באופן טבעי

הי
באתר
sipurimerapim.com
עולים בימים אלה סיפורים מרפאים עבור ילדים עם רגישות חושית
ועבור הוריהם
הן כהורים והן כהם עצמם
מוזמנים להיכנס ולצלול!
מציפורי דורון
פסיכולוגית ומרפאת בסיפורים
[email protected]
ווטסאפ 054-6776775

לא קראתי את.כל הדף עדיין אבל שאלה
האם רגישות חושית זה משהו שיכול להתפתח כמבוגרים?
אצלי למשל מתישהו אחרי הלידה הראשונה אט השניה (והולך ומחמיר) אור (טבעי ומלאכותי ) משגע אותי כשמנסה ליון, גם חרך, גם נורה קטנטנה כחולה/אדומה של מכשיר on
רעש כשמנסה לישון, אפילו לחישות, פתיחת מגרות, דפדוף, התהפכות במיטה, צעדים. רעשים מונוטנים לא מפריעים בדכ, לפעמים אפילו ההפך.
ריחות בישול
לפעמים מגעים
אבל בעיקר אור ורעשים ואיך שכחתי, בלגן, קטן, גדול, משגע אותי

וגם עוד שאלה
האם רגישות חושית זה אותו דבר כמו high sensitivity person או אלו שני דברים שונים?!

תודה

שלום אמא של נגה,

אני לא יכולה לענות לך מבחינת הגדרה רפואית, אבל יכולה לשאול אותך האם הרגישות שהתפתחה אחרי הלידות קשורה לכמות המשאבים שאת משקיעה בגידול הילדים. ההשקעה בגידול ילדים היא גדולה (עצומה!) גם כשהכל תקין, ועוד יותר כשיש ילד עם צרכים מיוחדים, חוסר תמיכה מהסביבה, בעיות בזוגיות, בעיות בעבודה או בעיות כלכליות, רגשות שלא עיבדו אותם, ובטח יש עוד.
כשנכנסים לאוברדראפט של כוחות נוצר מצב של סטרס (עקה) ושל גירוי יתר.

הדרך לצאת מזה היא להעביר את עצמי למקום ראשון ולהזין להזין להזין את עצמי בכל מה שקשור לצרכים הבסיסיים של גוף ונפש (שינה, מנוחה, רגיעה, שמחה, מזון טוב, זמן יצירה, פגישה עם מי שטוב לי, ריקוד, לדבר ושיקשיבו לי, לבכות כמה שטוב לי, ...).

בשלב הראשון כדאי לבדוק אם זה מדבר אליך.

בשלב שני אפשר לבדוק:

מה עושה לך טוב? מה מוריד ממך עומס? מה מזין אותך? מה מעניק לך ׳מנוחת אחריות׳?
האם ניקיון בתשלום יעזור? ביביסיטר? עיסוי? חופשה של שבוע עם עצמך? זמן ביום/בשבוע לעצמך?

אם הכיוון הזה מדבר אליך אפשר להמשיך מכאן, לפי התשובות שיעלו לך.

אויי, יולי קו, דרכת לי על כל היבלות האפשריות בערך.
סובלת מרגישות חושית שהולכת ומתחדדת אחרי הלידה האחרונה, כי יש לי גם ילדים עם צרכים מיוחדים, גם חוסר תמיכה מהזוגיות וקשיים איתה, גם הרבה ילדים בכללי.... מזל שכבר גיליתי לבד שהדרך למלא קצת את האוברדראפט היא להזין את עצמי בשעות שינה, ריקוד, לדבר וישיקשיבו לי...
מעניין שלא קישרתי בין התנאים האובייקטיביים לבין התעצמות הרגישות.
ואגב, הפתיח לא בא כדי להעליב, מה שכתבת פשוט טלטל אותי קצת. והאיר לי דבר שלא חשבתי עליו קודם.

וכמה חיבוקים שאת רוצה.

