מקום לחשוב

[פרח_בית*]

בישלתי עכשיו, ושמתי לב שלאחרונה יש משהו נוסף לשים לב אליו בזמן הבישול - מה הולך לקופסת התרנגולות, ומה הולך לפח (לצערי עוד לא לקומפוסט, כי הוא כבר שנה בתכנון אבל עוד לא יצא לפועל).

בזמן שאני מקלפת וחותכת, כמעט בלי לשים לב, אני ממיינת, כי התרנגולות שלנו אנינות טעם.
קליפות גזר ובצל, הקצוות של המלפפון, עלי כרובית וברוקולי, החלקים הלא יפים של הכרוב, ליבת התפוח - הולכים לקופסה או קערה שנמצאת תמיד על השיש לצד הכיור.
גרעיני גמבה, עוקץ של עגבניה, קליפות אבוקדו, קליפות בטטה או תפו"א - למשולש בכיור ומשם לפח.

לפעמים יש דברים שאני לא בטוחה אם הן אוהבות, כמו קליפות סלק. אז אני שמה להן בקערה, וכשבעלי הולך שים להן את האוכל, הוא עושה סקר צרכניות וקבוצת מיקוד וחוזר אליי עם התוצאות, כדי שאדע לפעם הבאה.

[פרח_בית*]

שבוע שעבר היה עמוס בסידורים ומשימות, ובין לבין מעט דברים נחמדים.
גם בעבודה היה עמוס, ובנוסף לטיפולים וכו', עשיתי שני טיפולים עם הורים (משהו שאני אמורה לעשות כל זנה אבל כל הזמן דחיתי ודחיתי). היו קצת חששות לפני, אבל בשני המקרים המפגש עלה על הציפיות, היה ממש מעולה, גם לי, גם לילד וגם להורים. יצאתי מחוזקת ושמחה.

ביום שישי נפגשנו עם המשפחות, גם שלי וגם של בעלי. היה כיף ביותר וסיימתי את היום מותשת לחלוטין.
אתמול היינו בבית. הוא היה מבולגן מאוד, כי כל השבוע בקושי היינו בו, כל יום נכנסנו, הנחנו את הדברים והלכנו מיד להמשך משימות... אני דווקא הייתי באווירת עייפות ומנוחה, אבל בעלי החליט לשתף פעולה (בדרך כלל הוא ממש לא אוהב לנקות ולסדר בשבת), ויחד ארגנו וניקינו את הבית, כולל כביסות ותליית תמונות (מסגרתי סוף סוף 4 תמונות מהחתונה). בצהריים ישנו, ואחה"צ בישלתי קצת אוכל שיהיה לשבוע - סלט שומר וסלט כרוב, קרקרים וטחינה.
גם הבאתי סוף סוף מחמצת חדשה מאמא שלי, אז הכנתי בצק ללחם. רק ששכחתי להוציא מחמצת מהבצק ונזכרתי מאוחר מדי.. אז עכשיו אצטרך לזכור לקחת ממנה שוב.
היה יום נעים ונחמד.
אכלנו טוב ומאורגן ובריא - בבוקר סלט גדול עם המון עלים, ביצה ואבוקדו. בצהריים קצת אוכל שהבאנו מההורים, ובערב ירקות בתנור וקרקרים עם דבש לקינוח.

הבוקר התעוררתי ערנית ב6 ורבע, נחתי עוד קצת ואז הכנתי לי דייסת שיבולת שועל עם בננה. יאמי.
ואחר כך סידרתי את הארון! כבר הרבה זמן רציתי, גם כי קצת התבלגן וגם כדי להוריד את בגדי החורף. קיוויתי שיהיה לי כוח לעשות את זה היום, זה לקח בערך שעה וחצי ועכשיו מסודר ויפה.
אחר כך בישלתי קצת - אורז עם עדשים שחורות ותבשיל ברוקולי וגזר (שאבא שלי היה מכין, למרות שלא אהב ברוקולי...). ופרסתי את הלחם, וקצת את האצבע שלי P-:

עכשיו יש לי קצת זמן לנוח לפני העבודה.

עוד דבר נחמד - כבר 3 שבועות שאני מצליחה להכניס יוגה לפחות פעמיים-שלוש בשבוע, חוץ מהשיעור. בערך 20-30 דקות כל פעם. אתמול כבר היה 22:00, והתלבטתי אם מתאים לי. אז החלטתי לעשות רק עמידת ראש, ואחריה הוספתי עוד כמה תנוחות.. יצא בערך 20 דקות של תרגול רגוע.

שבוע טוב ומבורך @}

[פרח_בית*]

לפעמים בסוף התרגול, אני עושה קצת מדיטציה
לפעמים רק נשימות, לפעמים קצת דמיון מודרך לאיזור הבטן.
שנה שעברה הייתי כמה פעמים בסדנת מדיטציה של הצ'אקרות, שהיא קצת שונה ממה שהכרתי. זה מאוד מעניין, וזה עובד ככה שהמורה נותנת מעין הנחיה כללית (שקשורה לכל מיני סימנים של הצ'אקרה - חיה/סמל/צבע וכו'), מתחילים לפי ההנחיה ונותנים לסיפור להתקדם, לעיתים יש עוד כמה הנחיות (שניתנות מראש) לשים לב אליהן תוך כדי.

אז אני לא ממש יודעת לעשות את זה לעצמי, כי אני לא מספיק מכירה את הצ'אקרות וגם לא יודעת לפרש את זה לפי הפירוש שלהן (זה דווקא מאוד מעניין, בסדנאות מספרים מה היה במדיטציה, והמורה מציעה פרשנויות שונות, הרבה פעמים הן נותנות זווית הסתכלות אחרת).
אבל לפעמים אני עוצמת עיניים, חושבת על משהו להתחיל ממנו ונותנת לסיפור לנוע, משהו בין דמיון מודרך לחלום בהקיץ.

אז ביום שישי עצמתי עיניים בסוף התרגול, וחשבתי על חצי ירח.
יש תנוחה שנקראת ארדה צ'אנדרה אסאנה - תנוחת חצי ירח.
היא אחת מתנוחות האיזון, שקראתי שמומלץ לי לבצע בימים שלפני הביוץ. חשבתי על זה, שכמו שתנוחות עמידה עוזרות לעמוד בדברים, תנוחות איזון כנראה עוזרות לאיזון הורמונלי... החודש תרגלתי אותן די הרבה והרגשתי שהן משפיעות לטובה.

בכל מקרה, שכבתי ונזכרתי בתנוחה וחשבתי על חצי ירח עומד בשמים כהים.
בתחילה הוא היה דו מימדי, כאילו זה חצי עיגול שגזרו מדף נייר. הוא עמד באלכסון, ככה שהקו הישר פונה מעלה ומוטה.
אני הייתי עליו, אבל התקשיתי להחזיק. החזקתי בפינה העליונה, ומדי פעם התגלשתי וסחבתי את עצמי חזרה למעלה.
זה היה די נחמד, כמו מגלשה, אבל הרגשתי שזה מעייף.
בסדנאות המורה הסבירה, שאם משהו לא מתאים לנו, אפשר לבקש שינוי.
אז ביקשתי שהוא יתרחב קצת, כדי שיהיה לי מקום לעמוד.
הוא התרחב, ככה שהקו הישר נהיה מלבן כזה (הירח היה נגיד כמו חצי עוגה שעומדת באלכסון).
כבר היה לי יותר נוח ויכולתי קצת ללכת עליו.
ואז, לא זוכרת אם ביקשתי או שזה קרה לבד, הוא נהפך לחצי כדור, ו"נשכב", ככה שהחלק השטוח - העיגול - כלפי מעלה. ככה שהיה לי משטח נוח ללכת עליו.
חשבתי שיהיה נחמד אם יצטרף אליי מישהו, ובעלי הופיע.
הסתובבנו לנו קצת על הירח, נחנו. היה נחמד.
על האדמה היו מעין מכתשים קטנים (כמו שיש על הירח האמיתי, אבל יש כל כך קטנים במציאות... למרות שהירח עצמו היה קטן הרבה יותר, כזה שיכולנו להסתובב על פני כל שטח הפנים שלו בכמה רגעים). בכל מקרה הפניתי את תשומת ליבו של בעלי לאחד מהם, שילך לראות מה יש בו. הוא ניגש אליו, והוציא ממנו תינוק (או תינוקת, לא בטוחה), עטוף בשמיכה. מאוד התרגשנו, לקחתי את התינוק וחיבקתי אותו, הוא שמח מאוד והרים אותו גם.
בשלב הזה כבר התחלתי ממש לדמוע (במציאות, לא במדיטציה), והרגשתי התרגשות גדולה.
רצינו לחזור הביתה, הירח נטה קצת כך שהוא היה באלכסון, ואנחנו החלקנו מטה היישר לחדר השינה שלנו.
נחתי עם התינוק במיטה,
פתאום הוא גדל קצת והתחיל ללכת, בהליכת ברווז כמו שתינוקות הולכים.
יצאנו לחצר והוא שיחק עם התרנגולות.
אני ובעלי היינו שמחים כל כך.
היה לי קשה לעזוב אותו, אבל אמרתי לו שאני צריכה ללכת, ושיישאר בינתיים עם התרנגולות והן ישמרו עליו.
חזרתי למציאות, ונשארתי עוד כמה דקות לשכב עם עיניים עצומות.

[פרח_בית*]

קרן שמש, תודה על כל הטיפים!
מקווה שלא אצטרך אותם , אבל סביר להניח שכן (מאוד יכול להיות שגם אחרי שסוף סוף כבר אכנס להריון, אצטרך להזריק קלקסן...).

עשיתי את זה בעצמי עם מחט, תקעתי אותה באצבע וסחטתי את כל המוגלה.
באמת כשיש לי קוץ אני נוטה לבקש מבעלי לעזור לי להוציא אותו, ותמיד מצטערת על זה... אנחנו נכנסים לריבים מטורפים על זה, עד שאני אומרת לו שיעזוב ואני אנסה לבד (כמובן שאם מראש זה במקום נגיש אני עושה את זה בעצמי מראש, אבל לפעמים זה באצבע במקום שקשה להגיע אליו עם שתי ידיים וזה מסובך יותר..)

נראה לי שאנסה להתחיל מ מוזיקה נעימה_ וגם _מגע עמוק נרחב על מקום הזריקה או בשטח אחר של הגוף .
ואולי גם לצייר לפני או אחרי.
היום כשסידרתי את הארון לא התחשק לי לשמוע שירים, אבל הרגשתי שאני צריכה משהו שהוא לא רק שקט. אז בחרתי איזה רצועה "מוזיקה מרגיעה" אקראית מיוטיוב וזה הנעים את זמני.

[תפילה_לאם]

הוא עושה סקר צרכניות וקבוצת מיקוד וחוזר אליי עם התוצאות
D-:

אבל בשני המקרים המפגש עלה על הציפיות, היה ממש מעולה, גם לי, גם לילד וגם להורים. יצאתי מחוזקת ושמחה.
איזה יופי! הלוואי שהייתי מביאה את עצמי לעשות כזה דבר (וגם כמובן הלוואי שהיה יוצא מעולה ומחזק... P-:)

אתמול כבר היה 22:00, והתלבטתי אם מתאים לי. אז החלטתי לעשות רק עמידת ראש, ואחריה הוספתי עוד כמה תנוחות..
יש קטע כזה, שנדמה שאין לנו כוח/ זמן/ חשק לעשות משהו שטוב לנו, אפילו כשאנחנו כבר יודעות שהוא טוב, אבל ברגע שיש איזה טריגר קטנטן, שגורם לנו להתחיל, אנחנו ממשיכות בהנאה.
יצא לי ניסוח בלשון רבות, ואולי הכללתי בהגזמה, אבל מה שכתבת הזכיר לי את מה שקורה לי: אם אני רק מביאה את עצמי להדליק רשת גימ"ל, סביר שעד מהרה אמצא את עצמי רוקדת בהנאה בסלון, אפילו אם יש לי הכנות דחופות לשבת או מה-שלא-יהיה, ואז אני מגלה שגם אם הקדשתי זמן לרקוד שיר או שניים, רמת הדחיפוּת של מה שאני צריכה לעשות לא עלתה לרמת חירום והגב שלי שמח והלב שלי שמח וכל הגוף שלי שמח. (אבל לפעמים אני פשוט נמנעת מראש מלהדליק את הרדיו. )

הפניתי את תשומת ליבו של בעלי לאחד מהם, שילך לראות מה יש בו.
הו, איזה סיפור! ממש אגדה קסומה.

[תמרוש_רוש]

וואו, איזו מדיטציה מדהימה!
שולחת לך הרבה חיבוקים.
כיף לשמוע את הדברים הטובים.

הוא עושה סקר צרכניות וקבוצת מיקוד וחוזר אליי עם התוצאות
לגמרי

[קרן_שמש_צהובה*]

וואו, איזו מדיטציה מדהימה!
ממש התרגשתי

[פלוני_אלמונית*]

היום יום הולדת.
קמתי בטוב וברוגע. לא היו פקקים:)
שמתי לי שירים נעימים בנסיעה, וחשבתי קצת על אבא והדמעות קצת זלגו.
עכשיו בעבודה. כרגיל מתפדחת להגיד לכולם שיש לי יום הולדת אז הכל כרגיל.
אבל מרגישה רוגע כזה נעים.
אחה"צ קבעתי עם חברה ואח"כ לעשות משהו עם בעלי.

שולחת לעצמי הרבה אהבה וגאווה, במי שאני ובכל התהליכים שעברתי ואני עוברת.
לפעמים נזכרת בקטעים מהילדות למשל ולא מאמינה שאני אותו בן אדם. אז שולחת לעצמי של פעם חיבוק גדול.

https://youtu.be/VOgFZfRVaww
שמעתי הבוקר והתרגשתי, כרגיל עם השיר מדהים הזה.

< פרח בית מהנייד >

[יולי_קו]

מאוד התרגשתי מהמדיטציה שלך.
תודה על השיתוף.
שיתגשמו משאלות לבך לטובה!

[תפילה_לאם]

מזל טוב, פרח!


לפעמים נזכרת בקטעים מהילדות למשל ולא מאמינה שאני אותו בן אדם.
בדיוק היום (כששמעתי ברדיו את "אני, וסימו ומואיז הקטן"...) חשבתי על הקטע הזה, שלפעמים אומרים לילדים שמתלוננים, שהם עוד יתגעגעו לתקופה הזאת, או שמבוגרים מתרפקים על ילדותם בנוסטלגיה.
אמנם יש לי זיכרונות נעימים מהילדות, אבל אין בי שום רצון להתחלף עם עצמי, אפילו כשאני שקועה עמוק בהתמודדויות שהעכשיו מביא אִתו (או שאני מביאה אל העכשיו?).

יום הולדת שמח!
והרבה הרבה ימים שמחים!

[גוונים*]

מזל טוב פרח@}:-)


_יום הולדת שמח!
והרבה הרבה ימים שמחים!_

_חשבתי על הקטע הזה, שלפעמים אומרים לילדים שמתלוננים, שהם עוד יתגעגעו לתקופה הזאת, או שמבוגרים מתרפקים על ילדותם בנוסטלגיה.
אמנם יש לי זיכרונות נעימים מהילדות, אבל אין בי שום רצון להתחלף עם עצמי, אפילו כשאני שקועה עמוק בהתמודדויות שהעכשיו מביא אִתו (או שאני מביאה אל העכשיו?)._
גם אני! בדיוק ככה!

[קרן_שמש_צהובה*]

יומולדת שמח @}

כאשה מאמינה אני מרשה לעצמי לציין את הפסוק מתהילים "והשם אמר אלי בני אתה, אני היום ילידתיך, שאל ממני ואתנה"
הפירוש הוא שביום ההולדת אפשר לשאול, לבקש, ולקבל
אם את מתחברת, בקשי עליך, עליכם, על היקרים לכם
ואף אני אצטרף לתפילותיכם

רק טוב @}

[פלוני_אלמונית*]

תודה על הברכות.

