רגישות חושית העולם הוא יותר מדי

היי, מזדהה עם כל מה שכתבת. גם אני
קצת לקויות למידה, קצת ADD, קצת בעיות זיכרון, וקצת רגישות חושית בכל החושים. וגם בנוסף יש לי מעי רגיז (עודף רגישות...)
ובקשר לדיכאון- היו תקופות בחי שגם ממנו סבלתי ואז באמת היה קשה להפריד מאיפה באה העייפות...
בקשר עליי, בעקבות הבלוג פה של עדינה ניפו, הלכתי לנטורופטית, התחלתי לאכול הרבה חזה עוף והורדתי בכלל גלוטן וסוכר (מאכלים מעובדים ומוצר חלב הורדתי עוד לפני) ןהתחלתי גם ולנסות להקפיד יותר על שעות שינה וזה עזר.
את האנרגיה שנהייתה לי ניצלתי כדי להתאמן בפילאטיס, יוגה וריצה/הליכה מהירה בפארק. לא נעלמו לי כל הבעיות, אבל יש לפחות שיפור משמעותי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה אמא בגבעתיים, אבדוק על עדינה ניפו
אשמח לשמוע עוד תגובות מאנשים נוספים (:

מה אם העייפות שלי קשורה לרגישות החושית שלי?
הרגישות השמיעתית, הרגישות לאור, למגע, לריחות
הצפה חושית היא באמת משהו מאוד מתיש ומעייף. אני לא יודעת אם יש אפשרות לשנות את זה ממש מהשורש. יש בוודאי דרכים להקל. חפשי את הדרך שתקל עליך. את בוודאי כבר יודעת מה עוזר לך, מה מקשה עליך.

נראה לי, שעדיף לא להילחם בזה. זה מאוד מעייף להילחם נגד מה שממילא מעייף... אולי אם תקבלי את עצמך כרגישה תחושתית - כבר הרבה מתח ירד. מציעה לסייע לעצמך ככל האפשר: להימנע ככל האפשר מאנשים, מיחסים, ממצבים, ממקומות וכו' שמאוד מתישים אותך. מה המצבים שהכי נעימים לך? מתארת לעצמי מצבים ומקומות שבהם יש לך שקט פיזי ונפשי ותחושתי. למשל, סביבה שאין בה רעש, שאין בה ריחות עזים ולא נעימים לך, שאין בה משהו שצורם את החושים השונים. נסי להיות בסביבה כזו ככל האפשר, או לפחות מדי פעם, או לפחות לאחר שאת במצב או בסביבה שמפציצה לך את החושים.

כמו כן, כשאת באה מבחוץ - תמיד (גם בחורף) כדאי להתקלח כדי לנקות לפחות חלק מכל האנרגיות. כדאי להעדיף קניות בטלפון או דרך האינטרנט ולא להיכנס לסופר... בוודאי לא לסופר ענק שנמצא בקניון. גם בגדים וכו' אפשר לקנות באינטרנט. ובוודאי שחנויות קטנות וקצת נידחות עדיפות על פני קניונים וחנויות ענק עם הרבה לקוחות והרבה מוכרות והרבה רעש וצלצולים.

כדאי להימנע ממקומות הומי אדם, ממקומות שבהם יש גם צפיפות, רעשים, אורות מהבהבים, ריחות, עשן סיגריות וכו' (קניונים, סופרמרקטים, פאבים, דיסקוטקים וכו'). כמו כן עדיפה עבודה בבית על פני עבודה מחוץ לבית (שגם צריך לנסוע לשם באוטובוס או להיות בכביש). ואם אי אפשר עבודה בבית, לפחות במקום שבו יש חדר פרטי או מקום עבודה קטן עם מעט אנשים, ולא מקום פרוץ כדוגמת בנק, שבו יש חלל ענק ובו יושבים המוני עובדים/ות וגם יש המון אנשים שנכנסים ויוצאים וצריך לשבת בקיוביקל בלי חלון ובלי דלת.

בקיצור, לדעתי קבלת עצמך והרגישות שלך עדיפה על פני מלחמה, מניעה והתרחקות (ככל האפשר) עדיפה על פני התמודדות ישירה עם מה שמגרה את החושים. הרבה מנוחה, שינה, זמן לשבת בשקט ולבהות ולחלום.
(חשבתי לעצמי, שלרגישות/ים עדיף להיות מיליונרים או לפחות מבוססים מאוד מבחינה כלכלית...)

הי ליאורה,
תודה על ההתיחסות, כיף לי לקרוא אותה (:

אני רוצה להוסיף הבהרה קטנה, אני והרגישות החושית שלי חיים בשלום ושלווה ביחד, אחרי שנים רבות למדתי את עצמי ואת הגבולות שלי ואני מתקיימת בתוכם בנוחות ויוצאת מהם, בחוסר נוחות כאשר המצב דורש זאת אך עדיין עם מודעות ושמחה ורשות לעצמי לסגת וללכת להרגע בשקט של חדר אחר ואז לשוב לסיטואציה, הנדרשת או אפילו הרצויה אך העדיין לא נוחה.

העניין שאני מחפשת לו מענה הוא העייפות, היא עייפות כללית, למרות שכל הבדיקות תקינות והשינה טובה. למרות כל זאת יש בי המון המון עייפות. ואני צעירה ובריאה טפו טפו טפו ואני לא רוצה להמשיך לחיות ככה.

אני מחפשת לשמוע ממכן, האם מישהי נתקלה בחוויה דומה? האם הצלחתן לשפר את מצבכן? אכשהו?
המון המון תודה
ולילה טוב

אני מחפשת לשמוע ממכן, האם מישהי נתקלה בחוויה דומה?
מכירה איש כזה. אזמין אותו לכאן, אולי ירצה לספר ולהרחיב על החוויה שלו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם לי יש רגישות חושים, אבל יש לי בעיה.. אני לא יודעת למה, אבל אני פחות רגישה לחום מאנשים אחרים והרבה יותר רגישה לקור! וזה לא כיף כי החורף זאת העונה האהובה עלי!!

השבוע גיליתי שגם לי יש "רגישות חושית", אבל רק אחרי שאני אוכלת מאכלים מסוימים שאני לא מעכלת היטב. גילוי מדהים.
בלי המאכלים האלה אני 100%.

לבת שלי יש רגישות לרעש ולריחות,ומן הצד השני מחפשת מגע חזק ומכניסה דברים לפה.
לפעמים דוקא נדמה שלא שומעת טוב (שואלת:מה? מה?) למרות שבדיקת השמיעה תקינה.
מרפאה בעיסוק לא עזרה כל כך בנושא. אולי התמונה שלה מורכבת מדי?

זה מקשה עליה מאוד בגן הנוכחי (בגן הקודם לא.אולי זה עניין של אקוסטיקה ומרחב?) והיא עולה לכיתה א. אני מפחדת איך זה ישפיע עליה שם, מקום גדול עם הרבה ילדים. ואני לא יודעת מה לעשות כבר.
כרגע היא בטיפול באומנות על רקע אחר,היה לה קשה חברתית (השתפר מאוד בינתים) וסף תסכול מאוד נמוך-מתייאשת ומוותרת כל כך מהר (עוד לא כל כך השתפר בינתים לדעתי). ואני מרגישה שהקושי שלה ללכת לגן לא נובע רק מהמקום של הקשיים הרגשיים אלא גם מהקשיים התחושתיים אולי. ואני לא יודעת מה לעשות.

גיליתי על עצמי לאחרונה (אני בת 33) שאני רגישה לרעש.
חברה שלי מפאת בעיסוק, שמה לב לכך מיד.
פתאום התחבר לי רגישויות שונות שהיו לי בילדות.
לא יכולתי לסבול 3 דברים. בורשט (חמיצה), מגע רופף (ליטוף מרפרף "נוגע לא נוגע" >( ) וכפות רגליים.
היום זה מצחיק אותי. אבל אז די היה בכף רגל חשופה מחלקה התחתון כדי לעורר את עצביי.
היום זה נעלם (מזמן לפני שנים ארוכות)
אבל מגע / ליטוף רופף אני עדיין שונאת וגם בורשט אני מתעבת (מרק סלק וכרוב. המשפחה שלי מתה על זה)
רעש אני עדיין שונאת , קשה לי נורא רעש. גם שונאת טלוויזיה - ואין לי . זה משהו שנלחמתי כל חיי בהורים להעיף את הטלוויזיה (היו שנתיים וקצת - שהצלחתי)
גם היום קשה לי לשמוע סיפורים קשים
ואני רגישה ולוקחת ללב הכל.
אבל התגברתי קצת על נטיה זו.
אם כי לאחרונה חלה תחושה שאולי אני לא מתאימה לפה לעולם הזה. אני לא פשוט מסוגלת להתמודד על כל כך הרבה רוע ועוולות ועם כעסים ותסכולים ואכזריות. . מה זה אומר עליי? שאני חלשה? שאני באמת לא מסוגלת? או שאני זו שלא בסדר?
אני יודעת לומר שיש גם הרבה אור וטוב ומתאמצת למקד מבט בטוב ולשכוח את הרע אבל.... אני לא חושבת שזה נותן לי מענה אמיתי.
בעיניי הרגישות הפיזית והרגישות הרגשית קשורות זו בזו.
מישהו מזדהה? למישהו יש פתרון?

בעיניי הרגישות הפיזית והרגישות הרגשית קשורות זו בזו.
אולי, אבל הן לא תלויות זו בזו.
אפשר לעבוד על רגישות רגשית/מנטלית.
זה לא התחום שלי, אז לא ארחיב. אני רק יודעת שזה אפשרי. לכוונן את המנגנון המנטלי שלך כך שיעמוד בעומס שצריך לעמוד בו, וליצור סגנון חיים שינפה עומסים שאת לא אמורה לעמוד בהם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי רגישות מאוד חזקה לדיגדוגים..מספיק נגיעה קטנה ואני מרגישה אותה בכל מצב וזה פשוט בלתי נסבל..יש לזה פיתרון? זה ממש סבל גדול

אני הייתי כזו עד שהתחתנתי וקיימתי יחסי מין. ואז זה עבר לגמרי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מבוגרת כזאת וכבר לא מעט זמן מחפשת טיפול כלשהו... משהו שיעזור להוריד קצת את הרגישות לרעש/אור/מגע/ריחות... ולא מוצאת לאן לפנות. אשמח לרעיונות.

מרפאה בעיסוק עם רקע ברגישות חושית וניסיון או רצון לעבוד עם מבוגרים.
מתחילים לשאול בקופת חולים, ויש גם את אתר "חושים", שהמייסדת שלו מדריכה ומכירה הרבה מאוד מרפאות בתחום, ממקומות שונים בארץ.

תודה!

חוזרת כדי לעדכן

עברו תשע שנים, ואיפה אני עכשיו?
במקום הרבה יותר נינוח.
הטיפול הקצר שעברתי שיפר הרבה דברים, הוריד רמה סביבית של סבל, ולא היתה נסיגה בשום שלב, ולא צורך בעוד טיפול.
עדיין יש לי קצת רגישות, ועדיין יש תגובתיות-יתר, אבל אני הרבה יותר גמישה, הרבה יותר יכולה להכיל גירויים לא-אופטימליים.
אני עייפה, כמובן - אבל בעיקר בגלל התיק של הורות לשני ילדים, שאחד מהם ישן רע מאוד במשך שנתיים וחצי

מה שכן, החלטתי להסתפק בשני ילדים. וזה מאוד קשור: זו יכולת ההכלה שלי. זה קצה גבול היכולת שלי להתמודד עם הרעש, התנועה, השיחות השונות, הצרכים, המידע שזורם מכל הכיוונים והדרישות השונות שצריכות תגובה.
שלושה ילדים, זה כבר באמת יהיה הרבה יותר מדי.
@}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ויש גם את אתר "חושים", שהמייסדת שלו מדריכה ומכירה הרבה מאוד מרפאות בתחום, ממקומות שונים בארץ

אפשר לקבל קישור?

מדהים מדהים מדהים.
אני לא מבינה איך לא הייתי כאן הרבה הרבה קודם.

המדהים הוא שהייתי כאן לפני עשר שנים.
ונפלו לי אסימונים.
התנועה הזאת בין החוץ והפנים, הצורך לצאת החוצה והצורך להתכנס פנימה שנאבקים אחד עם השני - זה לגמרי לגמרי לגמרי אני. הקלאסה של הסיפור שלי.
ושאלתי פה שאלה וקיבלתי תשובה.
ובכל זאת משהו התפספס ולא קלטתי.
חשבתי שכנראה זה נורא גבולי ועזבתי את העניין.

אז זה לא גבולי.
הרגישויות הכי עמוקות שלי הן כנראה לתחושה עמוקה ולתנועה. אבל בעבר היתה גם רגישות חזקה מאוד לעומס גירויים שהתמתנה.

אני מחפשת מרפאה בעיסוק שיודעת לאבחן ולעבוד עם מבוגרים.
מה שמדהים אותי הוא כמות הרמות הגבה שזכיתי להן בחודש האחרון מצד נשות מקצוע כששיתפתי והתייעצתי שאני מחפשת מרפאה בעיסוק שיודעת לאבחן (בתור התחלה לאבחן, וויתרתי על הלטפל..) וויסות חושי במבוגרים.
"לא מטפלים במבוגרים כי הם מסתדרים. ילדים לא יודעים להסביר את עצמם. מבוגרים לא צריכים אבחון"
"בדרך כלל אנחנו משתדלים לאבחן בגיל צעיר, כדי שלא להגיע למצבים כרוניים כמו שאת מתארת"
(כאילו דא, מה את לא בגילי בערך ולא יודעת שהדור שלי הוא הדור שלא אובחן, בתחומים שהיה בהם הרבה יותר ידע מקצועי?? את מכירה מישהו בגילי שאובחן כילד על רקע וויסות חושי??? קואורדינציה וטונוס לא איתרו אז, על וויסות חושי אבחון בילדות את מדברת איתי???)
"לכל אדם יש פרופיל חושי"
"אם את יודעת כל כך טוב להסביר את זה, אז למה בעצם את צריכה אבחון?"

