אבא סבבא אמא קרציה

עופרי, את מדהימה!
הדבר היחיד שקשה לי להסכים איתו זה שהוא עדיין אוהב אותה, חוץ מזה כאילו כתבת את מחשבותי.

אני בטוחה שהוא אוהב עדיין, במיוחד כשאני קוראת על צעדי המחאה שלו (הורדת טבעת, כעס רב, מעבר לחדר אחר). הוא משדר לה שהוא רוצה שינוי, שהוא במצוקה (גם אני עשיתי דברים כאלו בעבר, כי שום דבר אחר לא עזר לבן זוגי להבין שהמצב קשה לי, שאני נחנקת מתסכול). היום למדתי שיש דרכים אחרות אבל במצב שכל אחד מתחפר בעלבונו, רק צעדים קיצונים גורמים להתחיל לבדוק מה קורה בצד השני.
אני אדאג מאוד מאוד אם היא תספר שהוא חזר הביתה רגוע ואדיש אליה..

שליחה על ידי לב* » 28 נובמבר 2008, 11:41

עופרי ופלוני אלמוני,

אולי יש משהוא בדבריכן אבל אפשר לומר את זה בצורה יותר בונה. בכל מערכת יחסים יש שנ י אנשים. אני בטוחה שהביטויים של למה ככה באים מתסכול ופגיעה של שנים.

למה ככה,
אני מבינה אותך מאוד במיוחד בקשר לכעס על טיפולו בילדים. הסיפור על ההתנהגות שלו בלידה ממש מקומם. בקשר לציפיות ממנו שישאל מה את צריכה, מנסיון, זה לא קורה. אם רוצים משהו צריך להגיד לו. זה מאוד מציק אבל צריך להחליט אם להיות חכמה או צודקת. אישית החלטתי לנסות להיות חכמה. ממליצה מאוד על לבסוף מוצאים אהבה והעבודה של ביירון קייטי כדי לתת לך כיוונים חיוביים למחשבה. זה מאוד עזר לי לשנות גישה.

הי למה ככה? מה שלומך, איך החיים?

חרא.
בימים הקרובים יהיה לנו מפגש ראשון עם יועצת זוגית.

ביום חמישי האחרון דעתו פשוט נטרפה עליו. הוא נהג איתי ועם הילדים באוטו החדש שלו, עם עיניים שאיימו להיעצם כל רגע מעייפות, אבל הוא לא רצה שאני אחליף אותו בנהיגה (שנמשכה שעה), כי האוטו שלו.
היה לי יום הולדת באותו יום. דווקא המצב בינינו היה בסדר בימים האחרונים.
אמי הציעה שנבוא לישון אצלם, כדי שהם יוכלו לשמור על הגוזלים ואנחנו נוכל לצאת.

הוא הגיע מהעבודה בערב, ובאופן פתאומי נבח עלי על איזו שטות. יצר ריב סתם סתם סתם. (חתול תעלול העדיף שאבא יגזור לו ציפורניים <שהיו באמת ארוכות כמו של חתול; הוא סרבן גזירה>, אז אמרתי לו את זה, ואז הוא התחיל לגזור לו כשאני הייתי באמצע החלפת בגדים לתינוק, וכשהוא פקד עלי לבוא לעזור לו - להחזיק את ח.ת. המשתולל ומצווח - אמרתי לו שאני צריכה לגמור להלביש את התינוק, והוא התרגז נורא).
ואז הוא אמר שאין טעם לצאת ככה, ואמרתי לו שאי אפשר לנהל את ההורים שלי לפי הקפריזות שלו; הם מחכים לנו.
אז נסענו, שותקים וכועסים. הוא היה נורא עייף, אחרי שבלילה הקודם ישן רק מעט. הוא ממש נאבק שלא להירדם.

לפני כשבועיים נסענו ביחד לחברים, מרחק כחצי שעת נסיעה, והוא אמר שהוא עייף ושכואב לו הראש. אמרתי לו שאני יכולה להחליף אותו בנהיגה, והוא ענה במבט א-לה ז'וז'ו הגבר - זה הדבר האחרון שאני רוצה.
גם אז היינו במצב רגוע יחסית - והיציאה הזאת שלו, מפגרת ככל שתהיה, פגעה בי עמוקות והחזירה אותנו ל"ברוגז" מר.

אז הפעם לא הצעתי לו להחליף אותו. רק רמזתי על האופציה. הוא התעלם.
(בטרנטה שלנו היינו נוהגים לפעמים אני ולפעמים הוא, בהתאם למצב העייפות והחשק. לא היה לו שום קטע של אני נוהג משמע אני גבר).
הגענו להורי, העברנו את הילדים למיטות, ח.ת. התעורר, אבא נרדם ביחד איתו.
שמחתי; לא היה טעם לצאת במצב הזה (אמא שלי הציעה, לאור זה שהוא נרדם, שנצא בבוקר לאיזה בית קפה, במקום).
פתאום הוא התעורר, והתפלא למה אנחנו לא יוצאים.
אז יצאנו.
ישבנו פרצוף תחת זה מול זה בבית קפה.
אמרתי לו שאחרי הנסיעה הזאת צריך להגיד את ברכת הגומל (על כך שנשארנו בחיים).
אחרי חצע שעה חזרנו לבית הורי.
היה ממש לא נעים מולם.

מאז אנחנו בברוגז עמוק.

ואמרתי לו שאי אפשר לנהל את ההורים שלי לפי הקפריזות שלו; הם מחכים לנו.
מצטערת, כאן הייתי חותכת. מרימה טלפון להורים, מתנצלת, מודיעה להם שהוא מאוד עייף ושהמצב לא מתאים ליציאה חגיגית, ונותנת לו לישון. הוא היה קם מפויס הרבה יותר.

גמישות זה לא "קפריזות". אם הוא סובל מחוסר שינה כרוני ובנוסף רבתם לפני כן (מן הסתם כי הוא עייף ולחוץ לקראת ערב עמוס), אין טעם לצאת לחגוג, אפילו אם זה יום ההולדת שלך (בעיקר אם זה יום ההולדת שלך, כי את רוצה אותו נעים ומפרגן ולא זאב עייף וכועס).
אבל אני מניחה שכדי לבצע דבר כזה צריך להיות זוג ביחסים טובים, שביטול היציאה לא "מאיים עליו" ושלא כל תקרית מטילה צל על כל החיים המשותפים.

מסכימה ולא מסכימה עם קרוטונית.

אני, מהצד השני, נורא נעלבתי שזה קרה הפוך - הייתי עייפה ועצבנית ולא היה לי שום חשק לצאת, ועוד ללכת להוריו גם - והוא מאוד מאוד כעס עליי.

הרגשתי שאין לי לגיטימציה להרגיש רע בכלל, ואמרתי לו את זה.
גם אנחנו היינו ברוגז די הרבה בגלל זה.

אבל אבל מהצד השני....
גם את מרגישה שביום ההולדת שלך הוא היה צריך לגלות גמישות ולהתעלות על עצמו וכמה שהוא עייף - לפחות להשתדל לא לריב ולהיות נחמד.
ביום ההולדת שלך, לפחות.

אני לא יודעת. נראה לי שדווקא הצדק עם למה ככה. זה לא שמדובר פה במצב רגוע ושפוי בו באמת לפעמים פתאום אין כוח וחשק ללכת להורים, אלא במצב בו הבעל עושה כמעט הכל על מנת למרר לאשתו את החיים כמה שיותר. הוא ילדותי מאוד מאוד וההתמודדות איתו קשה מנשוא.
למה ככה, עדיף שתלכו ליועץ ולא ליועצת. גברים כאלה לא מקשיבים לנשים בדרך כלל, אפילו שהן נורא טובות ומוצלחות. אלא אם כן הוא זה שהציע אותה והוא זה שרוצה ללכת דווקא אליה.
מאוד מקווה בשבילכם שתגיעו לעמק השווה.

הוא התחיל לגזור לו כשאני הייתי באמצע החלפת בגדים לתינוק, וכשהוא פקד עלי לבוא לעזור לו - להחזיק את ח.ת. המשתולל ומצווח - אמרתי לו שאני צריכה לגמור להלביש את התינוק, והוא התרגז נורא
אגב, לגבי זה. לפעמים צריך לעורר את תשומת ליבם של האחרים לכך שבאמת איננו יכולים לבוא ולעזור, אבל זה צריך לבוא מהם. למה הכוונה? אם הוא אומר לך לבוא לעזור, היה עלייך לענות לו בצורה אחרת - או לשאול אותו אם לפי דעתו זה בסדר להשאיר את התינוק לא לבוש על השידה לבד (לא לשאול באירוניה, אלא באמת). או לומר לו - בסדר אני באה, ואז לתת לו לחכות עד שתלבישי את התינוק. אם הוא צועק שתבואי עכשיו מייד, חזרי שוב על כך שאת באה מייד.
תשמעי, על הילדה שלי זה עובד. היא לא מבינה שאמא עושה משהו באותו רגע שהיא צריכה אותה, אז היא בוכה ומשתוללת על כך שאני לא באה מייד. אז אני שואלת אותה - מה אמא עושה עכשיו? או - את רוצה שאשאיר את התינוקת לבד ואלך אלייך? לפעמים התשובה שלה היא פשוט "כן", אבל היא ילדה. אבל לפחות מתקיים דו שיח בנושא והיא לומדת להבין שיש לאנשים אחרים צרכים אחרים משלה ושעליה ללמוד לכבד אותם. או שאני שואלת אותה, לאחר שכבר אמרתי לה "לא" על משהו והסברתי לה למה, והיא בכל זאת מבקשת שוב - "מה אמא אמרה?"
טוב, הייתי מרחיבה אבל עלי ללכת כעת.

