באופן טבעי

עבר זמן רב מאז כתבתי, ופתאום ראיתי את הדף הכל עלה.
עברנו תקופות קשות וטובות יותר. השתתפתי בסדנאות כאילו ואחרות שעזרו לפרקי זמן קצרים.
עברנו לבית ספר בו הילדה מקובלת יותר - אבל עדין יש קשיים חברתיים, בבית הספר המורים אוהבים אותה היא משקיעה המון להיות בסדר ותוצאת המאמץ באה לידי ביטוי בבית.
עברנו תהלכי התגברות על פחד משהות במקלחת לבד, אנחנו עדין ישנות באותה מיטה, מה שלדעת רוב אנשי המקצוע שאיתם אני בקשר גרוע לילדה, אבל תחושת הבטן שלי אחרת ואני הולכת איתה.
האלימות כלפי כמעט ולא קיימת (לשמחתי) יש ימים שלמים שאפילו נעימים ונחמדים וזו התקדמות עצומה.
המבט בעיניה הרבה פעמים מבט מוזר וקצת מפחיד.
היא משתמשת ברטלין ובקונצרטה ( לא לקפוץ) פשוט הגיעו מים עד נפש וכנואשת הסכמתי גם לזה.
בשבוע שעבר הופיעה כתבה בידיעות על אימוץ ילדים ממזרח אירופה התאורים היו מזעזעים והכינויים לילדים פוגעים מאוד, אבל אין בררה אלא להודות שילדים שהגיעו מבתי ילדים- מלאי מטענים
יש כל כך הרבה לכתוב אנסה לארגן מחשבות ולכתוב שוב.

לאימא שפחות נואשת ולכל האימהות אשר מתמודדות באומץ עם נושא האימוץ, אני מצרף דברים שנשאתי לפני כנס עו”ס של השרות למען הילד אשר יתקיים בסמינר אפעל לפני שנתיים ( ניתן לפנות אלי לשיחה ,שיתוף או ייעוץ ) :

“כותרת המפגש היום היא פנטזיות, חלומות ומציאות אצל הילד המאומץ וההורה המאמץ, כאשר אני מביט על כותרת יום העיון יותר ויותר אני שומע את המילה אשר מסתתרת מאחורי כותרת זו, מילה אשר לא נשמעת בקול, מילה אשר מרחפת באוויר כמו ענן אפור, כמו צל אשר מלווה וקיים ולא נאמר.

במרכז יום העיון היום עומדת המילה “אכזבה”, האכזבה של ההורים מהילד שנמסר לידם, אכזבה של ההורים מעצמם בתפקיד ההורים, מהמקום הזה אני הייתי רוצה להתחיל את ההרצאה.

אני אתחיל ברשותכם בקריאת קטע קצר אותו כתבתי על מפגש ראשון של ילד עם תחושת האכזבה:

עד אתמול הייתי בטוח

שאימא שלי נולדה יחד איתי

כי היא תמיד יודעת איך אני מרגיש

על מה אני חושב

אבל אתמול

אימא אמרה לי שהמכה שקבלתי

זו סתם שריטה,

זה בכלל לא כואב.

אני בכיתי.

הילד המאומץ בטרום האימוץ, בתחילת תהליך האימוץ מפנטז וחולם (באופן לא מודע) על הקשר האימאי אותו איבד, הזהות של הילד קשורה בקשר הדוק עם דמות האם, לא קיים מושג ילד/תינוק נפרד, עצמאי, הילד תופס את זהותו בהקשר דיאדי , אני ואימא אחד, קשר זוגי “זוג טיפולי” כפי שמכנה זאת וויניקוט.

הילד המאומץ לא נפרד מאימו אשר מופנמת ונתפשת כחלק מעצמו , אובייקט סובייקטיבי ,הציפיה והמשימה חשובה ביותר של האם היא הסתגלות לצרכיו של הילד, שהילד יהיה מובן.

הילד מצפה שהאם תעמיד את עצמה לרשותו כדי שיעשה בה שימוש בתהליך ההתפתחות האינדוודואלי שלו.

