באופן טבעי

ואת היריקה שירקת לרגליו, אזכור גם.
וזה אחרי שהסתכסכתי עם זהבה....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את, אין לך בושה את

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

<זו כותב ת, מתוך הטלפון החדש שלה, שבקרוב גם תגלה איך מגיעים אל סוף עמוד בבאופן בלי לגלול את הכל רבע שעה , ואיך להתגרות בעוברת לא באלמוניות>

<זו כותב ת, מתוך הטלפון החדש שלה, שבקרוב גם תגלה איך מגיעים אל סוף עמוד בבאופן בלי לגלול את הכל רבע שעה , ואיך להתגרות בעוברת לא באלמוניות>
את לא מכירה את הנקודה הסודית הגאונית שיונת הכניסה?
תגעי ברווח הקטן שבין שם הדף לחֵץ שלפני "הפניות לכאן".
טה-דה!

איך להתגרות בעוברת לא באלמוניות
עוברת יודעת שאין לה בושה. יש לה הרבה בעיות, וזו במקרה לא אחת מהן...

את לא מכירה את הנקודה הסודית הגאונית שיונת הכניסה?
תודה!
או שמא
תודהההההה!!!!11
לא, לא הכרתי! איזה כיף . לרגע שוב הרגשתי שייכת לכת סודית. תודה יעלי יקרה.

הפרחים ליונת

שפע פרחים ליונת. תמיד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבחנה באזניו המחודדות של קארנין. תביעה שיסיר את החידוד מאזניו. אכזבה וכאב עמוק, על שאינו מסיר את החידוד מאזניו. פחד שמאיים על החיים, שהוא לא מסיר. תביעה. כעס.

אבל מה לעזאזל עושים עם האזניים של קארנין? בגללם, לוותר על זה? האם בכלל, אפשר שלא?
ביקרתי הרבה, במעלה הדף, בשבועיים האחרונים, בגלל התרגשות רעננה, ששטפה את חיי.
את הכל הכרתי כבר, אבל עכשיו המילים לבשו צורה אחרת, וקמו לתחיה בתוכי.
מדי פעם הבחנתי באזניים. ציינתי לעצמי שהן לא מוצאות חן בעיני.
דילגתי.
כי איזה נס. פליקפלאק בלב. השתוקקות, ש הסחה לא יכולה לה
חיוך אחד מסויים, שחשבתי שאולי אף פעם , כבר לא ישוב להצטייר על פניי.
ואז הבוקר.
טלפון. אוזן אחת מחודדת, ישר לתוך העין. דקירה.
לא שתקתי.
ניסיתי טיפה למתן את הזעם, אבל טרוניה, בהחלט היתה שם. מה, טרוניה? עלבון.
אח"כ התנצלתי בוואטסאפ.
שמח.
בנאדם בגילו, אי אפשר שיחליף את אזניו.
זו אני שצריכה לבלוע, או להקיא.
אל אלוהים, איזה טרן אוף.
(-ולך אין אזניים? הא, יא מלעונה, הא? יותר טוב לבד בחושך עד 120?! -עזבי אותי. לא יודעת, עכשיו. לא מצליחה לראות כלום חוץ מהמון המון אזניים)

הו!