באופן טבעי

היום מישהו חכם אמר לי שהמתנה הכי גדולה שנוכל לתת לבת שלנו לחיים שלה, זה יחסים טובים ביננו. לא חבריים, לא של שותפים, אלא של כבוד, הערכה, סבלנות וקבלה...
יודעת בבטן כמה זה נכון אבל - אהההה, אם לא הצלחנו ביחסים שלנו, איך נצליח בנפרדותינו...

וזה לא משנה מבחינת התנאים השוררים בין בני הזוג? נניח - לא משנה המרחק הגאוגרפי?
עד כמה שהבנתי, 2 תנאים צריכים לשרור כדי שתהיה משמורת משותפת.

1. יחסים טובים
2. מרחק גיאוגרפי שלא עולה על 40 קמ

טוב, אני בטח אדע יותר בקרוב, כשנתחיל את התהליך בבית משפט.

_היום מישהו חכם אמר לי שהמתנה הכי גדולה שנוכל לתת לבת שלנו לחיים שלה, זה יחסים טובים ביננו. לא חבריים, לא של שותפים, אלא של כבוד, הערכה, סבלנות וקבלה...
יודעת בבטן כמה זה נכון אבל - אהההה, אם לא הצלחנו ביחסים שלנו, איך נצליח בנפרדותינו..._
נפרדת יקרה, אני קוראת מבחוץ, אין לי ניסיון בעינייני משמורת ובכל זאת יש לי הרגשה שאת עסוקה מאוד ביחסים שהיו ושיהיו בינך לבין הפרוד שלך, וכמעט לא מסתכלת
סליחה אם זה חוטא למציאות - זה הרושם שמתקבל ממילותיך בדף. את עוסקת הרבה במי הוא, ואיך הוא, ומה הוא רוצה עכשיו ומה ירצה אח"כ, ומה המניעים שלו לפעולה... וכמעט שלא כתבת כלום על הילדה - מה מצבה כרגע, עד כמה היא בלחץ, האם היא ילדה עם חוט שדרה חזק שתוכל להיסחב כל יום לבית אחר, או שמא היא טיפוס רגיש שזקוק להמון ביטחון והיצמדות ואז יועיל לה בית אחד. סתם דוגמאות, בטח יש עוד היבטים לשאלה שמסתמכים על אופיה וההעדפות שלה. זה מעבר לגיל הצעיר מאוד של הילדה.
(שלא לדבר על כך שכמעט לא כתבת כלום על עצמך ! על מה שאת רוצה ומה שמתאים לך בהקשר של הסדרי ראייה. כן, הבנו שאת רוצה יחסים טובים עם הפרוד, אבל מה את רוצה לבנות בחייך אחרי הפרידה? איך את רואה את עצמך כאמא, בצל הפרידה הזו?)
כמו שכתבו לך קודם, נשמע שיש לך/לכם דרך ארוכה לעבור מבחינת הפרידה מהזוגיות - אנא אל תחליטי כלום לפני כן, לא כשאת ב-state of mind שמפוקס כל כך עליו (במקום על הילדה, עליך ועל כל המערכת המשולשת הזו).

בהצלחה רבה.

יש לי הרגשה שאת עסוקה מאוד ביחסים שהיו ושיהיו בינך לבין הפרוד שלך, וכמעט לא מסתכלת
היה צריך להיות - וכמעט לא מסתכלת על בתך בהקשר זה.

פלונית, הקדמת אותי. תודה. אכן, החלטתי להשתמש בדפים אלו כדי לבדוק עם עצמי, איזו אמא אני רוצה להיות אחרי, מה חשוב לי, איך לנהל את חיי. מי ומה להיות. וכמובן עליה. קצת כן כתבתי, אמירות שלה. אבל אכן גם זה החלטתי הבוקר שיהיה נכון קצת לגעת בזה.
קראת מחשבות?

בתור פתיח:
לא כשאת ב-state of mind שמפוקס כל כך עליו - להיפרד מההרגל המכשיל לעשות את זה. להתפקס עליו - מה הוא רוצה, צריך, נכון לו וכו'.

המשך יבוא, בימים הקרובים.

אני רק שואלת מכיוון את בעניינים לאור מה שסיפרת
אני לא עד כדי כך בעניינים. יש לי את המקרה הפרטי שלי וקצת שאני שומעת מעורכת הדין שלי, לא יותר.

זה מייצר מצב שיש 2 חצאי חיים שלא מתקשרים זה עם זה, באותו הילד
בדיוק. זה גם מה שאני לא מבינה בהמלצה הגורפת הזו.

שלום יקרה, זאת אני הפלוני אלמונית מתחילת השבוע שביקשת שאזדהה.. את צודקת זה מאד קשה לקבל פידבק על עיניינים כל כך פרטיים מפלוני אלמונית....
לעניננו, יש שיתנו לך עיצות אינפורמציה ועובדות לגבי החוק ומנסיונן, ויש אחרים שרואים ומרגישים דברים ע"י אינפורמציה בלתי אמצעית, פה אני נכנסת ורוצה לשקף לך ברשותך,
כמו שכבר כתבתי לך ופלוני אלמונית שכתבה לך הערב משקפת לך את אותם הדברים שאני אמרתי לך למעלה.. וזה כל כך חשוב שתיקחי את זה לתשומת ליבך.
.את מאדירה אותו ומצמצמת את עצמך..והוא כבר מצטייר לי כילד מפונק שהכל נעשה כרצונו .

גם אם אינך מוכנה לראות את זה ,בתכלס זה מה שאת עושה.. ואם תישאלי מניין לי .אז אומר לך שזה מורגש חזק חזק בשורות ומה שבינן.
קחי אחריות, תינשמי עמוק ואל תישכחי לרגע שאמא זאת אמא ,זאת אמא

נפרדת יקרה, רק עכשיו התוודעתי לדף, יש לי המון מה לשתף, אחרי 7.5 שנים של משמורת משותפת שהתחילה בגיל 3 של הילד שלנו
עם יחסים מאוד מיוחדים של כבוד ושיתוף ביני לבין אבא שלו.
קשה לי כאן, מעדיפה במייל (בדפבית) - את מאוד מאוד מוזמנת לכתוב לי
@}

נראה שהילדה עליה את שומרת היא את.
לא פשוט לך....

אנחנו,כולנו ילדים עליהם אנחנו שומרים (-:

קצה הקרחון - כותבת לך. נדמה לי שהתכתבנו במייל בנסיבות אחרות, "ממוסגרות" יותר

שוות נפש, תודה שהזדהית.
את מאדירה אותו ומצמצמת את עצמך..והוא כבר מצטייר לי כילד מפונק שהכל נעשה כרצונו - גם נכון
ואל תישכחי לרגע שאמא זאת אמא ,זאת אמא -טוב, זה נכון, עד לאמא שהיתה לי...

נראה שהילדה עליה את שומרת היא את.לא פשוט לך.... - אויש כמה שגם זה נכון...
אנחנו,כולנו ילדים עליהם אנחנו שומרים - תודה נקודות.

יום קשה עובר עלי. ימים קשים בעצם. היה עוד ויכוח קשה ביותר על נסיון להסדר אחר. אני נכנסתי למקום הקטנוני בתוכי, ויצאתי מולו הקטנונית. היו צרחות, היו כעסים. אחרי 10 דקות נרגענו והצלחנו להמשיך בשיחה.
יש לנו צורך עדיין שנבין את המקומות ה"קטנים" אליהם אנחנו נכנסים. למה אני חשבונאית? כי אני צריכה הכרה בא'ב'ג'... וכו'. יש לי חברה פסיכולוגית שאמרה לי שני דברים: ממש ממליצה לי לא להכנס לפסיכולוגיזציה של הרגשות, אלא להגיע להסדר הטוב ביותר ע"פ הצרכים של הילדה, שלו ושלי, ושלנהל את הדיונים ככה עושה את זה כמו לשחק פוקר עם הקלפים פתוחים.

אויש, המטאפורה הזו נכנסה לי ישר לבטן. פתאום הבנתי שאנחנו במלחמה. של השרדות. כל אחד כרגע צריך להשיג את הטוב לו ביותר. מאותו רגע נפלתי. אני בנטיה שלי, כל כך לא תחרותית (או שמא כן?) אבל כשיש מקום של תחרות באויר - במקום לגייס אותי, אני פשוט מוותרת והולכת למקום אחר.
כאן אין סיכוי שאעשה את זה. האם אני נלחמת עליה? מה פתאום שאמא תלחם על הבת שלה?

לקחתי אותה ונסענו אתמול ליום ההולדת של אחיין שלי. היו הרבה אנשים במקום יפה ופתוח. עם פעילות נחמדה.
לבת שלי לוקח זמן להתרגל למקומות. קטנים וגדולים כאחד. הייתי איתה, ככל שהיתה צריכה.
אחרי 20 דקות שהגענו היא התחילה לבכות שהיא רוצה הביתה, רוצה לאבא, רוצה הביתה... אני עם סף רגישות כל כך נמוך שכמעט התחלתי לבכות איתה.
נכנסנו לבית של אחותי ולאט לאט נרגענו. רקדתי איתה על הדשא. אחרי כשעה וחצי היא הפשירה והתחילה ללכת קצת לסבא, קצת לסבתא.

אותו דבר קרה כשנגמרה המסיבה והמשכנו לארוחת ערב אצל אבא שלי. למרות שידעה על זה מראש היא שוב בכתה מרה שהיא רוצה לחזור הביתה. שוב בכיתי איתה. (כל זה בלי שהיא ממש רואה, אבל בודאי מרגישה). גם שם, לקח קרוב לשעה עד שהפשירה. עד אז היתה צמודה צמודה. רבע שעה לפני שעזבנו היא התחילה לשחק עם בני הדודים שלה...

זה ברור לי שזה יכול לקרות גם בלי קשר לנסיבות. אך הנסיבות מקשות עלי. הפרשנות שלי נופלת על אותו מקום שבו אני מרגישה שאני לא מספיק טובה לה.
זה מרגיש לי כמו לפני מחזור. הרגישות לדברים והפרשנות שלהן. מכירות?

ההסדר החדש שדיברנו עליו הוא לשנה שנתיים הקרובות. הוא יוצר מצב שבו היא רואה את שנינו כל יום, אנחנו לא צריכים להפגש ביננו, אלא אם בוחרים והרצף היחיד שיש לה עם אחד מאיתנו הוא בסוף שבוע. נשמע אידאלי? אז זה לא.
זה דורש ממנה לעבור כל לילה לבית אחר. למיטה אחרת, לחדר אחר. אוף! לא יכולה לדמיין זאת עבורה.
ועוד - יוצר מצב שבתוך חמשת ימי השבוע היא אצלו שלושה לילות תמורת סוף שבוע רצוף איתי. ובסוף שבוע שהיא אצלו אז היא איתי כל יום שישי בבוקר (כל עוד הוא עובד בשישי בבוקר). הבטן מתהפכת לי. לא יכולה גם על הסכם כזה לחתום. אני יוצאת המתחשבנת כשאני אומרת לו שקשה לי שהיא אצלו 3 לילות באמצע השבוע, כשאני "זוכה" לה לסוף שבוע ארוך ורצוף...
עדיין מעכלת.

חברותיי, שעברו גישור אמרו לי שהעניין הוא להגיע להסכם ששני הצדדים מסכימים, ללא בטן מכווצת כמו שיש לי.

חשבתי שהיום, בקצת זמן שיש לי לעצמי, אוכל להתחיל לכתוב מה אני רוצה, ב יום שאחרי. מעצמי עם בתי, מעצמי איתי.
אין לי כוחות היום. יש רק מחנק בגרון והרבה עצב. מרגישה איך כמה רגשות נושנים שוב מציפים אותי. מקומות שאני עושה עבודה הרבה שנים להכירם, לקבלם, אבל לא לתת להם לנהל אותי. והנה הם... דופקים על הדלת, רוצים שוב לגור איתי פה.
מזכיר לי את הקטע הכתוב היטב בספר "לאכל, להתפלל לאהוב" שבו היא באיטליה מנהלת דיון עם החרדות והפאראנויה שלה. היא כתבה טוב את מה שאני מרגישה כעת.
כמעט כל מילה שלו או שלה גורמת להרגיש נטושה ודחויה.