צפייה ופנטזיה נוספת של הילד, הינה צפייה פרדוכסית כפי שנראה בהמשך והיא הצפייה להיות נאהב מצד אחד ומולו הקושי הגדול של הילד להכיל את האהבה של ההורה מצד שני ,

כששואלים אותי עד כמה אני אוהב

וכשאני באמת אוהב

תמיד אני אומר -

עד השמים

כשסבא אמר לי שלשמיים אין גבול

לא האמנתי לו

כי אי אפשר לאהוב בלי סוף.

הילד היתום למד אמת קיומית , הוא לא רק יודע הוא חווה אותה כבר בראשית החיים: יש גבול לאהבה, היא לא אין סופית.

וכאשר ההורה המאמץ מעניק אהבה רבה, נתינה גדולה מאד, הילד היתום אינו מסוגל להכיל את התחושה והרגשות שמביאות אותם רגשות לא מוכרות, הנתינה הענקית והאהבה שההורים המאמצים מציפים את הילד המאומץ גורמים לילד בעקבות נתינה רבה מצד ההורים רגשי אשמה וכעס כלפי ההורה המאמץ, “לא מגיע לי” אומר בליבו הילד , אני אפילו יוכיח לכם שלא מגיע לי, קיימת גם תחושת מחוייבות גדולה לנתינה, עומס רגשי כלפיו.

דבר נוסף, בעקבות הפרידה שהילד חווה, קיימת אצל הילד היתום קושי רב לאהוב עד חוסר יכולת מוחלט לאהוב “למה להתקשר כשזה לא בטוח ולא יציב?” שואל הילד את עצמו.

האכזבה הגדולה של ההורים מהילד מגיעה בעיקר כלפי ההתנהגות הלא מובנת של הילד כלפיהם, קשיים שהילד מעביר להורים, מהמורות ומשוכות לאורך מסלול ארוך של שנים,

כניסה של הילד היתום לתוך המשפחה עוברת מספר שלבים: בשלב הראשון בו הילד מגיע למשפחה החדשה הוא נוהג באורח נורמלי להפליא, הילד מתנהג כפי שמעידים ההורים “ילד טוב למופת” יש לו תקווה חדשה, גם ההורים מלאים תקווה, אך השלב הוא שלב קצר מאד מספר שבועות.

שלב שני בבית ההורים המאמצים ”שלב שבירת האידאל של הילד” זו השלב בו הילד וההורים נפגשים עם המציאות, הילד בוחן את הבית, בוחן את הבניין, את יסודות הבניין, ישנו רצון לדעת “כמה נזק אני יכול לעשות “.זהו השלב הקריטי ביותר והקשה ביותר להורים ולילד.

הילד מנסה לבחון את המציאות אליה הגיע ולבקש הוכחה ליכולתו של מי שקיבל אותו על עצמו לשמש לו כהורה.

הילד היתום מביא את ההורים למצב בלתי נסבל, למצב שבו ההורים ישנאו אותו, ממש!.

בפנטזיה של הילד, אם לא שונאים את הילד, אם ההורים לא מכירים בבילתי נסבלות שבו, האהבה של ההורים , הצהרות האהבה, כל המעשים והכוונות הטובות מצד ההורים לא יראו בעיני הילד כאמיתיים, הילד מצפה באופן לא מודע שישנאו אותו ” לשנוא אותו בצורה נאותה” כפי שתיאר זאת וויניקוט רק אז לאחר שהילד הצליח להביא את ההורים שלו לכך שישנאו אותו רק אז הוא מתחיל להיות מסוגל להאמין בהיותו אהוב.

קיים פרדוקס מאד גדול שעל ההורים המאמצים להבין בשלב זה של האימוץ, ככל שהאמון של הילד יגבר הוא ישתקף דווקא ברצונו הגובר לגרום קשיים, הקשיים עם הילד רק מתגברים.

