מקום לחשוב

שייכנס לי קוץ וזה מסוכן
קוץ? מסוכן?

כל כך שמחתי, שצדקתי, שסוף סוף יש התקדמות עם המחזור הזה, שעשיתי את המעשה הנכון בשביל עצמי – לקחתי את הסיטואציה לידיים ועשיתי את מה שיעשה לי טוב (ירגיע אותי, ייתן לי ליהנות מהסופ"ש והחג). בלי לחשוש מהרופא/המזכירה/האחות או בעצם מהקופ"ח – כאילו זה איזה מישהו ספציפי...
אוי, איזה אושר זה לראות מילים כאלה... עושה לי טוב

ונפלא לקרוא את חדשות הגינה @}@}
(לא גננית, הא? הצחקת אותי)

אה, דרך אגב, רוצה להגיד לך פה כי במייל אני כל הזמן שוכחת: סליחה שלא עניתי לך למייל. התכוונתי, ואז באו ימים מטורפים, את יודעת הכל מהבלוג, החלמה, וניסיון לחזור לעבודה ולשגרה, אז בעצם יצא שהזמנתי אותך לכתוב לי ואז כאילו טרקתי לך דלת. וזה לא יפה.
סליחה

<רוצה, בטח שרוצה!>

כל מילה שתפילה כתבה! ממש!
(אני מהסלולרי אז לא יכולה לצטט)
@}

את יודעת שיש איזה קטע כזה, שפתאום אחרי צילום רחם מגיע הריון בלי טיפול אחר? שמעתי את זה יותר מפעם.
אני מכירה את הטענה הזאת, אבל אני לא אוהבת משפטים כאלה... כי הם גומרים לי לקוות, גם אני ממש מנסה שלא, שזה יהיה ככה גם אצלי...
כמו - "אני מכירה כאלה עם מחזור לא סדיר שנכנסו תוך חודשיים וכו'".

_אבל יותר מזה מקווה שלא תצטרכי אפילו את זה. בדיוק היום חשבתי עלייך ותהיתי...
<מחזיקה אצבעות>_
תודה תודה! תפילה וגוונים

_ונפלא לקרוא את חדשות הגינה
(לא גננית, הא? הצחקת אותי)_
כן, חשבתי על העניין הזה די הרבה בזמן שעבדתי בגינה.
האמת שאני מתחילה להרגיש שאני משתפרת בזה, שאני מכירה יותר את הצמחים והקרקע. למרות שעדיין מאוד בניסוי ותהייה - כמה להשקות, באיזה מרחקים לשתול (אני ממש גרועה בעניין של לקרוא את ההוראות על האריזה של הזרעים, תמיד עושה מה שיוצא ומקווה שזה יצליח...)ץ
לפעמים לא מאמינה שמשהו יעבוד, כמו ההנטבה. ואז מתלהבת כשזה מצליח

איזה מקסים זה לראות נבט קטן מציץ מהאדמה.

_אה, דרך אגב, רוצה להגיד לך פה כי במייל אני כל הזמן שוכחת: סליחה שלא עניתי לך למייל. התכוונתי, ואז באו ימים מטורפים, את יודעת הכל מהבלוג, החלמה, וניסיון לחזור לעבודה ולשגרה, אז בעצם יצא שהזמנתי אותך לכתוב לי ואז כאילו טרקתי לך דלת. וזה לא יפה.
סליחה
<רוצה, בטח שרוצה!>_
מבינה לגמרי! האמת שאני גם לא כל כך הייתי בראש, דווקא מסיבות טובות, הייתי מעט מאוד על המחשב לאחרונה (עד היומיים האחרונים, מה שהחזרה לשגרה עושה לי...), וכל הזמן רציתי רק לעשות כל מיני דברים. בגלל זה גם פגשתי בחופש פחות חברות ממה שתכננתי, הייתי עסוקה מדי בגינה ובבית...

היום חזרתי לגן. יום שלם מהקור עד אחה"צ, ואח"כ עוד הלכתי לסוג של עבודה נוספת, והגעתי הביתה ב-8 בערב...
לא ייאמן כמה שלא התגעגעתי לזה...
כלומר לילדים מאוד התגעגעתי, והיה לי ממש כיף לראות אותם.
אבל לעניין הזה של לצאת מהבית ליום שלם, כל היום להיות הפעולה, לקחת מראש את אוכל וכל מה שאצטרך היום.
בלי לנוח באמצע, בלי לקפוץ בין פעילויות כל פעם שמתחשק.
בלי לראות את הגינה כל היום (בדרך הביתה חשבתי שלא ביקרתי את הנבטים היום ומעניין אם הם צמחו).
כמה שאני רוצה לחזור לחופש...

וזה עוד כשהצלחתי לעשות כמה תנוחות יוגה בבוקר לפני שיצאתי,
שלקחתי אוכל שדי הספיק לי לכל היום,
ושהחלטתי לא לקחת טיפולים בחדר ולבלות כל היום בגן עם הילדים (הייתי צריכה יום הסתגלות

ועדיין... זה כל כך מעמיס.

לא גננית
אני מתחילה להרגיש שאני משתפרת בזה

בעינייך להיות גננית זה להיות גננית טובה? מזכיר לי את המשפט שנתקלתי בו באנגלית שבתרגום נשמע בערך ככה - if you run, you runner. בעברית זה לא עובד - אם אתה רץ, אתה רץ. אחר כך יש המשך ופירוט שזה לא משנה אם אתה רץ באופן קבוע כבר תקופה או לא.

אז אותו הדבר בנוגע לגננות. את מגננת? כן. אז את גננית. פשוט, לא? מאיפה הצורך/רצון להיות מנוסה בגננות או לגנן במומחיות כדי להקרא גננית?

קוץ? מסוכן?
טוב, לא יודעת אם הוא היה מגדיר את זה מסוכן.
אבל הוא מאוד מפחד שייכנסו לי קוצים. ובכלל מאוד קשה לו כשכואב לי או קשה לי.

באחד הימים נכנסו לי 4 קוצים לאצבעות, וזה היה מאוד מציק.
לרוב אני באה אליו מיד כשהקוץ נכנס ואז זה יוצא בקלות. אבל הוא לא היה בבית, ולא הצלחתי להוציא לבד בגלל המיקום שלהם (כלומר לא הייתה לי גישה טובה עם האצבעות של עצמי לאותה יד... מקווה שמובן).
בכל מקרה, בערב זה כאב וביקשתי שהוא יוציא לי.
כאב לי כשהוא ניסה, ובמקום להגיד לו להפסיק רציתי שימשיך כדי שזה ייצא כבר..
זאת הייתה טעות, כי גם הקוץ לא יצא, וגם הוא ממש השתגע מלראות שכואב לי, ואמר שהוא שונא את הגינה וממש התבאס כל פעם שעבדתי שם אח"כ....

תכלס, ברור שאני לא נהנת מהכאב, אבל אני די רגילה לזה...
אני די קלמזית, למשל נחתכת הרבה בבישול, נכוות מכלים חמים. מבחינתי זה רגיל, יורד דם, אני עוצרת אותו עם איזה נייר, שמה פלסטר ומשהו מחטא, כמה ימים שהאצבע מציקה וזה עובר.
זה בעיקר מסרבל לכמה ימים וזה מה שבאמת מפריע לי, כי הכאב לא כזה נורא.
בעלי ממש משתגע מזה, מתעצבן כל פעם שזה קורה לי (לא עליי, על הסיטואציה).
ואני באמת מנסה שזה יקרה פחות, אבל לא תמיד מצליחה. מנסה למשל להיות יותר מרוכזת כשאני מבשלת, אבל אז בשניה נחתכת בלי ששמתי לב.
למשל לא מזמן בישלנו, היינו צריכים להספיק להכין מהר לפני שהאורחים הגיעו. כל הזמן ניסיתי לשמור על ריכוז כדי לא להיפצע באמת. ודקה לפני שהם הגיעו שטפתי את הלהב של המיקסר ונחתכתי ממנו... ירד לי דם, ניסיתי שבעלי לא ישים לב ויתבאס, אבל אחרי כמה זמן הוא ראה ולא הבין איך ומתי זה קרה...

את מגננת? כן. אז את גננית. פשוט, לא? מאיפה הצורך/רצון להיות מנוסה בגננות או לגנן במומחיות כדי להקרא גננית?
כשכתבתי את המשפט הזה אז לתמרוש זה היה בתקופה שלא הייתי מגננת כל כך... כל החורף לא ממש נגעתי בגינה, כי היה קר ורטוב ולא התחשק לי לצאת לשם יותר מדי.
עכשיו אני אכן גננית לדעתי (למרות שהמילה עצמה קצת מצחיקה אותי).
אבל עדיין הייתי רוצה להשתפר בזה, מכמה סיבות - אני מאוד נהנית כשהגינה יפה לטעמי, לצאת ולהסכל עליה, על הפרחים, על הצבעים. וכשהיא הייתה זנוחה ופראית, או ריקה ויבשה, היא לא הייתה יפה לטעמי וזה ביאס אותי... חוץ מזה, הייתי רוצה להצליח לגדל יותר ירקות, כי אני רוצה לאכול אותם....
וגם - אני נהנית פשוט מתהליך הלמידה. להכיר עוד צמחים, להבין מה הדברים האלה שאני אוהבת בגינות של אחרים, איך לשתול או איזה צמחים לבחור כדי להגיע לזה. כמה זמן וסבלנות צריך כדי להגיע לצמחים גדולים. ועוד ועוד. ממש מעניין כל הסיפור.
בהתחלה פשוט הלכתי, קניתי כמה צמחים ושתלתי.
עכשיו אני מרגישה שאני יותר חושבת על זה, איזה סוג שצמח יתאים פה, מבחינת הגובה, הפריחה, כמה הוא מלא וכו'. לא ממקום שקראתי כך וכך. אלא שאני מסתכלת וחושבת מה יהיה יפה פה לטעמי, צמח נמוך ומתפרס, צמח צפוף ופורח? כמה אבנים, עציץ? וככה מזיזה דברים מצד לצד, מסתכלת, משנה, בודקת. אני ממש נהנית מזה. וזה למרות שהגינה עדיין מאוד קטנה ודי ריקה, כי לא הכל לוקח כל כך הרבה זמן לצמוח.. בא לי שהכל יהיה כבר גדול! ומצד שני, אני נהנית לראות את תהליך. בעיקר מתבאסת לפעמים שכנראה עד שהכל יתפוס גודל, כבר נעבור דירה ונתחיל הכל מהתחלה...

ובכלל מאוד קשה לו כשכואב לי או קשה לי.
מזכיר לי את הדף על לעזור לבנותינו להתמודד עם כאבי מחזור.

בעיני, זה בעייתי. זה שהוא לא יכול להכיל את הכאב שלך. זה שכואב לו יותר מלך. זה בעייתי בעיני גם כשזה קורה בין הורים לילדים, אז בין בני זוג? זה עלול בקלות ליצור מצב בו את מסתירה ממנו דברים, כי התגובה שלו גרועה יותר מהדבר עצמו. למען האמת, זו תגובה מתבקשת אם הוא אומר שהוא שונא את הגינה (??? זו ממש נשמעת לי אמירה של ילד קטן).

ניסיתי שבעלי לא ישים לב ויתבאס
והנה, זה בדיוק מה שקורה.

מציעה לך להתבונן על זה, ולהגיד לו שזה מה שקורה (לא מיד אחרי שזה קורה, אלא בשיחה באופן כללי). לי זה עובד.

כשכתבתי את המשפט הזה אז לתמרוש זה היה בתקופה שלא הייתי מגננת כל כך
אבל כבר אז שמעו איך את רוצה גינה, מועסקת בגינה, והולכת להשקיע בגינה כשיתאפשר לך.

בעינייך להיות גננית זה להיות גננית טובה? מזכיר לי את המשפט - if you run, you are a runner.
לי יש גרסה למוסיקאים:
אם סוגרים אותך בחדר אחד עם כלי נגינה, רצוי בלתי מוכר, ואתה לוקח אותו ומתחיל לנסות לנגן - אתה מוסיקאי.

(())(())(())

אוף.
קמתי בבוקר בלי מצב רוח, ועם כאב בטן שמתגבר לאט לאט.
כבר כמה ימים יש לי תחושה שהווסת מתקרבת, ועכשיו נשאר לי רק שבריר תקווה קטנטן,
וסביר להניח שהיא תגיע מחר בבוקר...

המצב רוח שלי על הפנים.
למרות שניסיתי ממש להכין את עצמי לזה שיש סיכוי שזה יקרה,
היה איזה שבוע שהייתי ממש בתחושה שזה הצליח, שהנה סוף סוף.
זה עשה לי מצב רוח כל כך טוב, הייתי שמחה ורגועה ומלאת אנרגיה.

כל הזמן התלבטתי, האם להגיד לעצמי כל הזמן שזה לא בטוח, ויכול להיות שזה בכלל לא זה,
או לתת לעצמי את הזמן הזה להישאב למקום הטוב הזה, בידיעה שזה כנראה יעשה את האכזבה הרבה יותר גדולה.
אבל היה לי כל כך טוב במקום הזה, של להאמין שסוף סוף...
אז למרות שממש ניסיתי להתכונן, אני רואה שזה לא עוזר, וממש הייתי על סף בכי כל הבוקר.

מקודם בעלי חיבק והרגיע והכין לי צלחת טעימה ויפה לאכול.
סתם פרוסה עם שמנת/שמן זית/זעתר וירקות, אבל סידר יפה וזה היה טעים וקצת שיפר את המצב רוח.
ואח"כ הכין לי תה עם שוקולד מריר.
הרשה לי להתפנק עליו ולשגע אותו שיעשה בדיוק כמו שאני רוצה, כשאני בוכה ומתבכיינת תוך כדי, בכלל בלי להתבאס עליי או להיראות כאילו זה מעיק עליו (בהסתכלות מהצד הייתי מאוד מעצבנת, אבל הוא היה לגמרי חמוד ומכיל).
עכשיו הוא הלך ואני נשארתי בבית מל המחשב, כאובה ומבואסת.

הייתי אמורה ללכת ליוגה היום וביטלתי. גם מבאס, כי חיכיתי לשיעור הרבה זמן (יש הרבה ביטולים בגלל החגים).
ובערב אנחנו אמורים ללכת לחברים, ערב שנקבע מזמן ודי חיכיתי לו.
ועכשיו אני מרגישה שאני לא מסוגלת ללכת, להתנהג כאילו הכל בסדר.
ועוד אחת הבנות בהריון... מבחינתה אני אמורה עדיין לא לדעת כנראה, מישהי אחרת סיפרה לי. ואני מדמיינת אותה מספרת לכולם בהתלהבות. ואני איכשהו אצטרך לקבור את עצמי, ולחייך בנימוס ולהגיד מזל טוב. למרות שכל מה שעובר לי בראש זה איך לעזעזאל היא ולא אני... וכמובן אני מתמלאת ביקורת כלפיה, וכעס.
ורק המארחת, שהיא חברה קרובה שלי, יודעת על המצב שלי.
היא מצידה לגמרי "שיחררה" אותי מהמחויבות להגיע, אמרה שאם לא מתאים לי שלא נבוא, שלא ארגיש לא נעים וכו'.
מצד שני אני באמת אתבאס להפסיד, אלו חברות שאני לא פוגשת ביום יום, ועד שתיאמנו וכולם יכולים להגיע....

אוף לא יודעת מה לעשות.
ובכלל כל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ולא לצאת שוב עד שכבר יהיה הריון, כזה אמיתי ולא כזה שאני רק מדמיינת...

