהבות הדדית, השקעה, מחשבה, רגשות מעורבים, ותשוקה הסתיימו.
בימים האחרונים אני מעכלת את הפרידה, חולמת עליו ונפרדת שוב בהרבה מילים שלא אמרתי. מחקתי מהטלפון הנייד שלי את כל 500 ההודעות שלי ושלו כדי שלא אתפתה לקרוא ולהתרפק על זיכרונות מתעתעים.

נפגשנו באירוע. אני יזמתי את ההתקשרות לאחר מכן. מיד התחיל חיבור וקשר. הוא היה מאד שונה ממי שפגשתי עד היום. מבחינה חיצונית הוא מאד לא הטיפוס שלי, ובכל זאת המשיכה היתה גדולה. הוא נפל לקטגוריה של "גבר שאוהב יותר" (איך לזהות גבר אוהב), בהרבה מהדברים שלא ציפיתי. מהרגע הראשון הוא סימס לי כל יום, ודיברנו כל יום. הרבה הודעות בהתחלה. היו ימים קבועים שהיה ברור שהוא מגיע, מתוך מגבלות חייו וזה היה ברור מהרגע הראשון.
תחושת הביטחון שהוא השרה עלי בתחילתו של הקשר, נתנו לי טעימה וזיכרון של הדבר לו אני זקוקה. התפעלתי מכך שהצלחתי למשוך אל חיי מישהו שמשקיע, מתמסר, ועושה את כל הדברים נכון.
בתוך כל זה, מהיום הראשון, בתוך סערת ההתאהבות, הבחנתי במקומות שעשויים להיות בעייתיים. הוא שייך לקבוצה סגורה, אפופת סודיות, המובלת על ידי מישהו מאד שנוי במחלוקת במדיה. אבל הוא, האהוב הזמני שלי, מנהל את הקבוצה ומאוד נאמן לה מאד. הוא לא שיתף אותי בדבר, אפילו השמות נשארו חסויים... הוא חי בדירה שמעולם לא יכולתי להגיע אליה, כך שהמעט שנפגשנו, נפגשנו אצלי. אני אירחתי והוא הגיע.
עם הזמן הרגשתי ממש כמו מאהבת...
אני לא אפרט כאן את כל הפרטים, מתוך כבוד לו ולבחירותיו, רק אכתוב שמגבלותיו כללו אפשרות להיפגש איתי יום אחד בשבוע ל-5 שעות וכל סוף שבוע שני.

החלק הטוב ביותר בקשר היה מבחינתי היכולת שלי להעלות כל מיני סוגיות זוגיות מורכבות, והוא הגיב אליהן טוב בסך הכל. התקשורת היתה טובה. נתן לי תקווה ש-הנה הפעם אני מצליחה להיות בקשר בריא. הרגשתי שהוא הגיע לחיי כדי שארגיש את הביטחון הזה שמאפשר לי להביא את עצמי ברוב המקומות, חשופה ומאפשרת, בוחנת ובדיאלוג בריא.

מהר מאד, בערך בחצי הדרך, הבנתי שלמרות שדיברנו על זה ממש מהפגישות הראשונות, הוא לא רוצה, יכול, או מרגיש את החופש – לעשות שינוי בחייו ולבחור בסופו של דבר בזוגיות.
הוא הצהיר מלכתחילה, מהפגישה הראשונה שזוגיות מעולם לא היתה משהו להאמין לו. שהמסע שלו לא עובר דרך זה.
אך זה היה מתעתע. כי הוא עשה את הדברים כל כך נכון. כי הוא היה בדיאלוג כל כך משתף... כי כשהוא כבר היה איתי, הוא מאד השקיע. כי בין לבין הפגישות בינינו הוא השקיע בהודעות טלפוניות אוהבות. כל כך מתעתע זה היה שאפילו הפגשתי אותו עם בתי. והקשר ביניהם היה מקסים – מה שעוד יותר בלבל אותי...

אופס... שוב נפלתי לבור הזה. הכתובת על הקיר, ואני לא רוצה לראותה בבירור. מצאתי את עצמי שוב במקום לא בריא שמאמין שאיתי זה יהיה אחרת. שאותי הוא יבחר בסופו של דבר.
מקום מפנטז ולא רואה את המציאות.
אך המציאות היתה ש-נכון, הוא יודע להשקיע אבל הוא לא מתכוון לעשות שום מהלך כדי להעביר יותר משקל לזוגיות.

לא אכנס לפרטי הפרטים של הקשר אלא שלאחר חמישה חודשים וחצי הבנתי ששוב אני במערכת יחסים ששומרת עלי מאינטימיות. שאני מסכימה להיות עם מישהו שהצהיר ומצהיר שאין לו שום כוונות להעמיק את הקשר. שאני שוב משקיעה המון זמן, אנרגיות, מחשבות, דרכים יצירתיות בשביל להבין את מהלכיי, את מהלכיו – כשהוא בבירור לא שם.

ואז זה היכה בי. הבנתי שאני במשך שבועות שלמים במין סוג של ייאוש ודיכאון כי אני פשוט בדרך הלא נכונה. זה גם קיים בעוד תחומים בחיי אבל איתו זה היה בולט.
נפגשתי עם חברה יקרה, כאן מהאתר, שציטטה לי ציטוט מקסים מספרו של אלי עמיר: "לפעמים לוקחים תנופה בכיוון הלא נכון."..
המשפט הזה הדהד בתוכי כמה ימים. אוהו... עד כמה אני יודעת לקחת תנופה בכיוון הלא נכון!
עד כמה אני מומחית בלבקש לחיי משהו אחד, ואז לעשות את כל המהלכים כנגדו.
והרי הדיסוננס הוא בתוכי. כדי לפתור אותו אני צריכה:
או לבקש את הכיוון שאליו אני נותנת תנופה, למשל לבקש לעצמי מאהב, יחסים לא מחייבים, משהו קליל, שלא דורש ממני הרבה עבודה, מאמץ, אלא פשוט להיות מה שבא לי לזמן קצר.
או לחכות לקשר הזה שבו אני, למרות פחדיי העמוקים, מתמסרת בכיוון הנכון. שכמיהותיי העמוקות לקשר זוגי, חברות ומשפחה יכולים להיענות.

בתוך כמה ימים הבנתי שאני משקיעה המון אנרגיה בכיוון הלא נכון. ממחשבות על איזו ארוחה אני אפנק אותנו באותו יום, פעם בשבוע שהוא מגיע לכמה שעות ועד לאילו אירועים נלך אליהם. הוא מבחינתו, לא הביא שום יוזמה זוגית לקשר, אלא אם כן ביקשתי ממנו לחשוב על משהו כזה.

סיימתי את הקשר בשביל להיות בהלימה עם עצמי. פתאום הבנתי עד כמה אני הולכת נגד כמיהותיי. עד כמה אני לא מאמינה שבאמת יגיע האיש שיהיה חבר, אהוב ומאהב שלי. כמה נוח לי להיות בקשר שלא מספק לי את זה ושכך אני מוגנת בבועת חוסר שביעות הרצון והייאוש המוכרת כל כך.
עד כמה אני שוב ושוב מחייה את הקשר בין הוריי, בדרך זו או אחרת, ולא מאמינה שאצלי יכול להיות אחרת.
נכון, עשיתי מהלכים חשובים דרך הקשר הזה, ואולי (כמו שהוא אמר) הוא סיים את תפקידו. נתנו אחד לשנייה את מה שאנו צריכים והגיע הזמן ללכת הלאה.

בבוקר שאחרי השיחה שהובילה לפרידה קיבלתי סימן. יצאתי מטיפול שיניים, לתוך אולם הקבלה. שם היה מסך טלוויזיה ענק עם זנבה של פרסומת שאני לא מכירה. אבל מה שראיתי על המסך, בשנייה שעברתי לידו היה – רקע שחור ועליו המילים בלבן: הגיע הזמן לשינוי! – ככה מול עיניי.
לבן על גבי שחור. קיבלתי אישור למעשה. לא הייתי צריכה יותר מזה.

כמו שכתבתי בתחילה, אני כנראה עדיין נפרדת, כי לילותיי מלאים בשיחות איתו. סוג של עיכול.
יחד עם זאת אני מרגישה טוב ושמחה בחלקי. אני מרגישה ששוב הבאתי את עצמי, כמו לפני שנתיים וחצי שהחלטתי להיפרד מהאקס, למצב שבו אני בוחרת בי.
אבל החיים מורכבים נכון? אני לא רק שמחה בחלקי כרגע. אני גם עצובה.
עצוב לי שאני מוצאת עצמי בקשרים שבהם לבחור בי אומר להיפרד.
כל כך מייחלת לקשר שבו -לבחור בי- יהיה להעמיק ולהשקיע בקשר. שזה לא יהיה 'אני או הוא' אלא 'אנחנו'.

אמן , כן יהי רצון ! מאחלת לך קשר אמיתי שבו תהיי גם את , גם הוא, וגם אתם.
את חכמה מאד , ומקסימה לא פחות. שבוע טוב

שליחה על ידי נינה* » 08 יוני 2011, 23:50

כל כך מזדהה, מרגישה שאני כתבתי את זה, שמחה בשבילך שאת כבר בשלב ההתגברות, לפעמים נתקלים באנשים שלא טובים לנו שנמצאים בתחפושת כל כך טובה של "בדיוק מה שחסר לנו" אבל ממש לא! תמשיכי להיות שמחה
חיבוק גדול

יקירה, כתבתי לך תגובה שסירבה להיכתב טרם הופיעו הדברים שמעלי...
אז היו שם 3 חיבוקים כמו אצל נינה
וגם המשפט הבא שכתבה קוראת הופיע אצלי
מאחלת לך קשר אמיתי שבו תהיי גם את , גם הוא, וגם אתם.
וזה כבר מרגש כשלעצמו

מה עוד כתבתי... שבפרידה הזו את נשמעת שלמה, בהירה וברורה יותר משהיית בקשר עצמו
ושדרכינו מסתוריות הן וכל דבר בעיתו גם אם נבצר מאיתנו להבינו עד תומו
אוהבת אותך, את דרכך, את התבוננותך הכנה ואת האומץ שלך
נדבר מחר

פליי

תודה על החיבוקים יקירותיי. כן, אני שלמה יותר מאשר בקשר. ויותר ויותר ברור לי למה.
חשבתי על זה בלילה (קצת לפני שהתקשרת, פליי) שאני מציירת כאן תמונה קצת מעוותת. כלומר, זה לא שהיה מדהים ושלם, חוץ מהבחירה שלו.
אמנם התיקשורת היתה טובה בד"כ, אבל היה המון קור בתוך הקשר, אלא אם כן יזמתי את החום. לקח לנו המון זמן להתחמם כשנפגשנו, עד היום האחרון, הודעות הטקסט היו חמות ואוהבות אבל אם עברתי לטלפון - השיחה היתה תקועה וקרה, והמון נוקשות היתה. המון עקשנות.
בקיצור, הייתי ממשיכה לבדוק אם היה שם מישהו שרצה להיות בסירה הזוגית, אבל זה לא ש PeVKlV]הכל היה דבש SvMY[/po]

במקביל לכל זה אני עושה עבודה מאד לא פשוטה עם עצמי אל מול האקס - אבל ממשיכה לתקן. כל הזמן לתקן.

התקופה הזו מביאה הרבה מפגשים עם האקס ומשפחתו החדשה.
למשל, באו באיזה סוף שבוע שלו לקחת אותה לפיקניק. עם כל הציוד והאישה שלו יוצאת החוצה, מחליפות חיוכים, נפרדת מהבת שלי, מאחלת פיקניק נעים.
שואלת אותו, את האקס, יש לך כובע בשבילה?
עונה, כן, קנינו חדש.

"נו" - קנינו, עשינו, נהיה, בדקנו, פתחנו, ניפתח....
אני שומעת היטב את המקום בו הוא נמצא.

מצליחה לחייך באמת, מהמקום הקטן שנשאר לי פתוח בח'תכת לב שלי שקשור לבתי.
מכל הלב, שוב מאחלת פיקניק נעים.
והולכת חזרה לביתי, שהיה פעם ביתנו - משקה את העציצים ובוכה.

בתוך כל זה גם שמחה. על היכולת שלי לתת לבת שלי סיטואציות אינסופיות בתקופה האחרונה, שבהן - אין עניין.
היא עוברת מפה לשם ובכל מקום זה בסדר, זה טוב וההורה השני שמח בשבילה.

יש לי נפילות, שלא תחשבו, תכף אתאר אחת כזו. שאני בכלל לא גאה בה.
אבל בסך הכל, אני מוצאת בתוכי את המקום שבאמת שמח בשבילו על הקשר הטוב הזה שמצא, בשביל בתי על המסגרת המשפחתית שהיא חווה שם. יש בי חלק שאני מוצאת (לפעמים הוא משחק איתי מחבואים, אבל אני תמיד מוצאת אותו) שהוא יכול באמת ובתמים לפרגן.

אבל אז גם יש נפילות... לא רבות - הנה אחת לתפארת:
אירוע שבועות ביישוב שלנו. אנחנו מסתובבות בין החיות המסכנות שהביאו לליטופים וחליבות, בין הילדים הרבים, המשפחות, ההורים, הדשא והכלבים.
בשיא הכיף שלה היא אומרת - כמה חבל שאבא לא כאן, הוא מפסיד כזה כיף...
ואני - הפכתי לבת 5 בעצמי, לשני רגעים ואמרתי לה מהמקום הזה: וכשאתם תסעו לים (עכשיו בשבועות) אמא לא תהיה איתך, אז גם היא מפסידה, גם לה לא יהיה כיף!:-0
ואנא לקרוא את זה עם הטון המתאים של בת החמש שמתלוננת שלה לא נותנים...

