באופן טבעי

אויייייייייייייייייייייש. שוב כיווצת לי את הנשמה.
(ואני בכלל בכלל לא ידעתי שהיא היתה אחת שלמה ולא שלוש נפרדות לגמרי)

כבר כמה ימים מטרידה אותי המחשבה הזאת - המן ומרדכי ואחשוורוש הם אחד שלם? אני מקווה שלא. ושאם כן הם לא מייצגים שומדבר שקשור אלי.
וכלכך קרוב את כותבת, תודה

בבוקר הקטנה מתיישבת על הספה ומתחילה לפרוט על הגיטרה. צלילים ילדיים כאלה, טרם, טרם, טרם, ביד פשוטה על כל המיתרים.
פתאם זה נכנס לקצב, ואז היא מתחילה לשיר. וכך הלך השיר:
טרם, טרם, טרם, טרם
מה מסתתר מאחורי הסבך
לכי ותסתכלי מאחורי הסבך
כלב מכרסם עצמות מאחורי הסבך
טרם טרם טרם טרם
מה מסתתר מאחורי הסבך
לכי ותסתכלי מאחורי הסבך
ציפור מנקרת גרגרים מאחורי הסבך
טרם טרם טרם טרם
מה מסתתר מאחורי הסבך
לכי ותסתכלי מאחורי הסבך
ארנב אוכל גזר מאחורי הסבך
טרם טרם טרם

לקטנה חלומות רבים, ולצערי אני לא זוכרת לכתוב את כולם, הנה אחד:
חלמתי שאני הולכת לבית ספר ועומדת ליד החלון של הכתה של גדולה וקופצת וקופצת וקופצת ולא מצליחה לראות אותה והולכת לדלת מנסה לפתוח והדלת נעולה וגדולה בפנים והמורה מלמדת את כולם והיא רוצה לצאת אבל היא לא יכולה ואני רוצה להיכנס ולא יכולה, אז אני הולכת לחלון שוב וקופצת וקופצת וקופצת הכי חזק שאני יכולה ובסוף היא רואה אותי ואני לוחשת לה גדולהההההה, גדולהההההה, והיא אומרת לי אבל קטנה אני לא יכולה לצאת, הדלת נעולה, ואני לוחשת לה חזק תצאי מהחלון והיא אומרת לי בסדר ובאה לחלון ומתאמצת חזק לטפס והיא לא מצליחה ואז אני נותנת לה יד והיא מצליחה

אבל היא בעיקר חולמת שאחותה נופלת למים עם אורקות והיא מצילה אותה. תיאורים ממושכים כאלה, אני זורקת כסא למים וקופצת אפילו שיש שם אורקות ומזיזה את הכסא במים והיא מחזיקה ואני עושה תנועות חזקות ומושכת אותה.
לפעמים היא גם חולמת שהיא נופלת למים ואחותה מעיזה לקפוץ ולהציל אותה אפילו שהיו אורקות במים. הרבה הצלות בתוך מים.
כשהיא מספרת חלום אז יש בו את הפרטים שהם בבירור החלום, ואז היא לאט לאט מתעוררת ומתחילה להוסיף דברים. כאילו החלום נגמר או מתחיל להישכח אבל היצר לספר רק התעורר אז פתאם נכנסות דמויות מסרטים ואירועים מאתמול ואז היא עוצרת ובוחנת אותנו במבט מכשפי שואל ומתחילה לצחוק. מצחיקה כזאת. או שלמשל היא מספרת לי בטיול איזה סיפור גבורה, שנסעה על האופניים עד לדואר וחזרה לבד ואבא רק חיכה לה ליד המכולת , ואז אומרת לי "אבל אל תשאלי אותו אם זה באמת, כי לפעמים אני ממציאה ואני לא רוצה שידעו."

שני דברים שרציתי לזכור וקרו ממש מזמן:
כשהגדולה היתה קטנה הרבה יותר מכמה קטנה שהיא עכשיו, אמרה שהיא רוצה לגור איתנו תמיד ולעולם לא לעבור לבית משלה. ושאלה אם זה אפשר. אמרתי לה שבטח, וכשהיא תהיה גדולה נוכל לעשות פתח בתקרה ולבנות שם קומה נוספת. והיא אמרה בבהלה: לא עד כדי כך גדולה!
(נזכרתי בזה כי קיבלנו את אליס בארץ הפלאות בסרט.)

והדבר השני:
הקטנה ביקשה שאקרא לה ספר ובעמוד הראשון של הספר שבחרה התנוססה מילה. מה כתוב כאן? היא שאלה
כתוב כאן "לטליה".
למה כתוב כאן לטליה?
המחברת של הספר הקדישה לילדה בשם טליה את הספר, אולי כשכתבה אותו חשבה עליה ואולי היא הבת שלה והיא כתבה אותו בשבילה.
אז למה היא לא נתנה לה אותו?

יש לך כשרון למצוא גרגרי זהב ולהראות לנו, לי. אני מוצאת את עצמי מודה לך מול המחשב, על היופי והאהבה והכשרון הזה של מגלי הזהב, על הכתיבה, ההשראה. ומסתבכת עם כל זה כי איך זה שאני מרגישה שאני מקבלת ממך בזמן שכל כך הייתי רוצה לתת לך - כח, עידוד, אהבה. סליחה על העילגות. אני מחבקת אותך, חיבוק וירטואלי מועך וארוך, כי הרבה זמן פחדתי לחבק מפחד למעוך, והנה אני מעיזה.

אוי, מיכל...
איך בטאת בדיוק את מה שהרגשתי כל כך הרבה פעמים כשקראתי כאן.
אז עוד חיבוק לא-פוחד-למעוך ממני , ותודה גדולה על גרגירי הזהב המופלאים.

הוי, יקרות, זה מוטרף לגמרי אבל עם שתיכן רציתי לדבר בטלפון אתמול ופתאם אתן פה, שתיכן יחד. ישר דמעות ובאמת הרגשה של חיבוק. תודה.

ותודה רבה בכלל לכל מי שמגיב ולמי שקורא.

אוהבת אותך תמיד.
ותודה גדולה על זה שאת מגלת זהב ומראה גם לנו.
וגם אני מרגישה כל הזמן וכל הזמן שרק מקבלת ממך ולא יודעת איך לתת...

מ ד ה י ם !!!!! כבר יומיים אני קוראת אותך בצמאון, אין מילים.....הלוואי וגם אני אהיה אמא כזו ....

