מקום לחשוב

[פרח_בית*]

חברה אמרה לי על משחת אמלה לגבי הזריקות שאני עושה בבית. כרגע מסתפקת בקרח.
בבדיקות דם אני באמת לא צריכה כלום, רק אחות שיודעת לעשות נורמלי...
היופ הייתי שם, וביקשתי שוב את האחות המנוסה. היה מהיר ולא כואב, לא השאיר סימן ולא כלום.
בשירותים ראיתי מישהי אחרת שהחדשה עשתה לה, ויצא לה פרץ של דם ממקום הבדיקה! לא מבינה איך לא מתאמצים יותר, לפחות לתת לה הדרכה טובה צמודה. זה קורה איתה כל הזמן...

[פרח_בית*]

אני נפעמת. באמת. כל כך טוב לקרוא, כל כך מרחיב לב וריאות.



ובפעם הבאה, אולי אחרי קצת פחות סבל? נגיד, שבוע לאחות ועשר דקות לרדיו?
לרדיו לא חיכיתי הרבה זמן, כמה דקות (זה היה ממש בלתי נסבל מבחינתי...). לאחות אכן חיכיתי די הרבה זמן, והאמת - הייתי די בטוחה שהיא תשתפר מתישהו...

מה שלא הספקתי לכתוב בשבוע שעבר -
ביום רביעי, יום לפני בוקר האומץ הגדול,
הייתי באולטרסאונד.
זה היה מהפעמים האלו שאני שולחת את עצמי על דעת עצמי, ללא הוראות רופא.
ההפניה של האולטרסאונד לשמחתי תקפה לחודש, לכמה בדיקות שצריך באותו החודש. ככה שאני אפילו לא מבזבזת הפניה בכל פעם שאני מגיעה.
בכל מקרה, באתי בצהריים, כי הייתי אמורה ללכת לדיקור, ורציתי לדעת מה המצב לפני כן.
חיכיתי בתור, היה ארוך ואיטי באופן מפתיע. הייתי שם בערך 45 דקות.
רק כשנכנסתי הבנתי את הסיבה.
היו סטאג'ריות. פעם כבר הייתה סטאג'רית כשהייתי בבדיקה, אז היא רק הסתכלה, וזה לא הפריע לי.
הפעם היא שאלה אם זה בסדר שהיא תתחיל את הבדיקה. אמרתי לעצמי – נו, מה כבר אכפת לי מי מהן עושה את הבדיקה? ואמרתי שבסדר.
אוי אוי... היא לא ידעה מה לעשות! הזיזה את המכשיר לכל מיני כיוונים, ולא ראו כלום.
אזכיר פה שמדובר בבדיקה וגינלית, פנימית.
הייתי קצת בשוק מהסיטואציה, זה לא כאב, אבל גם לא היה נעים במיוחד, וגם רציתי כבר לדעת האם יש זקיק ולא ראו שום דבר במוניטור חוץ מאפור מעורפל. אחרי דקה או שתיים כאלה (הרגיש יותר, אבל נראה לי שזה היה זמן קצר) הטכנאית המוסמכת לקחה את המכשיר, וניסתה בעצמה. תוך רגע הופיע הרחם על המסך... היא דווקא כן טיפה הכאיבה, אבל כי משום מה לא ראו הכי ברור, כנראה היה קצת נוזל בפנים שהפריע לראות, והיא הייתה יסודית. היא חיפשה די הרבה עד שראו בדיוק מה קורה בתוך השחלה, ויחד עם הסטאז'רית בהתחלה, זאת הייתה חוויה לא נעימה במיוחד.

רק אחרי שיצאתי משם ועיבדתי את הסיטואציה הבנתי שהיה עדיף שמיד הייתי מבקשת ממנה שתפסיק, ובכלל מעכשיו אני לא נותנת לאף מתלמדת או מישהי לא מנוסה לנסות שום דבר על הגוף שלי.
למזלי מיד אחרי זה הלכתי למדקרת שלי, שעשתה לי טיפול שהרגיע אותי מאוד ועשה לי טוב.

תוצאות האולטרסאונד של שבוע שעבר היו שאין זקיק. זה מאוד ביאס אותי, כי בחודש שעבר בזמן הזה כבר היה ביוץ. היום הייתי שוב בבדיקה (45 דקות פקקים כדי להגיע אליה...), וסוף סוף יש זקיק שמתחיל קצת לגדול. מקווה שעד סוף השבוע יהיה ביוץ.

[תפילה_לאם]

צמח וגדל, זקיק קטן!

[פלוני_אלמונית*]

לא מבינה איך לא מתאמצים יותר
לא מבינה איך נותנים לה בכלל להמשיך לעשות בדיקות דם!

צמח וגדל, זקיק קטן!


<אישה במסע>

[חסידה_נודדת*]

צמח וגדל, זקיק קטן!
ובכלל, צמחי וגדלי פרח בית. את נורא נורא נורא אמיצה.

הבנתי שהיה עדיף שמיד הייתי מבקשת ממנה שתפסיק, ובכלל מעכשיו אני לא נותנת לאף מתלמדת או מישהי לא מנוסה לנסות שום דבר על הגוף שלי.
|Y||Y||Y||Y||Y|

ואם כבר בלהגן על הטריטוריה (ועל ה- well-being) שלך, אולי כדאי לדבר עם בעל הבית שבפעם הבאה יגיד למכסחי הגינה לתאם אתך את הביקור והעבודה? וככה תוכלי לשבת עם המישהו ולדבר אתו מהתחלה על מה שצריך להשאיר ומה לנכש, ולא תצטרכי לרדוף אחריו ולהציל שאריות.

_לא מבינה איך לא מתאמצים יותר לתת לה הדרכה
לא מבינה איך נותנים לה בכלל להמשיך לעשות בדיקות דם_
מי יודע שהיא כל כך על הפנים? האם האחראים עליה קיבלו פידבק מהשטח?

[פלוני_אלמונית*]

מי יודע שהיא כל כך על הפנים? האם האחראים עליה קיבלו פידבק מהשטח?
האחות האחרת יודעת. והמון נשים יודעות. בעיניי, זה אומר שאם האחרים עליה לא יודעים, זה באשמתם (שמעתי במשפט שלך ניסיון להטיל את האחריות על האנשים בשטח של אנתנו פידבק. אולי זה רק נדמה לי, אבל אם כן, אז אני לא מסכימה, בכלל).

<אישה במסע>

[חסידה_נודדת*]

מהניסיון שלי, לא תמיד יש זרימה טובה מלמטה ללמעלה. ולהניח שהיא "אמורה להיות", שאם אדם X יודע אז מחייב שגם Y יידע - זה בעייתי. אני לא מאשימה, אני רק אומרת שאם האדם הנכון לא מיודע באופן אישי, לא יוכל להתרחש שינוי.

נניח האחיות האחרות. הן יודעות וחיות עם זה, עסוקות מכדי להדריך את האחות הזאת (אף אחד גם לא ביקש מהן...), לא מעלות את הנושא בפני אף אחד, קצת כי לא נעים להן להוציא אותה פארש (כי קולגיאלייות, ואולי האחראים ישפטו אותה לחומרה במקום להדריך אותה ביעילות, לכי תדעי)
ומישהו, נניח הרכזת של כל האחיות, אולי נתנה לה הכשרה ראשונית, שמספיקה לרוב האחיות, נניח ל- 80% מהן, ושילחה אותה לדרכה. אולי היא מצפה מהאחות עצמה שתעלה בעצמה את הנושא.
והאחות עצמה, אולי חדשה טרייה מהתנור, אולי מרגישה שהיא "אמורה להסתדר לבד", אולי היא תעלה את הנושא עוד חודש, או חודשיים, אולי אין לה מנגנוני פידבק עצמי טובים שיאפשרו לה לזהות כמה היא גרועה, לך תדע. אז היא לא מעלה את הנושא.
והנשים עצמן, הרי יש להן מספיק עניינים על הראש. הכי מתבקש זה לנסות לשכוח אותה כמה שיותר מהר. ומי כמוני יודעת כמה מאמץ ופוקוס וסטייה מהזרם צריך בשביל להעלות באופן מסודר אפילו דבר יחסית-קטן כזה.
וכמה מתסכל זה להגיד משהו בעניין למישהו, ולשמוע אותו אומר "זה לא יעזור, אין לי אפשרות להעביר את זה הלאה". זה גומר לי את הצורה.

בקיצור, מה שאני אומרת זה שגם אם המאסה של אנשים מ"למטה" יודעים משהו, זה בכלל לא ערובה לכך שהאנשים בדרגה הגבוהה יותר יידעו אותו גם. צריך מנגנוני פידבק יעילים.
(וגם רצון ומוכנות לעשות משהו עם הפידבק הזה...)

ולא, אין לי שום חשק להאשים את הקרבן. רק לנתח ולהבין את הסיטואציה.

[אישה_במסע*]

_צריך מנגנוני פידבק יעילים.
(וגם רצון ומוכנות לעשות משהו עם הפידבק הזה...)_
זה מה שהתכוונתי לומר (ואין לי זמן לפרט, אז אני משאירה המון לא כתוב בזמן האחרון). ליתר דיוק, שני דברים - שצריך מנגנוני פידבק, ושהרבה פעמים אם אין פידבק זה כי אין רצון ומכונות לשנות.

יש, בטח יש מקרים בהם האחראי לא יודע על הבעיה שיש בתחום אחריותו. לדעתי, זו האחריות שלו לדאוג למנגנוני פידבק, אבל גם האחריות שלו להיות ביחסים טובים עם האנשים שעובדים תחתיו, ליצור סביבת עבודה נעימה, לא להגיב בצורה שלילית לפידבק או להרוג את השליח, ובסך הכל, ליצור סביבה מעודדת פידבק.

והסביבה המעודדת פידבק? היא קשורה גם לסביבה שבה מגיבים לפידבק היטב.

יש יוצאי דופן, אבל כנראה שאם כל האפשרויות הפוטנציאליות לפידבק לא מומשו, זה כי הפידבק לא ישנה הרבה.

נניח, התסריטים התיאורתיים שנתת? הם כולים איזשהי בעיה אחרת במקום העבודה. כי דברים כאלו לרוב באים ביחד.

אני חושבת שאם מישהו אחראי לא יודע על הבעיה אז הבעיה היא לא שהוא לא יודע, אלא שיש שם איזשהי בעיה בתפקוד הכללי של המקום, שגורמת, בין היתר, לשיבוש הפידבק הפוטנציאלי. גם אם מישהי תעבור את המכשול הזה, זה לאו דווקא יעזור.

כמו שכתבה המגניבה הזו, שמשווה בין מנהלים שנולד להם בן למנהלים שנולדה להם בת, ורואים שמנהלים שנולדה להם בת נהים פחות מוטים נגד נשים וזה משפר את מצבן בחברה שלהם ומועיל לביזנס. אבל, להכריח לקבל נשים בלי לשנות את הנחות היסוד והתרבות הקלוקלת בארגון (נניח, לקטוע נשים פי שלוש יותר מגברים, לדרוש מנשים דרישות סותרות, להטיל עליהן יותר עבודות משרדיות שהן המקבילה לעבודות בית, לא מתגמלות ומשעממות) לא מועיל. הנה המאמר: https://www.nytimes.com/2017/06/01/upsh ... women.html

[פרח_בית*]

כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב ולא מספיקה.
לפני שבוע הבאנו תרנגול זכר. השיקול המרכזי שלי היה, שנשארו רק שתי תרנגולות, והייתי רוצה שיהיו עוד.
היה נחמד אם היינו פשוט יכולים להביא עוד, אבל הן נוטות לנסות להרוג את כל מי שניסינו בעבר...
תרנגול בוגר הן לא יכולות להרוג, אז חשבנו באם נביא אותו וניתן להן לדגור, יהיו אפרוחים. שזה גם מתוק וחמוד, וגם הם יגדלו ויהפכו לתרנגולות או תרנגולם נוספים, ואותם הן לא יהרגו.
אז הבאנו אותו. מיד הן קיבלו אותו אליהן, הוא ישן ביניהן על המקל בלילה, ונראה היה שהן רגועות יותר. פחות חוששות, כאילו יודעות שהוא יכול להגן עליהן.
בעלי אמר שהוא יגן עליהן מהחתולים, אז התחלנו להוציא אותם יותר מהלול. לא רק לזמן שאנחנו נמצאים איתן בחוץ, אלא גם בזמנים שאנחנו בבית והן מסתובבות לבד בחצר.
די מהר הוא קלט את העניין שאפשר להסתובב בכל רחבי החצר. הן הגיעו לחצר הקדמית רק אחרי חצי שנה בערך.. עד אז היו מסתובבות רק באיזור שצמוד ללול. הוא מיד ביום הראשון הלך לשם, עוד לפני שהן הראו לו את הדרך... והן רצות אחריו לכל מקום ושלושתם הולכים יחד בחבורה.
אחת מהן גם התחילה להתעניין בבית, ובימים האחרונים כל פעם היא נכנסת 2-3 צעדים פנימה, מסתכלת וחוקרת.
העניין היחיד שלא לקחתי בחשבון, זה הקריאות שלו.
לא חשבתי על זה הרבה לפני, אבל בראש שלי זה היה משהו כמו קוקוריקו אחד או שניים בזריחה.
אז זהו, שלא.
בלילה הראשון הוא עוד ריחם עלינו, בשני הוא צעק בסביבות 3, ואז שוב כל חצי שעה בערך. כל פעם הוא קורא 3-10 פעמים בערך ברצף. ניסיתי למצוא חוקיות כלשהי אך ללא הצלחה. הייתי ערה מ-3, לא הצלחתי להירדם וכל הזמן תהיתי מתי הוא יצעק שוב.. במקום שארדם בסביבות 5 לעוד שעה, כמו ברוב הפעמים שאני מתעוררת בלילה, ב-5 ורבע הוא התחיל לצעוק שוב, ולא הפסיק במשך שעה שלמה! כל דקה בערך...זה היה כמו עינוי, כי כל פעם שכמעט נרדמתי הוא העיר אותי מחדש...
בלילה השני התעוררתי ב-3 לבד, הסתכלתי בשעון וכשראיתי מה השעה התחלתי לדאוג שהוא לא צועק. חששתי שאולי איזה שכן עצבני שחט אותו... ככה חיכיתי לו ערה, וב-4 הוא צעק כדי להודיע שהוא עוד חי. וכמובן המשיך כל הלילה....
בלילה השלישי כבר הייתי כל כך סחוטה מעייפות, שישנתי קצת יותר, לא הייתי ערה במשך שעות, אבל כן התעוררתי מספר פעמים במהלך הלילה.
אחרי הלילה הזה החלטתי לנסות לחשוב על פיתרון ועשיתי לו טריק. תליתי וילון על הדלת וליד המקל שלהם, כדי להחשיך את הלול במהלך הלילה. מאז הוא עוד צועק, אבל פחות. או שפשוט אני כל כך עייפה שלא מתעוררת... הוא צועק מספר פעמים בלילה, אבל לא כל חצי שעה, ואולי 2-3 קריאות, ולא 10. ב-5 וחצי בערך תמיד מתחיל לקרוא יותר, אבל לא למשך שעה שלמה.
אני עדיין לא ישנה שינה מעולה, אבל פחות נוראית מהימים הראשונים. מקווה שאתרגל אליו, כמו שקרא לי עם המואזין כשרק עברנו לפה (אנחנו ממש קרובים למסגד אז שומעים פה ממש חזק).

