ילד שני שונה

[ניק_זמני_כרגע*]

יהיו לך יותר אפשרויות ככל שהוא יגדל
בגלל שאני ממש חסרת דמיון בכיוון הזה, את יכולה לספר לי מה הוא עושה עכשיו, בגיל שנתיים וחודשיים?

הוא אוהב מים?
מאוד מאוד אוהב מים אשכרה יש סוג כזה של ילדים, הא? (לא לגבי המים, בכללי)

[ניק_זמני_כרגע*]

כשהקטן הזה יגדל קצת, אני מתה לקחת אותו לכאן
http://www.wbear.co.il/

[מאי*]

כתבתי כאן ב-24 באוקטובר הודעה עם פירוט על כמה מהדברים שהוא עושה.

עוד דברים: לצייר המון, גם על הקירות, גם עלי...הפיתרון הוא לתת לו שטח ציור מספיק גדול, לא דף A4
לעמוד בחלון או במרפסת ולצעוק בהתלהבות על העוברים ושבים, לתאר כל מה שהוא רואה: אוטו אדום, מטוס, אוטובוס נוסע...
לשחק עם טלפון. חייב להיות טלפון אמיתי, והוא מנהל שיחות דימיוניות עם כל העולם.
להפוך לנו את המגירות ולמדוד את הבגדים בהם. יש מגירות שאני מרשה - למשל מגירת הלבנים והגרביים של אבא
לשחק עם מוצרי טיפוח ואיפור שלי (ריקים או כמעט ריקים, כמובן. על אף שלפעמים הוא מצליח להגיע גם למלאים ולהתאפר יפה מאד...)
ללכת לגינת השעשועים, לטפס על המתקנים הכי מסוכנים, ולשחק בחול
לרקוד או להסתובב סביב עצמו
משחקי דיגדוגים הוא מ-א-ד אוהב, וכן משחקי תופסת למיניהם, רצוי בזחילה
אה, והוא אוהב לעבור על עיתוני פרסומת, מקומונים וכאלה, ולחפש בהם תמונות של אובייקטים שהוא מכיר. אחרי זה הוא כמובן יכול להשחית ולקרוע, אבל מה אכפת לי...

בקיצור, זה משתפר. (אם כי בדיוק היום הגננת המנוסה שלו אמרה לי בעוגמה: 'היום כמעט בכיתי בגללו' וממש הבנתי למה היא מתכוונת. אבל אחרי זה בבית הוא דווקא לא היה מטריף במיוחד...)

[תפילה_לאם]

אבל אחרי זה בבית הוא דווקא לא היה מטריף במיוחד...
יופי, שיוציא את האנרגיות שם...

[רונית_כ*]

הי ניק,
קודם כל חייבת להרגיע אותך.
גם אני לא התייחסתי בכלל לשני, והבכור היה בן 3 כשהוא נולד! בדיוק מאותה סיבה אגב - כדי לא לקחת לבכור את העולם.
והוא לא גדל פרא, אלא להפך, המלאך.
פעם שמעתי תיאוריה שהשני תמיד יהיה ההפך מהראשון,
כך שזה לא קשור בכלל בכלל לאיך שגידלת אותו!

אני מכירה כמה ילדים כאלו שהיו כאלו כשהם היו קטנים (ונשכו את הילדים שלי בגן ללא הרף),
בהחלט ככל שהם גדלו ניכר שיפור, אני חושבת שההורים שלהם לקחו אותם לטיפולים רגשיים למינהם ללמד אותם לווסת את העצבים - ריפוי באומנות/תנועה/חיות וכדומה.

את כל המשפטים הקבועים כאן - ציפיות לכריות, תקבלי את הילד כמו שהוא וכו' - קבל קיבלת.
אני רוצה לתת לך חיבוק -

משהו אחד מאוד מצחיק בעיני -
את מתארת את הבכור שלך שאוהב לצבוע בחוברות וזה עיסוקו רוב היום.
אז השני שלי בדיוק כזה (הוא לא מצייר בחוברות רוב היום מהסיבה הפשוטה שהוא לא מקבל חוברות, אם חוברת / דף צביעה מגיעים לידיו הילד נעלם עד שכל פיסת דף צבועה)
וזה שהוא בדיוק כזה דווקא הטריד אותי לעיתים.
רציתי שהוא יותר ישחק כמו שילד אמור לשחק, יקפוץ, ישחק בכדור, יהיה בחברה (מגיל 4 ואילך, בגיל שנתיים זה לא הזיז לי), יזיז את עצמו קצת יותר, וכן גם ישתולל לפעמים.
והוא כל היום ישב ובנה והדביק וצבע וצייר ו"קרא", זה היה מדהים בעיני, באמת, אבל הרגשתי שזה לא טבעי ושמשהו נבלם שם אצלו.
אז זה פשוט מצחיק אותי איך שאנשים שונים יכולים לראות את אותה סיטואציה בצורה כל כך הפוכה - בעיניך זה האידאל, ולי זה ממש הפריע.