וכל זה, כשאני מספרת שנראה לי שאני מקבלת טיפול לא אופטימאלי בבעיות בריאות בגלל רגישות לתחושה עמוקה.

המון פעמים קראתי על רגישות חושית בעשור האחרון. וחיפשתי שם אותי.
כי התמונה התפקודית היתה כל כך דומה.
מתפקדת עד איזה לימיט נסתר שרק אני יודעת את קיומו ואז מתפרקת.
או עוצרת קודם.
כל החיים עסוקה בלעצור קודם, לפני שאתפרק.
ולא מצאתי.
אף פעם לא שמתי לב שאני לא מבינה עד הסוף מה זה תחושה עמוקה.
שאני לא מבינה בכלל.
נדמה לי שעכשיו אני מבינה מצויין.
נדמה לי ככה.
בלבל אותי שלמגע טקטילי יש לי רגישות קלה, אז חשבתי שזה גבולי וזהו.
רופא שדיבר איתי על פיברומיאלגיה טלטל אותי עמוקות.
כי יש משהו שכל כך מתכתב עם זה בתמונה התיפקודית..
אז הלכתי לקרוא.
לא, אני לא חושבת שיש לי פיברומיאלגיה.
כן, אני מאוד חושבת שיש לי רגישות יתר או תגובתיות יתר, לעזאזל איך שלא יקראו לזה, חושית.
אני מוכשרת בעבודה ומעריכים אותי ואני לא מצליחה לפרוץ, בגלל איזה לימיט נסתר שרק אני והוא מכירים זה את זה.
אני מפחדת עד מוות מזוגיות שאני כמהה לה בגלל הנקודה הזו.
להכיל נוכחות של עוד אדם בחיים שלי.
בקושי אני מסתדרת עם עצמי.

והדלקת בגיד הדלקת בגיד..
הסיבה לדלקת נעוצה כנראה במערכות של שלד שריר יציבה, לא קשורה לרגישות חושית.
אבל הקושי לקבל טיפול ראוי במערכת ציבורית ולפעמים גם אצל מטפלים פרטיים. ואולי גם - הייתכן? - משך ההחלמה, ועוד כמה דברים - בהחלט יתכן בעיני שקשורים..

וכל החיים נאבקת, נאבקת, נאבקת, באיזה צורך פנימי לא ברור..
אני חושבת שמה שבלבל אותי בעשור האחרון הוא שכל פעם שהיה שחרור משמעותי של איזה גוש רגשי מהעבר, פגיעות מזמנים קודמים, היתה איזו הפחתה בחוויה הכללית של רגישות היתר, בעיקר הרגישות לעומס גירויים בו זמנית.
ולכן משום מה הייתי נורא בטוחה שזה יושב על בסיס יותר רגשי ופחות נוירופיזיולוגי. בעיקר כי לא היה ברור לי מה מידת המובהקות בכלל של רגישות לעומס גירויים ללא תלות בגירוי ספציפי כחלק מתמונה של וויסות חושי.
ולא ראיתי בכלל את הרגישות למגע עמוק כחלק מסיפור.
והרגישות הווסטיבולארית נראתה לי זניחה, כי מתי כבר פוגשים אותה ביומיום.. ? וככה עבר עוד יום, ועוד יום..

אוי לב שומע

תתקשרי לשרון שני-גונן היא מרפאה בעיסוק מנוסה מאוד, מכשירה מרפאות אחרות, מכירה הרבה נשות מקצוע, ובהחלט עובדת עם מבוגרים.

_הרמות הגבה שזכיתי להן בחודש האחרון מצד נשות מקצוע כששיתפתי והתייעצתי שאני מחפשת מרפאה בעיסוק שיודעת לאבחן וויסות חושי במבוגרים.
"לא מטפלים במבוגרים כי הם מסתדרים. ילדים לא יודעים להסביר את עצמם. מבוגרים לא צריכים אבחון"
"בדרך כלל אנחנו משתדלים לאבחן בגיל צעיר, כדי שלא להגיע למצבים כרוניים כמו שאת מתארת"
"אם את יודעת כל כך טוב להסביר את זה, אז למה בעצם את צריכה אבחון?"_

אני לא מאמינה. פשוט עצוב

הרי יש פרופיל סנסורי למבוגרים, ושאלונים אחרים שמיועדים למבוגרים, ווילברגר, המרפאה בעיסוק שפיתחה את הנושא, בהחלט דיברה בהשתלמות שלה על מבוגרים ועבודה עם מבוגרים - כי הדבר הזה לא עובר במשך החיים, רק יכולות ההתמודדות משתפרות (אבל תמיד אפשר לשפר עוד!)
אני עצמי עברתי אבחון מקיף אצל מרפאה בעיסוק, עם המלצות בסופו (שלא יישמתי, אבל מה זה חשוב), בגיל שלושים.
אז שלא יבלבלו לך את המוח עם "אין דבר כזה" ו"לא צריך את זה". אם את מרגישה שצריך, אז צריך. ובטוח גם תוכלי למצוא.

נראה לי שאני מקבלת טיפול לא אופטימאלי בבעיות בריאות בגלל רגישות לתחושה עמוקה
תוכלי אולי לפרט?
(לא מתיימרת לעזור, רוצה ללמוד ולדעת @})

אוי תמרוש רוש, כמה טוב שבאת.

קוויתי שזה יקרה. (-:

בטח שאני אספר, אני רק אקח קצת אוויר קודם.
תודה שהבהרת (לא מתיימרת לעזור)

קחי את הזמן.

קוראת בענין
ואת מאיירת לי מבפנים אדם קרוב שלא מתאר טוב כמוך את התחושה של זה מבפנים

מצ'רה איזה כייף
טוב לשמוע שהמלים שלי עושות משהו טוב

כתבתי, מחקתי..

אני סובלת כבר ארבע וחצי שנים מדלקות בגידים בכף הרגל.

חלק מהטיפול בדלקת הוא עיסוי.
בעבר היה לי מסע כל פעם מחדש למצוא מטפל - פיזיותירפיסט או רפואה משלימה - שיודע לעבוד איתי נכון: וזה לא מאוד מסובך - להתחיל בעוצמה מאוד מאוד חלשה, תנועות לא מהירות כדי שלא יהיו הפתעות, לבקש בהתחלה כל הזמן פידבק או להגיב לפידבק.

כיום, הקושי הוא יותר בעבודה עם פיזיותירפיסט שנותן תרגילים.
לא ברור לי למען האמת עד הסוף תפקידם של תרגילים (חיזוק שרירים) במצב דלקתי, כי עוד לא שמעתי על דלקת בגיד שנרפאה מתרגילים. הם טובים בשביל למנוע את הדלקת הבאה, ואמורים לארגן את האיבר כך שיהיה פחות לחץ על האזור הדלקתי בהנחה שהוא נגרם ממנח לא מדוייק שיוצר לחץ. למיטב הבנתי המוגבלת עד מאוד.
אני מרגישה כאב בגיד הרבה הרבה לפני שאני מרגישה מאמץ שרירי אחרי מספר מאוד מועט של חזרות וקצב ההתקדמות לא קיים על הסקאלה של שום פיזיותירפיסט.
השאלות שהם שואלים פשוט לא רואות אותי.
אין שנתות על הסרגל שלהם כדי לתאר את הדקויות של שיפור שאני מרגישה.

כל חיי ידעתי שיש לי רגישות גבוהה מאוד במפרקים. זה בא לידי ביטוי בפילאטיס וביוגה כשהייתי עוצרת ואומרת: זהו, אם אני ממשיכה עוד - המאמץ כבר נכנס למפרק וזה לא שריר.
לפעמים תוך ויכוחים עם מורה שהכירה אותי היטב והיתה בטוחה שאני יכולה יותר.
ואני לא.
כיוון שיש לי טונוס שריר נמוך חשבתי שזו הסיבה.

היום אני תוהה ושואלת את עצמי:
יכול להיות שאותם רצפטורים, סנסורים, שמגיבים למגע עמוק, לעיסוי, הם גם אלה שמודיעים לי שעכשיו מופעל לחץ על מפרק או רקמה רכה ולא עבודה שרירית, וכדאי לעצור?

במגע של עיסוי אני יודעת בוודאות שעוצמה מותאמת בשבילי היא חלשה בכמה סדרי גודל ממה שמתאים לאדם ממוצע, ממש על סרגל אחר.
זה אני יודעת בוודאות.
עם מטפל טוב וסוג טיפול מתאים ותהליך מתמשך אני יכולה להגיע לפעמים עד קרוב מאוד לנורמה או אפילו הנורמה מבחינת עוצמת הלחץ שמופעלת בעיסוי.

רמת ההגנה שהגוף נכנס אליה מול מטפל חדש, מטפל עם סגנון סמכותי שרוצה ש"יתמסרו" לו, מטפל שמתעקש על תנועות מהירות בהתחלה שלא מאפשרות לגוף לבחון בקצב שלו מה הן עושות לו - זה משהו שקשה לי לתאר במלים לאיפה זה מכניס את הגוף שלי, לאיזה רמות של סטרס ובוודאות זה לגמרי לגמרי לא עניין רגשי אלא פיזיולוגי.
מטפלים שחושבים שזה מטראומות או מחוסר אמון מפספסים אותי בגדול.
בעיקר כי בהחלט יש לי טראומות ראויות להתכבד, אבל לא התעללות פיזית ונורא לא קשורות למקום הזה.

האם טראומות מולידות טונוס נמוך ורגישות גבוהה וכאלה? אני לא שוללת שישנו מקום היפותטי שבו הדברים יכולים להיפגש, אבל ממש לא הייתי מתחילה משם שיחה על עניין כל כך פיזיולוגי.

זה מבלבל כי גם טונוס שריר משפיע על עוצמת הלחץ הנכונה בטיפול במגע.

אבל העוצמות שדרושות לי בהחלט חריגות.

וגם: קצב ההחלמה שלי מדלקות כאלה הוא איטי באופן קיצוני ששוב לא קיים על הסקאלה, מה שמקשה על הדיאלוג שלי עם הממסד. וגם פה אני שואלת את עצמי האם יכול להיות קשר.

אני מניחה שקשה לעשות אבחנה מבדלת אולטימטיבית בין סף כאב נמוך, עיבוד חושי וענייני שלד שריר יציבה מפרקים שקשורים לטונוס.
בכאבים של פצעים בברך כשנופלים, כאבי מחלות שגרתיות כמו שפעת וכאלה לא חוויתי חריגות או שונות מול העולם.
קשה למדוד דברים כאלה במדוייק. ואמא שלי לעתים נטתה לחשוב שאני מגזימה כשזה דרש ממנה משהו. אבל לא חושבת שהיה משהו חריג או בולט.
ואני שואלת את עצמי בקול רם מאוד את השאלות האלה.

יכול להיות שאותם רצפטורים, סנסורים, שמגיבים למגע עמוק, לעיסוי, הם גם אלה שמודיעים לי שעכשיו מופעל לחץ על מפרק או רקמה רכה ולא עבודה שרירית, וכדאי לעצור?
כן, זה אותו סוג של רצפטורים. רצפטורים למגע עמוק נמצאים בשרירים, בגידים, ברקמות חיבור ובעצמות.

רמת ההגנה שהגוף נכנס אליה מול מטפל חדש, מטפל עם סגנון סמכותי שרוצה ש"יתמסרו" לו, מטפל שמתעקש על תנועות מהירות בהתחלה שלא מאפשרות לגוף לבחון בקצב שלו מה הן עושות לו - זה משהו שקשה לי לתאר במלים לאיפה זה מכניס את הגוף שלי, לאיזה רמות של סטרס ובוודאות זה לגמרי לגמרי לא עניין רגשי אלא פיזיולוגי.
זה נשמע בדיוק כמו תגובתיות-יתר חושית.

אני מניחה שקשה לעשות אבחנה מבדלת אולטימטיבית בין סף כאב נמוך, עיבוד חושי וענייני שלד שריר יציבה מפרקים שקשורים לטונוס.
זה אני לא יודעת, אבל אני יודעת ששרון שני גונן שמה דגש על אבחנות מבדלות באופן כללי - למשל בין חרדה לרגישות חושית (שהרבה פעמים נראות אותו דבר, או דומות מאוד) וכן מצבים פיזיולוגיים אחרים. היא מייחסת לאבחון זהיר חשיבות גדולה יותר מאשר לטיפול.

ועכשיו, הצעה שלא ביקשת

התרגילים טובים בשביל למנוע את הדלקת הבאה, ואמורים לארגן את האיבר כך שיהיה פחות לחץ על האזור הדלקתי בהנחה שהוא נגרם ממנח לא מדוייק שיוצר לחץ.
_אני מרגישה כאב בגיד הרבה הרבה לפני שאני מרגישה מאמץ שרירי אחרי מספר מאוד מועט של חזרות וקצב ההתקדמות לא קיים על הסקאלה של שום פיזיותרפיסט.
אין שנתות על הסרגל שלהם כדי לתאר את הדקויות של שיפור שאני מרגישה._
רמת ההגנה שהגוף נכנס אליה מול מטפל שמתעקש על תנועות מהירות בהתחלה שלא מאפשרות לגוף לבחון בקצב שלו מה הן עושות לו...
העוצמות שדרושות לי בהחלט חריגות.

מה שאת מתארת פה יוצר תמונה שעשויה מאוד להתאים לשיטת אלכסנדר.
כי שיטת אלכסנדר היא אחת המתודות העדינות ביותר שאני מכירה, כזאת שעובדת על שינויים של מילימטרים ומיקרומטרים. השנתות על הסרגל של שיטת אלכסנדר הן ברזולוציה של פי עשר או יותר משל כל דבר אחר שאני מכירה.
וכמובן, זו בדיוק השיטה שעובדת על שינויים זעירים-אך-מכריעים ביציבה ובתנועה, כדי להוריד לחץ מהמפרקים.

