באופן טבעי

אורורה-
יש מצבים שבהם קשה לו לחכות לסופם של משפטים, לברור עיקר מטפל (למה דיברתי שעה והתייחסת רק לדבר הכי פחות חשוב?...) למה דיברת שעה?
אנחנו הלכנו לטיפול ואחד הכלים הרציניים שרכשתי היה לדבר בתמציתיות כי מכל המלל הוא לא מבין כלום...
כן גם לי יש כזה בבית...
השבוע פשוט הגעתי למצב שביקשתי ממנו יפה לא לבוא ישר הבייתה מהעבודה אלא לעצור לקפה אצל חברים, או אם הוא מאוד רעב לאכול אצל אמא שלו, לראות קצת טלוויזיה... לבוא הבייתה רק כשהוא רגוע לגמרי או לחכות שירדמו...
הוא התעצבן, חשב ששוב אני מעיפה אותו מהבית בגלל שרבנו (קרה כמה פעמים לפני התחלת הטיפול, בסוף הוא תמיד נשאר)- אחרי שהשלמנו חזרתי שוב על הבקשה, הסברתי שזה בלי קשר לריב, אני פשוט עייפה והוא מקשה עלי. שאני מסתדרת יותר טוב בלעדיו.
זה נשמע רע, אבל הנימה הייתה ממש רכה (ומותשת...), ולא רבנו על זה.
בפועל, כל השבוע הוא הקדים במיוחד וממש השתדל והיה בסדר מבחינת ווליום, היו כמה התפלקויות אבל פחות וכשהערתי לו לא התפתחה מריבה כמו תמיד, אלא תיקן את עצמו..
אתמול בערב הייתי אחרי יום קשה וביקשתי ממנו יפה לחכות ובאמת הוא בא ב-8, הילדים היו אחרי אוכל ומקלחת, הרצפה שטופה, אני רגועה ואז יכולתי לשאת אותו...

לזהרה,
תשובתי באה מניסיון מאוד לא פשוט, שונה משלך בדברים מסויימים מבחינת מה שנאלצתי לסבול.
דומה מבחינת התגובות שלי, לפי התגובות שתיארת: הפחד, התחושה שמדברים לקיר והסערה הנפשית שהייתי נתונה בה זמן רב. פלוס הלופ האין סופי של למה ואיך אפשר ולמה בן אדם מתעקש לעשות דברים אידיוטיים ומסוכנים ו"להרוס לי את החיים ואת הבית".
מה שהפיל לי את האסימון הייתה תובנה בשקל מהסוג של "מה שאתה חושב שצריך לשנות בזולתך - זה מה שאתה צריך לשנות אצל עצמך".
מאליו מובן שפחדתי מאוד, במיוחד לאור המוניטין שיצא לתרופה הזאת. מה גם שכידוע לי אין שום בעיה בכלל חוץ מזה שאני מוקפת אנשים מופרעים שלא נותנים לנשום אוויר. אבל כשהגיעו מים עד נפש, כדי להראות את נחישותי להפסיק את הגיהנום בבית, בנוכחות "החולה", לקחתי כדור.
את המסקנות שלי מהניסיון הזה אתמצת במשפט אחד : למחרת היום קבעתי תור לרופא לאיבחון לעצמי.
את האיבחון הזה אתמצת גם במשפט אחד: המינון שלי יותר גבוה.
אבל החיים נהיו מאוד טובים.

הדבר שאת צריכה להבין הוא שהטירוף שלו מצליח להשפיע עלייך כי הוא מוצא אצלך קרקע פוריה. קרקע מסוג זה לא נמצאת אצל אנשים שאין להם הפרעה בעצמם. הם לא משתתפים במשחק הזה בכלל. אם מעניין אותך ארחיב.

אתם צריכים לקבל יעוץ זוגי ממי שמבין בהפרעות קשב.
זה מה שאנחנו עושים, וזה עוזר לנו מאוד.
השאלה היא האם בעלך בכלל פתוח לאופציה שכזו. עושה רושם שהוא לא באמת חושב שיש אצלו בעיה כלשהי.