מהבוקר זה רק התדרדר...
המצב רוח ירד לאט לאט, וכבר ממש חיכיתי להגיע הביתה להתחפר בשמיכה...
ביטלתי עם החברה, נשארתי בבית מול המחשב.
מזל שהיה לי שוקולד תפוז טעים שהכנתי לי יום לפני...
כל היום המוני הודעות וטלפונים שהרגשתי שממש הכבידו עליי... לטלפונים לא עניתי, אבל להודעות לא היה לי נעים ועניתי לרובן.
חלקן באמת היו מרגשות ואוהבות, וחלקן עשו לי יותר רע מטוב (אנשים שאני כבר לא ממש בקשר איתם, ולא ממש התחשק לי לשמוע מהם דווקא אתמול...)
בערב בעלי חזר הביתה עם זר פרחים יפה, בלונים ועוגה. ישבנו קצת ביחד, אבל המצב רוח לא עזב והשפיע גם עליו...
ב9 סוף סוף הלכתי לישון כדי שהיום הזה ייגמר...
בלילה התעוררתי ולקח לי זמן להירדם. הייתה עוד מדיטציה שאני מקווה להספיק לכתוב יותר מאוחר.
הבוקר עדיין קשה...

רוך השמש לא הִרגיע
את השדים
הם גאו בתוכה כמו סופת גשמים
עיוורו את עיניהָ
הֲיש מקום בִּשבילה היכן שהגוף לא קיים?
(קרולינה, ענן)

[פרח_בית*]

אז המדיטציה.
הייתי במצב רוח מאוד רע אתמול, הרבה מחשבות על ההמתנה הארוכה הזאת, על הרצון שזה יגיע כבר. חוסר חשק להמשיך ככה, שאם זה לא מתקרב אני לא יכולה יותר, יוצאת מדעתי. הרבה עצב וכעס.

כשהתעוררתי בלילה עלו הרבה מחשבות, כעס על הרבה דברים שהתעופף לי בראש.
ביניהם הופיע לי בראש ערב שישי אצל המשפחה, כשעושים ברכות שונות, ובעיקר ברכת המזון שהיא ארוכה לי מאוד וממש אין לי כוח אליה אף פעם ואני רק מחכה שהיא תיגמר. התעצבנתי מאוד, והעפתי את הסידור שהם קוראים ממנו. אז הוא עף לשמים, עבר איזה ענן ונעלם פתאום.

ואז על הענן, תפס אותו אלוהים. ההוא שמדברים עליו ואני לרוב לא ממש מאמינה בו.
ולידו חסידה, מחזיקה בפה בד עם תינוק, כמו בציורי ילדים.
והוא אומר לה "אולי כבר הגיע הזמן? נראה שכבר ממש קשה לה"
והחסידה עונה "אבל היא עוד לא מוכנה, עוד לא סיימה את התהליך שלה"
והוא ממשיך לנסות, שנכון שאמרו שיש עוד זמן, אבל אולי זה כבר מספיק בינתיים.
והחסידה מתעקשת, שעוד לא.
ואני מלמטה מתחילה לבכות (וכמובן שגם במציאות..), שנו כבר ואני לא עומדת בזה יותר, ועברתי מספיק ואני ממש מוכנה.
ואני מתקרבת אל הענן לאט לאט (לא עפה או משהו, כאילו גדלה ככה שאני יותר קרובה אליו?). ובוכה.
מבקשת לפחות לראות את התינוק כי לא יכולה לחכות יותר. והחסידה פותחת את הבד שאראה אותו בפנים, ואחרי שהבעתי דאגה אמרו שהוא בסדר ובריא ולא לדאוג לו.

ואלוהים אומר שיש את ההיא, שהרבה פחות מוכנה ולא נותנים לה לחכות ככה.
[מתייחס למישהי שאני מכירה, שכבר יש לה מספר ילדים, ועם כל הניסיון שלי לא להיות ביקורתית כלפי אימהות של נשים אחרות במקרה הזה זה מאוד מורכב, מבחינתי על גבול ההזנחה, למרות שיש הרבה אהבה ורצון ולא אלימות או משהו כזה חס וחלילה, פשוט חסרה שם הבנה בסיסית של איך לגדל תינוק...וזו לא רק דעה אישית שלי...].
בכל מקרה, החסידה אומרת שזה אחרת במקרה שלה, כי הלמידה שלה היא באמצעות הילדים, ואצלי זה אחרת, הלמידה היא בתהליך הזה של ההכנה וההמתנה.
והוא עונה שבכל זאת הם משתמשים בתינוקות חסרי ישע לצורך הלמידה שלה ואולי זה לא כל כך פייר.

ופה בערך הבנתי שהאלוהים ההוא אומר כל הזמן דברים שאני חושבת, וזאת בעצם אני.
והחסידה נהפכה לאט לאט לגננת שהייתה לי פעם, שקראו לה חסידה. שלא ממש זכרתי אותה (מבירור עם אמא שלי היא אכן הייתה קיימת), ושם על הענן היא הייתה אישה דתייה עם כיסוי ראש, לא רזה ולא שמנה, קצת מלאה כזאת. שלא הסכימה להתחייב על כלום, אבל אחרי מו"מ די ארוך (של מה אני יכולה לעשות, ושאולי אפשר קצת לזרז את זה וכו'), היא אמרה לא לדאוג ושיהיה בסדר והיא תנסה לקצר קצת את הזמן.
ובסוף נתנה לי חיבוק.

[פרח_בית*]

הכנתי לי דיסק לאוטו, של שירים שעושים לי טוב ואני יכולה לשמוע כשהשירים ברדיו נהיים בלתי נסבלים.
מאז כל פעם שיש שיר שאני אוהבת ברדיו אני מנסה לזכור אותו כדי להוריד ולהכין דיסק נוסף.

אז שמעתי שיר, שהיה לי ממש כיף לשמוע.
אז חיפשתי אותו באינטרנט, ואז גיליתי שכבר חיפשתי אותו כמה ימים קודם, כששמעתי אותו ברדיו ואהבתי...
ואז שבוע שעבר, שוב התנגן שיר יפה. ואמרתי לעצמי שאני חייבת להוריד אותו.
והקשבתי למילים כדי שאזכור מה לחפש (כי הייתי בנהיגה), ואז כשהוא הגיע לפזמון הבנתי שזה שוב אותו שיר...
Wm6]ירח כחול 4BVjz7U[/po]
ואז חשבתי על זה בהקשר של המדיטציה של הירח.

והיום עם השיר ענן
שהתחבר למדיטציה של הלילה, ובקליפ שלו ירח...

[אמא_של_מוש*]

פרח היקרה מזל טוב ליום הולדתך אני מאחלת לך רק טוב ושמחה ושיתגשמו משאלות ליבך לטובה @}

אין לי מושג מה זה זריקות קלקסן אבל אני כן יודעת שהזריקות של הטיפולים לא כואבות בכלללל... לפני ההזרקה הראשונה חששתי ממש ולאחריה כולם (והיו המון..) היו ממש סבבה.
צובטים את הבטן ומכניסים, זאת מחט קטנטנה וקצרה ובקושי מרגישים.

בהצלחה רבה ושנשמע בשורות טובות בקרוב.

[תפילה_לאם]

ממש אוהבת את הסיפורים שעולים מתוך המדיטציה שלך.
ונאמר אמן.

[תמרוש_רוש]

אוהבת אותך
קראתי וננגעתי.

לפעמים נזכרת בקטעים מהילדות למשל ולא מאמינה שאני אותו בן אדם.


תמשיכי עם המדיטציות. את בסדר, את @}

[פרח_בית*]

סיכום יום ההולדת (בינתיים...).
אחרי היום עצמו, שהיה לא משהו בכלל... ביום חמישי היה יום עמוס וקשה בעבודה, אבל זה הסיח את דעתי מעצמי ודווקא שיפר את המצב רוח.
בדרך הביתה עברתי בחנות יד שניה שאני אוהבת, וקניתי לי ב-75 ש"ח אפודה, צלחת יפה לעוגה, 2 מטפחות בכוונה שישמשו כמפות קטנות וספל יפה לויטרינה שלי (היו 6, בל זה היה נראה לי יותר די, לאחר התלבטות התאפקתי ולקחתי רק אחד).
אחה"צ סוף סוף ביליתי קצת עם בעלי, ובערב יצאנו עם חברים וקיבלתי קצת מתנות.
היה נחמד מאוד, אבל לא הרגיש לי יום הולדת במיוחד.
בשישי בבוקר קמנו והיה קצת קצת זמן להיות יחד, אבל קצת בלחץ כי בעלי היה צריך לצאת לעזור לחבר, התבאסתי קצת להישאר לבד, וחשבתי להצטרך אליו. אחרי התלבטות וקצת שיגועים שלי, הסתכלתי על הבית והחלטתי להישאר לארגן אותו קצת...
עשיתי כביסות, כלים וכו'. ניקיון ממש בקטנה והחלפתי מצעים לתחושת רענון של הבית. פרסתי את ה"מפות" החדשות והנחתי את הפרחים היפים שבעלי הביא לי במקום בולט.
בצהריים רציתי לנסוע להיפגש עם אמא ודודות שלי, אמא שלי אמרה שאולי יסתדר ובסוף אמרה שלא כי היא צריכה לעזור להכין עוד אוכל אצת סבתא לארוחת ערב... התבאסתי, כי זה משהו שלא יוצא הרבה, ונו באמת כמה אוכל כבר צריך לארוחה הזאת (כבר היה מספיק שהן כבר הכינו, אבל סבתא רצתה שיכינו עוד משהו...). בסוף נשארתי בבית, והמצב רוח שוב התחיל לרדת קצת.
ואז עוד בא החשמלאי (שחיכינו שיסדר כמה דברים כבר די הרבה זמן), וחיכיתי שהוא יילך כדי ללכת לנוח והרגשתי את היום מתבזבז..
לפחות בעלי היה בבית כדי שנהיה יחד, אבל התחלתי שוב להרגיש עצבנות ושאני לא מרוצה ואוף עם היום הולדת הזאת.
הרגשתי כאילו היא פשוט עוברת לה ואני לא מצליחה לקבל בה מה שאני רוצה.

אחד הילדים שטיפלתי בו, בטיפולים היינו משחקים במשחקים שונים וכו'. את אחד המפגשים רציתי להקדיש לשיחה איתו ועם אמא שלו לגבי אסטרטגיות שיוכלו להשתמש בהן בבית. במהלך כל המפגש הוא היה חסר מנוחה וזז הרבה בחדר, היה קצת "נודניק". בסוף ניסיתי לדבר איתו על מה שהיה, האם הוא מרוצה מזה או לא, למה התנהג ככה. הוא לא כל כך הצליח להסביר, אבל בסוף אמר "את...את גנבת את הטיפול". כמובן שלא הצלחתי להוציא ממנו יותר מזה, אבל הבנתי שמבחינתו לקחתי לו את המפגש, את מה שהוא אוהב לעשות יחד בחדר.

אז ככה הרגשתי אתמול. שגונבים לי את היום הולדת. שאני רוצה משהו, ולא מקבלת.
והבעיה העיקרית הייתה, שלא ממש הצלחתי להגיד מה אני רוצה. וגם לא ממש ידעתי...
רק ידעתי שמה שקורה זה ממש לא מה שרציתי.
אחרי קצת חשיבה עם עצמי, אמרתי לבעלי שאולי מה שהיה משמחש אותי זה אם ביום של היום הולדת לא הייתה עבודה, והיינו קמים שנינו בנחת, מבלים בבית. אולי מטיילים בטבע, אוכלים אוכל טעים. עושים דברים שאני אוהבת היחד. הכוונה שלי כמובן הייתה - "נו אז תארגן כבר איזה יום כזה כפיצוי..." אבל היה לי קשה להגיד ממש את זה.
והוא היה מתוסכל, לא ידע מה לעשות כדי לשמח אותי.
ואני הייתי עצבנית, לא מבינה למה הוא לא עושה לי כלום ליום הולדת. והוא לגמרי היה מן מקום שהשלכתי אליו את הכסעים, כי באותה מידה הייתי שמחה הרי אם חברה או אמא שלי היו עושות את זה עבורי, אבל להן אפילו לא דמיינתי להגיד, וגם כשכבר כן ביקשתי מאמא שניפגש באופן שמתאים לי זה לא ממש יצא.

ואז החלטתי שמחר (כלומר היום, שבת), ניסע צפונה, נאכל באיזו מסעדה צמחונית טעימה, אולי נלך לשוק הפשפשים בחיפה ועוד. התלהבתי, ושמחתי שסוף סוף נעשה משהו שמרגיש לי חגיגי. יום כיף כזה. אבל, פתאום קלטתי שבערב יש לנו ארוחה משפחתית ליום הולדת של מישהו אחר, שלא נפסיד אותה כי הזיזו אותה לזמן הזה בגללנו... התבאסתי ששוב מה שאני רוצה לא יוצא לפועל...

אז בשישי אחה"צ, אחרי שיחה עם בעלי, קצת עצבים, ושנת צהריים, נסענו למשפחה שלי ודווקא שם היה כיף. כן היה חסר לי הזמן לפני כן, האינטימי יותר, רק הבנות, כי בערב היו כולם. אבל היה נחמד ונעים סך הכל.

בערב דיברנו אני ובעלי עוד הרבה, קצת בכיתי, אמרתי לבעלי על כל מיני דברים בינינו שמפריעים לי. ניסיתי להבין ולהסביר מה כל כך קשה לי עם היום הולדת הזאת.
קבענו שלמחרת נעשה טיול קטן פה באיזור.

[פרח_בית*]

והבוקר, סוף סוף הגיע מה שחיכיתי לו.
קמנו יחד, בנחת.
שמתי שירים ברקע. בעלי קפץ לקנות קצת ירקות ודברים שהיו חסרים, ואני הכנתי מאפינס.
בסביבות 11 יצאנו מהבית עם תיקים על הגב ונעליים נוחות, והלכנו ברגל אל הכרמים של הקיבוצים הקרובים. בערך 20 דקות הליכה.
בהתחלה קצת הרמתי גבה, מי הולך לטייל בכרם בדצמבר...
אבל כבר מהרגע שיצאנו מהבית, הייתה לי הרגשת חופש והתלהבתי מכל דבר.
כל עצי הפרי בחצרות (שאני עוברת לידן עם האוטו כל יום, כן?), כל מרפסת או חלון בדרך.
השמים היו כחולים, היה חם ונעים.
בדרך עצרנו לקנות גבינות ומים והמשכנו ברגל אל הכרם.
הגפנים היו יבשות, והיה לזה יופי מיוחד. העלים בירקרק וצהוב ואדום חזק.
הענבים כבר נקטפו, אבל נשארו מעט אשכולות של ענבים שחורים קטנטנים, שהרשיתי לעצמי לאכול מהם כי הם כבר לא ייקטפו. היו מתוקים עם מרירות קלה. חלק מהאשכולות החלו להצטמק, אבל לא יכולתי לטעום כי הם העלו עובש...
בין לבין עצי אלון ובלוטים על הקרקע מסביב, נבטים צעירים של צמחים שונים, חלק מוכרים וחלקם לא.
נופים מקסימים פרוסים מלפנינו. ישבנו קצת מתחת לעץ האלון לנוח והמשכנו בדרך, ללכת בין שורות הגפנים. פתאום מרחוק בעלי מבחין בצבי רץ! אני הספקתי לראות אותו לחלקיק שנייה והוא נעלם.
אחרי טיולון קצרצר עשינו הפסקת פיקניק.
ירקות, מאפינס, שמנת חמוצה, משולשי בצק ממולא בתרד שאנחנו קונים בכפר, שתי גבינות טעימות במיוחד, מיץ תפוחים עם מקל קינמון ולקינוח תותים.
בדרך חזרה עברנו בדרך אחרת, בין הבתים. בתי הכפר המוזרים, חציים בנויים כמו ארמונות וחציים כמו אתר בנייה או אפילו אתר פסולת... באותו הבית..
באחת החצרות 2 סוסים לבנים באורווה מאולתרת.
ואני מצלמת לי בפלאפון כל מה שרואים, נהנית ומתלהבת מהרגע.
אפילו עצרתי בדרך במשתלה לקנות לי שני צמחים קטנים לגינה לשתול שעציצים במקום כאלה שנבלו.