תשמעי, על הילדה שלי זה עובד. היא לא מבינה שאמא עושה משהו באותו רגע שהיא צריכה אותה, אז היא בוכה ומשתוללת על כך שאני לא באה מייד. אז אני שואלת אותה - מה אמא עושה עכשיו? או - את רוצה שאשאיר את התינוקת לבד ואלך אלייך? לפעמים התשובה שלה היא פשוט "כן", אבל היא ילדה. אבל לפחות מתקיים דו שיח בנושא והיא לומדת להבין שיש לאנשים אחרים צרכים אחרים משלה ושעליה ללמוד לכבד אותם. או שאני שואלת אותה, לאחר שכבר אמרתי לה "לא" על משהו והסברתי לה למה, והיא בכל זאת מבקשת שוב - "מה אמא אמרה?"

נכון שלפעמים מבוגרים מתנהגים כילדים, אבל הפתרון הוא לא להתנהג חזרה כאילו היו ילדים.
לדעתי, הבן זוג של למה ככה ממש לא צריך הכוונה של אישתו בדמותה של אם.

נכון שלפעמים מבוגרים מתנהגים כילדים, אבל הפתרון הוא לא להתנהג חזרה כאילו היו ילדים.
לא ממש מסכימה, סליחה. מדבריה של למה ככה ניכר שהוא ממש החליט לעקוץ אותה. והוא בעצמו הציע לגזור לו את הציפורניים עד כמה שהבנתי. פרט לכך, שהתייחסות כזאת לבעל כמו לילדים, עדיין לא אומרת שזה מזלזל, זה פשוט על מנת להעיר את תשומת ליבו לכך שהיא כרגע עושה משהו ולא יכולה לגשת. ליצור אצלו מודעות לכך. ואת זה עושים גם עם מבוגרים, במיוחד אם אין להם כל רגישות לצרכיהם של אחרים כפי שאצל למה ככה.

כך או כך, העובדה היא שבקשתו הדחופה לעזרה לא נענתה.

הצדק עם מישהי, לדעתי.

לפעמים כן שווה לפנות לאדם מבוגר ולהסביר לו דברים כמו לילד - אם מדובר באדם מבוגר שמתנהג כמו ילד...

משמח לשמוע שרגשותיו המעורבים בנוגע לטיפול התפוגגו.
מעניין להבין מה גרם לו לשנות את דעתו.
בכל מקרה זה סימן לכך שהוא לא וויתר.

מזל טוב ליומולדת

אני רוצה לספר לך שאני מכירה כמה גברים שמאד מאד נלחצים מיום ההולדת של בת זוגם, ומרמת הציפיות שאולי נלווית ליום הזה, וכמעט שחזקה עליהם לאכזב. ידיד אחד שלי, למשל, למרות שלא יודה בכך, יצר ריב כמעט לפני כל יומהולדת של אשתו, ותמיד יצא שגם בסוף לא הגיע לחגיגה/בילוי שתוכנן, וגם האשים אותה בכך ש'בגללה' ו'באשמתה' ושהוא כל כך רצה ואם היא לא היתה הורסת ברגע האחרון... ככה כל שנה

פלונית,
זה לא נשמע שיש לו בעיה ולחץ, זה נשמע שהוא בן אדם ילדותי ודי נורא שדווקא ביומולדת רב עם זוגתו ולא יכול להתגבר על עצמו.

פתטי, אם את שואלת אותי.
מה היה קורה אם היה הפוך? מעניין?

הימי הולדת שלנו (המבוגרים) בקושי נחגגים, בד"כ. אנחנו לא עושים מזה עניין. אנחנו בקושי מציינים אותם, אבל כן קונים מתנה.
<הפעם לא קיבלתי מתנה... אני אקנה לעצמי!>
<האמת, דווקא מתפתח בי רצון לעשות משהו חגיגי בימי ההולדת האלה... לפנק ולהתפנק>

בימים שחלפו מאז אותו יום אומלל, הוא מבוצר עמוק בברוגז. יש לנו רמות שונות של ברוגזים, וזה ברוגז קשה.
תחושתי היא, שהוא חושש לשדר מסר של פייסנות, לבל ייחשד כי הוא מרגיש שלא היה בסדר. הוא מודע לזה שחצה את הגבול באותה נסיעה, כשהתעקש לנהוג על סף הירדמות כמעט, והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. אני מאמינה שהוא מדחיק את זה גם בדיאלוג שלו עם עצמו.

אני חושבת שאת האירוע הזה לא כדאי לדסקס עם היועצת הזוגית בפגישה הראשונה. אחכה עם זה, וכשנהיה במצב רגוע בינינו, וכשתחזור רמה כלשהי של פתיחות, רק אז אעלה את זה, מולו לבד או בנוכחותה. ברור לי שאם אדבר על זה בפגישה הקרובה, הוא ינפנף את זה, ואני מניחה שהוא יכופף את העובדות לא רק כלפי חוץ אלא גם בתודעתו הוא.

למה ככה, מזל טוב !! @} @}
בטח שתקני לעצמך מתנה, אפילו תארגני לך יום פינוק שיכלול אם אפשר מסאז' טוב '+ שינה טובה.
מאוד בולט איך הוא נאחז ברכב החדש, כאילו שומר לעצמו משהו שהוא רק שלו, ועוד איזה משהו: רכב, נהיגה- הובלה - הוא לא מוכן בשום אופן שתתקרבי למקום הזה. אם אני מנסה להיכנס לרגע לנעליו אולי הוא מרגיש שזה התחום "בבית" (בחלוקת התפקידים בינכם) שבשום פנים ואופן לא תדרכי בו. וככה מרחוק נראה לי שאולי עדיף לא לגעת בזה עד שירגעו הרוחות, עד שהוא ירגיש פחות מאויים.
לגבי כל ההתרחשויות, מזל גדול גדול שככה זה נגמר ואין לי עצות מעשיות, זה הרי מורכב כל-כך. אני מקווה שהטיפול הזוגי יועיל ויטיב.
איך בימימה?

למה ככה, אני שולחת לך חיזוקים, נשמע שקשה לך.
רציתי להגיד משהו, שאני לא בטוחה שיעזור, אבל אולי.

תחושתי היא, שהוא חושש לשדר מסר של פייסנות, לבל ייחשד כי הוא מרגיש שלא היה בסדר. הוא מודע לזה שחצה את הגבול באותה נסיעה, כשהתעקש לנהוג על סף הירדמות כמעט, והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. אני מאמינה שהוא מדחיק את זה גם בדיאלוג שלו עם עצמו.

השבוע היה לי ריב עם בעלי ואמרתי לו איך מה שהוא עשה (לא משנה כרגע, אין לי כוח לפרט וגם לא נראה לי הכרחי) היה מעצבן ולא לעניין. הוא לא ענה. אחרי כמה שעות באתי ברוח הבודהיזם ואמרתי שכנראה שגם אני עושה את אותו דבר מעצבן לפעמים ואני מצטערת. עדיין הוא לא ענה. חשבתי לעצמי שהוא הפנים את מה שאמרתי ופשוט לא מתחשק לו להמשיך לדון בכך, קיבלתי, והמשכנו הלאה. אחרי כמה ימים פתאום נזכרתי ושאלתי אותו מה הוא חושב על אותו עניין. מסתבר שהוא נפגע ממני, שהוא בכלל לא הסכים עם איך שאני רואה את הדברים ובטח לא מרגיש שהוא היה לא בסדר במשהו.

מה שאני רוצה להגיד שהתחושות שלנו הן לעיתים מוטעות. זה קשה כשלא מדברים או כשכל אחד מתבצר בעצמו ובעמדתו. יתכן שבעלך לא מודע לכך שחצה את הגבול באותה נסיעה. אני חושבת שיעזור למצוא דרך לדבר. לכולנו. (-:

מה שלומך? משהו השתנה? מקווה שקנית לעצמך מתנה!

ובכן, המצב הרעוע-אך-נסבל נמשך. מנסים לא להיקלע לעימותים, אפילו משתדלים להאיר פנים אחד לשני כשאנחנו לא "ברוגז". מידי פעם יש איזה פיצוץ, ברמות חומרה שונות.

הולכים לטיפול. נדרשנו לבחור אם להתמקד בזוגיות שלנו או בהורות. בחרנו בזוגיות.

אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו בקושי מתקשרים זה עם זה, גם במישור של שיחות חולין, שיתוף וכדומה.
חייבים לפתוח את המדיום הזה בינינו.

ואי אפשר בלי איזו דוגמא לחיכוך. אבל הפעם, חיכוך שלא הידרדר לריב.

הכנתי לארוחת ערב פנקייקס. זה חדש אצלי. המוטיבציה היא כמובן לענג, וגם לגרום לחתול תעלול לאכול ביצים. אמרתי לעצמי, אם הוא יאהב את זה, אני אכין את זה לעיתים קרובות.

ערכתי על השולחן מיני מילויים: חמאה, סילאן, ממרח ערמונים, שקדיה. קראתי לכולם.

אבא בא, ראה מה יש, ואמר שהוא רוצה נוטלה. התחננתי אליו (אני יודעת שזה נשמע מוגזם, אבל - אכן, בקטעים כאלה אני מוצאת את עצמי מתחננת) שלא יוציא את הנוטלה. הנוטלה, נכון לרגע זה, היא אדמה לא נודעת עבור חתול תעלול (הגדול מקבל לפעמים נוטלה בסנדביץ' לבי"הס), וברור כי ברגע שהוא יגלה את דבר קיומה, הוא ידרוש ממנה לבלי די. ברור גם, כי אבא ייתן לו נוטלה לבלי די.
ובכן, ביקשתי מאבא שיוותר, תוך שאני מנסה להעביר לו בקודים את כל הדברים הנ"ל.
ראו על אבא שהוא חוכך בדעתו.
בסוף הוא היה גיבור ונמנע מחשיפת הנוטלה. אבל הוא אכל רק פנקייק אחד, ככל הנראה מתוך הפגנת מחאה.

למה ככה, לא מנסה לשפוט אותך בכלל. אבל רציתי לומר לך שכאשר מדובר באהבה, צריך לאהוב את האדם ממול כפי שהוא היה רוצה שיאהבו אותו ולא כפי שאת רוצה לאהוב. כך שאם את מכינה לו אוכל שאינו אוהב, אפילו אם את צודקת בכך שהאוכל בריא וכו', אינך אוהבת אותו. וזה קריטי. כי הוא חש בכך וכמובן מתמרד.
הייתי אומרת אפילו שלצורך העניין תרדי לגמרי מהנושא של אוכל בריא לילדים. באמת! תאמיני לי, ילדים נחשפים בשלב זה או אחר לכל הזבל שיש בעולם, ובינתיים את הורסת את שלום הבית שלך. לא יקרה לילדים שלך כלום כלום כלום אם יאכלו נוטלה, איטריות עם רוטב עגבניות, פלאפל ועוד. באמת שכלום! כרגע מה שחשוב זה הבית שלך ולא מה הילדים יאכלו! העיקר שלא יהיו רעבים. חולים הם לא יהיו מזה, תאמיני לי! מה גם שאת די דואגת להם באופן כללי לאוכל בריא, אז פה ושם קצת זבל לא יזיק להם בכלל.
מה שכן מזיק זה החוסר אהבה שלך לבעלך (באופן בלתי מודע מצידך אמנם) בכך שאת עדיין מתעקשת על אוכל בריא.
אני מציעה לך להניח לזה, וגם להניח לעניין של העיסוק של הילדים כאשר האבא מטפל בהם (מול המחשב או לא). בינתיים תהיי עסוקה בלעשות מה שבעלך אוהב!
בטיפול את רשאית להעלות את עניין האוכל, המחשב וכל מה שמציק לך, אבל בבית - אל תעשי את זה.
חוסר התקשור נובע פשוט מחוסר הבעת אהבה. וזה בא לידי ביטוי גם באוכל שאת (לא) מכינה לו.

אני מאוד מסכים עם מה שאמרה חלוק ביתי
הייתי אומרת אפילו שלצורך העניין תרדי לגמרי מהנושא של אוכל בריא לילדים. באמת! תאמיני לי, ילדים נחשפים בשלב זה או אחר לכל הזבל שיש בעולם, ובינתיים את הורסת את שלום הבית שלך. לא יקרה לילדים שלך כלום כלום כלום אם יאכלו נוטלה, איטריות עם רוטב עגבניות, פלאפל ועוד. באמת שכלום!

הי, יש כאן בעיה. זה לא שהאיש לוקח אחריות על דברים אחרים ורק באוכל יש ניגוד אינטרסים. לכל אורך הדף עולה תמונה של אדם מאד פסיבי, כזה שלא מביע דיעה על כלום (כמובן שאנחנו קוראים כאן רק צד אחד, אבל זה מה שהצד המספר מציג), שההתנהלות שלו היא של אדם שמחפש בעיקר שיניחו לו, וכשהוא כבר כן עושה משהו מכוון זה בעיקר להראות כמה הוא פגוע וברוגז.

אני לא יודעת מה הפתרון, אני בטוחה שמקום של אהבה ודאגה לכל אחד מבני הבית, גם ובעיקר לגדולים שבהם, יכולה להביא תועלת רבה. אבל יש גם אחריות הורית, שכרגע נראה שהכותבת נושאת בה כמעט לבד, וצריך לשקול היטב אם הרפיה באחריות הזו (ומה לגבי שאר הדברים? גם שם להרפות? בכולם?) היא זו שתביא לתועלת המיוחלת.

לא יקרה לילדים שלך כלום כלום כלום אם יאכלו נוטלה, איטריות עם רוטב עגבניות, פלאפל ועוד. באמת שכלום!
זה לא פייר האמירה הזו. הנחת היסוד של האם היא שהאוכל הזה כן מזיק לילדים!
אלא מה? במצב הקיים צריך לנהל סיכונים ולקבוע סדרי עדיפויות. ובמצב הקיים, הנזק שנגרם לילדים מהפלאפל קטן מאוד לעומת הנזק שנגרם להם ולהורים מחוסר שלום בית.

למה ככה? נעלמת לנו?
מקווה שהכל שפיר.

המצב פחות או יותר כמו שעידכנתי בפעם האחרונה:

_ובכן, המצב הרעוע-אך-נסבל נמשך. מנסים לא להיקלע לעימותים, אפילו משתדלים להאיר פנים אחד לשני כשאנחנו לא "ברוגז". מידי פעם יש איזה פיצוץ, ברמות חומרה שונות.
הולכים לטיפול. נדרשנו לבחור אם להתמקד בזוגיות שלנו או בהורות. בחרנו בזוגיות.
אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו בקושי מתקשרים זה עם זה, גם במישור של שיחות חולין, שיתוף וכדומה.
חייבים לפתוח את המדיום הזה בינינו._

אנחנו תוהים לגבי האהבה שלנו, שנראית היום כמו איזה כישוף שתפס אותנו, עד כמה היא היתה עמוקה, במובן של קירבה והיכרות ושיתוף. ישנו פער ענק בין שני המישורים האלה. וכשהכישוף נמוג - נשארנו עם הבור.

אני מפנטזת לי שפעם נהיה משפחה הדוקה, עם זוג הורים אוהבים וקרובים זה לזה. ומגובשים כהורים. שנצלח את המשבר הזה ונשתדרג ביחסינו כתוצאה ממנו.

את באמת מלאת תקווה או פוחדת מהאפשרי?

גם וגם.
אבל אם לוחצים אותי אל הקיר, יש לי בבסיס הבטן תקווה-אמונה שהדברים, מתישהו, יסתדרו. אולי לא תהיה פה אידיליה, אבל נגיע לאיזשהו שקט.

אני מפנטזת לי שפעם נהיה משפחה הדוקה, עם זוג הורים אוהבים וקרובים זה לזה. ומגובשים כהורים. שנצלח את המשבר הזה ונשתדרג ביחסינו כתוצאה ממנו.

זה אפשרי! אומנם לא היינו במקום קשה כמו שלכם, אבל הגענו למקום שאת מפנטזת עליו.

<קוראת אותך מההתחלה>

אבל אם לוחצים אותי אל הקיר, יש לי בבסיס הבטן תקווה-אמונה שהדברים, מתישהו, יסתדרו. אולי לא תהיה פה אידיליה, אבל נגיע לאיזשהו שקט.

מחזיקה לכם אצבעות. איכשהו מרגישה שיש לכם עוד המון תכנים, רגשות ודברים משותפים להיבנות מהם. אולי הגיע הזמן לשנות את שם הדף ואת הניק, ובהזדמנות זו גם למחוק חלק גדול מהדף, בשביל לא להיתפס לתיעוד של המתחים שהחלו להתפוגג?

למה ככה? מה שלומך מזמן לא שמענו ממך.
מקווה ששלומך טוב.

חוזרת, לצערי עם עדכונים מחורבנים.

בחודשים האחרונים לא היה הרבה מה לחדש (ולא התחשק לי לטחון זאת כאן) - היו ברוגזים מתמשכים אבל רגועים יחסית ואף פסקי זמן של נורמליות למראית עין. אבל הכל היה נפיץ.
עשינו טיפול זוגי. הוא לא ממש קידם אותנו, לא יצאנו עם תובנות גדולות. הצליח לקרב אותנו רק בזמן הטיפול עצמו, כשיצאנו החרא חזר.
לא הצלחנו לדבר בצורה רצינית, לסכם מדיניות הורית, להגיע לעמק שווה. לא כל שכן שיחות אישיות.