הי, ותודה רבה שכתבתם

שלולית - הדמיון בין השניים מקרי לחלוטין. ההבדל עצום.
פלונית - ודאי שלא אצליח להביא אותו להסכמה לצילום הדדי. למעשה, אני בקשתי דבר הרבה יותר פשוט - שיביט על כתב היד שלו עם ובלי. הוא מתעלם מהבקשה.
שלי - תודה על הדברים היקרים.
אודליה, תודה על הדברים. עולם הפוך על הפוך.
פריחה וג'וניפר - אני לא מכירה יעוץ כזה (כלומר, ללכת ליעוץ כזה זה להחליט מראש מה הבעיה, לא? ובכלל, מי נותן יעוץ כזה?) ובכל אופן קשה לי להאמין שזה יכול להיות רלוונטי, ושלא ניפול לריטואל הרגיל של "זה לא אני זה היא/הוא"
התשובה נמצאת ממול - תודה לך, אבל לאו דוקא. כלומר, אני יודעת שגם לי יש שריטות, ונפילות, ודברים לא פשוטים. ויתכן אולי שגם לי יש הפרעת קשב, ושאולי בגללי הרבה דברים קורים. למעשה, לקחתי מספר פעמים ריטלין כדי לבדוק אם זה משפיע עלי, ועל מה כל ההו-הא. אבל אני יכולה להגיד לך, - ולא רק כרגע, בנקודה המאד ספציפית שאני נמצאת בה שאני כועסת עליו על איזה ענין מהיום - שגם בנקודות המאד נמוכות שלי, אני לא מאבדת עשתונות, ולא מרימה יד, ולא משליכה חפצים, ולא בורחת מהבית. ועלי תמיד אפשר לסמוך, בעיקר בעיתות חירום או משבר (טפו טפו), ואני לעולם ניצבת בבית הזה כמבוגר האחראי היחיד בו, 24/7. לכן, גם אם הפתרון הוא בזה שאני אלמד על עצמי ואעבוד על עצמי, אני מודה שקשה לי להגיע לנקודה הזו של להפנות את האצבע אל עצמי.

אני לא מכירה יעוץ כזה
http://www.lisagrossman.com/

עוזרת לנו המון.
זה לא שדברים נהיו מושלמים, אבל יש קצת יותר סדר וארגון בחיים שלנו, שזו הסיבה שבגללה הלכנו מלכתחילה.
היא טובה בלשים את האצבע על הנקודות הבעייתיות ולמצוא פתרונות פרקטיים, בלי יותר מדי התפלספויות.

_אני לא מכירה יעוץ כזה
http://www.lisagrossman.com/_
אני גם יודעת על ליסה שעושה נפלאות בתחומים האלה.

זהרה, את חיה בפחד
וזה לא מפליא בכלל, לנוכח העובדות.

איך, איך, איך אדם כל כך חכם, כל כך כל כך חכם, לא מסוגל לתפוס את זה, וממשיך לקחת רק "בשבילי"?
כי המודעות העצמית שלו ב...
והמודעות לזולת - עוד פחות.
כי יש פה בעיה חמורה של אמפתיה - היכולת לצאת מהנעליים של עצמו ולהסתכל על הדברים מנקודת המבט של הזולת.
ואיך יוכל לעשות את זה, אם איננו מקשיב?

אני עבדתי תקופה קצרה עם מישהו שמאוד מזכיר בכמה דברים את הבעל שלך.
שנים רציתי לעבוד אתו. אבל כל הזמן היה לו משהו יותר חשוב לעשות.
יכולתי לתפוס אותו פתוח רק בהזדמנות אחת - כשהיה במשבר עם אשתו והיה שבור לגמרי.
רק אז יכולתי לתפוס אותו, ורק אז הוא הקשיב, וגם זה רק לשיחה אחת. אחר כך הוא המשיך לרוץ כמו מטורף.
מאז עבר הרבה, הוא עבר דירה, עבר עבודה, נולד לו ילד.
ואז המתח בבית גדל (תינוק, נו), רמת האלימות המילולית שלו עלתה ועלתה, ולבסוף אשתו עזבה אותו.
ואז הוא שוב נשבר.
ורק אז הוא היה מוכן לעצור, ולהקשיב לי שוב.
שיחה אחת.
משהו שאמרתי באותה שיחה נכנס, אז הוא הסכים לעוד כמה שיחות.
וזה עבד....

הסיפור הזה הוא סיפור אופטימי, אבל אסור שישלה אותך.

