תבנית נוף

מבינה שעננים משחררת קיטור....חשוב
אבל באמת נראה שקריאות התמיכה מתעלמות קצת מהסיטואציה הכואבת משהו של שני ילדים מאוד צעירים שאמם חולה,
שסביר שמרגישים במודע או שלא במודע את המתח/פחדים סביב מחלה שכזו........
ומן הראוי שיהיו עם אבא שלהם כשהיא בטיפולים
ואבא שלהם הוא במקרה בנזוג של.
מאחלת לכם זמנים טובים

עוקבת בשקט,
שיהיה בהצלחה@}

רק עם עזרה חיצונית בנקיון/טיפול בילדים !
יש לך משפחה שלמה ובריאות נפשית לדאוג לה, ואת ההשלכות של אמא שלא דואגת לעצמה אחרי הלידה, אני משלמת עד היום, 8 שנים אחרי, עם הבן הבכור שלי. אל תפילי הכל על עצמך,
ומן הראוי שהיא תשתתף בהוצאות העזרה הזו.

צר לי בשבילך. צר לי בשבילה.
באיזו מין סיטואציה בלתי אפשרית את עומדת !

תומכת בך.

נכון שאני משחררת קיטור
זה קיטור שהיצתבר במשך כמה שנים
כשאהיה מעט יותר מפוקסת אולי אכתוב את כל הסיפור הבלתי אפשרי הזה
כרגע בעיקר כועסת על זה שצריכה שוב לספוג את תוצאות הטימטום של אחרים
מרגישה לכודה בתוך תסריט של מלודרמה זולה במיוחד ולא בא לי להיות זו שבגלל טוב ליבה בסוף אוכל חרא
ולך פלונית אלמונית במאמר מוסגר מן הראוי שאמא לשני ילדים רכים תהייה מספיק אחראית כדי לחשוב צעד אחד קדימה, ולפחות לנסות להישאר בריאה. היא כמה פעמים אמרה בפרוש שהיא מקווה שהיא תחלה בסרטן כדי שאנחנו נבין מה זה אומר להיות עם הילדים פול טיים. הצליח לה

כמובן שהפלונית האחרונה זו אני

בלידה הראשונה לא יכולתי לסבול קרבה של איש מלבדי התנוקת ואביה, במשך חדשיים של הסגר
בשניה הצורך הטריטוריאלי הופיע בקטן ,כבר הייתי אמא שלומדת איך להיות אמא לשניים
האקסית החולה(מסכנה), מתפרקת כבר מזמן, העיתוי לא סתמי ,אם כי כנראה בלתי מכוון במודע, היא מוסרת את ילדיה מזמן,
מילכוד? או אולי משהו אחר?.....
לא יודעת....

אני חושבת כמו בשמת שאפשר לתכננן כבר עכשיו
פעילויות מחוץ לבית עם מטפלת או קייטנה נחמדה, או טיולים עם חוג סיירים
משהו כייפי להם שיותיר לכם את הבית לפחות לחצי יום
ואולי עדיף אחה"צ בשעות הקוליק, והאי שקט
לשכור עזרה ,

כמובן שזה באסה

העיתוי לא סתמי ,אם כי כנראה בלתי מכוון במודע, היא מוסרת את ילדיה מזמן,
מה את חושבת על זה עננים?

מבינה מאד את הכעס שלך על הצורך לסוג ריקושטים מהתנהגות דבילית-משהו , של אנשים טחאים ולא במיוחד אהודים..

אני מסכימה עם כך שהעיתוי אינו סתמי.
יותר מזה ,אני מחלקת את העיתוי לשני חלקים אחד קוסמי ועלו אין שליטה והשני מעשה ידי אדם. מה גורם לאשה בשנות ה40 לחייה לבשר על ניתוח שהיא עוברת 24 שעותלפני הניתוח עצמו ולצפות שהעולם יתיישר לפי הקוים שלה? למיטב ידיעתי גם במקרים חמורים יש שהותשל כמה ימים להיתארגן להיתיעץ ולבחון אפשרויות.
ברמה קוסמית ניראה שאמירות כמו "תקבל את הילדים על גופתי המתה" ו"אני אעשה הכל כדי שלא תצליח להישתחרר ממני" ניקלטות אי שם במערכת.
זו הסיבה שאני משתדלתלהיזהר במישאלותי וכמו שאומרים אצלינו בבית, לא להאכיל את הזאב.
למי שלא מכיר, אגדה אידיאנית מספרת על המלחמה הפנימית שיש בתוכינו בין הזאב הטוב שאחראי על טוב לב מוסר ועשיית הדברים הנכונים, ובין הזאב הרע שאחראי על ההפך. איזה זאב מנצח? זה שמאכילים אותו יותר
משתדלת לא להאכיל את הזאב. מצד שני מסרבת להדחיק את הכעס שהמצב מעורר בי כדי לאפשר לעצמי לפרוק ורק אז להחליט על דרךהפעולה הנכונה. יודעת מה צריך להעשות. יודעת מה הדבר הנכון להעשות. לא מוכנה להעמיד פנים של קדושה בסיטואציה מחורבנת.
ולמי שעדיין לא הבין, הקשר שלי עם הילדים טוב וחשוב לי. אני שותפה לחיהם בארבע השנים האחרונות ורווחתם הנפשית בהחלט עומדת מול עיני.
ויש עוד ילד אחד ואחד בדרך שגם על רווחתם הנפשית והחומרית אני צריכה לחשוב.
בן זוגי עצמאי, גם אני. מצבינו הכלכלי לא מזהיר בלשון המעטה. אין לנו היכולת לספוג את העליות הנוספות של קייטנה או ביביסיטר מעבר למה שתוכנן מראש.
מרגישה איך העתיד שלי משועבד לזמן בלתי מוגבל לאשה שאני לא מחבבת ולא היתי בוחרת לשהות בחברתה מרצוני

לדעתי זה מצויין שאת לא מדחיקה גם את הרגשות הלא יפים שהעניין מעורר בך. כך תוכלי להגיע לסיטואציה עצמה לאחר שעברת דרכם בלי להילחם בהם.

מאחלת לך את כל הכוחות שתצטרכי והלוואי שהחוויה של שני הבנים (הנוספים) איתך לאחר הלידה תקרב בניכם ותאחד אותכם למשפחה מגובשת יותר.

ונראה לי שזה זמן טוב להתחיל להתאמן על לבקש ולקבל עזרה. כי אחרי הלידה בטוח שתצטרכי אותה.

ומה שלום בן הזוג?

בכל קיץ קורה דבר מה
חושבת אחורה ושמה לב למגמהמוזרה בחיי
בכל קייץ בסביבות יולי אוגוסט קורה משהוא שמשנה לי את החיים. לעזוב את בית ההורים, לנסוע לחו"ל לטיול של שנתיים בהחלטה של רגע, סיומים של מערכות יחסים משמעותיות, עזיבה של מקומות, התחלות של מערכות יחסים, הריונות נפל, הריונות, לידות. כאילו כל השנה מבשילה לכדי מאורע אחד משנה חיים. אי אפשר לעולם לדעת ברגע בו מתרחש השינוי אם יהיה חיובי או שלילי. בפרספקטיבה של זמן יכולה להגיד שדברים שבאותו זמן נראו כמו אסון התבררו כברכה במסווה.
נאחזת בתקווה שגם כאן, אחרי שוך גלי הסערה יסתבר שהדברים הם לטובה.

לפלונית
הבן זוג נתון גם הוא במילכוד. יש לו שני ילדים אהובים הנמצאים בסיטואציה קשה, עוד שניים שהוא מנסה שלא יכנסו לסיטואציה קשה, מחויבויות מקצועיות, מחויבות כלכלית, מחויבות מוסרית ומחויבות זוגית. גם הוא מנסה לתמרן בין כל המכשולים. מנסה להיות קשובה אליו ולא להעמיס עוד. לא כל מה שאני כותבת כאן נאמר לו. לא רואה את התועלת בלאורר כרגע מולו את ריגשותי כלפי האקסית. אמרתי לו שאקבל ואתמוך בכל החלטה שיקבל, וסומכת על כך שיחליט מתוך שיקול דעת. בגדול שניינו מסכימים שיש להפריד בין רגשות כלפי הסיטואציה לבין הפעולה בה. מבחינתי בזוגיות טובה מעבר לשיתוף הריגשי חייב להיות שיקול דעת לגבי התזמון. כרגע האופרטיבי דחוף יותר.

תודה!

מבחינתי בזוגיות טובה מעבר לשיתוף הריגשי חייב להיות שיקול דעת לגבי התזמון. כרגע האופרטיבי דחוף יותר.
בול!!

יש שני דברים בעולם שהם אין סופיים. היקום והטיפשות האנושית.
ככל שעובר הזמן מסתבר יותר ויותר עומק חוסר האחריות.
כבר ליפני שנתיים וחצי נמצאו ממצאים חשודים בשד. במשך כל הזמן הזה היא לא טרחה להיות במעקב, לעבור ממוגרפיה או להיתיחס לנושא. הגידול התגלה בסקירה שהתבצעה כי היא החליטה לעבור ניתוח להגדלת חזה.
(מי אמר שניתוחים פלסטיים זה רע).
בניתוח אתמול נימצאו גרורות בבלוטות הלימפה.
כל המידע הזה מגיע אלינו לא ממנה. חברה שלה סוף סוף תפסה שכל ויוזמה ויצרה קשר עם הבן זוג כדי לעדכן.
מהצד שלנו מתחילים לגבש תוכנית פעולה, מנסים לברר מה העזרה שנוכל לקבל מהורי, מחברים, מאגודות שונות. מנסים לקבוע מה גבולות היכולת שלנו לספוג פיזית נפשית וכלכלית. מנסים לגבש בנינו מערכי זמן שיתנו לשנינו מרווחי נשימה.
אחרי יומיים של סערה שמים בצד את הרגש ומנסים לתאם עבודת צוות מול המצב החדש.
מה הצרכים של כל אחד ומה היכולות. זה תהליך קר שאסור לתת ללהט הרגשות להפריע לו.
אני לא מוכנה שמחיר הטיפשות שלה יהיה העתיד שלי.
בתוך זה משתדלים שהילדים יהיו עסוקים בדברים השגרתיים, בריכה אופניים, מחשב.
מסתבר שהיא לא הכינה את הילדים לשום דבר, לא הסבירה כלום.
שני הילדים בטיפולים נפשיים (ונעזוב את דעתי על איכותם) לא עידכנה את המטפלים.
זה עובר את גבול חוסר האחריות. זו רשלנות פושעת.
ותוך כל זה היא לא טורחת לעדכן. מסתבר שהיא יודעת כבר כמה שבועות. וכשהבן זוג שאל את החברה למה, התשובה היתה, היא פוחדת מהתגובה שלך.
הם חיו ביחד חמש שנים. האם היא עד כדי כך עוורת?
האם היא לא יודעת שהילדים נמצאים אצלו בעדיפות עליונה?
באיזה סרט האשה חיה?