הולכת קצת לנשום, להחזיר לעצמי את עצמי.

אני יוצאת המתחשבנת כשאני אומרת לו שקשה לי שהיא אצלו 3 לילות באמצע השבוע, כשאני "זוכה" לה לסוף שבוע ארוך ורצוף...
אולי את יוצאת המתחשבנת כי את מדברת איתו עלייך, על כך שאת או הוא "זוכים בה" לכך וכך זמן... מה איתה ? נסי לדבר איתו עליה!
כאמא זה נראה לי זוועה שבזוועות לילד, כל כך קטן וכל כך רגיש לשינויים כמו שתיארת, כל יום לישון בבית אחר!
(האם כאב וכאיש חינוך הוא לא חושב כך?!)

פתאום הבנתי שאנחנו במלחמה. של השרדות. כל אחד כרגע צריך להשיג את הטוב לו ביותר
ועוד דבר: יש לכם אינטרס משותף - טובת הילדה.
אז אולי המטפורה שלך לא לגמרי מדויקת?... לא בדיוק מלחמה (אם כי בהחלט סוג של מאבק, אבל אם יש מטרה משותפת, הרי שאינכם נלחמים זה בזו).
תתמקדי בילדה

היה עוד ויכוח קשה ביותר על נסיון להסדר אחר
אני חושבת שצריך להיות במצב מאוד מאוד מיוחד של יחסים ושל גדלות רוח כדי להצליח לעשות את הדיון הזה ללא תיווך. לדעתי תשקלי לפנות איתו לסוג של תיווך (אולי גישור). במיוחד לאור הדברים הבאים שקראתי אצלך:

ההסדר החדש שדיברנו עליו הוא לשנה שנתיים הקרובות
אין דבר כזה. קשה מאוד לחזור אחורה מהסדר שנקבע, וגם אם יהיו בו שינויים הוא תמיד יהווה את הבסיס שעליו הם נבנים.

יוצר מצב שבתוך חמשת ימי השבוע היא אצלו שלושה לילות תמורת סוף שבוע רצוף איתי
אין אין אין סיבה שתסכימי לדבר כזה מראש. במיוחד שנשמע לי שאת לא חושבת שזה לטובתה.
איכשהו נשמע לי שבתהליך הזה את מוותרת מראש, כי נדמה לך שלא מגיע לך, ושלא מגיע לה אותך. את מאדירה אותו ומקטינה אותך.
האם זה באמת הפתרון הנכון עבורה לדעתך? ולא פחות חשוב - האם זה הפתרון הנכון עבורך? זו לא בושה להתסכל גם על הצרכים שלך.
אני בטוחה שאת יודעת שאין בדיוק הסדר אחד מדוייק שהוא הכי נכון עבור הילדה, אלא יש רצף של הסדרים שהם Good Enough (הנחה ברקע: גירושים זה לא אידיאלי בשביל ילדים, מה לעשות...). למה שלא תבחרי שאת מה שהכי מתאים לך מתוך הרצף הזה? בהרבה מקרים, לא רק בגירושים, אנחנו אומרים שהורה מאושר הוא פרמטר חשוב בחיי ילד מאושר.

לא יכולה גם על הסכם כזה לחתום
אל תחתמי על משהו שאת לא יכולה לחתום עליו, אני חושבת שכבר כתבתי את זה למעלה.

חברותיי, שעברו גישור אמרו לי שהעניין הוא להגיע להסכם ששני הצדדים מסכימים, ללא בטן מכווצת כמו שיש לי
ויחד עם זה, צריך לקחת בחשבון, שבהסכם כולם מתפשרים, ולכן לכל אחד מהצדדים תהיה מידה מסויימת של חוסר נחת.

זה ברור לי שזה יכול לקרות גם בלי קשר לנסיבות. אך הנסיבות מקשות עלי. הפרשנות שלי נופלת על אותו מקום שבו אני מרגישה שאני לא מספיק טובה לה
אפשר לתת לך פרשנות אחרת? אולי איתך היא מרגישה בטוחה מספיק כדי להוציא הכל החוצה בלי לסנן?
אני מכירה את זה ממש טוב, גם אצלנו כל בעיה של הילדים ישר מקבלת פרשנות של "בגלל הגירושים". אבל כבר הבנו שהגירושים הם עובדה נתונה בחייו של הילד, שזו הנקודה בה אנחנו לא יכולה להשפיע, ואנחנו מנסים להשפיע איפה שאפשר.

אין לי כוחות היום. יש רק מחנק בגרון והרבה עצב
יש לך תמיכה טיפולית? אני לא הייתי מסוגלת לעבור את התהליך הזה בלי.

הולכת קצת לנשום, להחזיר לעצמי את עצמי
בדיוק. את מאוד מרשימה ביכולת שלך לראות את עצמך מבפנים, תשמרי על עצמך.

(())
למה אני חשבונאית?
זה לא חשבונאות, ואם כן אז גם הוא חשבונאי!!! ובכל זאת מדובר פה על לספור ימים/לילות זמנים וכולי, אין מה לעשות.


אני בנטיה שלי, כל כך לא תחרותית (או שמא כן?) אבל כשיש מקום של תחרות באויר - במקום לגייס אותי, אני פשוט מוותרת והולכת למקום אחר.
מזדהה.


שהיא רוצה הביתה, רוצה לאבא, רוצה הביתה...
היא רוצה הבייתה כי זה המוכר וקשה לה עם הזר, לא כי את לא טובה לה, היא רוצה לאבא כי אבא זה המוכר- זה הבייתה והיא אוהבת אותו.
מבטיחה לך שבאותו תרחיש עם אבא היא הייתה בוכה שרוצה לאמא. אם זה מנחם אותך אז כשכל המשפחה שלי הייתה פה לאחרונה ועשינו על האש על דשא מרוחק, לא יכולתי ללכת להביא משהו מהבית, אף פעם אחת , מבלי שהם שניהם יצטרפו בעקשנות מעצבנת... (הם בני 3 ו-4!!).
בין גיל 3 בערך ל-4 גם היא אז וגם הוא היום בהצמדות מטורפת . זו תופעה ידועה בגיל הזה והיא רווחת מאוד. שלא תרגישי מיוחדת חלילה (-:. אני הולכת להוציא כביסה מהמכונה במרפסת והוא לגמרי שקוע בסרט בווידאו, הוא יבוא לבדוק איפה אני ואם אני לא בבית הוא יעדיף לוותר על כל אטרקציה.

תשאלי אותו מה הוא חושב טובת הילדה מבלי לחשוב רגע על שניכם. מה הוא אומר? מה הוא חושב?
מה עם לנסות את זה לפני שאתם מחליטים. את ממש לא נשמעת במצב להגיע להחלטות.
אני שוב חוזרת, שאני לא מכירה הסדרים במשמורת מהמציאות, כדי להבין את ההשלכות של זה ואם יש לך אנשים שאת יכולה להגיע אליהם, ממש כדאי לשמוע.
אולי אפשר להתנחם בכך שהיא כל כך קטנה שהיא נכנסת לסיטואציה הזו בגמישות גדולה וכשתגדל היא בוודאי תאמר שהיא לא מכירה מציאות אחרת. כמו כן אחוז הגירושים הוא כה גדול, שהיא לא תרגיש שונה.

היה נדמה לי שראיתי איזה משפט על בית משפט ואחר כך הוא נעלם. אתם בדרך לבית משפט?
אני רוצה להצטרף למה שנאמר כאן מעלי ולהגיד שאני מרגישה שאני לא שומעת אותך מספיק. מה את רוצה, מה את חושבת שנכון לילדה ולך.
האם אני נלחמת עליה? מה פתאום שאמא תלחם על הבת שלה?
אותי המשפט הזה תפס.
תשמעי, אתם נפרדים. זה אומר שאתם תהיו בנפרד, אבל יש לכם ילדה משותפת. ולכן כל זמן שלה איתו, זה זמן בלעדייך וההפך
אז אומנם הזמן עם הילד הוא אחר - וזה תקף במיוחד לאבות - כי יש את הילד ל- 100% בחלק מהזמן, בלי שחולקים את ההורות עם עוד מישהו, אבל זה עדיין בחלק מהזמן. ולכן במובן מסויים, את צריכה להלחם עליה.
את צריכה להחליט מה טוב עבורה ועבורך, ואז אם הוא לא מסכים לזה, להלחם עבור הטוב הזה.
זה לא עוד סיטואציה בחיים שאת כל כך לא תחרותית (או שמא כן?) אבל כשיש מקום של תחרות באויר - במקום לגייס אותי, אני פשוט מוותרת והולכת למקום אחר.. זה ההורות שלך!
בעיני זה משהו ששווה להלחם עליו -שוב- לפי מה שתחליטי שטוב לילדה ולך.

רוצה להמליץ מניסיון מקצועי קרוב:

גם כשאת הולכת לגישור, תשקלי לצרף אלייך עורך דין שמומחה בתחום.

באופן עקרוני הוא לא יפריע לך אם לא תרצי, הוא רק יישב שם ויקשיב, אבל הוא יוכל לתרגם לך דברים שלא יהיו מובנים לך, להסביר לך השלכות של כל מיני החלטות שתקחי וכ"ו.

מותר לך ולגיטימי לך לעשות את זה.

ובקשר לחיסכון בכסף:
עדיף להוציא קצת יותר עכשיו, מאשר להישאר עם הסכם שיעשה לך לא טוב שנים אחר כך.

אה, וכמו כן, את ופרודך העתידי יכולים ללכת יחד למטפל זוגי או אישי, שיעזור לכם ביחד בתקופה הזו.

כלומר: ללבן מריבות או ויכוחים שקשים לך מאוד - בתיווך שלו ובהסתכלות באמת על הילדה,כי כל אחד מכם שקוע יותר בעצמו.

וזה מובן, אגב.
כולם אומרים לך לחשוב על הילדה - אבל כל כך קשה לעשות את ההפרדה....

כשאנחנו נפרדנו, היתה לי בת בגיל של הבת שלך, ובן שזה עתה נולד. לא היה שום הסכם סביר שהיה אפשר לנסח אז, כך שיתפוס לתמיד. אז ניסחנו משהו שמשתנה עם הזמן, ובסופו של דבר פשוט היה מנוסח בצורה קצת מעורפלת, ופשוט החלטנו בינינו מתי עוברים משלב לשלב. אנחנו ביחסים סבירים, כאלה שמאפשרים את ההחלטות המשותפות האלה, אבל רחוקים מלהיות מועמדים טבעיים למשמורת משותפת (גם המעורבות שלו לפני הגירושין לא היתה משהו שמזכיר בכלל את המעורבות של בעלך-בנפרד). הנקודה היא שאם מנסחים הסכמים כשהילדים קטנים מאד, כנראה שאי אפשר להימנע מהגמישות הזאת. ותוך כדי כתיבה אני חושבת, מה אם תנסחו הסכם כזה, שעד גיל איקס היא נמצאת אצלך יותר, אבל מגיל איקס ומעלה זה משתנה?