ובכן, בזמן האחרון חלה רגרסיה, ויש מגמה מתמשכת של החמרה. הוא נהיה עצבני בטירוף. הוא חזר לעשן (אחרי שנים של הפסקה), ובמקום שזה ירגיע אותו זה דווקא מציף לו עצבנות. בשבתות, בהן הוא לא מעשן, הוא ממש בלתי נסבל, פקעת עצבים שקשה לשהות במחיצתה.

ובכן ובכן, בשבת (היום) חלה עוד קפיצת מדרגה ברמת הסיבוך בינינו. הוא גילה שבישלתי קפה.
המצב הוא כזה: אני שותה אך ורק קפה ערבי, מבושל בפינג'אן. אדוקה בקטע הזה. בשבתות אני תמיד כמהה לקפה. הוא הרי שומר שבת. בעניינים כמו הפעלת חשמל הוא "מעניק" לי חופש, אבל אש מבחינתו זה דבר שלא יעשה (יודלק) בביתנו (אם כי כשחברים שמעשנים מבקרים, הם מעשנים בגינה חופשי).
אז היום: אני מתה לקפה, הוא כמעט כל השבת ישן (נחשו מי עם הילדים). אני אומרת לעצמי, לעזאזל, אעמיד לעצמי איזה פינג'אן קטן, מה, אני לא בן אדם.
אחה"צ בעת עירות הוא קולט שבישלתי קפה. הוא כועס. אני אומרת לו - אדם לא יכול להיות רשע בעצמו ולדרוש מזולתו להיות צדיק.
בהמשך הוא מודיע לי (בנוכחות הילדים) - את לא קיימת (כלומר, מבחינתו, מעכשיו ואילך).

בערב נתתי לו לקרוא מכתבון שכתבתי לו אתמול. אמרתי לו, שזה נכתב לפני ההתפרצות האחרונה שלו. כתבתי לו שהתחושה היא שלאחרונה הוא נמצא על רכבת דוהרת של הרס עצמי. ושאני מאמינה שהוא מודע לכך. ושלמרבה הצער הוא גורר איתו לרכבת הזאת את המשפחה שלו, את הזוגיות, את הילדים. מה הוא חושב שיקרה? איך אפשר למנוע הרס? מה הוא היה רוצה לעשות? האם הוא רוצה לעזוב את הבית? מה יהיה?

הוא לא הגיב, אבל הוא קרא את המכתב כמה פעמים.

מקשיבה.

שליחה על ידי אחת* » 19 יולי 2009, 01:55

לפני כחודשיים הוא הסכים, פעם יחידה, לפתוח ביחד את הספר "לבסוף מוצאים אהבה". עשינו תרגיל מהספר. כל אחד היה צריך לכתוב את תמונת הקשר הרצוי לו.
אני מביאה כאן את הרשימות שכתבנו (הערה: לפני כתיבת הרשימות האישיות, כל אחד נדרש להגיב על רשימה דומה המופיעה בספר, כך שאפשר לומר שהרשימה המובאת כאן היא חלקית בלבד, וכוללת רק סעיפים שלא מופיעים ברשימה שבספר).

הוא:
שהבית יהיה מסודר; חיי מ. סוערים; שיהיה אוכל טעים ומזין <מ-ז-י-ן, כן, כן>; כבוד הדדי; חוסר שיפוטיות; דרגה לאחר; קבלת האחר; יכולת לקבל ביחד החלטות.

אני:
שתהיה אהבה נוכחת; שיהיה מגע פיזי אוהב, חם באופן יומיומי; שתהיה תחושת ליכוד של המשפחה, בהובלת ההורים; שלילדים יהיה נעים להתבונן בהוריהם; שיהיה לנו חלק בעולם הפנימי אחד של השני; שיהיה כבוד הדדי; שיהיו לנו דברים שנאהב לעשות ביחד; שנתקשר מילולית לעומק.

למה לא המשכתם עם הספר? הוא התנגד או שהעניין "נזל"?
אם יש עניין עם "לא עכשיו" אולי ראוי למצוא זמן קבוע , יום ספציפי ושעה , אחת לשבוע בה אתם יושבים עם הספר יחד?

רציתי למסד שעה כזאת. הוא נפנף אותי.

דרגה לאחר צריך להיות: דאגה לאחר.

רציתי למסד שעה כזאת. הוא נפנף אותי.
מה הוא מציע? ראוי לשאול אותו מה כן ולא מה לא. שיציע הצעה לשיפור המצב. אולי נוח לו ככה, אבל ראוי שיגיד מה הוא חושב שכדאי ולא רק מה לא.

שליחה על ידי יול* » 20 יולי 2009, 01:42

הוא קרא את הספר או שישר התחלתם עם התרגילים?
אני יודעת (מנסיון) שהתרגילים האלה, כשהם באים משום מקום, יכולים לעורר התנגדות ותחושה מלאכותית ומעושה.
(קרה לי כשהצעתי לבן זוגי לנסות. את התרגילים הוא לא הסכים עד היום, נראה לו אידיוטי, אבל את הספר בסוף השתכנע לקרוא, הוא לא התרשם עמוקות אבל זה כן עולה לפעמים בשיחות בינינו ופתח אפיקים חדשים של התיחסויות ומודעות קצת אחרת שלו למה שקורה בינינו).
אם הוא לא קרא, אולי יסכים לקרוא? לפחות חלק? יכול להיות שזה יעורר אותו להרהר, לתהות, מה קורה איתו? אתכם?
ואז אולי הוא יסכים להמשיך עם התרגילים?

אין לי תובנות ...קוראת אותך בשקט ....מוסרת חיבוק , נשמע לא קל ...

אני קוראת שוב את הדף, מההתחלה, כל פעם קצת (איזה דף ארוך!), ונזכרת בעצות הטובות.

שליחה על ידי נטע* » 22 יולי 2009, 00:17

אני איתך. בעזרת הדף מבינה כמה מזלי (ובן זוגי) טוב ומודה על כך, אך לא מסתפקת בזאת ולוקחת הרבה דברים לתשומת לבי ולעבודה משמעותית-מקווה..
מאחלת לך הרבה כוח להתמודד ואמונה בעצמך

אני נכנסת עכשיו לדף לראשונה מזה עשרה ימים, המחשב שלי מקולקל ואני כרגע אצל הורי.
המצב מחורבן, לא מצליחים לתקשר בלי להתעצבן.
אפשרות הפרידה עולה מידי פעם, גם במהלך ריב, בגסות רבה.
להקיא עלינו.

היום הלכתי לפסיכולוגית על מנת לשמוע את דעתה בנושא. מקווה לחזור אליה לפגישה נוספת בקרוב, אשר בה יהיה לה יותר מה להגיד. היום היא בעיקר הקשיבה.
היא אמרה שדמות האב שיש לבעלי בראש (אב להרבה הרבה ילדים אשר יוצא להביא פרנסה וזוכה להמון כבוד, ויש דיסטנס, והאישה שקורעת את התחת בבית היא בגדר מובן מאליו) רחוקה מהמצב בפועל, כלומר מ"דמות האב" שמצוירת סביב בעלי. בנוסף, הוא מרגיש מחוץ לבית, למשפחה, לעניינים (בין אם זה ביוזמתו או לא), ובנוסף, יש לו תכונה של נוקשות. כל אלה טרפו אצלו את הקלפים, כהגדרתה.
היא אמרה עוד דברים ידועים: שהילדים זוכים (ממני) לטיפול ולהתייחסות של 100 אחוז ואילו הזוגיות - אפס, שאני עמוסה וכורעת תחת הנטל, שחייבים לסדר את הדברים באופן דחוף.

זוכרת שהצלחתם לתקשר יותר טוב בעבר בכתב? האם אתם ממשיכים עם זה? שווה לנסות.

קוראת אותך.
נשמע ממש קשה.

על מנת לשמוע את דעתה בנושא
מה את מצפה לשמוע מהפסיכולוגית? מה היית רוצה לשמוע ממנה?

למה ככה , קראתי את כל הדף ומשהו קפץ לי לראש: את יודעת באיזה משחק מחשב הוא משחק?

ענבלולי - וואללה, באמת נוח לי לתקשר איתו לפעמים בכתב. תודה שהזכרת לי את האופציה.
גםקוראת - ציפיתי שהפסיכולוגית תגנה את התנהגותו ותסביר לי על הפתולוגיות הפסיכולוגיות שלו... לצערי זה לא קרה.
פלוני - הוא משחק במיני משחקי מלחמה מתוחכמים כאלה, command and conquer בעיקר. למה?