המשימה של האם, הוא להצליח להיות בעלת יכולת החזקה והכלה גדולים, “להיות שם” עבור הילד ללא תנאי, כימעט למצב של ביטול עצמי.

בשלב האחרון, אשר יכול להגיע לאחר מספר שנים של מאבקים, לעיתים מספר רב של שנים, לאחר דינמיקה של מצבים ועליות וירידות רק לאחר שהבית עומד במבחנים שהילד מעביר, הילד יכול להתחיל לשבת בבית ולהיות שותף במשפחה עם הרגשה אשר תלווה אותו לעולם :

הכי מפחיד זה

ללכת ביום העצמאות לכיכר העיר

איפה שכל הילדים באים

עם דגל ביד אחת

ואימא ביד שניה

ופתאום לגלות שרק הדגל נשאר

ואימא נעלמה.

פחד שימשיך ללוות את הילד לאורך כל חייו.

כל כך הרבה הכללות... מי זה הילד הזה? יש רק ילד אחד? ואין ילדה? וכל הילדים בדיוק אותו הדבר וכל הילדות מרגישות ומגיבות בדיוק אותו הדבר?

ומי זה בדיוק הילד היתום? ברוב המקרים לא מדובר ביתמות, אלא במסירה לאימוץ מסיבות שונות.

נוסף להכללות הרבות והגורפות יש גם ספקולציות ללא שום ביסוס, ללא ניסיון להביא נתונים כאלה או אחרים.

ושאלה: אתה מכיר היכרות אישית, קרובה, לאורך זמן, ולו ילד אחד שאומץ או ילדה אחת שאומצה? אתה מכיר אם או אב שאימצו? אני מכירה הרבה מאוד ומכירה הרבה הורים שאימצו, ומאוד מוזר לי כל ההכללות הלא מבוססות שכתבת.

אור אל,

קשה לקרוא את הדברים שכתבתי, אבל אני מקווה שקראת את הדף אליו הגבתי , של קשיים של אם _ מאמצת ותביני עד כמה הדברים אינם הכללות.

אני מכיר אישית ילד/ה מאומצים ולא מעט, אני מכיר הורים מאמצים ולא מעט, לא היו נותנים לי להרצות בפני עו"ס על הנושא לולא לא היה לי רקע אישי ומקצועי בנושא אימוץ, ביום עיון שמוקדש כולו לאימוץ.

סיפורי אימוץ הם סיפורים לא קלים , נכון שישנם סיפורים שנפגשים איתם והם נראים לצופה מהחוץ מאד אופטימים, אבל אף הורה כימעט לא משתף בקושי הפרטי שלו עם נושא האימוץ מהרבה סיבות, אחת סיבות היא הפחד שהם יחוו מהסביבה ביקורת על כישלון להיות הורים.

ההורים המאמצים שלי ויתרו עלי סופית, ואני בת 40. סופית, כי סופסוף ירד לי האסימון, הם לא היו שלי מלכתחילה, סיימתי את התפקיד שלשמו הגעתי אליהם כבר בגיל 12 (בדיעבד אני מבינה), אחרי שנולדו להם ילדים משלהם.
ניסיתי להאחז, ניסיתי להאמין, לא שעיתי לאינטואיציה הכי עמוקה שלי.
והיום אני יודעת, הם טיפסו על עץ גבוה מידי. ואני נתליתי על העץ הזה שנים רבות מידי - נפלתי ממנו פעמים רבות מידי ושוב טיפסתי. זהו. כבר אין לי כוח לטפס שוב. ויתרתי. גם הם ויתרו. סופית. ניתוק. אפשר לאמר שזה היה צפוי.
אני כותבת כאן, כי הילדה ה"פרועה" מתחילת הדף הזה, מזכירה לי אותי - בגילה. מעולם לא הייתי אלימה כלפי הוריי, אבל הייתי מאד פרועה ופורצת גבולות. כי אין גבולות לילד מאומץ, כי חוקי הטבע לא חלים עליו, כי יש בו חור שחור וחסר שכמעט בלתי ניתן למלא.
אבל זו רק אני.