נקודת אור אחת. אחרי כל הבוקר שלא יצאתי מהמיטה, הצלחתי לצאת רגע מהפיג'מה ולצאת לחצר.
ויש צמח קטן ששתלתי לפני כמה שבועות, בלי לדעת איך נראית הפריחה שלו. והוא כל הזמן גדל והייתי סקרנית. ופתאום יצא לו פרח ורוד יפה וממש שמחתי.
ויש עוד כמה צמחים שתפסו נפח וגודל, או שעוד רגע הפרחים שלהם נפתחים.
ועוד נבט במגש הנבטה שהציץ החוצה מהאדמה.
זה היה סיבוב של 5 דקות, ואז כאבה לי הבטן ונכנסתי פנימה.
אבל עשה לי קצת מצב רוח.

והשארתי את הדלת פתוחה אז עכשיו נכנס קצת אור ואוויר.
ואני יכולה להסתכל על עץ הדובדבן שלנו שזז ברוח. הענשפים דקים, מתנדנדים. וכל העלים ירוקים ויפים, רוקדים, מרשרשים בצליל נעים.
הפרחים שלו כבר נפלו כולם, ועכשיו הוא מלא כדורים ירוקים קטנים, שבקרוב יצהיבו ויאדימו ונוכל לטעום אותם סוף סוף.

בעיני, זה בעייתי. זה שהוא לא יכול להכיל את הכאב שלך.
נכון, לפעמים זה קשה לי.
אנחנו מדבים על זה, אבל אני רואה שזה משהו שקשה לו לשנות. הוא באמת סובל לראות אותי סובלת...
זה באמת משפיע עליו וקשה לו להתגבר.

נכון שלפעמים אני נמנעת מלשתף אותו בגלל זה, אבל זה בעיקר תלוי בסיטואציה.
למשל אז כשנחתכתי, לא סיפרתי לו כי בדיוק הגיעו חברים ולא רציתי שזה יבאס אותו ברגע הזה.
או אם אני יודעת שאין לו מצב רוח בגלל משהו אחר, אשתדל לא להעמיס עליו בדיוק גם איזה פצע או מכה קיבלתי.
אבל לרוב, אני כן משתפת.
גם אם אדחה את זה קצת, אספר לו שנכנס קוץ או נחתכתי או נתקעתי באיזו פינה של שולחן...
ובטח אם מדובר בכאב גדול יותר, כמו זה של היום.
אני יודעת שקשה לו עם זה, אבל אין לי שום ספק שאני אספר לו, כי אני צריכה את החיבוק שלו בזמן הזה.
והוא באמת משתדל, למרות הקושי שלו, להיות שם בשבילי.

הוא מצידו פחות משתף, ואני צריכה למשוך אותו בלשון כדי להבין לפעמים מה מטריד אותו.
ומהצד שלי, קשה לי עם זה. כי אני רוצה לדעת למה הוא עצוב או מוטרד, רוצה להיות שם בשבילו.
אנחנו עדיין מחפשים את האיזון.
לפעמים מוצאים אותו יותר ולפעמים פחות.
סה"כ אנחנו מדברים הרבה, מאוד פתוחים. לא שומרים דברים בבטן וכו'.
אנחנו באים מרקע מאוד שונה (תרבותית, משפחתית), וגם מאוד שונים אחד מהשני באופי ובהרגלים.
אבל כן מנסים למצוא איזה מקום שיהיה טוב לשנינו.
יש תקופות של יותר מתק ומריבות. דווקא לאחרונה הרבה יותר רגוע, אנחנו הרבה יותר בטוב ביחד, יותר מצליחים להבין אחד את השני. גם החופש עשה לנו מאוד טוב, גם נתן הרבה כוחות וגם הזדמנויות לבילוי משותף, וגם לבילוי כל אחד לבד בעניינים שלו. משהו שפעם היה לנו יותר קשה לעשות (לחלק את הזמן של הביחד/לבד ככה ששנינו נהיה מרוצים).

גלשתי פה לעניינים אחרים, שלא כל כך קשורים לשיחה המקורית...
לא יודעת למה, זה פשוט נכתב מעצמו.
לא בטוחה שמתאים לי כרגע להמשיך לדון בנושא, אבל אולי בהמשך אכתוב על זה עוד אם יתאים לי.

הלוואי ויכולתי להקל עלייך....

שולחת לך חיבוק ובקבוק חם וירטואלי.

אוף אני ממש לא משהו...
הווסת אכן הגיעה, כואבת ומציקה.
אתמול כל היום הרגשתי לא טוב, בערב זה החמיר וכבר ממש כאבה לי הבטן.
בלילה קמתי איזה 5 פעמים מהכאבים (זה לא קורה כמעט אף פעם),
ובבוקר כאב לי כל כך שחשבתי שאני עוד רגע מתעלפת...
מאז כאב קל אבל מציק, כמעט כל הזמן.
כנראה בגלל שהמון זמן לא קיבלתי, אז זה ממש חזק. המון זמן לא היו לי כאבים כאלה...

ובנוסף איכשהו הצטננתי...
לא ממש חולה, אבל מנוזלת וחלשה וכואב לי הראש.
אוף...
בא לי שזה יעבור כבר...
המצב רוח יותר טוב, למרות שעדיין מדי פעם יש לי נפילות כאלה, של - איך עוד פעם במקום שהריון קיבלתי במקום את הכאבים והסבל הזה...

אני כל היום במיטה, בקושי זזה. הצלחתי לשרוד בלי לקחת כדורים, והכאב התמתן, אבל הגוף שלי כל כך חלש ומותש.
אתמול עוד חשבתי שהיום אלך לעבודה, אבל זה לא ממש היה אופציה.
מקווה שמחר אצליח לצאת מהבית. תלוי איך אשן היום ומה יקרה עם הצינון הזה...

תמרוש תודה על החיבוק. למרות שלא הגבתי כששלחת אותו, ראיתי אותו כבר אז והוא מאוד עזר לי.
הייתי צריכה אותו

ואכן אני צמודה לכרית החמה כבר יומיים, למרות שאני מתה מחום במזג אוויר הזה... אבל זה הדבר היחיד שעוזר לבטן

תפילה_לאם

הווסת אכן הגיעה
יופי! כדי שיהיה לך "תאריך וסת אחרונה" לדווח לרופא בקרוב.

את קולטת את האבסורד, שבעצם ההריון העתידי שלך נספר כבר מהתאריך הזה = "שבוע 1"?

תפילה, הלוואי

אתמול דיברתי עם המדקרת שלי, והתחזקה אצלי התחושה שאכן הייתה הפריה, והתחיל משהו ונפל.
היא חשבה על זה עוד לפני שסיפרתי לה על התחושות בשבוע שאחרי הביוץ, רק מאיך שתיארתי לה את הווסת.
סיימתי את השיחה איתה והדמעות התחילו לרדת. הייתי צריכה כמה רגעים להתאבל.
אמנם אין לי שום דרך לדעת את זה, אבל אני די בטוחה. ממש מרגישה את זה בגוף.
וזה כאילו עוד לא הפלה, כי עברו רק שבועיים, אבל בגוף, ובלב, זה מרגיש כאילו זה כן.

בשבוע וחצי אחרי הביוץ ממש הרגשתי שמתחיל הריון.
קצת בחילות בבוקר ובערב. לא הקאות או משהו, אבל בחילה כזאת שאני אף פעם לא מרגישה.
ובערך חמישה ימים ברצף, אחרי הביוץ, כל יום בצהריים התמוטטתי לשעתיים של שינה עמוקה. מזל שבדיוק היה חופש כי פשוט לא הצלחתי להחזיק את עצמי ערה... וקמתי מהשינה הזאת הפוכה, לא עם אנרגיות מחודשות או משהו.
מן צורך גדול של הגוף לנוח.
ובשאר הזמן, דווקא הייתי מלאת אנרגיות, עם מצב רוח טוב. ומדי פעם קצת נפילות מצב רוח כאלה, שאני מתחיל להתעצבן על בעלי בלי סיבה... ואחרי שאספתי את עצמי זה היה נרגע.

בעיקר מה שהיה בולט מבחינתי, זה לא איזה תסמין הריון שקראתי איפשהו, אלא שפשוט הרגשתי שונה. לא כמו בדרך כלל. לא כמו לפני ווסת רגילה (עם שדיים כואבים, התפרצויות בכי, כאבי גב וכו').
ואז, בערך שלושה ימים פני הווסת זה הפסיק בהדרגה. וכבר הייתה לי תחושה שזה נגמר, אבל לא רציתי להאמין.
וביום שבת זה הגיע. היה לדימום קשה לצאת, הרבה כאבים וכמעט כלום לא יצא.
עד הערב, שהכאבים התגברו כל כך, והדם יצא. יותר מבדרך כלל, שונה מבדרך כלל.
כאילו יש לגוף המון להוציא, כאילו הוא מנסה להוציא הכל בבת אחת, להתנקות.
והיום היום הרביעי לווסת, ועדיין יש דימום. וזה לא קורה בדרך כלל.
ואני מרגישה כאילו הוא ימשיך לתמיד, כאילו הוא לא מתכוון להפסיק בכלל...

ומדי פעם עוד יורדות קצת דמעות.
אבל סך הכל אני מצליחה לשמור על המצב רוח סביר.

לפחות עכשיו מרגישה כאילו הגוף יכול להיכנס להריון, וצריך אולי לשים יותר דגש על עניין הקליטה.
המדקרת שלי אמרה שהיא הולכת לאיזה קורס בנושא פוריות, והיא תבדוק אם יש איזה משהו נוסף שיכול לעזור.

כבר הבנתי שמהרופאים לא תבוא הישועה, כי מבחינתם הבעיה זה שחלות פוליציסטיות, אז הם כבר לא ממש מחפשים בעיות נוספות... ואני בספק שהם יתייחסו ברצינות לתיאורים שלי של הריון בשבוע הראשון/שני שלו... בלי שום בדיקה שתתמוך בזה.
כלומר מבחינתם רק צריך לדאוג שיהיה ביוץ, של כמה שיותר זקיקים.
ואולי אחרי כמה פעמים שזה לא יצליח, הם ינסו לבדוק למה (ואז בטח יתנו לי עוד כדורים, של עוד הורמונים...).
דווקא בחודשים שהייתי במעקב כן עשיתי בדיקות דם גם אחרי ביוץ, ותמיד רמות ההורמונים היו בסדר. כלומר הם לא עלו על איזו בעיה נוספת.
פעם אחת לקחתי איזו זריקה "ליתר ביטחון" (למרות שלא היה צורך לפי הבדיקה, פשוט משהו שהם נותנים כי למה לא?). והיא הייתה כל כך נוראית שלא הסכמתי לקחת שוב...
אבל אני מרגישה שכן יש איזה עניין פה שצריך להתייחס אליו, אז אני אעשה את זה אצל המדקרת (עד עכשיו לא הייתי עושה טיפולים אחרי הביוץ, רק לפני כדי להביא אותו).

בכל מקרה, התכנון כרגע לעשות את הצילום רחם שבוע הבא.
אחריו בתקווה שיגיע ביוץ טבעי (פשוט כי עברו שבועיים מהווסת, ואני אקח את התמצית ממחר כדי שזה יקרה).
אחרי הביוץ ללכת למדקרת ולקחת צמחים או משהו שיכול לתמוך בקליטה ושמירה על הריון.
לקוות חזק חזק.
ורק אם זה לא יעבוד, להתחיל סבב של זריקות והזרעה.
ומאוד חשוב שאני אזכור מראש לקבוע עם המדקרת ולא אדחה את זה, כדי שלא ליפול למצבי רוח נוראיים מהסוג שגורם לי לשתול את עצמי בבכי במיטה במשך שבוע.

תפילה_לאם

התחושה שאכן הייתה הפריה, והתחיל משהו ונפל.
ככה חשבתי גם אני ולא רציתי לכתוב.

וגם לא הייתי כותבת אלמלא הזכרת זאת, אבל אהבתי את הגישה שלך שמתעודדת מהמחשבה/ ידיעה ש{{}}הגוף יכול להיכנס להריון.
@} @} @}

_התחזקה אצלי התחושה שאכן הייתה הפריה, והתחיל משהו ונפל.
אמנם אין לי שום דרך לדעת את זה, אבל אני די בטוחה. ממש מרגישה את זה בגוף._
פרח, זה נפלא! אני חושבת שזה סימן חיובי. באמת.
היתה הפרייה - זה הישג של הגוף. הישג נטו של השלב הראשון. אל תקחי את זה ממנו

גם לי היה משהו דומה לפני ההריון הראשון, שלא יכולתי להוכיח לאף אחד, ובכל זאת אני משוכנעת שהיתה הפרייה שלא נקלטה, או נקלטה ונשרה פחות-או-יותר בתאריך הווסת.
ווסת קשה מהרגיל, שונה מהרגיל, ותחושה נאחסית ייחודית.
אני רואה את זה כ"חימום מנועים" של הגוף. הרצה על יבש. חזרה כללית על מה שצריך לקרות.
זה לא כזה רע

(())(())(())(())(())(())(())

סיימתי את השיחה איתה והדמעות התחילו לרדת. הייתי צריכה כמה רגעים להתאבל.
וזה בסדר גמור...

לא רוצה שההודעה שלי תתפרש כאילו אין הצדקה להתאבל. בטח שיש. אבל זו לא כל התמונה...
@}

_ביום שבת זה הגיע. היה לדימום קשה לצאת, הרבה כאבים וכמעט כלום לא יצא.
עד הערב, שהכאבים התגברו כל כך, והדם יצא. יותר מבדרך כלל, שונה מבדרך כלל.
כאילו יש לגוף המון להוציא, כאילו הוא מנסה להוציא הכל בבת אחת, להתנקות.
והיום היום הרביעי לווסת, ועדיין יש דימום. וזה לא קורה בדרך כלל._
קרה גם לי, אחד לאחד (כולל התסמינים לפני והבכי אחרי, פשוט לא רציתי להעתיק את כל הפוסט).
זה קרה לי שלוש פעמים. בפעם הראשונה ניסיתי למעוך את כל התחושות האלו ואת ההבנה שמשהו שונה מתוך איזה קבלה עצמית של הנורמה שאם זה לא מוגדר וממשי ונכנס לפרמטרים של הרפואה אז כנראה זה לא קיים...
אבל אז התחלתי לקרוא יותר ולהבין יותר ולהיות יותר פעילה בפורום לקראת הריון בתפוז (מכירה? מעניין אם הוא עדיין פעיל,זה היה לפני שלוש שנים. אני לא בהכרח ממליצה, זה די שואב ויכול גם להכניס ללחץ, אבל גם להרגיע, בו"ז איכשהו). ואז נתקלתי במושג הריון כימי וראיתי שזה אחד לאחד מה שהיה לי..
חודשיים או שלושה אחר כך זה קרה שוב, התסמינים, התחושות, עוד לפני האיחור. היה איחור של יומיים שלושה והתחילו הפרשות קלות. התלבטתי קשות ובסוף הלכתי לעשות בדיקת דם ואני לא אשכח את המספר הזה בחיים, יצא בטא 12.5. כשפחות מחמש זה - אין הריון. יומיים אחכ (שהיו מערבולת רגשית מטורפת) הדימום התחזק כולל כאבי בטן נוראיים והכל יצא. הייתי ממש באבל.. אבל כל כך שמחתי על זה שעשיתי את הבדיקה, על זה שיש לי הוכחה, לעצמי, לאיש (שדי חשב שאני הוזה הכל..) לעולם, שזה אמיתי!
חודש אחר כך זה קרה שוב, תסמינים, איחור של יומיים שלושה, התחלה איטית מאוד של דימום שהתחזק נורא אחרי כמה ימים, כבר לא הלכתי לבדיקת דם, אבל ידעתי. וחודש אחר כך זה קרה שוב אבל הדימום לא התחזק וההריון המשיך, והתוצר שלו חוגגת בימים אלו שלוש:)
אחר כך רופאה אמרה לי שיש המון הריונות כימיים כאלו (שם נורא!) ולרוב נשים פשוט לא מודעות להם כי זה כל כך התחלתי והווסת מגיעה, גם אם באיחור קל. שחמישים אחוז מההפריות לא צולחות(!!) וזה תקין. יש איזו בעיה בהפריה והגוף מזהה ונפטר מזה על ההתחלה. למרבה הצער רופאים לא מתייחסים לזה. עד שאין דופק זה נקרא הריון כימי ולא נספר כהפלה. כשאני סיפרתי לרופא על הבטא 12.5 שלי, שהיה כל כך יקרה לליבי הוא כמעט צחק לי בפרצוף (עברתי רופא אחרי זה).
לא יודעת למה אני מספרת לך את כל זה, אולי בתקווה שלשמוע מקרים דומים יעזור לך קצת לחוש שזה תהליך נורמלי ותקין. שיש תהליך! והוא נורמלי ותקין!! לי מאוד עזר לקרוא על מקרים כאלה באותתם ימים.
מה גם שידוע (לא אגדה אורבנית, מבוסס מחקרית), שאחרי הפריה יש סיכוי גבוה יותר להפריה נוספת, אצלי זה היה לגמרי נכון. בעצם ארבע הפריות ברצף. שתיים ראשונות לא צלחו, השתיים הבאות ישנות עכשיו בחדר הסמוך (נכנסתי להריון השני בפעם הראשונה שהיה ביוץ+סקס).
מחזיקה לך מאלאנתלפים אצבעות!! ובעיקר שולחת לך כוחות וסבלנות, כמה אורך רוח נדרש מאיתנו בתהליך הזה.....@}

תודה לכן על הפרחים והחיבוקים. זה באמת מאוד עוזר, ואחרי כל תגובה כזאת בא לי לפגוש את כולכן ולתת לכן חיבוק אמיתי.