חוזרת, אחרי שבת. כל דבר שעליו אני מגיבה/עונה מעורר מחשבה אצלי ומחדד דברים. תודה לכל המגיבות.
אני רק שאלה:
כי את מדברת איתו עלייך, על כך שאת או הוא "זוכים בה" לכך וכך זמן... מה איתה ? נסי לדבר איתו עליה! אז זהו, שלא. אני מדברת איתו עליה לא עלי. את התחושה של "זוכים בה" כתבתי פה. מולו היא לא יצאה. זה מקום שבו אני משתפת בכל קשת התחושות שלי, וגם הקשות והמורכבות.
כאמא זה נראה לי זוועה שבזוועות לילד, כל כך קטן וכל כך רגיש לשינויים כמו שתיארת, כל יום לישון בבית אחר! - אכן דיברנו על זה אתמול. אמרתי לו בדיוק משפט כזה. שכשאני חושבת על הקטנטונת שלנו, הסידור הזה קשה מדי.

עוד דבר: יש לכם אינטרס משותף - טובת הילדה. אז אולי המטפורה שלך לא לגמרי מדויקת?... לא בדיוק מלחמה את זה חברה חידדה לי לאחר שהרגישה שאני כל הזמן רואה את המשותף ולא מבינה שאני באיזה מאבק כרגע. אולי כי לא רציתי לראות, אולי כי אני מפחדת ממאבק כזה. היא "העירה" אותי למציאות.
ברור לי ולו שהיא וטובתה הם ה אינטרס הכי משותף שלנו. כמובן, שאם אחשוב עליה, אז לגור ביחד עם אמא ואבא זה מצב אידאלי במונחים שלה. ללא הבנת זוגיות וכו'. מבחינתה זה מה שהיתה רוצה. אך במגבלות המצב, מהו טובתה הוא נתון לויכוח. לצערי. גם בתוך דיסציפלינות השונות בפסיכולוגיה, ובתוך מערכת המשפט עצמה. כפי שכבר כתבה זוהר אור: בעקבות המלצות הועדה הזו יצאה הוראה לכל פקידות הסעד לשאוף מאוד למשמורת משותפת בכל מקום בו זה אפשרי...

זוהר אור: דעתי תשקלי לפנות איתו לסוג של תיווך בטח. אנחנו מיועדים לעבור גישור ביחידת הסיוע של בית המשפט. ואם לא נמצא שם מישהו יש לנו עוד הרבה המלצות. אין מצב שנעבור את זה בלי גישור. זה הוחלט מיד כשהחלטנו להיפרד.

איכשהו נשמע לי שבתהליך הזה את מוותרת מראש, כי נדמה לך שלא מגיע לך, ושלא מגיע לה אותך. את מאדירה אותו ומקטינה אותך נופלת לשם לעיתים, אך לשמחתי חיה בתוכי גם לביאה. היא לא תסכים לזה, גם אם לוקח לה יום-יומיים להתעורר. אין מצב!

ולא פחות חשוב - האם זה הפתרון הנכון עבורך? זו לא בושה להתסכל גם על הצרכים שלך_ וגם _כולם אומרים לך לחשוב על הילדה - אבל כל כך קשה לעשות את ההפרדה.... כן אני בהחלט מתחילה לחשוב מחשבות עצמאיות. לא פשוט לי לעבור ממוד של משפחה (גם אם לא משהו) למוד של אני, האינטרסים שלי ושל בתי האהובה שלי.

ורק כדי לענות על כמה מהשאלות והתהיות. אני נמצאת בטיפול מאד מעצים. וגם התחלתי אימון לקראת הגישור. אימון שהמאמנת עוזרת לי (מתוך התמחותה) להגדיר את הצרכים והרגשות שלי. הרגשות שלי - מול עצמי והצרכים שלי - גם מולו. זה מוזר שאני בגילי המופלג עוד לא יודעת במיידי מה הצרכים שלי. מכל מיני סיבות (בעיקר נפשיות) לא מצליחה לראות אותן בצילו של האחר. רק כשהאחר זז הצידה, אני מצליחה להרגיש את הצרכים שלי, או משברים קורעי לב. כאן, אני נדרשת להגדיר את הצרכים לפני שנגיע למשבר ועדיין בצילו...

את מאוד מרשימה ביכולת שלך לראות את עצמך מבפנים, תשמרי על עצמך.
תודה אשמור. זה עוזר לשמוע מבחוץ.

נקודות - תודה לך על החיבוקים בכל הודעה שלך.
ותודה על השיתוף עם הילדים שלך. זה לא שאני לא רואה את זה מסביבי ללא כל קשר לפרידה, אבל בסף הרגישות הנמוך שלי נוטה לפרשן לא תמיד "אובייקטיבי".
מה עם לנסות את זה לפני שאתם מחליטים. את ממש לא נשמעת במצב להגיע להחלטות. בהחלט מתכוונת להעלות את זה בגישור.

עולם ומלואו: אתם בדרך לבית משפט? - כן, כבר הגשתי טפסים לבקשה לעבור גישור אצל יחידת הסיוע לקראת פרידה.
אני רוצה להצטרף למה שנאמר כאן מעלי ולהגיד שאני מרגישה שאני לא שומעת אותך מספיק. מה את רוצה, מה את חושבת שנכון לילדה ולך
כמו שכתבתי אתמול, אני מאד רוצה לכתוב ולהשמיע... אבל אני מוצפת. בהחלט אנצל את הבמה פה להבהיר לעצמי את הדברים הללו. מה גם שבגלל שאני צריכה לשנות את מוד החשיבה שלי (ואני קצת איטית) עוד לא ברור לי מה נכון לה... לא לגמרי. כי יש בי קולות שונים והפוכים. אבל אני כן רוצה להבהיר לעצמי את כל הדברים הללו לפני ותוך כדי גישור.

או רורה: גם כשאת הולכת לגישור, תשקלי לצרף אלייך עורך דין שמומחה בתחום. לא נראה לי, אבל בהחלט לא מתכוונת לחתום על כלום לפני שהראיתי את הטפסים לחברתי שהיא מומחית בתחום. היא הציעה ואני מייד קפצתי על ההצעה.
עדיף להוציא קצת יותר עכשיו, מאשר להישאר עם הסכם שיעשה לך לא טוב שנים אחר כך
זה ממש ברור לשנינו. מה גם, שיש לנו קשרים בתחום (אמא שלו מגשרת), אבל אני מתעקשת לא ללכת למישהו שמכיר אותו או את אמו.
ככה שיהיה נקי.

בסופו של דבר פשוט היה מנוסח בצורה קצת מעורפלת, ופשוט החלטנו בינינו מתי עוברים משלב לשלב
כן, אז אני אנסה בכל זאת לבנות הסכם מדורג. הבנתי שזה מאד לא מקובל, אבל בגלל שזה משמורת משותפת ויש ממש הבדל בצרכים שלה בגילאים השונים, זה יהיה חייב להשתנות. זה דורש הסתכלות כל כמה שנים, אבל בהחלט שווה את זה אם חושבים עליה וצרכיה.

אלטר אגו: מה אם תנסחו הסכם כזה, שעד גיל איקס היא נמצאת אצלך יותר, אבל מגיל איקס ומעלה זה משתנה? אין מצב. הוא רוצה את כל החוויה. את ההשכבה, לסדר לה את החדר, להכין לה אוכל וכו'. הוא רוצה מעכשיו. עם הימים שעוברים אולי השאלה צריכה להיות המינון ההתחלתי. אולי אפשר להתחיל ביום-יומיים בשבוע (שהיא ישנה אצלו) ולעבור לחלוקה שהוא יותר ישמח איתה. אבל אין מצב שהוא יסכים לזה, כי גם הוא מבין שלזמן יש כוח פה, ולפעמים דברים מתקבעים.

את ופרודך העתידי יכולים ללכת יחד למטפל זוגי או אישי, שיעזור לכם ביחד בתקופה הזו
כן, זו המחשבה שלי אחרי סוף השבוע הזה. אני הייתי על הקצה וגם הוא. אתמול בלילה הוא נכנס למיטה והתחיל לבכות. בכי חרישי וארוך. שמתי יד על הלב שלו עד שנרדם. בבוקר הבנתי שמעבר לעצב האינסופי הוא התחבר שוב לתחושת הפגיעה שיש לו ביחסים. באותו רגע כבר הייתי מהצד השני של המתרס... אתה נפגעת?
ויודעת, שכן, גם הוא, ואין צודק פה. כל אחד מכיוונו. לשנינו היחסים לא היו מקום בטוח לגדול ולהתפתח, להיות עצמינו.

ותסלחו לי שאני עדיין עוד כותבת עליו ועל מעלליו אבל בניק שבחרתי אני מבינה שאני נפרדת ממנו. מהחיים שחשבתי לעשות איתו. זה שלב, להיפרד, ואני לא רוצה לקפוץ עליו. למרות שאני בנטייה שלי רצה קדימה לעתיד - אולי גם כי כל כך קשה לי ההווה.

אל תתנצלי שאת מדברת עליו, מותר לך. נכון ששיקפנו לך שיש לך נטייה להאדיר אותו, אבל זה לא אומר שאסור לדבר עליו ולעבד את הדברים
נשמע שאת עדיין אוהבת אותו. זאת לא סיטואציה פשוטה.

ולפעמים דברים מתקבעים
מתקבעים, ומשתנים, ומתקבעים על משהו אחר... דברים שמתקבעים בגיל שנתיים וחצי יכולים להתהפך חמש פעמים עד גיל שש, בלי לסתור את העובדה שהם אכן התקבעו. ההסכם שלנו מלא "בהגיע הילדים או מי מהם לגיל שש". וזה לא שקיימנו את ההסכם כלשונו - הכל מתגמש סביב ההסכם הבסיסי. פתאום הילדים (או מי מהם) מגיעים לגיל שש והדברים שנכתבו בגיל שנתיים בכלל לא רלוונטיים, ואף אחד לא מעלה בדעתו לקיים אותם.
אני לא בטוחה מה המסקנה פה בדיוק, חוץ מלשמור על ראש פתוח ולהיות גמישים ויצירתיים.

והדברים שנכתבו בגיל שנתיים בכלל לא רלוונטיים, ואף אחד לא מעלה בדעתו לקיים אותם.

זה במצב שיש הסכמות.
כל ההסכם הזה נועד למצבים בהם יש מחלוקות בין ההורים, ואז בהחלט יכול להיות שאחד הצדדים ידרוש לקיים את מה שנכתב בהסכם, אפילו אם להורה השני נראה כאילו זה ממש לא רלוונטי.

לשמור על ראש פתוח ולהיות גמישים ויצירתיים
שוב, בשביל זה לא צריך הסכם. יש הורים גרושים שבקושי משתמשים בהסכם שכתבו, כי הם מצליחים להיות גמישים ויצירתיים, ולהגיע להסכמות המשתנות על פי הזמן והצרכים. אבל יש גם כאלה שלא.

לדוגמא, פעם יצא לי לפגוש מישהי שהביאה לעולם ילד עם מישהו שאינו בן זוגה, והם חתמו על הסכם לגבי הילד עוד לפני שנולד. בהסכם היה כתוב שהחל מגיל חצי שנה הילד יתחיל לישון אצל אבא, כי היא היתה כזו אשת קריירה, והיה לה ברור שהיא חוזרת לעבודה בגיל חודשיים וחצי, ומפסיקה להניק.
אחרי שנולד התינוק, בגיל חצי שנה, היא עדיין הניקה, עבדה הרבה פחות, ולא יכלה להעלות על דעתה שהתינוק לא יישן בבית.
מצאה את עצמה מנהלת משפט מול האבא של התינוק, שחשב שהיא סתם היסטרית ולא יקרה לתינוק כלום אם פעמיים בשבוע הוא יקבל בקבוק בלילה, וגיל חצי שנה זה בהחלט היה מספיק מבוגר לדעתו לישון בלי אמא.

ואת צודקת ש דברים שמתקבעים בגיל שנתיים וחצי יכולים להתהפך חמש פעמים עד גיל שש וזו באמת בעיה לפתור כל אופציה עתידית בהסכם שנכתב עכשיו...

