פרידה ומשמורת

שליחה על ידי תרצה* » 02 יוני 2010, 21:11

יקרה, לדעתי טוב יהיה אם כן תלכי לכיוון עזרה. זה לא משנה אם את לא יודעת מה את רוצה ומה נכון לך.
כרגע את לא מסוגלת להבין מה את רוצה בכלל. כמה פגישות עם גורם חיצוני יתנו לך תמיכה כדי שלא תיפלי.

אולי צפריר ? אולי אורנה שיפרון ?
חיבוק גדול ואוהב

אולי צפריר ? אולי אורנה שיפרון ?
הלואי, הם רחוקים...

חיבוק גדול ואוהב תודה

שליחה על ידי תרצה* » 02 יוני 2010, 21:37

בכל זאת הייתי הולכת על זה גם טלפונית. אבל זה עניין של הרגשה.

שליחה על ידי חברה* » 02 יוני 2010, 23:48

אוהבת אותך המונים... http://www.youtube.com/watch?v=mVX5Dz7NV1c

שליחה על ידי אחת* » 03 יוני 2010, 00:04

כמה קשה, וודאי שלך יש יותר קושי- את אישה!
את נושאת ברחמך, מיניקה ונותנת את כולך, לילדים כמו לקשר.
הוא עף מפרח לפרח ומעולם לא ממש היה שם בשבילך.
קחי את הזמן.

אין לי תובנות,
אבל אם את רוצה חיבוק לא ווירטואלי, אז יש פה אחד גדול גדול.
אם תבואי, אשמח מאוד לתת לך.
אמא שלך ברעננה? שלי בכפ"ס, אז יש אפשרות גם באיזור הזה.
ובינתיים

תודה על החיבוקים פה בדף שלי...
אמא שלך ברעננה? שלי בכפ"ס,
אמא שלי בעולם שאומרים שכולו טוב... ואבא שלי ברעננה. אבל האמת שכשאני מגיעה זה נקודתי לארוחה. מעדיפה לקבוע במיוחד ולא להסתמך על ביקורים שלי שם.

וודאי שלך יש יותר קושי- את אישה! אחת יקרה, למרות שהמשפט הזה הוא בעדי, קשה לי איתו... (כי אני אישה?

) אני לא חושבת שלי קשה יותר מעצם היותי אשה. דווקא לו היה יותר קשה במהלך הנישואין שלנו. והוא היה המורכב יותר מבין שנינו, ולו יותר קשה בחיים בכלל... אבל גם כשאני כותבת את המשפט הזה, אני לא מסכימה עם עצמי. מעדיפה לא להיות בהשוואות של 'למי כואב יותר'. כל אחד עם החבילה שלו, ועם מה שהוא אמור להתמודד.
וזה ממש נכון שהוא מעולם לא היה כאן. לא בשבילי ולא בשבילנו. ואגב, הוא נותן לילדה שלנו המון, כמוני לפחות. לקשר הוא לא נתן, אבל לילדה - מעל ומעבר.
קחי את הזמן. בהחלט, אעשה זאת.

חברה, תודה על השיר, ועל המייל. נשיקות.

הייתי הולכת על זה גם טלפונית- אשקול את זה. שבוע הבא אנסה להפגש מישהי מומלצת פה באזור. נראה איך נמשיך משם.
תרצה, יש לך נסיון אם אחד מהם? ואם כן, טלפונית?

הייתי בשאקטי. הרגשתי שהגעתי מפורקת וחזרתי יותר מחוברת.
לעצמי, לאהבה, ללב שלי ושל היקום.
עברו כמה ימים, כצפוי זה מתחיל להתפוגג....
הלכתי לטיפול של טתא הילינג וגרינברג. זה הרגיש מוזר. לא משהו שאני יודעת שהוא בינגו.
אבדוק עוד פעם או פעמיים.

בינתיים, האקס שלח לי מייל שקשה לו הקור והמרחק. גם לי, כתבתי חזרה.
מחר, הוא יגיע לכאן אחרי שהקטנה תישן.
יודעת, שלדבר איתו יכול להביא שקט לגזרה, אבל לא בא לי לשתף אותו במה שעובר לי בפנים. הוא כבר לא הכתובת.
מקווה למצוא את הדרך לדבר איתו על מה שנחוץ ונכון, ולא להתערבב.
מאחלת לעצמי לשמור על עצמי.

מאחלת לעצמי לשמור על עצמי.
גם אני מצטרפת לאיחול. תזכרי שיש עוד הרבה דברים יפים שם מעבר להרי החושך, חכי הם יגיעו

שליחה על ידי תרצה* » 10 יוני 2010, 22:34

שלום לך, שאלת אותי שאלה לפני כמה ימים ולא הייתי כאן.
לא לא יצא לי טלפונית לדבר איתם. אבל אין לי ספק שהם יכולים לעזור גם בדרך זו.
סיפרת שהייתי בתטא הילינג וגרינברג , שני כלים ראויים מאד לדעתי.
רוצה לספר על זה ? אמרת שלא כל כך התחברת ?

תודה תרצה על ההתעניינות. אולי לא התחברתי ממש למטפלת? לא יודעת. נותנת לזה עוד צ'אנס. זה היה חדש וקצת מוזר.

הערב הגיע לכאן האקס, בנסיון למסמס קצת את הקושי והמרחק ביננו. אני חושבת שזה יתמסמס לו לאיטו.
היה לי חשוב לשמוע שזה לא פשוט לו שקשה לי. וכמובן שאת החלק הזה אני הכי צריכה לשחרר.
סיפרתי על הכעס שלי, בקטנה, ואמרתי לו שהוא כבר לא הכתובת לשיתופים שלי. יחד עם זאת, ברור לי שאני רוצה יחסים טובים, אבל חייבת לתת קול לחלק שלי שכרגע חי, שהוא כועס את הכעס שלא הרשיתי לעצמי כבר הרבה זמן, את התסכול, העצב והצער על הפרידה ממנו.
אז, הוא מבין את זה.
אני מבינה שאני בתהליך שחרור ממנו, ושזה יקח את הזמן שלו. הוא מבין את זה, ואנחנו מקווים שלא נכנס ללופ של מרחק בתוך זה.
הערכתי את היוזמה שלו לשיחה, והוא העריך את הזמן שהקדשתי.

אני יודעת שקשה לי לשחרר אותו. הרגשתי את זה היום. וגם לו אותי, אבל אחרת.
בכל החודש האחרון הייתי בעיקר בתגובת שוק להודעה שלו.
אבל... וזה האבל הגדול. שתוך כדי השיחה, והקושי - איכשהו ידעתי שזה בדיוק המקום שאני צריכה להיות בו.
ושאני עוד אודה לו על המצב הזה. קול קטן, אבל היה שם.

איזו רגישות מצידו לבוא ולבדוק ולשאול ולהתעניין ולוודא ולהבין שאתם זוג במובן ההורי. רצוי שתסתדרו ותדאגו אחד לשני במובן זה או אחר. זה מאוד יפה שבמצבו כשהפנים שלו מופנות כבר למקום אחר, הוא דואג.
אני מאוד מקווה שיעברו הרגעים הקשים במהרה , הרי הזמן עושה עכשיו עבודה, בלי שאת מרגישה...

כן, זה המקומות שקשה לי להפרד מהם: איזו רגישות מצידו לבוא ולבדוק ולשאול ולהתעניין ולוודא ולהבין קלעת בול...

קוראת, משלימה.
מזדהה, מהנהנת עם המילים החכמות
שולחת הרבה חיבוקים וכוחות @}

איזו רגישות מצידו לבוא ולבדוק ולשאול ולהתעניין ולוודא ולהבין שאתם זוג במובן ההורי. [...] זה מאוד יפה שבמצבו כשהפנים שלו מופנות כבר למקום אחר, הוא דואג.

לדברייך נקודות,
נראה לי שדווקא כשלמישהו יש משהו חדש בחיים, קשר חדש, אהבה, הוא יכול להרשות לעצמו להיות "לארג' " ולדאוג לאחרים, לדאוג לאקסית...
יש לו שפע משאבים פנימיים כדי להיות אכפתי.
במדדים חיצוניים, הוא כרגע לכאורה זה ש'מלא' והיא זו ש'מרוקנת', והדאגה אליה מתאפשרת מהמקום ה'מלא' שלו. או לפחות זה עשוי להרגיש ככה.
אני חושבת שבמידה מסוימת התחושה הזאת יכולה לכאוב אפילו יותר, לעורר קנאה אפילו יותר, לא?

(אני מקווה שלא, אבל נדמה לי...)

ולא שאמרתי חלילה שהוא 'לא בסדר', וברור שזה יפה שהוא אכפתי ודואג.

אלא כאילו יש הרגשה ש'זה לא חוכמה. הוא זה שיש לו עכשיו הכול. אז ברור שהוא יכול להיות אכפתי ודואג'.