גוונים, תודה על השיתוף המפורט.
ועל זה מה גם שידוע (לא אגדה אורבנית, מבוסס מחקרית), שאחרי הפריה יש סיכוי גבוה יותר להפריה נוספת, אצלי זה היה לגמרי נכון. , לא ידעתי וזה מעודד.
האמת שבעבר כבר היו פעמיים-שלוש שממש חשבתי שהיה הריון (במהלך הכמעט 3 שנים שנאחנו מנסים), וקראתי על הריון כימי וחשבתי שזה זה. אבל הפעם זה היה הרבה יותר חזק מכל הפעמים הקודמות (גם מבחינת הסימנים לפני, וגם מבחינת הווסת עצמה), לא יודעת אם זה אומר שפעמים הקודמות לא באמת היה, או שפשוט הפעם זה היה אחרת. אבל הפעם זה הרגיש ממש אמיתי, עד כדי כך שאני בקושי מפקפקת בעצמי....

אני כבר יותר טוב, גם מבחינת המצב רוח וגם מבחינת המחלה הזאת שישבה עליי כל השבוע (מעין שפעת - חולשת שרירים, קצת צינון, היו איזה יומיים שבקושי קמתי מהמיטה).
גם חזרתי לעבודה, בכלל - יצאתי מהבית, אחרי 6 ימים שבקושי קמתי מהמיטה, והכי הרבה חוץ שראיתי היה לצאת ל-5 דקות לחצר ולרוץ חזרה פנימה....
קשה לי מאוד לחזור, תכלס כל החודש כמעט ולא עבדתי בגלל החג ואז הווסת/מחלה הזאת. אני מאוד נהנית בבית ורואה שממש קשה לי העניין של לקום מוקדם, להתארגן, לצאת מהבית לכל היום.
וגם העבודה עצמה מאוד מעייפת אותי, להתרוצץ מצד לצד בבניין, כל היום למהר ולחפש דברים (חדר פנוי, את הילד שאני אמורה לקחת לטיפול, אנשי צוות מסויימים. לזכור באיזה חדר השארתי את הפלאפון ואיפה הבקבוק מים... הבניין גדול לי מדי ואין חדר אחד קבוע שאני נמצאת בו כל היום).

חזרתי היום גמורה לחלוטין, רק רציתי לנוח.
אבל החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ולהספיק כמה דברים בבית, כדי שלא אתבאס לעשות אותם מחר בבוקר.
השקתי את הגינה, עשיתי כלים וסידרתי את המטבח, אחרי זה הצלחתי אפילו לנקות! משהו שלא הספקתי לעשות שבוע שעבר (כי כבר מיום שישי הפסקתי לתפקד...), וכבר ממש רציתי להעביר סמרטוט ולנקות שירותים/מקלחת (עשיתי ממש חפיף לפני כמה ימים אבל זה לא הספיק לי והרגיש עדיין מלוכלך).
אז שטפתי, ניקיתי קצת, סידרתי כמה ערימות שהצטברו במהלך השבוע, קיפלתי כביסה.
ואז החלטתי שזהו ואני עייפה והגיע זמן לנוח.
אבל פתאום החלטתי שנמאס לי שהארון מבולגן והקיץ עוד למעלה ואני כל הזמן צריכה לטפס כדי להוציא בגדים.. אז הוצאתי הכל וסידרתי חורף קיץ, ועל הדרך ארגנתי גם את המדף מצעים וכאלה.
אז עכשיו הבית נקי ומסודר.
מחר אני מקווה רק לשטוף את האוטו. הוא ממש מלוכלך מכל הסופות אבק שהיו סביב החג, וכבר בקושי רואים משהו דרך החלונות. וגם נגמר הנוזל שמשות, אז השמשה כבר שבוע מתלכלכת ואי אפשר לנקות אותה. (מזל שהיום בבוקר היה טל, אז היו קצת מים לנגב איתם את השמשה הקדמית...)

ומחר אני נפגשת עם חברה שלא ראיתי המון זמן (נראה לי מאז החתונה שלי...), שזה כיף מאוד ומרגש.

תפילה_לאם

ואחרי כל תגובה כזאת בא לי לפגוש את כולכן ולתת לכן חיבוק אמיתי.
בדרך כלל יש יומיון במאי! אולי עוד מעט רני יפרסם?

אתמול הייתי בצילום רחם.
שמעתי שזה יכול להיות כואב, ושמעתי "לא נעים אבל לא נורא". הרופאים מתארים כקצת חוסר נעימות.
בפועל, זה היה קצר ונגמר מהר, אבל תוך כדי היה כואב.

הרופא היה נחמד, שאל מראש למה הגעתי וכו' כדי לקבל רקע. הסביר בערך מה הוא עושה לפני כל פעולה (עכשיו אני מכניס את הצינור, עוד מעט אולי זה יכאב וכו'), שאל תוך כדי אם אני בסדר ואיך אני מרגישה.
הסיטואציה הייתה קצת מביכה, כי היינו בחדר אני, הרופא, עוד מישהי (שלא הבנתי אם היא אחות או טכנאית רנטגן או מה, ולא כל כך היה לי קריטי לשאול, דווקא העדפתי שהיא הייתה שם, היא בעיקר הביאה לו דברים וכאלה), ולכמה רגעים נכנס איש, כנראה הטכנאי, כדי לסדר דברים לפני הצילום. והם מסתובבים סביבי, ואני שוכבת לי על המיטה, מרימה את הראש כדי לראות מה קורה ולעקוב אחרי ההתרחשות.

חשבתי בהתחלה אולי לשאול יותר שאלות לגבי מה קורה בכל שלב (שלא אהיה מופתעת וכו'), אבל בפועל הרגשתי שפשוט כל כמה רגעים יש איזה כאב, ויש איזו חוסר נוחות שיש אותה כל הזמן, ולפעמים כמה כאבים ביחד. והרגשתי שלא ממש משנה אם אדע מה הוא עושה, כי במילא זה כואב ואני לא ממש מצליחה להכין את עצמי לסוג הכאב מראש (כי לא ידעתי לצפות איזה מן כאב זה יהיה, כזה חד או מתפשט, נקודתי, לוחץ וכו').
ממש חיכיתי שזה ייגמר, והבנתי את עצמי שדחיתי את זה כל כך הרבה...
די מהר זה נגמר, ואני יצאתי מהחדר מרגישה ממש לא טובה...
עם כאבי בטן כמו של מחזור כואב, חולשה בכל הגוף ורצון עז לשכב.
היינו צריכים לחכות איזה חצי שעה כדי לקבל את התוצאות.
שיצאו טובות (כלומר אין בעיה), וזה רק גרם לי להגיד - אוי, אז בשביל מה עשיתי את זה?....
שכמובן שיותר קל להגיד בדיעבד... אבל תכלס לא באמת חשבתי שימצאו בעיה, ובכלל אחרי החודש האחרון אני בתחושה שהרריון פשוט יגיע לבד עוד כמה ניסיונות...
בכל מקרה, נעסנו הביתה, מזל שבעלי בא איתי כי לא הייתי במצב לנהוג...
במשך שעתיים בערך הייתי ממש בכאבים. אחרי זה נרגע ונשארו רק עייפות וחולשה, טיפה בחילה ותחושה מציקה עמומה בבטן.
וגם מעין תחושה שאני לא יכולה לזוז..
לא יודעת אם זה משהו שנאשר בגוף מהבדיקה (שבמהלכה ממש פחדתי לזוז מילימטר שלא יכאב יותר), או כאב אמיתי שהתגבר בתנועה, או שזה סתם היה בדמיון שלי... אבל הייתה מן תחושה שהגוף צריך להיות סטטי. לשכב במיטה ולא לזוז. ורק על הגב, כי על הצד זה ממש הציק לי (ואני תמיד מעדיפה לישון על הצד).

ככה הייתי עד הערב. עם המון מחשבות על הגוף, על מה הרופאים האלה עושים לו. האם זה טוב?...
הגעתי לשם בבוקר מרגישה טוב, עם אנרגיות. ויצאתי חולה. חלשה וכואבת.

בלילה ישנתי סביר, אבל התעוררתי ב-5 מרעש ולקח לי זמן להרדם שוב.
הייתי אמורה לקום לעבודה ופשוט לא הצלחתי... הרגשתי שאני צריכה עוד לנוח ובסוף נשארתי בבית, ואני אשלים את היום הזה שבוע הבא מתישהו.
כבר לא כואב לי כלום, ואני סך הכל מרגישה טוב.
אבל מרגישה מחוסרת אנרגיות, קשה לי להזיז את עצמי.
מרגישה שהשבועיים האחרונים לקחו הרבה מהגוף שלי. קודם הווסת הקשה הזאת, אחר כך המחלה, ועד שכבר כמעט חזרתי לעצמי נדבקתי שוב מאיזה ילד מהגן ושוב הייתי חלשה איזה יום-יומיים.
ועד שכבר התרוממתי, הצילום הזה.

ותוך כדי אכלתי הרבה אוכל לא משהו, כי היה יותר מדי חגים לאחרונה.
ולפעמים גם לא ישנתי מספיק.
ולא הייתי ביוגה המון זמן (למרות שיחסית אני מתרגלת בבית, אבל פחות ממה שהייתי רוצה).

מרגישה שהגוף שלי צריך איזה תוכנית הבראה.
כמה ימים של אוכל קל וטוב.
תנועה.
שמש.
מנוחה.
אבל לא מצליחה להביא את עצמי לשם, כי אני מרגישה למטה.
מצב רוח יחסית סבבה, אבל בלי אנרגיות...
אם זה לא יעבור בסופ"ש אקבע דיקור לשבוע הבא כדי להתרומם מזה.

וכדי להזכיר לעצמי משהו טוב יותר.
בשבת הייתי עם אמא שלי, בעלי ואחיין שלי בפארק הלאומי.
היה כיף להסתובב בחוץ, הלכנו לחוות סוסים ולצערנו היא הייתה סגורה (בעבר הייתי רוכבת, זה גרם לי להתגעגע... אולי אקבע לי שיעור פה באיזור).
אבל ראינו שני סוסים, ובדרך גם תרנגולות וארנבת שחורה מקפצת!
הרבה ציפורים (כמה גדולות שבאו מהסאפרי כנראה, דוכיפת חמודה שאכלה על האדמה לידינו ולא ברחה גם כשהתקרבנו ממש. בית יפה של נקר).
בהמשך את הברווזים באגם.
כמעט ולא ישבנו במקום אחד, וגם לא מיהרנו לשום מקום. הלכנו לאט ועצרנו הרבה כדי להסתכל.

המרחבים והשמש גרמו לי לרצות לזוז ולנוע.
בהשראת כוח פיזי באופן טבעי ראיתי איזה מוט שמתאים למתח ומיד קפצתי עליו (כמובן שאני מחזיקה בערך 5 שניות, בלי לכופף מרפקים כדי לעלות... מצליחה רק לנדנד את עצמי קדימה/אחורה).
התחלתי לקפוץ בין הספסלים, לרדוף אחרי אחיין שלי ולנסות לשדל את בעלי לרוץ איתי קצת (לא הלך...).
אמא שלי אמרה לאחיין שלי ש"פרח משתגעת". גם בעלי חשב שנפלתי על הראש.
אבל היה לי כיף ולא היה לי אכפת.

כשהגענו לדשא התחשק לי ממש לעשות עמידה ראש, אז ביקשתי מבעלי שיתמוך לי בכפות רגליים (אני לא מצליחה לעלות בלי קיר, ולא היה קיר..). וזה היה ממש כיף לראות את העצים הפוכים, תלויים מהשמים.

היה מעקה שמגיע לי בערך עד מתניים, והתחלתי לטפס מעליו שוב ושוב.
התגלשתי עם אחיין שלי במורד איזה פסל קטן (הוא פחד בהתחלה, אז הדגמתי לו שזה כיף ואז הוא רצה גם).
טיפסתי על על מעקה נמוך (בגובה הברך) וקפצתי ממנו, במקום ללכת בשביל העוקף.
רצתי למטה במורד גבעה קטנה (במקום ללכת בעיקוף על השביל, כל הזמן מלא שבילים שעוקפים את הדברים הכיפיים... ).

אחרי כל זה הגענו לחורשה, לאיזור עם מתקני כושר. זה היה כיף, כי זה לא מתקנים מהסוג החדש של הרמת משקולות וכאלה, אלא מתקנים פשוטים של פעם. כמה בולי עץ, קורת עץ, מקבילים, מתח, מדרגות.
נתליתי שוב על המוט של המתח וניסיתי לעבור שלבים בסולם האופקי (הצלחתי אולי שלב אחד...).
שיחקתי לי קצת על המקבילים (זה מה שאני הכי אוהבת).
הלכתי על הקורות. בהתחלה זה היה קצת מפחיד (מצחיק כי זה משהו שאני כל הזמן נותנת לילדים בטיפולים לעשות, אבל רק לעיתים מאוד רחוקות מצטרפת אליהם...). אבל אחרי פעם-פעמיים זה כבר הלך בקלות. שם גם אמא שלי הצטרפה אליי

המשכתי לרוץ ולקפוץ עד שהגענו לאוטו.

זה היה ממש כיף.
יום אחרי הייתי קצת תפוסה... אבל זה עבר ולא היה כזה נורא.
ממש חבל לי שאין לי את הפארק הזה ליד הבית, כי באמת הייתי הולכת יותר (מצחיק, כי גרתי קרוב לשם 22 שנה בערך ולא הייתי הולכת בכלל... ודווקא עכשיו...

