סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[בן_עמי*]

בס"ד
_בסוף טיפסתי על גבעה קרובה יפה יפה.
שכחתי לספר שהדרך הייתה מדהימה, בין שדות שיבולים שנראים אינסופיים, ירוקים ירוקים, שהרוח מעבירה בהם גלים.
ובאופק גבעות עם עצים. דרך מקסימה.
אני טיפסתי על הגבעה היפה יפה שבראשה יש שורה של עצים_

"מטיילים" יחד אתך, בין השיבולים,העצים והרוח.. |תמר||תמר|
למדתי את זה ב"סומטיק אקספיריאנס",
אבל אין שום קשר בין התרגום המילולי של השם לשיטה..

[אלה_לי_לה*]

חיוכים עוברים

מציצה פעם ב
ונזכרת לומר

אמרתי לך!
ילדת טבע נפלאה, אפילו כשהיא מכחישה

[בן_עמי*]

בס"ד
'אז תקראו מה שכתבתי כשרק התחלתי ותראו'.
|H||H|

[סוסת_פרא*]

כבר המון שנים מלווים אותי חלומות לצאת לטבע. אבל הניסיונות הקטנים שלי בעניין לא נחלו אז הצלחה יתרה.

פעם, כשהייתי בהודו, עמדתי על הצוק מעל הים, והגיתי בחלומותיי לעזוב הכול ולנדוד בדרכים - ופתאום הרגשתי פגיעה קשה בראש. הרמתי את המבט וראיתי ציפור טרף נוסקת מעליי. (נץ? בז? עיט? אני לא מכירה את ההבדלים...). היא פשוט התנגשה לי בראש ! זה היה לא נעים ומפחיד. וזה גרם לי לחשוב שוב אם אני באמת רוצה 'טבע'.

ופעם אחרת אחרי כמה שנים, גרתי במעלות איזו תקופה, וידעתי על יער קרוב. אז בערב החלטתי להיכנס ליער ולשבת שם לבד להגות. וכשנכנסתי כמה צעדים לתוך היער שמעתי קול פסיעות ונהמות. לא ידעתי מה זה יכול להיות. זה נשמע לי ממש כמו חיית טרף, למרות שידעתי שלא הגיוני שיש שם חיות כמו נמרים וכאלה. אבל ככה זה נשמע לי. אז נתתי מה זה ספרינט וברחתי משם. בסוף התברר שאלה כנראה היו חזירי בר.
אז זה אמנם לא נמר, אבל גם הם מפחידים אותי.
ושוב נכזבה תקוותי לצאת לטבע.

[סוסת_פרא*]

תגידו, אתם לא ישנים?!

הייתי בטוחה שבשעה הזו אני אשב כאן ואכתוב מונולוגים ארוכים ומשעממים לעצמי, ופתאום כולם יוצאים מכל החורים , מגיבים, מרעיפים מחמאות....
מה קרה לכם, אין לכם מיטה?

<סתם, תבואו תבואו ! איזה כיף !>

[סוסת_פרא*]

איזה כיף לי, למשאלתי קיבלתי כאן היום כמה זוגות תחתונים.
משומשים אך במצב טוב !
במידה שלי (חשוב ביותר) וחביבים בהחלט. הידד !
אוכל סוף סוף לזרוק את תחתוניי העתיקים והמתפוררים לפח.

והמחכימון: 'האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר'
ואני אומרת: 'האושר אינו תלוי בדבר, רק בכמה זוגות תחתונים'.

[אלה_לי_לה*]

יש מיטה
יש גם השכמה בבוקר
אבל נעים לגרור את העייפות עוד קצת


חלומות ביו-דיזל שיהיו

[סוסת_פרא*]

מחר אני צריכה לקום ממש מוקדם בשעון סוסת פרא. יענו, שעה ממש לא סבירה בעליל, כמו 6:30, 7:00.
ומה אני יושבת עדיין על המחשב?

מצאתי טרמפ למחר לעין הוד. איזה יופי של מתנות היקום שולח לי. ואנשים נדיבים על הדרך.
בכלל, אני רוצה מתישהו גם לכתוב רשימה של 'ניסי הטרמפים' שלי. וכבר היו לי כמה וכמה כאלה.

הקטע, שיש לי המו-ן דברים שרציתי לכתוב. ומחר, אצל שירי, אני עדיין לא יודעת איך יהיה. אולי לא יהיה לי זמן לכתוב.
אני מנסה להספיק ולהספיק ולהספיק...

מלאנת'לפים דברים, יא-אללה.

[סוסת_פרא*]

טוב, החלטתי בכל זאת ללכת לישון...

[סוסת_פרא*]

---

המשך אחרי יומיים.
(אני כבר אצל שירי).

נתקלתי פתאום במשפט המוכר של דוקטור סוס: 'אם יוצאים - מגיעים למקומות נפלאים'.
נדמה לי שזה בדיוק המשפט שלי בטיול הזה.

[סקאלד_מודרני*]

אני רוצה לשמוע על ניסי טרמפים!

(גם לי היו לא מעט...)

[נאוה_פרנס*]

תודה @}

מרגיעון: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום

[סוסת_פרא*]

נראה, אולי אצליח עכשיו להשלים כמה דברים מקורותיי לאחרונה (לפני שהגעתי אל שירי).

הייתי אז בכפר יהושע, ולמרות שחשבתי להישאר שם קצת ולהמשיך משם ליישובים קרובים - התגעגעתי אל ת' ורציתי כבר לפגוש אותו.
במיוחד שהייתה לי אנרגיה קצת כבדה ורציתי תמיכה.
התברר ש-ת' הוא לא בדיוק הטיפוס לסוג התמיכה שרציתי, ובמיוחד לא בתקופה זו שהיה מוטרד בעצמו מדברים אחרים.
ובכל זאת, איכשהו חיפשתי אצלו עוגן.

למרות שאני בטיול הזה משתדלת להיות יותר חופשייה ועצמאית, ולמשל - להשתחרר מתלות בהורים, מתברר שמאוד בקלות אני מפתחת תלות במישהו/משהו אחר.
אין מה לעשות, אני מחפשת עוגנים. עוגן. לפחות אחד.
אולי קשה לי להיות נטולת עוגנים לחלוטין.
אולי אני הייתי רוצה שבכל זאת יהיה מישהו בכל העולם הזה שאני יכולה לפנות אליו.
מישהו לספר לו מה עובר עליי.
מישהו שיכול להקשיב, לתמוך, להיות שם בשבילי - רגשית או טכנית.
קשה לי שאין.

האמת, על אף שנוצרים קשרים נחמדים עם אנשים שאני מגיעה אליהם, עדיין לא התפתחו חברויות של ממש.
אני לא יודעת למה זה קורה ככה.
אין לי מושג למה קשה לי ליצור חברויות. (לא יודעת אם 'קשה לי' זו המילה. זה פשוט לא קורה !)

הבלוג הזה הוא המקום היחיד שבו אני יכולה ממש לספר מה עובר עליי.
האמת, שאין בעולם הזה אף אחד לא וירטואלי שאני יכולה לספר לו מה עובר עליי.

לפעמים זה מאוד עצוב לי.

***************

באותו שלב נשאתי בתוכי איזו מועקה שלא הצלחתי לרדת לפשרה, ומאוד הייתי זקוקה לדבר עם מישהו.
וגם כמובן התגעגעתי לאינטימיות, ומגע וחום, וכל הדברים הטובים האלה.
לכן היה לי נראה פתאום רעיון מאוד טוב להיפגש עם ת'.

אז למרות שזה ממש לא התאים לו באותו רגע, וגם לא היה פנוי אליי, אני ממש ממש הרגשתי שאני זקוקה לזה - ושכנעתי אותו להיפגש.
בסוף נפגשנו אבל הוא כעס עליי ששכנעתי אותו, עד שהבנתי שעדיף לי ללכת.

זה היה בשבילי ערב קשה.

הייתה לי פתאום הרגשה של חוסר תקווה כזה.
זה צונח עליי לפעמים.
שפתאום הכול נראה לי חסר טעם, ואני לא רואה את התכלית.
ולרגע הטיול הזה נראָה לי סר טעם, והעולם מפחיד. ופחדתי על עצמי.
והזלתי המון דמעות.
ולא היה שם אף אחד לנחם.

למזלי, היה לי מקום אחר ללכת אליו, אז הלכתי....

[דנה_אום*]

סתם ככה.

[סוסת_פרא*]

הלכתי בלילה ל-עיפרון פחם בחיפה.
הגעתי עם עיניים נפוחות מבכי, אבל היה מרגיע שם. וחזרתי לעצמי.

ישבנו ופטפטנו, ואח"כ ראינו סרט (שהתברר שהיה ברוטאלי בצורה מחרידה, בלי שידענו מראש ), ואח"כ ישנתי טוב.
זו פעם ראשונה בטיול שישנתי עם מישהו באותה מיטה (חוץ מבענייני סקס) . נחמד.
זה היה מפגש קצר ומאוד נעים.

בגלל שהיא סטודנטית שגרה לבד, היה לי פחות נעים 'להתעלק' עליה בעניין אוכל, וגם ככה לא היה הרבה מה לעשות בסביבה - אז החלטתי להמשיך לכרכור.

בכרכור הייתי לילה אחד אצל משפחה אחת, שבסוף לא הסתדר, כי התברר שהגעתי בזמן רגיש של המשפחה.
(יש לי נטייה לקחת על עצמי - 'לא אהבו אותי' וכאלה. אבל אני חושבת שבאמת זה לא היה קשור ישירות אליי).
(תמיד כשאני מספרת דברים כאלה, אני מדמיינת שאנשים חושבים 'כן, בטח. ברור שזה בגללך, וסתם עבדו עלייך...'
שמתי לב למחשבה הזאת שלי. מעניין להסתכל על זה).

אז הלכתי למשפחה אחרת בכרכור. (עוד לא יודעת אם זה בסדר לכתוב את השם).
וזה יצא ממש ממש טוב, כי נהניתי ביותר.
הרגשתי חיבור טוב לבני המשפחה. הרגשתי חמימות. וגם נתנו לי פינה מאוד נעימה. איזה כיף.

ומשם גם עשיתי את הגיחות שלי לטיולים שסיפרתי עליהם לעיל.

בהחלט רציתי להישאר עוד, ולחוות את האנשים ואת המקום.

אבל אז שירי ילדה, ורציתי הרי לחזור אליה לעזור אחרי הלידה, אז נדברנו שאחזור לכרכור בשלב מאוחר יותר. (אפילו הזמינו אותי לליל הסדר, אם לא יהיה לי אז איפה להיות).

והנה כרגע אני אצל שירי, ואין לי רגע דל...

[סוסת_פרא*]

דנה, תודה. זה מחמם את הלב. ו- בחזרה.

[סוסת_פרא*]

מתברר שיש המון מה לעשות כאן.
לסדר, לטאטא, לשטוף כלים, להכין אוכל (לא ממש לבשל, את זה אני משאירה לחברות של שירי), לארגן ארונות מחדש, להכין רשימות קניות, לתאם דברים בטלפון וכו' וכו'.

מה שאני מאוד מאוד שמחה עליו:
בזכות זה שראיתי לאחרונה בלי חיתולים, ולמדתי גישה וטכניקות - הצלחתי להראות לשירי מה ואיך, התחלנו ו... פשוט הצלחנו.
זה היה מדהים.

לפני יומיים, לקחתי סיר, והחזקתי מעליו את התינוקת עם קולות 'פשש... פשש... פשש...' - והנה, מתנה: פיפי וקקי. ישר !
כאילו התינוקת רק חיכתה לזה.
ואז גם שירי ניסתה - ו...וואלה. היא הייתה בהלם.

מאז אנחנו מאוד משתדלות להקפיד על זה, למרות שבהחלט יש פה ושם פספוסים. אבל זה נורא כיף כשזה מצליח.

בכלל, אני מאוד נהנית כאן.
כן, לפעמים אני מרגישה קצת מותשת, ומה זה בא לי קצת להתרחק, ולנשום קצת. להיות עם עצמי.
אני לא רגילה 'לעבוד' כ"כ הרבה.
וגם נורא חסרים לי הטיולים וההליכות, כמו שעשיתי עם ת'. מה זה בא לי.
ואפילו ללכת בעצמי אני לא כ"כ מוצאת את הזמן. אבל אולי בהמשך.

ועם כל זה, יש הרבה סיפוק. אני ממש שמחה שבאתי.

גם שירי מאוד מתייחסת בכבוד להצעות שלי, ולדרך הארגון שלי, והיא ממש סומכת עליי ונותנת לי להחליט דברים.
ממש הפכתי פה ל'סוכנת בית'.

[סוסת_פרא*]

לפני יומיים (יום א' בערב) הלכתי ל-ת' ללילה. (ואח"כ חזרתי לשירי).