2 דקות ואז התעשתתי לנוכח הפנים הנדהמות שהיו למולי. חיבקתי אותה ואמרתי לה - כאילו מן המשך משפט שכזה - אבל אמא עושה כיף חיים אחרים!

לא מושלמת כבר אמרנו???

@}
תראי מה שקורה אצל מימה.
אני בכלל המומה מכך שאפשר עוד להיפגש ולהתאהב ולקיים זוגיות (מכל סוג) אחרי.
שהרי אני לגמרי לגמרי חסרת זמן/משאבים נפשיים/רצון וכל הנושא הזה לא קיים בכלל אצלי. אז כל הסיפורים שלך ושל מימה מכים אותי בהלם. כאילו שוכחת כל פעם מחדש את האפשרות הזו (חיבור זוגיות מין).

מאמינה שזה יגיע אלייך ואל תתפשרי ואל תקחי מה שנקרה בדרך אם זה לא זה . חבל על הזמן והכוחות. הדבר הטוב והנכון בסוף יגיע וכשזה יהיה זה את הרי תשתקי כמו מימה ויהיה לך כל כך טוב (-:

מאחלת שזה יגיע מהר
ואם לא מהר אז לא.
שיגיע בזמן.

לי זה לא נשמע כמו גבר ש נפל לקטגוריה של "גבר שאוהב יותר",
מי שלא יכול להשקיע זמן בלפגוש אותך בתדירות נורמלית, מי שמרגיש לך איתו ש היה המון קור בתוך הקשר, אלא אם כן יזמתי את החום_
זה לא גבר כזה בעיני.
אבל זה שיפור מה בערוצים מסויימים, וזה גם טוב!
הבא בתור כבר יהיה הרבה יותר טוב בשבילך
גם אני מאמינה שזה יגיע אלייך ואל תתפשרי
וזה בהחלט יכול לקרות, את יודעת... אל יאוש. צריך רק חיבור אחד...
נשיקות וחיבוקים

מאחלת שזה יגיע מהר ואם לא מהר אז לא. שיגיע בזמן.
אמן, מותק.
ולמה לא להתפנות לזה? זה נותן המון אנרגיות, במיוחד לעייפות...
הרצון מגיע עם הנסיונות.
או שאולי הפוך. לא יודעת...

לי זה לא נשמע כמו גבר ש נפל לקטגוריה של "גבר שאוהב יותר",
תראי, לא נכנסתי לפרטים, כי באמת לא נראה לי נכון כרגע, אבל בהחלט היו תחומים שהוא החזיק בדגל הקטגוריה, ותחומים שממש לא.
כרגיל, בחיים - שום דבר הוא לא שחור לבן.

אבל זה שהיה שיפור זה מעולה.

לאחרונה יש לי ולבתי יש לא מעט דיאלוגים מרגשים, חלקם סביב עניינים קשים וחלקם סביב שמחות קטנות.
כל הזמן אני אומרת לעצמי שאני צריכה לתעד את זה... אז הנה:
היינו באמצע שיחה על משהו.
היא קיבלה מכה והתחילה לבכות.
באה לחיבוק ועבר.
אחרי כמה דקות:
"אמא, את יודעת שהבכי העביר לי את המחשבה... על מה דיברנו קודם?"

חוזרת אלי אחרי כמה שעות עם אבא. אני מחליטה להפתיע אותה ומכינה לנו סלט שהיא מאד אהבה שאכלנו אצל חברים בסוף השבוע.
יושבות לאכול. היא לא רוצה את הסלט הזה, היא רוצה אחר. את זה של הבית הפשוט בלי ה'אלה'...
אני מתוסכלת.
"זה הסלט שיש היום"
"אני רוצה את הסלט הרגיל..." - בטון עולה ועולה.
"חשבתי שתשמחי לאכול את הסלט הזה. מאד אהבת את זה כשהיינו אצל החברים אתמול..."
"אני רוצה את הסלט הרגיל"... בכי בכי בכי...
אני, קצת מתוסכלת "זה מה שיש היום, אני מצטערת"
"אאאאבבבבאאאאא..."

אני כבר ממש על הקצה הרגשי שלי, שוכחת שהיא בת 5. סליחה, לא נכון.
שוכחת שאני בת 44... והופכת להיות בת 5 לרגע:
"אז תלכי לאבא. הדלת פתוחה, את מוזמנת ללכת"
(תוך כדי הפליטה המצערת הזו, אני נזכרת איך בימים שהוא לוקח אותה לכמה שעות הוא לא איתה לבד, והוא חסר לה, ואיך... יש לה בדרך כלל בכי-מעבר, שמשחרר את המתח של המעבר בינינו ואיך... זה בכלל לא קשור אלי)
נושמת תוך כדי הבכי ההולך והגובר שלה "אמא, אני לא יכולה ללכת, אני קטנה..."

שוב נושמת. חוזרת אל עצמי.
"פוצקי, כשקשה לך עם אמא את רוצה לאבא וכשקשה לך עם אבא את רוצה לאמא?"

עכשיו היא נושמת. מתבוננת. מהנהנת.
"את יודעת, יפה שלי, שכשאת אצל אבא ואת כועסת עליו, את יכולה ללכת ללושקה. וכשאת כועסת עליה, את יכולה ללכת..."
"לאבא!" היא קוראת.
אני ממשיכה, "אבל אצלנו בבית, כשאת כועסת עלי, אין למי ללכת. וזה לא תמיד קל."
"אבל תמיד אנחנו אוהבות, גם אם אנחנו כועסות אחת על השנייה"

היא חושבת לרגע. זה דיאלוג שחוזר על עצמו, אחת לכמה חודשים (נדמה לי שגם כתבתי משהו כזה בבלוג הקודם)
"אני לא אוהבת אותך כשאני כועסת עליך. אבל את אוהבת אותי, כשאני כועסת עליך, נכון?"
"ממש נכון אהובתי" אני מאשרת לה.

אחרי 2 דקות של נשימה רגילה, וסלט קצוץ חדש

"אמא, אני אוהבת אותך. גם כשאנחנו כועסות"...

לאחרונה היא אוהבת להפתיע אותי בהתלבשות של בוקר. אני מכינה לה בגדים (כן, כן, היא עדין כמעט ולא בוחרת את בגדיה), והיא מבקשת שלא אסתכל ואז מפתיעה אותי בהתלבשות, סידור המיטה וקיפול הפיג'מה.
אני הצעתי לימים היותר קשים שאולי נעשה את הסידור שיש לחברה שלה: קבלת מדבקות תמורת הנ"ל.
אבל ידעתי שאני לא שלמה בכלל עם השיטה, אז ירדתי מזה.

אחרי כמה שבועות, היא ביקשה את זה. הביאה לי שקית של מדבקות לבבות זוהרים ואמרה לי לתת לה כל פעם שהיא מתלבשת לבד.
הסכמתי כמובן. מן משחק שכזה.

לאט לאט היא אוספת "משפחות" של לבבות. 2 לבבות גדולים, אחד בינוני ואחד קטן. כל פעם בצבעים אחרים.
אני שואלת אותה על זה והיא אומרת "כן, יש לי פה משפחה - אבא לב, אמא לב, ילדה לב ותינוקי לב"
אני מוסיפה "את יודעת שגם אנחנו משפחה? רק את ואני?"
היא מרימה את עיניה לאט, והגבות שלה עולות בתדהמה..."באמת???"

מיד היא מכינה עוד סט של משפחה, ביום שאחרי: לב גדול ולב בינוני. "אמא לב וילדה לב"
.....

יו

היא דבש וחלב הילדה זאת

(יפה)

נפלאות שתיכן

יפצ'וק יפיופית שכמותך איך ליבבת פה לבבות?

גם לך

פליי

מזכירה לעצמי, אירועים לכתוב:
ענייני מקלחת בערב אצל חברים
אמבטיה - התלבשות-התרגשות
יומולדת-לחגוג רק אנחנו

אהובתי היקרה, משאירה כאן סימן שקראתי

וואו!
אין לי ממש זמן ורק רפרפתי,
אבל שברירי שיחות שתיארת עם בתך... לקרוא, כמעט מלה במלה ,
שיחות שמתנהלות בינינו!
(האפרוח שלי בת 4.9)...
כמו להסתובב בארץ המראות!

מחכה לשוב..
@{

התכונתי ל @}

תודה למבקרות החדשות. כיף שאתן כאן...
אני חוזרת מסוף שבוע נשי, בכלל לא מרגישה שמחה בחלקי.
היה לי שם, זום אין על כל ה-לא מצליחה, לא יכולה שיכולתי לדמיין.
יחד עם זאת, היתה לי חברת נשים נחמדה וכייפית, ורעיון יותר מדוייק של מה הייתי רוצה לעשות בתקופה הקרובה ברמה המקצועית.

זה היה מרענן וטוב.
הקטנה שלי היתה אצל אבי ואשתו, פעם ראשונה לבד, ואחרי הכנה-התנגדות שלה-רעיון טוב של סבתא שלה, היה לה ממש כיף.
אמשיך עם סיפורי הקטנה, אבל לא עכשיו.
שבוע טוב

הסיפור עם הכעסים של ביתך כל כך מתוקים ומלחלחים כמובן את עיניי הקלות על ההדק...
הרבה פעמים הם אוהבים משהו אצל אחרים (תסמונת המתארח המורעב שקיים גם אצל חלק מהגדולים - נכנסים לבית המארח ומייד מתחילים לחשוב על אוכל וזה לא נגמר עד שהולכים...), כשבבית הם לא יגעו בזה.
וזהו , את רואה שאני פחות ופחות באתר - אבל עלייך לא מוותרת (-:

נקודות

כשבבית הם לא יגעו בזה.
נקודות, תראי איזה קטע, הבוקר היא ביקשה שפעם הבאה שהיא תהיה בבית, שאעשה לה את הסלט הזה...חחח...

וזהו , את רואה שאני פחות ופחות באתר - אבל עלייך לא מוותרת
תודה יקרה, באמת את אחת מאבני התמך כאן בדף... וגם בדף הקודם.

אולי אולי אזכה לביקור?

אנונימי

צובט בלב לקרוא על שיתוף פעולה בין הורים...

קוראת ומשלימה אנקדוטות שידעתי משיחות בינינו וכאלה שלא...
מזדהה ומתרגשת בשביל שתיכן על הקשר האמיץ והכן שאת בונה איתה.

(())(())

צובט בלב לקרוא על שיתוף פעולה בין הורים...
לא בדיוק...
החיים בסוף זמן גן, לקראת חופש גדול מאד הם מאד לא משתפי פעולה.
המון מתח בינינו בזמן הזה.
אני חוזרת עכשיו מייעוץ אצל היועץ שמלווה אותנו כבר שנתיים, והיה קשה וטוב.
החלטנו שאנחנו צריכים לראות אותו בקרוב כי אנחנו מתפוצצים על כל דבר כמעט.

אני לא אכנס לסיפורים כרגע רק שהיועץ ממש המליץ לי להתחיל להגדיר מהם הגבולות שלי.
שבין החלק הרוחני שלי שרוצה הרמוניה לבין החלק הפגוע וזה שלא סופרים אותו ולא מתחשבים בו, אני צריכה לבחור.
והבחירה הנכונה עבורי, בעיניו כרגע (גם בעיני) הוא להתחשב ברגשותיי. לדעת ללמוד לספור את עצמי ולא לחכות שזה יגיע ממנו.

שוב שאלת המשמורת ברקע עבורי, שוב שת"פ כואב מתמיד בשבילי
אני שוב מתכוונת להעלות את זה כשאלה במפגש המשותף שיהיה מתישהו בזמן הקרוב.

<זה היה עדכון קצר, ולא ממצה. תודה על הביקור כאן>

והבחירה הנכונה עבורי, בעיניו כרגע (גם בעיני) הוא להתחשב ברגשותיי. לדעת ללמוד לספור את עצמי ולא לחכות שזה יגיע ממנו.
לגמרי.
אם לא תספרי את את עצמך, מי כן? ואני לומדת עכשיו על בשרי (מכיוון אחר לגמרי כמובן) להבין את זה הלכה למעשה.

מקווה שהפגישה הקרובה תהיה יעילה
@}@}

ימים מלאי סערות עוברים עלי. רוצה לכתוב כדי לזכור, כדי לתעד, כדי לנסות לעבד ביני לבין קוראותיי. קשה לי אפילו להתחיל. הויכוח האינסופי, המתיש והמחליש בין החלקים ה'גבוהים' שלי ל'נמוכים' שלי לא נותן לי באמת לפרוס תמונה מלאה של עצמי.
המון ויכוחים פנימיים יש בי על איך אני רוצה להגיב לחיים, איך ליצור אותם, לעומת מה קורה לי בפועל ואיך אני מגיבה אליהם – והביקורת הפנימית על זה - גורמים לי לשקיעה עמוקה ורצון להתפטר מהחיים האלה לעיתים.

מאד התחברתי למה שמי מה כתבה באחד הדפים:
זה מביך לפעמים כמה שוב ושוב, כשאני מפרקת את הסיטאוציה לרמת התא, יוצא שמה שהיה פגום שם ביסודות היה האהבה שלי לעצמי. כשזו חסרה או פגומה, מגיעים אלי דברים שמאשרים בדיוק את הנחת היסוד הזאת של לא ראויה. על כן עולה בדחיפות הצורך לאהוב קודם כל את עצמי ללא תנאי ורק על המצע הזה לשתול שתילים חדשים של אהבה. כשאני אוהבת את עצמי יותר אני מושכת אלי גם אנשים שאוהבים אותי יותר ואז כבר אין צורך לבחון אותם כל כך הרבה הדברים פשוטים וברורים. לא שזה קל, אבל זה עוד מקרה שבו הדרך הכי קצרה היא הארוכה

זה מלווה אותי, זה המהות של הדברים מבחינתי וזו עבודת החיים שלי כרגע.