[פרח_בית*]

היום הייתה הזרעה. שלישית במספר, פעם שנייה עם ההורמונים.
החודש היה קצת מעוכב, כמו שהרופא אמר "לקח לשחלות שלך קצת זמן לקלוט את הרמז.
שבועיים וקצת של זריקות עד שהזקיק הגיע לגודל נורמלי. ואת הקלקסן, שכואב יותר, אני עוד צריכה להמשיך לקחת עד יום שישי, בגלל שהיה מינון גבוה יותר של ההורמונים.
סך הכל, בינתיים החודש עובר בסדר. ביום שני שעבר הרגשתי שמתחילים לעלות קצת העצבים (לא תרם לזה גם השטויות של הגנן הטיפשי, שהוציא לי עוד ועוד דברים מהגינה, כולל הפסיפלורה!! שסוף סוף תפסה...). בכל מקרה, תפסתי את זה מיד ושלחתי הודעה למדקרת שלי לשאול לאם אני יכולה להגיע אחה"צ.
במהלך היום בעבודה לא ממש תפקדתי, צמצמתי את המפגש עם הילדים למינימום והלכתי למחשב לכתוב דוחות וכאלה. אחרי העבודה הלכתי לטיפול, היא עשתה לי דיקור ועבודה אנרגטית כלשהי, שכל פעם שהיא עושה אותה המוח שלי מתערפל ואני מתנתקת לחלוטין. זה היה ממש נעים וטוב ומרגיע. היא נתנה לי גם תמצית צמחים שאמורה לעזור למצב רוח. באותו היום עוד לא הייתי מאה אחוז, אבל למחרת כבר קמתי הרבה יותר טוב.
רוב הימים הצלחתי להיות בסדר בעבודה, וגם בבית לעשות דברים, קצת בגינה, קצת לסדר/לנקות/כביסות וכו'. מדי פעם אפילו קצת מעבר, מיונים וניקיונות מיוחדים לקראת האביב (למשל, להשרות בחומץ את המגירה של מכונת הכביסה שנראתה ממש מגעיל, או את מתקן ייבוש הכלים שמלא באבנית). לאט לאט אני מצמצמת את רשימת המשימות האינסופית שכתבתי לעצמי, חלקן משימות שמחכות כמה שנים!!
ביום שישי היה משבר נוסף. בחמישי בערב הבנתי שלא יישאר לי מספיק חומר במזרק ליום שבת. אבל בשישי הרופא לא עובד, ואין רופאי פוריות בשום מקום.... התחלתי לחשוב על פתרונות שונים (היה לי הרבה זמן כי לא ישנתי חצי לילה בגלל התרנגול....), ובשישי בבוקר יצאתי לדרך.. ביאס אותי מאוד, כי אחרי שבוע עמוס שלי ושל בעלי, די בניתי על הבוקר הזה כבוקר של כיף ורוגע תכננתי לעשות יוגה, לשבת בשמש עם התרנגולות, לנוח...
היה לי מרשם שהרופא שלח בפקס חודש שעבר, אבל אי אפשר להשתמש בו בלי חותמת במקור מרופא. הלכתי לבית מרקחת הקרוב, אין להם את הזריקות האלה בכלל. גם לא בקופה שלידנו ולא ביישוב ליד. ביישוב ליד היא אמרה שהיא יכולה לקבוע לי תור לרופא שאולי יוכל לחתום על זה לעוד שעה... ואז אצטרך להיכנס לעיר לקנות את הזריקה.
היה נשמע לי סיוט, וגם היינו אמורים לצאת לאזכרה של סבתא שלי. בשלב הזה התחלתי כבר ממש לבכות, הדמעות זלגו ואני רציתי לוותר על הכל.
בסוף מצאתי פתרון, דוד שלי רופא (ממש לא נשים..) ויחתום לי, ואז אלך לסופר פארם לקנות, כי הם פתוחים עד יותר מאוחר. באמצע היו רבע שעה של סיבובים סביב עצמנו בבית עלמין בגלל הוייז, אזכרה, כמעט נתקעתי בבית עלמין בלי דרך לחזור הביתה ועוד... כל הסגה נגמרה ב-3...
למזלי אחרי זה ביליתי קצת זמן נחמד עם אחיינים שלי, הראיתי להם שירים של סדרות ישנות ביוטיוב והם התעניינו וצחקו והיה חמוד ביותר (בעיקר אהבו את הבית של פיסטוק, בולי איש השלג וקינחנו בפרקים של פינגו אפילו אמא שלי צחקה והלהבה). סיימתי את היום רגועה ומעודדת.

מסתבר שענף היוגה פורה ביותר ביום האישה, וסביב היום הזה הייתי בסדנת מדיטציה בשישי לפני שבועיים, בהרצאה על יוגה באמצע השבוע, ובסדנת יוגה בשבת. 3 וחצי שעות של תרגול. חששתי שיהיה לי קשה מדי, אבל בסוף היה ממש טוב, וחוץ מכמה תנוחות עמידה מעייפות לקראת הסוף, לא הרגשתי שאני מתישה את הגוף. בגלל שהדגש היה יוגה לנשים, ובעיקר שמירה על בטן רכה ורחבה, כמעט ולא היו תנוחות שלא יכולתי לעשות, וגם רמת הקושי הייתה ממש בסדר מבחינתי.
הסדנה הייתה במרכז ולא היה לי איך לחזור הביתה. במקום להתבאס מזה הצלחתי לקחת את זה באופן חיובי, ואחרי הסדנה הלכתי 40 דקות לבית של דודה שלי. היה יום ממש נעים וההליכה הייתה ממש טובה לי.
אצל דודה שלי שיחקתי עם בני דודים שלי (הם קטנים, יותר כמו אחיינים), לא סיפרתי להם מראש שאני באה אז הם הופתעו ושמחו ממש. הרכבנו פאזל יחד ובהמשך בעלי הצטרף ושיחקנו משחק קופסא.

במהלך השבוע הייתי בעבודה, בסידורים, בבית וכו'. באחד הימים הייתי בקניון למסור בגדים לחנות יד שנייה, ועל הדרך קניתי לי 3 שמלות חדשות... לא ממש היה בתכנון, אבל אני תמיד שמחה בעוד שמלות קלילות לקיץ (פריט הלבוש שאני קונה ממנו הכי הרבה.. והדבר העיקרי שאני לובשת כשחם).

כל השבוע הייתי מאוד שמחה וגאה בעצמי שהצלחתי לא לקחת דברים יותר מדי ללב, וגם אם מדי פעם עלו לי קצת דמעות ומחשבות קשות, הצלחתי לשים אותן בצד ולהמשיך הלאה.

[פרח_בית*]

והיום, פעם ראשונה שהצלחנו לעבור את הבוקר הזה ברוגע ובנחת.
בדרך כלל הימים של ההזרעה לחוצים ומלאי עצבים. צריך למהר להגיע לשם לפני הפקקים, צריך לחכות הרבה, ללכת ממקום למקום עם טפסים, הרבה מתח סביב העניין.
כבר מאתמול אמרתי לבעלי שאנחנו צריכים להיות מחר רגועים ושמחים, וקמתי בבוקר מכוונת לכך.
התעוררתי ב-5, קצת לפני שעלה האור. התרנגול צעק ברקע.
נשארתי במיטה לנוח, למרות שלא נרדמתי שוב. בסביבות 5 וחצי כבר התחלתי לקום בהדרגה. הייתי קצת ברוח שטות והצקתי לבעלי שיקום גם. צחקתי ושרתי ושיגעתי אותו...
לבשתי את אחת השמלות החדשות והרגשתי אביבית וקלילה.
יצאנו מהבית בזמן טוב, ככה שלא נקענו יותר מדי בפקקים, סידרנו את כל העניינים והטפסים תוך חצי שעה, וב-8 כבר היינו אחרי, עם 3 שעות לחכות עד 11.
ישבנו לאכול סלט ומיץ בארומה ואחר כך עשינו סיבוב. הלכנו לחנות ספרים ומצאתי ספר שידעתי שבעלי מאוד יאהב שיר השירים עם איורים מקסימים 1 .
בהתלהבות הראיתי לו את זה, ואחרי רגע הצטערתי שלא הלכתי הצידה מהר כדי לקנות לו את זה ליום הולדת שתהיה שבוע הבא... בכל מקרה, הוא אכן התלהב ממנו והחלטתי בכל זאת לקנות לו כמתנה, רק בלי עניין ההפתעה.
אחר כך הלכנו לשבת בגן הבוטני, בפינה קסומה שאני מאוד אוהבת. ישבנו מול אגם קטן, עם שמש בשמים, צמחיה יפה ופרועה וקרקורי צפרדעים ברקע. הסתכלנו על האיורים בספר, ובעלי הקריא לי את שיר השירים והסביר לי דברים שלא הבנתי (מקרא זה התחום שלו...). היו חלקים שאני גם מכירה מנגינה שלהם ושרנו יחד ( 2 ). היה רגוע כל כך.
כשסיימנו לקרוא חזרנו אל הרופא.
ההזרעה עצמה הייתה כואבת, והשאירה כאבי בטן גם אחרי.
הם נותנים אישור לעבודה רק על השעות שהיינו שם. לי היה ברור מראש שלא אלך לעבודה אחרי, אבל עם הכאבים האלה זה רק נהיה לי ברור עוד יותר. לא ברור העניין, זהם חושבים שפשוט "עכשיו את יכולה להמשיך את היום כרגיל". במקום להתעצבן, פשוט הלכתי הביתה עם הפתק המטופש, התקשרתי לרופאת המשפחה וביקשתי אישור מחלה על היום.
אני במיטה, נחה.
יותר מאוחר מתכננת לתרגל קצת יוגה, לאכול ולנוח עוד.
אם בערב יתחשק לי אולי להמשיך קצת במשימותיי לתייק, לסיים איזה דו"ח לעבודה, לבשל כולם או חלקם, לפי החשק.

כמובן שכל הבוקר היו כמה וכמה דברים שיכולתי להילחץ מהם, להתעצבן מהם, לבכות מהם...
אבל בחרתי מראש להישאר רגועה, נשמתי עמוק, הסתכלתי על השמש היפה וחייכתי.
הלוואי שהשבועיים הקרובים יעברו בטוב. ואחריהם עוד יותר.

[אמא_של_מוש*]

לגבי התרנגול, גם אנחנו כיסינו בלוחות עץ את הצד שפונה לעמוד תאורה שעל הכביש וזה הוריד משמעותית את כמות הקריאות במשך הלילה (האור המלאכותי מבלבל אותם).

אין לי מושג מתי הוא קורא בכלל כי מהר מאוד מתרגלים ולא שומעים את זה יותר. לעומת זאת, כשישנו אצל חברה שלי שגרה מעל צומת פת היא ובני ביתה ישנו בשלווה ואני לא עצמתי עין מרוב הרעש של הכביש, בסוף כל אחד מתרגל לרעש רקע שלו.

_כמובן שכל הבוקר היו כמה וכמה דברים שיכולתי להילחץ מהם, להתעצבן מהם, לבכות מהם...
אבל בחרתי מראש להישאר רגועה, נשמתי עמוק, הסתכלתי על השמש היפה וחייכתי._
איזה מקסים!
תמשיכי להרגיש טוב ורגוע...

הלוואי שהשבועיים הקרובים יעברו בטוב. ואחריהם עוד יותר.
הלוואי אמן אמן!!

[גוונים*]

הלוואי שהשבועיים הקרובים יעברו בטוב. ואחריהם עוד יותר.
הלוואי עד הירח וחזרה! לא, בעצם עד השמש וחזרה!! (כמו שאומרת הילדה שלי:-) )

את במחשבותיי הרבה, לפעמים נכנסת לפה רק כדי לראות אם עידכנת
(וגם אנחנו ממש מאותה סביבה ונחמד לי לזהות (או לפחות לנסות לזהות) את רוב המקומות והתיאורים שלך:) )

[אוליב*]

גם אני בהלוואים בשבילך, הלוואי הלוואי הלוואי.

[אישה_במסע*]

מזדהה לגבי המטלות המרובות שלאט לאט מצטמצמות (למרות שכרגע אני לא מרגישה הצטמצמות. אבל אתמול הרגשתי כשרציתי לכתוב), ומצטרפת למתפעלות מאיך שהצלחת לא להכנס ללחץ. זה משהו שאני לומדת בשנים האחרונות, והוא ראוי להערכה ולציון.

[אוליב*]

מה שלומך פרח? חושבת עליך הרבה.

[אמא_של_מוש*]

מה שלומך פרח? חושבת עליך הרבה.
@}

[פלוני_אלמונית*]

תודה לכן אוליב, אמא של מוש ותפילה (ראיתי שכתבת בדף בית).

אני בטוב בסך הכל. מצבי רוח קצת משתגעים לפעמים, אבל לרןב דווקא יציב. מקפידה עם התמצית והדיקור וזה עוזר.

התחלתי חודש שלישי של זריקות, ביום ראשון אעשה בדיקות ומקווה שהחג/סופ"ש לא גרמו שנפספס את הביוץ החודש, כדי לעשות הזרעה.
אם החודש לא נצליח אז עוברים לשבל הבא, שזה ivf.
קצת חוששת מזה, התחלתי לקרוא יותר לעומק כדי להתכונן לעומד לבוא. אבל גם שמחה שמתקדמים ומקווה שזה יעבור מהר.

פסח היה חופש טוב ומרענןץ לא עשינו שום דבר מיוחד, היינו הרבה בבית, ייפיתי ואירגנתי אותו. וחלק מהימים באו אלינו חברים ומשפחה.
חוץ מהניקיונות עשינו כמה תיקונים שחיכו הרבה זמן, ותלינו תמונות.
היו איזה יומיים עבודה סביב זה - אלו גלויות או תמונות שצילמתי ופיתחתי, וציורצאחד שציירתי לבעלי ליום הולדת - איור לפסוק שהוא אוהב מתוך שיר השירים "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". את התמונות הכנסתי למסגרות ישנות שקניתי יד שנייה בשוק. הייתי צריכה לשים קרטון חדש בגב שלהן ולדפוק מסמרים למסגרת מסביב. הכנתי 4 כאלה ועוד כמה קטנות שהיה פשוט יותר. התוצאה מאוד מוצאת חן מעיני והרבנ פעמים אני שמה לב שאני עוצרת ומסתכלת עליהן בחיוך (הן פרחוניות ועדינות).

הימים של החזרה לעבודה היו קצת קשים לי, אבל לקראת סוף שבוע שעבר הצלחתי להתאפס על עצמי, והשבוע היה הרבה יותר טוב.
הייתי חולה בסופש שעבר, ושמחתי שהצלחתי לגרש את המחלה אחרי יומיים וחצי, בעזרת הרבה מי מלח, מים עם לימון, דבש, ומרק כתום עם שום כורכום ועוד. בעלי נדבק ותפס את זה קצת יותר קשה, אפילו עלה לו החום.. אבל תוך כבר מתחיל לחזור לעצמו.
בעצמאות היה נחמד וקליל, מאוד כיף שיש סופש ארוך כזה.
הבוקר בישלתי מלא, שיהיה אוכל בבית. עבדתי בערך 4 שעות ועכשיו המקרר מלא, כולל קצת במקפיא שיהיה לימים שאין אוכל.