אני צריכה למצוא משהו בסגנון פה באיזור.
הייתי שמחה מחוץ לעיר, אבל אפשר גם בעיר אם אמצא משהו מספיק טוב.
למימשהי מהאיזור יש רעיון? (מקום שיהיה גדול ומרווח, לא עמוס מדי באנשים, עם סביבה מגוונת, כלומר לא רק דשא, ואם אפשר עם "מתקני כושר" של פעם...כלומר לא מתקנים של היום אלא יותר מתח/סולם וכאלה)

היה אבא אחד, איפה שישבנו לאכול ארטיק (אז היה איזה 10 דקות להתבונן עליו).

הוא בא לבד עם שלושה ילדים לדוג.
הוציא את החכה והתחיל להתארגן. שלח את הילדה להביא את התיק שנפל לה בדרך.
לידו שני ילדים נוספים, בני אולי 4 ו-6. הילדה בת 9 נגיד.
הוא דג דגים. הילדים מסביבו (צמוד לשפת האגם כן? אמא שלי הביעה פליאה פולנית), אחד מסתכל על הברווז, השני משחק עם איזה ענף.
אחד רוצה להביא את הכיסא קרוב יותר. קורא לאבא שיעזור לו. האבא לא מגיב... הילד מנסה לבד, מצליח והולך חצי דרך. אח שלו רואה שכבד לו ובא לעזור לו. המשימה הסתיימה בהצלחה.
האבא עדיין דג.
הילדה עם חכה נוספת במרחק מה, עומדת לבד עם חכה במים.
הילדים יושבים על כיסאות ליד ומסכלים.
אחד מהם רוצה לדוג והאבא נותן לי לנסות קצת.
השני מבקש גם, וכשהאבא לא ממש מגיב "מתבכיין" קצת.
האבא נותן לו לנסות גם.
בערך אז המשכנו בדרך.

לפעמים זה היה נראה מוגזם.
הם קוראים לו והוא בקושי מגיב.
אבל תכלס, הייתה שם אווירה רגועה, הם לא בכו, או כעסו, או רבו.
כל אחד התעניין בענייניו. קצת ביחד קצת לבד.

וברקע, הורים צועקים לילד בן 5 "תיזהר, אתה תיפול",
ו "לא לא לא ללכת לשם זה מסוכן, בוא, בוא"
או "אל תתקרב לברווז הוא ינשוך אותך".
לפעמים גם אמא שלי ביניהם (לאחיין שלי. כי כשאני הייתי קטנה, נפלתי לאגם בטיול והיא הייתה צריכה לקפוץ אחרי להביא אותי...למרות שהוא לא ממש מהילדים הקופצים. אני כן הייתי כזאת....)

וילדה קטנטנה חמודה, עם בובה ביד אחד וארטיק בשנייה, "מאכילה" את הבובה, ממש מכניסה לה את הארטיק לפה שתיקח ביסים... האמא מזדעזעת אבל מצליחה לעצור ורק להנהן בחיוך שקט

תזכורת לעצמי
לסיים לקרוא את רגישות חושית העולם הוא יותר מדי
מאז התחלתי לקרוא אותו, אני יותר ויותר שמה לב לתסמינים אצל עצמי...
אולי באמת הגיע הזמן שאני אתייחס לזה קצת יותר

אתמול בצילום -
המזכירה שואלת כמה שאלות, נותנת לי דף לחתום עליו* ופתאום אומרת לי "תביאי את היד".
בלי לחשוב אני מגישה את יד ימין והיא תולה עליי צמיד נייר כזה, כמו בלונה פארק או משהו... מהסוג שאפשר להוריד רק אם קורעים אותו.
הצמיד משוחרר, לא מפסיק לדגדג לי את היד.
אני לא מפסיקה להצטער שהגשתי את יד ימין.
על יד שמאל עוד יכולתי לסבול את זה (היד היחידה שאני יכולה לשים עליה טבעת/שעון/צמיד, למרות שגם מזה נמנעת לרוב), אבל על יד ימין זה ממש בלתי נסבל...
אני תוהה אם ללכת לבקש ממנה לשים לי אחד חדש על היד השניה...
אחרי רגע אני מוצאת לי פתרון, מושכת את הצמיד למעלה, חצי דרך לכיוון המרפק, שם הוא כבר לא רפוי ופחות מציק, ומכסה אותו בשרוול של החולצה.
המזכירה עוברת שם ושואלת איפה הצמיד שהיא נתנה לי. הפשלתי את השרוול כדי להראות לה. היא אמרה בסדר והלכה.
אני צריכה להיות יותר ערנית פעם הבאה...

נותנת לי דף לחתום עליו*

שכחתי לכתוב על הדף הזה.
גם ככה אני לחוצה מהצילום,
והם נותנים לי לחתום על דף שאני יודעת שהפרוצדורה יכולה לגרום לסיכובים כגון ניקוב הרחם וכל מיני זוועות כאלה, ובמידת הצורך יינקטו פעולות להצלת חיים או הסרת הרחם!
בדיקה כדי לראות שהרחם תקין, בסוף אפשר לצאת ממנה בלי רחם בכלל.... משוגעים...

בדיקה כדי לראות שהרחם תקין, בסוף אפשר לצאת ממנה בלי רחם בכלל.... משוגעים...
מה הסיכוי לזה? לדעתי זניח.
תחשבי מה היה קורה לו הניסוח היה - יש סיכוי של 99.99999% שתצאי בריאה, וסיכוי של 5-^10 לבעיה גדולה כלשהי.

מה הסיכוי לזה? לדעתי זניח.
בוודאי, אם הייתי חושבת שהסיכוי גדול לא הייתי נכנסת לבדיקה...
אבל עדיין, רגע לפני בדיקה מלחיצה לא כיף לשמוע שייתכן ואמות או שיכרתו לי את הרחם...
ברור לי שהם מחויבים חוקית ליידע, ואם הייתי מגיע לניתוח כנראה הייתי חושבת על הסיכונים מראש. אבל כשהולכים לצילום רנטגן חושבים מקסימום על הקרינה...
זה לא שזה בפני עצמו ממש הלחיץ אותי, אבל זה לא הוסיף, כשגם ככה ההרגשה הייתה "אוף למה אני צריכה לעשות את זה? בוא נלך הביתה.."

מה שכן, זה גורם לתופעות לוואי (כאב בטן, חולשה וקצת בחילה) להיראות כאילו יצאתי מזה במזל

בגלל זה התעכבתי על הניסוח. החלטה מדעת דורשת שיידעו אותך על הסיכונים, אבל למה חייבים לנסח את זה בצורה המפחידה והמעצבנת, ולהתמקד על השלילי ולא על החיובי?מעניין איך היה נראה עולם שבו כל האזהרות הרפואיות היו מנוסחות בחיוב - 99.99% שתצאי מהבדיקה בריאה ושלמה, 97.5% שהילד שלך יוולד בריא ושלם, 99.7% שהבעיה שאת רוצה לבדוק את קיומה לא קיימת בכלל.
איך זה היה משפיע על החלטות של אנשים? מזכירים את זה קצת ב"לחשוב מהר, לחשוב לאט" אבל זה לא אותו הדבר כמו לערוך ניסוי בקנה מידה של חברה שלמה.

המרחבים והשמש גרמו לי לרצות לזוז ולנוע.
איזה כייף! וכמה שסביבה פיזית משפיעה על מצב הרוח. בעיר שלי יש מקום אחד כזה בלבד שאני יודעת עליו (ובאמת חיפשתי מאוד עוד מקומות כאלו באזור). אני נזכרת בגעגוע בגן השעשועים שהיה לא רחוק מהבית והיה בו חוץ משתי נדנדות ושתי מגלשות וכבר לא זוכרת מה, גם סולם כזה וקורה ללכת עליה. אהבתי אותו מאוד, אבל אחרי שיפוצים שמו שם מגלשת פלסטיק צינורית סטנדרטית, והורידו את כל הדברים הכי כייפיים

וזה בלי להזכיר את האופנה החדשה לשים במקום דשא איזה פלסטיק קפיצי, שנוח יותר לפול עליו, אבל משחרר חומרים רעילים לאוויר

אני זוכרת איך יום אחד אחרי שהתעייפתי מאוד בגן שיש בו מתח, נשכבתי לנוח, ואשכרה הרגשתי איך הסרחון מכה בי.

אבל למה חייבים לנסח את זה בצורה המפחידה והמעצבנת, ולהתמקד על השלילי ולא על החיובי?
אה עכשיו הבנתי אותך טוב יותר. כן, צודקת...

99.7% שהבעיה שאת רוצה לבדוק את קיומה לא קיימת בכלל.
תכלס, הסיבה היחידה שהלכתי לצילום הזה, זה כי לא רציתי להתחיל להאביס את עצמי בהורמונים (כולל המון תופעות לוואי לא מוצלחות), ובסוף יסתבר שיש איזו סיבה אחרת שמונעת את הכניסה להריון... ואז סתם סבלתי כל כך ובכלל לא היה סיכוי שזה יעבוד...

וזה בלי להזכיר את האופנה החדשה לשים במקום דשא איזה פלסטיק קפיצי, שנוח יותר לפול עליו, אבל משחרר חומרים רעילים לאוויר
אכן זה איכסה.
לפי מה שאני יודעת הסיבה ששמים את זה זה לא בגלל הנפילות, אלא כי על חול (שהיה פעם בהרבה גני שעשועים והיום כמעט ואין) יש יותר חתולים, שיש להם הפרשות, פשפשים וכאלה. כלומר שמים את זה כי זה יותר בריא לדעתם... (אין דבר מגעיל יותר מהשחור זה משאיר על הרגליים אם הולכים על זה יחפים... כבר עדיף לחזור הביתה מלאים חול).
היה השבוע איזה סיפור בחדשות על ילד שמת מחול בארגז חול. כולם נכנסו להיסטריה ואמרו לא לתת לילדים להתקרב לחול עד שמגלים את הסיבה. אצלנו בגן גם ככה בקושי נותנים לילדים הקטנים להתקרב לחול, בטענה שהם צריכים להחליף אותו ולכסות וכל מיני כאלה, ובינתיים הוא סגור ואסור להשתמש בו... ממש מבאס. אנחנו מוחות אבל יש כל כך הרבה דברים למחות עליהם, ועד שדברים משתנים...

אלא כי על חול
בגן השעשועים שהי הפעם היה חול (אולי עדיין יש) במקום נפרד. מתחת לגן השעשועים הייתה אדמה ודשא, לא חול. עכשיו, אחרי שאמרת, אני חושבת על שני גני שעשועים שכל האזור היה חול. אבל בגנים הישנים מפעם הייתה אדמה, ואם המקום הוא כזה שיש בו דשא, אז גם דשא.

חול בכל הגן, לא רק בפינה נפרדת, הוא לדעתי תוצאה מהחשש שהילדים יפלו, כדי לרכך את הנפילה. אחרת, למה בכלל לשים משהו מיוחד?

אותי אישית גני השעשועים עם החול מעצבנים - אי אפשר להכנס בלי להתמלא בחול.

בתור אדם עם רגישות יתר ובתור אדם נראה לי מזעזע שאומרים לך "תביאי את היד" ואז שמים צמיד.
ככה. בלי הסבר. בלי הקדמות. בלי לבקש רשות.
מזכירה. לא אחות או רופא.
ששם זה לא מונח אי שם בתודעה שאמור להיווצר מגע גופני.
מזעזע בעיני כמה שזה בנורמה. ככה פשוט.
כאילו מה, מהרגע שנכנסת בין כתלי מוסד רפואי התחייבת לוותר על האוטונומיה על הגוף?
אבל.. כנראה שיש מקומות שככה זה.

אם אני מבאסת אותך עוד יותר אז עזבי. או תמחקי.

וריגשת אותי מאוד מאוד מאוד עד עמקי נשמתי עם מה שכתבת קודם על התחושות הגופניות לפני הווסת האחרונה.
ואין לי משהו חכם לומר בעניין מעבר למה שאמרו תמרוש ותפילה..

קוראת אותך.
אגיב... מתישהו

שליחה על ידי אוליב* » 04 מאי 2017, 20:27

מנסה לחשוב על מקומות כאלה באיזור... יש פארק חדש גדול בגוננים שנראה לי שראיתי בו גם מתקנים למבוגרים (לא בטוחה) ויש את גן הפעמון שיש בו מתקנים כאלה וגם סוגים שונים של משטחים ומדרגות וספסלים שאפשר לקפוץ מעליהם. אנחנו הולכים הרבה ל כי יחסית לא עמוס שם והדשא נקי ורחב, יש שבילים וכל מיני אזורים נחמדים. אבל שום מקום שאני מכירה באיזור לא באמת דומה למה שתיארת לצערי...

אני חושבת על שני גני שעשועים שכל האזור היה חול.
כנראה ככה היה הגן שעשועים שהייתי מבלה בו בתור ילדה כי ככה אני זוכרת אותם...
אני דווקא אהבתי את זה. אבל גם דשא סבבה מבחינתי

כאילו מה, מהרגע שנכנסת בין כתלי מוסד רפואי התחייבת לוותר על האוטונומיה על הגוף?
דווקא הרופא היה מאוד נעים בנושא הזה, אמר לי לפני כל פעולה שעשה, אמר "עוד רגע זה יכאב" וכו'. לא הפתיע.
פשוט המזכירה, אני משערת שלא תופסת את היד שלי כדבר כל כך אישי... (בייחוד בניגוד לתחום של הרופא נשים...).
גם מבחינתי זה היה הזוי, ממש הופתעתי. אבל דווקא לא העלה בי איזה כעס כלפיה. בעיקר הייתי מרוכזת בדגדוג המעצבן על היד...

וריגשת אותי מאוד מאוד מאוד עד עמקי נשמתי עם מה שכתבת קודם על התחושות הגופניות לפני הווסת האחרונה.

אוליב, תודה על ההמלצות. אנסה לבקר במקומות שהצעת.

אבל שום מקום שאני מכירה באיזור לא באמת דומה למה שתיארת לצערי...
הפארק הלאומי טוב מהבחינה שהוא משלב גם מדשאות, גם "אטרקציות" (אגם, ברווזים, כל מיני סככות קטנות מכוסות צמחיה), וגם את חורשת האקליפטוס, שהיא נעימה בפני עצמה, מלאה עצים גדולים והמון עלים יבשים על האדמה. ויש בה את המתקנים (שהם באמת ממש פשוטים, עשויים עץ ומתכת, בלי השקעה בעיצוב "יפה" וכאלה).
דווקא באיזור שלנו יש יותר טבע שהוא פשוט טבע. אולי אני פשוט צריכה להוציא את עצמי קצת יותר ליער... זה משהו שאני מתכננת מאז שעברנו לפה אבל עוד לא יצא.

ובמילא מה שהכי מתחשק לי לעשות לאחרונה זה עמידת ראש, ואת זה אני יכולה לעשות בכל מקום, ליד עץ למשל.
אחרי היום בפארק פתאום ממש הרגשתי צורך לעשות עמידת ידיים. אבל אני לא יודעת...
אז החלטתי לנסות מדי פעם לעשות הכנה (ידיים על הריצפה, וכפות הרגליים נשענות על הקיר, ככה שיש 90 מעלות בין הרגליים לגו). בינתיים עשיתי פעם אחת והיה לי מאוד קשה. אני צריכה להמשיך להתאמן.