היחסים עם אביה של בתי במשבר גדול. אני מרגישה סוג של התפכחות, של התעוררות מהפנטזיה שהיתה לי עד כה שבמרכזה היתה את המחשבה שמה שלא הצלחנו בנישואים – נצליח בגירושין. כל כך רציתי להיות בעמדת המתגרשת האידאלית. בשביל ילדתי, בשבילי ובשבילו.
ואני לא, ממש לא. לאחרונה קיבלתי פידבקים ממטפלים שמלווים אותי בתהליך שלי – על כמה שאני לא מצליחה לתת לעצמי את מה שכל כך בקלות אני נותנת לאחרים. על כמה אלימות יש בתוכי (!!!, זה היה קשה לשמוע) כשהחלק המתיימר להיות רוחני דורס בכוח את הרגשות הטבעיים והלא פשוטים שיש בי. על זה שאם אני חווה התעללות או סאדיזם מהצד השני, כשהוא מסיים אני ממשיכה את התפקיד מול עצמי...

אז כדי לאוורר וכדי לתעד לעצמי מחשבות והרהורים בדרך שלי אכתוב קצת מקורותיי בזמן האחרון.

היחסים עם אביה של בתי במשבר גדול. אני מרגישה סוג של התפכחות, של התעוררות מהפנטזיה שהיתה לי עד כה שבמרכזה היתה את המחשבה שמה שלא הצלחנו בנישואים – נצליח בגירושין. כל כך רציתי להיות בעמדת המתגרשת האידאלית. בשביל ילדתי, בשבילי ובשבילו.
ואני לא, ממש לא. לאחרונה קיבלתי פידבקים ממטפלים שמלווים אותי בתהליך שלי – על כמה שאני לא מצליחה לתת לעצמי את מה שכל כך בקלות אני נותנת לאחרים. על כמה אלימות יש בתוכי (!!!, זה היה קשה לשמוע) כשהחלק המתיימר להיות רוחני דורס בכוח את הרגשות הטבעיים והלא פשוטים שיש בי. על זה שאם אני חווה התעללות או סאדיזם מהצד השני, כשהוא מסיים אני ממשיכה את התפקיד מול עצמי...

אז כדי לאוורר וכדי לתעד לעצמי מחשבות והרהורים בדרך שלי אכתוב קצת מקורותיי בזמן האחרון.

לאחרונה השיחות עם אבי בתי עולות על שרטון כמעט מהרגע שהתחילו. הוא צועק עלי בקלות, אני מתרתחת ולא מבינה למה והרבה מהדברים שאנחנו אומרים הם חסרי סבלנות ובלתי תקשורתיים בעליל. עברנו ל'שיחות' במייל כדי שלא נגיע למצבים האלו, אבל מהר מאד גם שם אנחנו מגיעים לקצוות.

בשנתיים האחרונות, אני לא מצליחה לבנות את חיי כפי שהייתי רוצה, מרגישה תקועה רוב הזמן.
הוא לעומת זאת – פורח: מצא זוגיות מעצימה, יש לו עוד ילד ובימים אלו הוא עושה שינויים דרמטיים בקריירה שלו. הוא מגן על הזוגיות שלו בחירוף נפש אם הוא מרגיש מאוים ותפיסת האני שלו, שבכל חיינו המשותפים היתה מאד מרוכזת בעצמו כוללת היום את זוגתו ובנו.
לאור כל זאת, הקושי שלי מעצים.
נכון, אני יודעת שאני לא צריכה להשוות ושזה לא ענייני – אבל זה כואב לי.
(ברקע של כל זה, המשפחות שלנו נעשו חברות. ההורים שלו חברים קרובים של אבי ואשתו. מבלים הרבה ואפילו נוסעים לחו"ל יחד...)
אני עדיין מתאבלת על היחסים שלא קרו בינינו ובעיקר כועסת על עצמי – על איך לא ראיתי קודם, על איך הרשיתי לדברים להיות כפי שהיו, איך לא שמרתי על עצמי ואיך לא הלכתי כשהבנתי שזה לא יתקדם (די בהתחלה).
בתהליך הפרטי שלי, אני מנסה לגייס חמלה כלפי עצמי לצד הכעס.
כי הרי רציתי כל כך בקשר ורציתי כל כך שיצליח...

וגם - אני סוחבת בשנה וחצי האחרונות תחושה של חוסר שיתוף פעולה הורי כפי שרציתי כשחתמתי על ההסכם למשמורת משותפת. הפנטזיה שבניתי סביב היכולות שלנו לנהל את המשמורת הזו, להבדיל מהחיים שניהלנו עד כה שבעתיים התגרשנו – ניהלה גם את הרצון שלי למשמורת משותפת.
הפנטזיה הזו, כמו הפנטזיה על מיהו, מתנפצת לי בפנים.
חוץ מזה, שבתפאורה של עצמי יש ילדה שמאד סבלה מגירושים קשים של הוריה וחוסר תקשורת נוראי ושנאה נוראית, שהמוטו שלי היה, לפני שנתיים – אצלי זה לא יקרה.

והנה זה קורה...

אפרט פה רק חלק מהאירועים, כי באמת אירוע רודף אירוע על בסיס יומיומי ואין לי את הכוחות לכתוב על הכל.

מסיבת סיום בגן.
המר אבא של הבת שלי, כותב לי מייל ושואל את דעתי האם להביא את זוגתו ובנם למסיבה. הדבר הראשון שהרגשתי היה כמו חרב בבטן. נשמתי, לקחתי זמן לענות כדי לא לענות ישר מתוך הרגש וכתבתי לו שלבת שלנו אין הזדמנות כלל להיות במשולש אימא-אבא-ילדה וזו הזדמנות נהדרת עבורה.
התשובה שלו היתה – שהוא מבין שלי זה קשה אבל הוא חושב שתפיסת המשפחה של ביתנו היא כוללת גם את זוגתו ואחיה.
ניסיתי להבין אחר כך, מה גרם לי לכתוב לו מייל תשובה כל כך כואב וכועס.
הוא בעצם לא התייחס כלל להסתכלות האימהית שלי על הסיטואציה. הוא מיד זרק את זה על הקושי שלי, ושם את תפיסתו במרכז.
התגובה שלי לביטול הזה, היתה קשה. כתבתי לו שאם היה יודע כמה פעמים היא מבקשת לגור רק אצלי ושהוא יבוא לגור איתנו – לא היה חושב כך.

אני כמובן יודעת, מבינה ושמחה שיש אצלה תפיסות משפחה מורכבות. שיש את המשפחה שלו, שיש את שלנו המצומצמת, אבל לא יכולתי לבטא את זה במייל שכתבתי לו.
כי מה שכתבתי היה כואב וארסי שבעיקר מפרט את הבקשות שלה לגור רק כאן.

הוא חזר אלי במייל קצר, שמבטל גם את זה וביקש שנמשיך את השיחה אצל היועץ שלנו שמלווה אותנו כבר שנתיים. כמובן שרציתי גם אני.
הצלחתי לכתוב לו מייל שמסביר לו את הקושי שאני חווה בביטול הדעה שלי כהורה. את חוסר הדיבור ההורי, את חוסר שיתוף הפעולה בשיח על הילדה ושהתסכול שלי מזה, תמיד בסוף מוציא ממני את הרצון למשמורת אם – לא כי הוא לא אבא טוב שממלא תפקידו בדרך כלל בצורה טובה, אלא כי אני לא מרגישה שותף למשמורת במובן של התקשורת והכבוד ההדדי.

במקביל לכל ההתכתבויות האלו, הבת שלי לקראת סיום הגן העלתה חום. היא היתה 4 ימים בבית (של שנינו) ובעצם לא היתה שותפה להכנות לסיום של הגן. בימים האלו היא בכתה המון, מתוך מצוקה אמיתית שבה היא כל הזמן אמרה שהיא רוצה לגור רק איתי. (כשהיא אצלו, היא לא מבטאת את זה, ולטענתו היא מבטאת דברים אחרים סותרים. אבל אני במקום שמאד קשה לי להאמין לו.)

בכל מקרה, הרצון שלה לגור רק איתי, ושהוא יגור איתנו – קרה במקביל למיילים הזועמים שהחלפנו בינינו. היא כמובן הרגישה אותי ואותו והגיבה גם לזה.
מסיבת הסיום קרתה בפורמט המצומצם ומאד שמחתי בשבילה. היא חגגה את הרגעים שהיו לה אימא ואבא וחיבקה אותנו לעיתים ממש יחד. אנחנו היינו די מרוחקים אבל לא מאד קרירים.

לא עוברים יומיים ובמפגש מקרי שאלוהים סידר לנו, אני ובתי פוגשים את הזוג וילדם אצלנו בישוב.
על הדרך, באגביות מוחלטת הוא מספר לי שהם באו לראות בית כאן, כי הם צריכים לפנות את ביתם שבועיים אח"כ. לקח לי כמה ימים להבין שזה חונק אותי. לא הבנתי את זה בראש, כי לא הרשיתי לעצמי להיות בכלל בעמדה הזו. אבל... הריאות שלי התמלאו בליחה, נחנקתי משיעול קשה, איבדתי את קולי ליומיים, העין שלי התנפחה לגמרי והגב שלי נתפס.
הסימפטומים המשיכו עוד ועוד (עד היום) עד שהבנתי שהגוף שלי מנסה להגיד לי משהו.

המשפחה שלו המורחבת נסעה ל-4 ימים לחופשה בארץ ונתתי לעצמי זמן לעכל את זה.
קבעתי פגישה דחופה אצל היועץ שלנו שמאד הפציר בי לכתוב לו מייל והמליץ שהם לא יעברו לישוב כי ממה שהוא מכיר אותנו ואת הדינאמיקה, הבת שלנו זקוקה לגבולות הרבה יותר ברורים. אם הם יעברו זה יהיה מאד קשה לקבוע אותם. זה אותו גן שעשועים, אותה מכולת, אותה דרך לשקיעה או לטיולים בכלל, אותה נסיעה לגן. הסיכוי לראותם על הדרך היא גדולה מנשוא וזה יכול לבלבל אותה.

כתבתי לו מייל שמבקש, מפציר, חצי מתחנן וחושף מאד את קרביי וליבי – שיניח למרחב הבטוח שלי להיות. הזכרתי שאין ביכולתי להגיד לו מה לעשות אבל ביקשתי שלא יעשה זאת.
סיפרתי לו על כך שאני עדיין נפרדת ממנו, שאני מנסה לבנות את משפחתי הקטנה במרחב שלי כאן ביישוב. שאנחנו לא באותו מקום בחיים ולראות את הבת שלי מהלכת איתם לטיולים כאן, יסגור אותי בתוך ביתי, שאני לא אוכל לצאת מהבית, שאם תגיע לחיי זוגיות חדשה לא אוכל לצאת איתו החוצה כי לא ארצה שמי מהם (בטח לא הבת שלי) יראו אותי. שאני מרגישה מכווצת וזה מרגיש לי פולשני בטירוף.
המייל הזה היה מאד חושפני אבל קיוויתי שזה יעורר את ליבו.
כתבתי לו כמובן גם את ההמלצות של היועץ שלנו לגבי ביתנו והגבולות הברורים שהיא זקוקה להם...

אחרי עוד אירוע שיחה קשה מהחופשה שלהם ואחרי שחזרו, נפגשנו אצל היועץ. פגישה סוערת, אלימה. אני איימתי בהעברת המשמורת אלי, במעבר לעיר אחרת והוא איים פיזית, הרים כוס וכמעט זרק אותה, צרח עלי, קילל אותי. הוא מצפה שאני לא אעבור לשום מקום כי הוא וזוגתו מתכננים לפתוח מן מרכז מקצועי. הוא רוצה להשקיע את כל מרצו בזה ורוצה את בתו לידו. ואם אני פוגשת בן זוג חדש אני לא אוכל לעבור. או שאוכל לעבור אך בלעדיה.
הוא ביקש ממני דברים אבסורדיים שרק יום אחרי המפגש הבנתי את המובנות מאליו שאני נתפסת. למרות שהצלחתי לשמור על עצמי בפגישה, ולא ליפול למניפולציות הרגשיות שהוא תקף אותי בהן, הרגשתי חלשה. הרגשתי שלא נשארו לי 'כלי נשק', שההבנה שלי את המצב שלו מביאה אותי שוב ושוב לנהל את חיי על פיו. כאילו שום דבר לא השתנה מאז שהתחתנו והתגרשנו.
השנאה שיקדה מעיניו היתה קשה לצפייה. החוויה שאני מפריעה לחייו החדשים צפה ועלתה שוב ושוב.
3 ימים אחרי זה הוא כותב לי מייל שהם החליטו לעבור והוא מקווה שנצליח להסתדר.
אני נשברתי. הוצפתי בכאב, בחדלון, בתחושה של תבוסה, של חולשה...

הבת שלנו, בכל הימים האלו, נצמדת אלי יותר ויותר. היא מרגישה את המעברים, את הכעסים, את העצב והעלבון. אני מנסה בכל כוחי להיות חיונית לידה וכשהיא הולכת לישון אני מנהלת את כל השיחות שאני לא יכולה כשהיא ערה. אני זקוקה לבלות איתה יותר, אבל עכשיו היא חווה אימא עצובה, מרירה וכועסת. היא שואלת אותי למה אני עצובה, ואני חסרת אונים – לא יודעת מה בדיוק להגיד לה. לא ממש יודעת איך לפעול...

