קורבנות אחריות ומה שבינהם

[אילת*]

נכנסתי לכאן אחרי מספר ימים.
מצאתי את כל ההערות התומכות והמפרגנות הללו, תודה.
עוקבת, בגדול אני חושבת שאת צודקת.
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מהסיפור הזה, זה הדבר הזה.
אני מוכרחה להיות מאד ברורה לעצמי, עם מרכז חזק.
בסופו של דבר, רק אדם יכול לעזור לעצמו, רק הוא יכול לתת את הפירוש והמקום הנכון לכל אדם שסביבו,
לכל סיטואציה שמתרחשת סביבו.
אדם בורא לעצמו את המציאות , הוא עושה זאת באופן של נתינת אינטרפטציה נכונה ובריאה,לכל מה שקורה לו.
אין ספק, שמאה נשים שונות היו עוברות את מה שאני עברתי מול מיכל, וחוות את זה במאה דרכים שונות.
אבל לי קרה כאן מה שקרה לי על בסיסי כל הנתונים שהיו לי.
כמובן שניסתי לעשות את הטוב ביותר בכל רגע נתון, ולו יכולתי להשתחרר לבד ומזמן- הייתי עושה זאת.
קרה לי כאן משהו מאד חזק, מאד לא מייצג אותי ואת חיי, ולכן גם לא היו לי כלים להתמודדות (היות ולא התנסתי בכך בעבר).
הייתי זקוקה לעזרה כדי לצאת ממה שקרה לי.
במצבים מסוימים, אדם צריך לדעת שהוא לא יכול לבד,
ואז החוכמה הגדולה והאומץ הגדול, זה כן לבקש עזרה.
לדעת למי לפנות, ואיך לקבל את העזרה הזו.
זה מה שעשיתי כשפניתי לאותה הפסיכולוגית.
לא ידעתי בדיוק מה אני מבקשת, אבל ידעתי בחויה הפנימית שאני צריכה לפגוש אותה.
והתוצאות מדברות בעד עצמן- האישה המיוחדת והחכמה הזו עזרה לי לסיים את הסאגה הזו.
היא היתה מספיק חכמה בשביל להבין שאני זקוקה למישהו שיעמוד כאן, שיגיד שקרו דברים קשים ולא נכונים עבורי,
וגם שהיא מרגישה אחראיות. הפעם, זה מה שהייתי צריכה.
יש עצה אחת שהיא נתנה לי, שאיני יודעת לגביה-
היא הציעה לי לכתוב למיכל ולספר על המקום המפויס הזה- שסולח ומבקש את סליחתה.
היא אמרה שאכתוב רק אם ברור לי שאני לא מצפה לתשובה, לכתוב עבור עצמי בלבד.
תחלה היה לי ברור שאני לא כותבת כלום, אבל לאחרונה , דוקא ממקום מאד נקי ומשוחרר,
מקום שליו ושקט, ללא אותה עוצמת רגשות שחויתי בעבר- מרגישה שאולי זה יהיה נכון, לכתוב לה סליחה (גם מבקשת וגם סולחת).
ולו בשביל שלא נצטרך להפגש כאן שוב לתיקון נוסף.............

[קוראת*]

_מקום שליו ושקט, ללא אותה עוצמת רגשות שחויתי בעבר- מרגישה שאולי זה יהיה נכון, לכתוב לה סליחה (גם מבקשת וגם סולחת).
ולו בשביל שלא נצטרך להפגש כאן שוב לתיקון נוסף............._
אני לא מסכימה. לדעתי, סגירת העניין נעשית יפה מאוד בינך לבין עצמך. לא כל תיקון צריך להיות מלווה בבקשת סליחה. אין כל סיבה לבקש סליחה מדמות סמכותית שנהגה בך באופן מחפיר. נהפוך הוא. זה רק יחזיר אותך ל הלך רוח כנוע .
תמיד כולם משתמשים בסיסמה של "לבקש סליחה" . למה? הכי חשוב שתרגישי טוב עם עצמך, תביני מה עברת, תצאי מהמחשבות הטורדניות.
לבקש סליחה ממטפלת שנהגה בך בחוסר אחריות בעוד שאת לא עשית לה דבר, זה קורבני בעיני, ויפתח לך סיפור חדש.