כאילו יש הרגשה ש'זה לא חוכמה. הוא זה שיש לו עכשיו הכול. אז ברור שהוא יכול להיות אכפתי ודואג'.
כן ולא... זה נכון שהמקום שלו הרבה יותר נינוח ומלא, כדי לדאוג לי. גם בתקופה הפוכה, שאני הייתי המלאה והוא המרוקן, בהחלט אני דאגתי לו.
יחד עם זאת, הוא עשה משהו שהוא תמיד היה עושה... דואג שהקשר שלנו לא יעבור לפסים של קרירות, ובסופו של דבר מחמם את הזירה (במובן החיובי של המילה). באמת קשה לו שאני נפגעת, אבל זה עדיין כי אנחנו קשורים. לדעתי, במהלך הזמן גם זה ידעך. אולי לא לגמרי, אבל ירד...
מי יודע? רק הזמן יגיד...

אני חושבת שבמידה מסוימת התחושה הזאת יכולה לכאוב אפילו יותר, לעורר קנאה אפילו יותר, לא?
כן, לפעמים... :-\

שבת שלום לך בעלת הדף ולכל פוקדיו @}

חברה נתנה לי בסוף השבוע שאור, מחמצת, שאוכל להאכיל אותו, ומדי פעם לאפות איתו לחם שאור.
אז יש לי במקרר צנצנת עם מחמצת, שאני נותנת לה אוכל, והיא גדלה לה...

מתחילה שבוע חדש... במהלך סוף שבוע תקפו אותי מחשבות מחלישות, שהובילו לתחושות לא נעימות, שלא לומר קשות. אני מנסה בכל כוחי לראות, ולהתבונן במחשבות המחלישות האלו, ולא לגמרי להאמין להם. יחד עם זאת, אני רואה שיש בי חלק, בתוך תוכי, שלגמרי מאמין להן.
מחשבות כמו, שבחיים לא אמצא באמת את האיש לנוח איתו, לחיות איתו, לאהוב ולחלוק את חיי איתו מתוך מקום טוב. וחוסר האמונה הזו, מחלישה אותי ומחזקת את עצמה.
כמו הצנצנת שיש לי במקרר, כמו המחמצת, המחשבות המחלישות שלי, יודעות נהדר לגדל ולהגדיל את עצמן. עוד אחת ועוד אחת, ויש מחמצת נהדרת. לחם שאור לתפארת אוכל לאפות מהמחשבות האלו. וכשאני משתדלת גם לראות את הטוב, (מודה שיותר קשה לי בתקופה הזו), יש בי חלק שפחות מאמין לסיפור הטוב.

מה שעזר לי בתקופות אחרות בחיי, היה להיות נוכחת. ברגע, בחיים. פשוט לנשום ולוודא שאני לא בורחת למחוזות אחרים.
טוב, אז זה התרגול שלי להיום.
יום טוב לכולנו!

יקירה, כשהמחשבות פורסות להן כנפיים וממריאות להן למחוזות רחוקים (בין נעימים ובין שלא),
טוב לשוב אל הגוף, אל הפיזי, אל האדמה,
להלך יחפה על אדמת הגינה, לצאת לטיול ולהתבונן היטב בדברים כפי שהם - באדמה, בשמיים, בעצים, בפרחים ובכל אשר נמצא,
איחולים לשבוע מחזק ונפלא
פליי

להלך יחפה על אדמת הגינה, לצאת לטיול ולהתבונן היטב בדברים כפי שהם - באדמה, בשמיים, בעצים, בפרחים ובכל אשר נמצא,
כן, האמת שבדיוק לזה התכוונתי כשכתבתי להיות נוכחת. תודה על התזכורת לשפע הדרכים לעשות זאת.

יקירה,
כתבת כאן כמעט אחד לאחד, את מה שכתבתי היום לעצמי.. (למעט הדימוי למחמצת השאור, הוא לגמרי שלך

)
כולל החזרה אל הגוף, אל העכשיו, אל טריליוני הדברים שמתרחשים בתוכי וסביבי, בכל רגע נתון כפי שהם

שליחה על ידי חברה* » 14 יוני 2010, 05:42

יקירה שלי,
רק רוצה להזכיר לך שהמחמצת הזאת יכולה לתפוח ולהתפתח אם מזינים אותה. אבל יחד עם זאת- היא גם יכולה להיות בסיס למאפה נפלא, זה ממש תלוי במה שעושים איתה. כמו שאני מכירה אותך- גם אם את כרגע מזינה אותה זה לא לתמיד, עוד מעט, עוד קצת ואת תתחילי לקחת ממנה - כדי ליצור לך את החיים שאת חולמת עליהם, את היצירה הנפלאה שלא יכלה להיות כל כך מופלאה- ללא המחמצת...

לגבי הנוכחות המדוברת לטבע, לקרקע. אהבתי את הדרך לעשות זאת. (וכמוך, גם אני זקוקה לאמא אדמה, לחיבור הזה שלי לעצמי ולקרקע... שואבת מכאן את הרעיון. תודה!).

לפעמים הכי קשה לנו להאמין בטוב שעוד יקרה.
כי מה, ואם לא יקרה?

אני מנסה לחשוב מתי הרגשתי הרגשת אהבה, כזו שהייתה בי בפנים, וכשמישהו הגיע, זה היה ברור לי שיגיע, כי האהבה הייתה אצלי, לא אצלו.

אולי לפני שנים, אחרי אהבה גדולה מאוד שנגמרה אחרי זמן רב.
אז הבנתי, שהאהבה כבר בתוכי.
חוויתי אהבה, חוייתי קשר.
נכון, נגמר, אבל תבוא אהבה אחרת, קשר אחר.
ובא.

מזכיר לי ציטטה מספר נפלא שאהבתי פעם:
"האהבה היא זו שנשארת,
הגברים הם אלה שמתחלפים".

אני אף פעם לא יודעת איך לפנות אלייך, מה-חיים? חיים שאחרי?
בכל אופן תודה, תודה על המחמצת שהזכירה לי שהמחשבות החמוצות שלי (אוהוהו כמה יש לי כאלה בתקופה זו...), הן באחריותי ועל התזכורת שהן מזינות אחת את השניה ועל האופטימיות שגם מהן בסוף יצא מאפה נהדר.
@}

נקודות יקירתי, באמת שאלה טובה, איך לפנות אלי...? אולי "יקירה" לעת עתה?
אני בהחלט צריכה לבחור ניק חדש לדף הזה. לא חושבת שפגשתי דף בלוג שכזה שהוחלפו לו כל כך הרבה ניקים בהתאם לשינויי החיים

ואורורה, אני מאד מתחברת למה שאת אומרת. כשהמחשבות החמוצות שלי שולטות, אני שואלת את עצמי האם אי פעם אגם/נהר האהבה בתוכי יגמר, כי הרי שאני מרגישה אוטוטו ואדי יבש... אבל בזמנים אחרים אני יודעת שזו אשליה, שאם יש משהו שבטוח ישאר זה זה.
אז תודה לך על התזכורת, והסיפור שלך שמעורר תקווה.

יום מעוך שכזה, כבר כמה ימים שהיום הזה נמשך.
אתמול בערב, ארוחת שישי אצל האקס.
נסיון של שנינו לרכך את המרחק, לחמם את הקור. נעניתי אחרי הרבה הפצרות מבתי שאבוא לבית שלהם ואשחק איתה שם. היה נחמד, כי בעיקר הייתי מנותקת.
ברגע שיצאתי מהבית, כאב עמום התחיל לו במרכז החזה שלי. נשמתי אליו.
עבר עוד ערב. לא העברתי אותו לבד, אבל במידה מסויימת לבד.
מרגישה את הלב שלי סגור, חסום.

היום אמרה לי מישהי, שמתחת לכל דכאון יש כעס לא מבוטא. יכול להיות, אבל אין בי כוח לכעוס, או רשות.
יש לי הרבה שיחות פנימיות, שמתנהלות בראשי עם החברה שלי, שאמרה לי מילים שצרבו אותי.
יודעת, שבתקופה הזו, אני חווה הרבה צריבות כי הן בתוכי.
מה שבטוח אני עוד לא במה שאורורה תיארה: אז הבנתי, שהאהבה כבר בתוכי.

לבד הערב בבית... מה אני עושה כאן? למה אני לא יוצאת לטיול ערב נעים במקום המשגע שאני גרה בו? קשה לי לבד. רוצה לטייל עם מישהו אחר.
אחרי שעה, דפיקה על הדלת. מכרה הולכת לטיול ערב עם בעלה והילדים. לא, זה לא מה שחיפשתי. מילמלתי איזה תירוץ, וסגרתי את הדלת.
מה אני עושה כאן? אין לי כח לצאת לבד, להכיר אחרים שגרים כאן.... מחשבות מתרוצצות במוחי. שוב הן כאן, המחלישות: אין לי מזל, אין לי רצון, אין לי עמוד שדרה...
אין בי אהבה שתנצח. כרגע. לא מרגישה אותה.
רק לב חסום אחד, שכנראה מפחד להרגיש את מה שכן יש שם...

