החיוניות שלי חלק שישי

[דנד_י*]

אולי זה בגלל שבמוח יש עדיין חיווט שאומר "פסטה אוכלים הרבה".
אז בגלל זה אני עומדת מעל סיר פסטה לילדים ולא מצליחה להפסיק לאכול מתוך הסיר? למרות שהיא פסטה כוסמין. ולי בכלל מחכה קערת קינואה לארוחה.
גם אני אנסה לעשות את הניסוי שהצעת כאן.

[גוגוס*]

בינתיים הניסוי שלי נמשך עם מרק ירקות חיוני דיו (קיבל מינוס קטן כי הוא חם וזה פשוט מכביד עלי) ואטריות כוסמין.
נרשמה צריבה בגרון אבל בלי כחכוח. כבר שיפור. ולא יודעת אם הצריבה מיוחסת לגלוטן או לחום של המרק או לאיזה רכיב במרק. היו בו עדשים שאני לא מחבבת. אולי מזה...

[גוגוס*]

אז בגלל זה אני עומדת מעל סיר פסטה לילדים ולא מצליחה להפסיק לאכול מתוך הסיר? למרות שהיא פסטה כוסמין
יש מצב. ואולי גם הצורך הפיזי בפחמימה כזו, בדגן.

[מיכל_בז*]

צורך פיזי בדגן??? גוגוס, אני מרגישה רוחות שינוי של ממש מנשבות פה.

[גוגוס*]

צורך פיזי בדגן??? גוגוס, אני מרגישה רוחות שינוי של ממש מנשבות פה.
כי יש תלות, דרלינג, כי יש תלות...
אני לא חושבת שלמישהו יש צורך פיזי במשהו אפריורית, בטח לא בקבוצת מזון כלשהי, בטח לא בקבוצת מזון שאין כמעט שום דרך לאכול במצבה הטבעי.
יש צורך פיזי באבות המזון ובויטמינרלים. מאיפה הם יגיעו? זו כבר שאלה אחרת והתשובה האישית שלי בנושא הזה לא השתנתה

[יעלי_לה]

אני שמתי לב שפסטה זה אוכל שלא מזמין כמעט לעיסה. מזמין יותר בליסה. מאוד קשה (לי, לילדיי) לאכול אותו בלי להגזים.
הייתה תקופה ארוכה שנמנעתי מחיטה אבל לא מגלוטן לגמרי.
לי מאוד נוח עם קצת לחם שיפון שאור ביתי פה ושם.

[גוגוס*]

את משהו, יעלי לה, קוסמת המילים - בליסה במקום לעיסה.
בדיוק בדיוק.

[יעלי_לה]

@}

[אישה_במסע*]

בנוגע לאכילה בכמות גדולה מידי - גם לי זה קורה. אבל נראה לי מסיבות אחרות.

זה קורה כשיש מזון טעים שיש מחסור ממנו, ואם אני לא אוכל הרבה עכשיו אז אחרים יאכלו ולי לא ישאר.
וזה קורה כדי לא להיות רעבה. במיוחד עכשיו. אחרי שבוע הגנ"ש שעות השינה והאוכל שלי, ובכלל בערך כל המחזורים היומיים שלי, השתבשו. ואיך לא, אם פעם אחת אני קמה בחצות וערה עד חמש בבוקר, וביום אחר אני קמה בארבע וחצי. כמובן שעל שעות ארוחות קבועות אין מה לדבר. וגם לא על אוכל חיוני. אומנם לא הגעתי לאכול את הנקניקיות והמנות החמות והקוסקוס מתוך רעב פשוט, אבל פשוט לא היה מספיק אוכל אכיל - כזה שאני אוכל אותו יחסית מרצון ולא למרות שהוא מגעיל אותי פשוט כי אני רעבה ואים מה לאכול. אז קנינו פסטה והכנתי עדשיפ ןאכלתי עד שנמאס כבר, וקנינו עוד פירות וירקות. אבל אכילה למטרות שובע ועם מבחר דל מאוד לא תורמת לתחושת השפע.
גם האכילה בצבא לא יוצרת תחושת שפע. יש מספיק אוכל, בערך. אין מספיק אוכל טעים. אין מספיק אוכל בריא. אוכל שהוא גם וגם? הצחקתן אותי.

חשבתי את זה והגעתי למסקנה הפשוטה - כל עוד המטרה המרכזית שלי באוכל היא פשוט לא לרעוב, ואין לי תחושת וודאות שאם אני אהיה רעבה יהיה לי מה לאכול, אני אמשיך לאכול יותר ממכמה שמספיק כדי לשבוע. כדי לאגור לעת רעב. ואני אפילו לא יכולה להגיד שזו תגובה משובשת. זו תגובה טובה ומוצלחת מאוד למצבי מחסור. והדרך להתיר את הקשר הזה היא לשנות את המצב כך שלא יהיה מצב מחסור. ולמרות שאני עושה לא מעט, מביאה אוכל וירקות מהבית, קונה אוכל, זה פשוט לא מספיק.
אז עכשיו אני מחפשת דרך כלשהי להעביר מזון שישמר שבוע, שישביע, שלא יקח יותר מידי מקום בתיק שלי, ושאני אוכל לאכול. בינתיים חשבתי רק על גרנולה עם חלב או יוגורט. לא אידיאלי אבל סביר.

ופשוט לא לגעת בנושא הכמויות כרגע. כי סיגנל השובע הוא סוג של יורסטיקה. ויוריסטיקה שעובדת בשבילי היטב ומאפשרת לשרוד בסביבה בה לרוב יש ארוחה אחת שאני יכולה לאכול וגם זה לא תמיד ולא ברצון, ואת כל השאר אני צריכה להביא מהבית. ולשבוע מראש.

אגב על פסטה - בהגנ"ש למדתי להכין רוטב עגבניות לפסטה. בבית שלי זה לא ממש קיים. וזה טעים ומגניב ואני הולכת לנסות אותו על מיני פסטה מאורז מלא/שחור/תאילנדי דל/כוסמת שקניתי.

זה מזון מזין מספיק, טעים, קל להכנה, שאני אוכל לקחת איתי לצבא בלי שאצטרך להתאמץ להכין אותו.

אם למישהי יש עוד רעיונות למזון משביע, לא לוקח מקום <בניגוד לירקות> שאפשר לקחת איתי לצבא - אשמח לשמוע.

[תמי*]

בליסה במקום לעיסה
בדיוק בדיוק.
אני חושבת שזה עוד פרמטר להבחנה בין מזון חיוני ולא חיוני - עבורי.
כל הדגנים נאכלים אצלי בבליסה, גם הגרסאות המתוחכמות שלהם.
גם אורז על כל סוגיו וצורותיו, אם אני מנסה- תמיד אגיע לבליסה.
לעומת זאת, ירקות, פירות, אגוזים וגם בשר - אני לועסת ולועסת, ועובדת די קשה
ושובעת די מהר ומרגישה מתי די.

[גוגוס*]

אישה, רק להגיד שקראתי אותך בהנאה ואני מאחלת לך בכל לב המשך מציאת דרכים טובות לדייק את התזונה שלך בתנאים הלא פשוטים שהצבא מספק.
את עושה ממש עבודה יפה בזה

תמי, כל מילה בסלע. גם בשבילי זה ככה ובדיוק כתבתי על זה אחד באחד הפוסטים האחרונים שלי מתוך תחושה אישית של התנסות. ואם כבר, אז גם העובדה שהם מחוממים תורמת מאוד לשיבוש שהם מייצרים. אני בפירוש אוכל פחות אורז קר יחסית לאורז חם וכך גם עם כל הדגנים.
בשר, לעומת זאת, שמקובל להגיש חם, אני אוכלת ברצון כשהוא קר ואין לי בעיה לעצור בדיוק בזמן. ובוודאי שפירות ירקות ואגוזים.

[צעד_על_שביל_חצץ*]

היי ציל,
אני מאוד נהנית לקרוא אותך, בדרך כלל באופן סמוי. לא רק שאת מתייחסת לדברים שמעקצצים לי, את גם מתנסחת בצורה שאליה אני יכולה להתחבר (ובתור האדם הביקורתי והמילולי שאני - זה הרבה). אני מקווה שאני לא מתפרצת לדיון סגור, אם כן הרגישי חופשיה למחוק ובכל אופן את מוזמנת להגיב אצלי בדף.
הנושא של קבלה מאוד חשוב לי ולכן התרגשתי לקרוא את מה שכתבת:
_"בשבילי, קבלה אין פירושה הרמת ידיים על הרצון לשינוי.
קבלה היא מין הבנה שהמצב הוא המצב, ולכן מה שהכי סביר זה להרפות, להפסיק להתנגד, להתבונן (זו פעולה קלאסית של קבלה!). לתת לדברים להיות.
כשנותנים לדברים להיות הם הרבה פעמים משתנים מעצמם, בלי שהפעלתי עליהם את הכפתור "שינוי".

קבלה היא לא הסכמה. היא לא אומרת שאת מסכימה שזה יהיה המצב תמיד.
היא אחד מהמצבים האלה שלא לגמרי ברור אם את אקטיבית או פאסיבית בהם. כי מה שאת עושה הוא בעצם מאוד מאוד פנימי ושלו ושקט."_

ואני חייבת להגיד שאני הופכת בעניין הזה כבר די הרבה זמן ולא תמיד ההבדל ברור לי. אני יכולה להבכים שאני נמצאת במצב אותו אני רוצה לשנות - האם זה אומר שאני מקבלת את המצב, או לא? אם אני נמצאת בעבודה שהמחשבה על הצורך להחליף אותה הופכת לטורדנית, במה מתבטאת היכולת לקבל את המצב? הרי אם אני רוצה לשנות אותו, לכל הפחות מה שעלי לעשות הוא לחפש עבודה אחרת. זו התנגדות? זו קבלה? חתירה לשינוי? אני שואלת כי אני באמת לא מצליחה להגדיר את זה בשבילי.
צורה אחרת שבה אני מנסה להסתכל על הדברים היא אלמנט "הפרדת הסבל מהכאב". מבחינת הדוגמא של העבודה - אני יכולה לקבל בצורה אובייקטיבית את העובדה שאני עובדת במקום שאני לא מרוצה ממנו, אבל לא להתחפר בעמדה של "כמה רע לי". לנסות להתסכל על הדברים מלמעלה - בתור מצב שמני, בתור חלק מהחוויות בחיים שילמדו אותי משהו על עצמי ועוד מנטרות שירחיקו גם את הרחמים העצמיים וגם את ההילה של הסבל כתוצאה מהסיטואציה.

ועוד דבר:

כל התגובה שלך שנפתחה במילים:
" אז המשפט מתחיל ב"נחמה". את מי צריך לנחם? את מי שלא מרוצה. מה יגרום לך להיות מרוצה?
האם זה תרחיש ריאלי?
ועוד אני מבקשת להראות לך שהנחמה שאת מבקשת יושבת על אדנים רעועים, ולא סביר שתועיל לך הרבה.
ובמקביל אני מציעה שכל דבר אחר שנסמך על אדנים יציבים עשוי להועיל. לבדיקתך, כרגיל.

השאלות שאני מציעה הן לא אמיתיות. הן רק נועדו להמחיש נקודה בנוגע למסד שעליו את מושיבה את הנחמה (שהצורך בה מראש שווה בדיקה)"

אני חותמת על כל מילה. על כל אות, אפילו. זה כל כך זהה לשאלות שאני מפנה לעצמי בכל פעם שאני מתחילה לתכנן תילי תילים של תכניות, שזה מדהים. לא תמיד יש תשובות, לרוב אין.

ובכלל, אני מרגישה שהדיון שלכן כאן תורם לי המון ואני שמחה לקרוא שיש דיון מדוייק למדי על נושא שחשוב לי כרגע.

[אורי*]

טעמתי אצל אמא שלי שייק ירוק. היה סביר, אבל אני הייתי עושה אותו אחרת. בעלי טעם ואמר שזה סביר, אבל לא טעים. הילדה טעמה ולא אהבה,אבל אולי אם זה יהיה עם מספיק פירות היא תאהב. (אמא שלי שותה את זה כמו תרופה,לא אכפת לה שלא טעים)
אני פשוט אקנה בלנדר חדש כנראה. הבעיה תהיה העלים האורגניים, הם לא כל כך יקרים, אבל רחוק לי יותר לקנות אותם. אבל לא אכפת לי גם אם זה לא יהיה יומיומי. אם הילדה תסכים לשתות זה בכלל יהיה מעולה.

[גוגוס*]

אורי יקרה, מציעה בחום לא רב פשוט להכין את זה מתוק, לפחות בהתחלה. לתת לזה את הצבע הירוק עם ממש מעט עלים כי הרבה אנשים קודם כל צריכים להתרגל בכלל לצבע
לאט לאט נוצר בראש חיבור חדש, שירוק זה טעים, ומחליף את "ירוק זה איכסה". ואז אפשר להתחיל לבדוק כמה ירוק אנחנו באמת אוהבים. כי בינתיים, מתוך הרתיעה הבסיסית, קשה לדעת את זה באמת.
בתאבון לכם.

[גוגוס*]

אהלן צעד על שביל חצץ (איזה שם נפלא!). ברוכה הבאה או הנמצאת ובכל מקרה - השווה
תודה על המילים החמות. הדיון לעולם פתוח והכל בו מותר ואפשרי.

אני יכולה להסכים שאני נמצאת במצב אותו אני רוצה לשנות - האם זה אומר שאני מקבלת את המצב, או לא?
את מקבלת את המצב אם את מסכימה שהוא יהיה כמו שהוא, בינתיים, עד שיהיו לך משאבים לשינוי שלו. ואז המחשבה שלך היא לא על המצב (כמה הוא מעצבן/קשה/בלתי נגמר וכו') אלא בחזרה על עצמך. על המשאבים שלך, הרצונות שלך, התשוקות שלך. וברגע הנכון שבו המחשבות המועילות האלה מתאגדות לתוך הסכמה לשינוי השינוי פשוט קורה.
את רואה את ההבדל? את הפוקוס המחשבתי השונה שמוביל לשקט בתוך מה שנחווה לפני רגע כתעוקה?

הרי אם אני רוצה לשנות אותו, לכל הפחות מה שעלי לעשות הוא לחפש עבודה אחרת. זו התנגדות? זו קבלה? חתירה לשינוי?
משתמשת רגע בדוגמה שלך כדי להעמיק את הדיון מולך.
אולי נתחיל מזה שאנחנו מבטלות משפטים שמתחילים ב"לכל הפחות"
שלום ולא להתראות. מה תאמרי על זה?
אם את במצוקה כלכלית אז את לכל הפחות תחפשי עבודה כי אין לך אחרת מה לאכול.
אבל אם העבודה שלך מציקה שלך אז לכל הפחות את יכולה לא לעשות כלום. ואז מתבטלת ההנחה שאת בכלל צריכה או אמורה לפעול. וכל מה שנותר זה להתבונן בעיניים פקוחות לרווחה על מה שקורה. לפעמים כאשר יש תעוקה, רק מעצם המחשבה שאת צריכה לפעול בעניין היא מכפילה את עצמה. אין סיבה להיכנס ללופ הזה.
אם את בלופ הזה עולה הסבירות שאת פועלת מתוך הבסיס המתנגד שלך, וזה אומר שכל הפעולות שלך הן נוקשות במידה מסוימת, ושאת מכלה אנרגיה במקום הלא נכון. לא חראם?
מה מחליף את זה? התבוננות במה שקורה, זריעת הזרעים המנטאליים והרגשיים לשינוי שבדרך שטיבו עוד לא ידוע, המשך התבוננות, בחזרה אליך - מחשבות על הכוחות שלך, על הצרכים שלך, ריכוך ההתנגדות למה שקורה מתוך הבנה שזה לא לנצח, זה בסך הכל עכשיו, ו...זהו.
כאשר יהיו לך הכוחות והתשוקה לזוז את תחפשי עבודה אחרת מתוך עמדה שונה לגמרי. עמדה שאין בה בזבוז גדול של אנרגיה כי היא נשענת על ההסכמה שלך במקום על ההתנגדות.
איך זה נשמע? מבהיר או רק קוצץ את הסלט עוד יותר קטן?