כי בסיפור הזה, הבעל הגיע לנקודה שהוא רצה בכל מאודו להשתנות, להשתפר, להיטיב עם המשפחה שלו, עם האנשים שאתם הוא חי.
סליחה, תיקון:
הוא הגיע לנקודה שבה הוא היה מוכן לעצור ולהקשיב כדי להביא לשינוי כזה.
ולא נשמע לי בכלל בכלל כאילו הבעל שלך קרוב לנקודה כזאת.

אחרי שדיברנו, ואחרי שאמרתי לו בגלוי שהוא פשוט לא קולט את מה שאנשים אחרים אומרים לו, ובעיקר לא את איך שהם מרגישים, חשבתי להציע לו תרגיל, שבו הוא יושב ומקשיב לאשתו במשך פרק זמן נתון. עם שעון טיימר שמגדיר את הזמן. שתי דקות, או עשרים דקות, אבל בזמן הזה הוא יושב, מקשיב, ושותק. לא מגיב ולא כלום. פשוט עוצר, שותק ומקשיב.
הייתי בספק אם הוא יסכים לדבר כזה, חשבתי שאצטרך לשכנע אותו בחשיבות התרגיל, אבל כשנפגשנו, גיליתי שהוא בעצמו "המציא" את התרגיל הזה ויישם אותו!
את מבינה? הוא זיהה את האמת שאמרתי לו (ושאנשים אחרים אמרו לו שבעים פעם קודם, אבל משום מה עד אז זה לא נכנס), שהוא אכן לא קולט מסרים ורגשות מהזולת. והלך ועשה עם זה משהו
עד שהבנאדם לא מזהה שנחוץ שינוי, ולא הולך ועושה עם זה משהו - הוא לא ישתנה.
גם אם הוא פוטנציאלית יכול להשתנות - הוא לא ישתנה, אם הוא לא מחליט שזה נורא נורא חשוב לו.

אני מאמינה גדולה בשינוי. אבל אני חושבת שעכשיו את מנסה לחיות עם הפוטנציאל של גבר מסוים, ומדחיקה את המאפיינים של הגבר עצמו.
והגבר עצמו לא נותן לעצמו שום סיבה להשתנות.

איך אתם יודעים שזה הוא ולא אני?
אולי גם יש פה את הצד שלך
אבל את זאת שחיה בפחד.
את זאת שחיה באיום. בצל.
את זאת שצריכה לתת לו הוראות מפורטות כדי שהוא "יעזור" לך
את זאת שנושאת את המחיר על האלימות שלו.
ואם את רוצה לקחת אחריות על החלק שלך בזה, אז את זאת שאני ממליצה לה לקרוא את מלים הורגות יומן קריאה. מפני שלמרות שכרגע המצב רגוע יותר, ולמרות כל ההתקדמות שהתקדמתם, את עדיין חיה בפחד, וזה אומר שאם יקרה משהו, אם ההתנהגות שלו תחריף, אולי לא תוכלי לקום ולהגיד לו: עצור. אני לא מוכנה לאלימות. אני לא אשלים עם השפלות. זכותי לחיות בבטחון.

וזה משהו שאת צריכה ללמוד עדיין:
שמגיע לך לחיות בסביבה בטוחה מבחינה רגשית.
שמגיע לך יחס של כבוד, לא משנה מה את עושה.
שמגיע לך להיות מסוגלת לנשום לרווחה, ולהרפות, כל יום.

ועוד משהו ללמוד: את הגבול שלך. שאלימות, מכל סוג, היא מחוץ לגבול. שלזרוק עלייך תינוק ולצפות שתתפסי אותו זה בעצם סוג של אלימות, כי זה דרס אותך והשאיר אותך חסרת ישע. שלהציע לך עזרה אבל לשאול אותך כל שניה איך לעשות מה, זה בעצם סוג של ניצול. כי זה משאיר אותך מותשת.
שאם מישהו עובר את הגבול שלך, עובר את הקו האדום, את יכולה לקום ולהגיד: עצור. אני לא מוכנה לסבול את זה בכלל. אפילו לא משפט אחד יותר. שלום. דבר אתי כשאתה מוכן לשנות יחס. מגיע לי משהו יותר טוב. וזה בלי בכלל לתת לו תירוצים וסיבות. לא משנה מה קרה. לא משנה למה. את ראויה ליחס של כבוד, את ראויה לביטחון. את ראויה לחמצן.

אז שוב:
מלים הורגות יומן קריאה
כי מגיע לך לחיות.