הלוואי וגם אני אהיה אמא כזו ....
(-:
אם תכתבי רק את הדברים הטובים באמהות שלך בבלוג באינטרנט, תהיי אמא כזו...
<הדברים הרעים, הצעקות, חוסר הסבלנות, הכעס, המשיכות ביד בעצבנות, הטלת האשמה, גרימת יסורי המצפון, הגסות כלפיהן, הבכי לעיניהן, האבידות וההישברות לעיניהן, ההפחדה שלהן, ההתנצלויות האינסופיות וחסרות הערך, האימהות הזוועתית, המריבות הזוגיות שאין להן לאן להימלט מהן, שיחות הטלפון הקשות לאזניהן, הארוחות שלא בזמן, הכעס על מי שרעבה כשאני כבר רוצה לישון, אינספור השעות מול הדי וי די, סתימת הפה עם הממתקים, ההזנחה, הבדידות שלהן, האוכל זבל במקום אוכל בריא וטוב, איבוד הפוקוס שלי באימהות והזמן הקשה שעובר עליהן בשנים רכות כל כך, כל זה לא נכנס לפה. לכן זה בלוג כל כך יפה.>
לפעמים בא לי להפסיק לכתוב דברים יפים ולכתוב רק את הדברים הרעים. איך הפכתי חרא של אמא. משבר קטן (טוב, לא קטן) והכל מתמוטט. כל התובנות, כל הגישה, כל הדברים החשובים, הבנה, הקשבה, שקט, סבלנות, רוך, אהבה. הכל מתרסק, כי היה קושי. כל כך שקעתי ביגון שלי שהזנחתי אותן כמעט לגמרי. ולא רק אותן. זו תרמית, לכתוב את כל הדברים היפים ולא לכתוב את זה. הבת הגדולה שלי נאלצה לחוות טלטלה בלי שאהיה שם, כי שקעתי ברחמים עצמיים. והקטנה שלי, נאלצה ללמוד להיות בשקט ולקבל את זה שאמא בוכה עצבנית זעופה מעשנת בחוץ ואין לה זמן וחשק לכלום. אפילו לא להכין אוכל שהוא יותר מסנדביץ' טונה. שאם היא אומרת לה תראי תראי תראי יותר מדי פעמים היא חוטפת צעקה שקט!!! כי זאת כבר לא האמא שזוכרת שילדים ממשיכים להגיד תראי תראי אם לא הסתכלנו בפעם הראשונה. ושיחות הטלפון, הן הפכו כל כך קריטיות והרות גורל, לא עם אנשים שמחייכים בסבלנות מהעבר השני וממתינים כשהילד מתחיל לדבר אל אמא באמצע. פתאם הפכתי האמא שצורחת שקט אני מדברת בטלפון! כמה פעמים אמרתי לך לא לפנות אלי כשאני בטלפון. ואם השיחה היתה מרגיזה או מלחיצה במיוחד, אז אני אסגור את הטלפון ואצא בחמת זעם על הילדה שדיברה אלי באמצע, מה הפרעת לי, חצופה. לא מתחשבת. לא לומדת לא להפריע כשמדברים בטלפון. חצופה אחת. אני לא חצופה. את כן! אוי סליחה מתוקה. את לא חצופה. ונסיונות לפייס אותה והיא הולכת לחדר וכועסת ואז מה, ללכת אליה או לצאת לעשן מרוב פחד או כעס שעלו בשיחת הטלפון, ואז אני מגלה שהיא נרדמה בבגדים . יופי של הרדמת לילה. וכך בכל שעות היום, התמוטטות התנצלות והיא כבר בעניין אחר, המערכות שלה ספגו וקיבלו את זה. והבדידות שלה. ויש ימים, רוב הימים, שאני פשוט לא יכולה לקרוא סיפורים או לעשות לה ברווזים מפלסטלינה, או לצאת החוצה לטייל. זה כמו עינוי. פשוט לא יכולה. רוצה להימוג, לא לעשות ברווזים ובטח לא לקרוא את תפילילה המסריח. ויש ימים, יותר מדי ימים, שאני צועקת עליה די כבר, את הרי רואה שקשה לי אז למה את לא מפסיקה לבקש ממני דברים? נמאס לי כבר. די כבר, תעשי משהו אחר. אל תפני אלי. זה מה שיש מאחורי הבלוג הזה. כזותי מן אמא. והבדידות, כוס אמ אמא של הבדידות. גם שלה, גם שלי. מחיים מלאים פתאם הפכנו חסרים כל כך קיבינימט. לפעמים החיים הקודמים שלנו נראים לי כמו איזה זיכרון מטושטש מסרט. הדברים שהילדות שלי נאלצו לשמוע בשנה האחרונה, אם מישהו היה מספר לי שככה אהיה אליהן, אז באמת, באמת, שלא הייתי מאמינה. שאני אגיד לילדות שלי על בסיס כמעט יומיומי תעזבי אותי בשקט. ואני לא מעיזה בכלל לכתוב על מה שחווה הגבר שחי כאן בבית הזה.
אני לא יודעת מה פתאם תכננתי לחסוך מהבלוג הזה את הדברים האלה. עכשיו, זה החיים בבית.

לפני חודש בערך לקחתי תרופה הומיאופטית. לקח לי חודשים להשתכנע. חברה אחת נודניקית במיוחד לא הרפתה וכל הזמן דחקה בי לקחת והיתה בי התנגדות עצומה לזה. אז קודם אני רוצה לספר שזה עזר. עכשיו, אני מבינה שזה עוזר כמו גז צחוק בלידה, אבל הרבה יותר עמוק. כאילו הקצוות הנשכניים של הדיכאון והכעס והכאב הופכים קהים כאלה, והמקום שלהם מצטמצם. ואז נפתח מקום לדברים אחרים, חיוביים. אז זה שיפור מאד גדול. גם שמתי לב שהכעס ותחושת האין אונים מחליפים את הגוונים שלהם לתחושה עזה של עצב, והשלמה. שזו תחושה מבורכת, יחסית לפראות של התחושות הקודמות.
כי עם ההשלמה עולה כוח, ורעיונות כל מיני לשיפור המצב. וזה לא היה לפני התרופה ההומיאופטית והתחיל מיד אחרי הנטילה שלה.
זה מה שהפחיד אותי, להיתלות במשהו כזה, לא למצוא את הכוחות לבדי. אבל הנה, לא מצאתי לא מצאתי, נתליתי ואפשר להימשך למעלה. זה לא כל כך נורא להיתלות. ואז התחיל תהליך מוזר, שדווקא הדברים השוליים שנילוו בהתחלה, התחילו להכעיס מחדש. כמו סרט שמתגלגל אחורה.
באמת קשה לוותר על כעס. אני כבר יודעת את זה מזמן, עוד מהזמן הקודם, מסתם מריבות עם בעלי. אם לא אכעס הוא יחשוב שזה בסדר אז אסור לוותר על הכעס. פה זה אחרת. פה אני כאילו רוצה לזכור את הכעס, כי קרו דברים, שאני צריכה לזכור. ואם אני לא אזכור אני אשכח מה היה לי חשוב. ובגלל זה כל הזמן אי אפשר לסלוח. פשוט היה שם אוצר ואני מרגישה איך ראו אותו נבזז ושתקו. מי? כל מי שראה ושתק. בני משפחה, חברים, כל מי שראה ושתק.
כמו צופים באונס. אולי היתה בזה גם הנאה? פתאם אני מתחילה לחשוב שהיתה בזה גם הנאה. לראות את הדבר שהכי מפחיד אותך קורה למישהו אחר. אני לא מבינה למה אני כותבת. אולי כי אי אפשר להגיע לתחושת נקיון בלי להתנקות. אולי זה סוג של התנקות, לדמיין שאני מעמידה בשורה את כל מי שראה ושתק ונותנת לו סטירה.
הכעס משמר איזו תחושת שפיות, זה בטוח. אחרת לך תסביר לעצמך עצב ברמות כאלה. איפה תכיל את זה בדיוק. עצב צריך גומחה להתיישב בה. כעס רושף במעגלי גיצים באויר מסביב, הוא לא צריך מקום. מממ. הכעס גם נותן תקווה שפתאם מישהו יבין משהו, ויראה שהכל היה טעות, טעות איומה. הכעס לא מניח לדברים להתיישב קבע. בקיצור הכעס זה לא עצב.

אני בחרתי לתת לכעס ללכת. וכשהלך, גיליתי שהוא השאיר אחריו המון מקום.
מאז, אני ממלאת את המקום הזה בעצמי. לפעמים זה קשה, כי אני צריכה להחליט
את מי ואת מה להכניס, או לא להכניס, ולפעמים זה קל, כי למקום נקי בדרך כלל באים
אורחים נהדרים.
ועוד מילותיים, הבנות שלי אהבו ואוהבות אותי לפני, בזמן ש, ואחרי, אני בטוחה שגם שלך.

