באופן טבעי

הרי לא רצית שימשיך אחרי זה
אני לא רציתי שימשיך לעשות את זה. הוא יודע שזה לא נעים לי. הוא מקווה שזה יעבור לי היום, או מחר, או בעוד חודש. אז מנסה שוב.

ציל צול, קשה לי לכתוב מה יעזור לי. מאחר שנושא זה הוא מקור קבוע למתח, ושאיני מצליחה לתקשר איתו בעניין הזה, אני מניחה שעניין אותי לדעת עד כמה התגובות שלי אליו לגיטימיות, ולקרוא את נקודת המבט הגברית גם עוזר לי.
אני מרגישה התקדמות כי פעם הייתי מתעסקת עם זה יותר מדי ומאשימה את עצמי, והיום אני יותר שלמה ומבינה שאין דרך מושלמת לפתור את זה, ופחות לוקחת על עצמי את המטען הרגשי שבעניין.

עניין אותי לדעת עד כמה התגובות שלי אליו לגיטימיות, ולקרוא את נקודת המבט הגברית גם עוזר לי.
מצוין. אז נשמע שאת מקבלת מה שאת צריכה.
אם תרגישי שאת צריכה משהו נוסף או אחר - תגידי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם אתה חושב שנושא רגיש פעלה נכון, אז בבקשה תגיד לה את זה.
אינני שופט. להבנתי, כל פעולה שאדם עושה הוא חושב שהיא נכונה. לראיה, עובדה שכך הוא נהג וכך נהגה נושא רגיש. יתרה מזאת, גם לאחר מעשה, עדיין היא חשבה שנהגה נכון וגם ציינה שהיא מרגישה עם זה טוב. אז מי אני ומה אני? כאשר הצדקתי אותה אז, לא עשיתי זאת כשופט אלא מתוך הבנה שזו החלטתה וככזאת היא נכונה.
לי אישית, אין דיעה מעבר לכך. האם אני יכול להגיד לנושא רגיש מה לעשות עם הגוף שלה? האם היא צריכה לשמוע בקולי? האם יכלתי למשל להגיד לה לנהוג אחרת? על סמך מה? לכן, לא לחינם נאמר שאין לדון אדם עד שנגיע למקומ וכנראה לעולם לא אהיה במקומה. מכאן, אינני דן אותה או את בעלה. רק מנסה לתת זווית ראיה נוספת על המצב המבוססת על חלק ממה שהיא כתבה ותפיסת עולמי.

יש משהו מאד מקובע ודיכוטומי בהעמדה של "רוצה" מול "לא רוצה". בחיים זה יכול להיות גמיש יותר. לא רוצה עכשיו אבל כן רוצה אחר כך.
להבנתי, הדבר היחיד שיש לנו באמת זה ההווה ובו יש רק שתי אפשרויות שהן או כן או ולא. הגמישות היא בתודעה ביחד עם העתיד ולא בהווה ולא במציאות. המשמעות הפרקטית של רוצה אחר כך זה שעכשיו לא. (הממשלה נוהגת כך למשל עם פרויקטים חשובים שאינה רוצה לקדם - בתקציב הבא). ושוב, זה בסדר. בסדר גמור כי בהמשך לדוגמה לממשלה יש סדרי עדיפות והיא צריכה לקבל את ההחלטה. לא אני כי אני לא שופט. אבל בהווה, אחר כך זה לא.


מאחר שנושא זה הוא מקור קבוע למתח, ושאיני מצליחה לתקשר איתו בעניין הזה, אני מניחה שעניין אותי לדעת עד כמה התגובות שלי אליו לגיטימיות, ולקרוא את נקודת המבט הגברית גם עוזר לי.
למען הסר ספק, כל תגובה היא לגיטימית. גם כאשר גנב פורץ לדירה זה לגיטימי. זה קרה, זה יקרה ואלו שעושים את זה בטוחים שהם עושים מעשה נכון. אלו סדרי עולם. אלא מה, יש לפעמים גם כאלו שמשלמים על זה. ממה שאני קורא ממך היחסים שלכם אינם טובים במיוחד ויש בהם מתח. השאלות שרק את יכולה לענות עליהן היא מה את באמת רוצה? להגביר את המתח או להנמיך אותו? ואז האם המעשה שלך יגרום לרמת המתח להשתנות בכיוון שרצית?