מרגישה שקשה לי להשקיע באוכל לאחרונה אז שמחתי שהצלחתי לעשות את זה.
דווקא מבחינת תנועה יש שיפור, יוגה אני לא ממש מביאה את עצמי לעשות, אבל התחלתי הליכות על בעלי (חצי שעה, חצי ממנה בעלייה), מקווה שנמשיך ככה כל יום. ביומיים האחרונים לא עשינו כי הוא לא הרגיש טוב, לבד אני לא אלך כי גם ככה מתקשה להוציא את עצמי, הוא זה שהתחיל את המהלך. מחכה שהוא יבריא כדי שנחזור לזה..
ומה שעוד נחמד, שהיו כמה ימים לאחרונה שהייתי הרבה בחוץ וזה היה מאוד נעים. בשבת שעברה הייתי בפיקניק ואפילו נשרפתי קצת (היה רוח אז לא שמתי לב לשמש..)

שתהיה שבת נעימה לכולכן יקרות

<פרח בית מהנייד. סליחה על שגיאות הקלדה... >

[אוליב*]

שמחה לשמוע ממך פרח. נחמד שמתבהר בחוץ, הימים יותר ארוכים ויותר נעימים ויש כוח וחשק לצאת.

[תפילה_לאם]

טוב לקרוא אותך ולהתרשם מהעשייה האביבית שלך.
@}

[פרח_בית*]

החודש הזה התחיל טוב ומאז הביוץ מתדרדר קצת...
זה קורה כל חודש אחרי הביוץ, בגלל ההורמונים רק אחרי שאני מפסיקה את הזריקות ויש ביוץ, הם מתחילים ממש להשפיע ולשגע את הגוף. אבל החודש זה יותר חזק.

ביום ההזרעה חזרתי הביתה ונחתי כל היום. יום אחרי הלכתי לעבודה, וכבר מהבוקר הרגשתי שעשיתי טעות... הייתי חלשה מאוד והתחילו בחילות.
לקחתי טיפולים, והם דווקא היו טובים, אבל הרגשתי שאני צריכה ממש להיזהר, לא להתאמץ. ישבתי הרבה. עבד טוב עם ילדים שמשתפים פעולה, אז השתדלתי לא לקחת ילדים שהטיפולים איתם קשים לי יותר ואני משקיעה שם יותר אנרגיות.
השבוע למשל לקחתי טיפול של שתי ילדות, וחברה נכנסה לצפות. היא אמרה לי תוך כדי שהיא מתפעלת כמה ספייס אני נותנת להן, ישבתי בצד ודיברתי אליהן, כמעט ולא זזתי או התערבתי להן, אלא אם היו צריכות עזרה. אמרתי לה שתכלס זה כי אין לי כוח... אבל במקרה הזה זה יצא ממש טוב, היה טיפול מעולה והן ממש נהנו יחד. יש ילדים שזה לא עובד איתם... כי אם אני לא מלאת אנרגיות הטיפול פשוט לא זז...

אז ביום שאחרי (יומיים אחרי ההזרעה) שוב נשארתי בבית. תוך כדי היום חשבתי לעצמי שאולי סתם התפנקתי, כי נראה לי שאני דווקא מרגישה טוב. אחה"צ קמתי לעשות כמה דברים בבית וגיליתי שהסיבה שיחידה שהרגשתי טוב זה כי לא זזתי כל היום... אחרי 5 דקות של מיון כביסה והכנסה למכונה הרגשתי שאני כבר מתנשפת וצריכה לשכב... ככה עשיתי עוד כמה דברים, 5 דקות כל פעם ולנוח בין לבין.

ביום שישי כבר קמתי יותר טוב, עדיין נחתי הרבה אבל כבר לא באפיסת כוחות כזאת. ומאז יחסית בסדר, השבוע הצלחתי ללכת כל יום לעבודה. לפעמים הייתי עם יותר אנרגיות ולפעמים פחות. עושה דברים באיטיות ובלי יותר מדי מאמץ.

יום אחד קצת התחילו עצבים והלכתי לטיפול, שעזר לי להירגע.
לאחרונה אחרי הביוץ היא עושה לי בעיקר דיקור והילינג.
כל העניין האנרגטי הזה זה משהו שממש קשה לי להתחבר אליו מבחינה תיאורטית, אבל יש שם משהו שעובד עליי ממש חזק. אני מגיעה עם ראש מלא ועמוס שחושב וחושב.
כשהיא מתחילה להניח את הידיים שלה קרוב לראש שלי אני מנסה להיכנס לאיזה רוגע, ללא הצלחה. ואז פתאום אחרי כמה רגעים, בלי שאני יודעת שזה קרה בכלל, המוח שלי מתנתק. אני נכנסת למעין שינה אבל לא לגמרי.
ועד שהיא מסיימת אני כבר באמת ישנה, ולשמחתי לרוב יש אפשרות שאשאר שם לנמנם לחצי שעה עד שהיא צריכה את החדר לטיפול הבא. ותמיד אני יוצאת רגועה ושקטה יותר.

משהו שהיה החודש הכי חזק מבין כל החודשים של הזריקות, זה הבחילות. כל חודש היו, אבל הפעם הרבה יותר גרוע. כמעט כל היום כבר שבוע וחצי.
אני לא יכולה לאכול כמעט כלום, חוש הטעם שלי השתבש לגמרי. לרוב בבוקר אני אוכלת תפוח ואגוזים. עכשיו לא מסוגלת לאכול תפוח (זרקתי כבר שלושה תפוחים אחרי כמה ביסים, כי כל פעם ניסיתי מחדש). הטעם בלתי נסבל עבורי. גם מלפפון. גם פפאיה שאני בדרך כלל ממש אוהבת, חצי ממנה הלך לפח.
כן מצליחה לאכול שסק ותותים מהעץ (מזל שיש המון), אבטיח, גבינה ולפעמים ביצה. ולחם ולחם ופיתה ואורז... כבר כואבת לי הבטן מרוב פחמימות אבל מתקשה לחשוב מה עוד אני יכולה לאכול, המחשבה על חצי מהדברים מעלה לי את הבחילה וגם עם כל כך מעט אנרגיות שלא ממש מסוגלת להכין לעצמי כלום.
יום אחד טיגנתי לי קוביות תפוח בחמאה, זה היה טעים ועבר טוב. יומיים אכלתי סנדוויצ'ים וטוסטים (טוסט בפיתה, לא אכלתי שנים...). אתמול היינו בחומוסייה והצלחתי לאכול את הסלטים, נראה לי בגלל שהם היו חמוצים. אולי אנסה להכין לי גם בבית עם המון לימון.
תכלס המון פעמים הגעתי לממש רעב, אחרי שלא אכלתי חצי יום כי לא ידעתי מה... ואז אכלתי שני טוסטים או משהו כזה לסתום את התיאבון...

חוץ מזה גם שאר העניינים התחושתיים שלי ממש התגברו. ריחות מוציאים אותי מדעתי (איזה ערב שלחתי את בעלי לזרוק מהר את הפח וכל מה שבאזורו כי כמעט הקאתי מהריח). לפעמים נראה לי שאני מדמיינת חלק מהם...
מגע מטריף אותי יותר מהרגיל. לא מפסיקה לזוז. גם מגע שנעים, לרוב נמאס ומציק לי אחר כמה רגעים. בעלי כבר מפחד להתקרב לפעמים... גם גן אני מוצאת את עצמי מזיזה את הילדים ככה שיד שלהם לא תדגדג אותי בכל מיני מקומות (יש מצב שהרגישות שלי יותר גרועה משלהם כרגע...).
והציצים כואבים לי כל כך שיש ימים שאני לא יודעת איך אלבש חזייה... ובסוף היום אחרי שאני מורידה אותה לוקח איזה 10 דקות עד שזה מפסיק לכאוב...

[פרח_בית*]

אז ככה השבוע עבר יחסית בסדר, עד יום חמישי.
היה יום מאוד מעייף ואינטנסיבי בעבודה וחזרתי הביתה מאוד נסערת. התחיל לי כאב בטן והרגשתי שזה אומר שתגיע ווסת (בחודשים הקודמים הכאב בטן התחיל לבוא וללכת כמעט שבוע לפני הווסת...).
לאט לאט התחלתי לבכות, מה שהפך לבכי הסטרי ולחלוטין לא נשלט. בעלי ישב לידי אובד עצות, ניסה לנחם אבל לא הבין מה קורה איתי. לא הצלחתי להוציא מילים כדי להסביר לו.
פשוט בכיתי והשתנקתי במשך חצי שעה (או יותר?).
אחרי זה נרדמתי לכמה דקות, ורק כשהתעוררתי הצלחתי לדבר נורמלי. ולהסביר שנראה לי שאין הריון. שאני ממש מפחדת להגיע לIVF. שאני לא יודעת איך אעבור עוד חודש כזה. שאני מרגישה אשמה שאולי התאמצתי יותר מדי בעבודה באותו יום וזה הרס הכל. שאיך אני יכולה פשוט לא ללכת לעבוד שבועיים אחרי כל ביוץ? שהבחילות האלה מוציאות אותי מדעתי, בעיקר כי הן סתם שם בלי להעיד על שום דבר מוצלח. שאני רעבה וזה משגע אותי. שאני לא מבינה איך זה כל פעם לא מצליח. שאני לא יכולה להמשיך יותר. שנמאס לי.

אבל הייתי כבר יותר רגועה, בעלי הלך לקנות לי עוד קצת פחמימות וסוכרים שאוכל משהו (מאפים ממולאים וארטיק מגנום עם פירות יער שהיה ממש טעים).
ראיתי סדרות עד שנרדמתי ללילה.

[פרח_בית*]

אתמול התחיל היום באנרגיות קצת ירודות, אבל תוך כדי הצלחתי לקום ולקצת לארגן ולנקות את הבית. בעלי שטף בחמישי, אז נשאר רק אבק/שירותים וכאלה. כל פעם עשיתי משהו וחזרתי לנוח.

בצהריים באו אמא שלי ואחותי עם הילדים. אכלנו בחוץ ואז הם באו אלינו.
היה ממש כיף, הילדים רצו החוצה ופנימה, קטפנו שסקים מהעץ. הגדול אחרי כל שסק שקטף נכנס הבית, קילף ואכל. ואז יצא לקטוף עוד אחד. הם עזרו להשקות את הגינה (סיימתי עם שמלה ספוגה מים) וראו את ה"נרתגולים".
פרסו לעצמו מזרני יוגה על הריצפה והכינו מיטה עם כריות מהסלון (כמובן שלא שכבו בה יותר מ10 שניות ברצף, כל רגע קצפו למקום אחר).
עם הגדול הכנתי "רובה כדורים" גליל נייר טואלט שמדביקים בקצה שלו בלון עם קשר, ושמים בפנים כדור קלקר. כשמושכים את הבלון והקשר פוגע בכדור זה מעיף אותו. הוא העיף כדורים בכל הבית וכל רגע עם נגמרו לו.
בעלי והקטן ניפחו בלונים והעיפו אותם מול המאוורר. הוא התפוצץ מצחוק כל פעם מחדש. זה היה ממש חמוד.

נשארו פה כמה שעות וממש נהנו, הגדול שאל אם הוא יכול להישאר לישון ושניהם לא רצו ללכת הביתה.
ואבא שלהם חשש מזה שהם לא הביאו משחקים אז לא יהיה להם מה לעשות...

הקטן בתקופת ה"למה" והרג אותי מצחוק עם השאלות שלו.
למה הנרתגולת לא יוצאת? למה היא לא אוכלת? במסעדה לידינו היה שולחן עם 6 מבוגרים שסיימו לאכול. "למה ההורים הלכו?" ועל המלצר "למה הוא לוקח את הכסף?".
על בלון לא מנופח "איפה האוויר?". ועל מאוורר מכובה "איפה הרוח?"
כשהתיישבנו במסעדה היו על השולחן מזלג וסכין. אחותי אמרה שהוא לא צריך את הסכין אז היא תשים אותו בצד. אז הוא אומר לה "לא, אני רוצה להיזהר".
חמודון כזה, שובב ומצחיק.

סיימתי את היום עייפה וכמובן עם בחילה... הכנתי לעצמי עוד קצת בצק לאכול כדי להשקיט את הרעב. ישנתי הרבה ועמוק.
ממשיכה לחכות עד רביעי-חמישי כדי לראות אם מגיעה הווסת.

[יולי_קו]

הי פרח,
קבלי חיבוק נעים, ופרח, ואויר טוב לנשימה, והמון אורך רוח ושלוה.
נעים להשתתף איתך דרך הקריאה פה. את כותבת באופן מאוד אנושי.
אני מקווה שיהיה פשוט קצת יותר קל.

[בשמת_א*]

מחזיקה לך אצבעות, ובלי קשר: אוי איך הבנתי אותך לעומק. החזרת לי את כל הזכרונות על הבחילות בהריונות... לא בקטע רע, פשוט כל כך הבנתי מה את עוברת והרגשתי השתתפות עמוקה איתך בסבל הזה

[אמא_של_מוש*]

פרח יקרה,
תוך כדי היום חשבתי לעצמי שאולי סתם התפנקתי
מותר לך, מותר לך, מותר לך!
את לא מתפנקת, את דואגת לעצמך ולבריאות שלך. הטיפולים ממש לא פשוטים פיזית ונפשית ומגיע לך לעשות את כל מה שיכול להקל עליך בתקופה זו.
אני מחזיקה לך אצבעות ומתפללת עליך שבקרוב ממש ממש זה יקרה.

@}

[חסידה_נודדת*]

אין לי מה להגיד כרגע, רק שחושבת עלייך ומאחלת לך המון

[פלוני_אלמונית*]

מה אפשר לכתוב לך, יקרה?
שיגיע בזמנו, והלוואי שזמנו יהיה מהר-מהר!!!
תנוחי כמה שאת יכולה, כמה שאת מרגישה שאת צריכה. נהדר בעיניי איך שזה יכול להשתלב בחלק מהטיפולים בעבודה כשיטת טיפול עדיפה.
והתמוגגתי מהאחיין הזהיר שלך...

תפילה

[פרח_בית*]

תודה לכולכן על המילים החמות

ואמא של מוש, תודה על זה
הטיפולים ממש לא פשוטים פיזית ונפשית ומגיע לך לעשות את כל מה שיכול להקל עליך בתקופה זו.
אומרת את זה לעצמי אבל תמיד נעים ומחזק לשמוע גם מבחוץ

[פרח_בית*]

היום קמתי עם אנרגיות אז החלטתי להכין לי קצת אוכל שאצליח לעכל במהלך השבוע.
ואם כבר אני אוכלת רק בצק, לפחות שיהיה איכותי וביתי.
אז הכנתי קרקרים ולחם (שעוד רגע ייכנס לתנור). עוגיות גי'נג'ר וקינמון - מומתקות בתמרים וקצת דבש. כולם מקמח כוסמין מלא.
סלט קולורבי, גזר וגמבה חמוץ חמוץ.
שמתי יוגורט ושמנת בבד חיתול לגבינה למחר.
הכנתי פשטידת תירס - פשוטה מאוד וללא תבלינים חוץ ממלח פלפל. אפילו על הבצל המטוגן וויתרתי ליתר ביטחון. בעלי אמר שאני רוצה רק אוכל של ילדים... למשל ניסיתי לחשוב איזה ירקות אני יכולה לאכול וקישואים ודלעת נשמעו לי פשוט זוועה (אני דווקא בתור ילדה ממש אהבתי דלעת... אבל בעלי טוען שזה לא משהו שילדים אוהבים).
ואתמול הכנסתי תפוחים ואגסים לתנור ונשארו עוד במקרר.