פעם בכמה דפים, שאני מרפרפת עליהם כאן, אני מקבלת תזכורת להודות על מה שיש...
זה מעניין, היחסים האלו בין ראיה של מה שאין לי, לראיה של מה שיש לי.
לפעמים, לראות את מה שיש, בא כפיצוי והסחת דעת מהפחד לצלול לכאב ולכעס על מה שאין.
ולפעמים, לראות את מה שאין, זה עוורון מוחלט לחלקים נכבדים מחיי שקיימים וממלאים אותי.

יקירתי היפה...
יש לי בעיקר הרים של הזדהות אליך וים של

משפטים שלמים הייתי מצטטת משני הקטעים שלמעלה.
נדמה לי, שיש איזשהו שלב כזה, מדומה, שבו נראה שדווקא לאדם המודע בעל ארגז כלים גדול וידע רב, קשה יותר - כי הוא יודע כ"כ הרבה, מכיר את כל התהליכים ויודע איך נכון לפעול, ומה הוא היה מייעץ לאחר אם היה במצב הזה, ובכל זאת זה לא מונע ממנו לעבור דרך הרגשות הקשים, ולשתות דם, ולהרגיש אבוד וכלוא בתוך עצמו...
ואת הרי, כ"כ מודעת ורואה ויודעת, ולפעמים (כך היה נדמה לי מנסיוני עם עצמי), זה כמעט מעליב התחושה ש"אין יכולת להשתמש וליישם את כל הכלים הנפלאים שאת מלמדת אחרים איך ליישם בחייהם - אז מה שווה כל זה?"
ומתישהו כך נראה לי, ואת וודאי מכירה את זה יותר על עצמך, מגיע שלב שבכל זאת מבינים את הברכה, את היכולת להפריד ולנשום, את היכולת להתמלא במרכז הזה ולחוות את מה שקיים עכשיו, ולשחרר (או לפחות לנסות לשחרר) את מה שאין לו מקום, ואת ההבנה שכל אלה לא יכולים לבוא על חשבון השקיעה בבוץ האומללות כשזו באה.
מקווה שבקרוב, תגיע התקופה הזאת אלייך, ותוכלי לראות בעצמך את מה שאני רואה מבחוץ כל הזמן - יש לך מזל, יש לך רצון גדול, ויש לך חתיכת עמוד שדרה מותק! (גם כשיש מסך דק בינם לבין הראיה שלך אותם)

הוהבתותך, ומקווה להצליח לתקשר השבוע באחת מדרכי התקשורת הנתונות לנו.
@}

תודה גבירתי על המילים החמות. הוהבת אותך גם אני... נתקשר בקרוב.

כמה פוסטים למעלה יש דיבור על מחמצת שהופכת למאפה טעים...
עוד מעט , ברגע לא צפוי, תגענה הפתעות והמאפה ילך וייאפה ויהיה פה מה זה טעים וריחני @}

עוד מעט , ברגע לא צפוי, תגענה הפתעות והמאפה ילך וייאפה ויהיה פה מה זה טעים וריחני
שמעת? שם למעלה? זו הנביאה, הלביאה... אמרה את דברה ולא יספה...
אנא, התחשבות בשליחך...

אנא, התחשבות בשליחך...
פרשי, ציירי והבהירי - מה הכוונה??

מה, נקודות, באמת לא הבנת?
את הלביאה-נביאה. את שליחתו למסר המבורך.
מבקשת שיתחשב בך, ובמסר, ושיגשימו בהקדם.
בעיקר תגענה הפתעות והמאפה ילך וייאפה ויהיה פה מה זה טעים וריחני
הפתעות טובות, כמובן, כן???

מרגישה ממש מנותקת... או יותר נכון חסומה. הלב שלי, נסגר מאחורי חומה, ואין יוצא ואין בא...
הוא כואב לי, פיזית, מה שאומר שהוא עוד ער, אבל בעת ובעונה אחת - ישֵן.
העדות הכי נוכחת עבורי לזה, הוא העדר השינה שלי בלילות האחרונים.
אני נעזרת מדי פעם בחצאי כדורי שינה, אבל זה מעציב אותי. שוב אני מתפרקת לגורמים, ומפחדת להפרד לעולם השינה ששם, ע"פ הידוע עושים עיבודים לחוויות הרגשיות. (זו פרשנות שלי, אולי זה מורכב מזה).
מרגישה מוצפת בחוסר אמון כלפי העולם, כלפי חברים, כלפי משפחה. לא כולם, כמובן.
אבל, קשה לי להפתח ולשתף, וקשה לי לתת את האמון עד הסוף.
לא מצליחה לבכות על כלום. מרגישה שיש הרבה בכי בגרון שלי שרוצה לצאת...

התקשר עכשיו האקס לספר ששללו לו את הרשיון. בסוף השבוע הקרוב משפחתו נוסעת לצפון. כמובן שחברתו תנהג ברכב, ו הם יבואו לאסוף אותה מפה...
הוא התקשר כדי לברר האם אוכל לאסוף אותו והבת שלי מתחנה מרכזית, ביום ראשון, כשהוא חוזר, כנראה באוטובוס - כי אז היא אמורה לחזור אלי.
שאלתי, בהתרסה, אז למה שע' לא תאסוף אתכם???
כי היא עובדת. פשוט, לא?
אמרתי שכנראה שכן, עוד בכלל לא בטוח שהוא יסע באוטובוס.
^{קולות שרצים לי בראש:}

באופן עקרוני הוא אמור להביא אותה לפה, אני לא אמורה לקחת אותם משום מקום.
למה הוא לא יכול לקחת מונית לכאן? הוא כבר בונה על טרמפ הביתה...
רוצה לבוא לקראתו, כי יודעת שיהיו לנו עוד הרבה מהסוג הזה, ששנינו נצטרך לבוא האחד לקראת השניה... וההפך.
יכולה כבר לגמור עם להכיר אותה, על הדרך, כשהם באים לאסוף את הבת שלי ביום שישי... לא יודעת אם זה נכון לי עדיין.
אולי פשוט אביא אותה ביום שישי אליו (אבל תמיד יש אפשרות שחברתו ממילא תהיה שם, כך שזה אולי לא משנה בכלל)

<באלאגן בראש, צריכה לעשות סדר, מנצלת את הבמה, את הדף שלי פה>

חוזרת אל הלב החסום...
כבר ציינתי איפה שהוא לפני חודשיים שהכרתי מישהו חדש. היו 3 שבועות מלהיבים, מלאים בסקס מעולה והתרגשויות. אהובי, אהובתי - יופי טופי...
אחרי 3 וחצי שבועות משהו השתנה. קשה לשים את האצבע, אבל מגוון דברים נכנסו לתמונה ונכון לעכשיו הסקס נשאר מעולה. וזהו.
אני לא מרגישה את הלב שלי גם פה. חסום. אין עם מי לדבר.
אני גם מכירה את עצמי מהעבר עם נסיון עשיר בלהשאר עם האדם הלא מתאים.
ואני יודעת בתוך תוכי שהוא לא לגמרי מתאים.
אבל מי כן לגמרי מתאים? יש בכלל חיה כזאת???

רוצה להרגיש את הלב שלי פועם, חי. לא מפוחד ומסוגר כמו עכשיו... רוצה לחיות, לשיר, לרקוד, להמשיך הלאה בחיי.
רוצה להרגיש את הגעגוע לזוגיות, למשפחה.
לא מרגישה כלום. גם לא את זה.
בימים שהבת שלי לא איתי, אני קורסת. רגשית. אלא אם כן קבעתי לעצמי פגישות או עבודה. אז אני מחזיקה את עצמי.
ובימים שהיא כאן, אני מתפקדת.
ובכל מקרה, כמו שכתבתי - בלילות אני לא מרפה. הלב, הגוף, הראש, שום דבר לא רוצה לנוח. לא יכול.

ממקומי האחר, המורכב הרבה פחות - מזדהה מאוד.

לגבי הקולות שרצים לך בראש, דעתי האישית כמובן היא להתחשב קודם כל בך, ולהקל על עצמך ולהשאיר את האלטרואיזם המשותף בינך ובין האקס לימים טיפ טיפה יותר מאוזנים עבורך. נכון לכרגע, אם הייתי את, הייתי לגמרי מפרגנת לי לא להיענות למטלה שמכבידה עלי, אם יש לה פתרונות אפשריים אחרים
נשיקות בינתיים @}

טוב, מצטערת לחלוק על הגבירה. לא מתוך אלטרואיזם, מדובר בבת שלך. תעשי הכל כדי שהיא תרגיש טוב ונוח ונעים , גם אם זה לא כל כך נוח. הוא בשלילה, זה לא שהוא מתעצל או מנצל.
רוצה לחיות, לשיר, לרקוד, להמשיך הלאה בחיי.