שקראת את הדף אליו הגבתי
קראתי והוא מספר סיפור מאוד ספציפי, של משפחה מאוד מסוימת, של תנאים מאוד מסוימים. כל סיפור אימוץ שונה מרעהו, כל משפחה שונה ממשפחות אחרות, כל אם שונה מאימהות אחרות, כל ילד וילדה שונים מילדים אחרים.

נכון שישנם סיפורים שנפגשים איתם והם נראים לצופה מהחוץ מאד אופטימים, אבל אף הורה כימעט לא משתף בקושי הפרטי שלו עם נושא האימוץ מהרבה סיבות
שוב הכללה: סיפורי אימוץ הם סיפורים לא קלים - כולם? רובם? ערכת מחקר, בדקת משפחות רבות, או קראת מחקרים העוסקים במשפחות רבות שאימצו? על סמך מה כל הקביעות המכלילות האלה?

אף הורה כימעט. הנה בדף הזה עצמו האם מספרת על קשיים שונים. והיא לא היחידה שמשתפת. ואם תיכנס לפורומים שבהם משתתפים הורים שאימצו תראה דיונים מגוונים ושונים, חלקם על שמחות ואושר וחלקם על קשיים כאלה או אחרים. ממש כמו בפורומים אחרים להורים.

מכל מקום לא ברור לי מה המטרה שלך. מה אתה בעצם רוצה לומר, אלא אם כן ההכללות השליליות הרבות הן המסר והמטרה שלך.

יש לי בן גדול(28) ושניים צעירים(9 11) אינני יכולה עוד ללדת ( בריאות)
רצינו לאמץ והתחלנו הליך - קרובת משפחה שאימצה תאומות מברזיל אמרה לי
" אל תכניסי ראש בריא למיטה חולה, יש לך משפחה שמתפקדת נהדר אל תעשי זאת לכם)
המשפט היה לי מאוד קשה אך חילחל, ועשה את שלו - וזה עצוב לי.כי בתוכי אני מרגישה שלנו כמשפחה יש מה לתת ולקבל, אבל יצרו בי חשש.
מורידה את הכובע בפני המאמים כי קל בלשון המעטה זה לא.
מהכרות אישית מקבלת את דברי גן-קטן

כי אין גבולות לילד מאומץ, כי חוקי הטבע לא חלים עליו, כי יש בו חור שחור וחסר שכמעט בלתי ניתן למלא.

מאד עצוב מה שכתבת.
נזכרתי פתאום בשיר שריקי גל שרה: תפילות הילדים/מילים: צרויה להב ושבא סלהוב

תפילות הילדים שבוכים לאף אחד
אלוהים שומר בתיבה מיוחדת
ואני עוד שומעת ילדה קטנה לבד
בקול של מלאך, מגורש מגן עדן.

כי אין גבולות לילד מאומץ, כי חוקי הטבע לא חלים עליו, כי יש בו חור שחור וחסר שכמעט בלתי ניתן למלא.

מאד עצוב מה שכתבת.
נזכרתי פתאום בשיר שריקי גל שרה: תפילות הילדים/מילים: צרויה להב ושבא סלהוב

תפילות הילדים שבוכים לאף אחד
אלוהים שומר בתיבה מיוחדת
ואני עוד שומעת ילדה קטנה לבד
בקול של מלאך, מגורש מגן עדן.