הייתי מאוד זקוקה לזה.
התגעגעתי אליו. והתגעגעתי לחיבור ולחום. והייתי גם זקוקה לכמה שעות להתרחק מהתכונה של הבית.
היה טוב. היה נעים.
אבל שוב הבהיר לי עד כמה זה לא זה בינינו. זה פשוט לא זה.
כ"כ הרבה אי-הבנות ואי-התאמות. כ"כ הרבה איבוד אנרגיה.

אני מתעקשת כן למצות מזה את הטוב שישנו שם. כי בהחלט ישנו.
ואני רוצה להפיק את המיטב.
ואני מאוד מעריכה אותו, ואפילו אוהבת אותו (ולא מתביישת להגיד את זה, אפילו שהוא ממש לא בקטע) -
אבל אני יודעת שכנראה זה קְצר-ימים.
וגם אם הקשר בכללותו אינו קצר-ימים, קשר זוגי כפי הנראה לא יהיה כאן.

אני ממש חושבת שאני צריכה כבר למצוא את הבנאדם שלי.
כמה זמן, אמא, כמה?
אני כבר מוכנה.
ויהי מה.

[סוסת_פרא*]

דבר נוסף שנזכרתי:

מאז שיצאתי לדרך אמא שלי לא התקשרה אליי. כנראה היא ידעה שאני לא ממש רוצה לדבר איתה
אבא שלי כן התקשר כל יומיים בערך (לשמחתי עכשיו פחות), ולא ממש מצאתי מה לומר לו. לא רציתי לדחות אותו, אבל גם לא הרגשתי טעם בשיחה, אז הייתי עונה בצורה לקונית.
פעמיים שהוא התקשר, אמא שלי 'התפלחה' לשיחה, ובכך אילצה אותי לדבר איתה, למרות שלא ממש רציתי.
לשמחתי לא יותר מזה.

איכשהו לקראת סופשבוע שעבר הרגשתי בתוכי קצת יותר פיוס, ואז פתאום היא התקשרה (נדמה לי ביום חמישי בערב).
זה היה ממש מזל, כאילו שהיא הרגישה שאני כבר קצת יותר מוכנה (קצת !). לכן דיברתי איתה בקצת יותר אריכות וקצת יותר בחמימות מלפני כן.

אבל עדיין - אני ממש מרגישה צורך בהפסקה מהקשר איתם.

(ואיכשהו, עדיין קשה לי לכתוב 'אמא שלי' ו'אבא שלי'. כאילו שאני משקרת כשאני אומרת את זה)

[מיכל_ע*]

חיבוקים!!

[בן_עמי*]

בס"ד
בסוף נפגשנו אבל הוא כעס עליי ששכנעתי אותו, עד שהבנתי שעדיף לי ללכת. זה היה בשבילי ערב קשה.
_ולרגע הטיול הזה נראָה לי סר טעם, והעולם מפחיד. ופחדתי על עצמי.
למזלי, היה לי מקום אחר ללכת אליו, אז הלכתי...._
_אז הלכתי למשפחה אחרת בכרכור. וזה יצא ממש ממש טוב, כי נהניתי ביותר.
הרגשתי חיבור טוב לבני המשפחה. הרגשתי חמימות. וגם נתנו לי פינה מאוד נעימה. איזה כיף._
אבל אז שירי ילדה, ורציתי הרי לחזור אליה לעזור אחרי הלידה, אז נדברנו שאחזור לכרכור בשלב מאוחר יותר. (אפילו הזמינו אותי לליל הסדר, אם לא יהיה לי אז איפה להיות). והנה כרגע אני אצל שירי, ואין לי רגע דל...
בזכות זה שראיתי לאחרונה בלי חיתולים?, ולמדתי גישה וטכניקות - הצלחתי להראות לשירי מה ואיך, התחלנו ו... פשוט הצלחנו. זה היה מדהים.

[סקאלד_מודרני*]

נפלא פשוט נפלא...

גם אני נעתי ונדתי בשבועות האחרונים, נפלא לראות שאני לא לבד!

[סוסת_פרא*]

הזמנה לטיולים משותפים בישראל

[חלוקית_נחל*]

את כותבת מקסים
אמיצה ומדהימה
בהצלחה בהמשך המסע
@}

[סוסת_פרא*]

תודה לכם מחבקים יקרים, מיכל וחלוקית וחלום.
תודה בן עמי על כל האמפתיה (דרך האייקונים. מה צריך יותר?)

מילותיכם ו-אייקוניכם כסם חיים על ליבי !

[סוסת_פרא*]

הגעתי למסקנה שכנראה אין לי אופי.
כמעט כל יום אני אומרת לעצמי שהיום לא אעשה יוגה, לא בא לי, ולמה צריך כל יום, ומה יקרה אם יום אחד אנ'לא אעשה...
וכמעט כל יום בסוף אני כן עושה.

בושות.

[סוסת_פרא*]

טוב, על מנת לסבר את האוזן, כדאי להסביר שמתרגלי יוגה מקצועיים היו בוודאי מזדעזעים מהיוגה שאני עושה.
אני עושה רק את התנוחות. ואני נשארת רק קצת זמן בכל תנוחה. ואנ'לא עושה ת'נשימות. ואנ'לא ממש מרוכזת. ואין לי בעיה לנהל שיחה ערה תוך כדי. וחוצמזה שאני מוסיפה פה ושם גם כמה תרגילים שלא שייכים (כמו תרגיל אופניים).

אבל, אני חושבת שזה עדיין מדהים שזה כבר איזה 7 שנים שאני מתרגלת כמעט כל יום חצי שעה-שעה.
ואפילו אין לי אופי להפסיק !

[סוסת_פרא*]

בלי קשר, אני השמנתי כמה קילו טובים בטיול הזה.
מה שלקח לי כמעט שנה לרדת (בלי התכוונות מיוחדת. רק אולי עם התכווננות...) - לקח לי כמה שבועות לעלות.

האמת, שהאיזון באכילה אשר נרכש לי בשנה האחרונה, כמה שבועות לפני הטיול כבר הרגשתי אותו מתחיל להיות מופר.
ויכול להיות שזה בכלל לא קשור לטיול.

אבל מניסיון רב שנים אני יודעת שניסיונות מכוונים לשלוט בעניין אינם מניבים שום תוצאות (אם כבר, אז הפוכות). והאיזון שנרכש לי אז, הגיע אליי איכשהו בלי שידעתי איך, ומאוד שמחתי עליו.
אולי הגיע כתוצאה מהדרך הרוחנית שעשיתי, אולי כתוצאה מטיפולים מסויימים שעשיתי (אני חושדת ב-עוצמת הרכות שעשיתי אז, כי גם כמה שנים קודם השפיעה עליי לטובה בעניין האוכל), ואולי זה היה פשוט חסד אל.

לא לגמרי ברור לי איך הגיע אותו איזון מופלא, ולא ברור לי על מה ולמה השתנה.

בשנה האחרונה רזיתי הרבה, ולא זכרתי את עצמי רזה ככה כבר הרבה שנים (יחסית, כמובן, עדיין לא הייתי רזה במיוחד).
ועכשיו שוב השמנתי. וזה מבאס.

[סוסת_פרא*]

ברור שאני יודעת על הקטע של 'לקבל את עצמי' 'לקבל את הגוף שלי כמו שהוא' וכו'.
אבל זה לא ממש עוזר.

עבדתי על הנושא הזה כבר הרבה שנים, אבל לא הצלחתי אף פעם להגיע ל-100% אהבה לגופי. טוב, זה גם לא היה קרוב.
ובטח שלא בתקופות שהייתי מלאה יותר (נדמה לי ש'מלאה קצת' זו המילה, כי לא נראה לי שאפשר להגדיר אותי 'שמנה').

אין מה לעשות, כשאני מרזה אני מרגישה יפה יותר.

וכשניסיתי לאחרונה לקבל את הגוף שלי כמו שהוא, גם מלא, הרגשתי שאני לא מוכנה לקבל !
אני רוצה להיות הרבה יותר רזה !

מה שכן, אני מקבלת את החוסר קבלה.
גם משהו...

[סוסת_פרא*]

לפני כמה חודשים, כשהייתי בריקודים בג'ינגה, תוך כדי ריקוד ראיתי מישהו עומד בצד האולם ומחייך אליי. תהיתי אם לחייך אליו בחזרה, עד שקלטתי בחורה-חוטית מענטזת ריקוד לקראתו, והבנתי שהוא בעצם חייך אליה. היא הגיעה אליו והם התנשקו.

מיד עברה לי בראש מחשבה: בטח, מה חשבת, שהוא חייך אלייך? תראי איזו רזה היא ובטוחה בעצמה... ברור שהוא ירצה אחת כמוה ולא כמוך...

איזו מחשבה עצובה !

זה לא שהייתי רוצה להיות רזה כמוה. היא רזה מדי בעיניי ושטוחה. ואני לא אוהבת ככה. אני כן אוהבת עגוליות מסויימת. אבל כן הייתי רוצה להיות רזה הרבה יותר מעכשיו. וזה מאוד משפיע לי על הביטחון העצמי.

זה מאוד מצער.
בגלל שכשאני חושבת על כך, באמת לא חסר לי דבר. אני מלאה חן. יש לי פנים יפות. יש לי הרבה בראש, ובלב, ובכלל אני יודעת שיש בי המון איכויות שאין להרבה אנשים.
אז זה לא פייר !

זה לא פייר שבגלל קצת שומן אני אחשוב שאני שווה פחות.
זה לא פייר שבגלל קצת שומן ירצו אותי פחות.

לצערי, יש כאלה שרוצים רק רזות. ונתקלתי בהם.
למרות שבאיזשהו מקום אני בזה להם... מה גם שאני חושבת שבתור גבר הייתי מעדיפה בחורה 'עסיסית' ושהם לא יודעים מה הם מפסידים...

ובכל זאת, משפיע עליי לדעת שיש הרבה שחושבים כך.

[סוסת_פרא*]

בהקשר לזה, נזכרתי בתובנה שהייתה לי לאחרונה:

כשחיכיתי בתחנת האוטובוס עמדה שם בחורה אתיופית יפהפיה.
הסתכלתי עליה והרגשתי שאני מקנאה.
שאלתי את עצמי: 'מה, היית רוצה להיראות כמוה?'

ואז הבנתי, שכשאני מרגישה שאני מקנאה בבחורות יפות, זה לא שאני רוצה להיראות כמוהן.
כשאני מקנאה בבחורות יפות, אני לא מקנאה באיך שהן נראות, אלא באיך שנדמה לי שהן מרגישות עם עצמן.
(איך שנדמה לי שהן מרגישות עם עצמן).

זה מעניין היה להבין את זה.
כי מתוך זה נובע בעצם, שלא משנה באמת המראה אלא איך מרגישים.
ולפעמים יכול להיות שבחורות יפות שאני מקנאה בהן, בכלל לא מרגישות עם עצמן כל-כך מי יודע מה.

***

בעצם, אני מקנאה גם בזה שנמשכים אליהן.
לא משנה אם זה אמיתי או לא - אני רוצה שגם אותי כולם 'יאהבו'.
שכולם יחשבו שאני שווה וכוסית, ושאהיה מושא חלומותיהם.

האם זה באמת מה שאני רוצה?

***

אני רוצה להיות עטופה באהבה. ושכולם יאהבו אותי.
שכולם יראו אותי ראויה לאהבה.

אני שונאת את זה שאני למשל נמצאת במסיבת ריקודים ורוב הגברים מתעלמים ממני.
מה, אתם חושבים שאתם שווים יותר רק בגלל שאני קצת מלאה?

או אולי אתם רואים שאני מיוחדת, מאוד מאוד מיוחדת, וזה מפחיד אתכם?
מפחידה אתכם המיניות הפורצת ממני? האמוציות שלי? חוסר הפחד שלי להיחשף? הריקוד המטורף שלי?

או שאתם סתם שטחיים ולא רואים פנימה?

הייתי רוצה שכולם יסתכלו עליי ויחשבו שאני יפהפייה ומיוחדת ומושכת וראויה ואהובה, ויעטפו אותי באנרגיה האוהבת שלהם.
אפילו שלא עם כולם ייווצר קשר, אבל אני רוצה שבעיניים כאלו יסתכלו עליי. להרגיש עטופה כך.

אך לא די בכך שלא כולם כך חושבים עליי, איני רואה מבט אחד כזה מופנה לעברי. אפילו לא מבט אחד.

(אם כבר מתחילים איתי במקומות מפגש כאלו, הרי זה בד"כ אנשים חסרי ביטחון משולי החברה, שאין לי שום עניין בהם).

[סוסת_פרא*]

ובשבוע שעבר כשהייתי אצל שירי הלכתי למסיבת ריקודים ליד בית אורן (גם כזאת של חבר'ה רוחניים, כמו הגי'נגה).