אולי כי אצלי הגיע אחד כזה אחרי שכבר חוויתי ילד ממוצע יותר - שעושה קצת מהכל, ובעיקר אוהב המון להשתולל.

הלינק ששמת ממש מגניב, יש לך מושג כמה זה עולה? חבל שזה רחוק לי - אולי באיזה חופש נגיע לשם - כמה שהם יחגגו!

[רונית_כ*]

הא ועוד משהו...
בגלל שאצלי הבכור הוא זה שהוא יותר דומה לשני שלך, אז אני יכולה לעדכן אותך שהעניינים נרגעו רק כשהשני גדל מספיק כדי להיות גם קצת כזה, וגם השלישי גדל מספיק כדי לשחק איתם ולהשתולל איתם (באופי הוא נולד די כמו הבכור).
והיום הם פשוט משתוללים ביחד הרבה, ומפילים אחד את השני הרבה (תודה לאל בלי לפתוח כלום) ומציקים אחד לשני הרבה
אז זה איכשהו יותר מרגיע שיש 3 כאלה ולא רק אחד, כי עכשיו קצת פחות משעמם לו.
(הזוי, אני יודעת...)
אבל שלי לא ילדי הרס כאלה כמו שתיארת, אני מניחה שלא כדאי שיהיו 3 ילדי הרס...

[אורית*]

שלום לך. קראתי את מה שכתבת. וצפו לי המון זיכרונות ורגשות.
יש לי שתי בנות: אחת בת 18 ואחת בת 16, לא אפרט את כל ההבדלים ביניהן.
באופן כללי: הגדולה עדינה, רגישה לזולת, מחושבת, ונעימת הליכות. השנייה פצצת אנרגיה, מלאת רגשות סוערים, בעלת לשון חדה דעות עצמאיות ביותר. וקול חזק מאוד.
הגדולה ישנה לילה שלם החל מגיל חודש.
השנייה הייתה ערה ובוכה רוב שעות היממה במשך שנתה הראשונה על פני האדמה.
מערכת היחסים שלי עם שתיהן עברה המון לאורך השנים: עליות ומורדות רגשות חמים ומתוקים וגם מרירות כעסים וכאב.
כמהתובנות שיש לי במבט של מישהי שנמצאת בשלב אחר של ההורות:
א. הן לא אשמות שהן שתיים. אף אחת מהן לא יוצאת מורווחת מן ההשוואה ביניהן (גם זו שלכאורה ההשוואות הן "לטובתה")
. כל אחת מהן הגיעה לעולם כנשמה יחידה, עצמאית וחד פעמית.
ב. הילדים שלי זקוקים בעיקר לאהבה שלי. אני העוגן שלהם, וזה תפקידי.
יש כ"כ הרבה כאב וקושי בעולם שאין באפשרותי למנוע מהן,
אל לי להוסיף להן כאב שנובע מחוסר שביעות רצון שלי ממה שהן.
אני מסתכלת אחורה בצער על כל הרגעים שבהן אחת מהן הרגישה שאני רוצה שהיא תהיה לא היא.
כולנו רוצים להיות אנחנו, וכולנו רוצים באהבה שאינה תלויה בדבר. ולרוב, רק ההורים יכולים לתת אהבה שכזו.
נכון לא בחרנו את ילדינו, וייתכן שחלומות טרם ההורות הם שונים ביותר,מן המציאות. אבל אין מישהו אחר במקומנו שייתן אהבה ללא תנאי !
מאחלת לך המון הצלחה במסע המדהים של היות אמא

[ניק_זמני_כרגע*]

אורית, תודה על כל זה. אני מרגישה שאני מקבלת הרבה כשהורים לילדים דומים גדולים יותר מספרים לי על חוויות ההורות שלהם.

[אורית*]

(-:

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לדעתי...
ילדים הם מראה. את רואה חלקים בו שיש בתוכך ואת לא אוהבת אותם בתוכך.
הוא מזמין אותך לאהוב את כל החלקים שבך.
ילדים זה התפתחות...