.... אני לא בטוחה שהפירוט של כל הדברים שכתבתי מועיל במשהו. האירועים נחווים לי קשים ומציפים, ואני חנוקה. כשיש קושי, הוא מייצר את עצמו שוב ושוב, כל פעם בדרך אחרת.
למשל, ממש ברגעים אלו, הוא מראה לבת שלי את הבית החדש שלה. כאן, מעבר לפינה.
ואני - ממקום מושבי הפנימי, מתוך הצלילה לתוך הקושי והביקורת שלי על עצמי על כך - לא מצליחה לראות את ההזדמנות, או לחיות אותה מתוכי.
אני חווה את הקושי בפנים ולעיתים כלפי חוץ מצליחה להתגייס. אבל המחיר הוא נתק. נתק מעצמי, מרגשותיי.

אני כואבת תובנות ששוב עולות על פני השטח. למשל שהביטול שאני חווה מהבחוץ קורה אצלי בפנים כל כך מהר. שהנטישה שאני רגישה אליה מהאחר, נמצאת בתוכי עוד לפני שהבנתי את המהלכים.
אני מרגישה מובסת בעיקר, כואבת ומבולבלת...
הסימפטומים הפיזיים הרבים הם הרגשות שאני לא מצליחה לבטא. כל אחד יושב במקום אחר. זה לא כל כך מעניין אותי להבין איזה רגש יושב איפה, אבל אני מרגישה כמו גוש כאבים פסיכוסומאטיים מהלך.

אני מתבלבלת בין הכאב שלי לשל בתי, בין הצרכים שלה לשלי ואני מרגישה חלשה.
היועץ המלווה שלנו הדגיש בפני שאני 'חשה חולשה' כרגע, אבל אני לא חלשה.
מנסה להזכיר לעצמי.
גם אימון יוגה שעשיתי הזכיר לי את זה. הרגשתי את המרכז שלי, ואת שיווי המשקל העדין שאני מצליחה לשאת גם דרך הכאבים שלי.

כן, אני יודעת. זו בטח הזדמנות. לגדילה, להתפתחות. ההזדמנות קיימת אלא שהיא רק לא מראה את עצמה אלי כרגע. וכן, אני יודעת שאולי זו ההזדמנות להיפרד ממנו באמת מבפנים. ו... כן, אני יודעת שאולי זו הדרך שבה החיים שלי יהיו יותר נכונים לי.
פעם הייתי מסתובבת עם משפט: Everything that happens is either a blessing or a blessing in disguise . (כל דבר שקורה הוא ברכה, או ברכה במסווה)
אבל אני לא מצליחה באמת להרגיש את כל התובנות האלו. הן נשארות לי בראש וכרגע רק מדכאות את הרגש שאומר אחרת. את הכעס שגואה בי, את העלבון והתבוסה...

איך אני מתגייסת למען עצמי? איך לא לנטוש את עצמי? ומה כל זה אומר בפועל מבחינת הסביבה החדשה שלי שמרגישה לי כהופכת לעויינת?
איך אני חוזרת להיות האימא המגנה של בתי ולא האימא המרירה והעצובה שלה?

תודה על ההקשבה...

שליחה על ידי אחת* » 12 יולי 2011, 22:08

נשמע קשה מאוד, ממה שאת מספרת יש לי תחושה שהאקס פשוט דורס אותך, מצב ממש מסובך.
איך לנהל יחסים תקינים בכל הנוגע לגידול הילדה במצב כזה אני לא יודעת. אבל אין ספק שהוא זקוק לגבולות ברורים מאוד והמשמורת המשותפת לא ממש מאפשרת את זה. אני מאחלת לך לצאת מזה מחוזקת ושמחה

אין ספק שהוא זקוק לגבולות ברורים מאוד והמשמורת המשותפת לא ממש מאפשרת את זה
גם הוא זקוק לגבולות ברורים
וגם המשמורת המשותפת גורמת לנו להיות בקשר המון.

תודה על החיזוק

הכי קל היה התרחיש שקורה לא מעט: שלך לא מפריע והמשכת הלאה ואתם אכן גרים קרוב וילדתכם יכולה ללכת למי שהיא רוצה (לפחות כשהיא קצת תגדל זה יהיה יתרון גדול לדעתי), והוא עם משפחתו ואת עם משפחתך והכל על מי מנוחות
אבל
לך כן מפריע. לא הבנתי על מה חילוקי הדעות שלכם מעבר לנושא חגיגת סוף השנה.
בכל מקרה הוא נשמע מאוד קנאי לצרכיו
ומה שכמובן הכי מפריע לי פה זה הבכי של ביתך. אם היא בוכה ככה, אז יש עליה עומס רגשי גדול ואני הייתי מורידה ממנה. מה עם לתת לה לגדול קצת ולהתחזק לפני שמעמידים אותה בסיטואציות הכה סבוכות? פה אני מגלה שהוא מאוד אנוכי גם כלפי ביתו. מצטערת. שיפגש עם אבי ילדיי ויראה מה זה אצילות נפש בהקשר הזה.
כמובן שקשה לו לראות אותך עדיין מתפתלת בתוכך בהקשרו אבל יאללה - שלפחות יקל עלייך קצת. אני בטוחה שהוא מפחד שזה ינהל אותו. ובוודאי יש לו גם רצון כן ותמים להיות משפחה ובכל זאת הוא לא מראה גדלות...
קשה.אולי תנהלו עם ביתכם שיחה כששניכם נוכחים בשיחה ותבינו מה הרצון שלה? או שמא היא תנסה לרצות? אולי בשלב זה לא תישן אצל אבא? העקשנות שלו הזאת.
זה שאת עסוקה בהשוואות כפי שכתבת שאת יודעת - גרוע ביותר ולא רלוונטי לחיים שלך בכלל. זה רק מזיק. תנסי עד כמה שאפשר לחיות את חייך.@}

שליחה על ידי יפה* » 13 יולי 2011, 00:17

כואב , כואב. אהובה שלי. הכאב שלך כל כך ברור. הוא אנוכי מאד. גם כלפייך וגם כלפיי בתכם.
נוח לו כמובן להאיר את הנקודה שהקושי עם הקרבה הפיזית הוא שלך , הוא לא נותן משקל לחששות האימהיים האמיתיים שלך, כי זה לא מסתדר עם התוכניות שלו .
תתנחמי בזה שאת לא יודעת בוודאות שיהיה לך מאד קשה כשזאת תהיה מציאות.
לא יודעת איך לנסח את זה נכון , אבל אולי, אולי בצורה הזויה לגמרי ,דווקא בגלל הזילות הזאת של הקרבה הפיזית שלו
זה יגרום לך לצאת מההלם הזה של הגרושין , לרדת מהגדר שמשקיפה על פריחתו ולהתחיל לחיות את חייך את !! כי זה יבוא !!

אוהבת אותך ומעריצה את כוחותייך וגם את "האלימות " בתוכך.

אוי מסיבות סיום בגן... זה מתכון לעניינים. צרת רבים נחמת טפשים אני יודעת אבל אני מאוד סבלתי במסיבות סיום בגן.
אני רוצה לחזק את הגבולות שלך (גם אם העתידיים וזה יהיה רלוונטי למסית סיום הבאה או ליומולדת שלה או כל חגיגת גן אחרת), ולהגיד לך שגם כשהיחסים כבר טובים, וכולם המשיכו הלאה עדיין זה פשוט רגישות פשוטה כלפי הצד השני שלא להביא את הבן זוג החדש לארוע שכזה. אצלנו למשל אני באה עם הקטנצ'יק כי הוא תינוק והוא אח שלה, אבל הבן זוג ישאר בבית כדי לא לעשות לא נעים. לא עלה על דעתי שיבוא למרות שאני כן חושבת שאנחנו משפחה. בקונסטלציה שלה יש אמא ואבא והם צריכים להיות.

אני חושבת שגבולות זו אכן מילת המפתח פה - כמו שמיפית נכון. ואם ללכת עם המשפט שלך שבעצם אומר שהכל לטובה - אולי צריך לפתוח את הראש ולחשוב על מעבר.
זה נכון שזה הצורך שלך וזה הכאב שלך, אבל את חשובה פה ואת האמא שלה! היא לא תרצה אמא שמרגישה שהיא לא יכולה לצאת מהבית, שמתכווצת בכל הליכה למכולת או לגן משחקים
זה שיהיה לך את המקום הבטוח שלך זה הכי חשוב מהכל, גם במחיר של מעבר
אני עברתי מאיזור שמאוד אהבתי, שבו רציתי לחיות, והתחלתי מחדש במקום אחר, לגמרי מחדש, בדיוק בשביל זה (אני מתנצלת שאני מביאה דוגמאות מעצמי, זה פשוט זורק אותי בתזכורת ישירה לעבר). והיה לי עסק עם גרוש שלא התיימר להיות תקשורתי ופתוח ורגיש ואמו. הוא הוציא צו מניעה למעבר וזה לא עזר לו. אין כזה דבר שהוא יגיד לך שלא תוכלי לעבור, או שתעברי בלעדיה. זו זכתך המלאה המעוגנת בחוק כבוד האדם וחרותו או משהו כזה (ההנקה שאבה לי את המילים המדוייקות)

אבל.... זה לא מאפשר משמורת משותפת. ואולי באמת הצעד הראשון הוא להפרד מהפנטזיה הזו שתצליחו לעשות כגרושים את מה שלא הצלחתם כנשואים. לא מתוך איום עליו, לא מתוך מריבה או כעס, מתוך הבנה שאת דואגת לעצמך ולה. והבסיס לדאגה הזאת הוא שיהיה לך את המקום שלך, ואת הגבולות שלך, ואת חלקיקי השמחה שלך. אי אפשר להשיג את זה מכווצת בבית. וזה חשוב גם לה, שאמא שלה תהיה בסדר, ושמחה. אפשר לקבוע הסדרי ראיה נרחבים, במיוחד כל עדו היא בגן וזה מתאפשר. אפשר להגמיש ולכופף והכל, אבל במסגרת הגיונית. כמה זמן אתם כבר מתבחבשים עם זה? עם חוסר התפקוד של המשמורת המשותפת? אולי הגיע הזמן להכריז שהפנטזיה לא עבדת במציאות ולהתקדם. מאכזב, כואב, אבל לא שכפול של מה שהיה אצלך. זה אחרת. גם כואב אבל אחרת - וגרושים זה כואב. אין מה לעשות. גם כשהדברים ממשיכים הלאה ומסתדרים, זה כואב, אחרת, אבל כואב. ולא צריך להוסיף על הכאב הזה. את מבינה מה אני אומרת?

ואם בפנטזיות עסקינן, אני שוב חושבת שלא בטוח שהכל שם כזה אידאלי. אנחנ יכולים לדעת רק מה קורה אצלנו בבית, ודברים לפעמים נראים אחרת ממה שיש שם באמת. וחוץ מזה את לא היית מוכנה לסבול ממנו את זה, שהיא תסבול, לךמגיע יותר טוב, ולא, אני לא אממינה שהוא כל כך השתנה שרק איתך זה היה ככה, ואתה הכל פרפקט והזוגיות מעצימה. ואת יודעת מה - גם אם זה המצב - את רוצה את החרא הזה? זהב את, וזה מה שמגיע לך.
והוא יגיע לך

סליחה אם כתבתי קצת בוטה, זה הכל מהלב, הוא מרגיז אותי. את מוזמנת למחוק
מחבקת אותך

שליחה על ידי אחת* » 13 יולי 2011, 00:30

ברשותך אני כותבת התרשמות פשטנית, בתקווה לאותת לך מהחוף, אם אני טועה, או לא במקום את מוזמנת להשליך את דברי לפח.
את רוצה שאביה של בתך יהיה מאושר וזה טוב ויפה, אך עליך לזכור שזו אחריותו לדאוג לאושרו ורק הוא יכול להשיגו.
מרוב דאגה לשלומו את מזניחה את ענינייך , שהם כן אחריותך, ומונעת מביתך אם מאושרת.

בתור צופה מן הצד הייתי רוצה שתטפחי את עצמך ותקחי לך נתח גדול יותר מחלקיקים.
את בטוח ראויה לזה

יקרה, שולחת חיבוק גדול. אני כל כך מזדהה ומבינה אותך, כשאת כובת יש לי לפעמים הרגשה מוזרה כאילו אני זו שכתבתי חלק מהפסקאות. אשמח לדבר איתך אם תרצי ולנסות אולי להפגש בלי הבנות.

איזה כיף לקום בבוקר ולקרוא אתכן, מלוות יקרות שלי. אחת מהחברות הגרושות שלי הזכירה לי שבתקופה הזו חברים שתומכים זה מה שצריך. שזה קשה לעבור ימים כאלה בלי חברים. ואני מרגישה כך מאד. מנסה למלא את הימים והלילות שלי כשהקטנה ישנה או לא איתי בשיחות חשובות ומעצימות.

נקודות יקרה:
הכי קל היה התרחיש שקורה לא מעט: שלך לא מפריע והמשכת הלאה ואתם אכן גרים קרוב וילדתכם יכולה ללכת למי שהיא רוצה (לפחות כשהיא קצת תגדל זה יהיה יתרון גדול לדעתי), והוא עם משפחתו ואת עם משפחתך והכל על מי מנוחות דווקא לא הכי קל. גם ביחסים שמצליחים להיות יחסית טובים. שמעתי לא מזמן על מתבגרים (שהיום זה כבר בגיל 11, לא?) שכועסים על צד אחד אז עוברים לצד השני כי הם גרים קרוב. לא בטוחה שזה טוב לילד/ה ובטח לא טוב להורה - שני הצדדים בעיניי, צריכים ללמוד לעבור את הקונפליקטים האלו בתוך הבית.

