באופן טבעי

וואו
חוסר היכולת שלהם להכיל היא היא האלימות
את כואבת אבל היא לוקחת את הפוקוס אליה היא הממסכנת והיא המסכנה
זה לא לב רך , שיש לאבא , זה כמו רגישות לרעש של קלקר משתףשף
הוא בקש שתפסיק להכותך בשביל עצמו לא בשבילך
גם הוא לוקח פוקוס
ולך מרביצים בינתיים
סליחה....
??????????????
מצטערת על חדות הלשון כנראה שאני בהזדהות יתר דעתנית
וגם אני לוקחת פתאום את הפוקס........
אך בעיקר
מקשיבה לך באמת

אני בן אדם שאוהב מגע חזק.

אני אוהבת לחלק לאהובים וידידים כאפות של חיבה, תוך כדי שיחה או שהייה משותפת.
אני אוהבת לקבל ולתת צ'אפחות ידידותיות בישבן.
לפעמים התקשורת עם אחיותיי מתבטאת בפליקים, בשביל הכיף.
אני אוהבת לנשוך (אם יש 'קורבנות' משתפי פעולה) ולהינשך.

כל זה - ברמה היומיומית. הידידותית.

מעבר לזה - גם במיטה, אני אוהבת מגע חזק. (לא רק חזק, אבל גם)
אני אוהבת נשיכות חזקות.
אוהבת שמושכים לי בשיער.
סטירות. לקבל ולתת.

אני לא מרגישה שזה ברמה של 'סאדו'. לפחות לא סאדו קשה.
זה צורך שלי במגע חזק.
לא מאוד מאוד חזק. אני רגישה לכאב.
אם כואב יותר מדי - אז לא.
אבל קצת חזק. קצת כואב.

**********

כשמדובר במיטה, כן נכנס כאן גם אלמנט של 'השפטה'- שעושה לי את זה. (במיטה. לא בסתם קשרים, וגם לא עם אותו אחד כשזה מחוץ למיטה)
מה שאומר, שזה כנראה לא רק ברמה של צורך פיזי.
אני מתרגשת במיטה מלהרגיש שפוטה.
אני גם אוהבת לפעמים 'להשפיט' (פחות, אבל גם. בקטנה).
זה יכול להתחלף מאוד מהר בין שני הכיוונים. לפעמים מעורבב.
בטוח שזה רק כמשחק - שיכול להיגמר בכל רגע שכבר לא מתאים לי, ושאני צריכה הרבה אהבה ורוך בתוך זה.
זה לא משהו ממקום 'רע'. לא משהו אפל. לא פגיעה בעצמי.
זה מין משחק הדדי קטן כזה שעושה לי טוב.
שגם מחרמן אותי, וגם נותן לי איזשהו סיפוק רגשי עמוק.

************

ובכל זאת, למרות שיש כאן גם האלמנט הרגשי - אני מרגישה שהצורך שלי במגע חזק הוא גם פיזי נטו.
והוא לא קיים רק במיטה, ולא רק בהקשר מיני. (להפך ! הוא קודם כל עומד בפני עצמו, ורק אחר כך מקבל גם קונוטציות מיניות).

בכל מקרה, הרבה פעמים מגע שנראה לאחרים חזק, בכלל לא כואב לי. והם לא מבינים איך אני רוצה את זה - בזמן שאני מרגישה שזה בקושי מדגדג. שהגוף שלי צריך אפילו יותר.

גם כשעושים לי מסאז' - אותו סיפור. נדמה להם שהם 'הורגים' אותי, ואני מרגישה שהם אפילו עוד לא התחילו.

וזה מוזר. כי אם משהו כן כואב לי - סף הסבל שלי מאוד מאוד נמוך. במגע, אני אוהבת שזה עובר רק קצת את גבול הכאב שלי, מעבר לזה - קשה לי לסבול. (בכאבים אחרים, בכלל לא אוהבת).
אבל שוב, נראה שגבול הכאב שלי בתחום המגע_ רחוק יותר משל אנשים אחרים. בעוד _שמפצע קטן אני סובלת הרבה יותר מאנשים אחרים.
קשה לי להסביר את הסתירה הזאת.
(אופס, מצחיק, בלי כוונה כתבתי 'קשה לי להסביר את הסטירה הזאת'

).

נראה שבמה שקשור למגע - דברים הרבה פחות כואבים לי מדברים אחרים.
גם למשל כשילדים מרביצים לי או קופצים עליי חזק - מה שלאנשים אחרים היה מפריע, לי זה לא מפריע, אפילו נעים לי.
אמא אומרת להם: 'אסור להרביץ, זה לא נעים לי', ולי אין בעיה להיות כר נוח לאימוני לחימה. (לרוב. עד גבול מסוים כמובן. מקל בראש מבחינתי זה לא לגיטימי)

אולי זה קשור לאיזו תופעה שקראתי עליה כאן באתר, משהו כמו 'צורך בגירוי חושי חזק' (שכחתי את השם, אשמח אם יזכירו לי...) - כמו ילדים שזקוקים למגע חזק, שייגעו בהם חזק, שיחבקו אותם חזק. (נדמה לי שקראתי שלפעמים זה יכול להיות ההסבר למצב של ילד שמרביץ הרבה).

**********

לפעמים אני אפילו סוטרת לעצמי.
בַּפָּנים או באיזורים שונים בגוף.
לפעמים כמה סטירות בכל צד וזה מספיק לי.
בגוף לפעמים יותר. אפילו לפי קצב מסוים.
אני מדגישה שוב - זה לא ברמה של הרס עצמי.
אני פשוט מרגישה שעור הפנים שלי או מקום אחר בגוף מבקש גירוי חזק. אולי הזרמה של הדם.
לא יודעת להסביר.
יש רגעים שצריכה פתאום להרגיש משהו חזק.
אבל לא גורמת נזק.
קשובה לצורך הזה של עצמי, ונשארת טובה אל עצמי.

זה לא ממש מכות. אפשר לראות את זה כטפיחות נמרצות. הגוף שלי מבקש את זה.

***********

למה אני מספרת את זה כאן?

כי אני בכל זאת תוהה:

*האם זה שהתרגלתי בילדות לקבל תשומת לב ומגע דרך מכות דווקא - זה אולי מה שגורם לי לחפש את המגע החזק הזה? להרגיש בו אהבה? להרגיש קיימת דרכו?
ואולי בכלל להפך - אולי באתי לעולם כזאת, ולכן איכשהו, הנשמה שלי יצרה לי מצב שבו אני אקבל 'גירוי חושי חזק' שאני זקוקה לו, ע"י זה שאמא שלי תכה אותי?

(ואם כן, אז זו הבנה סנסציונית ! אז זה בעצם אומר שאמא שלי לא 'אשמה', כי אני ברמה ה'נשמתית' חיפשתי את זה...)

אולי משהו בי היה צריך 'להרגיש את הקיום שלי' דווקא ככה? חזק? אפילו כואב - כדי להרגיש?*

(בכל מקרה, הרמה של המגע החזק שאני מחפשת היום, היא הרבה פחות מרמת הכאב של המכות שקיבלתי. זה בטוח.)

ואולי בכלל אין שום קשר בין הדברים, וזה רק במקרה....

ואולי זו בעצם אלימות חבויה שצבורה בי, שאני מנתבת למקום גבוה יותר?

למקום של חיבה, של מגע, של אהבה....
מחפשת לתקשר חזק. להרגיש חזק. לאהוב חזקקקקקקקקקקקק.

**********

על כל פנים, הנטייה שלי היום למגע חזק לא מרגישה לי כבעיה.
רוב הזמן טוב לי עם זה.
(ואני כמובן מכווננת את זה מול האנשים שאני נמצאת איתם. אבל בן זוג - עדיף לו שיאהב את זה

).

אני חושבת שאפילו אם זה קשור למה שהיה בילדות - זה עדיין לא רע.
יש בזה אפילו משהו מרפא.

(אם לא אזדקק לזה יותר - זה יאמר, כנראה - שהלכתי עוד צעד קדימה.
אבל כל זמן שזקוקה לזה - מכבדת את הצורך הזה).

_נראה שיש בי את המקום הזה שלא מספיק מבין - שמכות זה בשום מקרה לא לגיטימי.
שאני צריכה להוכיח היום שבאמת לא עשיתי משהו רע.
כי אם כן עשיתי משהו רע - אז זה בסדר שהרביצו לי._

נדמה לי שזהו בדיוק המקום הכי פגוע מאלימות, כשהיא מגיעה מאנשים כל כך קרובים ובגיל כל כך צעיר. כי מוטבע בנו כל כך עמוק שהדרך שבה מטפלים בנו היא הדרך הנכונה, גם אם במציאות היא מזעזעת.

מה שעולה לי מאד חזק מלקרוא את התיאורים האלה הוא הצורך לטפל ולעבד את החווית האלה בגוף. לבדוק איפה בגוף את מרגישה את זה כשאת כותבת את הזכרונות - כי הגוף זוכר ומחזיק את כל הכאבים, ולכן גם יש בו פוטנציאל ריפוי עצום....

הדברים שאת מתארת על המגע קשורים לעניין של רגישות תחושתית, וויסות חושי. אני חושבת שזה משהו שהיום מבינים אותו הרבה יותר מאשר פעם.

בעיני הנטייה הזאת בכלל לא מעידה על אלימות שקיימת אצלך, זאת נטייה פיסית ולדעתי (הלא מקצועית בכלל) זה מולד במידה רבה. אבל אני חושבת שיכול להיות שזה הפך את חווית המכות להרבה יותר מורכבת ומבלבלת ממה שהיא גם ככה.

כך או אחרת, אין לך שום אחריות או אשמה על זה שהיכו אותך. את היית ילדה והיא היתה מבוגרת - את לא רצית את זה, או ביקשת את זה.... התפקיד של אמא שלך בעולם היה לשמור עלייך ולטפל בך, לא להכאיב ולהשפיל.

אני כל כך מעריכה את העוצמות והאומץ שלך, וחושבת עלייך הרבה.

הפעם בלי להתבייש, אהבת עולם יקרה
קראתי את המשך הדף בנשימה עצורה, יש לי כל כך הרבה מה לכתוב שאני לא יודעת מאיפה להתחיל
בגלל שהגבת לשאלות על הזוגיות, אנסה להתייחס לזה.
השיתוף שלך עוצר נשימה, והעלה בי דמעות בעיניים. ממש עצב. ממש.
ממה שאני קוראת אותך את עושה עבודה רבה והשיתוף פה על הילדות נראה שרק "מסכם" לך את החומר, אולי.
מה שכתבת לאחרונה על אבא שלך מאד חזק ויכול להיות קשור להימנעות מקשרים עם גברים. בעצם, אמא שלך הייתה בסוג של טירוף מסיבותיה שלה, לא משנה כרגע (ולשאלה אם את רוצה שהיא תתאשפז, הייתי עונה היום- כן, לא יזיק לך), אבל היא הייתה מאד מוחצנת בסבל שלה ובאי יכולת שלה לעבד רגשות להכיל וכו וכו, ולפי מה שאת מתארת עד היום היא מחצינה את הקושי שלה (אולי מבקשת עזרה?).
אבל אבא שלך שיקר לך בפרצוף. הרבה אנשים שעברו כילדים התעללות פיזית או נפשית או שניהם מודים שהמכות לא כואבות כמו החוסר אמון הבגידה הנפשית, וזה חמור הרבה הרבה יותר כי זה מכוסה וערמומי ביותר, וכך זה עובר אלינו לאישיות שלנו, בשקט ערמומי, והנה את מוצאת את עצמך מרחיקה עצמך מאנשים כי לא מצליחה לסבול את עצמך, אבל אני חושבת שמה שאת לא סובלת ולא מקבלת זה לא את
ושוב אני מתחברת למה שאת כותבת כי גם אני לקחתי את הורי, כל אחד בנפרד בזמנו, וניהלתי איתם שיחה עשיתם ככה וככה וזה עשה לי ככה. וכמו שכתבת
_כששמעתי ממנו את האמירה הזאת בשנים האחרונות, רבתי איתו על זה מאוד.
לאחר עוד תהליכים שעברנו, אני חושבת שהיום הוא כבר לא יגיד דבר כזה.
אני מאוד מקווה._
אבל אין לנו שום יכולת לשנות אותם, הם מי שהם ושיסלחו לי כולם, שילכו לחפש את עצמם בעצמם. עם כל הכבוד לחמלה והרצון האדיר שלך להבין אותם ולחבק אותם, הם מתוסבכים מאד עם עצמם ואת כבר בן אדם בוגר ורוצה מאד לחיות ולהיות ולגדול ולגלות מי את מתחת לכל השיט הזה.

בקשר למה שכתבת לקשרים עם אנשים היום בחייך - אני מגלה שוב ושוב שכולם דפוקים בדרך אחת או אחרת, וכשאני חושבת שרק אני מתוסבכת סופר רגשנית בוכה מכל דבר ואני לא יודעת מה, אני מגלה שמי שמולי גם חושש, גם בודק כל הזמן אם אוהבים אותו וגם בסך הכל רוצה הכרה.
מדהימה החשיפה שלך ומעוררת המון השראה, אבל באותה נשימה את מתארת שמעניין אותך ההווה ואיך לצאת מזה, אז לגבי בן זוג, דבר ראשון זה לתת לעצמך לרצות. וזה נשמע קל אבל אחרי כזאת התעללות הנשמה שלך הענקית מעוכה ולא סגורה על עצמה בכלל בכלל.
ג'ו יה כתבה פה: גודל נשמה ענקית יכולה להתמודד עם קשיים ענקיים
אולי הגיע הזמן להבין שאת נשמה גדולה שרוצה הרבה הרבה הרבה מהעולם ומותר לך ולא רק שמותר לך - זו מתחילה להיות חובת המציאות.
כשמגיעה נשמה גדולה לעולם להורים מבולבלים, הנשמה רוצה הרבה ובצדק, כי יש לה הרבה מה לתרום, וההורים כל כך מבוהלים (בתת מודע בדרך כלל) שהם יעשו הכל לעצור וממש למעוך את הרצון, זה בא מפחד.
גם לי יש רצון ענק, ובטח להרבה אנשים פה באתר, וההורים שלי במיוחד אמא זיהו את זה ופשוט מעכו. מה שאת עברת זו מעיכה מאד אובססיבית, אני מאד מצטערת לשמוע ודמעות עומדות לי בעיניים.
אבל יש מוצא! יש ויש!
סיילנט ליון כתבה: אני חייבת להגיד שאמא שלי, למרות כל מה שהיא עברה, ההתעללות היומיומית, ההנמכה, הביטול, הצעקות והמכות, היתה (ועודנה) אמא רכה, מחבקת, אוהבת, קשובה, שנתנה חופש ומקום לכולנו.
אז להרשות לעצמך לרצות ולראות שכולם רוצים ומפחדים, אבל בכל זאת לרצות, להתעקש מול כל הקולות שבוקעים ממוחך שאת רוצה בן זוג ולא מעניין אותך כל התנאים.
וגם מציעה להפסיק לחתוך את הקשרים שלא יושבים לך בול על מה שאת רוצה, זה לא מתכון טוב. למה אני כותבת את זה? כי אני עברתי לא מעט מערכות יחסים, קצרצרות או ארוכות, וחלק מהן לא היו טובות לי אם אפשר לומר, אבל באותו זמן זה פשוט היה, ולימד אותי המון המון המון, ולמעשה הביא אותי לאיפה שאני היום, ולכן מזל שניסיתי גם אם ידעתי מהתחלה שברור שזה לא זה.
עדיף לשמור על פתיחות ולהתחיל להתנסות, ממה יש לפחד, את הגיהנום שלך כבר עברת, ולפעמים דרך קשרים גם עם אנשים בכלל, אבל עם גברים, עוברים המון דברים מאד יפים, ובתור אישה, את יכולה לגלות לאט ובאהבת עולם את הנשיות שבך. הרצונות שלך יכולים להתחדד. אל תהיי כל כך בטוחה שזה כן וזה לא. וזוגיות בשבילי זה לבוא פתוחה ולא יודעת, לבוא עם הפגיעות על השולחן, שוב, מה יש לך להפסיד? יש לך רק להרויח, את עצמך, פתוחה ועוצמתית, אין דבר יותר מושך מאישה שלא מפחדת מהרגשות שלה, שיודעת לנהל אותם בתבונה. אז תקפצי למים, כמו שאת כבר
את כותבת בקשר לזוגיות: לא ראויה לאהבה. לא ראויה לקשר. לא ראויה לזוגיות.
את מבינה היטב את מצבך, אז עכשיו הזמן לקפוץ למים, כמו שאת עושה באומץ מהפנט בדף הזה. אם יש לך קשרים עם גברים תנסי להעמיק אותם, גם אם לא נראה שזה זה. את יכולה להתייחס לזה כאימון שאת עושה לעצמך, וגם את וגם הבן זוג תרוויחו, כי אנחנו לומדים כל הזמן, לא ככה?
טוב כתבתי המון לא יודעת כמה זה רלוונטי לך בתוך הדף הזה.

כל הכבוד על הפתיחות והאומץ. הלוואי וזה היה טריויאלי.
מאד מאד נדיר, שאנשים מעיזים להיכנס עמוק לתוך הכאב, מתוך נכונות מלאה כמו שיש לך לגדול, חייב לבוא אושר אמיתי

ולא הזיוף שמכרו לך בילדות

_ואולי בכלל להפך - אולי באתי לעולם כזאת, ולכן איכשהו, הנשמה שלי יצרה לי מצב שבו אני אקבל 'גירוי חושי חזק' שאני זקוקה לו, ע"י זה שאמא שלי תכה אותי?
(ואם כן, אז זו הבנה סנסציונית ! אז זה בעצם אומר שאמא_

כשעושים מפה אסטרולוגית רואים את זה בבירור.
אפשר לעשות מפה לתינוק ולראות שם את התבניות והדפוסים שלו ואחרי שנים לראות איך הוא בחר הורים
שבדיוק אבל לגמרי בדיוק ישקפו לו את זה!!!

הדף הזה....
מעורר מחשבות ורגשות מתהומות......
אני רואה אותך יוצאת מהבלוג הזה אחרת משנכנסת אליו...
וגם אני יוצאת מכאן אחרת משנכנסתי הנה....

כתבתם דברים מאוד מעמיקים.
אני חוזרת וקוראת....
תודה.

אחד הדברים שמטרידים אותי בקשר ליחס של אמא שלי אליי - זה 'מה היה החלק שלי בכל זה?'

נכון שאני הייתי הילדה והיא האמא, אני הקטנה והיא הגדולה, אני החלשה והיא החזקה.
ובכל זאת, איך איפשרתי את זה?

מטריד אותי לחשוב שאני הייתי פחדנית.
פחדנית מאוד גדולה - אז והיום.

כשאני מסתכלת למשל על אחותי הקטנה - אני רואה את ההבדל.
היא, למרות האיומים, למרות העונשים - הייתה חוזרת להשתובבויות שלה, ועושה מה שרוצה.
אני, היה מספיק לי 'לא!' אחד מלווה במבט מאיים- שלא הייתי מעזה.

אמא שלי אומרת שהייתי ילדה 'מאוד קלה'.
לא מטפסת.
לא נוגעת.

אני חושבת לעצמי, בטח על כל דבר שהיא אמרה לי פעם אחת לא - לא העזתי יותר לעשות.
איזה כיף של ילדה קלה !

אז מה הפלא שהיא ניצלה את זה, אם זה היה כלכך קל?

אני נכנעתי לשיטה.

אני פחדתי להתנגד.*

הפחד שלי מכאב פיזי, מעונש, ואפילו מכעס - יכול לשתק אותי.
אני פחדנית מאוד מאוד גדולה.

יש ילדים שההורים היו מרביצים להם, שהיו צריכים לרדוף אחריהם בכל הבית עד שהיו תופסים אותם.
אני, אפילו לברוח לא העזתי.
יש ילדים שצורחים בכל גרונם - אפילו שיקבלו על זה יותר מכות.
אני, אפילו לצרוח לא העזתי.
יש ילדים שימשיכו להשתולל עד הרגע האחרון, אפילו שהם יודעים שהם הולכים לחטוף.
אני - בחיים לא.