בכלל, יש לי המון צורך להתהפך לאחרונה. ואני תופסת את זה כסימן טוב, כי לפי איינגר יוגה תנוחות הפוכות מאוד חשובות לכל העניין ההורמונלי. ועד עכשיו לא הרגשתי איזה צורך גדול לעשות אותן ועשיתי רק כי היה צריך.. לאחרונה אני ממש מרגישה צורך פיזי להתהפך.
וגם - ולהפוך אחרים... כל הטיול רציתי להפוך את אחיין שלי, בן 5 בערך. לפני זה הוא ראה אותי עושה עמידת ראש, ואמר שזה מפחיד... אני הופכת הרבה פעמים ילדים (במשפחה, בגן) אבל כלפיו ספציפית חששתי שהוא יפחד אז
נמנעתי.
הכוונה שאני עומדת, מחזיקה אותו מאיזור האגן והרגליים, ומרימה אותו ככה שהוא עם ראש למטה ורגליים למעלה, נשען על הגוף שלי לייצוב.
אחרי הרבה השתוללויות החלטתי שנראה לי שזה יהיה בסדר, והפכתי אותו מאוד לאט ובזהירות, כדי שאם יבהל אוכל להוריד אותו.
בסוף זה היה לו טוב והוא מאוד נהנה וצחק מזה. ממש שמחתי שהוא חווה את זה גם וראה שזה כיף ולא מפחיד

התגובה היחידה שעולה בי למקרא המזכירה שלא חשבה שיד זה דבר כל כך אישי הוא משפט ישן נושן מהתוכנית "רגע עם דודלי" (בטח לפני זמנך, הילדות שלי שם..): "לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי". (-:
רוצה לומר: כנראה זה הדליק אצלי כפתור של צורך לנסח במשפטים חד משמעיים קצרים וברורים וקליטים כמו הבניית התנהגות אצל ילדי גן מה עושים ומה לא עושים. ומה שייך למי. (-:
אשרייך שזה לא הכעיס אותך ומה שהטריד היה קונקרטית הדגדוג כי הרבה יותר נעים לעבור את הזמן שאת צריכה להיות שם ככה. (-:

בחוויה שלי חלק ממה שעשוי למתן רגישות חושית הוא היכולת לצפות דברים ושהסביבה תהיה בהיענות לפידבק מילולי אבל זה ממש לא הסיפור שלך. (-:
ומדובר על סוג אחר של רגישויות.

לב

אני ממש לא רוצה להעליב או לפגוע, אבל בעיני המזכירה התנהגה בצורה סבירה בהחלט. בשביל לנחש שזה יכול להפריע למישהי צריך רגישות מיוחדת, זה לגמרי לא טריויאלי.

ברור לי למה מי שצמיד כזה יכול להפריע מאוד תרצה שיודיעו לה מראש, אבל באותה מידה חובבי הפרטיות היו רוצים הודעה מראש על כל מיני מאגרי מידע שרושמים את כולם אליהם, בלי לשאול ובלי אפשרות להתחמק, ואני הייתי שמחה לו היו אזהרות-מזגן, ולכל אחד יש מה שמפריע לו.

ואני אישית לא מצליחה כרגע לחשוב על מערכת חברתית מתפקד שתוכל להענות לצרכים של כולם, או אפילו כמעט כולם. לך יש רעיונות? אני אשמח לשמוע.

"לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי"

נכון שזה אחרי זמני, אבל בוודאי שאני מכירה.

בחוויה שלי חלק ממה שעשוי למתן רגישות חושית הוא היכולת לצפות דברים ושהסביבה תהיה בהיענות לפידבק מילולי אבל זה ממש לא הסיפור שלך.
האמת שאני בדיוק קוראת את הדף ומבינה לאט לאט שאני לגמרי שם (ברגישות)... ואולי כדאי שאהיה ערנית יותר ואסרטיבית יותר בנושא, וככה פחות אשתגע מכל מיני דברים...
אבל מה שעולה לי מול מקרים כאלה זה פחות כעס על האדם שמולי, אלא יותר כמו שאישה אמרה - אני מבינה אותם, שהם לא יכלו לצפות את זה מראש...
אפילו בעלי לא תמיד מצליח להגיב באופן מתאים, כי זה כל כך לא קבוע... הוא צריך ממש לנחש אם היום יטריף אותי כשהוא ישים לי יד על הכתף או לא, או אם אני אגרש לו את היד אם הוא ילטף לי את הזרוע...
וגם אני לא תמיד יודעת לצפות את זה, כי באמת זה ניואנסים כל כך קטנים ומשתנים...
אז לרוב במקום לצפות שמישהו יגיב באופן מתאים, אני פשוט קופצת ומתרחקת אחרי שזה כבר קרה...ובאותו יום משתדלת להיות קצת מרוחקת כדי שזה לא יחזור על עצמו.
לבעלי אני כן אומרת באופן מאוד ברור שזה לא נעים, ואז הוא מנסה משהו אחר - יותר חזק, יותר נקודתי וכו', עד שמוצאים משהו שנסבל מבחינתי באותו זמן.

תפילה_לאם

קוראת אותך.
ממש מעניין פה וגם נעים.

טוב, קצת על חלומות וענייני הזויים.

לפני כמה שבועות דודה שלי מספרת לי, שהם היו אצל דודה של אמא שלי, ומסתבר שלקח לה 5 שנים להיכנס להריון הראשון.
היא אומרת שזה היה בגלל איזו קללה שהטילו עליה, ואיכשהו הם הסירו אותה וזה הסתדר או משהו בסגנון. לא ממש הבנתי את כל הפרטים, ולא יצא לי לדבר איתה באופן אישי אז זה כל מה שאני יודעת (אני פוגשת אותה פעם בשנה-שנתיים באיזה אירוע משפחתי, ואנחנו אומרות שלום שלום. אין לנו קשר קרוב במיוחד...אבל היא חמודה).
היום יש לה 4 ילדים אני חושבת, כמובן אנשים בוגרים עם משפחות משלהם.

בקיצור, הדודה הזאת, זאת אישתו של הדוד מהחלום הזה:
_באותו הלילה היה לי חלום נוסף. מוזר מאוד.
חלמתי שאני בבית של סבתא וסבתא שלי. התקשר מישהו בטלפון עניתי. הוא נשמע קצת כמו סבא שלי אבל ישר אמר "אני לא סבא X ". הוא אמר איך קוראים לו. לא הכרתי אותו. אז אמרתי לו שאמא שלי לא נמצאת, ושיתקשר יותר מאוחר. ואז הוא אמר שהוא לא התקשר אליה, אלא אליי. את ההמשך אני לא זוכרת בדיוק, אבל נראה לי שהוא אמר לי משהו כמו "רציתי להגיד שיהיה בסדר", ואני אמרתי תודה. וניתקתי.
כל השיחה רק רציתי לנתק כבר, כי אני לא מכירה אותו ומה הוא מתקשר בכלל ורוצה לדבר איתי.
כשהתעוררתי ונזכרתי בחלום הייתי ממש בהלם. השם שלו, אני מכירה אותו.
הוא דוד של אמא שלי, נשוי לאחות של סבא. הוא נפטר לפני שנולדתי, מעולם לא פגשתי אותו או שמעתי אותו, אולי ראיתי פעם איזו תמונה שלו. את אישתו והילדים שלו אני רואה פעם בכמה שנים בערך... ובהחלט לא מדברים עליו.
ב-7:30 בבוקר שלחתי לאמא שלי הודעה, עם לבעלה של הדודה קראו ככה. כמובן היא לא הבינה מאיפה הבאתי את זה פתאום, אמרה שכן. ובאמת היה לו מבטא כמו של סבא , ומאיפה אני יודעת בכלל כי אף פעם לא פגשתי אותו... לא מאוד מפתיע שיהיה לו מבטא ושהוא מאותו מוצא כמו סבא, אבל אני חייבת להגיד שלא באמת ידעתי אם הם מאותו מוצא או לא (כי בכל זאת מעולם לא דיברתי עם אף אחד על הבן אדם הזה..).
מאיפה הוא בא לי לחלום? אני לא ממש מאמינה בעולם הבא, או גלגולי נשמות או רוחות רפאים. אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שקיבלתי שיחה מהעולם הבא.
וכמובן שרוצה לראות בזה סימנים טובים. ורק עדיין לא מבינה איזו מן בחירה זאת לשלוח אליי דווקא אותו, יש כמה מתים שאני דווקא כן מכירה.._

לפני כמה ימים נזכרתי בחלום הזה ודי הייתי בשוק. ועכשיו כשאני קוראת מה שכתבתי אז בעיקר מהמשפט הזה ורק עדיין לא מבינה איזו מן בחירה זאת לשלוח אליי דווקא אותו, יש כמה מתים שאני דווקא כן מכירה..

עוד חלום (הפעם לא שלי):
כבר מלפני פסח לי ולבעלי התחילה תחושה שהולכת להיות לנו תינוקת. עד אז דווקא חשבנו שיהיה לנו קודם בן, אבל קצת לפני הביוץ, ובמהלך השבועיים שבהם הייתי בטוחה שהתחיל הריון, שנינו הרגשנו שתהיה בת.
לא משהו מבוסס, לא יודעת אפילו מה זאת ההרגשה הזאת, אבל שנינו חשבנו ככה, כל אחד בנפרד, ומתישהו דיברנו על זה.
ביום שבת אמא שלי סיפרה לי ולבעלי על חלום שהיא חלמה במהלך השבוע.
היה גרם מדרגות, ומעליו משהו כמו מסדרון שמתעקל, ושם שכב אבא שלי עם תינוקת בידיים שלו.
שאלתי מה הוא עשה והיא אמרה ששום דבר, פשוט היה שם.
שאלתי איך היא יודעת שזאת תינוקת ולא תינוק, והיא אמרה שפשוט ידיעה כזאת שבחלום, לא לפי סימן מסוים.
היא חלמה את החלום יום-יומיים אחרי הווסת הנוראית...

באיחור של חודש
"לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי"
זה המון לפני זמני, אבל... גם אני גדלתי על זה

אני חייבת להתלהב קצת מהגינה.

בשבועיים האחרונים כמעט ולא ביליתי בה. הייתי בווסת ואז חולה, בקושי יצאתי מהבית. ואז כמה ימים שהייתי בעבודה או אצל המשפחה.
היום אמא שלי הייתה פה וישבנו בחוץ, ותוך כדי שהתחלתי לעשות כל מיני דברים.
הסתכלנו על הפול והיא אמרה שלדעתה הוא מוכן. קטפנו את התרמילים הטובים, גיליתי שהרבה נשארו ריקים, וגם איחרנו קצת וחלק נרקבו או נאכלו על ידי איזו חיה.
בסופו של דבר יצא בערך חופן של פולים יפים, שאני עכשיו חולטת קצת במים ואז אנשנש.

הנבטתי במגש זרעי ירקות, ומחלק יצא נבט קטן. היום העברתי אותם לאדמה ועכשיו אני מחכה לטוב... מקווה שיצמחו. הכי רוצה עגבניה ומלפפון (עגבניה הייתה לנו קצת בבית הקודם, עם 3 עגבניות בלבד. מלפפון עוד אך פעם לא היה לי).

כל פעם מחדש אני נהנית לצאת לגינה לקטוף עלים לסלט.
אחרי יותר מדי זמן שאני קצת מתפזרת עם התזונה, בגלל החגים, המצב הפיזי וסתם יותר מדי ארוחות בחוץ, החלטתי שאני צריכה לחזור לאכול אוכל קל וטוב. אז אתמול הגיע משלוח אורגני אחרי הרבה זמן שלא הזמנתי.
גיליתי שיש חווה בבית זית, שהיא מסגרת לבני נוער שנפלטו ממסגרת החינוך. זה נשמע לי רעיון ממש מוצלח, וגם הם נשמעו מאוד נחמדים בטלפון, וגם זה קרוב אז אין את העניין שמגיע אלי שליח הביתה במיוחד ממרחקים.
ומאז שהבאנו את הארגז אתמול (מנקודת חלוקה פה בכפר) אכלתי הרבה ירקות, בתוספת חסה, פטרוזיליה וזעתר מהגינה. אני כל כך נהנית לצאת החוצה, לקטוף כמה עלים ולקצוץ לסלט!
לפני כמה ימים חברה שלי הייתה פה וחתכה סלט. אמרתי לה שאני אלך להביא חסה, ויצאתי. היא הסתכלה עליי בשוק "מה? את הולכת להביא אותה מבחוץ?" כמה כיף זה. פשוט לקטוף כמה עלי חסה, ולתת לה להמשיך לצמוח כדי שיהיה עוד לפעם הבאה!

בנוסף - סוף סוף השסקים על העצים התחילו להכתים (כלומר נהפכו כתומים

.
אתמול באו ילדים לחצר ושאלו את בעלי אם הם יכולים לקטוף משמש

הוא אמר שכן, ואז בא לספר לי. שאלתי אותו - "מה ולי לא קטפת??". אז הוא הוציא את הסולם וקטף לי גם כמה. הבעיה איתם שהם גבוהים, וגם שהציפורים מנשנשות אותם...
אבל היום מצאתי ענף טוב, שהציפורים לא הגיעו אליו והשסקים גדולים עגולים וכתומים. קטפתי לי כמה וכיבדתי גם את אמא. היה ממש טעים.

בינתיים מחכה שיבשילו - 3 תפוחים (זה עץ ממש צעיר), כמה אפרסקים (כי הרבה ענפים נשברו. שנה הבאה אני צריכה לדאוג לו לתמיכות מראש), והמון דובדבנים, שכבר גדלו די יפה ועכשיו צריכים להצהיב ולהאדים.

ואני צריכה לכסות את הרימונים שעל העץ. שנה שעברה כל הפירות היו אכולים... עכשיו סוף סוף יצאו הפרחים, והבנתי שכדאי לכסות אותם בשקיות נייר כבר כשהם קטנים כדי שלא ייכנס אליהם איזה זבוב שמשתלט עליהם. גיליתי שיש לי שקיות בבית אז אעשה את זה מחר.

יצא קצת מפוזר. אבל סיימתי להתלהב

שבת שלום.
אולי כדי שאתחיל בבישולים, יש לנו אורחים בערב...

שליחה על ידי טלי_ב* » 06 מאי 2017, 21:00

הי פרח בית ,
אני כבר כמה זמן קוראת פה בשקט (-:

גם אצלנו לנשות המשפחה יש קטע עם חלומות ואינטואיציות חזקות, במיוחד סביב הריונות ולידות.
ולרוב אנחנו בעיקר צוחקות לגבי זה ורק בשקט בשקט מרשות לעצמנו לפעמים לתהות אם אולי אנחנו קצת מכשפות בכל זאת (-;
ומבחינתי זה ממש בסדר וגם נחמד להשאיר את כל העניין בספק, לכאן ולכאן...

אתמול בערב, לפני השינה, עצמתי עיניים והלכתי לבקר את אבא והתינוקת.
אבא לחש "ששש.... היא ישנה".
התקרבתי, והוא העביר אותה אליי. הסתכלתי עליה, קטנה וחמודה. פלומת שיער כהה. עיניים עצומות. לחיים שמנמנות.
לא ידעתי אם היא יכולה להישאר איתי, או שהוא ממשיך לשמור עליה בינתיים. חשבתי שאולי אני צריכה להחזיר לו אותה, אבל מהרגע שהיא הייתה אצלי לא יכולתי.
קירבתי אותה אל הגוף שלי, הרגשתי אותה צמודה, ולא יכולתי לעזוב.
בעלי התקרב, נתתי לו אותה והתיישבנו ליד אבא.
הוא הצמיד אותה אל הפנים שלו והסניף אותה (הוא ממש אוהב להריח תינוקות).
היא לא פתחה את העניים ואני קצת התחלתי לדאוג.
הוא נשף לה על המצח והיא חייכה חיוך מתוק.
נרגעתי.
הבנתי שהיא לא יכולה לפקוח עיניים, כי ייכנסו לה מים לעיניים (כמו בבריכה...).
שחררנו.
אבא נעלם לאט לאט, נשארה רק דמות חצי שקופה לידי.
הבטן שלי גדלה.
הרגשתי אותה מתקרבת אליי.
גם אם לא הפעם, בקרוב.
בינתיים הוא שומר עליה.

הדמעות זלגו לי על הלחי. חיבקתי את בעלי.