אני יודעת שזה לא מנחם, אבל אני גם מונעת ממקומות מאוד אוטומטיים וסך הכל מרגישה מהרגע שנחתתי פה, שכאילו אין יותר צד מהנה בחיים. לא ממש מצליחה לראות את היופי , ההנאה הפשוטה ואם היא כבר שם, זה ממש לא מגיע אלי, כאילו יש מיסוך ביני ובין הצד הטוב של החיים.
ממש מרגישה כמו בתוך איזה גטו. כשאני אחזור להנות ולשמוח זה יהיה ממש עם בכי. כאילו קשה לי להאמין שזה כבר יכול לקרות...
תקופה מאוד קשה, מאוד מזדהה איתך מאוד מאוד מאוד.

שליחה על ידי חברה* » 22 יוני 2010, 04:44

כמה כמה כמה כאב.

אהובה שלי, אני לא מתיימרת לומר לך מה לעשות או לא לעשות. הלוואי והייתי יודעת מה לומר כדי למוסס את הכאב הזה שנמצא לך עמוק בפנים בין הצלעות והשרירים. אבל אני רוצה להציע לך שבימים שהנסיכה הקטנה לא נמצאת אצלך- אולי תבואי אליי, אולי יקל עלייך להיות עם אנשים שאוהבים אותך, לא לעבור את הימים האלה בין ארבע קירות (את יודעת שאני תמיד שמחה שאת מגיעה. מצידי את יכולה לעבור דירה לפה). ובאופן כללי אני רוצה לומר לך- עזבי עכשיו למה את מרגישה ככה, ומה עומד מתחת לכל ים הרגשות האלה שמציפים ואיזה תובנות את יכולה להוציא מהתקופה הכואבת הזאת, תבדקי עם עצמך אם את מסוגלת/ רוצה/ אם מתאים לך- להרפות, לא להבין ולא לפרש ואפילו לא לעבור איזשהי למידה, "פשוט" לעזור לעצמך ולעשות הכל כדי לא לא להרגיש את עוצמת הכאב הזה. המציאות הנוכחית הרי לא תעלם גם אחרי שהיא תהיה נחלת העבר, גם אחרי שתתחזקי, המצב, הסיטואציה, החוויה תישאר בהיסטוריה שלך. ואז, עם כוחות ויכולת וממקום יציב יותר- תוכלי להתבונן על התקופה הזאת ולהבין אותה וללמוד ממנה ולהסיק מסקנות וללמוד שיעורים. בינתיים כאן ועכשיו- זה כואב ומדמם ופצוע, אולי שווה קודם לעצור את הדימום ואחר כך להבין את ההסטוריה שלו ואיך, ומה נכון או לא נכון כתובנות לעתיד (אם יש כזה דבר בכלל).

ועוד משהו שאני חושבת עליו- לפעמים כשכל כך כואב אנחנו צריכים מישהו אחר, חיצוני שיעטוף אותנו ויחבוש את הפצעים וילטף והכי בעולם - יאהב אותנו. הלוואי והייתי יכולה פיזית- לחבק אותך ככה חזק חזק, קרוב קרוב, לצערי (ואני לא יכולה לתאר לך כמה שזה לצערי) אני לא יכולה לעשות את זה ברמה הפיזית אבל אני אוהבת ומחבקת אותך כל כך במילים ובאהבה ובאור. ובינתיים רוצה להציע לך - אני לא יודעת אם את מקבלת מסאז' כלשהו אבל אולי משהו כזה שיש בו מגע יכול להיות משהו טוב לפחות לתקופה הזאת.

אוהבת אותך המון...

חברה, תודה

נקודות, זה לא שהוא מתעצל או מנצל. טוב, את יודעת, תמיד יש מוניות...
יש מיסוך ביני ובין הצד הטוב של החיים בול!
מאחלת לנו, לבכות סוף סוף, כל הדרך אל החיים

אתמול כשדיברתי עם חברה בערב, שמכירה אותו, אותי, הגעתי למסקנה שאולי, ורק אולי, מפגש פשוט של רק לראות אותה, ברכב, כשהם בדרך לצפון ואוספים את הבת שלי מפה, יכול להיות ספתח פשוט ולא מאיים. וכך, הבועה של לראות אותה בפעם הראשונה (באופן רשמי) תתפוצץ לה. הרי קשה יהיה בכל מקרה ( או שלא?), אז למה לא לעשות את זה על הדרך???
יום טוב לכולנו

כמה שקשה, אני בעד לגמור עם זה כבר.
להוריד את הפלסטר הזה ולראות אותה.
נכון, זה מפחיד, אבל ככה לפחות תורידי את זה מהגב שלך.

ואולי תגלי שזה פחות נורא ממה שחשבת והפחד יחלוף.

יש פלוסים ויש מינוסים במשמורת משותפת לא לכולם זה מתאים
חייבת להגיד, שיחד עם כל הקושי שלי כעת, אין לי שום ספק שלנו זה מתאים. לשלושתינו.

_כמה שקשה, אני בעד לגמור עם זה כבר.
להוריד את הפלסטר הזה ולראות אותה._
כן, גם אני חושבת כך יותר ויותר. אולי כך אתכונן לקראת יום שישי, אגמור עם זה. זבנג וגמרנו.
כמובן שאעדכן כאן. תחזיקו לי אצבעות להחלטה נבונה.

יש רגעים מעודנים, שבאים רק בהבלחות. בנשימות קצרות.
ברגעים הללו, אני רואה את עצמי מהצד, אני מהרהרת, איך הסרט הזה של חיי נרקם לו.
איך יש חכמה בכל, גם אם לא גלויה לי כעת. ומעניין מה עוד יהיה שם, מעבר לפינה.

רגעים של חסד. שבאים לכמה שניות ונעלמים.

מותק
זה נשמע קשה, והממ... אפילו לא יודעת אם זה דומה להסרת פלסטר בזבנג וגמרנו, כי הרי זו לא תהיה הפעם היחידה... רק הראשונה..
ובכל מקרה, אני מסכימה שעצם הרתיעה והדחיה של זה, מעצימים את הקושי והמועקה להוציא את זה כבר לפועל

רגעים של חסד. שבאים לכמה שניות ונעלמים.
מבינה אותך ומזדהה מאוד.
מאחלת רגעים הולכים וגדלים של חסד, שבאים לעיתים קרובות יותר ונשארים לאורך זמן.
@}

חיבוק גדול גם ממני, יקירתי....

תהליך של עיכול, הפנמה, הבנה...הוא כזה, בגלים ושלבים...
אני מרגישה שאת נוגעת עכשיו ברובד עמוק יותר של הפרידה, של ההכרות שלך עם מה שיש בפנים...
דברים כאלה לוקחים זמן, אבל ימצא השקט ותגיע השלווה בהמשך הדרך, אני יודעת..

וכן, אולי זה הזמן לפגוש את ההיא. זה אולי לא יהיה קל וקולח אבל אולי זה יעזור להניח דברים במקומם....
מאחלת לך הרבה שקט ובטחון בדרך שבה את הולכת.
את נהדרת.

טוב,
הגבירה הזכירה לי ורציתי להשאיר גם לך פה את השיר הזה

תחזיקו לי אצבעות להחלטה נבונה.
מחזיקה

זהו. אני אחרי. עשיתי את זה פשוט ולעניין.

קיבלתי את זה הבוקר בפייסבוק:
_יש מצבים בחיים שאנו עושים הכל בכדי לעקוף ולהמנע מלפגוש את האמת.
את הצעד שחייבים לעשות.וככל שמנסים לטייח, לרכך,להתעלם. המצב הולך ומתחזק רק ויחד איתו הפחד.
והמצחיק הוא, שלרוב בדיוק המעשה שאנו דוחים והודפים הוא ולא אחר קרש הקפיצה וגלגל ההצלה שלנו.
אז עם הפחד ועם חוסר הוודאות,להקשיב לקול הפנימי כשהוא חוזר שוב ושוב.
לפעמים מה שלא נראה הגיוני ה...וא הכי הגיוני._

אז הלכתי עם הבת שלי לאוטו. היא ישבה שם בכסא הנהג. אמרתי שלום, שניהם הופתעו.
הרגשתי שאני פועלת מתוך הכוחות שיש בי ולא מתוך הכאב והחולשה.
חגרתי את הבת שלי, היא אמרה לה איזה משפט. והבת שלי רצתה נשיקה ממני ומאבא שלה לסירוגין.
איזה עשר נשיקות כאלו.
הבטתי בה, בו, בבת שלי ואיחלתי להם נסיעה טובה.
הסתובבתי והלכתי - שזה החלק הכי חלש שהרגשתי באותו רגע. יכולתי להסתובב חזרה ולנופף להם לשלום.
מילא.
עברנו גם את זה.