אמא שלי איימה שאם לא אבוא אליה לקבל מכות אז יהיה יותר גרוע - אז באתי.

בכיתה ג' למדתי שחייה.
הגענו לשלב שצריך לקפוץ למים.
כולם פחדו. גם אני מאוד פחדתי.
המורה אמרה לקפוץ.
קפצתי.
כולם היו גאים בי, איזו אמיצה אני.
רק אני ידעתי שאני פשוט פחדתי יותר מהמורה.

אני פחדנית גדולה.

כשהייתי קטנטונת, רציתי משהו מאבא שלי, והוא לא הסכים.
אמרתי לו 'פויה'.
אבא שלי בקול מאיים 'מי פויה?!'
אני 'פויה רצפה'.

זה הפך לבדיחה משפחתית, עד היום.
מאוד מאוד לא מצחיק.

גם היום, אני לא מעזה.
לא אעז להגיד להם בפנים משהו שעלול לטלטל את הסירה.

נטע ש כתבה: ולשאלה אם את רוצה שהיא תתאשפז, הייתי עונה היום- כן, לא יזיק לך
בחיים בחיים לא !
לא הייתי מעזה.

היום - גם בגלל שזה לא טיב מערכת היחסים בינינו, ואני כן משתדלת לדבר אליהם בכבוד ולא לפגוע סתם. קודם כל, אני לא מרגישה צורך לדבר ככה.
כי כן יש לנו היום דרך לפתור קונפליקטים, ואנחנו מדברים על הרגשות שלנו ועל מה שמפריע לנו.
ובזה אני מאוד גאה, כי יש לי חלק גדול בשינוי הזה. (זה קרה במיוחד בשנה האחרונה, מאז שחזרתי מה'מסע' שלי בארץ)

אבל !
הייתי רוצה לדעת שזה אפשרי.
שמותר לי גם להתבטא לא יפה, ולא יהיו לזה השלכות חמורות.

בשנה שעברה כשפתחתי חלון בחורף אמרה לי: 'תגידי לי, את משוגעת?'
בגלל שנמאס לי שהיא מתבטאת ככה כלפיי כל השנים ('משוגעת', 'חולת רוח'), וגם ככה זו הייתה תקופה מתוחה בינינו -
אמרתי לה: ' את משוגעת !'

על זה היא גירשה אותי מהבית.

אין מקום אצלם לעשות טעויות מהסוג הזה.
ה'כבוד' שלהם חשוב להם בטירוף.
יש דברים שלהם מותר להגיד לנו, ולנו אסור להגיד להם.
כי הם ההורים.
ואנחנו 'רק' הילדים.
או כמו שכתבה מישהי לאחרונה בבלוג שלה 'פִּישֶרים קטנים'.
משפטים ששמעתי כל השנים:
'את לא תדברי אליי ככה, שמעת?!'
'אני לא חברה שלך'
'שלא תעיזי להתחצף אליי'.

והכי הכי מפחיד - המבט המפחיד שיש לה בעיניים ברגעים האלו.
היא פשוט הופכת לבן אדם אחר.
מפלצת.

ומול זה - אני עדיין לא מרגישה שאני מסוגלת לעמוד.

ברגעים כאלה אני חוזרת להיות אותה ילדה קטנה שהייתי מול אמא גדולה ומאיימת.
הפחד של הילדה הקטנה, כאילו שעדיין יש לה את אותו כוח עליי - קיים גם היום.

לא שאני מחפשת היום סתם לדבר אליה לא יפה, או לפגוע.
אבל אם דברים נפלטים - הייתי רוצה לדעת שיש סובלנות אליהם.
הייתי רוצה לדעת שמותר לי להביע את עצמי איך שאני מרגישה - וזה עדיין לא גובה מחיר כבד.

כל זמן שאני מרגישה זקוקה להם - אני לא מעזה.

ועל כך אני מלקה את עצמי.*
פחדנית.
פחדנית.

הפעם היחידה שבה למרות הפחד לא נסוגתי הייתה באותה פעם שהיא גירשה אותי מהבית.
היא רצתה שאתנצל, ואני לא חשבתי שעשיתי משהו כזה גרוע.
וגם אם כן - שתתנצל גם היא על איך שהיא דיברה אליי, ומרשה לעצמה לדבר אליי כל השנים.
היא אמרה שאם אני לא מתנצלת שאעזוב את הבית - וקמתי והלכתי.

זה היה אולי אחד הדברים הכי אמיצים שעשיתי בחיים.
כי כפי שאמרתי, אני פחדנית גדולה - והחיים והעולם מאוד מאוד מפחידים אותי.
עד כדי חרדה ממש.
והיה הדבר הכי קשה בעולם לקום וללכת בלי לדעת לאן.

ואחר כך, למרות שהסתדרתי, זה לא היה קל בכלל.
כל יום מחדש להתמודד עם הפחד.
לא להרגיש שיש לי עוגן.

אני, הבן אדם שהכי הכי פוחד מהעולם, היה צריך להיזרק את תוך העולם הזה למשך 9 חודשים, באי וודאות מוחלטת.
(נכון שזה גם היה חלום שלי, לעשות מסע כזה בארץ, ושזו הייתה הזדמנות בשבילי להגשים אותו, כי לולא מה שקרה אולי בחיים לא הייתי מעזה לקום ולהגשים את החלום הזה - אבל עדיין, לא קל בכלל ! במיוחד התחושה שאין לי גב)

עשיתי את זה.
אני יודעת שאני אמיצה.
אבל זה רק בגלל שאני פחדנית כלכך גדולה - זה מה שהופך אותי לאמיצה.
אם לא הייתי כזאת פחדנית - לא היה לי צורך לגייס אומץ. זה היה לי דבר פשוט לעשות. (יש אנשים שאין להם שום בעיה 'להיזרק' ואז המילה 'אומץ' הרבה פחות רלוונטית.)

אבל היום לא היו לי כוחות לחזור על זה.
אני לא מסוגלת להיות שוב במצב כזה.

**********

זה נורא שאני תלויה במישהו שאני מפחדת ממנו.
אני יודעת שאני צריכה לצאת מהתלות הזאת, אני רק לא יודעת איך.

יש לי איזו נכות. אני יודעת את זה.
נכות שמקשה עליי להתמודד בעולם.
נכות שמקשה עליי לצאת מהתלות.

יש לי הרבה פחדים, וחרדות, וחוסר אנרגיה, ותקיעות, ובעיקר - תקיעות בשלב של הילדה הקטנה.
יש איזה משהו, שאולי אפילו עדיין לא זיהיתי שמקשה עליי לעשות את מה שכולם עשו כבר מזמן.
אני מתביישת בזה
אבל יותר קל כשאני מבינה ומודה בכך שזה סוג של נכות.
שזאת לא אשמתי.
ושהפתרון לזה לא יוכל לבוא מאמירה מסוג 'תזוזי וגמרנו'.

זאת נכות. נקודה.

זה לא אומר שאי אפשר, רק שזה יותר קשה.
אני מנסה.
בחיי שאני מנסה.

יש אפילו סיכוי שאני אצליח.

*********

אני יודעת שזה נשמע כאילו כל הקשר שלנו היום הוא קשר מתוח ומפחיד.
וזה ממש לא ככה.

יש הרבה אהבה, ואכפתיות.
יש שיחה. יש דיבור על דברים שקשים.

רק, שמתחת לכל זה, הידיעה שיש דברים שלא הייתי מעזה לעשות מולם, או לומר מולם -
היא אוכלת אותי מבפנים.

רוב הזמן אין לי רצון לומר או לעשות דברים שפוגעים בהם.
אבל הידיעה, שגם אם הייתי רוצה, לא הייתי מעזה - זה רע לי מאוד.

ב-פוסט טראומה קיבוצית שחף אהובי כתבה על הקשר עם בתה:
שאמא לפעמים מתנהגת לא בסדר, ואפשר להעיר לה ואפילו לכעוס עליה, והיא לא תאהב אותך פחות.

אני לא מכירה מצב כזה.
לפחות לא בתור ילדה.

היום כבר כן מעירים.
אבל בתור ילדה בטח שלא, ובטח ובטח שלא להביע כעס.
היום עדיין אסור באיסור חמור לומר מילים שהיא רגישה אליהן, כי אז היא תשתמש בכל הסנקציות העומדות לרשותה.

אז הנה, מישהו אחר אולי היה אומר: 'תודה, לא צריך, אני כבר אסתדר לבד'.

אבל אני לא יודעת להסתדר לבד.
העולם כרגע גדול עליי מאו-ד.

יש לי עוד תהליך לעבור קודם כל כדי שאוכל להיות על הרגליים של עצמי.
ואז - לבחון את הפחדים שלי מולם.

איזה וואחד תהליך.

קשה לי לקרוא את הכל.
מזדהה מאוד. גם לי היתה אמא כזו (בלי מכות אבל).
עכשיו שפתחת את זה, אני קולטת שאני עושה אותו דבר לילדים שלי (בתוספת פליקים).
תודה שהערת אותי משנתי ופקחת את עיניי.
הלב שלי מתכווץ ואני יודעת שמהיום יהיה טוב יותר בבית שלי.
תודה. תודה. תודה

אמא שלי גם הייתה במשך שנים רבות מחנכת של כיתות א-ד.
ההורים תמיד מאוד העריכו אותה, והחשיבו אותה למורה ממש טובה.
נדמה לי שאפילו הילדים אהבו אותה. (אין לי מושג איך)
אבל את הצעקות שלה היו שומעים עד הצד השני של בית הספר !
(היו גם תקופות שהייתה משתמשת באלימות פיזית מסוימת, לפני שעברה לבית ספר שבו ההורים מעורבים וזה כבר לא היה מקובל).

כשדיברנו על זה בשנים האחרונות,
היא אמרה שתמיד מאוד מאוד פחדה מהילדים.
היו לה חרדות לעמוד מול כיתה.
זה פחד שלא עבר לה במשך כל שנות העבודה שלה כמורה, והייתה צריכה להתמודד איתו כל פעם מחדש.
תמיד פחדה לאבד סמכות.
פחדה לאבד שליטה.
לכן הייתה צועקת ומענישה.
עוד לפני שמישהו בכלל יחשוב 'להתמרד'.

אותו הדבר איתנו.
היא פחדה מאיתנו !

ועד היום, כשהיא נהיית 'מפלצת' אני יודעת שזה בגלל שהיא פוחדת.
אבל זה לא עוזר לי לא להיבהל.
כי, וואי, איך שהמסכה של המפלצת שלה משכנעת.

גם לי קשה לקרוא.
כואב, כואב.

איזה וואחד תהליך
איזה אומץ.

תודה על הדף. זה יושב לי מבפנים כבר שנים. והתחושה היא שאין לי מה להתלונן. לא כיבו עליי סגריות ולא אשפזו אותי.
אבל אני זוכרת היטב את טקס המכות כל ערב. את החגורה השחורה הרחבה. ואת עיגולי המתכת (איך קוראים לזה בכלל) שלשם מכניסים את לשונית החגורה.
את הצריבה על העור. את הסימנים. לפעמים היא היתה באה עד אליי עם החגורה. לפעמים היא היתה גוררת אותי אל החדר שלה. פותחת את הארון שם היו מסודרות יפה בתליה מבחר של חגורות והיא היתה חושבת בקול : נו, איזו חגורה נבחר בשבילך?. אם הייתי זזה ומנסה להתחמק מהחגורה המתנפנפת היא היתה צועקת שבגלל שאני מתנהגת כ"כ לא יפה (כלומר מתחמקת ממנה) אז בסוף היא תוסיף לי עוד 5. והיא היתה סופרת כל אחת מהן בקול. בצעקה. 1.2.3.4.5....
לפעמים היא גם היתה אוהבת להשתמש בקפקפי העץ שלה....

כשהיא היתה חושבת שדיברתי לא יפה היתה יוצאת לה לגינה. קוטפת פלפל קטן וחמוד מסוג "שאטי" ומורחת לי אותו בכח בתוך הפה ועל השפתיים. בערתי. השפתיים היו מתנפחות לי. היו אדומות. שורפות אש. "את תלמדי לדבר יפה" היה נושא השיעור.

אבל אמא לא היתה מכאיבה רק בגוף. אמא ידעה להכאיב מצויין גם בנפש.

זה נמשך שנים.
אבל אני חושבת שזה היה סביבות 9 או 10 שהחזרתי לה. דחפתי אותה מעליי בכל הכח. צרחתי עליה. אח"כ היא פחדה להרביץ לי. אבל המשיכה לרמוס אותי ולטעון כמה כפויית טובה אני.

סליחה שהתפרצתי לך לדף.
נגעת בי עמוק מבפנים.
לא היה לי אומץ לפתוח דף משלי.
לא הרגשתי ראוייה להתלונן. כי יש יותר גרוע..
השארתי כאן כמה פירורי כאב מתוך מסה אדירה..
אולי אני אפתח מתישהו דף בעצמי
אולי כשלא אפחד להראות קטנונית וכפויית טובה מול כל מה שנתנו לי.
אולי כשאחשוב שזה לא היה טריוויאלי
ושלא הגיע לי שיגדלו אותי ככה..
שאפשר היה לגדל אותי אחרת.
שאולי בגיל 35 הייתי יכולה להסתכל במראה ולדעת ולהרגיש שאני ראויה. שאני נאהבת. שאני שווה.

תודה.

אני מאוד מאוד מעריצה אותך על האומץ והפתיחות.

אפשר לשאול אותך שאלה?

_את לא תדברי אליי ככה, שמעת?!'
'אני לא חברה שלך'
'שלא תעיזי להתחצף אליי'._

אם את היית אמא והבת שלך הייתה מדברת אלייך לא יפה, מה היית עושה/אומרת? אני שואלת כי את מציגה את הביטויים האלו בתור מכאיבים ופוגעים ואני בטוחה שהם לא נעימים לשמיעה, אבל גם לי מאוד לא נעים לשמוע את הבת שלי מדברת אלי לא יפה.

ההבדל הוא, לדעתי, שאת, חלב ודבש, לא תקראי לילדה שלך בכינויי גנאי ולכן אין לה שום סיבה או זכות לעשות את זה.
הבעיה הייתה (גם אצלנו בבית)- אי השוויון המוחלט, ז"א שלהם (ההורים) מותר להגיד לי הכל ולעשות לי הכל, ולי אסור לעשות כלום- לא להתגונן, ובטח שלא להחזיר...

ומעבר לזה, כשהבן שלי מדבר אלי לפעמים לא יפה (הוא בן פחות מ-4, אז קללות עדיין אין לשמחתי...)- התגובה האידיאלית שלי היא "זה לא נעים לי לשמוע את זה", ולפעמים "אם הייתי אומרת לך ככה זה היה לך עצוב, נכון?" או משהו בסגנון.
כמובן שלפעמים כשכועסים יוצאות גם תגובות פחות נחמדות...
אבל בעקבות השאלה שלך שמתי לב שדווקא את הדברים האלו (המשפטים שכתבה אהבת עולם) לא יוצא לי להגיד. כלומר, ההנחה הבסיסית במשפטים כאלו היא שהקללות אסורות כי אני אמא ואתה ילד ואני עליונה לעומתך ואתה לא שווה כלום... וכו'.
התגובות שלי באות מתוך הנחה שאנחנו שנינו שני אדם, ועוד משפחה, ולא נעים לדבר בצורה כזו לאף אחד ובטח שלא למשפחה שלך כי זה פוגע. זה פוגע בי אם הוא מדבר אלי ככה וזה פוגע בילד אם אני אדבר אליו ככה ושני המקרים לא בסדר בדיוק באותה המידה.

יש לי חברה ,הילדה ה11 בבית, הורים עולים ממרוקו לפני שכשישים שנה,
אבא מכה כשיטה את כולם,כולל האם,
היא הקטנה וגם חלתה בפוליו,
מספרת שיום אחד כשהטקס הזה התחיל ,עם הפוליו והכל היא הרימה כסא וצעקה עליו שאם הוא יעיז עוד פעם אחת היא תזרוק עליו את הכסא,
ומאז לא העיז כלפיה
לפעמים זה עובד כשנלחמים
אבל למי יש אומץ נדיר כזה.......,זה מקפיא מפחד

התגובה האידיאלית שלי היא "זה לא נעים לי לשמוע את זה", ולפעמים "אם הייתי אומרת לך ככה זה היה לך עצוב, נכון?" או משהו בסגנון.

תודה אודליה. מאוד נכון. לא היה לי נעים לקלוט שאני חוטאת גם בביטויים האלימים יותר. אני חושבת שאלה המילים של ההורים שלי שיוצאות מגרוני לפעמים בשעת כעס. הולכת להשתדל להחליף אותם במילים מתאימות יותר.

הכינוי האהוב על אבא שלי היה "פרזיטית", העלבון הצורב לא עבר עד היום.

תודה על הדף הזה.

_אבל אני חושבת שזה היה סביבות 9 או 10 שהחזרתי לה. דחפתי אותה מעליי בכל הכח. צרחתי עליה. אח"כ היא פחדה להרביץ לי. אבל המשיכה לרמוס אותי ולטעון כמה כפויית טובה אני.

סליחה שהתפרצתי לך לדף.
נגעת בי עמוק מבפנים.
לא היה לי אומץ לפתוח דף משלי.
לא הרגשתי ראוייה להתלונן. כי יש יותר גרוע.._
גם אני1 יקרה יקרה יקרה יקרה יקרה
תודה שנפתחת

_נכון שאני הייתי הילדה והיא האמא, אני הקטנה והיא הגדולה, אני החלשה והיא החזקה.
ובכל זאת, איך איפשרתי את זה?_
אני חייבת להגיב על זה.... אני מאד מאמינה בדפוס הבדיקה הזה כשמדובר על אנשים בוגרים כשאחראים לגורלם, אבל זה ממש קשה לי לקרוא כשאת שואלת את זה על עצמך כילדה.
מה יכולת לעשות?
היית תלויה בה בכל דרך אפשרית, הקיום שלך היה תלוי בה, החיים שלך היו תלויים בה. ברור שתפחדי, כי זה מפחיד פחד מוות לחיות תחת האיומים והאלימות, האהבה המותנית, התחושה שלא משנה מה תעשי המכות תמיד יגיעו.

היום יש לך בחירה, ואני בטוחה שיש הרבה שאפשר לעשות עם הפחד שאת מרגישה היום. אבל אנא ממך אל תשפטי את הילדה שבך, רק תחבקי אותה בחום ותבטיחי לה שאת לא תתני שיפגעו בה כך יותר. לא היה שום דבר שיכולת לעשות אהובה.....

וגם ההסתכלות על אחותך עלולה רק להכאיב, אני חושבת שילד שני נולד למציאות אחרת לגמרי והרבה פעמים יש לו יותר בטחון. מה גם שהיא אף פעם לא היתה צריכה להתמודד עם האימה לבד, את תמיד היית נוכחת ובטוח שגם זה השפיע עליה באיזה שהוא אופן.

את כל כך אמיצה שאת נוגעת בכל זה, ואני מאמינה שתהיה לך צמיחה אמיתית מהתהליך הזה.

אהבת עולם
הנה אז כן אמרת לה 'את משוגעת!' וכולם נשארו בחיים
משפט שאמר לי פעם בחור שיצאתי איתו - את הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת
ואני אומרת לך - נראה לי שאת הרבה יותר אמיצה ממה שאת חושבת
ובכלל לי לך ולנו - אנחנו לא מה שאנחנו חושבים שאנחנו, בכלל בכלל לא, אפילו לא דומה
אני מי את אם לא כל הכאב הזה?

ובנושא הזוגיות - ההשתלחות שלי בהורייך היא קצת סנסציונית, אבל מה שחשוב זו את !
אם אבא שלך הביע התנגדות מילולית עדינה למכות וההתעללות, ויש לו לב רך, אבל בעצם אחרי שנים גילית שהוא עמד יפה מאד מאחורי הרעיון - וזו הדמות הגברית בהא הידיעה שגדלת איתה, איך לפי דעתך תתייחסי לגברים שאת פוגשת כאישה היום?
ואם אמא שלך משפריצה את הכאב שלה לכל הכיוונים מאז ועד היום, וחיה מתוך פחד נורא, ואני בטוחה שיש לזה מקור כואב עד איימים (זאת אומרת שגם היא עברה גיהנום, ובטח גם אמא שלה ואמא של אמא שלה, נו אלוהים, הרבה כאב), אבל נשים את זה רגע בצד כי את חשובה עכשיו, ואת עומדת מול חייך ורוצה לחיות אותם, אז אם אמא שלך כזאת, כמו שאת גדלת איתה וחווית אותה, איך לפי דעתך את חווה את עצמך כאשה?
ואיך האשה הזאת כשהיא פוגשת גבר?