בשבת שעברה נשארנו רק עם התינוקי, הגדולים בילו אצל הורי. ניצלנו זאת לשיחות. היו לי כמה רעיונות כיצד לא לשקוע בבוץ הקבוע של דיאלוג שמוביל להתעצבנות אחד על השני, וחזרה בפעם האלף על אותם ארגומנטים.
ואכן הצלחנו לתקשר.
אז שנינו מסכימים על כך שלא טוב לנו כרגע ביחד, ושאנחנו ממררים את חיי הילדים.
שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך.
הוא רואה בעיקר ערך סנטימנטלי לאהבה הענקית (והממושכת) שהיתה לנו בעבר. אני רוצה לראות בה גם תיקווה לכך שעתיד אחר אפשרי עבורנו.
אני מעדיפה לראות את המצב הנוכחי בתור מצב קשה אובייקטיווית, מבחינת היותנו הורים לילדים קטנים. משוכה שצריך לעבור אותה.
כאשר הוא כנה, הוא מגלה הבנה לקושי שיש לי עם התפקוד שלו כמו דוד מאמריקה שבא לבקר עם שלל פינוקים, ולא כמו הורה.
הוא אפילו גילה פתיחות כשתיאר את האופציה של פרידה - שבאופן פרדוקסלי דווקא אז הוא יאלץ להתחיל לתפקד בתור הורה, לטפל בילדים באופן מלא וכו'.
האמת, הוא הפתיע אותי עם ההיתכנות הגבוהה שהוא מעניק לאופציית הפרידה. דווקא הוא הרי החזיק תמיד במושג של חתונה קתולית, והנחיל אותו גם לי. והוא גם אומר שזה יתקבל גרוע מאוד בקרב הוריו ומשפחתו. ומבחינה כלכלית זו תהיה קטסטרופה. ומה שזה יעשה לילדים (בעצם דווקא על זה הוא לא דיבר. למרות שהוא באמת אוהב אותם). על אף כל המחשבות הללו, הוא בכל זאת מדבר קונקרטית על אופציית הפרידה.
הוא זה שהעלה את הצורך שיש לנו להיות ביחסים טובים, גם אם ניפרד, שהרי יהיה לנו "פרוייקט משותף" להפעיל ביחד: הילדים.
אני העליתי אופציית ביניים (בניגוד לאופציות המוחלטות שהוא העלה): שהוא יעזוב לא מתוך הכרזה שמתגרשים, אלא לשם בדיקה. שנוכל לבדוק מה זה עושה לנו.
הוא חזר על צורך שיש לו, וחידד אותו: הצורך שיאהבו אותו ושיעריצו אותו. הוא הזכיר איך בשנים הארוכות שהיינו ביחד לפני שנהיינו הורים הייתי מחכה לו בחלון בלילה. אכן, הייתי מטורפת עליו. היינו כל הזמן עטופים אחד בשני. בכל אופן הוא אומר שהוא צריך לא רק אהבה, אלא גם הערצה. ופה הוא פירט: שיהיה וואוו על כל פלוץ שלו. שייקחו את הנעליים שלו בשימחה ממרכז הסלון אל החדר. שיכינו לו אוכל שהוא אוהב (עפרי, אם את קוראת יש לך וודאי ויברציות), שיגישו לו ויפנקו אותו.
זאת אומרת, בסכמות סטראוטיפיות, הוא רוצה את האישה הקטנה והביתית שמתייחסת לבעלה כאל קיסר.
יש לו אפילו אקסית כזאת, והוא הודה שהוא מהרהר בחיים שהיו יכולים להיות לו איתה.
עם זאת הוא ציין כי הוא לא היה משלם בשימחה את המחיר (שוב, זה דיבור קטגורי גס) - שהאישה אולי פחות משכילה וכו'. הוא הפתיע אותי כשהוא ביטא, בהקשר הזה, הערכה להשקעה התרבותית שלי בילדים.
אני אמרתי לו שלדעתי, אם אנחנו נפרדים, זה חייב להיות רק אחרי שעשינו מאמצים באמת גדולים להישאר. זו חובתנו הבסיסית כלפי הילדים שהבאנו לעולם. בהקשר הזה הוא דווקא רואה את הדברים בצורה אגואיסטית: רוצה לדאוג קודם כל לעצמו.

בכל אופן, סיכמנו על ניסיון של חודש הודנא.
עבר כבר שבוע. זה לא קל. לפעמים מתפלק לנו אבל אנחנו מצליחים לא להתפוצץ אחד על השני.
היום למשל, כשהוא נכנס למיטה בעשר וחצי בלילה והשאיר אותי עם כל הילדים ערים, וזה אחרי שהוא ישן שעתיים בצהריים וגם אחרי שבוע שהוא לא עבד (הוא בחופש) - אמרתי לו - וכשאני משחזרת את זה עכשיו אז אני שמה לב שאמרתי לו בקול חנוק, מתוך עצבים שעוד רגע נשפכים לבכי - שזה לא מתאים וזו התנהגות אגואיסטית וכו'. אז הוא לא הגיב. זאת אומרת, הוא היה יכול לנבוח עלי ולהתחיל ריב. אבל הוא נמנע מזה.

היום כשעשיתי יוגה, ניסחתי לעצמי שלושה דברים, שאני צריכה לחזור ולשנן, כמה פעמים ביום:
לנשום. כי אני אשכרה לא נושמת.
אני מלכה. לא להנמיך את עצמי לגובה סמרטוט. לשמור על אצילות ועל כבוד עצמי. מלכה אני. מלכה.
אהבה. מה שצריך לעמוד כל הזמן לנגד עיני זה המתוקים שלי.

מעבירה את התינוק שישן פה קרוב אלי למיטה, מקווה שהוא לא יתעורר.
הולכת לישון.

<מה מחכה מחר? אם אני לא יוזמת ופועלת, הילדים מקבלים מאביהם אישור - ואף ברכה - לשרוץ מול המחשב מרגע ההתעוררות ועד בכלל.>

<למה ככה, הא?????????>

<לנשום, מלכה. לנשום>

הי למה ככה? דבריך היו כה מוכרים לי מהדף הזה בעבר ואכן חיפשתי ומצאתי את שכתבת והיה זכור לי.
כתבת את האמור ב 25.10.08:

_לגבי היפרדות:
כשהתחתנו, היה ברור שאלה נישואים קתוליים. שלמעט מקרה יוצא דופן, אין מה לדבר על גירושים.
זה היה היחס שלו לחתונה. אני דווקא הייתי בעמדה יותר קלילה, אבל הצטרפתי לעמדה שלו.
היום, הוא עצמו העלה את האופציה של גירושים. אמר שהוא לא רוצה למצוא את עצמו בגיל 65 חי חיים מבובזים.
מפריע לו שכועסים עליו הרבה. שבאים אליו בטענות. שאין אהבה.
אני אומרת, ונראה שהוא מסכים, שלא צריך למהר להתגרש. האופציה הזו לא בורחת. ושצריך לקחת בחשבון שהתקופה הזו, עם ילדים רכים, היא תקופה שמועדת למשברים, ושצריך לנסות לצלוח אותה. בהמשך, מתוך איזושהי התייצבות, אפשר לקבל החלטה שקולה לגבי המשך החיים המשותפים.
האמת? הופתעתי, כשהוא העלה את האופציה של פרידה._

למה ככה? אני קוראת אותך די מההתחלה.
נשמע לא פשוט בכלל.
רצות לי מחשבות שאולי גם לך עדיף בלעדיו או בהמשך עם בן זוג שיותר מתאים לך.

טיפול זוגי אצל מטפל/ת מעולה יכול לעזור לכם להתקדם!! מנסיון... אני מניחה שאתם לא אופטימיים לגבי טיפול? יכול להיות שעשיתם בעבר טיפול לא מוצלח אז אתם סקפטיים? לא קל למצוא מטפל טוב וכזה שיש כימיה טובה איתו לשני בני הזוג, אבל אפשר למצוא, וכשמוצאים זה נורא עוזר לצאת מהתיקעון. תגידו לעצמכם שאתם הולכים לשתי פגישות נסיון, לא טוב - מחליפים מטפל וכך הלאה עד שמוצאים מישהו וטסים איתו. מה דעתך על זה? פשוט כ"כ קשה לצאת מהמצב הזה לבד, ואני שואלת, למה לא להיעזר?

לפני כשנה וחצי היינו בסדרת פגישות עם מטפל זוגי, וזה לא ממש עשה משהו.
ולפני כחצי שנה גם היינו אצל מטפלת (יקרה פחד!), למשך כעשר פגישות, וגם היא לא הצליחה להזיז דברים. תוך כדי המפגש היינו אולי מצליחים קצת לעורר רגשות אחד כלפי השני, ולגלות מעט הבנה ואמפטיה אחד אל השני, אבל כבר בדרך חזרה הביתה היינו חוזרים לדפוסים המוכרים והמייאשים...
היום הצעתי לו ללכת למישהו שיצא לי לשמוע אותו פעם, והוא הרשים אותי. וגם המליצו לי עליו. אז הוא ענה שהוא צריך לחשוב על זה.

אני חושבת שמטפל מוכשר, רציני ומנוסה, יכול לתפוס אותנו ולנער אותנו, להצליף איפה שצריך, לתת הנחיות חדות לגבי איך עלינו לתקשר אחד עם השני.