_זה במצב שיש הסכמות.
כל ההסכם הזה נועד למצבים בהם יש מחלוקות בין ההורים, ואז בהחלט יכול להיות שאחד הצדדים ידרוש לקיים את מה שנכתב בהסכם, אפילו אם להורה השני נראה כאילו זה ממש לא רלוונטי._
נכון.
יש הורים גרושים שבקושי משתמשים בהסכם שכתבו, כי הם מצליחים להיות גמישים ויצירתיים, ולהגיע להסכמות המשתנות על פי הזמן והצרכים. אבל יש גם כאלה שלא. נכון, אבל גם בשלב ההסכם אפשר לשמור על ראש פתוח ולמצוא פתרונות יצירתיים.

תודה לכל המגיבות.
לאחר כמה ימים יש לי התקדמויות. גם אם פנימיות, הן חשובות מאד. אני מתחילה למפות את הצרכים שלי לקראת הגישור.
תחילת הרשימה (המתהווה):
צורך בקשר, וקשר רציף עם בתי
צורך שכל הסכם שיטווה יהיה הולם את טובתה
שכל אחד משלושת הצדדים ירגיש טוב
גמישות לאורך התפתחותה וצרכיה השונים
זמן איכות איתה במשחק שלה ובמשחקים שלי
ללוות את ההתפתחות החברתית והמשפחתית שלה
צורך לספק לה חוויה של משפחה חמה ואוהבת, נטועה ויציבה
צורך באמון ורצון טוב מצד שנינו
צורך בעדיפות מולו (כשמה שיכריע זה טובתה)
צורך בשותפות שווה בהורות.
למצות את הזכויות שיכולות להנתן לי/לנו בעקבות הפרידה (חד-הוריות)

צרכים שקשורים אלי (רשימה בהתהוות):
להפרד, לעבור תהליך פרידה
לבטא כעסים ולהתפייס
לגור במקום שטוב לי בו
לחיות בזוגיות תומכת, טובה, הדדית ומעודדת התפתחות
להתפרנס מעבודה מהנה ומכניסה
להתפתח ולצמוח / ללמוד
זמן פנוי
לפתח את הנשמה

המיפוי הזה מזמין פתרונות יצירתיים. אמשיך למפות בהמשך.
בינתיים היינו אצל פסיכולוג התפתחותי. אדם צנוע וישר, והתחושה שהוא הקרין היא של נקיון, ללא אג'נדה.
חשבנו שאולי מולו נוכל לבנות את ההסדר שנציג אח"כ בגישור.
בסיכום הפגישה הראשונה, כבר עלו הדפוסים הלקויים שלנו כזוג, כמובן. אך, נצטרך לעבוד איתם/מולם כדי שנצליח לבנות הסכם ששנינו מסכימים עליו.
שמחתי לשמוע שהפסיכולוג באופן אישי חושב שבמיוחד לילדה עם קושי במעברים, חשוב שכל המעבר למשמורת משותפת צריך להיות הדרגתי וקשוב לצרכיה. כלומר, ניקח זמן לבדוק את מוכנותה לתהליך ונסכים איתה. זה מחזק את המקום שכבר נקודות המליצה לי, לעשות נסיון ולראות.
הוא מאד ממליץ בגיל בי"ס יסודי כן ללכת למשמורת משותפת. יש עוד 3 שנים עד אז.
והפרוד העתידי שלי - נראה כי התרכך. הוא גם אמר את זה. שהתרכך אל מול הצד שהפגין קודם שהוא רוצה חצי חצי - שווה, כי הוא מבין שיש תהליך פה, והוא לטובת הקטנה. הוא רוצה עדיין משמורת משותפת אך ברור לשנינו שהיישום יהיה הדרגתי וידרוש הקשבה לה ולצרכיה.

יצאתי מחוזקת מהפגישה. כאילו ששני הצרכים שהגדרתי כמה שעות קודם לכן בתהליך האימון שלי, של עדיפות לחסות עליה, ושותפות שווה בהורות (שזה כביכול סותר אחד את השני) קיבל אפשרות להתגשמות.

שאלה למנוסות - גרושות:
מה הזכויות שיש להורה חדוׁרי? בביטוח לאומי? ברשויות? יש עוד משהו?

@}
ולשאלתך, כידוע אנחנו עוד בתהליך, וכרגע שנינו במעברי דירות, בתקווה שלאחר מכן, נתפנה לטפל בהגשת בקשה לגירושים וכל זה.
אם כך יש עוד סיכוי שאת תגידי לי מה הזכויות שלי כגרושה (-:
שמחה לשמוע על ההתפתחויות אצלך מקווה שימשיך ככה.

אני יודעת שיש נקודות זיכוי במס הכנסה לאשה. וגם הנחה בארנונה/תשלומים לרשויות, אבל לא באופן אוטומטי.

אני יודעת שיש נקודות זיכוי במס הכנסה לאשה
רק לנשים? או לחד הוריים בכלל, לגבר גם?

שלום יקרה, כמה שימחו אותי דבריך.. טובת הילדה קודם... שמחה לשמוע שאביה התרכך וייתן לזמן את הזמן הדרוש... בהצלחה לשניכם.. לשלושתיכם

לא יאומן. כבר חודש כמעט שלא כתבתי פה. המון דברים קרו, ומעט מאד קרה.
הגישור הפסיק בגלל החגים. הימים עברו בניחותא. אפילו מאד נהנינו. היה נעים, מרגיע, וגם טיפה מתוח לקראת הלא ידוע.
כל הזמן הזה, האיש חיפש דירה. ולא מצא. ביום שבת הקודם, התיישבתי על האינטרנט וניתקלתי במודעה שהרגשתי שהיא עבורו. מסרתי את המידע. אתמול הם סגרו. אז זהו. יש זמן יציאה: השבוע הראשון של יוני. כמה הקצב נכון, כמה קשוב הקצב אלינו.
השבוע אנחנו חוזרים למפגשים עם הפסיכולוג ילדים, ובשבוע הבא עם המגשרת להתחיל את כתיבת ההסכם.

אתמול התברר לי שאפילו את קו הטלפון שיש לנו פה הוא לא רוצה. זה אחרי שהוא הצהיר שהוא לא רוצה שום דבר מהרהיטים. לטעמי הוא רוצה להתחיל מחדש ואני... נשארת בבית המשותף שלנו, עם הזכרונות עם הקירות... כבר החלטתי שלא כך יראו פני הדברים. חלק מהרהיטים הוא יקח. או שימסור, אך לא ישארו כאן.

יש כמה דברים שמעוררים בי התרגשות בזמן האחרון. אחד מהם הוא הרצון שלי לשנות את הבית. אני מתכוונת להזמין יעוץ פנג שוואי. משהו שרציתי שנים לעשות. הנה, אני מפרגנת לעצמי. רוצה להגדיר לעצמי מה אני מזמנת לעצמי בחיים, וזו עוד דרך.
דבר נוסף שהגיע לחיי במפתיע ומרגש אותי מאד הוא - מחזר. כן, מחזר. כמה שנים לא היה לי כזה איש. איזה כיף.
אמנם, לא אפשרי ברמת הקשר (נשוי עם ילדים, גר 3 שעות ממני) אבל החיים הפגישו בינינו והוא מחזר. ואני נענית. ומתרגשת.
נראה לי שאלוהים, שהיה כבר די מיואש מהספק שעולה בי לגבי היכולת שלי להכיר שוב אנשים, היה צריך להוכיח לי שזה יכול לקרות ממש במקרה, ברחוב כמעט. תודה לך, בורא עולם. אנסה לשמר את האמונה שאתה נוטע בי.
ואיזה מזל שהגיע לחיי איש שיעזור לי להפרד. והוא כבר עושה את זה מבלי שידע. השם שבחרתי לעמוד זה עומד בפוקוס יחסי החיזור האלו. אני נפרדת ונפרדת ונפרדת.
מתרגשת. ותודה מחזר שאתה מעורר בי את הזכרונות של הגוף שלי כאשה. ואפילו את הטעמים העדינים שלי כאמא. ותודה לך על הפרגון. כבר 7 שנים שלא ראו אותי כך. זה ממש מרפא.
מצחיק להגיד, אבל תהליך הפרידה הזה מרפא משהו בתוכי באופן שהוא נעשה. עם האיש הפרוד-העתידי משהו מתרכך. עם המחזר - כל הישות הנשית שלי מתעוררת לחיים.
ועוד לא ממש נפרדנו, כל אחד לביתו.

איזה יופי לשמוע. אני כל כך שמחה לשמוע. חסד אמיתי . מאחלת לך התחלה חדשה ומהנה. אהבתי מאד את שאמרת "תודה שאתה מעורר בי את הזכרונות של הגוף שלי כאשה",
לכל אישה מגיע ככה להרגיש.

בהצלחה, הכל נשמע ממש זורם וקורה ויופי, שימשיך כך. אמן!

בהצלחה, הכל נשמע ממש זורם וקורה ויופי, שימשיך כך. אמן!
@}

חסד אמיתי אכן. חלק מהחסד, רק בשביל לסבר את האוזן, הם כל החלקים החלשים/נזקקים/קנאים שחזרו לפעולה בבת אחת. כאילו כל כולי התעוררה לחיים. מבלי להכנס יותר מדי לפרטים - המחזר דומה במובנים עמוקים לפרוד העתידי. בחוסר היכולת להתחייב, לרצות אותי במלואי ועוד המון מקומות. אבל התרגול שלי כרגע הוא ליהנות מהאנרגיה החדשה שזורמת בי, מבלי לחשוב על העתיד.
שהרי, אני לא פנויה באמת לקשר חדש, והמחזר כנראה הוזמן לחיי לעזור לי לעבור את התקופה הזו - את הפרידה, לעזור לי לחדד מה אני מבקשה מהיקום לגבי קשר עתידי.
חסד אמיתי.

אתמול היה המחזר בביתי. הייתי צריכה להגיד לפרודי שיתכן ויהיה פה אורח. אמנם לא נפגשו, אך בלילה שאל אותי פרודי מי האורח. אמרתי בקצרה שזה איש שהכרתי.
רומן? - הוא שאל. ואני העלתי כתפיים גבוה יחד עם גבות. לא יודעת.
עצם עיניו והלך לישון. בבוקר היה מרוחק. (סוף סוף תואם את התקופה בה אנו נמצאים).

ואני - גם הוקל לי וגם התמלאתי בחשש. מפחדת מתגובה תוקפנית מתוך ההפתעה והכאב שלו, או שמא רוצה אותה... (לדעת שאולי הוא מקנא )
זה ממש מדהים אותי, שבתכנון המקורי - פסח היה הזמן בו היה אמור לצאת מהבית. ופסח היה הזמן בו יכולתי לפתוח דלת חדשה לגבר אחר. לא יום אחד קודם.

פתאום ראיתי שוב את הדף שלך ב"מה חדש" ומיד באתי לראות מה קורה.
הרצון שלי לשנות את הבית מוכר מאוד, לא יאומן כמה דברים זרקתי מהבית או נתתי אחרי שהוא עזב. כל דבר שלא היה לי בו שימוש ברור ומיידי. זה עשה לי כל כך הרבה מקום בבית ובלב.

אני לא פנויה באמת לקשר חדש, והמחזר כנראה הוזמן לחיי לעזור לי לעבור את התקופה הזו - את הפרידה, לעזור לי לחדד מה אני מבקשה מהיקום לגבי קשר עתידי חייבת להגיד שהמשפט הזה מדאיג אותי (זו אמירה פטרונית? לא מצאתי דרך נכונה לנסח את זה). את במקום של לרכז את כל האנרגיות שלך בעצמך כדי לצלוח תקופה לא פשוטה, אל תפזרי את האנרגיות שלך מסביב, במיוחד לא לכיוון הזה, זה עשוי להשאיר אותך מרוקנת במקומות החשובים. לדעתי זה לא יעזור לך לעבור את התקופה הזו, אלא יחליש אותך.