לך כן מפריע. לא הבנתי על מה חילוקי הדעות שלכם מעבר לנושא חגיגת סוף השנה לא פירטתי לגמרי אבל למשל: שוב על שיחות הטלפון בחופשה, הממפגשים החודשיים שלא מתקיימים למרות שהוא הצהיר שהוא רוצה ועוד כל מיני דברים קטנים על הדרך.

בכל מקרה הוא נשמע מאוד קנאי לצרכיו - מאד, תמיד.
מה שכמובן הכי מפריע לי פה זה הבכי של ביתך. אם היא בוכה ככה, אז יש עליה עומס רגשי גדול ואני הייתי מורידה ממנה. מה עם לתת לה לגדול קצת ולהתחזק לפני שמעמידים אותה בסיטואציות הכה סבוכות? פה אני מגלה שהוא מאוד אנוכי גם כלפי ביתו. מצטערת. שיפגש עם אבי ילדיי ויראה מה זה אצילות נפש בהקשר הזה נכון, אני מאד בחוסר אונים פה בעניין הזה. למשל, עכשיו התקשרתי לשאול לשלומה, והיא בשיא האריזות והמיונים, כל המשפחה שם, והיא מאד מתרגשת לקראת המעבר.
היא בכתה מאד כשהיה הסיום בגן, שלדעתי הפרידה בינינו צפה ועלתה לה שוב. אבל ביום יום הוא לגמרי מצליח לגייס אותה להתרגשות שבתוך זה (שזה בסדר גמור בעיניי)

כמובן שקשה לו לראות אותך עדיין מתפתלת בתוכך בהקשרו אבל יאללה - שלפחות יקל עלייך קצת פחחחח

קשה.אולי תנהלו עם ביתכם שיחה כששניכם נוכחים בשיחה ותבינו מה הרצון שלה? או שמא היא תנסה לרצות? אולי בשלב זה לא תישן אצל אבא? העקשנות שלו הזאת
הדבר הכי גרוע היא לדבר איתה על זה כשאנחנו בשיא הקונפליקט. הכי נורא זה לשים ילד בין אימא ואבא שלו. זה היה לי נורא בגיל 18 אז לה זה לא יהיה נורא בגיל 5???
הוא לא יסכים שהיא לא תישן אצלו והאמת? יש לה שם משפחה כייפית להיות איתה. אני אומרת את זה באמת ממקום טוב. יש לה אח קטן שם שהיא מאד אוהבת, ושני מבוגרים שאוהבים אותה מאד. למה שהיא לא תישן שם?

תתנחמי בזה שאת לא יודעת בוודאות שיהיה לך מאד קשה כשזאת תהיה מציאות. יפה יקרה, כן, זה איפה שהוא בראש שלי, אבל הבטן שלי יותר מכווצת ממה שהראש שלי יכול לדמיין מציאות כזו.
אין ספק שאין כמו המציאות שתראה לי מה שצריך.
אתמול היתה לי שיחה טובה עם שכנים כאן, שאחלו לי את מה שאני מאחלת לעצמי - שדווקא מכיוון שזה ממש 'בפּנים' שלי זה יזרוק אותי חזרה לעצמי ושאוכל לקבל החלטות נכונות לי ולה, כשהצרכים שלי לא מזדנבים מאחוריו או אפילו מאחורי בתי מתוך החשיבה שאם יהיה לי באמת נכון וטוב, יהיה גם לה טוב.

עולם יקרה, טוב שאת כאן. כן, האדון לא ממש חושב שמסיבת סיום זה רק לזוג ההורים של הילד, ויחד עם זאת הוא לא הביא אותם. אין ספק שנצטרך להחליט החלטות שקשורות למסיבות הסיום/חגים/יום הולדת שלה בגן/בית ספר כדי שהנושא הזה לא יעלה שוב ושוב.
אני כשלעצמי, בכאב שלי, בשוק עד כמה הוא רוצה שהיא תהיה חלק מחייו וחיי בתו. כלומר, אם איתי הוא רק חיפש מה לעשות בעצמו ולבד ולא בזוגי ולא במשפחתי, איתה זה בדיוק בהפוך.
וכמובן שזה מעוור את השיפוט שלו מבחינת הילדה - או כמו שהוא מנסח את זה - הוא פשוט חושב אחרת ממני.
לא פשוט לי להיות עדה לזה שוב ושוב.

אני עברתי מאיזור שמאוד אהבתי, שבו רציתי לחיות, והתחלתי מחדש במקום אחר, לגמרי מחדש, בדיוק בשביל זה (אני מתנצלת שאני מביאה דוגמאות מעצמי, זה פשוט זורק אותי בתזכורת ישירה לעבר). והיה לי עסק עם גרוש שלא התיימר להיות תקשורתי ופתוח ורגיש ואמו. הוא הוציא צו מניעה למעבר וזה לא עזר לו. אין כזה דבר שהוא יגיד לך שלא תוכלי לעבור, או שתעברי בלעדיה. זו זכתך המלאה המעוגנת בחוק כבוד האדם וחרותו או משהו כזה) בבקשה, עולם או כל אחת אחרת, אל תחסכו סיפורים מחייכם כי כך אני לומדת מנסיונם של אנשים. מה שטוב לי אקח ומה שלא-לא.
במקרה הזה, זה מאד חשוב לי לשמוע את זה. אבל לך היתה משמורת אם, נכון? לא משמורת משותפת... אני מחוייבת בהסכם להודיע חצי שנה מראש על עזיבה כדי שנפתח דברים (אגב, בשיא הסערה כבר הודעתי לו שיתחיל לספור את החצי שנה)

אפשר לקבוע הסדרי ראיה נרחבים, במיוחד כל עודהיא בגן וזה מתאפשר. אפשר להגמיש ולכופף והכל, אבל במסגרת הגיונית - לא הבנתי איך להגמיש? מה שהיא תפסיד גן, לזו הכוונה?

כמה זמן אתם כבר מתבחבשים עם זה? עם חוסר התפקוד של המשמורת המשותפת? תראי, הוא לא חושב שיש לנו חוסר תפקוד אלא משברים פה ושם. הוא חושב שהכל מתנהל טוב, היא עוברת בינינו בסך הכל טוב במהלך הגן. החופשים הם נקודות התורפה. בעיניי - אין לנו ממש דיבור כמו שהייתי רוצה למשמורת משותפת. בפגישה את היועץ הוא גם צרח שאין ספק שזה מוביל אותו להבין שמשמורת משותפת מעכשיו תהיה קורקטית, בלי לבוא לקראת וכו'.
זו בעיניי גישה בעייתית למשמורת משותפת, אבל מסתבר שאחרי שחתמת על כזה דבר בבית משפט, מעכשיו בודקים את טובת הילד ולא את רמת התקשורת המשתנה של ההורים...

אולי הגיע הזמן להכריז שהפנטזיה לא עבדת במציאות ולהתקדם. מאכזב, כואב, אבל לא שכפול של מה שהיה אצלך. זה אחרת. גם כואב אבל אחרת - וגרושים זה כואב. אין מה לעשות. גם כשהדברים ממשיכים הלאה ומסתדרים, זה כואב, אחרת, אבל כואב. ולא צריך להוסיף על הכאב הזה. את מבינה מה אני אומרת? מבינה בראש ומרגישה בלב. הפנטזיה לא עובדת. נקודה. זה ברור. השאלה אם בית המשפט יחשוב שזה גם לא עובד, כי בפועל הילדה מתפתחת יפה חוץ מרגעים קשים. הייתי אבל שמחה אם היית מפתחת את מה שאמרת כאן, כי כשאני קוראת את זה אני מרגישה כמו זומבי, משהו בהצפה הרגשית שלי גורם לי לערפול ואני חצי מבינה...

זהב את, וזה מה שמגיע לך. והוא יגיע לך טוב, אני רוצה להגיד תודה בשלב הזה. אני בחוסר אמונה משווע, אבל אשלח לאלוהים את דעתך.. חחח...

סליחה אם כתבתי קצת בוטה, זה הכל מהלב, הוא מרגיז אותי. את מוזמנת למחוק מחבקת אותך השתגעת? זה בוטה? אני מרגישה נתמכת. תודה לך וחיבוק חזרה.
אה, ורק שתדעי, שהמשפט שאמרת לי אי שם שנפגשנו, עדיין חקוק על ליבי. אמרת לי משהו כמו - הם לא מתבלבלים הקטנים האלה. לא משנה איפה הם חיים ועם מי ההורים שלהם חיים - הם יודעים בדיוק, מי אימא ומי אבא שלהם. אין בלבול שם.
תודה על זה, שוב.

שלום אחת, אנחנו מכירות?
מרוב דאגה לשלומו את מזניחה את ענינייך , שהם כן אחריותך, ומונעת מביתך אם מאושרת. בתור צופה מן הצד הייתי רוצה שתטפחי את עצמך ותקחי לך נתח גדול יותר מחלקיקים. את בטוח ראויה לזה
כן, זו הלמידה הכואבת שלי, אבל שאני יודעת שהכי דוחפת אותי לעצמי ולטובתי.
אני לא בדיוק מזניחה את ענייניי, בטח לא בזמן האחרון, אבל אין ספק שיש לי מידה לא מבוטלת של ביטול עצמי לידו. וזה הולך להגמר בקרוב, עד כמה שמודעותי תאפשר לי...
גם אני מאחלת לי יותר מחלקיקי השמחה שיכולים להיות ברשותי.
אני רק צריכה להזהר לא ליפול למלכודת של הפסיאודו-רוחניות. של אותו מקום שאומר - החיים נהדרים עכשיו, רק תתחברי לטוב, אבל בפנים אני אכולה ולא מאפשרת לרגשות ה'מלוכלכים' להיות.

אני כל כך מזדהה ומבינה אותך, כשאת כובת יש לי לפעמים הרגשה מוזרה כאילו אני זו שכתבתי חלק מהפסקאות. אשמח לדבר איתך אם תרצי ולנסות אולי להפגש בלי הבנות
בואי נתכוונן יקרה, ונעשה זאת.

בשמחה, יש לי עכשיו שבוע וחצי יחסית פנויים ואח"כ הרבה פחות. רוצה לומר שאת בליבי מאז שקראתי אותך בלילה. כל כך מבינה אותך ושולחת לך כוחות של אמונה בעצמך

מותק מותק....
רק מקריאת הדברים פה מתעוררת בי אלימות רבה כלפיו, על היוהרה וההתנשאות שהוא מרשה לעצמו להביע אל חברה שלי!
מתוך חוויותיי האישיות בחודשים האחרונים שלא מתקרבות כמובן למורכבות ולעוצמות שאת חווה ולמחיר שאת משלמת, אני ממש מרגישה על בשרי איך המקומות האלה שבהם אנחנו לא שמות גבול, הופכות את הצד השני (הדורסני לצורך העניין) למפלצתי ממש, וכל ניסיון שלנו מהוסס להרים את הראש מעורר בו התנגדויות שבאות מתוך הצורך שהוא מרגיש להגן בחרוף נפש על המצב הזה, פרוץ הגבולות.
ודווקא כשמגיעים מים עד נפש ואנחנו אומרות לא חד משמעי וברור שבא מתוכנו, פתאום הדברים נשמעים ומתקבלים, ולפעמים אפילו ללא מאבק או עם מאבקון מאוד קצר שמבין שאין כאן יותר עם לשחק פינג פונג, יש קיר או יותר גרוע, אין כלום ממול: הוא זורק כדור שלא חוזר אליו.
ובסופו של דבר, נראה שגם הצד השני סובל מההתנהגות הזאת שבה בכל פעם שגבול קטן (גבולנצ'יק) מורם לפניו, הוא מרגיש צורך לגייס את כל תעצומות נפשו כדי להתנגד לו כי הוא מרגיש שעדיין יש שם משהו פרוץ, וכשמורם לפניו גבול יציב ובוטח וברור, זה יוצר שקט ושחרור גם אצלו כי אין לו יותר במה להיאבק....
זה כמובן קשה מאוד בפועל ובטח בסיטואציה הרת הגורל עם השלכות כ"כ גדולות שהוא יצר בכזאת אנוכיות.
את אומנם לא יכולה למנוע ממנו לעבור לאן שהוא רוצה. ובאותה המידה הוא לא יכול למנוע את זה ממך אם הוא מתעלם לגמרי מבקשותייך.
הרי משמורת משותפת על פי מיטב הבנתי הדלה וקריאתי כאן, מושתתת על היכולת של שני הצדדים להתחייב לתקשורת טובה, וכשזו לא בנמצא, אז החוקים נשברים....
מחכה לשיחה איתך ובינתיים שולחת הרבה הרבה אהבה ותעצומות נאפש

הרי משמורת משותפת על פי מיטב הבנתי הדלה וקריאתי כאן, מושתתת על היכולת של שני הצדדים להתחייב לתקשורת טובה, וכשזו לא בנמצא, אז החוקים נשברים....
יקירתי, זה יפה מאד על הנייר. בפועל, מול רשויות המשפטיות, זה לאו דווקא תופס.
אבל אני בדיוק באיסוף נתונים חשובים בנושא.
נדבר בקרוב

שליחה על ידי אחת* » 13 יולי 2011, 16:43

לא מכירה אותך, אבל קוראת, ופה ושם מגיבה, מאז הדף על המשמורת המשותפת.