בצהריים נחנו, אכלנו עוד קצת מהגבינות הטעימות (קרקר עם גבינת עיזים וריבת אוכמניות, יאמי!),מהשוקולד תפוז המעולה ותה עלים מהגינה (שתכננו להכין בטיול אבל שכחנו כוסות...).
אחרי זה הלכנונ לארוחה המשפחתית ועכשיו בבית, מתכוננים לשינה, לשבוע חדש.

הלוואי ונמשיך לעשות דברים כאלה שאנחנו אוהבים עוד המון.
אמרתי לבעלי – "אבל אמרתי לך שאני לא רוצה משהו גדול ליום הולדת, תראה כמה מעט צריך כדי שאני אהיה מרוצה". והוא אמר שהיה עושה את זה בכיף אבל איך יכול היה לדעת מראש שזה מה שאני רוצה... אמרי שזאת באמת בעיה, כי גם אני לא ידעתי...

לצאת מהבית, ללכת 20 דקות, לראות את היופי של העולם, לאכול אוכל פשוט וטעים, ולחזור הביתה לנוח. זה הכל...

[פרח_בית*]

ואז אני מגלה שגם אם הקדשתי זמן לרקוד שיר או שניים, רמת הדחיפוּת של מה שאני צריכה לעשות לא עלתה לרמת חירום והגב שלי שמח והלב שלי שמח וכל הגוף שלי שמח. (אבל לפעמים אני פשוט נמנעת מראש מלהדליק את הרדיו. )
תפילה, לגמרי! קורה לי עם היוגה כל פעם (וגם עם ציור, תפירה, עבודה בגינה).

אמנם יש לי זיכרונות נעימים מהילדות, אבל אין בי שום רצון להתחלף עם עצמי, אפילו כשאני שקועה עמוק בהתמודדויות שהעכשיו מביא אִתו (או שאני מביאה אל העכשיו?).
כנ"ל לגבי גיל הנעורים, וגם שנות ה-20 המוקדמות - שאומרים שאלו השנים הכי טובות וכו'... אבל אני מרגישה שאולי השנים טובות, אבל אני הייתי כל כך קלולס בהן ולא ידעתי איך להתמודד עם עצמי, שלא יכולתי לנצל אותן כראוי. עכשיו יותר טוב


_הפירוש הוא שביום ההולדת אפשר לשאול, לבקש, ולקבל
אם את מתחברת, בקשי עליך, עליכם, על היקרים לכם_
קרן שמש, תודה.
ביום עצמו כל כך קשה לי.. לא מסוגלת לבקש כלום, רק להתלונן... (זה נקרא לבקש? P-: להגיד "אוף למה ככה, למה לא ככה? הבקשה מתחבאת בפנים, אבל בצורה שלילית כל כך..). עכשיו, שלושה ימים אחרי אני במקום רגוע יותר לבקש ממנו...


אבל אני כן יודעת שהזריקות של הטיפולים לא כואבות בכלללל
אמא של מוש, תודה על זה. מרגיע מאוד (אני אצטרך כנראה גם הורמונים וגם קלקסן... אבל לפחות יש לי קצת הרגעה ודרכי התמודדות שאני מקבלת מכן).

תמשיכי עם המדיטציות. את בסדר, את


שבוע טוב @}

[תמרוש_רוש]

לגבי גיל הנעורים, וגם שנות ה-20 המוקדמות - שאומרים שאלו השנים הכי טובות וכו'... אבל אני מרגישה שאולי השנים טובות, אבל אני הייתי כל כך קלולס בהן ולא ידעתי איך להתמודד עם עצמי, שלא יכולתי לנצל אותן כראוי.
עזבי את מה שאומרים, השנים הכי טובות הן מגיל ארבעים.
כשאת צעירה את עוד לא יודעת מה קורה אתך, ויש לך המון לחצים מכל הכיוונים.
בשאיפה, איפשהו בסביבות גיל ארבעים את מתחילה לנפות את כל הבררה והדברים המיותרים, פשוט מעיפה ומנפה אותם החוצה.
מפסיקה לייחס חשיבות מיותרת לכל מיני דברים שהיו דומיננטיים עד עכשיו.
את חשה יותר בחריפות את השנים שעוברות ואיך את לא נהיית צעירה יותר, וזה דווקא נהדר. את מתחילה לחשוב: "האם באמת אני רוצה להקדיש זמן ואנרגיה מנטלית ל... XYZ?"
לא.
אז יאללה. החוצה. קישטה. הזמן יקר והחיים הם פז. אני רוצה להתמקד בדברים הבאמת-חשובים.


ביום ההולדת החמישים שלה המורה שלי לנבל הבטיחה לי ששנות הארבעים שלה היו הטובות בחייה עד אז.

אכתוב לך יותר על יום הולדת - אחר כך

[פרח_בית*]

כבר יותר מ-7 שנים מאז שיצאתי מבית ההורים, ואני עוברת בין דירות שכורות.
כבר מההתחלה הקפדתי שתמיד תהיה לי מכונת כביסה בדירה, כי בניגוד לאנשים אחרים שאני מכירה, לא התלהבתי מלסחוב את כל הכביסה שלי באוטובוסים בכל סופ"ש (עשיתי את זה בצבא ומיציתי לחלוטין).

מה שכן, מייבש אף פעם לא היה לי.
כבר שנים שמתלי כביסה עומדים באמצע הבית ללא הפסקה.
במרבית הדירות לא ממש הייתה אפשרות של תלייה מחוץ לבית, ועכשיו יש את החצר אבל יש כמה חודשים בשנה שהיא כלל לא רלוונטית מהבחינה הזאת, מטעמי גשם, וגם בימים אחרים אני נוטה שלא להשאיר את המתלים בחוץ ללא השגחה כי הם נופלים מהרוח...אז בערב או כשאנחנו יוצאים אנחנו מכניסים אותם פנימה.
בחורף זה בכלל משגע אותי, כי יכול לקחת לכביסה יותר משבוע להתייבש.. אז גם תמיד תמיד יש מתלים, וגם לפעמים יש תור בסל הכביסה, של בגדים שאין איפה לתלות (יש לנו שני מתלים ויותר מזה אני לא מוכנה להכניס הביתה, גם ככה הבית מרגיש כמו מכבסה...).

פעם מישהי סיפרה לי שכשהיא ילדה את בנה (או ביתה? לא בטוחה מי זאת הייתה), ההורים שלה קנו להם מייבש מתנה.
מאז נכנס לי לראש שכשאני אלד נקנה מייבש, כי אז באמת כמויות הבגדים יהיו גדולות יותר וזה יהיה מורכב.
אז כמו שאנחנו יודעות, חיכיתי וחיכיתי, עוד שנה ועוד ועוד...
ועוד אין הריון, והתקרב חורף נוסף שבו אנחנו הולכים לגור עם הכביסה בחדר ובסלון, להיתקע בה בדרך לשירותים בלילה, לחכות שהיא תתייבש ובינתיים נגמרות החולצות בארון...

אז בעלי אמר ש- נו כבר ונקנה.
התלבטתי ובסוף אמרתי כן. כמובן שלא היה לי כוח להתעסק בזה, אז הוא התנדב, חיפש ובדק ומצא משהו שנראה לו טוב במחיר הגיוני, וכזה שלא צריך להוציא צינור מהחלון כי מכונת הכביסה שעליה יעמוד המייבש היא בקצה הפנימי של חדר האמבטיה, רחוק מהחלון.
הזמין, והחבילה הגיע לפני שבועיים.
ואז התעכבנו עם ההתקנה (חשבתי שאולי צריך לתקן משהו במכונה לפני כן, בסוף וויתרתי על זה, התלבטנו אם להתקין לבד או להזמין את החברה. בקיצור - נמרחנו).
בינתיים המייבש ישב בסלון כאורח כבוד, בין הויטרינה לכורסה, וחיכה בסבלנות.
היום סוף סוף הגיע הטכנאי, תוך 10 דקות הרים והתקין, ועכשיו יש מייבש לתפארת.

מהר מהר הפעלתי מכונה כדי לחנוך את הפלא.
אני עדיין מחכה שהיא תסיים...
(לבעלי כבר שלושה ימים אין חולצות ארוכות ללבוש ואני מוצאת לו כל מיני אלתורים...חיכיתי למייבש כדי להפעיל את המכונה )

[פרח_בית*]

וכמובן שעבר בראשי לא פעם, שאולי הסיבה שהילד לא הגיע זה כי אין מייבש.
פחד שכל הזמן הבגדים שלא יהיו מלוכלכים וילבישו אותו בחולצות של אבא בזמן שמחכים שהם יתייבשו...
אולי עכשיו כשהוא יראה את הבגדים מתייבשים במהירות בזק הוא ירוץ לכאן סוף סוף

[תפילה_לאם]

את חשה יותר בחריפות את השנים שעוברות ואיך את לא נהיית צעירה יותר, וזה דווקא נהדר. את מתחילה לחשוב: "האם באמת אני רוצה להקדיש זמן ואנרגיה מנטלית ל... XYZ?"
נכון מאוד גם מבחינתי!


וכמובן שעבר בראשי לא פעם, שאולי הסיבה שהילד לא הגיע זה כי אין מייבש.
אולי עוד שנה תכתבי על זה ספר ילדים.

[תמרוש_רוש]

ממש בקיצור:
אני מאמינה שחצי מהלחץ של "יום הולדת" יורד אם מתעלמים מהתאריך המדויק.
לי אין יום הולדת. יש לי יום. יום ככל הימים.
ומחליטים לחגוג ביום אחר. בשבת שלפני, בשבת שאחרי, שבועיים אחרי, מה שמתאים.
את יום ההולדת שלי חגגתי השנה שבועיים אחרי התאריך, כי אז שתי חברות יקרות שלי היו פנויות. גם יצרתי לי יותר זמן לארגן עם פחות לחץ.
בזמנו החברה הכי טובה שלי גרה בבאר שבע ואני במרכז. ימי ההולדת שלנו היו במרחק של שבוע זה מזה, סוף ספטמבר ותחילת אוקטובר. אז ברור שתמיד חגגנו אותם ביחד. רק מה, שתי נשים צעירות ועסוקות, לא תמידמצליחים לפנות שבת עם אוטו או שישי לנסיעה באוטובוסים, אז חגגנו מתי שיצא.
בפעם האחרונה שזה קרה, אני חושבת שחגגנו את היומולדת איפשהו באפריל
ומה אני אגיד לך, זה היה הכי כיף בעולם.
אפס לחץ, רק כיף. שפע של זמן ומרחב לעשות את מה שנעים לנו.

<לחברה שלי יש בת שנולדה בינואר. כאן זה החודש הכי גרוע ליומולדת, כי זה החופש הגדול, כולם בחופש, בקמפינג, נסעו לאנשהו. אז בדרך כלל הם היו דוחים את זה, שבועיים-שלושה לתוך שנת הלימודים, ושנה אחת הם החליטו לדחות את זה לספטמבר (!!!). וחברתי אמרה לי שזו היתה המסיבה המוצלחת מכולם. כי זו היתה עונה טובה, והזמן המתאים בשנה, אחרי שחברויות כבר התגבשו והריתמוס החברתי זרם. סתם, מחשבה>

[תמרוש_רוש]

_מהר מהר הפעלתי מכונה כדי לחנוך את הפלא.
אני עדיין מחכה שהיא תסיים..._
נו??
איך היה?

[אישה_במסע*]

יש קטע כזה, שנדמה שאין לנו כוח/ זמן/ חשק לעשות משהו שטוב לנו, אפילו כשאנחנו כבר יודעות שהוא טוב, אבל ברגע שיש איזה טריגר קטנטן, שגורם לנו להתחיל, אנחנו ממשיכות בהנאה
גם לי זה קורה.

לבעלי כבר שלושה ימים אין חולצות ארוכות ללבוש ואני מוצאת לו כל מיני אלתורים
הרשי לי להתפעל @} אתם מפגינים פשטות מרצון וצמצום בדברים בצורה מקסימה. אני חושבת שיקח לי כמה חודשים להתקע בלי <פריט לבוש> ללבוש, גם אם אני לא אכבס בכלל.

[פרח_בית*]

אני מאמינה שחצי מהלחץ של "יום הולדת" יורד אם מתעלמים מהתאריך המדויק.
אוי קשה לי...
אמנם בפועל חגגתי בימים אחרים (בשבת מיד אחרי, ובשבת האחרונה ושוב בשבת הבאה
אבל עדיין יש לי איזו ציפייה כזאת בפנים ביום עצמו...
ודווקא אמרתי לעצמי השנה שלא להתמקד בזה ולא הצלחתי...
לפחות רק היום עצמו היה מבאס, ואח"כ זה השתפר בהדרגה

בפעם האחרונה שזה קרה, אני חושבת שחגגנו את היומולדת איפשהו באפריל

כמובן שמתנות יום הולדת לכל הסובבים אותי אני מחלקת באיחור של חודשיים-חמישה.. אני חושבת וחושבת, ומתישהו יש לי רעיון למשהו שמתאים ואז מביאה ואומרת שזה עבור היום הולדת שהייתה אי אז...

_נו??
איך היה?_
מקומט...
מסתדר שאני עוד צריכה קצת להתאמן על איך לעבוד איתו כדי שייבש יעיל ומהר ולא יקווצ'ץ'..
אבל - לפחות יש איזה משהו חדש שצריך להתרגל אליו. מפעילים מכונה, ועוד באותו היום יש תחתונים נקיים ויבשים! זה משנה לגמרי את כל ההתנהלות שלי עם בגדים...


הרשי לי להתפעל אתם מפגינים פשטות מרצון וצמצום בדברים בצורה מקסימה. אני חושבת שיקח לי כמה חודשים להתקע בלי <פריט לבוש> ללבוש, גם אם אני לא אכבס בכלל.

אצלי זה פחות המצב.. אצל בעלי יותר, באמת יש לו כמות די מדויקת של רוב הפריטים (מכנסיים/חולצות ארוכות/בגדי שינה וכו'). כמובן שלא עד כדי כך שאין פתרון... פשוט דברים שפחות מתאימים או נוחים לסיטואציה. למשל לישון עם סווטשרט עם כובע שזה לא הכי נוח לו, או עם עליונית פתוחה כזאת... כמובן שיש עוד אופציות, אבל לישון עם חולצה מכופתרת ארוכה זה, נו... מציק...

[פרח_בית*]

אתמול הערב חזרנו הביתה, וגילנו בלול (תופים, היכונו...) - ביצה!
באמצע הלול, והתרנגולות למעלה על המקל שלהן... לא ממש מתייחסות אליה..
ואנחנו כל כך התרגשנו, צילמנו והתקשרנו לבשר לכל העולם
קטנה, קליפה קצת ורדרדה. חמודה.

לפני שבועיים בערך בעלי קרא לי מהר לראות שהן התחילו להצמיח כרבולות אדומות.
והנה עכשיו הן מטילות.
התבגרו להן.

עכשיו צריך לסדר להן פינה נוחה להטלה.
וגם לחקור ולגלות מי מהן המטילה.

[פרח_בית*]

ביום רביעי הגיע הווסת.
(לא יודעת כמה מעניינים אתכן עדכוני הווסת שלי... אבל נוח לי שהכל מרוכז פה....)

כמה דברים מעניינים -
1 - זה אומר שזיהיתי באופן ממש מדוייק את הביוץ (והוא היה בזמן לא צפוי, 3 שבועות אחרי הווסת הקודמת). בדיוק 14 יום אחרי שחשבתי שהיה ביוץ, הגיעה הווסת.

2 - היא הגיעה פתאום... הייתי בעבודה, הבטן קצת הציקה. תוך שעתיים בערך התחיל דימום. מאוד יוצא דופן! בדרך כלל לפחות יום לפני כואבת הבטן, חוסר שינה ועוד (גם במחזורים הקלים והסדירים).

3 - הצלחתי ללכת לעבודה בכל הימים! ביום הראשון כשזה התחיל, די כאב לי בצהריים, אבל ישבתי על המחשב לכתוב דו"חות, והצלחתי למשוך עד סוף היום, למרות שכבר ממש חיכיתי להגיע לכרית החמה ולמיטה.
ביום השני קמתי בסדר והלכתי לעבודה. בסביבות 10:30 הכאב התגבר (ככה זה בדרך כלל, בשעות האלה עד 16:00 בערך הכי כואב), וכבר היה לי ממש קשה לקחת טיפולים... נכנסתי לחדר וחיפשתי תנוחה שתעזור לי. בסוף נשכבתי בבריכת כדורים, ונשארתי שם בערך שעה וחצי עד שהרגשתי טוב יותר.
ביום השלישי כבר היה בסדר סך הכל, לא מאה אחוז אבל בהחלט הצלחתי לעבוד.