אני כאן לענות על כל שאלה שלך בשמחה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חייב לומר שקראתי את כל השרשור במשך שעה.
זאת משוואה מאוד פשוטה - ואני מאוד מסכים עם מה שהנשואה המאושרת רשמה - אל תסרבו לנו לסקס.
שאנחנו יוזמים זהו השלב בו אנחנו הכי פגיעים. דחיה שלכן היא כמו אגרוף בבטן שמוריד לנו את כל האוויר, גורם לנו להרגיש לא אהובים ולא נחשקים.

אז זה כלל מאוד פשוט - אל תדחו אותנו, אף פעם.
בדיוק כמו שאתן תבקשו משהו מאיתנו - אנחנו לא נגיד לכן לא.

כלל מאוד פשוט, מה?
בעיני זה קצת הזוי. להכריח אישה להיות בסיטואציה שפוגעת בה גופנית או נפשית רק כדי שהגבר לא ייעלב, זה כן בסדר?
אם האישה באמת לא מעוניינת בסקס, הגבר עדיין ייפגע גם אם היא תכריח את עצמה. אלא אם כן היא שחקנית ממש טובה, ואני מקווה בשביל שניהם שהיא לא.
וגם "אל תדחו אותנו אף פעם"... באמת?
אם האישה חולה? עייפה עד מוות? טעונה רגשית נורא על הפרטנר? היא צריכה פשוט למחוק עצמה ולספק את הסחורה?

לא. ממש לא. היא לא צריכה. אבל לכל החלטה יש גם תוצאות. לכן, זו לא בחירה רק במה לעשות אלא גם בתגובה של הצד השני. צריך להבין שזו חבילה.

אז תעלבו. באופן אישי אם אני עושה סקס למרות שאני לא באמת רוצה, הגוף שלי גומל לי מיד בדלקת בדרכי השתן או איזו צרה אחרת.

אז מה הפיתרון שאת מציעה?

מי שמתרסק מזה שבת הזוג לא תמיד רוצה, הייתי מציעה לו שיטפל בעצמו. זה לא נורמלי.

למען הסר ספק, לא כותבת בציניות. זה לא בריא שהערך העצמי כל כך שברירי, והתפיסה הזו שבי זוג צריכים להגיד כן להכל, גברים או נשים, חברה בה הפרדה בריאה בין העצמי לאחר.

זה ברור שזה לא העניין. העניין נעוץ במשהו קמעי יותר. תחילתו, שנסכים, שבעיקרון, גברים ונשים הם לא אותו דבר. גברים, ציידים, אלימים יותר, כוחנים יותר במובן הפיזי, צופים יותר בפורנו, צורכים יותר זנות וגם יש להם בממוצע ליבידו יותר חזק.
לכן, במערכת מונוגמית, התופעה הזאת, של פער בחשק די צפויה. אפשר להתעלם ממנה אבל היא נוכחת. כל השאלה היא איך מתמודדים איתה בהנחה שאנחנו נמצאים מול שוני מובנה.

פלוני אלמוני איזה תפיסה מיושנת ולא מבוססת, החוקים השתנו במאה האחרונה, נשים כבר צדות ויש גם כאלו שכוחניות ואלימות, הפתיחות בשיח מגלה שנשים גם מלאות בחשק מיני, אולי לא באותו גיל של זכרים אבל יש אותו חשק מיני גם לנשים. ישנו שוני רב בתפיסה של המציאות או באופן החשיבה בין המינים, אבל ממש לא בפרמטרים שרשמת!

כן, די עם זה כבר, אין לכם יותר חשק מיני, שקר מוחלט. מה שיש לכם זה תסביכי דחייה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אף אחד לא דיבר על מחלה.
אבל עייפות? חוסר חשק? על זה אפשר להתעלות על עצמך ולעשות את הצעד הנוסף הזה כי הבן אדם הזה חשוב לך, כי זה יעשה לשניכם טוב וזה גם בריא.
כי אחכ זה ייצור תסכולים וריחוק. אנחנו עושים בשבילכן כל כך הרבה, בעצם נעשה בשבילכן הכל, כך שבאמת זה המעט שאתן יכולות לעשות.

לא רוצה? הכל טוב, שחררי או שתאפשרי לנו להיות עם עוד נשים אחרות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יחסי מין מתוך ריצוי ולא מתוך רצון גורמים נזק מצטבר ולפעמים בלתי הפיך למערכת היחסים.
זה יוצר תסכולים וריחוק.