[אילת*]

שלום כלם.
עברו הרבה ימים מאז כתיבתי האחרונה.
אני בסדר גמור. תקופה טובה- טפו, טפו , טפו...............
מתכוננת לקראת לימודים שמאד ציפיתי וחלמתי עלהם.
חלום שמתגשם.
עשיתי עוד כברת דרך. אין בליבי כעס, צפייה,.
לפעמים רק נותרת עוד תהייה, איך כל זה קרה לי, מדוע.
גם הבנה עמוקה שמיכל לא עמדה בתפקידה.
אני חושבת שגם היא מבינה את זה.
היא עזבה את המרכז, עזבה את הארץ (לא יודעת האם קשור, אבל סגרה זמנית את הקליניקה שלה).
לפעמים אני עדין חווה רגשות ישנים- מין כמיהה, געגועים,
אבל מבינה שזה לגמרי שלי.
איזה מקום כזה שהיה בתוכי ונפתח דרכה/ באמצעותה.
לוקחת אחריות מלאה על המקום הזה.
מנסה להזין אותו בדרכים אחרות, אבל גם לקבל את המקום הזה שבי.

היתי גם אצל הומאופט ששמע את סיפור מחלתה של אמי והפסקת ההנקה, טען שדבר כזה גורם
לשוק אמיתי לתינוק, ולצורך עמוק בקשר הראשוני הזה שנקטע באחת.
ספרתי לו בקצרה על מיכל ועל העזיבה הפתאומית שלה, אז הוא אמר-
"לאמא שלך אני סולח, היא היתה חולה, אבל לפסיכולוגית הזו אני לא סולח,
היא היתה צריכה להבין, מתוך המקום המקצועי, מה היא גורמת לך".

אני כבר במקום אחר, שמעתי אותו, אבל אני כן סולחת.

היה עוד קטע קשה, מקווה שאחרון-
המטפלת של הבן שלי, שתמכה בי בכל התקופה הזו מול ההתנהלות של מיכל,
וגם מול המנהלות במרכז- פוטרה, עקב הסיפור הזה.
כשהיא ספרה לי את זה, שוב הציפו אותי רגשות ישנים.
הרגשתי כעס בלתי מתפשר, באיזה זכות הם פיטרו אותה?
התקשרתי למנהלת כמובן שהיא הכחישה,
אבל זה מה שנאמר למטפלת עצמה.
זה גרם לי שוב להרגיש כמה הסיפור הזה עצוב,
כי אף אחד לא רצה לעמוד מול האמת, להתמודד איתה,
ולכן נעשו מעשי עוול, כולל לאותה המטפלת.
אבל זהו, נגמר.
זה לא בשליטתי, וחיבת להרפות.

[קוראת*]

_המטפלת של הבן שלי, שתמכה בי בכל התקופה הזו מול ההתנהלות של מיכל,
וגם מול המנהלות במרכז- פוטרה, עקב הסיפור הזה._
לא הבנתי. הם פיטרו אותה בגלל שתמכה בך?

[אילת*]

שלום קוראת.
כן, המנהלת הראשית בפרוש אמרה לה שזה בגלל האופן בו היא התנהלה בסיפור הזה.
היא אמרה לה שהיא לא היתה לויאלית למערכת.
עכשיו אחרי שפיטרו אותה, היא הרשתה לעצמה לאמר לי,
שכל החצי שנה האחרונה הן היו מכניסות את מיכל למרכז דרך הדלת האחורית,
כדי שלא תפגוש בי. היא אמרה שהן פחדו שאפגע בה,
אבל אני כבר לא יודעת האם זו לא הגזמה שלה (של המטפלת של בני), מתוך הכעס האישי שלה,
על כך שפוטרה.
מה שבטוח, הן הבינו שאני מדווחת לה, ושהיא תומכת בי,
והן רצו ליישר קו אחד מולי.
אני אמרתי למנהלת, שלפי דעתי כל ההתנהלות היתה מתוך פחד,
ומתוך מצב של בת יענה. אף פעם הם לא בדקו מולי את המצב, ואיך להתנהל במציאות החדשה הזו.
האמת שהמצב כל כך הסתבך.
לפעמים אני ממש מרחמת על מיכל, כי אני מבינה שהיא כל כך הסתבכה.
זה נהייה כמו כדור שלג שאי אפשר לעצור אותו.
קבוצה של נשים לגמרי נורמטיביות, לגמרי מתנהלות באופן תקין (בדרך כלל),
אינטילגנטיות, מטפלות. וכזו תסבוכת לא נעימה!!!
זהו.