אחד כזה | | וגם אחד כזה .
(וגם ביסקוצ' אחד לטבול בקפה).

עיניים, תודה. (כתבתי לך קיטור ארוך ומחקתי. כל מיני עניינים עם חלל שנפער ועם מה למלא אותו.)
(וגם למקום מלוכלך באים לפעמים אורחים נהדרים כמו הפלוני פה למעלה ומשפחתו היפה. ותדע לך שהוא שם לב שזה זיעזע אותך שהוא טבל את הביסקוצ'ו בקפה.) ועיניים תודה עוד פעם בזכותך אני סוגרת והולכת לישון.

כי קרו דברים, שאני צריכה לזכור.
מותר לשאול מה קרה? מה השינוי שהייתם צריכים לעבור?
אני קוראת אותך כבר הרבה זמן, וכל החלק האחרון של הבלוג לוט בערפל מבחינתי. אני מבינה שיש שינוי גדול שהביא להרבה צער והרבה כאב, רק לא הבנתי מהו (אולי פספסתי?). מקווה שזה בסדר לבקש שתשתפי במה מדובר.

כל הקטעים האחרונים גרמו ללבי לצאת אלייך. צר היה לי לשמוע את כאבך. יחד עם זאת, אני מעריכה מאוד את התעוזה שהייתה לך לחשוף גם את הצד הזה. נראה לי שזה צעד משמעותי מאוד שעשית. ואני מצדיעה לך.

הרבה

אוהבת אותך מאוד

קטעים אתכם. בכלל לא ראיתי שנטבל ביסקוצ'ו בקפה (ואולי ראיתי ולא שמתי לב) , וגמני במטבילים,
אבל אורחים צריכים להזהר. אין מפדח מביסקוצ'ו ספוג ורך שנופל על המכנסיים בואכה הרצפה בבית המארחים.

שיחות יקרה. הבנות שלך ראו את כל מה שתארת למעלה, אבל הן רואות גם את ההתאוששות וההתחזקות. את זה -עם ההשלמה עולה כוח, ורעיונות כל מיני לשיפור המצב - הן רואות תהליך. לא התאוששת מיד אבל הנה את נמשכת למעלה. אני חושבת שיש משהו מאוד מחזק בראיית תהליך כזה, חוויה שלו.

קראתי על אמא שלוותה את בתה בלידה, והיא הסבירה שמה שהיא נתנה היה מתוך זה שהיא הכירה את התהליך הטבעי של הלידה בעצמה. היא לא יכלה לדעת איך תמשיך הלידה, כמה זמן, האם יהיו התערבויות. אבל היא כן הביאה איתה את הכרת התהליך הבריא, הטבעי, וכך נתנה מכוחה ואמונתה. להכיר תהליך של הבראה נותן כח.

האמא הזו הדגימה את הראייה הזו גם בסיפור על ילדה מתבגרת, שבטוחה שתשאר לעולם מחוצ'קנת, ואביה יודע לתת לה את אמונתו שהיא תהפוך יום אחד לאישה יפה. אולי החוויה הזו מחזקת את בנותיך במובן זה שהן חוות איתך תהליך של הבראה. (זה לא נכתב כדי להגיד לך "לא נורא, לא כואב לך"). (מתקשה להמשיך להתנסח ומקווה שמשהו הצלחתי להסביר מתוך מחשבותיי).

שבת שלום.

צחוקים, ביסקוצ'ים, אבל אני יודעת שאת יודעת, שלא התכוונתי ל"נקי" במובן הנקי של המילה,
אלא חף, מוותר על הגוש הזה של כעס שממלא עד שאי אפשר יותר. קשה לוותר על כעס, כמו שקשה
לוותר על כאב, כמו שקשה להאמין שאפשר בכלל. איך עושים את זה?, עם הרבה סבלנות לחולשה,
עם הרבה חמלה עצמית, ועם הבנה שהן, הבנות, מבינות בדרכן, ושהכל בסדר.

_עם הרבה סבלנות לחולשה,
עם הרבה חמלה עצמית, ועם הבנה שהן, הבנות, מבינות בדרכן, ושהכל בסדר._

עיניים יקרה, יודעת, כן. סתם תפסתי טרמפ על הנקי והאורחים הנהדרים ועל ההזדמנות להזכיר ביסקוצ'וס בתוך כל מלל הבאסה. תודה רבה לך על הדברים. ותודה על המילים חמלה עצמית. אף פעם לא ראיתי את השילוב הזה. ושהכל בסדר. תודה שאת כותבת את זה.

תודה מיכל יקרה. להכיר תהליך של הבראה נותן כח זה כל כך מנחם שאני לא יכולה להגיד לך כמה.

תודה מישהי, אני כנראה אוהבת אותך גם.
וקוראת נאמנה (תודה) , אם הייתי יודעת מי את הייתי מספרת לך במייל. זה לא סוד סתם לא מתאים כאן. אני כמו איזה קרפדה שלאורך כל ההודעה הזאת רק אומרת תודהתודהתודה אבל זה מה שאני מרגישה. תודה גדולה על התגובות החמות החכמות והעושות לחשוב.
ויש לי גם תודה לאשה היקרה שכתבה לי במייל שבזכות הזוועות שתיארתי כאן היא הרגישה נורמלית על תקופה קשה שהיתה לה ואיך שהיתה בה. כי עזרת לי להיזכר שגם אני כנראה נורמלית. לא שלא איבדתי כל הערכה למילה הזאת, שאומרת שמה שבנורמה הוא טוב. אבל אנחנו משתמשות בה לתאר משהו חיובי כנראה.

היי קומה גימל (-: אני רואה שנתפסנו על אותן מילים...(את מודעת לזה שתמיד כשאני רואה את השם שלך אני חושבת על חצילים?!)

חצילים בטחינה!

כמעט כל פעם, אחרי שקוראת אותך בדף הזה, לא מוצאת מילים כדי להגיב, כך שתרגיש את הרצון לחזק אותך, להיות איתך, להיות עבורך.
בפעם הקודמת, חשבתי שהגבתי, אבל תגובתי לא כאן, אז מוסיפה אותה שוב:

ומוסיפה גם כזה

<עכשיו חסר לי אייקון של חיבוק נטו, לא מחייך ולא עגום>
<ממציאה אחד: ((נטו))>

הבלוג שלך הוא לא שקרי. את גם האמא הזאת. הטובה. וכשאת מספרת על חלום שבו מצילה בת אחת בת אחרת טובעת, את מספרת לנו את כל האמת הכואבת על מה שעובר עליכם ואת לא מייפה שום מציאות.
אני יודעת (קצת) ובעיקר מרגישה שאתם כבר על החוף. אולי עוד מלקקים את הפצעים, אבל כבר לא זועקים הצילו מתוך המים. אני מאחלת לכם שהאי החדש שאתם עולים עליו יהיה שמשי ומואר ויפה ומלא אגוזי קוקוס.

(אני אגב הרבה פעמים אמא איומה כמו שתיארת ואין לי סיבות כל כך טובות כמו לך)

נגעת בחיי. המילים שלך מלוות אותי כבר שלושה ימים או קצת יותר מאז שנחשפתי לבלוג שלך דרך ההמלצות. בכל רגע פנוי (והם נדירים ויקרים) חזרתי לקרוא עוד קצת - אתמול אפילו שרפתי את ארוחת הערב כי את יודעת איך אנחנו עושות תמיד שלושת אלפים דברים בבתאחת.
_אם לא היכל זהוב אז כלום? זה כל כך ממצה את האכזבות הקטנות והגדולות שקורות כשמי שתיכננה להיות אמא באמת הופכת לאמא, כש"גדלים".
מיד התחשק לי לספר לך את כל סיפור חיי אבל אם כלך מוטב אפתח לי דף משלי (אני די חדשה כאן {מה די -לגמרי})
בכל אופן מאחלת לך חג חירות שמח! מצטרפת למחבקים

כמעט כל פעם, אחרי שקוראת אותך בדף הזה, לא מוצאת מילים כדי להגיב, כך שתרגיש את הרצון לחזק אותך, להיות איתך, להיות עבורך.
אני קוראת אותך ולבי יוצא אלייך.