וואו, זה כל כך כואב שלא יכולתי לקרוא יותר והפסקתי באמצע.
לא יאומן כמה רוע. זה כל כך קשה.
זו ממש לא התעללות מינורית, אלא התעללות רצינית ביותר.
אני שולחת לך חיבוק גדול גדול.
ועוד חיבוק ונשיקה לילדה הקטנה שבתוכך.

וואו, כמה הרבה דברים שאני רוצה לענות עליהם.

אבל לפני כן...

היום בעבודה הייתי צריכה פרטים של משהו, שחשבתי שלקחתי איתי ולא מצאתי בתיק.
אז התקשרתי לאמא שלי לבקש שתחפש את זה אצלי בחדר.
היא ישר ענתה בחוסר סבלנות, שאין לה כוח לקום, ומה אני רוצה ממנה עכשיו, ושהיא לא יודעת איך עושים את זה וכו'.
טוב, אז אולי אבא יכול לעזור לי?
אבא שלי הלך לחפש. חיפש וחיפש ואמר שהוא לא מוצא את זה.
חיפשתי אצלי שוב בתיק, ופתאום התברר שזה נפל בתחתית התיק.
אוֹ-אוֹ.
איך אני אומרת לה את זה עכשיו?
היא הרי גם ככה התעצבנה, בטוח שאם אני אומרת לה שבעצם זה אצלי היא ממש תגיב בעצבים:
'אז מה את מתקשרת אליי?! בשביל זה בלבלת לי ת'שכל?! בשביל זה הקמת אותי?! לא יכולת לחפש קודם?! העיקר לשגע אותי !' וכו' וכו'.
כזה מין צרור של משפטים עצבניים שאני לרוב מתכווצת מולו.

שמתי לב כמה אני פוחדת מהכעס שלה.
אמרתי לעצמי: 'נו, אז היא תתעצבן קצת, אז מה? מה קרה? אסור לך לטעות?'
תגידי לה ודי. ושתצעק אם היא רוצה.
ניסיתי לגייס אומץ, אבל אני לא בטוחה אם הצלחתי.

למזלי, היא כבר העבירה את הטלפון לאבא שלי, והוא אמר לי שהוא לא מוצא, אז אמרתי לו שכבר מצאתי.
הוא קיבל את זה וסיימנו ת'שיחה.
עכשיו היא תצעק עליו במקומי.

העיקר שניצלתי !

***********

זה סיפור קטן אמנם.
אבל מאוד משקף *סוג של דינמיקה בינינו.
היא עצבנית וצועקת - אני פוחדת ומתכווצת.*

שוב, ברור לי שהחלק שלי הוא שאני מסכימה להיבהל.

אבל נראה לי שלולא היא הבהילה אותי במשך כל הילדות - זה לא היה עכשיו ברמה כזאת.
פשוט נדמה לי, *שהיום כשהיא צועקת, זה מעורר בי את אותה ילדה מאז.
ואז רגשית אני לא מצליחה להגיב בצורה רציונאלית.
אני חווה את אותם רגשות ילדותיים - של הפחד להרגיז את אמא.*

************

ומה באמת יקרה אם אני פשוט אגיד לה, והיא פשוט תצעק?

למה זה כלכך מפחיד אותי?

************

בכלל, יש לי פחד חזק מהאפשרות שאנשים יכעסו עליי.
קשה לי לשאת תחושה שכועסים או אפשרות שזה יקרה.

הנה למשל פתחתי פה דף לאחרונה שהתברר כשנוי במחלוקת.
אז אני שמה לב איך אני מרגישה פחד להיכנס ולראות את התגובות שקיבלתי.
שמא יתברר שמישהו כועס עליי. שיגידו שאני 'לא בסדר'.

וכשהייתי בבית החולים היה סיפור שעוד לפני הניתוח שאלתי אם אפשר לתת לי מיטה ליד החלון.
אמרו לי שבחדר 5 תכף מישהו משתחרר, וכשאצא מהניתוח אקבל את מקומו.
כשיצאתי מהניתוח, התברר שהעבירו אל החלון אישה אחרת שהייתה באותו חדר, ולא קיבלתי את המקום.
אז שאלתי את האחיות למה, הרי ביקשתי ואמרו לי שאקבל.
הן אמרו שיבדקו.
ואז יותר מאוחר באו והחליפו בינינו.
שאלתי אותן אם לאישה השנייה לא אכפת, אז אמרו לי ש-לה זה לא משנה, זה הילדים שלה רצו.
בגלל שגם חשבתי שאני זו שביקשה קודם, אז נראה לי הוגן.
ואז למחרת באה הנכדה של אותה אישה, ושאלה בפליאה מי הזיז אותה.
סיפרתי לה את הסיפור, ואז היא מאוד כעסה עליי ואמרה לי 'עשית מעשה שפל'.
מיד התכווצתי בתוכי נורא.
קשה לי שיגידו לי ככה.
אולי אני טועה לפעמים, אבל אני בטח לא שפלה.
אמרתי לה שהאחיות אמרו שלסבתא שלה לא משנה, אז הנכדה אמרה 'יש לה אלצהיימר, והיא לבד, והדבר היחיד שיש לה זה להסתכל בחלון'.
הרגשתי נורא.
אמרתי לה שלא ידעתי את המצב, אז היא אומרת: 'אל תיתממי'.

קיבלתי כאלה רגשי אשמה, שאמרתי לה שאם היא רוצה לא אכפת לי להחליף בחזרה.

האמת, יכול להיות שגם לו היו מספרים לי את זה בצורה רגועה - הייתי מבינה ת'מצב ומסכימה להחליף. (למרות שהחלון היה לי מאוד מאוד חשוב).
זה לא רק בגלל ש'לא היה לי נעים'.

אבל התחושה הזאת - שמישהו כועס עליי ככה, שמישהו חושב עליי דברים כאלה נוראיים, עד כדי לומר שעשיתי מעשה שפל -
את התחושה הזאת היה לי ממש קשה לשאת.

בסופו של דבר הסברתי לה ברגוע שלא הייתי מודעת למצב ושחשבתי גם שאני ביקשתי קודם אז זה בסדר, והיא אמרה שהיא מתנצלת שצעקה.
וזה נגמר באווירה טובה.
אבל אני מרגישה 'פארשית' שאני ככה בקלות נבהלת מאנשים.

יש לי נטייה לדרכי שלום גם אם לא צועקים עליי. (ואני אז מקשיבה אפילו הרבה יותר טוב, מה שאמא שלי לא כ"כ הפנימה)
אבל לנסות להתפייס מתוך פחד - זה לא נראה לי מקום טוב להיות בו.

נראה לי שאני הפנמתי שאני ראויה שיצעקו עליי על כל מיני דברים קטנים.
ומשום מה נדמה לי שזה הגיוני.

כמו אם אני לא מוצאת משהו, או כמו אם לא שמעתי היטב, או לא הבנתי, או כמו מה שקרה היום - שחשבתי שזה איננו ואז התברר שזה אצלי.
כמו אם ביקשתי משהו. או פניתי ברגע שהתברר כלא מתאים (זה יכול להיות כמעט כל רגע), או אם נפל לה משהו מהיד בדיוק כשדיברתי אליה.
זה הרי ברור שאני אשמה על כל הדברים האלה !

אני חושבת שלמדתי להרגיש ראויה לכעס על דברים מהסוג הזה.
ואז גם בתקשורת עם אנשים על כל טעות קטנה אני מחכה להתפרצות.
(וזה באמת לפעמים קורה

. כנראה שחזור של הדפוס)

***********

היום אני לפעמים עוצרת ואומרת לה (מנסה להגיד בקול רגוע) 'אבל למה את צועקת עליי?' או 'את יכולה בבקשה להגיד את זה בטון יותר נעים?'

לפעמים זה עוזר.
לפעמים לא.

(בשביל לבקש אני גם צריכה להאמין שלא מגיע לי באותו רגע שהיא תצעק עליי. הבעיה שלפעמים כן נדמה לי שמגיע לי.)
(מה, ברור שאם דיברתי אליה באמצע הבישול, והיא שפכה יותר מידי פלפל - אז אני אשמה, לא?)

עכשיו תגובות:

הלב שלי מתכווץ ואני יודעת שמהיום יהיה טוב יותר בבית שלי.

עדיין מתביישת, ריגשת אותי.
אני יודעת כמה זה קשה לשלוט בעצבים.
(משהו שעדיין לא נגעתי בו, אבל לצערי מכירה את זה לא רק מאמא שלי - אלא גם מעצמי....

)
אני מאחלת לכם הצלחה והרבה טוב.

גם אני1,
היה לי ממש קשה לקרוא את מה שכתבת.
זה נשמע לי הרבה יותר נורא ממה שאני עברתי.
זה נשמע כמו התעללות של ממש !
(אצלי אני לא חווה את זה ברמה כזאת).
מה שאת מתארת נשמע כמו סצינות אימה שרואים רק בסרטים, וקשה לתאר שזה באמת חלק מהחיים של מישהו.

אני תוהה אם זה מוזר שהסיפור שלי נשמע לי סביר, בעוד מה שאת מספרת נשמע לי כלכך מזעזע.
או שבאמת הסיפור שלי הרבה יותר קל.
רובנו משום מה מקטינים את מה שעברנו.
אז אני תוהה אם אני פה מקטינה, או שהדברים באמת כך.

והנה גם את כתבת 'התחושה היא שאין לי מה להתלונן'.
בעוד שמבחוץ זה נשמע זוועה אמיתית, ושיש לך הכי על מה להתלונן שבעולם.

איך זה ייתכן הפער הזה?

*************

בנוסף, אני רוצה לומר שאני מורידה בפנייך את הכובע שהחזרת לה.
הלוואי ש-לי היה את האומץ.
(נראה לי שבתור ילדה אפילו לא עלתה בדעתי האפשרות).

*************

ועוד דבר -
אולי כשלא אפחד להראות קטנונית וכפויית טובה מול כל מה שנתנו לי.

כן. זו נקודה שעדיין לא דיברתי עליה.
אני לא מכירה את כל הסיפור שלך, ולא יודעת אם אצלך כן היו גם דברים טובים.
אבל אני אכתוב מהמקום שלי....

ישנו הקושי לספר את החלקים הנוראיים, בגלל שהיו גם כלכך הרבה חלקים אנושיים.
בגלל שלצד כל הזוועה הזאת - היו הרבה גילויים של חיבה, של אכפתיות, הייתה ועדיין הרבה נתינה.

שאם אני מספרת את כל מה שהיה נורא, זה נראה כאילו אני מבטלת את מה שהיה טוב.
כאילו אני רואה רק צד אחד.
כאילו אני לא יודעת להכיר טובה.

וזה ממש לא נכון.

אבל המתוק לא מכפר על המר.
והחלקים הטובים לא מכפרים על החלקים הרעים.

המר יכול לפגום בטעם המתוק. (גם אם לא לבטלו לחלוטין)
אבל המתוק לא יבטל את הטעם המר. ואפילו אם נקבל אקסטרה-אקסטרה מתוק כפיצוי.

כי מי שחי תחת איום מתמיד למשל, גם ברגעים טובים עדיין יחוש תחת צילו של האיום, ולא יוכל להימנע מלחוש את הפחד והמתח, ולא יוכל להירגע ולשמוח באמת, לגמרי.
במצב כזה, הטעם המר כובש את מקומו בפה, כך שגם לכל מתוק יש טעם לוואי של מרירות.

אי אפשר כהתנהלות שחוזרת על עצמה - יום אחד להכות ולהשפיל ילד עד עפר - וביום שלמחרת לקחת אותו ללונה פארק ולקנות לו צמר גפן מתוק - ולצפות שהמתוק ישכיח את המר.

אז גם אם היה טוב (ואצלי גם היה) - הוא קיים לצד הרע. הוא לא מפחית מהרע.
ולכן, נראה לי, זו לא כפיות טובה לדבר על הרע. בדיוק כפי שהיה.

(אם כי יש לי גם דברים טובים לכתוב. בטח בהמשך)

*********

_לא היה לי אומץ לפתוח דף משלי.
לא הרגשתי ראוייה להתלונן. כי יש יותר גרוע.._

כמובן שאת ראויה לדבר על זה, וכמובן שאת ראויה לפתוח דף משלך.
ולו רק בגלל שכואב לך. (ובכל מקרה ברור שיש לך סיבות טובות)
איך ההשוואה יכולה להשפיע על מידת הכאב?

מחזקת את ידייך.
ומאחלת לך להצליח להסתכל במראה ולדעת ולהרגיש שאני ראויה. שאני נאהבת. שאני שווה

אם את היית אמא והבת שלך הייתה מדברת אלייך לא יפה, מה היית עושה/אומרת? אני שואלת כי את מציגה את הביטויים האלו בתור מכאיבים ופוגעים ואני בטוחה שהם לא נעימים לשמיעה, אבל גם לי מאוד לא נעים לשמוע את הבת שלי מדברת אלי לא יפה.

חלב ודבש, לשמחתי אוד ליה ענתה ממש נהדר, ועזרה לי לנסח לעצמי את הדברים.

ואכן,
כפי שאודליה כתבה, קודם כל ההבדל הוא שההורים שלי ראו את הביטויים האלה כלא יפים כשהם מופנים אליהם, אבל לא הייתה להם בעיה להתבטא כך כלפיי.
ונדמה לי שזו לא תפיסת העולם שלך, ולא מה שאת רוצה להעביר לבת שלך.

בנוסף, משפטים ספציפיים כמו 'אני לא חברה שלך' או 'שלא תעיזי להתחצף אליי' - הם מאוד לא נעימים, גם בגלל הטון האלים שלהם וגם בגלל ההיררכיה שהם מייצרים.
במילה 'להתחצף' מתחבאת הנחת היסוד שאני במעמד נמוך מולם. כי המילה 'להתחצף' קשורה במשהו שנמוך עושה כלפי גבוה, ולא בין שווים.
כמובן שגם התרגום של המשפט 'אני לא חברה שלך' הוא: אני אמא ואת ילדה. אנחנו לא באותו מעמד. אותי את צריכה לכבד !
(רק עכשיו אני קולטת שאולי הבנת את המשפט הזה כ'אני ברוגז איתך', אבל לא זו הייתה כוונתם).

זה ברור שהמשפטים האלו נאמרו באלימות.
שהייתה בהם כוחניות.
ולכן הם פגעו בי.

גם אם ההורים שלי לא רצו שאדבר אליהם כך או אחרת - דרך של כוחניות להשיג דברים היא לא דרך נכונה.

זו דרך שמשפילה את הצד השני, שדורסת אותו.

להשליט את הרצון שלך בכוח על הצד האחר, דרך קבע - זו דרך נוראית להשיג דברים.*
זו דרך שלרוב לא משיגה את התוצאות. לפחות לא לטווח הרחוק.
וגם אם כן - היא משיגה אותן מתוך פחד ולא מתוך הבנה.
האם זה מה שאנחנו רוצים?

לצערי, כוחניות לרוב הייתה הדרך של ההורים שלי. הם לא הכירו דרך אחרת.
הם חשבו שהם חייבים להשתמש בכוח, אחרת אני אצא 'לא מחונכת'.

אני כמעט לא זוכרת אותם מנסים להסביר לי דברים 'בטוב'.
משום מה אולי נדמה היה להם שאני לא אבין, או לא ארצה להקשיב.
ואולי הם סתם בחרו בדרך הכי 'קלה'.

אני די בטוחה, שאם רק היו עוצרים לרגע להסביר לי - בוודאי היו מפיקים ממני הרבה יותר.
הרי אני בן אדם כלכך טוב ביסודי.
אז למה ללכת ישר לאלימות? לכוחנות?

אני חייבת גם לציין שאני בכלל די הייתי 'ילדה טובה ירושלים', ולרוב המילים הכי נוראיות שיצאו לי מהפה היו ברמה של 'פויה', או 'לא רוצה'.

אז גם אם אני בעיקרון לא חושבת שכדאי שילדים ינבלו כל היום את הפה, אני חושבת שיכולה להיות מידה מסוימת של סובלנות, לכך שהילד פורק קצת תסכולים. ומותר להגיד פה ושם איזה מילה פחות נחמדה.

בטוח שלפחות במקרה שלי, *התגובות היו מאוד חריפות וקיצוניות.
וחנקו בתוכי כל אפשרות להבעת רצוני, תסכוליי, או כאביי.*

**********

בעניין חלופות למשפטים הנ"ל.
אז בדומה למה שאודליה כתבה -
אני עשויה לומר לילד: 'זה לא נעים לי שאתה מדבר אליי ככה'
או אפילו בטון יותר תקיף 'אני לא מסכימה שתדבר אליי ככה'.

אני אמנם לא אמא, אך מטפלת בילדים.
יכול להיות שכאמא היו יוצאים לי מהפה משפטים יותר חריפים. ועדיין - זה לא אומר שזה היה ראוי.

יש עוד דברים לענות ולכתוב, אבל אני לא רוצה להעמיס.
אז, לאט לאט...

וואוו זה מדהים הפער שאת מדברת עליו.
הייתי מזועזעת מהסיפור שלך כשקראתי אותו.
ודווקא חשבתי לי שמה שאת עברת גדול פי מונים ממה שאני עברתי.
לכן נדהמתי ממה שכתבת לי.. אין ספק שאת מקטינה את החוויה שלך..

וחלק בתוכי גם הרגיש הקלה. והכרת תודה לך.
מישהו רואה אותי. מישהו אומר שזה היה לא בסדר. שהכאב שלי הוא לא על דברים של מה בכך...
אולי הנטייה להקטין את החוויה נובעת ממקום של: זה כנראה שזה לא היה מי יודע מה אחרי הכל שרדתי את זה... כך אני חשה..

כשאני שומעת את מה שאת עברת יש בי חמלה והערכה גדולה אלייך, כלפייך. כלפי מה שהיית צריכה לעבור.
אבל כשזה מול עצמי יש בי תחושה של: יאללה, אל תעשי עניין.
אני כנראהמזלזלת במה שעברתי כי אף אחד לא נתן לזה מקום בבית.
אני נעה חלק מהזמן עם תחושה פנימית של מה שלא יהיה, מי שלא אהיה זה כנראה "לא משהו".. כאן אני גם נתקעת עם הערכה עצמית ירודה שמשפיעה עליי מאוד בנושא של קריירה.

היו גם דברים טובים. אם מישהו צריך עזרה. עניינים טכניים. ההורים יצילו את המצב. לא יאכזבו. אפשר לסמוך עליהם.
אבל... בכל מה שקשור ברגש. באהבה. בהכלה נאדה.
אני בת 35 ואמא מעולם לא אמרה לי אני אוהבת אותך.
כל חיי זכיתי ל 5 מחמאות מאמא שלי.
אחת מהן היתה על הוילון החדש במטבח...

אמא תמיד אמרה שאני כפויית טובה.
והיתה אלופה בלהפעיל מניפולציות רגשיות. אני לא יודעת מה יותר גרוע.. כי בין המכות היתה הפוגה קצרה.. ברמת הנפש לא..

היא אגב מכחישה מכות בבית.
לפני שנה בערך אחי הגדול (שחטף הרבה בעצמו וניכר שיש בו הרבה כעס כלפי ההורים) כשהיינו כולנו אצל ההורים פלט לפתע: "זוכרת את המכות"? "את החגורה השחורה?
הצטמררתי. והתמונות חזרו אליי. והרגשתי שאני חוזרת בזמן לשם.
עמדו לי דמעות בעיניים.
מה שהיה תמוה זה שבמקביל לכאב שנחשף היתה בי התרגשות.
כן! אני זוכרת! ופתאום קלטתי שלא הייתי שם לבד!!!
יש עוד מישהו שזוכר. זה ריגש אותי.
אמא אגב הכחישה בגיחוך ובבוז. אתם סתם מדמיינים אמרה. מה פתאום מכות?
היא פונה אלא אבא: אתה זוכר מכות? אנחנו הרבצנו למישהו?... את הכי טוב עשינו בשבילכם.