[קן_לציפור*]

אילת, שמחה שאת במקום אחר. הגעגוע הוא כמו בועת סבון. עוד מעט תתנדף, לא?

היא אמרה לה שהיא לא היתה לויאלית למערכת טוב, לא יודעת אם מה שאכתוב מתאים לאשה הזו, אבל אני שמחה בשבילה.
אם מפטרים אותה כי היא לא לויאלית למערכת, ועוד מי שמפטר אותה זו המנהלת שהבינה אותך בסופו של דבר, אז עדיף לה שתהיה מחוץ לעניין.

_קבוצה של נשים לגמרי נורמטיביות, לגמרי מתנהלות באופן תקין (בדרך כלל),
אינטילגנטיות, מטפלות. וכזו תסבוכת לא נעימה!!!_
באמת עצוב. חוסר תקשורת עמוק, במקום שבו הדיאלוג והתקשורת הם כלי העבודה...

[קוראת*]

_אני אמרתי למנהלת, שלפי דעתי כל ההתנהלות היתה מתוך פחד,
ומתוך מצב של בת יענה. אף פעם הם לא בדקו מולי את המצב, ואיך להתנהל במציאות החדשה הזו._
את צודקת בהחלט. כל כך מוזר שמרכז שעוסק בטיפול לא דואג פשוט להיפגש איתך, לדבר איתך ולברר את העניינים.

_לפעמים אני ממש מרחמת על מיכל, כי אני מבינה שהיא כל כך הסתבכה.
זה נהייה כמו כדור שלג שאי אפשר לעצור אותו._
זה המחיר של חוסר לקיחת אחריות. ראי בכמה אנשים היא פגעה בדרך. היא הרי יכלה להתעשת, לתפוס את עצמה, לקחת אחריות, להיפגש איתך ולסגור את הסיפור בצורה אנושית וטובה.
מה ההכשרה שלה? האם היא פסיכולוגית?
אני מוצאת שאני יותר ויותר חוששת מהנזקים שפסיכולוגים עושים.

[אילת*]

קן לציפור וקוראת , תודה.
באמת עצוב. חוסר תקשורת עמוק, במקום שבו הדיאלוג והתקשורת הם כלי העבודה...

מאד מאד מסכימה!
הכל זה גרורות של חוסר תקשורת.

זה המחיר של חוסר לקיחת אחריות. ראי בכמה אנשים היא פגעה בדרך. היא הרי יכלה להתעשת, לתפוס את עצמה, לקחת אחריות, להיפגש איתך ולסגור את הסיפור בצורה אנושית וטובה.
קוראת, אני כל כך מסכימה אתך!!!
הכל הכל היה יכול להמנע.
אני באמת אדם שפוי, ישר, ומבין ענין.
לא הייתי ממשיכה לאחוז בסיפור, אם באיזה שהיא דרך היא היתה לוקחת אחריות.
חוסר לקיחת האחריות היתה לי כל כך קשה, ולא אפשרה לי להרפות.

אבל מעל הכל, בדף הזה אני מנסה לקחת אחריות בעצמי-
כפי שבחרתי את שם הדף.
היום הזה- הנוכחי, קרה לי משהו ששוב שם לי מראה,
שוב אני מוכרחה להבין את חלקי ואת אחריותי.

האמת שלא פשוט לי לספר, את מה שקרה לי היום מול יערה.
גורם לי להבין שאני בוראת לעצמי את המציאות , ושוב יוצרת לי מציאות של פרדה לא קלה.

