אז אם כבר עברנו לדיון משועשע, אני רוצה להגיד ליונת שהמאמר "כהן ונביא" היה אחד הטקסטים המשפיעים ביותר שקראתי בבית הספר, ואני זוכרת אותו עד היום.
בכלל אחד העם היה גאון, ולא רק בתוכן דבריו, ולא רק בתפיסתו את הציונות (שלדעתי היתה החכמה, הרציונלית והפקחית ביותר מכל התפיסות, אלא ש"העם" רצה דברים אחרים והנה התוצאה לפנינו, תוצאה שאני נמנעת מלהגדיר כדי לא להשמיץ את מדינתי) - אלא גם מפני שבכתיבתו העברית הוא ממש מופת לכתיבה מצויינת של חיבורים.
והנה עוד משהו שאני זוכרת:
בשיעור תנ"ך בכיתה ט', אצל מורתי עתליה זרמי (היו לי מורים נפלאים לתנ"ך), היא לימדה אותנו על המעבר של ירמיהו מנביא זעם לנביא נחמה. היא דיברה על כך, שכשכל נבואות הזעם שלו התגשמו אחת לאחת, מה הוא עשה? "אתם חושבים שהוא אמר לעם 'אמרתי לכם'?" הדגישה עתליה ברטוריקה דרמתית (אני מצטטת לכם, ושתדעו שבכתה ט' לא הייתי אתמול), "לא, הוא מייד הפך לנביא נחמה והתחיל לנחם את העם ולדבר על הדברים הטובים שיקרו בעתיד".
מייד באותו הרגע, מה שנקרא "there and then", החלטתי שאני בחיים לא אגיד יותר "אמרתי לך".
ואכן מאז ועד היום הקפדתי לא להגיד יותר את הביטוי הזה.
אבל אני כן מוכנה לנבא נבואות זעם, כשאני חושבת שצריך להזהיר אנשים מפני טעויות גורליות.
ואני כן עוברת לנבואת נחמה כשזה מה שנדרש.
לפחות, אני משתדלת. אני מקווה שאני לא מפספסת יותר מדי.
הבעיה עם רשימות שלי היא, שקוראים אותן גם אנשים שזקוקים לנבואות זעם, וגם אנשים שזקוקים לנבואת נחמה.
אם אלה שזקוקים לנבואת נחמה קוראים נבואת זעם, הם מאוד נפגעים, נעלבים, מרגישים רגשי אשמה, מרגישים מותקפים ומרומים, וכועסים עלי.
מה איכפת להם שאני רק השליח.
זה אלוהים שברא את התינוקות כמו שהם. לא אני.
ולענת, באמת "כוהנת גדולה", אם אני חושבת על זה, לא מתאים לי, כי אני לא חושבת שאני מתאימה לעמוד מול העם, לארגן אותו ולהלהיב אותו. אין לי חוש לאגד, אין לי חוש לנהל קהל גדול, אין לי חוש להפעיל אותו בדרכי. זה מין כישרון של איריס יוטבת או כאלה. אין לי חוש לדבר את מה שרוצים לשמוע - אני מחוצבי להבות האש... (דרקונים וכאלה...).
