קשיים של אמא

[פלוני_אלמונית*]

יש לנו שלושה ילדים
מגיל 5 ומטה
בעלי עושה דברים,לא זו הבעיה דוקא, כשהוא נמצא בבית הוא עושה.אבל יכול להתלונן. ואם הידים שלי 'תפוסות'עם הילדה,זה לא נחשב בעיניו שאני עושה משהו,זה נחשב שאני לא עושה כלום.ומבחינתו הוא מתאמץ ועובד קשה ואני לא עושה כלום. (או אולי רק אני רואה את זה מבחינת מבטי? אף פעם לא זוכרת שהוא אמר את זה במפורש,רק שכך אני מבינה אותו ואת התלונות שלו)
חלק ממה שקשה לי זה שאני לא מצליחה
לחשוף אותו בצורה לא ישירה לתכנים שמסבירים על היתרונות בשיטת הגידול שלך.
הוא רואה מבחינתו רק 'תוצאות' ואת זה אני לא יכולה להבטיח בכלל.
דברים שבנפש או שלא נחשבים בעיניו,או שהוא חושב שבכל מקרה כולם יוצאים שרוטים וגם שונאים את ההורים שלהם אז מה זה משנה כבר.

[פלוני_אלמונית*]

ואני חושבת שחלק עיקרי מהקושי שלי הוא
כי אז אין שום לגיטימציה לזה שקשה לי

[רסיסים_של_אור*]

כי אז אין שום לגיטימציה לזה שקשה לי

אוף, הלב מתכווץ ואני כל-כך מבינה אותך... זה באמת מאד קשה. לפעמים אני חושבת שמביאים אותנו לקיצוניות כדי שנקום ונעשה משהו קיצוני בעצמנו כמו למשל: לקחת לעצמנו את הלגיטימציה !! נשמע לי שזה אתגר די גדול עבורך אבל אולי הוא עשוי להביא איתו הרבה טוב ?
לקום בבוקר מתוך ידיעה שיש לך כרגע קטנה מאתגרת ולכן יש כך וכך דברים שלא תוכלי לעשות ואת מקלה על עצמך בהם (אוכלים פיתות עם משהו או בחד פעמי או לא יודעת - ההקלות שאת תתאימי למשפחה האישית שלך ולעצמך !). הרבה פעמים כשאנחנו נותנות לעצמנו את הלגיטימציה האחרים פשוט מצטרפים. אבל לא תמיד, לפעמים הם בכל זאת נשארים שם כדי לאתגר אותנו קצת יותר ולגרם לנו ממש לבסס את העניין בתוכנו פנימה !

(מכירה את השיר של אתי אנקרי "בכל מאיתך יתברך" ? "וכולם הם שלוחים ששלחת אליי ...")

[פלוני_אלמונית*]

הרבה פעמים כשאנחנו נותנות לעצמנו את הלגיטימציה האחרים פשוט מצטרפים. אבל לא תמיד, לפעמים הם בכל זאת נשארים שם כדי לאתגר אותנו קצת יותר ולגרם לנו ממש לבסס את העניין בתוכנו פנימה !
אז זהו שבאמת הורדתי מעצמי הרבה דברים, אבל אז הוא לקח על עצמו יותר כי לא מצא חן בעיניו
וגם הוא התלונן, שמבולגן, שקשה לו לעשות הכל, שאין אף פעם אוכל (את זה הוא רמז בקטנה כי לא נעים לו)
אני לא בטוחה שאני יודעת איפה להוריד בעומס בכלל, כי את רוב היום היא תופסת.אני רק שמחה שאני עוד לא שמה אותה בשום מסגרת, כי מי יוכל להרים אותה כל היום בידים ולהרדים אותה במנשא?
והוא באמת לא מצטרף ללגיטמציה שאני לוקחת לעצמי, הוא אכן נשאר שם כדי לאתגר. כי חלק ממה שאני צריכה זה פשוט להתלונן על זה שקשה לי כל היום להרים אותה (היא באמת כבדה) ושקשה לי שהיא לא ישנה, ושקשה לי שהיא בוכה ומתלוננת הרבה. ואין לי לגיטמציה לזה, כי אם החלטתי שאני בחופש אז בבקשה - זה החופש שלי. ואם החלטתי שאני מרדימה אותה בידים, ומרימה, ומניקה וישנה איתה, אז בבקשה שאני אסתדר עם זה. (לפחות על הבאתה לעולם הוא לא יכול לומר שום דבר כי זה היה מאוד לרצונו, לפחות לרצונו המוצהר)
והאמת שאני מרגישה לא בנוח להתלונן לא רק מולו אלא מול כל הסביבה, כי כולם קצת פותחים עליי עיניים על זה שאני עוד לא חוזרת לעבודה, אז בטח קל לי נורא,כי אני 'כל היום בבית' .
אוף
ואני שמחה איתה והיא מתוקה מתוקה נהדרת
אבל יש בי איזה לחץ כזה כל הזמן
'שהיא תבכה'
'שהיא תתעורר' (והיא מתעוררת)
שהיא תתלונן באוטו
שלא אספיק לאכול
שאני צריכה לשירותים
שכשאביא את הגדולים היא תהיה רעבה, שאחד הגדולים יעשה סצנות ולא יכנס לאוטו ואז היא תבכה
כל הזמן יש בי כוננות כזו, מתח כזה
על קפיץ כל הזמן