מי זה "לנו"? כדאי להתחיל מלדבר בשם עצמך, את הצרכים והרצונות שלך, ולא בשם כל הגברים כולם, כי כל אחד זה משהו אחר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כדי לא לקחת את הדיון הזה למקום מגדרי, אני חושב שאפשר להסכים על כך שישנם זוגות שיש פער בין הצורך במין של אחד מבני הזוג לבין זה של השני. כגבר, שרוב חבריו הם גברים, אני מכיר יותר מקרים בהם החשק של חברי גדול מזה של האישה שלהם. אבל, ברור שאין זו בהכרח תמונת המצב. אני מניח שלנשים שאני מכיר יהיה קשה מאד לספר לי שהצורך שלהן גדול מזה שבעלן ממלא.

ראשית, לדעתי, הסיבה לפער, איננה ההבדל בחשק ומכאן גם הפתרון אינו שם. די ברור שבני אדם שונים יהיו שונים זה מזה גם ברצונות שלהם ובתפיסות העולם שלהם. אני חושב שמקור הבעיה הוא האבולוציה התרבותית ומהצורך לקים משפחה. משפחה, גם ללא ילדים, היא גישה עדיפה להתמודדות עם אתגרי החיים מאשר חיים לבד. גישת המשפחה הנהוגה בחברה שלנו מבוססת על כך שאנחנו בוחרים אדם אחד איתו נרצה לחיות את שארית חיינו וכורתים איתו ברית. אחד מסעיפי הברית האחידה הזאת מחייב את שני בני הזוג לממש את כל המאווים המיניים שלהם רק בתוך מסגרת זו. אם לא הייתה נכרתת ברית זוגיות כזו או אחרת, לא היה לאף אדם בסיס לדרוש מאדם ספציפי אחר שיוותר על עצמו כדי שהוא ימלא את צרכיו. כלומר, הבעיה בכלל איננה פער בחשק שהוא דבר טבעי והגיוני אלא פער בחשק בין שני אנשים הנתונים במערכת זוגית מחייבת. כל זמן שאפשר למצוא מענה לפער בתוך המסגרת הזוגית, זה ברור שזה צריך להיות הכיוון. זה יכול אפילו לפתח את בני הזוג.

אבל כאשר הפער גדול, לא ניתן למצוא לו פתרון. במקרה זה להבנתי נותרות שתי אפשרויות. האחת לבטל את החוזה כולו וכך מתבטל מעצמו גם אותו סעיף בעייתי. כאשר בני זוג גרושים, אף אחד לא חייב למלא את הצרכים המיניים של השני. האפשרות השניה היא לבטל רק את הסעיף הבעייתי בחוזה. כלומר, לשחרר את בני הזוג מהקשר המונוגמי. כך כל אחד מבני הזוג נאמן לעצמו בלי לכפות את תפיסת עולמו על השני.

מכאן, השאלה כמה ללכת לקראתו (לקראתה) במיטה מקבלת תשובה פשוטה מאד. כמה שאת (אתה) רוצה. אפילו לא טיפה יותר. אבל, אותה זכות או אפילו חובה להיות נאמן לעצמך שמורה גם לבן הזוג השני. גם הוא לא חייב לוותר על עצמו.

לי יש תגובה אלרגית לסקס מתוך ריצוי - אני פשוט מתחילה לבכות. ההרגשה שאני שוכבת שם ולא באמת רוצה להיות שם וצריכה להתנתק מהגוף שלי כדי שמישהו אחר יהנה היא מנתקת וטראומטית. ואיכשהו מעלה בכי באמצע הסקס. (יש גברים שאפילו זה לא מפריע להם)
בתור אישה צעירה, הפחד הכי גדול שלי מנישואין היא להגיע למצב כזה שאצטרך לרצות את בעלי דרך סקס, או שארגיש אשמה על זה כל הזמן. אני חושבת שזה מחסום גדול בשבילי מלהתחייב לגבר. אני רוצה לדעת שהמיניות שלי בידיים שלי ושמותר לי להגיד כן או לא לפי בחירתי וגם לשנות את דעתי באמצע. אני רוצה להרגיש שהגוף שלי שייך לי ושלאף אחד אחר אין תביעה עליו וגם לא לחוות כל מיני מניפולציות שיגרמו לי להתרצות ולוותר על האוטונומיה שלי.

את צודקת בהחלט. אסור לך לוותר על עצמך ועל האינטימיות שלך כפי שאת תופסת אותה, אולם, באותה נשימה אוסיף שגם לבן זוגך העתידי אסור לעשות זאת.
לא נכנסים לנישואים או בכלל לקשר כדי לסבול בו. בגידה, היא מונח שהייתי שומר כדי לתאר את המצב שתיארת. זו בגידה בעצמך ועל זו קשה יותר למחול.