אני מאמינה לך במאה אחוז, למה שאמרת בתחילת הדף שהבעל שלך הוא איש מתוק ועדין ובעל כוונות טובות שלא מתכוון לדרוס אותך.

אבל זה לא משנה את העובדה שהוא אכן דורס אותך, והחיים אתו אכן מפחידים אותך נורא, וגובים ממך מחיר נורא, בגלל כל מה שתיארת. בגלל חוסר המסוגלות שלו לעצור, להקשיב, להיות אמפתי.
בגלל זה, אין לך שום ערובה שהמצב היציב יותר שיש היום, לא ידרדר פתאום למה שהיה קודם, מסיבה זו או אחרת.

אז הוא לא עושה את זה מתוך כוונה לפגוע. אבל הוא פוגע. בתכלס זה מה שחשוב, זו השורה התחתונה: החיים אתו פוגעים בך נורא.
(עכשיו זו רק פגיעה פוטנציאלית, פגיעה מושעית, אבל עדיין קיימת. היא מפחידה בכל זאת. עדיין לא החלמת מהפחד הקודם, כי המציאות לא נתנה לך סיבה אמיתית לשים את זה מאחורייך)

אני לא אומרת את זה כדי להעציב אותך, אלא כדי לאשר את מה שאת מרגישה: אם את מרגישה רע, את מרגישה את זה בצדק. אם את מפחדת, את מפחדת בצדק, כי זה באמת באמת מפחיד. אם את מתוחה מאוד, את מתוחה בצדק, כי זה מתח איום ונורא להיות כל הזמן בדריכות הזאת ולהיות מסוגלת לדלג בשניה ממצב תפקוד א' (אשתו של גבר מתוק ובעל כוונות טובות שלקח ריטלין) למצב תפקוד ב' (אשתו של מנוע סילון באטרף).

וואו. אני ממש חותמת על כל מלה של נעלמת (בדקתי את הניק שנית, לוודא שזו לא אני כתבתי P-: ).

בדקתי את הניק שנית, לוודא שזו לא אני כתבתי

גם אני בדקתי את הניק שנית, לוודא שזו לא את כתבת .

נשים יקרות,

תודה על הדברים. לא יודעת מה לעשות אתם, בינתיים, אבל הם נכונים. תודה.
אני מבקשת להתעייץ אתכן בענין מקביל שקשור, שזה הבטחון של הילדים שלי.
והשמירה על הכבוד שלהם. ועל התום שלהם. ועל הזכויות שלהם. והבריאות שלהם. בכל מה שקשור לאינטראקציה שלו עם אנשים אחרים.
פשוט, כשהוא נתקל באיש אחר הוא מתקפל, כאילו כדי לסיים את הסיטואציה מהר מהר, וכל מה שחשוב זה לסיים את הסיטואציה מהר מהר, וזהו. איך אני אסביר.

אני לא רוצה לתאר מקרים ספציפיים (אאוטינג וזה), וגם להראות רק את הקו, אז בכללי:

• כשאחרים שואלים אותו שאלה על הילדים, הוא אומר כן בלי לחשוב.
• כשאחרים פוגעים באיזו צורה בילדים, הוא לא מסוגל לעמוד מול הפוגעים, ופשוט מחייך אליהם בסתם.

הסבר:
שאלות על הילדים למשל: האם הוא יכול לבוא לישון אצלי, האם אכפת לך שנחזיר אותו מאוחר, האם אפשר לתת לו לאכול את זה, האם הוא יכול לבוא אתנו למים העמוקים זה בסדר נשמור עליו, האם הוא יכול להלוות לי בגד או צעצוע, האם הוא יכול לבוא אתי לאש לילה זה בסדר אמא שלי מרשה.
פגיעה בילדים למשל: כשמי שאמור לאסוף אותם, או להחזיר אותם, או לתת להם משהו, או לשמור עליהם לא עושה את זה כראוי.

אז עשינו עבודה, המון, עם עזרה, מזמן, והגענו למצב הבא: כמעט כל שאלה, כל שאלה שיש, הילדים יודעים שהם צריכים להפנות אלי כי לא תמיד אני מסכימה למה שאבא מסכים. נו, תענוג ממש.