השתדלתי לעבוד מסודר כדי שלא יישארו בסוף ערימות כלים, ואכן עכשיו די מאורגן במטבח ולא דורש יותר מדי עבודת ניקיון וארגון.
סיימתי לכתוב דו"ח אחד שהייתי צריכה לעבודה.
ותכלס אני מרגישה שזה כבר קצת יותר מדי לי אז אלך להתקלח ולנוח עד שאצא לעבודה.

הבחילות דווקא יותר טוב הבוקר, אבל כרגע אני מרגישה את הבטן מציקה וצורך לשכב קצת.
הלוואי ואצליח לא להתאמץ יותר מדי במהלך השבוע.

שבוע טוב לכולן @}

[חסידה_נודדת*]

שאני ממש מפחדת להגיע לIVF. שאני לא יודעת איך אעבור עוד חודש כזה. שאני מרגישה אשמה שאולי התאמצתי יותר מדי בעבודה באותו יום וזה הרס הכל. שאיך אני יכולה פשוט לא ללכת לעבוד שבועיים אחרי כל ביוץ? שהבחילות האלה מוציאות אותי מדעתי, בעיקר כי הן סתם שם בלי להעיד על שום דבר מוצלח. שאני רעבה וזה משגע אותי. שאני לא מבינה איך זה כל פעם לא מצליח. שאני לא יכולה להמשיך יותר. שנמאס לי.
יקירה, אני כל כך מזדהה אתך.
את יודעת שאף פעם לא הייתי בטיפולים. אבל תשני כמה מילים בתיאור שלך, תכניסי "כאבי בטן" במקום בחילות, משהו אחר במקום IVF, ויצא בול אני במספר לא מבוטל של רגעים בשנה האחרונה.
תחזיקי מעמד. את טובה מאוד. ומקסים לקרוא אותך עם הילדים.

[פלוני_אלמונית*]

מהערב אני במצב לא טוב. ויתרתי על היוגה אתמול כי כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה לחזור הביתה ולהיכנס למיטה. בהתחלה רק נחתי ואז התחלתי להתעצבן על בעלי על משהו לא קשור שהוא אמר. העצבים המשיכו גם אחרי שהוא אמר שזה היה בצחוק וסליחה.
נרדמתי ככה, די מוקדם עצבנית ועם כאב בטן.
התעוררתי ב5 וחצי עם דכדוך וכאב.
נמנמתי עוד קצת, וכל פעם התעוררתי עצובה יותר ויותר.
ב6 וחצי זה כבר השתלט עליי לגמרי, התלוננתי לבעלי על הכל ובכיתי. לא בכי היסטרי כמו שבוע שעבר, אלא בכי עדין. דמעות שזולגות לאט. עצובות על המצב. דמעות של קבלה. זה לא הצליח. עכשיו רק לחכות לדימום.
השמים משתוללים איתי. גשמים וברקים ורעמים.
התרנגול צועק ברקע, והתרנגולת מקרקרת חרישית. מגבירה את הצעקות מרגע לרגע.

לא כל כך יודעת מה לעשות, כי הווסת תתחיל כנראה רק עוד יומיים, ואם לא אלך לעבודה גם עכשיו זה ייצא שבוע שלם שלא הלכתי. מצד שני ממש לא רואה את עצמי מטפלת כרגע באף אחד.. בקושי בעצמי.
אתמול העברתי שני טיפולים שהיו גרועים ביותר כי הייתי כל כך לא מרוכזת.

צריכה להצליח לקבל את זה שזה המצב.
שהולכים לivf.
לקרוא על זה עוד כדי להוריד את רמת החרדה, שכרגע עולה ועולה.
מפחדת מההרדמה.
מפחדת לא לדעת מה הם עושים.
מפחדת שזה יכאב אחר כך.
מפחדת מרמות ההורמונים שיוציאו אותי מדעתי.
הכי מפחדת שזה לא יצליח.

[קרן_שמש_צהובה*]

[פרח_בית*]

<זהירות, נראה לי יצא קצת קשה לקריאה>

ושוב מתגבר הבכי.
לא מצליחה לעצור אותו.
נחלש לרגע וחוזר יותר חזק.
משתנקת ונחנקת.
הלחיים רטובות ואני לא עומד בקצב כדי לייבש אותן.
תוך רגע מתמלאות דמעות חדשות.

והמחשבות. לרגע אני מרגישה הכי מסכנה בעולם.
ורגע אחרי מסתכלת על עצמי כאילו מהצד וחושבת שאני משוגעת.
מה יש לבכות כל כך הרבה?
מה כבר קרה.
לא סוף העולם.
אפילו זה לא עוצר את הדמעות.
תוך רגע נדחפת איזו מחשבה.
זה אף פעם לא יצליח.

אני מדמיינת את התינוק שלי והנשימה נתקעת.
במקום תקווה או התרגשות יש רק עצב.
מה אם זה אף פעם לא יצליח.

מדמיינת את הכלבה שלי ניגשת אליי ומלקקת.
ככה היא הייתה עושה כשהייתה רואה שאני עצובה.
לפני 3 שנים היא מתה.
חצי שנה אחרי אבא.

---

מתה לי בידיים.
הייתה לה בעיה בלב והיא הייתה מתעלפת.
בסוף התעלפה והגוף שלה נע על הריצפה ללא שליטה.
החזקתי אותה כדי שהיא לא תיתקע ברהיטים.
עד שהרגשתי שהיא כבר לא נמצאת.
הגוף שלה צנח לי בידיים.

כל פעם שהיא הייתה מתעלפת הייתי בוכה מזה.
והיא התעוררה, כבר שכחה שזה קרה.
הייתה ניגשת ומלקקת אותי, מנסה לנחם.
לא יודעת שבגללה בכיתי.

כבר אז, כשאבא מת. והיא מתה. כבר אז רציתי את ההריון.
כבר אז לא הצלחנו.
כמה זמן שעבר, אלוהים.
כמה שנים של המתנה.
של רצון שנשאר תלוי באוויר.
של בכי.
וזה עדיין לא מגיע.

---

כבר היה יותר טוב.
והיה יותר רע.
והסתדר המחזור והביוץ.
והשתגע שוב.
ולמדתי להתגבר על המצבי רוח והכאבים.
ועכשיו ההורמונים האלה מחרפנים הכל מחדש.

לא מצליחה להתמודד עם כלום.
לא עם העצב. לא עם הכאבים. לא עם האכזבה.
כאילו חזרתי להתחלה.

רוצה חיבוק.
ומצד שני מרגישה שאם מישהו יתקרב אבעט בו.
ושמחה שבעלי לא פה לראות את הבכי המטורף הזה שוב.
גם ככה הוא התחיל את היום עם העצבות הזאת שלי.
שיהיו לו קצת הפוגות מזה.
לפחות לאחד מאיתנו...

לא ייאמן שחשבתי ללכת ככה לעבודה.
תכלס ההחלטה נפלה בסוף על זה שפחדתי להתחיל לבכות באמצע טיפול.
החלטה חכמה.. כנראה זה מה שהיה קורה.

הטריגר לבכי הנוכחי - פרק של האנטומיה של גריי.... דבילי לחלוטין.
התחילו כמה דמעות על איזה משהו שקרה בפרק, אפילו לא זוכרת מה. ואז כל דבר אחר שקרה הגביר את הבכי.
וכשנגמר הפרק לא הצלחתי לעצור אותו....

עכשיו נרגע קצת. עדיין כולי רטובה והדמעות עוד זולגות.
אבל הנשימה נרגעה ופחות היסטרי.
כנראה שעזר לי לכתוב

[אמא_של_מוש*]

וואי פרח היקרה ליבי איתך!
אני כל כך מבינה את הפחד הזה, שאולי זה לא יצליח לי ולא אהייה אמא. הרכבת הרים הזאת פשוט הופכת את כל הגוף והנפש.

בבקשה, בבקשה ממך, אל תיהי קשה עם עצמך לגבי כמה את מגיעה לעבודה ואיך את מתפקדת שם, זה כל כך קשה שצריך להגיע לעבודה ופשוט לתפקד כרגיל.
אנשים לא מבינים את זה אבל זה כמו תהליך אבל שעוברים פעם בחודש כל פעם מחדש.

אני חושבת שכבר אמרתי לך את זה, אולי כדאי לשתף במקום העבודה על מה שאת עוברת כי מגיעה לך על פי חוק כל מיני הקלות ושווה לך לנצל את זה.

אני רוצה לסיים ברוח אופטימית,
בעזרת ה' בקרוב ממש את תהרי ותרגישי שזה הגיע בדיוק ברגע הנכון והמדוייק!

ואני לא יודעת אם תתחברי למה שאכתוב עכשיו כי זה מזוית אמונית דתית אבל כותבת בכל זאת וקחי אם מתאים לך.
כל בוקר כשאת קמה תגידי לעצמך "אני מאמינה בחיים שמעל הטבע"!
לי זה התחבר לנקודה שאני מאמינה שבורא עולם מנהל את העולם ועושה ניסים מעל הטבע וגם אם אני עכשיו בטיפולים ובסרטים בכל רגע ורגע הכל יכול להתהפך לטובה.
אני אמרתי לעצמי את זה כל יום, בהתחלה זה היה סתם מילים שיוצאות לי מהפה אבל מחשבה יוצרת מציאות ולאט לאט התחברתי לזה יותר, עשיתי עבודה על עצמי והאמנתי בזה יותר ויותר.
זה עבד והרגשתי טוב כי יש חיים מעל הטבע וגם אם נראה לי שזה לא בכיוון טוב אני שמחה ואומרת תודה על הקושי הזה שיש לי עכשיו שמעצים ומפתח אותי ובכל רגע יכול להגמר.

מלא מלא מלא חיבוקים

[קרן_שמש_צהובה*]

כנראה שעזר לי לכתוב
@}

קוראת אותך בנשימה עצורה.

אין לי מילים


משהו קטן קטן: בבקשה תרשי לעצמך לבכות. היום, עכשיו, הרגע הזה.
כתבתי פעם משהו על זה שכדי לקנח דמעות צריך קודם כל לבכות.
לי מאוד מאוד קשה להרשות לעצמי

קראתי פעם שהכאב מורכב מכמה רבדים, אני לא זוכרת את הכל אבל בערך: הכאב, הפחד מהכאב, הפחד שהכאב לא ייגמר לעולם.
לפעמים, אני משתדלת לשים לב לזה, ולהזכיר לעצמי שזה כן ייגמר, מתישהו, כניראה. לא בלחץ או בצפיה דרוכה שייסתים. אלא במין הנחה. כמו שמניחים ספר על השידה. או ארגז על הריצפה.
זה לא שהוא פחות כבד עכשיו, אבל אני לא חייבת לשאת אותו כל הזמן. מניחה לו. פשוט.
לי זה עוזר לפנות מקום לכאב של עכשיו, בלי הפחד שהוא יימשך לעד.
אני לא בטוחה אם זה מה שאת רוצה לשמוע עכשיו. אז כותבת הכי בזהירות. ואם זה לא מה שאת צריכה עכשיו: תעיפי, תמחקי, תגלגלי מכל המדרגות.

את בלבבי, במחשבותי ובתפילותי
@} @} @}

[בשמת_א*]

_וואי פרח היקרה ליבי איתך!
אני כל כך מבינה את הפחד הזה, שאולי זה לא יצליח לי ולא אהייה אמא. הרכבת הרים הזאת פשוט הופכת את כל הגוף והנפש_
וגם אני הייתי שם.
אל תיבהלי מהבכי. זה הורמונאלי, וזה מטהר

[פרח_בית*]

הבכי ממשיך בגלים.

חשבתי על תמרוש ופתחתי יוטיוב.
היה לי בראש את כנסיית השכל - היינו עושים אהבה
שמתי אותו והרגשתי את הכעס עולה.
בכיתי ובכיתי.
הרגשתי צורך לזוז אז קמתי ועמדתי על הראש... הדבר היחיד שחשבתי עליו.

אחריו היוטיוב העביר אותי ל ניצוצות

_כן אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל_

ואחריו היי שקטה
לא רואה אקס פקטור אז לא מכירה את הזמרת. אבל וואו.
השתנקתי מהקול.
וזה שיר שאני כל כך אוהבת.

כאילו החיבוק שהייתי צריכה.

נשכבתי על הבולסטר לכמה תנוחות מרגיעות.
הקשבתי. נשמתי. נרגעתי קצת. הדמעות עדיין זלגו.

_היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.
-
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
-
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.
-
היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה._

משערת שהבכי הזה ימשיך לתקוף היום שוב ושוב.
לא רואה את זה מפסיק בינתיים.
נראה לאן נגיע עם זה...

[בשמת_א*]

רק שתדעי שא.נשים שאת לא מכירה באינטרנט שולחותים לך חיבוקים לנחמה ובאמת מבינים אותך

[פרח_בית*]

אמא של מוש,
זה עבד והרגשתי טוב כי יש חיים מעל הטבע וגם אם נראה לי שזה לא בכיוון טוב אני שמחה ואומרת תודה על הקושי הזה שיש לי עכשיו שמעצים ומפתח אותי ובכל רגע יכול להגמר.
לא ייאמן איך יש ימים שאני מדברת ככה. ואומרת את זה לבעלי כשקשה לו. ולחברות בהקשרים אחרים.
ויש ימים שזה פשוט נראה לי שטויות במיץ..
מי צריך את כל ההתפתחות הזאת? רוצה שזה כבר יצליח...

אני חושבת שכבר אמרתי לך את זה, אולי כדאי לשתף במקום העבודה על מה שאת עוברת
יש אנשים בעבודה שיודעים (לפעמים מרגיש לי שיותר מדי...).
ותכלס אף אחד לא יכעס עליי שלא באתי. וגם תמיד יש אישור מהרופא - שאני פשוט אומרת לו "אני בטיפולי פוריות" והוא נותן יום מחלה. חברה שלי אמרה לי הבוקר כשהתלבטתי מולה "אם את לא מרגישה שאת יכולה אל תבואי, הגן לא יתמוטט מזה".
אבל מרגישה שיש לי שני מעצורים שם - אחד, שמה הקטע שאני מקבלת משכורת וכמעט לא עובדת? עניין של מוסר עבודה כזה..
והשני והיותר משמעותי - שכשאני לא באה מי שמפסיד זה הילדים, שלא מקבלים טיפולים, וקשה לי עם זה שהם הפסידו כל כך הרבה השנה בגלל הסיפור הזה... אני אומרת לעצמי שזה מה שיש, וכשאני כן שם אני נותנת להם הרבה. אבל לא תמיד מצליחה לשכנע את עצמי...

תמרוש, קרן ובשמת, תודה וחיבוק ענקי.
(תמרוש יש לי מה לכתוב לך על הדברים האחרונים שכתבת אצלך, אבל לא מצליחה לנשום ברוגע מספיק זמן כדי לכתוב את זה...אז אולי מחר).

אל תיבהלי מהבכי. זה הורמונאלי, וזה מטהר
יודעת, ומשום מה תוך כדי כל כך קשה לקבל את זה.
כרגע הבכי בהפוגה אז אני מצליחה להאמין לך.

[יולי_קו]

את מטפלת בעצמך טוב.
גם לילדים טוב שאת מגיע ממקום שיכול לתת, כשאת יכולה.
זו רק תקופה.

[פלוני_אלמונית*]

לא מצליחה להתמודד עם כלום.
פרח, פרחוני, פרחיה! לעניות דעתי, את מתמודדת בגבורה.