מגלה אותך באיחור כה רב, ומצרה על הפיספוס.
כי היית פה כל הזמן ואני לא ידעתי.

איך אפשר שלא לאהוב אותך!

אני מתפעלת ממך לאורך כל הדרך.
איזו דרך את עושה.
איזו התמסרות .

אני קוראת וצוחקת, קוראת ובוכה.
תודה על כל המילים שלך...

תודה לכולן
שלום מימה

הנשים המבוגרות במשפחה שלי נכנסו להיסטריקה מזה שאני מתכוונת להכין בטטות לליל הסדר.
הכל התחיל בזה שהודענו שלא בא לנו לבוא השנה לסדר הגדול של המשפחה.
סבתא שלי התקשרה ואמרה ממה אני מבינה אותך שאת עושה מצווה כי לאבא שלך אין איפה לשבת בשולחן בערב חג. חשבתי פאק, נכון, איפה הוא יהיה בחג? אחר כך טלפון מאמא שלי אם אתם לא באים אני באה אליכם אני לא מסכימה שתשבו לבד בחג. היא בטח דמיינה משהו נורא עגום וכבר קלטתי שאבא שלי הולך לשבת איתנו לבד בחג, אז אמרתי לה טוב בסדר ואז אחותי התקשרה להודיע בשמחה שהיא ובעלה גם באים אלינו כי לא בא לה ללכת לבד אם כולנו לא נהיה. פתאם אח שלי ואשתו התקשרו והתנצלו שהם לא באים אלינו שכבר הזמינו אותם נורא מזמן להורים שלה וזה לא צורה עכשיו.
גיסתי שהתכוונה מראש לשבת איתנו-לבד-בשולחן-בערב-חג הודיעה שהיא תעשה סלט תפוחי אדמה יותר גדול. אמא שלי שאלה בטלפון: בשביל מה צריך סלט תפוחי אדמה בערב פסח?! הודעתי את השאלה לחלל החדר ובעלי ענה בנחיריים מתרחבים מעונג "תגידי לה שזה מסורת אצלנו"
"אוי! סליחה! אוי. מה אמרתי. תגידי לו שאני ממש מבקשת סליחה. לא ידעתי שזה מסורת אצלם. ואז מילמלה חצי לפלסטיק של הטלפון חצי לעצמה "זה כאילו שהיו אומרים לי שהקציצות דגים זה מיותר... איזה חוסר רגישות מצדי. תגידי לו שאני נורא נורא מצטערת." אני אומרת לו כל מה שאמרה והוא נשען אחורה זורח וספוג הכרה עדתית משכרת.

היא מבקשת לדבר על התפריט וכשאני מגיעה לבטטות בתנור היא יוצאת עלי בלי שום עכבות על רקע עדתי "מה פתאם בטטות?! לא צריך בטטות. יש כבר תפוחי אדמה."
שעה הפוגה וטלפון מסבתא שלי, עניינית, סבתא של ערב פסח, פוסחת על בירור השינויים הדרמטיים בהרכב הסדר אצלנו ואצלם וניגשת ישר לעניין:
עשית כבר את הבית?
כמעט הכל, אני משקרת.
מה את שמה בשולחן?
יהיה מרק קניידלך, קציצות דגים של אמא, גפילטע פיש...
גם הקציצות וגם הגפילטע פיש?
כן.
היא שותקת. מי עושה את האלבונדיגס? היא שואלת בחשדנות.
את מה?
הקניידלך.
אה, גיסתי.
ומה הסלטים?
סלט תפוחי אדמה, סלט סלק, סלט חסה עם שקדים ותפוזים, סלט שומר עם חומץ ושומשום, פלפלים קלויים בחומץ עם שום...
.איך עשית את הפלפלים? אסאדו?
כן.
קילפת אותם?
כן.
טוב, מה עוד?
צ'טני כוסברה חריף.
מה זה צ'טני?
כמו סחוג כזה אבל קצת מתוק.
אה, כן. אני יודעת מה זה.
צ'טני נענע עם זנגביל ועגבניות, מתוק חריף...מקוביות זנגביל מסוכרות, את מכירה?
חבל לי על הזמן. אוואנטות חדשניות על סבתא שלי בערב פסח? בא לה מה זה לא טוב התישאול הזה, והיא עונה בזעף:אני לא יודעת מה זה זנג'ביל?!
נמאס לה מהאקזוטיקה והיא מזרזת אותי: לימון עשית?
לא.
פנג'ה עשית?
לא...
ומנה עיקרית מה?
שני סוגי בשר, אחותי מכינה שני קילו ובעלי שני קילו (הבנתי כבר בתחילת ההכנות שלדבר על בשר בקילו מרגיע את נשות הסדר הותיקות.).
שיהיה בריא היא אומרת. חזרת הכין לך?
הכין. גם את הגפילטע פיש הוא הכין.
באמת? שיהיה בריא, אז ברוך השם יש מה לאכול, תעשי גם אורז?
כן, אורז, תפוחי אדמה עם פרסה ובצל ....ולקינוח אחותי תביא עוגה והכנתי לפתן גדול.
תפחיעץ שמת? שזיפים מיובשים? תשימי במקרר מיום קודם שיהיה קר.
שמתי.
מה תתני לשתות?
עשינו כמה בקבוקים לימונדה עם נענע.
אה, יותר טוב, למה לזרוק כסף על מוכן. יש לך לימונים בעץ?
כן.
חבל שלא עשית לימון.
היא שותקת ואני גם.
הבטטות לא מתאים, מי אלמה.
איך היא כבר יודעת על הבטטות. מה יש להן מהבטטות?
למה, זה טעים, סבתא.
טעים אבל בשביל מה בערב חג. יש לך כבר התפוחי אדמה. אולי תעשי אפונה? זה יותר יפה בעין על האורז. בטח כבר עשית כל הקניות...אין לך בפריזה קפוי?
יש.
יופי אז תעשי אפונה במקום הבטטות.
אה! היא מזדעקת. מה עם הברכות?
עושים.
את יודעת הכל? אה, כתוב לך בצלחת. יש לך צלחת?
יש.
והחרוסת מה, את יודעת לעשות?
תגידי לי איך.
את תעשי רק איך שאני אומרת לך. הכי פשוט יוצא לך הכי טעים. רק תמרים, אם את קונה החבילה המוכן בגוש תרגישי עם האצבעות שאין גרעינים מהבית חרושת, תשימי אגוזים טחונים, יש לך מולינו?
כן.
איזה, של בשר?
לא, של קפה.
אז תעשי אבל שלא יצא לך כומו אבקה, שירגישו החתיכות. וקצת יין אדום מתוק, לא הרבה שלא יצא דייסה. יגידו לך לשים תפוחים, בננה, קוקוס, אל תשמעי.
ככה השכנזים עושים, אני מדליקה אותה בכוונה.
נכון, את אל תעשי ככה. אנחנו לא שכנזים. טוב מותק שלי עצוב לי שאתם לא באים אבל השמחה שלכם השמחה שלי בלב. כל המשפחה ביחד זה הכי חשוב. תאכלו ותשמחו ותהיו לי בריאים עיניים שלי. שלחתי לך קובה עם האמא אבל אין הרבה לא היה לי כוח עשיתי רק כמה אחדים, עמדתי הכנתי, (היא מחווה עם הידיים את התנועה של האצבע בתוך האגרוף שמלווה כל הכנה של קובה, גם בטלפון) לא של בורגול, של קמח מצה, האמא עזרה לי לטגן אותם, בשביל העין שלי שאסור לי טיגון. בשבילכם הנכדים שלי כל אחד קופסא. תאכלו רק אתם זה לא בשביל כולם.