עד עכשיו לא הייתם אצל מטפלים מנוסים?

הם היו מנוסים, בעצם אולי לא מאוד, לא יודעת.

מגלגלת הדף למעלה וקוראת

_לפני כשנה וחצי היינו בסדרת פגישות עם מטפל זוגי, וזה לא ממש עשה משהו.
ולפני כחצי שנה גם היינו אצל מטפלת (יקרה פחד!), למשך כעשר פגישות, וגם היא לא הצליחה להזיז דברים_
המטפלים לא אמורים לעשות משהוא, או להזיז דברים. מי שאמור לעבוד קשה על היחסים הם את ובין זוגך, המטפל שם לכוון, לשקף ....
ולהתחיל קודם כל עם עצמך.. לא כי חלילה את לא בסדר אלא כי את האדם היחיד שאת יכולה להביא אצלו שינוי.
תנסי לבדוק לבד, או עם מטפל מה בעצם לא עבד עד כה. למרות כל המאמצים שעשית ושעדיין את עושה. איפה את/אתם בעצם תקועה/תקועים?
בהצלחה.

המצב רעוע באופן יציב. מנסים לשמור פחות או יותר על ההודנא, עברו שבועיים, נותרו עוד שבועיים. לפעמים בורח לנו איזה פיצוץ מול הילדים אבל אנחנו עוצרים אותו.

היום שכחתי להזכיר לעצמי:
לנשום.
אני מלכה.
אהבה (לגוזלים).

הוספתי עוד שלושה:
כבוד לעצמי.
כבוד לאחר.
שמחה.

_לפני כשנה וחצי היינו בסדרת פגישות עם מטפל זוגי, וזה לא ממש עשה משהו.
ולפני כחצי שנה גם היינו אצל מטפלת (יקרה פחד!), למשך כעשר פגישות, וגם היא לא הצליחה להזיז דברים_
נשמע שנתקעתם יותר מדיי זמן בטיפול שלא התאים לכם וזה באמת לא עושה חשק לנסות שוב. אבל אני רוצה להאיץ בכם לעשות זאת!!! כפי שכתבתי: פגישה אחת או שתיים - אם לא מתאים ממשיכים למטפל הבא וכך הלאה. לא להתקע! אתם במצב ככ נפיץ בלי עזרה.
נותרו עוד שבועיים.
נותרו חיים שלמים... יללה, למה את מחכה? תקתקי עניינים.

למה ככה? מלבד "באופן" את נעזרת בחברים או במשפחה? נשמע לא קל ופשוט לעבור את כל החוויות והמסוכות האלה לבדך.

למה ככה? מה שלומך?, מזמן לא שמענו ממך.

בדיוק יצאנו אני ובן זוגי מתקופה קשה בזוגיות. כמה דברים שהייתי רוצה לשתף מהחוויה שלי: בעיות בזוגיות אינן בעיות בזוגיות. כן, יכולים להיות ימים קשים, רגעים מאד מאד קשים שאין שום תקשורת ורק ארס יוצא משני הכיוונים, ויש מקום לשפר תקשורת, אבל במובן רחב יותר זה משקף קשיים שלנו בחיים שלנו עם עצמנו.
הבעיות תופענה בדרך זו או אחרת, אני מאמינה, ולכן אחרי שעברנו את המכשול הנוכחי, אני באמת מלאת תודה לשנינו.
בלי שום קשר לקושי בזוגיות אני עוברת תקופה קשה. ורק אני יכולה לשפר את המצב שלי קודם כל.
אבל זה קשה קשה קשה. והזוגיות מציבה לנו את הקושי שלנו עם עצמנו והקושי להכיל את עצמי ישר מול הפרצוץ וזה פשוט סיוט.
האם את מעיזה להגיד לו מה את חושבת עליו?
האם יש לך לא ברור, מול עצמך ומולו ומול הילדים?
האם את אוהבת אותו?
מה שכתבת שהוא אמר
הוא חזר על צורך שיש לו, וחידד אותו: הצורך שיאהבו אותו ושיעריצו אותו. הוא הזכיר איך בשנים הארוכות שהיינו ביחד לפני שנהיינו הורים הייתי מחכה לו בחלון בלילה. אכן, הייתי מטורפת עליו. היינו כל הזמן עטופים אחד בשני. בכל אופן הוא אומר שהוא צריך לא רק אהבה, אלא גם הערצה. ופה הוא פירט: שיהיה וואוו על כל פלוץ שלו. שייקחו את הנעליים שלו בשימחה ממרכז הסלון אל החדר. שיכינו לו אוכל שהוא אוהב (עפרי, אם את קוראת יש לך וודאי ויברציות), שיגישו לו ויפנקו אותו.
לדעתי יש בזה הרבה יותר מאשר שהוא רוצה שתנשקי לו את הרגלים ותעריצי אותו, יש פה חוסר עמוק שאף אחד לא יכול למלא אצלו מלבד הוא עצמו, לא את ולא אף אישה. אבל אי אפשר להגיד לו את זה ככה ישירות כמובן כי זה פוגע, כן אפשר לנסות להכיל את עצמך. וכשקשה - לטפל בעצמך בכל דרך אפשרית.
מבין השורות נשמע ששניכם מאד השתניתם עם השנים, ואין לי עיצה טובה איך גדלים עם השינוי, אני גם לומדת על בשרי כל יום.
אנחנו לא מי שהיינו כשהכרנו, אנחנו אנשים חדשים כל יום נולדים מחדש. צריך (אם רוצים) לנסות לראות את הבן אדם מ-חדש. בסגנון מה חדש

עוד מבין השורות נשמע שאתם כן מחוברים ויכולים לעזור אחד לשני לעבור את הקשיים שכל אחד עובר.
האם בעלך קורא את הדף הזה. אחרי הכל, מה כבר יש להפסיד...

זה על קצה המזלג
מבינה מאד את המשפט - אני מלכה. פעם אמר לי מישהו, אם את רוצה להיות מלכה, עשי את בן זוגך מלך ולא משרת
אני מנסה לזכור את זה בלי למעוך את עצמי, כן להעצים אותו וזה חוזר אלי ומעצים אותי, אבל בלי ליפול למניפולציות הילדותיות שלו...
מבולגן... מקווה שעוזר

למה ככה. אני עדיין קוראת ואני בעצמי עוברת תקופה של פירוק ובניה מחדש של מערת היחסים שלי.
אני עוברת ניסיון מאוד קשה : האם אני מסוגלת לאהוב אותו ולכבד אותו למרות הרבה מאוד "אבל" ו"למה"?
בלי צל של ספק, שלכל גבר ואשה דרושה מידה מסויימת של הרגשת "כבוד" (אוהבים אותי כמו שאני, מתחשבים בי, לא כועסים עלי ).
הבנתי שבן זוגי לא ישתנה לעולם מעצמו ואני היחידה מתוך שנינו שיודעת להשתנות. להתפרק ולהנות מחדש.אני מאמינה שאם אצליח הוא ילך בעקבותי.
החלטתי לשנות גישה ולהתייחס אלי הבעיות שאנ רואה בבן זוגי כעל נכות מסויימת . אני מתפקדת ע"פ הנוסחה שקבעתי לעצמי: קבלה טוטאלית שלו ללא ציפיות בכלל וללא מתיחת ביקורת מעליבה, הערכה רבה (אך לא מתרפסת ומתחנפת מידי) לכל מה שטוב בו , שמירה הדוקה על הגבולות שלי- בצורה מכובדת ולא מיללת ומתבכיינת .
כל זה דורש ממני מחשבה תחילה. אני ממש משתדלת לא להגיב מיד, אלא לשבת ולחשוב מה ההשלכות של כל תגובה ומה תהיה התגובה שהכי תועיל לי.
יש שיחשבו שזה מאמץ- על , לא טבעי לי ולא יחזיק מעמד לאורך זמן. אני החלטתי שהמצב שלי שווה התאמצות. אם זה יביא לשיפור המיוחל, אני אהיה אסירת תודה. כל פיתרון אחר כמו גירושים, ידרדר את מצבי וידרוש ממני מאמצים הרבה יותר קשים.
אני חייבת להגיד שבינתיים זה עובד כמו קסם. הייתי רוצה לכתוב את זה גם בעוד חודש.

איך אצלכם?

תודה עופרי, נטע.
אצלנו חרא מתמשך. מצב צבירה של נתק, של תקיעות, ומעל זה יש עליות ומורדות.
אתמול למשל הוכרז על פרידה. זה קרה כשאמרתי לו שאני מקווה שאלוהים (שלו) יגמול לו, על כל מה שהוא עושה לי ולילדים. הוא הגיב קשה, הודיע שזה דיבור נגוע ושעלינו להיפרד לאלתר.
היום בבוקר הוא אמר לי "בוקר טוב" קטן, ובכך הרים דגל לבן.
בתקופה הזו הסרבנות מופגנת מצידו בעיקר, הוא קשה עורף ביחסים בינינו ומתייחס לאופציה של גירושים בחיבה. עם זאת הוא משתדל להימנע מלעשות דברים דווקא.