ואני קולטת שבאמת לפעמים אני פשוט צריכה שירחמו עליי קצת, שאוכל להתלונן ולפרוק קצת
שאני כן מסוגלת לעשות את כל הדברים האלה, אבל אני צריכה שהם ייחשבו בעיניי מישהו, שמישהו יראה את המאמץ והקושי
שלא ארגיש שגם קשה לי כל כך וגם הסביבה מתייחסת אליי כאל אחת בנופש

[פלוני_אלמונית*]

והמרגיעון היה:'מותר לכעוס'
וואלה

[תפילה_לאם]

שאוכל להתלונן ולפרוק קצת.
כאן את יכולה.
אני צריכה שהם ייחשבו בעיניי מישהו, שמישהו יראה את המאמץ והקושי.
כאן זה נחשב. כאן רואים, מבינים ואף מזדהים.

@}

[רסיסים_של_אור*]

אויש, כמה זה מתיש וקשה ! אני זוכרת שבעבר, כשהייתי אומרת שקשה לי אחרי הלידה כולם ישר היו אומרים לי: "טוב, זה בגלל שהילדים בבית, תכניסי אותם למסגרות...". יש איזה קטע שלאנשים קשה פשוט להקשיב , לתת מקום ולהכיל קושי, הם ישר חושבים שאת רוצה שהם ימצאו לך פתרונות, זה מאפיין בעלים במיוחד. אולי אפשר לנסות לעשות שיחת הבהרה שבהאת מסבירה שאצ לא צריכה שהוא יציע לך פתרונות רק שיוכל להקשיב לך ?

בכל מקרה אנחנו כאן, מבינות ומכילות ומחבקות !!!

[פלוני_אלמונית*]

היו לי דמעות בעיניים כשקראתי אתכן
קראתי משהו עצוב לפני כן, ואז באתי לפה וקראתי וזה פרץ את סכר הדמעות
חושבת שאפילו אני בזמנים שלא היה לי תינוק, לא הבנתי ולא זכרתי מה זה כשכן יש תינוק, ועד כמה זה דורש. שוכחים. ודוקא לא עניין הקימה בלילות הוא האישיו, אלא כל היום הסובב, ואצלי בעיקר זמני האיסוף של הגדולים.

הילדים שלי היום חזרו למסגרות וגיליתי שלא בטוח שקל לי יותר עם הקטנה לבד, כי כנראה הם מעסיקים אותה באיזה אופן, למרות שהם גם דורשים את שלהם. וגם, בחופש נחסך הלחץ של הבקרים (למרות שהבוקר הכל הלך חלק), ובעיקר - רוב החג בעלי היה בבית. וגם, כשכולם היו בבית היתה תחושה של משפחה שלימה ולא מחולקת כרגיל. ברגיל בעלי חוזר בערב ישר אל תוך לחץ הערב של המקלחות והשינה, והילדים דוקא מעדיפים עוד לשחק, והערב הזה מעורר מריבות. וזה המפגש הכמעט יומיומי של כולם יחד, בערב ובבוקר.