כבר הרבה זמן אני מנסה לפתור את סוגיית אמא בחיים שלי.
אני חושבת שכתיבה תעזור. אז הנה אני מתפזרת לך בדף. כמו הזדמנות לשחרר קצת..
אבל אני מפחדת להשאב לתוך הדרמה של החיים שלי.
מפחדת שאתחיל לרחם על עצמי.
אבל אולי.. אולי אולי זה יעזור לי לפתח חמלה קצת כלפי עצמי.
כי הרבה ממה שנפצע בי אז מבפנים משפיע עליי היום.

תודה.

תודה רבה אהבת עולם. את הגדרת בדיוק את הבעיה עם התגובות האלו. כל הכבוד שלמרות שנהגו בך בצורה כל כך כוחנית את לא ממשיכה את השרשרת ויש לך כוח לתקן. אני מאמצת את הביטויים שלך ושל אודליה.

אהבת יקרה,
רק רוצה להגיד לך שאני כל הזמן קוראת ועוקבת
וממרום סליחתי לאימי רק נזכרת
באותו סיפור בתפאורה אחרת...

את עושה תהליך חשוב מאין כמוהו, דרך הדפים כאן ובכלל.
כל צעד בחייך מעצב את היותך, את אהבתך לעולם.
גם הרגעים הקשים של אז והטובים, וגם הרגעים הקשים של עכשיו והטובים.

מאמינה בך וביכולת שלך לעשות ניקוי פנימי של רעלים, של כעסים של מרירות.

את כותבת כל כך נקי , והתובנות שלך ממש מדוייקות , ועמוקות . נראה שעברת דרך ממש ארוכה .
אני עוקבת בהערכה רבה.

ודווקא חשבתי לי שמה שאת עברת גדול פי מונים ממה שאני עברתי.
גם אני1, זה ממש מדהים שכל אחת מאיתנו חשבה כך על השנייה.
מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? על עצמנו? על אנשים בכלל?

***********

_וחלק בתוכי גם הרגיש הקלה. והכרת תודה לך.
מישהו רואה אותי. מישהו אומר שזה היה לא בסדר. שהכאב שלי הוא לא על דברים של מה בכך..._
בדיוק. זה מה שאנחנו צריכים.
רוצה לצטט כאן משהו שמצאתי פה פעם באתר ומאז אני חוזרת ומצטטת אותו, כי זה ממש חזק:

סמדר נ כתבה פעם ב-לגדל_"גבר":
_הכרה בעוול. אליס מילר אומרת – אם כי בהקשר אחר – שאפשר לשרוד ולצאת מחוזקים מהרבה התנהגויות בעייתיות של הזולת [...], אם יש בצדן גם דמות אחרת שאומרת "מה שנעשה לך זה לא בסדר, ולא הוגן, ולא צודק, ולא מגיע לך".
באיזשהו מקום, זה מונע מהפגיעה לחדור לרבדים עמוקים יותר של הנפש, כי זה מאשר לאדם מחדש את זכויותיו, את חשיבותו, את היותו – הכל לפי העניין._

בעיניי זה חזק חזק חזק !
תובנה חותכת ממש.

************

_אני בת 35 ואמא מעולם לא אמרה לי אני אוהבת אותך.
כל חיי זכיתי ל 5 מחמאות מאמא שלי._

************

_אבל אני מפחדת להשאב לתוך הדרמה של החיים שלי.
מפחדת שאתחיל לרחם על עצמי._
לתפיסתי, יש שלב שבו חייבים לרחם על עצמנו (ועדיף ביסודיות !

) - לפני שאפשר לעבור לשלב הבא.
בניגוד לדעה הרווחת, רחמים עצמיים זה לא בהכרח רע !

************

_אבל אולי.. אולי אולי זה יעזור לי לפתח חמלה קצת כלפי עצמי.
כי הרבה ממה שנפצע בי אז מבפנים משפיע עליי היום._
כן.
זו אחת הסיבות לפתוח את זה - קודם כל לתת הכרה לכאב שאת מרגישה. להפסיק לזלזל בו.
ובנוסף - כדי להבין מה עברת, ומתוך כך לסלוח לעצמך של היום, שלא סתם חוֹוָה את כל הקשיים שחווה - יש סיבה טובה !
אחרי ההבנה הזאת - יהיה אפשר לעבור הלאה כדי לרפא ולהתגבר על הקשיים.

עוד סיבות טובות בעיניי לפתוח את הדברים: הפתיחה של הדברים עוזרת גם להסתכל לכאב בעיניים - שזה מאוד חשוב, ומאפשרת לשלוח חמלה לילדה הקטנה שהייתה שם, ומאפשרת לנו להבין יותר טוב את עצמנו ואת ההתנהלות שלנו היום, וגם מאפשרת לנו לקבל הכרה גם מאנשים אחרים - שזה מאוד מחזק את ההכרה הפנימית.

לכן נראה לי ממש טוב שהתחלת לפתוח...
מחזקת את ידייך להמשיך.

תודה על המילים הטובות.
זה לגמרי לא מובן מאליו !

חלב ודבש,
בעניין ה'איך להגיב כשילד מדבר אליי באופן שלא נעים לי' -
נזכרתי שבעצם את הדבר הכי חשוב לא כתבתי.

העניין הוא, שאצל ההורים שלי, הרגשתי שהם מתנים בכך את האהבה שלהם כלפיי.
שאם לא אנהג כרצונם - אדַחה, אנודה, אקבל עונש, אקבל מכות.

הצורה שבה הגיבו אליי, לא הייתה צורה נקייה של 'זה מפריע לי, בבקשה אל תדברי ככה'.
אלא איוּם: 'אם את מדברת כך, יקרה כך וכך...'

האיום יכול להיות גם ברמה הפיזית - של עונש או מכות, אבל מאחוריו מסתתרת גם הרמה הרגשית - של התחושה שהם מונעים את האהבה באותו רגע.

להרגשתי היו כאן שני דברים:

נלקחה ממני יכולת הבחירה. ברגע שיש איום - כבר אי אפשר באמת לבחור בין טוב לרע. ה'בחירה' היא מתוך פחד. (זה דומה למה שכבר כתבתי)
האהבה הייתה מותנית בכך שאנהג כרצונם.

אם למשל אני לא נוהגת כרצונם - אין מקום לדיאלוג. זה לא שהם יסבירו לי למה זה לא נעים להם, וינסו לשכנע. לא.
הם לא מנסים להסביר ולשכנע.
ברגע שעשיתי או אמרתי משהו שלדעתם אסור לי לעשות כלפיהם - מבחינתם זה הסוף. ו'לכי תחפשי לך בית אחר'. (משפט ששמעתי הרבה בילדות).

(אני לא מדברת על כל מצב בחיים. כי לפחות היום הרבה דברים אני עושה כרצוני.
אבל כך זה היה בעבר בקשר להרבה דברים.
והיום זה קיים עדיין בקשר לדברים שמופנים כלפיהם שלפי תפיסות מסוימות של כבוד וכדומה, לדעתם אסור לי לעשות. ושם האהבה שלהם נגמרת).

הגישה הזאת היא מה שהוביל בשנה שעברה לכך שגירשו אותי מהבית.
משום שבחרתי לא לנהוג כרצונם (לא להתנצל על משהו שלא הרגשתי צורך להתנצל עליו).

לא הייתה אפשרות לדיאלוג.

תודה לאהבת ולכולכן
מזכירות לי ומסבירות כאילו היינו אחיות, מרגש לדעת שעוד מישהו זוכר, כמו שכתבה גם אני1
ואגב, גם אמי מכחישה וצוחקת... מלאת הומור, אומרת אולי לקחת משהו (סמי הזייה?)... את ממציאה
אבי "התנצל" מתישהו במלים: "אבל אני מעריץ אותך! את היית נורא אמיצה! ילד אחר היה מתעקש לחזור, מוצא דרך..."
זה מכוון לזה שלא טרחתי לחזור אחרי שהם זרקו אותי מהבית בגיל 15, אחרי שנים של התעללויות מינוריות, כמו שכינתה אותן אהבת
וגם זה לא מדויק, אלא מכבסת המלים הפרטית שלו, מכיוון שהתקשרתי עוד באותו יום שנזרקתי, לומר להם איפה אני ישנה
והם אמרו שלא מעניין אותם
אחרי זה ניסו להחזיר אותי מדי פעם, כשהיו פיצוצים ביניהם
ושוב סטרו
ושוב זרקו
והלילות שלא היה לי איפה לישון והייתי מעבירה באוטו שלו עד עלות השחר?! הוא לא יודע?! גיב מי א-ברייק
אהבת, כתמיד אני חושבת שאת אמיצה אמיתית ויסודית
תודה לך

כבר שתי נשים כאן כותבות שההורים זרקו אותן מהבית.. ואחת בת 15.. לא ברור. לא נתפס.
כל כך מצער לקרוא בנות

יקרה,
יישר כוח גדול על כל העבודה הגדולה שאת עושה.
כתבת:
_קשה לי לשאת תחושה שכועסים או אפשרות שזה יקרה.
הנה למשל פתחתי פה דף לאחרונה שהתברר כשנוי במחלוקת.
אז אני שמה לב איך אני מרגישה פחד להיכנס ולראות את התגובות שקיבלתי.
שמא יתברר שמישהו כועס עליי. שיגידו שאני 'לא בסדר'._
אני רוצה לומר לך שהחשש מלהרגיש דחוי, לא רצוי, לא מקובל, לא אהוד, לא אהוב, לא חלק מ... משותף לרוב האנשים. גם אני בודקת תגובות - באתר ובמייל- במיוחד אם אני כותבת משהו שיכול להיות שנוי במחלוקת. אני מכירה את זה. מהסיבה הזאת הרבה אנשים לא פועלים באסרטיביות למשל, או נמנעים מלהביע את דעתם, לבקש ממעשנים לידם שיפסיקו לעשן... זה ממש לא רק את.
מנחה שלי, כשניסתה להוביל אותנו למקור הכי עמוק של הפחד הזה, אמרה שזה טמון בילדות, בינקות ממש, בחוסר האונים של תינוק שחושש להינטש. כל כך עמוק.

זה ממש מדהים שכל אחת מאיתנו חשבה כך על השנייה.
מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? על עצמנו? על אנשים בכלל?
אני חושבת (וסליחה אם כבר כתבת את כל זה בעצמך שם במרומי בדף.. איכשהו זה נשמע לי מוכר) ששתיכן יותר רחומות כלפי הזולת מאשר כלפי עצמכן. וגם שהרגילו אותנו -זה תרבותי? - לא להסתכל על הסבל שלנו במלוא המבט, לא לתת לו יותר מדי כבוד ומקום לכאב שלנו, אלא תמיד להקטין אותו, להנמיך את הכאב שלנו. לא להתייחס אליו ביותר מדי רצינות.
ופתאום אני חושבת - אולי זה בגלל שזה קשור להורים שלכן? אולי זה מנגנון הישרדות? כי אם ההורים שלי כאלה רעים, אז הרי לא טוב לי להישאר פה... ואז לאן אני אלך? אולי כדי למנוע את הדיסוננס הזה בין ההיזדקקות להם וההשפלה שאת חווה מהם את משכנעת את עצמך כל הזמן, לא רק בדיעבד, שזה לא כל כך נורא. הנה, הרי אני שורדת יום יום, אז כנראה שזה בעצם די אפשרי אחרי הכל.

ולסיום - מותר לשאול שאלות?
את עובדת עם פסיכולוג או מישהו, או שכל העבודה את עושה בעצמך בהתבוננות עצמית שלך על הכל?
ושאלה קצת חטטנית, תתעלמי אם בא לך - למה את גרה עם ההורים שלך? האם הם נותנים לך את התחושה שאת תלויה בהם ולא תסתדרי לבדך?

אהבת,
בלי להכיר, אני כבר אוהבת אותך.
תודה על האמת ,החיפוש והאומץ.
לילה טוב, לילך

אני שמה לב אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון ששוב אני מרגישה חרא עם עצמי.
ההלקאה העצמית ממשיכה.

אני מרגישה שלא הצלחתי להסביר את מה שרציתי באמת.

ויש קולות שאומרים, שבטח אנשים אחרים יחשבו: 'מה הבעיה שלך? אם להורים שלך לא מתאים משהו - אז תעשי מה שהם אומרים. אם הם רוצים שתכבדי אותם - אז תכבדי אותם. זכותם להגיד לך איך להתנהג. זה הבית שלהם !'

או כמו שאמא שלי הייתה נוהגת לומר: 'בבית שלך תעשי מה שאת רוצה'.

ואני מרגישה מתכווצת מול הקולות האלה.
ויחד עם זה - משהו בהם לא מרגיש לי נכון.

לא לא לא !
לא מקבלים כבוד על ידי זה שדורשים כבוד.
לא מקבלים התנצלות על ידי זה שדורשים התנצלות. ואם כן מצליחים - זו התנצלות אמיתית?!

איך אפשר לקבל כבוד אמיתי, אם כופים את זה?!

ובשום פנים ואופן אסור להתנות אהבה לילד בכך שהוא עושה מה שאתם רוצים.

***********

כשעולה בי ההתפתלות הזאת עם עצמי - שאולי באמת לא הייתי בסדר, ובצדק הענישו או גירשו,
זה דומה למה שכבר כתבתי - שעד היום יש בי מקום שמאמין שאם הייתי 'ילדה רעה' אז היה מגיע לי מכות.

לא.

כמו שבשום פנים ואופן לא לגיטימי להכות - לא משנה מה הילד עושה.

ככה בשום פנים ואופן לא לגיטימי לגרש מהבית - לא משנה מה הילד עושה ! (אפילו נגיד, שלא הייתי צריכה לעשות את מה שעשיתי....)
ובשום פנים ואופן לא לגיטימי להתנות את האהבה אליו, או לחסוך ממנו אהבה - לא משנה מה הוא עושה.*

קשה לכם עם מה שהוא עושה?
תדברו, תלכו לטיפול, תקחו אותו לטיפול, תנקטו בפעולות מסוימות שיקדמו את העניין (לפעמים יש תוצאות טבעיות למעשים, זה הגיוני) - אבל אל תשתמשו באלימות, בגירוש או בחסיכת אהבה.

***********

האם עכשיו כבר שכנעתי את עצמי?
או שאני עדיין פוחדת שיגידו 'את לא היית בסדר, וההורים שלך צדקו במה שעשו'?

אדם שמתכעס מהר, אדם שכשהוא לחוץ הוא מדבר לא יפה, אדם שפועל בצורה של ייצור רגשי אשמה, אדם שלא לוקח מספיק ברצינות את המילה שלו, וכד'.

זה בדיוק בעלי )-: בדיוק הבעל שלי.

עברתי ילדות מאוד דומה לשלך - רק שאצלי היה זה אבא שהרביץ. הרביץ חזק, ובעיקר - השפיל מאוד. אמא צפתה בשקט מהצד וחטפה גם היא. והרבה פעמים אני חטפתי "בגללה", והיא חטפה "בגללי" - "בגלל הבת שלך!"

ועכשיו אני נשואה, כבר כמה שנים
ויש לי ילד קטן בבית
ואני קוראת אותך -
ואני מזהה את מה שאת כותבת בבעלי - מזהה ורועדת מפחד

התחתנתי עם איש שהוא אבא שלי? לבן שלי יהיה אבא כמו שהיה לי???

כל כך כל כך מזדהה, אחת, וכל מי שכתבה על חוויות דומות,
מאוד מצער אותי לקרוא את הסיפורים שלכן.

אני שמה לב, לתגובות מעורבות בתוכי:
מצד אחד יש בי הקלה לשמוע הזדהות.
מצד שני יש בי צער עבורכן. במיוחד שיש דברים שאתן מספרות, שאני מרגישה קשים בהרבה משלי.
מצד שלישי - אני מרגישה שהייתי בת מזל באופן יחסי, כי כשאני קוראת אתכן אני רואה שזה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
מצד רביעי - שוב זה חוזר אצלי למקום הזה, שאולי מה שקרה לי הוא לא מספיק רציני, כי הנה יש כאלה שהרביצו להן בחגורה שזה יותר כואב מנעל בית, ויש כאלה שגירשו אותן מהבית בגיל 15 ואותי לא גירשו בגיל כזה מוקדם (רק איימו) וכו'.

************

בנוסף, שמתי לב למשהו שאני מרגישה:

כשאני כותבת למישהו אחר - יותר קל לי להיות נחרצת בכך שמותר לו לספר את הכאב שלו.
בקשר לעצמי - זה תמיד לא ממש ברור.

כשאני כותבת למישהו אחר - פתאום אני כותבת במין ביטחון ונחרצות כזאת. כאילו מתוך חוזק.
כשאני כותבת על עצמי אני מרגישה הרבה פחות חזקה.

אז פתאום נדמה לי שאני לא ממש אותנטית כשאני מגיבה לאחרים שעברו דברים קשים.
לא בגלל אי הנכונות של הדברים שאני אומרת, אלא בגלל המקום שממנו אני באה.

נדמה לי שלמרות כל מה שאני כותבת בבלוג הזה, יש בי חלק שחשוב לו לשדר שאני עדיין חזקה.
אני לא מרשה לעצמי להראות את המקום החלש באמת.

אני תוהה אם בכלל נכון לי כרגע לבוא ממקום 'טיפולי' כשאני בעצמי עדיין מעבדת דברים.
מה אני כבר יודעת?

ולמה אני צריכה להיות חזקה?

מצד שני, יכול להיות שהתייחסות לדברים שאחרים עברו - עוזרת לי לראות יותר בבירור את שלי.
ואם אני מחזקת מישהו אחר - אני מתחזקת.

לא יודעת.
רוצה להיות אותנטית. לא רוצה לנסות להיראות חזקה.

************

אני נזכרת במשהו מצמרר שקראתי פעם בספר או חוברת של זכויות בעלי חיים.

היו מתוארים שם כלבלבים במעבדת ניסויים, שעברו ניסויים מזוויעים.
היה מתואר שם איך כלבלב אחד פצוע וסובל גרר את עצמו אל כלבלב אחר כדי ללקק ולנחם אותו.
הכותב התרשם מאוד מגילויי האמפתיה האלה של הכלבלבים בינם לבין עצמם, גם בתוך התופת.

***********

'אחוות הדפוקים'.

משהו בזה הופך לי את הבטן. קשה לי עם זה מאוד.

אני רוצה לצעוק:
'אבל אני לא שייכת אליכם.
אני לא עברתי התעללות !
אצלי זה היה מינורי.
אני לא משלכם.
למה אתם 'מספחים' אותי?!' |

שרק לא יחשבו כאן שאני כזאת מין מסכנה....

לא, לא. אנשים כותבים כאן דברים קשים. מפחידים.
אני לא רוצה להפחיד.
אנשים לא ייכנסו.

מצד שני - אם לא קרה לי כלום, על מה אני מבקשת אמפתיה?

כן, כן קרה לי. אבל לא עד כדי כך.
אני לא מסכנה כזאת.
אני לא שייכת 'אליהם'....

אני מסכנה, אבל רק קצת.
תרחמו עליי, אבל לא מלמעלה.
תזדעזעו, אבל אל תפחדו.

כל החיבור הזה לכל המסכנוּת של העולם - הופך לי את המעיים. |
הופך לי ממש.

איפה אני בתוך כל זה?!

כמובן שבמה שכתבתי עכשיו לא הייתה כוונתי לומר שאני לא רוצה שאחרים ישתפו.
ממש לא.

אני פשוט מתבוננת על רגשות שעולים בי כשאני קוראת את מה שנכתב.

אז בבקשה, שאף אחד לא ייקח את זה באופן אישי.
אנא תמשיכו לשתף...

אני רוצה לצעוק: 'אבל אני לא שייכת אליכם, אני לא עברתי התעללות ! אצלי זה היה מינורי, אני לא משלכם.

