1-2'ניסיון, 1-2,שומעים? חת.. חת..
ובכן,הניסיון התחיל.
חופש גדול.
חופש.
ח ו פ ש
ח ו פ ש ג ד ו ל
מרחפת לי בהתרגשות כמו ציפור שמצאה דרך לצאת מהכלוב
כלוב שבו חיה"מתוך בחירה".
האמנם? הייתכן? האם יעלה על הדעת שמישהוא מאיתנו ירצה ויבחר לחיות בכלוב? כבול בשלשלאות עם משקולות ענק. הייתכן?
אמת,תמיד דאגתי שיהיה ברשותי המפתח.פעמים רבות העזתי,הצצתי,עשיתי גיחה להריח/להרגיש/לטעום/לנשום את "אווירת החופש"המדומה שמחוץ לכלוב-זו שנראית מפתה ומרגשת,אך מוכרת לנו רק אשלייה של חופש ולא את הדבר האמיתי. (עולה לי בראש תמונה של טימון (מהסרט-"מלך האריות 3 ) -"גיחה-רחרוח-נסיגה-מי לא מכיר ???מפסידים...)
וכשאני חושבת עוד קצת על התסריט המדהים הזה,אז אמא של טימון מסבירה לו: "אתה רואה יקירי את המרחבים הפתוחים,האופק , האוויר הטרי,- כל אלו - לא שלנן. כך הטבע קבע. אנחנו נועדנו לחיות בתוך האדמה, במחילות החשוכות. שם מקומנו. אתה חייב להשלים עם גורלך..." ואז,מה טימון בוחר לעשות בחייו? דוגמא שממחישה היטב את המקום בו אני בוחרת להיות. נו?מה הוא עושה?
טימון מחליט לעזוב את המסגרת : המשפחה/קהילה/אזור(מחילות תת קרקעיות),להתנתק מהשלשלאות שהכבידו עליו,בניסיונותיו הנואשים,המגוכחים,הפטאתיים, לעמוד בציפיות ממנו,למלא את התפקיד שהוטל עליו,בהסכמתו וב"בחירתו" כביכול ,ולצאת אל העולם הגדול,אל הגונגל הפראי,המסוכן לפעמים,מלא ההפתעות ,לחיות את האושר,למצוא את המקום שלו בעולם,שבו יוכל להיות הוא עצמו,עם רצונותיו,מאוויו,בחירותיו,עם שמחת החיים שלו מבלי שיצטרך להרגיש אשם/חסר אחריות/שונה ומנודה.או להבדיל ,"תקוע"עם גורלו,חי בתסכול מתמיד,תחת מכבש לחצים.
שם "הקונה מטטה" = "הכל טוב,אל תדאג" (אגב,הילדים באפריקה ,פגשו את השיר הזה-חי ,נושם,מושר בהנאה)
טימון לוקח סיכון ומשלם מחיר יקר עבור החופש הזה(נפרד מאמו),אך מרוויח את חייו ואושרו,
ובסוף,מה הסוף,זוכרים? בסוף הוא מביא גם את אמא שלו למקום הקסום שלו.והיא-לא רק שמבינה ומקבלת אותו כמו שהוא,אלא שגם היא מצטרפת אליו,מעיזה לצאת לחופשי,לחופש שכולם כל כך מפחדים ממנו. ואיך לא יפחדו?
זה הרי נורא מפחיד לחשוב שאתה אחראי לכל מה שקורה לך.שאתה אחראי לבחירות שלך. (הדתיים,מוותרים מראש על זכות הבחירה,משאירים אותה לרבי/לשם יתברך ...)
הרבה יותר קל לחיות באשליה ש"זה לא בגללי/יכולותיי/מגבלותיי,זה לא אני-זו המסגרת/החברה/הרצפה עקומה/ושאר תירוצים שעוזרים לנו לשרוד בתוך הכלוב,לשכנע עצמנו שזה מה שטוב לנו,לילדינו.
מרגישה אמיצה ,שהחלטתי לקחת אחריות על החיים שלי,לצאת לעולם,לחיים האמיתיים ש ל י -כמו שנכון עבורי עכשיו לחיות אותם.
מרגישה גאה בעצמי,שאני בוחרת לקחת אחריות על החינוך של ילדיי, בדרך שנכונה עבורנו, משאירה מאחורי כלוב ריק ובו השלשלאות שקשרו אותנו לחיינו עד כה .
מרגישה שבזכות השינויים שנועם עבר,גם אני זוכה להינות מפירות העבודה הקשה,והיא היתה קשה! ביותר...
מרגישה שאני מרחפת ממעל, ממש ממעל -לכל האילוצים,הנסיבות,המחויבויות,
מרגישה אידיוטית - איך לא עשיתי את זה קודם?!...