אוי, את כותבת נפלא, כרגיל.
נהניתי כל כך, וצחקתי ממש.
תודה.

אז מה, היא נשארה לבד, הסבתא? <מודאגת>

בשבילכם הנכדים שלי כל אחד קופסא. תאכלו רק אתם זה לא בשביל כולם.

רק בריאות!!! <אייקון של חמסה>

<כותבת וחושבת על סבתא שלי שתחיה, כל כך מתגעגעת אליה....>

וואו.
יומיים ברצף כמעט בלי הפסקה, שותה בלגימות ענק את הבלוג כולו.
אין לי אלא לחזור על קודמי, ולומר שאת עושה כאלו צמרמורות, כאלה צחוקים וגם בכיים שלא מצאו עוד דרך החוצה..
יא אללה איך מדהימות הילדות האלה! וגם את, כל כך. איזו אמא.
וגם לשאול בביישנות יתרה, אפשר להיות חברה שלך..?....
הלוואי שהאור והמתנה שבדברים - גם הקשים,העצובים - יצליחו להראות ולזרוח אליכם מבעד לקושי.
חג שמח והמון טוב.

סבתא שלך דחוף תכנית ריאליטי עכשיו!

אני מאוהבת!!!!!

אני מתפעלת ממך לאורך כל הדרך.
גם אני. וגם ברגעים הקשים.

אוי, הרסת אותי מצחוק . התענגתי על כל מילה.

ותודה רבה בכלל לכל מי שמגיב ולמי שקורא.
קוראת דרך קבע. מקסים מה שאת כותבת. מקסים איך שאת כותבת. ומקסים שאת כותבת.

וואו תודה, כמה מבקרות, איזה כיף. הלב מתחמם.

אז מה, היא נשארה לבד, הסבתא?
מה פתאם! היא היתה עם שלושת הבנים שלה וכל הילדים שלהם והנינים גם, שיחיו. שלא יחסרו, שיהיו בריאים, טפו, וכולי.
ובכל זאת היא היתה באופן מסויים גם כאן, אחרת אין שום הסבר הגיוני לכך ששכחתי להוציא את הטפסין עם הבטטות מהתנור בליל הסדר.

בקניות שלפני הסדר, אסרתי על בעלי לקנות עוף לזרוע של הברכות. שפעת העופות וכל זה. הוא עמד מתלבט מול המקרר של הבשרים. עמד לידו איש דתי לבוש שחורים, נמוך קומה, לא מבוגר. לא צעיר. אז הוא פנה אליו "אולי אתה יודע, זרוע זה יכול היות גם בקר, או רק עוף?"
"רק בקר או כבש, לא עוף" ענה האיש. זו היתה כמובן בשורה משמחת. ואז הם פתחו בברכות הדדיות, תהיה בריא, חג שמח, שתשמחו כל המשפחה ביחד, ושניה לפני דעיכת הברכות ההדדיות הוא מספר "אצלי יהיה בלי הילד. אני גרוש. התחתנתי עם חוזרת בתשובה. לא ידעתי שהיא תקפוץ בחזרה החוצה ככה אחרי שנה. עכשיו הילד שלי אצלה. אולי לא יהיה אתי בסדר. אני עכשיו במשפטים, להציל את הילד." ובעלי אמר לו "תשמע אחי, אם הילד חשוב לך, אל תילחם בה. זאת האמא שלו. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות טוב בשביל הילד זה לחזק את האמא שלו, לא להילחם בה."
"חס וחלילה להילחם. אני רק רוצה להציל אותו."
ליד החסות הוא מספר לי על השיחה בהתרגשות רבה ואני שואלת אותו ממתי דוס מתחתן עם חוזרת בתשובה? נטפלת בכוח לטפל. הוא בטח גם חוזר בתשובה.
לא הוא לא. הוא ממשפחה חרדית ותיקה פה. הוא אמר לי.
נו אז איך משפחה חרדית נותנת לו להתחתן עם חוזרת בתשובה.
הוא לא איזה תלמיד חכם. משפחה פשוטה. חיתנו אותו. מה זה משנה?!
יאללה אין לי כח לסיפור הזה. קדימה עם העגלה. ערב פסח. אז איזה בשר לקחת? תיקח. מה זה משנה. תחליט. ואני דוחפת את העגלה ובדרך עוקפת את האיש עגום הפנים הזה שעומד עכשיו מול השורשים של החזרת ולא הולך לקבל את הבן שלו לסדר השנה ואולי בשנה הבאה כבר יצליח להציל אותו.