טוב להבין שכל ה׳שינה ריקוד לדבר ושיקשיבו לי׳ הם חיוניים. בכלל לא פינוק. הם אלו שמאפשרים תפקוד שלי כאדם וכאמא (ועוזרת בית, מורה פרטית, מפרנסת, פסיכולוגית, ביביסיטר, ו... כל עשרת אלפי המקצועות שאשה ממוצעת ממלאת ב-24 שעות, שבעה ימים בשבוע). לכן להעלות אותם למקום הראשון ברשימת העדיפויות משרת את כל המשפחה.

האם רגישות חושית זה משהו שיכול להתפתח כמבוגרים?
לדעתי כן. לגמרי. כמו שפיברומיאלגיה יכולה להתפתח במבוגרים.
החלק הקשה הוא בעיני להפריד בין אלמנטים שניתן לרכך אותם (כמו בכיוון שיוליקו הציעה) ובין אלמנטים שכרגע לא נמצאה דרך סבירה לרכך אותם ודורשים הכרה, שם, תגית. הרבה פעמים אחרי ההכרה והתיוג מגיעה גם ההתרככות.. וגם לפעמים להיפך, השם והתיוג תוקע אפשרות לשינוי. בקיצור, הכל אפשרי..

האם רגישות חושית זה אותו דבר כמו high sensitivity person או אלו שני דברים שונים?!
"תגובתיות-יתר חושית" או "הגנתיות חושית" (שזה המונח המדויק) זוהתה וזכתה להכרה אצל מרפאות בעיסוק. "אדם רגיש במיוחד" זו הגדרה של פסיכולוגים, והמיקוד שלהם שונה.
אז יש חפיפה בין שני המושגים, אבל הם לא זהים.

האם רגישות חושית זה משהו שיכול להתפתח כמבוגרים?
הגנתיות חושית אותרה לראשונה אצל ילדים עם קשיים מסוימים בהתפתחות. בהקשר הזה, נאמר לנו חדמשמעית שנולדים עם זה. מערכת העצבים נולדה לא-בשלה או מתקשה לעבד ביעילות ולווסת ביעילות קלט חושי, וככה זה נראה. ומערכת עצבים שעובדת היטב, לא תידרדר פתאום לתת-תפקוד.

אבל,
יש מצבים אחרים שיכולים לגרום לתמונה של רגישות חושית, או משהו דומה מאוד.
למשל, הרבה מאפיינים של חרדה דומים בדיוק למאפיינים של רגישות חושית.
כנ"ל גם hyper-vigilance, תגובתיות-יתר, שזה סימפטום של פוסט-טראומה.
כנ"ל, לפעמים, דמנציה.
יש מצבים אורגניים שיכולים לגרום להיפר-רגישות. קולגה שלי סיפרה לי שתמיד יש לה רגישות קיצונית תוך כדי מחלות ויראליות.
קראתי פעם שגם מחסור בוויטמינים מסוימים יכול ליצור תמונה דומה, רק שאני לא זוכרת אם זו היתה בשמת שאמרה או מקור מוסמך

אז אם אני פוגשת בנאדם מבוגר שאומר "פעם לא היה לי את זה ועכשיו כן", ההנחה הראשונית שלי היא שמשהו קרה שגרם לזה, ועדיף לברר ולאתר את הגורם.
אם אני אברר ואברר ולא אמצא כלום, אז אני אקבל את המציאות על פני התיאוריה אבל עדיין אפקח עין למקרה שסיבה כלשהי תתגלה בעתיד.
ואם את אומרת "תמיד היה לי את זה ברמה נמוכה ועכשיו זה מתעצם" - זה נשמע הגיוני וסביר. יש תקופות שמרגישים את זה יותר ויש פחות, תלוי בנסיבות החיים.
עדיין, הייתי ממפה את הסיבות שבגללן זה התעצם, כי הן מאוד ישפיעו על הטיפול. למשל, בכיוון שיוליקו הציעה.