אני מבקשת את עזרתכן, נגיד ונגיד שהוא יבין את הבעיה, איפה ואיך לומדים לעצור במצבים כאלו, שקשורים גם לחוסר סבלנות וגם לבעיה עם סמכות, כמו שפסיכולוגית אחת שראינו פעם אמרה לנו, וששני אלו קשורים חזק מאד אחד בשני. והנה, אני משתפת אתכן בפחד הכי גדול שלי, למרות שתכף אמחק בטח כי כל כך מפחיד אותי לכתוב את זה אפילו, שאני ישר בוכה עוד לפני שאני כותבת. לעזאזל. לעזאזל. שמישהו יפגע בבת שלי.

זוהרה - את מדהימה!! את חזקה כל כך. את נושאת את כל העולם על הכתפיים שלך. הילדים שלך בני מזל שיש להם אותך. בן זוגך בר מזל גם אם אינו יודע זאת. אני חכמה כל כך. באמת שאין לי עצות או תשובות. רק מבקשת שתחזיקי מעמד. הילדים שלך זקוקים לך.את עושה עבודה נהדרת איתם. הם יודעים כמה את משמעותית בעולם.

כמובן שהתכוונתי שאת חכמה כל כך. לא אני. לי אין תשובות בכלל. רק התפעלות אמיתית בעת קריאת האתגרים האדירים שהחיים מזמנים לך.

תגידי, מה עם ייעוץ זוגי? למשל, חני בונה? הוא יסכים ללכת? זה יכול להיות פתח.

קשה לי עם יעוץ זוגי. היינו בכזה מעל שנה, אחרי הקטע ההוא עם היד ששבר לי. כל הדיון נסב סביב החלק המשותף שלנו במה שקרה (קודם היד, במשך הזמן עלו עוד דברים) וכל מה שהוא הצליח לקלוט מהנאמר היה איך אני גרמתי לו להגיב ככה ומה החלק שלי בהתלקחות שלו. אני הרגשתי שזה לא נכון לחפש כל הזמן את האשמה המשותפת, ושזה לא נכון שאני אצטרך לשאת באשמה על השבר הזה. היתה התנצחות אין סופית ביננו מי יותר אשם. שנינו יצאנו קטנים ומפגרים, זה ברור. מה שרציתי לשאול זה למה את מציעה יעוץ זוגי.

(כבר איזה שנתיים אין מריבות רציניות ואין התפרצויות והכל פוצי מוצי כי באמת אני שיניתי את ההתנהגות שלי והפסקתי "לחמם" אותו. ועדין, אם יום אחד הלשון שלי תשתחרר מהקשר הכפוי שלה, לא ארגיש שזו אשמתי אם התגובה שלו תהיה אלימה. והוא כן. מהבחינה הזו לא התקדמנו מילימטר).

קשה לי עם יעוץ זוגי. היינו בכזה מעל שנה
רוב היועצים פשוט גרועים.
ויועצים גרועים, מחמירים מאוד את המצב כשמדובר בקשר עם התעללות.
קורה בדיוק מה שתיארת.
תקראי בבקשה את מילים הורגות. הספר. את יכולה להתחיל בדף מלים הורגות יומן קריאה, אבל בבקשה תקראי את הספר. יש שם גם פרק שלם שמוקדש לייעוץ, לבחירת ייעוץ וכן הלאה.

נו, באמת, בשמת. וממי את חושבת שלמדתי את זה?
(את מורה טובה את)


זהרה, מי עלול לפגוע בבת שלך? הוא? או מישהו אחר?

מי עלול לפגוע בבת שלך?

לעולם לא הוא. אוהב אותה יותר מכל אדם אחר בעולם, והיא אותו. אבל האם עירני מספיק כדי להגן עליה מאחרים?
עד היום, נראה כי הוא מפספס ניואנסים, איתותים, רמזים. בעצם, גם דבורים מפורשים. צריך לעצור אותו, בידיים ממש, ולהגיד לו תשמע, זה דורש התיחסות. הדבר הזה וזה שנעשה, זה נראה לך בסדר? הדבר הזה והזה שהרשית, חשבת שאולי יכול לקרות זה וזה? הדבר הזה והזה שקרה, חשבת שאולי נעשה כאן עוול או מחדל, ולא מספיק לתקן אוטומטית, אלא יש מקום להתבונן בנסיבות?
צריך לעצור אותו פיזית כדי לגרום לו להפעיל שיקול דעת.

וואו, נעלמת. מהשאלה שלך אני מבינה שאני מציירת אותו כאן כמפלצת. את הבעל האהוב שלי, האהוב ממש, האוהב והאימפולסיבי עד כאב. מה עשיתי ממנו.