<עדיין דבקה בהצעה הקודמת שלי לראות מרפאה בעיסוק, ובלבד שתהיה חכמה ומנוסה עם מבוגרים>

תודה רבה תמרוש רוש, עזרת לי. יצא שאני בזמן מוגבל היום, הבן שלי נמצא ועוד כמה עניינים נוספים. מרפאה בעיסוק חכמה ועם ניסיון עם מבוגרים זה בהחלט מצרך שווה. (כולן חכמות, אבל כפי שנאמר בפרפר נחמד - חכמה או חכמה?). אני עוד אחזור לפה להגיב, ולהרהר קצת בקול רם. תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נתקלתי בדף היום וקראתי את כולו, מרתק ומעניין
קצת מתפרצת אבל חייבת לחלוק ולשאול
לא חושבת שיש לי רגישות יתר או תגובתיות יתר. אולי רסיסים של רגישה לרעש, למצבים חברתיים עמוסים, למגע, איפור זה עונש - מרגיש כמו שפכטל, חולצות גולף הן מחוץ לתחום, גם חולצות שקצת סגורות, גם שרשראות צמודות ולמרות התיאורים האלו לא חושבת שזה מפריע לי מאוד.
בן הזוג שלי לעומת זאת, כמעט אחד לאחד. עוד לא לגמרי הבנתי אם זו חרדה או תגובתיות יתר או שניהם, נראה לי שניהם:
מתחיל להתפרץ ולהתעצבן ובדיעבד אני והוא מבינים שהיה מתוח כי הבד של החולצה היה לו לא נעים.
בגללו (ואולי בזכותו) הפסקתי עם ההרגל של להגניב סיגריה פעם ב.. כי הריח הגעיל אותו, גם אם התקלחתי וצחצחתי שיניים
רגיש לטעמים, רגיש לריחות, לטייל איתו בחו"ל יכול להיות סיוט, נעבור בחמש-שש מסעדות עד שאחת תיראה לו
לא סובל חום
לא סובל קור
שונא נסיעות ארוכות ובעיקר בחושך/מתפתלות בין הרים וגבעות
נרתע/מפחד ממצבים שבהם הרבה אנשים, אפילו אם מדובר במשפחה שלו
גם במיטה זה מקבל ביטוי כלשהו
כמעט כל הזמן עייף
הרבה פעמים כואב לו הראש
כשנהיה אצל ההורים שלי תמיד ירצה לזוז יחסית מהר (כי יש הרבה ילדים ורועש וגם כי כמה מהמשפחה שלי מעשנים, תמיד בחוץ ולא בפנים אבל עדיין מפריע לו)

אני מנסה להבין ולהיות תומכת וסבלנית אבל לפעמים בא לי לצעוק. נמאס לי, קשה לי, לא יכולה יותר עם הרגישות הזו ועם הצורך להבין אותו ולנהל את כל החיים סביב מה שיהיה לו נעים או לא.
במיוחד שנדמה לי שלוקה בתסמונת ה"גב גבר" שצריך להתגבר על הכול אז לא יבטא מה מפריע לו, וחס וחלילה לנסות ולטפל, אבל כן ינסה להשתלט על כל אספקט בחיים שלנו כולל אני

מרגיש לי קצת חוסר טאקט לכתוב את זה בדף הזה אבל אין לי כוונה להרע חייבת קצת לפרוק ובעיקר בעיקר רוצה להבין איך להתמודד? איך אתן(ם) ובני(ות) הזוג מצאתם שביל להבנה והכלה?

איך אתן(ם) ובני(ות) הזוג מצאתם שביל להבנה והכלה?
הכותבות פה הן ברובן נשים שהתמודדו בצורה לא "גבר גבר".

אציין רק שבעיני זו הקרבה גדולה מצידו שהוא בכלל מסכים לבוא למשפחה שלך (אין לי רגישות חושית, אבל אני שונאת שונאת שונאת ריח של סיגריות). אולי זו הבעיה?עניין כמות הדרך שכל אחד צריך ללכת? לו הייתי מסכימה ללכת למקום שמעשנים בו הייתי מוודאת שבן הזוג מבין שזו הקרבה עצומה וענקית שאני עושה בשבילו ושהוא צריך להודות לי על זה ולהעריך את זה ולהכיר טובה.
ואני בכלל לא בטוחה שהייתי נותנת לילדים ללכת לשם - עישון פסיבי ובריאות והכל.

בעיני הוא בכלל לא חייב לבוא למשפחה שלך - הוא מתעייף שם, אז למה את סוחבת אותו למקום שהוא לא נהנה בו? למה את לוחצת עליו לעשות משהו שבברור לא טוב לו?

<אני מודעת לכך שלא עניתי על השאלה ושההודעה שלי היא אפילו קונטר פרודוקטיבית. מצטערת, אין לי הצעות בנוגע למצב שבו לא ללחוץ על בן הזוג לפגוע בעצמו משתלט על החיים.>

אז זהו שאני ממש לא מכריחה אותו, הוא מכריח את עצמו. מבחינתו מובן מאליו שהוא בא איתי למרות שמעולם לא דרשתי את זה.
הוא אוהב את המשפחה שלי אבל באמת הנסיעה לפעמים לא עושה לא טוב והרעש יכול להיות קצת יותר מידי.
מבינה שזה קשה לו, אז כשנוסעים אליהם מנסה לארגן את השישי כך שיהיה לנו זמן לנוח בצהריים לפני.
ולרוב אני מעריכה את ההקרבה אבל לפעמים לפעמים, זה מעלה בי מרמור כי אני רוצה להישאר עוד ובגלל שהוא עייף/כואב לו הראש אז צריך ללכת

אז זהו שאני ממש לא מכריחה אותו, הוא מכריח את עצמו.
וזה קורה למרות שאת בכלל לא מצפה ממנו שיבוא, בכלל בכלל לא נעלבת, ומאוד חבל לך שהוא פוגע בעצמו. לכן את באופן קבוע לא מזמינה אותו, מבקשת ממנו שלא ילך, ואסירת תודה על זה שהוא הולך?

כי לי זה לא נשמע ככה. לי נשמע שאת לוחצת עליו.

אם את רוצה להשאר עוד, אזז תבקשי ממנו שלא בוא. תסברי לו שזה מקשה עלייך, ואז לשניכם יהיה טוב יותר. מה הבעיה?

את מתמקדת בסוגיה אחת מתוך כמה וכמה דוגמאות שהעליתי
לשאלתך, אני לא נעלבת ולא לוחצת. באמת שלא.
ולגבי הציפייה, מממ, נראה לי ששנינו מצפים שהשני יבוא לארוחות שישי, זה כן חלק מהזוגיות והחיים המשותפים, כמו שאני מגיעה לארוחות אצלו...

מישי, אני אשאל אותך ככה: זה בן הזוג שלך. ככה הוא. אדם מאוד רגיש חושית. עכשיו, שתדעי שזה רק יילך ויחמיר עם השנים ויהיו עוד ועוד ועוד דברים שיציקו לו. וכמו כן, אם את רוצה ילדים, יכול להיות שגם הרעש והבלגן והריחות שהילדים שלכם יעשו, גם כן יציקו לו.
עכשיו תשאלי את עצמך - זה מה שאני רוצה? ככה אני רוצה לחיות?
התשובה היא אישית. יש מי שתגיד: איזו שאלה! אני אוהבת אותו כמו שהוא והכל בסדר. ויש מי שתגיד: אני חוששת שתוך שלוש שנים המאפיינים האלה שלו יגרמו לי לטפס על קירות.

אם זה מרגיש לך קשה מדי, תיפרדי עכשיו. תמצאי מישהו שנוח לך יותר להיות איתו. החיים בהחלט צריכים להיות נעימים ולא רק לו צריך להיות נעים, אלא גם לך. אם לא מספיק נעים לך עם הצרכים המיוחדים שלו, עדיף להיפרד עכשיו מאשר בעתיד, כשתהיו קשורים יותר.

נראה לי ששנינו מצפים שהשני יבוא לארוחות שישי.
בדיוק! כי זו הנורמה, ככה מקובל, ככה צריך. את יודעת כמה משחרר יכול להיות לזרוק לעזאזל "צריך" שכזה? את יודעת כמה קל? ואת יודעת איזו תחושה מוזרה זו, להבין במשך שנים כלאתי את עצמי רק כי לא ידעתי שאפשר לצאת החוצה?

אני מדברת מניסיוני. כבר כמה פעמים עצם זה שמישהי סיפרה לי - אפשר לנהוג ככה! מותר! זה בסדר! פתח לי אפשרות חדשה ששינתה את חיי לטובה.

אז זו ההצעה שלי - תדברי איתו על הנושא. תספרי לו שלא צריך. באמת שלא. יש נשים שלא באות עם בני הזוג למשפחה שלו. יש גם ההפך, והרבה יותר. זה לא חייב להיות חלק מהזוגיות. זה רק מקובל ונפוץ, אבל אפשר גם אחרת.

ואז, תנסו. פעם אחת. מה כבר יכול לקרות? ויכול להיות ששניכם תראו כי טוב, ותפטרו מחלק מהבעיות שלכם. לכל הפטרות כזו יש תועלת כפולה ומשלושת - היא מונעת פגיעה בך, מונעת פגיעה בו, משאירה לו יותר כוחות שמאפשרים לו להגיב טוב יותר לסיטואציות אחרות, מה ששוב מונע פגיעה בך, וככה במעגל קסמים טוב.

את לא לוחצת, אבל את מצפה. והוא מצפה. וזה חזק בהרבה מלחץ.

אני מתמקדת בסוגייה אחת כי היא הכי קונקרטית וברורה, וגם כי היא מייצגת. גם אני לא אוהבת אירועים גדולים. זה לא יצר לי בעיות מעולם, ולא לבן זוגי. אז איך אוכל לתת עצות בנושא? לא ברור לי מה הבעיה פה...

<בעקרון, אני מסכימה עם בשמת. אבל לא באת להטיל ספק בזוגיות, ואני מכבדת מאוד פעולות שנובעות מאקסיומת הביחד>

אם זה מרגיש לך קשה מדי, תיפרדי עכשיו.
כרגע לא שם וזו לא המטרה שלי.
אני רוצה לנסות ולהבין איך אפשר לגשר על הנושא הזה בתוך הזוגיות וחשבתי שיהיה הכי טוב לשאול את אלו שעשו זאת.

תדברי איתו על הנושא. תספרי לו שלא צריך. את יוצאת מתוך הנחה שלא עשינו את השיחה הזו, שלא היו כמה וכמה פעמים שאמרתי בפירוש שלא חובה, שאם אין לו כוח או רצון אז זה בסדר גמור. ציפייה היא לא רק מהכיוון שלי אלא גם מהכיוון שלו. הוא מצפה מעצמו לבוא איתי והוא ממני שאגיע איתו אליו. אחרי כמה פעמים שהצעתי שלא יגיע והוא פסל זאת על הסף הפסקתי להציע. הוא בנאדם בוגר ויכול להחליט אם זה מתאים לו או לא. עכשיו אני יכולה להחליט שאני מעדיפה שהוא לא יבוא איתי אבל גם זה לא המקרה.

גם אני לא אוהבת אירועים גדולים. זה לא יצר לי בעיות מעולם, ולא לבן זוגי.
אני באמת שמחה בשבילך שזה לא יצר לך בעיות, אצלי זה כן יצר כל מיני חיכוכים אז אכן כמו שכתבת בעצמך
אז איך אוכל לתת עצות בנושא? לא ברור לי מה הבעיה פה...
את לא חייבת לתת עצות, באמת שאין חובה כזו אבל ייתכן ויהיו אחרות שכן תהיה להן תשובה לנושא

אני רוצה לנסות ולהבין איך אפשר לגשר על הנושא הזה בתוך הזוגיות וחשבתי שיהיה הכי טוב לשאול את אלו שעשו זאת.
איך הוא מגדיר את האספקט הזה שלו? האם זו "בעיה"? האם זה "כזה אני"?
משתמע שיש לו קושי, אם כי לא ברור מה, דרך האינטרנט.
לכל אדם יש מין סקאלה כזאת שעליה הוא מגדיר דברים, החל מ"מאפיין מבורך" דרך "מאפיין לא משהו/מטריד" ועד ל"בעיה שמגדירים כבעיה וצריך לטפל בה כי לא רצוי להשלים עם זה".
רגישות חושית, אותה רגישות חושית לאורך השנים, יכולה להתמצב אצלנו בנקודות שונות על הסקאלה הזאת.
כתבתי על זה למעלה בתחילת הדף: פעם הגדרתי את הרגישות שלי כ"מאפיין" וכעסתי מאוד על כל רמז-של-ניסיון "לאבחן" אותי, ובשלב מסוים שיניתי זוית, ובעצמי הגדרתי את זה כבעיה שדורשת טיפול, ואכן התחלתי לחפש אבחון וטיפול.
הביעה היתה בדיוק אותו דבר, זו התפיסה שלי שהשתנתה.

כך שלהתחיל לדבר על הנושא הזה במסגרת הזוגיות, זה קודם כל להבין איפה על הסקאלה הזאת הוא רואה את עצמו, ואיפה על הסקאלה את רואה אותו.
האם מבחינתו החווייה שלו עצמה היא בעיה או קושי? או שהיא יוצרת בעיות או קשיים?
האם מבחינתך זה ככה? אילו קשיים זה יוצר לך?
אם יש פער בתפיסות שלכם את המצב - כנראה שצריך להתחיל לדבר איכשהו על הפער הזה.
כל זה - בצורה שלא מאיימת על ההגדרה העצמית שלו.

מה דעתך עד עכשיו?

את יוצאת מתוך הנחה שלא עשינו את השיחה הזו
כי אם עשיתם המצב הוא שונה, ואני כבר מתחילה יותר להסכים עם בשמת. אסטרטגיות להמנעות מהתמודדות זה לא משהו שאני מתייחסת אליו בחיוב, או יודעת להתמודד בצורות מוצלחות.
יש המון שיטות לעשות דברים כאלו שכתבו עליהן פה, אבל אני חושבת שברגע שצריך זו הבעיה.

לפני שקראתי את התגובה שלך התכוונתי לכתוב שזה בעייתי שאת מפילה את כל האחריות עליו כי מה עם הנסיבות, ועכשיו נראה שאכן חלק גדול מהבעיה היא אצלו.

ועדיין, אני חושבת שלאמריה - בכלל לא ברור שהרגישות החושית שלו היא הבעיה, ולא התנגשות שלה עם המציאות, או ההתעקשות שלו לעשות מה שמקובל.