[רסיסים_של_אור*]

גם לי אתמול עם החזרה של הבעל לעבודה היה משבר לא קטן.. (כתבתי בדף תודה אלי הלל לך את מוזמנת להיכנס) וגם אני חשבתי היום כמה קשה יורת לאמהות שהילדים שלהם במסגרות או לאמהות בחינוך ביתי שצריכות לצאת למלא מפגשים ולתזז עם תינוק קטן. אחד הדברים שהכי מלחיצים אותי כשיש תינוק קטן זה עמידה בזמנים...

קחי אויר, את ממש ממש לא לבד, נסי לזכור את זה ברגעי הקושי, כשהגוף מותש מנשיאה, כשמסביבך לא כל-כך מבינים או מגלים התחשבות

[פלוני_אלמונית*]

תודה
זה ממש עוזר ההשתתפות וההבנה של אמהות אחרות
זה מחזק

[לחמניה*]

שלום, אני חדשה כאן... תקופה קשה עם בכורתי... אשמח לשמוע דעות של אמהות טבעיות.
בתי בת ארבע. רק עכשיו אני מוכנה להודות שמה שאמרו לי מאז שנולדה באמת נכון ואין מנוס אלא להודות בזה. היא ילדה קשה.
דעתנית, גאה, לא ניתנת לשכנוע, מתקשה להסתגל לשינויים, לא חברותית. בעיקר החלק האחרון מפריע לי ולוחץ לי על הכפתורים הכי רגישים בלב (כי כמובן שגם אני הייתי כזאת). כל התכונות השליליות באות לצד חוכמה, שנינות, רגישות ותכונות נוספות מדהימות שלה, שהופכות אותה למורכבת ומיוחדת.

אני קשורה אליה בטבור.

קשה לי איתה.

עכשיו נכנסה לגן טרום חובה, חדשה לגמרי, היא לא מכירה שם אף אחד. קשה לה והיא אומרת את זה. היא אומרת שהיא לא אוהבת את הגן החדש ולא רוצה ללכת אליו כי "הגננות מעירות לי" וכי אין לה חברים שם.

הגננת אומרת שהיא לא משתלבת מעצמה במשחק עם הילדים ושהיא צריכה "לדחוף" אותה לעשות את זה. במו עיני ראיתי איך ילדה מציעה לה לשחק ובתי מסרבת בתוקפנות. ואני חושבת שהיא כן הייתה רוצה לשחק, פשוט משום מה, מתוך מבוכה אולי, יוצא לה ה"לא" הזה.

קצת לפני כן, בחופש הגדול, התחילה לאמץ לעצמה דפוס התנהגות שבו היא "נעלבת" ופורשת מהסיטואציה מתי שמשהו לא מוצא חן בעיניה. עושה את זה איתי, עם בעלי ועם ילדים אחרים. זה מעצבן אותי, מבלבל אותי ומתסכל אותי. ברור לי שהיא עושה את זה כאסטרטגיה להתמודד עם מצב שלא נוח לה, אבל אני לא יודעת האם ואיך אפשר לעזור לה ללמוד לפתור את זה אחרת. אני דואגת שזה יתקבע אצלה וירחיק ממנה אנשים. אני רוצה להפגיש אותה עם ילדים מהגן החדש גם כדי לשפר את הכישורים החברתיים שלה וגם כדי שיהיה לה יותר נעים בכלליות, אבל כרגע אני מפחדת ליצור מפגשים חברתיים בינה לבין חברים מהגן בגלל העניין הזה, שלא מצאתי איך להתמודד איתו.
היא לא אוהבת ללכת לאחרים ואין מה לדבר על להשאיר אותה לבד בבית של חברה. מעדיפה לארח אצלה, אם כי כשהצעתי לה להזמין מישהו מהגן סירבה בכל תוקף.

אני דואגת לה. אני מרגישה שהעיסוק בזה פוגע בקשר בינינו.

מה דעתכן?...