תודה יוליקו לב שומע ותמרורשרוש
אז ככה
_אני לא יכולה לענות לך מבחינת הגדרה רפואית, אבל יכולה לשאול אותך האם הרגישות שהתפתחה אחרי הלידות קשורה לכמות המשאבים שאת משקיעה בגידול הילדים. ההשקעה בגידול ילדים היא גדולה (עצומה!) גם כשהכל תקין, ועוד יותר כשיש ילד עם צרכים מיוחדים, חוסר תמיכה מהסביבה, בעיות בזוגיות, בעיות בעבודה או בעיות כלכליות, רגשות שלא עיבדו אותם, ובטח יש עוד.
כשנכנסים לאוברדראפט של כוחות נוצר מצב של סטרס (עקה) ושל גירוי יתר_

ברור שזה קשור לכמות המשאבים, יכולה לסמן וי כמעט על כל מה שהזכרת חוץ מזה שילדי ב"ה בריאים.

המפתח הראשון להכל הוא השינה אבל זה גם הכי קשה לפתור, זה נהייה גלגל והכל קשור ביחד בפקעת

התחיל אחרי הלידה הראשונה שלא נרדמת ביום, השינה בלילה עם כל ההתעוררויות לתינוק מוגבלת ואין מתי להשלים... והאוברגראפט ה'שנתי' הולך ומתעצם במשך שנים...

חוסר שינה הופך אותי לעצבנית חסרת סבלנות ואז מתחילות עוד בעיות

הזוגיות היא בעיה קשה עוד לפני הילדים אבל מאז הלידות בשילוב חוסר שינה זה בכלל

מרגישה שיש מצב ש99.99 מבעיות חיי (ויש מ ל א בעיקר החיים שגורמת למשפחתי ועצמי) היו נפתרות אם הייתי יישנה כמו בן אדם.
אבל אני לא

מתישהו במהלך השנים חוסר השינה הפך לא רק לנתון טכני כי התינוק מעיר להנקה אלא מציאות עצמאית. אינזומיה.

בעקבות משברים בזוגיות, שהובילו לדיכאון עמוק, ואז ל'התאבדות רגשית' ערך עצמי שלילי ברמות על, בתוספת דימוי גוף אלרי לידות, חולשה פיזית גדולה (אני 'לפלפית ') בתוספת כאבי גב צואר כתפיים מהנקות /נשיאת תינוקות/מתח נפשי. עצלנות. חוסר עשויה כי לא מגיעה לשום דבר או אין לי כח)

כבר שנים הרבה לילות לא נרדמת שעות או מתעוררת באמצע הלילה אפילו אם אפאחד לא מעיר וערה שעות, ובנוסף מתעוררת ב/או לפני הזריחה

מתח פיזי אדרנלין בגוף חוסר מנוחה
המוח לא מפסיק לחפור ומתיש ברמות וכשהמוח משתתק הגוף 'ער'

בקיצור. .. ואז אני הופכת למפלצת ביום, תלוי כמה חמורהיה הלילות הקודם. לפעמים פשוט מדוכאת וחסרת כוחות ולפעמים עולה לי (הבלאגן, הילדים, המריבות, המטלות, הבעל וכו וכו תמיד יש משהו) ואז אני מתפרצת, צועקת, או בוכה, או הכל ביחד.

בעלי מתייחס אל זה כמשוגעת, ואנינדי מסכימה למרותנשנקודת המבט שלא לא הכי (הוא טיפוס קר ויותר אדיש, לא ממש מפגין רגשות שליליים ובטח ובטח שלא צועק, או מרים את הקול או בוכה וכו וגם ככה היה אצלו בבית, אז בשבילו להרים קול, לצעוק אפילו בקטנה זה... לא יודעת מה המילה... בל יעשה? חוסר שליטה גובל בהפרעה נפשית? לא גובל אפעלו?)

ואז רגשות האשמה (הפירוט פה בקטנה, יש עוד הרבה סיבות לו) בתוספת התוכחת השקטה (לרוב, עד שיוצא לו מדי פעם כמה משפטים שגומרים אותי לשנה הקרובה) אבל ההורגת ומחוררת שלו
ואז השינה עוד יותר מופרעת ואני אמא עוד יותר גרועה ואז הכל גלגל בלתי ניתן לעצירה

