באופן טבעי

אני זוכרת את עצמי כילדה עם המחשבות האלה. זה היה מאד מפחיד בשבילי והייתי בזה מאד לבד. גם היום זה מפחיד, גם למבוגרים זה מפחיד. מוות זה מושג כל כך נצחי, זה בלתי נתפס ואנחנו הולכים עם חוסר היכולת לתפוס את זה כל חיינו. למעשה בינתיים מצאתי שהדרך הכי טובה בשבילי להתמודד עם זה היא לא לחשוב על זה הרבה וכשזה כן מתגנב לי לראש, בעיקר בלילה כשאין הרבה גירויים מסביב, וזה נהייה כבר טורדני, אז למלא את הראש בטוב. בצורה הכי בנאלית - לחשוב על ההנאות בחיים שלי, על לחיות חיים בתחושת מלאות ושיחרור ואושר ושלווה וכל מה שאני מרגישה שיעשה לי טוב בנשמה. למשל, מאד עוזר לי לחשוב על הילדים שלי, זה מרגיע אותי, כי הם דבר כל כך יפה ומדהים וממלא שקיים בחיי. מה משמח אותך, מה מחייה אותך? אלה הדברים שהייתי מנסה לחשוב עליהם במקום שהמחשבות על המוות מתחילות להיתקע קצת יותר מידי.

את מדברת על הרגשות שלך עם מישהו? לדעתי זה מאוד חשוב. שתיים מבנותיי מביעות פחד גדול ממוות או ממחלות קשות, למרות שכולנו בריאים. הן חוששות מכל פצע או מיחוש הכי קטן ומיד חושבות שבטח יש להן סרטן או בעיית לב או משהו שיביא למותן. אני משתדלת לדבר איתן ולתת מקום לרגש הזה שעולה, גם אם אינו רציונלי. כי הוא קיים. זה באמת מפחיד מאוד לא רק ילדים אלא גם מבוגרים. לכן עצתי לך - מצאי לך מישהו לדבר איתו, מישהו שאת יודעת שלא יבטל את תחושותייך או יזלזל בהן אלא יאפשר שיחה כנה ואמיתית לעומק הרגשות. זו יכולה להיות אמא או אחות גדולה, אבא, חברה, דמות חיובית ונעימה. שישמעו אותך וישתפו ברגשות שלהם בנידון.

ועצה פרקטית שעוזרת לי כשאני מנסה להפסיק עם מחשבה טורדנית ולא נעימה (בעיקר בלילה כשהכל חשוך ושקט, כמו שציינה אני דולב מעלי) - אני מדליקה אור ממש קטן כמו של פנס, וקוראת ספר במיטה. הספר מסיח את דעתי מהמחשבות ומכיוון שהאור ממש קטן ונקודתי על הכתוב, הוא לא מעיר אותי יתר על המידה וזה גם עוזר לי להירדם.

תודה על התגובות . אני מנסה לדבר על כך עם אמא שלי , אבל היא אומרת שצריך לחיות את הרגע ולא לייחס למוות מקום כל כך גדול בלב . אתן היחידות שיודעות מה אני מרגישה באמת , משום שאני מרגישה יותר טוב לדבר עם אנשים שלא רואים אותי פנים מול פנים . דודי נפטר כאשר רכב על האופנוע שלי , ולכן מעניין אותי מה הוא עבר .

שלו

צר לי לשמוע על הדוד שלך פלוני אלמונית. כשיש מוות בקרבתנו טבעי שהתחושות האלה עולות ביתר שאת. ואיתן כל השאלות האלה שתמיד עולות סביב המוות, שאין להן תשובה אחת ברורה (איך הוא הרגיש, האם נשמתו קיימת עכשיו במימד אחר, האם גן העדן קיים, האם הוא יכול עדיין לראות אותנו, ועוד ועוד...).

אני מבינה את אמא שלך מאוד - ההתמודדות עם הנושא אינה פשוטה לרוב האנשים וקל יותר לדחוק אותה מתחת לשטיח. היא רוצה עבורך מחשבות שמחות ומאושרות כי את בתה האהובה. אולי תוכלי להסביר לה שהרגשות שלך קיימים ושאת זקוקה להכרה ותמיכה בהן?