<מתנצלת מראש אם תכתבי ותשובתי תאחר לבוא. אולי מישהי אחרת תענה. בכל מקרה גם אני אענה, רק בהפרשי זמן גדולים יותר מבדרך כלל. אני באמצע של עבודות רבות (זה החלק המשמח) ושיפוץ תחת התנגדות >

[צעד_על_שביל_חצץ*]

היי גוגוס. תודה! אפשר לשאול למה אהבת את השם?
אני מבינה מה את אומרת. זה כמו ההבדל בין לראות את המצב ולהזדהות איתו. קצת כמו שאני בוחנת את הכאב שנוצר באסנות יוגה (כשאני מגיעה ללתרגל אותן, כלומר). העניין הוא שאני לא מצליחה לא להזדהות, למרות שאני רוצה. כלומר, החלק ההגיוני שבי מבין את מה שאת אומרת, אבל החלק הרגשי, כנראה, מתנגד לו, כי אני לחלוטין בלופ הזה. אני לא יודעת אם זה מתוך העובדה שנראה לי שיש אלטרנטיבות והמצב מאוד בר שינוי (למרות שתקופת חיפוש העבודה הוכיחה אחרת), או בגלל הקושי לא להזדהות עם משהו שאני עושה כל כך הרבה שעות (מעבר למה שהייתי רוצה) ביממה. סוג של דיסוננס קוגנטיבי בין העובדה שזה אכן מה שאני עוסקת בו, כעובדה, נתח משמעותי מזמן הערות שלי, לבין התחושה שזה מיותר לי. מעבר לעובדה שזה לא מוציא אותי מהלופ, מפריע לי שאני לא מסוגלת להתבוננות הזאת ללא הזדהות, למרות שאני מבינה שזה נכון.

למה אנחנו מבטלות משפטים שמתחילים בכל הפחות?
אני מניחה שחלק מהתעוקה נוצרת מהידיעה שגם העבודה שאני מחפשת כרגע, היא לא ה"ייעוד" שלי. כלומר, הנחת הפעולה שלי כרגע היא שאני טרם יודעת לכוון את עצמי לכיוון "ייעוד" כלשהו, אבל לא רוצה להישאר במקום העבודה הנוכחי, אז לפחות (זה לא כמו לכל הפחות, נכון?) אני אחליף עבודה. אבל בהחלט, התחושה שלי היא שגם זה נעשה מתוך התנגדות וללא אנרגיות, רק שאין לי פתרון טוב יותר כרגע.
מה שאני אומרת הוא שאת צודקת, יש לופ: אני לא מצליחה להביט ללא הזדהות, אני לא מצליחה לסנן משפטים מחלישים בראש שלי (כמו "עוד יום מבוזבז עם המנהל הזה, בחברה הזו, בתפקיד הזה...) ולהחליף אותם באחרים (אבל יש כאן יתרונות - הצוות הוא אנשים נוחים, הפוליטיקה הארגונית זניחה ולא מקשה, אין לחץ, וכו'). אני כאילו זורה לעצמי מלח על הפצעים. ואז בערב, בבית, בשלב ה"אם לא טוב כאן נחפש משהו אחר" אין אנרגיות. התהליך חלש, נמרח, לא יעיל. לופ. לופ לחלוטין. מה שאומר שאני גם מרגישה שאני מנסה לצאת מתוך המקום הזה שלא טוב לי בו, וגם לא ממש מתניעה או מצליחה.

אני לחלוטין מבינה את מה שאת אומרת לגבי זריעת הזרעים המנטאליים, התבוננות והמתנה, רק מרגישה שזה לא באמת נותן לי מנוחה. אני עדיין "מזמזמת", "חצי גז בניוטרל" ומרגישה שהסיטואציה גדולה עלי, ואין לי מספיק אנרגיות לבחון את עצמי לא מתוכה, אלא מעליה. עם החשש שלא תהיה תשוקה יותר מאשר עכשיו.

ההתלבטות היא כמובן אם להתפטר ולקוות שזה ישיל ממני את המועקה ויתן יותר מרחב לתחושה של שפע לחפש מתוכה, או שמא זה דווקא עלול לגרור אותי ל"פאניקה" של "אוי לי, אני לא עובדת וגם אין כרגע עודה באופק, צריך למצוא מהר משהו אחר" שעלול להיות עוד יותר גרוע.

אני אשמח לקרוא את התשובה שלך, כשתתפני. לגבי השיפוץ - לויסלאבה שימבורסקה יש קטע ממש נחמד על זה ב"קריאת רשות"... אולי לא משקף את השיפוץ שלך, אבל נחמד...

[נוודית*]

למה אנחנו מבטלות משפטים שמתחילים בכל הפחות?

אולי כדי לא להציב נקודת מינימום. אולי ברגע שאת מציבה יעד כלשהו, על קו התנועה שלך, הוא מתקשח, נהיה נוקשה, מתחילה התגבשות סביב הנקודה (אפילו שהיא רק נקודת מינימום). זה עוצר את הזרימה החופשית בכל הכיוונים, ומגביל את מרחב האפשרויות.

@}

[אישה_במסע*]

סיפור שלי על קבלה:

לצאת מהבסיס שלי זה פרוייקט. לא ממש עוברת בו תחבורה ציבורית. לא מזמן הוסיפו קו אוטובוס אחד שעובר בבסיס, ויש שני קווים שעוברים כמה דקות הליכה ממנו. ויש גם מיניבוסים שיוצאים כל חצי שעה ומובילים ותחנת רכבת מסויימת. חוץ מזה יש גם טרמפים, וזה כבר עניין של מזל. <הטרמפיאדה היא טרמפיאדה מורשית של הבסיס ומוודאים שנותן הטרמפ הוא מהבסיס וכו'>

אבל אני נוסעת בעיקר במיניבוס, ועליו סיפורי.
להדחף למיניבוס זו לא משימה טריוויאלית. כך אמרו לי לא אחת. ואני לא הבנתי, כי במשך לא מעט זמן, באתי לטרמפיאדה, עמדתי וחיכיתי למיניבוס, ועשיתי זאת בלחץ להצליח לעלות עליו. תוך חוסר קבלה של האפשרות שלא אעלה עליו. ואכן עליתי עליו.

ואז בא יום מסויים שבו לא הייתי לחוצה. חלקית זה היה מוצר הנסיבות, חלקית של בחירה. פשוט אמרתי לעצמי - מה כבר יקרה אם אני לא אעלה למיניבוס? וחיכיתי בלי לחץ, תוך קבלה של האפשרות שלא אעלה למיניבוס. אני חושבת שבאותה הפעם אכן עליתי על האוטובוס.

אבל מאז יצא לי גם לפספס אותו כמה פעמים. וזה לא היה נורא.

הייתה איזו נקודה שבה חשבתי מה עדיף - להיות לחוצה ולהידחף יותר ולהגיע למיניבוס תמיד, או לא להיות לחוצה ולא תמיד להגיע למיניבוס. אבל אז שינו את השעות של הרכבות וזה הוריד לי את הסיבות ללחץ.

הסיפור הזה שמסתובב לי בראש כבר כמה וכמה חודשים, מחכה להירשם בבאופן, הוא הדגמה להבדל בין קבלה לאי קבלה. וגם התלבטות. כי האם זה שווה את זה? חוסר הקבלה של עתיד אפשרי עזר לי להילחם נגדו טוב יותר. האם זה שווה את זה? לא יודעת. החלטתי שבמקרה הקונקרטי הזה - לא. ובשאר המקרים?

<תזכורת לעצמי: לרשום על תה במקום פירות>

[גוגוס*]

אישה יקרה, תודה רבה רבה על הדוגמה שלך. היא ממש בול לדעתי.
ואני אוהבת את זה שבסוף נשארות שאלות פתוחות במקום כללים והכללות. אני חושבת שחלק מהקבלה זה להניח את הדברים פתוחים ולאפשר להם גמישות בכל פעם מחדש בלי שום התחייבות.

[גוגוס*]

אפשר לשאול למה אהבת את השם?
בטח. כי בעולם האסוציאציות שלי חצץ זה כפר ולא עיר, ושביל זה כפר ולא עיר, והצעד הזה... אני ממש יכולה לשמוע את הצליל שלו, מן גריסה עדינה כזו. ואת המגע המשונן שעובר דרך הנעליים וכל כולו אומר - הנה מרחב פתוח. הנה אפשרויות.

לעצם ההתלבטות שלך, אני עונה שהמון מילים קפצו לי והבהבו באדום. אז אני מניחה אותן כאן לפנייך שתראי גם את דרך העיניים שלי והקריאה שלי ואולי זה יתרום במשהו. זה הולך להיות קצת ארוך כי היו הרבה
אני לא מנסה לומר שאימוץ חשיבה של מישהו אחר תועיל. אני כן אומרת שלפעמים שיקופים ממראה אחרת עוזרים כי הם מאירים משהו בך שאת פחות נוטה לשים במרכז.

למה אנחנו מבטלות משפטים שמתחילים בכל הפחות?
קודם כל כי אפשר. ואיפה שאפשר לבטל מילים כמו "פחות" אני מצביעה בעד. שהרי... פחות ממה?
ומעבר לזה, המילים החכמות של נוודית. בביטוי הזה חבויה הנחה שאת בכלל צריכה לעשות משהו. ואני מציעה - מה פתאום? מותר להיות לא מרוצים ולא לעשות כלום כי... יש כל מיני סיבות. הסכמה שעוד לא בשלה היא סיבה מצוינת.
רוצה לתת לך דוגמה מעולם אחר - נגיש שהלכת לבד למסיבה ואת נדבקת לקיר בשעמום ואי נוחות גם יחד. אבל מישהו הבטיח טרמפ ואת עוד לא יכולה ללכת הביתה.
האם יהיה נכון לומר שלכל הפחות תגרדי את עצמך מהקיר ותלכי לדבר עם מישהו?
התשובה הנכונה היא "לא"
יש תמיד תמיד תמיד יותר מאפשרות אחת. קודם כל יש במינימום שתיים. 1) לעשות (משהו כלשהו) 2) לא לעשות.
לעשות אפשר תמיד כמה דברים. למשל: ללכת לרקוד לבד על הרחבה, לזוז לכיוון אנשים אבל לא לדבר עם אף אחד, לקנות לעצמך שתייה ולהיצמד לבר במקום לקיר וזה רק חלק, כמובן.
גם לא לעשות אפשר תמיד כמה דברים. למשל: להתבאס, לחלוש על החדר במבט אנתרופולגי, לחשוב מחשבות עמוקות, לשחרר את הבאסה ועוד ועוד...
כך שה"לכל הפחות" הזה הוא פשוט סוג של תעתוע ולכן מוטב, לדעתי, לשחרר אותו.

אני מניחה שחלק מהתעוקה נוצרת מהידיעה שגם העבודה שאני מחפשת כרגע, היא לא ה"ייעוד" שלי.
ומה אם אין לך ייעוד וייעוד כלשהו לא יימצא לעולם? אולי לאיש מאיתנו אין ייעוד ותחושת המציאה הגדולה היא רק אשליה בפני עצמה?
משתפת אותך כאשר הלכתי להתנדב לפני שנים במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ממש ממש לא חשבתי שזה הייעוד שלי. אבל רצה גורל וכל מיני פיתולים גרמו לכך שזה היה ממש ממש הייעוד שלי במשך שמונה שנים. כי גיליתי שאני ממש טובה במה שאני עושה, שבלי שידעתי היה לי המון להציע, שנפתחו מזה עוד ועוד אפשרויות שבכלל לא ראיתי בהתחלה, ועוד ועוד סיבות לכך שייעוד הוא לפעמים משהו שפשוט גדל עליך לגמרי בהפתעה.
ועכשיו אני באותו מצב. כשהתחלתי לכתוב את הדפים האלה לא חשבתי על ייעוד בכלל. והשנים חלפו ומצאתי את עצמי עושה בהנאה עצומה משהו שמעולם לא חלמתי שאעשה. מה זה לא חלמתי? התנגדתי אליו בכל מעודי ובמידה מסוימת אפילו ברחתי ממנו.
אפשרויות נמצאות לפעמים במקומות הכי פחות צפויים. ומחשבות כמו "ייעוד" או אפילו "התאמה" יכולות להיות הצליל של דלת שנסגרת על משהו שאולי עדיף להשאיר פתוח. בכל מקרה, זה ניסיון החיים שלי וממנו אני כותבת לך.

לא רוצה להישאר במקום העבודה הנוכחי, אז לפחות (זה לא כמו לכל הפחות, נכון?) אני אחליף עבודה.
לפחות זה כמו לכל הפחות. מצטערת מקווה שעכשיו מובן טוב יותר למה, ואם לא - בבקשה שאלי.
את לא חייבת להחליף עבודה. זה לא המינימום במצב שלך. זו אפשרות אחת מיני כמה.

התחושה שלי היא שגם זה נעשה מתוך התנגדות וללא אנרגיות, רק שאין לי פתרון טוב יותר כרגע.
בטח שזה כך. כשעושים דברים שלא רוצים, מתוך מבט שמתמקד בחצי הכוס הריקה, הדבר היחיד שיכול להתעורר זה התנגדות.
אם אין לך פתרון טוב יותר כרגע נסי לא לפתור שום בעיה ואולי אפילו לשקול את הגדרת המצב כבעיה הדורשת פתרון. לתת לזה מבט חדש ורענן, כאילו נתקלת בזה בפעם הראשונה ממש עכשיו, כאילו חברה מספרת לך על זה.

יש לופ: אני לא מצליחה להביט ללא הזדהות
חלק מהלופ קשור לכמות הפעמים בהן את משתמשת בהרכב "אני לא מצליחה", כאילו שאת עושה משהו לא בסדר.
את עושה בסדר גמור. להביט ללא הזדהות זה לא משהו שאפשר להצליח בו או להיכשל. זה משהו שפשוט... קורה. אפשר לעודד אותו, בהחלט, על ידי הצבעה רכה על מקורות ההזדהות ועל ידי חיזוק העצמי שלך כמסוגל ויכול ועוצמתי. זו עבודה בפני עצמה. בינתיים, את יכולה פשוט לשחרר את הצורך "להצליח לא להזדהות", לקבל באהבה את המבט שלך על הדברים כפי שהוא, להבין שכנראה יש בזה צורך עכשיו, ופשוט... להתבונן במה שקורה. להתבונן בדרמה הקטנה הזו שאליה המצב הזה שואב אותך. בלופ הזה.