לדעתי להגדרת הבעיה יש חשיבות בחיפוש הפתרון.

אני רוצה לנסות ולהבין איך אפשר לגשר על הנושא הזה בתוך הזוגיות וחשבתי שיהיה הכי טוב לשאול את אלו שעשו זאת.
חכם מצדך. הנה שאלת, והנה עונים לך "אלו שעשו זאת". אבל מה? את לא אוהבת את התשובה P-:
את סובלת כבר עכשיו.
מה שאת מתארת, רק יחמיר עם השנים.
זה מסוג הדברים שגורם לאנשים להתגרש. ואז כבר יש הסתבכויות כספיות, ילדים ומצוקה כפולה ומכופלת.

אני לא חושבת שעל כל פער אפשר לגשר בזוגיות.
זה לא משנה אם הבעיה היא "הרגישות החושית שלו" או - את.
לא טוב לך.

מה שאת מתארת, לא ניתן לשינוי. זה מורכב ממצב פיזי שלו ומהאופי שלו.
לא זו בלבד, אלא את טוענת שהוא לא רוצה לשנות (ולמה שירצה? הוא מסובב את כל העולם סביב אצבעו הקטנה, מה רע לו?).
ככה הוא, כמו שהוא. בדיוק ככה.
לוקחת או לא לוקחת?

_כמעט כל הזמן עייף
הרבה פעמים כואב לו הראש._
אוי, כמה שאני מזדהה אתו

זה כזה סבל.

_אני מנסה להבין ולהיות תומכת וסבלנית אבל לפעמים בא לי לצעוק. נמאס לי, קשה לי, לא יכולה יותר עם הרגישות הזו ועם הצורך להבין אותו ולנהל את כל החיים סביב מה שיהיה לו נעים או לא.
במיוחד שנדמה לי שלוקה בתסמונת ה"גבר גבר" שצריך להתגבר על הכול אז לא יבטא מה מפריע לו, וחס וחלילה לנסות ולטפל, אבל כן ינסה להשתלט על כל אספקט בחיים שלנו כולל אני._
אני חושבת שזו הבעיה האמיתית בזוגיות: לא הרגישות חושית / חרדה / משהו אחר, אלא האופן שבו, בגלל שהוא בוחר (לא) להתמודד עם זה, הכל נופל עלייך.

ואני לא חושבת שאדם אחד יכול להפיל על אדם אחר דבר כזה, ושהאדם האחר יכול לשאת במעמסה.
ברמה הכי בסיסית: כל אדם צריך להיות מסוגל לטפל בעצמו ולשאת את עצמו ואת התיקים של חייו, רוב הזמן.
כמובן שאף אדם לא יכול לטפל בעצמו לבד. אנחנו זקוקים לעזרה ותמיכה בהמון דברים.
אז המאפיין של אדם שמתפקד היטב היא:
א. הוא מזהה את הצורך להיעזר ופונה לעזרה - לפני שהבית עולה באש
ב. הוא מפזר לחצים: לאורך זמן, הוא נעזר באשתו (כמובן), ובחבר טוב, ובחבר טוב אחר בשביל אספקט אחר, ובעצה רפואית כלשהי, ואולי גם בעצה רפואית אחרת, ובמנגנונים כלשהם שתומכים בו (למשל פעילות גופנית מסוימת, סדר יום מסוים, you name it).
סימנו של אדם שלא מתפקד היטב הוא שהוא איננו מפזר את הלחצים היטב, ופונה כמעט-כל-הזמן או רק-כל-הזמן לאשתו או זוגתו כדי שתתן לו את התמיכה הזאת.
וזה לא בריא ולא נבון ולא הוגן. והכי חשוב: אי אפשר לשאת מצב כזה לאורך זמן. מבחינת האשה, פשוט אי אפשר לשרוד ככה.

לכן הצעתי את השיחה אתו. למפות: עד כמה הוא מוכן לעבוד על עצמו, לחפש פתרונות, לטפל, להשתנות?
אם התגובה שלו לשאלות האלה היא בהתקשחות ו"תעזבי אותי ממך, אני בסדר, אין מצב לבחון ולטפל", אז אני מסכימה עם בשמת. התיק הזה גדול עלייך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראת בעיון את התגובות.

הוא עצמו מייחס את הקשיים שלו למבנה אישיות ו/או קשיים פסיכולוגיים. בעבר הלך למספר טיפולים פסיכולוגיים שלטענתו לא עזרו, שם נגמר הרצון הטוב שלו. עכשיו מבחינתו "כזה אני וזה מה יש".
מספר פעמים הצעתי שנלך לטיפול זוגי כדי לשפר את התקשורת בינינו אבל הוא לא בעניין אז הנחתי לנושא. אישית גם לא מאמינה גדולה בטיפולים, הייתי בעבר לתקופה ארוכה ולא הרגשתי שינויים מהותיים. נראה לי שספורט עשה לי הרבה יותר.

גם אצלי ההכרה על כך שיש פה משהו יותר מסף עצבים נמוך החלה להתגבש רק לאחרונה, ככה גם הגעתי לדף הזה. כלומר, עוד לא העליתי בפניו את התיאוריה הזו וקשה לי להבין איך להעלות את הנושא.
הגעתי לנושא אחרי שהתחלתי לחבר כל מיני ריבים שהתחילו אחרי שהיינו בקניון, במקום רועש או כי הוא לבש חולצה שקצת לוחצת עליו,כל מיני דברים כאלו.

הוא מזהה את הצורך להיעזר ופונה לעזרה - לפני שהבית עולה באש. מההתרשמות שלי רוב הזמן הוא לא מזהה; נראה לי שיש מספר דברים מאוד מובחנים שברור שמפריעים לו כמו ריח סיגריות, רעש והמולה, קור, אבל לרוב נדמה שהוא מאבחן את הדברים שהציקו או הפריעו לו רק בדיעבד, רק אחרי שכבר כואב לו הראש והוא עצבני.

האם מבחינתו החווייה שלו עצמה היא בעיה או קושי? או שהיא יוצרת בעיות או קשיים?
לא בטוחה שהבנתי למה את מתכוונת.

_חכם מצדך. הנה שאלת, והנה עונים לך "אלו שעשו זאת". אבל מה? את לא אוהבת את התשובה tongue
מה שאת מתארת, רק יחמיר עם השנים
ככה הוא, כמו שהוא. בדיוק ככה.
לוקחת או לא לוקחת?_
נכון, אני לא אוהבת את התשובה. כנראה שאני בכל זאת צריכה לשמוע אותה.

תודה על כל התגובות

לאט לאט.
תתבשלי עם זה ותרגישי חופשי לחזור לפה אם יש לך צורך.

_האם מבחינתו החווייה שלו עצמה היא בעיה או קושי? או שהיא יוצרת בעיות או קשיים?
לא בטוחה שהבנתי למה את מתכוונת._
אנסה להסביר:
אם ההתייחסות לחוויות שלו היא "זה מה שיש", אז לבנאדם לא תהיה מוטיבציה לשים את זה בפוקוס ולמצוא דרכים לשפר את החווייה ולמנוע צרות ספציפיות. או אפילו לחשוב איך למנוע סיטואציות כאלה בעתיד.
אם אדם אומר "אני לא מבין למה את נטפלת לעניין הזה, אז התעצבנתי, קורה" ולא מקשר את זה לזה שהוא דחף את עצמו לסביבה שלא מתאימה לו, עם בגדים שלא מתימים לו, שהורידו לו את סף הסבל וההתפרצות - מה הסיכויים שהוא יתגייס לתהליך של בחינה עצמית ושינוי, עם או בלי אנשי מקצוע?

אבל אם הבנאדם אומר "העניין הזה מציק לי, וזה לא סתם מקרה פה ושם, זה דפוס. ואני חושב שזה מתנכל לחיים שלי. ואני חושב שאני צריך לעשות עם זה משהו" - זו כבר אופרה אחרת לגמרי. יש מצב לשינוי, ויש מצב לעבוד עם בנאדם כזה.
ויש יכולת לחיות עם בנאדם כזה ולצפות ולקוות לשינוי, ויש לבת הזוג מרחב ויכולת לתמוך בתהליך (זה יכול להיות מאוד מרגש, לתמוך באדם שמוביל את תהליך הגדילה שלו), בלי להרגיש שהכל נופל עליה.

איפה הבחור שלך על הסקאלה הזאת?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוא מבין שמשהו לא בסדר, שהוא סובל, אבל טוען שככה הוא, שזו האישיות שלו ושהוא ניסה לאורך חייו לשנות בטיפולים פסיכולוגיים כאלה ואחרים שלא עבדו ויותר מזה הוא לא מוכן לנסות.
אני חושבת שאם אני שוב אעלה טיפול בסגנון פסיכולוג אז הרעיון יידחה על הסף, טיפול אחר דוגמת ריפוי בעיסוק אולי פחות ירתיע אותו.
אבל לפני כן אני אצטרך בכלל להעלות את הנושא ולהבהיר לו שנראה לי שיש פה דפוס ושלדעתי זה לא הכול ה"אישיות המחורבנת שלו".
להגיד בוודאות שהוא מוכן להירתם לתהליך של בחינה עצמית ושינוי ? קשה לי להגיד. מקווה מאוד שכן
נראה לי ראוי לציון שאני לא הבנאדם הכי תקשורתי בעולם, קצת מתלבטת איך לגשת לשיחה כזו. אנסה לכתוב על הדף כמה דברים ונקווה שייצא בסדר

אני חושבת שאם אני שוב אעלה טיפול בסגנון פסיכולוג אז הרעיון יידחה על הסף
ויש לו סיבה טובה מאוד לזה. אבל למה טיפול פסיכולוגי? אפילו לא חשבתי על משהו בסגנון.

אפשר לעשות את הבחינה לבד (עד כדי באופן) וזה עובד מצויין. יש המון דפים שמלווים תהליכים כאלו, והם עדיפים על תשעים אחוז מהטיפולים לדעתי. אף מטפל לא יכול לעשות את העבודה השחורה במקומו

להתבונן מתי הו אמתנהג בצורה מפוקפקת, לשים לב מה גורם לזה, לשים לב ולעצור שניה לפני... ראיתי את התבנית הזו צצה בצורה בלתי תלויה בכל נושא בערך. כעס על ילדים, אכילה רגשית, ריבים עם בן הזוג. זו פשוט שיטה אוניברסלית.

הבנתי.
תיזהרי. הוא נשמע חומר קשה, ו- מקווה מאוד שכן עלול לסבך אותך בפער בין ציפיות לא ריאליות למציאות.
המון בהצלחה @}

מנסה לשחזר את תחושת בית המקדש לענייני רגישות חושית ואנשים שמגלים את עצמם שהיתה כאן
(ואולי לא חייבים לשחזר? אולי אנשים רגישים יכולים להסתדר בכל מיני סביבות? אני שרדתי..)

חזרתי אתמול מטיפול הידרותרפיה.
פעם ראשונה.
הידרותרפיסטית מדהימה.
וכואב לי, כואב לי, כואב לי...
הלם כמה שגוף יכול לכאוב.
יש עם שלם של פיזיותרפיסטים והידרותרפיסטים שבטוחים שחיזוק שרירים הוא הדרך הנכונה להחלים מדלקת בגיד.
תוהה מהבוקר: מי האידיוט לעזאזל שהמציא את זה בפעם הראשונה???? ולמה???
אם זה בשביל לתקן יציבה כדי שלא יופעל לחץ על המקום הכואב - סבבה, הפלדנקרייז עושה לי את זה בתנועות קטנטנות של מילימטרים שאין בהן לא מאמץ ולא כאב בשבילי. רק הקשבה עדינה. ויכולת לדייק במלים בתקשורת עם המטפלת.
אם זה בשביל שיקום שרירי לתקופה שבה לא הלכתי - בהחלט ייתכן שיש צורך, אבל למה ככה..?? מאתמול אני רק מסוגלת ללכת פחות.
אם זה בגלל שזה הכלי שיש להם ולפחות לחלק מהאנשים הוא עוזר ולכן הם משתמשים בו כי זה מה שיש להם להציע - אז אוקיי הבנתי.
ואם זה בשביל או בגלל סיבה עלומה אחרת שלא ידועה לי ואני מחמיצה משהו.. ??

תוהה האם כדאי לדבר עם הפיזיותירפיסט שהפנה אותי לשם כשאני ממש כועסת וחשופה - על כל בני מינו - או אחר כך.
כשאני כועסת יוצאות ממני איכויות אחרות, ולא תמיד כדאי לפספס אותן.
אבל זה גם סיכון מסויים.

עדיין תוהה מה ההיגיון להוסיף כיווץ שרירי למקום שיש בו כאב.
לא מבינה
ואם החיזוק השרירי הזה חשוב כל כך, למה אי אפשר לעבוד קודם על תנועתיות וחיזוק של אזורים לא כואבים ולהכיר משם את הגוף. להשתמש בכל מה שלא כואב.
יש לי מספיק שרירים לא חזקים ולא כואבים בשביל צבא שלם של פיזיותרפיסטים.
אבל עד שהם לא יכאבו, זה מרגיש שהם לא יראו אותי..

וההידרותרפיסטית של אתמול היתה ממש מלאכית עם כנפיים.
אבל יצאתי ממנה עם כאב שלא זכרתי שיש דבר כזה.

תמרוש רוש, כשאת כותבת מרפאה בעיסוק חכמה אני שומעת אישה שגם תדע להכיל את הבכי שיצא ממני. ואת השפריץ המילולי.
את כל הקילוגרמים של בכי שיושבים שם על ילדה עם סרבול מוטורי, עם דיסאוריינטציה במרחב, עם טונוס שריר נמוך. "שרירים מרגרינה" כמאמר אחת המורות לחינוך גופני שהגעתי אליהן באופן פרטי, במסגרת חוג. נדמה לי שהיא היתה דווקא אחת הטובות שבהן.

לא, אני לא מצפה ממנה שתטפל. רק שלא תסתכל עלי במבט הזה שלא מבין מה אני רוצה ממנה ולמה השפריץ הזה יוצא דווקא אצלה.

אני מבוגרת אבל הגוף שלי לא הלך לשומקום אחר כשהגעתי לגיל 18.