את במקום של לרכז את כל האנרגיות שלך בעצמך כדי לצלוח תקופה לא פשוטה, אל תפזרי את האנרגיות שלך מסביב, במיוחד לא לכיוון הזה, זה עשוי להשאיר אותך מרוקנת במקומות החשובים. לדעתי זה לא יעזור לך לעבור את התקופה הזו, אלא יחליש אותך.
מרוקן וממלא באותה עת.
מה שבטוח, שתוך כדי התהליך, אני מגלה שהדפוסים שמגבילים אותי שוב כאן.
להבדיל מפעם, מתקשרת את התסכולים שלי, את הקצוות שאני מגיעה אליהן. הן נוחתות טוב בצד השני. חווה רק מזה התמלאות.
משהו כמו: ריקון לצורך התמלאות בדרך מודעת ושונה בשבילי, שדורשת ממני התייחסות אחרת לעצמי. (לבטא רגשות/תחושות, להציב גבולות בע"פ ובקול רם וכו')

יחד עם זאת, לוקחת את מה שכתבת - איתי. תודה שנכנסת שוב.

ועוד משהו: סיפור המפגש שלנו הוא כ"כ יוצא דופן, כל כך מוזר וכמעט על גבול האיזוטרי, שאני לא יכולה להתווכח עם מה שהוא מביא.
ברור לי שנכנס לחיי כדי שאגיב אליו - ואולי באופן שונה כרגע. זה סיפור חזק מדי מכדי להתעלם מזה.

ובענין זה נזכרתי בסיפור, קשור או לא, תכף נראה (מהזכרון, כך שיכול להיות שיתפספס קצת):
היה אדם שמצא עצמו בביתו ושיטפון החל מציף את כל הבית בו גר. התפלל האדם ואמר - אנא ה' , עזור לי. עד מהרה, הגיעה יחידת חילוץ לחלץ את תושבי הבית. אותו אדם אמר, אני לא זז עד שה' לא עוזר לי.
הבית הוצף כולו בקומה הראשונה. רץ האדם לקומה השנייה ושוב התפלל, הפעם בקול רם, אנא ה' עזור לי, אני אטבע! לאחר זמן מה, הגיעו מכבי האש והציעו להוציאו. שוב סרב האיש.
המים הגיעו אליו שוב, עלה לעליית הגג שלו, ובקול מצוקה רם צעק: ה' גדול ורחום, אנא הציליני!
ועתה, נשלח מסוק להצילו מהגג שלו. האיש סרב... וטבע למוות.
עלה לשמיים ושם פגש בבורא עולם. שאל אותו: איך לא הצלת אותי?! התפללתי והתפללתי ואתה פשוט התעלמת!
ענה לו, שלחתי לך יחידת חילוץ, אח"כ מכבי אש ולבסוף מסוק. אך אתה לא ראית אותם כעזרה ממני.

ולענייני. משהו נשלח אלי. בדרך שנשלח ברור לי שזה גדול ממני. לא יכולה לסרב. רק להגיב אחרת מבדרך כלל, כמיטב יכולתי

יפה כתבת@}

נפרדת יקרה, קודם כל חיבוק חם ומנחם והרבה הצלחה בחיים החדשים שאת מתחילה לבנות.
בדרך כלל אני קוראת פאסיבית אבל המקרה שלך מאוד מאוד נגע לי מאחר ואני גרושה במשמורת משותפת שהרקע לפרידה מאוד דומה. הוא לא היה בטוח, הוא התלבט, במשך 7 שנים קיוויתי שיהיה אחרת...
אני רוצה להגיד לך שלכולנו מגיע לחיות במערכת זוגית עם מישהו שאוהב אותנו, ששמח בנו, שנותן לנו ביטחון באהבתו. אחרי ההחלטה על הפרידה נשבר ליבי, אבל חשתי הקלה גדולה. במשך תקופה ארוכה טיפלתי בעצמי מתוך החלטה שאני לא מתפשרת יותר על אהבה. היום אני חיה במערכת שניה מאוד טובה ומספקת אבל זה סיפור אחר...

אני רוצה להתייחס למספר דברים שנאמרו כאן לגבי חזקה משותפת בלי להאריך יתר על המידה. אם תרצי לשאול אותי עוד על הניסיון האישי שלי את מוזמנת.
בזמן הפרידה הבנים היו בני 4 ו- 7. היה לי ברור שאם האבא רוצה חזקה משותפת זוהי זכותו הלגיטימית כהורה. כן, אני מאבדת מהשליטה ומהאחריות. כן, יש ימים שבהם הוא אחראי ולא אני. השחרור הזה מביא עמו גם הרבה דברים חיוביים כמו ונטילציה. כשאני לבד אני לבד, כשאני עם הילדים אני טוטאלית איתם. אני חושבת שהם הרוויחו אמא טובה יותר.

לגבי הסדרי הראיה - אין קשר בין משמורת משותפת להסדרי ראיה. הילדים אצלי 3 ימים בשבוע ואצלו יומיים וזה גם ההסדר של בן זוגי שהוא לא הורה משמורן. כלומר משמורת משותפת אין פירושה בהכרח חצי חצי. מה כן? נושא האחריות. במשמורת רגילה למשל האם חייבת לאפשר לאבא לראות את הילדים בימים X ו- Y. האבא אינו חייב. במשמורת משותפת האב חייב בלקיחת האחריות על הילדים באותם ימים. אנחנו הגדרנו שהוא אחראי לאסוף אותם מבית הספר ולהביאם לבית הספר למחרת. בחירת בית הספר, בחירת טיפולים התפתחותיים, בחירת חוגים וכד' נעשית במשותף.

בפועל כמו שנכתב למעלה מן הסתם אני כאם לוקחת אחריות רבה יותר. לדוגמא: לקחת ילד לרופא, למצוא חוג מתאים, לבשל ארוחות צהרים... ונכון שבעצם נשארתי עם האחריות המסורתית (שבעלי לשעבר לא לקח על עצמו) ועם פחות מזונות. מצד שני - החוק מחייב את האב לשלם מזונות גם בחזקה משותפת. אני בחרתי להפחית את המזונות למינימום המקובל (למרות שהלשעבר מנהל הייטק) מאחר והיה לי ברור שללא קשר לחזקה המשותפת כל אבא מארגן לילדיו חדר וצריך לרהט ולקנות מחשב ואופניים... בדיוק כמוני. אז להחליט שלא מעניין אותי מה הוא יעשה, אני רוצה לשמור על אותה רמת חיים, בסופו של דבר פועל נגד הילדים. לכל הילדים הגרושים שאני מכירה, ללא קשר למהות החזקה, יש שני בתים ושני חדרים ושתי מיטות ושתי מתנות ביומולדת ושני חופשים משפחתיים בכל חג... ואני חושבת שאם אחראית צריכה לוודא שההסכם מותיר את שני הצדדים עם יכולת הוגנת לפרנס את הילדים בשני בתים, ולא מותירה את האב בחוסר אמיתי.

בשורה התחתונה - תקשורת טובה היא מפתח למשמורת משותפת, אבל היא מפתח לשפיות נפשם של הילדים בכל סוג משמורת. דיברו כאן על הבלבול שילדים חשים עם שני בתים. לפחות מניסיוני, כשההורים לא מתבלבלים גם הילדים לא. כשההורים מכבדים אחד את השני ויוצרים אווירה טובה - הילדים מסוגלים לחיות ולהסתגל לכל בית ללא יסורי מצפון ורגשות אשם.

לסיום, לאחר כמה שנים שחיינו בשכנות עברתי לגור מרחק שעה נסיעה. לא פשוט, אבל כשיש תקשורת טובה יש מרחב פתרונות, כך שגם זה נושא פתיר ללא קשר לחזקה

אם יש לך שאלות אשמח לענות. כל טוב.

ועוד משהו קטן לגבי המחזר שנכנס לחייך - אני מסכימה עם כל מילה שכתבת. גם לי היו סיפורים קטנים בין תקופות האבל שהקלו עלי כמו אקמול לנפש. אגב, באופן מקביל נכנסו הרבה חברויות חדשות עם נשים שהיו לתקופה מסוימת מאוד מאוד אינטנסיביות. בדיעבד לא נשארתי בקשר עם אף אחד מאותה תקופה, אך אני רואה את כל הטובה והלמידה שהביאו לי אז ומודה על כך שנכנסו לחיי.

משמורנית, תודה תודה תודה שהגעת לכאן. {@{@
ייחלתי לשמוע נשים כמוך. היו כמה שדיברתי איתן בע"פ, שחלקן לא רצו לכתוב כאן. אני שמחה ששיתפת. גם אצלינו זה יהיה 3 לילות אצלי ו-2 אצלו, עם האחריות המלאה לקחת ולהחזיר.
כן, אני מאבדת מהשליטה ומהאחריות. כן, יש ימים שבהם הוא אחראי ולא אני. השחרור הזה מביא עמו גם הרבה דברים חיוביים כמו ונטילציה
מתחברת לזה, כבר יכולה להרגיש את זה. אצלינו גם אני יודעת שיהיה מי שידאג לארוחת צהרים, רופא אם צריך וכו'.
לגבי המזונות, אני מניחה שנדבר על זה ביום ראשון הקרוב כשנמשיך בגישור. גם אני חשבתי לבקש מינימום, ואצלו אין משכורת היי טק, אלא משכורת חינוך. לא שזה משנה, כי גם אני לא מרוויחה ויש לו הורים שיכולים לעזור.
אז להחליט שלא מעניין אותי מה הוא יעשה, אני רוצה לשמור על אותה רמת חיים, בסופו של דבר פועל נגד הילדים
כל כך מזדהה. זה עניין של גישה פנימית. זה מעלה בי את השאלה האם צריך גישה פנימית מקדימה לזוגות שהולכים על משמורת משותפת. האם התקשורת הטובה שהם נשארים בה (וזה חלק מהעניין) היא קשורה להתחברות שלהם מלכתחילה, ליכולת לשותפות ואז יש לזה ביטוי גם בפרידה.
(לא בטוחה שאני מדייקת עם הניסוח של השאלה)....

כשההורים לא מתבלבלים גם הילדים לא. כשההורים מכבדים אחד את השני ויוצרים אווירה טובה - הילדים מסוגלים לחיות ולהסתגל לכל בית ללא יסורי מצפון ורגשות אשם תודה, זה עוזר. מהדהד לי עם היכולת שלנו. מקווה שנצליח. כבר דיברנו על איך נתחיל ללכת לגינה של הבית החדש שלו. שלושתינו. לאט נסתגל, לאט נעלה את הרעיון שלשם אבא עובר עוד מעט. נראה, זה ממש עלה היום וזה גולמי.
מה שכן, אשמח לשמוע על הסתגלות הילדים, התהליך שהם עברו, מתוך פרספקטיבת הזמן שלך, וסתם שיתופים בנושא.

ו-כן, יש לי דווקא כמה שאלות ורצון להרחבה. למשל:
לסיום, לאחר כמה שנים שחיינו בשכנות עברתי לגור מרחק שעה נסיעה. לא פשוט, אבל כשיש תקשורת טובה יש מרחב פתרונות
לגבי זה דווקא אשמח לשמוע יותר פרטים אם בא לך לשתף. זה משהו מאד על הפרק מבחינתי.

וגם: היום אני חיה במערכת שניה מאוד טובה ומספקת אבל זה סיפור אחר... זה דווקא מעניין אותי, להפיח בי תקווה

לגבי המחזר. ביום יומיים האחרונים שמתי לב איך הוא יכול להיות בתוך עולמו, לחלוטין לא קשוב. ולי... לי יש צמא. כן, גם שיקשיבו לי, שיתעניינו בי. עדיין שמחה על הקשר, ואם לאמר את האמת, יש לי הרגשה שזה ירפא את הנשיות שלי, באופן מושלם ברמה הפיזית , אבל די יודעת שזה לא יוכל לתת לי את הבטחון בקשר, השמחה בו והיכולת להיות בתקשורת טובה, שמשמורנית ניסחה בכזו בהירות.
ולא אוותר על זה שוב.