מהשאלה שלך אני מבינה שאני מציירת אותו כאן כמפלצת
לא יודעת מה תענה נעלמת, אני עונה בינתיים תשובה משלי:
לא מפלצת בכלל.
אבל לדעתי, את חיה במצב קשה בצורה היסטרית ממש, ואני לא חושבת שאת בעצמך קולטת את עוצמת והיקף הקושי בחייך. כמה לא נורמלי מה שאת מתארת. את מבינה?
בהחלט עולה שהוא אדם טוב.
אבל שהרבה פעמים, מי שלידך הוא בגיל שכלי-רגשי-מנטאלי-לא יודעת איזה עוד הגדרות - של גיל שנה? שנתיים?
לזרוק אלייך תינוק = בספר שלי, זה סיכון אדיר של ילד! סיכון מטורף וחסר אחריות! מזה, להסיק שהוא יכול לסכן ילדים יותר גדולים בחוסר מחשבה ובחוסר אחריות, זו לא קפיצה גדולה. לא צריך לחשוב שהוא מפלצת בשביל זה.
צריך רק להבין שזה נורא לחיות עם זה.

צריך רק להבין שזה נורא לחיות עם זה.

ואחרי שמבינים?

לטפל.
קודם כל בעצמך.
ואם אפשר במקביל, אז ללכת לייעוץ אצל מישהו טוב. לא אצל מי שהייתם אצלו.
ולפני שאת הולכת לייעוץ כלשהו, אני שוב חוזרת וממליצה בחום על הדפים פה באתר ועל הספר הנ"ל. להפוך כמה דברים שכרגע את לא רואה מרוב שאת רגילה, לבולטים בשבילך.
וגם שוב, הפרק על בחירת יועצת. אני בעד יועצת, אגב.

מי עלול לפגוע בבת שלך?

זהרה
אני מצטערת שהכאבתי לך.
פשוט, עלתה בי הרגשה כל כך חזקה של דחיפות.
הייתי חייבת לשאול.
זה לא אומר שאני חושבת שהוא פוגע בה (כרגע אני לא ממש חושבת). זה כן אומר שהייתי צריכה לשאול
(כי, מה לעשות, במשפחות אחרות זה קורה )

ולא, אני לא חושבת שהוא מפלצת.
אני מאמינה לך שהוא אהוב.
אני מאמינה לך שיש לו לב טוב, כי כבר ראיתי אנשים כאלה.
אנשים עם לב נהדר בפנים, אבל מבחוץ, הם פשוט לא מצליחים להביע אותו, לתרגם אותו למעשים.
והמעשים הם אלה שקובעים את מה שאת צריכה לעשות בשלב ראשון.

מה את צריכה ויכולה לעשות? מה את יודעת, עמוק עמוק עמוק בתוך ליבך, שעוד לא העזת להגיד, אפילו לא לעצמך? מה הדבר הנכון?

את ראויה להגנה.
את ראויה לבטחון
את ראויה לחמצן.

---

יש עוד משהו שאני רוצה שתעשי:
רשימה של כל מקורות הכוח שלך, של כל מקורות התמיכה הפוטנציאליים שיש לך גישה אליהם, ושל אנשים שאוהבים אותך - אוהבים באופן פעיל, אני מתכוונת. כאלה שהמילים והמעשים שלהם אוהבים. כאלה שאת מרגישה אתם מוגנת.

קודם כל, אני רוצה לסייג שאולי אני ממש ממש טועה, אבל זו התחושה שאני מקבלת מלקרוא עליו.
ההתנהגות ה"היפרית" מרגישה לי כאילו מסתירה מתחתיה תחושת פגיעות ואיום מאוד גדולה. משהו עמוק בבסיס שלו.
כאילו מרגיש מותקף תמידית, ולכן כל הזמן מוכן להתגונן, לתקוף, ובעיקר להיות במהירות גבוהה כדי לברוח, לברוח....(כמובן שכולל מעצמו ולכן גם לא מודע לבעיה)
האם יש סיכוי שהוא יסכים לעבור טיפול שלא קשור ל"בעית ההיפראקטיביות"?
וחשוב לו פחות- האם יש סיכוי שאת מסוגלת לעבור לצידו את התהליך הזה במידה והוא יהיה מוכן? כל השדים עלולים לצאת ולהילחם על חייהם.
שולחת