[אילת*]

אז הנה מתחילה פסקה חדשה, לסיפור מול יערה.
אני מטופלת אצל יערה כבר קרוב לשנה,
זה מה שמקום ציבורי מאפשר, אבל היא האריכה לי בעוד כמה חודשים.
אני יכולה לנצל רק חלק מהם, מכיון שהלימודים שלי נופלים על אותו היום.
היא אפלו הסכימה במשך חודשים לבוא מוקדם יותר בבוקר כדי לתת לי חודשים נוספים (שניים).
הכל טוב ויפה עד כה.
היא יודעת שגם הפרדה הזו לא פשוטה לי, אבל כמובן ברמות אחרות.
בכל אופן, בחודש נובמבר, אני אמורה לסיים, וזה ברקע.
היום ספרתי לה שסבתא שלי שהיא בת 102!!!! במצב לא כל כך טוב,
ושאם חס וחלילה היא תמות, אני מבקשת ממנה לבוא אליה לעוד תקופה מסוימת, מוגדרת מראש.
אמרתי שאם לא אוכל כבר במקום הציבורי, אני מבקשת לבוא לקלנקה שלה.
אני מאד קשורה לסבתא שלי, שהיא גידלה אותי ואת אחיותי במקביל להורי.
אני חוששת מאד מהמוות שלה, רציתי לדעת שתהייה לי עזרה סביב זה.
אמרתי ליערה שאם זה יקרה בעוד זמן רב, כמובן שלא אפנה אליה,
אבל אם זה יהיה בסמוך לסיום, אבקש ממנה לקבל אותי סביב זה.
היא מיד ענתה שתוכל לפגוש אותי לפעם או פעמיים במקום הציבורי,
ולא אוכל להגיע לקלנקה שלה, זה לא נכון.
הסברתי לה שאצטרך עזרה קצת יותר ממושכת, ושנתחום את זה מראש.
היא המשיכה לסרב.
מאותו רגע, לא יכולתי לדבר יותר, הלכתי להביא מים, נסיתי לשבת עוד קצת,
ולבסוף הלכתי לפני הזמן.
היא אמרה לי שייצרתי לעצמי אכזבה גדולה.
זהו, עכשיו אני עם זה בבטן, מרגישה שמה שלא עושה,
באמת מיצרת לעצמי סיטואציות פרדה לא פשוטות.
כרגע לא נראה לי שאוכל לחזור אליה, לשלושת החודשים שנותרו לי.
אני לא כועסת רק מבינה שהכל משדר לי להעמד לבד על רגלי.

[אילת*]

וקוראת, לגבי שאלתך על מיכל-
היא פסיכולוגית חינוכית שעשתה הכשרה לטיפול פסיכו דינמי, כך הבנתי.
ולגבי נזקים של פסיכולוגים- אני חושבת שבכל מקצוע, שאנשים עוסקים בו,
יש מקום לטעויות.
כלנו טועים, זה לא הענין.
השאלה מה אנחנו עושים עם זה,
ובעיקר, כמו שדיסקסנו כאן- לקיחת אחריות מלאה על הטעות הזו.
בענין הטעות, יש לי סיפור מענין-
הבן שלנו עבר ניתוח של שתל כוכלארי,
בו מכניסים אבר זר מתכתי לתוך הראש,
אחרי הניתוח המנתח בא לאמר לנו שהכל עבר בהצלחה, אבל שבטעות הוא השאיר בראש צינורית קטנה מיותרת.
למעשה, אם הוא לא היה אומר לנו, מעולם מעולם, לא היינו יודעים זאת!!!
הוא בחר לבוא ולעמוד מולנו, עם הטעות שלו, לקחת אחריות, ולשתף אותנו,
למרות שיכל בקלות להמנע מכך!!
מאז הוא הרופא הכי אמין בעיננו,
אנחנו בוטחים בו בעינים עצומות.
סיפור יפה, לא?

[קוראת*]

_היא מיד ענתה שתוכל לפגוש אותי לפעם או פעמיים במקום הציבורי,
ולא אוכל להגיע לקלנקה שלה, זה לא נכון._
מעניין. למה אי אפשר לעבור מהציבורי לפרטי? האם זה לא נהוג? האם זה שם אותה במקום שבו היא עוברת על כללי אתיקה או משהו? (נגיד כמו שלא רואים בעין יפה שרופאים מעבירים חולים ציבוריים לקליניקה שלהם).