כמה שעות לפני הסדר אחי ואשתו שואלים אם יש מקום אצלנו כי הלא ישנו בלילה ואין להם כוח לנסוע רחוק כל כך להורים שלה. בטח שכן, והשמחה רבה. פתאם נהיה פה סדר ענק. אבא והילדות יוצאים אחר הצהריים לסיבוב ארוך, ואני ואמא שלי מארגנות את השולחן,ו כשהם חוזרים מיוזעים ומלוכלכים ויחפים כבר כולם ישובים סביב השולחן הארוך והחגיגי, מלובשים ומבריקים ומקשקשים בינהם את שמחת הפגישה. הקטנה חוטפת את החורפה של הלייף, ומסרבת להיכנס. כל נסיון שכנוע נענה בצרחות אני מתביישת ואתם לא תכריחו אותי ולמה הם כבר באו. באמת הם קצת הקדימו ממלמל בעלי שמתבאס קשות מההפתעה. הוא עולה להתקלח ואני מחליפה אותו בנסיונות השכנוע הלא מוצלחים. היא עייפה מאד, ועצבנית, ומתביישת שעוד לא התארגנה ובסוף עולה על הידיים למעלה בצרחות ונכנסת למיטה ומבקשת שנעלה לה לשם את האוכל.
בקיצור, אין לי כוח לחזור על הכל, על איך שלא הסכימה שנרד למטה והתעקשה שנישאר איתה, וכולם כבר עצבניים ורעבים למטה, ובעיקר לא מבינים למה אנחנו לא מניחים כבר לנודניקית הקטנה והצרחנית ומעכבים בגללה את כולם, והמשלחות שלהם למעלה שרק מוציאות ממנה פרצים חדשים של צווחות, וההתלבטות שלנו מה לעשות, כל כך היא חיכתה לסדר, אולי תכף תירגע, וכשמחליטים שאחד מאיתנו ירד ונתחיל היא תופסת בו כאילו החיים שלה תלויים בזה, ואז אבא שלי עולה ומרים אותה ומדגדג אותה והיא צווחת ובועטת וכשהוא מוציא ממנה עווית צחוק בדיגדוגים הוא חושב שבאמת הצחיק אותה ואני מנסה להוציא אותה מהידיים שלו כי הקטע האלים מוכר לי מדי ואני אומרת לו זה לא מצחיק אותה, והוא אומר לי הנה כבר הצלחתי תעזבי ולרגע מטורף אחד הוא מושך לצד אחד ואני לאחר ובעלי מרים עליו פתאם את הקול תניח לה והוא יורד נעלב וחבל על הזמן איזה אוירת קטסטרופה, ובסוף אחרי נצח נוסף שנינו כועסים עליה ויורדים ואחותה הגדולה מזדקפת וקמה ואומרת אני אשכנע אותה ויורדת עם הוראה היא מסכימה לרדת בתנאי שאף אחד לא יסתכל עליה ולא יגיד לה כלום, והסדר מתחיל סוף סוף ואף פרצוף שם לא טורח להסתיר מה הוא חושב על הסצינה חוץ מאמא שלי שאמונה על תפקידה המסורתי לחייך נמרצות לכל הכיוונים גם ובעיקר כשהכל זוועה.
ומגיעים לשולחן עורך ואוכלים, ואחרי, אח שלי מודיע בקול נכאים יאללה לא ממשיכים, לאף אחד אין כוח, אני מת מעייפות. אני בא לי לחנוק אותו, מתחילים להרים מהשולחן ופתאם מישהו, מי זה היה? לא יודעת, אולי אבא שלי, מתחיל לפזם "כל הכוכבים זורחים הלילה ובדשא שרה ממטרה..." ומישהו מצטרף אליו, ופתאם כולם שרים, רוחצים כלים ומותחים מפה ומחלקים לפתן ומוזגים יין ושרים, עוד שיר ועוד שיר ואח שלי מתעורר ומלווה עם הגיטרה ואני מתפלאת איך כולם יודעים את המילים, וכמה יפה כולם שרים, איזו משפחה חמודה. שלוש הילדות והבעל של אחותי נרדמים מצונפים עם שמיכות על הספות וכולם ממשיכים לשיר עד שתיים בלילה שאז אח שלי פתאם עובר לשיר באנגלית כל מיני בוב דילן ופינק פלויד שאף אחד לא יודע לשיר ואז ברור שזהו, וכשקמים ונפרדים בעייפות וסיפוק גדולים אשתו של אח שלי מודיעה מליד הדלת עם הילדה הישנה על הידיים תודה רבה היה נורא כיף, עושה פאוזה וממשיכה: למרות שבהתחלה היה קשה. פאוזה. מ א ד קשה. היא מדגישה בחיוך רחב למי שלא הבין או חס וחלילה שכח. נו גם לי קשה עם זה שאת קלאפטע לפעמים אני כמעט אומרת לה ובמקום זה מלבישה לעצמי על הפרצוף חיוך של אמא שלי שאומרת לי אחר כך צריך לקבל כל אחד כמו שהוא. זה משפחה.

מיה, כן.

ובמקום זה מלבישה לעצמי על הפרצוף חיוך של אמא שלי
גדול!!!!!!!!!

איך, איך את מצליחה לזכור את כל הפרטים עד האחרון ולהעלות אותם כאן על הכתב בבהירות שכזאת, בהומור, ובישירות.
את גדולה, כבר אמרתי לך פעם? @}

מאוד אוהבת לקרוא אותך.
בתיאור האחרון של הסדר, הייתי ממש במתח איך תצליחו לצאת מזה. היה לי מאוד מוכר מאצלינו.

ובמקום זה מלבישה לעצמי על הפרצוף חיוך של אמא שלי שאומרת לי אחר כך צריך לקבל כל אחד כמו שהוא. זה משפחה.
אפשר לקבל ממך (או מאמא שלך. היא הרבה יותר קרובה אלי, נכון?) שיעורים פרטיים?

"אם הילד חשוב לך, אל תילחם בה, זאת האמא שלו. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות טוב בשביל הילד זה לחזק את האמא שלו"
ואחותה הגדולה מזדקפת וקמה ואומרת אני אשכנע אותה
מי זה היה? לא יודעת, אולי אבא שלי, מתחיל לפזם "כל הכוכבים זורחים הלילה"
איזה אנשים יקרים את מגדלת שם...
כל כך משמח לקרוא אותך.
הכן שלך הוא מחמאה גדולה [...הסתננה לי קריאת שמחה "ישש!!"]
מעניין איך עושים את זה. אולי הזמן יגלה וישזור קישורים... שבוע טוב!

לא ממש סיפרתי כאן, שנתקענו כאן בלי חברים לילדה הקטנה שלי. תיכננו כל מיני דברים, קרו דברים אחרים, וככה יצא. זה קשה מאד ולא בא לי להרחיב על זה. ילדה אחת הולכת למפעל מוקדם בבוקר, והשניה נשארת כאן אתי. מאז שהתאפסתי על עצמי עם ההומיאופטיה חזרתי להיות אמא מתפקדת פחות או יותר, ואני רוצה להגיד בגילוי לב הכי גדול שזה סיוט. כשהייתי בדיכאון האלים ההוא לא ראיתי אותה. עכשיו אני רואה, והלב נשבר לפעמים. היא ילדה עם עולם פנימי כל כך עצום ורחב שאפשר לטעות ולחשוב שהכל בסדר. אז מה אם היא לא רואה ילדים. היא עסוקה כל הזמן בעולם שלם של דמויות על כל משפחותיהן, ומפעילה אותנו ללא הרף ואנחנו מופעלים בהכנעה, מנוע רגשי אשם עצום ומטרטר מזרים לנו אנרגיה. הכל רק שלא תרגיש בודדה.
ופתאם חופש פסח! יש ילדים! ביקשה להזמין את ד'. ילדה אחת גדולה ממנה מקצה הרחוב שלא היה לנו איתה כמעט שום קשר. ד' באה, ומאותו רגע הן שיחקו ביחד שלושה ימים רצופים.
על מה זה לא השפיע? בעלי עבד יותר טוב, היינו יותר מאוהבים, הבית היה נקי ונעים ורצו פה ארוחות שחבל על הזמן. אולי רק כי התפנה לנו זמן. אולי כי היתה הפסקה ברגשי אשמה וחרדה לה. אולי כי היינו מאושרים עד דמעות לראות אותה שמחה בתוך משחק אינסופי עם ילדה נוספת. באמת הרגשנו אושר. מסתכלים עליה בעיניים לחות ומחייכים זה לזו באושר.
והיום נגמר החופש. איזה בור נפער, בבית, בלב שלי, על הפנים שלה. מן חולשה כזאת. קודם, בעבר, כשהבית היה מלא ילדים מתי שרק התחשק, יכולנו לבלות שבוע בלי לראות אף אחד והחיים היו מלאים. עכשיו, כשלפנינו יום שלם והיא מתעוררת ומבררת מה עם ד' והאם אני בטוחה שנסעה לבית הספר, והרצינות הזאת שנפרשת לה על הפנים כשהיא ממתינה לתשובה, נפער לי בור בנשמה. הפנים הרכות והיפות שלה והנבונות האלה, חוקרת לתוך הפנים שלי, אבל איך את בטוחה? אבל לא בדקת...ואז היא מתחילה לכעוס עלי ולהכות אותי ולבכות מגעילה אחת מגעילה אחת. סליחה על השימוש החוזר בפניני הלשון אבל באמת כוס אימ אמא של הבדידות.
ואז אבא אומר לי שראה שהילדה ש' לא היתה בהסעה היום. הילדה ש' היא מבריזנית די קבועה מבית ספר. בדומה להורים רבים שאומרים לי את זה, גם הוריה סיפרו שרצו שהיא תהיה בחינוך ביתי אבל היא לא הסכימה. אבל ההורים האלה מתכוונים ברצינות ומריעים בכל יום שהיא מחליטה להישאר בבית.
אז הזמנו אותה והוצאנו חימר והילדות שקעו ליום ארוך ונעים, חימר, ארוחה, סרט, ואחר כך שיחקו בבובות שעות ארוכות, באופן מוזר חלק מהזמן בשני חדרים נפרדים, ובהנאה גדולה. כשישבנו לאכול שוב, ש' אמרה לי שכיף לה אצלנו והיא שמחה שלא הלכה לבית ספר.
ואז, זה מה שאמרתי לה - (לוקחת אויר) - : גם לנו כיף שאת כאן. בכל יום שלא תלכי לבית ספר את יכולה לבוא ותמיד נעשה דברים כיפיים.