מאד מזכיר לי אותי, ואת ההבנה הזו שבאה לי רק בגיל מאוחר עם התקף פסיכוטי של אימי. התקף שבדיעבד ממש לא היה הראשון, אבל זה היה הראשון שהייתי בגיל שבו יכולתי להבין שהיא במצב פסיכוטי, ולנתח לאור הבנה זו את העבר. כמובן שגם לי יש קשיים עצומים לבקר את הורי או להגיד שמשהו לא היה בסדר, שהיה פחות ממושלם.

קושי שנובע מחינוך שהדבר החשוב ביותר הוא "כבד את אביך ואת אימך" ולכן אסור לבקר אותם, וגם כי חלק מהמחלה של אימי היה לחנך אותנו שאנחנו טובים יותר מאחרים והיא טבעה בנו את התחושה שעלינו לתת לאחרים ולעזור, ולא לשים את עצמנו במרכז. [אני קוראת לזה חלק מהמחלה כי מדובר בניתוק רציני מאד מהמציאות, אין להורי כסף, אף פעם לא היה, כואב להגיד אבל היום היא אישה שביתה על סף עיקול וללא כסף לפת לחם]

ולמרות שתמיד היינו במקום מאד נמוך יחסית, והתגובה לכל רצון [אפילו קורנפלקס בסופר או בגד] היה כעס ותחושה שאנחנו רוצות יותר מדי ושאין, ויחד עם זאת עודדו אותנו לתת ולתת [במיוחד זכורה לי עד היום שחברה,לא טובה במיוחד,שגדלה בשכונה לא הכי טובה, אמרה שאין לה כסף לסרט ואימי ממש הפצירה בי שהיא תשלם עבורה, כי ילד לא צריך לסבול בגלל כסף. כמה שנים אח"כ הם עברו לשכונה טובה יותר משלנו, זה היה ממש הלם עבורי, רק אז הבנתי עד כמה מובנה בי המקום של העליונות. מאד קשה לי ההבנה שלמרות שעל פניו חינכו אותנו לערכים 'טובים' [עזרה הדדית וסולידריות ודאגה לאחר] זה בא ממקום רע, מקום של מחלה וניתוק, מקום שיכול לראות באדם האחר רק את החלש [ובך רק את החזק] ולכן מעולם לא היו לי חברים 'חזקים', רק אנשים משכונות מצוקה, ועד היום אני מאויימת מאנשים חזקים באמת [ומעריצה אותם בו זמנית אבל ברור לי שאני לא כזו]

דוגמא נוספת, היא שכל הזמן עודדו אותנו לחשוב כמה גרועה ונחשלת השכונה ההיא, עד שגדלתי ובאמת הסתובבתי בה וראיתי שממש לא, הנשים שם יותר
מטופחות ויותר חיות מאמא שלי [שהיתה דכאונית ומסתגרת כל חייה], הלם גדול יותר עבורי הוא ההבנה שגם שם, אפילו שם, אני לא אוכל לגור/ לקנות בית.
מה שאני מנסה לומר, זה שחייתי בניתוק גמור מהצד החלש שבי ורק ברחמים ועזרה לאחרים, וזה השאיר בי גם הרבה שטחים מתים, שאני לא באמת יודעת מי אני, שכל מה שאני רוצה זה לעזור לאחרים/ לתקן את העולם. הצד הזה שבו אתה מוצא את עצמך בתחתית הוא עבורי מתנה גדולה, פעם ראשונה שאין לי למי לעזור, פעם ראשונה אני זו שצריכה הכי הרבה עזרה [עכשיו אני צריכה רק ללמוד לקבל אותה]

ואאו פתאום יצא ממש הרבה, ועמוס, מקווה שבאיזה שהיא נקודה זה גם רלוונטי לך, ומתחבר אליך

עוד משהו שנאמר לי הרבה זה : את לא יכולה להסתדר לבד?! כשזה נאמר לי לאחרונה וממש ללא שום סיבה [זו היתה בקשה סתמית שהיה אפשר לענות עליה בכן בקלילות] זה הדליק אצלי פשוט בערה,כי הקלות שבה היה אפשר להגיד כן [ולעשות לי את היום] ובמקום זה הוא בא בטענה/ האשמה העירה את כל הפעמים [מאות? אלפים?] שבהם שמעתי שאני צריכה 'להסתדר לבד' , לא בגיל שלושים אלא בגיל ארבע ובגיל חמש, וגם בגיל עשרה/ עשרים שהיה ברור שאני 'מסתדרת לבד' ולכן פשוט חייתי בניתוק ובבדידות ובעליבות העיקר שלבד, לא מתלוננת ולא מבקשת כלום מאיש

כי כן, בגיל שלושים כנאמר לך למה את לא מסתדרת לבד זה מרגיש פתאטי ועלוב, ויחד עם זאת הבנתי שכל אבל כל החוליים שלי בחיים האלה נובעים מזה שאני רק רוצה להסתדר לבד, אני לא סומכת על איש, לא יכולה לסבול קירבה, פחד גדול מאנשים ורק רצון 'להסתדר לבד'. אף אחד, אבל אף אחד לא יכול לגדול/להסתדר לבד, אפילו לא עציץ.

מה שלימד אותי שהשריטות עמוקות עד מאד, וכי הרבה פעמים מה שנראה כמו הפיתרון [להסתדר לבד/ להיות חזק] זו בעצם המחלה, ומה שנדמה לי כמו תו האופי האמיתי והיחידי שלי [עצמאות ואינדבידואליות] הוא בעצם תגובה לסביבה מאד אדישה ולא קשובה שהיא אפשר לסמוך עליה.

אהבת, הכתיבה שלך פשוט משחררת ופותחת בי דברים, זה הכל לעת עתה, מקווה שזה בסדר שכתבתי כאן @}

פלוני אלמונית, היה לי מאוד עצוב לקרוא מה שכתבת כאן.
ונראה לי שהגעת להבנות חזקות לגבי הורייך ולגבי עצמך, שעוזרות לך לראות את המצב לאשורו.

טוב מאוד שאת פותחת !

***********

בבקשה תסלחו לי אם אני לא מגיבה ארוכות על השיתופים שלכם.

למרות שאני רוצה שתשתפו - לפעמים קשה לי רגשית להגיב.
במיוחד כשאני בשוונג של לכתוב את ה'סיפור שלי'.*

והמחכימון שיצא לי בדיוק: 'כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי'.

***********

אז בבקשה, *תשתפו בכל מה שעולה לכם. זה חשוב, וזה נראה לי מקום טוב כאן. במיוחד שיש כאן הרבה עיניים, ולבבות אוהדים.
אבל הייתי רוצה לא להרגיש חייבת לענות בפרוטרוט, רק מעצם זה שאני 'בעלת' הבלוג.*

אהבת,
מזדהה...
חוזרת לעצמנו על המנטרה (שממש לא הפנמתי לחלוטין עדיין בעצמי): אנחנו לא הסיפור שלנו.
לי מאוד עוזרת ההבנה (שוב, הבנה נבנית, אני ממש לא בסוף הדרך) שיש בי דמויות שונות, ואז זה מאוד הגיוני שיש חלק דפוק ופגום, וחלק ששונא אותו, אבל גם חלק חזק מאוד, שדוקא כל הדרך שעברנו נותנת לו חוכמה, כוח ומשאבים. והחוכמה (שוב: כך נראה לי שאני צריכה ללמוד , לא כך אני יודעת) היא איך לא להלחם בהם. לקבל אותם כמו שהם, אבל לדעת שהם רק חלק מאיתנו, מין ילדים קריזיונרים, אבל לא שולטים בנו.

אני מבינה גם שאולי משהו שקצת קשה לי - זו מין הרגשה שהבלוג הולך למקומות אחרים ממה שהתכוונתי.
(לא שזה לא בסדר, אני רק משקפת רגשות)

דווקא לא התכוונתי לשים כלכך הרבה דגש על האלימות הפיזית.
כי, למרות שהיא מאוד פגעה בי, אני חושבת שהיא לא הייתה עיקר הפגיעה.

וברור שאנשים נוטים להזדעזע יותר מאלימות פיזית.
אז קל לקחת את הדף לשם.

אבל כן הייתי רוצה מעבר לזה - להמשיך להעמיק לתוך הדברים שקרו אצלי, ולא להישאר רק ברובד של הדברים ה'מזעזעים' למבט מן החוץ.

אמנם הרגשתי צורך לכתוב על האלימות הפיזית די בהתחלה - כדי שתהיה לי 'הצדקה' להחזיק בלוג כזה.

כדי שתהיה לי לגיטימציה בסיסית לכאב.

אבל לא באמת זה העיקר.
ולא הייתי רוצה להרגיש זקוקה לזה כדי לקבל הבנה ואמפתיה.*

***********

בנוסף - כן חשוב לי לכתוב גם מתוך הבנה לצד של ההורים שלי.
כן חשוב לי לכתוב מתוך הסתכלות מאיפה זה הגיע אצלם.

אני לא מנסה לתאר אכזריות פרופר.
לדעתי, זה ממש לא מה שהיה שם.

אז קשה לי לתת לדף כיוון של 'אכזריות ההורים כלפי הילדים'.

ויכול להיות באמת שיש הורים שהיו רק אכזריים.
ואז זה נורא הרבה יותר. ואני לא יודעת מה להגיד על זה.
ואולי במקרה כזה באמת אין לי זכות.

אבל אני כן רציתי לראות ולהראות את הדברים שאני עצמי עברתי מכל מיני זוויות.

**********

עוד דבר:

אנשים כל הזמן מדברים 'התעללות, התעללות'.

אני לא חושבת שהמילה 'התעללות' נכונה לגביי.
לפחות לא באופן גורף.

ההורים שלי לא היו הורים מתעללים.

הם היו הורים חלשים, הם היו הורים דפוקים, שרוטים, לא מבינים, פוגעים.

אבל הם לא היו מתעללים.*

במילה 'התעללות' אני מזהה כוונת זדון. רוע. אכזריות.
להורים שלי לא הייתה כוונת זדון, לא רוע ולא אכזריות.

הם לא היכו כדי להכאיב לי.
הם לא התייחסו אליי כפי שהתייחסו כדי להרע לי.

אלא - או שלא שלטו בעצמם, או שחשבו שככה הם מחנכים אותי.

לכן, יש הרבה ביטויים שאני מתחברת אליהם.
אבל לא מתחברת לביטוי 'התעללות'.

********

עד עכשיו חשבתי שאני אומרת את זה כדי לקבל חיזוקים 'מה את מדברת, בטח שזאת הייתה התעללות מה שחווית'.

אבל אני כבר לא כלכך בטוחה.

אני כן רוצה לקבל חיזוקים שמה שחוויתי היה נורא. את זה אני באמ-ת צריכה ! זה משהו שכנראה לא מספיק ברור לי.
אבל אין לי צורך שישכנעו אותי שההורים שלי היו הורים מתעללים או רעים. כי זה לא נכון.

ושוב, אם זה לא היה ברור -

למרות שאני כותבת כאן לאיזה כיוון אני עצמי רוצה לקחת את הדף -

כל אחד מוזמן לכתוב את מה שהוא מרגיש צורך לכתוב.

זה לא בהכרח חייב ללכת איך שהיה נדמה לי.*

מה שכן חשוב לי, זה שלא ארגיש איזו אחריות או מחויבות כלפי מי שמשתף כאן.
כי זה משהו שאני נוטה להרגיש. (ולו מעצם זה שמתארחים ב'בית' שלי)

חוזרת לעצמנו על המנטרה (שממש לא הפנמתי לחלוטין עדיין בעצמי): אנחנו לא הסיפור שלנו.

שחף, אני יודעת את זה גם אני ברמת הרעיון.
אבל כרגע אני בוחרת לשים את זה בצד.

כאן אני כן רוצה להיות הסיפור שלי.
לגמרי !

כדי לשחרר את זה - נראה לי חשוב לספר את זה דווקא מבפנים, מהזדהות עם הילדה הקטנה, מלהבין מה היא עברה ומה היא הרגישה - ולא מבחוץ.

דווקא בגלל שהרגשתי הרבה פעמים שהתובנות הרוחניות מקטינות את מה שעברתי.
ושוב זה מגיע למקום הזה של 'אין לך זכות לסבול' - כי 'זו את שבחרת מה להרגיש בסיטואציה, זו את שבוחרת איזה סיפור לספר, זו את שבחרת את ההורים האלה' וכו' וכו', 'אין לך זכות להתלונן, כי כל הדברים האלה נועדו להתפתחותך - אז מה את מחפשת להתלונן במקום להתפתח, ועוד רוצה לקבל על זה אישורים?'

אז במקרה הזה, התובנות הרוחניות לאו דווקא משרתות אותי.

אני מעדיפה קודם לספר את הסיפור כפי שהוא חי בתוכי. עם מלוא מלוא מלוא הלגיטימציה - לרגש ולכאב כפי שהוא.

ורק אחר כך לעבור לשלבים הבאים.*

(כמובן שיכול להיות שאת חווה את זה הפוך. כל אחת מאיתנו עם מה שהיא זקוקה לו, וזה בסדר גמור)

אני מעדיפה קודם לספר את הסיפור כפי שהוא חי בתוכי. עם מלוא מלוא מלוא הלגיטימציה - לרגש ולכאב כפי שהוא.
טוב מאד. זה בדיוק מה שהתכוונתי לכתוב לך אחרי שקראתי אותך לפני כמה שעות, ולא ידעתי בדיוק איך לנסח את זה. וניסחת את זה נפלא ומדויק.
כל כך חשוב לתת מקום להכל, לספר את הכל בדיוק כמו שחווית את זה, בדיוק כמו שאת צריכה לבטא את זה עכשיו. בלי להתנצל, בלי לייפות, לפעמים אפילו בלי לנסות להבין, פשוט לשחרר את זה החוצה.... ולתת מקום לכל מה שעולה בדרך - כל הרגשות שמתלווים, כל התגובות שעולות - הכל שייך וקשור ולגיטימי וחלק מהתהליך. גם הדברים שמאד קשה להרגיש, אולי אפילו במיוחד הם.

אני חושבת גם שיש נקודה מאד מבלבלת (שאני ממש מזדהה איתה) - זה שאת מצליחה לראות את המגבלות של ההורים שלך ואת החולשה שהולידה את הפגיעה שלהם בך, זה מצד אחד נפלא. ומצד שני, אני חושבת שלפעמים קשה להבנה הזאת להתקיים בו זמנית עם ההבנה האמיתית שפגעו בך פגיעה אמיתית וקשה ועמוקה. מותר לכעוס על מה שנעשה לך, מותר וחשוב לכאוב את זה, ואפשר לכעוס גם בלי להרגיש שהם היו הורים מתעללים. הדברים באמת יכולים לחיות ביחד.....

לא יודעת אם אני מצליחה להיות ברורה. אוהבת אותך מאד.

אני כל הזמן אומרת 'הפעם בלי להתבייש' -
ואני מתביישת ומתביישת ומתביישת.

בכל צעד שאני עושה - אני מרגישה ראויה לביקורת. 'לא בסדר'. 'עקומה'.

אם אחרי שכתבתי אני מרפרשת את מה חדש ורואה שלא כתבו לי כלום -
מיד שוב מכה בי תחושת הבושה, ואני מתחילה להתחרט על מה שכתבתי.

ואם מישהו אחד כתב לי - אני מרגישה הקלה.
ואז שוב אין תגובות נוספות - שוב בושה.

כמעט כל פעם אחרי שאני כותבת, אני מרגישה רצון לברוח, ולהחביא את עצמי מתחת לשטיח או משהו.

טוב, שבת שלום.

_אנשים כל הזמן מדברים 'התעללות, התעללות'.

אני לא חושבת שהמילה 'התעללות' נכונה לגביי.
לפחות לא באופן גורף._
???
לא פתחת את הדף עם המושג "התעללות מינורית"?
מה רק אם מתכוונים להרע זאת התעללות? וגורמים לילדה חסרת ישע סבל עז בלי להתכוון, אבל אז רואים שהיא סובלת וחוזרים על זה השכם והערב, זאת לא התעללות?
אפילו בדור של ההורים שלנו ידעו למשל שמכות זה התעללות. אבא שלי היה די מגעיל וקשוח. אבל אפילו הוא ידע שלא מכים ילדים. אז גם אמא ואבא שלך ידעו את זה. לא היו צריכים להיות מורכבים פסיכולוגית או משכילים בשביל לדעת את זה. אז אם אמא שלך עשתה את זה באופן חוזר ונשנה--היא ה-ת-ע-ל-ל-ה בך.
יש אנשים חלשי אופי ומוכים בעצמם שלא מרימים יד על מישהו צעיר מהם.
זה קצת מרגיז מה שאת כותבת. אני יודעת שאת רוצה רק תמיכה. אבל פתאום זה נשמע לי מאוד מעייף.
זאת התעללות.
נו. באמת.

מבינה אותך מאוד.

אהבת עולם, אני חושבת שאת צודקת ברצון שלך להיות הסיפור שלך הפעם, ולפחות לאיזשהו פרק של חוויה.
הרבה פעמים כשיש מנגנון פנימי של חוסר לגיטימציה- לכאוב, להרגיש, לתת מקום, אז הוא יכול לבוא גם בתחפושת של תובנה רוחנית- ההורים שלי עשו כמיטב יכולתם, גם הם באו ממקומות קשים, אני בחרתי אותם, ולכן אני צריכה להתגבר ולסלוח כבר.
ולמעשה, החלק בתוכינו ש"ממהר" לסלוח, הוא אותו חלק שפשוט פוחד להרגיש.
רציתי גם לומר שהלגיטימציה להרגיש את מה שאנחנו מרגישים, ולא להתבייש, לא נובעת מהחוויות עצמן, גדולות או קטנות, טובות או רעות, פשוט מתוקף הלגיטימציה שאנחנו נותנים לעצמינו. ככה. בלי קשר לכלום. לחלק זה קל יותר, כי היה להם מודל לאישור ולגיטימציה, וחלק צריכים להמציא את זה מתישהו. איכשהו. לגיטימציה בלתי תלויה להרגיש. בהצלחה.
לילה טוב.

למעשה, החלק בתוכינו ש"ממהר" לסלוח, הוא אותו חלק שפשוט פוחד להרגיש
דפחה דש, המשפט הזה שלך מהדהד לי עמוק בפנים. גם גריינתי, אני מקווה שזה בסדר.
המקומות שהמשפט הזה לוקח אותי אליהם קשורים הרבה יותר ל פוסט טראומה קיבוצית אז אלך ואכתוב שם את הזוית שלי.

בינתיים - אהבת עולם - "הם לא התכוונו להתעלל" - סליחה, אבל זה ממש לא פותר אותם מאחריות ומאשמה - כן, כן, אשמה, אותה מילה מוקצה-כמעט במקומותינו (כך נדמה לי) אבל לדעתי האישית מתאימה כאן, לגמרי. כי בהטלת האשמה (להבדיל מהטלת האחריות) יש לטעמי את אלמנט הכעס. ולפעמים, זה נכון לכעוס. צריך לכעוס. להרגיש את הכעס עד הסוף. אל תסלחי מהר מדי. אל תפחדי להרגיש.

אהבת עולם וכולכן (תמיד שואלת את עצמי בדפים כאלה איפה הגברים ואיך הם היו מספרים סיפור דומה), תודה גם ממני וחיבוקים.

החזרתן אותי אחורה בבום מטלטל וכמה שזה קשה זה גם כל כך טוב וחשוב עבורי כי דיי התנתקתי מהילדה שהיתה בי ונראה שהיא שמחה שהגעתי לבקר אותה, מגיע לה.
אני היום בת 35, נשואה ואמא לילדה. מאושרת.
גם אמא שלי הייתה מורה. אותם משפטים, אותו פחד שלי ושל אחותי כשהלכה לישון בצהריים והופיעה פתאום עם חלוק ועיניים רושפות כי הילדות הרעות לא שיחקו בשקט.. מכות לעיתים רחוקות אבל סטירות קלילות, צביטות מעליבות.. אותו כאב.
הייתי בטיפולים מכל הסוגים, סלחתי לאמא (ולאבא הפסיבי- זה לא פחות גרוע..), עמדתי מולם ודברתי על כל מה שהיה (ברור שהיו הכחשות גורפות אבל לפחות הוצאתי מולם), עברתי המון תהליכים חשובים והיום, כאמור, שלמה, מאושרת.
אבל הדף מעלה אצלי כל כך הרבה תהיות דומות לשלכן:
אם היום כל כך טוב לי ואני חשה שאני אדם בריא, חברותי, אוהב, אמא טובה- אז אולי באמת הגזמתי עם מה שהיה?
איך זה שההורים שלי היום מתפקדים כסבא וסבתא מושלמים? (אולי באמת הגזמתי עם מה שהיה?)
איך נותנים לילדה העצובה מפעם לחיות בתוכי מדי פעם בלי להרגיש נודניקית, כפויית טובה וש- אולי באמת הגזמתי עם מה שהיה?