ניסיתי כח מה שיכולה. לקחתי מלטונין, רסקיו, אפילו בתקופה קצרה שלא הנקתי לקחתי פעם פעמיים כדורי שינה. ל א ע ב ד עלי... חסרת תקנה
ניסיתי יוגה נידרה וכד רק 'עצבן' אותי
עשיתי יוגה תקופה, ספורט, יעוץ דיאטטי
הסרתטרס הפיזי פלוס הנפשי פשוט לא נותן. להירגע, לישון. לשמוח:(

יש תקופות יותר טובות או פחות גרועות. בשנה האחרונה הסטרס הפיזי קצת פחות עצום, לפעמים נעלם והיו לי כן לילות עם כמה דעות שינה 'טובות'
אבל עדיין השינה גרועה, והאוברדרפט עדיין עצום אפילו עם השיפור (הזמני, כן? עכשיו יש תינוק שמעיר....
לפעמים סופסוף נופלת לזרועות השינה בבוקר אבל אז הילדים קמים ומתחיל הגלגל של
אני מבקשת שקט
והם עושים רעש. אפילו קטן. פסיעות, לחישות, דיבורים, פתיחת מגירות
והקטנה מידי חמש דקות פותחת את דלת חדר השינה בתנופה עם תלונה שהגדולה לא משחקת איתה או אמרה לה א ב ג
ואני צועקת שקט ולסגור את הדלת
ואז שוב ואז אני צועקת על הגדולה שתעזוב את הספר שלה בפעם המאה ותשחק עם אחותה. בשקט. בחוץ. (כשמזגא נעים)ולא להיכנס.
וחוזר חלילה
ובעלי מתעב את האמא המתעללת בילדיהם על שקט קיצוני סתם כי בא לי וכי אני אכפת לי רק מעצמי ולא מהם וכו במשך כל הבוקר והם עזובים וצעוקים עד,שאני מתייאשת מהמיטה וקמה עצבנית פחות או יותר

ויותר מכולם, ע
אם כי בעזרתם המאוד מאוד מאוד אדיבה
אני מתעבת את עצמי, את האמא שאני) מאישה בזוגיות התייאשתי מזמן, כן?! הבנתי שלא נולדתי להיות בסוגיות שאפפעם לא הייתי ולא אהיה טובה בזה. סבבה. כבר לא מפריע לי. השלמתי מזמן)

ואיך אמא כל כך רעה יכולה לישון? ולחבק את הילדה שחופרת שיחבק אותה כשהיא רבה כל הזמן עם אחותה ומיללת לא עוד לפני שאני פותחת את הפה
ולהיות סבלנית ומכילה ואדיבה ושמחה
ולא עצלנית שלא עושה כלום
ולאהוב לאהוב לאהוב
איך?????
אני עייפהההההההה והכל מחרפן אותי

מקווה שלא אצטער על מה שכתבתי. לוחצת הוסף לדף. על החיים ועל המוות

ואולי זה כבר לא הדף הנכון? כתבתי בעיקר על העייפות אבל התוצאה היא כן הרבה 'רגישות חושית' שמחרפנת לי ולסובבים את החיים

אמא של נגה יקרה,
זה בדיוק הדף הנכון. מוזמנת חופשי לשפוך את הלב על הדף. אני כל כך מזדהה איתך. אין לך מושג כמה. זה כל כך נצחי ואין סופי האין שינה הזה. מזל מזל מזל שזה משתנה. אני כל כך מזדהה שחוזרת לי ההרגשה האפורה והטעם המתכתי בפה מחוסר שינה, והתחושה של שריטות במודעות עם כל רעש זעיר, והילדים שבאים לבדוק כל כמה דקות אם אני עדיין ישנה. כל פעם שאני כבר כמעט נרדמת, ומצד שני השקט של הלילה כל כך נעים. אני עם עצמי. תענוג. והעייפות הזאת שמקצרת את הפתיל לאפס.
בואי תכתבי פה.
לילה טוב!