אז מה עושים? ישנם שלושה כיוונים אפשריים.
הראשון, לא להיכנס לקשר כזה. אם את רוצה ילדים ומשפחה יש אפשרויות נוספות על אלו שהיו מקובלות בעבר.
הכיוון השני הוא להיכנס לקשר כזה כאשר בן זוגך מודע מראש לכך ששם עובר הגבול שלך. יכול להיות שתפגשי בגבר עם תשוקה וצורך מיני שיתאים לך (מקווה שלא פחות ממה שמתאים לך). או שתסכימו שאת מחסורו (או את מחסורך) תשלימו בדרך אחרת. מה שנקרא נישואים פתוחים.
הכיוון השלישי הוא שתחום המיניות הוא עצום ומגוון ואפשר לענג ולהתענג גם בדרכים נוספות. יכול להיות ששם תחשפי לעולם חדש ומרתק של מסרים תחושות משמעות. זה תחום שאפשר ללמוד אותו, להתפתח בו גם מבחינת התחושות הפיזיות והרגשיות וגם מבחינה רוחנית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לאורה, את צודקת, ואני ממש מבין אותך

פרידה כמוצר, אני יודעת שיש כל מיני כיוונים... לא ביקשתי עצות מה לעשות, אלא מקום של ריפוי לפצע שלי. השתניתי מאד בעשור האחרון והיחסים שהיו לי אז כללו הרבה ויתור על המקום שלי מתוך התאהבות ורצון לאחוז בבן זוג וחוסר ראייה שלי את עצמי וערך וכבוד וקבלה למי שאני. כך שאני לא חושבת שהיחסים הבאים יהיו בכלל ממקום דומה אבל עדיין יש בי הרבה כאב שנשאר בגוף ועולה ביחסי מין ואני בטוחה שיעלה גם ביחסים הבאים. כרגע אני מהססת בכלל להיכנס ליחסים כי אני צריכה המון המון המון רגישות ועדינות למקום הזה ולא רוצה אף שמץ של תחושה של הכרח או ריצוי כי כל דבר כזה ישר מכווץ ומקפל אותי פנימה וגורם לי לרצות לברוח מהקשר. אני לא יודעת אם יש מישהו שיכול להכיל אותי במצב הזה אבל כולי תקווה שהיחסים הבאים שיהיו לי יהיו ממקום של ריפוי ושל ראייה גבוהה יותר של האחר. וזה בכלל לא קשור לתדירות יחסי המין או לחשק, זה משהו אחר לגמרי...
פלוני, תודה רבה לך, ריגשת אותי...

גברים בדרך כלל חושבים על פתרונות. נכון. אולי הגזמתי, אז באמת סליחה. זו לא הכוונה.
אני מקווה שזה לא עוד מאותו דבר, אבל מציע לך לשאול את עצמך האם את יכולה להכיל את עצמך? האם את יכוחה למחול לעצמך כל כך שבעבר עשית? דברים שנראו נכונים לשעתם אבל היום את מבינה שפגעת בעצמך. הן מה שתיארת ניתן לראות גם כמסע ההתפתחות האישית שלך. כמסע שבו הערך העצמי שלך עולה.
תאהבי את עצמך. את ראויה לאהבה שלך. אהבה של אחרים תגיע אף היא במועדה.
בהצלחה

תודה על ההבנה.
כרגע אני במקום מאד שלם עם עצמי. איכשהו דווקא פעם הרגשתי הרבה יותר צורך בבן זוג, ועכשיו אני מרגישה שאני לא נזקקת לזה. אני כן רוצה יחסים של אינטימיות ואהבה אבל רק אם הם יהיו באמת מיטיבים משמחים ומרפאים. לא ממקום של חוסר באהבה או צורך באישור. כרגע אני לא עושה צעדים בכיוון למרות שמדי פעם מתחילים אתי וזה נחמד אבל אני לא מנסה להתקדם מעבר. אולי באמת זה עדיין לא הזמן.

הצורך בבן זוג מוכתב לנו על ידי החברה. כשאנחנו נמצאים בתוך ענן הנורמליות לא מטרידים אותנו בשאלות פולשניות.
אני חושב שעצם העובדה שכתבת כאן מראה שאת מתלבטת בשאלה אבל ממקום מאד נכון לדעתי.
להבנתי, מה שלא טוב לך, גם לא טוב לבן זוגך ולהפך. מטרתנו היא להרבות טוב.