ההורים שלי היום באמת מקסימים... לא קל.. (-;
ובעלי האהוב, למרות שסיפרתי לו הכל והוא טוען שהוא מבין ואפילו רואה עליהם שאריות מזה, חבר שלהם ומעריך אותם וגם זה- קשה אבל טוב.

ומשהו שכן עוזר לי להגיד לעצמי, בדומה למה שכתבה שחף אהובי , זה שיש בנו המון רגשות אבל זה לא מה שאנחנו כהגדרה.
כל כך קל לנו לייחס לעצמנו תכונות מוחלטות, טובות ורעות (יותר קל כמובן להאמין ולהתקבע על הרעות): אני פחדנית, מכוערת, חלשה..
אהבת, כרגע את מרגישה כל מיני דברים, מוציאה אותם בכנות וזה נהדר,
אך יש לך נטייה (עוקבת אחרייך באהבה כבר הרבה זמן) לשים על עצמך תוויות ענקיות שאינן נכונות.
את לפעמים מפחדת, לפעמים אמיצה, לפעמים חלשה ולפעמים חזקה, לפעמים נפגעת לפעמים פוגעת,
את לא בן אדם כזה את פשוט בן אדם! את מקסימה ואנושית והייחוד שלך הוא בתכונות פחות שיפוטיות אלא בכל מיני דברים המאפיינים אותך באופן שההגדרות אינן יפות להן.

@}

תמיד שואלת את עצמי בדפים כאלה איפה הגברים ואיך הם היו מספרים סיפור דומה)
גמאני, זו הרי לא תופעה מגדרית, לאן הולך הכאב שלהם?
אהבת אהובה,
את מקסימה אותי בקשב המתמיד שלך לאמת שלך,
וזה גם נראה לי לגיטימי שתשתמשי הדף הזה כמו ביומן, שדפיו רק סופגים ודמותו ניטרלית לחלוטין אם כי מכילה ללא גבול,
אפשר לכתוב ביומן הכל גם בליל מילים בזרם תודעה בלתי מבוקר, גם גימגומי מילים לא סדורים , אני כל הזמן נכנסת וקוראת אותך, נראה לי שלסיפור שלי אקצה דף נפרד כשיהיה לי אומץ וצורך ודחף ויכולת וכשרון כמו שיש לך.
(אני מסוגלת לכך בתקופות מסוימות)
הלוואי והיה כאן אייקון שהיה נותן לך הרגשה שאני מביטה בך בגובה העיניים,ומחבקת לא מלמעלה,( החיבוק כאן קצת רוכן מלמעלה)
אז חיבוק כזה ממני

אהבת עולם יקרה, אני קוראת את הדף שלך מתחילתו, ואני מודה לך עליו.

_הם היו הורים חלשים, הם היו הורים דפוקים, שרוטים, לא מבינים, פוגעים.
אבל הם לא היו מתעללים.
במילה 'התעללות' אני מזהה כוונת זדון. רוע. אכזריות._
בבודהיזם, המקור של חלק גדול מהרוע הוא בבורות - בורות עצמית, שאנחנו לא מודעים לעצמנו, לרגשות שלנו, לכוונות שלנו. לכן זו יכולה להיות התעללות גם אם הכוונה לא היתה רוע טהור וסדיסטי.
או שלא שלטו בעצמם, או שחשבו שככה הם מחנכים אותי.
אם הם היו מכים אותך מתוך אהבה, במחשבה כנה שזה לטובתך, את ככל הנראה לא היית מרגישה שזו התעללות. וחוסר שליטה עצמית הוא סוג של רוע. ואני אומרת את זה אף על פי שגם אני חוטאת לפעמים בחוסר שליטה עצמית.

וואו, כלכך הרבה דברים חכמים כתבתם.
ואני כלכך כלכך רוצה להגיב על הרבה דברים.
ואני מתקשה להספיק הכול.
מה גם שעוד מתחילת הבלוג נשארו שאלות פתוחות שרציתי לענות עליהן - לא כי חייבת, אלא כי היה לי חשוב לענות.
ובינתיים, המון דברים שרציתי להמשיך ולספר מְחַכִּים ומחכים.
והרי יש עוד כלכך הרבה מה לספר...

אז במה להתחיל? במה להמשיך?

בכל מקרה, תודה גדולה, והוקרה עמוקה לכולכם.

טוב, נראה לי שאכתוב עכשיו דווקא משהו שבכלל לא תכננתי...

כבר כמה פעמים כתבתי שכמעט על כל מה שאני כותבת, יש בי קולות ביקורתיים כלפי עצמי.
אז החלטתי עכשיו לשים על זה לרגע את הזרקור, ולראות איך זה קורה.

אז הנה, אני אצטט שוב את הקטע הנ"ל שכתבתי, ולצד כל משפט רלוונטי אכתוב בסוגריים מרובעים את קולות הגינוי שמקשקשים לי בראש ומעיקים עליי תוך כדי כתיבה.
אני רק חייבת לציין שחלק גדול מהאמירות לא אני המצאתי בעצמי, אלא שאמרו לי דברים כאלה הרבה פעמים, וזה ממשיך ללכת איתי מאז. (מעניין שאת הרוב שמעתי דווקא בבגרות. והרבה פעמים זה בא מאנשים 'רוחניים', שהאמירות ה'רוחניות' שלהם כנראה רק דיכאו אותי.) (אבל מתארת לעצמי שמה שמהווה מצע לכל זה - זה כן האמירות ששמעתי בילדות).
אני פשוט הפנמתי ועכשיו עושה ת'עבודה לבד

. אני 'מַפְנימנית' מאוד מוצלחת.

אז הנה הקטע עם 'הערות הבמאי':

וואו, כלכך הרבה דברים חכמים כתבתם.
["כן? אז למה את לא מתייחסת לכל הודעה בנפרד? את חושבת שאנשים לא רוצים שתגיבי אליהם באופן אישי? את חושבת שזה נעים? שבן אדם משקיע כלכך הרבה בהודעה - ובסוף את עונה רק מין משהו כללי כזה? את חושבת שאם תכתבי כזה משפט כמו 'איזה דברים חכמים כתבתם' אז זה יספק את מי שכתב לך?"]

ואני כלכך כלכך רוצה להגיב על הרבה דברים.
["למה את צריכה כל הזמן 'להגיב'? כל הזמן את בתגובה. את לא יכולה פשוט להקשיב בלי להרגיש צורך להגיב? על כל דבר יש לך מה לענות? את חושבת שעל כל דבר צריך לענות? ואם יש משהו שהם אומרים והם צודקים? בכל זאת תמיד יש לך תשובה. תמיד תגובת נגד. תמיד התנגדות. תמיד הסברים והתנצלויות. את לא יכולה רק לקרוא ולתת לזה לחלחל? לא, תמיד חייבת 'להגיב' ! איזה אוטומט את. איזה לא רוחנית..."]

ואני מתקשה להספיק הכול.
["מי אמר שחייבים להספיק הכול? תמיד את רוצה הכול הכול הכול. תמיד במירוץ נגד הזמן, נגד החיים. מה שתספיקי - זה בדיוק מה שצריך להיות. לא יותר מזה. את לא קולטת? 'להספיק', 'להספיק', אחרי מה את רצה כל הזמן? זה כלכך לא רוחני לחיות ככה..."]

מה גם שעוד מתחילת הבלוג נשארו שאלות פתוחות שרציתי לענות עליהן - לא כי חייבת, אלא כי היה לי חשוב לענות.
["בטח שלא 'כי חייבת'! הרי ברור שאת מרגישה חייבת לענות לכולם. את תמיד מרגישה חייבת. שלא יתבאסו עלייך. שלא ייעלבו. שלא יפסיקו לכתוב לך. מה את דופקת חשבון כל הזמן? תתחילי לחיות !"]

ובינתיים, המון דברים שרציתי להמשיך ולספר מְחַכִּים ומחכים.
["נו, אז לְמה את מחכה, לעזאזל? מה את חייבת למישהו?"]

והרי יש עוד כלכך הרבה מה לספר...
["כרגיל. את הרי אף פעם לא גומרת עם הסיפורים שלך..."]

אז במה להתחיל? במה להמשיך?
["מבולבלת. כל הזמן משדרת בלבול ובלבול, 'לא יודעת' ולא החלטית. למי יש כוח לכל הבלבול הזה?"]

בכל מקרה, תודה גדולה, והוקרה עמוקה לכולכם.
["כן, מנסה לצאת יפה מהעניין. 'למרוח' אותם. התפתלת עם עצמך שעה, בסוף את חושבת שעם חיוך ו'תודה' תרכשי את החיבה אלייך בחזרה?"]

************

כן, כן.

זו דוגמא אמיתית ועצובה לסב-טקסט של כל (טוב, רוב) מה שאני כותבת. (או אומרת. או עושה).

פלא שתקשורת עם אנשים לוקחת לי כלכך הרבה אנרגיה?*

כמובן שרציתי לכתוב עוד הרבה דברים אחרים.
אבל נראה לי להשאיר את זה ככה בינתיים, כי מה שהביא את עצמו לידי ביטוי בפוסט הנ"ל משחק תפקיד עצום בחיים שלי.
וכדאי לרגע לעצור על זה.

הקולות האלה לא מייצגים בשבילי ביקורת של אדם אחד, אלא של הרבה אנשים.

יש כאילו האנשים ה'רוחניים' שאומרים דברים כמו 'לא חייבים להגיב על כל דבר, אפשר רק להקשיב', או 'את לא חייבת להספיק הכול. מה שצריך לקרות יקרה'.
ויש כאלה שסתם אין להם סבלנות אליי 'למי יש כוח לכל הסיפורים שלך'.
ויש את אלה הנעלבים 'למה את לא עונה לי באופן אישי, אחרי שכלכך השקעתי? מה, ואולי לא מצא חן בעינייך מה שכתבתי?'
ויש כאלה ויש כאלה ויש כאלה.

כמובן שאלה לא אנשים שמדברים כרגע באמת.
אלה לקט קולות של אנשים שכן דיברו אליי מתישהו, (אולי אפילו לא אליי, אלא למישהו אחר באוזניי?) - ואני אספתי את כולם, וכולם עכשיו הולכים איתי לכל מקום, ואין לי שקט מהם.

וכל פעם אחד מהם קופץ - ה'רוחני' או ה'חסר סבלנות' או ה'יוצא פולניה' או זה ש'סתם לא סובל אותי' וכו' וכו'.
והם באים במעורבב, מתערבים, מלקים, מגַנים... והם עושים בי שמות.

והכי הכי - הם כל הזמן מאיימים עליי שתכף תכף תכף מישהו מבחוץ באמת יגיד לי את הדברים האלה.
הם כאילו בעצם מנסים להכין אותי.
אולי בעצם יש להם בכלל כוונות טובות.
הם מנסים לעזור לי להקדים תרופה למכה.

ומרוב שהם מנסים להקדים תרופה למכה - הם מכים ומכים ומכים ומכים.

ואם מישהו מבחוץ באמת הולך להגיד עליי דברים כאלה - כמה זה כבר יכול להיות גרוע יותר ממה שאני ממילא שומעת...

************

אז כמה אומץ צריך כדי להמשיך לכתוב ולדבר למרות כל הקולות המְשַתקים האלה?

יש כאילו האנשים ה'רוחניים' שאומרים דברים כמו 'לא חייבים להגיב על כל דבר, אפשר רק להקשיב', או 'את לא חייבת להספיק הכול. מה שצריך לקרות יקרה'.
לא יודעת לגבי המשפטים האחרים, אבל זה לא נשמע כמו ביקורת אלא כמין הרגעה שכזו.
הייתי פעם במקום הזה, של הקולות והפחדים.
יצאתי ממנו, אבל אני לא מצליחה להיזכר איך.... כנראה שזה היה תהליך. גם עכשיו הקולות עולים, אבל לעיתים רחוקות והם יותר ענייניים, וכבר לא מענים.

אבל זה לא נשמע כמו ביקורת אלא כמין הרגעה שכזו.
מאוד לא מרגיע.
שיפוטי ומרגיז מרגיז.

אהבתוש
יש לי כמה דברים להגיד

לכי תראי את סימה, ממש ממש תתאים לך נראה לי, או שצרי איתי קשר ולאט לאט נקלף את השכבות
הדף הזה מרתק באיך שאת מציירת בפנינו באופן מאד מאד מוחשי את מה שכולנו חווים. יותר או פחות, תלוי בנסיבות חייך - חינוך הורים מורים סביבה, ובתקופות, יש יותר שיפוטיות ויש פחות
א-ה-ב-ה, נכון שהאהבה היחידה שתחזיק מעמד לנצח היא אהבה מלאה אמיתית לעצמנו, שזה בסופו של דבר לא עצמנו הקטן והאומלל כמו שאנחנו חושבים שאנחנו (אבל תמיד יודעים בפנים שלא), אבל אבל אבל, אהבה לבן זוג, ילדיך, וכן הלאה במעגלים בחייך, יכולים מאד מאד לעזור ולזרז את התהליך.
יש דרך להתמודד עם הקולות, באמת שיש דרך. את מאד ערה! ערה למציאות, למה שקורה כאן ועכשיו, הקולות - את מבחינה בהם, זוהי רוחניות!!! ועכשיו ממשיכים לצמוח מעלה מעלה מעל השיפוטיות.
אבל לפני זה צריך טריקים פשוטים ובסיסיים לא להאמין לקולות.
וכאן אני חוזרת ללכי לסימה, או כתבי לי, או מישהו, צריך עזרה, אבל לא גדולה, רק עזרה מבעלי נסיון עם התמודדות עם המיינד. זה לא פשוט אבל זה אפשרי ואז אולי זה כן פשוט...

ובינתים

תודה נטע

.

התחשק לי להוסיף, כמובן שאני לא רק הצדדים האלה - של הבושה ושל החוסר ביטחון.
אני גם ההפך הגמור מזה.

כאן אני פשוט מנסה לחשוף את הצדדים האלה דווקא.
להאיר עליהם.
אולי ככל שאחשוף אותם יותר ויותר לאור השמש, לאור ההתבוננות - הם יאבדו מממשותם.

האופל והטחב ההסתרה והבושה - הם אלה שמקיימים ומזינים אותם.
לחשוף לחשוף ולחשוף....
תמוגר הבושה !

_מאוד לא מרגיע.
שיפוטי ומרגיז מרגיז._
חשבתי על זה עוד ואני מבינה איך זה יכול להרגיז, זה כנראה תלוי הקשר כמו הרבה דברים. בהתחלה אפילו לא הבנתי איך המשפטים האלו קשורים לשאר הרשימה

אני מבינה את מקור הבושה, אבל זה באמת אחד הדברים שעזרו לי בדרך, להפסיק להתבייש. זה הרגש שהכי מביע את החשש שלנו ממה אחרים יגידו.

מה רק אם מתכוונים להרע זאת התעללות?
_זה קצת מרגיז מה שאת כותבת. אני יודעת שאת רוצה רק תמיכה. אבל פתאום זה נשמע לי מאוד מעייף.
זאת התעללות.
נו. באמת._

טוב, קודם כל, קוראת, אני חייבת לומר שברגע הראשון זה קצת הלחיץ אותי מה שכתבת. (בעצם יותר הצורה שהתנסחת...)
הנה כבר מתעייפים ממני. תכף יפסיקו לקרוא אותי. ינטשו.
הנה כבר מַתחילה הביקורת שפחדתי ממנה (ואני יכולה רק לתמוה שזה לקח כלכך הרבה זמן...).

אני מעייפת.

למה?
כי אני שוב ושוב חוזרת על עצמי.
כי אנשים כלכך מתאמצים בשבילי, בעוד שהם לא יודעים שאני בעצם 'חסרת תקנה'.
אבל הנה הנה זה כבר מתחיל להתגלות...

ולמה אני 'חסרת תקנה'?
אולי בעצם בגלל שאני לא הולכת לאן שחושבים שאני צריכה ללכת?
ואולי בגלל שאני לא מגיעה למסקנות שאני 'אמורה' להגיע אליהן?

אולי זה מה ש'מעייף' את מי שמתעייף?

************

טוב, אז חשבתי על זה עוד קצת.
והגעתי למסקנה מהפכנית...
תנחשו מה?

שאני עדיין חושבת את מה שאני חושבת.
וזאת למרות איום ה'מעוייפוּת' מעל ראשי.

אני לא רוצה שתלכו. אבל אם תלכו - תלכו.

אני אמשיך ללכת בדרך שלי - לעיתים ישרה לעיתים קלוקלת.
לפעמים נדמה שאני בכלל לא זזה. ולפעמים נדמה שאני סובבת במעגלים.
למביט מבחוץ זה באמת עשוי להיות מעייף לפעמים.
אולי גם בשבילי.

אבל זאת הדרך.
ונדמה לי, שלמרות הכול, היא מובילה למעלה. קדימה. ופנימה.

ועדיין לא התייחסתי ישירות למה שכתבת, קוראת.
פשוט בגלל שהסגנון שלך היה לי קשה. (בהתחלה. עכשיו השלמתי איתו)

אז בעניין ה'התעללות' -

גם תפוח אדמה כתבה:
לכן זו יכולה להיות התעללות גם אם הכוונה לא היתה רוע טהור וסדיסטי.

אני חושבת שההבדל בינינו בתפיסה של העניין, תלוי מאיזו זווית מסתכלים.
יש כאן שתי נקודות מבט:

נקודת המבט של הילדה שבי - שחוותה את מה שחוותה, והיא כנראה חוותה את זה ברמה של התעללות, ולא כלכך היה משנה לה המניעים.
נקודת המבט של הבוגרת שבי, או של הרוח, או איך שתקראו לזה - שרואה את ההורים שלי כיצורים אנושיים, שמבינה מאיפה הם הגיעו, ורואה את התמונה הכללית - ולכן לא תופסת את אותם כהורים מתעללים. כי הם פשוט לא ! המונח הזה פשוט לא נכון לגביהם.

אני מודה שכן יש דינמיקות בין הורים לילדים, ששם גם מנקודת מבט בוגרת בוודאי הייתי אומרת שהייתה כאן התעללות מצד ההורים.
אבל אני חושבת שבמקרה שלי המצב הוא כזה:
הילדה חוותה התעללות*.
ההורים לא היו בהגדרה 'הורים מתעללים' - גם אם נהגו באופן שנחווה כמתעלל.*

***********

יכול להיות שגם עכשיו לא יסכימו איתי, ויחשבו שזה נורא 'מעייף' איך שאני 'לא רואה את המציאות' ואיך שאני 'מגינה עליהם' ואיך שאני שוב ושוב 'מקטינה' את מה שחוויתי.
יכול להיות שבאמת יש לי ת'מנגנונים האלה של ילדים מוכים - להגן על ההורים.
אבל אני חושבת שבכל זאת כן מעורבת כאן הסתכלות בוגרת יותר, וזה לא סתם מתוך המנגנון הבסיסי הזה.

אני גם חושבת שדווקא במקרה הזה - של הדיון על המונח 'התעללות' -
דווקא כאן אני לא באה מהמקום שלי שנוטה 'להקטין' את מה שעברתי.
דווקא כאן ממש לא.

זה שאני לא מסכימה שהם היו 'הורים מתעללים', לא אומר שלא עברתי דברים מאוד קשים.

***********

אם לסכם את העניין:

אין לי צורך לשמוע 'איזה הורים נוראיים היו לך'.
כן יש לי צורך לשמוע 'איזה דברים נוראיים עברת'.

וכמובן, כן להגיד ולהבהיר לעצמי ולשמוע מאחרים - שזה לא היה בסדר איך שהתנהגו.
חשוב לי לשמוע 'זה לא היה בסדר' !!!
(ושוב, זה עדיין לא הופך אותם למפלצות)

תפוח אדמה גם כתבה:
וחוסר שליטה עצמית הוא סוג של רוע.