מקווה שלא אצטער על מה שכתבתי. לוחצת הוסף לדף. על החיים ועל המוות

זה בטח לא עוזר, אבל את לא לבד. אני גם פה!
כבר 7 שנים ללא שינה. יאוש, חירפון, אבדון.
בדיוק מה שתיארת.
ואני גם לא מאמינה שאי פעם אוכל לישון שוב.
התחילו לי כל מיני בעיות מוזרות בעינים, בנוסף לעיגולים השחורים האימתניים שמקיפים אותן. אני די בטוחה שהן קשורות לחוסר השינה, וכן, גם לקריאה בטלפון בלילה...
אני ממש משתדלת להניח לטלפון, ולרוב גם מצליחה, אבל כשהשינה לא באה והמחשבות הרעות משתלטות... אני צריכה מנוחה.
יש לי תור לרופאה בשבוע הבא. אבל שעות שינה היא בטח לא תוכל לספק לי...

קשה.
מה שכן, הבן זוג לגמרי תומך, מקדש כל דקת שינה שלי ולגמרי מבין את המצוקה. בלי ההבנה שלו הייתי מתה.

יקרה, שולחת לך חיבוק ענק
זה נשמע ממש קשה מה שאת עוברת
ואני כל כך מזדהה עם חלקים בסיפור...

מניחה פה חיבוק ענק


וכמה טיפים קטנים שעזרו לי, ואולי יעזרו לך
חשוב לי להגיד 2 דברים קטנטנים קודם לכן:

1. ברור לי שאת עושה את הכי טוב שאת יכולה. זה לא עצות כדי להגיד חלילה שלא ניסית מספיק או משהו מהמשפחה הזו, כן? פשוט דברים קטנים שהקלו עלי.
2. אני משתדלת לשים דגש עלי . מה אני יכולה לעשות כדי להקל עלי. באהבה. כמו שהייתי משתדלת בשביל חברה טובה.

אז הנה כמה רעיונות קצרצרים

• לשמוע את לואיז היי (או כל מדיטציה אחרת שעושה לך טוב). אני ממש גיליתי שהירדמות מתוך הקשבה למחשבות חיוביות מפיקה שינה טובה הרבה יותר
• אטמי אזניים. עולה ~ 2 שקל בכל בית מרקחת ולי מציל חיים, בפרט במצבים אקוטיים (כמובן שזה רק במצב שיש מי שאחראי לשלומם של הילדים ויכול להעיר אותי אם היונקת קוראת לי)

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה:

• מנוחת אחריות. חובה. אם אפשרי כל יום אפילו חצי שעה - מה טוב

ואז את יכולה לשמוע משהו/ לשים אטמים ולהיכנס לדימיון משלך.

• אישית, אני ממש משתדלת אחרי 22:00 לא להיות עם הטלפון, ואף פעם לא מביאה אותו למיטה כשהולכת לישון שנת לילה. זה פוגע בה קשות.

אם יש לך מחשבות / זמני עירות, ממליצה על חוברת מנדלו עם עפרונות צבעוניים, בצק רך, או כל דבר שיעשה לך טוב

(אם זה לא היה ברור, אני הייתי מקשיבה ללואיז היי בנגן ייעודי, כמו אלו מפעם, ולא בטלפון. כי בסוף אנחנו מכורים לדבר הזה, וממש קשה להחזיק אותו ביד ולא לרפרף על שטויות, שמעמיסות על המוח בלי הפסקה)

חיבוק יקרה,
מזמינה אותך להמשיך לשתף
@}

תודה לכל העונות. מקשיבה לכם. ההזדהות עוזרת לדעת שלא לבד.