כל מי שאמר פעם משהו על השפעה רעה של הורים מחנכים מהבית, ושהם חברה שלילית ואיום על ילדינו, יכול להתרווח אחורה. הוא צודק.

בכי, צחוק, והרבה אהבה.

כל מי שאמר פעם משהו על השפעה רעה של הורים מחנכים מהבית, ושהם חברה שלילית ואיום על ילדינו, יכול להתרווח אחורה. הוא צודק.
D-:

בקשר למפעל, אני מתאפקת כבר הרבה זמן (שמונה חודשים.)
וחשבתי בכל זאת לשחרר לכאן הרמת גבה אחת, לפחות.
מלמדים שם לשיר את אבניבי אובואבב. ואת לעולם בעקבות השמש. יזהר כהן והזמרת שרי או איך שקוראים לה, במחברת של הבת שלי. אני מבקשת מכל מי שקורא את זה לנסות לדמיין שהוא בכתה ב', שר עם כל הכתה ועם המורה כך:
בנאדם, שוב נרדם, מן הים, הלכנו עם השמש בערוב, יום זהוב, לילה טואוב, היה לנו ליל אמש....

הילדה שלי אומרת לי היום "המורה למולדת, היא קצת מצחיקה. היא מלמדת שזכות הילד שיכבדו אותו ולא יצעקו עליו ולא יקחו לו דברים ולא יכריחו אותו, והיא עושה את כל הדברים האלה."

ראשית, בכי, צחוק, והרבה אהבה. מסכם בצורה קולעת את ההרגשה שלי.

ושנית,
אני מתאפקת כבר הרבה זמן
מותר להגיד משהו? נדמה לי שאת פשוט מנסה להימנע מלעסוק גם פה בנושא הכאוב הזה, מלהעלות על הכתב את מה שאת רואה ומה שהבת שלך חווה. וזה בסדר, ומובן, וזה הבלוג שלך, הנהדר.

"המורה למולדת, היא קצת מצחיקה. היא מלמדת שזכות הילד שיכבדו אותו ולא יצעקו עליו ולא יקחו לו דברים ולא יכריחו אותו, והיא עושה את כל הדברים האלה."
כמה עצוב.
איזה חכמה הגדולה שלך, שהיא מצליחה לראות את זה, להבין ולהגיד לכם.

כל מי שאמר פעם משהו על השפעה רעה של הורים מחנכים מהבית, ושהם חברה שלילית ואיום על ילדינו, יכול להתרווח אחורה. הוא צודק.
וגם גדול.

מצטרפת לכל החיבוקים ומבקשת, אם אפשר, פיצול של הדף כי הוא עולה כל כך בכבדות (אפילו שההמתנה מתוקה..).
רעיון: לפצל ב- 16/11/05 .

את אהובה אהובה אהובה אהובה

יש לי גם שיר (הזכיר לי את "מה מסתתר מאחורי הסבך")

כולנו יחד מתחבקים,
בפוך, בפוך, בפוך,
אנחנו יחד מתכרבלים,
בפוך, בפוך, בפוך

איזה כיף להתעורר ככה
בוקר טוב @}

http://www.opinion.co.il/blogs/about.se ... etition-01
זו כתובת של תחרות בלוגים.
הבלוג המקסים שלך לדעתי צריך להיות בתחרות.
מה דעתך?
מקווה שהקישור עובד.
שליחת הבלוגים לתחרות עד 20 במאי, אם אני לא טועה.
בהצלחה.

הבלוג הזה מנצח בהליכה. וזה בלי לקרוא אף אחד מאלו שמשתתפים. פשוט אוביקטיבית. אין עלייך

אוהבת מאוד לקרוא אותך. אחד הדפים היחידים שעוקבת אחריהם בהתמדה.

שאלה: את מספרת על כך שהגדולה התחילה ללכת לבית-ספר. ואני מבינה מדברייך שאינך רוצה בזה. אז למה בעצם? מישהו מכריח אתכם? (זאת שאלה אמיתית, לא ביקורת. אנא עני רק אם מתאים לך...)

אלאן, תודה רבה על הפירגון, את חמודה מאד. אני לא אלך לתחרות ההיא, נראה לי.
מימה, כנ"ל (הכי כיף בהליכה...(-:)
ברונית צודקת אני צריכה לעשות משהו בעניין. וטרה תודה על השיר המתוק. עלי כותרת, תודה על מה שכתבת ועל האפשרות לענות רק אם מתאים לי ותודה על ההתעניינות. זה מורכב.
(מגיבה רק על הודעות מנהלה ועל השאר חיבוק בלב)

ביום העצמאות החלטתי להעניק עצמאות לפרעושים והקרציות על גוף הכלבות שלי ולתת להם שחרור חד משמעי. כבר נהיה מזה עניין גדול יחד עם הבנות ובסך הכל היה כיף במקלחת המהבילה המלאה ריחות כימייים קשים ושיער תלוש מדובלל מכל עבר.
הקטנה עשתה הפסקות וירדה ועלתה במהלך המקלחת וכל פעם הודיעה בדחיפות "אני חייבת לאכול משהו" נו אז תקחי לך משהו את רואה שאני לא יכולה לתת לך. לא אבל אמא זה משהו שאני לא יכולה לקחת לבד!!! מה זה? משהו שאני לא יכולה להגיד לך אני לא יודעת איך להסביר לך את חייבת לראות. ושוב יורדת ועולה כעבור כמה דקות בלחיים לוהטות את חייבת לראות את זה. נו. בואי. נו. בואי. אמא. אני חייבת את זה. זה משהו שאני חייבת. נו אמא. נו אמא. נו אמא.
אוףףףףףףף! טוב! בסדר! אני באה! יא אללה, איזה נודניקית!
סוגרת את הדלת על הגדולה והכלבות הנחנקות במקלחת ויורדות למטה והיא במקום למטבח פונה אל הדלת ומסתובבת אלי ודוחקת בי בואי בואי את חייבת לראות, אני חייבת את זה, ורצה אל החצר ואני כבר מחפשת בעיניים את שיח החרדל או החוביזה שהיא רוצה ללעוס ובטח רוצה לוודא שזה זה, איזה ילדה טובה, (בכלל החרדל כבר לא פורח והחוביזות כבר קשות) אבל היא רצה ומסמנת לי ביד ומזרזת בואי בואי, וכבר יוצאת מהחצר ואני אחריה אל השביל ואל המדרכה וזה כבר נהיה מוזר לגמרי, וכמעט יוצאות מהסמטה שלנו והיא ממשיכה לעודד אותי בהפניית ראש אחורה תוך ריצה קדימה בואי! בואי! ועוברות בריצה משונה בית ועוד בית ואז גדר של בית פינתי, גדר שמקיפה גינה ודשא גדול, ומשפחה שעומדת ויושבת על הדשא הזה מסביב למתקן גריל גדול, עמוס נתחי בשר.
והיא עוצרת, מצביעה בהתרגשות ואומרת לי "את זה!"