אני לא מצליחה לסנן משפטים מחלישים בראש שלי (כמו "עוד יום מבוזבז עם המנהל הזה, בחברה הזו, בתפקיד הזה...)
בעצם האמירה הזו כבר ברור שאת רואה אותם. שכאשר בא לך משפט מחליש את יודעת שהוא כזה ואת רואה את האופן בו כל מהותו לגונן עליך ממשהו. להרחיק אותך ממשהו.
וזה בפני עצמו - זה המון המון. לדעת להגיד - או, הנה משפט מחליש - זה המון. וככל שאת מזהה אותם יותר כך את מעמיקה את הפרידה שלך מהם, גם אם כרגע את לא מרגישה את זה בצורה ברורה.

ולהחליף אותם באחרים
מי אמר שצריך להחליף אותם באחרים? אני מציעה רק רק רק להתבונן בהם. המבט עצמו הופך אותם לחלושס כאלה, מנמיך להם את עוצמת הקול כמו בכפתור של רדיו. ובסוף הם יפנו את מקומם. כשאת מניחה שצריך להחליף אותם באחרים את כאילו אומרת - אוי, איתכם, יא מחלישים שכמותכם, לכו מכאן שיהיה מקום למשהו אחר מוצלח יותר.
זה לא עובד כך. הם יתפנו מתוך שחרור והרפייה ומבט ומודעות. ותחתם לא יצמח דבר. גם הקרקע שעליה הם צמחו תיעלם ביחד איתם.
מה שיקרה במקום זה שתתבסס קרקע אחרת, שאין לה קשר לכל ההחלשה הזו, והיא תנבע מהעוצמה שלך ויגדלו עליה דברים אחרים בזמן שלהם.
וכל זה, בחיי, מתוך המבט שלך והאומץ שלך להישיר ולחקור, להרפות ולקבל.

בשלב ה"אם לא טוב כאן נחפש משהו אחר" אין אנרגיות. התהליך חלש, נמרח, לא יעיל. לופ. לופ לחלוטין. מה שאומר שאני גם מרגישה שאני מנסה לצאת מתוך המקום הזה שלא טוב לי בו, וגם לא ממש מתניעה או מצליחה.
מכירה את הסצינות בסרטים שבהן מישהו מנסה להתניע מכונית והיא לא מניעה. והוא מתעצבן ומתחמם ונותן עוד גז ועושה דברים שממש מקטינים את הסיכוי שהמכונית באמת תתניע.
ואז הוא נאנח בחוסר אונים ונשען אחורה ומשלים עם מצבו. ואז מנסה עוד פעם אחת סתם כי כבר המפתחות ביד והופה - הנעה. ואוי איזה חיוך מתלווה לזה בדרך כלל.
אז כזה

ההתלבטות היא כמובן אם להתפטר ולקוות שזה ישיל ממני את המועקה ויתן יותר מרחב לתחושה של שפע לחפש מתוכה, או שמא זה דווקא עלול לגרור אותי ל"פאניקה" של "אוי לי, אני לא עובדת וגם אין כרגע עודה באופק, צריך למצוא מהר משהו אחר" שעלול להיות עוד יותר גרוע.
אני מציעה, כדרכי בקודש, שבמקום שבו נדמה לך שיש רק שתי אפשרויות - תמיד יש יותר. לפחות עוד אחת, אבל האמת - יותר מזה.
אז כשאת במבט הזה של "איזה באסה, יש לי שתי אפשרויות ושתיהן כבדות עלי" את יכולה לדעת בוודאות שמשהו עוד לא הבשיל לתנועה, ושכל תנועה שתעשי כרגע תהיה תוצר של פחד. לא מלבב, נכון?
חכי, יקרה. פשוט חכי. פתחי את כל החושים ונסי לא לעשות כלום, או לכל הפחות להיות במצב של חיפוש אחר אפשרויות נוספות שכרגע אינן קיימות או שאינן בטווח החוויה שלך. האפשרויות הללו יכולות להיות כרוכות בעשייה אבל הן יכולות להיות גם "רק" מנטאליות. כמו שינוי כיוון מחשבי או רגשי ביחס למצב הקיים.

[תפילה_לאם]

הופה!
שוב הפך הדף לדף פילוסופי-משהו מבחינתי.
בכל זאת, חוזרת הנה על מנת לעדכן בעלילותיי חג השבועות ובכלל. מקווה שאקרֵא כהפוגה קלילה לפני שתחזורנה לדון בעניינים ברומו של עולם (באמת), שקשה לי להשתלב בהם.

עניינים גופניים שמטרידים אותי:

• עודף משקל - כותבת את זה ראשון דווקא, כי כשהתחלתי תהליך לפני כשנה, התרשמתי שאני אמורה לקטלג את הסעיף הזה תחת "לא רלוונטי" שלא לומר "בזוי", "טיפשי" או "מיותר". וזה כן חשוב לי. גם מההיבט האסתטי, ואני בטוחה שגם מההיבט הבריאותי-חיוני.
• פצעונים על הפנים
• ליחה
• נשירת שער
• ענייני עיכול (עצירות, נפיחות, כאבי בטן ושלשולים לסרוגין או אפילו בו-זמנית ובתכיפות גבוהה)

אז עברתי לי לתזונה חיונית לפי אמות המידה שלי. התמדתי שישה שבועות רצופים. באף אחד מהנ"ל לא חל שיפור שיכולתי להבחין בו. יכול להיות שנעשיתי "חיונית" יותר (עייפה פחות) - לפחות בתפיסה, וגם זה הרבה - אבל אני לא בטוחה. היה נחמד לו יכולתי להעמיד כמה עצמי בשורה ולהשוות באותו הזמן את עצמי שאוכלת קמח וסוכר עם עצמי הנמנעת ממוצרי חלב ועם עוד כמה גרסות שונות. אולי ככה היה בולט לי יותר איזשהו הבדל. בינתיים מגששת את דרכי בערפל. גם זה משהו.

הכנתי לחג שתי עוגות גבינה ועוד כמה שטויות (שוקו - מחלב עזים רביולי (קנוי) ברוטב שמנת וכאלה).
יום וחצי קודם לכן כבר הרגשתי לא טוב - כאבי בטן ויציאות רכות. כשבלילה קמו שתיים מבנותיי להקיא, קישרתי את אי הנעימות שלי למה-שזה-לא-יהיה שתקף אותן. אי הנעימות ליוותה אותי כל החג. ההיגיון אמר לא לאכול את המאכלים השמנים והמתוקים במצב כזה, אבל לא רציתי לשמוע לו. וכך יצא - ואולי לטובה (כמובן! שהרי... הכול לטובה ) - שאכילת המאכלים שציפיתי להם, התקשרה בעצמה לתחושת כבדות, כאב בטן ובחילה קלה, אף שכל אלה התעוררו עוד לפני האכילה.
בעז"ה מחר בבוקר חוזרת לתזונתי החיונית.
הערב הרגשתי קצת כמו בסעודה מפסקת: במקום לדחוס עוד אוכל והרבה שתייה לפני היכנס הצום, היה לי חשוב לאכול גם ממקפא הגבינה-אוכמניות שקיבלנו מהשכנים. וכל זה רק התלבש על אותה תחושת ערבול לא נעים בבטן.
ודווקא לפני שהגיע שבועות, הרגשתי פחות תאבה לממתקים ממה שחשתי בשבועות הראשונים של החיוניות המתחדשת שלי. אם לחזור שוב לדימוי של הצום, הרגשתי כאילו אני בסופו של צום, בשלב שאני מרגישה שעברתי את המשבר, ובידעי שכבר אפשר לאכול או שעוד מעט אפשר כבר יהיה לאכול, לא אכפת לי למשוך עוד קצת ולהתמהמה עוד קצת. ועדיין... לא התמהמהתי...
כשכתבתי כאן לפני זמן מה על הציפייה לתחנה הזאת, היה לי די ברור שכשיעבור החג, אסמן לי תאריך חדש להיתר כזה. ועכשיו זה מיותר בעיניי. בדומה לתהליך שאני עוברת במקביל בעניין הפשפושים, נראה שאני מצליחה (לעת עתה. לא מתחייבת...)להגדיר לי מצב של גבולות אכילה ברורים ("אני (כמעט) לא אוכלת קמחים וסוכרים מעובדים.") ועם זאת משאירה ידיעה כללית של "מתישהו כשארצה, אוכל לחרוג ולאכול ממתקים".

[נוודית*]

תפילה, אני חושבת שזה ממש מעולה שאת לא מרגיש הכרח לסמן את נקודת היציאה הבאה שלך. זה מרגיש כאילו את יותר בטוחה בבחירות שלך, ולא חוששת מ"נפילות" ש"יקלקלו" לך את כל הדרך. הגמישות הזו היא מצוינת.

לגבי המשקל - לדעתי אם זה עניין מבחינתך, אם את מרגישה שזה משהו שמפריע לך, אז זה לגמרי לא אמור להיות מקוטלג כ"לא רלוונטי", ובטח לא בזוי, טפשי או מיותר. זה בהחלט נושא שאת יכולה להתבונן בו ולשים לב אליו. ההסתייגות היחידה שהייתי מעלה היא שזה לא יהיה הנושא היחידי והעיקרי של השינוי בתזונה. להרגשתי אם זה מוגדר כמטרה היחידה או העיקרית בשינוי, יש סיכוי סביר שהבחירות יהיו כאלה שבסופו של דבר יביאו לשינוי שלא באמת מיטיב אתך. לדוגמה - מביא לירידה במשקל, אבל לעליה חזרה במהירות, או לירידה במשקל עם הרגשה כללית לא טובה, לא חיונית.

בהקשר הזה הייתי שוקלת להציע לך צומות לסירוגין, שזה משהו שאני התנסיתי בו ומאד אהבתי. זו דרך שעזרה לי להתייחס ולכייל מחדש את נושא כמויות האוכל, במקביל לשינויים בסוגי האוכל, וכו'. לחוות וללמוד את תחושת הרעב והשובע שלי. אבל אני חושבת שזה בטח לא מתאים כשאת מניקה (לא מומחית, מעריכה בלבד).

[רסיסים_של_אור*]

הייתי שוקלת להציע לך צומות לסירוגין,
את זה כבר סידרו לה כל המן הרשע, הרומאים ועוד כהנה וכהנה

[נוודית*]

אלה צומות שאמורים לייסר, לא?
הצומות שלי הם לגמרי תענוג

[אישה_במסע*]

אז קראתי את התזכורת שלי - תה במקום פירות. שמתי לב כשאשר אני נמצאת בבית, ויש לי מספיק פירות וירקות ומזון באופן כללי, אני שותה פחות או לא שותה תה בכלל. אני חושבת שתה מספק לי את הצורך במשהו טעים קטן, ובעצם אם יהיו לי דברים טעימים בשפע לא אשתה תה במקומם.

שפע. אני שוב חוזרת לנושא. היום בסביבות הצהריים עברתי במטבח, ושוב עברתי, ושוב, ופשוט לא מצאתי מה לאכול. אין בטטה אין קישואים אין כרובית אין מספיק ירקות כמעט ואין פירות. אין ואין ואין. אין לי מה לאכול!
הכנתי פסטה כוסמת, החלטתי שהן לא ממש טעימות לי <קניתי כל מיני סוגי פסטה כדי לטעום את כל הסוגים ולראות מה טעים לי ומה לא>. הכנתי סלט ירקות. היה מצויין, אבל בקודי נשאר - נשארו ארבע עגבניות ושתי גמבות בלבד.

אחר כך הלכתי לספרייה ואז לקניון, גיליתי שאני לא אמצא שם תיק חדש, ואת RE:BAR, שבו מוכרים משקאות פירות.
מצד אחד, אשכרה אפשר לקנות שם אוכל שאני יכולה לאכול! בקניון! זה ראוי לציון.
בסימן שאלה: הכוסות מקלקר. ממוחזר, אבל מקלקר. ולא ראיתי שום איסוף שלהם כדי למחזר שוב. ואלו משקאות קרים שאפשר בהחלט היה למכור בכוסות פלסטיק. שלא לדבר על כוסות רב פעמיות. למען האמת, זו הסיבה שעד עכשיו לא נכנסתי. המקום קורא לעצמו RE:BAR. מה פתאון קלקר, שלא מתכלה לעד?
מצד שני:

• המשקה היה קר, חלק ממנו נותר בכלל בצורת גוש קרח בכוס.
• היו לפני שני ילדים שקנו לעצמם משקה. הם קנו משקה אחד לשניהם וביקשו לתת להם עוד כוס. העובד הסביר שאסור לו, ושזו מדיניות של הבעלים - לא להרשות לתת כוסות.
• שיטת מצליח. שאלו אותי אם אני רוצה חלב עיזים או בקר. אמרתי חלב עיזים. בזמן שהוא הציע לי כרטיס מועדון <הוא עוד שאל אותי אם אני רוצה לשמוע, ועניתי שכן, כי לא היה לי משהו קונקרטי לעשות בזמן שאני ממתינה, אז למה לא?> התברר שבעצם יש תוספת של 3 שקלים על החלב עיזים. לא נרשם בתפריט <וקראתי את הכוכבית שהופיעה בו>, לא נאמר כששאלו אותי. הוא אמר כבדרך אגב שמה שהזמנתי עולה 30 שקלים. אני אמרתי שבתפריט <יש כמה עותקים ממנו, מנויילנים> רשום 27. הוא אמר שהחלב עיזים עולה 3 שקלים. אני אמרתי, שהוא לא אמר, וזה לא יפה. הוא אמר שהוא לא יחייב אותי, והמשיך להסביר.

הפריע לי. אפילו מאוד. מבחינתי זה אומר שאני לא יכולה לבטוח בכך שאדע את כל המידע הרלוונטי, שאם אני רוצה להימנע מכך שיגנבו ממני עלי להיות בכוננות. לו הייתי בכוננות, הייתי חושדת שיש להם חלב רגיל, ולא רק עיזים או בקר כמו שנשמע מהשאלה.
מצד שני, לא שילמתי את דמי המצליח. ואני יודעת שגם בקפה שיש בבסיס שלי קורות טעויות. למשל, הטוסו שם בא עם שתי תוספות חינם ואחר כך כל תוספת עולה. וקרה בנוכחותי שלא אמרו את זה למישהו ויצא שהוא שילם יותר בצורה די משמעותית ולו לא הציעו לחייב במחיר שרשום בתפריט.
מצד שני, שם אמרו לי את זה כשאני קניתי טוסט. ואומרים שתוספת גבינה בולגרית לפסטה עולה 2 שקלים. ורשום בתפריט כמה עולה תוספת חלב סויה לקפה. ולמיטב זכרוני, בתפריט החדש מופיע העניין עם התוספות לטוסט.

ובכל זאת, שם אני לעיתים קרובות טורחת ומבקשת את הקבלה, ותעקשת אם לא נותנים לי אותה ישר.

וזה מפריע. אני לא אוהבת להיות בכוננות כשאני בסך הכל קונה משהו. לא נעימה לי התחושה הזו - שמנסים לרמות אותי. לא כייף.

[תפילה_לאם]

באמת מבאס, אישה.
יצא לי לשתות כמה פעמים שייקים שלהם ונהניתי, אבל לא זוכרת את ענייני העלויות.


להרגשתי אם זה מוגדר כמטרה היחידה או העיקרית בשינוי
כך התחלתי את דרכי לפני כשנה, אבל גישתי השתנתה בעקבות קריאה והכתיבה באתר בנושא. אני לא מתכננת לאכול בצורה מסוימת רק מתוך כוונה לרדת במשקל, וכמו שאמרת להגיע לעליה חזרה וכיו"ב. אני שואפת לאכול בצורה מאוזנת והודות לכך להגיע למשקל מאוזן, רק שיש לי איזה חשש שזה ייקח יובלות או שאולי בכלל הגוף שלי יבטא את האיזון בשמירה על המשקל הנוכחי.