יש כול מיני הטבות שמגיעות לחולה אונקולוגי ובני משפחתו.
הנחות בארנונה, ביטול מס הכנסה וסיוע כספי לעזרה, ניקיון וכו' אבל ת'כלס אפשר גם ללכת לקנות עם זה בגדים.
זה מידע שמתקבל כמדומני אצל עובדת הסוציאלית בבי"ח.
צריך לבדוק אם חלק מהכסף יוכל להגיע אליכם, כי הילדים יהיו אצלכם ותוכלו להשתמש לקייטנה וכו'.
ועוד מחשבה, לא בקטע חטטני ואני לא מבינה בזה, אבל אם הילדים אצלכם, אתם עדיין צריכים לשלם מזונות?

לפלונית
כרגע הכל במצב כל כך כאוטי שעיני המזונות טרם יושבו. כוון שממלא הם היו אמורים לשהות אצלינו מחצית מיולי דמי המזונות לחודש זה הם חצי. לגבי ההמשך אלוהים גדול.

בתוך כל הבלגן רגעים של חסד.
הולכים עם הילדים לבריכה לרחצת לילה. כל השלישיה נהנית מהשינוי של שחיה בחושך. אחר כך ארוחת ערב מאוחרת ושיחה מורכבת על תורת היחסות או יותר נכון מה קורה אם מוציאים יד ממכונית שנוסעת במהירות האור.
אחרי שכולם במיטות יושבת עם הבן זוג בחוץ מסתכלים על הירח ומחזיקים ידיים.
אלו הרגעים מהם אני מנסה לשאוב כוחות להמשך.
החיים נמשכים כפי שהם גם אם נראה לרגע שהכל נעצר.
בבוקר קמים מוקדם להספיק קצת ביחד לפני שלהקת הבבונים שמעמידה פנים שהם ילדים מתעוררת.
בסך הכל עשיתי בחירה נכונה.
אם נדע להפוך גם את הלימון הזה ללימונדה אנחנו עוברים ליצור תעשיתי

ראו הוזהרתם

צריך לרוץ ממש מהר כדי להשאר באותו המקום ומהר כפליים כדי להיתקדם.
אתמול הגדולים חזרו הביתה לכמה ימים וביום רביעי שוב יחזר לסוף שבוע ארוך מאוד.
אתמול אחרי שהחזרתי את הבית למצב פחות או יותר אנושי התחלתי להרגיש את נפילת המתח והעיפות של הימי האחרונים. השיא היה הבוקר כשלא הצלחתי לקום מהמיטה. פיזית הגוף סרב לזוז והמוח להיתפקס. מכירה את זה מתקופות עבר. כל זמן שיש מצב חרום אני מתפקדת מצוין, וברגע שדברים נרגעים הגוף כופה עלי מנוחה. לא יודעת אם זה מנגנון בריא או לא אבל לפחות ככה אני מצליחה לאגור כוחות להמשך.
חבל לי שהימים האחרונים לפני הלידה הגמד מבלה עם סבתא יותר מאשר עם אמא.
כל כך רוצה לתת לשנינו את הזמן הזה ולא יוצא
זה אולי הקושי הגדול ביותר שלי כרגע. יש לי ילד מקסים בכל פרמטר אפשרי ובגלל טיפשות של מבוגרים אני מפספסת את האפשרות האחרונה שלנו לביחד ללא נוכחות של ילד נוסף ברקע. נראה שהוא מרגיש בכך ובימים האחרונים בא להיתרפק עלי יותר, לשבת לידי ולישון מכורבל וצמוד אלי. חוששת מהקושי שלו לקבל את השינוי, מצד שני רואה שכשהאחים שלו נמצאים לא מרגיש מאוים או ניצמד מדי לא אלי ולא לבן זוג ככה שאולי יש סיכוי למעבר יחסית חלק.
באופן פרדוקסלי הקושי גורם לאינטימיות הזוגית לפרוח. לא רק מינית. בעיקר ריגשית. שיחות בעלות משמעות על זוגיות בכלל ושלנו בפרט, בחינה כנה של היכולות של כל אחד מאיתנו לתת ולקבל ומוכנות לבוא אחד לקראת השני בנקודות המחלוקת. דברים חוזרים לפרופורציות שלהם, אנחנו לא רוצים להרשות לעצמינו לאבד אחד את השני. זו בחירה מחודשת בנו, בשבילי היא יותר משמעותית מכל טכס חיצוני שהינו יכולים לערוך.

באופן פרדוקסלי הקושי גורם לאינטימיות הזוגית לפרוח. לא רק מינית. בעיקר ריגשית. שיחות בעלות משמעות על זוגיות בכלל ושלנו בפרט, בחינה כנה של היכולות של כל אחד מאיתנו לתת ולקבל ומוכנות לבוא אחד לקראת השני בנקודות המחלוקת. דברים חוזרים לפרופורציות שלהם, אנחנו לא רוצים להרשות לעצמינו לאבד אחד את השני. זו בחירה מחודשת בנו, בשבילי היא יותר משמעותית מכל טכס חיצוני שהינו יכולים לערוך.
וואו.

"אם קשה לך, סימן שאתה בעליה" סטיקר של רובי אופניים.
מתבוננת בתבניות הזוגיות הזו. מהתחלה היא מלווה במשברים חיצוניים, נסיבות בלתי אפשריות, צרופי מקרים קוסמיים ושאר ספיחי בוליווד.
מנסה להבין את הצורך שלי ושלנו בכך.
האומנם אנחנו זקוקים לגורם שלישי חיצוני כדי להיתפתח כזוג?
האם העלמו של גורם כזה (דמות פיזית או נסיבות קשות) יגרום לפרוק ההקשר?
מה בתבניות החשיבה שלנו מעורר שוב ושוב משברים שלכאורה אינם נגרמים על ידינו אבל הרי אין מקריות בחיים?
יום ההולדת שלי מתקרב, כששאלו אותי מה אני רוצה אמרתי שנה אחת של שקט
תוהה מה עלולה להיות התוצאה של שנה כזו

אלוהים אדירים עננים , איזה ראייה מפוקחת ושפוייה

לא יודעת אם זה מנגנון בריא או לא
בריא, בטח שבריא!
אמרת בעצמך:
אבל לפחות ככה אני מצליחה לאגור כוחות להמשך.

איזה ראייה מפוקחת ושפוייה
ובריאה!

"כל אשה צריכה חדר משלה"
סוף סוף סידרתי את הקליניקה שלי.איזה אושר לפרוק את הארגזים, לפגוש שוב את כל הצלמים החביבים עלי וליצור לי את מרחב הריפוי המותאם לי אישית.
במהומה ששוררת כרגע בבית אין לי מקום משלי. אין פינה בה אוכל לשבת בשקט בלי להיות חשופה לתביעות, בקשות, נגיעות וכל המהומה שמיצרים שלושה זכרים צעירים.
הדרך שלי לשקט היתה לאטום את עצמי ריגשית.
לא מומלץ למי שרוצה לשמור על זוגיות אבל האפשרות היחידה לשמור על שפיות.
חזרתי לבית הפוך ומטונף
הבן זוג עושה כמיטב יכולתו אבל מה לעשות, גם הוא קורס תחת עומס הילדים
שאריות אוכל על השיש, כלים בכיור, ערמות כביסה לא ממוינות.
כמו כל עקרת בית בחינוך ביתי.
הבעיה שאותי זה משגע ואותו לא.
איזה מזל שיש טיפול הערב ואוכל לברוח לעבודה

כמו כל איש משפחה טוב

(רק הבטן מריעה לאשלית חילופי התפקידים)

"אני לא רוצה למות, אבל גם לא מת על החיים"
ימים סוערים עוברים עלינו, בין צירים מדומים לחבלי משיח.
מצד אחד המציאות הולכת ומסתבכת, ורף הסבלנות שלי הולך ויורד ככל שהבטן מנמיכה, ומצד שני יש לי הזדמנות נדירה לראות את הטוב והחיובי שבחיי.
האהבה של בן הזוג שמתורגמת לא לארוחות רומנטיות, פרחים בקנה ובנות בצריח, אלא ללקיחת אחריות אופרטיבית על שלושה ילדים, בית, בישולים ופרגון מוחלט לצורך שלי להיתרחק ולהיסתגר. בלי טענות, בלי סחטנות ריגשית ויותר מכל בלי לצפות למחיאות כפיים על כך.
המשפחה שלי, שבלי להפוך את הנושא לדרמה סוגרת סביבינו שורות ומוכנה לעזור בכל רגע נתון גם בהערכות לוגיסטית וגם במידת הצורך באופן כלכלי, וכל זאת בלי לכפות את העזרה אלא להציע ולעמוד מאחורי ההצעה.
אפילו המוסכניק שלי שקיבל טלפון בהול פינה את כל היום שלו כדי לעבוד על הרכב שהיה רגע לפני הריסת מנוע כדי שלא יהיה מצב בו אני תקועה בלי יכולת תנועה חופשית.

ואני בתוך כל זה נעה בן הכרת תודה על מה שיש, לבן זעם מעוור על כך.

תחושה של "לא מגיע לי החרא הזה" כל המורכבויות האלו , כל הלחץ הזה, הריגשי, הכלכלי, הפיזי.
צורך עז לברוח אותו אני מישמת בפרישה לקליניקה שלי במרחק של דקות נסיעה מהבית. קצת פטטי לברוח בגיל 44 אבל שומר על שפיות זמנית.

לא פאתטי בכלל

הישרדות בסיסית.

וזה לא ממש לברוח בגיל 44 ... זה למצוא את השקט שלך, את המקום הרגוע והבטוח לקראת הלידה...איך אפשר לקנן בתוך כל ההמולה מסביבך?
ובאמת כל הכבוד לשניכם, לבן-זוג שמשחרר אותך בכזו נדיבות ולך, שרואה את זה.
לידה קלה!

בעצב תלדי בנים
במסגרת ה"לשחרר" המהולל אולי הגיע הזמן לכתוב את הסיפור שהובילני עד הלום.
קצת קשה לכתוב כרונולוגית כי זמנים שונים משמשים בו בעירבוביה.
נקודת זמן שרירותית. יוני 2001
עובדת במרפאה הוליסטית. ניכנס בחור. מבט אחד מהיר. אומרת לפקידת הקבלה זה יהיה בן זוגי ואבי ילדי. ממשיכה ביומי כרגיל.
שבוע אחר כך אותו בחור ניכנס לחדר בו אני עובדת ומוסר לי את תיק האבחון הראשוני. נתונים יבשים. צעיר ממני בכמה שנים. בזוגיות בהריון.
מתחילים לעבוד. טיפולים נעימים, שיחה קולחת, תחושה של פתיחות הדדית בגבולות המקצועי. בירכתי מוחי תהייה. אומר שהיחסים טובים קרובים ופתוחים ומצד שני משהו לא מסתדר לי. באחד הטיפולים יש תחושה טעונה של מתח מיני. מתעלמת באלגנטיות. בכל זאת טיפול. וחוץ מזה גם הוא וגם אני בקשרים מחייבים וזה מבחינתי גבול שלא חוצים.
סידרת הטיפולים מסתיימת בהצלחה. מבחינתי איש ואישה לדרכם. איך שהוא הקשר נישמר. טלפוני בעיקרו לא תכוף, לא רציף, לא משהוא שצריך לחשוב עליו.
מתקשר לילה אחד מבית החולים, זוגתו ילדה. הרגיש שרוצה לספר לי. מברכת מכל הלב וחוזרת לישון.