אך ליבי דואב, כואב. זה חלק מהעניין. פתאום עולה עצב...
גם היתה לי שיחה עם הנפרד. הוא רצה לדעת יותר על המחזר וביקש שלא אכניס אותו הביתה לפני שהוא עוזב. שאין לו בעיה שאצא אך לא להכניסו. הבנתי אותו וסיפרתי לו בעדינות את מה שאפשר לספר מבלי שיכאב. זה העלה דמעות אצל שנינו.
הוא אמר שהוא שמח בשבילי. איזה חמוד.

שיחה מעייפת ולא רגישה עם המחזר אתמול בלילה, יצרה אצלי תחושת רגישות-על. אני במחזור ורואה איך אני שוקעת למעמקי התהום הרגשי. עם זאת, וזה האור שבקצה המנהרה, אני פועלת אחרת מפעם. הנטייה שלי היא מיד לכעוס, להעלב, להרגיש שהוא לא רואה אותי... אז - לא שכל אלה נעלמו. אלא, שיש בי כוחות להמתין. לנשום. אני רוצה להיות לבד קצת. לא להגיב מיד לכל טלפון או SMS. מה שלא יכולתי לעשות עם פרודי בעבר, מתרגלת איתו.
וגם מנסה להבין מה הצורך שלי, שלא נענה פה. וזה כואב לחוש בצורך שלא נענה (למשל בהקשבה נקיה, או ברוך ואינטימיות, הכלה וכו') וגם כואב לראות שגם המחזר לא יוכל לתת לי את זה, לא באמת.
עם זאת, אני אוכל. אני אנסה לתת לי את זה. בשקט שלי, בזמן שאתן לעצמי. לפחות אנסה.

וזה בשבילי ממש נקודות מפנה. אני גאה בעצמי שאמרתי לו שאין לי ממש כוח לדבר. ובמעט שכן דיברנו אמרתי לו שמרחב הריפוי שלי עם עצמי הוא בתוך קבלה שלי. טוטאלית, עם כל מה שעולה. זה בדרך כלל מאד קל לי להגיד ולהמליץ על זה לאחרים, אבל עם עצמי קשה. והנה, לא מוותרת לעצמי. וכשניסה להגיד שהוא מרגיש פחד בתוכי, או שאלה רגשות "דחוסים" ושאנסה להרגיש את הרגשות המעודנים - כמעט קפצתי עליו. לא, אני רוצה להרגיש את כל כולי. מהיסוד ועד הטפחות. מהדחוס ועד האוורירי. ככה אני.

חלק מהשינוי שנולד בתוכי, ובהתהוות, הוא לתת לגיטימציה למי שאני יותר ויותר. לקבל, לנחם, להכיר ולהוקיר. לא לחפש את זה מבחוץ כל הזמן, את האישור הזה. בדרך כלל אני כ"כ נתלית באישורים האלו מבחוץ מה שמעלה את המתח וכמובן מביא לאכזבה ואי שקט. אז מנסה להתמלא מתוכי.
ועצם זה שאני יכולה לעשות זאת איתו, עם זה שאין לי איתו בכלל מערכת יחסים, נותן לי חופש לבטא ולראות מה קורה לי. אני לא מתמוטטת, אלא מתחזקת. הוא גם לא מתמוטט - ובעצם אין לי מושג מה זה עושה לו, וזה גם משהו חדש לי. לא עסוקה בו. אלא בי.

הללויה.

טוב שאת מודעת לשפע, לטוב, למה שיש ולא למה שאין.
טוב שאת מדגישה את זה.

עם זאת קשה לי הקריאה שמאהבך הוא אדם נשוי ובעל משפחה משלו.
כאילו, ברמת הקרמה - את לא מאמינה שאכן מגיע לך ולכן "גונבת" פירורים שמראש "תפוסים".
וברמה המוסרית - כמו מוותרת. כמו אומרת: אין מספיק, ולכן אני "משתמשת" בטוב שהוא של מישהי אחרת.

לי קשה עם זה, אבל את יכולה למחוק אם בא לך.

ועוד, מה שכתבתי עכשיו חידד לי משהו בדברייך על אודות הפרוד לעתיד ועל המאהב הנוכחי:
שהם תמיד לא מושגים בשבילך.
לא נותנים לך את מה שמגיע לך לקבל במערכת יחסים, באהבה.

אז עצם הקשר (או האינטראקציה, או איך שלא תקראי לזה) עם מישהו נשוי יושב בדיוק על זה.
כי הוא מגלם את דמות הגבר "הלא מושג, הלא נותן".
בלי קשר לאדם שבחייך כרגע ולקשר עימו באופן ספציפי.

תודה אורורה. מקבלת. יש משהו מהתסריט הזה בחיי. כבר עובדת על זה כמה שנים טובות. מנסה לרפא והפרידה הזו היא חלק מה לא מסכימה לכך יותר שאני שולחת לייקום ולעצמי בעניין הזה.
היו לי כמה מחזרים נשואים בחיי. מעולם לא הסכמתי. לא רציתי. תמיד האישה שלהם עמדה שם לנגד עיני. אך, כפי שציינתי המפגש ביננו היה כל כך מוזר, בעיתוי כל כך מעניין, שאני לא יכולה להתעלם מזה. ואז הסתבר לי שגם אצלם הפרידה באויר.
ואת יודעת מה, אני יודעת שזה לא האיש שלי. העניין הוא, שאם האיש שלי היה מגיע לכאן, עכשיו, לא הייתי יכולה לקבלו. אני לא פנויה רגשית (ובינתיים גם לא פיזית). ובתור 'לא פנויה' שכזו, אני מושכת אלי גם לא פנויים.

מאחלת לעצמי להתפנות לעצמי כל כך, שאוכל להזמין בבוא העת את הפנוי האמיתי אלי.

וברמה המוסרית - כמו מוותרת. כמו אומרת: אין מספיק, ולכן אני "משתמשת" בטוב שהוא של מישהי אחרת.
ועוד משהו, גם לי קשה עם זה. וקשה לי להודות בזה ולכתוב על זה עכשיו, אבל אקפוץ למים.
כמו שכתבתי, אף פעם לא הסכמתי לזה. ומודה, שיש רגעים שבהם אני אומרת - זה לא צודק, לא כלפיה בטח, אבל גם לא כלפינו. הייתי רוצה שהוא יספר לה. אתמול כשהתקשר, שמעתי אותה מציעה לו תה. צבט לי את הלב. כמעט סגרתי. וכשהיא שאלה אותו מיזהבטלפון, הוא אמר ידידה.
גמר אותי. אם אני הייתי היא, זה היה מאד קשה לי.
אבל הסתבר לי היום שבניגוד להשלכה שלי עליה, לא קשה לה. היא מעדיפה שהוא יתרחק. היא צריכה את הזמן הזה לחשוב על מע' היחסים ביניהם. טוב, אני לא ממש בעניינים, רק מתוך עיניו.

אין ספק שעלית פה על נים צורם בתוכי. תודה.

וברמה המוסרית - כמו מוותרת. כמו אומרת: אין מספיק, ולכן אני "משתמשת" בטוב שהוא של מישהי אחרת
עוד משהו שעלה בעקבות שיחה עם חברה. לא יכול להיות שהוא ה טוב של מישהי אחרת. הוא לא באמת טוב לה. ולו רק בגלל הקשר איתי. :-\

ברור לחלוטין שהוא לא הטוב של מישהי אחרת ..אל תרגישי אשם ואל תיקחי אחריות על הקשר בין שניהם - לפחות לא על זה

תודה פיה

נפרדת, לגבי הפוסט הארוך האחרון, נראה שאת במקום נהדר ומתפתח ומתבשל אצלך הרבה יופי ומודעות וטוב וזה נהדר.
לגבי דבריה של אורורה- מצטערת אני איתה.
זה נכון שאת לא צריכה לקחת אחריות למעשיו של אדם בוגר אחר ואם הוא מזיק לעצמו, את יכולה מקסימום להצביע על כך והוא יעשה עם זה כרצונו אבל גם לדעתי את פוגעת פה בעוד גורמים כמו אשתו, ילדיו ובעיקר בעצמך.
גם אני לא חושבת שזה מסתדר קארמתית וחבל , אבל כפי שאמרתי, אני יכולה רק להצביע על כך ואת תעשי עם זה כרצונך וכהשקפתך.@}

אשמח לשמוע על הסתגלות הילדים
זה היה לפני 7 שנים ונראה ממש מזמן. אני כבר לא זוכרת פרטים אבל בוודאות ההסתגלות היתה יחסית טובה ומהירה. האבא שכר דירה לידנו ושנינו הרגשנו חופשיים לבקר אחד את השני. הקפדנו להגיע ביחד לארועים כמו יומולדת בגן או יום הורים. קנינו ביחד מהחשבון המשותף ריהוט הכרחי כמו מכונת כביסה נוספת. לנגד עיננו עמדה כל הזמן המנטרה של "טובת הילדים" וזה היה המגדלאור בתקופות ארוכות של בלבול וכעסים. לדוגמא, לפעמים רציתי להגיד לילדים מתוך כאב וכעס שאבא שלהם ב&%$$ז$### ומה שעצר אותי זו הידיעה שזה לא נכון עבורם. לאט לאט שנינו בנינו לעצמנו חיים נפרדים והחיים זימנו לילדים אתגרים חדשים להסתגלות כמו בני זוג ואחים חדשים... באותה תקופה של בלבול ואובדן בעיקר עזרה לי חברה לא וירטואלית של נשים בשלבים דומים עם ראיית עולם דומה. דיברנו, התייעצנו, יצאנו לבלות. ואני נתתי לעצמי להתבלבל, לחוות, להיוולד מחדש, להכיר, לטעום (כמובן בימים שהילדים לא איתי). בסופו של דבר זו הייתה תקופה נפלאה שהייתי בה מאוד מאוד חיה.

_לאחר כמה שנים שחיינו בשכנות עברתי לגור מרחק שעה נסיעה. לא פשוט, אבל כשיש תקשורת טובה יש מרחב פתרונות
לגבי זה דווקא אשמח לשמוע יותר פרטים אם בא לך לשתף. זה משהו מאד על הפרק מבחינתי._
בנימה פולנית אני יכולה להגיד ש: פשוט - זה לא היה. לא עבור הילדים ולא עבור הצדדים האחרים שלי ושל בן זוגי.
למרות שגם בחוזה הגירושין כתוב שאני עומדת להתרחק ביום מן הימים, וכל מקום בטווח של X ק"מ תופס עדין לגבי המשמורת המשותפת, כשהגיע הרגע נוצרו קונפליקטים רציניים עד כדי ריב.
הקושי הראשון היה בקבלת ההחלטה המשותפת היכן ילמדו הילדים: אצלי או אצלו. לבסוף החלטנו (החלטה שאני שלמה איתה) שהבוגר ימשיך חטיבת ביניים ליד האב ויגיע אלי יומיים בשבוע והקטן ילמד לידי ויגיע אל האבא יומיים בשבוע. יש יום אחד בשבוע שבו הקטן אצלי והבכור אצל האב. בפועל שנינו רואים פחות את הילד שלומד רחוק מאיתנו, רק שאני עושה כל מאמץ להגיע ולאסוף את הבכור, והלשעבר לפעמים מתעיף מהמאמץ...