_יש ימים שאני מדברת ככה
ויש ימים שזה פשוט נראה לי שטויות במיץ_
אני שואלת את עצמי הרבה מה אלוהים מתכוון בכל מה שהוא מגלגל לפתחנו, בעיתויים שהוא בוחר, ולא קל למצוא תשובות.
בעז"ה הכול יהיה לטובה, ולא רק לטובה אלא שגם תראי את הטובה בבהירות בעינייך ובקרוב!
אם יש משום עידוד בדבר, גם אני מתפקדת לרשימת המתמודדות עם מורכבויות ודמע סביב הריונות.
@}

ובקשר למטופלייך -
כן, כנראה שבעולם מושלם הם היו מקבלים אותך באופן סדיר ובתפקוד מרבי המותאם אליהם כמו כפפה ליד.
אבל אפילו בזה אני לא בטוחה. אולי דווקא ההפוגות שהם מקבלים נותנות להם זמן לעבד ולבסס מיומנויות? מי יודע איך הדברים האלה עובדים? (אה, כן, ההוא שהזכרתי קודם...)
ובכל מקרה, כשאת מגיעה, הם מקבלים הרבה הרבה כל כך, שקשה בכלל לכמת.

תבכי כמה שאת צריכה ושיהיו לך הרבה כוחות.
מחבקת, תפילה.

[פלוני_אלמונית*]

_מפחדת מההרדמה.
מפחדת לא לדעת מה הם עושים.
מפחדת שזה יכאב אחר כך.
מפחדת מרמות ההורמונים שיוציאו אותי מדעתי.
הכי מפחדת שזה לא יצליח._
פרח יקרה. מאחת שהיתה שם וחוותה את רכבת השדים המטלטלת הזו וכישלונות לרוב וחוסר ודאות ופחד משתק וחרדה אינסופית ועצב ותסכול ובכי ו.. ו.. ו.. אני יודעת שאין באמת מילים שיכולות להרגיע את הנפש. אבל מצד הגוף רוצה להגיד שבחוויה שלי זה היה פחות נורא מהדמיון ושהסיכוי להצליח ב-IVF הוא לאין שיעור יותר גבוה. וגם, שאני עברתי שאיבה ללא הרדמה (אז אם את מפחדת מההרדמה אולי זה פיתרון - זה יותר טשטוש מסיבי מהרדמה ממש, אגב). וגם, להגיד, שהסיכוי היום לא להצליח הוא כ״כ נמוך שבאמת אני משוכנעת מעל לכל ספק שאתם תצליחו. נכון שהשאלה מתי מרחפת מעל ולא מרפה. וברור שאין לי תשובה. אבל זה יקרה. חיבוק גדול של הזדהות.

[תמרוש*]

תנוחי, אין מה למהר
תמיד שמחה לראות אותך שם.

[פלוני_אלמונית*]

פרח יקרה
קוראת אותך מאתמול מהסוף להתחלה ומהאמצע לסוף ושוב וחוזר חלילה..בנשימה עצורה..איזה עושר פנימי..איזה מסע אמיץ..כמה מקווה לך..הוגה בך ואיתך..חיבוק

[פרח_בית*]

לפלונית השנייה כתבה, הסמקתי קשות. ושאלה לגבי זה קוראת אותך מאתמול מהסוף להתחלה ומהאמצע לסוף ושוב וחוזר חלילה..בנשימה עצורה.. הכוונה מהתחלת הבלוג או לדברים שכתבתי בימים האחרונים? אם ממש מהתחלה וואו, לא חשבתי שלמישהו יהיה כוח לקרוא אותי כל כך הרבה ברצף.

אבל זה כן עשה לי חשק לחזור אחורה ולקרוא קצת. אני לרוב לא כל כך חוזרת לקרוא אחרי שאני כותבת.
אבל הווסת הזאת הזכירה לי ממש את הווסת שהייתה לי כשלקחתי את האיקקלומין, והיה מעניין מאוד לחזור למה שכתבתי אז.
מסתבר שזה היה בדיוק לפני שנתיים, במאי 2016.
ויכולתי פשוט להעתיק את מה שכתבתי אז כדי לתאר מה עבר עליי בשבוע שעבר:
יום שלישי - _עבר עליי יום זוועה.
בבוקר לא הרגשתי כל כך טוב, הרגשתי את הווסת מתקרבת.
התלבטתי מאוד אם להישאר בבית או ללכת לעבודה. חשבתי להגיע קצת באיחור ומקסימום לצאת קצת יותר מוקדם.
אבל הרגשתי חלשה והחלטתי לתת לעצמי לנוח.
איזו החלטה מעולה!
שעה אחרי שהחלטתי, התחילו לי כאבי בטן מזוויעים._
כמו וירוס בטן או קלקול קיבה או משהו
התפתלתי מכאבים, כל הגוף שלי היה חלש... חשבתי שאני עומדת להתעלף.
הפעם היה קצת פחות נורא ולא נשכבתי על הרצפה של השירותים
וזה נרגע תוך שעה ולא תוך שעה-שעתיים. ואחרי זה לא ישנתי, אבל כן שכבתי המיטה באפיסת כוחות עד סוף היום.
ברביעי חמישי כבר היה _הרבה יותר טוב, רק טיפה חוסר נוחות של הווסת וחולשה. ממש נסבל ואני עדיין נחה.
עדיין מפחדת לאכול, כי זה היה ממש טראומטי._
יותר מ-24 שעות לא אכלתי, כבר הייתי רעבה אבל מאוד חששתי. למזלי היו לי קרקרים שהכנתי בתחילת השבוע (לפני שנתיים כתבתי אתמול התלבטתי מה אני לא מפחדת לאכול וחשבתי להכין קרקרים, אבל אז הבנתי שאני לא יכולה לעמוד על הרגליים מספיק זמן כדי אפילו להוציא את הדברים מהמקרר...

ואז משום מה חשבתי ש מחר נראה לי שכבר אחזור לעבודה. . הפעם לא היה מצב. היה לי ברור שנדרש פה זמן להתאוששות. גם ברביעי חמישי נשארתי בבית, ועצם כל השבוע לא הלכתי לעבודה. בחמישי חשבתי שאני טוב יותר, עשיתי כלים והכנתי לי משהו לאכול בערך 40 דקות, סיימתי את זה על 4 וחזתי מעולפת למיטה לשאר היום...
רק בשישי הייתי מסוגלת לקום ולארגן לאט לאט את הבית. בעלי טאטא והחליף מצעים, ואני ניקיתי את השירותים והמקלחת ועשיתי כביסות. אפילו יצאתי מהבית, הלכי לקנות מתנות ליום הולדת שהייתה למחרת וקניתי גם קצת אוכל לבית. אחה"צ אמא שלי באה אליי, הכנתי ארוחת ערב והיא נשארה לישון. ובשבת נסענו ליום הולדת, עדיין הרגשתי שאני לא 100% אבל היה בסדר וסך הכל היה נחמד לראות אנשים.
העובדה שהייתה יום הולדת גם "אילצה" אותי לצייר קצת, כי אני תמיד מציירת ברכות (מאוד יעיל כי רוב הפעמים אני לא מספיקה לקנות מתנה בזמן). אז בשבת בבוקר ציירתי קצת, יצא יפה והייתי מרוצה.
שאר היום המצב רוח וההרגשה הפיזית עלו וירדו.

לפני שנתיים כתבתי, אחרי הווסת הנוראית הזאת:
_עבר עליי חודש לא פשוט.
אחרי הפעם האחרונה שכתבתי פה היה שיפור במצב רוח, למשך כמה ימים.
ואז התקררתי קצת, לא משהו רציני, רק צינון וקצת עייפות וחולשה. אבל זה הכניס אותי לאיזה מצב של חוסר עשייה קיצוני, כמה ימים ששכבתי על הספה וראיתי טלוויזיה.
המצב רוח ירד וירד.
עד שהגעתי למצב שאני כבר בריאה אבל עדיין מתקשה להרים את עצמי.
הלכתי לעבודה רק כי הייתי חייבת.
בבית לא עשיתי כלום, בקושי כלים או כביסה כשכבר לא נשאר מה ללבוש. ככה הייתי כמעט שבועיים.
מעין מצב של דיכאון. חוסר חשק לבשל או לאכול, עייפות, חולשה כללית (ממש חולשת שרירים), הכל נראה לי מיותר, משעמם, קשה מדי. עשיתי את המינימום וגם זה בחוסר חשק או הנאה.
כל רגע פנוי מול הטלוויזיה._

ביום חמישי קראתי את זה, וחשבתי לעצמי איזה יופי שקראתי את זה והפעם זה לא ככה, המצב רוח נרגע. וכבר במהלך היום גיליתי שזה לא נכון, ולמרות שקראתי שככה בדיוק זה היה, לא הצלחתי לשכנע את עצמי שזה רק הורמונלי וזה יעבור עוד מעט. ואני כן נופלת למצב רוח הזה מדי פעם. אני חושבת שבווליום קצת פחות חזק מאז, אבל עדיין. וגם אתמול לפני השינה הרגשתי שהשרירים ממש חלשים, כמו שפעת כזאת. והבוקר קמתי עם הרגשה שאני מקוררת.
לפני שנתיים אחרי הווסת הזאת, הפסקתי את הטיפולים. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר.
הפעם אני צריכה איכשהו להחזיק את עצמי, כי עוברים לשלב הבא, ולמרות הידיעה שהוא אמור להגביר את הסיכויים, אני גם יודעת שהוא יהיה קשה יותר. וזה מאוד מפחיד אותי. לחשוב שבמצב החלש והפגיע שאני נמצאת בו עכשיו, אתחיל שוב עם הזריקות. ועוד במינון גבוה יותר...
ביום רביעי יש לנו תור לרופא, כדי לדבר על התחלת התהליך של ה-IVF. מאוד חוששת מזה, כמובן שרצים לי סרטים שונים ומשונים, רובם סביר להניח לא הגיוניים או רלוונטיים אבל זה לא ממש משנה.
באופן כללי הראש שלי מריץ סרטים בימים אלו. משהו ששמעתי/חשבתי עליו/ראיתי וכו, נכנס לי לראש ויוצר מן תחושה לא נעימה, והרבה אחרי ששכחתי מה זה היה בכלל אני נשארת עם התחושה הזאת שמשהו לא בסדר...
דווקא את הבית אני מצליחה כן להחזיק נורמלי, נקי ומאורגן יחסית. אבל המשפט הזה מדויק להפליא גם הפעם הלכתי לעבודה רק כי הייתי חייבת. - אני אמורה היום אחה"צ לחזור לעבודה ולא יודעת מאיפה להביא אנרגיות לעשות את זה...
שני דברים כן התחלתי לעשות כדי להרגיע ולעודד את עצמי מעט (כרגע זה לא עובד אבל מקווה שכשהם יקרו זה יעזור) תור לדיוק במהלך השבוע, וקבענו סופ"ש בצימר בצפון בסופ"ש הקרוב, לנצל את זה שיש סופ"ש ארוך בגלל החג.

[פרח_בית*]

ולפלונית הראשונה,
אבל מצד הגוף רוצה להגיד שבחוויה שלי זה היה פחות נורא מהדמיון ושהסיכוי להצליח ב-IVF הוא לאין שיעור יותר גבוה.
תודה לך על השיתוף. אם מתאים לך לכתוב קצת על ה-IVF אשמח לשמוע. התחלתי לקרוא קצת לפני שבועיים ככה, אבל עכשיו מרגישה שזה קצת קשה לי להביא את עצמי להעמיק בזה. אבל אם מתחשק לך לכתוב קצת על החוויה שלך שם אשמח.

וכמו שכתבתי, אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה שזה לא יצליח... כמובן שיודעת שהסיכויים גבוהים, מכירה זוגות שהצליחו בפעם הראשונה, אבל גם כאלה שרק בשנייה או בשלישית. ולא יכולה לדמיין את עצמי מחזיקה את האכזבה של חוסר הצלחה, אפילו אם זה יהיה רק פעם אחת ובטח אם זה יהיה יותר. ומכירה גם כאלה שלא הצליחו ב-IVF אחרי ניסיונות רבים וכמובן שהכי מפחיד אותי שנגלה שאנחנו אחד מאלה...

[פרח_בית*]

ורוצה לכתוב עוד כמה תובנות שעלו לי מקריאת עצמי לפני שנתיים, בהקשרים שונים (הבית ,הגינה, העבודה).
אבל מרגישה שקשה לי כרגע אז הלוואי ואגיע לזה בהמשך.
העתקתי לי כמה ציטוטים לword.

היום אני - עדיין עם בחילות (אלוהים מתי הם כבר ייגמרו...).
קצת עייפה וחלשה.
בלי חשק לקום מהמיטה, ולא יודעת איך אלך לעבודה.
כן אכלתי קצת - יוגורט עם בננה ואגוזים. לא ממש יודעת מה עוד אצליח לאכול כי לא מתחשק לי כלום...דווקא יש אוכל בבית שנשאר משישי.
לפעמים על סף בכי אבל בינתיים הדמעות נשארות בפנים (אתמול כן בכיתי).
לפעמים מרגישה כאילו סוף העולם, שאין לי יכולת להחזיק את עצמי עוד. שמשהו נורא עומד פה לידי ואני לא ממש יודעת מה הוא...
בלילות המון חלומות. הרבה דמויות מהעבר, מפתיעות שאני לא בקשר איתן כבר כמה שנים. חלקן אפילו לא היו עד כדי כך משמעותיות עבורי בזמנו. וחלקן כן ודווקא היה נחמד לפגוש אותן שם בחלום.
הרבה מחשבות על אבא.

[חסידה_נודדת*]

קראתי, התעצבתי, וחשבתי רק להשאיר פרח ושהייתי פה, ואז בא המשפט האחרון ופילח.
אבא, אבא, אבא, אבא, אבא.

[גוונים*]

לא מצליחה להתמודד עם כלום
גם אותי תפס המשפט הזה. מבינה לגמרי את ההרגשה שלך אבל איזה פער עצום בינה לבין המציאות האובייקטיבית שבה את מתמודדת בכזאת גבורה ואומץ וכנות... אלופה ונהדרת!

אם יש משום עידוד בדבר, גם אני מתפקדת לרשימת המתמודדות עם מורכבויות ודמע סביב הריונות.
גם אני... כמה דמעות.... זוכרת מחשבה שעברה לי באחד מהתקפי הבכי הקשים שאולי זה כבר לא טוב כל הדמעות האלו, אולי אני מזיקה לעצמי פיזית, כי כמה דמעות הגוף יכול לייצר...

מיליוני חיבוקים וחיזוקים!
רק שתדעי שא.נשים שאת לא מכירה באינטרנט שולחותים לך חיבוקים לנחמה ובאמת מבינים אותך
חושבת עליך הרבה מאוד, מתפללת ומקווה בשבילך כל הזמן@}@}@}

[יולי_קו]

הלואי שיהיה יותר קל.

[פרח_בית*]

אני אמורה לקום להתארגן ולצאת לעבודה. היום יום קצר, רק 3 טיפולים. ואחר כך יוגה.
כבר חצי שעה נסה להקים את עצמי ללא הצלחה.
בינתיים הצלחתי רק לחמם לי אוכל.
וככל שמתקרב הזמן אני מרגישה שעולה הלחץ.
ממש לחץ בחזה. הגוף מתכווץ. הבחילה חוזרת.
הדמעות יורדות.
מרגישה שאני לא מסוגלת לזה.
איך אעמוד מול הילדים? מה נעשה? איך אני אתמודד?
שבוע שעבר הלכתי במצב יותר טוב מעכשיו, היו רק שני טיפולים, והם הלכו לא משהו.
מרגישה שעכשיו זה כל כך גדול עליי... אבל שזה ממש לא מתאים לבטל ברגע האחרון.
וגם - כמה עוד אני אבטל? כמה זמן ברצף לא אלך לעבודה? כמה זמן עוד אשאר ככה במיטה, מול המסך, ממחכה שהזמן יעבור?...