וגם שם הרגשתי כך.
בדרך כלל אני נהנית מהריקוד בכל מקרה, אבל הפעם זה היה קשה יותר. כי היה לי קשה להתעלם מהכאב שהעניין הזה מסב לי.

לא ראיתי שם כמעט מישהו שנראה לי הטעם שלי ושמרגיש לי 'שייך אליי' במובן הנשמתי.
וכך זה בד"כ - אני לא רואה כמעט כאלה.
ולפעמים כשנדמה לי שמישהו כן יכול להיות - אז הוא בכלל לא מסתכל לכיוון שלי (ואז אני מבינה שהוא במילא לא שווה את זה), או שאני רואה אותו עם מישהי.

כל-כך כואב לי לראות את כל הזוגות מסביב, כאשר אף אחד לא שת ליבו אליי.

בא לי לצעוק 'מפגרים ! אתם לא רואים שאני שווה יותר מכל המישהי-ות שיש לכם או שיהיו לכם אי פעם?'

במסיבה הזאת אני פתאום הבנתי שאני פשוט לא רואה שום פרצוף מוכר.
אני נודדת שנים בעולם ולא רואה פרצוף מוכר.

אני מתכוונת, מוכר ברמה הנשמתית.
הם כולם, כל-כך לא שייכים אליי.

גם כשנדמה לי שמישהו יכול להיות - זה לא באמת. אולי הוא קצת נראה טוב, אולי יש בו קצת משהו, אבל עדיין - זה לא שלי !

וגם כשכן התחילו איתי בנים, וכן יצא מזה משהו - זה לא היה באמת. הם לא היו שייכים אליי.

חייב להיות לפחות פרצוף אחד מוכר בעולם הזה. נשמה אחת לפחות ששייכת אליי !

[סוסת_פרא*]

'אהובתי, עברתי כבר את כל הירידים
אהובתי, שאלתי כבר את כל הנוודים
שעוברים ורואים דרך כל הנשמות
זה קשה, הם אומרים
לכולם פנים דומות...'

********** |

'בנדודיי עוברות עליי תמונות ונשמות
ושמות שמות.

אתה בא והולך אליי...'

[סוסת_פרא*]

בסך הכול, אני מרגישה שפע של חסד מאת אלוהים.
כמה חסדים הוא נותן לי.
מה חסר לי?

הדבר היחיד שחסר לי: זוגיות, אהבה, מגע, סקס, הבנה, קבלה, הכלה, חמימות, להיות בזרועות מישהו...
רק זה.
ומה שווה הכול בלי זה?

[סוסת_פרא*]

וכמה אני אמיצה בכל זאת ליהנות מכל שאר הדברים הנפלאים בחיי,
למרות שהדבר הבסיסי הזה לא קיים.

כמה אומץ, אהובה שלי !

[סוסת_פרא*]

ליהנות מכל שאר הדברים הנפלאים בחיי
התכוונתי, 'ליהנות מכל שאר הדברים בחיי, ולהצליח לראות את נפלאותם'.
כי החוסר לפעמים מכסה את העין.

[אורי_יורמן*]

כי מתוך זה נובע בעצם, שלא משנה באמת המראה אלא איך מרגישים.
ומה שמדהים, לדעתי, זה שההרגשה יכולה להיות פשוט החלטה שלך!

[סוסת_פרא*]

עדכוני המסע:

היום יום ראשון.
ביום שלישי האחרון בלילה שירי אמרה שהיא מרגישה צורך שהן יהיו שוב לבד.
היא מאוד אוהבת אותי. עזרתי לה המון.
אני אוהבת אותה. היה לי נפלא אצלם. ומעצים.
המשכתי...

ביום רביעי נפגשתי עם תומר עד למחרת בבוקר.
תחילת הפגישה הייתה זוועתית (ניסינו לעשות טיול, אבל רבנו ממש וכאבתי הרבה), לעומת זאת ההמשך בלילה היה ענוג ונפלא. ענוג ונפלא.
בבוקר לקח אותי לבית אורן, משם היה לי טרמפ שוב לעין הוד, כי.... משם היה צריך להיות לי טרמפ לכרכור.
הטרמפ לכרכור הבריז, אז שוב יצא שביליתי עם שירי כמה שעות.
ואז בלית ברירה, נסעתי לכרכור בדרך לא סבירה - באוטובוס !

אז הנה אני שוב פה בכרכור וטוב לי ונעים. אשריי ואשרי חלקי !

[סוסת_פרא*]

אני רוצה לספר על משהו שקרה לי לאחרונה והיום:

לפני כ-3 שבועות מישהו כתב לי הודעת SMS ולא ידעתי מי זה.
בגלל שאני עכשיו מנסה ממש לחסוך בשיחות, כי זה על חשבון ההורים שלי שאני מנסה לנתק את התלות בהם, אז לא יכולתי גם להתכתב איתו הרבה בSMS.
שאלתי מי אתה ואם אתה רוצה לדבר אתה מוזמן להתקשר אליי.
פתאום התחלתי לקבל מבול של הודעות כתובות בלתי נעימות בעליל. אני לא זוכרת בדיוק מה היה כתוב, אבל בין השאר - שאני רוצה לחיות בתוך הכיס של כולם, ועוד כל מיני השמצות שלא קשורות (יש לך חיוך עקום ותלתלים מגעילים... ).
הוא לא היה מוכן להזדהות, ואני לא זכרתי שום היתקלות עם אף אחד בחודשים האחרונים שתגרום לכזה שיטפון, וממש לא הצלחתי לשחזר מי ומה ועל מה המהומה.

ובכן, בימים האחרונים נכנסתי לאחד המיילים שלי שפחות פעיל, ולכן אני נכנסת אליו לעיתים רחוקות, ומצאתי הודעה, כנראה מלפני כך וכך זמן, ממישהו שפנה אליי דרך אתר ההיכרות לצמחונים.
עניתי לו שאשמח לשמוע מי הוא ומה הוא.
והיום קיבלתי הודעה בזו הלשון:

_"לקח לך הרבה זמן לענות למייל ששלחתי.
יצא לי במקרה לשוחח עם אדם שהיה לך קשר מסויים איתו דרך מודעה זו,
מעבר לעניין שאין לך יכולת,כספית להוציא שיחות מהפלפון שלך,והתקשרת אליו מחברים שלך, דבר שהופך אותך לדעתי, לעלוקה כלכלית, דבר שלא מתאים לי!!.
הבנתי את לא יודעת מה את רוצה מעצמך, אני לא נכנסתי לעומק דברים כי הספיק לי לדעת את המידע שקבלתי ועצרתי בהתחלה.
על פי המעט המידע שקבלתי, הגעתי למסקנה התנהגותך לא יציבה במיוחד, בין השאר הדברים שהבנתי עליך.
לא מתאים לי קשר איתך מסיבות המר"צ ומסיבות השמורות עימי!.
שלום"_

ובכן, מובן שלא נעים לקבל הודעות כאלו, ושברגע הראשון ממש התקוממתי.
אבל לא הרגשתי מזה רע כפי שהייתי עשויה אולי בפעם אחרת, זה בעיקר עורר בי מחשבות ורצון להבהיר דברים עם עצמי.

קודם כל, ברור שזה מטורף לשפוט בן אדם רק לפי מה ששמעת עליו מצד אחד, ואפילו מבלי לשאול אותו לצד שלו. אבל לצערי זה קורה הרבה במחוזותינו. (לא אגיד שאני חפה מזה, אבל בוודאי שלא אתבטא כך כלפי מישהו שרק שמעתי עליו מבלי לבדוק).
אז זה כבר יכול להגיד לי משהו על הבן אדם.

ואני חשבתי שבעצם אני מודה לאלוהים על שבזכות החבר שלו ניצלתי מהבן אדם הזה עוד לפני שהגעתי להיכרות איתו.

היה לי חשק לכתוב לו את זה, אבל הבנתי שזה יותר עניין של אגו 'מי יגיד את המילה האחרונה'. זה בעצם לא חשוב לי. שיחשוב מה שהוא רוצה.

בקשר להאשמות האמורות -
אני חושבת לעצמי:
האם אני באמת 'עלוקה כלכלית'?
האם אני באמת 'לא יודעת מה אני רוצה מעצמי'?
האם באמת ההתנהגות שלי 'לא יציבה'?

טוב, צריכה לסיים, אז מסקנות מחר....

[בן_עמי*]

בס"ד
_האם אני באמת 'עלוקה כלכלית'?
האם אני באמת 'לא יודעת מה אני רוצה מעצמי'?
האם באמת ההתנהגות שלי 'לא יציבה'?_
עלוקה כלכלית, לא תורמת במקומות בהם היא נמצאת, ואת כן.
הבעיה האמיתית היא שהרבה אנשים "יודעים"מה הם צריכים לרצות, לפני שהם חשבו על זה אפילו.
הבעיה החמורה יותר היא עם אנשים שיודעים בדיוק "מה הם היו רוצים-שירצו כל האנשים שסביבם".
ואם לבן אדם הכותב, יש התנהגות יציבה אך מחורבנת, זה עדיף?

[סוסת_פרא*]

בן עמי, את מקסימה. כתבת דברים ממש חכמים בעיניי. וגם מחזקים. תודה על דברייך !

ובכן, בקשר לתהיות שהעליתי אתמול.
אני חושבת שחשוב לי לחשוב על הדברים האלה מדי פעם מחדש, כי אני מדי פעם נתקלת בדעות מהסוג הזה עליי, וזה כמובן נוגע בנקודות פנימיות.
יש לזה נטייה לעורר בי את הספק הפנימי, ואני צריכה לברר לעצמי מה התשובות שלי לעניין.
והאם יש הצדקה לכך שזה יערער אותי.

אני שואלת את עצמי האם זה נכון שאני לא יודעת מה אני רוצה*.

התשובה שקיבלתי: כן, זה נכון לפעמים.
יש הרבה דברים שעדיין לא גיבשתי דעה לגביהם. ויש דברים ששיניתי את דעתי עליהם.
ויחד עם זה, אני חושבת שדרך החקירה שלי בעולם הזה היא מקסימה, ואני אוהבת אותה.
נראה לי שאין כל פסול בכך ש'אני לא יודעת מה שאני רוצה'. במיוחד כשמדובר בטווח הרחוק.
אני חושבת שחשוב לחקור, לגלות דברים חדשים ולשנות דעות קדומות.
אז אם הייתי אמורה לדעת מראש מה אני רוצה - מה היה נשאר לי לחקור?
ומי בכלל אמר ש'לדעת מה אני רוצה' זאת הדרך הנכונה לחיות?

יחד עם זה, נדמה לי שאני בעצם גם מאוד יודעת מה אני רוצה.
ואני מאוד מחוברת לעצמי, ומאוד מקשיבה לאן הלב מכוון אותי.

אולי אני לא יכולה לתת תשובות כלליות לחיים בכללם, אבל בכל רגע נתון, אני יודעת מה הלב שלי רוצה.
בכל רגע אני יודעת כן.

והנה, איך הייתי יוצאת לטיול הזה אם לא הייתי יודעת מה אני רוצה.
איך הייתי פשוט נסחפת עם הזרם הכללי, שקובע איך אני צריכה לחיות את חיי, ושוכחת את החלומות שהלב שלי כמה אליהם. זה - אם לא הייתי יודעת מה אני רוצה.

אז כלפי חוץ הדרך שלי יכולה להיראות פתלתלה, אבל בעצם היא מאוד מכוּונת פנימית.

אני שואלת את עצמי האם זה נכון שאני לא יציבה?*

תלוי בעיני המתבונן.
נכון שהרבה פעמים אני מיטלטלת מצד לצד, אבל יש לי מרכז מאוד חזק שאני חוזרת אליו תמיד - וזה מה שחשוב לדעתי.
יציבות, להבנתי, אין פירושה לא להיטלטל, אלא פירושה שתמיד יש מרכז לחזור אליו.
אם תמיד הייתי עומדת במקום ולא זזה - זו לא הייתה יציבות, זה היה סתם קיפאון.
ברור לי שלעיני אנשים רבים אני יכולה להיראות לא יציבה או לא שפויה, אבל אני יודעת שאני הכי שפויה שיכולה להיות, ואני מרגישה את החוסן שלי בתוך השבריריות החיצונית.

אני שואלת את עצמי האם זה נכון שאני 'עלוקה כלכלית'*?