טלי, תודה על התגובה. מעודד לדעת שאני לא המשוגעת היחידה

שליחה על ידי טלי_ב* » 07 מאי 2017, 15:49

(-:
וכתבת מאוד מרגש.
וכל כך נכון. זה לא קורה ולא קורה ולא קורה ואז פתאום... זה קורה.

תפילה_לאם

גם אם לא הפעם, בקרוב.
@}

אז אחרי הפעם הקודמת שכתבתי הכל התחיל להתדרדר,
המצב רוח נהיה מעצבן במיוחד. כל השבוע אני חסרת סבלנות, עצבנית, חסרת שקט.
זה גרם לכל מיני חיכוכים וריבים מבעלי, שנפגע ממני, ואני התעצבנתי ונעלבתי בתגובה, והיו איזה יומיים כאלה של תחושת ריחוק ועצב.
מאז דיברנו, וסך הכל יותר טוב, אבל עדיין הרגשה שהרבה דברים מעצבנים אותי ומקפיצים אותי, שאני לא מצליחה להגיב באופן שהייתי רוצה או שהייתי מגיבה בזמן אחר. לא רק איתו, גם בעבודה זה קרה.
מרגישה שאני לא שולטת במה שאני אומרת, שמילים יוצאות לי מהפה ואז אני מתחרטת, וכשאני מנסה לתקן יוצא לי משהו מחורבש אחר עד שנמאס לי ואני פשוט מתרחקת הסיטואציה....
זה לא כל הזמן אבל קרה כמה פעמים השבוע וזה גורם לי להרגשה שאני רוצה רק להתרחק מאנשים, להישאר לבד בבית מול המחשב.

הביוץ לא ברור לי. חשבתי שהוא היה, אבל אז המשיכו ההפרשות, ועדיין יש... לא הרבה ודי אותו דבר כבר שבוע. לא ממש ברור לי מה נסגר ומתי הוא מתכוון להגיע.
ביום חמישי הייתי בדיקור, והיא גם נתנה לי עוד תמצית. מקווה שזה יאזן אותי לאט לאט כי קשה לי.

אתמול בבוקר היה לי מצב רוח מאוד קשה, בכיתי הרבה, חשבתי על אבא וראיתי את המצגת שהכנתי לאזכרה שלו. כבר כמה זמן שאני רוצה לראות אותה אבל נמנעת מזה. אז אתמול ראיתי ובכיתי ובכיתי.

אחרי זה היה לי קשה אבל בשלב מסוים הצלחתי להרים את עצמי, לנקות קצת את הבית ובהמשך היום לעשות עוד כמה דברים (לשטוף את האוטו, קצת לעבוד בגינה, לבשל קצת ובכלל לארגן כל מיני דברים בבית שהתעלמתי מהם כל השבוע).

מרגישה שאני רוצה לקום לעשות מלא דברים - לתפור, לסיים לשפץ את הכורסאות (שעומדות באמצע הבית בלי ריפוד, רק שלד עץ, כבר חודש...). לעשות יוגה, לטייל בחוץ.
אבל כל מה שאני עושה זה לשבת, לפעמים לקום לעשות משהו במטבח או בחצר, ולחזור לספה או למיטה.
מרגישה שאין לי כוחות, שהגוף רוצה משהו אחד והנפש משהו אחר. לא בטוח מי רוצה מה...

משהו נחמד שקרה אתמול היה שבעלי ודוד שלו סיימו לבנות את הלול!
הוא עומד כבר כמה חודשים חצי בנוי, ואתמול הם סיימו את הגג והדלת ועוד כמה חורים שהיה צריך לסגור.
הייתה חסרה איזה חתיכת עץ, ומצאנו איזו פלטה ישנה כנראה של איזה שולחן זרוק. היה לה צד לבן מפורמייקה וצד עץ, והם שמו את הצד הלבן כלפי חוץ...
בהתחלה התבאסתי קצת כי זה פחות יפה לטעמי, אבל אז חשבתי שאפשר לצייר שם משהו, ובעלי אמר שזה נראה כמו לוח מחיק. אז בדקתי, ואכן אפשר לצייר עם טוש של לוח וזה נמחק בקלות!
אז ציירתי עץ וקצת פרחים, וזה דווקא נחמד. ואפשר מדי פעם להחליף את הציור

עכשיו אנחנו רק מחכים שאבא של בעלי יביא לנו תרנגולות.

ועוד בגינה -
השסקים אצלנו כבר כמעט נגמרו, בעיקר כי הציפורים אכלו את הרוב... חשבתי לדבר איתן שיאכלו את הפירות היותר גבוהים וישאירו לי את הנמוכים, כי אני לא מגיעה למעלה והן יודעות לעוף... בינתיים לא נראה לי שהן משתפות פעולה במיוחד ואוכלות בכוונה את הפירות הכי נגישים.... בכל מקרה השסקים שכן אכלתי היו טעימים מאוד, ואצל הבעל בית בחצר יש המון על העץ והם לא ממש קוטפים אז אולי אלך לשם לקטוף לי קצת (הוא מסכים כמובן).
הדובדבן כבר מלא פירות, אנחנו כבר לא מתאפקים ואוכלים, למרות שהם עדיין קצת בוסר וכדאי היה לחכות עוד קצת עד שיהיו יותר אדומים. בעלי חושש שהציפורים לא ישאירו לנו כלום אז הוא אוכל בינתיים.
גם התותים על העץ תות התחילו להבשיל ואתמול קטפנו די הרבה.
האפרסקים ממש גדלו, כבר כמעט בגודל מלא, אבל עדיין לא בשלים. בינתיים הם בעיקר כבדים והענפים כל הזמן נשברים... ניסיתי למצוא על מה להשעין אותם אבל בינתיים עוד לא מצאתי.
בנוסף - גליתי באיזור אחר של הגינה, שהוא בעיקרון לא שלנו אלא של המשרד הסמוך, עצים שלא זיהיתי בחורף כשהם היו עירומים. יש שם שקד (שלא ממש נתן פירות), משמש (שיש עליו פירות קטנים וירוקים) ועץ אגס קטנטן אבל עם כמה פירות צעירים. נראה לי שכשהם יבשילו אקטוף אותם, כי חוץ מאיתנו אף אחד לא ממש קוטף ובסוף הם נופלים או נאכלים ע"י הציפורים.

הדבר העיקרי שאני מגלה, זה כמה קצר הזמן שאפשר לאכול כל פרי. שבועיים-שלושה לכל עץ שבהם הפרי כבר בשל וטעים ומוצלח, וצריך לאכול מהר כדי להשיג את הציפורים. לפני זה הוא עוד בוסר ולא טעים, ואחרי זה הוא כבר נופל ונרקב...

תפילה_לאם

גם התותים על העץ תות התחילו להבשיל ואתמול קטפנו די הרבה.
איזה כיף! גם אנחנו אכלנו קצת השבוע, מעץ שנקרה בדרכנו ברחוב.
עושה רושם שיש אצלכם בוסתן שלם! ממש נעים וטוב!

מאחלת לך שבוע טוב ומאוזן!

<את מתכננת לבוא ליומיון?>

זום, ראיתי שכתבת פה תגובה והיא נעלמה. את מחקת או שנמחק בטעות?

את מתכננת לבוא ליומיון?
חשבתי על זה אבל לא בטוחה... אף פעם לא הייתי ולא יודעת אם אמצא את עצמי שם...
וגם אני עובדת באותו בוקר, זה אומר שאצטרך להשלים ביום אחר וזה קצת בעיה.. וגם אני אהיה חייבת להגיע חזרה הביתה עד 17:00. מה את אומרת? לבוא?

תפילה_לאם

מה את אומרת? לבוא?
אוי, איך אני יכולה לומר לך מה לבחור?
גם אני עובדת באותו הבוקר, וכמה שאני מקטרת על העבודה אצלי בבלוג - דווקא בימי שלישי יש לי שעתיים אהובות שממש חבל לי להפסיד ואחר כך ממשיכה לבית ספר אחר שהוא בסדר.
אני שוקלת בחיוב לבוא, אף שאפילו שכבר הייתי כמה פעמים, אני לא באמת מעורה מאוד, וגם כן לא יודעת אם אמצא את עצמי שם...
מבחינתי, ככל שאדע שמתעתדות להגיע יותר חברות (גם אם הן וירטואליות), ארצה יותר להתאמץ ולהגיע, גם במחיר של להשלים ביום אחר.

ובשורה התחתונה: כמובן שאשמח מאוד שניפגש!

@} @}

אתמול הצלחתי קצת להוציא את עצמי מהמצב רוח.
לא היו לי אנרגיות לקום או לזוז יותר מדי. אבל גם לא התחשק לי להעביר את כל היום מול המחשב,
אז החלטתי לצייר קצת.
אני לא ממש כישרונית בציור, אבל אחרי שנים שהתבאסתי שאני לא מהאנשים שיודעים לצייר, החלטתי שמה שאני יודעת זה מספיק ומאז אני מדי פעם מציירת קצת.
לרוב מחפשת דברים באינטרנט ומעתיקה, לפעמים מציירת קצת דברים אחרים.
בטוש טוב שקניתי לי וקצת בצבעי מים (שעוד לא ממש הבנתי איך לעבוד איתם...).
אז ציירתי קצת, דברים בסגנון מנדלות, פרחים.
יצא חמוד וחינני ונהניתי מזה. השארתי את כל הדברים של הציור בסלון ואז היום בבוקר ציירתי עוד קצת.

אני עדיין מרגישה לא מאה אחוז, וקצת משתגעת מזה שאני לא יודעת אם היה ביוץ או לא ולא יכולה לבדוק את זה בבדיקות. ניסיתי לדבר היום עם המרפאה לבקש מהרופא הפניה אבל בינתיים זה לא קרה... אולי אנסה שוב מחר...

אבל חוץ מזה אני בסדר יחסית, די עם אנרגיות (היום ציירתי, בישלתי, עשיתי כלים, החלפתי מצעים, הייתי בעבודה ואז ביוגה). קצת עמוסה, יותר מהתקופה האחרונה. הרבה משימות ודברים שאני רוצה או צריכה לעשות. ועוד ועוד דברים שאני מוסיפה לעצמי (למשל, נתקלתי היום בפרסום לקורס קצר לקליעת סלים, משהו שאני רוצה ללמוד הרבה זמן, ואני תוהה אם להוסיף את זה ללו"ז עכשיו...).

אוי, איך אני יכולה לומר לך מה לבחור?

(ברור שלא התכוונתי שתגידי, אלא רק לשמוע את דעתך, בתור מישהי שמתכוונת להגיע והייתה בעבר)

מבחינתי, ככל שאדע שמתעתדות להגיע יותר חברות (גם אם הן וירטואליות), ארצה יותר להתאמץ ולהגיע, גם במחיר של להשלים ביום אחר.
זה מה שחשבתי, רק שחוץ ממך לא יודעת אם יש עוד מישהי שאני מכירה (מפה) שמגיעה...

לגבי הנסיעה, אם אבוא כנראה שזה יהיה ברכב. אבל תודה על ההצעה

(ומחקתי)

תפילה_לאם

יצא חמוד וחינני ונהניתי מזה. השארתי את כל הדברים של הציור בסלון ואז היום בבוקר ציירתי עוד קצת.
איזה מעולה! את עושה כל כך הרבה דברים טובים!

למשל, נתקלתי היום בפרסום לקורס קצר לקליעת סלים
וואלה! איפה? מתי?
בעלה של גיבורת הספר שלי עוסק בקליעה, ונראה לי מתבקש כל כך שאתנסה בזה בעצמי קצת...

אלא רק לשמוע את דעתך, בתור מישהי שמתכוונת להגיע והייתה בעבר
כן, כמובן, אלא שדעתי לא מגובשת... בפעם הראשונה שהגעתי התאכזבתי למדי, כי לא הכרתי אף אחד וכולם נראו מגובשים ומיודדים. בפעמים הבאות כבר קצת מצאתי עם מי לדבר, קצת התחלתי להכיר, קצת פחות התביישתי.
אולי יש כמה מכאן שמתכננות להגיע ותעדכנה, ואז נתעודד?

(מן הסתם לא צילי ותמרוש...)

תפילה_לאם

וקצת משתגעת מזה שאני לא יודעת אם היה ביוץ או לא ולא יכולה לבדוק את זה בבדיקות.
אוף, באמת מחרפן.

תפילה_לאם

לא יודעת אם רלוונטי לך, אבל בכנס של "בניין שלם" שיתפרש על פני שלושה ימים בתחילת יולי תהיה בין השאר סדנה ל"מאותגרות פוריות" בשם "לצאת מהלחץ" או משהו דומה.
חשבתי עלייך כשראיתי את הפרסום.

את עושה כל כך הרבה דברים טובים!
משתדלת... יש המון דברים שאני רוצה לעשות, אבל שפועל לא ממש עושה... פעם בכמה זמן אני נזכרת בה ועוסקת בזה בערך יום-יומיים ואז לרוב שמה בצד ושוכחת מזה... אפילו באמצע... (כמה פרויקטים של תפירה שהפסקתי באמצע מחכים בארון בבית של אמא שלי....).
ותמיד יש לי רשימה של המון דברים לעשות - לצייר, לרקום, לתפור כרית כזאת וכזאת ותיק וכ' וכו'. ואני מגיעה לכל אחד מהם בערך פעם בשנה... לפחות בגינה זה יותר עקבי ולרוב יוצא לי לעבוד לפחות פעם בשבוע.
העניין הוא שבגלל שאני עושה כל דבר כל כך מעט ופעם בהרבה זמן, אני לא מרגישה שאני נהיית יותר טובה בהם מפעם לפעם, וזה תמיד נשאר ברמה התחלתית...
בכל מקרה, אני נהנית מזה אז פחות אכפת לי. למרות שהייתי שמחה להרגיש שאני מתקדמת עם הזמן (כלומר יודעת לעשות עוד דברים, עושה אותם ברמה טובה יותר, צריכה להשקיע פחות מחשבה בטכניקה בסיסית ויכולה להתפרע עם הדמיון).

וואלה! איפה? מתי?
מה שראיתי עכשיו זה פרסום למקום בעין כרם.
אבל בעבר יצא לי להיתקל בסדנאות דומות בכל מיני מקומות.

_לא יודעת אם רלוונטי לך, אבל בכנס של "בניין שלם" שיתפרש על פני שלושה ימים בתחילת יולי תהיה בין השאר סדנה ל"מאותגרות פוריות" בשם "לצאת מהלחץ" או משהו דומה.
חשבתי עלייך כשראיתי את הפרסום._
אבדוק את זה. התגובה האוטומטית היא שזה לא בשבילי (אני קצת נמנעת מכל מיני דברים שקשורים לפוריות, חוץ מטיפולים פרטניים), אבל אולי בכל זאת יכול לעניין.

אני כתבתי לך משהו ונמחק לי:

_הרגשתי אותה מתקרבת אליי.
גם אם לא הפעם, בקרוב.
בינתיים הוא שומר עליה._
כמעט בכיתי

חשבתי על אבא וראיתי את המצגת שהכנתי לאזכרה שלו. כבר כמה זמן שאני רוצה לראות אותה אבל נמנעת מזה. אז אתמול ראיתי ובכיתי ובכיתי.
טוב שנתת לעצמך זמן לראות אותה, וטוב שבכית.
מסיטואציות שונות מאוד, אני מכירה את הצורך הזה להישאר עם הרגשות ולעבור דרכם, כדי שאפשר יהיה לצאת מהצד השני...
אוהבת אותך @}

ואיזה יופי על הציור!
גם אני לאחרונה מציירת מנדלות, כלומר רק צובעת (מצאתי פה בדואר, מכרו חוברות צביעה בשני דולר, זה היה לפני שנה או משהו...) ומאוד נהנית מזה. זה מרגיע אותי.
מאחלת לך המון המון המון.