במקביל באותה תקופה מתחילה את דרכי בניבכי הטנטרה. שנתיים אנטנסיביות של סדנאות ותהליכים שהופכים את חיי על פיהם. פתאום כל כך הרבה דברים מתבהרים ומקבלים את המשמעות שחיפשתי תמיד. כמובן שמנגד אלו שנתיים של אובדנים בתחומים אחרים, אחותי שהקשר בנינו קרוב נוסעת לשנתיים לחו"ל, חברויות מתמוססות, אני עוברת סדנאות של שבועות רצופים בחו"ל ופוגשת ב"בעלי היווני" וב"בעלי האיטלקי " מבינה עד כמה אני בשלה לקשר מחייב. משחררת לאט לאט את ההתנגדות לקשר קבוע ופורה, בן הזוג של אז מקבל ממני תשובה חיובית להצעת הנישואים שלו, אחרי שבע שנים של נסיונות שיכנוע ומוציא לאוויר העולם את המשפט שיש לרקום על כריות של מיטת הכלולות האוניברסאלית " לא בניתי על זה שתגידי לי כן".

וברקע כל הזמן נשמר הקשר עם אותו בחור. הוא מלווה אותי בחלק מהתהליכים בשיקוף, בעצה, בפרגון. אנחנו נפגשים אולי פעם בחצי שנה לזמן קצר, רוב הקשר הוא טלפוני וגם זה לא לעיתים קרובות, שיחות עמוקות על החיים שלו ועל שלי. שום דבר שמשמרת הצניעות של הוותיקן לא היתה מאשרת. נולד לו עוד ילד, הזוגיות שלו מתחילה להיתערער. חושב על לעזוב את הבית. בשיחה ארוכה במיוחד משכנעת אותו לחשוב שוב ושוב על כך. לעשות חשבון נפש אמיתי, האם עשה הכל כדי כדי שהקשר יצליח, האם באמת נתן מעצמו עד הסוף וקיבל עד הסוף.בכל זאת שני ילדים, לא מפרקים משפחה בגלל משבר נקודתי. מהצד של שנינו אין שום ספק שהקשר בנינו הוא עמוק ומשמעותי ובמקביל אין ספק שאין מצב, מבחירה שנחצים קווים של נאמנות ומחויבות. אין נגיעות מרומזות, אין פלירטוטים "תמימים" אין בדיחות גבוליות. יש גבר ואישה שביקום מקביל היו הופכים לזוג. ביקום הזה הם מכבדים אחד את השני מספיק כדי לא לשחק באש. שיעור לשנינו ובאופן מסוים קריאת תיגר על משהוא שממשיך ללחוש לי "ככה את רוצה שבן זוג שלך יתיחס אליך" ובדיעבד מסתבר שיש קול שלוחש לו " ככה מתנהגת אישה שמכבדת אותך כגבר"

וואו, מרתק

גם אני מקשיבה

הרים לא נפגשים אנשים כן

קצת רקע עלי. תחשבו על סריאוטיפ נערת הרוק בשנקין, תוסיפו לזה סטיגמות על מטפלות הוליסטיות, קצת דעות קדומות על עולים מרוסיה, קורטוב רישעות ביחס לסדנאות טנטרה, השכלה רחבה, דיסגרפיה, אנרכיזם קיצוני, חינוך קיבוצי ולשון חדה, קמצוץ פרובוקציה וקול פנימי שלא סותם את הפה, וערבלו היטב. זה אני

קצת רקע עלו. ילד מוכה, רמת אביב הישנה, משפחה פולנית לא מתפקדת, צופי ים, קורס טייס, מתנדב במכבי אש ובמשטרה, דוגמן צילום, בישן כרוני, מנוגמיסט כרוני, מדריך שייט, פוטציאל מבוזבז, הערכה עצמית על הפנים.
אפיה ארוכה בחום נמוך. זה הוא.

אנחנו ההוכחה לזה שקווים מקבילים נפגשים באינסוף

מרגש מאד!
ומעורר מחשבה..@}

אנחנו ההוכחה לזה שקווים מקבילים נפגשים באינסוף

איזה משפט מקסים !

מצב היחסים הנ"ל נמשך בנינו לאורך שלוש שנים בקרוב. בשנים אלו מתנהלות בנינו שיחות ארוכות על מהות ומשמעות, על בחירות וחוסר ברירה יותר ויותר נחשפות נקודות פגיעות של שנינו ונבנה אמון הדדי. הוא עד ללבטי בנושא ילדים וזוגיות(בשלב זה לא בטוחה שמעונינת בילדים, ומרגישה שגם זוגיות היא לא תמיד כזה להיט) ואני מלווה את התהליכים שהוא עובר בזוגיות שלו ורואה את תהליך ההיתפקחות המכאיב מהלללנד של האשליה הרומנטית למציאות של ההבנה שבחר בבת זוג שאיתה משחזר את יחסי הילד המוכה שהיו לו עם אימו. בשנה הרביעית משהו משתנה. זו שנה שהוא קבע כשנת ההחלטה האם להישאר במסגרת המשפחתית או לעזוב ןשנה בה אני מחליטה על שנה של חשבון נפש אמיתי לקראת שנת ה40 לחיי. בתחושה שלי זו שנה של סגירת מעגלים וניקוי עמוק כוון שהקול הפנימי מודיע לי שהחיים הולכים להישתנות וכדאי שאתכונן בהתאם.

שניינו מודעים להחלטות אחד של השני אבל לא למשמעות שלהן בעתיד.

בתוך כל זה זוגתו לשאז נעשית ערה לקיומי ובסצינה דרמטית מטילה ווטו על הקשר. כשאני שומעת על כך, כל מה שיש לי להגיד זה שזו החלטה שלו. אני לא מוכנה להיות חשודה בהיותי צד שלישי ולשאת בעומס האנרגטי של שנאה מצד אישה שמעולם לא פגשה אותי, כשלעיתים לא רחוקות היתי זו ששימשה סנגור או יותר נכון מתורגמן די מקל למעשיה. "היא אחרי לידה" "לא קל לה עם העומס של שני ילדים" "זה מחוסר בטחון וצורך באישוש תחושת שיכות". זו בעצם נקודה בה האחריות על הקשר מוטלת לחלוטין עלו. אם הוא היה בוחר לנתק היתי מכבדת זאת לחלוטין. מה שכן, היתי מכבדת אותו פחות. מי שמוכן למניפולציות מסוג זה לא צובר אצלי נקודות זכות.

דווקא סצנה זו מעוררת בנינו משהוא שהושם בצד לחלוטין, המודעות הפיזית הדדית, וברגע שאנחנו מזהים זאת אנו מקפידים עוד יותר על שמירת נגיעה, והקשר מצתמצם לטלפונים מעטים בשעות מצוקה. באחד מהם אני שואלת אם הוא רוצה לבוא כוון שנשמע רע במיוחד, והוא אומר שלא כי זה עלול להגיע למקום הלא נכון מהסיבות הלא נכונות.

בחיי מתרחשים כמה שינויים. פעם ראשונה אחרי שנים אני ללא בן זוג, ללא חיפושי בן זוג, ללא תיסכול על חוסר בן זוג. אני חופשיה להיות מי שאני ללא צורך בהישתקפות, בהשוואה, במרידה, או בהסכמת הסביבה. אני טסה לחו"ל על בסיס קבוע לבקר את אחותי וחברים, מטפלת, מלמדת, משתתפת בסדנאות, ולמעשה מנהלת חיים של נזירת טנטרה שמחה בחלקה. זו אולי התקופה הטובה ביותר בחיי חוץ מהקול הפנימי שממשיך ללחוש "חכי חכי
עוד אין לך מושג מה בא לכוונך"

עובדות ומספרים
שבע שנים הפרש גילאים, אני ישנה בקייץ עם מאוורר וסדין רטוב הוא עם שמיכת פוך, אני מוחצנת ונוטה לדרמות הוא הטיפוס השתקן והמופנם, אני קטנה ואינטנסיבית הוא גבוהה ושקט, לי יש מלתחה גדולה וחיבה למעצבים והבחור חושב שסנדלים תנכיות לגיטימיות, אני תולעת ספרים הוא מביט בתמונות בעיתוני רכב.
וכל כך הרבה פעמים שאלו אותנו אם אנחנו אח ואחות.
לך תבין

שליחה על ידי יול* » 28 יולי 2009, 17:10

מרותקת, מקשיבה.
את כותבת מקסים.
@}

שבע שנים הפרש גילאים
(-:

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה
במשך שנים כל חודש בילתי כמה ימים בסיני. בדרך כלל עם חבר או חברה שהיו מצתרפים להרגל למשך תקופה אבל גם לבד. כולל בחורף כולל באינטיפדה השניה כולל מיסים. זה הפך מבחינתי לבדיחה שאנשים שהיו שומעים היו מתלהבים ואומרים שהם גם רוצים, בונים איזו פנטזיה ובסוף משתפנים ברגע האחרון.
באחת משיחות הטלפון עלה הנושא, אמר שחושב לבוא פעם. אמרתי ש"i will not hold my brath " " אני עוד אפתיע אותך" ובכך ניסגר הנושא.

באותה שנה בינואר שאל מתי נוסעת, קיבל תשובה, " אני בא איתך" "בוא, יש מספיק לכולם".

לא חשבתי על כלום, בחיי, חוץ מהבנה שהוא צריך שקט והינה הזדמנות לנסוע לסיני פעם ראשונה בלי להילחץ מהסיטואציה.

ארבעה ימים של שמש, חול, שקט, אנחנו לבד לחלוטין בדיונה הקטנה, הרבה שיחות, הרבה שתיקות, הרבה סלטטחינהגבינה, הרבה, צחוק ובעיקר הרבה מאמץ מצידי לא ליחס לכל זה משמעות עמוקה יותר. שני חברים בסיני. כבר היתי בסרט הזה מספיק כדי לא להשלות את עצמי. עדיין שומרים נגיעה. כמו דוסים פנאטים במיוחד.

בלילה האחרון, משהוא משתנה, שואל אם יכול לחבק אותי. פעם ראשונה אחרי שנים של המנעות אנחנו נוגעים.
אין סקס. אין ערום. יש חיבוק שנימשך כל הלילה, צמוד בחושך של סיני. לא ישנים כדי לא לפספס רגע, לא מדברים כדי לא להגיד דברים שאי אפשר להגיד. רק נותנים לאנרגיה לרקוד בנינו ולעשות את הטרנספורמציה מקשר של חברים למשהו אחר, לא ידוע.

בבוקר קמים מתארגנים, מונית לגבול. לא מדברים על הלילה. אחרי המעבר גבול חיבוק אחד. הדברים שקרו בסיני מוכנסים למגירה פנימית לעיון נוסף בעתיד. לא לביצוע עכשוי.