וואלה. יכול להיות.
זה שאני כבר לא פוחדת לכתוב דבר כזה, מהפחד ש'מה יחשבו', וש'בטח כולם יגידו שזה נכון' - אני כבר לא פוחדת, וזה כבר ענק! מי שרוצה לחשוב כך שיחשוב.
כן, רוב החיים שלי לא ממש ידעתי להיות עצמאית והייתי קשורה בהורים שלי.
ועכשיו, החלטתי לצאת לטיול שמשמעותו שאין לי כסף משלי. והפעם זה מתוך בחירה.
כך אני רוצה לחיות כרגע.
מי שזה מתאים לו - מוזמן לשתף איתי פעולה, ומי שלא - לא.
נדמה לי שאומרים שגם טפילים לא נבראו סתם. גם להם יש תרומה משמעותית ל'מארחים' שלהם (רק שאת זה בד"כ אנחנו לא רואים, או שוכחים). ואני עוד בניגוד להם דווקא לא 'מתעלקת' על מי שלא מזמין אותי.
נכון שהטפילים לא 'עוזרים' למארחים שלהם באופן מכוון, אלא זה יוצא כך ממילא מתוך 'דרך חייהם'. אז מה? דווקא כך נראה לי הכי נכון.
ומה, אנחנו כולנו לא טפילים על כדור הארץ?
מלבד זאת, נדמה לי שחוץ מכסף יש לאנשים עוד הרבה דברים לתרום. ואני חושבת שאני בהחלט תורמת את חלקי לעולם.
אז אם אני טפילה, לו יהי כך.

[סוסת_פרא*]

ברור שאת כל התשובות האלו אני עונה קודם כל לעצמי, כי אני צריכה להתחזק, ולא להתעופף עם כל רוח מצויה, ובהבל פה של כל אחד.

כ"כ קל לי להתעורר בספיקות עצמיים עם כל ביקורת הכי קלה.
כאילו ההוויה המתמדת שלי היא של 'את לא בסדר'
וברגע שמגיעה הביקורת - זה כאילו כ"כ צפוי. כאילו זה רק היה עניין של זמן. כי אני הרי 'לא בסדר'.
ומיד היא נוגעת בנקודות רגישות, ומעוררת את הביקורת העצמית.

זה שכדאי לי מדי פעם לבחון את עצמי ולעשות חשבון-הנפש - זה נכון.
אבל זה לא אומר שכל ביקורת צריכה לזעזע אותי, וזה לא אומר שכל דבר שמישהו אומר עליי הוא נכון. וזה לא אומר שאני צריכה ישר לקפוץ ולקבל כל שטות בזרועות פתוחות.

זה למרות, שברור לי, שתמיד תמיד תמיד - כל אחד יכול למצוא בעצמו ממצאים לכאן ולכאן על כל דבר שיאמרו עליו.
גם אם יגידו שאני נדיבה וגם אם יגידו שאני קמצנית - תמיד שתי האמירות יהיו נכונות ויהיה ניתן למצוא להן הוכחות.
גם אם יגידו שאני ילדותית וגם אם יגידו שאני בוגרת.
גם אם יגידו שאני אכפתית וגם אם יגידו שאני אדישה.
גם אם יגידו חרוצה וגם אם יגידו עצלנית.
תמיד יש לנו לפחות מינון מסוים מכל דבר, וכל דבר שיגידו עלינו יהיה אמת ברמה מסוימת. השאלה במה מתמקדים.

מהסיבה הזו, אני כמעט אף פעם לא יכולה להגיד שמשהו שמישהו אומר עליי הוא לחלוטין לא נכון. תמיד אוכל למצוא לפחות עקבות של אותו הדבר בתוכי.
מצד שני, אין שום סיבה שאני אתן לזה לערער אותי, או שאני אסכים להעביר את המיקוד ואת הזרקורים דווקא לנקודה הזו, כשיש כ"כ הרבה נקודות אחרות בתוכי שאני רוצה להגדיל ולהצמיח.
והרי ידוע שמה שמתמקדים בו - הוא מה שצומח !

************

ולאחרונה בדיוק היה לי מבחן לדבר הזה.
ביקורת שמישהו העביר עליי, וטען אותה בתוקף - שאני כזאת וכזאת ושעשיתי כך וכך.
ומהנטייה הרגילה שלי, נטיתי ברגע הראשון לחשוב שאולי באמת לא הייתי בסדר.
אבל אח"כ כשחשבתי עם עצמי, וחקרתי את מה שקרה מכל הכיוונים, הגעתי למסקנה שבמקרה הספציפי הזה לפחות לא חטאתי בכלום!
כן כן, באותה פעם לפחות (כי אני לא טוענת שתמיד אני 'בסדר') - באותה פעם לפחות לא הייתה שום הצדקה. וסתם ניתך עליי דלי של ג'יפה.

אני שמחה שהבנתי את זה.
כי זה חשוב שאני אראה שלא כל פעם שמישהו מעביר עליי ביקורת או מדבר אליי לא יפה - זה אומר שבאמת אני 'אשמה'.
לפעמים זה נובע מהג'יפה שלו, ומהמקום שהוא נמצא בו, ואין לזה שום קשר אליי.

זה היה מאוד חשוב לי להגיע לנקודה הזו.
הנקודה שבה אני אוכל לומר: 'כן, אני בטוחה שבמקרה הזה הייתי בסדר ב-100%, ואתה סתם ירדת עליי או שפטת אותי לא נכון'.
בתוך ים הספיקות, צריך את האיים האלה שבהם אני יודעת מי אני ומה אני.

אותו מקרה מאוד חיזק אותי בזה.
ועם האימייל האחרון אני מרגישה שקיבלתי מבחן נוסף - אתגר נוסף להתחזקות.

[סוסת_פרא*]

חוצמזה, שכחתי להגיד, שגם אם אני באמת 'לא בסדר' או טועה במשהו, או מה שלא יהיה -
אני בכל מקרה לא רואה הצדקה לצעוק עליי או לדבר אליי לא יפה.
תמיד אפשר פשוט להגיד מה מפריע ולדבר על דברים.
תמיד גישה של דיבור מכבד ואכפתי - תניב הרבה יותר תוצאות מסתם צעקות או השמצות וכיו"ב.

כלומר, אין בעיניי בכל מקרה שום הצדקה לדיבור לא נעים.
גם אם הייתי 'בסדר' וגם אם לא.
וגם זה משהו שכדאי לי לזכור !

זה היה ככה, בסוגריים.

[סוסת_פרא*]

מחשבה על הקטע הזה של ה'בסדר':

אני כתבתי מתישהו הבנה שלי שכמעט כל ההתנהגות האנושית נובעת מהצורך להרגיש עם עצמנו 'בסדר'.
וזה משליך כמובן על כל הריבים שלנו, ההצדקות שלנו, חוסר הרצון שלנו לשמוע ביקורת, חוסר הרצון שלנו לשמוע על דרך שונה משלנו, ההכחשות שלנו, ההתעלמויות שלנו, הצורך באמפתיה, הרכילות על אחרים, התחרותיות, המצליחנות, הפחד מכישלון, ההשוואתיות, הנושאים שאנו בוחרים לשיחה, הדברנות שלנו או השתקנות שלנו, הלבוש שלנו, הצורך לְרַצות שלנו או הצורך למרוד שלנו.... וכו' וכו' וכו' וכו' -

כל זה ועוד הרבה דברים ששכחתי להזכיר - כולם נובעים מהצורך להרגיש ש-'אני בסדר'.

וחלילה אם מישהו ינסה לערער לנו על זה - אנו נילחם על כך בשיניים ובציפורניים.
כי התחושה היא שהקיום שלנו תלוי בזה. ב'בסדר' הזה.
אסור לזה להיות מעורער אפילו לרגע !

וברגע שיש איזה שהוא ערעור על הדבר, אנו מייד חייבים 'לתקן' ולהחזיר את המצב לקדמותו.
כך שאם מישהו מעביר עלינו ביקורת - מיד אנחנו צריכים להצדיק את עצמנו - בפניו, או בפני אחרים, או בפני עצמנו. או לשפוך את הלב באזני מישהו אחר שיצדיק אותנו. או שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לקבל התנצלות. רק כך המצב 'יתוקן'. רק כך יחזור ה'בסדר' הזה למקומו.

כמה שברירי ה'בסדר' הזה שלנו.

*****************

ועכשיו, בעקבות האימייל שקיבלתי והתשובות שעניתי לעצמי, אני כמובן מבחינה כמה אני בעצמי ממהרת להגן על ה'בסדר' שלי.
שלא תישאר אף פירצה ב'בבסדר' הזה.
כמו עורך דין טוב, אני סוגרת את כל הסדקים.
אני בסדר !

מאז שהבנתי שהמניע שלי להרבה התנהגויות הוא הצורך להיות 'בסדר' יצא לי הרבה לחשוב על זה.
ואז לחשוב: אז נגיד שאני לא בסדר, אז מה?
אז נגיד שהם חושבים עליי שאני לא בסדר, אז מה יקרה לי?
ואם באמת הייתי לא בסדר, ואני מודה בזה ודי, 'אני לא בסדר' - אז מה קרה?
למה אני ישר תמיד חייבת להצדיק את עצמי? מותר לי גם להיות לא בסדר.

האם העולם יתמוטט אם ייווצר סדק ב'בסדר' הזה שלי?
מה הכי נורא שיכול לקרות?

ואז באמת, בעקבות ההבנות הללו, קרה לי כבר מספר פעמים שפחדתי שמישהו חושב עליי שאני לא בסדר, ואז הבנתי שגם אם אני לא בסדר - זה לא סוף העולם. ואז תחושת המועקה נעלמה.
פתאום הבנתי שזה רק נראה לנו סופני. זה לא באמת.

*****************

יחד עם זה, גיליתי אתמול שנוצר כאן פרדוכס מצחיק:

אחרי האימייל וכל זה, חשבתי לעצמי, 'טוב, גם אם הוא צודק, הרי כבר הסכמתי שמותר לי גם להיות לא בסדר'.
ופתאום חשבתי:
רגע, אבל אם אני אומרת ש'זה בסדר להיות לא בסדר' - אז שוב אני בעצם אומרת ש'אני בסדר' ! .

כלומר, גם באמירה הזו יש את החיפוש של להרגיש ש'אני בסדר'.
אז ממש לא יצאתי מהלופ הזה.

איכשהו יוצא, שבשורה התחתונה, הצורך להרגיש שאני בסדר - הוא צורך שמנהל אותנו.

האם יש איזו דרך לצאת מזה באמת?

<לא שאני חייבת, כי זה גם בסדר אם אני לא יוצאת. >

[סוסת_פרא*]

טוב, זה ממש לא בסדר שאני רק כותבת נאומים, ולא יוצאת לטייל....

אז יאללה.... הלכתי....

[ילדת_טבע*]

האמת, שהאיזון באכילה אשר נרכש לי בשנה האחרונה, כמה שבועות לפני הטיול כבר הרגשתי אותו מתחיל להיות מופר
יקירה ראיתי אותך, הכרתי אותך ולי זה נראה מה שנקרא passion, בדיוק כמו הpassion שלך לחיים, למגע, לעולם, לאנשים לבכלל.... רציתי להגיד לך את זה גם אז אבל הרגשתי לא נעים להעלות את הנושא מבלי שאת העלת אותו קודם מכיוון שזה נראה לי נושא רגיש (אולי רק אצלי ממרומי הפרעות האכילה שלי). בתחושה שלי זה קשור אחד לשני. תני לדעתך לנוח. את יפה כמו שאת וזה לא קשור כלל לתבנית שאת נמצאת בתוכה כרגע.
החיפושית מוסרת ד"ש ("מה את עושה אמא?" "אני קוראת" "מה את קוראת?" "אני קוראת מה שמירב שהיתה אצלנו כתבה, את זוכרת את מירב?" "כן! והלכנו לראות רכבות וראינו עכבר מת!" כולה התרגשות, אגב סחבה אותי לשם עוד כמה פעמים כדי לראות שוב את העכבר ושמחה לגלות שלקחו אותו כבר משם-דאגה לו).

[סוסת_פרא*]

ילדת טבע, אני מאוד מודה לך על מה שכתבת.

כן, הנושא קצת רגיש - כאשר אני מרגישה שמעבירים עליי ביקורת בזה. אבל נדמה לי שלא כתבת מתוך ביקורת.
לא ידעתי שיש לך עסק עם הפרעות אכילה.

את צודקת שגם באכילה מתבטא ה-passion שלי לחיים.
אבל אני יודעת שכבר הייתי באיזון הרבה יותר טוב בעניין הזה, כמו למשל לדעת מתי אני שבעה ודי לי, ולאכול רק בארוחות וכד' - וגם אז היה לי את ה-passion הטוב הזה לחיים גם באכילה.
כלומר, אני שמחה על ה-passion, אבל אני עדיין מתגעגעת לאיזון שלי, ואני יודעת שהוא לא מפריע ל-passion.
זה אומר, שאני ממש ממש לא אתנגד שהאיזון הזה יחזור.

אני מתגעגעת לאיזון, גם כי במצב של האיזון זה מרגיש לי הרבה יותר טוב ונכון. כאילו הדברים ממש יושבים במקומם - שהכול בזמן ובמידה. ושאני נכונה לעצמי.
וגם, כי אני אוהבת להיות יותר רזה, אין מה לעשות בעניין הזה.

גם אם אני יכולה לשכנע את עצמי שאני יפה גם ככה, אני עדיין בטוחה שאני נראית יותר טוב עם פחות קילוגרמים.