אבל אני חושבת שזה בטח לא מתאים כשאת מניקה
גם אני חושבת כך. ובכלל נרתעת מהרעיון, אולי כי אני תופסת "צום" כצום מוחלט, אף שאת בוודאי מתכוונת ל{{}}צום רק עם מים.
בכל זאת או שדווקא בגלל זה, אשמח אם תרחיבי מעט בנושא: איך הגעת לרעיון? איך בחרת כמה זמן לצום ובאיזו תדירות? האם אין נזק בדמות שמירת-יתר של הגוף על מאגריו? ועוד נושאים רלוונטיים.

[נוודית*]

תפילה, נכון, אני בהחלט מתכוונת לצום עם מים.
נחשפתי לרעיון כשנתקלתי במקרה xvdbtt]בסרטון הזה eat[/po]-fast-live-longer-hd shortfilms (סרטון די ארוך, אבל די מעניין, אם יש לך במקרה זמן צפיה), ובעקבותיו חיפשתי וקראתי מקורות שונים באינטרנט, ומשהו משך אותי לרעיון. אפילו הזכרתי את הרעיון ושוחחתי עליו כאן קצרות, אי אז לפני שנתיים כמעט (עכשיו זה כבר בדף החיוניות הרביעי)

סיפרתי קצת על המחשבות ובעיקר על החוויות שלי כאן: צום רק עם מים (2013-12-22T06:09:10) (נמנעת מלצטט טקסט ארוך

הבחירה שלי כמה ומתי לצום הייתה לגמרי אישית, התגבשה מתוך ההתנסות, לא ממש התבססתי על מקורות או מחקרים, לא עקבתי אחרי שיטה כלשהיא. התחלתי, הקשבתי לעצמי, לגוף ולנפש, וערכתי התאמות, עד שהגעתי לדרך שהתאימה לי ויכולתי לשמר לתקופה יחסית ארוכה. לא דאגתי מנזקים כמו שמירת יתר על מאגרים, או איבוד מאגרים. הייתי ערה לידיעה שצום, במובן המקובל, מתחיל להיות יעיל ומשמעותי (מבחינת השינויים בגוף) אחרי ארבעה ימים, ולפי התיאוריות השונות של צומות, בדרך כלל צום של יום לא נחשב משמעותי. זה לא הטריד אותי, כי מה שחיפשתי (ומצאתי) לא היה ניקוי או שינוי גופני משמעותי. חיפשתי דרך שתאפשר לי להקשיב לגוף שלי ולעצמי ביתר דיוק, לכייל את האכילה שלי. למטרה הזו הצומות לסירוגין היו מעולים. למעשה, הייתי שמחה לוותר על המילה צום, עם ההקשרים הרבים שלה (מעולם הבריאות ומעולם הדתות והרוח). לא מצאתי משהו טוב, מלבד אי-אכילה שלא מתיישב לי על הלשון (תרתי משמע ), אז נשארתי עם המילה הקצרה והיעילה צום. המונח המקורי באנגלית הוא Intermittent fasting (אם את רוצה לקרוא עוד)

אני חושבת שזו דרך ששווה לנסות כשמתעסקים בשינוי תזונה. אני בטוחה שהיא לא תתאים לכל אחת, אפילו אם אין התוויות נגד ברורות כמו הנקה. אבל אם משחררים את ההקשרים שהזכרתי, לא משייכים צום לסבל, כדאי לנסות מתי שהוא. אולי במקרה זה יתאים? עבורי, כמו שסיפרתי, זו הייתה דרך מרתקת ומלמדת באופן משמעותי ביותר.

בהקשר של משקל, כתבתי עוד קצת על הרעיון זה גם כאן: האם דיאטות מצליחות (2014-01-14T17:03:54)

אשמח לענות על כל שאלה שתעלה לך @}

[רק_מה*]

משתפת (בדכ קוראת בשקט):
עקב אבחון אייפק שעשיתי לבת שלי (חשדתי ברגישויות למזון שעוברות בהנקה) נמנעתי לתקופה של מעל חודש מכל מיני. היה קשה להיפרד מטחינה ומשקדים. מצד שני- נאמר לי להימנע מחיטה ושיפון.
אז מעל לחודש לא צרכתי חיטה (פסטה לחם דברים קנויים בחוץ) והפחמימות המאסיביות נשענו על אורז ותפו״א. ולחם שהכנתי מכוסמין בלבד.
את הרעב של הבוקר עד צהריים פתרתי עם קופסא בה עירבבתי: צימוקים בהירים עם שלל אגוזים. ותפוח ירוק. לפעמים גם יוגורט עיזים. בימים של שוק (בערך כל יומיים? ) שייק ירוק (עלים עם רכיב ויטמין c , למשך תפוז וגזר) .
הרבה דברים נעלמו מחיי בחודש הזה: העייפות הופחתה (ואני מניקה, זה משמעותי!) וגם העיכול היה יותר מוצלח.
אני חושבת שגם הגוף זיהה יותר במדוייק רעב וצמא- כבר לא היה רעב פסיכי ללא מענה (למרות שחסרה לי הטחינה....).
דוגמה נוספת: הכנו ארוחה שכללה: סלמון בתנור (שמן זית לימון שום) סלט חסה ותפוחי אדמה אפויים בשמן זית. הרגשתי איך אני אוכלת את התפו״א רק כי הם שם, והם בכלל לא נחוצים. כאילו, מאיזה פחד שלא אעמוד ברף קלורי מסויים

וכל החודש התפנקתי חופשי בשוקולד כמה שרציתי (מריר. והכנתי כל שבוע בראוניז רכה נפלאה עם פקאנים, פרווה, קמח כוסמין).
אפילוג:
בשבועות בארוחות החג כאורחת אכלתי גם קצת דבק (קמח חיטה):

כאבי ראש-בטן כמו מחזור (מה שמרמז לי על הצטברויות נוזלים לא טובות בגוף). עייפות וקצת דכדוך.

נראה לי שאני והחיטה- נפרדות דרכינו

(מעניין. שיבולת שועל וכוסמין לא משפיעים עלי ככה. שווה לבדוק)

[רק_מה*]

אני חושבת שתה מספק לי את הצורך במשהו טעים קטן, ובעצם אם יהיו לי דברים טעימים בשפע לא אשתה תה במקומם.
אני שותה קמומיל, וזה באמת מוריד את החשק לסגור ארוחה בקוביית שוקולד. זה טוב, לא?
ועוד משהו, קצת מביך...
בהתחלת התפריט החדש הייתי במגננה עליו: זעפתי כש״לקחו לי״ את התפוח האחרון או כש״אכלו לי״ מהמקדמיה. בדרך כלל חשוב לי ששאר בני הבית יאכלו בריא, ואני משקיעה בזה זמן ואנרגיות. שאלתי את עצמי מה קורה?!
נראה לי שהאיסורים והתחושה שמוקצה לי ״רק״ אוכל מסויים העיבה עליי.
מרגע ששמחתי בזה (שבעלי ובכורית אוכלים הרבה אגוזים טריים לא קלויים, שהחטיף הוא צימוק, שהלחם/ עוגות הזמינים הם ללא חיטה...) אז היה לי קל להרגיש את התפריט כשפע...

[גוגוס*]

אחרי ששמעתי את זה כל כך הרבה פעמים עכשיו הגיע תורי לומר - וואו, כמה נכתב פה מאז הפעם האחרונה שביקרתי
אני לא מספיקה לענות מסודר על דברים שרציתי להגיב עליהם.
בוחרת לענות בפינצטה.

תפילה, גם אני בעד מבט על המשקל שלך. בעין חומלת ואוהבת שמניחה אותו בהקשר חיובי של חיוניות כללית ולא בהקשרים דכאניים. אני חושבת שאת לגמרי שם אבל ליתר ביטחון אמרתי גם.
ורציתי גם להציע לך התנסות קצרה ממש, נגיד.. שלושה ימים?, של תזונה חיונית בלבד מהסוג שאני מחבבת. של מלא פירות וירקות ואגוזים ועלים. רק כדי לבדוק האם זה מטלטל קצת ואת מה.

אישה אני מזדהה עם החוויה שלך בדוכן המשקאות. אני חושבת שזו רשת לא נדיבה. בפעמים הבודדות שנכנסתי אליהם הרגשתי בדיוק כמוך. במן כוננות כזו. ממש דייקת לי.
זה מקום שאין בו שפע בתחושה שלי וגם אני לא אוהבת לשתות אצלם. זה עולה בכל מיני דברים קטנים מהסוג שתיארת. ואני, זכויות עובדים מאוד יקרות ללבי, ממש יכולתי לחוש איך מתייחסים שם רע לעובדים. איך יש שם אווירה של פחד. לא אהבתי בכלל.

רקמה, העם איתך, וגם אני ספציפית. הלאה החיטה...
גם אצלי דגנים אחרים כמו שיבולת שועל וכוסמין משפיעים הרבה הרבה פחות. אני מרגישה אותם והם יוצרים שיבוש אבל זה בקטנה יחסית למה שעושה לי החיטה.
בדיוק אתמול עברתי ליד דוכן פיצה אהוב מאוד. וממש התחשק לי. אבל כל כך הרבה פעמים קיטלגתי בראש את "פיצה עושה לי רע" עד שממש יכולתי לעצור להיעצר על סף דלתם וזה הדבר הראשון שקפץ לי לראש. פיצה עושה לי רע ופשוט המשכתי ללכת.
הדרך שלך נשמעת רכה ומעניינת. אני אשמח לשמוע עוד אם יתחשק לך לשתף.

נראה לי שהאיסורים והתחושה שמוקצה לי ״רק״ אוכל מסויים העיבה עליי.
מעניין. כי זה מדגיש את החריגות שלך ואת מה שעלול להיות חסר.
אהבתי מה שעשית בזה.
ובכל מקרה, לפחות בהתחלה ועד שדברים מתייצבים, נראה לי שווה להחזיק בבית כפול ממה שצריך. אז אולי יהיו כמה שבועות שבהם ייזרק אוכל, אבל תמיד תרגישי שיש לך וזה מאוד מאוד חשוב כדי לחזק את הוויית ה"יש" וה"שפע".

[רסיסים_של_אור*]

רק מה תודה ששיתפת. מזדהה עם לא מעט מהדברים רק שאצלי, שיבולת שול עושה דברים עוד הרבה יותר גרועים מחיטה... מעניין. חוצמזה, מאד מאד מזדהה עם הקטע של "יגמרו לי הכל".

[אישה_במסע*]

רקמה

אני שותה קמומיל, וזה באמת מוריד את החשק לסגור ארוחה בקוביית שוקולד. זה טוב, לא?
לי אין מלכתחילה חשק לסגור ארוחה בשוקולד. מה פתאום? אני אוכלת שוקולד עם תה. לפעמים אני שותה תה בלי כלום.

והחשק לתה, זה נניח כשאני רוצה מלון ואין לי, אז אני אשתה תה. אני חושבת שגם בבסיס זה ככה, אבל מבחר המזון שם כל כך דל שאני אפילו לא מגיעה לזיהוי של "אני רוצ הX ואין, אז אני אשתה תה"

תפילה
רציתי עוד מקודם לרשום על כך שאין רע בהרזיה, אבל גוגוס כבר רשמה ואני איתה מסכימה.

תזכורת לעצמי: לרשום על ההשפעה השלילית של מוצרי חלב לפני מחזור.

[תפילה_לאם]

אחרי ארבעה ימים
אז, זהו, שכרגע אפילו יום אחד לא נראה לי דבר חכם... אפילו אלמלא הייתי מיניקה. אני מניחה שאני עשויה להזדקק למנוחה יותר מהרגיל והלו"ז המשפחתי לא בנוי בהתאם. ואם אשאל את בעלי על אפשרות לשינוי חד פעמי, אני מניחה שאמצא את עצמי בדרך לאשפוז כפוי. D-:
אבל גם לי עצמי מוזר מדי/ מרתיע מדי לנסות צום שכזה. מתבשלת...
וחוץ מזה, נוודית, פתאום קראתי ב-ללכת על החלום את תאור נפלאותייך ומסעותייך, ומתחשק לי להזמין אותך לכתוב בלוג. בטח יהיו בו תאורים של מסעות חיצוניים כמו גם פנימיים ויהיה מרתק לקרוא. הרעיון שאתם מממשים קוסם לי כל כך? (אתם מטיילים עם ילדים?)


עקב אבחון אייפק שעשיתי לבת שלי
לפיצית?
(חשדתי ברגישויות למזון שעוברות בהנקה)
למה?
היה קשה להיפרד מטחינה ומשקדים. מצד שני- נאמר לי להימנע מחיטה ושיפון.
לא הבנתי. נאמר לך משהו על טחינה ושקדים?
ולחם שהכנתי מכוסמין בלבד.
לא מצליחה לתפוס מה זה הכוסמין הזה? זאת מין חיטה עדינה? אז ההשפעה קלה יותר מאשר של חיטה? נחשב ל"המוציא"?
בימים של שוק (בערך כל יומיים? )
באמת???
כאבי ראש-בטן כמו מחזור (מה שמרמז לי על הצטברויות נוזלים לא טובות בגוף). עייפות וקצת דכדוך.
השפעה מיידית?

אז בעצם מה ניקית מהתפריט? האם אכלת מוצרי חלב בקר?

זעפתי כש״לקחו לי״ את התפוח האחרון או כש״אכלו לי״ מהמקדמיה. בדרך כלל חשוב לי ששאר בני הבית יאכלו בריא, ואני משקיעה בזה זמן ואנרגיות. שאלתי את עצמי מה קורה?!
אוי, זה קורה לי הרבה, למשל, כשבעלי "שותה לי" מהשייק, ואני יודעת שמלאי הירוקים שלי מידלדל. משתדלת מאוד לדאוג למלאי מזון חיוני מספיק, אבל זה קשה כי אני עורכת קנייה גדולה פעם בשבוע (וטיפונת השלמות ביום שישי), והדברים לא שומרים על טריות לאורך זמן בלתי מוגבל וגם לפעמים קשה לי להעריך כמה אצטרך (בזה השתפרתי).

גוגוס,
אני חושבת שאת לגמרי שם אבל ליתר ביטחון אמרתי גם.

של תזונה חיונית בלבד מהסוג שאני מחבבת
בגדול, יש מצב. ממילא התחלתי לאחרונה לוותר על בשר בארוחת הצהריים (אבל כן אוכלת במקומו ביצים או חלב, שזה כנראה לא מוצלח יותר, ובכל זאת, זה מניע אותי לקראת התנסות אחרת). רק שקשה לי לפעמים לשטוף לי ולחתוך ירקות ופרות טריים. יותר זמין וקל (ולפעמים גם מפתה, אבל אפשר לעמוד בפיתוי הזה במשך שלושה ימים) לאכול את האוכל המבושל שכבר הכנתי מראש בכמות המיועדת לכמה ימים. צריכה לראות שאגיע לזה.

בדיוק אתמול עברתי ליד דוכן פיצה אהוב מאוד. וממש התחשק לי.
מה את אוכלת בימים אלה, גוגוס? ועד כמה גרוע את מרגישה לאחר הפיצה, שזה גורם לך לוותר גם כשממש מתחשק לך?