גם מאחלת שיתגשמו כל משאלותייך לטובה.

קראתי את החודש האחרון.
וואו, איזה סערת רגשות גרמת לי.
עכשיו כבר נרגעתי..
ליבי איתך!

האפרוח שלנו, עוד חודשיים בת 5.
(כמה מוזר לכתוב ״שלנו״).
אביה ואני נפרדנו לפני כשנה וחצי.
אצלכם משמורת משותפת, אצלינו ביקור של האיש, למשך שבוע, אחת לחודש או חודש וחצי. מבין שני הקצוות הללו, אנו חוות בעיה דומה של הצבת גבולות.
אני למדתי להציב גבולות, כשהבנתי, לא רק בשכל, אלא גם ברגש, שאי הצבת הגבול, דרך הפגיעה בי, פוגעת בסוף בבתי!
הבנתי את זה בוקר אחד, אחרי שמצאתי את עצמי צורחת(!) על בתי(!)ב7 בבוקר(!!) בגלל משהו שטותי(!!) שאביה עשה.(!!!)
ברור שרציתי אח״כ לעשות לעצמי משפט שדה ולהוציא את עצמי להורג מול כיתת יורים!
רק אז באמת ירד לי האסימון. הבנתי איפה אני צריכה להציב את הגבול, מבלי לזייף לעצמי. אגב, ברור שאי הצבת הגבול לאיש, שהוביל לרמיסה עצמית, נבע בעיקר, מתוך נסיון להתחשב בבתי ובצרכיה.
<אני לגמרי מבינה את המקום של המאבק הפנימי, ונוטה כמוך, ליפול במלכודות של עצמי. אבל הסתבר לי בדרך העצובה שתיארתי, שככה אני בכלל לא עוזרת לבתי.

לצערי, עדיין תמיד נשארת שאלת המחיר. מציאת האיזון בין הצרכים של כולנו. (כתבתי על זה אצלי). שומדבר לא באמת פתור..

אני זוכרת שפעם התלוננתי בפני אביה של האפרוח, שאני מרגישה שאני מתחשבת בצרכיו במקום בצרכיי, ולא מרגישה שיש הדדיות בעניין. הוא ענה לי לי שברור שכ״א אחראי לדאוג קודם כל לעצמו.
נראה לי שהגרוש שלך עושה את זה יפה מאד, אולי הגיעה העת שגם תתחילי?!
בהצלחה! @}

תודה אמא של טוסיק דבש, כן הגבולות הם אישו גדול.
ואני שואלת, מה זה בדיוק להציב גבולות עכשיו? זו עובדה, מחר הם עוברים לכאן.
מה, להגיד להם באיזה רחובות הם לא מטיילים? להגיד לעצמי? לוותר על ללכת לחברות טובות שלי שגרות ברחוב שלהן?
לוותר על ללכת את הטיול ליער הקרוב בגלל שזה עובר קרוב לבית שלהם?

אתמול חברה שלי שאלה אותי, מי הייתי רוצה להיות מעבר לתחושות הכעס, נקמה ותבוסה שאני מרגישה כרגע.
בתקופה הקרובה, לא לתמיד.
הדבר הראשון שעלה לי הוא שאני רוצה להיות אדם חופשי לצאת מביתי מתי שארצה. שהבטן שלי לא תתכווץ למחשבה שהם כאן. שאהיה חופשיה להגיד לא, להגיד כן, מתוך מקום חזק ולא מטולטל.

ועוד חשבתי, שאם אהיה האישה החופשיה הזו, המפגשים איתו יהיו בלתי נמנעים.
כרגע הבטן שלי מתכווצת למחשבה הזו.
אבל גם, הוא בעצמו יראה עד כמה שהבת שלי מתבלבלת.
אני חושבת.
אולי גם אני אראה עד כמה היא לא.
אין לדעת.

רק אז באמת ירד לי האסימון. הבנתי איפה אני צריכה להציב את הגבול, מבלי לזייף לעצמי
לי עוד לא ברור האיפה הזה. נדמה לי שהוא צריך להתחיל בתוכי איפה שהוא.

מציאת האיזון בין הצרכים של כולנו
זה באמת הענין, ולהבין בתוכי שהצרכים שלי חשובים לא פחות.
אבל מהם?
בתוך מערבולת עכשיו, ועושה עבודת בירור...

אתמול התחלתי בירורים עם עורכת הדין שטיפלה בנו לענייני המשמורת.
החדשות הן לא משמחות ממש, אבל עושות לי סדר בראש.

קודם כל, ענייני המשמורת לא קשורים למעבר דירה ולא לכלום.
לדרוש משמורת אם, זו החלטה פנימית שלי והיא יכולה להיענות או לא. היא פרשה לפני מקרים שזה התקבל ושלא.
היא אמרה שכדי שזה ישתנה כדאי שנגיש בקשה ליישוב סכסוך, ואם הוא לא יסכים להגיע אצטרך להגיש תביעה.
בכל מקרה, במצב הזה, ישלחו פקידות סעד ויזמינו עדים ואני אצטרך להעליל עליו עלילות היותו אבא לא משו.

אם הוא כן מסכים, אז מתחילים בתהליך שיכול לקחת הרבה זמן של יישוב הסכסוך ובית המשפט יכול להורות לנו ליישב ענייני התקשורת בינינו ולאו דווקא להעביר משמורת.

אם אני רוצה לעבור (גם אם זו משמורת שלי) הוא יכול להוציא צו מניעה. אמנם עולם ומלואו הצליחה במעבר שלה, ואפילו נתתי את הדוגמא הזו לעורכת הדין, אבל היא מייד שלפה 2 דוגמאות מהזמן האחרון שהשופטים פסקו שהילד נשאר בדיוק איפה שהוא. במקרה אחד האם החליטה לעבור בכל זאת. (בבברררר.... לא יכולה אפילו לדמיין זאת)

לגבי הבקשה האבסורדית שהוא השמיע, מסתבר שבאזניי בית המשפט זה לא כל כך אבסורדי. אכן, הורים לאותה ילדה, אם הם רוצים לגדלה באופן פעיל יחד, צריכים להחליט איפה גרים.
ואם יש התרחקות של אחד ההורים, השני צריך להיות בהסכמה לזה, והסדרי הראיה משתנים.
אם אחד מהצדדים לא בהסכמה - זה יכול להוביל לתביעה שאין לדעת מה סופה.
ואין שום קשר למשמורת במקרה הזה.

אני מרגישה כאילו שהעולם סוגר עלי, ודוחף אותי לעבודה בפנים. בחוץ, כאילו, כבר אין לי מה לעשות...

הי חלקיקים.
אני קוראת אותך בשקט כבר מזמן.
לא מבינה, את לא יכולה לעבור דירה עכשו??
תראי, כל מסע חיי הוא בכיוון של התפתחות ולפעמים זה אומר לאוו דווקא להכיל ולוותר
אלא גם לחתוך, לעבור, לסגור...
זה נראה לי מקום כל כך בלתי אפשרי להיות במקום הזה שהוא העמיד אותך -
אולי זו קריאה מהיקום לעזוב את המקום הזה, גם הפנימי וגם החיצוני ולעבור למקום אחר??
נכון, כל דבר יכול להוות קרש לגדילה וצמיחה. נכון מאוד.
אבל ראבאק, זו לא דרישה מוגזמך מעצמך להכיל אותו ואת חברתו ואת בנם עכשו???

את לא יכולה לעבור דירה עכשו??
האמת היא שלא. על פי ההסכם בינינו, אם אחד מאיתנו רוצה לעבור, הוא צריך להודיע לשני חצי שנה מראש, כדי שהשני יחליט האם הוא גם עושה מעבר ליד הילדה או שמשנים את הסדרי הראיה.
בימים אלו, אני מבינה את מהות המשפט שאנחנו קשורים פאקינג לנצח!!! (סליחה על הביטוי, פשוט הבוקר אני כועסת לגמרי, מחר הם עוברים, כאמור)

_תראי, כל מסע חיי הוא בכיוון של התפתחות ולפעמים זה אומר לאוו דווקא להכיל ולוותר
אלא גם לחתוך, לעבור, לסגור..._
נכון, נכון. אני בהחלט בבירורים על זה. מה שכן, אני לא רוצה לברוח מכאן, כמו כלב עם הזנב בין הרגליים. אלא לעשות החלטה שתחזק אותי, מתוך בחירה (ולא בריחה - חילופי אותיות).
רק אז, הבת שלי תזכה באימא בוחרת, ולא בורחת - וזו המורשת שארצה להשאיר לה.
(תראו לאן אני מגיעה במחשבות שלי, למורשת שאני רוצה להשאיר לה.... פפפפחחחח - אני כנראה במצוקה אמיתית).

ותודה שאת כאן.

אה, אגב, אחרי שכתב לי מייל שהם עוברים לכאן, כתבתי לו חזרה שיספור מעכשיו חצי שנה כי אעבור.
זה עוד לא אומר שזה באמת יקרה, אבל לפחות באופן אינסטינקטיבי כיסיתי את עצמי בענין והודעתי.

ועוד אגב, לבית משפט זה בכלל לא משנה שזו
דרישה מוגזמך מעצמך להכיל אותו ואת חברתו ואת בנם עכשו

ועוד תובנה שרציתי לתעד הבוקר:
יש לי נטייה באישיות שלי, למסך. לייצר מסך עשן (גבירתי, תודה על הביטוי שרצה להתהוות לו בפי) של - קשה לי, הגוף שלי, איך האדם האחר עושה לי וכו'

וכל זאת:
כדי לא לעשות צעד שיוביל לשינוי.
לאיזה שהוא שינוי.
כדי להרוויח זמן שאחר כך גם יכול למסמס ולהשאיר אותי במקומי.
כדי להרוויח אמפתיה מהסביבה ורק לא להיות זו שיצרה את השינוי לעצמה ולאחרים.

כמה פעולות כדי לא להשתנות. כמה בזבוז אנרגיה. כמה זה מוטבע עמוק...
כמה מפחיד להשתנות, כמה צריך.

שאנחנו קשורים פאקינג לנצח!!!
לפני יומיים התייחסתי בדיוק למשפט הזה אצלי...

הפסקתי באמצע כי בדיוק היא התקשרה (ווואאאוו!!!) ושימחה אותי והיתה כל-כך מצחיקה, שזה אפילו גלש לדיאלוג שלי עם אביה, וצחקנו. מסתבר שיש גם רגעים כאלה כשקשורים פאקינג יחדיו לנצח ודוקא כשאני מתבצרת וחוסמת את הזכרון הזה- הם מחליטים לצוץ...

לא יודעת איך את מגיבה בד״כ לדברים, אבל לדעתי זה הזמן בו יש לנתק את הפעולה האובייקטיבית מהתחושה הסובייקטיבית
ותודה לעננים על הניסוח המדויק. ״להכיר בכל הרגשות שעולים, לעכל אותם אך לא לפעול מתוכם״. אני כותבת את זה כי יודעת על עצמי שכשאני בכזו מערבולת רגשית, הרבה פעמים הרגש מטביע את ההגיון ואז גם אם אני לא פועלת, מספיק שאני רק מגיבה , זה מתוך חולשה ואני מצטערת על זה מאוחר יותר. (גם אם זה מרגיש מבפנים כאילו יש סופת טורנדו שעוברת דרכי ומפעילה אותי).
באופן אישי, נראה לי, שהעובדה שלו יש את ה״משפחה״ (אח תינוק למשל) שאני כה מתייסרת שנמנע ממני לתת לבתי, היתה הקשה לי לעיכול מכל. אולי אפילו היתה מערערת את האמהות שלי, כשאני ברגעים של שפל.
טוב, הבהרתי לגמרי את הזדהותי, נכון?
(לוקחת אויר) תשמעי יקירה, יש לי תחושה רעה שהדברים ייפתרו לא בדרך שאת מקוה לה,ואת תיאלצי ללמוד לשנות את זוית הראיה שלך. להרגשתי, מגורים כמה שיותר קרובים, זו דוקא ברכה, כשבוחרים במשמורים משותפת. למשמורת, לא לך. אני כותבת לך את זה בצער.

תראי, יכול להיות שאחרי הקושי הראשוני, את תתרגלי. אגב, כן טוב לו, לא טוב לו, לא נראה לי שזה בכלל האישיו לכאבך , נכון? אז כמה שהקרבה שלהם, עלולה לזעזע אותך בהתחלה ולהאיר את מצבך כעגום בהשוואה למצבו (כי זה כמעט בלתי אנושי לא לערוך את ההשוואה בינכם, כשהם נדחפים לך ככה מול הפרצוף), בסוף, (ואולי מהר משאת חושבת) את תתרגלי ובאמת, לא יהיה אכפת לך. באמת, בלי זיופים.
לא יודעת לגבי ברכה במסווה, אבל מסתבר שהנפש שלנו מתעצמת גם מהדברים שעדיף היה, אם לא היו קורים.

תנסי לתת לזה תקופה, ואם תרגישי שזה לא נעשה יותר קל, תעברי את. לא רחוק. אבל לא למקום שתתקלי בהם כל פעם שאת מוציאה את האף מהבית. (קשה לי אגב להאמין שזה לא נורא מפריע גם לזוגתו..).
אם תתרחקי רק קצת, זה לאונדוקא לברוח, אלא להיות קשובה לרגשות שלך.
הכל עניין של התפשרות לפי סדר העדיפיות שתבהירי לעצמך.