אבל, זה כיף לשמוע את ההסתכלות שלך על העניין. ושזה נראה לך כמו passion לחיים. ותודה גדולה על ה-את יפה כמו שאת. עשה לי טוב בלב.

שתדעי לך שאני מתגעגעת לחיפושית המקסימה והמיוחדת שלך. תגידי לה את זה...

[סוסת_פרא*]

לא מזמן כשהלכתי לטייל בשדות כרכור ושאלתי בחור ערבי אחד איך ללכת, אז הוא היה נורא נחמד, ושאל אותי: 'את הולכת בשביל שהתינוק יתהפך? לא, כי גם אשתי בהריון הייתה עושה הליכות שהתינוק יתהפך...'

האמת, דווקא דברים כאלה מצחיקים אותי.

יש לי בעיה, שלא משנה כמה אני יורדת במשקל - עדיין הבטן שלי בולטת. ככה שאני באופן קבוע נראית הריונית.
למרות שאני לא בהגדרה של 'שמנה' - הבטן שלי נורא אוהבת להתבלט.
אולי זה לא היה כ"כ אכפת לי, אם לא הייתי דואגת שבחורים לא מתחילים איתי כי הם חושבים שאני בהריון.

הבאסה זה, שכל פעם שעוברים בחורים נחמדים, אני עוצרת את הנשימה כדי שהבטן לא תבלוט.
וזה כבר נהיה הרגל גם בין אנשים בכלל, ואפילו ביני לבין עצמי. לנשום שטוח. לא להרשות לה לבלוט.
יוצא שאני מִתרגלת לנשום מעט מאוד.
זה לא פייר כלפי עצמי !

ואז אני אומרת: מה זה, אני חייבת לנשום. אז דווקא כשעובר בחור נחמד, ואני שמה לב שאני לא נושמת, דווקא אז אני מחליטה פתאום לקחת נשימה עמוקה מכול הלב, ושיתהפך כל העולם, וגם התינוק - ואם קודם היה להם ספק, אז בטוח בטוח שאחר כך הם בטוחים שאני אוטוטו יולדת.

היה לי פתאום רעיון לעשות חולצה כזאת שכתוב עליה: אני לא בהריון, סתם יש לי 'בטן' !
(והמילה 'בטן' תהיה כתובה בדיוק על הבטן.)
בקיצור: אתם יכולים להתחיל איתי....

<סוסה הריונית >

[סוסת_פרא*]

קודם הלכתי לי לטיול ברחובות כרכור. וואו, כמה שנהניתי. כל עץ, וכל סמטא, וכל פרח, וכל בית-חמד - הכול כ"כ יפה. הכול. לא מצאתי מתום.
האזור מסביב כ"כ יפה, השדות, העצים, הירוק. וגם העיר עצמה כ"כ יפה. כ"כ מלאה סמטאות ושבילים, ופינות שוקקות צמיחה, בתים עתיקים וחדשים כל-כך נחמדים לעין.
עד כמה לא ידעתי.

**************

בזמן הטיול חשבתי על מה שכתבתי פה בנושא הלהרגיש שאנחנו 'בסדר'.
והבנתי - שאם גם כשאני לא בסדר זה בסדר - זה אומר שתמיד אני בסדר. ושתמיד הכול בסדר.
ואין כאן סתירה.

אנחנו רגילים לחשוב שזה אחד על חשבון השני. אם אני בסדר אז אחרים לא, ולהפך.
לכן הרבה פעמים חשוב לנו להוכיח שאחרים לא בסדר, וזה כאילו יעשה אותנו כן.
ולכן אנחנו גם הרבה פעמים מבקרים ושופטים אחרים. כדי לחזק בנו את תחושת הבסדר שלנו.

אבל אם הכול בסדר?
אז אפשר לנוח.

אנשים מבלים את רוב ימיהם בלהוכיח שהם בסדר ובלהגן על זה.
אולי אפשר לנוח קצת סוף סוף?

[סוסת_פרא*]

ועוד מחשבה בנושא:

חשוב לי להרגיש שאני בסדר מבלי להיות צריכה להגן על זה. שזה אומר שמותר לי גם להיות 'לא בסדר'. ובכך יהיה לי יותר קל לשמוע ביקורת.
מצד שני, איך לא להחליק למצב שבו אני כאילו אומרת לשני: 'לא אכפת לי מה אתה אומר, אני בסדר וזהו'. וכאילו להיות עיוורת לדברים שיש לי עוד להשתפר.

אני לא רוצה שזה יהפוך לאטימות.
אבל אני כן רוצה להיות בטוחה בעצמי.
ואני רוצה לדעת מתי עליי להקשיב לשני ולעשות בדק בית, ומתי לומר: אני מרגישה שעכשיו אין לי צורך לעשות בדק בית. או עשיתי - והגעתי למסקנה שאין לי מה לתקן כרגע.

האיזון בין שני הדברים כל-כך עדין.

וכבר אמר רבי נחמן על האיזון העדין הזה: כל העולם כולו גשר צר מאוד...

[סוסת_פרא*]

כשהלכתי ברחובות כרכור, בחלק מהדרך ירדתי קצת מהכבישים ועברתי לשבילים, וקצת גלשתי לשדות, וחזרתי לכביש.
אני בעיר אבל אני מפלרטטת עם הטבע. הולכת וחוזרת. שומרת על הקשר עם המקום הבטוח.
זה פתאום מונח שעלה לי בראש. מפלרטטת עם הטבע...
מפלרטטת, נהנית, אבל לא מעזה ללכת עד הסוף... עדיין לא...

[סוסת_פרא*]

איזה כיף ללקט דברים !

בשבת טיילנו לשדות והגענו למטע אבוקדו. אמנם לא חשבתי שיהיה זה מן הראוי לקטוף, אבל מצאתי אבוקדו טובים ובשלים על הקרקע. אני מקווה שמהקרקע זה בסדר לקחת. על כל פנים, רובם היו נגועים בצד אחד (למרות שהשאר היה מאוד טוב) - כך שלא נראה לי שהחקלאים אוספים אותם.

והיום בטיול נכנסתי לחצר של בית נטוש, והיו שם קלמנטינות ממש טעימות. וגם קטפתי פירות של חוביזה שהכנסתי אותם אח"כ לתבשיל שאכלתי, וגם שסק.
חזרתי עם שלל יפה הביתה. כ"כ כיף.

מה שעוד היה נחמד, שכשעמדתי מול החוביזות וקטפתי, אמרתי לעצמי 'לו רק הייתה לי שקית', ופתאום ממש לרגליי הייתה מונחת שקית. יפה, נקייה, חדשה. כאילו חיכתה לי. זה נשמע דבר קטן, אבל אלו חסדים של היקום.

*************

היום הרגשתי שכל הצמחייה הפועמת הזאת, החיה, הירוקה הזאת, הפורחת הזאת - היא בשבילי.
אלוהים נתן את הכול בשבילי.
רק תריחי, רק תביטי, רק תקחי... שפע אין סופי... והכול בשבילך.

[יעלי_לה]

"...כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם..." [מסכת סנהדרין פרק ד, משנה ה]

"כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי, נמצא, כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות, ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם. ולהתפלל בעבורם" [ליקוטי מוהר"ן ה']

[אהבה_טהורה*]

, ושיתהפך כל העולם, וגם התינוק d-:

זה נשמע דבר קטן, אבל אלו חסדים של היקום.

[אהבה_טהורה*]

אני קוראת, יפה, מרגש, מצחיק ומעניין כרגיל@}

[קוראת*]

סוסת,
אני קוראת אותך ועוקבת אחרי הבלוגים שלך כבר כמה זמן.
לא מעט פעמים רציתי לכתוב והחלטתי שלא.
אבל הפעם חייבת.

כשדימיינתי אותך זקוקה למגע, לאהבה, רוצה את האיש שלה כבר, נודדת, מכירה אנשים על פני ארצינו הקטנה, מלקטת, מציצה לתוך חורבות, תופסת טרמפים, רוקדת במסיבות... לא ידעתי ממש איך לדמיין אותך. כי רזה כזו, לא עשה לי את זה.

אבל עכשיו, הדמיון שלי פעיל. לדעתי הגוף המלא שאת מתארת, שלך, בדיוק מכיל את מי שאת. ואני מדמיינת אותך יפה, מלאה בתשוקה, יופי, הודייה ושמחה לעולם הזה ולגילויים שלך.

אז תודה על מילוי הפזל של הדימיון שלי...

[סוסת_פרא*]

תודה מתוקות יקרות.

קוראת, מאוד אהבתי לקרוא את מה שכתבת. ואת איך שתיארת אותי...
זקוקה למגע, לאהבה, רוצה את האיש שלה כבר, נודדת, מכירה אנשים על פני ארצינו הקטנה, מלקטת, מציצה לתוך חורבות, תופסת טרמפים, רוקדת במסיבות...

אז תודה על מילוי הפזל של הדימיון שלי...
טוב, אני לא יודעת אם כדאי היה להשאיר מקום לדמיון או לא, אבל שמתי עכשיו קישורים בדף בית שלי לכמה תמונות שיש לי באתר נמסטה. (אולי אמחק אותן אח"כ). כך שאם מישהו מאוד סקרן....

(רק שהייתי מעדיפה שזה יהיה רק קישור ולא התמונה עצמה. מישהו יודע איך עושים את זה?)

[אהבה_לנשמה*]

_היום הרגשתי שכל הצמחייה הפועמת הזאת, החיה, הירוקה הזאת, הפורחת הזאת - היא בשבילי.
אלוהים נתן את הכול בשבילי.
רק תריחי, רק תביטי, רק תקחי... שפע אין סופי... והכול בשבילך._

איזה יופי! D-: כיף לקרוא כמה את נהנית ומאושרת. @}

[מלכה_החדשה*]

היי.האם ניסית להכיר מישהו מאתר facebook ?שווה לנסות.נראה לי שהתפוצה שם מאוד גדולה.בהצלחה. (-:

[כוכב_נגה*]

הי פראית, רציתי רק לכתוב שההוא המופרע ששלח לך את ההודעות האלה בכלל לא ראוי להתיחסות שלך, וגם אם נחמד שאפילו מישהו כזה מעורר אצלך בחינה עצמית וחשבונות נפש, בכל זאת צריך לתת לו את המקום הראוי לו באמת - פח הזבל. אחרי הכל הסטייה וה"לא בסדריות" היא שלו וזה שקוף. פשוט זה בלט לי מאד שאיזה תמהוני מטורף ששולח לך קצת רעל מצית אצלך תהליך של כל הפוסטים הארוכים האלה. נראה לי אישית קצת בזבוז אנרגיות כי את לא באמת הצטרכת אותו בשביל להבין את כל זה. למרות שיופי...@}

[אניטה*]

היה לי פתאום רעיון לעשות חולצה כזאת שכתוב עליה: אני לא בהריון, סתם יש לי 'בטן' !

אני עושה הרגע הזמנה!
סובלת בול מאותה בעיה כמו שלך
והחולצה הזאת גאונית!

הכרתי פעם בהודו צייר צרפתי
שכדי לממן את מסעותיו בעולם היה מצייר לאנשים על חולצות (אם הם רצו הוא מכר להם, ולפעמים פשוט צייר על שלהם)
זורקת לך קצה של חוט אפרופו פרנסות וכאלה

[סוסת_פרא*]

זורקת לך קצה של חוט אפרופו פרנסות וכאלה
יש לי רק רעיונות. בדרך כלל אנ'לא ביצועיסטית. ממש לא נראה לי שיבוא לי לצייר על חולצות.
אבל באמת אחל'ה רעיון, מה?

[סוסת_פרא*]

אה, חוצמזה, כשאני חושבת על זה עוד: אני בכלל לא בכיוון של להתפרנס עכשיו בצורת עבודה/כסף. במיוחד שאין כרגע שום עבודה שבא לי לעשות עד כדי כך שאני לא ארגיש שזו עבודה.
(אבל בשלב הזה אם מגיע אליי קצת כסף למסע, שלא דרך עבודה, אני לא מתנגדת... )

אני מנסה לגלות את הדרכים האחרות של היקום....

[בן_עמי*]

בס"ד
_יש לי רק רעיונות. בדרך כלל אנ'לא ביצועיסטית. ממש לא נראה לי שיבוא לי לצייר על חולצות.
אבל באמת אחל'ה רעיון, מה?_
באמת, במקום ספר- מתנה, להדפיס את המשפטים או השירים הנבחרים על חולצות, זה רעיון משגע!!
את הדברים שקשורים לרוח או אמונה אפשר להדפיס גם על כיסויים לחלות, או על בד עם ציורים כדי לתלות בבית.
את הדברים הפחות מקובלים, אפשר להדפיס על תיקים, מהצד הפנימי, כך שיראה רק מי שפותח, או על גופיות...
אולי באחד הבתים שתעברי בהם, תפגשי מישהו שהוא כן ביצועיסט, ויוכל לעזור..