הכל משדר לי להעמד לבד על רגלי.
יש בזה משהו. אני עברתי כמה טיפולים, אחד פרטי ושניים זוגיים, עם שלושה מטפלים שונים. הפרטי היה לא רע, הזוגיים היו איומים ונוראים. חלק מהעניין הוא הקור וחוסר האינטימיות וזה שזה מלאכותי ותחום. אני חושבת, ואנקוט בשפה לא יפה, אני חושבת שזה די מבחיל. למשל, בימים האחרונים הייתי שמחה להרים טלפון למטפלת הזוגית האחרונה שלי, וזה לא נהוג. על אף שהיא יודעת עלינו דברים רבים וזה הגיוני שאשאל אותה. אבל כל עוד זה לא בתשלום, לא נדבר. והפגישה היא 50 דקות על השעון. פעם הפגישה הוארכה והיא שאלה אם אנחנו רוצים להאריך וגבתה מחיר וחצי. כל כך יקר!! חשבתי לעצמי "רבאק. חצי מהטיפול עוסק בזה שאין לנו אגורה, על אף ששנינו קורעים את התחת. היא לא יכולה פעם אחת לתת חצי שעה של רצון טוב כי אנחנו ממש באמצע הדיון? הרי זה לא הגיוני שהדיון תמיד יהיה 50 דקות." והיא עוד מאוד טובה ומקסימה.
מאז אני לא הולכת לטיפולים יותר.

[קן_לציפור*]

היא מיד ענתה שתוכל לפגוש אותי לפעם או פעמיים במקום הציבורי, ולא אוכל להגיע לקלנקה שלה, זה לא נכון.
תבדקו את האפשרות של "צינון" הטיפול ושתגיעי אליה אחרי נניח 3 חודשים.
אולי זה יותר אפשרי אחרי שלא ביקרת בציבורי תקופה מסויימת.

אין ספק, שאחרי הסיפור שלך עם מיכל, יערה מאד עומדת על המשמר בשמירה על הגבולות.
גם בשבילך. אני לא הייתי חותמת על כך ש הכל משדר לי להעמד לבד על רגלי

[אילת*]

קוראת, אני מבינה אותך. גם אני החלטתי שבחיים לא הולכת יותר לטיפול קונבנציונלי.
מה שאת מתארת, בסיפור עם תוספת הזמן, מקשה בעיני ליצור אמון, להרגיש שיש כאן קשר ורצון אמיתי,
מעבר לכסף. הפסיכולוגים עיגנו את עצמם בחוקים מאד מאד נוקשים.
יש משהו כל כך לא טבעי, כמעט הזוי בכך שאדם או זוג משתף אדם זר בדברים הכי הכי אינטימים,
ואז בדקה המדויקת שנגמר הזמן , מפסיקים אותם (לא לפני שהם שלמו פגז של כסף),
ובכל זאת המקצוע עדין מבוקש, וכלם נענים לחוקים הבלתי אפשרים הללו.
דקה אחרי ששפכת את כל הפנים שלך החוצה, אתה כבר לא יכול להיות בקשר עם האדם הזה,
עד שתחזור שוב שעת הטיפול שלך.
הפער בין האינטמיות העצומה שבטיפול ובין מה שקורה בין הטיפולים- בעיני הוא בלתי נתפס.
וגם החוסר הדדיות- אחד מספר הכל שבכל, והשני לא מספר אפלו פרטים הכי בסיסים וקונקרטים על עצמו.
אחרי חודשים רבים בטיפול עם יערה, שכבר הספקנו לנבור בתוכי מכל הכיוונים,
שאלתי אותה כמה ילדים יש לה, וזה לא היה לה ברור שהיא רוצה לענות לי (בסוף כן אמרה, אבל רצתה לברר איתי למה זה חשוב לי, מה זה המשחק הזה?).
וקן לציפור, אני שאלתי על חזרה לאחר מספר חודשים,
אני חושבת שיש כאן גם בעיתיות אתית, אם כי הדברים לא שחור או לבן.
בעיקר נראה לי שצדקת , שהיא מאד שומרת כאן על שתנו.
באתי אליה עם סיפור פרדה שנמשך והיה לקוי, היא מאד חוששת מהפרדה הזו.
נראה לי שרוצה להבהיר לי שתהייה פרדה , בלי אפשרויות לתימרון מצידי.