יש לי בעיה עם המשפט הזה.
אם אני מסכימה איתו - אז זה גול עצמי.

זה משהו שקלטתי היום:
אם אני שופטת את ההורים שלי לכף חובה - אז אני בעצם שופטת גם את עצמי כך.
כי גם בי יש חלק גדול מהדברים האלה - לפחות ברמת הפוטנציאל.
למזלי, לא היה לי עדיין כלפי מי להפנות את זה.
ואולי זו גם הסיבה שאני לא מרגישה ראויה או מסוגלת לגדל ילדים. וזה במיוחד התבהר לי דווקא בתקופה האחרונה. (נושא שעדיין לא נגעתי בו, אך מן הראוי בהמשך...)

גם אם לא הגעתי לרמות כאלה כמו של אמא שלי, וגם אם לא הגעתי לכדי לבטא את זה כמוה כלפי יצור חסר אונים -

אני יודעת שגם בי יש חוסר שליטה עצמית גדול.

שגם בי יש חוסר סבלנות עצום.
שגם בי יש הרבה אלימות.*

אני כבר הרבה שנים עובדת על לרפא את המקומות האלה בעצמי.
ובגלל מה שאני מכירה מאמא שלי - אני יותר מודעת לזה. ולכן לפעמים מצליחה יותר לעצור בעצמי.

אבל מצבים רגילים בחיים, זה מאוד שונה מחיים אינטנסיביים עם ילד.
אין לי מושג איך הייתי מתמודדת בתוך חיים אינטנסיביים עם ילד.
אני חוששת שהם היו עלולים להוציא ממני את כל הרע. (והרבה דפים שאני קוראת כאן באתר ממש לא עוזרים לי לחשוב אחרת).

כשאני מטפלת בילדים יש מצבים שבהם אני מרגישה לפעמים את חוסר הסבלנות עולה בי. (למזלי לא הרבה, אבל זה יכול לקרות).
אבל בגלל שאלו לא ילדים שלי, ובגלל שברור לי שאני כאן בתפקיד מסוים, אז אני לא מרשה לזה לבוא לידי ביטוי. ומהר מחזירה את עצמי למקום 'הנכון'.
אז נכון שזה לא בא לידי ביטוי כלפי חוץ - אבל בתוכי לפעמים אני מרגישה את זה מאוד חזק. כפתורים נלחצים אצלי.

גם זה שאני יודעת שאחרי כמה שעות אני הולכת הביתה - זה מאוד עוזר.
הרבה יותר קל לי להיות סבלנית כשזו רק ה'עבודה' שלי.

אבל אין לי מושג איך זה היה יכול להיות עם ילדים משלי.
אני די חוששת שבמקרה כזה הייתי 'מרשה לעצמי' הרבה יותר. ולא לטובה.
(כמו שאני הרבה יותר 'מרשה לעצמי' עם בני משפחה מאשר עם חברים. למרות שזה מנהג ממש גרוע, ואני ממש משתדלת לעבוד עליו).

אני יודעת שבעבר הייתה בי ממש הרבה אלימות, וממש עבדתי על זה קשה.
בגיל העשרֶה למשל, לקחתי את ה'תפקיד' של אמא שלי - והייתי מכה את אחותי הקטנה בסטירות על ימין ועל שמאל, על כל דבר שלדעתי עשתה שלא כשורה.
בנוסף, הייתי עצבנית, וצורחת צרחות אימה על כל דבר קטן ש'לקחו לי, עשו לי'.
ממש העתק של אמא שלי.

למזלי, כבר אז הייתה לי מודעות לעניין הזה, ושנאתי את זה בעצמי.
לכן, ניהלתי אז (בסביבות גיל 17) שתי מחברות: אחת - במה אני רוצה לשפר את עצמי. ושנייה - איך הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי.

במחברת 'איך אני רוצה לגדל את הילדים שלי' היו הרבה הרבה סעיפים נהדרים - שכנראה נולדו אצלי מהרצון 'לתקן' את איך שגידלו אותי.
(כבר מגיל העשרה בעצם, הכנתי את עצמי להיות אמא, וליקטתי כל פירור מידע שיכול היה לעזור לי לגדל ילדים בדרך אחרת מהוריי. והמוזר זה, שאחרי כל עבודת ההכנה הזאת, שנמשכת כבר יותר מ-20 שנה, אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה להביא ילדים.)

לשמחתי, במהלך שנת השירות לאומי עברתי עם עצמי איזה תהליך, ואחרי שחזרתי מאותה שנה הפסקתי להכות את אחותי.
גם הצעקות והעצבים הלכו והתמתנו בשנים שלאחר מכן.

היום, לפחות כלפי חוץ, אני הרבה פחות עצבנית ואלימה.
אבל הרבה פעמים בתוכי אני מרגישה רגשות אלימים.
ובמצבי לחץ (למשל, כשאני ממהרת לצאת מהבית ברגע האחרון

) - אני עלולה למצוא את עצמי צועקת. ואז שונאת את עצמי.

חוצמזה, שהתלוננתי על אמא שלי שהיא מתעצבנת כשלא שומעים או לא מבינים והיא צריכה להגיד משהו יותר מפעם אחת -
לצערי, אני צריכה להודות שגם לי זה קורה לפעמים.
במקרה כזה, אני ממש צריכה להחזיק את עצמי לענות בקול רגיל, ולא בקול עצבני.
(אפילו רק זה שאני נזכרת בה עוזר לי להשתדל לא להיות העתק שלה).

אז ככה,

שאם אני אסכים שחוסר שליטה עצמית זה רוע - זה יֹאמר שאני בעצמי רעה.

ואני ממש לא חושבת שאני רעה.
באותה מידה אני לא חושבת שהם רעים/ היו רעים.*

ואפילו אם אגלה שהצלחתי לרפא את עצמי בנקודות האלו, וזה כאילו כבר לא רלוונטי לגביי - אני עדיין אזכור שהכרתי את החלקים האלה בי.

ולכן עדיין אוכל להבין את מי שמשועבד להם*. במיוחד אם ידוע לי שבנקודות מסוימות הוא כן עושה ניסיונות להיחלץ. (כמו ההורים שלי, שכן לפעמים ניסו, ולפעמים גם הצליחו)

אז כשזה מצב שאני כלכך מכירה - ויודעת כמה קשה להתמודד איתו ולשנות אותו, באמת שקשה לי לדון על כך לכף חובה.

************

ונכון שאפשר לומר: טוב, אולי יש בך דברים דומים לאמא שלך. אבל את לא אשמה בכך - כי ספגת ממנה.
וזה נכון.
אבל הרי גם היא ספגה מאמא שלה. (שכמסתבר, הייתה עוד הרבה יותר 'נוראית' ממנה)
וכן הלאה....

וכל מה שכתבתי, לא אומר שאני לא מסתכלת על עצמי גם כעל אותה ילדה מסכנה, שסבלה את כל זה על בשרה.

ואפילו יותר מזה, וזה יישמע אולי סותר לכל מה שאמרתי -
בימים האחרונים כשאני חושבת על הדברים שנכתבים כאן, עולה לי הרבה יותר מפעם אחת לראש הביטוי הבנאליות של הרוע

עכשיו אני יודעת בערך בת כמה את, הייתי סקרנית [-:
זה באמת מעניין לראות מאיפה ההתנהגויות שלנו מגיעות, מוצאים את המקור וזה מנחם שזה לא אשמתי
_וחוסר שליטה עצמית הוא סוג של רוע.
יש לי בעיה עם המשפט הזה.
אם אני מסכימה איתו - אז זה גול עצמי._
בדיוק, זה כל העניין, בבודהיזם קוראים לזה קרמה. זו בדיוק ההשתלשלות מההורים לילדים, וזה אכן גול עצמי, אבל אז מה, זו התעוררות, יאללה עם הבושה והפאדיחה, זה אכן גול עצמי, אבל אז מה.
לדעתי זה לא העניין אם הם היו "רעים" או "טובים". לא באמת לא רלוונטי, מה שכן מעניין וחשוב זה איפה את נמצאת היום, הגול העצמי של לגלות, שיט, גם אני ככה, או יש בי זרעים של זה, זה אומץ
האם את מרגישה צורך להילחם באנשים?
פלא שתקשורת עם אנשים לוקחת לי כלכך הרבה אנרגיה?
באמת לא מפליא, ונורא קשה ומתיש. את מדברת על "אנשים" שמתעייפים ממך, אולי גם את כבר עייפה?
לא יודעת, שואלת
את מאד אמיצה

_לחשוף לחשוף ולחשוף....
תמוגר הבושה !_
כן כן כן

חושבת גם שיש הבדל בין לעצור את הדחף האלים שעולה בי
לבין להיות בפנים במקום שאיו בו אלימות ,אינשאאללה.

_נקודת המבט של הילדה שבי - שחוותה את מה שחוותה, והיא כנראה חוותה את זה ברמה של התעללות, ולא כלכך היה משנה לה המניעים.
נקודת המבט של הבוגרת שבי, או של הרוח, או איך שתקראו לזה - שרואה את ההורים שלי כיצורים אנושיים, שמבינה מאיפה הם הגיעו, ורואה את התמונה הכללית - ולכן לא תופסת את אותם כהורים מתעללים. כי הם פשוט לא ! המונח הזה פשוט לא נכון לגביהם._
לדעתי שתי נקודות המבט יכולות להתקיים בו זמנית, ולא צריכה להיות סתירה ביניהן. אין כמעט שום מצב שיש בו אמת אבסולוטית, רק התחושות הסובייקטיביות שלנו.

ולגבי הדחפים האלימים, אני יכולה להמליץ על אומנויות לחימה. לי זה מאד עזר. אם את רוצה המלצות ספציפיות אני אשמח. וכן, זה ממש לא רק לילדים. יש גם נשים בוגרות.

אני מרגישה שאני חייבת עוד קצת להרחיב. ההורים שלי אנשים טובים, שרצו רק את טובתי, אבל במשך רוב ילדותי דיברו אלי לא בכבוד, לאמא שלי יש פתיל קצר ביותר, ובכלל התחושה המשפחתית היא שילדים זה נחמד אבל מטרד גדול.
היום יש לי ילדים, ולרוב אני סבלנית וכיף לי, אבל לפעמים מפלצת ה"ילדים זה מטרד" מתעוררת, ולפעמים אני מוצאת שאני אפילו לא יודעת מה להגיד ככה שזה יהיה מכבד. אבל גיליתי שכמו כמעט כל דבר בחיים, גם איך לדבר ומה להגיד זה ידע נרכש, ואני לומדת דרכים להתבטא מול הילדים, דרכים להגיד להם שאני עומדת להתפוצץ לפני שאני מתפוצצת ומאבדת שליטה. באופן מפתיע למדי, הם לרוב מכבדים דברים כמו שכרגע אין לי סבלנות ואני צריכה זמן לעצמי (אם כי לא תמיד). אני גם יודעת מתי זמנים מועדים לפורענות, ומנסה לצמצם אותם. אבל זה לא העיקר, העיקר הוא שאפשר ללמוד התנהגות שונה משל ההורים שלנו, גם אם זה לא קל ולפעמים לא עובד בזמן אמת. זה עוזר במיוחד אם מצליחם להפריד את ההתנהגות שלהם אז מהיום ומבינים שגם הם בסך הכל קורבנות.

ובקשר להתעללות, מספיק שאת חווית את זה כסבל או התעללות בשביל שזה יהיה התעללות וסבל, זה לא צריך להיות מוצדק אובייקטיבית בשום רמה. כמו נאנסת שלא אמרה לא אבל חוותה את העניין כאונס, אפילו שהאנס אולי לא היה מודע בכלל לרצון או לאי הרצון.

הגעתי לאתר מקום ומצאתי שם רשימה של שיעורים שלומדים ילדים העדים לאלימות -

מתוכם אני חושבת שאלו רלוונטיים לי:

קורבן האלימות הוא זה שאותו צריך להאשים
אלימות ואיומים ישיגו לך את מה שאתה רוצה, יעזרו לך לנצח בוויכוחים ולפתור בעיות
כעס גורם לאלימות
אדם יכול לאהוב אותך ולהתעלל בך בו זמנית
צריך לדכא את הכעס כי הוא יכול לצאת מכלל שליטה (אולי גם בגלל זה אני פוחדת לבטא כעס)

משהו שהבחנתי בו כשקראתי את הרשימה הנ"ל,
שכשקראתי את המשפט 'כעס גורם לאלימות', המחשבה שעלתה לי ברגע הראשון היא: 'מה, כעס ואלימות זה לא אותו הדבר?'

אחר כך הבנתי שאולי אני תקועה באיזו מחשבה שמקשרת בהכרח כעס לאלימות (לא רק פיזי. גם צעקות. ואפילו דיבור שקט שיכול להיות אלים).
האם כעס יכול להיות לא אלים?

אני מאוד מאוד פוחדת מכעס.
לשני הכיוונים.

יש בכוונתי להגיב לעוד הרבה דברים שנכתבו כאן - גם מהימים האחרונים, וגם עוד מתחילת הבלוג.
אבל, קודם אמשיך עם הסיפור....

_אני מאוד מאוד פוחדת מכעס.
לשני הכיוונים._
כמה מוכר וכואב.

יכולה להגיד לך ממקומי הנוכחי שיש תקווה, זה לא חייב להישאר ככה לנצח.

וגם, רציתי לכתוב לך על הבושה - שנורא חשוב לאוורר אותה, להרגיש אותה, לתת לה מקום להיות. ללמוד להכיר אותה מקרוב, את הטעם והריח והצבע שלה, להכיר אותה כחלק ממך. כרגש שעולה בך, ובכולנו, לפעמים ובמיוחד לאורם של דברים מסוימים.

"עצמאות" ונטישה

ההורים שלי, הייתה להם איזו אג'נדה לגרום לנו להיות עצמאיים בגיל כמה שיותר צעיר.
לא ברור לי אם משום שהם חשבו שזה לטובתנו, או לשם נוחותם האישית.
אני חושדת באפשרות השנייה.

**********

(את הסיפור הבא כבר סיפרתי בעבר. אז עם מי שכבר קרא הסליחה)

כשהייתי בגן הייתי הולכת לבד מהבית לגן מרחק כמה רחובות.
היום זה נראה לי מטורף, מי יעז לתת לילד ללכת לבד לגן.
ואני תוהה אם אז זה היה מקובל, ואם אז היה פחות מפחיד - או שזה רק ההורים שלי.

טוב, בשבילי זה היה מובן מאליו, ולא שאלתי על זה שאלות.

בכל אופן, לפעמים הייתי חוזרת הביתה עם חברה.
היה מקרה שיצאנו מהגן בדרך הביתה, ובאיזו פינה התנפלו עלינו שני ילדים מהגן עם אחיהם הגדולים, הרביצו לנו וקרעו לנו את הציורים.
אני מאוד בכיתי, והחברה ניחמה אותי.

בבית סיפרתי לאמא שלי.
אמא שלי דגלה ברעיון של 'לא להתערב' ולתת לילד להסתדר לבד, כדי שילמד להסתדר.
לכן הכי הרבה שראתה לנכון לעשות במקרה הזה הוא לומר לי שלמחרת אגש לגננת ואומר לה ש'אמא אמרה שתשחררי אותי מהגן ראשונה, ואותם אחרונים', כדי שלא אפגוש בהם שוב בדרכי הביתה, ולא יוכלו שוב להרע לי.

אני מאוד פחדתי לגשת לגננת.
הייתי ילדה מאוד ביישנית וחסרת ביטחון, ולא היה לי הרבה אומץ.
בסוף בלית ברירה אמרתי לה. וכן היה.
בסוף ה'ריכוז' של סוף היום, כש'שחררה' את הילדים אחד אחד - שילחה אותי ראשונה.
אני לא זוכרת אם ציינה משהו בעניין הזה באזני שאר הילדים. אולי אמרה כמה מילים של מוסר לאותם ילדים שהיכו.

מתברר שהלכתי הביתה לאט מדי. כנראה שהייתה לי נטייה לרחפנות, והייתי נוטה 'לספור מרצפות' כמו שאבא שלי היה קורא לזה.
אז הייתי בדיוק באמצע הליכה חולמנית, מרחק מה מהבית שלי, והתברר שאותם ילדים כבר השיגו אותי.
הם עמדו במרחק מה לפניי וקראו אליי קריאות של לגלוג, כמו 'מה, חשבת שזה יעזור לך אם תלשיני לגננת?'
אני רציתי להמשיך ללכת ולעשות את עצמי כאילו לא אכפת לי וכאילו אני לא פוחדת מהם, ודווקא בגלל זה כשלתי ונפלתי לעיני כולם, לקול צחוקם המלגלג.

החוויה הזו הייתה משפילה ומאוד לא נעימה באופן כללי. אפשר לומר טראומתית.

אבל מה שהכי נחרת בי זו התחושה שאין לי גב. אין מי שעומד מאחוריי.
צריכה להתמודד לבד. לבד מול העולם.*

*************

כמו כן, מגיל צעיר מאוד מאוד (לא זוכרת כמה. ארבע?) - ההורים שלי היו שולחים אותי לקנות במכולת.
כנראה גילו שזה מאוד נוח ככה. שליח זמין וצייתן - חינם אין כסף.
לרוב בבוקר - לחם, חלב וכאלה. לפעמים גם במשך היום, אם אמא שלי נזכרה פתאום שחסר לה משהו בבית.

השליחויות האלו היו קשות לי מאוד. כי, כפי שסיפרתי, הייתי ילדה מאוד מאוד ביישנית, שלא מעזה לפתוח את הפה.
והייתי עומדת במכולת עם הפתק ביד, כשכל האנשים הגדולים ליד הדלפק מסתירים אותי. וככה המוכר לא שם לב אליי במשך זמן רב מאוד, ואנשים היו באים והולכים באים והולכים בלי שאף אחד רואה אותי, ואני לא הייתי מעזה לפצות פה ולצפצף. ורק הייתי מחכה ומחכה...

אני זוכרת פעם אחת שחיכיתי כלכך הרבה, שבסוף יצאתי מן המכולת בדמעות בלי לקנות כלום, ובאתי הביתה בוכה.
אז ההורים שלי ריחמו עליי. וגם חשבו שזה קצת מצחיק.
נדמה לי שאחר כך דיברו עם המוכר שישים לב. (לא בטוחה אם זה עזר)

ובפעם אחרת שלחו אותי לקנות גבינה צהובה בחבילה.
ואני אומרת למוכר בקול קטן שאני צריכה גבינה צהובה, אז הוא מוציא את הגוש הזה עם המכשיר שחותך שהיה פעם במכולת (יש עדיין כזה?), ומתחיל לחתוך פרוסות. אני מנסה לומר לו שלא כזאת, בחבילה. אבל הוא באמצע לדבר עם מישהו, ולא שומע אותי. בסוף, כשהוא סוף סוף מסיים לדבר - ומגיש לי את זה, כבר ממש לא נעים לי, אבל אני מעזה ואומרת לו 'אמא אמרה בחבילה'. אז הוא 'למה לא אמרת לי קודם?'

שנאתי ללכת למכולת.
אבל הייתי חייבת.

*********

כפי שסיפרתי, הייתי הולכת הרבה לבד ברחובות.
אבל, מצד שני, כמובן שהיה אסור לחצות כביש לבד.
אז הייתי אמורה לבקש ממישהו שיעביר אותי את הכביש.

שוב, אותה בעיה -
אני מתביישת, ואני לא מעזה.
אז גם במעברי חציה מצאתי את עצמי 'מתייבשת' שעות. אנשים חולפים על פניי, ואני לא מעזה לפנות.
זה היה גם אז בגיל קטן, וגם בגיל בית ספר יסודי.

אני זוכרת פעם אחת שחיכיתי המון המון זמן.
בסוף התקרבה אישה אחת קוראת עיתון תוך כדי הליכה, והחלטתי, שזהו, עכשיו אני מעזה ודי.
פניתי אליה בחשש ושאלתי כמעט בלי קול: 'את יכולה להעביר אותי את הכביש?'
והאישה בתמורה מעווה פנים עצבניים למולי: 'את לא רואה שאני עסוקה?!'