אם גם זה לא מראה לך, הי, הם יגורו קרוב, אולי יש בזה יתרון, תוכלי למצוא דרך להתגנב פנימה ופשוט להרעיל אותם. כמה פשוט איך לא חשבנו על זה קודם.

(סתתתאאםםם, מנסה להכניס קצת הומור)

חיבוק ענק!!! שולחת לך הרבה אור

שליחה על ידי יפה* » 14 יולי 2011, 11:31

אם גם זה לא מראה לך, הי, הם יגורו קרוב, אולי יש בזה יתרון, תוכלי למצוא דרך להתגנב פנימה ופשוט להרעיל אותם.

שליחה על ידי יפה* » 14 יולי 2011, 11:34

לא מבינה את החברה שלו , אשתו מה שלא תהייה.. איך היא מסוגלת כאישה לעשות דבר כזה לאשה/אמא אחרת.
איפה היא בכל ההתנהלות הזאת..
גם היא אטמה את עצמה למצוקה שהמעבר שלהם מעורר אצלך ?!

. מה שכן, אני לא רוצה לברוח מכאן, כמו כלב עם הזנב בין הרגליים
המשפט הזה מרגיש כמו איזה רצון להחזיק פאסון, לשמור על הכבוד,
ובכן אני מסכימה איתך בתור אחת כזו שלצערה כבוד עצמי מאוד חשוב לה אבל
במקרה שלך - המחיר כבד מידי...
ומה עם להשכיר את הבית שלך לחצי שנה ולמצוא לך איזו אלטרנטיבה שהיא לא לגמרי מעבר דירה?
אני בטוחה שאת לא חייבת להשאר שם. זה לא יתכן.
זה הרי יהיה ממש עינוי סיני לראות אותם הולכים ביחד לראות שקיעה!!!

איזה כיף שאתן כאן. אני כל כך מוצפת וזה ממש עוזר לי לחלוק זאת כך ולאוורר. תודה!
אמא של טוסיק דבש
להכיר בכל הרגשות שעולים, לעכל אותם אך לא לפעול מתוכם. נכון, ובעיקר להכיר בהם כרגע. הפעולה ממילא לא תבוא עכשיו. אני צריכה אבל ללמוד להכיר בהם ולא לוותר לעצמי בענין הזה של הכרה פשוטה ברגשות שלי.

כן טוב לו, לא טוב לו, לא נראה לי שזה בכלל האישיו לכאבך , נכון? כמו שכתבתי, זה בכלל לא ענייני, ועדיין זה משפיע עלי. פאקינג משפיע עלי...

תנסי לתת לזה תקופה, ואם תרגישי שזה לא נעשה יותר קל, תעברי את זהו, שזה לא כזה קל. זה הוצאה כספית, זה להתפשר במחיר שאני משלמת עכשיו, שהוא די גבוה בשבילי, על דירה הרבה יותר קטנה ובעיר..., לא יודעת אם אני מסוגלת לעמוד בזה כלכלית.

הי, הם יגורו קרוב, אולי יש בזה יתרון, תוכלי למצוא דרך להתגנב פנימה ופשוט להרעיל אותם. כמה פשוט איך לא חשבנו על זה קודם אדיר... ממש הזדמנות!!

יפצ'וק
_איפה היא בכל ההתנהלות הזאת..
גם היא אטמה את עצמה למצוקה שהמעבר שלהם מעורר אצלך ?!_ אין לי מושג. לדעתי הוא מצייר את התמונה כך שזה באמת לא כל כך נורא. וחוץ מזה שגם היא היתה צריכה להתנווד עד שהם היו מוצאים מקום. וזה לא נוח לה. וחוץ מזה, שזה חלק ממה שאני קולטת עליהם שהם מן זוג כזה שהם אחד בשביל השני. אבל האמת, את זה אני לא רוצה לפתח.

קוסמת
ומה עם להשכיר את הבית שלך לחצי שנה ולמצוא לך איזו אלטרנטיבה שהיא לא לגמרי מעבר דירה? תראי, אני עם ילדה קטנה, אי אפשר להעביר אותה בתור נסיון חצי שנה לכאן חצי שנה לכאן. זה לא ריאלי. היא דווקא צריכה בסיס יציב שאני מאד רוצה לספק לה. וכמו שכתבתי למעלה, כל מעבר אחר עכשיו הוא הוצאה כספית ענקית בשבילי.

זה הרי יהיה ממש עינוי סיני לראות אותם הולכים ביחד לראות שקיעה!!! לגמרי!!! אוף

אגב, אני מייחלת לשינוי אמיתי מבפנים, בלי משחקי כבוד.
אבל בינתיים אני כועסת. ואני רוצה לכעוס.

אני פשוט עברתי. החלטתי שזה מה שנכון לי לעשות, השלמתי עם הויתור על לגור במקום שאהבתי, והחלטתי להתחיל מחדש.
ושלא ישמע כזה אידאלי - היה לזה מחיר. גרנו בדירה הרבה יותר קטנה, ובדירה - לא בבית קרקע עם חצר ונוף כמו קודם. עברתי לעבוד במשרה מלאה כי כאן הכל יותר יקר, והיא נכנסה לגן באופן מלא ולא חצי שבוע כמו קודם.
אבל עברתי וקבעתי עובדות בשטח וזהו. בהתחלה אושר לו צו זמני שלא אעבור, ואני הסעתי אותה להסדרי הראייה כאילו שהיא גרה שם עדיין, אין מה להגיד היה סיוט, אבל זה נמשך רק חודש וחצי והתגייסתי לעניין. אחרי חודש וחצי היה דיון וצו בוטל. השופט אמר שיש כאן 2 זכויות שמתנגשות - כבוד האדם וחרותו (שזה אומר שאני יכולה לגור איפה שאני רוצה) וחוק האפוטרופסות (שזה אומר שהוא אפוטרופס שלה רוצה להחליט איפה היא תגור). למזלי המשמורת היתה אצלי, אם כי היתה זמנית - כי עוד לא היינו גרושים בשלב הזה, והוא אכן הגיש תביעת משמורת בעתיד. אבל לא הייתי צריכה להתעסק עם שינוי משמורת. אני חושבת שזה טוב שכתבת לו על החצי שנה. זה בכתב, כן? שתוכלי לעשות עם זה משהו במידה ו... אני מציעה לשלוח העתק מזה לעו"ד שלך בכל מקרה, שיהיה.

אבל... זה הכל פלפולים משפטיים ופרטים שוליים
מה שחשוב זה שתחליטי מה את רוצה. רוצה לעבור? בואי נבדוק מה האפשרויות וההשלכות
ודרך אגב, למרות שעברתי ביום אחד, בלי להודיע ותחת איום הצו הזה - לא הרגשתי לרגע שאני בורחת עם הזנב בין הרגליים. הרגשתי שאני בונה לי עתיד טוב יותר עם הילדה שלי ועושה משהו שלטווח הארוך הוא לטובה.

חוץ מזה, גם כשהיחסים טובים, אנחנו כבולים לנצח לגרושים שלנו אם יש לנו איתם ילדים. זה סוג אחר של משפחה, אבל זו משפחה, כי יש לנו ילדים איתם. מעצבן, אבל זו המציאות. עדיין שווה לא לסבול בנישואים לא טובים בעיני.
ותכעסי, למה לא. לפעמים דווקא משם יוצאים דברים טובים.

לגבי זה:
_לגבי הבקשה האבסורדית שהוא השמיע, מסתבר שבאזניי בית המשפט זה לא כל כך אבסורדי. אכן, הורים לאותה ילדה, אם הם רוצים לגדלה באופן פעיל יחד, צריכים להחליט איפה גרים.
ואם יש התרחקות של אחד ההורים, השני צריך להיות בהסכמה לזה, והסדרי הראיה משתנים.
אם אחד מהצדדים לא בהסכמה - זה יכול להוביל לתביעה שאין לדעת מה סופה.
ואין שום קשר למשמורת במקרה הזה_
נשמע לי מוזר. זה הגיוני בגלל שחתמתם על משמורת משותפת, אבל לא הגיוני בלי קשר לסוג המשמורת (כלומר במשמורת לא משותפת, זה לא יתקיים אלא אם כן זה כתוב בהסכם הגרושים בצורה כזו או אחרת).
הפתח שלך הוא החצי שנה התראה שכתובה לכם בהסכם. ואם תעברי וזה לא יהיה בהסכמה - אז תתבעי משמורת. עדיין לא ביטלו את חוק חזקת הגיל הרך, והיא עוד לא בת 6, אז לא נראה לי שתהיה לך בעיה לקבל משמורת. זה ברירת מחדל, ואת אמא טובה.
שוב - זה טכני ומשפטי. את צריכה להחליט מה את רוצה
אם תרצי להתלבט עוד משפטית - את מוזמנת להתקשר
חיבוק חזק

יש לי נטייה באישיות שלי, למסך. לייצר מסך עשן (גבירתי, תודה על הביטוי שרצה להתהוות לו בפי) של - קשה לי, הגוף שלי, איך האדם האחר עושה לי וכו'
מותקס, זה ביטוי טוב, והלוואי שיעזור להבהיר לך וגם לאחרים את מצבם...
אני כ"כ מבינה את המלכוד הזה שאת מרגישה, מצד אחד לא רוצה לפעול מתוך פעולת בריחה ומצד שני נמצאת בכזאת סערת רגשות שלא מאפשרת לעשות בחירה באופן אחר.
כמו שדיברנו בטלפון, אני חושבת שבאמת הוא עושה בחייו סדרי עדיפויות ושם בראשם את משפחתו החדשה וצרכיהם, לפני כל השאר - וזה כ"כ מתסכל שאת והקטנה נכללים בתוך "כל השאר" הזה.
ובכל זאת, אני לומדת להבין שזה שהוא דואג לעצמו, עושה מה שטוב לו (!), מקשיב, שומע את הבקשות ואז בוחר לפי מה שנכון לו - רק מעצים ומשקף עוד יותר עד כמה את צריכה גם, למצוא מה טוב לך, ועד את (וכ"כ הרבה נשים שאני מכירה) פועלות מתוך מה שטוב לסביבתם ועוד חושבות שהן עושות בזה משהו טוב, בעוד שבפועל גם זה לפעמים מהווה חלק ממסך העשן שמסתיר את המקום שבאמת צריך להיות בו, שכמובן מפחיד, מרתיע, קשה, דורש פעולה.
כמו שדיברנו אתמול במפגש המקסים שלנו, בסופו של דבר, האחריות של כל אחד מאיתנו הוא להיות במרכז שלנו, מתוך חוויית בחירה ולא מתוך תגובה.

כל אלה כמובן מילים, ובפועל כשמנסים להוריד את זה למציאות שלך, לא תמיד יש תשובות מוכנות, אבל נראה לי שאת עושה את כל הצעדים כדי להיות במקום הזה הבוחר - וזה כבר המון המון, וההוכחה לזה היא שאת ממש עוברת דרך קירות ומגלגלת סלעים במעלה הרים, מה שמביא לתחושת מאמץ ועייפות עצומות.
מקווה שהברורים החדשים והפעולות שלך אל עבר החירות שלך יעשו את שלהן במוקדם ומאוחר ויבואו לידי ביטוי בסדר וניקיון מחשבתי ורגשי ומשם כבר תבוא הקלה.
אוהבת אותך

חלקיקי שיחות - שיח הכאב ביני לבין בתי, בשבועיים האחרונים. הנה אני, אמא לא מושלמת... מתעדת את הדברים שלה, שלי ואת המחשבות שלי:

בוקר שאחרי השיחה הקשה ביני לבין האקס

"אמא, זה עצוב שאת תמותי כשאני אהיה עוד קטנה"... :-O
(האם הקטנה נביאה או קוראת מחשבות...

)

כמה ימים אחרי

"כשנעבור בית יהיה לי X"
"אה, את יודעת שאתם עוברים בית?"
"כן, לידך אמא, לידך!" עיניה קורנות.
"כן בובי, אני יודעת שזה לידי, אבל את יודעת אימא לא כל כך רוצה לגור קרוב מדי לאבא" (...מה אני בכלל משתפת אותה בזה. וממשיכה)
"אבל אימא אני אהיה קרובה אליך"
"אני יודעת קטנה, ואת יודעת תמיד אני אוהב לגור איתך. אבל כרגע זה לא כל כך מתאים שאבא הולך לגור קרוב" (... ממשיכה בזה? גגגרררר)
"אז למה לא פשוט אמרת לאבא???"
"אמרתי, אבל הוא החליט לעשות אחרת..." (לאן עוד אתדרדר???)

בהמשך השבוע

"אמא, למה את עצובה?"
(לא יודעת מה לענות...)
"אימא, למה את עצובה???"
"לפעמים אני עצובה, ככה אני מרגישה עכשיו" (לא מצליחה לעצור את הדמעות, היא מודעת לכך)

"למה את לא רוצה לגור לידי, אימא?"
(לרגע מתבלבלת), "אני רוצה לגור לידך, אבל לא ליד אבא, כל כך קרוב"

רגע לפני שנרדמת, אתמול

"אמא, אל תהיי עצובה. יהיה ממש בסדר, ממש ממש בסדר"
"אהובתי, אני באמת אהיה בסדר, את לא צריכה להרגיע אותי" (מה לא צריכה? אם היא מרגיעה כנראה שהיא מרגישה צורך לעשות זאת)
"כן, זה לושקה אמרה לי להגיד לך, שיהיה ממש בסדר"
"באמת? יש עוד משהו שהיא רצתה להגיד לי?"
"לא, רק שיהיה בסדר" (הכעס עולה לי, זה כבר יותר מדי בשבילי. לא צריכה את ההרגעה של זוגתו של האקס)

היום, יום המעבר. היא מאד מתרגשת מהמעבר ואני רוצה להיות בשבילה בהתרגשות שלה. מנסה בכל כוחותיי המצומצמים כרגע.

