ממילא את לא אוהבת אותי

[שלולית_י*]

היא מתלוננת הרבה פעמים שאני אמא מעצבנת,שאני לא מבינה אותה,שהיא תלך לחפש לה אמא אחרת
נראה לי כמו בזוגיות. כשיש קושי אישי, ומוציאים אותו לא כקושי רגשי אלא ככעס, ולא על מי שצריך אלא על הבעל. פשוט כי הוא שם, הוא נמצא, והכי קל להשליך עליו.
היא צועקת עליך לא בהכרח כי את "אמא מעצבנת", יותר כי את "האמא היחידה/ההורה היחיד" ואין לה על מי לצעוק אם לא עליך. כל אחד אחר יגיב בצורה שהיא תפסיד משהו (חברים, גננת, סבתא). את לא. את שם.

כשהיא שוכבת במיטה לפני השינה(לינה משותפת)ומתעצבנת אם אני נוגעת בה
מבינה מאד. אם אני חושבת על עצמי ברגעים כאלו, זוגיים, אז יש לפעמים רגעי קושי בהם אני רוצה את העיטוף ומצד שני מתעצבנת כשנוגעים בי ומכילים אותי. כשאני מנסה לרדתץ לעומק הדברים, נראה לי שזה ככה משום שהעיטוף הזה מהסס, לא בטוח. ואז אני יכולה להתנגד כי הרי "אני? -אני לא צריכה באמת שיחבקו אותי, אני ג'דה. אני חזקה יותר מכולכם." לתחושתי, לפעמים העיטו,-חיבוק הזה צריך להיות לא שואל, פשוט נוכח. דומיננטי.

מה את חושבת?

[אום_אל_קיצקיצ*]

לא יודעת איך להסביר,אבל כשהיא מפנה אלי את גבה כשהיא שוכבת במיטה לפני השינה(לינה משותפת)ומתעצבנת אם אני נוגעת בה(כי בטח שאני ישר רוצה לחבק ולעטוף אותה בהכי הרבה אהבה שיש)או מדברת אליה,ומשאירה לי רק את ברירת השקט;אז אני מדמיינת לי את המחשבות שרצות לה בראש ואת איך שהיא חושבת עלי,ואני פשוט פוחדת.
בעייני התיאור הזה מראה שבכלל אין לך ממה לחשוש, כי היא ממש לא הולכת לסלק את אהבתה מעימך, כי היא יודעת שאת אוהבת אותה. אולי אפילו ההיפך: צריכה איזו הפוגה מהאהבה.

[אמא_בגבעתיים*]

אמא יקרה, בתך כפי שהבנתי כבר בת 6, ילדה לא תינוקת.
אולי היא רוצה יותר עצמאות? מיטה משלה? אני מבינה שהיא בת יחידה במשפחה חד הורית. מתוקף מצב זה נוצר מצב שרק את שם בבית, למשחק, לטיפול, לאהבה, לכעס, לחיקוי ועוד... נראה לי שיש קושי בכך שיש לה בבית אינטרקציה רק איתך ואולי הפתרון הוא בהרחבת האנשים הדומנניטים בחייה, באמצעות סבא וסבתא, מפגש עם חברים ופיעלויות כמו חוגים מחוץ לבית. וגם האם יש בינכן עדין מאבקי כוח רבים? בדקי אם יש מקומות שניתן לשחרר. האם יש גם זמנים מוגבלים בהם את רק נהנת בחברתה מבלי לשלוט בסיטואציה?
האם את מרגישה שבתך היא כל עולמך? אני חושבת שאם זהו המצב, אז זהו משא מאוד כבד לילדה קטנה ואולי בהפנותה את גבה אליך, כאילו אומרת לך: אמא, אני לא מוכנה לקחת את התפקיד הזה, אני אמנם צריכה שתאהבי אותי ותדאגי לצרכי כי אני עדין ילדה, אבל אני רוצה שיהיו לך אנשים ועיסוקים נוספים משמעותיים בחייך

עצותי נבעו מתחושתי, שאולי הן ממש מוטעות ונובעות מהקשר שלי אם אמי שהרגשתי ועדין מרגישה שהיא שטלטנית מצד אחד למרות שהיא לא חזקה מבחינה אישית ותלותית בי מהצד השני (תלותית מבחינה רגשית ורוצה שאני ארפא לה את פצעי נפשה) כשהייתי ילדה לא הבנתי זאת וחשתי כעס כלפיה.. ואפילו היום כשאני כל כך חזקה ומבינה את המצב לפעמים שוב כועסת כשהיא מנסה להפעיל אותי ולהפעיל כלפי מניפולציות.

טוב את עושה שאת לא מוותרת על רצון להגיע לשורש הבעיה וללמוד להתמודד איתה. אני לא יודעת אם בלוג זה הוא פלטפורמה שמספיקה לך. אני חושבת שתוכלי להפיק תועלת מיעוץ לא ווירטואלי ואישי

[פלונית*]

מפחדת לאמר זאת, הוצאת אותה מהבית, זה אקט של "אני רוצה להוציא אותך מהחיים שלי"..
זה נורא.
אמא יקרה, תטפלי בעצמך.
תטפלי בעצמך. בבקשה.