אבל הכי חשוב כרגע.
מה אני עושה. איך אני קמה ומתארגנת? אני לא רוצה לאחר, אבל מרגישה שפשוט לא מסוגלת, פיזית, לקום.
וגם עם אצליח, לא אהיה מסוגלת להתמודד עם הילדים.
שלא אתחיל לבכות להם באמצע...

[פרח_בית*]

אז הבכי התחזק לעוד התקף כזה, שאני לא מצליחה לעצור אותו וגם בקושי לנשום תוך כדי...
כל מה שיכולתי לחשוב עליו תוך כדי זה איך אני אבטל ברגע האחרון, ומצד שני איך אני מסוגלת לעמוד כרגע מול אנשים?...
וככה הוא רק התחזק והתחזק.
הצלחתי לגרור את עצמי למקלחת, תוך כדי בכי. לאט לאט הוא קצת נרגע ונשארו רק דמעות, בלי השתנקויות וכאלה.
הסתכלתי במראה והעיניים שלי היו נפוחות ואדומות.
לא נראה לי מראה מלבב במיוחד להופיע איתו מול ילדים בני 5...
ניסיתי להתקשר לבעלי ולאמא שלי להתייעצות, אבל הם לא ענו ובסוף החלטתי שדי ואני לא מסוגלת ללכת ככה, ושלחתי הודעות לבטל.
היה לי כל כך לא נעים... אבל האלטרנטיבה הייתה לנהוג עם דמעות בעיניים ולהחזיק את עצמי מול ילדים והורים במשך 3 שעות כשאני מתאפקת לא לבכות.
אז שלחתי. ביטלתי.
רגע אחרי אמא שלי חזרה אליי, בכיתי לה עוד קצת.
עכשיו קצת נרגע הבכי, אני חושבת שזה שאני נשארת בבית הרגיע אותי.
אני יכולה להמשיך לשכב במיטה בלי לזוז... בלי לתקשר עם אנשים. בלי לעשות שום דבר...
מעניין כמה זמן של זה עוד ייקח.

מצד אחד אני מנסה להקדים את התור לדיקור, כי אולי זה יעזור ואני ארגיש טוב יותר.
ומצב שני, יש בי את הרצון הזה שזה יימשך. החוסר מעש הזה. שאם כבר אני אומללה, אז לפחות מספיק כדי להישאר במיטה, לא לעשות שום דבר, להתעצל ולהתאמלל.
אני מנסה להזכיר לעצמי שזה בדיוק מה שהמצבי רוח ההורמונליים האלה עושים - גורמים לי להרגיש שאין בשביל מה לקום, שעדיף להישאר במיטה.
שיש תקופות שבהן אני כמעט ולא רואה טלוויזיה, שאני כל היום עושה דברים, שאני צוחקת ונהנית ומתחשק לי לפגוש אנשים...
זה נראה כמעט הזוי כרגע, לחשוב שיש לי גם אישיות כזאת.
כרגע אני מרגישה שכל מי שאני זה איך שאני עכשיו - נחה... מן חוסר תזוזה או מוטיבציה או שמחה או עשייה.
אז יושב לי בראש זה שאני יכולה גם אחרת, אבל האני של עכשיו לא ממש מאמינה לזה. כלומר כן מאמינה שאני יכולה לקום ולעשות דברים, אבל לא מאמינה שאני יכולה לרצות את זה, ליהנות מזה. שאני יכולה להעדיף את זה על פני הסטטוס קוו הנוכחי - לשכב מול המסך.
כאילו שדמות א - המעוכה שכרגע - מנסה למנוע בכוח מדמות ב, האנרגטית והחיה, לחזור. מזל שלשתיהן יש גישה לנייד, ככה שדמות ב' יכולה לשלוח הודעות למדקרת להקדים את התור...למרות שהיא לא מאמינה שהיא באמת קיימת...

[פרח_בית*]

מקווה שהפיצול אישיות שלי יצא ברור איכשהו...

[פרח_בית*]

איזה פער עצום בינה לבין המציאות האובייקטיבית שבה את מתמודדת בכזאת גבורה ואומץ וכנות... אלופה ונהדרת!
תודה רבה. מרגש אותי לקרוא שזה יכול להשתמע ככה... כשאני מרגישה כל כך חלשה וחסרת כוחות ויכולת להמשיך.

אבא, אבא, אבא, אבא, אבא.
כן... יותר מדי פעמים לאחרונה שאני חושבת, מוזר שהוא לא נמצא. למה הוא לא בא גם ביום הזה? למה הוא לא קפץ עם אמא לארוחת ערב?
מאז שעברנו לדירה הזאת, הרבה פעמים עולה לי המחשבה, כמה הוא בטח היה אוהב לבוא לפה. כמה הוא היה נהנה לשבת איתנו בחצר, לשתות קפה שחור עם בעלי, ללכת יחד לחומוס ולחזור אלינו לאכול כנאפה.
מוזר לחשוב שהוא אף פעם לא היה פה...

[פלוני_אלמונית*]

היום בבוקר הצלחתי לקום וללכת לעבודה. אמנם בשעה איחור, אבל בכל זאת.
כשהגעתי הרגשתי את הלחץ עולה, אז בתור התחלה רק ניקיתי קצת את החדר, שזה אומר שהייתי לבד ולא הייתי צריכה להתמודד עם אנשים.
אחרי זה הלכתי ישר לחדר שידעתי שתהיה בו חברה טובה שלי, ואז הצטרפה עוד אחת. דיברנו די הרבה, קצת ביזבזנו את הזמן אבל תכלס עוד לא הרגשתי מוכנה להיכנס לגן ולקחת טיפול.
עם השיחה קצת נרגע החוסר שקט שהייתי בו, והלכתי לגן.
למי שיודעת על המצב סיפרתי בכמה מילים, ולמי שלא פשוט אמרתי שהיו כאבי מחזור. העדפתי מאשר סתם להגיד שלא הרגשתי טוב ואז מניחים שזה שפעת או משהו. למזלי ממש כולן נשים אז אני מרגישה בנוח להגיד.

אחרי התלבטות בחרתי ילד שהטיפולים איתו לא דורשים ממני המון מאמץ לאחרונה, והלכנו לחדר.
הטיפול הלך ממש טוב,
אבל במהלכו התחיל לי כאב גב.

הוא התגבר לאט לאט, והרגיש ממש דומה לכאב שהיה לי במהלך שנה שעברה והאורתופד אמר שזה כנראה פריצת דיסק.
שנה שעברה זה חזר מספר פעמים לאורך ץקופה, אבל מתישהו פשוט נעלם ומאז לא הרגשתי אותו בכלל.
זה כאב בגב התחתון שמקרין לחלק החיצוני של הרגל. כאב עמום ומציק.

הוא התגבר והתחלתי ממש לצלוע. לקחתי את שאר היום ממש באיזי, עד כדי כמעט לא לעשות כלום... הייתי עם הילדים קצת בחצר, קצת הדרכות לצוות ועוד טיפול אחד קליל.
הרבה שיחות עם חברות...

בסוף היום היה לי טיפול אצל המדקרת.
הנהיגה לשם הייץה לי ממש קשה בגלל הגב. הטיפול עצמו היה כואב מאוד, הרבה מחטים, עיסוי וכוסות רוח סביב המקום הרגיש.
בסוף הטיפול הכאב בגב קצת נרגע, אבל ברגל כאב מאוד.

מאז אני במיטה עם כרית חמה. כשאני שוכבת הכאב יחסית חלש, אבל המעבר לעמידה/ישיבה וכו קשה וכואב.
מחר אשאר בבית לנוח והלוואי שזה יעבור מהר.
בסופש אנחנו נוסעים צפונה וממש מתחשק לי שאצליח להנות מזה (גם ככה קצת מתבאסים שאמור להיות שרב כבד)

אז עד שהצלחתי לקום חזרתי למיטה. לפחות המפגש עם החברות והילדים קצת הרגיע את המצב רוח

[אמא_של_מוש*]

פרח יקרה רפואה שלמה!
תהני בחופשה ובעזרת ה' תתמלאי בכוחות מחודשים...
חושבת עליך מלא ושולחת לך אנרגיות טובות ומרפאות

[בשמת_א*]

משאירה לך פרח

[פלוני_אלמונית*]

תודה בשמת ואמא של מוש @}

היינו אצל הרופא. הסביר בגדול על התהליך וכמו שחשבתי, אמר שאפשר להתחיל רק חודש הבא... זה אומר שעכשיו מחכה לראות איך מתקדם החודש הזה - אם בכלל יהיה ביוץ טבעי או שהגוף ימשוך את זה לנצח... אמר שאם נראה שלא מגיעה ווסת ייתן לי כדורים כדי להביא אותה.
המחשבה לעבור ווסת נוספת לא ממש מעודדת...

מה שכן, אמר שפעם הבאה ננסה חומר אחר ונראה אולי זה קצת ירגיע את תופעות הלוואי. ממש מקווה כי מתחילים ממינון פי 3 וזה מאוד מלחיץ אותי (כמה יותר גרוע מעכשיו יכול להיות??)

תוך כדי שיחה היו כמה פעמים שעצרתי את הבכי חזק בפנים (כשדיבר על המינון, על השאיבה, על זה שצריך לחכות חודש..), עצרתי את הדמעות ובסוף זה התפרץ בקצת עצבים על בעלי באוטו...
מרגישה שעד שקצת נרגעתי הפגישה הזאת הורידה אותי שוב למטה.. לא בגלל משהו שהוא אמר או עשה אלא לחשוב על התהליך, והזמן וההמתנה ממש קשה לי.

וגם שנינו לקראת סוף שנה בעבודה וקשה לי לקבל את זה שייתכן ונצטרך להפסיד כל מיני אירועי סיכום וסיום. גם ככה אני בהתליך עם עצמי לקבל את זה שאני מורידה הילוך בעבודה באופן מאוד רציני, אבל לפחות שאוכל לסיים את השנה באופן נורמלי (למשל חוששת להפסיד שיחות סיכום עם הורים, או מסיבות סיום וכאלה...).

לפחות הגב משתפר. הרבה פחות כואב, רוב הזמן רק טיפה מרגישה את זה ויש תנועות שאני מרגישה קצת יותר. נראה לי שאמשיך לנוח גם מחר בתקווה ששבוע הבא אצליח לחזור פחות או יותר לשיגרה.

[פרח_בית*]

השבוע כבר היה הרבה יותר טוב.
בשישי ושבת שעבר חזרתי לתרגל קצת יוגה בבית, ובראשון הייתי בשיעור אחרי בערך חודש שלא הייתי. בשישי גם עשיתי הליכה, ובכלל היה סופ"ש קליל ונחמד.
בראשון הייתי בעבודה השנייה, כשפעם שעברה ביטלתי כי הרגשתי שאני לא מסוגלת, ופעם לפני זה הייתי במצב לא משהו והטיפולים לא הלכו טוב. אז הפעם סוף סוף הייתי מפוקסת, ואכן היה הבדל מאוד משמעותי. הטיפולים זרמו סך הכל, הרגשתי שאני ממוקדת במטרות ומצליחה במקביל להתאים את עצמי לילד, לצרכים ולרצונות שלו.
בערב הייתי ביוגה, היה שיעור מאוד רגוע ונעים. אבל כשיצאתי ממנו נפלה עליי מעין עצבות. חשבתי על זה בזה כל כך נדיר שאני מגיעה לשיעור ולא מרגישה צורך להגביל את עצמי, בגלל כאבים פה, נוקשות שם, חשש לאמץ את הבטן ועוד. פשוט עושה את השיעור כמו כולם, בלי התאמות, בלי צורך לחשוב יותר מדי.
נפלה עליי ההבנה כמה אני מתעסקת בדבר הזה, כבר שנים. איך כל הזמן הוא חלק ממני, גם כשהוא כאילו לא. גם כשאני בהפסקה, או בהמתנה. זה תמיד בראש שלי, לא מצליחה להרפות ממנו לרגע.
והיה שיעור כזה שקט ורוגע, פשוט תרגלתי. בשביל הגוף, בשביל עצמי. כמה נדיר זה.

עד שהגעתי הביתה כבר הייתי קצת מדוכדכת. ובשני בבוקר עשיתי בדיקות וראיתי שעדיין לא מתקרב ביוץ, למרות שזה כבר היום ה-21 למחזור. זה הגביר את המצב רוח הזה, ובמשך כל היום הייתי ממש עצבנית וחסרת מנוחה.
היה ממש נוראי בעבודה... כל דבר שהילדים עשו עצבן אותי, רק חיכיתי שייגמרו הטיפולים.
בבית לא היה יותר טוב.. בכיתי קצת (אבל בניגוד לבכי המטורף סביב המחזור, זה היה בכי נורמלי, פשוט דמעות ועצב).
בערב קצת נרגע, ובשלישי חזרתי לקחת את התמצית צמחים שהמדקרת נתנה לי למצב רוח. חשבתי שלא אצטרך אותה בלי הזריקות, אבל החלטתי שעדיף שכן אקח ואצליח לשמור על עצמי מאוזנת יותר.

משלישי כבר היה ממש שיפור. הימים עברו בטוב, גם בעבודה וגם בבית. אמנם אחרי הצהריים לא היו לי כל כך אנרגיות והייתי מאוד עייפה מהעבודה, אבל המצב רוח היה טוב, שמרתי על מאורגן יחסית, וגם האוכל – ממש ממש שיפור. כל השבוע (עד הסופ"ש) לא אכלתי בכלל סוכר, רק קצת תמרים או דבש או פירות. אכלתי הרבה עלים וסלטים.
לשמחתי יש הרבה פירות מהעצים שזה ממש כיף – תותי עץ ותפוחים, ומההורים של בעלי היו אפרסקים ושזיפים קטנים ומתוקים.
בעבודה היה טוב באופן מפתיע, וזה ממש הזכיר לי למה אני עובדת בעבודה שלי. לפני השבוע הייתי ברצון להתפטר ולברוח. הרגשתי שהכל רע ואין לי כוח ואני בכלל לא יודעת מה אני עושה שם. אני חושבת שגם חשבתי שאני מטפלת בכלל לא טובה ולא יודעת מה לעשות עם הילדים. כי כשאני בלי מצב רוח זה באמת ככה....
אבל השבוע היה פשוט טוב. כמובן שלא כל הזמן אבל ברובו. הייתי רגועה, זרמתי עם הילדים, הייתי מפוקסת על מטרות ספציפיות שרציתי שנעבוד עליהן. רוב הזמן הילדים שיתפו פעולה, נהנו ואפילו הפתיעו אותי ועשו דברים שלא עשו בכלל עד עכשיו, במהלך כל השנה. כמעט כל יום היה איזה משהו חדש ומשמח שיכולתי לעדכן לגביו את ההורים והם שמחו מאוד לשמוע.