עננים בוקר טוב , שולחת לך

את עוצרת נשימה והסיפור הזה הוא התגשמות החלומות שלי

סיפור קסום בהמשכים. @}
אצלי הכל היה כלכך להפך שזה מדהים אותי

כל העצים לבשו ירוק, אני לבשתי ג'ינס וכובע.

באותו יום שחזרנו מסיני מצאתי דירה. חיפשתי המון זמן, קרוב לשנה. הדירה החדשה היתה באותו רחוב במרחק כמה בתים. ברגע שניכנסתי ידעתי שזה זה. דירת גג, סלון ענק, פתוח למטבח, ומלא חלונות, חדר קטן לקליניקה וחדר שינה בנוי כתוספת. מחיר שהתקשתי לעמוד בו, אבל שוב הקול הפנימי שאומר "יאללה, הגיעה הזמן להיתרחב. בקשת, קיבלת"
בעלי הבית מהססים, חשבון הבנק מצתמצם, צריך גם לשפץ את חדר השינה על חשבוני, ואני בשלי, זו הדירה ודי.
סוגרת חוזה ומבשרת לו את החדשות.
שואל מה צריך לשפץ. אומרת שאת חדר השינה, והאם יוכל להפנות אותי למשהו. צוחק, ואומר שמכיר אחד שיכול לעשות את העבודה במחיר עלות. אני לא במצב של לסרב להצעה כזו.
תוך חודש וחצי יש לי דירה מקסימה עם חדר שינה שהוא בונה. כמה סימבולי. הקשר בנינו השתנה. הוא עד להתקף פניקה בו אני יושבת בדירה החדשה ותוהה "מה לעזעזל חשבתי לי כשהיתחיבתי למחיר כזה", רואה אותי צובעת, מעצבת, בונה ומבשלת. אני רואה אותו עובד, מרוכז, מאבד סבלנות מול שגיאות ומול דברים שוליים.

אנחנו לא מדברים על סיני.

אנחנו לא מדברים עלינו.

אנחנו לא מדברים על הזוגיות שלו.

יש דברים שהשתיקה יפה להם.

במאי אותה שנה מורת הטנטרה שלמדתי אצלה מגיעה לארץ ומבקשת ממני להיות אסיסטנטית בסדנה. קופצת על ההיזדמנות. שבוע של ריקוד, מדיטאציה, אנרגיה טנטרית שממלאת אותי שמחה מעורבת בעצב. מרגישה שאלו הימים האחרונים של השלווה ושהכל הולך להישתנות.

כל הסדנה התחושות שחויתי איתו בסיני חוזרות אלי. בניגוד לסדנאות קודמות לא יוצרת קשרים עם אף אחד מהמשתתפים, נכון לי להישאר בתוך איזו נאמנות אלו.
לא שהוא מודע לכך.
מבחינתי זה לא עינינו.
זה לא נעשה בגללו.
זה לא נעשה בשבילו.
זה בגללי ובשבילי.

חוזרת לתל אביב ולא מרימה טלפון. לא עושה דווקא. פשוט מרגישה שזה לא הזמן.

נתק של חודשיים.

לא שהחלטנו, לא שדיברנו על זה, לי ברור שיצור קשר כשתהיה סיבה, ועד אז אין לי מה להגיד לו.

נוסעת כל כמה ימים לגעש עם ידיד טוב לרחצה בעירום, עובדת איתו על פרויקט צילום משותף. החיים שלי יפים.

ביולי קורים שני דברים משמעותיים. מקבלת תפקיד של אחראית מטפלים בספא שהולך להיפתח, והקשר בנינו מתחדש.

סיפור קסום בהמשכים.
@} מוקסמת ומתחילה להבין טוב יותר דברים שכתבת קודם.

מי שחלם והיתגשם לו החלום

כולי שקועה בהכנות לפתיחת הספא, מערכי הדרכה, ראיונות עם מטפלים, גיבוש קונספציה רעיונית לבידול שלו ממקומות אחרים, בקיצור אני במיטבי.
בתוך כל זה מגיע טלפון ממנו. היה שמח להיפגש. מוצאת זמן בלו"ז הצפוף. לא יודעת מה קורה בחייו ולמען האמת שקועה מאוד בשלי.
ניפגשים על גג שלי, שקיעה תל אביבית, אני מבחינתי חוזרת להיתנהגות הרגילה של ידידה טובה, שואלת לשלומו,לשלום הילדים, סיני מקופסלת עמוק בפנים.

אחרי זמן מה של סמול טוק הוא מרצין. אומר שקיבל כמה החלטות. הוא עוזב את הבית. הבין שלא יהיה שינוי לטובה, שבחודשים האחרונים היתה הסלמה נוספת ביחסים, התפרצויות, צעקות, איומים. אומר שהחלום שלו על בית ומשפחה התפוצץ לו בפנים, חייב לבחור בין לחיות לפי האמת שלו או למות מבפנים.

אני מקשיבה, ברור לי שהוא בעיקר מנהל שיחה עם עצמו, זו לא שיחת יחסינו לאן אלא שיחת חשבון נפש שלו עם עצמו.

שואלת שוב ושוב האם שלם עם ההחלטה. מזכירה לו שהדברים עדיין הפיכים, שעדיף לא לסגור דלתות שאולי בעתיד ירצה שוב לפתוח, שיש הבדל בין מחשבה על עזיבה והמעשה הפיזי. ובעקר מנסה לעזור לו לברר למה דווקא בנקודת זמן זו.

אומר שחשב על כל זה, שהיתלבט שוב ושוב וניסה שוב ושוב. מבין את הכאב שיגרום לילדים, את טראומה, את השבר, אבל ברור לו שכל אלו יהיו עוד יותר גדולים אם ישאר. מבין את המחיר שישלם נפשית וכלכלית, את הכאב על הניתוק מילדו אליהם קשור יותר מרוב האבות כוון שהוא זה שטיפל בהם בעיקר. ועדיין שלם עם ההחלטה לעזוב.

עוד אין לו תאריך ברור. עדיין נמצא בבית אבל כבר נעדר ממנו רגשית בכל הקשור לזוגיות.

אני נמצאת במילכוד מסוים. מצד אחד הרצון לחבק, לנחם, לתמוך, ומה יותר תומך ממגע, לבין הידיעה הברורה שמגע אחד לא נכון יפתח פה קופת שרצים פנימית שלו שלא תאפשר לשום דבר בנינו להתחיל ממקום נקי.

פעם ראשונה בחיי אני מרסנת את עצמי. זו חוויה חדשה באותו זמן, אבל היא עוד תחזור על עצמה מאות אם לא אלפי פעמים.

מעוררים השראה.
תודה!

_מעוררים השראה.
תודה!_
@}

לבד על הגג שבתות וחגים
תקופה של המתנה. מצד אחד הכל פתוח לכאורה, מצד שני אין דבר מטומטם יותר מלהיות הפלסטר על פיצעי גבר כדי שאחרי שהכל יחלים את תהיי זו שכל מבט בך יזכיר לו את חולשתו וכאבו. אנשים ובמיוחד גברים לא אוהבים להיזכר בנקודות בחיים בהם היו במקום ניזקק.

מחליטה לא להחליט, ואם כבר אז שיהיה בסטייל וטסה לבקר את בעלי היווני בבית הקיץ שלו.
כמה מילים לדמותו.
ניפגשנו בריטריט טנטרה שנימשך שבועות באחד האיים של יוון. מהתחלה היה בנינו קשר חזק ותוך בערך 12 שעות הפכנו לזוג. זוגיות בסדנת טנטרה זה כמו להריץ סרט במהירות פי 200 . הכל קצר יותר אינטנסיבי יותר ובמידה מסוימת אמיתי יותר כמו תצלום קלוזאפ.
ניפגשנו, התחברנו, היתחייבנו, נבהלנו, בגדנו, עשינו סצנות, התפיסנו, היתחתנו, ניפרדנו, חזרנו, חשבנו על ילדים וכ"ו וכל זה בתוך פחות מחודש. אחר כך בחיים האמיתיים זה החזיק עוד חודשיים על קו אתונה תל-אביב ובסוף נישארנו חברים קרובים. בכל זאת, עברנו כמה תהליכים משמעותיים ביחד ואחד מול השני. בתקופה המדוברת כבר הינו מזמן במקום רגיע מפויס ומפרגן ולכן לא היה שום דבר תמוהה בזה שאני טסה אלו כדי ללבן דברים עם עצמי.

כמובן שהוא היה מודע לכל הסיפור. זה היופי בהכרות ארוכה, אין הפתעות מהסוג של " איך יכלת לא לספר לי על..." לא רק שסיפרתי אלא הוא היה שם בזמן אמת כשהדברים געשו.

נוחתת באתונה, טיסה סוראליסטית בה אני פוגשת את האקס המיתולוגי שלי 13 שנה אחורה. גם הוא טס לאיים אבל לפסטיבל טראנס. כמה נחמד לדעת שיש דברים שלא משתנים, למרות שגבר בו 40 בחולצה פסיכודאלית נראה איך להגיד, מעט פאתטי.
עוד מעגל ניסגר. מי שגרם לי לשנים של סלידה ממערכות זוגיות והיה בעל כוח השפעה מערער עלי, ניראה בעיני כעוד פליט גואה שזיקנתו לא ממש מחמיאה לעלומו.

באתונה מחכה בעלי עם זר ורדים. בדיחה פנימית של שנינו. משפט מספר שתוהה מדוע אברי מין כרותים אמורים לשמח לב אדם.
נוסעים לבית הקייץ ומבלים ארבעה ימים על המרפסת בשתיה, אכילה, ריקוד ושיחות נפש. חברים יוונים באים לבקר, כולנו מבשלים ביחד וחולקים רגעים קסומים של אנטימיות שהיא לא מינית אבל ששוררת בן אנשים שראו אחד את השני בעירום יותר מאשר בלבוש גם פיזית וגם ריגשית ולכן אף אחד לא צריך "להכניס את הבטן". מותרות נדירים בעולם שלנו.

באחת השיחות נופלת עלי תובנה.

ממילא החיים שלי מלאים בכל כך הרבה תהפוכות, שינויים, חוויות, אהבה, כאב, הרפתקאות ודרמה, שעוד סיפור פחות סיפור לא ישנה את העובדה שאני אחווה בדיוק את מה שאני צריכה ושממלא יקרה מה שצריך לקרא.

לכאורה כל כך פשוט.

למעשה דורש לבטוח לחלוטין בדרך שתיקח אותי לאן שצריך ולהפסיק להעמיד פנים שיש לי מושג לאן נוסעים.

גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת

חוזרת מיוון שזופה ושלווה. במונית בדרך הביתה שלמה ארצי מזכיר לי ש"יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב" עוד לא יודעת כמה זה נכון.
הספא ניפתח ואני בתוך קדחת של עשייה. בין לבין חוגגת יום הולדת 40 . יותר נכון לא חוגגת. אין לי חשק לשום דבר בומבסטי שאני אארגן, ומצד שני אין מי שיארגן בשבילי, בכל זאת זה גיל שבו את מסיבת ההפתעה מארגן הבעל ולי כזכור אין אחד במלאי כרגע.