כל המרפאות בעיסוק שהכרתי עד היום מכוונות קודם לילדים, אחר כך לגריאטריה ובסוף לשיקום. אני והצרכים שלי פשוט לא חלק מתעודת הזהות הפנימית שלהן, ולכן הצרכים שלי מביכים אותן.

אני יודעת כבר הרבה זמן שכאשר אני מזהה מקילומטרים מרפאה בעיסוק אמפתית ורגישה, זה מקפיץ לי ים של צורך לשתף באיזה משהו.
גם כשאני משחררת את הצורך ממש בקטנה, הן מובכות נורא.
שאלתי את עצמי מיליון פעם למה הצורך הזה לא יכול להשתחרר ולמצוא פורקן אצל מטפלת רגשית.
מה כבר יהיה למרפאה בעיסוק לתת לי.
אולי כי משהו בפנים כמה לשפה ולמושגים של מרפאות בעיסוק שאולי יחברו לי עוד איזה חתיכה של פאזל בפנים.
את זה אין ולא יהיה למטפלת רגשית.
אולי כי הסביבה של מטפלת רגשית מזמינה החוצה חלקים אחרים ממני.

מה שקרה אתמול בבריכה לא יכול היה לקרות בשומקום אחר: חוסר האונים המוכר בהתארגנות הפיזית - מבנה לא מוכר, אנשים לא מוכרים, ואני לא מסוגלת ללכת את הדרך מחדר ההלבשה לנכים אל הבריכה על משטח מחליק בלי כפכפים שלא הייתי מסוגלת לסחוב מהבית כי זה משקל נוסף וגם לא היו עוזרים לי הרבה כי הם בלי מדרסים ולא נוחים והכפכפים הטובים של הבית עם רפידות הג'ל היו נהרסים שם.
התעקשתי לקבל עזרה.
התעקשתי שאת שיחת ההיכרות אני לא מסוגלת לעשות בבגד ים כשהגוף שלי חשוף.
אחרי כמה תיסכולים, קיבלתי עזרה.
המון סטרס אבל היה בסדר.
לקח להם זמן להבין ששיחות אני מנהלת רק בישיבה.
הידרותירפיסטית עם פנים מאירות.
זרמה איתי.
אמרתי לה כמה אני מפחדת מהמים, מהכאב.
מהמים - בגלל המאמץ השרירי שיש במים.
שנים לא הייתי בבריכה.
להיות מובלת בהליכה בתוך בריכה על ידי אישה שהמגע שלה והקול שלה נעימים לי - זה נעים לי.
תשאול נעים - זה נעים לי.
ללמוד להכניס ראש למים בצורה עדינה, רגישה - איפה היא היתה כשהייתי ילדה?
"את עושה מצויין" "דווקא יש לך אורך נשימה טוב" - איפה המלים האלו היו??

בעדינות רבה מאוד היא ציינה שמה שעשינו היה מעט מאוד מאוד עד השלב שאמרתי לה שכל מה שנעשה עוד כבר יכאב.
עבדנו רבע שעה ולא כאב לי.
כל פעם שהתחיל כאב קל היא עברה איתי למשהו אחר.
חזרתי הביתה עם שרירים מאומצים מאוד מאוד בכפות הרגליים וכאב לא נורמלי בגיד. חברה באה להכין לי כוס תה.
לא יכולתי לקום מהכורסא.
לשטוף את בגד הים. את עצמי. לבדוק אם יש מים חמים או להדליק דוד..

תיקון עמוק כמו שהיה לי איתה של מבוגר נוכח נעים לא היה יכול לקרות בשום מקום אחר.
ועוצמות הכאב של אחר כך..
לעזאזל.

אני לא זוכרת אף מבוגר נעים אחד כילדה בהקשר של גוף. מורים לשחייה, מורות לספורט, מורות בחוגי ספורט. אף אחד.
המקסימום שאני זוכרת היה מבוגר לא פוגע באופן בולט, אוהד באופן עקרוני, שאין לו מושג מה לעשות איתי ועם הגוף שלי אבל מקפיד על יחס אוהד.
היו כמה כאלה ואני זוכרת אותם היטב.
"אז מה אם את נמוכה זה לא אומר שאת לא יכולה להיות טובה בספורט" היתה אומרת לי מורה לספורט נמוכת קומה במיוחד בילדות המוקדמת, זו שלפני גיל עשר, אז כשהכל עוד היה בסדר והעולם היה שמור ומוגן. בחיוך אוהד, מעודד.
כמה חשבתי אז כילדה שהיא מטומטמת כי גם אני יודעת מצויין שאין קשר בין הגובה שלי ללהיות טובה בספורט.
כמה אני חושבת היום שהיא היתה חכמה כי היא היתה אוהדת וניסתה לעזור. כמיטב יכולתה. (:

תמרוש רוש, עוזר לי מאוד לדעת שאלה אכן אותם רצפטורים. של תחושה של מגע עמוק ברקמות ושל מיקום גידים ומפרקים בזמן תנועה.
תודה.
אני תוהה כבר זמן רב: אין לי שום תגובות חריגות ומיוחדות לכאבים מסוגים אחרים, שהם לא כאבי מפרקים וגידים ושאר אורתופדיה.
אבל לאורך שנים בפילאטיס ויוגה החוויה שלי היתה שלפעמים תוך כדי עבודה נוצרת איזו אי נוחות, צרימה, כמו מן "מיני-פציעה" מיקרומטרית שלאנשים אחרים דבר דומה חולף תוך מספר שניות ברגע שמתקנים את התנוחה. ואילו לי - הרבה פעמים יש צורך להפסיק לגמרי את התרגיל. ואם לא - יקרה אסון. הכאב יתקבע כתוצאה מהגירוי החוזר. ובכלל, כל כאב הוא נצחי. בתודעה שלי. כשמדובר במפרקים וגידים. בלוח הזכרונות שלי, כל כאב מהסוג הזה הוא לעולמים ואין דרך לרפא אותו. אני מתחילה לחשוב שזה יושב על בסיס פיזיולוגי - שמשהו בפיזיולוגיה או בעיבוד הכאב שלי אכן מקשה מאוד על תהליכי החלמה, גם כשאין סיבה מספיק ברורה, טובה או חזקה מבחינת מצב הרקמה "אובייקטיבית" (יש דבר כזה??) או מידת העוצמה של התנועה וכו'.

בכלל נדמה לי שאם מובן שלילד עם רגישות טקטילית כל פצע יהיה כואב יותר, הרבה יותר, והכאב ירגיש נצחי במידה כזו או אחרת, אז שלאדם עם רגישות לתחושה עמוקה כל כאב בגיד יהיה כואב יותר.

אם כי אנשים נורמטיביים לחלוטין תחושתית שאני מכירה מעידים על עצמם שדלקת בגיד פשוט כואבת בטירוף, תמיד, ושאין הרבה מה לעשות איתה.

כל תשובה כולל לא יודעת/ לא יודעת אבל יש לי ניחוש אינטליגנטי/ לא יודעת אבל מרפאה בעיסוק מומחית בתחום אמורה לדעת/ לא יודעת וזה מחוץ לתחומי המקצוע תעזור לי כאן. למקם ביתר דיוק מה בדיוק אני רוצה ממי.

בייחוד שאני מניחה שישנו גם קשר בין טונוס שריר לעומס על המפרקים..
אבל לא. מהתגובות של הפיזיותרפיסט - נדמה לי שלא מספיק כדי להסביר את עוצמת הכאב שלי.

ועוד לא אמרתי מילה על הנתק מהגוף.
הנתק מהגוף שנוצר בחוויה של מאמץ שרירי לא יעיל מול האינסוף.
כזה שמלמד אותך שאין למה לנסות כי זה ממילא לא יעזור. אבל אי אפשר שלא לנסות כי עולם המבוגרים דורש. כי יצעקו עליך אם לא. אז לומדים להפעיל מאמץ שרירי לא יעיל מול האינסוף כדי לרצות מישהו מבוגר שאף פעם לא מרוצה.
תחושת חוסר האונים מול הנצח בלהחזיק מטלית ולנסות לנקות את החרסינה באמבטיה ערב פסח ככה שאמא שלי תצא מרוצה.
כמו שלא רואה איפה בכלל יש שם לכלוך, ככה לא רואה איפה הוא לא יורד או כן יורד ומה הקשר בין המאמץ שלי לירידה או לא ירידה שלו.
אם זה לא ירד, זה בגללי.
כי לא עשיתי מספיק חזק. כי אני לא מספיק חזקה. "ביקישה" קללה באידיש. ילדה גדולה.

ילדה מול גננת.
מבקשת כל כך שתלוש בשבילי את גוש החימר.
אני אוהבת כל כך לעבוד בחימר.
הגננת לא מסכימה: "את צריכה לעשות לבד".
חוסר האונים מול הנצח - אין קשר בין עוצמת המאמץ השרירי שלי ליעילות התוצאה. גוש החימר שכאילו נילוש לא מעובד מספיק והתוצאה סדוקה, לא אסתטית.
ואני כל כך אוהבת לעבוד בחימר.
בפעמים הבודדות שהיא כן הסכימה ללוש בשבילי.
מסקנה - אין טעם לעבוד בחימר. אני לא יודעת לעבוד בחימר. דבר ראשון, אולי, אולי, שאני לומדת שאני לא יודעת.
מוותרת.
הציורים שלי נורא יפים.
בעיני הגננת ובעיני אמא שלי. וכנראה גם בעיני.

וכמה זה קשור לנתק מהגוף כשאמא שלי אומרת לי שגם זונות יכולות אז גם את יכולה.
וכמה זה קשור לשלווה שבה אני מקבלת את צרחות המיילדת ומנסה לשתף פעולה כי בטוח אני אשמה במשהו, כשהיא צורחת עלי שאני לא לוחצת בכלל. (לא - לא לוחצת מספיק חזק, "את לא לוחצת בכלל").
איכשהו ברור שזה מגיע לי מסיבה כלשהי אז אני מנסה לשתף פעולה כמיטב יכולתי.
עד שמגיעה הרופאה שצורחת על כולם ששלפוחית השתן שלי מפוצצת מפיפי כי הקטטר לא היה מחובר טוב.
דקה לפני שמעיפים אותי לקיסרי.
הרי כל המורות לספורט שאלו אותי איך אצליח ללדת אם אני לא מצליחה לעשות כפיפות בטן.
עד המורה בסטודיו סי שלימדה אותי לשים רגליים על הקיר כשאמרתי לה שבכפיפות בטן אני מרגישה את הגב, לא את הבטן. ואולי זה קשור לכך שאני לא מצליחה לעשות יותר משמונה-תשע.
אחרי מספר חודשים כבר ידעתי להפעיל שרירי בטן ולעשות גם עם רגליים על הרצפה.
ובכלל לא מעניין אותי אם כפיפות בטן זה בריא או לא (מעניין, לא עכשיו) כי המורה ההיא ר-א-ת-ה. א-ו-ת-י. והקשיבה. והיה לה כלי. הכלי שהייתי צריכה.
כמובן שהפאשלה עם הקטטר לא נכתבה בגיליון הרפואי ואף אחד לא הסביר לי כלום על שיקום אורוגניקולוגי עד מודעות ווסת של מירב שרמן שלימדה אותי לעשות פיפי עם ש.
וכמה הופתעתי אז שהגוף שלי מגיב לקשב!
זו היתה הפעם הראשונה שהגוף הגיב להנחיות מילוליות.
תגובה ממוצעת פלוס כזאת. (: בחלק העליון של הנורמה. לא חינוך מיוחד. שמסבירים לו לאט, מבין לאט.
כמה תודה היתה לי למורה לפילאטיס שהיתה לי כמו חינוך מיוחד. למורה לנהיגה שהיתה לי כמו חינוך מיוחד.
ודי להיום וזהו כי זה באמת הרבה.
כמובן שהרגשתי במשך שעתיים שהקטטר לא מחובר טוב וביקשתי כמה פעמים שיבדקו. אפילו שלחתי את אמא שלי שסמכתי עליה שהיא אסרטיבית.
אבל הם אמרו שהכל בסדר ומחובר מצויין והתחושות שאני מתארת נורמטיביות עם קטטר.

קוראת

לב, שולחת חיבוק

ממרפאה בעיסוק אמפתית, אבל בלי שמץ ניסיון במבוגרים עם ליקויים בוויסות חושי (ובלי יותר מדי ניסיון בכלל... אני עובדת רק שנה בתחום).

_אני יודעת כבר הרבה זמן שכאשר אני מזהה מקילומטרים מרפאה בעיסוק אמפתית ורגישה, זה מקפיץ לי ים של צורך לשתף באיזה משהו.
גם כשאני משחררת את הצורך ממש בקטנה, הן מובכות נורא._
מוזר לי תמיד כשמרפאות בעיסוק כל כך בורחות מהקטע הרגשי, מעין תחושה של "זה לא שלנו". לא מבינה איך אפשר לנתק תפקוד ממצב רגשי.... היתה לי שיחה עם אמא אחת, והיא התחילה לבכות, וכל הזמן התנצלה שהיא מפילה את זה עליי. ואני באמת הקשבתי בשמחה, למרות שלא באמת היה לי איך לעזור חוץ מלחבק ולהגיד שהיא אמא מקסימה וכו'. והרגשתי שאם זה עוזר לה לפרוק אז למה לא? וזה חשוב לי גם בעבודה מול הילדים, לדעת איך ההורים שלהם מרגישים ומתנהלים מולם (ובאמת זה משפיע על הילדים, ביום שאני רואה את ההורה עם מצב רוח כזה, הילד הרבה פעמים יהיה פחות רגוע וטוב לדעת שזאת הסיבה).