סחה עלייך יקירה,
נראה לי שהפכת 10 טון של מחשבות ודימויים ותסריטים לרגע אחד קונקרטי של מציאות,
גם אם הוא לא היה מדויק מקווה שאת חשה גם את ההקלה
איחולים לשבת מלאה ברכה
ומלא מלא חיבוקים

פליי

גם אם הוא לא היה מדויק מקווה שאת חשה גם את ההקלה
בעיקר הקלה אבל גם לא. מורכב, כמו הסיטואציה עצמה.
אבל, חשוב, מעין כמוהו. והמלכה - הבת שלי - שטרחה בשניה הראשונה להיכרות ביננו, "לסמן" את ההורים שלה

וגם חשוב - כמו שקיבלתי בהודעה - כדי לפגוש באמת, במציאות.
שבת של שלום גם לך, תודה

שמחה בשבילך שעברת את זה, את הרגע הזה.

וזו לא מלחמה, או תחרות, או.. מה שזה לא יהיה.
ואולי בשבילך כל המילים האלה לא אומרות כלום, כי את פועלת ממקום אחר.
דיברתי רק על עצמי, על הרגשות שעלו לי למשמע הסיטואציה.

ואכן, הבת שלך מלכה!

כל הכבוד יקירה

לפי איך שאת מתארת את פרודך, ככל הנראה שהוא לא ייתן לדברים להתנהל שלא כפי שהוא חושב שצריכים (בהקשר של בת הזוג החדשה ובתך), אני מתארת לי שזה כל כך קשה!!
אצלי המצב הרבה יותר מדאיג בקטע הזה, מפני שאם תהיה לו בת זוג חדשה הוא יהיה כל כך מפורפר ממנה...שאני לא מאמינה שתהיה לו איזו שהיא שליטה במצב.
גם ככה הוא טיפוס שנוטה להיות מושפע עד מאוד מסביבתו ובמיוחד אם זו נקבה שהוא אוהב.
אני מברכת על כל חודש שעובר וזה עוד לא קורה לו - ככה הם גדלים ויוכלו להתמודד יותר טוב בבוא היום.

את מלכה.
קוראת אותך.
אוהבת אותך.

(הצהובון: זה גם אישי וגם אנושי)

קצת נמנעתי מלעדכן בימים האחרונים, בעיקר בגלל הלך הרוח שיש באתר (האם מוצדק הדף שלי, בתור אחת שלא בחינוך ביתי?, וענייני הטרול...), אז כבר מודיעה מראש שיתכן ואמחוק הודעות אם הן יחשדו בעיניי כטרוליות.

היום הבת שלי זכתה באמא עצובה, שקטה... חשבתי על זה - היא מדברת לעצמה ואלי ואני עונה לה בשתי מילים או שלא עונה...
שוב אני בגל (יצאתי ממנו בכלל???) של עצב, של כעס, של עלבון על האקס. אני יכולה להצהיר שסוף סוף אני נפרדת ממנו עם כל הרגשות הנלווים.
ויכולה גם להעיד מהמעט תקשורת שיש בינינו שגם הוא עבר פאזה לגמרי.
הוא מתעתד להודיע לבת שלנו על ההריון (שיוצא החוצה לגמרי, כנראה) והם מחפשים דירה.
כאילו שלא ידעתי את זה, שוב נתקפתי בעצב וקושי.
מזכירה לעצמי שגם ילד יצא בסוף הסיפור הזה.
אני כאילו יודעת דברים, אבל כשהם נאמרים מהצד השני, אני חווה אותם כ'משהו נגדי'.
טוב, צריכה להסביר - לא בדיוק נגדי, אבל התחושה שלוותה אותי כל מערכת היחסים איתו היתה שהוא לא בוחר בי.
אז כל אלו, נכנסים לאותה מגירה. ומזה אני מבינה שאני עדיין כאילו במע' יחסים איתו.
הרי, אם הייתי נפרדת לגמרי, המגירה הזו היתה סגורה. ללא נגיעה.

במסיבת סיום של הגן הרגשתי איך אני באובר מודעות למבטים שלו, ל'מה הוא חושב עלי'... אוף, די, רוצה כבר לגמור עם זה.
לא רוצה להיות שם יותר!!!

אנחנו ניפגש בקרוב עם הפסיכולוג ילדים שמלווה אותנו בתהליך הזה מתחילתו. אני מאד מחכה לפגישה הזו. לא יודעת אפילו למה...
מצד אחד, רוצה לדעת מה עובר בתוכו, איך הוא מרגיש באמת... הוא לא מדבר איתי בכלל, לא משתף (שזה בסדר) אבל עדיין נאחזת ברצון להיות זו שלה הוא מספר דברים.
מצד שני, יודעת היטב ששלומו מצויין. הוא טורח להגיד זאת כל שיחה כשאני שואלת את ה-מה שלומך? - הרשמי של תחילת שיחה.
אולי אני צריכה להפסיק לשאול אותו...
ולעומתו אני.
בכלל לא מרגישה מצויין, כבר למעלה משנה. אתמול היה יום השנה להפלה. לאותו יום שאחריו נפלה גם אני.
ומאז... חייבת להודות, לא הצלחתי להתרומם.
לא האמנתי שכך יהיה. אני מודה.
לא שאני חושבת שהייתי צריכה לקבל החלטה אחרת (או שאולי כן?, לא יודעת) אבל לא חשבתי שאפול כך.
נפשית, פיזית, רוחנית. הכל בנפילה.
לא מצליחה להתרומם, אלא לרגעים ספורים, לימים ספורים...

חיבוק

מכל הנשים שגולשות כאן דווקא את צריכה ללכת בגלל הדף ההוא? השתגעת?? תעודת הכניסה לאתר היא לא חינוך ביתי וגם אין תעודת כניסה- בסך הכל ביקשו להפסיק לפרסם גני ילדים באתר שבמהותו מתנגד לזה והאמת יש צדק בדבריהם.

עזבי את זה:
תשמעי, (או יותר נכון תקראי) :
ברור שלא קל. איך יהיה קל שלא רק שקשה לך הפרידה, את עוברת הפלה, את רואה אותו לנגד עינייך בונה חדש - זה ממש לא קל!
רק מבקשת ממך כמו תמיד, אל תתייאשי ואם תתמקדי ממש בדברים קטנים בימים אלה - אולי תגלי הרבה פעמים עולם ומלואו. אל תחשבי בגדול. תחשבי דברים קטנים:
מה עם הפרח ההוא שהוציא ניצן? איך השמיים היום? ביקור אנתרופולוגי במקומות כאלה ואחרים, חיכוך אנושי ככל שניתן, מפגשי משפחה - במידה ונעימים, משימות קטנות, וכולי.
הרגעים הגדולים יותר יגיעו. את לא לבד. יש שם בחוץ עוד כל כך הרבה אנשים במצבך. וכמובן שיש לך את ביתך שיכולה פשוט למלא חללים ממש גדולים.
את עוד תסתכלי על כל זה בחיוך.

אני חושבת שלא היית צריכה להחליט אחרת.
החלטת הכי טוב ומתאים שיכולת בהתאם לנסיבות ובהתאם למה שהיה בידייך בשעה שהחלטת.
בכל זאת קשה,שולחת חיבוק!

חיבוק גדול.
אולי זה נכון שהכל יוצא. למה שישאר בפנים ויתסוס? עדיף שכל הקושי הזה, כל הרגשות הלגמרי הגיוניים האלה (את בנאדם וחווית דחיה וחווית אובדן...) יצאו החוצה..יעלו על פני השטח..
עוד תמצי ותתרוקני מהם ויגיע הזמן להרגיש דברים אחרים..
חיבוק גדול.
(שגית)

תודה בנות יקרות על המילים הממלאות. כן, נקודות, אני מנסה בכל כוחי להתמקד ב-קטן.
אורורה, כמה שזה לא הגיוני, דווקא עוזר לי מה שאת אומרת...
ושגית יקרה, הלואי ויכולתי לראות את זה. בעיניי, כשאני ממקודת בקשה, ומוציאה החוצה, איך שהוא זה גדל וגדל. ואני גם טיפוס שהכל יוצא אצלו החוצה. אפפעם לא הייתי מאלה שמשאירות בפנים.