כל אותו יום מחכה לטלפון ממנו. במשך שנים היה מקובל בנינו להיתקשר להגיד מזל טוב.

לא מתקשרת. לא בא לי ליזום ולא בא לי להיות נידי. בערב כמה חברים קופצים להרים כוסית. הולכת לישון לבד ומוקדם.

מתקשר אחרי כמה ימים. מתנצל שלא היה בקשר, שואל לשלומי ומקבל תשובות אנפורמטיביות. שואל אם כועסת. עונה שלא כועסת, מבינה שיש לו עינינים, אבל מאוכזבת מכך שלא זכר.

התשובה שלו משאירה אותי מבולבלת. אומר שזכר וחשב אם להיתקשר, אבל בגלל כל הבלגן החליט שכרגע עדיף שלא יהיו בנינו מחוות רומנטיות.

מה רומנטי בטלפון "מזל טוב" ?

קשה לו להסביר, איך שהוא מוצא את עצמו חושב עלי בצורה אחרת מהרגיל, זה מבלבל אותו.

זה השלב שבו אני מתחילה להיתעצבן. מרגישה שמפילים עלי לבטים ומידע שאינו מעיניני. אתה מבולבל? תיפתור את זה ותחזור עם תשובה, אל תצפה ממני לקבל החלטות בשבילך.

ניפרדים בקרירות מסוימת.

בערב מתקשר שוב. מתנצל על השיחה בצהריים. אומר ששכח כבר שבניגוד לנשים אחרות ישמע ממני את הדברים כפי שהם ולא את הגירסה המדובבת לנימוס פולני.

שואל יוכל לקפוץ לזמן קצר.

בוא.

מגיע תוך כמה דקות, מסתבר שהיה מתחת לבית. לא רצה לעלות ללא הזמנה. ניכנס בדלת והנוכחות הפיזית שלו גורמת לי לשמור יפה על הידים שלי לעצמי. ניגש אלי ומחבק. חיבוק ארוך, מהסוג שבסרטים מגיע אחרו פייד אאוט.
אין לי שיחזור מדויק מה קורה הלאה, רק יודעת שבשלב כל שהוא אנחנו צמודים והידיעה שעכשו מתנפץ איזה מחסום פנימי עמוק מאוד, גורמת לשנינו לסגת.

מבקשת שילך ויחזור כשדברים יהיו סגורים בסיפור הקודם. אומר שזה יכול לקחת זמן כי עדיין גר בבית. אומרת שאחכה. שואל למה? עונה כי אתה שווה שאחכה לך.

סוגר את הדלת מאחורו.

שום דבר לא הובטח, שום מילים גדולות לא נאמרו. אבל יש לי הרגשה שיש בנינו חוזה סגור.

עכשו נישאר לחכות

באאסה

וואו, נעתקה נשימתי... סיפור מהסרטים!
(מתה מסקרנות!)
@}

הערת מחבר. אני משחזרת היום תחושות מלפני ארבע שנים, יתכנו אי דיוקים מסויימים. בגדול משתדלת להיות כמה שפחות דרמטית. הדרמה היתה קימת שם מתוקף הנסיבות. היתי מעדיפה סיפור פשוט של גבר פוגש אישה אבל לא יצא לי.

שוב כמה שבועות של נתק. אני מתגעגעת, נעה בין תקווה לבין חרדה. תקווה שדברים יתפתחו בנינו וחרדה אם כך יקרה. תקווה שהדברים יפתרו בנייהם וחרדה מכך. זה המחיר כשהפנטזיה שאפילו לא ידעתי שיש שלי מאיימת לקרום עור וגידים ושרירים ומי יודע עוד איזה איברים פיזיולוגיים

במשך היום אין לי זמן לכל זה.
הלילות הם סיפור אחר.

אחרי שלושה שבועות טלפון.

אפשר לעלות?

כן.

ניכנס בדלת. על פניו תערובת רגשות, שמחה,עצב, הלם, מבט שיש לאנשים כהם מחולצים ללא פגע ממכונית מרוסקת.

מה קרה?

רבנו.

אז?

היא אמרה לי שאם אני רוצה ללכת אז שאלך עכשו. הלכתי.

ומה אתה עושה פה?

לא יודע.

רוצה להישאר?

כן

לפעמים אפשר לזהות במדוייק את הנקודה שבה החיים משתנים ולעולם לא ישובו להיות מה שהיו. אותו לילה היתה נקודה כזו לשניינו.
האם ידעתי זאת באותו זמן? כן. האם היתי חוזרת על כך? אני רוצה לחשוב שכן. יש רגעים שאני בספק.

רק להגיד שאני פה, מקשיבה, בפה פעור ובלי מילים.

השבועות הבאים הם רכבת הרים ריגשית. מצד אחד אני מאושרת כמו שלא היתי הרבה זמן, אנחנו מבלים הרבה ביחד. חלק מזה במצב מאוזן ונטול בושה ובגדים. החופש לגעת, פעם ראשונה אחרי כל כך הרבה זמן, לא לדמיין אלא להיות ביחד באופן ממשי, החופש לחקור, ללמוד, להכיר במימד נוסף שעד עכשו נעדר מיחסינו. לגלות דברים קטנים אחד על השני , צלקות, נקודות חן, הסיפורים שמאחוריהם. בנאלי לחלוטין, שנינו הינו כבר בסרטים דומים, ועדיין יש פה משהוא חדש לשנינו. אנחנו בתוך בועה חושנית של נאהבים חדשים אבל עם חברות של ארבע שנים שמאפשרת לנו אנטימיות אחרת משל זוג חדש. אנחנו מכירים כבר ממזמן. היכולת שלנו לזעזע ולהיזדעזע יחסית קטנה.

מצד שני הוא במקום לא פשוט. אין לו בית, אין לו כרגע עבודה, הוא קרוע מגעגועים לילדים ומתאבל על חלום שנישבר ושבו ניסה להאחז זמן רב.

צופה מהצד איך הוא עוקר מליבו עוד שורש ועוד שלוחה שמנסים להחזיר אותו לשם ויודעת שאסור לי להיתערב. שזו מלחמה שלו, שזה קשה לו, שיכול להיות שבסוף הוא יחזור לשם, ואסור לי לנסות להשפיע על התהליך, ואם אני באמת גם חברה אצתרך לקבל את העובדה שאם יחליט לחזור אני אצא מהתמונה לתמיד.

הוא מורעב למגע, לחיבוק, לזה שלא רק הוא יהיה זה שנותן ומשקיע, ומצד שני כמו אדם שרעב במשך הרבה זמן אסור לתת לו יותר מדי, זה עלול להרוג אותו, צריכה כל הזמן להיות במקום שמרוסן ע"י ההבנה הזו. שנים של דיאטת פרורי אהבה השאירה אותו מצולק ופגיע. חלק מזה מתבטא כלפי. לפעמים הוא שונא את הצורך שלו להיות נאהב. זה הקטעים בהם הוא מתרחק וניסגר וגורם לי לכאב ותחושה שאני נימצאת שם רק כתחליף זמני למשהו הנכון והמדויק שבישבילו עזב את הבית.

בסביבה שלי יודעים מעט ומשתדלים לעזור כשקשה ולשמוח כשטוב.

בסביבה שלו אני מוכחשת, ומוחרשת.

רק אחרי שנים אגלה למה.

מעבר להרים ולמדבר אומרות האגדות ישנו מקום

מחליטים לנסוע לסיני. ירח מלא של נובמבר מאיר לנו את הדרך. נוסעים דרך מצפה רמון, האור כל כך בהיר שחלק מהדרך נוסעים בלי פנסים. חושבת לעצמי כמה הנסיעה הזאת שונה מהקודמת ומתקשה להאמין שעברו מאז רק שמונה חודשים.
במעבר הגבול מטילים מטבע, הדיונה או ביר סוור. המטבע אומר דיונה. לא מתווכחים עם הקוסמוס.

כמו בפעם הקודמת אנחנו לבד בכל רצועת החוף. בניגוד לפעם הקודמת אנחנו רוב הזמן בעירום. אולי קצת פחות שיחות נפש, אבל יש לנו הרבה השלמות אחרות לעשות

יאסר המנהל הסודאני זוכר אותנו מהפעם הקודמת, דואג להספקה סדירה של צ'אי עם מרמריה וארוחות בוקר. מדי פעם מזהיר, "אח שלי רק שלא יגמר לך הכח". הקולות במידבר נשמעים למרחקים

בדרך חזרה מכה בי ההכרה שכל זה אמיתי, אני לא חולמת, זה אני, זה הוא, זה אנחנו.

יום אחרי שחזרנו הוא שואל מה אעשה אם יהיה ילד.

אז יהיה ילד. אני אלד אותו ואוהב אותו.

ומה אתה אתה תעשה אם יהיה ילד?

את תלדי אותו, ואני אוהב אותו.

סכמנו.

הוא יודע שאני לא משתמשת באמצעי מניעה, אבל מקבל הסבר על האנטומיה הנשית ומודעות לביוץ. אין לי כוונה להיכנס להריון בשלב זה. אבל האנרגיה של ילד משותף מתחילה לרחף בנינו. זו פעם ראשונה בשבילי שאני מעלה על דעתי את האפשרות המעשית ללדת ילד. משום מה איתו זה נראה לי נכון וטבעי.

לאט לאט מתחילה להיבנות שיגרה מסוימת, אנחנו מבלים ביחד כמה ערבים בשבוע, בדרך כלל אני מסימת טיפולים, מכינה ארוחת ערב לשנינו והוא מצתרף אלי ונישאר ללילה. כוון שאין לו עדיין מקום מגורים הוא מבלה את הלילות בבתי חברים ולמרבה חוסר הנוחות שלי גם של חברות. לא אומרת על כך מילה. אבל יש אחת במיוחד שלמרות שהוא טוען שאין בניהם כלום, אני בטוחה לחלוטין שהיא לא בדיוק חושבת ככה. אני נתונה במילכוד. מצד אחד ברור לי שאין לו יחסים מיניים עם אחרות, מצד שני מהכירות קודמת איתו זה לא אומר שאין לו איתן יחסים אינטימיים.

משתדלת לא לשאול ולא לחקור, מקשיבה כשמספר, משתדלת לא ליצור מצבים בהם ירגיש מתוחקר וחייב בדווח. זה היה אחד הנושאים שהובילו לפרידה מהקודמת. מצד שני ממשיכה לנהל את חיי החברתיים כמיקודם למרות הפיתוי להיות שם רק בשבילו להיתרכז כולי בו. ברור לי שעוד אצתרך את המעגל התמיכה שלי וחוץ מזה לא מאמינה בכך שזוגיות יכולה או צרייכה למלא את כל צרכי הריגשיים האינטלקטואליים והחברתיים. יש לי צרכים מרובים והוא רק אחד. גם היום לא מצפה ממנו להיות החברה הכי טובה שלי או חבר אפלטוני שלי. הוא בן זוגי ואב לילדי. לצפות ממנו ליותר מעמיס עלו ועל המערכת בנינו יותר מדי. כל דבר אחר הוא בונוס מבורך. כמו שאני לא מצפה מעצמי לספק לו את סוג האינטראקציה שיש בין גברים או להעמיד פנים שאני מבינה באופניים יותר ממה שאני באמת. לכן הוא חופשי ליצור קשרים והכרויות עם אנשים נוספים שיספקו דברים אלו, חלק מקשרים אלו יהיו עם נשים. השאלה היא לא עד כמה ניתן לסמוך על בן הזוג אלא עד כמה אני מוכנה לסמוך על היציבות של המערכת שלנו ועד כמה אני מוכנה לתת בו אמון. זה שלי, לא שלו.