הכל יותר מדי
ממש
אני לא מסוגלת לשמוע כלום מנקודה מסויימת
כלום כלום

גם אני שייכת לאלה שמרגישים ושומעים הכל והכל יותר מדי.
מעניין אותי לשמוע איך זה מסתדר עבורכם בחיי זוגיות ומשפחה.
אני רואה שכשאני נמצאת וגרה עם עוד אנשים, ממש קשה לי להכיל הרבה ממה שעבורם הוא מובן מאליו - טלוויזיה (במיוחד בימים אלו), התראות בטלפון (הטינגים המעצבנים האלה כל שניה שנכנסת הודעה - בא לי לשרוף את העולם), ובכלל נוכחות המסכים שמתרוצצים ומנגנים ושרים ומראים מה שבא להם איפה שבא להם, בזמן ארוחה משותפת, ישיבה עם חברות ועוד. ויש עוד מיליון דוגמאות. כל דבר קטן בשבילי הוא ממש לא מובן מאליו והכל מעצבן ומציק.
ממש קשה לי להרגיש בנוח, מרגישה שהכל פולש אליי ושהתוצאה של זה היא להיות פחות בחברה או לבקש שאחרים יבואו לקראתי.
אף פעם לא גרתי עם בן זוג ויש לי פחד גדול שזה לא יסתדר כי אני צריכה את הדברים בדרך מסויימת ושכל הזמן נריב. לא מרגישה שזה עניין של להתפשר ולוותר עבור האחר אלא פשוט חוסר יכולת שלי להכיל את הדברים שלאחרים הם ממש עוברים מתחת לרדאר. והייתי שמחה להתפשר עליהם...
גם עכשיו אני גרה עם עוד אנשים אבל המצב שונה כי יש מרחב גדול ולכל אחד יש את החדר שלו והחיים שלו, וכן יש מאמצים להתחשב, וגם עם זה יש לי כמה פעמים ביום רגעים של הצפה.
בקיצור, מי שזה פוגש אותה בחיי הזוגיות (חיה עם בן זוג שלא רגיש מאד, או שהוא רגיש והיא לא, או ששניכם רגישים) אשמח לשמוע איך זה מתנהל.

היי לאורה @}
גם אני רגישה מאד, הרבה יותר מבן זוגי. זה לא פשוט... הרגישות שלי בעיקר שמיעתית ואני גם לא אוהבת אורות חזקים
וגם נמנעת מהחדשות כמה שאפשר.
לגבי צפצופי הודעות - הוא הרשה לי לבחור את צליל ההודעות שלו אז בחרתי משהו שנחמד לי ולא מפריע...
גם אם יש לו איזה התכתבות ממש ארוכה או משהו אז אני יכולה לבקש לשים על שקט אבל ספציפית ההודעות פחות מפריעות לי.
זה יותר בא לביטוי למשל במוזיקה - אם יש מוזיקה שאני לא מתחברת אליה אני פשוט לא מסוגלת להבליג ולתת לזה להיות ברקע... אז כן יוצאים מצבים שאני מבקשת ממנו להנמיך או להעביר וזה לא ממש יוצא הוגן כי את המוזיקה שלי אני שמה מתי שאני רוצה (שוב בהתחשבות כי הטעמים שלנו שונים... אבל לו פחות קשה "לסבול" את המוזיקה שלי)
אז בנהיגה החוק הוא שמי שנוהג בוחר את המוזיקה - אבל אני בקושי נוהגת. אז הוא בוחר את המוזיקה אבל בהתחשבות במשהו שאני יותר מחבבת מתוך הרפרטואר שלו.

בערב אני אוהבת שהאורות כמה שיותר כבויים ויש מעט אור בבית, זה די מפריע לו לפעמים ה"עלטה" אז לפעמים אני מוותרת ולפעמים הוא...
בקיצור, לשנינו זה קשה, וצריך הרבה התחשבות משני הצדדים.

דווקא יותר קשה לי עם הבן שלי שאוהב לשיר ולדבר בג'יבריש הרבה או סתם לדבר שטויות, לחזור על אותו משפט מיליון פעם בכל מיני ניגונים, לשבש שירים, לעשות כל מיני צפצופים, קולות עם הפה וכו'
אני ממש משתגעת מזה ומעירה לו ומרגישה לא טוב עם זה, מנסה לפעמים להתאפק, להתרחק כדי לא לשמוע או לשים לעצמי רעש לבן שיטשטש את זה...
אבל זה באמת פיזית משגע אותי ממש

לא יודעת אם יש לי עצות טובות אבל איכשהו אנחנו חיים ביחד ורב הזמן זה בסדר... וגם כשחיים ביחד כדאי למצוא מרחב אישי כדי שתוכלי להתרחק ולהיות בשקט שלך. בגלל (בזכות ...) הילדים אין לי יותר מדי זמן שקט אבל מבחינה זוגית עם הבן זוג יותר קל לדבר ולמצוא פשרות