[תפילה_לאם]

גוגוס, קראתי עכשיו את הדיבר השמיני שלך וגיליתי שאני נכנסת לקטגוריית "האמיצים".
איזה כיף לי.

[מיכל_בז*]

תפילה, תנסי! אלמלא הייתי הרה ופחדנית גם אני הייתי הולכת על זה. ואז תחזרי לכתוב לנו בדיוק בדיוק מה את מרגישה ברמת הפירוט הכי מינימלית שיש.

[תפילה_לאם]

מתכננת לנסות אחרי יום הסופר הרשמי.

אבל, מיכל, היו לך כבר התנסויות כאלה בעבר, לא?
לי היה יום אחד כזה, בט"ו בשבט האחרון. (כתבתי עליו בבלוג שלי דאז.)

[מיכל_בז*]

אבל, מיכל, היו לך כבר התנסויות כאלה בעבר, לא?

היו. בגלל זה אני ממליצה. מאוד משחרר את הפחד מפני אי-אכילת דברים שהגוף "צריך" כי מרגישים מאוד טוב. וגם אכן מרזה במהירות מפליאה.

[גוגוס*]

קשה לי לפעמים לשטוף לי ולחתוך ירקות ופרות טריים
בגלל זה הצעתי לנסות את זה רק לכמה ימים, ואולי תחפשי מראש כמה ימים שצפויה בהם יותר נחת.

גוגוס, קראתי עכשיו את הדיבר השמיני שלך וגיליתי שאני נכנסת לקטגוריית "האמיצים".


כן אוכלת במקומו ביצים או חלב, שזה כנראה לא מוצלח יותר
כל גוף מגיב אחרת. אני לא מגיבה טוב לשניהם. ומילא חלב, שנראה לי די מוסכם כאן שזה משבש רציני. ביצים, שאני מאוד אוהבת, לא באמת עושות לי טוב. ולקח לי המון זמן להודות בזה אפילו בפני עצמי. הן מפריחות לי את הפנים וגורמות לי לחוש כבדות.
זה לא ברמה נוראית אבל הן בהחלט לא עושה לי טוב. לא תחושה חיונית. אני לא אוכלת ביצים ומרגישה קלילה ונעימה.

הפחד מפני אי-אכילת דברים שהגוף "צריך"
אח, כאילו לא היינו כאן כבר שלוש שנים ומשהו...

מה את אוכלת בימים אלה, גוגוס? ועד כמה גרוע את מרגישה לאחר הפיצה, שזה גורם לך לוותר גם כשממש מתחשק לך?
פיצה זו ממש תקלה. לגוף שלי זה סוג של התנגשות חזיתית. כולי מיובשת לגמרי אחרי זה, ממש מחלל הפה ועד הפנימה. והפנים שלו פורחים בצורה קיצונית ואני נהיית עייפה עד כדי טשטוש של ממש. בררר....
אני אוכלת כרגיל. הייתי אומרת שתשעים וחמישה אחוזים מהתזונה שלי של פירות/ירקות/עלים טריים וקצת אגוזים. עוד איזה ארבעה אחוז זה טעימות מהאוכל המבושל של הילדים, שכולל לרוב ירקות אחרי חימום ופעם בשבוע ביצה או חתיכת בעל חיים שראה ימים טובים יותר, ואולי עוד אחוז זה המיץ של הזבל (סוכר או קמח וכאלה).
אני אוכלת כך המון זמן ומצבי טוב מאוד. בשביל המצוין אני צריכה להיפרד מהחמישה אחוז האלה ובתקופה הקרובה זה פשוט לא יקרה. יותר מדי לחץ שמתנקז גם לאכילה משובשת ואני לא במצב רוח לפרידות כרגע. רק לחיבוקים

[יהל*]

שלום.
קוראת בשקט כבר המון זמן.
לאט לאט לוקחת מה שמתאים לי ובעיקר בשאיפה מתמדת לשינוי.
מתחשק לי מאוד גם לנסות לעשות ניסוי של שלושה ימים תזונה חיונית אבל מפחדת מהשפעה שלילית על ההנקה. על כמות החלב. מניקה פיצית בת שלושה חודשים. מה אתן אומרות? יש סיבה לחשש?

[נוודית*]

אבל גם לי עצמי מוזר מדי/ מרתיע מדי לנסות צום שכזה. מתבשלת...

תפילה, זה מאד מובן שזה מוזר ומרתיע, זה הרי הולך נגד כל מה שלמדנו על תזונה. לדעתי, זה לא בהכרח נגד כל מה שמתאים לנו, לגוף האישי שלנו. וזה חלק מהיופי של ההתנסות הזו. לערער את מה שאנחנו כאילו "יודעות" על עצמנו, ובעצם אנחנו יודעות על איזה בן אדם תיאורטי וג'נרי שתיאוריות התזונה השונות מדברות עליו. למשל שאני אמורה לאכול שלוש או חמש ארוחות ביום. מחולקות על פני כל שעות הערות שלי. אולי זה לא נכון לי אישית? כשהתחלתי לחשוב על זה, ולהקשיב לגוף שלי, שמתי לב שהרבה פעמים בכלל לא בא לי לאכול בבוקר. לפני הרבה זמן, כשלא חשבתי על זה בכלל, הייתי פשוט אוכלת בבוקר, כי זו השגרה. כי כך "צריך" (שלא לדבר על הדעות והמחקרים שגורסים שארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר ביותר ביום).

הרבה משגרות האכילה בכלל נגזרות מסדר "יום העבודה" ו"יום הלימודים". מתאים לעולם העבודה שכולם יתחילו ויסיימו לעבוד וללמוד בשעות קבועות, זה הרבה יותר יעיל. יש לזה קשר קלוש, או שום קשר בכלל, למחזוריות הטבעית האינדיבידואלית שלי – בין השאר, מבחינת שינה ומבחינת תזונה. במידה רבה אנחנו כופות על הגוף שלנו סדר יום לטובת החברה (כדי לא ללכת לקיצוניות אני לא אגיד לטובת הכלכלה העולמית והתאגידים הגלובאלים ). אני מציעה "קצת אנרכיה" לשם העקרון, אלא לשם הכבוד לצרכים האישיים שלי. והחופש. נכון שאין מקום יותר מתאים מאתר שליבו חינוך ביתי להצעה כזו?

כבר הרבה שנים שיש הרבה ימים שאני לא אוכלת כלום בבוקר, לפעמים עד הצהריים, לפעמים עד הערב, עד שאני מרגישה צורך או חשק לאכול (אני כן שותה, מים או תה בדרך כלל).

למדתי על עצמי שאם אני אוכלת בבוקר אפילו אם אני לא באמת רעבה, זה יכול להוביל ליום של "אכילה סדרתית", צורך בלתי פוסק באכילה כזו או אחרת, ודי מהר להרגשת כובד ואי נעימות (וכל הלופ הקבוע של רגשות אשמה שמביאים עוד אכילה). אני מבינה שאני שולחת מסר משבש לגוף שלי, בסגנון - היום אוכלים כל הזמן. זה ממש עניין של תקשורת והקשבה, כמו עם ילדים, כמו עם בנזוג. אם השיחה מתחילה באי הקשבה, היא תדרדר באופן די וודאי. מצד שני אם אני מחכה בבוקר עד שאני ממש שומעת את הצורך, ואז עונה עליו במדויק, אני לא חווה (או חווה הרבה פחות) את האכילות הבלתי נשלטות, או המחשבות המנדנדות על אוכל.

צומות יום הם דרך אחת לחדד את ההקשבה הזו. ניסויים אחרים כמו דחיית ארוחת הבוקר, או סיום אכילה כל יום בערב או כל רעיון אחר, כולם מצוינים לדעתי בהקשר של שחרור מאכילה לפי דפוסים "מקובלים" והתחלה של אכילה לפי מה שבאמת מתאים לי - לא רק לגבי מה אני אוכלת, אלא גם כמה ומתי. אני מאד מבינה שתקופת הנקה היא לא מתאימה לניסויים כאלה, אבל אני חושבת שהמחשבה על הרעיונות האלה, ותרגולים "על יבש", בראש, זו דרך טובה בפני עצמה, וכמו שכתבת, את מתבשלת, ויום אחד אולי זה יהיה מתאים יותר ופתאום יבוא לך לנסות.

אצלי הרעיונות האלה צמחו במשך שנים, וקיבלו סוג של חיזוק כשהיינו באפריקה בשנה שעברה. לשמחתי היינו המון ימים בשמורות, וצפינו המון בחיות. חוויה מדהימה ומרגשת למרות שאלה עובדות שידעתי, היה לי מאד משמעותי להבחין וממש לראות (ולפעמים גם לשמוע) את דפוסי האכילה השונים של החיות. אוכלי העשב הגדולים, שפשוט לא מפסיקים לאכול. רוב היום הם עם הראש למטה,מלחכים, לועסים וטוחנים. הפילים שאוכלים כמויות אדירות, אבל הרבה פעמים נודדים במשך שעות כדי למצוא את המקום המדויק שבו בא להם לאכול היום. הטורפים שישנים רוב היום, מידי פעם מסתובבים קצת, ולעיתים יחסית רחוקות, צדים ואוכלים, ואז שוב נחים. ועוד כל מיני ואריאציות על הנושא. הצפיה שלי היא לא מדעית או מקצועית בעליל. סתם רשמים שלי, חוויות שגורמות לי לחשוב על האכילה שלי (ולמעשה על החיים בכלל).

< בחיי שלא התכוונתי לכתוב כל כך הרבה:) >

@}

[נוודית*]

תפילה, הנדודים שלנו הם באמת חוויה מדהימה. כמו שניחשת, המסע הזה קורה בהמון רבדים - המקומות, הנופים, האנשים שפוגשים בדרך, החיות והצמחים, התרבויות, האוכל. וגם מסע פנימי עמוק עם הרבה למידה ושינוי. אני לא חושבת עלינו כעל "מטיילים". אלה פשוט החיים שלנו, הם רק קורים בכל מיני מקומות בעולם

הרעיון שאתם מממשים קוסם לי כל כך
לפני כמה ימים פגשנו במקרה בחור מישראל, שחי ביפן כבר 11 שנה, נשוי ליפנית ואב לשני ילדים. הוא שף, ואחרי שנים בהן היו לו מסעדות משלו, הוא ממש בימים אלה עסוק בפתיחת מסעדה בבית חב"ד בטוקיו. לדבריו יש ביפן כ 2,000 יהודים, ועוד תיירים ואנשי עסקים, ויש ביקוש למסעדה כשרה. חשבתי שזה די הזוי להיות שף כשר ביפן. מגוון המזון כאן נראה לי מאד בלתי מתאים לבישול כשר.

ואז חשבתי כמה מסובך זה למי ששומר כשרות ויוצא לנדוד בעולם לטווח ארוך (אני יודעת שלטווח קצר אנשים נושאים אתם מזון כשר). נראה לי שהאופציה היחידה היא לעבור לתזונת פירות וירקות (?). אני לא מבינה בזה בכלל, אבל סקרן אותי פתאום.

[תפילה_לאם]

מגיבה בינתיים רק ליהל:
מתחשק לי מאוד גם לנסות לעשות ניסוי של שלושה ימים תזונה חיונית אבל מפחדת מהשפעה שלילית על ההנקה. על כמות החלב. מניקה פיצית בת שלושה חודשים. מה אתן אומרות? יש סיבה לחשש?
גם שלי אוטוטו בת שלושה חודשים.
לא נראה לי שאמור בכלל להשפיע על כמות ההנקה: אם תקבלי די נוזלים (פרות וירקות מכילים הרבה מים ומקסימום תוכלי להשלים בשתייה. אני מוסיפה כמות מסוימת של מים לשייק שלי.) ודי קלוריות (אגוזים ושקדים, אבוקדו, שמן זית) - לא נראה לי שצריכה להיות בעיה.
תצטרפי אלי? (מתכננת להתחיל ביום שלישי או רביעי.)

[גוגוס*]

לערער את מה שאנחנו כאילו "יודעות" על עצמנו, ובעצם אנחנו יודעות על איזה בן אדם תיאורטי וג'נרי שתיאוריות התזונה השונות מדברות עליו
כן... ואולי כדאי להזכיר שהאדם התיאורטי הזה הוא יציר כפיהם של אינטרסנטים שמשלמים על מחקרים ושל בעלי מקצוע שמבוהלים מהרעיון של אחריות ולכן ממליצים רק על מה שלדעתם לא יגרום נזק, אבל לא בהכרח על דברים שמביאים תועלת ונמצאים קצת מחוץ למיינסטרים.

הרבה משגרות האכילה בכלל נגזרות מסדר "יום העבודה" ו"יום הלימודים". מתאים לעולם העבודה שכולם יתחילו ויסיימו לעבוד וללמוד בשעות קבועות, זה הרבה יותר יעיל. יש לזה קשר קלוש, או שום קשר בכלל, למחזוריות הטבעית האינדיבידואלית שלי – בין השאר, מבחינת שינה ומבחינת תזונה. במידה רבה אנחנו כופות על הגוף שלנו סדר יום לטובת החברה (כדי לא ללכת לקיצוניות אני לא אגיד לטובת הכלכלה העולמית והתאגידים הגלובאלים ). אני מציעה קצת אנרכיה, לא לשם העקרון, אלא לשם הכבוד לצרכים האישיים שלי. והחופש. נכון שאין מקום יותר מתאים מאתר שליבו חינוך ביתי להצעה כזו?
נוודית, כל מילה בסלע. ממש זהב טהור ששווה לחזור עליו שוב ושוב ולכן תכף יקבל גריין.

בחיי שלא התכוונתי לכתוב כל כך הרבה
אם אלו הפנינים שיוצאות לך כשאת לא מתכוונת, אני מחכה בסבלנות לזמנים שבהם כן תתכווני

תהליכי למידה ושינוי - ההתפתחות מתרחשת כמו גלים בים
מאוד הולם בעיניי. בטח יותר ממדרגות או קפיצות. אפילו צורנית, זה קווים רכים מול קווים חדים, תנועה זורמת מול מהירות. וכל דבר שמכניס רכות הוא מבורך לדעתי.
מה שכן, אני רואה שאצל רובנו השינוי לובש פנים אחרות בכל פעם. ולפעמים יש בו תקופות תזזיתיות או קפיצה פתאומית וגם זה מבורך. אבל כן, במבט כולל על פני שנים, גלים בים או כל דבר ספיראלי יוצרים תיאור מדויק יותר.

נוודית, תודה שקישרת לפוסט שלי. חשבתי עליו אבל אף פעם לא נעים לי לקשר אל עצמי
<האיש ואני תמיד לועגים קצת לכותבי מאמרים שמרבים לעשות רפרנסים לעצמם והכי מצחיק כשהם כותבים על עצמם בגוף שלישי "סטיוארט טוען במאמרו משנת 2003...". כאילו מה, אף אחד אחר לא כתב על זה? את זה? את הקישורים לעצמו אדם צריך להשאיר לאחרים בדרך כלל. אבל הי, זה משמח כשזה קורה.>

[גוגוס*]

אהלן יהל, ברוכה הכותבת @}
אני עם תפילה לאם.
נסי לחשוב על ההתנסות הזו לא כצמצום אלא כשפע.
במקום להתמקד בכל הדברים שפתאום לא תאכלי, חשבי על כל השפע שכן תאכלי. רשימת הפירות/ירקות/עלים/אגוזים היא פשוט אינסופית.
פעם בדקתי מה בעצם אוכלים הילדים שלי כל יום והרשימה היתה ארוכה מאוד וממש התייאשתי באמצע מלפרוט את כולה .
כאשר מציגים זאת כך ברור פתאום שבתזונה כזו הגוף עשוי לקבל מגוון עצום ותחושה של שפע.
אם את מניקה אני מציעה שבעיקר תדאגי לאכול מספיק. אחת התופעות הכי מוכרות במעבר לתזונה כזו (בהיעדר אכילה רגשית אינטנסיבית) היא שהתאבון נחלש. המזון עשיר כל כך עד שפתאום יש צורך לאכול פחות ואני לא בטוחה שזה רצוי בהנקה.
בואי לשתף אם את מתנסה וזה לא פרטי לך מדי.