עד לפני כשעתיים נפרדתי ממנה בלבי, חשבתי שלא אוכל לחזור,
אבל בשיחה עם חברה , היא אמרה לי שהבקשה שלי לחזור לאחר מותה של סבתי, נשמע כמעט הזוי
ושאני לא מגודלת שצריכה טיפול אחרי שסבתא שלה בת ה 102 מתה.
אנשים נאלצים להפרד מהורים צעירים, מאחים, ואפלו מילדים, שאקבל פרופרציות.
טענה שיערה מבינה שאני משאירה לעצמי פתח חזרה, לא לעשות פרדה אמיתית, ושהיא עשתה בשכל רב עם תשובתה.
יעצה לי הפעם לסיים אחרת, ולנצל את שלושת החודשים שעוד נותרו לי, זה לא הולך ברגל.........
זה לא כמו שלושה חודשים ראשונים, מדובר בשלושה חודשים עם מטפלת שכבר מכירה אותי, זה משמעותי.
טוב, אראה.
מחר אני נוסעת לכמה ימים לים, כך שיהיה לי זמן לנקות את הכל ולחזור יותר בהירה עם עצמי.

[פלוני_אלמונית*]

מזמן לא קראתי אודותייך. שלום רב שובך... .
כנראה אין אלא להודות, שדווקא הגבולות, החוקים, הנוקשות...., לא משנה איך נכנה את המסגרת הטיפולית, הם אלה המאפשרים את האינטימיות המוגנת הזו. על פניו הדבר נראה פרדוקס, אבל כמתבוננים היטב זה כבר נראה שונה.

תהני בים, ותראי שגם לו חוקים משלו !

[אילת*]

אני חיבת לספר עוד משהו מצחיק, מין צרוף מקרים מוזר, מתעתע.
חברת נפש שלי, האדם הכי קרוב אלי אחרי בעלי, נרשמה גם לטיפול ציבורי.
היא גרה באיזור סמוך, כך שהיא הגיעה לאותו המקום.
היא רואינה ראיון ראשוני והתבקשה לחכות בתור ההמתנה.
בסופו של דבר התקשרה אליה יערה להזמין אותה לטיפול, מבלי לדעת שזו החברה הטובה שלי (שהיא שמעה עליה המון המון...........).
אחרי שנודע לה, היא אמרה לה שהיא תטופל אצלה שש פגישות ואז תמתין למטפלת אחרת.
מאז ששתנו אצלה, היא קצת מסתבכת עם שתנו, אנחנו מאד מאד קשורות ביום יום.
היום החברה שלי נסעה לחפש אוטו ולא הספיקה לחזור בזמן לטיפול שלה, שמתרחש אחרי שלי.
אז כמה דקות אחרי שאני עזבתי את הפגישה לפני סיומה באוירה לא טובה,
החברה שלי התקשרה לבטל את פגישתה- אמרה שיש לה רופא שינים, שנשמע תירוץ נדוש ועלוב..........
אני בטוחה מעבר לכל ספק שיערה מקשרת בין שתנו!!
היא בודאי חושבת שחברתי לא באה לטיפול שלה, בגלל הכעס של שתנו עליה (יערה), על סירובה לקבל אותי לאחר הסיום במקום הציבורי לקליניקה.
אני כל פעם מתמוגגת מצירופי מקרים כאלה , מרגישה כאלו איזה יד מכוונת מלמעלה.

[אילת*]

פלוני אלמונית, שלום גם לך.
אני עוד כאן לפני שנעלמת לכמה ימים, אז רציתי רק לכתוב לך בקצרה,
שהתבטאת מאד יפה , קצר, ומדויק.
אני מניחה שיש גם הרבה אמת בדבריך,
בתוך תוכי אני מבינה שאני מתרעמת על החוקים שנכווים כניכור, כמשחק,
אבל שהם אכן גם כפי הנראה משרתים את הדבר.
יתכן שרק מסגרת מאד נוקשה ומתוחמת, מאפשרת לאבד שליטה בפנים (בתוך המסגרת).
לאפשר למה שצריך להגיע ולהחשף, לעשות זאת
ועדין, לי אישית קשה עם זה,
יש גם סוגי טיפול אחרים שעובדים מצוין, ושלא מתנהלים בחוקיות הקשה הזו.
יתכן ובעתיד , במידת הצורך, אבדוק טיפול מסוג אחר............
ובכל מקרה אנוח לי מטיפולים לעת עתה.........