[סוסת_פרא*]

קשה לי כשכועסים עליי.
קשה לי במיוחד כשזה בא פתאום בהפתעה.
יש לי נטייה להרגיש אשמה באופן אוטומטי, גם אם לא אשַמתי.
יש לי נטייה מייד להוריד פרופיל, ולהתכווץ בתוכי. לנסות אח"כ להיעלם.
יש חלק בתוכי שמרגיש תמיד ראוי לכעס. חלק אמנם, אבל הוא שם.

אמא שלי הייתה מתפרצת עליי הרבה.
והרבה פעמים בלי שום הכנה מראש.
אני פוחדת מהתפרצויות פתאומיות. כשהכול נראה טוב וסבבה, ופתאום משהו מזעזע את הקרקע מתחת לרגליים.
פתאום מתפרץ כעס שנצבר, בלי שידעתי שהוא היה שם בכלל. או פתאום משהו לא מוצא חן ו...בום !
אמא שלי הייתה פת-אום צועקת. או פת-אום מחטיפה !
לא הייתי יודעת מאיפה זה בא לי.
מיד הייתי מתכווצת ומרגישה אשמה.
הכעס שלה היה מפחיד. שורף. כמו אש פתאומית מלוע דרקון. היא הייתה הופכת למפלצת.
ואני הייתי רוצה רק להיעלם.

קשה לי כשכועסים עליי.

קשה לי גם כשכועסים מסביבי. אפילו לא עליי.
אני תמיד מפחדת שזה ישליך עליי. או שבאיזושהי צורה או מידה זה בכל זאת בגללי.
גם אז אני מרגישה רצון להתכווץ ולהיעלם.

בכלל, אני חיה את החיים שלי במין התכווצות פנימית מתמדת.
שהכול יהיה בסדר.
שרק לא יכעסו.
שלא יחשבו עליי דברים רעים.
שלא יראו מה עשיתי עכשיו. אני צריכה לעשות את זה בסתר, אחרת לא יאהבו, יכעסו...
אני מחביאה את עצמי ומחביאה את החיים שלי.
כמו עכבר קטן שיוצא מהחור, גונב מהר פירור של גבינה, ורץ מהר בחזרה אל החור.
חרישי חרישי, חולף צמוד לקירות.
שאף אחד לא יראה. שלא יקחו ממנו את הפירור הזה.

יש בתוכי כיווץ. בבטן. בלב.
אני מפחדת לחיות בגלוי. לעשות הכול בגלוי.
כי אז לא יאהבו. כי אז יכעסו. ינדו. יענישו. יפריעו. יקלקלו.

אני מפחדת להגיד מה באמת אני חושבת. מה באמת אני עושה.
אני גונבת פירורים ובורחת אל החור שלי.
לפעמים מתביישת אפילו בדברים הכי קטנים.

אני מתביישת. ואני מרגישה אשמה. ואני פוחדת מכעס. ואני מכווצת.
ויש משהו כואב בלחיות כך.

הייתי רוצה להרחיב את בית החזה, לזקוף את הראש, לחיות בגלוי.
להעז גם לטעות.
ולהישיר מבט אל אנשים, כמו שאני - עם החולשות ועם הטעויות, ולא לפחד להישרף.

[סוסת_פרא*]

כשאני מתארחת אצל אנשים תמיד יש את החשש הזה שאעשה בלא יודעין משהו שיעורר כעס.
אני מפחדת מזה, כי מאוד קשה לי עם רגשות קשים וטעונים.

כשמשהו לא מוצא חן בעיניי, אני תמיד מעדיפה לדבר עליו, לפני שהוא מצטבר בתוכי לכעס.
וגם אם כבר אני מרגישה כעס, אני מעדיפה לדבר על זה לפני שזה מתפוצץ.
וכך אני הרבה פעמים מצליחה להגיע להבנות בלי שתיווצר תחושה קשה.

אבל, יש לי הפחד שאחרים לא נוהגים כמוני, והם ישמרו בבטן - ופתאום יתפרצו עליי.

זה מפחיד במיוחד בגלל הנטייה שלי להרגיש אשמה, וברגע שיכעסו - אני ארגיש שאני לא בסדר. וזה יכאב לי.
וגם אם אני לא אשמה, לוקח לי הרבה זמן של דיאלוג פנימי לשכנע את עצמי בזה, ולהרגיע את עצמי.

זה לא שאני כל הזמן מסתובבת עם פחד גדול מזה.
אבל באופן טבעי, בתוך כדי האירוח, קורה שיש מצבים יותר טעונים, ואז זה מפחיד אותי.
מה יהיה?
מה יקרה אם טעיתי?
מה יקרה אם יכעסו?
מה יקרה אם יגרשו אותי?

ובתוכי אני יודעת שגם אם יגרשו אותי - השמיים לא יפלו.
אלוהים שומר עליי תמיד, והוא ידאג לי כמו שדאג לי עד עכשיו.

אבל עדיין, אני פוחדת מרגע הדחייה.
מהרגע שבו מישהו יגיד 'את לא בסדר, ואנחנו לא אוהבים אותך, ותלכי לך'.

[סוסת_פרא*]

אני שמתי לב, שכל פעם שעולים לי פחדים כאלה -
לפעמים בגלל שאני פוחדת שיגידו לי ללכת
לפעמים בגלל שנדמה לי שכבר לא נשארו לי הרבה הזמנות, ואני שואלת עצמי 'מה יהיה'
לפעמים בגלל שאני כותבת באתר דברים מאוד אישיים, ואני פוחדת שלא יאהבו אותי בגללם, ואז לא יזמינו אותי, ואז שוב 'מה יהיה?'

כל פעם שעולים לי פחדים כאלה, אני נזכרת שזה שטויות.
כי אלוהים שומר עליי כל הזמן כל הזמן, והוא אף פעם לא מניח אותי.
ואם משהו אחד לא יסתדר - הוא יסדר לי משהו אחר. מה אני דואגת?

(צריכה לסיים, אז אמשיך אח"כ...)

[בן_עמי*]

[סוסת_פרא*]

תודה בן עמי.

המשך מה שכתבתי אתמול בערב:

כל הטיול הזה העניין הזה מתברר לי.
אני מרגישה בטיול כאילו נושאים אותי על כפיים.
אני מוחזקת למעלה באוויר בידיהם של אנשים, וכל אחד מעביר אותי לזה שלידו. לפעמים זורק אותי. והשני תופס, ומעביר הלאה...
ההרגשה היא נפלאה ומרוממת, אני באוויר, אני נישאת על כפיים...
אבל, כמעט כל פעם כשעומדים להעביר אותי מאחד לשני, אני מרגישה ש....אוטוטו אני נופלת !
תיזהרו ! אני נופלת ! אמאל'ה ! הצילו !
ואני לא נופלת.

כל פעם שנדמה לי שאני עומדת ליפול - קורה משהו טוב.
דברים מסתדרים. הכול בסדר.

בעצם, כפות הידיים של האנשים זה כפות הידיים של אלוהים.
הוא מחזיק אותי.
הוא לא נותן לי ליפול.

אז למה אני ממשיכה לפחד?

[סוסת_פרא*]

קשה לי במעברים.
כל פעם מחדש הבלבול, הדאגות, הקושי להחליט, המה יהיה...
הצורך לזוז מטיל עליי אימה.

כן, כן. מאז ומתמיד היה לי קשה עם תזוזות.
אני אוהבת שדברים נשארים כמו שהם.
אני לא אוהבת שינויים.

הפלא ופלא, דווקא אחת כמוני בחרה לה לצאת למסע שכזה.
כן, אני נהנית לגלות את התנועה, ולראות שאני יכולה...
הייתי רוצה שזה כבר יהפוך לטבע שלי. שיהיה לי חלק. שיהיה זה ברור מאליו.

לוקחים תיק זזים.
מה זה משנה לאן?

הייתי רוצה שלא היה אכפת לי לאן, ואדע שבכל מקרה אני אמצא משהו.

יש אנשים שיודעים לזוז ככה. גם אני רוצה.

[סוסת_פרא*]

לפעמים אני כותבת דברים באתר, ואני נבהלת.
איזה חושפנות !
אנשים לא יאהבו אותי אחרי שיקראו את זה !

ואם לפני כן הייתי פוחדת סתם מ'לא יאהבו', עכשיו יש לזה השלכות מעשיות - 'אף אחד לא ירצה להזמין אותי'!

ואני שוב ושוב נזכרת ש.... אני לא תלויה בכם. אני תלויה באלוהים.
הוא זה שמסדר לי את העניינים.

אני, התפקיד שלי רק הוא להיות אמיתית עם עצמי.
והאמיתיות שלי היא לכתוב את מה שאני כותבת.

אז האצבע מהססת על 'שלח' מהססת מהססת... ואני שולחת !
אני חייבת את זה לעצמי.
זאת האמיתית שלי. אני חייבת לחשוף אותה. זו שליחות בשבילי. זה ייעוד.

כל השאר - בידיים של אלוהים.

[לבלובית*]

רק שתדעי לך שאני מאוד אוהבת את הראש שלך. למרות שאת מתארת הרבה קשיים בדרך, מתברר בעצם שאת אדם אמיץ מאוד שלא נרתע מלהיכנס ממש אל תוך הקושי להתמודד לחוות. אני בטוחה שאת תצליחי בדרך שלך. מורגש שאת יודעת לאן את הולכת.
יש לך אמונה חזקה מאוד באלוהים הלוואי על כל אחד אמונה כזאת.
בכלל אני חושבת שאת בן אדם מאוד מאוד רוחני ומיוחד שמסתכל על דברים בצורה מאוד עמוקה ושונה ויש הרבה מה ללמוד ממך. הגבר שימצא אותך יהיה מאושר. מאחלת לך שזה יקרה מהר.

[סוסת_פרא*]

לבלובית, תודה ! איזה מילים נהדרות. בדיוק מה שאני אוהבת לשמוע.
שימחת אותי על הבוקר. (אההה, בעצם... אצלי עכשיו עדיין בוקר )

[מי_מה*]

ואני חושבת שמי שיעז לא לאהוב אותך בגלל החושפנות וגילוי הלב שלך מפסיד!
אני באמת, בכל פעם מחדש, מתפעלת ומזדהה כל עוד רוחי בי.
שבת שלום יקרה @}

[עיפרון_פחם*]

שלום פראית!
_לפעמים אני כותבת דברים באתר, ואני נבהלת.
איזה חושפנות !
אנשים לא יאהבו אותי אחרי שיקראו את זה !_
אני מציעה לך לשנות את המשפט האחרון ל: "אנשים יאהבו אותי עוד יותר אחרי שיקראו את זה!"
כי זה מה שקורה לי... ואני בטוחה שלעוד רבים רבים שקוראים אותך. איך אפשר שלא?
תראי את כל התגובות החיוביות שאת מקבלת כאן...
תמשיכי להעז ולהצליח!

[עורבני_מצוי*]

חשבת פעם על האופציה שאפשר לכעוס ולאהוב בו זמית?

[שירי_בן_דב*]

_הייתי רוצה להרחיב את בית החזה, לזקוף את הראש, לחיות בגלוי.
להעז גם לטעות.
ולהישיר מבט אל אנשים, כמו שאני - עם החולשות ועם הטעויות, ולא לפחד להישרף._
את כבר עושה את זה. אני מתה עלייך

[סוסת_פרא*]

טוב, התגובות האחרונות שלכם היו ממש הפתעה טובה. שימחתם אותי כ"כ.


************

קצרו את שדות החיטה פה מסביב.
עכשיו במקום הכול ירוק רואים צהוב לכל מלוא רוחב העין.

אני הלכתי לטיול קטן שלשום.
היה חם ורוחות חזקות שהרימו חול, אז היה לי פחות נעים, חזרתי ונכנסתי לשדה קרוב לבית.
השדה כולו זרוע שיבולים קצורות שכבר התייבשו והצהיבו, ומהאדמה מזדקרים הגבעולים המיותמים (אלה הם מה שקוראים 'שלפים'? כמו בשיר 'ושלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם....'?).

נשכבתי לי על הגב באמצע השדה, על מצע השיבולים והשלפים הצהוב, זרוקה לי כך, העיניים עצומות, השרירים רפויים, האוויר חם אבל לא חם מדי. נעים. כמעט נרדמתי....
פתאום ! צרחת עורב.
אני פוקחת עיניים, העורב חג מעליי וצורח. כנראה נדמיתי לו כגוויה.
תוך כמה רגעים התחילו לבוא עוד ועוד עורבים ולחוג מעליי. חוצפנים !

אני פחדתי שאם אמשיך לשכב כך בעיניים עצומות, אחוש פתאום נקירת עורב בבשרי. זה בוודאי דבר לא נעים עד מאוד.
אז התיישבתי והראיתי להם שאני זזה.
לקח להם זמן עד שהואילו בטובם להסתלק.
בגללם הלכה לי השינה המתוקה שהתחילה להתפשט בעצמותיי.