_אבל לאורך שנים בפילאטיס ויוגה החוויה שלי היתה שלפעמים תוך כדי עבודה נוצרת איזו אי נוחות, צרימה, כמו מן "מיני-פציעה" מיקרומטרית שלאנשים אחרים דבר דומה חולף תוך מספר שניות ברגע שמתקנים את התנוחה. ואילו לי - הרבה פעמים יש צורך להפסיק
לגמרי את התרגיל. ואם לא - יקרה אסון. הכאב יתקבע כתוצאה מהגירוי החוזר. ובכלל, כל כאב הוא נצחי. בתודעה שלי._

אני עובדת בגן של ילדים אוטיסטים, להרבה מהם מן הסתם קושי בויויסוצ חושי מסוג כלשהו.
בדיוק אתמול דיברתי עם אחת האמהות, היא מוטרדת מכך שהילד שם הרבה פעמים ידיים על האזניים. אמרתי לה שממה שאני רואה אצלו, זה נראה כמו רגישות שמיעתית, והוא עושה את זה כשהרעש יותר מדי בשבילו. היא אמרה שהיא רואה את זה אבל גם כשאין רעש, למשל באותו יום בגן הוא עשה את זה גם בזמן שקט יחסית.
באותו בוקר הוא היה איתי בטיפול, והיה רעש מאוד חזק של מסור, כמה פעמים, כל פעם לכמה שניות. בכל פעם כזאת הוא עצר את הפעילות, התנתק מהפעילות לכמה רגעים או אפילו הלך הצידה למקום שהוא אוהב בחדר, לפעמים שם ידיים על האזניים. לא הייתה לי דרך להסיק את הרעש, אז פשוט אמרתי לו שאני יודעת שהרעש מאוד מפריע לו ותכף זה יעבור, ונתתי לו את הזמן להרגע אחרי זה.
אחרי זה, בשיחה עם האמא, הייתה לי הרגשה כזאת, כאילו במהלך אותו יום הוא שם ידיים על האזניים גם כשלא היה רעש, כי הרעש ההוא כאילו נששאר לו בתוך הראש, כאילו הוא עדיין שומע אותו קצת למרות שעבר זמן.
אין לי דרך לדעת אם זאת הסיבה (הוא לא מדבר), יכול להיות שברגעים האלו כן היה איזה רעש חלש, שאנחנו לא שמנו לב אליו ולו הפריע, אבל מההיכרות שלי איתו זה פחות מתאים (הוא לרוב מכסה אוזניים כשיש רעש חזק בגן, ולא מכל מיני רעשי רקע חלשים).
בכל מקרה, המשפט שלך הכאב יתקבע כתוצאה מהגירוי החוזר. ובכלל, כל כאב הוא נצחי. ממש הזכיר לי את הסיפור הזה.

מעניין מאוד כל מה שכתבת על הדמויות שהיו לצידך וחיזקו אותך, מול אלו שהקשו... ונותן לי נקודות למחשבה ותשומת לב בתור מטפלת (שמשתדלת להיות רגישה ומכילה, אבל לפעמים מרגישה שלא יודעת מה התגובה הנכונה, עוזר לי לקרוא חוויות של אנשים מהילדות שלהם, ואיך הם תפסו את הסיטואציה).

פרח בית, איזה כייף שבאת

מרגישה את החיבוק

כן, זה בדיוק זה, היכולת להכיל רגש. (-:
וגם אותי תמיד מפתיע מחדש הניסיון לנתק בין תפקוד ורגש (-:
תפקוד הוא דבר שכל כך נמצא באינטראקציה עם רגשות בעיני. (-:
לא הייתי רוצה שמרפאה בעיסוק תנסה לטפל ברגש, אבל כן שהיא תדע לעבוד עם הנוכחות שלו. (-:
קצת כמו הומיאופתית טובה, לא הייתי מצפה או רוצה שהיא תנסה לטפל בשורש אבל כן שתעבוד עם הרגש הגולמי, עם הכאן והעכשיו של רגש שמקפיצה סיטואציה מסויימת.
כי מרפאה בעיסוק הלא כל הזמן יוצרת סיטואציות, לפחות בטיפול בילדים עם קשיים מוטוריים, לא?
ובתור התחלה (כי לעבוד עם רגש זה באמת דורש ים של שפשוף והתנסות, ורוב המרפאות שפגשתי לא מגיעות לשם גם אחרי הרבה ניסיון..) סתם היכולת לא להיבהל ולא להרחיק את הרגש מהסיטואציה זה כבר הרבה מאוד.
לי, לפחות, זה היה נותן נקודת התחלה טובה. (-:

מה שאת מתארת, שהרעש כאילו נשאר לילד בתוך הראש, מאוד דומה למה שאני מרגישה. או מנסה לחקור את התחושה, על עצמי.
ברמה כזו או אחרת זה קורה גם באוכלוסייה נורמטיבית כנראה.
אין לי רגישות שמיעתית בולטת ואני יכולה לדמיין את הסיטואציה.
פיזיותירפיסט טוב שטיפל בי בעבר הסביר לי שישנו שלב שבו הרקמה עצמה כבר לא דלקתית. אבל הזכרון של הכאב עדיין נמצא במערכת העצבים. ולכן עדיין כואב.

הוא דיבר על אוכלוסייה נורמטיבית.

אם כי אחרי ההלם של ההידרותרפיה, נראה לי שכנראה אצלי עכשיו זה עדיין לא השלב שזה הזכרון של הכאב אלא הרקמה עצמה עדיין רגישה מאוד וחוזרת למצב דלקתי בקלות רבה.

מעניין מה שאת כותבת על הרצון להיות מטפלת רגישה.
אני חושבת שאצלי אחד הגרעינים הפנימיים הכי כואבים (מלבד הצרחות של אמא שלי) הוא התחושה בגוף של מאמץ שרירי לא יעיל מול איזו משימה שנחווית בלתי אפשרית וסיזיפית בסיטואציה של כורח להיות שם.
אני חושבת שהמידה שבה זה לימד אותי להיות לא אפקטיבית היא בלתי נתפסת.
אני מניחה שיש המון משמעות פשוט לעצם הפירוק למשימות ניתנות לביצוע. כאלה שניתן לראות בעין את הקשר בין מאמץ לתוצאה.

אני לא זוכרת ולו דמות אחת שחיזקה או שהיתה לצידי. אבל אני מאוד מאוד זוכרת את אלה שלא פגעו. שהיו אוהדים. שניסו ולא ידעו איך. שראו אותי. גם אם לא ידעו איך. אני אפילו זוכרת עד עצם היום הזה אחת שפגעה אבל עם כוונות טובות ושהיתה לה פיסה קטנטנה של ידע שהיתה בעלת משמעות עבורי, אפילו שעדיין לא הצלחתי לקפוץ בחבל. (בגיל מאוד מאוחר היא הראתה לי שאני מסובבת את הדלגית באופן לא יעיל והראתה לי איך כן. עדיין לא הצלחתי לקפוץ בחבל כי כנראה שהיו חסרות שם עוד כמה חוליות בשרשרת. אבל אני ממש זוכרת את תחושת האסימון שנופל. ואת ההקלה שברעיון שייתכן שישנם אי שם בעולם אסימונים שכאלה למישהו. אולי זה הזין את הכמיהה לאסימונים ותחושת התודה כל פעם שמישהו הושיט לי פיסה.. מי יודע (-:
אני עצמי נדהמת מעוצמת הכמיהה והרצון לתיקון, לריפוי, לגדילה בגיל כל כך צעיר כשאני כותבת את זה. לא ידעתי.. על עצמי (-: תודה לך

).

תודה, מצ'רה

מוזר לי תמיד כשמרפאות בעיסוק כל כך בורחות מהקטע הרגשי, מעין תחושה של "זה לא שלנו"
אאוץ', כואב.
היי, אבל מה אתנו?
המדריכה שלי, מרפאה בעיסוק התפתחותית שבאמת לא מפסיקה לחשוב על המצב הרגשי של הילדים שהיא עובדת אתם וגם של ההורים שלהם.
והמדריכה הראשונה שלי מההכשרה הקלינית, שכל שבוע היתה יושבת לשיחת הדרכה הדדית עם הפסיכולוגית של המרכז. היא היתה חייבת לדעת משהו, לא? להתייחס? לפחות לרצות לדעת. אחרת למה היא עשתה את זה במשך שנים?
והמדריכה במקום העבודה השני שלי, אני אחפש לך את השם שלה.
וחברה שלי מהאוניברסיטה, שסיימה את הלימודים כמרפאה בעיסוק ואז הלכה ללמוד פסיכותרפיה.
יש אנשים כאלה.
באמת יש.
רק שמן הסתם לא מספיק

_אני יודעת כבר הרבה זמן שכאשר אני מזהה מקילומטרים מרפאה בעיסוק אמפתית ורגישה, זה מקפיץ לי ים של צורך לשתף באיזה משהו.
גם כשאני משחררת את הצורך ממש בקטנה, הן מובכות נורא.
שאלתי את עצמי מיליון פעם למה הצורך הזה לא יכול להשתחרר ולמצוא פורקן אצל מטפלת רגשית.
מה כבר יהיה למרפאה בעיסוק לתת לי.
אולי כי משהו בפנים כמה לשפה ולמושגים של מרפאות בעיסוק שאולי יחברו לי עוד איזה חתיכה של פאזל בפנים.
את זה אין ולא יהיה למטפלת רגשית_
כי זה ככה. זה בדיוק כמו שאת מתארת: יש לך סל רגשי ענק, מלא ודחוס, שקשור בעבותות להתנסויות הפיזיות שלך.
אני מבינה לגמרי את הצורך לפרוק את זה דווקא אצל מרפאה בעיסוק, כי זו הממלכה שלה.
אם פסיכולוגים היו פחות דפוקים ממה שהם (סליחה על ההשמצה הבוטה), הם כבר מזמן היו מבינים שעבודת הגוף היא קריטית לרגשות, ולא היו מנסים לעשות את הפיצול הזה.

לא הייתי רוצה שמרפאה בעיסוק תנסה לטפל ברגש, אבל כן שהיא תדע לעבוד עם הנוכחות שלו.
גם אני!!!

תשמעי, את מזכירה לי את עצמי כרגע, ברמות. למה אני הלכתי לשיחות נפש על טראומות רגשיות דווקא אצל הרופא שלי?
הרי הפורמט של הביקורים אצלו ממש לא מתאים, רבע שעה לפגישה (חליק), והוא לא פסיכולוג ולא מטפל רגשי, למרות שרופאי משפחה מקבלים כיום הכשרה בסיסית בזה, והוא לא באמת ידע איך לאכול אותי, האומלל, למרות שכישורי ההקשבה שלו בחסד, והוא איש טוב, ועשה את המקסימום.
למה? כי הטראומות הרגשיות היו על רקע רפואי, ולכן מבחינתי הרופא ובעיקר הרופא היה אמור לשמוע עליהן. זה היה חייב לצאת שם, כי כל מקום אחר היה פחות יעיל מבחינת הריפוי. כי זה הקונטקסט. שם הפגיעה התרחשה.

תשמעי, יש מרפאות בעיסוק שאוהבות את העבודה עם הרגש. ויש מרפאות בעיסוק שאוהבות לעבוד צמוד-צמוד עם פסיכולוגים, ולעשות אינטגרציה בין מקצועית, כמיטב יכולתן.

רוצה שאחפש לך כמה שמות שאני מכירה ממזמן?
<תזרקי רמז על מיקום גיאוגרפי>

בטח שאני רוצה [-:
אריאל, ראש העין, הוד השרון יהיו הכי נגישים בשבילי.
פתח תקווה במעגל שני, אחר כך אולי אולי מקומות בגוש דן שהם לא תל אביב.
לא רוצה תל אביב. )-:
בטווח הקצר - חייב להיות מקום עם חנייה צמודה. נוחה. לא מקומות תל אביביים כאלה עם חניית סרדינים שממנה הולכים עשר דקות לקליניקה. לא רלבנטי לי לעכשיו.
בתוך השומרון לא איכפת לי לנסוע עד שעה אבל מנחשת שלא תכירי..

אבל..
יש דבר כזה מרפאה בעיסוק שתעבוד עם מבוגרים עם היסטוריה של סרבול מוטורי.. ??
זה עוד פחות מוגדר היטב מבחינת המטרה מלרצות מרפאה בעיסוק שתאבחן ואולי תטפל בוויסות חושי..
איך אני אדע מה בעצם אני רוצה ממנה.. ?
יותר מזה, יש סיכוי שיהיה לה ניסיון עם מבוגרים.. ??
אני רוצה עיבוד של חוויה.
אני רוצה סיכוי למקום נעים עם אופציה להתנסויות אחרות.
הצילו יש סיכוי שזה יקרה? ו.. לא יהיה ישיר מידי??

רק מילה לטובת מטפלים קונבנציונאליים - כרגע דווקא מטפלת קונבנציונאלית עוזרת לי. אחרי שניסיתי שנים דברים על יד. והגישה ההתייחסותית זה ממש לא הפסיכודינאמי של פעם.

בכל מקרה אני ממש אשמח לשמות.
ואהרהר עליהם אחר כך לאיטי בקצב האהוב עלי [-:
(לאט-מהר-לאט-מהר, עם מעברים בין הלאט למהר שברורים רק לי (-: )

אוף נלחץ מבולגן.
ואני לא יודעת לערוך

חוזרת לענייני המיקום: כביש 5 לכיוון מערב והלאה משם. או השומרון.
אולי אמחק אחר כך את ענייני המיקום אם ארגיש לא בנוח.
ממש תודה!!!!! [-:

אה, ותמרוש, באמת תודה.

על המלים, הפעם. בגובה העיניים.
ו

גם לרופא. את מתארת כל כך טוב, שאני ממש יכולה לראות בעיניים את הסיטואציה.

_אאוץ', כואב.
היי, אבל מה אתנו?_
ברור, ברור שלא כולן (לא התכוונתי להעליב

אבל זה שיח נפוץ, יצא לי לשמוע את זה בלימודים, וגם בשטח.