גם אם בסופו של דבר הילדים לא יגדלו ב"חינוך ביתי טהור",מה ששווה לי הכל : זו תחושת החופש הזו שאני חשה כעת. והיא אמיתית.לגמרי. ריחה משכר,טעמה ערב לחיך,
לא עוד "צריך" ו"אין ברירה,ככה זה"... ככה מה? מה צריך? צריך להיות שמחים, שלמים עם עצמך.זה מה שצריך
לא עוד לקום בבוקר ולדחוק בילדים ללכת לגן/ביהס בניגוד לבקשותיהם החוזרות ונשנות,להשאר בבית (אפשר לנפץ לרסיסים את העמדה שרק אם יש לילד חום ,זו סיבה מספיק מוצדקת להשאר בבית...) ובניגוד לאינסטינקט האימהי הטבעי שלי,לשמור על ילדיי,לדאוג להם,לגדל,להאכיל,ללמד....
לא עוד ללכת לארועים חברתיים/משפחתיים המוניים רק כי "לא נעים" או "מה יגידו". (עכשיו גם יש לנו תירוץ טוב-הרי אף אחד לא יצפה שנגיע מאילת ,את כל הדרך הארוכה, עבור כל מסיבה)
לא עוד מאבקים אינסופיים,לשנות את הסביבה שלי כדי שתתאים לי. אין לי שום צורך בכך יותר. די לי בחיי שלי. הם מלאים דיים ודורשים עבודה רבה כדי לתחזק אותם,לשנות אותם-את עצמי.
לא עוד להתפשר על דברים שחשובים לי רק מפני שלסביבה שלי זה נראה "קיצוני"או מוגזם. לא רוצה שילדיי יאכלו ממתקים כימיים רק מפני שלא נעים מהשכנה/דודה/סבתא... לא רוצה שילדיי יחשפו לידיעות על כמה פצצות נפלו במלחמה ומה קרה לגופות ההרוגים.לא מתאים לי לגדל את ילדיי מאחורי מסך ענק עם סרטי מלחמות, מיליטריזם,ו"גאוות המולדת" (שבטעות משייכים אותה לאותו מקום, יחד עם "ציונות" ו"קדושת האדמה") ובטח לא מתאים לי שיללגו עלי שאני"מנותקת","חיה בבועה",ושאין מה לעשות ,זו הארץ שלנו וזאת המציאות,גם אם את לא מחוברת אליה
לא עודביקורת על מערכת חינוך,כזו או אחרת,עכשיו" it is show time" .הגיע זמני לעשות את שעלי לעשות.ולהנות,בגדול..ללא שום עכבות/מכשולים מהסביבה(שאני שמתי לעצמי,כן?לא הסביבה אשמה.
לכל קוראיי המבולבלים מהתלהבותי-אבהיר ואדגיש:
אין בליבי דבר וחצי דבר כנגד מסגרת כזו או אחרת (הורים/חברים/צבא/אוניברסיטה/עבודה...) חיי הם חיי.אני אחראית להם.אני בחרתי בהם,בין אם במודע,או שלא במודע.אף אחד לא "הכריח" אותי לעשות מה שלא הייתי אמורה לעשות.כל שנעשה-היתה כנראה סיבה טובה שייעשה(גם אם לא ידועה לי הסיבה או צידוקה, וגם אם בדיעבד הייתי בוחרת אחרת)רק היום מבינה כמה אנרגיות בזבזתי כל חיי למרוד במסגרת, במקום פשוט להתעלם מקיומה.
למה אז, זה לא היה "פשוט"? למה נאבקתי כל השנים במשהו שעכשיו אין לי שום בעיה לדלג מעליו?
הפוגה קלה...
ילדיי מוזמנים ליום הולדת של חברים במושב.
בתוכנית: "חפשו את המטמון",טיול-משחק, בדרך אל המעיין,
ההורים אמורים לחכות במעיין,עם קומזיץ.
נועם ואני יושבים לנו למרגלות ערוץ הנחל הזורם,תחת עץ תאנה שופע,מחכים.. נהנים בינתיים מהשקט, שנקטע עם קול דהרות וצהלות הילדים. דיי שקט יחסית לכתה שלמה-אנו תוהים,ולא שמענו קולות המבוגר המלווה .שני האוצרות הנהדרים שלנו מגיחים בדילוגים מעבר לחורבה העתיקה,עם עוד ילד/חבר שנכרך אחריהם.
נועם: "איפה כולם? איך הגעתם כל כך מהר, בלי x (המבוגר)?
הילדים:"רצינו לרוץ ולהגיע ראשונים"
נועם: יופי חמודים,טוב שהגעתם,אבל לא ככה משחקים את המשחק הזה. כדי להגיע למטמון אתם צריכים ללכת עם כולם ולקרוא את הרמזים בפתקים.