מלמד ומעורר השראה
תודה!

אנחנו כבר כמה חודשים לתוך הקשר. מבחינתי זו זוגיות לכל דבר, מבחינתו אני ידידה טובה, מאהבת, יועצת, הרבה דברים שאף אחד מהם הוא לא מה שאני רוצה להיות באמת, בת זוג. משתדלת לא להעלות את הנקודה הזו בשיחות שלנו. אין שיחות יחסינו לאן. אני לא מוכנה לנהל שיחות כאלו באופן כללי, ובמקרה הזה במיוחד, הוא צריך לברר עם עצמו את יחסו עם העולם, כרגע כמו בשיר של תערובת אסקוט " כל מה שחשבתי שנכון ויציב מתפורר לי בידיים, ונישארתי עצוב ועזוב ומלא ספק" .
הוא נע בין תחושת שיחרור משכרת לבין תחושת בדידות ואובדן. זו תערובת רגשות נפיצה ואני לא האדם שיקרב גפרור בוער לחבית חומר נפץ רק בשביל הריגוש. נכוותי מספיק בעבר כדי לא לשחק באש.

את הסילבסטר אנו חוגגים ביחד עם ספייס קוקיז משובחים.

מתכון לעוגיות חלל חגיגיות

200 גרם שוקולד מריר
200 גרם חמאה
כוס סוכר

להמיס בסיר קטן על אש נמוכה תוך בחישה עד שנמס, להוריד מהאש לקרר עד שאפשר לטבול אצבע בלי להכוות

4 ביצים
4 כפות קמח תופח

להוסיף לסרוגין לשוקולד

לאפות ב180 מעלות עד שמתיצב ולחתוך לריבועים.

את החומרים החלליים החביבים עלכם להוסיף בסוף שלב המסת השוקולד.

גם בלי תוספות ניצפו תחושות אופוריה, צחוק בלתי מוסבר ואובדן שליטה עצמית קל

על אותו ערב יכולה רק לספר שמזמן לא נישמעו ביצועים תמוהים יותר לים השיבולים מגירסת הרגאיי שלנו.

פרט שולי אומנם אבל בכל זאת. זו פעם ראשונה שהוא מתנסה בסוג כל שהוא של חומרים שאינם מאושרים ע"י מוסדות המדינה, צעד קטן מאוד לאנושות אבל ענק לאדם. אני מצד שני מכירה הכרות אינטימית את בית המרקחת של הטבע לצורותו השונות. כמו בהרבה דברים אחרים. גם כאן יש בנינו תהום שניצתרך לגשר עליה

בינואר הוא מוצא מקום חדש לסדנה שלו ומחליט שתשמש אותו גם למגורים. אני שומעת את החדשות ברגשות מעורבים, נעים לי ההימצאות שלו אצלי אבל מבינה את הצורך שלו במקום משלו גם אם זה אומר לחיות בתוך נגריה. מבקש את עזרתי ביעוץ פנג שואי שמחה לעזור. מבלה חלק גדול מהזמן בהקמת המקום ומשתף אותי בהיתלהבות בהיתקדמות. אני מקשיבה מעודדת אבל מחכה להזמנה מפורשת לפני שאבוא לראות בעצמי.

בשבת אחת מתקשר ושואל אם בא לי לקפוץ. פתאום קלט שעד שלא אוזמן רישמית כף רגלי לא תדרוך שם.
חדש לו כל עיניין כיבוד הגבולות הזה, לא מוכר לו המקום בו הוא צריך ליזום ולא להיתגונן.

באופן כללי מאמינה בגבולות. לא נותנת עצות בלי שביקשו אותי, לא מביעה את דעתי אם לא שאלו אותי, ולא קופצת לבקר בלי שבדקתי שמתאים. במיוחד עם בני זוג. הזוגיות דורשת מרווח נשימה יותר מכל דבר אחר. מתוך המרחק יכולה להוולד היתקרבות, מתוך הצפיפות רק כמיהה למרחב. כמו שאני רוצה לחוש געגועים לבן זוגי בסוף יום כך לא רוצה לחוש שהיה נחמד אם היה נשאר עוד קצת בעבודה. מבדילה בין רגש געגוע מתוך ביטחון שאכן יבוא לבין החרדה הקלה שאולי לא.

תקופה חדשה מתחילה ביחסינו. הוא נמצא אצלי פחות. אני מגיעה לסדנה רק בהזמנה מפורשת ולא נשארת שם בלילה. זו בקשה מפורשת שלו. הוא רוצה מרחב פרטי. לא פעם מוצאת את עצמי נוהגת בשלוש בלילה חזרה הביתה, מקללת את הקור ואת הגשם ואותו על העקרונות הדביליים שלו. מה התחלתה לי עם פרטיות עכשו. פרטיות זה טוב מעל 18 מעלות. ב-2 אנשים מתכרבלים ביחד מתחת לשמיכה בתרוצים הקלושים ביותר. תשאל את האסקימוסים.

תקופה לא פשוטה עוברת עלינו, כל אחד בניפרד מתמודד עם הצד שלו של הסיפור. הוא עם הצורך להיות משוחרר מכל מחויבות ולחגוג את החופש שלו. (חגיגיה בסיגנון שלו כוללת בעיקר ישיבה בסדנה קפואה באמצע החורף ונגינה בפסנתר עד מאוחר. לא ביקורים בפיק-אפ בארים). ואני מתמודדת עם הרצון שלי לסדר לו את החיים אחת ולתמיד כך שיכללו אותי על מגוון צורותי.
בין שני הקטבים האלו שנינו מנסים להיתנהל באופן מכובד

איזו שליטה עצמית ! הלוואי עלי !??
הכתיבה שלך מ ש ו ב ח ת. כמו גם נפשך ,מן הסתם.

עננים, הסיפור שלך, שהולך ונבנה פה על שלל רבדיו, על ידי הכתיבה ה מ ש ו ב ח ת שלך, פשוט ממגנט (אותי),
עד כדי כך שנראה לי שהופעת באיזושהי צורה מעורפלת בחלום (מתוסבך למדי) שחלמתי בלילה שעבר!
בקיצור,
מקשיבה, בפה פעור ובלי מילים.
תודה!
@}

אנונימי

חג פורים חג גדול לילדים

בספא מסיבת פורים לצוות. מגיעה מחופשת לשטן. שמלה אדומה, קרניים, זנב. יודעת שנראת טוב. כמה דרינקים, כמה שכטות. המטפלים של היום הם דפנטלי לא המטפלים של הלילה. כשהאוירה מתחממת מחליטה לחתוך בכל זאת, אחראית מטפלים, מחר בבוקר אצתרך לתת להם הוראות ולהוות סמכות מקצועית. בדרך חזרה באוטו מחיגת אליו. משחקת את המשחק החביב עלינו. ימינה או שמאלה.

חוקי המשחק: בצומת שאינו ידוע לצד השני שואלים ימינה או שמאלה. אחד הכוונים יוביל אליך והשני לא. סיכוי של 50 אחוז.

אומר שמאלה

תוך 20 דקות אני אצלך.

מגיעה לסדנה. כולי במצב רוח לא בדיוק רומנטי אבל בעל שוליים ורודים בחסות כמה וודקה רד בול. בסדנה קר על סף קיפאון. גם פיזית. מסתובבת קצת בין המכונות מנסה ליזום אנטראקציה חמימה יותר.

בסוף נשברת.

אתה לא הולך לגעת בי?

לא הלילה.

למה?

יש לי דברים על הראש.

או.קיי. הבנתי.

תוך שניה אני באוטו עוזבת בחריקת צמיגים. נוסעת הביתה ב140 קמ"ש. הישג לא מבוטל בפיאט אונו 93.

בראש שרשרת מחשבות.

למה מי לעזעזל הוא חושב שהוא. באיזו זכות הוא מסרב לי. הוא כל כך לא רגיש אלי, לרצונות שלי, לצרכים שלי, אלי כאשה. שישב לו בסדנה הקפואה שלו לבד אם זה מה שהוא רוצה. אני עם הפארסה הזאת גמרתי. עוד לא נולד הגבר שיגיד לי לא ולא ישלם על זה. עם כל הכבוד יש לפחות שלושה גברים (שיש להם בית) שישמחו אם אופיע על סף דלתם בלבוש פרובוקטיבי.

מגיעה הביתה ומחנה את האוטו. במדרגות טלפון ממנו.

כן.מה.

רק רציתי לבדוק שהיגעת בחיים. האוטו שלך לא אוהב מהירויות כאלו.

שיתמודד.

את לא תמיד מבינה הכל. אל תעשי שטויות.

לא עינינך. אני הרי סתם "ידידה טובה שלך"

לא בדיוק. לכי לישון.

בבוקר הקול הפנימי שלי מזמן אותי לשיחה. זה כמו לחיות עם מורה נודניק במיוחד.

מה יש לך להגיד על אתמול?

בן זונה מניאק, חסר רגישות בסיסית, לא קשוב אלי, לא מפרגן, לא תומך, ובכלל מה זו הצורה הזאת להיתנהג אלי אחרי כל מה שעשיתי בשבילו.

ואת, איפה הרגישות שלך? את קשובה אליו? את מפרגנת? את תומכת? כל מה שעשית עשית כי רצית לא כי ביקש ממך. עכשו את מגישה לו חשבון?

וואלה צודק

כמה מילים על הקול הפנימי

מאז שאני ערה לעצמי, וזה קרה בערך בגיל שלוש, יש בי חלק שבמידה מסוימת ניפרד ממני. אני ערה לדיסוננס הקוגנטיבי של המשפט, אבל אין דרך אחרת לתאר זאת.
יש לו נוכחות ברורה, התנסחות ברורה, ומזמן למדתי שאין לי מה לנסות להיתווכח.
זה החלק שבי שמודיעה לי שהיגיע הזמן לזוז, או לחילופין שגם אם בא לי ללכת צריך עדיין להישאר. זה החלק שבי ששומר על שפיות כשכל השאר משתגע, שמודיע לי מתי אני טועה גם אם לכאורה אני צודקת ולהיפך . זה מצפן פנימי שתמיד, בכל מצב מצביע על הדבר הנכון לעשות. לא הדבר הקל, או הדבר הנעים, או אפילו הדבר שהיתי בוחרת באופן הגיוני.