[נוודית*]

לפעמים יש בו תקופות תזזיתיות או קפיצה פתאומית וגם זה מבורך
את יודעת, פתאום אני חושבת שלפעמים גם יש צונאמי. גל ענק ועוצמתי. זה נכון שהוא יכול גם לזרוע הרס בקיים, אבל אפילו בהרס לפעמים יש ברכה, התחלה חדשה, צמיחה חדשה.
כמו יער שמתחדש אחרי שריפה, תהליך טבעי ורצוי.

למרות שבדרך כלל אני (אישית) מעדיפה שינוי איטי וזורם, אדוות רכות, הכל אפשרי, הכל רצוי.

[גוגוס*]

לפעמים גם יש צונאמי. גל ענק ועוצמתי. זה נכון שהוא יכול גם לזרוע הרס בקיים, אבל אפילו בהרס לפעמים יש ברכה, התחלה חדשה, צמיחה חדשה
כן... לפעמים, בתקופות של חסד מיוחד, זו התוצאה של משבר גדול.

[אורי*]

הסיפור הזה שמסתובב לי בראש כבר כמה וכמה חודשים, מחכה להירשם בבאופן, הוא הדגמה להבדל בין קבלה לאי קבלה. וגם התלבטות. כי האם זה שווה את זה? חוסר הקבלה של עתיד אפשרי עזר לי להילחם נגדו טוב יותר. האם זה שווה את זה? לא יודעת.
אהבתי את ההתלבטות המוכרת הזו. גם אני עושה כל מיני בחירות כאלה תוך מחשבה עד כמה זה שווה לי. הלחץ לפעמים והמחיר בפעמים אחרות. אני כל פעם נוכחת כמה באמת לכל דבר שאעשה יש מחיר (חלקו ידוע לי וחלקו ממש לא) ואני צריכה לבחור בין מחירים. (אמר לי את זה מישהו ממש לא מזמן, וזה נתקע בראש שלי. תמיד הכרתי את זה באיזו פינה בראש שלי, אבל עכשו זה התיישב בול במקום פנוי בחיים שלי)
את דיברת גם על הקבלה שזה ממש שלב נוסף, כי אפשר להחליט שמשלמים מחיר כי הוא לא שווה את זה מספיק, וזה בראש, אבל לא בהכרח לקבל את זה באמת.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שאלת המחיר לדעתי פחות רלוונטית לשאלת הקבלה. בעוד בבחירה פרקטית בין אפשרויות, למשל, אם לשמוע מוזיקה בנחת או להקשיב תשומת לב לטרמפים ולהידחף לשורה הראשונה כדי לרוץ לטרמפ אפשרי, אפשר לשקול עלות ותועלת, זה לא כל כך עובד עם רגשות.

יכולת הבחירה בקבלה או באי קבלה היא הרבה פחות ישירה, ולא של החלק המודע שלי.
שאלת המחיר של הקבלה נראית לי עוד יותר מסובכת.

אם כבר קיבלתי את האפשרות לפספוס המיניבוס, האם אני יכולה לגרום לעצמי לא לקבל? אני יכולה להידחף, אבל האם תהיה לזה אותה האנרגיה, אותו להט שבאי קבלה צורבת?

אישה במסע, שהסתבכה בחושבה על מחירים רגשיים של רגשות.

[תפילה_לאם]

וגם אכן מרזה במהירות מפליאה.
ממממ... מוזר. רק החלטתי שאנסה בהמשך השבוע ימים טבעונאיים, וכבר עליתי הבוקר על המשקל וראיתי שירדתי 4-3 ק"ג...
העניין הוא שהמשקל לא מדויק במיוחד, אבל עדיין סדר גודל כזה כבר אמור להצביע על משהו. בשבועות האחרונים יצא שהוא הראה שירדתי 2-1 ק"ג וגם הראה שחזרתי למשקל המחריד שהתייצבתי עליו לאחר הלידה. לא ברור.
טוב, אני יודעת שכדאי לראות מה קורה בטווח הארוך, אבל מתפתה לראות גם במרווחים קצרים אם משהו זז. כמובן שיש דרכים נוספות להבחין בכך, אבל זאת הקלה ביותר.

[תפילה_לאם]

ואולי תחפשי מראש כמה ימים שצפויה בהם יותר נחת.
ממש מקווה שיעבוד.
מבאס אותי שאני אוכלת סלט פרות בן יומיים שמיץ התפוזים שלו הוא מיץ קנוי ומפוסטר. פשוט באמת קשה לי להתעסק עם זה כל כך הרבה. וכמה פעמים אני רעבה לאורך הערב עד שמזדמן לי לחתוך סלט. ולא, לא בא לי סתם לאכול איזה מלפפון.


כמו שכתבת, את מתבשלת, ויום אחד אולי זה יהיה מתאים יותר ופתאום יבוא לך לנסות.
מתחבר לי לפוסט האחרון שפרסמה בשמת באתר שלה.
ואני מסכימה מאוד מאוד עם מה שכתבת על הצורך להתאים את עצמנו ללוחות זמנים חיצוניים. בדיוק הערב יצא לי לדבר עם אמא אחרת ולחשוב על הצורך המרגיז לקטוע הכול, להעיר תינוקת ישנה, רק כי זאת שעת סיום הגן, או על הבעייתיות שבללכת לנוח בצהריים כשאני רוצה, כי הילדות מגיעות מבית הספר ואני רוצה לקבל את פניהן. ואילו כולנו היינו בבית וחיים את חיינו בקצב שלנו - זההיה זורם ביתר קלות. (עוד מעט החופש הגדול!)

קראתי עוד אבל אעצור כאן. מנסה להשכיב תינוקת אחת ורודה ותפוחת לחיים.

[מיכל_בז*]

תפילה, התפנה לי בלנדר. אם תשלחי לי כתובת, אשלח לך אותו.

[תפילה_לאם]

מיכל, איזה כיף שאת בבית בשעות האלה!
לא נעים לי שתשלחי לי בלנדר, אפילו שאת מיליונרית עכשיו.
קודם כול, אבדוק מה קורה עם הנוכחי... (בעלי הוא האיש המתאים לשאול אותו בערב, אם תעודת האחריות מתויקת איפשהו. ויש מצב שאני פשוט צריכה להעמיס עליו פחות או להבריג מחדש, אחרי שפרקתי אותי לניקוי.)

[גוגוס*]

חוכמות של ילדים גירסת החיוניות שלי:

הגיע חבר שלא נוגע בירקות. שאלתי אותו אם ירצה לאכול איתנו סלט והוא ענה בביטחון רב ש"כן".
שתי כפיות הספיקו לו כדי לעקם את האף ולקבל מבכורי את הנאום הבא (בטון משועשע וקליל תוך חשיפת שרירי הזרוע שלו):
אתה לא אוהב סלט? באמת?
תראה איזה שרירית זה עושה לי, תראה, תראה, רוצה לגעת?

אותו בכור מבקש כבר כמה ימים ברציפות מנה נוספת של סלט. עכשיו, למען ההבהרה, מנת הסלט הראשונה שהוא אוכל היתה מספקת כל מבוגר. היא מספקת את האיש שכאן, שגובהו מטר תשעים... אז שתיים כאלה?
אמרתי לעצמי - הילד גדל, נו, שיהיה לו לבריאות.
ואז האיש בא הביתה ואמר - אני חושב שהוא גבה
וואלה, גבה. המכנסיים התקצרו כבר פעם שנייה בתוך זמן קצר מאוד והלכנו לקנות חדשים. שמחה וששון.

ולמרות כל זה, היום סביב השולחן, ומול נוכחות נרתעת הירקות של החבר, ביקשו הילדים כמדי פעם להיות נורמליים לשם שינוי ופנטזו על יום שלם של אוכל נורמלי שיכלול:
ארוחת בוקר - קורנפלקס בחלב וטוסט עם ריבה.
ארוחת עשר - יוגורט ממותק.
ארוחת צהריים - מה שמקבלים ילדים שאוכלים בבית הספר מהקפיטריה.
ארוחת ערב - המבורגר בלחמנייה.
חשבתי לעצמי שאארגן להם אחד כזה. אני תמיד נענית אבל תמיד מבקשים ארוחה אחת והפעם הגבולות נמתחים עוד קצת...
זה טוב לבדוק גבולות מדי פעם, נכון?
<מותר לקוות שלכולם יהיה כאב בטן אחר כך אבל אחד כזה שמעביר מסר ולא מהאיומים ונוראים באמת?>

[גוגוס*]

ואם התכוונת אלי
ברור שהתכוונתי אליך

בכל אופן, אני התחלתי בעקבות עצתה של חברתי הרופאה (שמכירה את רתיעתי מתרופות) ליבש קצת את העור עם שמן עץ התה. מורחת פעמיים ביום על עור נקי ונראה מה יצא לי.
ההורים האהובים שלי בדרך לכאן. יהיו אצלנו עשרה ימים והזמינו את עצמם לצום מיצים של חמישה ימים לפחות. אז החל מיום רביעי גם אני אתנסה בחיוניות מלאה ואם מישהי רוצה להצטרף להתנסות כלשהי - ברוכה הבאה.

[גוגוס*]

אני יכולה להידחף, אבל האם תהיה לזה אותה האנרגיה, אותו להט שבאי קבלה צורבת?
אני די בטוחה שלא. אבל לפעמים זה חלק מהחן של הפעולה. ואם להתחבר ממש לדוגמה שלך, אז אני יכולה לראות איך דווקא הידחסות רכה ושקטה יכולה להביא אותך בקלות רבה פנימה מאשר הידחפות אגרסיבית תחרותית כזו.
זה נהיה מן מים שקטים חודרים עמוק כאלה במקום בומבה שגורמת לאנשים לנסות לדחוק אותך בחזרה אחורה.
כך שהפעולה נטולת הלהט היא לעתים זו שמביאה את התוצאה המיוחלת (בהנחה שהיא מיוחלת באמת...).

[אורי*]

_כולת הבחירה בקבלה או באי קבלה היא הרבה פחות ישירה, ולא של החלק המודע שלי.
שאלת המחיר של הקבלה נראית לי עוד יותר מסובכת._
מעניין.בעיניי זה הפוך. קודם כל בחירת המחיר ואחרי כן הקבלה. מעניין שהקבלה אצלך לא מודעת.אצלי לרוב היא מכוונתעל ידי אמירה עצמית.או ניסיון לאמירה עצמית (לכן לא תמיד אני מצליחה לקבל,גם אם אני רשמית בוחרת מחיר מסויים)

גוגוס הילד שלך חמוד, שיהיה לו לבריאות. גם הבת שלי מדקלמת יפה את המשפטים של הבריאות,ליישם קצת יותר קשה לה:-) בשבת אכלה סלט,וזה די נדיר,לרוב היא לא מוכנה לאכול. רק עגבניות שרי.

[יהל*]

תצטרפי אלי? (מתכננת להתחיל ביום שלישי או רביעי.)

תפילה לאם, אשמח להצטרף. מתאים לי להתחיל מחר, יום רביעי. (ד״א, גילוי נאות- גם אותך קוראת בשקט כבר תקופה..

במקום להתמקד בכל הדברים שפתאום לא תאכלי, חשבי על כל השפע שכן תאכלי.
תודה גוגוס על הזוית הזאת. להסתכל על הניסוי בעיין טובה כזאת כבר הופך אותו ליותר קל. תודה.

אם את מניקה אני מציעה שבעיקר תדאגי לאכול מספיק. אחת התופעות הכי מוכרות במעבר לתזונה כזו (בהיעדר אכילה רגשית אינטנסיבית) היא שהתאבון נחלש. המזון עשיר כל כך עד שפתאום יש צורך לאכול פחות ואני לא בטוחה שזה רצוי בהנקה.

אז מה זה מספיק??

[חני_בונה*]

בשאקטי (פסטיבל נשים) האחרון פגשתי חברה טובה של אחת מבנותי.
שוחחנו והתברר לי שהיא הלפרית בפסטיבל. היא סיפרה שהיא מאד אוהבת להגיש אוכל ולבשל. ושהיא כל כך נהנתה מלהגיש אוכל לנשים המקסימות שהיא נשארה עוד זמן מעבר למשמרת שלה.
קלטתי כמה אהבה יש בה ובאוכל שהיא מבשלת ומגישה וביקשתי ממנה לבשל לי.
והיא בתיזמון מושלם שבוע קודם בדיוק סיימה עבודה קודמת שלה וקיבלה החלטה לעבוד במה שהיא אוהבת והנה היא מקבלת הצעת עבודה (-:
מחרתיים אנו נפגשות לקניות יחד

[אורי*]

על מה מדובר? תפילה ויהל
סליחה שאני לא מספיק עוקבת
על אכילת אוכל נא בלבד? פירות, ירקות ואגוזים? או משהו אחר?
אם אתן עושות ספרו לי מה אכלתן,גם לי מדגדג לנסות, אבל לא מיידית, וגם אני מניקה וחוששת, בעיקר על האנרגיות שלי

[גוגוס*]

גם הבת שלי מדקלמת יפה את המשפטים של הבריאות, ליישם קצת יותר קשה לה
שלי לא מדקלם. אחרי כל כך הרבה שנים הוא אשכרה חושב ככה (וגם צודק, כמובן ). ואיזו ברירה יש לו לגבי היישום אם זה כל מה שיש בבית?

אז מה זה מספיק??
יהל, מספיק זה משהו אישי. זה אומר שאת שמה לב שאת לא רק "לא רעבה" אלא שאת שבעה ממש, בצורה נעימה ורכה.
המשפט הזה הגיע כדי שתשימי לב לתהליך אפשרי ותהיי ערה לו.

מחרתיים אנו נפגשות לקניות יחד
אח, חני, צירופי המקרים המופלאים של החיים. תבלו ביחד ושיהיה לך בתאבון @}

[מיכל_בז*]

אתן חושבות שאפשר להצטרף בהריון? או שזה יהיה מוגזם?
עליתי שלושה קילו בשבועיים האחרונים. מפחיד! זה ממש מפחיד אותי. אז אני מבינה שאסור לי לרזות (למרות שבאמת נראה לי שזה יהיה בעיקר נוזלים) אבל הייתי שמחה להפסיק להשמין. בטח בקצב הזה.

[תפילה_לאם]

_חוכמות של ילדים גירסת החיוניות שלי
לפני שנתיים הכרזתי על יום אחד בחופש הגדול שהיה "יום הממתקים". אני זוכרת די בוודאות שהם סיימו אותו בבחילה, ושלא גמרו את כל מה שקנינו.
ילדיי לעומת זאת מבקשים לערוך יום נוסף כזה... P-: מתלבטת...
<מותר לקוות שלכולם יהיה כאב בטן אחר כך אבל אחד כזה שמעביר מסר ולא מהאיומים ונוראים באמת?>


תפילה לאם, אשמח להצטרף. מתאים לי להתחיל מחר, יום רביעי.
יופי, ברוכה המצטרפת. התחלתי היום. וכשהייתי בסופר קניתי לי חוץ מהרבה ירקות ופרות ואגוזים גם קוצץ ירקות. עכשיו נשאר רק לשטוף אותם... פחות נוח לי תוך כדי הנקה.
(ד״א, גילוי נאות- גם אותך קוראת בשקט כבר תקופה..
תודה!