טוב, אני לא בטוחה במאה אחוז שאליי הם באו, אבל זה בהחלט היה נראה כך.

בכלל, אני לא סובלת עורבים.
הם תמיד נראים לי רעים כאלה. הם מחכים שמישהו ימות כדי שיוכלו להתנפל עליו, ואפילו כשהוא עוד בחיים אבל גוסס, הם כבר חגים מסביבו. חוגגים את המוות המתקרב שלו.
זה עוד מילא. אבל נדמה לי שהם אפילו מתחילים לנקר בזמן הגסיסה, עוד לפני המוות.
זה נראה לי ייסורי תופת. לא הייתי רוצה לדמיין.
בקיצור, שונאת עורבים.

ת' אומר שהם דווקא חמודים וחכמים (תמיד הוא בעד מי שמעצבן אותי >:)) ושהוא מחבב עורבים.

מעניין אם הייתי יכולה לראות אותם בצורה חיובית. זה קשה כי יש לי עליהם דעות לא טובות.
חוצמזה, שהם גם חירבו לי ת'שינה בשדה, אז בכלל...

<עד שאני כבר כמעט מצליחה לישון בטבע (אפילו הזבובים היו 'נחמדים' באותו יום ונתנו לי מנוחה) - אז מגיעים העורבים האלה... אוף ! איך אפשר לישון בטבע???!>

[סוסת_פרא*]

יש לי מחשבה על שדות:
לפעמים כשאני נוסעת בכבישי הארץ ומביטה בנוף היפה שאני רואה מסביב, אני תוהה לעצמי איך הייתה נראית הארץ כשהיא טבעית, פראית, ללא מגע יד אדם.
נכון שהשדות והחורשות האלה הם מאוד יפים. אבל הם תוצאה של התערבות האדם. זה עדיין לא טבעי. (לפחות לא איך שאני מגדירה טבעי).
הייתי משתוקקת לראות כיצד הייתה נראית הארץ לפני לפני לפני כל זה....

ובכלל, בשנים האחרונות התחלתי לתפוס את החקלאות כלא טבעית.
כן, אפילו את החקלאות. שזו לכאורה התעסקות בטבע. התעסקות בצומח, באדמה. ואפילו חקלאות אורגנית וכיו"ב. זה לא נראה לי טבעי.
מה שנראה לי טבעי זה איך שהדברים צומחים מעצמם, באקראיות, לא בריבועים ובשורות ישרות, לא בריכוז של אותו צמח על פני חלקת אדמה אחת, בלי זריעה ושתילה, בלי תיחוח האדמה וכל השאר, אפילו לא בצורות שיותר לוקחות בחשבון את התנאים הסביבתיים כמו פרמקלצ'ר וכו' ... מה שנראה לי הכי טבעי זה איך שהדברים צומחים לבד.

אני הכי הכי מתחברת לציידות-לקטות. לא מתחברת לחקלאות.

הלוואי שאוכל להיות יום אחד לקטית.

(ובכלל, אני גם הכי מתחברת לרואו-פוד מבחינת תזונה. זה ממש מרגיש לי הכי נכון. הלוואי שגם זה יקרה יום אחד....)

[סוסת_פרא*]

אתמול נסענו עם האנשים שאני מתארחת אצלם לארוחת ערב משפחתית אצל אבא שלה בת"א.
היה ממש מקסים.
קודם כל, האבא, הוא בן איזה 75 נדמה לי, והוא מה זה חי ותוסס, מלא שמחת חיים. וגם יוצר, בונה דברים, מפסל, מנגר.
יש לו בית ממש ממש יפה שהוא עיצב בעצמו, ובנה שם כל מיני דברים.
על הקיר בסלון למעלה לכל אורכו (קיר ארוך), שורה של תמונות פורטרט גדולות של כל הצאצאים ובני זוגם, לפי הסדר, ובקצה - תמונה שלו - בצמוד לתמונות פורטרט מדליקות של שני הכלבים שלו. כל התמונות על רקע לבן. ורק התמונות שלו ושל הכלבים על רקע שחור. משהו הזוי ומדהים.
זה גם שידר אומנותיות, וגם תחושה משפחתית מאוד חמימה.

במרכז הסלון היה שולחן עגול ע-נק שפתחו אותו במיוחד ונראה היה שמחכה למספר לא מבוטל של אנשים.
לאט לאט התחילו להגיע בני המשפחה, והיה מדהים. לא ציפיתי לכזו כמות של בני משפחה.
התברר שהם עושים מפגש כזה כל שבועיים ! פשוט מופלא.
לי זה בכלל נראה כמו 'מיני ליל הסדר'. על כל פנים, הם מנו שם הרבה יותר ממה שמונים בני משפחתי בליל הסדר (טוב, אצלנו זה לא חוכמה. משפחה קטנה במיוחד. המספר בליל הסדר נע בין 3 ל-8 בד"כ).

במרכז השולחן העגול הענקי הזה ה'זקן' בנה מתקן עץ מוארץ ומסתובב, שאפשר להניח עליו סירים משני הצדדים (התוכנית בהמשך - שתהיה לו צורת צלב, ואז אפשר יהיה להניח עליו סירים ב-4 נקודות אסטרטגיות), וכך מסובבים אותו מאחד לשני, וכל אחד יכול לכבד את עצמו מהסירים.

מה שעוד התפעלתי במיוחד:
ישבו שם איזה 15 אנשים, וניהלו שיחה תרבותית לחלוטין, שבה רוב הזמן השתתפו כולם, בלי לצעוק, בלי להתווכח, בלי להיכנס אחד לדברי השני. פשוט לא האמנתי.
בסוף אמנם התפתחו כמה שיחות נפרדות בקבוצות שונות, אבל במשך רוב הארוחה, התנהלה שיחה אחת שבה השתתפו כולם.
וגם השיחות הנפרדות שהתפתחו בהמשך היו מאוד נינוחות ונעימות.

למה התפעלתי כ"כ?
אני כמעט לא מכירה מצב כזה.
במשפחה שלי, אפילו 4 אנשים סביב השולחן, ויש כזו מהומה ! יש ויכוחים והתעצבנויות וצעקות, וגם כשנחמד, אז בכלל לא רגוע, כל אחד קופץ כדי שישמעו אותו קודם ויותר חזק, ונכנסים אחד לדברי השני, וקופצים מנושא לנושא וכו' וכו'. ויש המון עקיצות וקטילות הדדיות - משהו שבני משפחתי חושבים שהוא נורא מדליק ואני ממש לא אוהבת (לפעמים נסחפת לשם, אבל משתדלת שלא).
אני בד"כ יוצאת מותשת מהארוחות המשפחתיות האלה.

במפגש הזה שראיתי, לא היה דבר מכל זה.
היה נחמד, היה סימפטי, היה רגוע, אנשים דיברו, אנשים הקשיבו, אנשים צחקו.... וואו.
פשוט מדהים בעיניי. בשבילי.
ככה הייתי רוצה.

[סוסת_פרא*]

היום קרה לי משהו מאוד משמעותי:

נסענו לבקר חבר שלהם שגר בסביבה.
החבר, בנוסף לזה שהוא אמן, הוא גם מטפל בהילינג ומשחזר גלגולים.
והוא סיפר על בחורה אחת מחו"ל שביקרה בארץ, שמאוד לא טוב לה בחיים ובזוגיות וכו', ואמרו לה שכדאי לה ללכת אליו, והיא נפגשה איתו.
אז התברר להם שבגלגול הקודם היא הייתה נגן צ'לו במחנה עבודה.
והוא (הנגן צ'לו) הרגיש אשם שהוא חי בזמן שכולם הולכים למוות. (בסוף גם הוא גווע).
וזה משהו שמלווה אותה גם בחיים האלה - שהיא לא ראויה לחיות.

הסיבה שהוא סיפר לנו את זה - בגלל שהוא היה באמצע לצייר את הנגן צ'לו הזה.

כששמעתי את הסיפור הזה כבר התחילו לזלוג לי דמעות.
קודם כל, אני מאוד מאוד מאוד רגישה לנושא של השואה.
לפעמים רק מספיק להגיד לי ת'מילה 'שואה' וכבר עולות לי דמעות. (הנה, גם עכשיו זה קורה...)
וכבר הרבה שנים נראה לי די ברור שהייתי בשואה.
(ואולי זה גם מסביר את היחס ה'שואתי' שלי לאוכל... )

חוצמזה, כשהוא אמר את זה שבגלל זה היא הרגישה לא ראויה לחיות, גם בחיים האלה - זה נגע לי פתאום בנקודה כ"כ רגישה.
וחשבתי לעצמי אולי גם לי היה סיפור דומה, שבגללו אני מרגישה כל הזמן לא ראויה.

הרגשות שעלו בי היו כ"כ חזקים, שהרגשתי שאני צריכה ללכת למקום שאוכל לבכות שם.
ישבנו בחצר, אז נכנסתי לבית, לשירותים, והתחלתי לבכות.
אבל יצא כזה בכי שלא ציפיתי. ממש ממש חזק. מהקרביים.
בכי כזה כואב. מאוד מאוד כואב. אבל אולי גם משחרר.
בכי של כאב על השואה. בכי של כאב על הנגן צ'לו הזה. בכי של כאב על האישה הזו שהיא היום. בכי של כאב על עצמי שהייתי בשואה (כנראה), ועל עצמי של היום שמרגישה כ"כ לא ראויה.
ובתוכי משהו צועק: 'די כבר ! את ראויה ! את ראויה !'

את ראויה לחיות ! את ראויה ליהנות ! את ראויה לשמוח ! את ראויה שיהיה לך מה שאת מבקשת ! את ראויה שתהיה לך זוגיות טובה !
את ראויה ! את ראויה !

ובתוכי נבללים הקולות של 'לא ראויה' 'לא ראויה' עם 'את ראויה' 'את ראויה'.

בכיתי כל כך הרבה. כל כך כל כך הרבה.

הרגשתי שזה לא פייר פשוט מה שקרה לי.
גם אם הייתי במצב כמו של הנגן צ'לו הזה וראיתי אנשים הולכים למוות בעוד אני חיה - הרי לא הייתה לי ברירה. זה לא שבאמת לא הייתי ראויה לחיות.
וגם אם 'חטפתי' לעצמי חיים - עדיין אני ראויה. עדיין אני ראויה.

כוח החיים שבי חזק כל-כך. מי לא רוצה לחיות?
גם אם אפילו עשיתי משהו בתנאי התופת האלו כדי להציל את עצמי מהגורל של השאר - האם אפשר לשפוט אותי?
והאם בגלל זה לא אהיה ראויה לחיות היום?

אני לא יודעת מה היה שם, אבל איזה דבר היה יכול לקרות שיצדיק את זה שלא אהיה ראויה בחיים האלה לחיים מלאים ושלמים? מה?

הייתי רשעית? רצחתי? פגעתי באחרים? אפילו זה, האם זה היה מצדיק לחיות חיים פגומים, שלא במלוא החזה?

***************

בכיתי נורא והרגשתי שאולי הגיע הזמן לסיים את הסאגה הזאת.
גם אם היה שם משהו (מי יודע...)
זהו. זה נגמר.

***************

לא מזמן כשהייתי אצל ילדת טבע, היא עמדה לזרוק חביתה שהילדה לא אכלה. ואני הזדעקתי 'מה? את זורקת את זה?'. והיא ירתה לי משפט שעד עכשיו אני הופכת בו 'השואה נגמרה מזמן'. הצילו ! אני ממש לא הייתי מודעת לזה שהיא נגמרה. אני כל הזמן חיה כאילו היא עדיין כאן. כאילו כל רגע זה יכול לקרות שוב. כאילו חייבים למלא את המצבורים לפני שזה יתפוס אותנו... איזה זעזוע המשפט הזה עשה לי !

***************

אז עכשיו נזכרתי פתאום במשפט הזה וחזרתי ואמרתי לעצמי: 'השואה נגמרה מזמן'.
זהו. די.
הגיע הזמן לחיות.
די לרגשי האשמה. הגיע הזמן להרים ראש ולחיות את החיים במלואם.
את ראויה לכך. לא משנה מה קרה או מה עשית או לא עשית. ואפילו כולם כולם מתו. החיים שבך חזקים והם יכולים לצמוח אפילו מתוך המוות.
מתים בעולם הזה. קורים דברים נוראים בעולם הזה. אבל לא צריך להפסיק לחיות ולשמוח. החיים חזקים מהכול, ואת ראויה לחיות !
את ראויה לחיות !