בקטעים של הגזמה עם אלכוהול וסמים זה החלק שהיה מודיעה לי שמספיק. ששיחקנו ודי. שבמערכות יחסים היה אומר לי תארזי את הדברים הגיע הזמן ללכת, גם אם על פניו לא היתה סיבה לא להישאר. שברגעים הכי קשים והכי חשוכים היה מתערב בדרמה ומחזיר אותי לפרופורציות.

הוא לא נחמד. הוא לא עדין. הוא לא סובלני במיוחד.

הוא הדבר שעלו אני יכולה לסמוך יותר מאשר על כל דבר חיצוני.

פגשתי אותו בעוצמה בסשן של איווסקה. כשראש שלי תקוע בדלי ואני מקיאה את נישמתי זה מה שהסביר לי בקול שקול ורגוע שזה מה שאני עושה כבר עשרים שנה ושאולי כדאי להפסיק. ככה בבת אחת נגמרו עשרים שנות בולמיה.

זה מה שגשניסיתי להיתאבד בגיל 23 שאל אותי אם הבנתי את הפרנציף ועכשו שאני מכירה את הדרך החוצה אפשר להפסיק לשחק עם הידית של הדלת לשם.

בקיצור. אם לא הקול הפנימי לא היתי פה היום. להגיד שאני מחבבת אותו? אני לא, אבל בקטעים בחיים שהוא שתק הרגשתי כמו דולפין בלי סונאר. היכולת שלי לנווט בחיי לא היתה קיימת.

יש בי חלק שבמידה מסוימת ניפרד ממני

יש לו נוכחות ברורה, התנסחות ברורה, ומזמן למדתי שאין לי מה לנסות להיתווכח

זה מצפן פנימי שתמיד, בכל מצב מצביע על הדבר הנכון לעשות. לא הדבר הקל, או הדבר הנעים, או אפילו הדבר שהיתי בוחרת באופן הגיוני.

קראת את "השד, הנזירה והילד הקסום: מסע אל הדמויות שבתוכנו" מאת אורה גבריאלי, 2006? (ספרים: הוצאה לאור; עורך: דרור גרין)
מה שכתבת התחבר לי לגמרי לספר. מאוד מומלץ (גם בלי קשר, ספר מאוד מומלץ)
(הכותבת גם מבקרת פה ושם באתר הזה, ויכול להיות שגם העורך).

ע נ ק ! ! !

בשמת
מכירה את הספר. מכירה גם את אורה, למדנו ביחד לפני הרבה שנים.
הקול הפנימי הזה הוא משהוא שונה מדמיות פנימיות אחרות. הוא לא התפתח עם השנים אלא היה שם באותה צורה מגיל שלוש. אולי אפילו לפני זה, אני נהיתי מודעת לו בערך בגיל הזה.

כמה אנקדוטות לגבי קולות פנימיים ותקשורים.

בקורס תיקשור אחד, המנחה מבקשת מאיתנו לצאת למסע לפגוש את המדריך הרוחני. היא מתארת דרך ארוכה שבה אנחנו נוסעים, תוך שניות אני על אוטובוס צהוב של תלמידים באריזונה, האוטובוס עוצר לפני הר גבוהה, אני מורידה את התרמיל שלי מהאוטובוס ומגלה שיש בו ציוד סנפלינג מלא. בחורה מאורגנת, כבר אמרתי. אחרי טיפוס ארוך אני מגיעה לפיסגת ההר ושם על ספסל אבן מחכה לי אנדיאני זקן עם כל האביזרים הנחוצים כולל מקטרת. מזמין אותי לשבת לידו.

לקחת את הזמן שלך, אה

תראה, בכל זאת ההר תלול והטיפוס קשה.

תסתכלי מאחורי הספסל.

מביטה מאחורי הספסל, דרך אספלט רחבה עם חנייה מסודרת לאוטובוסים מובילה כימעט עד ראש ההר במידרון מתון.

כל החוכמה זה לרדת בתחנה הנכונה, לא תמיד מה שקשה נכון, לפעמים צריך רק לשאול את הנהג. את מתעקשת לטפס בסנפלינג, זה נחמד שיש לך את הציוד, אבל איזה בזבוז אנרגיה

ומה המסר?

תחשבי לבד.

כמה שנים אחר כך בקורס כישוף אני שוב פוגשת מדריך רוחני. הולכים לעולמות התחתונים של יצורים המיתיים.
מוצאת את עצמי במערה תת מימית עם אישה מבוגרת בעלת שער ירוק ארוך.

מי את?

אני המכשפה מהאגדה על בת הים הקטנה.

האם יש לך מסר עבורי?

פתחי את הפה.

פותחת את פי והמכשפה שמה בו פנינה.

זה להזכיר לך. הפה שלך מפיק פנינים, את רק צריכה לזכור לא לעשות סתם בלה בלה בלה עם הלשון.

אפילו למדריכים הרוחניים שלי יש חוש הומור סרקסטי, נו שויין.

ידעתי! הסיפור הזה הוא מתנה שלך לנו, לעולם.
ואת מלווה בידי מדריכים. את כל כך ברוכה.
(והמחכימון אומר הספר מבורך)

התכוונתי הספק מבורך ויצא הספר מבורך.
נראה לי קיבלת עוד מסר.

הוא לא התפתח עם השנים
המממ. אני לא זוכרת שהתפתחות היא איזושהי דרישה, או מאפיין, של דמויות פנימיות. הייתי אומרת אפילו: נהפוך הוא (נקרא לאורה ונשאל את פיה? (-: ).
(לא חייבים. זה סתם מסקרן אותי, אבל זה כמובן סתם בלה בלה אם זה לא כיוון שמעניין אותך לחשוב עליו).

פלוניתה
מסכימה עם המחכימון. הספק אכן מבורך, ותאמיני לי יש לי הרבה ממנו

בשמת
בואי נשאיר את הקול הפנימי לנפשו. לך תדע, כל העיסוק הזה עוד יעלה לו לראש

ובינתיים חזרה לחווה (דאלאס, 1980 )

בצהריים מתקשר לשאול לשלומי, השיחה מקרטעת. בסוף שואל אם רוצה הסבר לגבי אתמול.

אם בא לך, לא חייב.

אומר שכשהיתקשרתי שמח, היו לו כל מיני מחשבות על איך אני מבלה את הערב. ברובן לא היתי לבדי. בכל זאת הוא ער להיסטוריה שלי וגם לעובדה שהוא לא בדיוק נותן מעצמו כרגע. זה לא בגללי זה בגלל שאין לו ממה לתת הוא מרגיש מת מבפנים.
ואז היגעתי, וניראתי כל כך מלאת חיים ואנרגיה שפחד שאם יגע בי אז היאוש והמוות שהוא חש יזהמו אותי. הרגיש לא ראוי לי, לא שווה כאדם וכגבר.

ומה עכשו?

תני לי כמה ימים.

קבלת

אחרי שלושה ימים מתקשר מאוחר בערב.

בואי לקחת אותי

אני בדרך

מחכה לי מחוץ לסדנה, ניכנס לאוטו. אנחנו נוסעים בשתיקה. אני יודעת שמשהוא לא טוב קורה אבל יודעת שזה לא הזמן לשאלות. עוזרת לו לעלות אלי. שולחת אותו להיתקלח, ומחבקת כל הלילה בלי לדבר.

למחרת ישן רוב היום, אני הולכת לעבודה בספא בלב כבד. רוצה להישאר בבית ולהיות איתו. יודעת שצריך שקט ומנוחה מעצמו וממני.
חוזרת בערב הביתה, פתק קצר על השולחן, "יצאתי לכמה שעות. אל תדאגי"

בטח, אל תידאגי מיי אסס.

חוזר בסביבות 10.

רוצה לאכול?

כן

אבן יורדת מליבי. אנשים אובדניים במיידי לא רוצים לאכול. הסכנה המיידית חלפה.

רוצה לדבר?

לא ממש.

רוצה לראות סרט?

כן

בכבליים משדרים קומדיה מטומטמת במיוחד. אין כמו הומור דבילי לרפואת הנפש. בדוק.

אחרי כמה ימים מספר לי מרצונו מה קרה. הרגיש שהוא מאבד את האחיזה בחיים, כאילו משהוא נפרם בחוט שקושר אותו לפה. מהיותו איש טכני חשב על פיתרון פשוט. קדח חור בקוטר האגזוז של האוטו בקיר המשרד. הכניס את האוטו, בדק שהכל עובד והמשרד אטום מספיק. ברגע שידע שיש לו דלת החוצה נזכר שסיפרתי לו על ניסיון ההיתאבדות שלי, הבין שיש לו את האומץ לפתוח את הדלת, ועכשו אפשר להרגע. תמיד יש מוצא. אבל אפשר גם לחכות קצת.

מתחילים שלב נוסף בקשר בנינו. עדיין זהירים, אבל קצת פחות. מזג האויר מתחיל להישתנות. האביב מתגנב בהתחלה בעדינות ואז נותן בראש בסידרה של חמסינים מטורפים. הוא שמח "סוף סוף חם" אני נגנבת מהמחשבה ששוב תכף יהיה קייץ וחם ולח ומגעיל. כבר ציינתי יותר מפעם אחת שאנחנו שונים באופן קיצוני.
דנים באפשרות של הריון, אני אומרת שמבחינתי אני מפסיקה למנוע, לא מתכוונת לעשות שום דבר כדי שיקרא אבל מורידה את המחסום הפנימי שיש לי נגד.
חוגגים לו יום הולדת בתחילת מאי. בסוף מאי יוצאים ביחד לסדנת טנטרה זוגית.
יומיים אחרי אני משתינה על מקל.
שני קוים ברורים.
מתקשרת לספר לו.
בערב מגיעה עם זר פרחי הרדוף שקטף. לא מצא חנות פתוחה.
אני כל כך מבולבלת שלא שמה לב לעובדה שההרדוף הוא צמח רעיל במיוחד.
מסכמים שנספר להורים שלי בסוף שבוע של עוד שבועיים.

יום ליפני לוקח אותי לשיחה

לא יודע מה בדיוק מרגיש לגבי ההריון הזה, יש לו פלשבקים לקשר הקודם. גם שם הריון אחרי זמן קצר, והינה תראי מה קרה.

אני מסתכלת עלו, מרגישה מנותקת לחלוטין מהסיטואציה. מה זה קשור אלי, אלינו, לילד, אבל אתה יודע מה? אני צריכה זמן לעצמי כרגע. תלך תחשוב לבד, אל תשתף אותי. זה באמת לא עניני הפלשבקים שלך. לא שיקרתי לך, לא גנבתי ממך זרע, אם היתה אומר שלא מתאים לך היתי נמנעת מההריון. עכשו תלך ותעשה את החושבים שלך. אני רוצה בוטם ליין. לא את התהליך. לא עיניני.

מתקשרת להורים שלי ומבטלת את הביקור. כולי מקווצת מבפנים. יושבת על המיטה רועדת ובוכה. אחותי באה להיות איתי. אני לא רוצה לדבר, לא רוצה לאכול, לא רוצה כלום חוץ מלעצום עיניים ולהעלם. מרגישה נבגדת ופגועה ברמות שלא חשבתי שאפשר.

בשבת מתקשר.