היום, שוב העברתי את הקטנה לרכב שבו היא נהגה. זה אחרי חילופי דברים קשים ביני לבינו. יש מתח בינינו וזה ממש יוצא בקלות, על כל דבר.
אבל... היום עברתי משהו חשוב (נקודות: קטן אבל חשוב

).
אני הייתי עם הקטנה באירוע משפחתי והוא היה בדרך לאירוע משפחתי שלו ורצה לקחת אותה.
הוא ביקש לבוא בשעה מסויימת, ואז החליף את השעה והקדים אותה. ואז שוב הקדים ושוב הקדים.... וכו'.
ואז התכסחנו. פתאום נפל לי אסימון חשוב.
ש - די, אני כבר לא נשואה לו, ולא צריכה לשאת (עד כמה שניתן) את הבלבלות שלו לגבי השעות. את זה שהוא דוחה עד לרגע האחרון את קביעת השעה שלו לאירועים... פתאום היה לי ברור שאני, בלי לשים לב, רוצה רק להתאים עצמי אליו מבלי לחשוב על האירוע שאני נמצאת בו...
אז התקשרתי ואמרתי את השעה שאני יכולה. כמובן הוא כעס אבל זהו.
ואז, אחרי חצי שעה כתב SMS מתנצל, בדרכו. וכשהתראינו שוב התנצל.

אז היו שני דברים:
האחד, שיכולתי לתפוס מהר, באופן יחסי לאירוע, את זה שאני צריכה לראות מה נכון לי, ולהפסיק לנסות לבוא לקראתו כשהוא בעצמו עוד לא סגור על מה שהוא רוצה.
השני, והמעציב, שבחצי שעה בין המריבה להתנצלות שלו, הייתי שאובה לגמרי, כולי בכעס ועלבון.... אחותי, שהיתה שם, שאלה אותי - למה אני ככה? מה זה משנה? הרי התעקשתי בסך הכל על השעה שקבענו, למה אני כל כך נסערת... ואיך זה נגמר כל כך מהר אחרי שהוא שולח SMS?
ואת האמת לא יכולתי להגיד לה, ובקושי לעצמי.
כי פחדתי שהוא לא יאהב אותי בגלל זה....
זו מחשבה ששייכת לחיים המשותפים והדפוקים שלנו. לא לגירושין. אני ממש חייבת להוציא אותה מהמערכת שלי. לגמרי.

תודה על ההקשבה והתמיכה, וחיבוקים לכולן

היום, שוב העברתי את הקטנה לרכב שבו היא נהגה.
המשך.
אז אמרתי שלום ענייני ומחוייך, הרגשתי רגע של חוזק. דווקא כשהיא שם, עם הבטן שכבר לגמרי בחוץ. היה הזוי. ומוזר.
משום מה, אליה אין לי שום עניין. להפך. אני יודעת שהיא באיזה שהוא תפקיד גם מול הבת שלי.
יש לי דיווחים הולכים וגדלים ממנה (מהבת שלי). ע' עשתה כך וכך, ואמרה, ונתנה, ושיחקה... וכו'.
שלא לדבר על שם החיבה שיש לה, שהוא השם שהבת שלי משתמשת בו לרוב.
ואני, משתמשת במנגנון המשופשף אצלי היטב - של נתק. ואז יכולה להקשיב לה, כאילו דברה על מישהי שלא קיבלה את מה שרציתי מאהובי לשעבר.
ואז, אני מאפשרת מרחב לבת שלי להרגיש נוח לדבר על היחסים שלה איתה, וכמה חשוב לי לדעת עליהם.

אלוהים, כמה כאב ישנו בכתיבה שלך פשוט זולג החוצה מהמילים.
ההריון שלה פשוט הימם אותי, הכאיב לי כמו בוקס בבטן
עולות לי דמעות מלקרוא אותך.
יכולה רק לדמיין איך את מרגישה
שולחת לך המון המון אהבה וכוח להמשיך.

לי דיווחים הולכים וגדלים ממנה (מהבת שלי). ע' עשתה כך וכך, ואמרה, ונתנה, ושיחקה... וכו'.
וואי וואי! זה שורט אותי לגמרי!

בלי לעבור את זה בעצמי, אני שואבת ממך כוח אולי לרגע שאצטרך לעמוד במעמד כזה.

וואלה , שתהיי חזקה ואוהבת וחומלת ושהתקופה הזו תוציא אותך אישה עמוקה יותר וחזקה יותר ומבינה יותר ובעיקר שבתך תעבור את כל זה בשלום המקסימלי.

גם אני מרגישה שזה ממש מכאיב, שהיא מבלה איתה........

אבל שוב, דווקא ההריון שלה שכל כך מפתיע, יכול לעזור לך.
כל הפוקוס שלהם יהיה שם, על התינוק, והיחסים עם הבת שלך לא יתפסו אצלה (אצל בת זוגו) את המקום הכי הכי חשוב.
(מה שלדעתי טוב. יש לה רק אמא אחת).

וכן, היא קיבלה אולי מה שאת לא קיבלת, אבל היא קיבלה גם את כל הרע שלא הסכמת יותר לקבל.
מגיע לך יותר.

(גם לה, כנראה, אבל אולי היא לא יודעת את זה עדיין)

מריר קצת מה שכתבתי...
אני כל הזמן שמה את עצמי בנעלייך, מאוד מזדהה.

אבל היא קיבלה גם את כל הרע שלא הסכמת יותר לקבל.
זהו, שלדעתי יש ביניהם מע' יחסים ממש שונה. גם ממה שהוא סיפר (הקצת שהוא סיפר) וגם ממה שאני מתרשמת מבחוץ.
הוא לא תגובתי אליה כמו שהיה אלי, היא לא מתרגשת מדברים שאני התרגשתי.
בקיצור, אחרת. כמו שאני מאחלת לעצמי.

לקחתי פסק זמן מעצמי. יצרתי לעצמי סופשבוע או יותר נכון 24 שעות שבהן הנחתי למחשבות, לרגשות.
נפגשתי עם אושיות מהאתר הזה. איזה פסק זמן מלבב. איזה חיבוק אמיתי קיבלתי. בשישי בערב, בשבת במהלך היום.
היה ממלא ומשמח. חזרתי הביתה ועשיתי משהו שהיה ברשימת ה-TO DO שלי כבר המון זמן.
סידרתי את המרפסת שלי, בחוץ. טיטאתי במרץ, סידרתי, הנחתי, הוצאתי עודפי מרץ בתוכי.

קורה משהו ממש מוזר. כשאני בביתי, אני מרגישה כמו הפרפר בתוך הגולם, עוד לפני שהתגלם להיות הפרפר. זו האנרגיה שאני מרגישה המון בביתי.
גם ההתמכרות לבאופן, בזמן האחרון, אבל גם בכלל. יש לי המון משימות ביתיות פשוטות שהיו יכולות למלא לי את הזמן העודף שיש לי, והן נדחות.
במקומן אני רואה תוכניות במחשב, שיש בטלוויזיה שאין לי

טוב, זה לא רק רע, אבל בהחלט שואב אותי.

הרבה פעמים כשאני מחוץ לבית, עם חברה/משפחה או בכלל, אני חושבת על יוזמות חדשות או ישנות ויודעת מה הפוש שאני צריכה לתת כדי לממש אותן ואת עצמי - דרכן - כמובן. ואז אני מגיעה הביתה והכל הופך להיות נוזלי. זהו, זאת ההרגשה. מן נוזלי צמיגי שכזה.
והבית עבר פה דיוק של פנג שוואי, שלא תחשבו. גם הדבר הזה. אבל זה באמת פנימי, בתוכי.

מה שעזר לי לסדר את המרפסת היום, לדעתי היה: להתמלא באנרגיות של דברים שאני אוהבת, להחליט לעשות את זה, להתנות את הצפייה במחשב רק אחרי שאני מסיימת את זה. כמו לילד קטן - אחרי שתסיים את... תקבל... אבל זה עבד. היום.

היתה לי שיחה נדירה עם אבא שלי. הייתי אצלם עם הקטנה. היא הלכה עם אשתו לגן שעשועים ומצאתי את עצמי בסלון שלהם איתו. אחרי שדיברנו על הא ועל דא, הוא שאל (וזה נדיר כשלעצמו) מה שלומי. מיד יצאו הדמעות והכאב והצער... בהתחלה סביב חוסר המימוש המקצועי שלי, אח"כ הצער על ההפלה. הוא אמר, בנקודה זו, שאני יודעת מה דעתו בנושא... עניתי לו בפשטות שדעתו בנושא היא לא רלוונטית מכיוון שאנחנו בקושי נפגשים. ואני מדברת מתוך הצרכים האמיתיים שלי, שלא הוא ולא אשתו יכולים להבין... הוא עצר, נשם את זה (בדרכו) ואז המשכנו שוב לחוסר המימוש המקצועי... שם הוא חושב שאני "כל כך מוכשרת ויכולה לעשות הכל, והעיקר שאעשה משהו כרגע"...
הוא הרגיש את הדכאון (טוב, לא ממש הסתרתי את זה), הוא הבין את הצרכים למלא את הזמן ופחות להתעסק בעצמי והציע הצעות משלו.
היה בזה משהו נעים. הוא באמת השתדל. וביומיים שהיו אח"כ כשראיתי אותו שוב, ראיתי התנהגויות שממש יוצאות לקראתי.
"עזבי את הכלים, בשביל מה?"... הכין לי חדר לשינה בדיוק כפי שאני צריכה... הרגשתי התגייסות מצדו.
אולי זה כי פשוט לא האשמתי אף אחד במצבי אלא פשוט תיארתי לו בפשטות את - החרא

והוא ביטא דאגה פשוטה. בלי להרגיש אשם או להאשים אותי במצבי.