_ההורים המאמצים שלי ויתרו עלי סופית, ואני בת 40. סופית, כי סופסוף ירד לי האסימון, הם לא היו שלי מלכתחילה, סיימתי את התפקיד שלשמו הגעתי אליהם כבר בגיל 12 (בדיעבד אני מבינה), אחרי שנולדו להם ילדים משלהם.
ניסיתי להאחז, ניסיתי להאמין, לא שעיתי לאינטואיציה הכי עמוקה שלי.
והיום אני יודעת, הם טיפסו על עץ גבוה מידי. ואני נתליתי על העץ הזה שנים רבות מידי - נפלתי ממנו פעמים רבות מידי ושוב טיפסתי. זהו. כבר אין לי כוח לטפס שוב. ויתרתי. גם הם ויתרו. סופית. ניתוק. אפשר לאמר שזה היה צפוי.
אני כותבת כאן, כי הילדה ה"פרועה" מתחילת הדף הזה, מזכירה לי אותי - בגילה. מעולם לא הייתי אלימה כלפי הוריי, אבל הייתי מאד פרועה ופורצת גבולות. כי אין גבולות לילד מאומץ, כי חוקי הטבע לא חלים עליו, כי יש בו חור שחור וחסר שכמעט בלתי ניתן למלא.
אבל זו רק אני._

ליבי איתך.

_ההורים המאמצים שלי ויתרו עלי סופית, ואני בת 40. סופית, כי סופסוף ירד לי האסימון, הם לא היו שלי מלכתחילה, סיימתי את התפקיד שלשמו הגעתי אליהם כבר בגיל 12 (בדיעבד אני מבינה), אחרי שנולדו להם ילדים משלהם.
ניסיתי להאחז, ניסיתי להאמין, לא שעיתי לאינטואיציה הכי עמוקה שלי.
והיום אני יודעת, הם טיפסו על עץ גבוה מידי. ואני נתליתי על העץ הזה שנים רבות מידי - נפלתי ממנו פעמים רבות מידי ושוב טיפסתי. זהו. כבר אין לי כוח לטפס שוב. ויתרתי. גם הם ויתרו. סופית. ניתוק. אפשר לאמר שזה היה צפוי.
אני כותבת כאן, כי הילדה ה"פרועה" מתחילת הדף הזה, מזכירה לי אותי - בגילה. מעולם לא הייתי אלימה כלפי הוריי, אבל הייתי מאד פרועה ופורצת גבולות. כי אין גבולות לילד מאומץ, כי חוקי הטבע לא חלים עליו, כי יש בו חור שחור וחסר שכמעט בלתי ניתן למלא.
אבל זו רק אני._

ליבי איתך.

אור _ אל,

הדברים שכתבתי הם בעיקר מופנים לאותם הורים מאמצים שחווים קשיים בגידול הילד המאומץ, ושוב אני חוזר, הם רבים מאד, וחשוב שהם ידעו שלא הם "אשמים" והקושי הוא אצל הילד המאומץ, והקשיים שהילד/ה מעבירה אותם הם כמעט בלתי נסבלים ויש צורך להבין את העניין אחרת גם ההורים וגם הילד משלמים מחיר כבד.

אור _ אל,

הדברים שכתבתי הם בעיקר מופנים לאותם הורים מאמצים שחווים קשיים בגידול הילד המאומץ, ושוב אני חוזר, הם רבים מאד, וחשוב שהם ידעו שלא הם "אשמים" והקושי הוא אצל הילד המאומץ, והקשיים שהילד/ה מעבירה אותם הם כמעט בלתי נסבלים ויש צורך להבין את העניין אחרת גם ההורים וגם הילד משלמים מחיר כבד.

שרית,
גם אצלינו עברה מחשבה דומה. כי בתוכי אני מרגישה שלנו כמשפחה יש מה לתת ולקבל,
גם אצלינו יש שלושה (הקטן בן 12), מקסימים.
זה יורד מהפרק כל פעם מחדש. דווקא מתוך הניסיון שלי, דווקא מתוך ידיעה שזה לא נכון לכל הכיוונים. לא יודעת איך נעמוד במבחני המציאות - אני, בן זוגי, כזוג, והילדים...והילד עצמו...(מפנטזים על בת כמובן), ואין פתק החלפה/החזרה. בנפשות עסקינן, אין ננסה ונראה איך הולך...
מה שכן אפשר, זה להרשם לאומנה. גם נתינה, גם קבלה וגם ידיעה ברורה, של כל המעורבים.

זהבית,
נכון, עצוב.