הסופ"ש היה ממש נעים וכיפי, קצת עם בעלי, קצת חברים וקצת משפחה. עמוס אבל לא באופן מעיק.
חנוכה מתקרב, אני מנסה להתקדם בכל מיני עניינים של סידורים ועבודה וכו', לסיים דוחות וכאלה כדי להגיע לחג עם ראש שקט. חלקו עבודה וחלקו חופש, וכל מיני הדלקות נרות ומפגשים עם חברים ומשפחה.
אני אוהבת את חנוכה.

שבוע טוב @}

[תפילה_לאם]

הצלחתי ללכת לעבודה בכל הימים!
וואו, בזכות מה? @}

גם אני אוהבת את חנוכה כמובן...

[פרח_בית*]

וואו, בזכות מה?
נראה לי בזכות זה שזה התחיל כשהייתי בעבודה, וראיתי שאני מצליחה לשרוד...
בדרך כלל הכאב מתחיל יום לפני לזמן קצר, ואז אני יודעת שזה הולך להגיע ומהפחד לא הולכת...
וגם הכאב עצמו היה כזה שהצלחתי לעמוד בו רוב הזמן. כן היו שעה-שעתיים ביום שהכאב התגבר...
היו איזה פעמיים שהייתי עם ילד בגן או בחצר, והרגשתי פתאום שממש קשה לי להחזיק את עצמי, אז אמרתי לו סליחה ונתתי נשיקה והלכתי לחדר... .והתחבאתי שם ונחתי (קצת דאגתי שמישהו ייכנס וזה ייראה מוזר, אבל חברות נכנסו מדי פעם לבקר אותי וזה דווקא היה נחמד...).

[פרח_בית*]

טבע, תנועה, יוגה.

ביום שישי עשיתי כמה תנוחות יוגה רגועות ומרגיעות, ובצהריים הסתובבתי איזה חצי שעה עם חברה בפארק.

בשבת חגגנו לי יום הולדת עם המשפחה.
כל המבוגרים ישבו במעגל, אכלו עוגות ודיברו.
כל הילדים רצו בדשא ושיחקו.
קינאתי בהם והרגשתי שאני משתעממת...
אז קמתי והתחלתי לרדוף אחרי אחיין שלי, הוא ברח וצחק. הצטרפו עוד אחיין ובן דוד קטנים.
רצתי איתם יחפה על הדשא (הם היו עם נעליים. בשלב מסויים האחיין בן השנתיים וחצי מתחיל להגיד "לא קר לי, לא קר לי". ואני "אוקיי...." ואז הוא הולך וחולץ נעליים "לא קר לי ברגליים". רצה כנראה להיות יחף כמוני, והרגיש צורך לעשות הכנה כדי שלא יגידו לו שיהיה לו קר .
היה כיף ומעורר.
אחר כך בן דוד שלי טיפס על העץ לקטוף פקאנים, זרק לי מלמעלה ואני תפסתי.
ראיתי שיש ענפים שהוא לא מגיע אליהם (כי הוא ילד, ולכן נמוך...), אז החלטתי לטפס קצת ולנסות להגיע בעצמי.
היה לי קצת קשה, אבל זה עץ נוח לטיפוס והצלחתי. מדי פעם שאלתי אותו איפה כדאי לשים את הרגל והוא עזר לי...
זה היה ממש נחמד ואפילו לא נקרעה לי השמלה..
קצת התנדנדתי על הנדנדת צמיג. ובן דוד שלי הציע לי לטפס איתו על העץ הגדול.
הוא הראה לי איך הוא מטפס, אבל זה היה נראה לי קצת מוגזם בשבילי אז ויתרתי.

בלילה לפני השינה עשיתי עמידת ידיים.

הבוקר ישבתי הרבה על המחשב, אבל בסוף קמתי סוף סוף לעשות יוגה, ותרגלתי בערך 30-40 דקות.

מקווה שאצליח להמשיך ככה כל החודש

[אישה_במסע*]

בשבת חגגנו לי יום הולדת עם המשפחה.
נשמע כייפי ממש. מלא במשפחה ובתנועה ובטבע ובאהבה.

[פרח_בית*]

לא מספיקה להיכנס כמעט ולכתוב את כל מה שיש בתוך הראש.
מקווה שאשוב בקרוב (הכל סך הכל בטוב, רק עמוס).

[פרח_בית*]

מתה היום אחת התרנגולות.
שמעתי אותן עושות קולות, ויצאתי לראות מה קרה.
היא קפצה על הגדר כדי לבקש עזרה.
ראיתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ממש הבנתי מה.
כאילו יצאו לה המעיים או משהו...
התחילה להתהפך לי הבטן, ולא ידעתי מה לעשות.
התקשרתי לבעלי והוא לא ענה.
כשהתרחקתי היא ירדה לריצפה ונשכבה. השתיים האחרות הסתובבו סביבה וניסו לעזור לה.
הן הפסיקו להשמיע קולות.
הבנתי שהיא כבר ממש לקראת הסוף, ושאני לא יודעת איך לעזור.
עמדתי קצת מרחוק, מסתכלת עליה ובוכה.
נכנסתי הביתה, ואחרי חצי שעה יצאתי וראיתי שהיא מתה..

עצוב ומוזר. לא ממש מבינה מה קרה לה.
אבא של בעלי חושב שאולי זה קשור להטלה.
בינתיים רק אחת מהן התחילה להטיל (לפני כמה שבועות), ואולי עכשיו והיא הייתה צריכה גם ולא הצליחה משום מה וזה פגע בה.
כמה קשה לי להתמודד עם סיטואציות כאלה, זה ממש גומר אותי...
מקווה שהאחרות יהיו בסדר. הן ממש גדלו והן יפות וחמודות.

[יולי_קו]

אוי.

[תמרוש_רוש]

[פרח_בית*]

אתמול התחלתי זריקות.

בחודש הקודם התחלתי מעקב באמצע החודש, וראינו שגדל זקיק ומתקרב ביוץ. זה היה באיחור של חודש בערך (כלומר המחזור כולו היה חודשיים...), אבל הגיע לבד, רק עם התמצית של שיח אברהם. זה היה המחזור הרביעי ברצף ושמחתי לגלות שאכן יש ביוץ ואני לא סתם מדמיינת...
הרופא הסכים שכדאי לנסות הזרעה, וכך עשינו.
לפני הביוץ הייתי צריכה להזריק לעצמי אוביטרל, שמתזמן את הביוץ. זאת הייתה פעם ראשונה שהזרקתי לעצמי. פעם קודמת שקיבלתי את הזריקה, הזריקה לי אותה האחות, וזה היה ממש כואב. חששתי מזה מאוד, אבל בסוף זה עבר ממש בסדר, לא מאוד כאב ולא נשאר כאב אחרי הזריקה.

בשבוע שאחרי ההזרעה הייתי מאוד עייפה, ובכלל היו לי כל מיני תחושות מוזרות, שנמשכו כמעט שבועיים. כמעט כל יום נרדמתי בסביבות 9 בערב... כמובן שבראש שלי כבר הייתי בטוחה שהנה הצלחנו. היה לי מן רוגע כזה ושמחה בלב.
בערך 3 ימים לפני התאריך שהייתה אמורה להתחיל הווסת, התחלתי להרגיש שאולי היא כן תגיע, אבל לא הייתי בטוחה. היו חלק מהסימנים שיש בדרך כלל, אבל חלק לא היו, ולצידם היו תחושות אחרות עמומות ולא ברורות.
הרגשתי שאני קצת יותר עצבנית, רוב ה זמן בסדר אבל עניינים מרגיזים העבודה הרגיזו אותי יותר מבדרך כלל, בעיקר מהבחינה הזאת שלא הצלחתי להתגבר עליהם ונשאתי אותם איתי למשך כל היום (למרות שאובייטקיבית לגמרי, הם היו ממש מרגיזים...).
בשישי בערב קצת כאבה לי הבטן, וחשבתי שאולי אקבל בשבת. אבל שבת הגיעה, הכאבים נעלמו ולא התחיל דימום. היה ערבוב מרגיז של תקווה ושמחה, מול חשש ועצב שעוד רגע ה יתחיל.
ביום ראשון עדיין לא התחיל דימום, וכל היום לא הפסקתי לחשוב – יתחיל או לא? אולי סוף סוף? לא הצלחתי להתרכז בכלום חוץ מזה ויצאתי מדעתי. התלבטתי אם ללכת לעשות בדיקת דם למחרת, או לחכות עוד קצת ולראות אם הווסת מגיעה (לרוב כשאני מגלה את זה דרך הבדיקות, יותר קשה לי עם התוצאה השלילית...).
בסופו של דבר החלטתי לעשות בדיקה ביתית בראשון בערב, שיצאה שלילית.

ביום שני בעבודה התחילו כאבי בטן, כל היום הרגשתי שאני מעופפת, לא הצלחתי לקחת ילדים לטיפולים, הסתובבתי סביב עצמי, יצאתי ונכנסתי מהגן, עשיתי כל מיני דברים מסביב, קצת הדרכות לצוות. הרגשתי שאני מושכת את הזמן. לאט לאט התחילה ווסת, ממש בקטנה ובעדינות...
כשהגעתי הביתה נחתי, בעלי היה במילואים ובערב באו אליי חברות. היה ממש כיף, ישבנו על הפה מכורבלות בשמיכות, שתינו תה ואכלנו שוקולד ופופקורן. דיברנו וקישקשנו. אנחנו צריכות לעשות את זה יותר..
בשלישי ורביעי נשארתי בבית. הכאב היה נסבל, כלומר לא בכיתי או התפרקתי ממנו, אבל הרגשתי חלשה וכשלא שכבתי במיטה עם כרית חמה הוא התגבר. אז במשך יומיים לא זזתי הרבה, הייתי במיטה מול המחשב. במצב רוח סביר אבל לא מזהיר.

אתמול בבוקר עשיתי בדיקות, ואחר כך הלכתי לעבודה. הרגשתי שאני עדיין לא לגמרי מאופסת, וקצת בזבזתי זמן, אבל כן לקחתי קצת טיפולים (שהיו דווקא ממש טובים) והייתי עם הילדים בגן. בצהריים הייתה הדרכה עם המדריכה שאני ממש אוהבת, ואחרי זה נשארנו כמה בנות לדבר איתה עוד והיה ממש מעניין.
אז שלחתי את תוצאות הבדיקה לרופא שלי, האחיות התקשרו לתת לי הנחיות, אני רצתי לקופה קצת בלחץ שאולי המרשם שיש לי לא בתוקף... בסוף זה הסתדר ויצאתי משם עם שתי שקיות מלאות מזרקים (כי אני צריכה גם הורמונים וגם קלקסן) והנחיות מהאחות על איך להזריק.

בבית הייתי על קוצים. קיוויתי להגיע הביתה עם אנרגיות, לנקות ולארגן קצת. אבל הגעתי די עייפה, מבולבלת וחוששת. אחה"צ לא עשיתי הרבה, וב-8 נכנסתי לחדר כדי להזריק.
הזריקה הראשונה, של ההורמונים, הייתה ממש קלילה. כמו זאת שעשיתי לפני שבועיים וחצי. בקושי הרגשתי את המחט, ולא השאירה סימן או כאב אחריה.
הזריקה של הקלקסן לעומת זאת... הייתה נוראית!! מהרגע שהכנסתי את המחט התחיל כאב, שהמשיך בזמן שלחצתי כדי לשחרר את החומר וגם כשהוצאתי. התחלתי ממש לבכות ולא הצלחתי לעצור את הדמעות בערך רבע שעה אחר כך... הרגשתי שכל הבטן כואבת ומכווצת. ניסיתי לנשוף כדי להרפות ולא הצלחתי. בעלי בא לחדר וישב לידי, אבל לא ידעתי מה לעשות כדי שיירגע הכאב.
אחרי כמה זמן הוא נרגע קצת, אבל עדיין הרגשתי את האזור הזה בבטן והייתי עצובה וחלשה. לא הפסקתי לפחד מזה שאני אמורה לעשות את זה שוב מחר, ואין לי מושג איך אצליח. ועוד שוב ושוב במשך ימים אחר כך...
בעלי קרא לי קצת המלצות מהאינטרנט, והיום אנסה לקרר לפני ואחרי עם קרח בתקווה שזה קצת יעזור, ואולי לנסות מיקומים שונים בבטן שזה יהיה בהם יותר נסבל.
שלחתי אותו לקנות כנאפה, כי הרגשתי שאני חייבת משהו טעים כפיצוי, ובבית לא היה שום דבר (השוקולד הטעים שהכנתי השבוע נגמר כבר בזמן הווסת...). הוא הביא יותר די, אכלתי חצי עד שכבר הייתה לי בחילה והפסקתי.
בסוף בסביבות 10 נרדמתי, מחוסלת.

ב-1 וחצי בלילה התעוררתי. הלכתי לשירותים וכשחזרתי למיטה התחלתי שוב לבכות. הדמעות ירדו וירדו. המחשבות הסתובבו בראש. כמה רחמים עצמיים...
על זה שלא הצלחנו בחודש שעבר, למרות שכל כך קיוויתי.
על כל השנים לפני כן שלא הצלחנו ואני מחכה.
על הכאב הנוראי של הזריקה, על הפחד מלעבור את זה שוב מחר, על הפחד מלעבור את זה יום אחרי יום.
על זה שאולי זה בכלל לא יצליח, ואצטרך לעבור את זה עוד כמה חודשים ברצף..
על זה שהייתי צריכה להפסיק את התמצית שכל כך עזרה לי.
על הפחד מהמצבי רוח שמתקרבים, ואלו שכבר התחילו.
על תחושת חוסר האונים והאומללות שמציפה אותי...
בסוף אחרי אולי שעה ואולי יותר, נרדמתי.

התעוררתי ב-8 בערך, יותר טוב. יחסית עם אנרגיות, בלי דמעות...
עוד מעט אנקה קצת את הבית ואבשל.

דברים שעשיתי בינתיים כדי לנסות לעבור את התקופה הזאת יותר בקלות –
ביקשתי מבעלי להיות ממש סובלני כלפי, לא לכעוס עליי אם אני מגעילה, לא לגרום לי להרגיש אשמה אם אני לא נחמדה אליו.
סיפרתי לחברה טובה בעבודה, וביקשתי שאם היא רואה שאני מתפרקת שתיקח אותי הצידה לחדר (מתוך חשבה שתוך כדי עצבים לא בטוח שאצליח לחשוב על זה בעצמי). ושתיתן לי חיבוק כשצריך.
דיברתי עם המדקרת שלי. לצערי היא בחו"ל... אבל תזמין לי תמצית צמחים שאקח שיכולה לעזור עם המצבי רוח.
היום אכין לי כדורי תמרים שיהיה לי משהו טעים ובריא לאכול אחרי הזריקה.
החלטתי שמותר לי להיות עצובה ומסכנה, וגם ממש להניח את הבית והתזונה אם אני מרגישה צורך... אבל – שאם אני ארגיש שזה אפשרי לי, לנסות כן לעשות קצת יוגה ולאכול טוב.

[תפילה_לאם]

אוי, פרח, זה נשמע קשה! את גיבורה!

על זה שהייתי צריכה להפסיק את התמצית שכל כך עזרה לי.
איזו תמצית? למה היית צריכה להפסיק? אולי אפשר משהו אחר?

ביקשתי מבעלי להיות ממש סובלני כלפי
בקשה חכמה! לדעתי, כדאי שתזכירי לו מדי פעם...

וגם ממש להניח את הבית והתזונה אם אני מרגישה צורך...
מסכימה ומצד שני רוצה להאיר, שלפעמים דווקא ההשקעה יכולה לעודד - מעין "איזה כיף! מבאס לי ועשיתי למען עצמי משהו טוב = אכלתי סלט שווה/ תותים בשלים/ החלפתי מצעים/ הנחתי אגרטל פרחים על השולחן".