הילדה הגדולה שלי סיפרה חלום:
בחלום, היא מגיעה לבית הספר ואין שם כלום, רק מן חוברת כזאת שברור שהיא שלה ושהיא צריכה לבחור ממנה דף וכל דף שנפתח זה המשהו שבאמת קורה ויש בדפים כל מיני אפשרויות והיא מבינה שהיא צריכה לבחור דף ומעבירה דפים כי את כל הדברים היא לא רוצה ובסוף בוחרת את הדף שנותן משימה ללמוד להחזיק קיפוד בלי להדקר. והיא מצליחה להחזיק אותו, ככה, היא מראה לנו עם הידיים מערסלות קיפוד ובחיוך מרוצה.

אני ממש יכולה לדמיין את הסיטואציה...

היום הקטנה אמרה:
אני קצת מתביישת שאני לא יודעת מה זה חוגים.
אמרתי לש' שאני בחוג סבסטייה והיא אמרה לי שאין דבר כזה ואני מתביישת שאמרתי לה את זה ושאני לא יודעת מה זה חוגים.

בוחרת את הדף שנותן משימה ללמוד להחזיק קיפוד בלי להדקר. והיא מצליחה להחזיק אותו, ככה, היא מראה לנו עם הידיים מערסלות קיפוד ובחיוך מרוצה.
ואו. חלום קלאסי על התמודדות מוצלחת
שימי לב שהיא גם ידעה שזה הדף שהיא צריכה לבחור. איזו חכמה.

ישר הלכתי לבדוק מה משמעות הקיפוד כחיית טוטם. עלה שימור עצמי. הנה כאן
(זה לינק לא כל כך מפורט, אפשר לנסות גם באינדקס טוטמים באנגלית)

ילדה חכמה יש לך. אם היא חולמת ככה אז הכל בסדר עם הקשר שלה אל המעיין הפנימי.
וזה שיש לה אמא שמקשיבה לחלומות זה נכס כל כך גדול, שאף בית ספר לא יוכל לחלל.

וזה שיש לה אמא שמקשיבה לחלומות זה נכס כל כך גדול, שאף בית ספר לא יוכל לחלל
באהבה גדולה.

עלה שימור עצמי.
איזו מתנה, הילדה הזאת.

הדף שלך מאוד מאוד כבד. כבר שבועיים איני מצליחה להעלות אותו.
עכשיו הצלחתי להיכנס רק ע"י הוספת הערה (ע"י שכתבתי את שם הדף שלך ב'הוספת הערה' והוספתי הודעה).

זה חבל, כי זהו דף שאני מאוד אוהבת לקרוא. אולי כדאי שתפצלי אותו?

ובכן יקרה, חשבתי להתחכם עם האינטרנט בכך שאצליח להכנס לדפך לא בדרך הרגילה אלא ע"י 'הוספת הערה' מדף אחר.
אז מה שקרה זה, שאני רואה ב-מה חדש את הערתי הקודמת, אך עדיין איני מצליחה לפתוח את הדף. (לעומת שאר הדפים באתר שכן נפתחים לי).

וזה מה שאומר שאין בררה, את חייבת (! :_)) לפתוח דף חדש.
ואם כך תעשי, כדאי להעביר אליו חלק מהדף הנוכחי, כדי שיהיה ניתן להכנס גם לדף הנוכחי (שיישאר פחות עמוס).

אשמח אם תקראי לדף החדש בשם דומה, כדי שאזהה אותו. (למשל בלוג החיים בבית 2 או בלוג החיים בבית המשך וכד')

עוקבת בהתרגשות ובשמחה @}

גם אני קראתי הכלללללללללל.
תודה.

דב צ'י כתבת בפורים שעבר:
כבר כמה ימים מטרידה אותי המחשבה הזאת - המן ומרדכי ואחשוורוש הם אחד שלם?
ונזכרתי בזה היום. כי בטיול קטנה שאלה מה היה שם בדיוק והתחלתי לספר, ויצא סיפור די מעאפן, שהיתה אשה שקראו לה ושתי והיה היתה נשואה למלך אחשוורוש שאהב לערוך משתאות ולהזמין את כל החברים שלו, ובאחד המשתאות כשהם היו שיכורים הוא ביקש ממנה לבוא ולרקוד לפניהם והיא לא הסכימה, והוא ביקש שוב והיא לא הסכימה, והוא ביקש שוב, וכשסירבה שוב, הוא החליט לגרש אותה מהארמון וחיפש לו אשה אחרת. וקטנה התחילה כדרכה לפרש ולתת צידוקים מוסריים למה שהתרחש, זה לא יפה להכריח מישהו לרקוד וכו', וכעבור זמן שאלה נו ומה היה? ואיכשהוא כל כך לא התחשק לי על הסיפור הזה, ויצא שסיפרתי בפיזור דעת, בחוסר חשק וחוסר ריכוז, עד שקלטתי שכל פעם שאני אומרת "אז היא אמרה למרדכי..." גדולה ואבא רוטנים אלי תיקון "להמן" , וכשמגיע "אז אחשוורוש אמר.." הם מתעצבנים "מרדכי אמר!" וכך שוב ושוב עד שהם מתרגזים תפסיקי כבר לבלבל את השמות! וסיפרתי לחברה איך סיפרתי את המגילה כל כך כל כך כל כך חרא, ושבעצם, לאסתר, מה זה משנה מי אמר מה ולמי קראו איך. האחד סחר בה, השני אנס אותה והשלישי תכנן לרצוח אותה.
בכל אופן, גדולה הודיעה לי שהיא הבינה היום שוושתי בכלל לא היתה רעה, שהיא פשוט לא רצתה והיא בכלל היתה במשתה משלה אז למה שתפסיק. ושזה בעצם בזכותה שלא הרגו את היהודים כי אם היא לא היתה עושה את זה הכל לא היה קורה. ושסתם עושים אותה בסיפור מכוערת ורעה.
לאות הסכמה עם הדברים וכניעה למסורת מעוותת שרנו בלהט את ושתי הקירחת ישבה במקלחת ויבוא המן וישק לה בתחנה שלנו יש קמח צחור ויבוא המן וישק לה בחורף ובקיץ ישן לו הסוס ויבוא המן וישק לה בקומו קומו ילדים המורה בבית חולים היא נפלה מאוטובוס וראו לה את הקומו קומו ילדות המורה בבית אבות הוא נפל מאופניים וראו לו את הזלמן יש לו מכנסיים מגיעות עד הברכ-א-אים אם יפלו המכנסיים אז יראו לו את הזיגי זיגי בלי ידיים על תיגע לי בשדויד מלך ישראל חי חי וקיים דויד מלך ישראל חי חי וקיים דויד מלך ישראל חי חי וקיים.

איזה משלוח מנות נהדר!
<שאגת השימחה המנטלית שבקעה בתוך ראשה,למקרא שמך במה חדש, עוד מחרישה את אזניה של מימה>

את כאן את כאן את כאן!!
איזה כיף!
תודה@}

איזה משלוח מנות נהדר!

לא יכולתי לחשוב על יותר טוב מזה.

את חסרה כאן מאד. טוב לשמוע ממך. אני מקווה שאתם בטוב, את והמשפחה.

חזרת! כל כך כיף ומרגש לקרוא אותך @}

ברוכה השבה!

איזה כיף שאת כאן.
עכשיו יש לי להתלבט אם אסתר חזקה או חלשה.

-:-D:-D:-D
איזה כיף לראות אותך כאן.

וואו!
ניסים קורים!

נשיקות והמון

'תגעגעתי...

ברוכה השווה (והמצחיקה)

אני שמחה שהבלוג הזה חזר כי מאוד אהבתי אותו, אבל - כנראה להבדיל מכולם? - לי אין מושג מי זאת "שיחות".