על מה מדובר?
כן, פירות,ירקות ואגוזים ועלים. נראה לי שאכניס גם טחינה לעסקת החבילה.

אתן חושבות שאפשר להצטרף בהריון? או שזה יהיה מוגזם?
תפרטי ממה את חוששת, מה נראה לך שעלול להיות בעייתי או חסר.

[מיכל_בז*]

לא יודעת בדיוק... ברזל? b12? כל מיני דברים שיש בכל מיני דגנים וקטניות שאני גם ככה לא ממש סובלת?
אני פחות פוחדת על צ'ופ כי אני בטוחה שהיא תקבל את מה שהיא צריכה, אבל אני דואגת לעצמי שגם ככה לא ממש בקו הבריאות. מצד שני, בחייאת, כולה שלושה ימים עם הפסקה ידועה מראש כדי לחתן אחות קטנה ומתוקה.

אני ממש רוצה לאזן את עצמי ולהפסיק עם ההשמנה הזאת. וגם פשוט לחזור לעצמי קצת. עכשיו אני מבינה שהרבה מההתמוטטות הפיזית הזו נובעת מהעליה המהירה במשקל. גם צ'ופינה גדלה, אבל אני הרבה-הרבה יותר.
בקיצור, התחלתי היום. ירקות, פירות (מה שבא!), אגוזים, שקדים, זרעים, ביצים, דגים, שמן זית ואם ממש יעלה הצורך, טחינה. נראה לי שיהיה סבבה.

[תפילה_לאם]

כדי לחתן אחות קטנה ומתוקה.
באמת? או שזה איזה ביטוי?

בקיצור, התחלתי היום. ירקות, פירות (מה שבא!), אגוזים, שקדים, זרעים, ביצים, דגים, שמן זית ואם ממש יעלה הצורך, טחינה. נראה לי שיהיה סבבה.
מעולה. מחזקת את ידייך. אל תשכחי עלים.

[מיכל_בז*]

_כדי לחתן אחות קטנה ומתוקה.
באמת? או שזה איזה ביטוי?_

אני לא מחתנת אותה, רק קוראת את אחת הברכות. אבל היא באמת ובתמים מתחתנת בחמישי הזה.

[מיכל_בז*]

תודה תפילה! בהצלחה גם לך ולכולנו. יאללה, שאלוהים יתן לי כוח לעשות את מה שטוב לי פעם אחת!
מה יש לבני האדם אמרו לי? למה אנחנו תמיד נופלים?

[אורי*]

לחתן אחות קטנה ומתוקה.
יה, מזל טוב!!! איזה כיף חתונה של אחות(ועוד קטנה)


פירות,ירקות ואגוזים ועלים. נראה לי שאכניס גם טחינה לעסקת החבילה
טחינה זה גם סוג של אגוזים וזרעים לא?

וביקשתי ממנה לבשל לי.
איזה כיף. נשמע טוב וטעים

בהצלחה לכולם


אני זוכרת די בוודאות שהם סיימו אותו בבחילה, ושלא גמרו את כל מה שקנינו.
אני זוכרת פורים אחד כזה שאכלתי שוקולד בכמויות מסחריות,והיתה לי בחילה נוראית בסוף. ובכל זאת,אני עדיין כל כך אוהבת שוקולד,זה ממש לא גרם לי לרצות להפסיק.
מה שכן, ברגע שיש משהו שאני מרשה בבית,אז זה כבר לא מושך אותם. למשל קטשופ,הרבה זמן לא הרשתי כלכך הרבה והגבלתי,ואז קראתי את התוית והחלטתי שלא נורא, ושגם ככה הם לא אוכלים כלום, אז לפחות זה יכול להיות תוספת לשניצל כדי שיסכימו לאכול אותו ,ולתפוח אדמה כדי שיסכימו לאכול אותו. ונחשי מה קרה? הם כבר לא כל כך מתלהבים על קטשופ. (הבת שלי יכולה לאכול אותו בכפית,אבל זה אני עדיין לא מרשה,רק על האוכל) יש עוד מאכלים שזה קרה להם,אפילו סוג מסויים של עוגיות (גם לי זה קרה עם סוג מסויים של עוגיות שכיום הן נמצאות בבית ואני בכלל לא מסתכלת לעברן כי נמאס לי מהן)
כנראה זה לפעמים עובד ולפעמים ממש לא

[גוונים*]

עכשיו אני מבינה שהרבה מההתמוטטות הפיזית הזו נובעת מהעליה המהירה במשקל.
מיכל, למה את חושבת שזה קשור למשקל?
אני עליתי המון (המון!) בהריון, וזה באמת הבהיל אותי מאד אבל אני לא חושבת שההרגשה הפיזית הרעה שלי בסוף נבעה מזה.
יש גם את ההבדל בין המספרים שאומרים במיינסטרים על העליה הרצויה במשקל, לבין מה שנאמר כאן באתר לדוגמה.
עליית משקל בהריון (קראת?) לי היה מאד קשה לא להתייחס למדדים של קופ"ח והדף הזה ממש עזר לי כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה.
יכולה להגיד לך שלמרות העליה המבהילה שלי, אני כבר עכשיו, חודש אחרי הלידה, לובשת מכנסיים מלפני ההריון, זה לא שירדתי את כל מה שהעליתי, ממש לא, אבל לגמרי חזרתי לממדים ולצורה של עצמי.
בדיעבד אני חושבת שהגוף שלי היה צריך את זה כדי להחזיק טוב את ההריון ואת העוברית (שנולדה 3450 בשבוע 37!) ושהרבה מזה היה נוזלים (היו לי המון בצקות) וכן, היו לזה גם מחירים (נראה לי שכאבי הברכיים שלא עברו עד עכשיו) אבל בגדול כנראה שזו לא הייתה בעיה בפני עצמה (למרות שכאמור זה מאד מאד הפריע לי תוך כדי).
מה שאני אומרת זה לא שלא כדאי לך לעבור לאכול חיוני יותר או בריא יותר או לא יודעת מה, ברור שכן.
אלא פשוט שלא בטוח שהעליה במשקל קשורה בהכרח למה שאת אוכלת, יכול להיות שגם אם תאכלי חיוני לגמרי עדיין תעלי במשקל כי את בהריון וזה אחד מהדברים שקורים בהריון...

[תפילה_לאם]

אבל היא באמת ובתמים מתחתנת בחמישי הזה.
מזל טוב! כמה מרגש!
<בקרוב אצלי... נו, בעתו ובזמנו.>

טחינה זה גם סוג של אגוזים וזרעים לא?
נכון. שומשום. אבל כשאני קונה איזה מוצר-סופרי-פלסטיקי, אני מניחה שזה לא מי יודע מה חיוני.

ובכל זאת,אני עדיין כל כך אוהבת שוקולד,זה ממש לא גרם לי לרצות להפסיק.
אני מזדהה. אבל איכשהו עכשיו אני עוברת ליד השוקולדים בסופר בלי להתפתות. האם זהו רק כוח רצון?

קטשופ. (הבת שלי יכולה לאכול אותו בכפית
בעעעעע. אצלי אין, אבל כשהיה - מי שאוהב אכל בשמחה. (לפני כמה שנים הפסקתי לקנות ועברתי לקנות במקומו רסק עגבניות. השבוע לא מצאתי את הסוג שלא מוסיפים לו סוכר.)
ולפעמים ממש לא ...


יכול להיות שגם אם תאכלי חיוני לגמרי עדיין תעלי במשקל כי את בהריון וזה אחד מהדברים שקורים בהריון...
מסכימה.
אבל אז תדעי שזה באמת אמור לקרות. וחלק מהכבדות שאת חשה יכול לנבוע לא מהעלייה עצמה אלא מהשפעת המזון הלא חיוני, וכשאת אוכלת חיוני - גם אם את עולה במשקל במידה דומה - יש סיכוי טוב שתרגישי קלילה יותר! @}

[תפילה_לאם]

אז מה היה לי היום בינתיים?

בבוקר לא הספקתי לאכול הרבה: כמה קוביות מלון שחתכתי אתמול, כמה פרוסות קולרבי שנשארו מהסלט של הערב, תמרים ואגוזי פקאן שקניתי בתפזורת ואכלתי תוך כדי הקניות בסופר. ומים.
הרגשתי בסדר, אבל בזמן שהגשתי לבנים את ארוחת הצהריים הייתי מורעבת בבת אחת, ונורא התחשק לי מהעוף. התחלתי לשטוף ירקות לסלט וקיוויתי שהקיטורים של הקטנה לא יתפתחו לכדי תלונות רציניות לפני שאסיים. בשלב הזה התחיל כבר רעד של חולשה בידיים.
התלהבתי מקוצץ הירקות שקניתי וגם הבנים חשבו שזה צעצוע מגניב, וכך יצא שהתחלתי להילחץ כי הם רצו לסובב את הידית, והתברר שצריך מידה מסוימת של כוח ושצריך למצוא את כמות הירקות האופטימלית להכנסה בפעם אחת.
אבל... בסופו של דבר, יצא סלט נחמד מאוד. אפילו מצא חן בעיניי שחלק מהחתיכות קטנות ואחרות גדולות. הכנתי את הסלט מבצל, מלפפון, עגבנייה, כמה פטריות, כמה צנוניות, גזר ונבטי חמנייה, שגיליתי בשבוע שעבר כמה הם חמודים. כיוון שרעדתי החלטתי שאני חייבת לפוצץ בקלוריות, ולכן יצקתי כמה כמות שמן זית וכמה כפות טחינה והוספתי את מעט גרעיני הדלעת שהיו במקרר.
אכלתי תוך כדי הנקה או סתם החזקה של הקטנה שכבר איבדה לגמרי את הסבלנות והרגשתי שחזרתי לעצמי.
ואחר כך עברה התינוקת לידי אחת מאחיותיה ואפילו נרדמה לכמה דקות, מה שאפשר לי לשטוף הרבה ענבים (ירוקים וסגולים) ודובדבנים וגם כמה משמשים ולנשנש מהם במהלך השטיפה. ארזתי הרבה לקראת נסיעתנו הממשמשת ובאה למתנ"ס.
לערב יש אבוקדו רך שמחכה להיכנס לסלט.
אני מניחה שביום רגיל - כשהקניות כבר יושבות לבטח בבית - לא אגיע למצב כמו שהיה בצהריים.

[רסיסים_של_אור*]

ואוו תפילה

[גוגוס*]

באטרף של עשייה ולכן הפעם רק על עצמי לספר ידעתי
אבל קרוא קראתי הכל. תפילה יקרה - המשך דרך מוצלחת.

אני אכלתי היום סופר חיוני עם דגש על שייקים ומיצים כדי להכין למיצים המלא שמתחיל מחר.
הייתי שמחה לספר שאני מרגישה פשוט מעולה ואיזה כיף לי אבל זה יהיה שקר ולא הולם אותי.
הלחץ מכה בי ואני עם כאב ראש למרות שתייה מרובה. קצת מבאס אבל זה מה יש. תזונה היא לא חזות הכל והנה תזכורת מצוינת לכך.
מאחלת לעצמי יום קל יותר מחר אבל לא רואה את זה מגיע. השיפוץ הזה גובה מחיר, לעתים יקר יותר מהכסף המשולם בפועל.

[תפילה_לאם]

אוי, גוגוס. תרגישי טוב! @}

ודווקא אני הרווחתי משהו מהשיפוצים שלך, רווח שקשור בחיוניות, אך טרם מימשתי אותו.
קראתי את ההידיינות שלך עם רקמה ושמתי לב לתכנון לדאוג למקום ל"פינת פרות" במטבח. בדיוק פיניתי שידה נמוכה שעומדת לצד הכניסה למטבח במטרה להפוך אותה ל"שמורת טבע בשמתית", והיום עלה בדעתי שזאת יכולה להיות פינת פרות, כי כרגע הם מוחזקים בקערות בפינת האוכל (ובמקרר) וזה פחות קורץ. רק מתלבטת מה יהיה כשקטנתי תגיע לגיל הזחילה וההיעמדות ותחליט להעיף תפוחים ברחבי הבית, אבל דיה לצרה בשעתה.

והמשך החיוניות שלי חלק שמיני להיום:
במתנ"ס אכלתי בתענוג ענבים בשני צבעים, הרבה דובדבנים (זה לא רק טעים. זה גם יוצר תחושה של מותרות אין קץ!) וקצת משמשים.
לקח זמן עד שהגעתי להכין סלט (בקוצץ החדש הזה, שעדיין לא החלטתי אם אני מרוצה שקניתי אותו), אז בינתיים אכלתי כמה דברים קטנטנים (תמר, שדרה של ראש חסה. כאלה.) ועכשיו אוכלת סלט נחמד מאוד בהשראת הסלט הגוגוסי: פלפל צהוב, עגבניות, שיני שום, פטריות, תפוח ירוק, חסה ואבוקדו וקצת גרעיני חמנייה עם שמן זית. חסר לי מלח. הולכת להוסיף ולהצטרף אל בעלי שהתחיל לאכול אתי מהסלט ואחרי כמה כפות ירד לקחת לו חומוס.

ועוד הספקתי להשרות ולשטוף ראש חסה אחד (בינתיים) ושלושה צרורות שמיר, שיחכו במקרר להכנת שייק מחר בבוקר, בתקווה שהבלנדר ישתף פעולה אם לא אעמיס עליו מדי.
ויש לי עוד פרות שטופים ואפילו ענבים מוקפאים, אם בני הקטן לא יחסל אותם...

בתאבון לכולם!

[טנא_מלא_כוכבים*]

תפילה, נשמע טעים ומפתה!
נשאר סלט? אני קופצת אליך.

[תפילה_לאם]

נשאר סלט?
לא רק שלא נשאר לאורחים, בזמן שהתעכבתי כאן כמה רגעים בכתיבה, בוצע מחטף ובעלי השאיר לי רק עוד מנה קטנה מהסלט!
(הערב הוא לא יהיה ולכן כל מה שאכין יהיה עבורי. מנסה להסתכל על המחצית המלאה של הקערה...)

[אורי*]

שקטנתי תגיע לגיל הזחילה וההיעמדות ותחליט להעיף תפוחים ברחבי הבית
מילא להעיף.לנגוס בכולם D-:
מקווה שהיום ילך טוב כבר מהבוקר
בערב לא הרגשת כלל חלשה ורעבה?

[אורי*]

גוגוס
שולחת לך אנרגיות וכוחות מפה
(אחד עם שרירים)
(ועוד אחד עם שרירים)

[גוגוס*]

תפילה, לגבי פינת הפירות, קודם כל - יישר כוח. ובמקרה של פירות זו ממש שמורת טבע, במובן המילולי
ואני מעריכה, כמו אורי, שלא תמצאי פירות זרוקים בכל מקום אלא פירות נגוסים. ותוכלי לסמן וי על זה שעשית לבתך את ההיכרות הכי טובה ונדיבה עם העולם הזה של פירות וירקות.
ואכן, כל מה שאת עושה נשמע נפלא ממש ואת נשמעת שמחה. לא יודעת אם זה כך אבל זה מה שעובר אלי מהמילים שלך.