אני הרבה יותר רגישה מיקירי לנושאי סדר וניקיון, ומוזיקה/רדיו נונסטופ.
הוא מתחשב לפי יכולתו, אני סופגת ככל יכולתי, וגם מנמיכה רף וציפיות.
פה שם יש חיכוכים.
מבחינתי האהבה שלנו והביחד שלנו שווים בהחלט את המחיר הזה (אולי הייתי שמחה תיאורטית לחיות עם מישהי כמוני, אבל מעשית…). גם מצידו המשוב זהה.
מה שלא הכנסתי למשוואה אלו הצאצאים שגם להם העדפות, רגישויות, סף עצבן נמוך… וגם על זה לא הייתי מוותרת, אם כי לפעמים מתחשק לי לקפוץ מהחלון או לזרוק דרכו מישהו (לא בוצע עד כה, גם לא בהקשר לחתולים שלנו).

נושא קרוב לליבי:)
לא ידעתי בכלל שאני אדם רגיש מאוד עד שנכנסתי לזוגיות ולא הבנתי למה לפעמים אני כל כך בעומס ומחנק.
כשהייתי לבד היה מאוד נוח לארגן את היום שלי לפי הצרכים שלי וזה באמת היה שקוף לי. שיש לי צרכים שונים מאחרים.
בתוך זוגיות יש הרבה למידה הדדית ולמידה עצמית ש הנושא הזה. מה באמת מציק לי? מה אני לא יכולה לסבול? מה יכול להיות פחות מפריע בלי לבטל הכל? נגיד מוזיקה במקום חדשות.
יש מנהגים שנוצרו לא כי ביקשתי מפורשות, אלא כי הגבתי באופן חריף יחסית כל פעם/ ברחתי לחדר אחר- למשל ברור שלא מדליקים רדיו וטלוויזיה בבוקר.
בשבילי זה היה שיעור בחיבור לעצמי, ובבירור של הצרכים שלי, וביכולת לצאת מה"קבוצה" - בין אם זה הביחד עם הבן זוג, המשפחה הקרובה או המורחבת, מפגש של חברים- כשלא נוח, לקחת הפסקה, בכלל לעזוב מוקדם יותר לפעילות שמתאימה לי, גם אם זה אני מדמיינת שזה נראה חריג בעיני אחרים.
אני פחות הולכת למפגשים גדולים שהוא מאוד אוהב, לפעמים אומרת שלום וקצר והולכת לענייני.
עם השנים ועם האימהות נהייתי יותר ממוקדת (בלית ברירה) במענה טוב וזריז לצרכים שלי כי פשוט אין זמן. כשפעוט בן שנתיים מתעורר לפנייך ומתחיל בבקשות ובחגיגות שלו (והוא בכלל לא רגיש מאוד, לגמרי דומה לבן זוגי) אז אין לי זמן לעשות לי שקט עם עצמי של שעתיים כמו שהיה קורה כשהייתי לבד.
גיליתי שכמה דקות של מדיטציה בבוקר (לחוות בנחת את התחושות והעולם הפנימי שלי) ממש עוזר לי להתחיל את היום הרבה פחות קיפודה, ולא להרגיש שהכל מכאיב לי, אלא להיפך, תחושה חיובית של זרימה והיטענות.
אתגר אחר שהיה לי זה מול הנטייה שלי להסכים ולרצות ולענות לציפיות שאני מדיימנת שמצפים ממני. היום עם פחות ריצוי אני עוצרת מוקדם ואז לא נכנסת לעומס.
מה שעבורי עדיין מורכב זה דווקא לא בבית- אלא חופשות ונסיעות. שם יש איזורים פחות מוכרים, אני גם ככה נוטה להיות מוצפת ולוקח לי זמן למצוא את התחושה והמקום הבטוח שלי, אז גם חוזרת בקלות לדפוסים של ריצוי (מה שמגביר עומס) וגם לא מצליחה לנוח ולהיטען.
נראה לי שגם פה נדרש לנו יותר אימון, ככה שאני אדע מה מתאים לי ומה לא ואיזה סוג של עצירות, הפסקות והיטענות אני צריכה.

וואוו לי לה,
התחברתי מאוד למה שכתבת.