באופן טבעי

ביום חמישי,התקשרה אלי במפתיע,חברה.
היא גרה בהתישבות דתית(כיפה סרוגה) בגליל. מבוגרת מימני.
זו לא חברות של כוס קפה,והרמת טלפון כדבר שבשיגרה.
היא היתה מנחה שלי בחוג הורים,הינו נוסעות יחד,ולעולם לא מדברות פוליטיקה.הינו מדברות על היופי של היהדות.
זאת שלא מוסתרת עם הזקן והשביס.
אני אוהבת את זה מאוד,מוצאית את עצמי, מיתחברת ליופי שזה תומן בו, להבנות שמשיקות לתובנות שלי.
זה מרחיב את ליבי, ואני תמיד מבטיחה לעצמי, שהינה עוד מעט אני הולכת ללמוד את זה בדרך מסודרת, למצוא, אולפנה לבנות בצפת.
לא כדי לחזור בתשובה.
ביום חמישי,פיתאום צילצל הטלפון, והיא היתה, ב-10 בבוקר מעברו השני של הקו...
חשבתי שקרה אסון(אני תמיד מאוד חרדה שאנשים שאני לא מצפה להם פיתאום מתקשרים ושואלים עם יש לי זמן)
כן,מבחינתה קרה אסון.
איש לא מת.
אבל משהוא גוסס, והיא הכניסה לי אותו הביתה דרך,קו הטלפון.ורצתה שאנסה להחיות אותו.
אחרי מישפטים ספורים על כך שחברת כנסת מהשמאל,אמרה שהמיתנחלים מקבלים די כסף,ובתים וכו' והם עוד מתלוננים.....
...שם היא נישברה, והחלה לבכות.
נחנקתי .
מה אני אגיד עכשו(ולי תמיד יש מה...)
הרי גם ככה אני כועסת על עצמי שהינה אני , שכל כך רוצה ליהיות עבור האחר,תורמת בלי הכרה,צעצועים בגדים אוכל,"עמותת לתת" צונאמי,ילדים במצוקה,,,
בהתנתקות הזו,אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי, לאיזו תחושה,כל תחושה.
כאילו זה בארץ אחרת...
ולפתע,כל הצעדה של כפר מימון,צועדת לה,עם הסרטים הכתומים, האבק, הכאב, התיסכול, החוסר אונים,כל זה אצלי בסלון שבקושי עולה על 30 מטר כולל מיטבח.
"שירית[היא אומרת], מנחות שלנו, שמנחות חוגי הורים בגוש קטיף,חוזרות מישם ומספרות שהאימהות שםמבועטות
שהן בכאוס.לא יודעות מה לעשות, מה יהיה על הילדים.
זה שקר כל הכסף שאומרים שניתן להם......איך הם ירימו את עצמם.....מיפעל חיים שלם......למה הממשלה לא נתנה זמן.....למה???
[ועוד היא מוסיפה בקול חנוק]למה אנשים לא מראים סולידריות, אמפטיה, אין צורך ליהיות באותה הדיעה, אבל אנשים,זה יהודים.....אנחנו אותו עם אחים".
והסירנה בראש שלי.כל כך חזקה....כבר לא יכולתי לישמוע את עצמי אפילו...
ואני....מה אני אגיד לה עכשו....שבחיים שלי לא היתי שם,אני לא יודעת אפילו איפה זה,
אני בקשר יותר, עם הירח,כי אותו לפחות רואים.
בסוף התעשתתי.אמרתי לה,תיראי אנשים מלאים כבר כזה כאב,הם כבר אולי לא מסוגלים להכיל יותר,וגם ניסיתי את כוחי
ב-"בכל עירות הפיתוח שלא קיבלו מעולם, לעומת.....ועכשיו קצת קשה להם להיזדהות, חברתית"...
בסוף אמרתי
"אני חושבת שהממשלות שלנו מאז ומעולם התנהגו כמו אסקופה נידרסת.
גם שהם כבר יצאו מהמעברות הם עדיין מתיחים אותנו על אוהל המעברה הקיטוב,והפילוג
ראי את החינוך,הכלכלה, והרי לך ב2005 יהודים גולים מארצם אל תוך ארצם,לגור בקרוילות,לרדת מינכסיהם .
הבטחתי לה שאנסה לשוחח עם אנשים,רק כדי להפסיק מעט את הנתק בתוכינו.
כי אישית אני חושבת שכל התהליך הזה הוא רק מראה לעצמינו איך אנחנו ניראים.אמנם מיתנתקים מעם אחר,אבל לחלוטין מתנתקים מעצמינו.
אבל כדי ליצמוח יש להגיע תחילה לאפר(ניטשה).