שרית,
גם אצלינו עברה מחשבה דומה. כי בתוכי אני מרגישה שלנו כמשפחה יש מה לתת ולקבל,
גם אצלינו יש שלושה (הקטן בן 12), מקסימים.
זה יורד מהפרק כל פעם מחדש. דווקא מתוך הניסיון שלי, דווקא מתוך ידיעה שזה לא נכון לכל הכיוונים. לא יודעת איך נעמוד במבחני המציאות - אני, בן זוגי, כזוג, והילדים...והילד עצמו...(מפנטזים על בת כמובן), ואין פתק החלפה/החזרה. בנפשות עסקינן, אין ננסה ונראה איך הולך...
מה שכן אפשר, זה להרשם לאומנה. גם נתינה, גם קבלה וגם ידיעה ברורה, של כל המעורבים.

זהבית,
נכון, עצוב.

מה שכן אפשר, זה להרשם לאומנה
היינו חשבנו שזה יהיה במקום, לצערי לא התאים .
חושבת שתמיד הרגיש החמצה שלא אימצתי. האמת עוד כנערה הצהרתי אני אאמץ, והיתה לי תאוריה תמימה.
המציאות חזקה מהכל.
שתדעי ימי אושר ושמחה.

מה שכן אפשר, זה להרשם לאומנה
היינו חשבנו שזה יהיה במקום, לצערי לא התאים .
חושבת שתמיד הרגיש החמצה שלא אימצתי. האמת עוד כנערה הצהרתי אני אאמץ, והיתה לי תאוריה תמימה.
המציאות חזקה מהכל.
שתדעי ימי אושר ושמחה.

ק,

ההצעה שכתבת על "אומנה" יכולה להיות אפשרות נוספת במקום אימוץ לאלו שמרגישים רצון לאמץ אבל חשוב מאד לדעת שמסגרת אומנה היא לא פחות קלה אפילו יותר מורכבת מאימוץ.
במסגרת אומנה ההורים המאמצים צריכים לגייס הרבה כוחות, משאבים רגשיים ויכולת הכלה גדולים במיוחד.
הילדים שנמסרים לאומנה לא "קלים" יותר .
הסיטואציה המורכבת של האומנה בהחלט בתחילה מאפשרת הרגשה שיש שותפות גדולה יותר עם עוד הורה, מערכת רווחה ועו"ס מלווה אשר הידע והאחריות כביכול מתחלקים עם כולם,אבל בסופו של יום בתוך הבית המצב שונה לגמרי.

אור אל - המטרה שלי בתגובה הזו להשעות מעט ולגרום להורים שמעוניניים להצטרף למסע לעצור ולהתבונן הייטב לפני שהם מצטרפים אליו. ואני מכיר משפחות אומנה וילדים שנמצאים במסגרות כאלו.

ק,

ההצעה שכתבת על "אומנה" יכולה להיות אפשרות נוספת במקום אימוץ לאלו שמרגישים רצון לאמץ אבל חשוב מאד לדעת שמסגרת אומנה היא לא פחות קלה אפילו יותר מורכבת מאימוץ.
במסגרת אומנה ההורים המאמצים צריכים לגייס הרבה כוחות, משאבים רגשיים ויכולת הכלה גדולים במיוחד.
הילדים שנמסרים לאומנה לא "קלים" יותר .
הסיטואציה המורכבת של האומנה בהחלט בתחילה מאפשרת הרגשה שיש שותפות גדולה יותר עם עוד הורה, מערכת רווחה ועו"ס מלווה אשר הידע והאחריות כביכול מתחלקים עם כולם,אבל בסופו של יום בתוך הבית המצב שונה לגמרי.

אור אל - המטרה שלי בתגובה הזו להשעות מעט ולגרום להורים שמעוניניים להצטרף למסע לעצור ולהתבונן הייטב לפני שהם מצטרפים אליו. ואני מכיר משפחות אומנה וילדים שנמצאים במסגרות כאלו.