[סוסת_פרא*]

איכשהו, למרות שחשבתי שהבכי הזה והתובנות האלה ינקו אותי - זה לא ממש עזר היום.
אמנם כשבכיתי קיוויתי שלא ישמעו, ואפילו באיזשהו שלב של הבכי הרגשתי צורך לדפוק את הראש בקיר, וזה היה מאוד טוב לעשות את זה באינטימיות.
אבל אח"כ הייתי עם עיניים נפוחות ואף אחד לא שם לב.
ובכלל, הרגשתי מין בדידות פנימית כזאת. והיה לי יום קשה.
כאילו הדמעות נשארו עדיין מאחורי העיניים. ולא ממש נגמרו.
נשאר בי העצב.

***************

היום הרגשתי שהייתי רוצה שיהיה לי מקום לנוח בו.
לפעמים, לנוח מהכול. לא להיות חייבת כלום לאף אחד. לא להצטרף להתנהג לפי הכללים של מישהו, או להרגיש צורך לרצות אף אחד.
פשוט לנוח. לנוח מהכול.

המסע הזה הוא חוויה נפלאה ומיוחדת, אבל עדיין אני מרגישה שאני בכלל רחוקה מאוד מלהיות אני, ומלהיות במלוא הביטוי העצמי שלי.

עם כל אחד יש דינמיקה אחרת, ולכל אחד ציפיות אחרות, ואני כשאני בבית שלהם, אני איכשהו צריכה להתאים את עצמי.
ולכאורה, אין לי כ"כ זכויות, כי אני בבית של מישהו אחר. אם הרצונות מתנגשים, הרי ברור שאני מצופה לבטל את הרצון שלי מפני הרצון שלו.
רוב הזמן אני איכשהו מסתדרת עם זה. לא מגיעה למצב שבו ממש לא נעים לי. אם משהו לא מסתדר - מדברים על זה. או שאני יכולה ללכת.
אני לא אשאר במקום שלא טוב לי בו.

אבל אפילו אם כן טוב לי, עדיין אני מרגישה שזו לא לגמרי אני.

ופתאום היה לי חשק היום לנוח. פשוט לנוח. די כבר. אין לי כוח.

אבל, כשאני חושבת על זה, הרצון במקום שאפשר לנוח בו, זה לא סתם להתרחק מהכול.
יש לי צורך וכמיהה לנוח בתוך זרועות אוהבות.
מקום שבו אני יכולה באמת לנוח. לנוח מציפיות. לנוח מאכזבות. לנוח מהצורך לְרצות. רוצה אהבה עוטפת אותי. אהבה ללא תנאי.
מקום שבו אומרים לי: בואי. יש לך כאן מקום. מקום בבית. מקום בלב. ואת יכולה להישאר כמה שאת רוצה. את אפילו מוזמנת להישאר כמה שאת רוצה. ואת לא צריכה להיות שום דבר, רק להיות את.
לנוח בתוך זרועות אוהבות. לשכוח מהעולם. לשכוח מהמשא. להתרפות. להתפרק....

[סוסת_פרא*]

אפילו כמה פעמים הציעו לי בית ריק לכמה ימים. זה נשמע נפלא. אבל אני לא מרגישה משיכה לזה.
אמנם לא יהיה שם לחץ להתאים את עצמי, אבל מרתיעה אותי תחושת הבדידות.

מארחים חמימים עדיפים על בית ריק, (ואולי אפילו מארחים סתם).
אבל עדיין, אני מחפשת מקום לנוח בו מנוחה פנימית אמיתית. ואני לא רואה כרגע אפשרות לזה מלבד בזוגיות.
למצוא את זה בחברת אנשים בכלל - זה כבר עוד הרבה יותר מרחיק לכת.

הייתי רוצה לדעת שיש מקום אחד, אפילו אחד בעולם הזה, שאני יכולה ללכת אליו כשאני מתעייפת. שמקבל אותי בזרועות פתוחות. אותי, כפי שאני.

************

בהמשך ליום הזה, הלכתי קודם שוב לטיול בשדות.
הרגשתי שאני חייבת פעם אחת לעשות את המסלול לגבעת עדה לפני שאני עוזבת. אז עשיתי. אני שמחה על כך.
אבל הלב שלי היה כבד, והיה חם, והרבה זבובים וברחשים, ולא טוב היה לי. לא טוב.

חשבתי לי מחשבות עגומות על הצורך הזה במנוחה, ונזכרתי בשיר שאני מכירה עוד מילדות:

'מי יתנני עוף
ציפור כנף קטנה
אשר בקן הטוב
תנוח שאננה

הא כעוף נודד |
אנוד אני גם כן

• אך עת איעף מאוד

לנוח אין לי קן*

מי יתנני עוף |
ציפור כנף קטנה

• בנדודי אין סוף

נפשי מה מתענה*'

כשאני לא מרגישה כך, אז טוב לי לחשוב על עצמי כנודדת חסרת בית. אני אוהבת את התחושה הזו של הנדודים והחופשיות וכו'.
אבל כשאני מרגישה כך עולים הרחמים העצמיים ומציפים.
ופתאום זה לא מרגיש חופשי, אלא בודד. (מלבד זאת, שאני עדיין ממש לא מרגישה חופשייה).

הלכתי בשביל שרתי את השיר הזה וטבעתי בדמעות....

• אך עת איעף מאוד

לנוח אין לי קן....*

[סוסת_פרא*]

הייתי רוצה להיות חופשייה באמת. חופשייה לחלוטין.
לא נראה לי שזה אפשרי בתוך בתים של אנשים.

אני חולמת על לחיות בטבע, ולעשות שם מה שאני רוצה.
גם אם אני רוצה להתנהג כמו קוף משוגע שברח מגן חיות - אשריי. מי יגיד לי מה תעשי?

לחיות במקום שבו לא אהיה חייבת כלום לאף אחד. כלום !
להוציא את כל ה'משוגעויות' שלי מהכוח אל הפועל. לחיות כמו שאני באמת. במלוא העוצמה.

גם אם אני מגלה כאן משהו ממני, גם אם ראיתם משהו ממני, זו טיפה מן הים. ממש טיפה מן הים.
זה לא כלום לעומת האני האמיתית.
האני האמיתית שלא יודעת איך לצאת.

אני חייבת לחיות במקום שבו היא יכולה לצאת, האני הזאת.
זה משגע אותי.

נמאס לי גם להיות תלויה באנשים למימוש הצרכים שלי.
לפני כן תלויה בהורים. עכשיו באנשים.
לא שאין לי בחירות - אבל עדיין כל הבחירות האלו כוללות ויתורים מצידי. ויתורים על עצמי האמיתית.
גם אם הייתי עובדת 'כמו כולם' ושוכרת דירה וכל זה - עדיין יש שם המון תלות והמון שעבוד.

אם רק הייתי יכולה לחיות בטבע - אז לא הייתי תלויה באף אחד כמעט והייתי יכולה להיות כמה שיותר אני.

אבל, כבר כתבתי שיש לי המון פחדים מהטבע (עכשיו נוספו לי גם עורבים )
כל החיות טרף, והחיות המזיקות, והקור, ומפגש עם אנשים לא נעימים, ויתושים וזבובים וקוצים ודרדרים, והכול...
ובנוסף: מה לאכול?!
שזו שאלת השאלות בשבילי. (מזכירה את הקטע השואתי עם אוכל...)
מה עושים? מה עושים?

*************

יש רגעים שהאופציה של התאבדות נראית לי כאופציה סבירה.
היום למשל.

אני יודעת שכוח החיים שבי חזק מדי מכדי שארצה לעשות זאת באמת.
אבל כשאני מגיעה לנקודה שבה אני לא רואה מוצא... זה עולה.

*************

וגם כשאני נמצאת בנקודת שפל שבה נדמה לי שלעולם לא יימַצא מי שיאהב אותי באמת.
ושלעולם לא אוכל באמת לנוח את המנוחה הזו בזרועות מישהו.
כמו שהרגשתי היום.
גם אז אני שואלת עצמי למה לא להתאבד וזהו. אם אין סיכוי בעולם הזה לאהבה, אז בשביל מה?
ודי.

[סוסת_פרא*]

על כל פנים, לא נראה לי שצריך להיבהל. מחשבות כאלה עולות לי מדי פעם.

כואב לי. זה הכול.

[סוסת_פרא*]

אני חייבת מוצא.
אני חייבת לפרוץ.
אני חייבת סוף סוף להיות באמת אני. ולחיות איך שבאמת אני מאמינה.
אני חייבת למצוא דרך, חייבת למצוא דרך....

אלוהים, אתה שומע?
אני חייבת למצוא דרך !
תמצא לי דרך !
תראה לי דרך !
אתה שומע?

תרים אותי כבר. תרים אותי....

[יעלי_לה]

אלה הם מה שקוראים 'שלפים'? כמו בשיר 'ושלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם....'?
כן
(אחד השירים האהובים עלי ביותר)

_בכלל, אני לא סובלת עורבים.
הם תמיד נראים לי רעים כאלה. נכון, והם אפילו כל הזמן אומרים _רק רע! רק רע!

מעניין אם הייתי יכולה לראות אותם בצורה חיובית. זה קשה כי יש לי עליהם דעות לא טובות.
תשמעי, אין להם אופי סימפטי במיוחד, מה לעשות. אבל אני דווקא מחבבת אותם. אני כבר כמה דקות מנסה לנסח מה זה בדיוק בהם שבגללו אני מחבבת אותם ולא מצליח לי
יש בהם משהו שמצחיק אותי.

חוץ מזה כתבתי לך מייל

וחוץ מזה אני אותך חזק

[משה*]

_התברר להם שבגלגול הקודם היא הייתה נגן צ'לו במחנה עבודה.
והוא (הנגן צ'לו) הרגיש אשם שהוא חי בזמן שכולם הולכים למוות. (בסוף גם הוא גווע).
וזה משהו שמלווה אותה גם בחיים האלה - שהיא לא ראויה לחיות.
כששמעתי את הסיפור הזה כבר התחילו לזלוג לי דמעות._

גם לי. תודה על כל השיתופים שלך.
אני מוצא בתוכי הרבה הידהוד עם דברים שאת כותבת, בעיקר עם הקשיים. תחושת חוסר הערך העצמי הבאה מן הילדות המוקדמת, ומן הסתם כבר מגילגול קודם מהדהדת גם בי במעמקים ובעצם מתבטאת גם החוצה בהרבה היבטים של הקשר שלי עם אחרים. עברתי לא מעט תהליכים עם זה, גם באמצעות תמציות פרחים. הייתי שמח להרחיב, לשתף, וגם לשמוע, אך מעדיף באמצעים אחרים מאשר הדף הזה.
רוצה לחזק אותך במסעך הפנימי, לתמוך בתהליך שאת מתארת. כשאני קורא על הנפילה שלך היום שאת מתארת, מרגיש צורך להזכיר לך, ולי, את היכולת שלך ליצור קשר אינטימי עם האלוהות. להזכיר לך את היכולת שלך לקבל ממנו ניחומים, לקבל פיוס, ולקבל כוח להמשיך ללכת בדרך (האישית שלך, אבל אפשר גם בשביל ישראל).
בבקשה, אנא, חיזרי להתחבר עימו. הוא מצפה ומאד ישמח לבואך, מאד, מאד.
(())_ _(())_ _(())
<בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה>

[מירימ_מ*]

שלום סוסת פרא

לא יודעת אם זה יעזור לך אבל מנסיוני כל פעם כשאנחנו חושבים שרק אם זה יהיה אחרת, או רק אם קצת נשנה משהו או הרבה נשנה, רק אז יהיה לנו טוב - זה לא עובד!!! אנחנו מזיזים דברים משנים ואז מגלים שיש עוד משהו שמפריע לאושר. אני כזאת כמו שאני, עם כל התנאים שיצרתי ואם מישהו מגביל אותי בחופש שלי - זה רק אני בעצמי. אפשר להתחיל לחפש את החופש האמיתי מהמקום הזה שנשמע כמו בדידות עמוקה (במקרה אני מכירה אותו שולחת לך אהבה וכוח לדרך

[בן_עמי*]

בס"ד

_יש רגעים שהאופציה של התאבדות נראית לי כאופציה סבירה. היום למשל.
וגם כשאני נמצאת בנקודת שפל שבה נדמה לי שלעולם לא יימַצא מי שיאהב אותי באמת.
גם אז אני שואלת עצמי למה לא להתאבד וזהו. אם אין סיכוי בעולם הזה לאהבה, אז בשביל מה? ודי._

_ומאיפה אני יודעת לאיזו מטרה באתי לעולם.
אולי באתי לעולם בשביל מילה אחת טובה שאמרתי למישהו, או אפילו שכתבתי כאן באתר, ועָזרה למישהו.
ואיך אני יכולה לדעת כמה הרבה אני עושה_

הייתי רוצה להיות חופשייה באמת. חופשייה לחלוטין.
..?

אני חייבת למצוא דרך, חייבת למצוא דרך.... תרים אותי כבר. תרים אותי....
אף אחד לא ירים אותך. רק את.