ותודה על המילים החמות, גם ממך וגם מאורי.
אומנם הצלחתי לישון רק ארבע שעות, אבל קמתי אחרת. כאב הראש נעלם וחזרה לי השמחה.
קמתי כל כך מוקדם שעד שקמו כולם כבר שבעה ליטר מיץ היו מוכנים והרגשתי שהיום נפרש לפניי במלוא הדרו.
כך יאה וכך נאה.
מיץ הבוקר הוא לימון, מלון, שזיף ונענע ויצא אליפות העולם. יופי של סיפתח.

[מיכל_בז*]

יש גוגוס! כיף לשמוע אותך שמחה. בכלל שורה על הדף הזה שמחה.

[גוגוס*]

הי מיכל אהובה, נעים שגם את כאן

מיץ מספר שתיים היה גזר עם תפוז וג'ינג'ר וגם מספר שלוש כבר מאחורינו והיה טעים מאוד - ראספבריז (מה זה בעברית?) ותפוחים קטנים.
טעים מאוד, נעים בבטן, קליל, משמח.
אמא שלי תהתה איפה הירוקים נכנסים לפה ואמרתי לה שלא שמתי היום. התחשק לי הכל מתוק
אולי מחר נגניב איזה תרד או פטרוזיליה פנימה. בינתיים יש לנו כאן נענע מהגינה, סלרי ושומר.

[גוגוס*]

מחשבה בלתי קשורה שמסתובבת לי כבר כמה זמן בראש.
האיש והילדים, שאוכלים מחוץ לבית את מה שאני מכינה להם, אוכלים הרבה יותר טוב ממני ברמת המגוון.
אני, שלכאורה יכולה לבחור מה שבא לי כל יום כל היום, אוכלת מגוון קטן יחסית אליהם. ומה שיש בקופסאות שלהם עשיר וצבעוני ומפתה אבל אף פעם אין לי חשק אליו. לפעמים מתחשק לי גזר אבל אין לי כוח לקלף. או עגבניות שרי ואין לי סבלנות להוציא מהמקרר ולהמתין שיגיעו לטמפרטורת החדר, וכך גם יתר הרשימה.
אז אני שוקלת להכין לעצמי בבוקר גם קופסה. זה נשמע פחות חיוני מאשר לבחור בכל רגע מחדש, אבל הבחירה שלי לפעמים לא קשורה לרצון שלי אלא למה שקל ומהיר.
ובשוונג של הכנת קופסאות הבוקר אני יכולה פשוט להכין עוד אחת שתהיה גם לי, עמוסה בשפע מתפקע של צבעים וריחות וטעמים ומרקמים במקום לאכול עוד בננה ועוד בננה

ובהיותי מי שאני סביר שזה יתחיל בקנייה של קופסה יפה ומפתה...

[תפילה_לאם]

מילא להעיף.לנגוס בכולם
האמת שבהתחלה זה מה שחשבתי לכתוב. אני לא יודעת למה לא כתבתי כך. אולי כי שיערתי שתהיינה תגובות כמו ותוכלי לסמן וי על זה שעשית לבתך את ההיכרות הכי טובה ונדיבה עם העולם הזה של פירות וירקות. , שעל אף שברור לי שהן נכונות, לא ברור לי אם בזמן אמת אמצא בעצמי הכוחות להתעלות ולהכיר בכך, ולכן אני לא בטוחה אם הן (התגובות) משמחות אותי או מעצבנות...



בערב לא הרגשת כלל חלשה ורעבה?
לא חלשה. קצת רעבה, אבל לא בטוחה שהייתי רעבה באמת. יכול מאוד להיות שזאת הייתה רק אכזבה מסוימת מכך שלא נשארה לי כמות הסלט שציפיתי שתישאר, אבל בפועל לא בטוח שהייתי זקוקה לכולה.
עכשיו אני קצת רעבה, ואוכלת סלט אבל הוא פחות טעים לי מזה של אתמול (מלפפון, עגבנייה, קולרבי, חצי פלפל ירוק, קצת חסה, אבוקדו, קצת מלח ושמן זית). תפל לי. נראה לי שהייתי שמחה להוסיף קוטג'.
אבל באופן כללי, לא ממש מתגרה כשרואה מולי מאכלים מבושלים (או מטוגנים). נראה לי שאכלתי די מעט היום ובכל זאת לא הרגשתי חלשה או רעבה. כשכן הרגשתי רעבה זה נבע מהקושי להפיק לעצמי את הארוחות שרציתי במועד שרציתי.
הקטע המבאס ביותר היה כשהבלנדר לא היה נחמד אלי הבוקר, והשתמשתי לסרוגין בו (כשקצת הסכים לעבוד) ובבלנדר מוט ולכלכתי את כל השיש , והייתי צריכה כבר לצאת והקטנה התעוררה, ובסוף לקחתי לדרך איזו יצירת מופת משולבת של חתיכות תפוחים, שקדים פצועים וקרעי חסה בתוך נוזל ירקרק דליל. אבל דווקא היה טעים. ולקחתי גם משמש וכמה אגוזי מלך.
ובצהריים לקח זמן עד שהכנתי סלט, אבל בסוף זה קרה, ונעזרתי בין השאר בשטיפה מראש של הירקות (הספקתי בבוקר): מלפפון, עגבנייה, גזר, בצל קטן, קישוא (!), קצת שמיר, נבטי חמניות ושמן זית, ותוך כדי האכילה כשהרגשתי שאני רוצה לשדרג את הסלט הוספתי ערמונים קלופים (אופס, קלויים... עכשיו קולטת שזה לא ממש חיוני אבל) זה מצא חן בעיניי מאוד וערב לחכי.
איכשהו קורה שלא מתחשק לי לאכול סתם פרי או ירק כמות שהוא, אבל אולי זה כיוון שאת רוב הפרות השווים אחסנתי במקרר, ובדומה למה שגוגוס כתבה יוצא שמגוון האפשרויות שלי כאילו מצטמצם. הערב הספקתי לשטוף משמשים, שזיפים ואפרסקם, ולכן אני מניחה שמחר אאכל מהם. בכוונה השארתי חלקם בחוץ.

ואת נשמעת שמחה. לא יודעת אם זה כך אבל זה מה שעובר אלי מהמילים שלך.
הולך לי הרבה יותר בקלות בהתחשב במה ששיערתי ובהתחשב בהתנסות החד יומית בט"ו בשבט (בגלל ההריון? בגלל החורף? בגלל מבחר הפרות? בגלל בשלות ונכונות שלי? לא יודעת.)
אני שמחה על עצם הרעיון, אבל הייתי שמחה יותר לשפר את ההתנהלות. לכאורה מדובר במזון חיוני, לא מעובד, וככזה הוא לא אמור להצריך מאמץ של הכנה: "כל הרוצה לבוא וליטול - יבוא וייטול", אבל בפועל זה בדיוק כמו שכתבת (יצא בתואם מושלם ):
לפעמים מתחשק לי גזר אבל אין לי כוח לקלף. או עגבניות שרי ואין לי סבלנות להוציא מהמקרר ולהמתין שיגיעו לטמפרטורת החדר, וכך גם יתר הרשימה. ואם בארזים וגו'. ובכל זאת, כמו שאת מוצאת את הפתרון היפה שלך, גם אצלי היערכות מקדימה תפתור את הקושי, וככל שהתינוקת שלי תגדל - יהיה קל יותר לשטוף, לחתוך וכן הלאה בזמן ובמקום שייראו לי.
(ו... למה את מקלפת גזר? מזמן הפסקתי לעשות את זה. בגלל ריסוס?)

יהל, את פה? התחלת?

[רק_מה*]

אני איתכן. בעיקר חיוני, אבל נראה לי שעדיין אזדקק לפני שנת הצהריים לשתי פרוסות לחם כוסמין ביתי וביצה רכה/ טונה.
התגלית שלי: אחי הביא לי קופסת ואקום.
שטפתי חצי ראש חסה ייבשתי קרעתי לפיסות, יחד עם גבעולי סלרי נקיים- מחכים לי בקופסה. זה חצי דרך לסלט. כשצריך אני חותכת את הסלרי עם כמות יפה של חסה, 4 עגבניות שרי מתפצלחות פנימה עם חצי אבוקדו ולימון ואגוזים.
לגבי גזר- אפשר לקלף כמה ולשמור בקופסה עם מים במקרר. לסלט אני נוהגת לקלף את הקליפה, ולהמשיך לקלף לסרטים.
השלל בשוק היום:
דובדבנים
ענבים
קייל
חמציץ (תרד חמוץ)
סלרי
מלפפונים יפים
פלפלים בשני צבעים
בוטנים
ודג שמנמן לשבת (סי באס) מסורת ארוחת שבת צהריים באדיבות בעלי.

יש עכשיו שקדים ירוקים שנהדר להשרות במים על מלח ללילה ולאכול כמו שהם עם הקליפה!

[תפילה_לאם]

היי רקמה,
הבצק לפי המתכון שלך ללחם כוסמין תפח בקערה בזמן שיצאתי למסור את הבלנדר לתיקון. (יופי שמוכנים לתקן אותו במסגרת האחריות, אבל באסה גדולה שלא יהיה בלנדר בשבוע הקרוב! מה, אכין שייקים בבלנדר מוט? זה מוציא לי את המיץ ויוצא לא משהו בכלל.)
מקווה להספיק ליצור לחמניות ולהכניס לתנור לפני שיוצאת לגנים. בינתיים

וגם את מקלפת את הגזר? למה???
איזה קניות כיפיות!
ואולי אנסה את השקדים הירוקים. באמת ראיתי בסופר ותהיתי מה זה אמור להביע... זה זן שונה מהשקדים הרגילים? כמה מלח במים?

[גוונים*]

איפה אתן מוצאות אבוקדואים נורמלים בעונה זו של השנה?
בכל המקומות בהם אני קונה יש רק את הסוג של סוף העונה (העגולים עם הקליפה החלקה, שבפנים הם יותר מימיים, לא יודעת איך קוראים לזן) שגם אני הכי פחות אוהבת וגם תמיד או קשים מדי או רכים מדי ושחורים.

[רק_מה*]

לא תמיד מקלפת אבל ....
שאלה טובה. גם אני בהתפחות
שקדים ירוקים משרים עם בערך כף מלח (שוטפים אותם אחרי ההשריה). אני לא יודעת לבחור אותם . הם צריכים להיות נגיסים, לא יבשושיים עם שקד תינוק לבן ורך בפנים (לא עצי. ללא הקליפה- שקד עובר). זה טעיםםם (לי. זה טעם ירוק- חמצמץ כזה). בעקרון העונה הרשמית שלהם הייתה כבר לדעתי כנ״ל האבוקדו.
אני נמנעת מהם (כי באייפק אמרו וגו׳) אבל זה נשנוש אולטימטיבי מלא כל טוב (הריוניות!!!) ומעסיק את הלסת. בכלל שמתי לב שלעיסות מוצלחות (קשים: אגוזים סלרי גזר עלים תפוח ירוק) מעוררות בן רגע.

[רק_מה*]

תפילה! הלחמניות מתקשות מהר ותוך יומיים כבר לא אכילות (אז להקפיא אם יש עודפים)

[אורי*]

הבוקר אמרתי לבת שלי:ומה אתן לך לטעום היום? (אנחנו לאט לאט מכסות את הפירות והירקות,לוקח יותר זמן משזכרתי) אז היא מילמלה אליי בקול תינוקי: 'אה או גה' אז אמרתי לה::-) 'לא ,עוגה אני לא מרשה'.
וחשבתי לי כמה הגדולים היו צוחקים אם הם היו נוכחים.
אחר כך אכלנו אבוקדו (גוונים,אני קונה קשה ומחכה שיתרכך,אבל באמת עדיף לקנות אותו בעונתו,אני פשוט מאוד אוהבת) עם לימון,שמן זית (הכל כבר טעמה בעבר) והוספתי להיום טיפה עגבניה פעם ראשונה. היא היתה מאוד מרוצה ואכלה בתאבון כמות קטנה מהכל. מעניין שהיא בעיקר אוהבת שמן זית. אני מכירה לה בעיקר את הדברים שאני אוכלת קודם כל כי ככה היא מצטרפת אליי ואנחנו אוכלות יחד:-) אני גם אכלתי חביתה ופיתה מקמח מלא ואגוזי מלך, היא עוד לא.

ובשוונג של הכנת קופסאות הבוקר אני יכולה פשוט להכין עוד אחת שתהיה גם לי, עמוסה בשפע מתפקע של צבעים וריחות וטעמים ומרקמים במקום לאכול עוד בננה ועוד בננה
מוכר מאוד, ורעיון מעולה
עוזר לי שהקטנה גם אוכלת קצת ולה אני אתן רק פרי או ירק כי היא עוד פיצית, ואוכל יחד איתה. אבל זה עדיין כמויות זעירות.
מצד שני אני נמנעת מלאכול דברים אחרים לפעמים כי אם היא רואה אותי אוכלת עוגיה היא פוערת כאלה עיניים שלא נעים לי לאכול לידה בלי לכבד.

[תפילה_לאם]

איפה אתן מוצאות אבוקדואים נורמלים בעונה זו של השנה?
לא יודעת. קניתי מה שהיה בסופר והיה בסדר, רק שכולם היו רכים ולכן קניתי רק שניים.

הלחמניות מתקשות מהר ותוך יומיים כבר לא אכילות (אז להקפיא אם יש עודפים)
חיכיתי שתצטננּה והקפאתי בשקיות נפרדות. יצאו לי שמונה. אחת מהן חצי לרוחב כדי לבדוק שהתוך לא בצקי, ובינתיים שלושה ילדים טעמו ממנה פרורים ופסקו לחיוב. אחת התאומות תיקח אותה מחר לבית הספר במילוי חביתה, ולערב שבת אפשיר ללחם משנה.


הבוקר אמרתי לבת שלי:ומה אתן לך לטעום היום?
קטעים. עד שהגעתי לשורה השנייה חשבתי שדיברת אל הבכורה, ושהיא ענתה בקול תינוקי כמו שלפעמים ילדים אוהבים לעשות.
נשמע נורא כיפי השלב הזה של חשיפה למוצקים.
התחלתי לחשוב על זה בימים האחרונים בקשר לקטנטנה שלי. חשבתי שבעצם עכשיו היא אוכלת באופן (כמעט) אידאלי. (לא אידאלי לחלוטין כי קורה שהיא רוצה לאכול ולא מקבלת מיד.) היא אוכלת את האוכל המזין ביותר שמותאם בדיוק לצרכיה. היא אוכלת אוכל טרי ביותר (נוצר במהלך האכילה.) היא אוכלת בדיוק את הכמות שהיא רוצה=צריכה.
וכל כך לא מתחשק לי שהיא תדע אי פעם מה זאת "במבה".
איך אפשר לגשר על הפער... או בעצם... למנוע את היווצרות הפער? איך להמשיך את האכילה הנכונה והטובה הזאת גם כשחלב אם לא יהיה המזון היחידי בתפריטה?


מצד שני אני נמנעת מלאכול דברים אחרים לפעמים
זה לטובה, לא?

[תמי*]

גוגוס,
מה את מכניסה לקופסאות האוכל? איזה אוכל לקטנים ולגדולים?
אשמח לשמוע אם יש לך זמן וחשק לפרט קצת.