וכשאני חושבת על זה, כמה פעמים בגן אני צריכה להעלות מול הצוות (בעיקר החינוכי, אבל לפעמים גם הפרא-רפואי) את הנקודה של "מה הילד מרגיש".
כי הרבה פעמים לדעתן "זה התנהגותי", ו"הוא מנסה למשוך תשומת לב" וכו' וכו'.
ואני מנסה להראות להן - אבל למה הוא עושה את זה? מה הוא צריך? ומה הוא מרגיש כשאנחנו כל הזמן אומרות לו לא, או נוזפות בו? מה הוא יחשוב על עצמו כשיגדל? (שהוא לא בסדר? שתמיד כועסים עליו?).
הילד שכתבתי עליו קודם עם הרגישות השמיעתית, מרבה להתנגד בגן, לא מוכן לעשות כמו כולם, בורח מהפעילויות המשותפות. וכל הזמן אומרים לו לא, ומנסים להוריד אותו.
וכבר כמה פעמים אמרתי, שלי נראה שלא טוב לו בגן, שמשהו לא מתאים לו, ולהמשיך להתעקש איתו לא ייתן כלום.... וכולן הגיבו בפליאה "מה את באמת חושבת שלא טוב לו?". ומבחינתן העובדה שהוא הרבה מהיום בוכה/צועק/מתנגד, לא אמרה את זה. אלא שהוא עושה בכוונה, ולא מוכן להקשיב להוראות... ומבחינתי זה ברור - משהו לא טוב לא...
הבעיה שעוד לא הצלחתי להבין מה בדיוק לא טוב לו, ומה כן יעשה לו טוב... אני עוד עובדת על זה...
(ויש ילדים שכן הצלחתי להבין מה זה הדבר הזה שעושה להם לא טוב, והצלחתי לשנות את דעת הצוות - שהם לא עושים בכוונה "דווקא", אלא פשוט לא טוב להם וחסר להם משהו. ואז מתן גרייה מסויימת, או להגיד להם דבר מסויים ממש עשה את השינוי, והיום ה יותר שמחים ורגועים).

יש לך סל רגשי ענק, מלא ודחוס, שקשור בעבותות להתנסויות הפיזיות שלך.
אני למשל בוחרת לטפל בכל ענייני, הפיזיים והרגשיים, ברפואה סינית. לא הצלחתי לדמיין את עצמי בטיפול של שיחות מסוג כלשהו, והטיפול היותר פיזי (דיקור/שיאצו) מאוד מתאים לי.
כשקשה לי רגשית עם העניינים הפיזיים שאני עוברת (הניסיונות להיכנס להריון שלא צולחים...), הרבה פעמים הכי מרגיע אותי לדבר עם המדקרת שלי (כשהיא בחו"ל אני שולחת לה עדכונים בווטאספ, זה לבד עוזר לי לפעמים, גם אם בדיוק אין אפשרות להגיע לטיפול...)

ומבחינתן העובדה שהוא הרבה מהיום בוכה/צועק/מתנגד, לא אמרה את זה.
לדעתי זה יותר מגישה. זה שהן לא יכולות לסבול את הכאב שלו, כנראה בגלל הכאב שלכן, ולכן מעמידות פנים שהוא לא קיים. אדם בריא בנפשו מרגיש כאב של אחר. מה שהן אומרות זה תירוץ כדי לא להרגיש את הכאב.

לדעתי האינטואיציה שחלך עדיפה על הידע הלא-מקצועי שלהן.

פרח בית:
נעים לראות אותך פה

_ברור, ברור שלא כולן (לא התכוונתי להעליב

אבל זה שיח נפוץ, יצא לי לשמוע את זה בלימודים, וגם בשטח._
לא יודעת, מהלימודים שלי אני זוכרת לפחות ניסיון כן להתייחס לצד הרגשי של הבנאדם.
אחרת, למה למדנו כל כך הרבה פסיכולוגיה בקורסים שונים?
לא שהם היו טובים כל כך, אבל הם היו.

אני חושבת, אולי הדברים השתנו מאז.
ואולי הדיבורים על "גישה הוליסטית" לא הצליחו לעמוד בלחצי המציאות, לתרגם אותם למשהו פרקטי שעובד, אז המרפאות נכנעו לאיזשהו צמצום מקצועי ו"זה לא שלנו".
וזה חבל מאוד, ותאמיני לי - את בצד הנכון

ורק תמשיכי כך, ואל תאבדי את זה.
ותמשיכי לדבר בשמם של אלה שמרגישים כל כך לחוצים, לא מצליחים להגיד. אלוהים עדי, כמה שזה חשוב להם.

לב שומע, אני אנסה להריץ כמה אימיילים ולבדוק כמה טלפונים.
בינתיים, אני חוזרת ואומרת לך, צרי קשר עם שרון שני-גונן. יש לה ניסיון עם מבוגרים-עם-בעיות-התפתחותיות, יש לה ניסיון בעבודה עם אנשים עם בעיות מורכבות, תחושתי+רגשי, ויש סיכוי טוב שהיא תדע על מה את מדברת.
כן, היא רחוקה ממך מדי (קיבוץ עין השופט, בצפון, ליד זכרון יעקב), אבל כיוון שהיא המון שנים במקצוע ומדריכה מרפאות אחרות ומקושרת היטב, יש סיכוי טוב שהיא תוכל להפנות אותך למישהי אחרת.
והיא בטח מכירה יותר אנשים ממני.
אזהרה קלה: לפחות כשהיא מדברת עם קולגות, הסגנון שלה קצת נחרץ ובוטה. לכן אני רוצה לסייג את ההמלצה שלי. אולי עם מטופלים היא הרבה יותר קשובה (לא יפתיע אותי...), אבל היא תותחית ומקצועית, ובטח שווה להתייעץ אתה טלפונית.

(רק - עצה קטנה - תתכונני היטב לשיחה הזאת, כדי שתוכלי להעביר את התמצית של מה שאת צריכה באופן בהיר וברור)

את הפוסט האישי שלך אני פשוט מעבירה לדפבית שלי, כי פה הוא יילך לאיבוד. בואי לשם, ונמשיך לדבר על זה @}

כרגע דווקא מטפלת קונבנציונאלית עוזרת לי. והגישה ההתייחסותית זה ממש לא הפסיכודינאמי של פעם.
מה??? את חייבת לספר לי מה זה הגישה ההתייחסותית, ולמה היא טובה (?) מהפסיכודינמי של פעם.
<הסקרנות המקצועית מרימה ראש...>

תודה רבה רבה מעומק הלב

האינטואיציה אומרת לי: לקחת אוויר. לנשום עמוק את כל מה שהיה עד עכשיו. להישאר עם זה.
בפעם הבאה שארגיש שעכשיו זה הזמן לנוע - מרפאה בעיסוק שמבינה בוויסות חושי אצל מבוגרים היא התחנה הבאה.
דווקא בגלל זה, להיכנס לשם בעדינות וברכות.
אם כדאי להיות מוכנה לשיחה - אז זו עוד יותר סיבה לחכות טיפה. בזמן הנכון - זה כנראה יהיה יותר נכון.

עין השופט - כרגע רחוק ממני מדי.
אם הייתי מרגישה קצת יותר טוב, אולי הייתי נוסעת בשביל פעמיים שלוש של אבחון. אולי.
תודה על המיקום - זה כבר אומר לי משהו.
זה צפון קרוב, לא צפון רחוק.
טון נחרץ - כנראה האינטואיציה יודעת למה היא אומרת להמתין עוד טיפה.
כשאני יותר במרכז של עצמי, אחרי קצת לנשום, יש סיכוי שאדע להתנהל עם זה מדוייק, מה נכון לי, לשמוע בטלפון מה הצליל עושה לי.

ובינתיים אם יהיו לך שמות - זה בטוח יהיה לי טוב לדעת שזה קיים. זה ישנו. זה מחכה לרצון שלי.
מה שבא בטוב. לא בלחץ.
אז ממש ממש תודה לך.

הגישה ההתייחסותית - אני חוששת שאני ממש לא האדם לתת מבט שלם על זה. אבל כן משהו מהחוויה של זה דרך הפילטרים שלי.

חברה שהיא פסיכותירפיסטית סיפרה לי על זה לפני שנתיים. שזה הפך להיות ה"דבר" החדש בתחום הפסיכודינאמי.
אני לא זוכרת אף מילה ממה שהיא ספרה.
אבל מציצה כעת בויקיפדיה ומעתיקה משפטים שמצלצלים לי מוכר ביחס לסך הכל שאני יודעת בעניין:
הפירוש (הפסיכואנליטי) הוא לכל היותר כלי נוסף להעמקת הקשר ולא מרכז הכובד של הטיפול הפסיכודינאמי (היענות של המטופל לפירוש הפסיכואנליטי שאמור "לגאול" אותו מהסבל באמצעות התובנה).
מרכז הכובד הוא מה שמתרחש בין המטופל למטפל בחדר הטיפול, מערכת היחסים העכשווית, כאשר סוג מסויים של התייחסות מכבדת ונעימה אמור לתקן חוויות ילדות עם דמויות סמכות.
המשמעות (של הפירוש) נוצרת לא דרך הידע והסמכות של המטפל אלא דרך יצירה משותפת של המטפל והמטופל, שעדיף שתבוא מהמטופל.

כאשר שמעתי אותה, את החברה, אי אז, משהו מכל זה צילצל לי יותר כמו קוהוט, שאותו אהבתי בקורס פסיכותרפיה.
(קןרס בלימודי טיפול אבל 2 ש"ש, כן? נותן בסיס אבל בלי יומרה להגיד שמקיף הכל. התמקד בפסיכודינאמי, ונתן לי רקע מספיק טוב להבין את המלים שאמא שלי ירתה לעברי כמתבגרת. בלי יומרה לרוחב ההשכלה שערכה מוטל בספק לטעמי אך קשה לערער על היקפו של בוגרת המחלקה לפסיכולוגיה לפני למעלה מעשרים שנה.. אמא שלי, אם לא ברור)

קוהוט הוא פסיכודינאמי ישן למדי אבל משובח לטעמי. בהתחשב ביושן. עסק הרבה בעצמי, פסיכולוגיית העצמי.

משהו באיך שהיא סיפרה את זה, אותה חברה, נשמע לי מתכתב עמוקות, בליבה של העניין, הרבה יותר עם אסכולות הומניסטיות, עם כבוד לאדם, מאשר עם הפסיכודינאמי המוכר לי. אבל בשונה מהן - כן עם מודעות לתהליכי העברה והעברה נגדית, מלים נוראיות שהן קללות בעיני אבל במהות הן מבטאות הכרה בכך שדרך הקשר בין שני אנשים שיושבים בחדר זורם עוד משהו.
אם מניחים שלמטפל ישנו ידע בלעדי על מה שזורם שם זה מוביל לתפיסות שאני אסבול מאוד מלהיות מטופלת על ידן. אבל אם זה קצת יותר רחב מזה, זה בעל ערך רב בעיני ונכון לעכשיו זה בהחלט חלק ממה שאני מחפשת ומזין עבורי. כלומר - שחלק מהריפוי הוא מה שקורה בעצם הקשר ולא רק התכנים.

כרגע אני בטיפול אצל מישהי שההכשרה שלה היא בעיקר התייחסותית באיזה תת-גוון של ההתייחסותי עם קצת נגיעה בקוגניטיבי וטיפה בנרטיבי.
לקח לנו כמה חודשים להתכוונן זו לזו.
אבל זה קרה לי עם כל מטפלת שהייתי אצלה עד היום. הזמן שהיה דרוש להגיע להתאמה גבוהה למה שאני צריכה.
בסך הכל היא אחלה בנאדם בעיני.
ההכשרה שלה למיטב ידיעתי קונבנציונאלית לגמרי אבל אני לא חווה אותה כקונבצינאלית במובן המייבש. הרבה ממה שחוויתי עם מטפלות שהן לייד הקונבנציונאלי, עם הרבה לא קונבנציונאלי, חוויתי גם איתה. אולי זו אני והסירוב שלי לאחרונה לחלק אנשים לקטיגוריות של באופן או לא באופן, רוחני ולא רוחני, וראיית הבאופן שבמיינסטרים. אבל אני מניחה שזו לא רק אני - אני באתי עם פתיחות בסיסית, היא הביאה את מה שהביאה.
בענייני גוף - אני בהחלט יכולה לדבר איתה על הרבה נושאי גוף. היא ידעה בעצמה בלי שהייתי צקיכה לדאוג בעצמי שזה יקרה שאם אני אומרת שבאתי לעבד נושאים מהעבר אבל בינתיים קרה משהו ואני בכאב פיזי אקוטי אז בודקים מה אני צריכה עכשיו. היא ידעה להגיב לכאב פיזי. להבין שזה סוג אחר של התרחשות, של עבודה, של להיות לצד אדם.
היו לה כמה מינוסים אבל נראה לי שהתגברנו על רבים מהם.
ובאמת שברח מהמוח שלי רוב המידע התיאורטי על מה זה הגישה ההתייחסותית..

אפשר גם את זה להעביר אחר כך לדף אחר. חבל לי לעשות פה בלגן..

לב שומע, תודה!
בואי נשאיר את זה פה בינתיים... לא יודעת לאן להעביר, והרבה ממה שכתבת רלוונטי לדף: היכולת להיות עם המטופל במימד הפיזי שלו, ולא להתעלם.

<במאמר קליני-ביקורתי שקראתי לפני שנים היתה ביקורת חריפה מאוד על פסיכולוגים שמתרכזים כל כך בפסיכודינמיות שמתעלמים מהמציאות הגשמית, הפיזית, ומהמציאות החיצונית. נקודת הפתיחה שלו היתה שאלת סקר שהופנתה לפסיכולוגים "אם מטופל שואל אותך באמצע הפגישה איפה השירותים, מה תענה לו?" מיעוט מהם פשוט אמרו לו איפה השירותים, והתברר שמבין אלה שדחפו ישר לפירושים רגשיים, מספר לא מועל מביניהם פשוט לא תחזקו חדר שירותים זמין בקליניקה! ולא חשבו שיש כאן בעיה!!>

ואולי הדיבורים על "גישה הוליסטית" לא הצליחו לעמוד בלחצי המציאות, לתרגם אותם למשהו פרקטי שעובד, אז המרפאות נכנעו לאיזשהו צמצום מקצועי ו"זה לא שלנו".