אתמול ניקיתי את הבית ועשיתי כביסות, אפילו ניקשנו קצת עשבים יבשים מהגינה. נחתי בצהריים ובערב היינו אצל חברים והיה כיף. היום בבוקר תרגלתי קצת יוגה ואז נסענו למשפחה שלי.
המשימות בבית מרגישות קלילות כאלה, אני שוטפת כלים או מקפלת כביסה על הדרך (זה קורה רק בסופ"ש, באמצע השבוע הכל מרגיש לי ענק כי אני חוזרת הביתה מותשת...).
אמרתי לבעלי שאני פשוט מרגישה אחרת, כאילו החליפו אותי... ההורמונים האלו פשוט משתלטים על הכל, ואין לי יכולת להיות מי שאני. ועכשיו אחרי שזה נרגע, אי אפשר לתאר את ההבדל. אני אנרגטית, שמחה. צחקתי אתמול כמו שלא צחקתי הרבה זמן.

ונקודה של גאווה –
הרופא אמר שצריך לחכות לווסת הבאה. שאלתי מה נעשה אם היא לא תגיע, והוא אמר שאם אני רואה שיש איחור של שבוע-שבועיים, לבוא אליו והוא ייתן לי כדורים.
אני ידעתי שפשוט לחכות בלי לדעת אם זה מתקדם ישגע אותי, אז החלטתי שאני עושה מעקב עצמאי.
לקחתי את ההפניות שנשארו לי מהחודש הקודם, ואני הולכת לבדיקות דם ואולטרסאונד על דעת עצמי ועוקבת אחרי התוצאות בלי לעדכן אף רופא...
ככה אני יודעת שעדיין לא היה ביוץ... זה מאוד מבאס, אבל עדיף על חוסר הידיעה. הייתי השבוע בדיקור ואני מקווה שזה יעזור, ביום שני אלך שוב לבדיקות ואראה אם יש התקדמות...

[חסידה_נודדת*]

_החלטתי שאני עושה מעקב עצמאי.
לקחתי את ההפניות שנשארו לי מהחודש הקודם, ואני הולכת לבדיקות דם ואולטרסאונד על דעת עצמי ועוקבת אחרי התוצאות בלי לעדכן אף רופא..._
את גדולה

[קרן_שמש_צהובה*]

אמרתי לבעלי שאני פשוט מרגישה אחרת, כאילו החליפו אותי... ההורמונים האלו פשוט משתלטים על הכל, ואין לי יכולת להיות מי שאני. ועכשיו אחרי שזה נרגע, אי אפשר לתאר את ההבדל. אני אנרגטית, שמחה. צחקתי אתמול כמו שלא צחקתי הרבה זמן.
מבינה אותך בעצמות,
ממש מעלה דמעות בעיני לקרוא אותך
חושבת עליך
ותמשיכי לשתף...


את גדולה
גמאני חושבת כך!!!

[פלוני_אלמונית*]

תודה לכן, מקסימות!

היום עשיתי שוב בדיקות. אין שום התקדמות. ממש מתסכל ושוב הפך לי את הבוקר, הייתי על סף בכי וכל הזמן החזקתי את עצמי בכוח להמשיך ולעבוד, הייתה לי גם פגישה עם אמא של אחד הילדים אז לא ממש הייתה לי ברירה. מול הורים יותר בעייתי שאתחיל לדמוע... הצלחתי לעבור את היום יחסית בסדר, היה קשה אבל חלק מהטיפולים היו אפילו מוצלחים אבל ממש לא כולם. חלק מהזמן איבדתי סבלנות.

מחר שוב דיקור, ויום ראשון הדרכה על האחות לגבי ivf.
ואם אראה שאין תזוזה בגוף אז אבקש כדורים כדי לזרז את העניינים, כי ההמתנה די חונקת אותי.
בעבודה מלא בהריון או בדיוק ילדו וזה גם ממש קשה לי...

[פלוני_אלמונית*]

שכחתי לכתוב על משהו ממש חשוב - כבר שבועיים לא כססתי ציפורניים. הן התארכו מספיק כדי שאסדר אותן שייראו יפה, ומאז אני שמה לק ורוד בהיר ומצליחה לא לכסוס בכלל.
כמה שנים שהן לא נראו כל כך מסודרות ויפות.

[אמא_של_מוש*]

פרח יקרה, אולי לשחרר את עניין המעקב בינתיים ולתת לגוף ולנפש להרגע קצת?
זה קשה מאוד מאוד לשחרר את הרצון לדעת מה קורה בדיוק אבל זה כל כך חשוב לעשות את ההרפייה הזאת מידי פעם.
את יכולה לעשות בדיקה אחת בדיוק לפני שאת צריכה לקחת את הכדור וזה מספיק בשביל לדעת אם את לקראת ביוץ או אחריו.
עד אז תוכלי קצת להשתחרר מהמתח..

כל הכבוד על הציפורניים, אני בטוחה שאת מהממת (-:
שולחת לך מלא מלא חיבוקים

[אמא_של_מוש*]

מתאים לך סיפור אופטימי?
לא רוצה חלילה לצבוט לך את הלב, אני כל כך מבינה את: בעבודה מלא בהריון או בדיוק ילדו וזה גם ממש קשה לי...
לי אישית זה עשה ממש שמחה אמיתית בלב לשמוע על מישהי עם קשיים שהצליחה להקלט.

[גוונים*]

_החלטתי שאני עושה מעקב עצמאי.
לקחתי את ההפניות שנשארו לי מהחודש הקודם, ואני הולכת לבדיקות דם ואולטרסאונד על דעת עצמי ועוקבת אחרי התוצאות בלי לעדכן אף רופא.._
אמיצה! נשמע לי כל כך טוב ומחזק להיות במקום של שליטה ואקטיביות בתהליך, שגם ככה רב הנעלם בו על הגלוי והוודאי.
ממשיכה להחזיק אצבעות בלי הפסקה@}

[פרח_בית*]

תודה גוונים!!

אולי לשחרר את עניין המעקב בינתיים ולתת לגוף ולנפש להרגע קצת?
זה יוצר יותר לחץ... מעדיפה פעם בשבוע יום מבאס, מאשר כל הזמן להתעסק בזה בראש. הידיעה הזאת נותנת לי שקט בשאר הזמן (גם השבוע וגם שבוע שעבר, יום שני היה קשה מאוד, אבל בשלישי כבר היה בסדר ושאר השבוע היה רגוע וטוב. זה שאני יודעת שכרגע אין ביוץ מבאס, אבל חוסך ממני את המחשבות המעגליות של האם כן או לא...האם כבר היה? וכולי).

כל הכבוד על הציפורניים, אני בטוחה שאת מהממת

זה עוד מחזיק! כמה פעמים ביום אני פשוט מסתכלת עליהן ומחייכת לעצמי.
בעלי אמר שהוא לא ראה אותן ככה אף פעם, והוא לא חשב שהן יכולות להיראות ככה בכלל.

מתאים לך סיפור אופטימי?
כרגע לא... לפעמים זה כן מחזק. (כמובן שראיתי שאת בהריון. מזל טוב

[פרח_בית*]

בחודש הקודם, שהרי אכלתי בו רק לחם וסוכר.... עליתי 3 ק"ג.
בעיקרון זה לא נורא, אבל כן הייתי רוצה לרדת אותן בחזרה, כי אני חוששת שגם בחודש הבא אעלה, ואם זה יהיה כך אז זה כבר יצטבר למשהו משמעותי יותר. ואם דברים יסתדרו ועוד יתחיל הריון, אז להתחיל אותו 10 ק"ג יותר מהמשקל הרגיל שלי נראה לי מבאס.
לפני שנתיים בערך ירדתי 10 ק"ג, שהתחלתי לעלות בתקופת ההכנות לחתונה, ואז המשיכו ועלו בתקופת האבל על אבא. בשלב מסוים החלטתי שדי, שיניתי את התזונה לבריאה ומאוזנת יותר, הורדתי סוכר והפחתתי לחם וירדתי אותם תוך כמה חודשים.

בכל מקרה, בשבועיים האחרונים מצליחה לאכול די טוב.
מדי פעם כן קצת סוכר, אבל לא בכמויות, ובעיקר בסופ"ש.
במהלך השבוע - פרי ואגוזים בבוקר, משהו קטן בהמשך היום (ירקות בתנור/כריך), תבשיל כלשהו וקצת ירקות טריים בצהריים (השבוע הכנתי אורז בסמטי ותבשיל של דלעת ולפת, ואורז בר עם עדשים ובטטה). בבית פירות קיץ טעימים (מלון/אפרסק/שזיפים), ובערב סלט גדול - מלא עלים, ירקות, קצת גרעינים וטחינה.

תופעת הלוואי העיקרית שמבאסת אותי - מישהי בעבודה שאלה אותי עם אני בהריון...
הייתי בדרך לחדר עם ילד, נשמתי עמוק וניסיתי פשוט להמשיך כרגיל, אבל כשנכנסנו לחדר לא הצלחתי להתאפק ובכיתי קצת. הושבתי את הילד עליי וחיבקתי אותו. נשמתי קצת והצלחתי להמשיך הלאה.
היתרון בלעבוד עם ילדים שלא ממש מתקשרים... הם לא ישאלו למה אני בוכה (והרבה פעמים לא נראה ששמים לב שזה קרה בכלל)...

אחרי החתונה, עם 10 ק"ג נוספים בבטן, היו שואלים אותי כל הזמן. ממש המון.
מאז שרזיתי, הבטן שטוחה אז השאלה כמעט ולא עולה.
מבאס שרק 3 ק"ג והשאלה חוזרת...
(כמובן שאני יודעת שזה חוסר טאקט, ומי שואל את זה בכלל?? אבל מסתבר שכולם...ובעיקר כולן... אני אישית לא שואלת. אף פעם. גם בנות שעובדות איתי יום יום ועם בטן עגולה כאילו בלעו מלון, לא אעלה את זה עד שהן יגידו לי בעצמן).

[גוונים*]

זה יוצר יותר לחץ... מעדיפה פעם בשבוע יום מבאס, מאשר כל הזמן להתעסק בזה בראש.
מוכר מאוד. הכן/לא בראש כל היום זה מתכון להתחרפנות טוטאלית. אני כל כך מזדהה.

מישהי בעבודה שאלה אותי עם אני בהריון...
אוף אוף אוף!! מה יהיה עם זה?
קרה לי לא פעם. שיא השאים היה בשלהי תקופת ההמתנה שלי להריון (בשלב שכבר היה לי ממש קשה) מישהי מהעבודה צועקת לי מהצד השני של המסדרון (עמדתי בפרופיל ומאז ומעולם היתה לי בטנונת קטנה-בינונית) גווניםםםםםם יש לך משהו לספררררר לנו????????
אין לתאר כמה הסמקתי באותו רגע, גמגמתי משהו (לה ולעוד שלוש-ארבע נשים ששמעו כמובן את הצעקה רבת הטקט הזו) וכל אותו יום עבר בדמעות.
גם אני בחיים לא שואלת על הריון עד שלא מספרים לי ישירות, כולל כאלה שכבר לא רואים אותן מרוב בטן. לא עלה על דעתי מעולם ובעיקר אחרי שחוויתי תקופה ארוכה של רגישות לעניין.
צריך איכשהו לעורר את המודעות לדבר הזה!

[בשמת_א*]

ואם דברים יסתדרו ועוד יתחיל הריון, אז להתחיל אותו 10 ק"ג יותר מהמשקל הרגיל שלי נראה לי מבאס.
למען האמת לא מזיק להתחיל הריון עם קצת עודף משקל. דווקא רזון עלול למנוע הריון. מה שכן כדאי, זה להכין את הגוף להריון בעזרת מזון בריא שמתאים לגוף שלך (-:


מישהי בעבודה שאלה אותי אם אני בהריון...
מצד אחד, אוי )-: נחמץ הלב. מצד שני, אני בדיוק אחרי סדנה עם מינגטונג MINGTONG (את יכולה לגגל אותו ביוטיוב אם מעניין אותך, רק בגלל זה כתבתי את השם) ומה שהכי לקחתי משם: כשאני מגיבה בהתכווצות בגוף למשהו שקשה לי, אני בעצמי יוצרת שם חסימה ותקיעות שחוסמת את מה שאני הכי רוצה.
אז תורמת לך את השינוי שאני עושה: למשל, הייתי לוקחת את השאלה שלה והופכת אותה לאיחול לעצמי ומזרימה אותה בתור הזמנה מהיקום, עונה בחיוך, לה או בלב פנימה: "מהפה שלך לאוזן של ההוא למעלה!" (-:
או למשל, הייתי חושבת: נו, fake it till you make it, הנה זה רמז ליקום: אני נראית בהריון, סימן שזה בדרך אלי (-:
אלה סתם שני רעיונות בשלוף, איך לקחת אנרגיה שאנחנו נוטות ליפול ממנה, ולהתמיר אותה למשהו שאפשר להתרומם ממנו ולעוף עליו לעבר המטרה שלנו אם זה מדבר אלייך תוכלי כמובן להמציא את הוריאציה שמתאימה לך

[פרח_בית*]

עדכון קצר-
ביום שני הייתי בבדיקות וראו זקיק שגדל. סוף סוף היה לי יום שני רגוע ושמח. עכשיו אני אחרי ביוץ, ואם תגיע ווסת, אז ביום השלישי שלה אני צריכה ללכת לבדיקות ולהתחיל זריקות לקראת ivf.

שאר השבוע עבר בטוב, בעבודה היו טיפולים ממש מעולים, כאלו שמרגישים בהם את התוצאות של העבודה כל השנה. ברמה ששלחתי לאמא אחת סרטון מהטיפול, והיא אמרה שדמעה מהתרגשות.

היום ספציפית היה יום די מרגיז ומאוד מאוד מעייף...

מבחינת אוכל - לא משהו, לא ממש זוועה אבל יותר סוכר ממה שהייתי רוצה. אבל כן הרבה ירקות ופירות.

ציפורניים - עדיין מסודרות ויפות! אני כל כך נהנית מזה וכל היום מסתכלת עליהן מרוצה מעצמי.

מבחינת אנרגיות - דווקא ממש סבבה. היו ימים מעייפים בעבודה, אבל ברובם הצלחתי כן לקום אחרי זה ולעשות קצת דברים בבית (כביסות/כלים/אוכל וכו).

[עדינה_מאד_מאד*]

משמח לקרוא @}
ציפורניים - עדיין מסודרות ויפות!
כל הכבוד

[אוליב*]

נעים לקרוא אותך ככה, שתהיה שבת טובה ושלווה.

[פרח_בית*]

מישהי מהעבודה צועקת לי מהצד השני של המסדרון (עמדתי בפרופיל ומאז ומעולם היתה לי בטנונת קטנה-בינונית) גווניםםםםםם יש לך משהו לספררררר לנו????????
וואו.. כל כך לא מתאים. איזה אנשים הזויים...
זאת ששאלה אותי התנצלה שוב מאז. האמת שהייתי מעדיפה שלא הייתה עושה את זה, כי זה הכניס לי מחשבות בזמן שזה בכלל לא היה בראש שלי.. אבל אני יודעת שזה היה מכוונה טובה, היא הרגישה ממש לא נעים. אמרה שהיא בדרך כלל לא שואלץ וזה בגלל השמלה שלבשתי באותו יום... היא באמת בן אדם מתוק.

למען האמת לא מזיק להתחיל הריון עם קצת עודף משקל. דווקא רזון עלול למנוע הריון. מה שכן כדאי, זה להכין את הגוף להריון בעזרת מזון בריא שמתאים לגוף שלך
ספציפית לגבי שחלות פוליציסטיות ממה שקראתי ירידה במשקל אמורה לסייע לאיזון הורמונלי וכניסה להריון. בינתיים אני מצליחה לשמור ולא לעלות בנוסף, אז נראה לי שבסדר. מקווה שהסבב הבא של ההורמונים לא יגרום לעלייה נוספת.