הי לכם,
אני מידי פעם נתקלת באתר הזה כשאני מחפשת תשובות לשאלות שמעסיקות אותי. הגעתי שוב. וקראתי הכל. ןהפעם על מוות.
אני בת 31. אמא. כבר לא ילדה. חוויתי מיתות של סבים אהובים, חברים לשכבה שנהרגו בצבא וחברים מהצבא שמתו לא בצבא. אבל אני מרגישה שאיכשהו, אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם זה. אני בוכה ועצוב לי על האבדן, אבל מצליחה להתנתק. כאילו זה לא קשור אלי כל הדבר הזה. שמעתי שליאלום התיאורטיקן, היתה תפיסה לפיה כל אדם מרגיש שהוא מיוחד ושונה מכולם ולכן מוות זה לא משהו שיכול לפגוע בו. גם כשאני הייתי קטנה, הייתי בטוחה שכל מי שמת הוא מי שאף פעם לא חי באמת. הוא היה מן דמות שולית בחיים של הגיבור של הסיפור. והרי הגיבור של הסיפור אף פעם לא מת. הוא הגיבור. מכיוון שאני הגיבורה של הסיפור שלי, אז שום דבר לא יקרה לי. ואז הגיע משחקי הכס. כן, אני יודעת.. בגיל 24 התחלתי לראות משחקי הכס ושם נתקלתי בגיבורים ראשיים ודי הרבה מהם - שמתים. ועד כמה שמצחיק לחשוב שסדרת טלויזיה עשתה לי את זה, שם התחילה להשתנות לי התפיסה לגבי מוות. לגבי זה שהוא בהחלט יכול לפגוע בכולם והמחשבה המפחידה מכל- הוא בהכרח יפגע. זו מחשבה שהייתי מסוגלת להתמודד איתה כל עוד האמנתי בהמשכיות של הנפש, בהישארותצ של הנשמה, בגלגול נשמות שהיה חזק אצלי מאוד עד לא מזמן. יכולתי לקבל את העובדה שהגוף לא קיים יותר אבל "אתה" לא באמת הפסקת להתקיים. ואז פגשתי את בעלי היקר והאתאיסט. זה שלא מאמין בכלום שהוא לא יכול לראות. זה שהסביר לי שאמונה בכל דבר היא משהו שבני האדם המציאו כדי להתמודד עם הפחד מהמוות עם העובדה שאין באמת סיבה לכל דבר או תוכנית גדולה יותר. ואני מבינה אותו עכשיו. כי המחשבה על לחיות בלי זה, היא כל כך מפחידה וכל כך מאיימת, שברור לי למה המנגנון הזה הומצא בחברה האנושית. סיימנו עכשיו לראות עונה של סדרה שאני מאוד אוהבת שגם שם אחת הדמויות האהובות ביותר מתה בלי שום סיבה בטח לא כי הגיע לה. כשהפרק נגמר, התחלתי להתייפח בטירוף. שוב פגשתי בזה. בפחד שאף אחד לא בטוח, לא לפי כמות המעשים בטובים שהוא עשה ולא לפי כמה האמונה שלו חזקה. וכשהפרק נגמר, ותוך כדי בכי תמרורים אמרתי לו שאני לא מבינה איפה סבתא שלי (שמתה לפני חודשיים) ואני לא מסוגלת לקבל את העובדה שאנשים פשוט מפסיקים להתקיים.. ושבעצם אני לא מסוגלת לחיות בלי האמונה שיש משהו אחרי. שיש הישארות של הנפש איכשהו. כי זה מה שמחזיק אותי. ואני מרגישה קצת טיפשית להיאחז בזה חזק כל כך כשברור לי שמדובר במנגנון הגנה פסיכולוגי חסר תפיסת מציאות. אני מקווה שאני אצליח להיאחז בו. כי בלעדיו, העולם יהיה הרבה יותר מפחיד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סבא שלי נפטר אתמול מאירוע מוחי קשה הוא היה כל היום בניתוחים ושהוא היה בבית אני הייתי איתו תמיד וממש קשה לי עם זה והם שכנים שלנו אז בכלל כל יום לראות את הבית ואת סבתא שלי בוכה שם? אוף איך אני מתמודדת עם זה שהמישהו שאני הכי קשורה אליו נפטר אשמח שתעזרו לי )-:

שלום טוהר,
קראתי מה שכתבת. אני שולחת לך חיבוק גדול. ועוד אחד.
קשה לך, וברור למה.
תני לעצמך מתנה:
בזמן הקרוב הקשיבי מאוד לעצמך, הקלי על עצמך. תני לעצמך לבטא את רגשותיך ואת פחדייך. בקשי עזרה. ציירי מה שבא לך וכתבי מה שבא לך.
אולי מכתב לסבא, אולי ציור של סבא, או סבא ואת ביחד, או את האהבה ביניכם, ואולי צבעים בלי צורה מוגדרת שמבטאים מה שאת חשה ברגע הציור.

לעצמי הרגשתי שפרידה (מוות הוא סוג של פרידה) היא כמו קטיעה של איבר, ושהפצע פשוט מדמם וכואב מאוד, ולרוב גם אחרי ההגלדה נשארת צלקת מסויימת בנפש.

אני מאחלת לך שתעברי את התקופה הקשה הזו בטוב כמה שניתן, ושהאהבה שלך לסבא ושלו אליך ימשיכו להזין אותך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם!
הוצאתי לפני שנה ספר ילדים ומבוגרים העוסק במוות במשפחה ונקרא: "מה קרה בגן של יאיר?"
הספר מבוסס על סיפור אמתי ועוסק בדרכים שלנו, ילדים ומבוגרים כאחד להתמודד עם נושא כאוב.
יש תקווה ויש דרכים להמשיך קדימה.
בספר, קיים גם מאמר של ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית התפתחותית המקנה כלים להתמודדות.
אשמח לשמוע חוות דעתכם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם!
הוצאתי לפני שנה ספר ילדים ומבוגרים העוסק במוות במשפחה ונקרא: "מה קרה בגן של יאיר?"
הספר מבוסס על סיפור אמתי ועוסק בדרכים שלנו, ילדים ומבוגרים כאחד להתמודד עם נושא כאוב.
יש תקווה ויש דרכים להמשיך קדימה.
בספר, קיים גם מאמר של ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית התפתחותית המקנה כלים להתמודדות.
אשמח לשמוע חוות דעתכם.

אשמח לשמוע עוד על הספר.
האם הוא מתאים לגיל 4-5?
האם אפשר לראות הצצה ממנו ברשת?
איפה אפשר להשיג אותו?
תודה

מצאתי את הקישורים האלה:

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=87005#.[po]V8Ki lQrKM8[/po]

http://nuritha.co.il/he/node/40806

@}

דווקא נראה שזה יתאים מאוד. לגן בין היתר
תודה @}