אם לא היתה לך עבודה, הייתי אומרת לך בוודאות: לכי ליומעיון, תפגשי אנשים חדשים, אולי תפגשי פרצוף אחד מוכר, תשתתפי בשיחה אחת מעניינת לפחות, יקרה שם משהו טוב, למה לא? אם משהו בזה מושך אותך, לכי.
(אם לא תנסי פעם ראשונה - אף פעם לא "תמצאי את עצמך שם")

אבל עם עבודות אני לא מתווכחת

שיקול שלך.

תפילה_לאם

מקום בעין כרם.
"בחפץ כפיה"? (גם הם משולבים בתכנית של "בניין שלם".

)

יש המון דברים שאני רוצה לעשות, אבל שפועל לא ממש עושה...
איי איי איי... מזדהה. מחכה לזמן שהילדים יגדלו ו/ או אצא לפנסיה, אבל בינתיים נהנית מכל טעימה קטנה של עשייה מהמשפחה הזאת ונהנית גם לקרוא אותך מתארת את העשייה שלך. בגינה באמת נשמע שאת עושה הרבה ואפילו רק להימצא שם זה כבר בונוס.

"בחפץ כפיה"?
אכן.
אבל היום הם החזירו לי תשובה לגבי המחיר והוא לחלוטין הרבה יותר ממה שחשבתי כנראה שאוותר...
אנסה לקושש לי קצת ענפים יבשים וללמוד בבית מהיוטיוב (די עבד עם הרקמה, אולי יעבוד גם עם זה).

מחכה לזמן שהילדים יגדלו ו/ או אצא לפנסיה
אז זהו, שאין לי ילדים אז לא ברור למה אין לי זמן לכלום... אני מניחה שיותר מכמה זמן יש, זה עניין של כמה אנרגיות יש לי להתחיל את הפעולה. להפסיק את מה שאני עושה, להוציא את הדברים ולהשקיע בזה כמה שעות.
אני שמה לב שדברים שדרושים פחות ציוד, או ציור יותר קליל, יותר קל לי לעשות. למשל הציור - זה רק להוציא דפים, מכחולים וצבעי מים.
בניגוד לתפירה, שדורשת שאוציא את המכונה, אפנה לה מקום בשולחן במטבח (כי השולחן עבודה מזכוכית ולא יהיה לי נוח לעבוד שם), אוציא בדים, את קופסת התפירה ועוד... וגם - כל דבר הוא יותר פרויקט, יש לו יותר שלבים, ייקח לי יחסית הרבה זמן לגמור משהו ויש יותר סיכוי שאפסיק באמצע ואז לא אסיים בהמשך. למרות שזה קצת תירוץ, כי אחד הדברים בראש רשימת התפירה שלי זה כרית חמה חדשה (יש לי אחת שהכנתי לפני כמה שנים אבל היא כבר ישנה ומוציאה פירורים...). ותכלס, מדובר בערך בחצי שעת עבודה נטו. אבל כל הארגונים לפני ואחרי....
וגם, זאת מכונה חדשה (כלומר מדודה שלי, אבל אני אף פעם לא השתמשתי בה), ואצטרך בפעם הראשונה ללמוד איך להפעיל אותה, איך להשחיל את החוט וכו'. ונראה לי זה מה שגורם לי לדחות את זה.

אבל יש גם את עניין ה- כש אצא לפנסיה , שהרי העבודה לוקחת את מירב הכוחות, ולא ממש משאירה לי כוח בסוף היום לעשות דברים שאני אוהבת....

היום בגן הייתה קייטנה, שזה לא אומר הרבה חוץ מזה שיש פחות צוות.. בכל מקרה, הייתי כל היום בגן ועזרתי בתפעול השוטף. בסוף היום, כשכבר לא נשארו המון ילדים, התחשק לי לצייר. אז הוצאתי דפים והעתקתי כמה ציורים של חיות מהפאזל (אחד הילדים אפילו אמר אריה, וצבע קצת את הציור), ואז עוד איזה ציור. היה לי נחמד, והבנתי כמה זה פשוט ולא דורש ממני הכנות מראש, רק דף וטוש.

ובכל העניין של פעילויות פנאי, ואיך אני ניגשת אליהן, ואיך אני תופסת אותן,
משאירה לעצמי פה תזכורת בצורת ציטוט שהתחברתי אליו כל כך והרגשתי שפשוט מתאר בדיוק את זה:

_אתמול, חברה שלי אומרת לי: "אז אולי תכתבי על זה מאמר, תיאור מקרה?"
(לא חשוב מה זה "זה")
והרגשתי!!! את הפליק הקטן הזה בלב שאומר: עזבי אותך. אין לך כוח, וזה גדול עלייך, וממילא את טיפשה מדי וזה מעייף מדי ולא שווה את המאמץ.
חליק. מזל שהיה ברור לי, מעבר לכל ספק, שאין בכלל ספק שאני יכולה לכתוב על זה מאמר. קטן עלי. נו, אז נישן פחות... וילכו לי כמה שעות פנאי יקרות מפז, ויום עבודה אחד (או שניים) יהיה צ'יקמוק. אבל עדיין קטן עלי. רק צריך לבר איזה כתב עת ירצה לקבל דבר כזה. וגם זה קטן עלי, בעצם.
ועדיין הרגשתי את הפליק.
עזבי, זה. אין לך כוח. אין לך זמן. שחק אותך לגמרי הביתספר הזה. בואי, תקראי ספר.
מה היה קורה אילו הייתי נשארת בבית??_

אה תפילה,
לגבי היום עיון - גיליתי שאני ממש מעופפת ובכלל חשבתי שהוא מחר. ובגלל זה כל כך התלבטתי (כי זה לא הסתדר לי עם כל מיני דברים).
אבל עכשיו כשהבנתי שהוא שבוע הבא, יש מצב שכן אבוא ואשלים בגן ביום שישי.

תפילה_לאם

אנסה לקושש לי קצת ענפים יבשים וללמוד בבית מהיוטיוב (
יפה לך!

אז זהו, שאין לי ילדים אז לא ברור למה אין לי זמן לכלום...
ותוך כדי כתיבה גילית כמה וכמה סיבות שרלוונטיות גם לי.
וחוץ מזה, אני זוכרת היטב שכשהייתה לי תינוקת אחת, הייתי עמוסה וחנוקה. היום זאת נראית לי בדיחה, אף שיש להודות שהיא הייתה תינוקת תובענית למדי. כך שכל עומס הוא לתקופתו.
<לא בטוחה שהעברתי בדיוק את המסר שעלה בדעתי.>

יש מצב שכן אבוא

אחכה לעדכון, ואם אכן תבואי - תצמידי פרח ציפורן אדום לדש בגדך או משהו...

כל הזמן רוצה לכתוב ולא מגיעה לזה.
אז בינתיים רק אכתוב שעשינו עכשיו הליכה (אני ובעלי), פעם ראשונה מאז שעברנו לכאן בקיץ...
היה כיף ומרענן.

הוא הולך יותר ממני ביום יום, לאוטובוס וחזרה, הליכה של 10-15 דקות לפחות, חלקה בעלייה.
אני כל הזמן עם הרכב, אז כמות ההליכות הספונטניות שלי ירדה ממש.
אז היום אחרי שהתלוננתי באוזניו שאני לא עושה מספיק ספורט, הוא הציע פתאום שנצא להליכה.
התגובה האוטומטית הייתה סירוב, אבל עצרתי רגע ואמרתי - אולי עוד כמה דקות.
בינתיים גילינו שהשעה כבר 19:20, ולא בערך 6 כמו שחשבנו...
אבל לאחר כמה דקות החלטתי להתגבר על הרצון להישאר במנוחה, ויצאנו.

הלכנו בערך 40 דקות, חלק בעלייה, חלק בירידה. פעמיים אפילו רצתי קצת, סתם כי התחשק.
כשחזרנו השקתי את העציצים (פעולה שנהייתה הרבה יותר נעימה מאז שהשקענו בקניית שפריצר נורמלי לצינור - כזה שמתיז את המים בעדינות בלי להעיף את האדמה וגם מחובר לצינור כמו שצריך, ובחיבור טוב בין הברז לצינור, במקום השבור שהיה שם וכל רגע יצא מהמקום וכל המים התבזבזו על איזור בלי צמחייה בכלל... זה היה ממש מעצבן)
התקלחתי ואז אפילו עשיתי כמה תרגילי יוגה.

ההחלטה החדשה, בתקווה שנעמוד בה - יום יוגה, יום הליכה.
יום א' אני בשיעור יוגה, ובנוסף לנסות לתרגל בבית בימים ג' אחה"צ או ד' בבוקר, וגם ביום ו'.
בימים ב' ו-ה' הליכה בערב עם בעלי (אלו הימים שהוא נמצא בבית אחה"צ), ובשבת איתו או עם מי שיוצא (במקרה שאנחנו אצל אמא או דודה שלי, אולי הן ירצו ללכת איתי למקרה שלא יתחשק לו).
בעלי הסכים לסידור, נראה לי בשמחה (הוא גם רוצה להכניס קצת יותר ספורט ליום יום).

עכשיו רק נשאר לעשות את זה...
מקווה שהעובדה שיש ימים קבועים, שכתובים על פתק שהצמדתי לדלת, תעזרו לעניין.

ועל כל השאר אכתוב בפעם אחרת
בינתיים שבוע טוב @}

תפילה_לאם

קוראת אותך אחרי שחזרתי מהליכה מאוחרת עם שכנתי.

שבוע טוב!

מקווה שהעובדה שיש ימים קבועים, שכתובים על פתק שהצמדתי לדלת, תעזרו לעניין.
בהחלט!

מרגישה רע.
היה אמור להיות לי היום דיקור בערב, אבל אחרי העבודה הרגשתי שאני רק רוצה הביתה ולא מסוגלת להישאר בעיר כל כך הרבה זמן... ומתלבטת אם עשיתי נכון שביטלתי, כי הסיבה שרציתי הביתה היא כדי להתקלח (סיבה טובה...) להתבוסס במצב רוח הזה ולבכות קצת. והדיקור אולי דווקא היה עוזר לזה קצת...
העניין הוא שאני לא לגמרי מבינה אותו, את המצב רוח.

היה היום איזה קטע בעבודה שהיה לי מאוד לא נעים, אחת הסייעות עצבנה אותי, וממש התפרצתי עליה בכעס. הנסיבות היו אובייקטיביות מעצבנות, אבל התגובה שלי הייתה לא פרופורציונלית וזה עשה לי הרגשה ממש רעה. זה לא קורה לי בדרך כלל, לרוב אני מצליחה להגיב באופן מותאם יותר...
אחרי זה דיברנו רגיל, זה לא שאנחנו ברוגז או משהו, אבל נשאר לשבת עליי העניין.
ובעיקר - אני לא מצליחה להבין אם זו הייתה הסיטואציה הספציפית שעצבנה אותי ככה, או שאני פשוט על הקצה ובגלל זה לא הצלחתי להתאפק כשקרה משהו מעצבן.
והעובדה שאני לא מצליחה לזהות אם אני עצבנית באופן כללי, או לא, מטריפה אותי עוד יותר.

כי סך הכל הימים האחרונים עברו בסדר, אבל נראה לי שכל הזמן יש איזו עננה כזאת מעלי. שדברים קטנים נראים לי גדולים יותר ממה שהם. שהמוח שלי מאוד עסוק במחשבות, יותר מאשר בעבר. וגם חולמת הרבה יותר מדי בלילה, עד כדי כך שזה מציף אותי בבוקר, ושני לילות לאחרונה כבר התעוררתי מחלום והתקשיתי לחזור לישון.

מבחינה הורמונלית, סוף סוף היה שינוי. ההפרשות שאמורות להיות לפני ביוץ נמשכו חודש! מאז הצילום רחם, ושבוע שעבר נגמרו סוף סוף. אז אני חושבת ש-או שהיה ביוץ, או שלא היה אבל לפחות בסופ"ש הבא יגיע דימום (אני מקווה) ונתחיל מחזור חדש.
למדקרת שלי יש תמצית חדשה שהיא למדה עליה באיזה קורס ואנסה לקחת במחזור הבא, אולי זה יעשה משהו אחר.

ולפחות אתמול היה יעיל, אחרי העבודה עבדתי קצת בגינה, אכלתי, נחתי שעה, ואז יצאנו להליכה! למרות שהייתי מאוד עייפה הצלחתי להקים את עצמי וזה היה טוב. בעלי מאוד מרוצה מהתחביב המשותף החדש.

סיימתי לפרוק. אלך לנוח קצת
אולי אצליח לשבת לצייר, יש לי צבעי מים חדשים שעוד לא ניסיתי...

אבל נראה לי שכל הזמן יש איזו עננה כזאת מעלי.
לי נשמע שאת עצבנית באופן כללי. או לאו דווקא בדיוק עצבנית, אבל את מראש במצב לא מאוזן, אז צספיק משהו קטן יחסית כדי לצאת מאיזון.
מקווה שהזיהוי מרחוק שלי (עם כל המוגבלות שלו) עזר במשהו.

שמחה לשמוע שההליכות עובדות לכם! התכוונתי לכתוב משהו על זה שהתוכנית דורשת המון שינויים בבת אחת ולהציע משהו הדרגתי יותר, אבל נראה שטעיתי וזה מה שמתאים לכם (במיוחד שבעלך מרוצה, אז יותר סיכויים שתתמידו ביחד).

קפצתי לקרוא.... מחזקת אותך. קשה-קשה-קשה עם תחושת "אולי הפעם, אבל בעצם אסור לקוות, אבל איך אפשר שלא, כי אולי..."

תודה על התגובות.
המצב רוח עדיין כאן. דכדוך כללי כזה.
הרבה מחשבות שבאות והולכות, כמעט ולא נשארות יותר מכמה רגעים.

אחרי שכתבתי כאן אתמול ראיתי קצת סדרות כדי למחוק את המוח, ואחר כך ציירתי קצת. וגם היום כל הבוקר.
נהנית מהציור, והפתעתי את עצמי בציורים שיצאו. יותר יפה ממה שחשבתי שיהיה.
בינתיים התאמנתי קצת על ציפורים, פרחים ועצים. וחתול (הראשון יצא ממש שמן, השני יותר מעודן אבל הפנים עוד לא מספיק יפות). וגם כמה תמונות יותר מופשטות כאלה, של משהו כמו שקיעה.
ציירתי גם כד חרס עם פרחים והכנסתי אותו למסגרת ריקה שהייתה לי, ככה שהוא נראה כמו ציור אמיתי

נחמד לעבוד עם החומרים החדשים - צבעים, מכחולים ובלוק ציור לצבעי מים. עד עכשיו הייתי מציירת לרוב על דפי A4 רגילים שהיו נרטבים מדי...

הולכת לעבודה ואח"כ ליוגה.
מחר בבוקר לעבודה ואחרי זה לדיקור. מקווה שהוא ירומם אותי קצת.

_היה היום איזה קטע בעבודה שהיה לי מאוד לא נעים, אחת הסייעות עצבנה אותי, וממש התפרצתי עליה בכעס. הנסיבות היו אובייקטיביות מעצבנות, אבל התגובה שלי הייתה לא פרופורציונלית וזה עשה לי הרגשה ממש רעה. זה לא קורה לי בדרך כלל, לרוב אני מצליחה להגיב באופן מותאם יותר...
אחרי זה דיברנו רגיל, זה לא שאנחנו ברוגז או משהו, אבל נשאר לשבת עליי העניין._
היה. עבר

מזכיר לי את הלאי למה, שפעם נשאל אם הוא לא מתרגז. בטח שאני מתרגז, הוא אמר. המון. אז מה אתה עושה? אני יושב ומסתכל על הרוגז, ומסתכל עליו, ומסתכל עליו, עד שהוא עובר.
נשמע שאת בתקופה רגישה ורגיזה. נשמע גם שאת עושה מה שאפשר כדי לטפל בעצמך ולנווט את עצמך נכון. אז תעריכי את זה, ואולי תחסכי מעצמך את העצבון המשני, של "אוי, יצאתי מכלי, מה יהיה". היה, עבר, נגמר.