<קשה לי כרגע לכתוב, טכנית וריכוז, עם חמישה בנים מסביבי (חברים של הילדים אצלנו) מתברדקים ומפרקים את הבית. שלושת ילדי בית הספר מביניהם היו ממוגנטים אל המחשב מאז תשע בבוקר, במשחקי מחשב מורכבים, שכוללים טנקים, פצצות אטום, וכוסית שמופיעה לפרקים על המסך ואומרת בהכנעה "כן, המפקד". לפני כחצי שעה הפקעתי מהם את המחשב ומאז הם חגים סביבי בעצבנות. לפחות הם לא מציצים לקרוא!>

נשמע שמאד קשה
מקווה שהתקופה הקשה תעבור כבר! ותראי יותר בבהירות מה את רוצה ומה נכון לך

למה ככה

בעלי גם מקבל חררה אמיתית מתגובות דרמתיות מעין אלו (אלוהים שלך וכו'). אלו תגובות שנובעות מחוסר אונים אמיתי ופגיעה קשה. את צריכה ללמד את עצמך לא להגיע למצבים הריגשיים האלו וזו מלאכת מחשבת משל עצמה.
האם ניסית פעם לאורך שבועיים לפחות את הנוסחה שלי?
צריך מאוד להאמין בה. האמונה שלי בה אומרת לי שאני צריכה לחשוב עליו כמו שאני חושבת על ילדי ולא כמו על אויב. להתחשב בו, לכבד אותו ובעיקר לא להעליב.
היום בכל פעם שאני מתאפקת מלהגיב כמו אז, אני המומה מעצמי כמה הייתי מעליבנית בתגובותי. ולאחר שהייתי עולבת בו בעוקצנות מרירה הייתי מתפלאה למה הוא כזה קשה עורף. מה שאני אמרתי נראה לי כל כך שולי שבכלל א נראה לי קשור להשתלשלות העניינים.

למה ככה, גם אני עוקבת אחרי הדף שלך ומחכה לעדכונים

אנונימי

למה ככה - תודה רבה רבה על הדף הזה, שאפשר לי להסתכל על עצמי מהצד.

להבין איך ביקורתיות נראית מהצד מתנשאת ומבטלת את הצד השני (אצלך זה בנושא החינוך והתזונה, אצלי בנושאים אחרים) ולהבין למה בעלי מוציא את הקוצים כשאני מבקרת, גם אם בעדינות, והולך ישירות לכיוון השני, דווקא (כולנו ילדים של החיים..). זה ככה שנים ונראה לי שאני מתחילה לנטרל את העוקץ הזה.

להבין שרוב הבעלים באמת שונים מהנשים, לא שותפים מלאים בבית, נמצאים די הרבה ב מנוחת אחריות כשהם בבית גם כשהם עוזרים, וכל אלה שיש להן בעלים שהם שותפים מלאים ונפלאים (ויודעים לתמוך במהלך לידות ) הן מיעוט מכלל האוכלוסיה. (צרת רבים?)

להעריך יותר מה שהוא כן עושה שזה המון גם בחוץ וגם בבית, ולא לבוא אליו בטענות כשעוזר בגלל שלא עוזר כפי שהיתי רוצה. (מקריאה בדף ראיתי בעל מעורב, נוכח, אוהב את ילדיו, שעוזר בבית, ומול זה סופג המון טענות - ולא שאני יותר טובה בהכרת הטוב.)

תודה על התזכורת בדף לנושא של לראות עצמי כמלכה.

מנסה להניח לו בעקבות הדף. לתת לו לחיות גם אם לא לפי העקרונות שלי. וגם אני - לחיות כפי שאני רוצה.
לבקש עזרה - לפי מה שצריכה עכשיו ולא לפי עקרונות שוויוניים אמורפים. (ואז העזרה תמיד מיידית, ובשמחה! כשמבקשת עזרה כי מתעצבנת שאין בינינו שוויון לא מקבלת עזרה אלא כאב. המרגיעון: השוויון האפשרי הוא שויון הנפש )

רואה שינוי לטובה (במיוחד ברוגע שלי! שחרור הציפיות שלי ממנו שחרר אותי. עדיין מקווה לשינוי, אבל ממקום משוחרר לא דורש). בכל זאת, כמובן האתגרים יומיומיים ומתחדשים

.

למה ככה
אני ממליצה לך בחום על לימודי ימימה בכל מקרה, שיעזרו לך לשמור על שפיות בבלגן של החיים.
וגם לעשות לעצמך המון המון המון טוב בזמן הקרוב!!! לקחת בייבי סיטר וללכת לים/לטייל לבד/למספרה/לרפלקסולוגיה/ לשבת לבד עם מחברת ולכתוב ולכתוב /לשבת עם חברה טובה. כל יום לעשות לעצמך טוב. זה יעזור לך לקבל החלטות מושכלות ולא להיגרר אחר העומס.

שיהיה בהצלחה לכל מי שצריכה ובמיוחד לך למה ככה יקרה ואם תגובתי פגעה בך את מוזמנת למחוק.

למה ככה? מה שלומך? תוכלי בבקשה לשתף מהן המזלות שלך ושל אישך?

למה ככה אני מקווה שאת חשה בטוב?
פלונית, תודה על התובנות הן עוזרות לי בקושי.

אני חוזרת לאחר שלא הייתי פה זמן רב.
השתבללתי לי.
המצב רע. הוא רוצה להיפרד.
קרו בתקופה הזו כל מיני דברים, חלקם טובים ומעוררי תקווה.
למרות זאת הוא אמר כבר כמה פעמים שהוא רוצה להיפרד.
השבוע הוא אמר בגילוי לב, שלא חשוב מה אני אעשה וכולי, אנחנו פשוט לא מתאימים, והוא רוצה להתחיל בחיים חדשים.
ככה, כאילו זה קוביות - בונים, מפרקים, בונים חדש.
הילד הקטן שלנו בן שנה וקצת.
על מנת לצאת ידי חובה, הוא מוכן ללכת לייעוץ זוגי. אבל הוא גזר בדרקוניות שנעשה רק 6 מפגשים. והוא הכריז שהוא רואה 2 אחוז בלבד לאופציה שנישאר.

_השבוע הוא אמר בגילוי לב, שלא חשוב מה אני אעשה וכולי, אנחנו פשוט לא מתאימים, והוא רוצה להתחיל בחיים חדשים.
ככה, כאילו זה קוביות - בונים, מפרקים, בונים חדש._
וואו. קשה מאוד.
מה קרה בתקופה הזאת? האם קרו דברים בלתי הפיכים? ואם קרו דברים טובים, מדוע הוא עדיין רוצה להיפרד?

גם אני מתגרשת, ביוזמתו, ויש לי ילד. לא קל.

אוי!
חשבתי על הדף הזה כמה פעמים, והנה את מגיעה עם עדכונים עצובים.
כמה ילדים יש לך? שניים או שלושה?
ו... האם את רוצה להישאר בנישואין?
אולי גם לך זאת הזדמנות לחיים יותר טובים? הרי לא תוכלי לספק את הרצון שלו ב
_שיהיה וואוו על כל פלוץ שלו. שייקחו את הנעליים שלו בשימחה ממרכז הסלון אל החדר. שיכינו לו אוכל שהוא אוהב (עפרי, אם את קוראת יש לך וודאי ויברציות), שיגישו לו ויפנקו אותו.
זאת אומרת, בסכמות סטראוטיפיות, הוא רוצה את האישה הקטנה והביתית שמתייחסת לבעלה כאל קיסר._
מה את, בעצמך, רוצה?

מה ילדים יש לך? שניים או שלושה?
סליחה. קראתי קצת שוב את הדף, והבנתי שיש לך ארבעה ילדים לפחות. זה באמת מקשה על הפרידה.
אבל את בכל מקרה לבד איתם כל היום, לא?
במקרה של פרידה הוא יצטרך סופסוף לטפל בהם פעמיים בשבוע.

3 ילדים, וכעת כולם במסגרות עד הצהריים.
אני הייתי רוצה להישאר בנישואין ולעבוד עליהם.
אחד הדברים שקרו בתקופה הזו, זה שההורים שלו, ששמעו שברצונו להיפרד (ועבורם זה בלתי נתפס) קראו לו לשיחה ונתנו לו על הראש. אחרי שהוא חזר הוא כתב לי מכתב ארוך ומלא רגש, אחרי תקופה ארוכה בה היה סגור בפני. היה גם חיבוק אחד בעקבות המכתב.
מהר מאוד הוא נחסם שוב.
בקריאה חוזרת במכתב אפשר להבחין שהוא לא ממש מתייחס שם לאופציה של להישאר ביחד. והוא מדבר על פרידה בתור אקט שנחליט עליו שנינו, כמעט בחיוכים ובשימחה. כאילו אנחנו בני שש עשרה. לא מוזכרת עבודה שעלינו לעשות על מנת לנסות להישאר ביחד.

המתוקים בבית. נדבר בלילה.