אולי אני מגזימה? ברור שמדברים על גישה הוליסטית, ושצריך להתייחס לכל חלקי האדם וכו'.
זכור לי מהלימודים סיפור על מישהו אחרי תאונה או משהו בסגנון, שהיה במצב ריגשי מאוד קשה, אז המרפאה בעיסוק ידעה שאין מה לנסות ולעבוד כרגע על תפקוד (למשל איך להתלבש במצב החדש וכו'), כי הוא עוד לא מוכן לקבל את זה.
קשה לי לחשוב על דוגמאות ספציפיות, ולשים את האצבע בדיוק על מה הפריע לי.
יותר מן תחושה של "אנחנו לא מטפלות בחלק הריגשי", כלומר להיות מודעות למצב הריגשי של האדם, אבל אולי בתחושה שלי מה שהן אמרו זה שאם המצב הריגשי כזה וכזה, אז להתרחק ולפנות את השטח למטפל ריגשי? ושהאדם יחזור למרפאה בעיסוק כשהוא יהיה מוכן לכך.
כלומר שאנחנו לא צריכות להישאר בתמונה בזמן הזה.

יש סיטואציות שבהן אני מרגישה שכן יש דגש על העניין הרגשי, למשל ב-ADHD (שההשפעה על הפן הריגשי מאוד מוכרת), או בתחום של בריאות הנפש.

_ומבחינתן העובדה שהוא הרבה מהיום בוכה/צועק/מתנגד, לא אמרה את זה.
לדעתי זה יותר מגישה. זה שהן לא יכולות לסבול את הכאב שלו, כנראה בגלל הכאב שלכן, ולכן מעמידות פנים שהוא לא קיים. אדם בריא בנפשו מרגיש כאב של אחר. מה שהן אומרות זה תירוץ כדי לא להרגיש את הכאב._

ממה שאני רואה בגן, זה כן נובע מגישה חיצונית, שכאילו מסיטה את המבט שלהן מהרגשות של הילד (ושיהיה ברור שגם אם יש לי לפעמים ביקורת על ההתנהלות שלהן, מדובר בצוות מחבק, מדגדג, אוהב - לא נשים מרוחקות וזועפות).
יש גריין בבאופן שאומר משהו כמו "הילד לא פועל נגדנו, הוא תמיד פועל למענו", וזה משהו שאני מרגישה שאנשי חינוך לא חושבים עליו מספיק. על כל דבר שהילד לא מסכים/מתנגד/בוכה - ישר אומרים שזה התנהגותי.
ואני חושבת שזה לחלוטין נובע מגישה שכולם גדלים עליה.
כלומר, במקום להבין מה עומד בבסיס העניין, לראות מה באמת מפריע לילד עצמו, חושבים ישר שהוא פועל "נגדנו".
ניסיתי לפרט את המשפט הזה, אבל אני ממש מתקשה, כי האמת שאני לא באמת מבינה מה זה אומר ה"התנהגותי" הזה שהם אומרים כל הזמן. אני תוהה אם הם יודעים מה זה אומר בכלל...
כלומר, כשהם אומרים שהוא עושה את זה מסיבה "התנהגותית", למה הם מתכוונים? מה הם חושבים שמניע אותו לפעולה? אני לא יודעת... (מנתחי התנהגות מנסים להתחקות אחרי זה, אבל מאיפה שאני מסתכלת לרוב אני לא מסכימה עם הפירוש שהם נותנים לסיטואציה, וגם לא עם ציפיות שלהם מהילד...בגדול אני כל כך לא מתחברת לABA שקשה לי להקשיב לדברים שלהם בצורה נייטרלית....).

מספר לא מועל מביניהם פשוט לא תחזקו חדר שירותים זמין בקליניקה!
אני זוכרת את המחקר הזה! כלומר, נזכרתי בו עכשיו. הוא מבטא היטב את החוסר בבסיס. השאיפה המערבית להיות אינטלקט טהור, בזמן שהמציאות שהיא האינטלקט הוא ההקומ העליונה בבניין שהבסיס שלו פיזי מאוד. בלעדיה, הכל קורס. ואין כמו העמדת פנים שאין בסיס כזה כדי להביא לקריסה...

כל כך לא מתחברת לABA
עם כל שנאתי ל-ABA, השיטה מדברת על תוצאות, לא על סיבות. כלומר, כל הגישה הזו מבוססת על תמריצים. נעשה שיהיה לילד משתלם להתנהג ככה, ולא משתלם להתנהג ככה. הסיבות משניות ובחצי מהמקרים לא חשובות בכלל. מה זה משנה למה הילד צועק? אם נעניש אותו מספיק חזק או ניתן פרס מספיק גדול, ישתלם לו לא לצעוק.

אני לא חושבת שאדם בריא בנפשו יכול לא להרגיש כאב. ברוב מוחלט של המקרים זה יעמוד על איזשהי צלקת שלו. אפילו זה שאם הוא יודה בכאב הוא יצטרך להודות בפני עצמו בכאב שהוא גרם וזה קשה. תיאוריות, עם כל הכוח שלהן, מוגבלות ביכולת שלהן לשבש רגשות של אנשים בריאים.

עם כל שנאתי ל-ABA, השיטה מדברת על תוצאות, לא על סיבות. כלומר, כל הגישה הזו מבוססת על תמריצים. נעשה שיהיה לילד משתלם להתנהג ככה, ולא משתלם להתנהג ככה. הסיבות משניות ובחצי מהמקרים לא חשובות בכלל. מה זה משנה למה הילד צועק? אם נעניש אותו מספיק חזק או ניתן פרס מספיק גדול, ישתלם לו לא לצעוק.

דווקא השנה יצא לי לשמוע קצת יותר על ABA, הבסיס של השיטה של ניתוח התנהגות (Applied Behavior Analysis), כלומר לנסות ולהבין מדוע הילד מתנהג איך שהוא מתנהג.
יש להם כלי דווקא נחמד, לעשות רישום במשך יום שלם של ההתנהגות של הילד (מסוג מסויים, למשל נרשום כל פעם שהילד צעק), עם מה שקדם לה ומה קרה אחריה (למשל איך המבוגר הגיב ואיך הילד הגיב לכך).
שהמטרה זה להבין מה עומד בבסיס ההנהגות, ואיך התגובה על הסביבה משפיעה עליה.
כששמעתי את זה דווקא התחלתי לחשוב שאולי אני פחות מתנגדת לשיטה, כי זה היה נשמע לי רעיון טוב.
העניין הוא, שהרבה פעמים אני לא מסכימה עם המסקנות שהם מוציאים מזה, ועוד יותר פעמים אני לא מסכימה עם הפתרונות.
וגם, אני מרגישה שהם לא מספיק שמים דגש על העניין הסנסורי (הם טוענים שכן, אבל לפחות אצלנו בגן אני רואה שלא ממש...), כשבאוטיזם הוא ממש משמעותי...

אני יכולה להגיד על מקרה אחד של ילדה עם התפרצויות זעם קשות, שלדעת המנתח התנהגות היו "התנהגותיות, ניסיון להשיג תשומת לב, לקבל את מה שהיא רוצה וכו'", ולי לקח זמן להבין שזה על בסיס סנסורי ורגשי, וכשהבנתי את זה והדרכתי את הצוות בהתאם - ראו ממש שיפור (ע"י שימוש בגרייה סנסורית מתאימה וליווי של הסבר מילולי - שיקוף של הרגשות, הצעת פתרונות חלופיים וכו').
לרוב קשה לי לקחת את כל התוצאה על עצמי, כי אני לא באמת יכולה לדעת מה עזר. אבל במקרה הספציפי הזה אני ממש מרגישה שהייתי צריכה לדחוף ולהתעקש כדי יקבלו את דעתי, וראיתי שינוי מאוד גדולה אחרי זה.

דווקא השנה יצא לי לשמוע קצת יותר על ABA
כמובן שיש ABA ויש ABA, והכל תלוי ביישום...
תכלס? יצא לי לשמוע שזה התעללות מצד יותר מידי אוטיסטים, ולא שמעתי אף אוטיסט שאמר תודה לשיטה הזו. שזו בעיני הראיה הכי חזקה נגד. זה, והבעיה בתיאוריית המיינד שיש למשתמשים בשיטה, ונראה שהיא מובנית בשיטה...

פרח בית יקרה, בעיני את ממש לא מגזימה.
אני מכירה מציאויות דומות לזו שאת מתארת. (גם ובעיקר מהעבודה בעבר).
אני חושבת שזה גם כי חלק גדול מהאנשים נוטה להשטחה, לעבודה על פי שבלונות, פחות אוהב את המרחב של הלא צפוי וגם כי כנראה לפחות בחלק מהמערכות ישנם לחצים מלמעלה לעבוד מאוד ממוקד, תוצאתי, עם תוצרים שניתן לראות בעיניים, שיקולי עלות תועלת.

את אחלה בנאדם בעיני ואני ממש ולגמרי מאחלת לך שתמשיכי להיות את.
זקוקים לך בעולם

(-:

תמרוש רוש, אני משאירה כאן חיוך

(-:

_דווקא השנה יצא לי לשמוע קצת יותר על ABA
כמובן שיש ABA ויש ABA, והכל תלוי ביישום...
תכלס? יצא לי לשמוע שזה התעללות מצד יותר מידי אוטיסטים_
אני הבנתי שהגישה של ABA מאוד השתנתה והשתפרה עם השנים. שהיא באמת היתה יות רמדי נוקשה ו- כמו שאת אומרת, התעללות, אבל שדברים השתנו, נניח בחמש-עשר השנים האחרונות. שווה לחשוב אם האוטיסטים שהעידו על כך היו מספיק מבוגרים בשביל לחוות את הגרסה המוקדמת שלה? והצעירים יותר שכבר נהנים מהשינוי - בהנחה שאפשר באמת ליהנות מהשינוי - עדיין לא מספיק בוגרים כדי להתבטא ולהישמע?
לא מגנה על השיטה, רק מנסה להבין ולמפות.

פרח, אשמח אם תרחיבי (עם דוגמאות, כרגיל אצלי...) על המשפט הזה:
הרבה פעמים אני לא מסכימה עם המסקנות שהם מוציאים מזה, ועוד יותר פעמים אני לא מסכימה עם הפתרונות.

התנהגותי
אוי, איזה נאום שעשוי לצאת לי על זה אם תהיה לי הזדמנות!
עוד מעט... עוד מעט... עוד מעט.

תגידו, לא שווה להעביר את הדיון הזה לדף משלו? רגישות חושית העולם הוא יותר מדי כבר ככה ארוך, ויש פה דברים ממש מעניינים ששווה לפתח.
"ריפוי בעיסוק גבולות המקצוע"...?
(פשוט, פתחתי את הדף, ואז כמה דפים אחרים, ואז הגבתי שם, ואז הגבתי פה, ושלחתי, וכשהדף עלה מחדש נורא התבלבלתי. מה פתאום רגישות חושית העולם הוא יותר מדי? הייתי בטוחה שזה פרח בית או משהו... וזה סימן חיובי בעיני למעבר דף)

שווה לחשוב אם האוטיסטים שהעידו על כך היו מספיק מבוגרים בשביל לחוות את הגרסה המוקדמת שלה?
אחת ההתרשמויות השליליות ביותר שלי היא בגלל אמא שתומכת בשיטה ומשתמשת בה עכשיו על הילד שלה. לדעתי מה שהיא מספרת זה נוראי. עכשיו - לפני שלוש שנים בערך.

<גם אני חשבתי שזה הדף של פרח פה, והדיון הזה בכלל מתאים לאחד הדפים על אוטיסטים. אולי כזה שיש בו את האמירה של תמי גלילי בתור משקל נגד לכל מה שאמרתי עכשיו - על זה שהשרדות מצדיקה התעללות. רק שלדעתי ABA לא יעילה, אבל זו כבר בעיה אחרת>

גם אני חשבתי שזה הדף של פרח פה
אוי איזו השתלטות... האמת שרציתי להציע להעביר, אבל לא יודעת לאן... באמת נראה לי שדף של אוטיזם יתאים יותר.
והאמת שכבר הרבה זמן רציתי לכתוב ב אוטיזם כשונות (אחרי שאני אסיים לקרוא אותו, אני אולי ברבע..), אבל לרוב לא מגיעה לכתוב על העבודה, וגם מרגישה שקשה לי לנסח את הדברים בבהירות, כי הם כל כך מבלבלים לי...

לפחות בחלק מהמערכות ישנם לחצים מלמעלה לעבוד מאוד ממוקד, תוצאתי, עם תוצרים שניתן לראות בעיניים, שיקולי עלות תועלת.
כן, ואני ממש גרועה בזה (איך בכלל אפשר לצפות תוצאות מראש?... אני מרגישה שאני מאוד מאלתרת, וכל הזמן מקווה שיהיה איזה שינוי שאני אוכל בסוף לכתוב בדו"ח סיכום... בינתיים זה לרוב עבד, כמובן שאני לא יודעת מה מהשינוי קשור אליי ומה פשוט לזה שהילד גדל/למד/עשה עוד מיליון דברים אחרים בחייו בתקופה הזאת...).

_התנהגותי
אוי, איזה נאום שעשוי לצאת לי על זה אם תהיה לי הזדמנות!_
מחכה להרחבה!!

תכף אכתוב עוד בנוגע לABA, זה מסובך לי וייקח לי זמן... וממש כדאי למצוא לאן להעביר את זה כי זה בוודאי ייצא ארוך ולא קשור לדף....

פרח יקרה, בצורת עבודה כמו שלך כמו שאת מספרת עליה ק-ו-ר-ו-ת תוצאות.
לרוב לא פחות ולעתים די קרובות יותר מאשר בממוקד תוצאתי.
ככה אני מאמינה, זה האמפיריות שלי ממה שראיתי, אני לא מתיימרת להיות מחקרית. (-;
החוכמה בעיני היא לעבוד כמו שאת עובדת, ואז בדיעבד לזהות מטרות ולתעד בניירת בהתאם.
זה שונה מהכתיבה המקובלת - קודם מטרות, ואז ממוקד תוצאה.
אבל נדמה לי שאם עובדים אינטואיטיבי לאורך זמן, בהדרגה מתחילים לזהות תבניות חוזרות ולומדים לנסח לכתחילה את מה שאתה עומד לעשות.
לפעמים אני ממש טובה בלנסח או לכתוב לאחרים את מה שהם עשו.. (-;

אני מעריכה אותך, כי בחווייה שלי זה לשאת הרבה מתח, לעבוד שלא על פי נורמות נדרשות.
צריך אותך בעולם...

צריך אותך בעולם... @}