לגבי התזונה ברור וברור, מצש משתדלת למרות שלא תמיד מצליחה. הגורמים העיקריים שמפריעים - כשאני לא מספיקה לבשל, בגלל עייפות או עומס. כשאני לא מספיקה לקנות ירקות ועלים שימלאו את הבית (וגם לא יותר מדי, שאני זורקת ואז מתבאסת לקנות שוב...). כשיש בבית מתוקים שלא תכננתי, או שהיינו ביותר מדי ארוחות ואירוחים בבתים אחרים (ממש מתקשה לעמוד בפני עוגות ועוגיות ביתיות, אלא אם הן ממש יבשות או סתמיות).

למשל, הייתי לוקחת את השאלה שלה והופכת אותה לאיחול לעצמי ומזרימה אותה בתור הזמנה מהיקום
מגלגלת את זה בראש בימים האחרונים מאז שכתבת. לפעמים זה נראה לי כל כך קשה ליישום ולפעמים נראה לי רעיון מעולה.
כשאני במצב טוב ומאוזן כמו עכשיו הרבה יותר קל לי לחשוב ככה. כשאני על הורמונים יותר קשה, אבל אנסה לזכור זאת.

[פרח_בית*]

עדי ואוליב, תודה תודה.
שבת שלום

[בשמת_א*]

[גוונים*]

פרח, בהצלחה!
הרבה מחשבות וכוונות מהכיוון שלי אליך
שיהיה שבוע ממש ממש טוב@}

[חסידה_נודדת*]

@}@}@}

את אשה מאוד אמיצה.

[פרח_בית*]

תמיד רציתי להיות אחד מסיפורי הניסים האלה, שאחרי שנים של ניסיונות מצליחים באופן טבעי בהפסקה בין הטיפולים. בדיוק בחודש שלקחו הפסקה, נרגעו והרפו וזה הצליח.
אבל זה מגיע עם מלכוד.
כי בכל פעם שעושים הפסקה (במקרה שלי זה קרה ממש המון, לפעמים לחודש חודשיים ולפעמים לשנה...), אז יש ציפייה כזאת. שהנה, עכשיו שנייה לפני שמתחילים את הזריקות זה בטוח יצליח.
ואז אין רוגע, ואין הרפיה. יש ציפייה, שממלאת את הלב ואת הראש.
החודש היה החודש האחרון לפני ה-IVF.
הפעם הפסקה שלא יזמתי, אלא בגלל עניינים בירוקרטיים...
והביוץ התעכב והתעכב, והרופא כבר הציע כדורים כדי להביא ווסת.
בסוף הוא הגיע לבד, באיחור אפנתי שהפך את חודש ההמתנה לכמעט חודשיים (7 וחצי שבועות ליתר דיוק). אבל נו אני רגילה כבר, ממתי המחזור שלי הוא 28 יום כמו בספרים? כשהוא ממש מתחנף הוא 30-33 (וזה נדיר). כשהוא קצת מתמרח 45 יום, וכשהוא מגזים הוא יכול להגיע לחודשים רבים שבהם הכל תקוע.

בכל מקרה, היה ביוץ ואחריו המתנה.
בימים הראשונים חשבתי לעצמי שנחכה שבועיים ואז מתחילים את הטיפול.
נלחצתי מדברים כמו מתי תיפול הווסת כדי לא לתכנן תכניות מראש, צריך לדאוג להתחייבות, איך לעזאזל אני אצליח להגיע לבדיקות ב-3 ימים הראשונים של הווסת (כשבדרך כלל אני בקושי הולכת עד לשירותים...). מה יקרה אם אצטרך להפסיד ישיבות סוף שנה עם הורים בגלל הווסת.
אחרי שכבר הייתה התחייבות ביד, התחילה להתגנב התקווה. שאולי אני בכלל לא אצטרך אותה. שיקרה הנס.
זה ירד לרזולוציות מטופשות עד מאוד, ראיתי שכתוב עליה שאם לא משתמשים בסוף בשירות אפשר לקבל את התשלום עבור ההתחייבות בחזרה. והתחלתי להשתעשע עם עצמי במחשבה האם אטרח להתקשר ולבקש את 30 השקלים בחזרה, או שאהיה כל כך מאושרת שלא יהיה לי אכפת בכלל מסכום שכזה.

ביום שני קמתי בבוקר בלי כוחות ועם כאב בטן קטן. חשבתי שאם אקבל זה יהיה ביום שלישי-חמישי, אז זה נראה לי הגיוני. נשארתי בבית, אבל הרגשתי די בסדר בסך הכל. בערב אפילו הלכתי ליוגה, היה שיעור רגוע וזה היה לי טוב. בדרך חזרה עברתי בירקן ובמכולת, וכשהגעתי הביתה השקיתי את הגינה. כלומר לא אפיסת הכוחות שאני רגילה אליה לפני ווסת.
בשלישי היו ישיבות עם הורים, אז למרות שלא הייתי 100% הלכתי לעבודה. חשבתי שאם לא אטפל אז זה בטח יעבור בסדר. ישבתי עם הורים, כתבתי דוחות. בסוף לקחתי טיפול אחד קליל. עבר טוב.
ברביעי כבר הרגשתי כרגיל, הלכתי לעבודה ולקחתי ילדים. היו טיפולים ממש טובים. אחר כך ישבתי עם חברות גלידה וחזרתי הביתה.

והנה הווסת עוד לא מגיעה ואפילו לא מראה סימן. אין כאבים, פצעים בפה, עצבנות או בכי. רק קצת חוסר שקט ויותר מדי ריבים מטופשים עם בעלי... לא מספיק כדי שארגיש שזה מגיע. בלילה התעוררתי כמה פעמים, אבל נרדמתי אחרי כמה דקות. בלי להישאר ערה 3 שעות ברצף.
מה שכן יש זה בחילות עדינות כאלה שמלוות אותי לאורך כל היום.
ושוב הן הגיעו - הציפייה. התקווה.
ואני מתחילה לחשב עד מתי אחכה לפני שאעשה בדיקה. האם אעשה בבית או שאחכה לשבוע הבא לבדיקת דם?
עד סוף יום חמישי זה בטוח אמור להגיע. אז רביעי וחמישי הם ימי המתנה. לא יכולה לחכות כבר שהם ייגמרו.

והציפייה נהיית מעין החלטה שזהו, זה הצליח. יום חמישי עוד רגע נגמר ואין סימן לשינוי. אני בכלל לא מרגישה את הבטן.
ונהיה לי מן שקט כזה בראש ובלב, שמחה ענקית אבל שקטה. כדי לא לקוות יותר מדי. כדי לא לחשוף לאף אחד, שלא יפתחו ציפיות גם הם (בעלי וחברות קרובות ידעו שבשני לא הלכתי לעבודה בגלל כאבי בטן, ושמו לב שזה לא התפתח הלאה).
והחלטתי שזהו, זה הצליח. והרגשתי איך כל מה שרציתי התגשם. ואיך נכנס אליי נס. הייתי הכי שמחה בעולם.
וכלום לא היה חשוב יותר, לא העבודה שמעצבנת לאחרונה, ולא הכמה ק"ג האלה שהתיישבו לי על הבטן. ולא הזריקות האלה, והבדיקות והתהליך המתיש שהיו אמורים להתחיל עוד רגע.
ולא השאלות האלה והמבטים והמחשבות של כולם. אמא של מטופל שאני מכירה כבר כמה שנים שאלה השבוע עם אני בהריון. שאלה בעדינות ובשקט, וכשעניתי לא, אמרה שרצתה לשמוח בשמחתי. והצלחתי לא להישבר מזה, וניסיתי כמו שבשמת הציעה להפוך את זה לבקשה.
והנה חשבתי שהיא צדקה. שהיא פשוט הרגישה את זה.
וקרה נס.
ואחרי 4 שנים שאני דוחה ודוחה, שנייה לפני שעוברים שלב, זה הצליח.
ואתן לי ולבעלי את המתנה הכי מקסימה שאפשר לסוף השנה.

התחלתי לדמיין את עצמי עם בטן. ולחשוב מתי ואיך אני מספרת לכן על זה פה, בהתרגשות גדולה. אפילו התחילו להתגנב כמה חששות, כי הרי זה הצליח, אז מה זה אומר, שעכשיו יש הריון? לא התכוננתי, לא בטוחה אם אני מוכנה לזה... וזהו? הכל השתנה? ולא צריך לנסות ולרצות ולחכות? ואפשר פשוט להיות רגועים ושמחים?
והייתי רגועה ושמחה.

אז הבוקר קמתי ועשיתי בדיקה ביתית.
ויצא שלילי. כרגיל.
וכמובן שנשארה תקווה קטנה ל-false negative, שהאחות בדיוק אמרה לאחרונה שזה די נפוץ.
וכרגיל, 10 דקות אחרי התחילה מן הרגשה כזאת בבטן. שזה מתקרב.
וכרגיל, כנראה שהייתי צריכה את זה כדי לשחרר.
קרה הרבה פעמים שרגע אחרי שעשיתי בדיקה שיצאה שלילית, התחלתי להרגיש את הווסת מגיעה.
אולי זה כי אני באמת מחכה הכי הרבה שאני יכולה, וזה כבר הזמן שהיא תגיע בכל מקרה. אבל אני תמיד מרגישה שאולי החזקתי אותה בכוח, עם התקווה הזאת.
ולפעמים אני חושבת שחבל שעשיתי בדיקה שיצאה שלילית וגרמה לי לשחרר. כי אולי אם הייתי ממשיכה להחזיק, לא הייתה לה ברירה לווסת, והיא לא הייתה מגיעה.
וחשבתי שאני מקבלת את זה, ושכבתי לי במיטה רגועה.
ולאט לאט התחילו לעלות המחשבות ולרדת הדמעות. שטפו לי את הפנים.
עצב ענק. אכזבה. אבל.
לא קרה הנס.

ועד שלא יתחיל הדימום תמשיך התקווה על אש קטנה.
וכשהוא יגיע אני מקווה שאצליח לשחרר אותה ולקבל.

[פרח_בית*]

את אשה מאוד אמיצה.

חסידה, תודה על זה.
בימים אחרי שכתבת הייתי צריכה קצת חיזוק, ומדי פעם נכנסתי לפה לקרוא את המשפט הזה.
עזר מאוד.

[עדינה_מאד_מאד*]

[אמא_של_מוש*]

וואי פרח יקרה,
את כל פעם מחדש מרשימה אותי ביכולת שלך להתבטא ולהתמודד עם כל זה.
מתפללת עליך ממש ממש חזק
ושולחת לך ים של חיבוקים ופרחים.
@}

[יולי_קו]

ים של חיבוקים ופרחים.

[גוונים*]

גם אני מתפללת עליך ממש חזק (בדרכי)
ואני גם חושבת שאת אישה אמיצה. מאוד מאוד.

שתהיה לך שבת של רוגע ומזור@}

[תמרוש_רוש]

אהובה.
קיוויתי והתאכזבתי ביחד איתך.

[אוליב*]

פרח יקרה, את נהדרת. זהו, פשוט זה. נהדרת ומקסימה ודרך המילים שלך אהובה מאוד מאוד.

[פרח_בית*]

ממש תודה לכן על התגובות המקסימות.
מאוד מרגש ומחזק!

יום חמישי השאיבה.
השבוע וחצי האחרונים עברו בסדר יחסית, הבדיקות לפעמים קצת מעיקות, עדיין מסתגלת למקום החדש (זה לא במרפאה שהייתי עושה בה עד עכשיו). הטכנאיות אולטרסאונד קצת מעצבנות, ויש דברים שלפני שנה היו מפרקים אותי נראה לי והיום אני פשוט מתעלמת מהם (כשהמזכירה נכנסת רגע לחדר באמצע הבדיקה לשאול משהו. אמנם יש וילון אבל בדיקה חודרנית וסיטואציה לא הכי מתאימה..)

הזריקות עצמן כאבו יותר, החלפתי סוג כדי לבדוק אם התופעות לוואי יהיו פחות גרועות. וזה סוג מסורבל עם מזרקים מכאיבים במיוחד. ובנוסף לקלקסן ולעוד איזו זריקה, זאת נהייתה משימה די מעיקה כל ערב. באחד הימים הגוף היה ממש רגיש ולא הצלחתי למצוא נקודה נורמלית, אז פשוט דחפתי את הזריקות איפה שיצא. היה ממש כואב ולקח לי הרבה זמן עד שעבר... ביום שאחרי כמעט ולא הצלחתי לשכנע את עצמי לעשות את זה מרוב פחד... אבל בסוף היה הרבה פחות כואב. הבטן מלאה נקודות ועיגולים אדומים כחולים וצהובים. ממש יצירת אמנות.

בעבודה די מרגישים את הסוף.
התקדמתי יפה עם דוחות סוף שנה, ובינתיים הצלחתי לא להפסיד אף ישיבה עם הורים. שבוע הבא אולי כן אצטרך להפסיד אחת.

שנה שעברה ציירתי לכל ילד ציור קטן לסוף השנה, ואחרי התלבטות עם עצמי החלטתי לעשות את זה גם השנה (חששתי שלא יהיה לי זמן, שאני עמוסה מדי בדברים אחרים ועוד). לקח פחות זמן ממה שלקח שנה שעברה, ויצאו ציורים ממש חמודים ועדינים. שימח אותי לראות את השיפור ביכולות הציור שלי, שלפעמים אני מרגישה שקצת תקועות...
הבאתי להורים ולילדים, ההורים התרגשו ולשמחתי הרבה גם הילדים רובם התלהבו. ממש הסתכלו על הציור והביעו עניין (ציירתי לכל ילד משהו שמתאים לו אישית - משהו שהוא אוהב במיוחד או שמסמל משהו שהיה השנה בחדר או בקשר בינינו).

אתמול היו אצלי חברות, הכנתי כל מיני נשנושים טעימים והיה ממש נחמד. הייתי די גאה שעצמי שהיה לי כוח לעמוד במטבח וזה אפילו לא הרגיש כמו טרחה, אלא עבדתי בכיף. כשהתעייפתי הלכתי לנוח וקמתי קצת לפני שהגיעו כדי לסיים לארגן.

לצערי לא הצלחתי להירדם אתמול בצהריים, וגם לא עכשיו.. אני מאוד עייפה, ישנה לא יותר מ6 שעות בלילה לאחרונה.
בשבת היינו בנופש משפחתי וסוף סוף הצלחתי לישון ממש הרבה (המון! שעה בצהריים בשישי, 11 שעות בלילה ו3 שעות בצהריים בשבת...). אבל מאז חזר לחוסר שינה הזה...
אני פשוט מתעוררת ב5 וקצת ולא מצליחה להירדם שוב...
כנראה בגלל ההורמונים.
גם יש לי בחילות שבאות והולכות כל היום וזה מציק.
חוץ מזה אין תופעות לוואי בינתיים.

יצא ארוך ומסורבל, בליל מחשבות ואירועים... מקווה שאפשר היה לעקוב.

מקווה שבחמישי יילך בקלות ובמהירות.
מצחיק שאחד הדברים שהכי מטרידים אותי זה שצריך להיות בצום. לא יודעת איך אצליח לא לשתות כל הבוקר... אני רגילה לשתות הרבה, ובטח בחום הזה...
וכמובן ההרדמה.
והחשש שזה לא יצליח..
הלוואי שכן

[בשמת_א*]

פשוט שולחת לך

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אפשר היה לעקוב

<קרן שמש>

שולחת איתך ובעבורך תפילות
אזכור אותך בחמישי בבוקר איה