ואיזה יופי על הציורים, ועל ההליכות! תמשיכי לספר.

תפילה_לאם

היי פרח יקרה,

אני לא יודעת אם את עובדת בגן ביולי-אוגוסט.
חשבתי שאם לא - אז החופש הזה יוסיף לך בעז"ה אוויר ורוגע.
ואחר כך חשבתי שאם כן - אולי זה ייכנס לאותה מתכונת שסיפרת עליה באחת החופשות במהלך השנה - של עבודה זורמת, כיף לילדים וכיף לצוות.
כך שבכל מקרה יש למה לצפות. @}

כבר יותר טוב. אתמול קמתי יותר רגועה, ובעבודה היה נחמד ואז הייתי בדיקור והיה ממלא מאוד.

בעבודה הייתה הדרכה עם מישהי שמעבירה לנו הדרכה קבוצתית פעם בחודש בערך. מאוד מעניין לי איתה השנה, בסוף המפגש שאלתי אותה אם היא תוכל להצטרף אליי לטיפול נוסף לפני שתיגמר השנה (עשינו את זה פעם אחת וזה היה מאוד מלמד), והיא אמרה שכן וקבענו לסוף החודש. אמרתי לה שההדרכות איתה עזרו לי מאוד, ואני מרגישה שזה מאוד תורם לי במהלך הטיפולים. היא שמחה לשמוע, ושמחתי שאמרתי לה את זה למרות שקצת התביישתי בהתחלה...
אתמול לקחתי את רוב הטיפולים לחדר (בניגוד לתקופה האחרונה שבה הייתי עם הילדים בעיקר בחלל הגן). הלך טוב, ממש רואים את ההתקדמות שלהם, כל אחד בדרכו. יש הרבה יותר קשר ותקשורת בהמשך הטיפולים, הרבה צחוק והנאה. בגלל שידעתי שלא ייצא לי לצייר אתמול בבית, עם שניים מהם ציירתי בצבעי מים. הם מאוד מתעניינים בזה, למרות שלא מציירים הרבה (בעיקר טובלים את המכחול במים ובצבע). היה לי נחמד לעשות איתם משהו שאני אוהבת.
תזכורת לעצמי - לפתוח דף שמוקדש רק לכתיבה על העבודה עם הילדים. ולהעביר אליו את הדיון שהתחיל ב רגישות חושית העולם הוא יותר מדי . אה, וגם לסיים סוף סוף לקרוא את הדף הזה הזה! ובכלל יש לי עוד הרבה חומר מקצועי שאני רוצה לקרוא. וגם התחיל אצלי בהתפתחות הילד ילד חדש עם בעיות וויסות חושי (פעם ראשונה, עד עכשיו עבדתי בתחום הזה רק אצל ילדי התקשורת). ואני מרגישה שאני צריכה להיות יותר מדויקת ומכוונת בעבודה איתו.

כשהייתי אצל המדקרת הבנתי כמה עניינים יש לי לאחרונה, כי כל הזמן היה עוד איזה משהו שנזכרתי בו שרציתי להגיד לה...
החלומות בלילה, הכאב בזרוע ימין שמופיע בשיעור יוגה לאחרונה, הכאבים בברך שבאים והולכים, השיניים שאני מחזיקה בלילה... וזה חוץ מהמצב רוח ומצב ההורמונלי הלא ברור.... ותוך כדי טיפול, הכל היה מאוד רגיש. הרבה נקודות דיקור כאבו מאוד, הכתף הייתה נוקשה ותפוסה (לא שמתי לא בכלל שזה ככה.. והיא אומרת שזה כנראה המקור של הכאב בזרוע)...
אז לא הכל עבר (הלילה עדיין החזקתי שיניים וקמתי עם כאב מציק), אבל סך הכל מבחינה אנרגטית אני הרבה יותר טוב.

אתמול הגיעו התרנגולות החדשות! יותר נכון אפרוחיות. בנות חודש וחצי-חודשיים. זה אומר שלא יהיו ביצים בקרוב, אלא רק אחרי החורף... בהתחלה התבאסתי, אבל הן חמודות מאוד וזאת גם הזדמנות להרגיל אותן להתקרב אלינו ולא לפחד.
בינתיים כמה ימים אסור להוציא אותן מהלול כדי שהן יתרגלו לזה שזה הבית שלהן. וגם בגלל שהן קטנות אז צריך לשים לב שהן לא מתפזרות ואיזה חתול יתקוף אותן, אז עדיף כמה זמן להוציא אותן רק כשאנחנו שם כדי להשגיח.
היום בבוקר ישבנו איתן קצת בלול. הן אכלו לנו מהיד, למרות שכשזזנו הן נבהלו. בעלי תפס את חלקן, הן פחדו שהתחלה, אבל אח"כ התרגלו ונהנו מליטופים בצוואר ובראש.
הן מצחיקות ושובבות, רודפות אחרי זבובים ולא מצליחות לתפוס אותם. כל פעם שמישהי עושה משהו, כל היתר באות ומצטרפות (למשל לאכול מהעלים, לנקות את הנוצות וכו'). כנראה שיש זכר אחד, אבל הן קטנות מדי כדי שנדע.
בחרנו להן שמות (טוב, בעיקר אני...), בהתאם לצבע או לאופי -
גולדה - צהובה וקצת טיפשה... מנסה כל הזמן לאכול את האור ולא שמה לב שכלום לא נכנס לה לפה. מתקרבת יותר מהאחרות, פחות מפחדת.
יפצ'ו (כלומר יפה אבל בשם חיבה) - קטנה ושובבה, בהירה ונראית שונה מהשאר. אוהבת לתפוס דברים מעניינים לאכול.
צילה - בגוונים של כתום ואפור. יפה מאוד. פחות הולכת אחרי כולן, מתעסקת בענייניה.
גרטה - אפורה ויפה מאוד. חזקה ומסיבית יותר מהשאר. די פחדנית.
הרצל - אנחנו חושבים שזה הזכר. אם נגלה שהוא נקבה נחליף להרצליה. שחור וגדול יותר מהאחרות.
הן זזות בלי הפסקה, לא עצרו לרגע. מטפסות וקופצות, שותות, אוכלות. סקרניות מאוד.
אנחנו מתלהבים מאוד שאפשר לתת להן את כל השאריות, ודי מאביסים אותן באוכל.. הירקות שנשארו לי מאתמול, שעמדו כל היום בתיק ובסוף היום היו קצת מגעילים... שסקים מהעץ שכבר נהיו מעוכים מדי... לחם שהתייבש. הן אוכלות הכל בתיאבון. וגם סוף סוף מצאנו שימוש לקופסת יוגורמה, שבדיוק נגמר והתבאסתי לזרוק - זה הכלי מים שלהן.

אחרי שבילינו קצת בלול, נכנסנו הבית כדי למות מהחום.... עשינו קצת סידורים בבית. תלינו במטבח את התמונה שציירתי והכנסתי למסגרת. תלינו את השעון שקניתי מזמן וחיכה בסבלנות בצד. סידרתי קצת את המדפים בחדר (עוד לא סיימתי. הם מלאים קופסאות עם חומרי תפירה/יצירה וכו'. נדרש מיון נוסך אבל לפחות זה נראה יותר מאורגן).
עשיתי קצת כביסות, והתחלתי לנקות. נשאר לי רק השירותים/מקלחת וסיימתי.
אבל עם המון הפסקות אמצע כי כל כך חם שממש קשה לשרוד את זה....

לגבי שיגרת התנועה שלנו. השבוע הספקנו באופן חלקי. ראשון הייתי בשיעור יוגה כרגיל, וברביעי בשיעור השלמה. בשני עשינו הליכה. אבל - אתמול לא הלכנו, כי הייתי בדיקור ואחריו אני מרגישה שהגוף צריך מנוחה (וגם הגעתי הביתה רק ב-8 וחצי בערב...), והיום לא עשיתי יוגה. אולי עוד אעשה, למרות שבינתיים עם החום הזה לא נראה לי שאצליח לשכנע את עצמי... אולי אעשה רק משהו קצת מאוד, רבע שעה של כמה תנוחות.
מחר הליכה.

אני אחזור עכשיו לסיים לנקות, ואולי אלך לבלות קצת עם האפרוחיות.
ממש ממש חם לי, מרגישה שזה מתיש. כבר התקלחתי היום פעם אחד וכנראה אכנס שוב בקרוב...
בינתיים שבת שלום לכן.
@}

ישבתי עכשיו קצת בלול והחזקתי אשכול ענבים. המצחיקות האלה רצו אליי, ותלשו ענב ענב מהאשכול. אבל לא ממש אכלו אותן. פשוט שמו על הריצפה וחזרו לתלוש עוד....
הן מתקרבות הרבה, אבל עדיין חוששות אם אני מנסה לגעת בהן. אבל אם אני מושיטה יד רצות אליי, גם אם אין לי אוכל.. ומנסות לנקר לי את היד אולי ייצא משהו. לפעמים קצת מגזימות עם הביסים....

אולי אעשה רק משהו קצת מאוד, רבע שעה
מבחינתי "קצר מאוד" זה שלושים שניות. על השעון. ככה אני משכנעת את עצמי...

מבחינתי "קצר מאוד" זה שלושים שניות
יותר טוב

כרגע אני גמורה לחלוטין. סיימתי לנקות, התקלחתי. נשאר רק לשים מצעים נקיים ולהשקות את הגינה לפני שיוצאים לארוחת שישי.
אולי אכניס 30 שניות יוגה אחרי שאנוח קצת

התכוונתי לכתוב משהו על זה שהתוכנית דורשת המון שינויים בבת אחת ולהציע משהו הדרגתי יותר, אבל נראה שטעיתי וזה מה שמתאים לכם
שכחתי לענות, שאחד הדברים שבזכותם אני חושבת שזה יכול להצליח, זה שלא קבעתי בשום שלב כמה זמן כל פעילות אמורה לקחת.
למשל ההליכה - לבעלי יש לרוב תכנון עד איפה הוא רוצה שנגיע ואז חזרה. אבל זה לא חובה. פשוט יוצאים מהבית ומחילם ללכת, ואני שומרת לעצמי את הזכות להגיד לו שנתחיל לחזור כשאני מתחילה להתעייף. בינתיים הלכנו עכל פעם בערך 40 דקות, ולרוב תוך כדי הוא מצליח לדרבן אותי להמשיך גם אם אני קצת מתעייפת. אבל זה מבחינתי זה יכול להיות גם פחות, העיקר שנצא ונלך קצת.
לגבי היוגה - חוץ מהימים שהם אני בשיעור, התרגול בבית מבחינתי באמת יכול להיות קצר (למרות שאשמח שיתחשק לי תרגול ארוך יותר!). כלומר אם ביום של יוגה אתרגל רק כמה דקות, זה גם בסדר מבחינתי. עם עדיפות לזה שזה יכלול לפחות עמידת ראש ועוד איזו תנוחה.

נראה לי שאנסה היום עמידת ראש, כלב ועוד תנוחה מרגיעה בשכיבה.
מצחיק, תכננתי בכלל לא לעשות היום. ואז בתחילת ההודעה כתבתי 30 שניות. ועכשיו כבר תכננתי תנוחות שייקחו לפחות 7 דקות לדעתי... אבל הן קלילות וכיפיות אז נראה לי שאצליח להקים את עצמי בשבילן. ובראש אני כבר מתחילה לפנטז איך בין לבין אני מוסיפה עד איזה תנוחה או שתיים...
זה לא מבחינת זמן התרגול, אלא מהבחינה שכשאני מתחילה לחשוב על התנוחות עצמן, אז מתחשק לי לעשות אותן. להרגיש את הגוף נפתח ומתארך בתוך התנוחה.

זה שלא קבעתי בשום שלב כמה זמן כל פעילות אמורה לקחת
כן, אבל לי נשמע שבעצם כן קבעת. כלומר, יש לך סטנדרטים כלשהם, עוגן (למקרה שמישהי קראה את "לחשוב מהר, לחשוב לאט". ספר מומלץ מאוד מאוד מאוד של כהנמן. בין היתר, הוא מסביר איך פועלת האינטואיציה, ועוד כל מיני דברים מגניבים).

שימי לב שכשאת מתחילה להתעייף את יכולה להגיד שתחזרי - כלומר, את צריכה עוד ללכת את כל הדרך חזרה... והוא גם מדרבן אותך להמשיך. לי זה נשמע מתכון לבעיות. בפוסט שלה על הנושא בשמת אומרת _מתי מוסיפים יותר דקות?
אך ורק כשעולה בך דחף לעשות יותר –
אבל מלה של אזהרה – הדחף חייב לבוא אך ורק מתוך כיף. כי בא לך. במלוא מובן המלה. לא כי את חושבת ש"חמש דקות לא יעשו כלום וזה לא מספיק ואת צריכה כבר להעלות את רף המאמץ". לא ולא.
המניע היחיד שמותר להקשיב לו: כיף כיף כיף: כי את מרגישה מלאה חיים, חיוניות, קפיציות ושמחה ומתחשק לך ליהנות עוד קצת._

והיא אומרת להתחיל מחמש דקות, או פחות! יש לי את הסיפור שלי לספר, בדף על כוח פיזי. אני כבר כמה זמן מתכננת, ולכן יש לי את הפוסט של בשמת פתוח.

גיליתי, שמאוד חשוב להשאר עם טעם של עוד. לעשות כמה שכייף, ולהפסיק קצת לפני שנמאס לי. בטווח הרחוק, זה מה שעובד. מבחינתי? הנקודה בה הוא מדרבן אותך, זה דקה אחת אחרי שהיית צריכה לסיים את ההליכה...

וההפך - כשמה ש"צריך" זה קצר, מתחשק עוד. ראית איך ממש בשניה, מזה שחשבת על שלושים שניות תכננת לשבע דקות? אבל זה עובד רק אם זה נשאר שלושים שניות. אני אומרת לעצמי שלושים שניות כל פעם, ובדרך כלל עושה יותר. אבל זה נשאר בקנה המידה של שניות. כלומר "יותר" זה ארבעים וחמש שניות, דקה. מקסימום דקה וחצי.

זה לא צריך לחייב אותך. מה גם שבשמת כן שואפת בסוף לשלושים דקות של ספורט בגישה שלה, ואני לא. מה שאני שמה דגש עליו זה לשים לב כמה אנרגיה יש, כמה חשק ורצון והנאה ומוטיבציה. ולהשקיע קצת פחות. כי כשאת משקיעה יותר, או אפילו בדיוק - את יוצאת מאיזון.

אה, ו"להקים"? בשביל מה? באיזשהי נקדוה את הרי תקומי בלאו הכי, בשביל משהו אחר, לא? אם לא, תעשי תנוחת יוגה בישיבה... בעיני, אם את צריכה להקים את עצמך ולשכנע את עצמך - זה סימן אזהרה. התנועה אמורה להיות משהו כייפי שאת מחכה לו בקוצר רוח. ואם כבר יש תנועה שהיא כזו בשבילך, זה נכס יקר ערך, שווה לשמור עליו.

<עמידת ראש... אחד הדברים שהייתי רוצה לעשות זה עמידות ידיים. אבל זה לא מסתדר לי עם החצאיות...>