שבת שלום והרבה הצלחה!!! @}

[פרח_בית*]

איזו תמצית? למה היית צריכה להפסיק? אולי אפשר משהו אחר?
שיח אברהם. עזר לי ממש, אבל לא מומלץ לקח במקביל לזריקות הורמנליות...
המדקרת אמורה להזמין לי תמצית אחרת שתתמקד במצבי רוח. לרוב התמציות האלה עוזרות לי, אבל הרבה פחות מהשיח אברהם, שממש מאזן אותי ואני מרגישה שאין לי איתו נפילות ועליות...

כדאי שתזכירי לו מדי פעם...
מזכירה. אולי יותר מדי... כל כך מפחדת שתגובות שלו ימוטטו אותי (למשל מהבוקר - למה שמת את השקיות הקטנות במקום של השקיות הגדולות? גרם לי ממש להיעלב והייתי צריכה חיבוק כדי לצאת מזה... אני יודעת שזאת עוד לא ההשפעה של ההורמונים עצמם, כמו של המצב רוח המעורער שלי מהפחד מהם..).

תותים בשלים/ החלפתי מצעים/ הנחתי אגרטל פרחים על השולחן
כמה מדויק. הדבר שהכי התחשק לי אתמול אחרי הזריקה היה תותים...
ואני בדיוק מחליפה מצעים.
וממש התלבטתי אם לקנות אתמול פרחים, ובסוף לא קניתי... אולי אבקש מבעלי לקנות עכשיו כי הוא יוצא לסיבוב.

שבת שלום

[תפילה_לאם]

שבוע טוב!

<הרבה פעמים מתפללת עלייך בהדלקת נרות.>

[תמרוש_רוש]

_הזריקה הראשונה, של ההורמונים, הייתה ממש קלילה. כמו זאת שעשיתי לפני שבועיים וחצי. בקושי הרגשתי את המחט, ולא השאירה סימן או כאב אחריה.
הזריקה של הקלקסן לעומת זאת... הייתה נוראית!! מהרגע שהכנסתי את המחט התחיל כאב, שהמשיך בזמן שלחצתי כדי לשחרר את החומר וגם כשהוצאתי._
יקירה, מותר לחשוב אתך בקול רם?
אני תוהה למה הזריקה הראשונה היתה קלילה והשניה לא.
אולי זה הבדל בגודל המחט (זה לא) או בעומק הנעיצה (אולי) או בהבדלים בחומר המוזרק (אולי הקלקסן מגרה יותר, אבל אמרת שהכאב התחיל כבר עם הנעיצה).
אז הניחוש המושכל שלי: השניה היתה קרובה יותר לקצה של סיב עצב.
ועל כן, זריקה שניה, שני מילימטר ימינה, תביא לתוצאות שונות.

יש לך אטלס נטר בבית?
או אפשרות לדבר עם זה על אחות, ברזולוציה גבוהה יותר מאשר שיחת ההדרכה הקודמת?

בדיוק קראתי לאחרונה משהו על זה שההנחיות למטופלים להזריק לעצמם עשויות להיות לא מספקות, לא מספיק מדויקות, אולי נעשות יותר מדי בחופזה. והתוצאות - לא תמיד אופטימליות :-\

המחשבה החותמת שלי: אל תתייחסי אל זה כאל גזירת גורל! זריקות יכולות להכאיב, ויכולות שלא להכאיב. תלוי איך עושים אותן. את כבר יודעת את זה מניסיון אישי. עכשיו צריך למצוא וללמוד איך עושים אותן כמו שצריך. שיהיה קל ויעיל ככל האפשר.
באמת, אין טעם לסבול כשלא חייבים, וכשהתשובה נמצאת איפשהו בטווח השגה.
(())(())(())(())(())

[יולי_קו]

פרח בית,

אם לא מתאים תמחקי בבקשה.

אם הדברים התחילו להסתדר עם דיקור ותמציות אולי בעצם לא כדאי להפסיק את התהליך הזה ולעבור לזריקות? אולי הגוף משקף לך משהו חשוב ועמוק?

מאחלת לך כל טוב.

[גוונים*]

אוי, פרח, זה נשמע קשה! את גיבורה!
מאוד! חתיכת תהליך לא פשוט....

<הרבה פעמים מתפללת עלייך בהדלקת נרות.>
אמנם אני לא מתפללת בהדלקת נרות, ולא תמיד בכלל מדליקה:) אבל את הרבה פעמים נכנסת לתפילות שלי ולהתכוונויות שלי בהזדמנויות אחרות.
והרבה פעמים אני נכנסת לבאופן כי פתאום אני חשה ממש צורך להתעדכן במה שקורה אתך.
שיהיו לך ימים מיטיבים וקלים@}

[פרח_בית*]

בשישי בבוקר, אחרי קצת מצבי רוח מתחלפים, הצלחתי לקום ולהתחיל לנוע. ניקיתי וסידרתי את הבית.
החלפתי מצעים ומגבות, עשיתי כביסות. אחה"צ אפילו כיבסתי את וילון האמבטיה.

בצהריים אמא שלי באה, ויצאנו שתינו לטיול קטן.
בדרך שמתי לב ששכחתי לאכול! אכלתי רק חצי תפוח מאז שקמתי... אז קניתי לי משהו לאכול (מן מאפה עם גבינה, כבד מדי ולא משהו בכלל...), והמשכנו בדרכנו.
נסענו למאגר בבית זית, למי שלא מכירה, יש שם סכר ובתקופת הגשמים נאגרים שם מים ונוצר מעין אגם. הייתי שם רק פעם אחת בעבר, בתקופה שלא היו מים, וישבנו לנו באמצע. היה מעניין להגיע עכשיו ולראות שאיפה שישבנו בפעם שעברה יש עכשיו מים.
מה שכן, אמא שלי ציפתה לבריכה כחולה ויפה, וקיבלה מי נהר חומים...
היו די הרבה אנשים, משפחות וכלבים. אבל הפריעו לנו בעיקר אלו שלא ניסו להתחשב בסביבתם ויצרו מפגעי רעש ג'יפ עם מוזיקה בפול ווליום, אופנועי שטח שלא הפסיקו לנסוע הלוך חזור (עד שאחד התרחק והיה רגע של שקט, אחד אחר בא והרעיש במקומו...). ועד שהאופנועים הלכו הגיע איש עם אופנוע ים! שנסע לו הלוך חזור על המים, וייצר המון רעש וגלים, ושיגע את כל הכלבים שהיו שם...
בכל מקרה היה נעים לשבת בשמש מול המים, נחנו ודיברנו.

כשחזרתי הביתה בישלתי קצת, עשיתי כלים והצלחתי להביא את הבית למצב נעים ביותר לקראת שבת.
לקראת הזמן שהייתי אמורה להזריק בו, שמתי לב שכל היום במקום לחשוש מהזריקות ולהיות מבואסת מזה, כאילו מיהרתי לעשות המון דברים וליהנות, כי ידעתי שבערב יכאב לי ואהיה מרותקת למיטה. אהבתי את הגישה הזאת ומאז אני מנסה להתמיד בה.
לפני הזריקה הכנתי לנו קצפת עם תותים, אכלתי והשארתי לי קצת לאחרי.

הפעם בעלי ישב לידי. הזריקה הראשונה הייתה קלילה כרגיל.
השנייה הייתה כואבת מאוד. המחט דווקא נכנסה בקלות וללא כאב, אבל מרגע שהזרקתי את החמר זה ממש כאב. בגלל שהייתי מוכנה לזה לא בכיתי, והצלחתי לנשום ולהרפות קצת.
חצי שעה בערך אחר כך עוד כאב לי והיה לי קשה לזוז, אבל בעלי דיבר איתי על דברים נעימים וזה עזר לי להתחמק מהכאב. אחרי זה זה קצת נרגע, אבל עדיין כאב לי כשהתכופפתי, וגם היה לי קשה לשכב על הצד הזה (ולרוב זה הצד שאני נרדמת עליו...).
אז זה היה פחות טראומטי, אבל עדיין לא משהו שמתחשק לסבול כל יום...

בשבת בבוקר קמתי בנחת, קיפלתי כביסה, ועשיתי 50 דקות של יוגה! היה ממש טוב ונעים.
אחרי זה היו אצלנו חברים, זה היה נחמד אבל אחה"צ כבר הייתי עייפה וזה היה לי קצת יותר מדי. נחתי קצת אחה"צ, ואז עשיתי קצת יוגה עם בעלי שהיה תפוס וכאב לו כל הגוף. הוא תמיד צוחק על התרגילים שאני נותנת לו, אבל הפעם בסוף שאלתי אותו אם הוא היה רוצה שנעשה את זה שוב והוא אמר כן שאלתי כמה פעמים כדי לוודא שהוא לא אומר בצחוק... בכל מקרה, הוא אמר שזה היה נחמד ועזר לו ואפשר לעשות את זה באופן קבוע, ואני מאוד התלהבתי!

בערב שוב זריקות, עדיין מאוד כאב, אבל הצלחתי לעבור את זה כמו בערב לפני, ולא להתמקד בכאב יותר מדי.

הבוקר הייתי בבדיקות.
יש לוקחת דמים חדשה, צעירה ולא מספיק מנוסה. הבדיקת דם הייתה כואבת במיוחד, וירד לי הרבה דם אח"כ. ראיתי עוד מישהי שזה קרה לה לפני איזה שבועיים, אז לא נבהלתי כי הבנתי שזה קורה איתה... ואני מבינה את זה שאין ברירה והיא חייבת להתאמן, אבל למה על נשים שעושות בדיקות דם פעם-פעמיים בשבוע? למה לא במרפאה רגילה, שבה אנשים מגיעים לבדיקות פעם בחודש-שנה?.....
בימי ראשון כשאני נוסעת לבדיקות, אני צריכה להיכנס לעיר במיוחד, כי זה יום שאני עובדת בו אחה"צ. זה תמיד מאוד מבאס אותי, אז מראש ביקשתי מחברה מהעבודה שתצא לכמה דקות להגיד לי שלום אחרי. זה היה רעיון ממש טוב, כי היה לה קצת זמן אז ישבנו לשתות משהו וזה עשה את הבוקר הרבה יותר מוצלח מ: לקום מוקדם-לנסוע בפקקים-בדיקת דם-תור-אולטרסאונד-פקקים....

כשחזרתי הביתה קטפתי לי קצת עלים מהגינה, הכנתי לי סלט וביצה, ויצאתי החוצה לאכול בחצר, בשמש.
כמה נעים זה.
כשסיימתי לאכול לקחתי איתי את המחשב החוצה, כי אם אני כבר על המחשב, עדיף בשמש מאשר בבית הקריר.

[פרח_בית*]

הגינה:
השנה הגינה דומה יותר למה שרציתי שהיא תהיה.
שנה שעברה כולה הייתה מלאה גדילנים ענקיים, המון עלים קוצניים, הרוב ירוק ולא מספיק צבעוני. ובסוף החורף היה ממש סיוט להוציא אותם, כי כל הזמן נדקרתי. בסוף בעל הבית ובנו עשו הרבה מהעבודה, אבל לא היה נעים לי שהם יצטרכו לעשו תאת זה שוב השנה.
בגלל שאין לי כוח כל היום לנקש עשבים, וגם ככה אני לא אוהבת שהגינה ממש חומה, ואין דשא או משהו בסגנון, החלטתי השנה שאני מוציאה רק את הגדילנים. השתדלתי לתפוס כמה שיותר מהם כשהם היו ממש קטנטנים, אחרי הגשמים הראשונים. עשיתי מבצע כזה פעמיים-שלוש.
ועכשיו זה השתלם. הרבה עשבים נמוכים, כמעט כמו דשא (זה כנראה קשור גם לחורף הקצי שהיה השנה...), בין לבין פרחים צהובים שונים – חמציצים, חרציות ועוד איזה סוג שאני לא יודעת את שמו (כמה אני אוהבת חרציות! התרגשתי לראות אותן בציצות, שנה שעברה לא היו כמעט בכלל). בחלק מהאיזורים פרחים ורודים קטנטנים. כמה צמחים ששתלתי, והשנה לא כוסו בגדילנים, הצליחו לצמוח ולהוציא פרחים סגולים בגוונים שונים. הגינה חמודה ונעימה.

כמה דברים שלא הצליחו לצערי – הפסיפלורה ששמנו ליד הגדר לא נראית כאילו היא תפסה... עשב הלימון נראה אומלל, והרוקט והחרדל נאכלים לגמרי על ידי חרקים שונים....

כן צומחים יפה – חסה, פטרוזיליה, והזעתר שחוזר לעצמו אחרי הקור. נקטפים לסלט מעולה.
ברוקולי אחד – שהיו עליו המון חיפושיות אך עדיין היה ירוק ויפה, נקטף ונאכל בשישי בערב, לאחר אידוי קצר.
וסלקים מספר – האחד נאכל בארוחת שישי והיה מתוק ביותר, ויש עוד 3-4 שמחכים לתורם.
לימונים מהעץ מצהיבים יפה. השקדייה פורחת, על השסק פירות קטנים וירוקים, והתפוח, האפרסק והדובדבן התחילו להוציא ניצנים.

מתחיל לו האביב?
ולי ולמחשב כבר חם בחוץ, אז ניכנס הביתה לנוח. יש לי איזה שעה עד שאצטרך לצאת לעבודה.

[פרח_בית*]

תפילה וגוונים, ממש ריגשתן אותי!
תודה.
הכתיבה כאן והשיח איתכן ממש משמעותי לי. לפעמים כשאני מדמיינת שסוף סוף מגיעה תשובה חיובית, זה בערך המקום הראשון שאני רואה את עצמו מספרת את זה בו, אולי אחרי שאספר לבעלי... נראה לי שתדעו לפני אמא שלי

[פרח_בית*]

אם הדברים התחילו להסתדר עם דיקור ותמציות אולי בעצם לא כדאי להפסיק את התהליך הזה ולעבור לזריקות? אולי הגוף משקף לך משהו חשוב ועמוק?
התלבטות חיי...
היה לי מאוד קשה להגיע להחלטה.. דחיתי שוב ושוב, תכננתי להתחיל אחרי החגים וכל הזמן נתתי לזה עוד ועוד הזדמנויות. המצב כרגע הוא שכבר הייתה כמעט שנה שהיה ביוץ ולא הצלחנו (חלקו עם כדורים וחלקו טבעי, עם דיקור וכו'), ואז חצי שנה ללא ביוץ, ועכשיו עוד 4 מחזורים עם ביוץ (לא לגמרי סדיר, 35-60 יום נגיד, אבל ידעתי מתי הביוץ). ועדיין לא הצלחנו. בתוך כל זה היו גם פעמיים עם הזרעה. וגם זה לא הצליח.
זה מרגיש כבר יותר מדי, כל חודש כזה דורש מאיתנו המון כוחות והמתנה, וזה מאוד קשה לשנינו...
באיזשהו מקום אנחנו מרגישים שרק IVF יעבוד... ואת זה נוכל לנסות רק אחרי 3 חודשי זריקות (כי אחרת הקופה לא מאשרת..). אז כל פעם שאני דוחה את הזריקות, זה בעצם אומר - הזמן שבו אחליט להתחיל + 3 חודשים, לפני שנגיע למה שבאמת מגדיל את הסיכויים באופן משמעותי. במצב הנוכחי (אחרי 3 וחצי שנים + של ניסיונות...), זה יותר מדי....
כמה חלמתי שיום אחד זה פשוט יצליח... כמו כל הסיפורים על אלו שכבר ויתרו ועשו רק חודש הפסקה בטיפולים, ופתאום הצליחו, ככה סתם, כי הם היו רגועים או משהו...
אבל כרגע זה לא מרגיש שזה קורה וזה מתיש אותנו כל כך...
אז החלטתי להתחיל. בינתיים זה נסבל. מקווה שימשיך ככה. מקווה שיצליח מהר.