הבת שלי, אחרי חצי דקה שיחה קשה שהיא שמעה ביני לבין אבא שלה: "אמא, קשה לי איך שאת ואבא מדברים"
לא - תפסיקי לדבר כך, או - די כבר.
פשוט תיארה לי מה לה קשה.

איזו ילדה נדירה, אני אוהבת אותה כל כך!

ביום שני יש לנו פגישה עם פסיכולוג הילדים שמלווה אותנו בשנה וחצי האחרונות. פגישה של שעתיים שבה נדבר על הצעדים הבאים שלנו, בתור הורים משותפים לילדה לקראת השינוי הדרסטי שהולך לקרות.
כמובן שיהיה שם גם עיבוד רגשי, ואני מרגישה שעלי להגיע מוכנה לא לחשוף את הקרביים שלי - למולו, כדי לא להשאר בתחושה של הרצון לקשר איתו. אולי גם על זה אדבר.

במקומן אני רואה תוכניות במחשב, שיש בטלוויזיה שאין לי

הרבה פעמים כשאני מחוץ לבית, עם חברה/משפחה או בכלל, אני חושבת על יוזמות חדשות או ישנות ויודעת מה הפוש שאני צריכה לתת כדי לממש אותן ואת עצמי - דרכן - כמובן. ואז אני מגיעה הביתה והכל הופך להיות נוזלי. זהו, זאת ההרגשה. מן נוזלי צמיגי שכזה.

וואי וואי איזו הזדהות!

כמו לילד קטן - אחרי שתסיים את... תקבל... אבל זה עבד
גם אני! גם אני עושה את זה לעצמי (-:
ואני מרגישה שעלי להגיע מוכנה לא לחשוף את הקרביים שלי - למולו,
קשה!

אולי גם על זה אדבר.
לא צריך לעשות טיפול בזה בנפרד ממנו?

לא צריך לעשות טיפול בזה בנפרד ממנו?
את מתכוונת אצל אותו פסיכולוג? לא יודעת. אצטרך לחשוב על זה.
אני עם עצמי, מול עצמי, בטח. שם, לא יודעת.

התכוונתי שזה לא צריך להיפתח מולו. זה כבר לא קשור אליו.
לי נדמה שמרגע שנפרדים ובוודאי מרגע שיש בני זוג אחרים, צריך לעשות הפרדה ברורה.
אתם זוג להורות לביתכם הקטנה, אך לא זוג בשום מובן אחר.
עם כל כמה שזה מבלבל חשוב להפריד ולא להתערבב איפה שלא צריך.
את הקושי שלך להיפרד ממנו הוא לא צריך לשמוע, בוודאי שלא לעזור בפתרונות
(אלא אם כן, אתם אנשים מאוד מיוחדים ומע' היחסים שלכם מאפשרת כאלה הפרדות שאת יכולה להעזר בו כחבר גם בקונסטלציה הנוכחית)

את הקושי שלך להיפרד ממנו הוא לא צריך לשמוע, בוודאי שלא לעזור בפתרונות
נראה לי שאת צודקת. אני נוטה לזה יותר ויותר.

טוב לשמוע שנהנית ושהמפגש האנושי מילא אותך
איחולים לשבוע מבורך מלא עשייה שמחה ונמרצת

ובצהוב - תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך. (-:

פליי

קשה לי לכתוב כאן. ובכלל. מרגישה מאד לבד, מאד תקועה.
מרגישה את האנרגיה הזו של התקיעות עוטפת אותי כמו חוטי משי שעוטפים גולם. כבר שנים - מכירה את התחושה הזו.
עוד קוּר ועוד קור, ואני מתחילה להתגלם לי. עם עצב, עם דכאון, עם קושי.... אוף.

היה לי תרגיל מנטלי מאד מעניין בשבוע שעבר....
היה לי שבוע קשה של בכי אין סופי. כאילו הברז נפתח והגומיה נקרעה. אי אפשר לסגור את הברז. רק כשהקטנה איתי אני נאספת איכשהו ושוב, אחרי שהיא הולכת נזרקת אל עצמי. אל הקושי, האבדן, הכאב... מחשבות כהות עד שחורות מציפות אותי. דד אנד...
שיא השיאים היה אצל הפסיכולוג ילדים שמלווה אותנו. החוויה הכללית שלי היתה של השפלה, של אני לעומתו.
הוא יושב וכולו בטוב, ואני מחסלת חבילת טישו... ההשוואות האינסופיות למה שהוא, ההתעסקות במה שרציתי, למה שאין לי בחיים רק מחמירות את המצב.
הפידבק שקיבלנו הוא שעלינו יותר להפרד. ככל שהאקס מנסה להתחשב בי ולא לפגוע כך הוא משאיר אותי בעמדת המתנה (כאילו שאין לי מספיק מעמדה זו בעצמי), ושכלל שנחזור כל אחד לסנטר שלו, לדעת מה לכל אחד טוב, רק אז נוכל לקיים הורות משותפת בריאה.
אני אמרתי כמה קשה לי לראות את המשפחה המתהווה לה, בשמחה ובששון, והפסיכולוג מצידו ממש עודד אותי לכעוס על האקס.
(הוא אמר לנו, שאנחנו הורים ממש חריגים שמגיעים אליו. בדרך כלל, הוא צריך להראות להורים את צרכי הילדים ואיך להיות קשובים להם. ואיתנו, אנחנו כל כך קשובים אליה, לקטנה, אבל לצרכים שלנו לא כל כך...)
אז הוא עודד אותי לכעוס, וראיתי עד כמה לכעוס על האקס קשה לי. מה זה משנה? הרי בגלל כל הדברים האלו נפרדתי ממנו... מה זה ישנה?
אבל הוא התרשם שאני מדכאת באופן חד ובוטה את החלקים שלא נעימים לי, של הכעס בעיקר על האחר (כי הכעס על עצמי חי וקיים), ואז נוצר אצלי ספליט.
יש את החלק הבוגר, הרוחני שרואה בעיניי רוחו יחסים טובים ובריאים כגרושים (שהוא ניהל את הבלוג פה עד לא מזמן) אבל החלק הזה לא בקשר לגמרי עם החלק הכועס, "מכוער", נוטר, מקנא וכו'
היועץ המליץ לי כמה שיותר מהר לעשות חיבור ביניהם. בין החלקים שלי. לחזור לטיפול, בקיצור.
הרגשתי את האקס באמת לא עושה דברים כדי להרגיז אותי. אלא באמת עבר פאזה והוא עכשיו חי את חייו החדשים.
לדעתו של היועץ, ככל שהאקס יתמקד יותר בחייו, כך אני אוכל להשתחרר ממנו מהר יותר.

בכל מקרה, אני זרקתי שם פצצה ואמרתי שעברו לי מחשבות האם להשאר באזור בו אני חיה, והאקס שכל כך הבין שאני רחוקה מהמשפחה והחברים אמר לי שאם זה יגיע לכך שאעזוב אז הוא ישקול להעביר את משפחתו לאזור החדש שלי... פחחחח - הבהרתי לו שחלק מהקושי הוא לחיות לידו וליד משפחתו החדשה.... אבל הדיאלוג הקטן הזה הראה לי עד כמה המחשבות האלו הן תגובתיות למצב ולא מתוך החלטה שקולה ורצון נקי, פשוט לעבור מקום.
התחיל גם דיון לגבי יום ההולדת המתקרב של הקטנה ובאיזה קונסטלציה נעשה אותה. הדיון עדיין פתוח ונחליט בחודש הבא.
בינתיים, הזוג המאוהב (בררררר....) נוסעים לחו"ל ואני עם הקטנה שבוע.