**********

אותי ואת אחותי הקטנה ממני בשנתיים היו משאירים לבד בבית בערבים מגיל צעיר מאוד.
אני לא זוכרת מאיזה גיל בדיוק. אולי בת 5 הייתי?
ההורים שלי היו יוצאים בערב, ואנחנו היינו נשארות לבד. אני ה'גדולה' והיא הקטנה.

בעקרון היינו אמורות לישון, אבל מי יכול לישון?
הייתי מתה מפחד.

אני זוכרת שהייתה לי רשימה של 3 דברים שאני צריכה להכין לי ליד הכרית כשהם הולכים. אבל אני זוכרת רק 2 מהם: פנס ומקל. פנס - למקרה של הפסקת חשמל. ומקל - למקרה שיבוא גנב. (אבסורדי היום, מה? מה בדיוק הייתי עושה עם המקל במקרה כזה?)

את הערב היינו מעבירות בלהתקשר שוב ושוב לסבא וסבתא שלנו. לדבר איתם, כדי שיהיה פחות מפחיד. ולסירוגין - בדפיקה חוזרת על הדלת של השכנה ממול כדי לשאול מתי אמא תבוא, ולהגיד שאנחנו דואגות, והשכנה תמיד הייתה משתדלת להרגיע ש'עוד מעט'. אבל הערבים האלה נמשכו ונמשכו, וה'עוד מעט' הזה הפך לשעות ארוכות.

כמובן שהסבא והסבתא הפולניים שלנו לא רוו נחת מאיך שהכּלה שלהם מזניחה את הילדות, והיו כנראה נלחצים מהטלפונים שלנו, ועשו לאמא שלי 'את המוות' על זה, כמו שאומרים במחוזותינו.

עד שאמא שלי יום אחד אמרה שאם אנחנו נמשיך 'לנדנד' לסבא וסבתא בטלפון - אז בפעם הבאה שהם הולכים היא תחביא את הטלפון.
זה היה איום ממש מבהיל. כי שיחות הטלפון האלו ממש עזרו לנו לעבור את הערבים הארוכים המפחידים האלה. היה משהו כלכך מנחם בסבא וסבתא שנמצאים מעברו השני של הקו ודואגים לנו.

הייתי מציבה את אחותי בחלון לחכות בשבילנו, והיא הייתה אמורה להסתכל ולהודיע מתי היא רואה אותם.
ברבות השנים אני שכחתי מזה, אבל אחותי זוכרת, ועד היום נוטרת לי על כך. היא טוענת שהייתי מכריחה אותה לעמוד שם במשך שעות.

כפי שסיפרתי כבר, אחותי ואני לא סבלנו אחת את השנייה (במיוחד לא אני אותה), והשהייה הזו ביחד כפתה עלינו שיתוף פעולה מסוים, בלית ברירה.
הרבה פעמים כשחיכינו להורים בסוף נשברנו, והלכנו לישון.
מרוב שהייתי פוחדת הייתי קוראת לאחותי לבוא לישון איתי במיטה. אני מודה שלא הייתי נחמדה אליה, והייתי בועטת בה באותו זמן. וכשההורים היו מגיעים מתישהו וכבר לא הייתי צריכה אותה, הייתי שולחת אותה חזרה למיטה שלה. (מתוודה גם על חטאיי)

הרבה לילות כאלה היו לנו בילדוּת.

**********

יש פעם אחת אני זוכרת להם כחסד:

היינו בנופש בבית הארחה ליד הכינרת, עם ה'חבר'ה' של ההורים שלי.
בערב ההורים תכננו לצאת עם החבר'ה, ולהשאיר אותנו בחדר לישון.

האפשרות להישאר שם לבד נראתה לי כמו הדבר הכי מפחיד בעולם.
היו לי סרטים בראש, שקורה משהו להורים שלי, ואז אנשים באים להוציא אותנו ולא יכולים כי החדר נעול. האפשרות הזאת נראתה לי ממשית לגמרי.

בכיתי בכי נורא ואיום והתחננתי שלא יילכו.
בסוף הם החליטו להישאר.

ההקלה שהייתה לי לא נשכחה ממני.
ועד כמה שזה אבסורדי - עד היום אני מכירה להם תודה על כך.

**********

סצנה אחרת שאני זוכרת:

שעת אחר הצהריים.
אמא לא בבית ואבא צריך ללכת. הוא הזמין בייביסיטר.
אני לא רוצה שאבא יילך. אני פוחדת.
אני בוכה בכי איימים, ואולי הוא מרחם עליי, אבל הוא בכל אופן הולך.
הוא יוצא מהבית ואני רצה אחריו במדרגות.
על המדרכה מול הבית אני נתפסת לו במכנסיים, בוכה ומתחננת שלא יילך.
הבייביסיטר יורדת אחריי, ואבא שלי נותן לה אותי שתיקח אותי חזרה הביתה.
היא מחזיקה בי, והוא הולך.
פחד גדול.
נטישה עצומה !!!

לא יכולה לשכוח.

מה כבר קרה.
בסך הכול בייביסיטר.
אבל כמה כאב נשאר.

**********

במאמר מוסגר:
לפני כמה שנים חשבתי לעבוד בגן ילדים עם זיקה אלטרנטיבית.
הייתי בטוחה ששם זה יהיה שונה לגמרי.
אבל, למרות שהיו שם כל מיני מחוות אלטרנטיביות נחמדות - היו גם דברים שמאוד הזכירו גן רגיל. (די מהר הבנתי שזה לא בשבילי).

על כל פנים, כשההורים היו מביאים את הילדים - חלק מהם היו נשארים עד שהילד היה מרגיש בנוח, וחלק היו מביאים והולכים, או נשארים קצת ואז הולכים.
אז למרות שחשבתי שלא אראה את זה שם, 'זכיתי' לראות סצינות של ילד שנתפס לאבא במכנסיים בבכי מתחנן, בפחד.
פשוט לא יכולתי.

בכל פעם כזאת הייתי נכנסת לשירותים וממררת בבכי.

**********

ביום הראשון של כתה א' לבשתי לראשונה את התלבושת, והרגשתי חגיגית ונרגשת.
אבא שלי לקח אותי לבית הספר, נדמה לי שעשה איתי את הסידורים הנדרשים, ואז רצה להשאיר אותי, וללכת לעבודה.

פחדתי נורא להישאר שם לבד. במקום חדש שאני לא מכירה.
בכיתי וניסיתי להיצמד אל אבא, אבל הוא אמר שהוא צריך ללכת.
חברה שלי הייתה עם אבא שלה (אותה חברה מהגן שהייתה אז כשהיכו אותנו), ראתה אותי במצוקתי, אז אמרה לי: 'את יכולה לחזור איתנו'.
הרגשתי טיפונת יותר בטוחה.
כמה מרגיעה האפשרות להישען על ביטחון של אנשים אחרים. ילדים שאבא שלהם נשאר איתם.

ואבא שלי הלך.

יש עוד אבל צריכה לסיים, אז אשתדל להמשיך יותר מאוחר....

אין מילים. זה עובר כל גבול. המחשבה שמישהו יכול לעבור ילדות באוירה כזאת פשוט בלתי נתפסת. אני חייבת לציין שאת זוכרת המון דברים מהילדות, וגם בבהירות מאוד גדולה. אני, שהיתה לי סתם ילדות רגילה, לא זוכרת כלום. הזכרונות האלו של הפחד, לא נתפס בעיני איך הורה לא מרגיש חמלה כלפי ילדו, איך? מי אם לא הוא? אני פשוט לא תופסת את זה. כמה פעמים הוזכר פה בבלוג ש"בימים ההם הדברים האלה היו מקובלים". האומנם? פשוט לא ייתכן. אלו באמת דברים שאי אפשר לצאת מהם בלי נכות מסויימת.
אמנם לא התפקדתי עד כה אבל אני קוראת אדוקה של הבלוג. אני מרגישה שאני צוללת לתוך חיים של מישהו אחר ואני חושבת עליך הרבה והוא מעלה בי כל מיני תחושות.
העניין של הכעס ואיבוד שליטה, נראה לי בהחלט נקודה שחשוב מאוד לכולנו לעבוד עליה. אני אדם מאוד כעסן מטבעי, אבל עם הילדות משתדלת מאוד לשמור על איפוק, אבל כבר קרה לי שהפתעתי את עצמי בחוסר שליטה עצמית. אני חושבת שזה מאפיין המון המון אנשים. אנחנו מין חברה כעסנית שכזו.
תרשי לי שאלה שכבר נשאלה ולא ענית עליה. נרמז שאת חיה בבית הוריך עד היום. האם זה תמיד היה או שחזרת לאחרונה? אם כן, מהן הסיבות, והאם את יכולה לחשוב על סיבות לא מודעות למה זה כך?

אין מילים. זה עובר כל גבול. המחשבה שמישהו יכול לעבור ילדות באוירה כזאת פשוט בלתי נתפסת.
גם אותי שלחו לבד מהגן ועם פתק למכולת, גם ההורים שלי רצו נורא שנהיה סופר עצמאיים, ובבגרותינו הם קיבלו אותנו עצמאיים, לא משתפים, ורגשית לא קרובים אליהם.
בבגרותי אני חושבת המון על הדיעה שלהם ל"עצמאות" וגיסי תמיד אומר, אנחנו מפנקים את הילדים שלנו, ואם למישהו יש בעיה זה בעיה שלו, הפינוק הוא להקשיב להעניק ולא להפוך אותם לבני 18 כשהם בני 5.
חיבוק

_אני זוכרת פעם אחת שחיכיתי המון המון זמן.
בסוף התקרבה אישה אחת קוראת עיתון תוך כדי הליכה, והחלטתי, שזהו, עכשיו אני מעזה ודי.
פניתי אליה בחשש ושאלתי כמעט בלי קול: 'את יכולה להעביר אותי את הכביש?'
והאישה בתמורה מעווה פנים עצבניים למולי: 'את לא רואה שאני עסוקה?!'_

משהו שהבחנתי בעצמי בזמן שכתבתי את זה, וחשוב לי להתייחס אליו:

כשאני כותבת, אני שמה לב שאני חושבת, 'טוב, מה את כותבת את זה, באותו זמן כבר לא היית כלכך קטנה, וזה הגיוני שהיא התייחסה אלייך ככה'.

אני הייתי אז בבית ספר יסודי, כתה ד' או ה' (אז עדיין הייתי צריכה לבקש מאנשים להעביר אותי את הכביש, לא זוכרת עד איזה גיל בדיוק), וכשאני מדמיינת את עצמי בגילאים האלה, אז אני רואה ילדה מגעילה, לא יפה, לא אטרקטיבית. עם תלתלים פרועים, עם תלבושת בית ספר מכוערת, חסרת ביטחון (הדבר הכי מְכַעֵר שיש). לא חמודה, לא אהיבה.
אני שמה לב שאני בלבי מצדיקה את ההתנהגות של אותה אישה כלפיי, או בכלל של אנשים שהתייחסו אליי כמוה. אני חושבת שהייתה סיבה טובה שאנשים לא יאירו לי פנים, ולא ימהרו לעזור לי. אנשים אוהבים אנשים חמודים ואהיבים. אוהבים במיוחד ילדים כאלה. זו לא הייתי אני !

גם כשאני מדמיינת את עצמי בתור ילדה קטנה, קשה לי לראות משהו חמוד באמת. אני רואה יצור מסכן, מפוחד.
אבל אני מתארת לעצמי שכלפי חוץ לפחות בגילאים הקטנים כמו שנתיים-שלוש כן היה בי משהו חמוד. משהו יותר אטרקטיבי.

בבית ספר יסודי אני כבר מרגישה שהייתי לגמרי לא. בגיל ההתבגרות - עוד יותר נורא (עוד עם מכשיר ליישור שיניים).

*********

זה מתחבר לי לזה שמאז ומתמיד ההורים שלי אהבו לספר איך כשנולדתי הייתי קופיקו. אני מצדי הפנמתי שהייתי קופיקו באופן כללי, ומשהו בי דילג על ה'כשנולדת'.
לעומת זאת על אחותי הקטנה ממני בשנתיים היו תמיד משוויצים איך היא הייתה הילדה הכי יפה בבית החולים, ושכל האחיות התפעלו.

בדומה, אנשים תמיד היו מתלהבים מאחותי, מהחמידות שלה. אני לא זוכרת התייחסות כזאת כלפיי.
אמנם אפשר לומר שזה הגיוני שכשנולד תינוק - אז מתייחסים אליו יותר מלאח ה'גדול'. אבל אני לא זוכרת שהתייחסו אליי ככה גם לפני שהיא נולדה. כמובן שאני לא יכולה לזכור הרבה מלפני גיל שנתיים, רק שבתחושה שלי *אף פעם לא ראו בי משהו יפה וחמוד.
וכך גם אני לא ראיתי בעצמי.*

אחותי גם הייתה מאוד פלפלית, מדברת עם כל אחד, כובשת לבבות. אני הייתי סגורה, מפוחדת, חסרת ביטחון, 'צמודה לסינור של אמא' - כמו שאמא שלי אהבה להגיד ולא בחיבה גדולה.
אז הגיוני שאנשים יאהבו ילדה כמוה ולא ילדה כמוני.

בעניין המראה החיצוני - רק בגיל 15, 16 בערך, כשהתחלתי להתאפר ולהיות מודעת למראה שלי - אז התחלתי לקבל פידבקים שאני יפה. עד אז הרגשתי מכוערת ומגעילה, וגם קיבלתי פידבקים מהסביבה שאישרו לי את זה. השינוי הזה הוסיף לי משהו לביטחון העצמי. אם כי כמובן, ביטחון עצמי על פני השטח, כזה שזקוק לחיזוק כל הזמן.
מתארת לעצמי שזה גם אחד הדברים שגרמו לי לעשות טעויות עם גברים, כי היה נעים סוף סוף לשמוע שאני יפה ואטרקטיבית, עד שזה היה יכול מאוד לסנוור אותי.

*********

אמנם בשנים האחרונות עשיתי הרבה עבודה עם עצמי לאהוב את הילדה הקטנה.
כחלק מזה לקחתי אלבומים והתבוננתי היטב היטב בתמונות שלי מגיל קטן, לומדת לאהוב את מה שאני רואה. מספרת לעצמי את הסיפור האמיתי עליה - ולא מה שתמיד האמנתי.

אבל אני חייבת לומר, שביחס ל'ילדה הקטנה' היותר גדולה (בי"ס יסודי עד לבגרות) - לא הצלחתי להתקדם הרבה.
וגם ביחס ל'ילדה הקטנה' בגילאים המוקדמים יחסית, למרות שיש שיפור גדול - עדיין, *כשאני רק חושבת 'עליה' - קשה לי להרגיש חיבה אליה.
היא קצת מגעילה אותי. (טוב, הרבה....)*

אני כאילו אפילו יכולה להבין את אלה שלא אהבו אותי.
מי יכול לאהוב יצור כזה?

אני מנסה לדמיין: אם הייתי רואה היום ילדה כזאת, האם הייתי מרגישה חיבה אליה? האם הייתי רואה שהיא יפה?
או שהחוסר ביטחון שלה היה כלכך בולט, שהיה לי קשה לאהוב אותה?

כי אני לא יודעת אם חוסר החיבה שלי אליה הוא בגלל שאני 'מכירה אותה מבפנים'. אולי מבחוץ הייתי יכולה לחשוב 'וואו, בעצם ילדה נורא חמודה'?
או שזה משהו שאנשים רואים עליה מבחוץ, ובכל מקרה באופן 'אובייקטיבי', קשה להימשך אליה.

**********

ולפני כמה ימים בשיחה נעימה עם אבא שלי בזמן סעודת שבת,
הוא מספר לי שכשהייתי קטנטונת, אז כשהייתי מקבלת מכה, הייתי באה אליו שייתן לי נשיקה. הוא היה נותן לי נשיקה, ואומר לי 'עד החתונה זה יעבור'

.
ואז הייתי באה לאמא שלי, והיא הייתה שואלת: 'מה אבא אמר לך?' ואני: 'אבא אמר שעד החתונה זה יעבור'.

היה נעים לחשוב שהיו הרבה רגעים של רוך כזה מצידם, למרות כל השאר.

אבל גם, פתאום כשהוא סיפר את זה, ראיתי לנגד עיניי ילדה נורא מתוקה. וזה המם אותי.
פשוט ילדה בת שנתיים מתוקה, שאפשר לאהוב.
ושאלתי את עצמי פתאום: 'מה, יכול להיות שהייתי כזאת?'

זה משהו שקשה לי לראות בי. באותה ילדה.

**********

מתאים לי להעתיק לכאן שיר שכתבתי בגיל 26:

אני בת עשרים ושש וכולם אומרים לי
את נראית בת עשרים ושתיים
כשאני אהיה בת עשרים ושתיים
יגידו לי עוד לא נולדת
כשעוד לא נולדתי
יגידו לי את לא נראית |

אני הולכת אחורה במעגל הזמן
רוצה להתכנס כמו עובר
להתעטף בחום הרחם הרחום |

אני לא נראית בגילי אבל הגיל שלי
עתיק מאוד
הלב שלי מלא
שברים ארכיאולוגיים
שברים גיאולוגיים
ושברים עשרוניים |

תנו לי נשיקות תגידו לי מילים טובות

אני רוצה להיות ילדה אמיתית
נבונה ואהובה
הילדה שאף פעם
לא הייתי*

אני מאוד רוצה שיכתבו לי כאן הרבה.

אני מאוד רוצה כל הזמן לשמוע חיזוקים:

שבאמת מה שעברת היה נורא, ובאמת את היית ילדה מתוקה ומדהימה - שהיה לא רק אפשר אלא ראוי לאהוב, ובאמת לא היית אשמה בשום דבר, וזה באמ-ת לא היה מגיע לך !*
אני מרגישה ממש זקוקה לזה.
לשמוע את זה, לשמוע, לשמוע....
אולי לאט לאט אתחיל להאמין?

הנה, עובדה שכבר עכשיו תוך כדי כתיבה, אני מגלה כל מיני תפיסות מעוותות על עצמי.
והראייה של זה יכולה לעזור לשחרר.
כשיש לאבחנות שלי חיזוק מבחוץ - זה עוזר לי.

אני כל הזמן בודקת מה כתבו לי, ואם יש רק מעט תגובות אני מתאכזבת. (בלי לזלזל בחשיבות של מה שכן כתבו !)

במיוחד כשאני כותבת משהו שנראה לי באמת מזעזע - אם מעטים כותבים או שלא כותבים בכלל, די קשה לי עם זה.
כי אני שואלת את עצמי: 'וואו, יכול להיות שבעצם זה לא כזה עניין כמו שהיה נדמה לך? אחרת למה אנשים לא מגיבים?' ואז אני שוב נכנסת למקום הזה של לחשוב ש'אני סתם מגזימה'. הנה, עובדה שאף אחד לא מתרגש !
ולפעמים אני חושבת שאולי מי שקרא כאן כבר הפסיק לקרוא אותי, כי 'אני מעייפת', או כי אני כותבת באריכות רבה מדי, או שנמאס לשמוע כמה אני מתחפרת ב'סבל' שלי ומחפשת להתמסכן.
וגם ש: לא כותבים לך, כי במילא יודעים שזה לא יעזור, אז אין להם כוח לזה.

אני אומרת לעצמי: אולי נכון, מה זה משנה בעצם, כאילו שאם יגידו לך באמת תאמיני.
ובכל זאת, נדמה לי, שאיכשהו, איפשהו, החיזוקים מהסביבה מחלחלים לאט לאט. וביחד עם העבודה שאני עושה בעצמי עם עצמי - אולי כן יכול להיבנות איזשהו משהו חזק יותר.
(קול ביקורתי מלגלג בתוכי: 'כן, בטח ! מחפשת צידוקים לתלות שלך')

כך או כך, רגשית אני מאוד משתוקקת לתגובות, לעיטוף מהסביבה.
אני יודעת שאני יכולה גם בלי.
אבל גם בילדות יכולתי גם בלי. הנה, עובדה ששרדתי. לא?
אז נכון שאפשר בלי.
אבל את זה כבר ניסיתי

.
אני מעדיפה עִם.