[פרח_בית*]

_אני תוהה למה הזריקה הראשונה היתה קלילה והשניה לא.
אולי זה הבדל בגודל המחט (זה לא) או בעומק הנעיצה (אולי) או בהבדלים בחומר המוזרק (אולי הקלקסן מגרה יותר, אבל אמרת שהכאב התחיל כבר עם הנעיצה).
אז הניחוש המושכל שלי: השניה היתה קרובה יותר לקצה של סיב עצב.
ועל כן, זריקה שניה, שני מילימטר ימינה, תביא לתוצאות שונות._
אז אחרי 3 הזרקות, יש לי הרגשה שעובי המחט כן משפיע - הזריקה הראשונה, לא משנה איפה אני שמה אותה - לא מורגשת בכלל. השנייה ממש כן!
אבל לא מבטלת את זה שיכול להיות שכן יש דרך לעקוף את העניין קצת. ביום השני - הכניסה של המחט הייתה פחות כואבת. זה אומר שאני כן יכולה למצוא מקום יותר טוב. ואני לא יכולה להזריק כל פעם באותו מקום, כי המקום נשאר מגורה כמה ימים אחרי... אז אני צריכה למצוא בכל פעם מקום אחר. העניין הוא שביום השלישי חיפשתי ולא מצאתי... ניסיתי בכמה נקודות שונות, כולן הרגישו כואבות ובסוף פשוט בחרתי אחת מהן באקראי...
בכל מקרה, גם ביום שכניסת המחט לא כאבה - החומר עצמו כן כאב... לזה אני קצת מתרגלת לאט לאט, אבל זה עדיין כואב, ודורש מנוחה אחרי...

מה שעשיתי בינתיים, זה ממש לקרב את השעה לשעת השינה, ואז אני מיד הולכת לישון וקמה בסדר. העניין הוא שאתמול חיכיתי קצת יותר מדי, וכבר התחלתי להירדם.. ואז הייתי צריכה להעיר את עצמי בכוח כדי להזריק.

_יש לך אטלס נטר בבית?
או אפשרות לדבר עם זה על אחות, ברזולוציה גבוהה יותר מאשר שיחת ההדרכה הקודמת?_
יש אטלס, אנסה לבדוק אם אני מצליחה להפיק ממנו מידע פרקטי.
בעקבות ההצעה, חשבתי להיכנס היום לאחות לשאול אותה, אבל לאחות שאני אוהבת היה תור ממש ארוך ולא התחשק לי לחכות כל כך הרבה...
ולאחות שמכאיבה לא הרגיש לי שתהיה תשובה טובה במיוחד...

בדיוק קראתי לאחרונה משהו על זה שההנחיות למטופלים להזריק לעצמם עשויות להיות לא מספקות, לא מספיק מדויקות, אולי נעשות יותר מדי בחופזה. והתוצאות - לא תמיד אופטימליות
האחות שהראתה לי דווקא הייתה נחמדה מאוד, והסבירה בתשומת לב. אבל התעכבה יותר על ההתעסקות על המזרק (במזרק של ההורמונים יש קטע של לכוון את הכמות וכו'), ופחות מדי על טיפים להפחתת כאב.

אמשיך לנסות לחפש מידע ורעיונות. חברה אמרה לי שהיא השתמשה במשחה מאלחשת כשהייתה צריכה להזריק לעצמה בהקשר אחר, והיה תקופה שזה מאוד כאב לה. אם לא אמצא פתרון וארגיש שזה יותר מדי בשבילי, אולי אשתמש בה. בינתיים עם נשימות והסחות דעת אני מצליחה לעבור את זה, למרות שזאת עדיין חוויה מאוד לא נעימה ואני מחכה שזה ייגמר.

חדשות טובות - לפי הבדיקה היום, התחיל להתפתח זקיק בשחלה שמאל. ככה שיש סיכוי שהתהליך לא ייקח עד כדי כך הרבה זמן (הרופא אמר שבגלל שהוא מתחיל במינונים נמוכים כדי לראות איך הגוף מגיב, יכול להיות שבחודש הראשון זה ייקח יותר זמן).

[אמא_של_מוש*]

בהצלחה רבה לך אחות יקרה!
אני קוראת אותך כל הזמן ומתפללת עליך..

לגבי הזריקות: הזריקות גונל זה באמת בקטנה אבל אני חששתי מהאוביטרל ואחרי שנכנסתי להריון והיה לי פרוגסטרון נמוך, במשך 3 חודשים היה את זריקות הפרוגסטרון. את הזריקות האלה בעלי עשה לי וזה ממש עזר לי, אולי זה יתאים גם לך.

באיזשהו מקום אנחנו מרגישים שרק IVF יעבוד...
גם בי מקוננת איזשהיא מחשבה שברגע שאני אחזור לטיפולים זה יסתדר ואני אקלט אבל אני נאבקת בה, חוזרת ואומרת לעצמי שה' גדול! ואני יכולה בכל רגע ורגע להקלט להריון! אני וכל אחת אחרת וגם את!

חדשות טובות - לפי הבדיקה היום, התחיל להתפתח זקיק בשחלה שמאל.
עלה והצלח!! (-:

מחר יש לי תור לרופא, חדש, ואצטרך להחליט אם לחזור לרכבת הרים הזאת. אני עכשיו אחרי שנה של רצון עז להרות טבעי עם דיקור ותקופה קצרה של מעקבים וגם מרגישה שאולי הגיע הזמן לעלות מדרגה בהשתדלות...

שולחת לך מלא חיבוקים

[אמא_של_מוש*]

זה צריך להיות חיבוק שמח!
סליחה על הטעות הזאת.

[קרן_שמש_צהובה*]

פרח בית
לצערי אנ ימאוד קצרה פה בימים האחרונים ופיספסתי את כל העדכונים שלך
שולחת לך ענק בנוגע לקלקסן
זה כואב, אני יודעת
ותמשיכי לחפש את הדרך שבה לך, ספיציפית, זה יכאב הכי פחות

לי אישית עזר קרח
עדיף מים קפואים ולא סתם משהו אחר מהמקפיא,
לא יודעת להסביר למה דווקא זה, אבל עובדה
הייתי שמה מים בשקית בתוך כוס חד פעמית, ומקפיאה
בערב שולפת את השקית מהכוס, מצמידה חזק-חזק-חזק
ואחרי 2-3 שניות מזריקה
זה מאלחש את כבא הדקירה ומקטין את הכאב אחר כך
הוא כאילו מתפשט לאט לאט ולא חותך בבת אחת

בכל מיקרה ממש הגיוני לי שאחרי תירצי רק לשכב, זה באמת כואב
וגם אני הייתי עושה את זה בערב, לפני השינה

אין לי עוד משהו חכם להגיד רק שולחת
תיזכרי שזה בדרך לדברים טובים, הכאב הזה, לפעמים זה מחזק... @}

[תמרוש_רוש]

וואו, יקרה
אוהבת אותך
זה מזכיר לי את חברה שלי שבאה אלי פעם עם שורה של בעיות ואתגרים בהנקה, עמדה באמצע הסלון ובכתה: למה דבר שאמור להיות טבעי ופשוט הוא כל כך קשה??
לבי אתך

(אולי כשאת בגינה תחשבי עלי לרגע? אני צריכה עידוד לשקם את גינת העציצים שלי אחרי חודשים של הזנחה.
כרגע המטרה היא להשקות את הגרניום...

(ואחר כך להעביר צמחים לעציצים גדולים, אבל זה גרנדיוזי)

[פרח_בית*]

אתמול היה יום יותר קשה. בבוקר הייתי צריכה לעשות שוב בדיקות, אותה אחות, עשתה באותו מקום... וממש כאב. היד הייתה חלשה די הרבה זמן אחר כך.
באופן כללי הייתי חלשה ועייפה, והתחילו לי בחילות.
בעבודה הרגשתי שאני בקושי מסוגלת לעשות משהו. בהתחלה התיישבתי על הריצפה בחדר, מעוכה ותשושה, נשענתי על הסולם ואפילו בכיתי קצת... אחרי זה באה חברה לעודד אותי, והצלחתי לקום ולעשות קצת תיוקים וארגונים טפסים וניירת שאני אף פעם לא מספיקה. בשלב מסוים חשבתי שאני כבר יותר טוב, אז לקחתי ילד לטיפול. בערך אחרי 5 דקות ראיתי שאני לא ממש מצליחה להתרכז במה שקורה, הייתה לי בחילה וכשהתכופפתי כאב לי בבטן באיזור של הזריקות... החזרתי אותו לפני הזמן, והמשכתי בעבודה משרדית...
בצהריים כבר הרגשתי יותר טוב, והצלחתי לקחת טיפול של ילד גדול יותר (שדורש ממני פחות מבחינה פיזית), ודווקא הלך טוב.
אחרי הצהריים הייתי קצת מבולבלת, אבל הצלחתי לעשות כל מיני סידורים שהייתי צריכה. בערב שוב זריקות ונרדמתי.
הבוקר כבר קמתי יותר טוב.

באולטרסאונד שעשיתי מיד אחרי הווסת, ראו שיש עדיין זקיק בשחלה ימין. אני יודעת שזה יכול לקרות, שנשאר השקיק של הנוזל (מעין ציסטה), אבל זה אף פעם לא קרה אצלי. באולטרסאונד שעשיתי השבוע ראו שהשקיק ההוא עדיין קיים, אבל הוא קצת קטן, וביום ראשון הגבולות שלו היו עמומים כאלה. אתמול הגבולות היו יותר ברורים, והוא שינה צורה (היה נגיד 1616, ואתמול היה 1420. כאילו נמתח לאורך..). בכל מקרה, במקביל התחיל לגדול לו זקיק חמוד בשחלה שמאל, גדל לאט לאט וכרגע בסביבות 14 מ"מ (צריך להיות 20+ בביוץ).

אז אתמול שחלתי את תוצאות הבדיקות רופא, והאחות מתקשרת להגיד שביום שלישי כבר לקחת אוביטרל (שמביא ביוץ), ובחמישי לבוא להזרעה. זה היה נראה לי מוזר, אבל אמרתי לעצמי שכנראה זה נראה שרמות ההורמונים מעידות על ביוץ מתקרב, והזקיק בשמאל יגדל מהר בגלל הזריקות.
כל היום זה התהפך לי בראש, ובערב פתאום חשבתי לעצמי שאולי הרופא בעצם חושב שהזקיק בימין (שהוא כאמור סביב 20 מ"מ), עומד לבייץ.
התחלתי לדאוג, שזאת טעות ומה לעשות...
החלטתי שאני יכולה לדבר עם הרופא הזה בחופשיות, ואני אתקשר ישירות אליו לשאול אותו.
התקשרתי אליו היום. הבנתי שאכן הוא התכוון לזקיק בימין. אמרתי לו שאני חושבת שזה אותו אחד שנשאר מהחודש הקודם. נדרש קצת שכנוע, כי הוא אמר שהוא קצת גדל. אבל אני אמרתי מה ראיתי באולטרסאונד (הוא לא רואה את הצילום, אני רק שולחת לו את הדיווח של הטכנאית), ושזה היה נראה לי שהוא פשוט משנה צורה. בנוסף, מסתבר שהוא קרא את מה שהיא כתבה כאילו יש שני זקיקים בכל שחלה (12 ו-14 במקום 12*14), ואחרי שאמרתי לו שבוודאות ראיתי שם רק אחד, הוא הסכים איתי שיכול להיות שזה המצב ומוקדם מדי לאוביטרל.
שאלתי אותו אם כדאי שאלך עכיוש לאולטרסאונד נוסף. השעה הייתה 11, הייתי באמצע יום עבודה... הוא אמר שאם אני יכולה אז שכדאי. ממש מזל שהמרפאה קרובה. יצאתי מהעבודה, עשיתי רגע אולטרסאונד וחזרתי. אכן הזקיק היה קצת יותר קטן מאתמול, והרופא הסכים איתי שכדאי לחכות עוד קצת עם ההזרעה.
ממש שמחתי שהצלחתי לעשות את כל זה – להיות ערנית למה שרואים באולטרסאונד, להתקשר אליו ולהתעקש, לצאת באמצע היום לבדיקה נוספת. אחת הסיבות שאני מרוצה מהרופא הזה, יש הרבה דברים שאני לא מסכימה איתו לגביהם. אבל אני מרגישה חופשית להתקשר ולהגיד לו, להביע את דעתי ולקיים דיון. ובסוף גם לקבל מה שאני רוצה . ממש לא מצליחה לעשות את זה עם הרופאים של הקופה....

בינתיים אני מרגישה שאני עוברת את הזריקות האלה ממש בסדר, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שיהיה.
אני באמת מאמינה שזה קשור לכל העבודה שעשיתי על עצמי בשנה האחרונה. אני הרבה יותר מאוזנת ומווסתת, מתמודדת הרבה יותר טוב עם כל מיני סיטואציות, מצבי רוח והרגשות רעות.
יצרתי לעצמי מערכת תמיכה טובה – חברות שיודעות הכל ואני מדברת איתן חופשי, רופא שאני יכולה לדבר איתו, אני מרשה לעצמי לחפף בעבודה כשקשה לי... ומשתדלת להחזיר כמה שאפשר כשיש לי אנרגיות.
הדבר היחיד שאני מרגישה שממש התחרבש זה התזונה. כל כך הרבה מתוק. כל הזמן מתחשק לי עוד ועוד, משתדלת שזה יהיה מתוק יחסית בריא, אבל זה עדיין יותר מדי... לא אוכל מספיק ירקות ובטח לא עלים...

יצא קצת מבולגן וקופץ?

[פרח_בית*]

אמא של מוש,
מחר יש לי תור לרופא, חדש, ואצטרך להחליט אם לחזור לרכבת הרים הזאת. אני עכשיו אחרי שנה של רצון עז להרות טבעי עם דיקור ותקופה קצרה של מעקבים וגם מרגישה שאולי הגיע הזמן לעלות מדרגה בהשתדלות...
שיהיה בהצלחה גם! בדקת לגבי התמצית שיח אברהם? לי זה הדבר שהכי עזר מכל מה שעשיתי בינתיים...

קרן שמש,
_הייתי שמה מים בשקית בתוך כוס חד פעמית, ומקפיאה
בערב שולפת את השקית מהכוס, מצמידה חזק-חזק-חזק_
מאז שכתבת פה עשיתי אז זה, זה באמת יותר עוזר.

בכל מיקרה ממש הגיוני לי שאחרי תירצי רק לשכב, זה באמת כואב
תודה על זה! אני כל הזמן מרגישה שאולי אני מגזימה בתגובה שלי לכאב הזה...
אתמול זה היה כואב, אבל עבר די מהר. ולמרות זאת הרגשתי שאני לא מסוגלת לקום איזה חצי שעה, עד שבסוף פשוט נרדמתי (אני כבר מצחצחת שיניים ועושה את כל ההתארגנות לפני, כדי שלא אצטרך לקום מהמיטה אחרי זה).

תמרוש,
למה דבר שאמור להיות טבעי ופשוט הוא כל כך קשה
בדיוק בדיוק. המחשבה הכי חזקה שמלווה אותנו כל תהליך...


_(אולי כשאת בגינה תחשבי עלי לרגע? אני צריכה עידוד לשקם את גינת העציצים שלי אחרי חודשים של הזנחה.
כרגע המטרה היא להשקות את הגרניום...

(ואחר כך להעביר צמחים לעציצים גדולים, אבל זה גרנדיוזי)_
אחשוב, למרות שאני לא מספיק בגינה לאחרונה.
כמה שאלות/הצעות - המשפך במקום נגיש? ליד הגרניום או ליד הברז? אולי ליד המיטה כדי שלא תשכחי . אני תכלס משקה את עציצי הבית עם כוס, שעומדת תמיד על המקרר....
ולגבי להעביר לעציצים גדולים - אולי כשאת עוברת ליד משתלה, לקנות ערימת עציצים ושק אדמה. ופשוט להניח אותם איפשהו בצד. כדי שאם במקרה תנחת עלייך המוזה, תוכלי למלא עציץ באדמה, ואולי לדחוף אליה איזה צמח?
וככה אחד אחד הם יישתלו להם, בלי שתשימי לב (זה מה שאני עושה לרוב... יש תמיד שק אדמה נגיש).

[אישה_במסע*]

שיהיה בהצלחה לשתיכן ולכל שאר הנשים המחכות! אחד הדברים היותר מחממי לב שקרו לי בבאופן זה לקרוא את יאללה בוא עם הסוף הטוב, ואני מקווה מאוד ואפילו סוג-של מתפללת עליכן.