הילדים:"ככה רצינו. טוב לנו לרוץ והגענו ראשונים,לפניי כולם"
אני,בדיאלוג עם נועם, משתפת אותו בהתרגשות שאופפת אותי נוכח המצב -כמה אני גאה בהם,שהם יודעים מה טוב להם,שהם מרגישים חופשיים לעשות מה שמתאים להם,בלי להכרך אחרי "כולם",עם חוקי המשחק והכללים שלהם.כמה טוב שיש להם בטחון עצמי,לדעת מה טוב להם,ולא לפחד לבחור בטוב הזה. הם רצו להגיע ראשונים. לא עניין אותם שום כתב סתרים .
הם לא צריכים את ה"רמזים". הם יודעים לבד. ולא משנה לי בכלל מה התשובה ה"נכונה" או מה כולם אמורים לעשות,לפי מה שהאבא של ילדיי היום הולדת קבע.אין לזה שום משמעות בעיני.
השמחה הקורנת מפניהם של ילדיי,היתה שווה הכל. היא היא הכל. היא המשמעות.
מי ייתן ואצליח,בסבלנות ובאהבה,לאפשר לילדיי לגדול חופשיים ומאושרים. אמן. אמן. אמן.
מי ייתן ונצליח לשרוד את הרגעים הקשים שבעסקת החבילה הזו,שעוד יגיעו,מתישהוא...
מי ייתן ואצליח לחלוק עם ילדיי ועם נועם ,ולו רק קצת,מתחושת החופש המשכרת שאני חווה עכשיו.
ועוד מטעמים טריים,ממטבח החינוך הביתי החדש שלנו השבוע :
- "שעור קריאה/כתיבה":
- בת ה-7.5- "מה כתוב פה?",שואלת את אחיה,מצביעה על תמונה של תוכי שבצדה כתוב
- האח,בן5.5 - תו - או - כי - אי (אני מתפרצת בצחוק,מתמוגגת מנחת -הילד הרי לא יודע לקרוא דבר,אבל משחק בכאילו שהוא קורא.הרי לא קשה לדעת שזה תוכי,כשהיא מצביעה על התמונה,אבל הוא הבין שזה כנראה קשה לקרוא,אז הוא ממלמל את ההברות לאט לאט כאילו שהוא מתקשה לקרוא.
הילדים השאירו את המים בבריכה הקטנה שבחצר, עומדים ,כבר שלושה ימים. צפרדע מצאה את דרכה לגינתנו,השריצה במים המוני ראשנים ,וקרקרה ללא הפסקה (בערב...)
- "אמא,איך היא הולידה אם אין עוד צפרדע בן?
- אני ,"צפרדע משריצה,לא מולידה"..-נסיון להתחמק מהתמודדות עם התשובה האמיתית (אהה..אה.. מממ..-איך מסבירים על רביית דו-חיים?!..מנסה לשנות נושא במבוכה,כי לא ממש יודעת להסביר..לא עוזר.הילד סקרן מדי.ברוך השם,אחכ בודקים בספר
חוששת שזה יקרה יותר מדי פעמים-שבהם אני לא יודעת לענות בשלוף.מלחיץ/מביך, או מרגש?ללמוד ביחד עם הילד,לומדים ביחד.לא אכפת לי להודות שאני לא יודעת להסביר.זו דווקא גדולה בעיני,שההורה גם לא יודע הכל. זה שם אותנו במקום שווה.. לו יש פור עלי,כי הוא יותר סקרן ויצירתי.
תמיד הדור שאחרינו משתבח עם השנים . (כמו שאני הרי יותר מוצלחת מאמא שלי...ה ה ה
- "שעור פיזיקה"?:
- "אמא,נכון שיש כח משיכה... אז איך זה שזבוב לא נמשך לאדמה?
.-הוא נמשך,אבל פחות , כי הוא שוקל מעט, ויש לו כנפיים .אם לא היה כח משיכה בכלל,אז הוא היה מרחף,גבוה,לא מעופף,נמוך. (??? האמנם,שואלת עצמי במבוכה/חוסר בטחון..)
- כמו שמרחפים בחלל?
- בדיוק...באטמוספירה מחוץ לכדור הארץ,אין כח משיכה,אז האסטרונאוטים מרחפים באוויר
- וגם ציפורים ככה?
- נראה לי,גם ציפורים קלות יותר מבני אדם,אבל כדאי שנבדוק את זה בספר כי לא בטוח שאני יודעת בדיוק.ציפורים עפות בטרמיקות...אבא יודע להסביר טוב על ציפורים...
איזה יופי! ברכות...