ירדתי להורים שלי,באותו היום.
מן מוסג כזה,ירדתי.אני גרה בהר ממול.
וסיפרתי לאמא שלי,כמה זה הסעירו אותי דבריה,ושאולי באמת צריך לעשות מעשה,למה עגלת השמאל,ריקה....
ובעודי מדברת איתה...הבנתי מול מי אני עומדת כעט:
הורי הגיעו לקיבוץ ליפני קרוב ל 30 שנה.
הם באו כי חיפסו איכות חיים(נישמע מוכר?)
עזבו פרנסה בטוחה,בית,רכב.
אנשי עיר,עברו לקיבוץ.
דבש הם לא ליקקו. יפה יפה דאגו אנשי הקיבוץ להבהיר להם, שיש שווים ויש שווים יותר.
הורי אנשי עמל,חוכמתם, חוכמת חיים.
ולמרות זאת, הצליחו בגיל(שפעם נחשב מיתקדם יחסית) להוציא תעודות מכובדות, בחקלאות, בניהול מוסך ועוד תעודות ראויות.
כמו שנאמר...ליום גשום.
והוא אכן בא.
הממשלה התריעה מראש,אבל הם ידעו שהתק'ם יהיה מאחוריהם,שהקיבוץ מעולם לא יפקיר אותם.
מה זאת אומרת,הרי איך אפשר אחרת.
מסתבר שאפשר.
כל קיבוץ לנפשו נעזב,על מתבגריו,חקלאותו הקורסת,חובותיו, העזיבה הגדולה.
ההפרטה.
כל קיבוץ החליט לעצמו בלי פיקוח עם פיקוח, תק'ם ..מה זה?
וכך יום בהיר אחד,אחרי שהבטיחו לאבא ,שאין מה לידאוג,ההפרטה תגיע,נפריט את המוסך תיהיה עצמאי,
שב תחת גפנך ותאנתך.הרי מגיע לך. עובד חרוץ מסור, בעל ידי זהב,שירתת אותנו ,ואת רכבינו וטרקטורינו, בכל שעה ומזג אויר.
צא בהצלחה,המפתחות ביפנים.
שבוע אחר כך,סגרו את המוסך.
בלי הודעה מוקדמת,שלחו את אבא הביתה.פיתאום המקום, מה לעשות לא ריוחי.
והשאירו את ההוא בלי התעודה כן זה שתמיד היה הת'פ של אבא,רק שהוא היה מקורב לצלחת מצד אישתו...
רגע,אבל זה לא חוקי,אם יבוא פקח של משרד התחבורה,יראה יושב פה סתם אדם בלי תעודה מוכרת, יעיף תמקום לקיבינימט.
אה' |תנועת ביטול| זה לא חשוב,אנחנו,בועדה "לעיניני קומבינות",אנחנו מנוסים בזה,שנים שאנחנו, מתרגלים את עצמינו על חלק מחברי המשק,תמיד הינו משנים את תקנון המשק לפי ראות עינינו.שיהיה נח .תם יודעים
(כן כן אנחנו )
ביום פקודה,יהיה בסדר.סמוך על סמוך.

תחשבו שאתם נוסעים על שטיח מעופף....שזה דבר מקובל,תדמינו.מה כפת לכם?
וככה עוברות השנים,ואתם חיים על השטיח, כל מה שיש לכם זה רק השטיח.
ילדתם על השטיח,גידלתם על השטיח,חיתנתם על השטיח.
וים אחד,בלי,לתת לכם איזה סכום כסף כולשהו, להסדיר איתכם עינינים, לשאול איזה צבע סרט בא לכם,אולי איזה סולידריות ככה בקטנה...אולי מישהו,יבוא לתמוך?
לא!
יום אחד כמו שאתם הופ אין שטיח.