(אף פעם לא הלך לי עם תפילות של ממש, אבל יש שירים שמתאימים להגדרה. והשיר שאני חושבת עליו נכתב על ידי אישה שרצתה להכנס להריון והושר על ידי אישה שרצתה להכנס להריון וכל מהותו תפילה להכנס להריון - ואחרי שהוא נכתב והושר שתיהן הרו! לדעתי זה סיפור מקסים ושיר מקסים)

https://www.youtube.com/watch?v=Zf3eaW8SuNg

ולגבי להעביר לעציצים גדולים
מאוד מאוד אוהבת את הצעה הזו ועצות בסגנון

[קרן_שמש_צהובה*]

מאז שכתבת פה עשיתי אז זה, זה באמת יותר עוזר
שמחתי לשמוע
חושבת עליך, מתפללת עליך, מקווה בשבילכם
תמשיכי לשתף...


אני העדפתי שיהיה לידי וילטף, אבל לא שידבר ויסיח את הדעת,
אני בטוחה שלאט לאט תמצאי את הוריאציה שהכי הכי מתאימה לכם

גם אצלי צחצוח שיניים לפני היה מאסט, כי אחרי זה פשוט לא עבד...

יכול להיות שסתם נשפכות לי פה שטויות בגלל השעה והמצב רוח, תרגישי בנוח למחוק...

[פרח_בית*]

קרן ואישה, ברשותכן מחקתי (גם מהתגובה שלי). לא מרגישה שמתאים לי להיכנס לזה כרגע...
בכל מקרה רק אגיד, שעוזר לי בינתיים שהוא - משמש שליח (הולך להחזיר את הקרח למקפיא, מביא לי משהו ששכחתי וכו'), ויושב לידי ומדבר.
לגבי הזריקה עצמה - הוא דוחה את בדיקות הדם שלו כמה שרק אפשר בגלל הפחד שלו ממחטים.. אז לא מרגיש לי מתאים שאני אתן לו להחזיק מזרק ושהוא ינעץ לי אותו בבטן... (אני עצמי הרי כבר מורגלת בבדיקות דם 3 פעמים בשבוע..)

[פרח_בית*]

אישה, השיר יפה ונעים, למרות שאני לא מבינה את המילים המנגינה נגעה בי. תודה

[אמא_של_מוש*]

ממש שמחתי שהצלחתי לעשות את כל זה – להיות ערנית למה שרואים באולטרסאונד
כל הכבוד לך פרח, זה לא קל לעמוד מול הרופא "הכל יודע" ולהתעקש על שלך.
באמת זה תמוה, אני זוכרת שאת המעקב עשינו עד הדקה ה90, שהזקיק ממש גדל לסביבות 20 ורק אז ניתנה הוראה מדוייקת לגבי ההזרקה של האוביטרל.

אני באמת מאמינה שזה קשור לכל העבודה שעשיתי על עצמי בשנה האחרונה.
נכון ממש...
התהליך הזה בא ללמד אותנו משהו וככל שיותר מהר נפנים את המסר ונעבוד על עצמנו ככה נעבור אותו יותר בטוב והוא יגמר יותר מהר.

הדבר היחיד שאני מרגישה שממש התחרבש זה התזונה
מוכר, מוכר, מוכר...
אני כל כך מסכנה אז לפחות מגיע לי משהו טעים לאכול (-:
אם זה קריטי לך לטיפולים (כמו למשל לשחלות פוליציסטיות), אז אולי כן שווה לעשות מאמץ גם לכיוון הזה למרות שזה שיא הקשה...

שיהיה בהצלחה גם! בדקת לגבי התמצית שיח אברהם? לי זה הדבר שהכי עזר מכל מה שעשיתי בינתיים...
תודה!
מכירה ולקחתי בעבר תקופה קצרה ולא יודעת עד כמה זה עזר..
עכשיו אני מחכה לתור לנטורפטית לקבל שוב תמצית צמחים. אחרי שאתמול הרופא אמר לי שבשלושת החודשים הקרובים הוא רוצה שאעשה מעקב לצד המשך הקפדה על תזונה וירידה במשקל שאני עושה, אצלי זה קריטי, מרגיש לי ממש מתאים הצמחים לצד הדיקור שאני עושה.

אם כבר הזכרתי דיקור, לא זוכרת אם כתבת שאת עושה, אולי שווה לך לבדוק את זה במקביל. הבנתי שדיקור הוא כלי ממש טוב ויעיל במקביל לטיפולים.

שיהיה בהצלחה לשתיכן ולכל שאר הנשים המחכות
אמן!! תודה לך אישה..

[מיכל_בז*]

פרח, אני גם קוראת ומחזיקה לך אצבעות. את מתמודדת ממש בגבורה ואת כזאת נשמה יפה, אני בטוחה שהילדון הממוזל שלך כבר מחמם מנועים.

[פרח_בית*]

אחרי תקופה של אכילה לא משהו בלשון המעטה,הרגשתי צורך בירקות. מכל מיני טעמים וסוגים.
אז הגעתי הביתה מהעבודה, אידיתי לי דלעת, אפיתי כרובית והסלקים (מהגינה!) מתבשלים על הגז.
את גבעולי הסלק הסגולים היפים טיגנתי עם בצל גדול, והם מחכים לבצק שתופח ויתמלא בהם.
את הכרובית אכלתי עם שמנת חמוצה, את הדלעת עם קצת מלח. על הסגול המטוגן היפייפה הזה אני מריירת בציפייה...

[פרח_בית*]

אם כבר הזכרתי דיקור, לא זוכרת אם כתבת שאת עושה, אולי שווה לך לבדוק את זה במקביל.
אני אכן עושה, לא ברצף בגלל הקושי התקציבי, אבל און אנד אוף כבר שנתיים וחצי בערך.

מיכל, תודה על המילים המקסימות @}

[אוליב*]

פרח, את במחשבות ובתפילות גם שלי.

[פרח_בית*]

אז עברו בדיוק שבועיים מאז הביוץ וההזרעה. זה תמיד הזמן שהכי קשה לי לחכות, כי כל הזמן המחשבות רצות בין "עוד שנייה יתחיל הדימום" ל"אולי בעצם קרה נס" ל"עד מתי אני מחכה לפני שאני עושה בדיקת דם?"....

המסקנה הכללית בינתיים, היא שההורמונים משפיעים הרבה יותר חזק אחרי הביוץ, כלומר אחרי שהפסקתי להזריק בעצם.
בימים שאחרי הביוץ הייתי בעיקר רעבה.
כל כך רעבה כמו שלא הייתי בחיים.
אכלתי הרבה יותר, בין לבין רציתי עוד אוכל, והרגיש כאילו שום דבר לא מספיק לי.
בדרך כלל אני אוכלת פרי ואגוזים בדרך לעבודה, משהו קטן במהלך היום (ירקות או כריך נגיד), צהריים בסביבות 1, לפעמים עוד פרי ואז בבית ארוחת ערב. לפעמים עוד דברים קטנים בין לבין, אבל לרוב בגלל חשק למתוק ולא רעב ממש.
בשבוע הזה - אכלתי את התפוח והאגוזים בבוקר. הרגשתי שאני עוד רעבה, אז אכלתי עוד ועוד דברים ממה שלקחתי. הגעתי לצהריים שכמעט ולא נשאר לי מה לאכול... בבית בישלתי, במטרה שיהיה להיום ולמחר. ברוב הימים כמעט הכל נגמר באותו יום, ונשאר ממש מעט למחר, שנאכל כבר בבוקר בדרך לעבודה...
לא הצלחתי לבשל כמויות שישביעו אותי...
במהלך השבוע הזה הכנתי פסטה, פשטידות, ירקות בתנור, מאפים, עוגה, עדשים, שקשוקה ועוד. הכל נגמר מהר מדי, וכל הזמן הייתי עוד רעבה...
אחרי בערך שבוע זה פתאום נרגע. הסופ"ש היה בסדר, רק קצת טעון רגשית בחלקו.
בשבת התחלתי להרגיש קצת עייפה, וזה נמשך ליומיים וחצי שלא התחשק לי לעשות בהם כלום.
ביום ראשון אני עובדת אחה"צ, ואחרי בוקר שלם של מנוחה הבנתי שאני לא הולכת לעבודה... ביטלתי, וככה נשארתי בבית גם ביום שני. בלי שאני ממש מבינה למה. משהו בין בחילות לכאב בטן לעייפות לחולשה.
בהתחלה חשבתי שאני סתם מתעצלת ורוצה לנוח, אבל לאט לאט הבנתי שאני לא מרגישה כל כך טוב והכל דורש ממני המון מאמץ. בעלי ממש עודד אותי להישאר, אז ביקשתי מהרופאה אישור מחלה ונשארתי לנוח ולהתבטל...

בשלישי כבר הלכתי לעבודה. בימים הבאים כל בוקר הייתי צריכה להתאמץ כדי להוציא את עצמי מהמיטה, אבל במהלך היום היה סביר מבחינת אנרגיות. מבחינת מצב רוח פחות, הייתי מאוד עצבנית, והיה לי מאוד קשה להתמודד עם סיטואציות מרגיזות בעבודה...
בחמישי הלכתי לישון עצבנית ומצוברחת, וככה גם קמתי בשישי. כל היום היה לי מצב רוח נורא שגובל בדיכאון. למזלי יצאתי קצת עם בעלי למשהו שקבענו מראש, זה היה קצר אבל טיפה רענן. כשחזרנו הביתה המצב רוח חזר.
לפחות קניתי פרחים לשים על השולחן בסלון.
ישנתי צהריים וקמתי קצת יותר טוב.
בערב הלכנו לחברים, היה ממש נחמד והרגשתי שהמצב רוח מאחורי.
בחצות הלילה חזרנו הביתה, הבית היה מבולגן ומלוכלך, והייתי אנרגטית. אז שטפתי כלים, סידרתי קצת ערימות וניקיתי שירותים ומקלחת. פיניתי את השולחן בסלון כדי שהפרחים יעמדו יפים במרכזו.
ישנתי טוב בלילה, והבוקר סיימתי לנקות, להחליף מצעים ולעשות כביסות.
הכנו יחד ארוחת צהריים ואכלנו. בערב ראינו סרט. היום עבר בנחת ובנעימים.

עכשיו מחכה.
מעניין מה יקרה ביומיים הקרובים...

[תפילה_לאם]

מחכה אִתך.

[אמא_של_מוש*]

מחזיקה איתך אצבעות (-:

[פרח_בית*]

מתחילה הווסת...
הבטן כואבת בטירוף, וכבר כמה שעות אני עם כאב ראש כמו שבחיים לא היה לי (בדרך כלל אין לי כאבי ראש סביב הווסת, או בכלל... זה משהו חדש)...ויובש בפה, לא משנה כמה מים אני שותה...
הצלחתי איכשהו למשוך בעבודה, וחזרתי הביתה מיד לאכול, להתקלח ועכשיו נכנסת למיטה.

ממש מבואסת, ממש כואבת. ועוד פעם לא ללכת לעבודה מחר... כבר נהיה לי לא נעים, אני בקושי מתפקדת לאחרונה...

[תפילה_לאם]

אוי, שתתאוששי מהר ובקלות.
לפחות לא הייתה המתנה ארוכה יותר ומטפחת תקוות-שווא.

ואת יודעת - תחילת ההריון מחושבת לפי תאריך הווסת האחרונה. אמן!

[אמא_של_מוש*]

אולי הכאבי ראש קשורים להורמונים של הטיפולים...

מישהו בעבודה יודע מה את עוברת?
אני לא שיתפתי אף אחד סביבי, כולל חברות מאוד טובות ובדיעבד אני מצטערת על זה. חבל, למה לא? יכולתי לקבל תמיכה והקלות מסויימות על פי החוק וזה לא בושה.

מאחלת לך התאוששות גופנית ונפשית מהירה ושולחת לך מלא חיבוקים, אופטימיות ותקווה.

[קרן_שמש_צהובה*]

אולי הכאבי ראש קשורים להורמונים של הטיפולים...
גם אצלי יש כאבי ראש בהקשר הורמונלי, לא שיש לי משהו חכם להגיד בהקשר לכך...

@} @}

[פלוני_אלמונית*]

מרגישה מפורקת ולא יודעת איך להתמודד עם עצמי.
לא מצליחה להכיל את כל הכאב שאני מרגישה כרגע (הראש, הבטן, הגרון מציק ועייפות כי לא ישנתי טוב. ואני כבר בקושי מרגישה משהו מעבר לכל אלה). ותוך כדי זה הכאב לב האדיר, ההתנגדות לקבל את זה שעוד חודש לא הצליח.
לא מצליחה לדמיין מאיפה לאסוף כוחות לעוד חודש כזה.
מהבוקר התעלמתי מהכאבים ונעלמתי מול המסך, מול סדרה דבילית. זה עבד די טוב עד שהעייפות התגברה והרגשתי שאני חייבת לישון. אבל מרוב כאב בטן אני לא מצליחה להרדם.
נעה בין השירותים למיטה לבכי מטורף.
מתחשק לי להעלם, או לפחות לחזור להיות בת אדם, כמו לפני חודש וחצי נגיד..

[יולי_קו]

לא קל. שולחת לך חיבוק.

[אוליב*]

חיבוק גדול פרח יקרה. ההמתנה הזו מורטת עצבים ומכווצת את הלב. עוד יהיה לך מה שאת מבקשת לעצמך.

[פלוני_אלמונית*]

תודה לכן @}

אתמול כבר נרגע, עדיין כאבה הבטן, אבל כאב סביר יותר, כזה שמשאיר אותי במיטה אבל לא מתפתלת... ובעיקר נרגע המצב רוח הנוראי ופסקו התקפי הבכי. היום עוד קצת מציק אבל משתפר.

חייבת למצוא דרך שהחודש הקרוב יעבור טוב יותר, אץחיל מלדבר עם המדקרת שלי שחזרה מחו"ל. רק שיהיו לי מספיק אנרגיות לעשות מדי פעם יוגה, ללכת לעבודה, ולאכול קצת יותר נורמלי (כמה סוכר אני אוכלת לאחרונה... זה נהיה מטורף...)

חג שמח
פרח

[יולי_קו]

פרח לפרח!

[פרח_בית*]

אז התחיל חודש נוסף.

בחמישי בבוקר הייתי בבדיקות ואז בדיקור.
חזרתי הביתה, ובגלל שהיה יום יפה הייתי קצת בגינה, התחלתי להוציא קצת מהעשבים הענקיים שצומחים שם. התעייפתי מהשמש ומלילות ללא שינה, והלכתי לישון צהריים. בסביבות 4 התעוררתי, דיברתי עם אמא שלי, ופתאום הבנתי שלא שלחתי אל הרופא את תוצאות הבדיקות!
התחלתי להילחץ.. היה לי ממש לא נעים לשלוח לו את הודעה, כשאני יודעת שהוא כבר לא בעבודה, וערב פורים... מצד שני, לא ידעתי אם להתחיל להזריק, לא ידעתי מה המשמעות של לחכות עם זה, וגם לא רציתי שהכל יידחה (הפחד הכי גדול שלי - להיות עם כאבי ווסת מטורפים בליל הסדר... ואז כמו בראש הנה להישאר לב בבית ולחכות שרק ייגמר החג..). ובגלל שמדובר ביום חמישי, אם לא תהיה לי תשובה מיד, זה יקרה רק ביום ראשון.
אמא שלי ובעלי שכנעו אותי לשלוח לו הודעה. שלחתי את תוצאות הבדיקות עם התנצלות. הוא לא ענה...
התחלתי להתפרק שוב... בכיתי, נכנסתי להיסטריה. גם בגלל חוסר הנעימות מהרופא, וגם בגלל שלא ידעתי מה קרה. כעסתי על עצמי ששכחתי. איך יכולתי לשכוח?
אחרי שעה בערך ניסיתי להתקשר. הוא ענה בהודעה שהוא באמצע משהו אישי, ושאתחיל לקחת ביום החמישי למחזור.
הודיתי לו והתנצלתי. הפסקתי לבכות אבל הרגשתי שזה עדיין חונק אותי.
איכשהו הצלחתי להתארגן ולצאת מהבית לחגוג את פורים עם בעלי וחברים. היה בסדר, אבל לא הצלחתי ליהנות באמת. הרגשתי שמשהו יושב עליי כל הזמן.