החלטתי

אני מקשיבה

אני רוצה אותך, אני רוצה את הילד, עכשו זה תלוי בך אם את עדיין רוצה אותי

בוא.

מגיע אחרי שעה, שנינו מבולבלים מהסיטואציה. שוכבים על המיטה מחובקים. הכל מרגיש שונה. אני מרגישה קצת כמו בפעם הראשונה עם גבר. זה כבר לא משהוא שיטחי או זמני. אני נושאת את ילדו של הגבר הזה בתוכי.

אולטרסאונד ראשון. הכל בסדר יש דופק. אני מרגישה פיזית בסדר, קצת בחילות, קצת חולשה, אבל סך הכל ניפלא. מספרת לחברים ולמעשה לעולם כולו. ההורים שלי עדיין לא יודעים.

נוסעים לספר להם. שנינו נירגשים, אני מעט מפוחדת, מבקשת ממנו להיות זה שמספר שיהיה ברור שזה של שנינו.

יושבים בחוץ עם ההורים.

יש לנו חדשות טובות. אנחנו בהריון. בינתיים הכל תקין.

שתיקה שמתמשכת.

אבא שלי קם, מסתכל עלי מסתכל עלו, מסתכל על אמא שלי.

" משהוא רוצה תה ירוק?"

אני לא יודעת למה ציפיתי, בכל זאת אני חיה במשפחה הזאת הרבה שנים, אבל הוא הצליח להפתיע אפילו אותי. אולי ראיתי יותר מדי סרטים אמריקאיים, אבל משום מה לא זו התגובה לה ציפיתי. ובכל זאת חייבת להודות לפחות הוא מקורי.

עוברים כמה שבועות, אנחנו מתחילים לקלוט את המצב. מתחילים לדבר על דברים אופרטיביים. מגורים משותפים, איפה איך, משפחה שלו משפחה שלי.

באחד הלילות מתעוררת מחלום שבו הרופא שלי בודק אותי ואומר שיש לו חדשות רעות. העובר לא מתפתח.
מתעוררת בוכה. שואל מה קרה? מספרת שהיה לי חלום. שנינו מסכמים שזה לא אומר כלום, אבל אני נשארת עם הרגשה לא נעימה.

באחד הימים טלפון אחר"צ

את עסוקה?

לא

תוכלי לבוא לקחת אותי ממיון במאיר

מה קרה?

לא משהוא דרמתי, קצת נחתכתי.

אני בדרך

מגיעה למאיר, לא לחוצה במיוחד, בכל זאת דיברתי איתו הטלפון אז כניראה שלא ניקטעו איברים חיוניים. סיכון מקצועי של נגרים. יוצא ממיון בכוחות עצמו עם תחבושת ענקית על היד.

מה קרה?

ניכנס לי ראוטר לתוך היד.

מבקשת שיראה לי איפה. פיספס את הגיד הראשי של האגודל במילימטרים ואת הווריד גם. פוקס. יכל לאבד את יכולת השימוש באגודל.

איך זה קרה?

היתי מפגר ולא נזהרתי, חשבתי שאצליח לעשות משהוא בלי המגן.

יומיים אחר כך אנחנו בבדיקה אצל הגניקולוג.

איך שהוא מתחיל לבדוק אני רואה את הפנים שלו משתנות, אין דופק. העובר הפסיק להיתפתח בשבוע שישי, אני כבר בשבוע אחדעשרה. חמישה שבועות שאני למעשה לא בהריון. לא פלא שאני מרגישה טוב.

מה עכשו?

צריך לעשות גרידה. אם עד עכשו לא היתה הפלה טיבעית יש סכנה לזיהום.

הפניה דחופה למיון נשים. נוסעים ישירות לבית חולים. מתיעצת בדרך עם מטפלים מהתחום שלי. התשובות ברורות. צריך לעשות גרידה. יש סיכוי גבוהה לזיהום. כולם משתתפים בצערי אבל ברורים לגבי הסכנה של לתת לטבע לעשות את שלו.

במיון נשים מקבל אותי רופא שמתייחס למצב בשיא הרגישות. עושה עוד אולטרסאונד. מוודא שאני מבינה בדיוק מה קורה, משתתף בצערי, ובכלל מתנהג כמו בן אדם. אני מודה לו על כך עד היום.

קובעים תור לגרידה למחרת בבוקר. אני בסוג של הלם. אני מדברת בהגיון, אני מתפקדת, אבל יש משהוא בתחושה של המוות בפנים שמזכיר לי נשכחות, לא מצליחה לשים את האצבע מה, אבל זה ממש קרוב לפני השטח.

בכל הזמן הזה הוא זה שמדבר עם ההורים שלי. מדווח להם על מצבי. אני לא מסוגלת. אחותי עברה סיפור דומה לפני כמה חודשים והם בלחץ. לא יכולה להכיל עכשו לחץ של אחרים.

כל הלילה אני מכורבלת בזרועותו גם הבריאה וגם הפגועה. צורה לנו.

למחרת בבוקר מתיצבים בבית החולים. אני בצום מהערב לפני. מחדירים לי למנריה לצוואר הרחם, אינפוזיה ליד, ותחבושת בומבסטית לתחתונים.
שולחים אותי להיסתובב. שואלת מתי תהיה הגרידה?

לא יודעים

אני יכולה לנסוע הביתה, ולחזור ברגע שתתקשרו

לא

מה אני אמורה לעשות בינתיים?

לא מענין אותנו, תיסתובבי, זה בית חולים גדול.

תמונה סוראליסטית. אני עם אנפוזיה הוא עם תחבושת ענקית על היד מסתובבים בקניון ליד בית החולים. אני נחלשת לאט לאט ובסוף בסביבות שתיים חוזרים למחלקה.

מה קורה?

יש עיקוב, יש ניתוחי חרום, אולי תצתרכי להשאר פה לילה. מה יש, אין לך סבלנות, מה כבר קרה? כולה הפלה. ממילא העובר מת.

זה השלב בו אני מאבדת שליטה מתחילה לרעוד, ועוד שניה מתנפלת על האחות הפוסטמה. הוא מחזיק אותי כדי שלא אתפרץ מצמיד אותי בגופו לקיר. אני מרוב תיסכול מתחילה לדפוק את הראש בקיר ולבכות.
זה גורם פתאום לאחראית להבין שכניראה נחצה איזה גבול שהיא לא שמה לב אלו. ניגשת אלינו לברר מה קרה. תוך חצי שעה אני בחדר הניתוח. תוך שעה אני חזרה במחלקה. מתעוררת לתחושה של ריקנות איומה, הוא לידי עם דמעות בעינים.

אני רוצה הביתה

חכי עוד לא שחררו אותך

לא מעניין אותי

את עוד לא יכולה ללכת

אני אסתדר, מקסימום תיקח אותי על הידיים.

מה אני יכול...

כלום. קח אותי הביתה.

רופא משחרר אותי בנוהל מזורז. אני רק רוצה לעוף משם.
מגיעים הביתה, ניכנסים למיטה וכל הלילה צופים בסרטים מצוירים של דיסני. השנה המחורבנת ביותר בחיי התחילה רישמית.

<וואללה, עד עכשיו חשבתי שהאופציה השניה היתה אמורה להיות קלה יותר>

שיואווו....

על סכר שיכחה בניתי לי מגן, הנה היה כלא היה

בימים הבאים כל אחד מאיתנו מתמודד עם מה שקרה בדרכו הוא.
אני בפרץ פעילות בלתי פוסק, והוא בשתיקה והסתגרות
הפער בין שתי הדרכים הולך ובונה מתח בתוך המערכת.
לי יש צורך לתכנן הלאה, לקבל החלטות אופרטיביות, לחשוב כבר על ההריון הבא, על הבית המשותף, כל דבר שהוא שימנע ממני להיתעסק במה שקרה ובהשלכות שלו על יחסינו.
הוא מבחינתו קיבל הזדמנות שניה לשקול מחדש את כל הסיפור.
לא שאנחנו מדברים על זה.
אבל הרדארים שלי שתמיד היו טובים הופכים בהשפעת ההורמונים לסופר רגישים ואני כמעט שומעת אותו חושב מחשבות של הקלה.

שבוע אחרי הגרידה בשיא הבלגן ההורמונאלי, הכל מתפוצץ

הוא בא בערב, מנהל איתי סמול טוק מרוחק, ואז ניכנס לאיזה נאום רחמים עצמיים על כמה יחסו עם אימו מרוחקים.

אני מקשיבה כמה דקות ואז כל מה שנאגר במשך חודשים משפריץ החוצה.
התחושה שלי שהכל סובב סביבו
האומללות שלו
הקשיים שלו
העינינים שלו
הטראומות שלו
אם לי קשה אז לו יותר
אם לי כואב אז לו יותר
אם לי יש טראומות אז שלו יותר גדולות

" תוציא כבר את הראש מהתחת, זה גם לא בריא לגב וגם אולי תראה שיש עוד אנשים מסביב"

תוך כדי דיבור ברור לי שעברתי את כל הגבולות, אבל לא מסוגלת להפסיק, חודשים של תיסכול בשילוב הורמונים סוחפים אותי לחלוטין.

הוא קם. מסתכל עלי. סוגר את הדלת מאחורו.

אני לא מצליחה להמשיך לעמוד. קורסת על הריצפה. בכי בלתי נישלט. כל העולם שלי קורס לנקודה שחורה של כאב.
הנקודה מתרחבת ואני בתוך פלש בק לא צפוי לי לחלוטין.

10 במרץ 85. פיגוע מכונית תופת מול משאית ספארי בגבול לבנון.
אני משרתת בחיל האויר כטכנאית נש"ר. אני ראש צוות תורן. מסוקים מוזנקים למקום האירוע. אני כראש צוות עולה על אחד מהם ומגיעה לתופת של פיגוע המוני. הריח במקום, המראות , שקי הגופות המלאים חלקי גופות בטיסה חזרה. תחושת המוות שניתן למשש.
אחרי שעת טיסה אנחנו חזרה בבסיס. אני ממשיכה לתפקד כרגיל. לכאורה לא ניגרם שום נזק. הרי לא נפצעתי. הכל בסדר.

אז זהו שלא.

אני מתחילה לשתות אלכוהול בכמיות

אני מתנהגת בצורה הרסנית כלפי עצמי

אני מפתחת בולמיה

אני חולה בצהבת

מה שאני לא עושה, וגם לא אף אחד מהמטומטמים הצבאיים המקיפים אותי זה את הקישור בין שני הדברים.

עכשו כל זה מציף אותי מחדש.

מה שמדהים שבכלל לא זכרתי את זה. ידעתי ברמת המודע שהיתי שם אבל זה ממש לא היה חלק מהמחשבות שלי בעשרים השנים האחרונות.

הגל העכור הזה מכה בי כמו צונאמי. אני על הריצפה מקיאה את נישמתי, מרגישה חסרת אונים לחלוטין.

זה המקום בו הקול הפנימי, שיבורך, מתעורר.

אז עכשו יותר ברור לך?

כן

מה את רוצה לעשות?

קודם כל להיתקלח.

ואחר כך?

לנקות

ואז?

לטפל בזה.

יופי הגיע הזמן.