כמו שכתבתי בתחילת הפוסט קרה משהו מעניין... סוג של תרגיל מנטלי.
יומיים אחרי השיא הנוראי אצל היועץ, נזרקתי בבת אחת ל24 שעות של - מחשבה - שאולי אני בהריון.
עכשיו, התרגיל היה כל כך חזק, כי מבחינתי זה היה 90%.
וראיתי מה קורה לי:
החיים נראו לי פתאום קלים, הודיתי לאלוהים שהוא נותן לי הזדמנות שניה, למרות שאני לא בקשר עם הבחור ידעתי שאוכל להתגבר על כל מכשול ואדע להחליט את ההחלטה הכי טובה באם להגיד לו או לא כרגע, ידעתי שאין לי שום קושי בכלל מול האקס, חברתו, הילד המשותף שלהם. כלום.
קלה כמו נוצה.
וזה די זרק אותי. בבת אחת היתה לי הפוגה מעצמי ומהקשיים. מהדיכאון והייאוש. תקווה נולדה בתוכי והרבה שמחה.
הרצון לתקן את מה שעשיתי שנה שעברה (בדיוק לפני שנה) קיבל מענה ואני הרגשתי קלות, שמחה ואמונה.

אחרי 24 שעות התחיל הדימום הראשון. המחזור הגיע.
אבל הבכי האינסופי נרגע. משהו בתרגיל הזה, באופן שחשבתי אחרת פתח לי צוהר למשהו.
אני עוד לא יודעת אם הצוהר הוא לגבי לעשות ילד לבד (או שותף בהורות), או לא להאמין כל כך למחשבות המדכאות שלי סטייל ביירון קייטי, אבל היה שם משהו חזק. עוד מעבדת אותו.

בינתיים, אני מחפשת מקום טיפול הולם. שיוכל להכיל אותי ואת כל החלקים שלי. בהחלט מסכימה שדחוף אני צריכה לחזור לסנטר שלי, למרכז הייקום שלי.
מרגישה את החוסר כבר הרבה זמן. אבל רוצה לחזור אחרת, רוצה לחזור מחוברת.

קראתי ואין זמן להגיב. אכנס בערב/לילה

ערב קשה עבר על הילדה שלי (ועלי, כמובן). היא כל הזמן רצתה את אבא שלה. אספתי אותה, על פי מה שסיכמנו ב-4 והיא לא הפסיקה לבכות עד שהלכה לישון. שעתיים וחצי, לא אכלה כמעט. רק בכתה.
קרה לי מה שאף פעם לא קרה. התחלתי לבכות איתה. זה היה קורע לב, לא עמדתי בזה ובטח שלא עזרו ההגנות החלשות שלי בימים אלו.
היא שאלה למה אני בוכה אבל זה לא היה העניין. זה עבר, היה רגע ששתינו חלקנו את הכאב של הימים האלו. כל אחת הכאב שלה, אך הוא גם משותף...

פליי

ההשוואות האינסופיות למה שהוא, ההתעסקות במה שרציתי, למה שאין לי בחיים רק מחמירות את המצב.
אומר לך את המובן מאליו:
ממש לא מעניין מה יש לו ומה אין לו, אין מה להשוות אף אחד אלייך. את עולם ומלואו. את עוברת משבר וזה יעבור. יש לך ילדה לגדל וספרים לקרוא ושירים לשמוע ובכי לבכות וחיוכים לחייך ואהבות לאהוב - בלי שום קשר אליו.
אני משערת שאת אפילו מאחלת שהוא יהיה בטוב.
ברור שאם היה לו קשה, או אם הוא היה כואב, זה לא היה עושה את זה קל יותר (גם לא לך באופן אישי), פשוט את גורפת את הכל אל תוך התמונה הקשה שיש לך כרגע בראש. את נסחפת.

לגבי מה שעברת עם ילדתך - נשמע כל כך קשה. באמת.
ברור שגם פה, כל אחד יתפוס את מקומו ותפקידו בפאזל והכל יגיע לכדי שיגרה ונועם, ברור שזה לא עושה עכשיו את המצב לקל יותר.

אני איתך.

מאוד מזדהה עם הסטת המחשבות (כך נדמה לי קוראים לזה) לכיוון אחר.
התמקדת במשהו אחר, שחווית אותו כאמיתי, ובמשך 24 שעות לא התרכזת בקשיים - אלא במשהו משמח מבחינתך.
והיה לך קל.
הכל עניין של התמקדות.
מה זה קל להגיד, וממש קשה לעשות.
מזדהה בכל אופן.

"אמא, את יודעת על מה חלמתי בלילה?
על מה?
על לושקה (שם החיבה, בעיוות קל של ע')....
אהה
וגם על אבא.
אהה."

<הפוגה קלה>

"אמא, גם את חולמת על לושקה?"....
:-O

את עוברת משבר וזה יעבור. יש לך ילדה לגדל וספרים לקרוא ושירים לשמוע ובכי לבכות וחיוכים לחייך ואהבות לאהוב - בלי שום קשר אליו.
נכון. ההשוואות באות לי בהפתעה. האמת, אפילו קשה לי להודות בהן. אבל איפה, אם לא פה, שאודה בכל ההרגלים האוטומטיים שנחבאים ממני ביומיום.

אני משערת שאת אפילו מאחלת שהוא יהיה בטוב - ממש כך. אין לי באמת, בליבי, רצון שלא יהיה לו טוב. זה בכלל לא קשור למצבי.

את גורפת את הכל אל תוך התמונה הקשה שיש לך כרגע בראש. את נסחפת. - לגמרי. וזה בהמשך לדיון שלי עם עצמי על תחושות ההתמכרות לדכאון, לעצב, לקושי... כמובן שהתמונה היא אינה שחור ולבן. אני גם מכורה וגם בקושי אמיתי.

ואיך אני יודעת את זה? כי ברגעים מסויימים, שיש לי כמה מהם בימים האחרונים (תודה לאל) יש לי הבזקי בהירות.
רואה את הבחירה שלי בסבל, בקושי. אני עוד לא יודעת איך לבחור אחרת כשאני שקועה עמוק עמוק, אבל מהמקום שרואה - משם- אני לא בוחרת ולא לא בוחרת.
כשהדמעות זולגות בלי הפסקה, ואני מרגישה שאני לא יכולה לשלוט בזה, אז ברור שאין לי בחירה (ברור, אני שואלת את עצמי???).

הכל עניין של התמקדות
כן, אבל איך להתמקד במשהו המיטיב הזה כשאני לא מאמינה למציאות. חלק מהשקט וההפוגה שהיו לי ב-24 שעות הללו קשורות לאמונה עמוקה שזה באמת קיים, באמת מציאותי. לא ניסיתי לעשות משחקי דימיון ומשחקי כאילו.

יחד עם זאת, אני מרגישה שההפוגה, שהתרגיל המנטלי הזה עשה משהו עמוק שאני עוד מחפשת עבורו את המילים...

"אמא, גם את חולמת על לושקה?"....
הו... לו רק ידעת כמה... (-:

מחבקת אותך.
אתמול פגשתי את המורה ההודי שהלכתי אליו לסדנא לפני שנה... את זוכרת..
הייתי רק שעה, כי הייתי מוכרחה ללכת ללמד, אבל בשעה הזאת שבה הוא דיבר על נושא הסדנא שהוא ממש בטעות love & devotion , קרו שני דברים: האחד הוא שהתרגשתי מאוד כי נגע בדיוק בנקודות החשופות שלי, והשני הוא שכל הזמן חשבתי עליך.
רוצה מאוד לדבר איתך, הולכת לנסות בנייד

בינתיים

כמו שאמרה לי הגבירה היום, בטלפון, דווקא בתקופות האלו באמת אפשר להעריך את ההתגייסות של האנשים סביבך.
האמת, לא פשוט לי. זה זורק אותי ל - אמא שלי שגייסה אותנו סביב עניינים שלה כל הזמן. ואני לא רוצה להרוויח ככה את תשומת הלב של האחרים.
יחד עם זאת, מוצעים לי כל מיני אנשי טיפול, ואני בהחלט מתחילה להתחבר לכמה מהם.
קוראת קצת, מדברת עם כל מיני קצת. מתחילה התמונה להתבהר.
טוב, הרי זה מתחיל מבפנים. אבל בהחלט יש קריאה לחפש ולמצוא את שנפשי מבקשת כרגע.

תודה לאושיות אתר זה שמתגייסות לדבר ולכתוב כאן, לחברות שתמיד אומרות מילה טובה ותומכת.
זו ההזדמנות להודות לכן וגם לעצמי שאני בכלל מסכימה כך לחשוף את המקומות הכי חשוכים ומביכים שבד"כ היו במרתפי נפשי.

אהובה,
אז האמת שאחרי שיחתנו מקודם, אצתי רצתי לכאן כדי לכתוב לך את הדברים שרציתי לחלוק איתך שיחכו לך פה כשתגיעי,
אח"כ קלטתי שאני מרחיבה יותר מידי והלכתי לכתוב אותם בדף הבית שלי מתוך מחשבה להפנות אותך לשם..
בסוף הבנתי שאני כותבת פוסט חדש והעברתי אותו לאתר שלי
רק תדעי שהוא נכתב מתוך מחשבה ואהבה אליך
המרחק בין הראש ללב @}