..."זה עוד שום דבר...איך ליברסון רץ לכבודה עירום על מי הכינרת, צירקין ניגן במנדולינה שלו על חוף צמח כל הלילה, ועם שחר, שלושה מושטים ענקיים, כמו עגלים מוקסמים, זחלו מהמים ישר אל כפות רגליה של סבתא, מדדים על סנפיריהם הקוצניים, וסבא הקפיץ חלוקי אבן על-פני המים מן הכרך ועד חופי הבטיחה".
<מאיר שלו - רומן רוסי>
שמחה שמצאתי מהדף פיצפונת ואנטון

הצליחו,להשיב אלי את התחושה הנוראה .
תחושת ההשפלה
את חוית המחיקה,שילדי הקיבוץ ידעו יפה לתת לילדי העיר "עירניקים",קראו לנו.כמו קללה.
רק למראית עין, הורי לא פושטי יד.
רק למראית עין.
את הקיבוץ לא מענין שהם הפכו אותו מובטל,ולא מספקים לו שום אלטרנטיבה חלופית,בעיר היה מקבל ,לפחות, דמי אבטלה.
הקיבוץ דורש שאבא ואמא ישלמו את חלקם במשכורת של כל עובדי המזכירות, והנהלת החשבונות והדשא הגזום ישר ואחיד.
ואם שכחתי מישהו,איתו הסליחה.
מבטיחה לשלם לו גם,בכסף של מונופול,אם אפשר כי אין אחר.
אבא לא מקבל שום רשת ביטחון מהקיבוץ.כי הוא נשוי לאמא.(זה היה בתקנון??)
אמא (שלי) יזמית.
איזה מוסג ניפלא,
חשבתי לישלוח אותה לועדה הבינלאומית לעסקים, אולי תלמד אותם דבר או שניים.
רק שיש לה בעיה קטנה באנגלית,היא לא מבינה אנגלית.
בכלל.
אמא ספרית(טובה משהו בן....)מישהו חשב שיהיה כזה מיתון בארץ?
ושאפחד לא יבוא למיספרה של אמא?

וגם יחרים את אימא!לא כי היא לא נחמדה. כי זה לא מענין אותו למה היא לא משלמת לקיבוץ, כסף,ואולי אין לה מה לאכול, זה ממש לא מזיז.
ושביחד הם חיים בפחות מ1000 שח לחודש.(אבל צריכים בתור התחלה לשלם מס למשק 2000 שח.
ואז אולי,רק אולי ואם הלב יחפוץ והרוח תינשוב בזוית המתאימה,ימצאו אנשי המזכירות ומכובדיה את הסולם שהשליכו אחרי שהתמקמו על העץ)
אני רוצה צעדה כאן ועכשו לבית של ההורים שלי ושיוכרז גם שטח צבאי סגור.עם כל הפירוטכניקה!!!


רגע, מה אפחד לא מכריז מילחמת אחים?

נכון, יש רעידת אדמה.והיא בכל פינה בעולם.
כל אחד מיסתכל על הכאב הפרטי שלו, על מיפעל חייו שהולך וקורס לנגד עינו.כן תיבת נח טובעת.
כל אחד חי את הסימן שאלה של עצמו.
אז בואו נעצור את רצף ההתנתקות מעצמינו.
להפסיק לצפות שכל העולם יואהב אותנו,ויתן לנו סולידריות.כי זה ביזבוז אנרגיה שגם ככה איננה.
בואו ניראה איך אנחנו לא שוקעים בים הרחמים והכאב.
אני מצדיעה ביפני הורי!!
ששנתיים עמדו בפרץ, ובימקום לקבל אולקוס,התקף לב,או סרטן.
החליטו שהם גדלים, מהמצב הזה.
הם , בתמיכתינו המישפחתית,מצאו תעצומות נפש אדירות להמשיך וללכת עם הראש מורם נתנו הרבה סולידריות לעצמם, שמרו על זוגיות מכבדת, שהיא היא אור לגויים.
אני גאה בהם.
הם יוצאי מעברות בעצמם, לא איפשרו לאיש אפילו לו בתחושה להחזיר אותם לשם
תחושתם שיש מקום בכל העולם והיקום כולו גם בשבילם,העצים אותם מעבר לכל הפוליטיקה,ומישחקי האגו.

ליבי עם אנשי גוש קטיף מיתנחלים עם כיפה ובלי.
עגלתי אינה ריקה .אני כואבת את כאבכם ומקווה, כל כך שתימצאו כוחות להמשיך הלאה.
אני מאוד רוצה להרגיש שאתם חלק מימני ואני מיכם שזה לא יהיה רק מהפה החוצה,
אולי אם תבואו אלינו ותישבו בצל קורתינו, תיראו, אכן אחים אנחנו.
יושבים בארץ אוכלת יושביה}.