הילדים שנמסרים לאומנה לא "קלים" יותר . - נכון. לא התכוונתי שזה יותר קל, או פחות מורכב. בוודאי לא מהמקום של חלוקת אחריות (עם מערכת רווחה ועו"ס) - יותר מהמקום של התא המשפחתי הקיים.
אני חושבת שמעבר למורכבות של מה יהיה, כדאי קודם להבין אילו שיקולים מניעים את הרצון הזה לאמץ. כזוג ללא ילדים. כזוג עם ילדים. כאדם בודד. כי החיים הם דינאמיים. אומנה לעומת זאת, עושה את אותו סיבוך, כמו גם את אותו סיפוק (לדעתי אף יותר) אבל נראה לי שפחות מאיימת על התא הקיים.

_המציאות חזקה מהכל.
שתדעי ימי אושר ושמחה_

תודה, אם דבריי עשו איזה רושם שאני אדם עצוב...אז ממש ממש לא, חיי שמחים ומלאי אושר בד"כ, איכשהו הצלחתי (-:
נושא האימוץ שלי, כאמור, נטחן כבר מספיק שנים - אני חיה עם זה די בשלום ועם עצמי די באושר.
גן-קטן,
יופי של עבודה אתה עושה, (גם אני הייתי מעורבת קצת בעשייה המבורכת של השירות למען הילד באחד מ"שבוע אימוץ" שהיה לפני כמה שנים) - יישר כוח.

הילדים שנמסרים לאומנה לא "קלים" יותר . - נכון. לא התכוונתי שזה יותר קל, או פחות מורכב. בוודאי לא מהמקום של חלוקת אחריות (עם מערכת רווחה ועו"ס) - יותר מהמקום של התא המשפחתי הקיים.
אני חושבת שמעבר למורכבות של מה יהיה, כדאי קודם להבין אילו שיקולים מניעים את הרצון הזה לאמץ. כזוג ללא ילדים. כזוג עם ילדים. כאדם בודד. כי החיים הם דינאמיים. אומנה לעומת זאת, עושה את אותו סיבוך, כמו גם את אותו סיפוק (לדעתי אף יותר) אבל נראה לי שפחות מאיימת על התא הקיים.

_המציאות חזקה מהכל.
שתדעי ימי אושר ושמחה_

תודה, אם דבריי עשו איזה רושם שאני אדם עצוב...אז ממש ממש לא, חיי שמחים ומלאי אושר בד"כ, איכשהו הצלחתי (-:
נושא האימוץ שלי, כאמור, נטחן כבר מספיק שנים - אני חיה עם זה די בשלום ועם עצמי די באושר.
גן-קטן,
יופי של עבודה אתה עושה, (גם אני הייתי מעורבת קצת בעשייה המבורכת של השירות למען הילד באחד מ"שבוע אימוץ" שהיה לפני כמה שנים) - יישר כוח.

המטרה שלי בתגובה הזו להשעות מעט ולגרום להורים שמעוניניים להצטרף למסע לעצור ולהתבונן הייטב לפני שהם מצטרפים אליו
הבנתי. אתה רוצה להזהיר אנשים מלאמץ בכך שאתה מציג תמונה מכלילה וחד-צדדית ובלתי מבוססת. אוקיי. העיקר שהבהרת את כוונתך.
}תוכי אני מרגישה שלנו כמשפחה יש מה לתת ולקבל, אבל יצרו בי חשש.
מורידה את הכובע בפני המאמים כי קל בלשון המעטה זה לא.
מהכרות אישית מקבלת את דברי גן-קטן

המטרה שלי בתגובה הזו להשעות מעט ולגרום להורים שמעוניניים להצטרף למסע לעצור ולהתבונן הייטב לפני שהם מצטרפים אליו
הבנתי. אתה רוצה להזהיר אנשים מלאמץ בכך שאתה מציג תמונה מכלילה וחד-צדדית ובלתי מבוססת. אוקיי. העיקר שהבהרת את כוונתך.

דיון מוזר ומסורבל אבל מאוד מאוד חשוב!