"את עוד מעט לא תהיי אימא שלי"
"למה את מתכוונת?"
"שאת עוד מעט תמותי" (מה זה כל הדיבורים האלה)
"פוצקי, מה זאת אומרת?"
"שאת תמותי שאני אהיה קטנה, ושתהיה לי אימא אחרת"
(אהה...)
"את רוצה שלושקה תהיה אימא שלך?"
מהנהנת בביישנות, בודקת את התגובה שלי.
"אימא כשאת תמותי, אז היא תהיה אימא שלי ואימא של אח שלי"
"פוצי, באמת זה קשה שיש לך 2 משפחות. אבל את יודעת, אימא יש רק אחת. גם אם היא מתה" (נותנת לה את הדוגמא של אימא שלי)
"לא, אימא, היא תהיה אימא שלי"
(טוב, זה לא בכוחות שלי עכשיו. אני מניחה ליידוע שלה את הענין.)
"רק שתדעי אהובתי, שאני מאד אוהבת להיות אימא שלך, ואני רוצה להיות אימא שלך עוד הרבה מאד זמן"
"אימא, אז למה את בוכה?".
.....

(())@}

עולם יקרה, אני קוראת הדברים שלך שוב ושוב.
עורכת הדין מסרה לי כך את הדברים. לא התווכחתי. אבל מסתבר שיש דוגמאות והיא נתנה לי אותם.
את צודקת לגמרי שאני צריכה להחליט מה אני רוצה.
הוא לחלוטין הראה לי דוגמא איך לדאוג לעצמו קודם. והגיע הזמן שאני אדאג לצרכיי קודם.
אך מה הם??? (כמובן שמולו לא אבוא כך, אבל כאן מרשה לעצמי לא לדעת).

היא טענה שאם ארצה לעבור מקום, זה יפתח ממילא את ענין המשמורת.
מה שכן, אני לא ארצה להעביר אותה מקום באמצע השנה, אז מדובר רק משנה הבאה (נניח מיוני הבא).
וכן, כמובן שהכל מתועד (כי אנחנו מחליפים מיילים ולא מדברים כרגע), וגם היועץ שמע את זה.

במפגש הבא אצל היועץ הוא יסביר לשנינו למה הוא חושב שבתי זקוקה למשמורת אם. מבחינתי הוא דמות מפתח (אם אחליט לשנות משמורת) כי הוא מלווה אותנו עוד מהזמן שלפני שהוא עזב את הבית.
בפעם האחרונה, ונדמה לי שכתבתי את זה, הוא אף החמיר ואמר שהיא צריכה לישון רק אצלי. אני רוצה להבין את הנימוקים שלו.

אני מקנאה בנשים כמוך, עולם, באמת. ידעת שאת צריכה לזוז, ידעת שהמחיר יהיה גם שהבת שלך תתרחק מאביה, גם שהיא תראה אותך פחות (כי עבדת יותר), גם לגור בדירה ולהתפשר על הטבע וגם וגם וגם... דברים שעוצרים אותי לגמרי, ואת ידעת בודאות - ומתוך זה פעלת.
בכל ליבי אני מאמינה שהוודאות הזו בתוכך, גם הביאה ל'גזר הדין' להיות כזה. מעבר לזה שהיא היתה במשמורתך.

אני כל כך רוצה לדעת מה נכון לי, וכל כך מעורפל לי.
והיא שנה הבאה בת 6... אוף!

אהובה אחת
הלב שלי מתכווץ לגמרי למקרא הדברים ועוד רגע מצטרפת לבכי
אוהבת אותך
אין לי אלא לחזור על המנטרה "אין לדעת לאן יובילו הדברים"
וכולי תקווה שהסד הזה שהציבו לך יוביל (גם אם מתוך חוסר הברירה) להעצמת הקול שלך, לבהירות שלך לגבי הצרכים שלך ולדאגה שלך לעצמך ולביתך המדהימה .
מוזמנת להתקשר any time

פליי

גבירתי, אני כל כך עייפה ומותשת, זה נכון. אני מרגישה מובסת לגמרי, וגם מפחדת לנקוט צעדים שמא הם יהיו בסופו של דבר נגדי.
(וגם, כאמור, לא בטוחה בצעדיי).
ברגעים קשים, אני חושבת על כמה היה יותר קל לו נעלמתי מהחיים האלו. ואני כל כך זועמת שאני כל כך בקלות מוותרת.
בקיצור, כאוס של קולות, רגשות, ומחשבות.

וכולי תקווה שהסד הזה שהציבו לך יוביל (גם אם מתוך חוסר הברירה) להעצמת הקול שלך, לבהירות שלך לגבי הצרכים שלך ולדאגה שלך לעצמך ולביתך המדהימה .
אמן, פליי, אמן.
זה מדהים, כי יש בי חלק שיודע שמי יודע למה החיים הביאו את הדברים כך. ואולי, באמת אולי, הדברים הם לטובה.
נניח - בתסריט הרע - שאני חולה וזקוקה לקרבה הזו.
ובתסריט הטוב - פוגשת מישהו עכשיו שארצה לעבור איתו ועכשיו ההחלטה תהיה הרבה יותר ברורה ולא הססנית.

אבל קשה לי להשתחרר מהכעס והפגיעות. גם למולה, לא מצליחה.
קשה לי להשתחרר מהרצון להעניש אותו.
רוצה כל כך להשתחרר מאלו ופשוט להתרכז בי ובמה נכון לי כרגע.
איך עושים זאת באמצע כל ההמולה הזו???

אני אתקשר מחר מתישהו נראה לי...

וגם, רואה כמו יום בהיר, את הטענות שלי שהיא זקוקה לגור איתי יותר - מתפוגגים לנוכח הרצון שלה כבר לסיים את היום איתי מוקדם יותר כדי להצטרף לאבא שלה.
וגם להחליף אותי בזוגתו.
אני יודעת שאלו משאלות לגיטימיות שלה אבל...
והנה המחכימון: שאת לא יכולה יותר - אל תכילי... (בכל אחד מהפוסטים האחרונים הוא היה מדוייק להפליא).

מפחדת שאני אלחם שהיא תהיה במשמורתי או שאעבור רחוק ממנו, ואז שנים אחרי, היא תזעם על זה.
מוצפת בכל כך הרבה עכשיו.
עוד מעט באה חברה לא. ערב. מקווה שזה קצת יאוורר אותי.

שבת שלום לכול חברותיי כאן, ואלה שקוראות וכותבות וקוראות ושאינן כותבות.

מותק שלי...
כ"כ מזדהה עם המקום המוצף במחשבות בבליל של רגשות ותסכול ואי אפשר מתוכו לעשות שום צעד, ומבינה גם את הקושי הגדול לפעול ולקבל החלטות הרות גורל כשכל מה שרוצים הוא לשבוק ולהיעלם.
בסופו של דבר הדברים יהיו קלים יותר כשאת תדעי מה את רוצה ומה נכון לך עכשיו בתקופה זו של חייך, וזה בדרך, זה יקרה, זה קרה בעבר שהדברים לוקחים את זמנם להתגבש.
ובינתיים זה כואב וקשה ומכיוון שיש לך את פוצקי, הכאב הזה והבלבול משתקפים גם אצלה, אז נכון, כשהיא איתך עכשיו היא חווה את הכאב והבלבול ואולי מנסה להימלט אל הסביבה שלו שמייצרת כרגע פחות קושי, אבל את אמא שלה מותק!
וכל מחשבה על מה שהיא תחשוב בעוד שנים, כ"כ מיותרת עכשיו, היא הרי תזעם בכל מקרה עוד שנים על כל מיני דברים שתעשי או לא תעשי, ובאמת באמת העיקר הוא להקדיש את האנרגיות שלך כמה שאפשר לטפל בעצמך, לטפח את עצמך ולאפשר עד כמה שאפשר מקום של שקט פנימי שמתוכו יעלה ויצוף גם הקול הפנימי שלך שיודע מה הוא רוצה ומה הוא צריך.
ומעבר לזה, עד כמה שזה אולי לא מצליח לגעת ולעודד עכשיו בתוך מערבולת הכאב - הכל בתנועה מותק שלי וגם את.
תחשבי על עכשיו, על מה שנכון לך ועל איך אפשר ללצמצם עד כמה שאפשר את הפער בין המציאות שאת נמצאת בה לבין זו שהיית רוצה להיות בה, אם הדברים היו תלויים בך.
אני יודעת שאני לא מחדשת לך שומדבר, את הכל את יודעת מצויין, רק כותבת לך הקיר שתוכלי להיתקל בזה שוב ולשמור את זה זורם במערכת.

שבת שלום יקירה, ואם תרצי אני כאן מחר. @}

אוי מתוקה.
קודם כל אני רוצה להזכיר לך
(כי יש לי תחושה שאת צריכה לשמוע):
אמא יש רק אחת.
את אמא של פוצקי.
את. רק את.

לא כל-כך מתאים שאבא הולך לגור קרוב
תסלחי לי על האגואיסטיות,
אבל קצת מנחם אותי לקרוא, שלא רק אני משתפת לעיתים, קצת יותר ממה שצריך.
מה לעשות, אנחנו לא מושלמות.
כשחיים בבית, רק אמא וילדה, לפעמים רגשות או מידע, שלא היינו רוצות להעמיס על כתפיהן הקטנות של בנותינו, בכ״ז זולג החוצה. כן, עדיף שלא היה קורה.
עדיף שיקרה כמה שפחות.
אבל את יודעת מה הכי מנחם אותי?
שכשאני קוראת את זה אצלך,
זה לא מרגיש לי בכלל כ״כ נורא.
אז אולי גם הזליגות שלי, לא כאלה נוראיות
מבחוץ, כמו שאני מרגישה אותן בפנים.

בעניין אמא עצובה -
את יודעת, אולי זה מלמד אותה משהו טוב.
להכיר ברגשות, לתת להן ביטוי..
תחשבי כמה פעמים קראת את המילים האלה, כאן, באתר. למה באתר?
תסתכלי כמה פוסטים למעלה.
אומרים שילדים לומדים בסוף, את מה שהם רואים.

עוד מעט תמותי
או.קיי. להרגע.
כנראה זה שלב התפתחותי שכזה.
גם אצלינו המוות מככב בכל מיני מלבושים.
המוות כאישו, הכה לראשונה בגיל 2.5 נדמה לי.כנראה שבסביבות גיל 5, מגיע עוד סיבוב.
<הבטחתי לעצמי לכתוב (לשם שינוי?) פוסט משועשע. נראה לי שנתת לי רעיון>

בינתיים כתבת, אבל מה שכתבתי עדיין מתאים. מאחלת לך אוורור נעים.@}

_בעניין אמא עצובה -
את יודעת, אולי זה מלמד אותה משהו טוב._
בדיוק אחרי ששלחתי את התגובה חשבתי גם על זה ואני מסכימה כ"כ עם אמא של טוסיק.

במיוחד לאור השיחה שהיתה כאן אתמול בסלון על הצורך של הורינו לפעמים לצייר לנו עולם אשלייתי שבו לבכי או לעצב אין מקום... מן פאסדה של מוכרחים להיות שמח, שמלמדת אותם שאין מקום לרגש אחר.
והנה אצלכן, יש מגוון של רגשות: יש עצב, וכעס ותסכול שמותר לבטא אותם - ואם לאמא מותר גם לפוצקי ומה שנוכח שם תמיד בכתיבה שלך היא האהבה הגדולה שנמצאת גם כשיש כעס, או בכי או פחד וזה המסר החשוב ביותר שהיא יכולה לקבל.

דווקא חשוב לי לקרוא מילים שאני כביכול יודעת.
כי כרגע אני לא יודעת כלום.
שכחתי, סוג של אהבלה...

בפגישה אצל היועץ האקס אמר שבתקופה הזו היא מבקשת מלושקה להיות לה אימא.
והם עונים לה משהו כמו:
לושקה מטפלת בך והיא אימא של אח שלך.
ואני שאלתי, ואתם לא אומרים לה שיש לה אימא? אני?
לא, הם לא אומרים את זה.
כמה נוח...

אז אפשר להגיד שהיא משקפת גם את המסרים התת קרקעיים שגם הם מעבירים לה.
וליפה ששאלה אותי איך היא, האישה לא נוגע בה, אז הנה... אם אני הייתי בסיטואציה הזו, הייתי מיד מספרת לילדה שיש לה אימא שהיא זו. ולא מנסחת בחיובי ומתחמקת מהעברת המסר הברור.
(כך הוא תרץ את זה בפגישה). כי יש דברים שהתשובה החד משמעית עבורם היא 'לא', גם אם זה משתמע כשלילי.

נזכרת שבשיחה מלמעלה, שכתבתי, עם בתי, היא סיפרה שלושקה היתה כמו אימא שלה כשהיא נכנסה מתחת לחולצה שלה.
כשהייתי עוד בכוחות שלי, הזכרתי לה שגם איתי היא היתה משחקת את המשחק הזה.
היא התעקשה שלא. ככה מתעצב הזכרון שלנו.
מדהים.
עצוב.

כשחיים בבית, רק אמא וילדה, לפעמים רגשות או מידע, שלא היינו רוצות להעמיס על כתפיהן הקטנות של בנותינו, בכ״ז זולג החוצה. כן, עדיף שלא היה קורה.
תודה אמא של טוסיק. מרגישה לא לבד עם זה...

ותודה על המילים התומכות.