[קן_לציפור*]

לא יודעת איך להסביר,אבל כשהיא מפנה אלי את גבה כשהיא שוכבת במיטה לפני השינה(לינה משותפת)ומתעצבנת אם אני נוגעת בה(כי בטח שאני ישר רוצה לחבק ולעטוף אותה בהכי הרבה אהבה שיש)או מדברת אליה,ומשאירה לי רק את ברירת השקט;אז אני מדמיינת לי את המחשבות שרצות לה בראש ואת איך שהיא חושבת עלי,ואני פשוט פוחדת

למרות זמני הקצוב, רוצה להגיב קצרות למשפט הזה ולהציע לך הסתכלות אחרת מנסיוני... אני יודעת שזה נוגע רק בנקודה אחת מתוך הסיפור אבל אולי זה ישרת את השאר.
אני גם חד הורית. וכשאנחנו הולכות לישון (אצלה במיטה, אחרי זה עוברת אלי) היא תמיד מסובבת את הגב ולא רוצה שאחבק אותה. אני לא לוקחת את זה אישית במובן הרע, אלא במובן הטוב. היא מרגישה מספיק בנוח לבקש לישון בדיוק כפי שנוח לה. הרבה אנשים צריכים ללכת לישון בלי מגע. רק עם עצמם. והיא מבקשת את זה ממך. וממי, אם לא ממך, תבקש את מבוקשה המפורש.
ואת יכולה לתת לה יותר מלהיענות לבקשה. את יכולה לתת לה את ההבנה שאת שמחה שהיא יכולה להיות כך, לידך, מבלי למלא לך את הצורך במגע איתה.

זו זכות גדולה להיות כך ליד ילדינו, לתת להם ממש את מבוקשם.
יש לנו אפשרות להתבונן על הצורך שלנו, שלא מתמלא באותו רגע, אל מולם, ולראות האם זה נכון לערבב צרכים במקרים הספציפיים האלה.

[שלולית_י*]

כשהיא כועסת עלי,היא נועצת בי כזה מבט נורא,שאני ממש נחרדת.
רוצה לשתף בתחושה שלי.
היא כועסת ואת נבהלת. ברור למה, לגמרי מבינה אותך.
ובכל זאת, רוצה לספר על נסיון שהיה לי. בקיץ הייתי בסדנה כלשהי, שנמשכה כמה ימים. מההתחלה לא שיתפתי פעולה (נגררתי בעקבות הבעל..) והמון דברים שהיו שם הכעיסו אותי ולא נראו לי. התכוונתי ללכת הביתה. בעלי שכנע אותי לדבר עם האחראי, והסכמתי. מה יש להפסיד. הזדמנות מצוינת להטיח הכל ולהוציא מהבטן כל מה שאני חושבת על הסדנה המעצבנת הזו..
אז הלכתי לדבר איתו. ודברתי, והטחתי, וכעסתי, ואמרתי. הוא (האחראי) ישב בשקט ושמע. הכל. ולא זז. ולא נבהל.
ואחר כך ענה לי דברים של טעם, חלקם סייעו וחלקם לא. בסוף נשארתי בסדנה ומאותו רגע הכל השתנה והיא הפכה בסוף לסדנה משמעותית מאד עבורי. מאד.
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי שם היה איך אני רוצה שיקשיבו לי כשאני כועסת: בלי להבהל, בלי להתקפל, בלי לפחד. רק לשמוע ולהיות שם כמשענת יציבה.
לחוות את ההכלה הרגועה הזו, שלא נהבלת מהסערה שגועשת בי - לימדה אותי הרבה.

אז מה רציתי להגיד? - שלפעמים החרדה שהם רואים בנו משקפת את הפחדים שלהם, וזה מבהיל אותם.
אם זה היה תינוק שצורח ובועט בך לא היית נבהלת, נכון? אולי אפשר להתייחס ככה גם אליה?

[פלוני_אלמונית*]

תודה לכל הכותבות.
כרגע הקטנה חולה,ואני מושבתת.
והמרגיעון אומר:קרבה ללא קרב.

[עוברת_אורח*]

מתוך הידיעה שכל אדם הוא שונה וכל אמהות היא שונה, אני מציעה לך את זוית הראיה שלי. הבן שלי, כיום בן שבע, אמר לי פעמים רבות שהוא רוצה אמא אחרת, פעמים רבות תוך הצבעה על האמא הספציפית שהוא רוצה והסבר מנומק על עדיפותה עלי. הוא גם אמר לי המון פעמים "את בכלל לא אוהבת אותי. אם היית אוהבת אותי, היית...." (וכאן תמיד הגיע תאור של מה הייתי עושה לו הייתי אוהבת אותו).
בניגוד לך, ולאמא שפתחה את הדף הזה, האמירות האלה בכלל לא הטרידו אותי. קיבלתי אותן בשלוות נפש (לא שניסיתי להראות שלווה, אלא באמת לא הוטרדתי כהוא זה). שמעתי ועברתי הלאה. וכי מה, תמיד הילדים שלנו אמורים לשמוח שדווקא אנחנו ההורים שלהם? תמיד אנחנו נדמים בעיניהם כהורים האידאליים? מה שכן, שמחתי מאד שהוא מרגיש מספיק בטוח בעצמו לומר לי את הדברים האלה, בלי להרגיש שאולי הוא לא בסדר, או ילד רע.
את כל זה אני אומרת כדי להעלות את האפשרות שאולי ילדים אומרים את זה יותר דווקא לאמהות שאמירות כאלה מקפיצות אותן. התגובה הרגשית הקיצונית מטרידה אותם, והם ממשיכים ובוחנים מה מתרחש בעקבות אמירות חריפות כאלה.
רק השערה.
בדיוק כמו שאמרה שלולית י :
אם זה היה תינוק שצורח ובועט בך לא היית נבהלת, נכון? אולי אפשר להתייחס ככה גם אליה?