לא קל עם זה. התרגלתי לחכות לשניהם כל יום עם ארוחת צהרים ופתאום אני לא רואה את הבכור בכל יום (אם כי כן רואה אותו בכל יומיים). מצד שני הוא כבר הרבה יותר גדול ויש לו חבר'ה ועיסוקים כך שגם אם לא הייתי מתרחקת הוא לא היה נמצא אצלי הרבה שעות. אולי באופן פרדוכסאלי הוא נוכח בביתי יותר מאחר שאין לו חברים בסביבתי, וכשהוא בא הוא נמצא בבית.
לגבי זה אני יכולה להציע שתסכמו מראש שאם את מתרחקת הילדה עוברת לגן/ בית ספר (אלא אם כן את בחינוך ביתי?) לידך. זה יחסוך ויכוחים ארוכים.

בגלל שאני זו שהתרחקה, לכאורה הייתי אשמה ונשאתי באחריות על הלוגיסטיקה של הסעות: אני הסעתי את הצעיר לאבא וגם הסעתי את הבכור אלי. אני לא חושבת שזה נכון וצודק, הנטל צריך להיות יותר שוויוני, אבל ממש לא רציתי להיכנס למריבות. אחרי שנה מרוחקת הלשעבר לקח אחריות רבה יותר על הנסיעות של הצעיר, ובמקביל אנחנו משתמשים יותר גם בתחבורה ציבורית, אז נהיה קל יותר (ועדין, הנטל אינו שוויוני). ולא חשוב כמה פעמים שאני אגיד ללשעבר שאם התגרשנו בהרצליה, זה לא אומר שאני צריכה וחייבת לגור שם עד גיל 18 של הילדים.

יש עוד קשיים במגורים מרחוק כמו למשל כשאחד הילדים שוכח משהו מאוד חשוב בבית השני, ואי אפשר לקפוץ להביא, או שאחד המעופפים הקטנים (דווקא של הבנזוג) שוכח אצלנו את תיק בית הספר שלו ובמשך יומיים מגיע לבית הספר בלי תיק. קושי נוסף מביאים חיי החברה של הילדים. איפה שהילד לומד - שם המרכז החברתי שלו. לדוגמא יש יומולדת של חבר מאוד טוב דווקא בסוף שבוע שהוא אמור להיות אצל הלשעבר (וגם להפך). ואז, או שנוסעים יותר הלוך חזור גם בסופי שבוע, או שמוותרים על לראות את הבן. הבכור נשאר לישון הרבה אצל חברים ואני אוספת אותו בשבת בבוקר. ימי הורים בבית הספר - מאמץ גדול לאחד הצדדים.

לסיכום אני יכולה להגיד לך שאני מאוד אמביוולנטית עדין לגבי ההתרחקות. מחד, אני מרגישה לגיטימציה מלאה לבנות לעצמי חיים חדשים במקום שאני אוהבת ושמתאים גם ליכולת הכלכלית שלי. מאידך, זה קשה, המצפון שלי לא נקי בקשר להתרחקות מהבן הבכור, והמורכבות הלוגיסטית מעמיסה לא מעט (גם בהוצאות נסיעה).

תודה משמורנית משותפת על השיתוף. אני מעריכה את הדרך שבה הלכת, ואת קבלת ההחלטות הלא פשוטה שלך. זה לא מובן מאליו, ונשמע שאת יציבה בתוך עצמך, ולמודת עצמך והתבגרותך. אני בהחלט לומדת מזה. יחד עם כל המתחים נראה שאתם כזוג לשעבר בתקשורת טובה. אולי לזה אני צריכה להתכונן (נפשית), שלמרות התקשורת הטובה בהחלט יתכנו קשיים, מריבות וכו'. מישהי יעצה לי להחליט איפה אני רוצה לגור עד כתה א' של בתי. אולי זה גם שיקול.}

מישהי יעצה לי להחליט איפה אני רוצה לגור עד כתה א' של בתי. אולי זה גם שיקול
נכון ולא נכון. במידה מסוימת את עכשיו כמו בחורה צעירה בת 20 שהכל שוב פתוח בפניה. למשוואת החיים שלך יכנס בעתיד בן זוג חדש שסביר להניח שגם לו יהיו ילדים וגרושה ופרנסה ורצונות והעדפות. באופן מקביל זה יקרה גם לפרוד שלך וישפיע על חייך. אני רוצה להגיד שיהיה לך קשה לקבל החלטות מסוג זה. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות כרגע זה להניח תשתיות תקשורת בין שניכם למען העתיד.
אני רוצה גם לעודד אותך שהתקופה של השנים הקרובות מלאה בקסם. יחד עם הקושי והכאב הגדולים שבפרידה ובפירוק המשפחה את מקבלת הזדמנות למצוא לעצמך מסלול חדש בחיים שהיה נדמה שהם על כבר על מסלול קבוע. התחושה שלוותה אותי הייתה כמו של ילד שלומד ללכת, ממש כך.

משמורנית, בדיוק אותך אני צריכה. איך זה מחזק אותי: אני רוצה גם לעודד אותך שהתקופה של השנים הקרובות מלאה בקסם
וגם מאד עוזר להתמקד: הדבר היחיד שאת יכולה לעשות כרגע זה להניח תשתיות תקשורת בין שניכם למען העתיד

תודה לך מקרב לב

הבוקר אני מוצפת בתחושות של התחשבנות. הפרוד העתידי הכין רשימה של כל הדברים המשותפים שיש לנו בבית. כביכול רשימה תמימה וסתמית.
אבל היא כיווצה לי את הבטן. ישר יוצא מתוכי הכעס והתסכול על כל השנים האלו. (בתוכי, לא הוצאתי את זה כלפיו). הולכת לכתוב קטנוני עכשיו, אז עם עצמי ואתכן הסליחה : כל השנים אני הבאתי הביתה דברים - רהיטים, מוצרי חשמל, בגדים לשנינו. מהמשפחה שלי, מחברים. אל תוך הקשר הבאתי את רוב הריהוט שלנו למשל. לאורך השנים תמיד הוא אמר: בשביל מה צריך את כל זה. נקנה/ניקח רק מה שצריך. אפשר לחיות עם פחות.
כשאמי נפטרה, בהיותי אמא צעירה בת 3 חודשים, הייתי צריכה להתחלק עם אחיותיי בתכולת דירתה. כמה ויכוחים היו לי איתו, בעודי באבל עמוק, מנסה להבין את מקומי בעולם הזה בלי אמא, כשאני אמא חדשה... מתוך ויכוח מר, קניתי על דעת עצמי מחסן שיוכל להכיל את מה שארצה לקחת איתי. הוא זעם על כך. הדברים נרגעו רק כשהסברתי לו שזה כמו מחסן לרגשות שלי. שאני אפרד מאמא שלי דרך הדברים שלה. לאט לאט אמסור את מה שלא נצטרך.
יחד עם זאת, לא יכולתי להיות חזקה מספיק לקחת את כל מה שרציתי. גם ככה הכל היה מעורער מסביב.

והבוקר, הציג בפני רשימה של דברים: חלקם קנינו יחד/קיבלנו לחתונה. וכל השאר קיבלנו ממשפחתי, ירשתי מאמי - ואני מרגישה שזה לא צודק !
עכשיו אתה רוצה את כל מה שאמרת שאין צורך? שהוא ממשפחתי? איך אתה קורא לזה דברים משותפים???
וזה כמובן זורק אותי לשנה האחרונה בה, בעזרת הירושה מאמי סגרתי לנו מינוס של כ8000 ש"ח כל חודש. אני הנותנת והוא הניהנה....
תחושות של קורבנות, אוף!

איש חכם שאני עובדת איתו ברמה הרגשית אמר לי שאת הדברים שהכי קשה לי לתת - אני צריכה לתת לו.
ואני יודעת בתוכי, שאין כמו התחלות חדשות. שאולי אני צריכה לחגוג את הנתינה הזו, את האנרגיה שאשחרר יחד עם הדברים שיקח. שלבתי יהיו דברים מוכרים בבית שלו גם.

איך אני משתחררת מהקטנוניות/קורבנות שתופסת לי עכשיו את הבטן???

איש חכם שאני עובדת איתו ברמה הרגשית אמר לי שאת הדברים שהכי קשה לי לתת - אני צריכה לתת לו

אני דווקא לא חושבת שזו אמירה חכמה. את לא צריכה לתת דווקא את כל מה שקשה לך לוותר עליו. דווקא זו האמירה הקורבנית בעיני.
עם זאת, אני חושבת שמה שעובר עלייך זה חלק מהפרידה. חלק מלוותר על החיים המשותפים. אני חושבת שיש מקומות שהם כואבים (כמו המקום הזה של חלוקת הרכוש שממחיש טכנית את הפרידה - זורק לך אותה בבולד מול העיניים) וצריך פשוט לכאוב בהם ואז להמשיך. להתגרש זה כואב, זה אומר ויתורים, התפשרות. זה לחלק את מה שהכרת קודם לחלקים.
ככל שתרצי יותר להפרד יהיה לך קל יותר לוותר. אני עזבתי בלי כלום, וולמרות שזה הרגיז אותי (באותו אופן חשיבה שלך- אני קניתי, זה גם שלי וכו') חייתי בטוב עם זה. כי רציתי מאוד להפרד. היום אני מסתכלת ורואה שזה גם חישל אותי עוד יותר. הייתי צריכה להסתדר מאפס, עם ילדה קטנה. לעשות מעלים.
וגם - תחשבי על זה שזה הסוף. שעכשיו תתמכי ותתני לעצמך! ולא לו. את הנותנת ואת (ובתך) הנהנות...
רכוש בא ורכוש הולך. הדברים החדשים שיהיו לך יהיו רק שלך, והם חלק מההתחלה החדשה שלך ל- תקופה של השנים הקרובות_ שתהיה אכן - _מלאה בקסם

דווקא זו האמירה הקורבנית בעיני. - צריכה לחשוב על זה. תודה
ככל שתרצי יותר להפרד יהיה לך קל יותר לוותר. - טוב, זה חלק מהעניין. אני רוצה להפרד (עדיין קשה לי להגיד להתגרש ) אבל ברור שיש בי חלק שלא.
רכוש בא ורכוש הולך. - זה דווקא עוזר לי. תודה שוב

ל נפרדת ,
אין לך מושג כמה את ראויה להערכה וכבוד על הדרך שבה את בוחרת ללכת.
אני קורא את מה שאת כותבת (עדיין לא כל הדף) ומניד ראש בפליאה.
החלטה כואבת, וכל כך קל לפעול ממקום פגוע, מהרגשת אשמה, אנוכיות ומה לא. ובתוך זה את יודעת שהנתיב הנכון הוא פעולה משותפת, תקשורת, פשרה.
את מראה הרבה הקשבה לעצמך, מחשבה על מה גורם לך להיות כך או אחרת.
כל זה הן נרכש בהרבה כאב... תקני לי אם טעיתי !!

מאחל שיקרו לך דברים נהדרים ומופלאים, אפשרויות שרק נשענות על דלתך זה שנים, מחכות שתפתחי...!
ותודה על השיתוף

צוויל

כל זה הן נרכש בהרבה כאב... תקני לי אם טעיתי !! - לא, לא טעית...

מאחל שיקרו לך דברים נהדרים ומופלאים, אפשרויות שרק נשענות על דלתך זה שנים, מחכות שתפתחי...! - אמן.

התרגשתי, תודה צוויליך

עכשיו אתה רוצה את כל מה שאמרת שאין צורך? שהוא ממשפחתי? איך אתה קורא לזה דברים משותפים???
הבנתי פתאום . פשוט זקוקה להכרה. שידע להעריך את כל מה שנתתי. בעיני רוחי רואה, שאם אכן יכול להעריך ולהכיר ולהוקיר, הויתור יהיה קל יותר.