בשישי בבוקר קמתי, ארגנתי קצת את הבית ואני ובעלי יצאנו לטיול קצר פה בסביבה, בערך שעה. הליכה לכיוון ההר, מסביב הכל ירוק, ציפורים יפות על העצים. היה מקסים ונעים. ישבנו לנו והסתכלנו על הנוף. סוף סוף הרגשתי שקט.
כשחזרנו יצאתי לעבוד עוד קצת בגינה, הוצאתי עוד קצת עשבים (ועדיין יש כל כך הרבה, זה נראה כאילו בקושי נגעתי...). שתלתי כמה עציצים שחיכו לרענון.
היה שמשי ונעים.
סיימתי להכין קצת אוכל לערב, החלטנו שנישאר יחד בבית והיה ערב רגוע וכיפי.
ראיתי חצי סרט לפני שהרגשתי שאני נרדמת והזרקתי רגע לפני השינה (היה כואב, אבל הייתי מוכנה לזה).

בשבת בבוקר עשיתי שעה של יוגה, וציירתי.
אחר כך נסענו למשפחה שלי, היה יום יפה ובילינו קצת בחוץ. אחרי ארוחת צהריים יצאנו לטיול קצר בסביבה עם הילדים (בני דודים ואחיינים).
בערב סיימתי לראות את החצי השני של הסרט, ונרדמתי די מוקדם (אחרי הזריקות, שהיו כואבות יותר הפעם...).

היה סופ"ש מלא שמש, אור ואוויר.

והבוקר אני צריכה איכשהו להחזיר את עצמי למציאות. השבוע אני חוזרת לעבודה אחרי שבוע שלם שלא הייתי..
עשיתי בוקר של סידורים, כמה טלפונים שהייתי צריכה, וכמה דוחות שהייתי צריכה למלא לעבודה (יש עוד כל כך הרבה...).

והחלטתי לנסות בשבוע הקרוב בין לבין להתחיל קצת לנפות ולארגן דברים בבית, כשהכנה לניקיון האביב. התחלתי קצת. משערת שמתישהו אתיישב ואעשה את זה יותר מרוכז, אבל לפחות אגיע לשם עם פחות שטויות מפוזרות בכל מקום... ויש עוד כל מיני משימות בבית שצריך למצוא מתי לעשות (לתלות כמה דברים, לתקן קצת את הלול ועוד).

הלוואי ואגיע לפסח עם בית וחצר מסודרים נקיים ונעימים, ובלי משימות מעיקות של העבודה שיושבות לי על הראש...

[פרח_בית*]

לפני חודשיים בערך פנו אליי בעבודה לגבי תפקיד כלשהו חדש, בנוסף לתפקידי הנוכחי, שהיה אמור להתחיל כעבור חודש בערך.
זה היה נשמע לי מעניין, ותוספת נחמדה במשכורת, אז אמרתי כן.
התחלתי קצת לעשות בירורים בשביל התפקיד, אבל ההתחלה הרשמית נדחתה, ורק שבוע שעבר אמרו לי שרוצים להתחיל.
ואז הבנתי, ש-מה פתאום?? איך אני עשה את זה?
מדובר על תוספת של עוד כמה שעות שבועיות, ובעיקר עוד אחריות ודברים להתעסק איתם.
ואני כרגע גם את העבודה שלי עצמה בקושי מספיקה/מצליחה לעשות, מרגישה שאני או רודפת אחרי משימות, או נכנסת לshut down ומתעלמת מהן לגמרי... כל הזמן מרגישה שאני רק רוצה להתפטר..
אז לקחת על עצמי עוד אחריות נראה לי מטורף כרגע. במיוחד כשאני נכנסת לחודש נוסף של טיפולים, ואני לא יודעת לצפות איך זה יבוא לידי ביטוי (החודש, כידוע, היה לא משהו בכלל).

היה לי מאוד לא נעים (לא יודעת כמה זה בולט פה, אחרי הסיפור עם הרופא, אבל זאת תחושה שמציפה אותי די הרבה בזמן האחרון... קרה לי גם אתמול בצהריים... משתלט עליי ואני נאבקת להשתחרר ממנה כל פעם מחדש).
אחרי כל כך הרבה זמן, פתאום להגיד שאני לא אעשה את זה ושימצאו מישהי אחרת. ודווקא עכשיו כשזה אמור להתחיל.

אבל אחרי קצת חשיבה עם עצמי, הבנתי שאין מצב. שזאת בכלל לא אופציה מבחינתי ואני רק צריכה להצליח להגיד להן את זה.
אז חיכיתי שתעבור השבת והיום התקשרתי.
התנצלתי ואמרתי שיש לי משהו אישי שמונע ממני לעשות את זה כרגע. כנראה שהנצלתי מספיק כי היא קיבלה את זה ממש בסדר... אמרה שהיא מקווה שזה משהו טוב (נו הלוואי שיהיה...).
ניסיתי לחשוב מי יכולה להתאים/לרצות את התפקיד כרגע (מבחינת פניות וכו') כדי להציע להן חלופה, אבל לא הצלחתי. אז עשיתי עוד טלפון להתייעצות עם מישהי, ולשמחתי היה לה רעיון והיא תבדוק את זה. יהיה לי הרבה יותר נעים לדעת שמצאו מישהי במהירות, מאשר לדעת שזה שאני מוותרת תוקע ודוחה את העניין.

בכל מקרה, עוד משהו שיורד ממני (קצת מתבאסת, כי זה כן היה נשמע מעניין, וכן רציתי עוד כסף. אבל מרגישה שזה כל כך גדול עליי עכשיו שזאת פשוט לא אופציה)

[תפילה_לאם]

פרח, את נהדרת.
לא שזאת תגובה למשהו מסוים שכתבת, אבל... פשוט המילים שעולות לי.
ומצטרפת לאיחול: משהו טוב (נו הלוואי שיהיה...)

אולי כבר כתבתי לך שלפעמים אני מתפללת, שלא רק אאמין באופן כללי שהכול לטובה ואפילו לא רק שאצליח לזכור את האמונה הזאת ולדבוק בה, אלא גם שיהיה שקוף שהכול לטובה.
כך למשל שבעז"ה תראי בקרוב כמה טוב היה שוויתרת על ההצעה בעבודה, גם כי תראי שזה לא היה מוצלח לך וגם כי תראי איך מגיע אלייך משהו מתאים ומשמח.

שבוע טוב!

[פלוני_אלמונית*]

מתרגלת אסרטיביות בקופת חולים...
כבר כמה שבועות שאני עושה בדיקה פעם-פעמיים בשבוע, ויש מישהי חדשה שלוקחת את הדם ומכאיבה והכל מדמם אחרי זה בערך 10 דקות, וכואב חצי יום... ונפוח וכחול שבוע, ככה שעד הבדיקה הבאה זה לא נרגע..
אז נתתי לה איזה שבועיים להתאמן, והיא עדיין לא השתפרה.. השבוע הכאיבה כל כך ושיחקה עם המחט בפנים עד שהצליחה...
אז ביום שני ניגשתי לאחות הנחמדה, שיושבת בחדר אחר, ואמרתי לה מה המצב ושאלתי מה אפשר לעשות.
אז היא אמרה לי לבקש מהאחות השנייה שתעשה לי, ושאם לא נעים לי שאגיד לה והיא תבקש בשמי.
אז הבוקר באתי, הייתי קצת לחוצה מזה אבל נחושה שלא יכאב לי שוב.
נכנסתי לחדר ושאלתי אם אפשר שהיא ץעשה לי במקום. אמרה שבטח ועשתה. הייתה דקירה לרגע קצר, ואחרי זה לא הורגש. איזה הבדל...

ואחר בתור לאולטרסאונד, יש 10 נשים לפני (אני כבר חצי שעה מחכה). וברקע רדיו חזק כל כך, שלא יכולתי להתרכז במחשבות או בפייסבוק או בבאופן... אז לקחתי נשימה עמוקה וביקשתי מהמזכירה עם הפרצוף החמוץ להנמיך. הנמיכה.

אני עדיין מחכה, אבל לפחות גאה בעצמי.

<פרח>

[אמא_של_מוש*]

כל הכבוד פרח, בהצלחה יקרה.

לדעתי כשאנחנו באות למעקב צריך להיות לנו מסלול מהיר מיוחד. מילא אישה שבאה פעם בהרבה זמן תחכה שעה לבדיקה, אבל לא ייתכן שאנחנו פעמיים בשבוע צריכות לחכות את כל הזמן הזה ועוד בשעה הזאת לצפות בכל ההריוניות מסביב.

<לא שזה עזר במשהו שביקשתי, אבל לפחות ניסיתי>

[אישה_במסע*]

יש לך סיבה טובה להתגאות בעצמך @}

[פלוני_אלמונית*]

לדעתי כשאנחנו באות למעקב צריך להיות לנו מסלול מהיר מיוחד.
דווקא בשעות הבוקר אלו שעות שמיועדות לטיפולי פוריות, התור היה כולו מעקבי זקיקים (באמת אתמול עבר לי בראש מן "וואו" על כמה נשים צריכות טיפולי פוריות... זה מטורף)

<פרח>

[פלוני_אלמונית*]

אישה, תודה נחמד לשמוע גם מבחוץ

[בשמת_א*]

פרח, לי יש חרדה מבדיקות דם, במיוחד שאני מהמתעלפים. מציל אותי שאני מורחת משחת אמלה EMLA בין חצי שעה ל-45 דקות לפני הבדיקה, ושמה על זה ניילון נצמד (שלא יימרח ושיישאר על העור). זה מרדים את האיזור ואני כמעט לא סובלת מהבדיקה (יחסית... אני סובלת מהרגע שמבקשים ממני לפתוח את הזרוע ועד הרגע שזורקת את הצמר גפן לפח...).

[חסידה_נודדת*]

_ביום שני ניגשתי לאחות הנחמדה, שיושבת בחדר אחר, ואמרתי לה מה המצב ושאלתי מה אפשר לעשות.
אז הבוקר באתי, הייתי קצת לחוצה מזה אבל נחושה שלא יכאב לי שוב.
נכנסתי לחדר ושאלתי אם אפשר שהיא ,עשה לי במקום. אמרה שבטח ועשתה. הייתה דקירה לרגע קצר, ואחרי זה לא הורגש. איזה הבדל...

ואחר בתור לאולטרסאונד, יש 10 נשים לפני. וברקע רדיו חזק כל כך, שלא יכולתי להתרכז במחשבות או בפייסבוק או בבאופן... אז לקחתי נשימה עמוקה וביקשתי מהמזכירה עם הפרצוף החמוץ להנמיך. הנמיכה._

אני נפעמת. באמת. כל כך טוב לקרוא, כל כך מרחיב לב וריאות.
וכל כך מגיע לך, גם לעשות את הדברים האלה (ובפעם הבאה, אולי אחרי קצת פחות סבל? נגיד, שבוע לאחות ועשר דקות לרדיו?), וגם להיות גאה בעצמך.
כל הכבוד @}

בשמת, קראתי, שמעתי, ואני אכתוב על זה אצלי

[פרח_בית*]

הגיע הזמן הזה בשנה, שבעל הבית לוקח יוזמה ומחליט שדי לעשבים.
הפעם הזמין איש שיעשה את העבודה.
אתמול בצהריים אני יוצאת לראות כמה מהכביסה עפה מהחבל (שתי חולצות...), ומגלה איש יושב אצלי בגינה ומוציא עשבים במרץ.
יוזמה ברוכה מצד אחד, שכן חוסך לי את העבודה, או את חוסר הנעימות מזה שבעל הבית עצמו עובד ועומל שעות בגינה (כמו שהיה בשנה שעברה), אבל מצד שני - אוי....
הוא הוציא החרציות שלי! כל כך חיכיתי להן, ועד שצמחו... ועכשיו הן שוכבות בערימה מכוסות בעירוב עשבים ירוקים.
נכנסתי לסערת רגשות, לקח לי בערך שעה להירגע. הוא מסתובב ומוציא ומוציא, לא משאיר כלום.
ניסיתי להגיד לו מה חשוב שיישאר, אמר "I know flowers".
ואכן, את הצמחים שקניתי במשתלה זיהה ברובם (חוץ משני צמחים ששתלתי בכניסה וסוף סוף התחילו לתפוס גובה... חפרתי בערימה הוצאתי אותם, והחזרתי אותם למקום. השקיתי בתקווה שהם יתפסו שוב. אשקה היום שוב כי הם נראים די עצובים).
הצבעתי על קצת חרציות שנשארו בצד, וביקשתי שאותן ישאיר.
ענה "I know flowers, this is not good flowers".
ריחמתי עליהן, שהוא לא מזהה כמה טובות הן.
ביקשתי שישאיר בכל מקרה.
ביקשתי גם שישאיר את הפרגים (לאזור שלהם הוא עוד לא הגיע למזלי), את כל הפטרוזיליה שמפוזרת בכל מקום, והצבעתי על כמה צמחים שכן נקנו במשתלה ולא הייתי בטוחה שיזהה (למשל למון גראס, שדי נראה כמו שאר העשב בגינה... הוא ניסה להתעקש שזה כן עשב אבל לבסוף וויתר).
הוא הספיק חצי גינה אתמול, ערימות ערימות פיזר, ובסוף הוציא אותן למדרכה.
הבוקר חזר לסיים את העבודה. תפסתי אותו שוב והמשכתי להצביע על דברים שאמורים להישאר. אני די בטוחה שהוא חושב שאני משוגעת, אז החלטתי להסביר לו למה, כדי שיפסיק להסתכל עליי במבט כזה.. למשל את הרעף שזרק לערימה, ביקשתי שישאיר והסברתי שאני דורכת עליו כדי להגיע למקומות מבלי לדרוך בבוץ. את אוזני הפיל הגדולים (בעל הבית אמר לי אתמול שזה לוף), ביקשתי שישאיר כי התרנגולות אוכלות אותן (בשלב הזה הוא חייך אליי פעם ראשונה!), לפרחים הורודים הקטנים לא היה לי ממש תירוץ, אבל ביקשתי שישאיר בכל מקרה...
אז הוא עוד בחוץ, כשיסיים לעבוד צריך יהיה לגרוף קצת את האדמה, לטאטא ולשטוף את השביל, ואוכל לשתול קצת עגבניות ודלועים לקראת הקיץ (שנה שעברה הייתה דלורית אחת, ומלון שיצא קצת מצ'וקמק. מקווה שהשנה אמצא מקום שהמלפפון יתפוס בו, ואולי ננסה גם אבטיח).
ניצלתי את ההזדמנות אתמול, כשבעל הבית היה פה, לציין באוזניו שאני רוצה לסדר השקיה בגינה, כי בקיץ צריך להשקות כל יום-יומיים. לשמחתי הוא אמר שיש לו צינורות, והוא יבוא איזה יום שנסדר את זה. שימח אותי מאוד כי לא באמת ידעתי איך לעשות את זה לבד, וזאת נראית לי עבודה קשה...
בנוסף, צריכה לדאוג שיתקנו את המנורה בחוץ, את המנעול בדלת של הלול וגם צל בפינת הישיבה – יש כרגע 3 נקודות עיגון בקירות, צריכה לבקש מהפועלים פה שיסדרו איזה מוט גבוה כנקודה רביעית, ואז למדוד ולבקש מאבא של בעלי שיזמין לנו יריעה.

[פרח_בית*]

התחלתי קצת מיונים בבית לקראת האביב.
אמנם הבאתי ערימה של דברים שאמא שלי הוציאה ורציתי, אבל מיד מצאתי להם מקום והכנסתי בצורה מסודרת.
במקביל, הוצאתי שקית גדולה מהארון (החלטתי לא לחכות לזמן שאחליף חורף-קיץ, אלא לעשות את המיונים עכשיו בזריזות, כדי שאוכל לפנות קצת מקום) ומדי פעם אני פותחת איזה מגירה ומוציאה ממנה דברים שלא נחוצים.
אחרי שאעשה את כל זה, צריכה עוד לסיים למיין ניירת ולתייק, לתפור כמה דברים שמחכים בצד, לתלות מדף, מתלה ועוד כמה תיקונים קטנים. ולבסוף לנקות הכל, והכי חשוב את החלונות (מחכה שיעברו סופות החול של האביב בשביל זה).
מרגיש נעים ומרענן, למרות שעוד עבודה רבה לפני.