אוף איזה כעסנית אני בתקופה הזו. כמה אני צועקת עליהם. למות.
נשמות טהורות כאלה, ילדים טובים, מתוקים, מלאכיים.
עכשיו שלושתם ישנים, נרדמו לא מזמן. באיזשהו שלב בסוף הערב, במקלחת, הודעתי שעכשיו לא מדברים איתי. אני שותקת. די, אין לי כוח.
צרחתי אפילו על הקטן, שטבל מלוא השרוול את היד בדלי מלא מים, דקה אחרי שהחלפתי לו חולצה.
גם אבא שלהם צועק הרבה בתקופה הזו, זאת אומרת כשהוא בבית. צועק גם עלי.
במיטה, בשעת ההרדמה (ציצי לקטן וסיפור לכולם) לא התחשק לי לקרוא להם משהו, עדיין היה לי צורך לשתוק. למרות זאת רציתי להנעים את הזמן, שיצללו לתוך סיפור וירדמו בתחושה טובה.
אז היתה התלבטות שגרתית: לקרוא את מומו, שהגדול (כיתה ב') ואני קוראים עכשיו ביחד (לפעמים אחד מאיתנו מקריא לשנינו ולפעמים הוא קורא בלב), אבל אז האמצעי משתעמם, או לקרוא משהו שמתאים גם לאמצעי. בסוף הגדול קרא את מומו לעצמו, ואני קראתי לאמצעי את טרופותי, בלחש.
אלה היו רגעי חסד, לראות את הגדול שקוע כולו בתוך הספר (זו פעם ראשונה שהוא צולל לתוך ספר ברמה כזו) והאמצעי מעיין בכזה עניין בתמונות ומקשיב רוב קשב, ושואל שאלות ומוסיף מדימיונו ועושה פרצופים מפחידים.
לילה טוב מתוקים שלי.

אין תגובות... התייאשתן ממני?

אין תגובות... התייאשתן ממני?
חס וחלילה. דעי לך שיש המון קוראות, שפשוט לא כותבות.
אני פשוט "חיכיתי" לעוד פירוט. לראות מה קורה.
קוראים אותך. כתבי, שפכי הכל. זה עוזר.

אני הייתי רוצה להישאר בנישואין ולעבוד עליהם.
חשבתי על זה רבות. האם את סבורה שיש סיכוי שהוא יפסיק להתנהג כמו אפנדי? או שתחזרו להיות בתקשורת?

ובקשר לצעקות, לא נורא. זה קורה. אבל תנסי להימנע מזה כדי לא להוסיף לנאחס שאת בכל מקרה נמצאת בו. כדי להישאר יותר צלולה. משום שהצעקות האלה גם יוצרות אצלינו ייסורי מצפון איומים, מעבר לייסורים .של התפרקות הנישואין.

מתי אתם מתחילים את הטיפול?

_חס וחלילה. דעי לך שיש המון קוראות, שפשוט לא כותבות.
אני פשוט "חיכיתי" לעוד פירוט. לראות מה קורה.
קוראים אותך. כתבי, שפכי הכל. זה עוזר._
גם אני קוראת את הדף ועוקבת ומחזקת אותך.
גם אני תוהה אם אפשר לחדש תקשורת אחרי שנים של מרירות. את עוד אוהבת אותו? או לפחות יכולה לדמיין שאוהבת אותו? ומה נראה לך שהוא מרגיש?

גם קוראת פה. את גם יכולה להזמין לפה את בשמת ואחרות. אולי לא שמו לב שחזרת...

אוי יקירה, חיבוקים גדולים ומנחמים, כמה לא פשוט!!
ורוצה להזמין אותך להתקשר אם מתאים לך, ולא חשוף מדי. או/ו להפגש - אני מגיעה לאזורך אחת לשבוע -
אפשר לשבת באיזה בוקר לקפה אם מתאים.
תתקשרי?

תודה לכן. (אילנית - חיבוק, ובטח שאשמח להיפגש! נהיה בקשר)
עדיין לא התחלנו את הטיפול. מחפשים מטפל. קיבלנו כמה המלצות, מקווה שנתחיל השבוע.
האם אני רואה עתיד ביחד?
בדימיוני אני יכולה לראות, אם כי עולה לי תמונה של המשפחה ולא של שנינו בלבד. אני יכולה לצייר אותנו כמשפחה מאושרת, מלוכדת, שמחה.
אני לא יודעת איך להגיע לשם.
מבחינת רגשות, אני לא חשה אליו אהבה.
עם זאת, ראוי אולי להזכיר, כי היתה לנו אהבה נפלאה וממושכת, בפרה-היסטוריה.
יש בי כמובן הרבה רגשות שליליים, כעס, אפילו שנאה. (ויש את הגישה שאומרת שאני לא יכולה לשנוא מישהו שאינו חשוב עבורי).
משתי בחינות אנחנו נמצאים באופן אובייקטיבי בתקופה חשה בחיי כל זוג: השלב בו ילדינו עדיין קטנים, והטיפול בהם אינטנסיבי, ואנחנו - מה לעשות - לא התגבשנו עדיין כצוות הורים. והקושי האובייקטיבי השני: משבר גיל ה-40 שלו.
בשיחתנו האחרונה (בה הוא הודיע שנפרדים, ואני חזרתי שוב על הטענה כי זה לא אחראי כל עוד לא ניסינו חזק, והוא הסכים לשישה מפגשי ייעוץ, ואף כימת - לא זוכרת אם סיפרתי - את סיכויינו להישאר ביחד, מבחינתו, ב-2 אחוזים בדיוק!) הוא הכחיש קיומו של משבר כזה.
דקה אחרי זה הוא טען שעכשיו זה שלב בו הוא יכול לבנות לעצמו חיים חדשים. עוד 5 שנים זה כבר יהיה אחרת לגמרי.
הוא טוען כי אין אישה באופק. אני מאמינה לו.

וכעת לתיאור של ריב-שבת מכוער מהיום. הסבר מקדים: בשבת הוא הוא הופך למפלצת, כיוון שהוא נמנע מלעשן. בשנה האחרונה הוא חזר לעשן, והוא מעשן המון, ובשבתות נגנב לו המוח, והקשיים הרגילים שלנו בשבתות - עם התיסכול שלי מזה שהוא בין הכריות או בין העיתונים כמעט כל הזמן - קפצו מדרגה.
ובכן, בשמונה בערב הוא פרש לישון, והשאיר אותי עם שלושה מתוקים עירניים להפליא. כהרגלו בשנה האחרונה, הוא ישן במיטת הילדים (זו מיטה נפתחת; הקטן ישן איתי במיטה הזוגית). בערך בתשע אמרתי לעצמי שאני מתעלמת ממנו ומקריאה לילדים סיפור במיטה כרגיל.
הוא התעורר, ואז היה איזה אינסידנט מטופש עם כריות, שבעקבותיו הוא צרח עלי בטירוף, ואני עניתי לו שהוא מטורף, והוא החזיר - מטומטמת. מטומטמת.
והילד הגדול התחיל לבכות, והאמצעי נצמד אלי (בד"כ הוא מעדיף את אבא), והכל היה נראה דפוק ומייאש.
בכל שבת יש לו התפרצויות כאלה, שהוא צורח עלי, התחלתי לקרוא לו מפלצת שבת.

סליחה מראש, אין לי כוונה לפגוע אבל...
זה נשמע כמו סיוט מתמשך
את בטוחה שלא יותר טוב להיפרד?

מה שאת מתארת הוא לא מצב שהתחיל לפני רגע. מצב מתמשך כבר שנים שהילדים בגילאם רכים גדלים בו. מה שלא תעשו, אתם צריכים להציל להם את הילדות, שלא יגדלו בתוך צעקות ומתח. אפילו גירושים נראים עדיפים. נכון שיהיה פרוייקט משותף לגדל אותם אבל כל הורה והתורנות שלו, וההורה השני ילמד לכבד.
נכון שיש זוגות גרושים שרבים על הגב של הילדים ועושים אחד לשני דווקא. בגלל זה צריך ייעוץ זוגי או הורי גם אם מתגרשים. אבל לפחות לחסוך את הסבל היומיומי לילדים, שלא ילכו לישון ויקומו ויאכלו וישתו וישחקו עם כל הרעל הזה ברקע.
סליחה אם משהו מזה פוגע. אבל אם יש דבר שאתם מסכימים עליו זה ששניכם אוהבים אותם ורוצים שיהיה להם טוב. אתם גדולים, הם קטנים, אתם אחראים עליהם, במשותף וכל אחד לחוד.

אני מסכימה שהמצב הנוכחי בלתי נסבל. השאלה היא אם אפשר לעבוד על הבעיות ולהגיע לתוצאה משביעת רצון מבלי לפרק את הנישואים.

אוי!! גם אצלנו השבתות אייומות וגם אצלנו הפרידה באוויר.
אולי את ואני נעשה קומונת אמהות? (:
אין לי עצות בכלל. רק המון אמפתיה והזדהות עמוקה (אם כי ממקום שונה).
עוד חיבוק לדרך.