ולי דווקא בכלל לא ברור למה את צריכה לוותר.
הוא עשה רשימה. סתמית. טכנית. לדברים אין ערך רגשי בעיניו ולא היה להם גם קודם.
לדעתי, זה המקום שלך לבוא ולהציג את הצד שלך, כמו שאז אמרת לו שזה כמו מחסן לרגשות שלך מול האובדן של אמא? עכשיו הזמן לקחת את הרשימה שלו ולסמן בה: זה זה וזה - אלה דברים של אמא שלי. הם דברים רגשיים, שלי. הם חשובים לי רגשית. זה לא כסא בשבילי, זה כסא מאמא. זה זיכרון מאמא. הזיכרונות הפרטיים שלי מבית אמא - אלה הדברים שאני רוצה לקחת איתי.
לעומת זאת, דברים ששניכם קיבלתם ביחד לחתונה - אלה לחלוטין דברים זוגיים, שלכם ביחד. בהחלט אותם צריך לחלק. יכול להיות שיש שם דברים שיש להם ערך רגשי גדול יותר לו, וכאלה שיש להם ערך רגשי גדול יותר לך. אותם אפשר לחלק, גם לפי ערך פרקטי וגם לפי ערך רגשי. זה דווקא יכול להיות תרגיל מצויין לעבודה על התקשורת הזוגית:
שאת תעלי את נושא הרגשות, ושאת תזמיני אותו לסמן מהרכוש הזוגי שקיבלתם לחתונה, למשל, מה חשוב לו במיוחד. ואז תשוו רשימות, ותחלקו ביושר ובהגינות את מה ששניכם רוצים.
זה לא אותו הדבר כמו ירושה מאמא, וגם בחוזי נישואין מתייחסים לדברים האלה.
לגבי הכסף - מה לעשות, את בחרת להשקיע את הכסף בזוגיות. מה לעשות שהזוגיות התפרקה מייד אחרי זה... )-:

לגבי רכוש משותף שאת קנית - לדעתי, גם פה זה מקום לבדוק בינך לבין עצמך לאיזה חפצים יש ערך רגשי מבחינתך, ולבטא את זה בפניו. יהיה דיון, אבל הוא יהיה דיון גלוי. הוא יכיל גם את הערך שחשוב לך - הערך הרגשי של הדברים.
לדעתי, הוא התעלם מהערך הזה, והתמקד רק בפן צר מאוד של החפצים. אני בכלל לא בטוחה שזה היה בכוונה! ליתר דיוק, לעניות דעתי, לא היו לו כל כוונות, לא רעות ולא טובות. הוא הלך רק על הפן החיצוני ושכח מכל האספקטים האחרים שקיימים.
בשביל זה את קיימת, ובשביל זה יש לך רגשות, וקול, ותקשורת.

בשמת, תודה. נתת לי כמה נקודות למחשבה (ואולי לעשייה). מבירור קל עולה שמבחינה חוקית, כל רכוש שצברנו עד היום (ולא משנה איך הוא הגיע אלינו), שייך לשנינו. אבל - אני אצטרך להתגבר על המחשבה המגבילה הזו ולפנות אל ליבו.
דבר נוסף, רוב הדברים של אמא שלי, לא נראה לי שתהיה לו בעיה לוותר. אני אצטרך להחליט אם אני רוצה אותם. מערכת היחסים שלי עם אמי היתה, איך לאמר, לוׁמשוּ... ודווקא אני לא בטוחה שאני רוצה הרבה מהאנרגיה שלה. אבל אין ספק שזה גורם לי לבדוק לעומק, מה כן להשאיר.
יש רהיטים (והרבה) שהבאתי איתי למערכת היחסים הזו. שוב אני מוצאת את עצמי מול השאלה, האם אני רוצה להמשיך עם האנרגיה-ברהיטים שלפני הכרותינו (שנות רווקות רבות, חיפוש עצמי ורוחני), או למסור לו ולהתחיל מחדש.
יש פה בירור מעמיק, אני מרגישה, מתוך החלוקה המתקרבת.

לגבי הכסף - מה לעשות, את בחרת להשקיע את הכסף בזוגיות. מה לעשות שהזוגיות התפרקה מייד אחרי זה...
כן, זה כל כך כואב לי. ברגעי חולשה, יש לי הבלחי כעס עצמי ואכזבה, שלא מבינה איך השקעתי באוניה שוקעת?! איך?!

במידה מסוימת את עכשיו כמו בחורה צעירה בת 20 שהכל שוב פתוח בפניה.
לא ממש, אה... יש לי ילדה והקשר שלה עם אביה. וזה נתון ושיקול מרכזי בשיקולים שלי. הלואי ואדע לשמוע את צרכיי ורצוני בתוך כל הרצון לשמר את הקשר שלהם/לכבד אותו, גם אם זה בקונפליקט לצרכי.
לא מרגישה בת 20. אבל אהבתי מאד את הגישה. זה משפט שהולך איתי כל היום כאיזו אפשרות שאוכל לאמץ במגבלות המציאות. מין עמדה פנימית שאם אצליח לחיות אותה, אני בטוחה שארגיש סקרנות והרפתקנות חוזרות לחיי.

יש פה בירור מעמיק, אני מרגישה, מתוך החלוקה המתקרבת
נכון, זו עבודה שאת צריכה לעשות עם עצמך.
אני פשוט שופכת אור על העובדה, שאת לא צריכה "לוותר מראש". הערך הרגשי יש לו זכות להיות משוקלל כמו האספקטים האחרים.

שלא מבינה איך השקעתי באוניה שוקעת

דווקא זה מאוד מובן. השקעת בתקווה ובאמונה ובעתיד עם אבי בתך.
אבל בו זמנית לא אטמת את עצמך להבנות ולגילויים אחרים.
תהיי גאה בעצמך שלא נתקעת עם התפיסה "אוי כבר השקעתי אז לא נפרק את החבילה"...

עדכון וחדשות:
שאת לא צריכה "לוותר מראש" - דיברתי איתו. זרקתי לו שיש דברים שאני קשורה אליהם וצריכה לברר מה מצבי איתם. הוא פטר אותי בזה שאין לו שום רצון לעשות גלים רגשיים אצלי, ושאני יכולה להכין רשימת חלוקה לפי מה שנראה לי ונדבר על זה.

והחדשות הן... שהוא סיפר לי היום שגם הוא מתרגש ממישהי חדשה. פגש אותה בפורים, ניסה להפגש-נראה לו לא נכון, ואז אחרי שסיפרתי לו הרגיש חופש גם ללכת לרעות... רקדו אתמול באיזו מסיבה, נפגשו היום בצהרים... נראה מרוגש. אמר שזה מדהים לגלות שיש זרעים רדומים בפנים שעם קצת שמש ישר נובטים...
וווווווווופפפפ, הבטן שלי מתהפכת. מצד אחד זה צפוי. הוא הרי פנוי לדברים האלה כבר כמה שנים. מצד שני, לא חשבתי שהוא כבר בחודשים האלו התרגש. עצב עולה, הפתעה צפויה. אפשר להגיד כזה דבר? הלב שלי דופק.
בינתיים הקשר הטלפוני עם המחזר שלי דעך בימים האחרונים, מה שמשאיר אותי רגישה וחשופה אל מול האמת בבית שלי.

נפרדת, מתוקה, זה כבר לא הבית שלך, שלך כמו שהיית רגילה להגדיר אותו בתוך ליבך.
זה כבר לא הבית שלך ושלו - הקן שלכם.
זה הבית שלך ושל ביתך.
למרות שטכנית, הוא עוד לא עזב - הרי שהוא עזב כבר מזמן, ביום שנלקחה ההחלטה או הרבה לפני כבר.

והאמת - האמת לא השתנתה, בעצם.

תראי - גם לפני כן הייתם בתהליכי פרידה, נקבע מועד למעבר שלו, לך יש מישהו נחמד בחייך - הדבר היחיד ש"השתנה" - זה שעכשיו יש לו גם מישהי חדשה.זה הכל.
לא משפיע עלייך משום בחינה מעשית.

רגשית.... כן, זה בטח ממש כואב...
אבל אולי זה גם טוב, יעזור לך להפנים יותר טוב את העובדה שאתם באמת נפרדים,
ואוטוטו את תמצאי לך קן חדש, חיים חדשים ומדהימים, אהבה חדשה... וכל הטוב שבעולם...
לילה טוב.

אורורה, תודה. מעדכנת בקצרה, לפני יום העבודה.
לילה קשה עברנו. בכינו.
אני בכיתי המון. ראיתי איך מצד אחד אני כל כך רוצה איזה אקמול שיבוא ויציל אותי מהרגשות הקשים, ומצד שני שמחה שהתהליך התניע. תהליך הפרידה.
המציאות רק משקפת את המוכנות שלנו לצאת מהקשר. וזה כשלעצמו כ"כ עצוב לי. ממש מרגישה מתאבלת.
דיברנו על זה אתמול, שאני מרגישה, שלא הייתי יכולה להפרד ממנו (ברמות עמוקות ונשמתיות) עד שלא הגיע הקשר שבזכותו לעולם לא נפרד והוא הרגיש שלא יכול להפרד ממני עד שלא נגשים את שאנו אמורים בקשר הזה.
שנינו כמובן מדברים על ביתנו הקטנה. איייי, הלב כואב לי.

אתמול, תוך כדי שיחה, היתה לי בחילה, נתפסה לי השכמה השמאלית וגם כאב מתחת לשכמה הימנית. כל כך הרבה הגוף מספר. כל כך הרבה כאב אצור בו.הוא עזר לי להבין את הכאבים כי תוך כדי שיחה גם לו פתאום כאבו כל המקומות הללו והוא יכול היה להתבונן ממקום יותר נקי מה עולה בו. אח... הבחילה באה ממקום שלא יכול לעכל ורוצה להקיא החוצה, קשה לקבל את המציאות כפי שהיא. מתחת לשמאלית יש לי כאב עצום שקשור לנטישה ומתחת לימנית כעס... אוי, הכאב. הריאות שלי כואבות, לנשום כואב לי...
אתמול נחתה ההכרה שזה החודש האחרון שנישן יחד. קשה לשנינו להאמין, ויחד עם זאת מאמינים. למרות שסקס לא היה אצלינו השינה היתה תמיד מתוקה. גם אם רבנו או אהבנו אצבעות הרגליים תמיד נגעו. או המרפקים. או המותן. או כפיות.

טוב, עכשיו הניק שלי באמת מתאים. ממש עכשיו מרגישה נפרדת. אני נפרדת מהאיש שלי.

אוטוטו את תמצאי לך קן חדש, חיים חדשים ומדהימים, אהבה חדשה... וכל הטוב שבעולם...

למשוואת החיים שלך יכנס בעתיד בן זוג חדש

קשה לי לראות את הדברים האלו קורים לי, כרגע. תודה לכן!

מה יצא לי?
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". - חשוך, חשוך כאן בפנים. אמא'לה!

נפרדת היקרה, זו אני משמורנית ממחשב אחר. אני קוראת אותך עם דמעות בעיניים. גם לי כאב כל הגוף. לילות שלמים לא הצלחתי לישון. ואז פתאום הייתי פוגשת מישהו או משהו, איזו הרפתקאה שהייתה מעלה אותי למרומים ומאפשרת לי לנשום רגע לפני הצלילה חזרה. אל תפחדי מהכאב, אל תפחדי מהקנאה. אל תפחדי מהכעס. את חייבת לחוות אותם כדי להחלים. בחודשים הראשונים באינטנסיביות, אחר כך פחות, אחר כך מדי פעם צביטה בלב. אני מדברת על תהליך של שנתיים ויותר. בתקופה הקשה הזו למדתי לקבל עזרה מאנשים זרים, למדתי לוותר על עכבות, למדתי להסתכל לחיים בעיניים ולטרוף, למדתי שגם לי יכול לכאוב ואהבתי את הידיעה שאני מסוגלת לרגשות עזים כל כך. יש לך תבונה ורגישות ואהבה וכל מה שצריך כדי לצמוח. אל תפחדי. חיבוק אמיץ ממני.