[קן_לציפור*]

_טענה שיערה מבינה שאני משאירה לעצמי פתח חזרה, לא לעשות פרדה אמיתית, ושהיא עשתה בשכל רב עם תשובתה.
יעצה לי הפעם לסיים אחרת, ולנצל את שלושת החודשים שעוד נותרו לי, זה לא הולך ברגל_
וואלה, נשמע מדוייק

לא משנה איך נכנה את המסגרת הטיפולית, הם אלה המאפשרים את האינטימיות המוגנת הזו בול.

[עוקבת*]

למה אי אפשר לעבור מהציבורי לפרטי? האם זה לא נהוג? האם זה שם אותה במקום שבו היא עוברת על כללי אתיקה או משהו? (נגיד כמו שלא רואים בעין יפה שרופאים מעבירים חולים ציבוריים לקליניקה שלהם).
גם שואלת

[אילת*]

בוקר טוב.
עוקבת, באופן עקרוני יש בעיה אתית מסוימת עם מעבר כזה, כפי שאת כתבת לגבי הרופאים.
את דברת על כך שלא רואים בעין יפה- שזה בעצם עדין אפשרי אבל לא נראה טוב.
אני לא יודעת אם יש חוקים אתיים ברורים, אבל יש עם הנושא קונפליקט מסויים.
בעבר כשדברתי על מעבר כזה עם יערה, היא לא שללה על הסף, אבל היא אמרה שבסיפור שלי זה בעייתי -
(הרי אחת התלונות שלי על מיכל, גם בתלונה, זה שהיא עשתה ערבובים גדולים- טפלה בבני במקום ציבורי, לקחה אותי משם לקלינקה הפרטית , טפלה בבת שלי, במטפלת של בני, בקיצור דיסה...........).
מתוך המקום הזה, יערה מאד דואגת להפרדות ברורות.
גם עבורי, אבל אני בטוחה שגם עבורה.
זה לא היה מבצע כל כך פשוט לטפל בי, אחרי טראומה טיפולית שעברתי.
היא עושה כמיטב יכולתה.
כרגע, אני חושבת שהיא סבורה שזה לא יהיה לי נכון לעבור, גם לא לאחר תקופת צינון מהמקום הציבורי.
ואני אומרת לעצמי- אי אפשר לאכול את העוגה ולרצות שהיא תשאר שלמה.
ולמה כוונתי?
בדרך כלל אנשים שמגיעים לטיפול ציבורי , מקבלים שרות איכותי ולאורך שנה בחינם- ללא שקל,
הם מגיעים לשם כי הם לא יכולים ללכת לפרטי.
אי אפשר לקבל כזה שירות מלא ומיטיב, ואחר כך להמשיך עם אותו אדם בפרטי,
שאם כך- למה לא התחלתי מההתחלה בפרטי?
יש כאן מין רצון לחבוק את הכל- גם לקבל שירות יקר ללא כסף לאורך זמן,
וגם אחר כך כשלא ניתן יותר בציבורי, להמשיך את אותו שרות במחיר מלא.
יש כאן התנהלות לא הוגנת.

דרך אגב , היא מסרבת לאמר לי כמה היא לוקחת בפרטי, מענין אותי.
בכלל מענין אותי אם היא נחשבת למטפלת מבוקשת גם בסקטור הפרטי?
אני לא יודעת עליה כלום, וזה לא קל לי, אפלו בקטע של יצירת אמון מלא-
מי היא, איפה היא גרה, מה השיכות שלה.
הנה, אני שוב מתחלה ברצון שלי להקשרות אישית.............

הבוקר בעלי אמר לי שיערה פועלת נכון, שעומדת חזק וברור מולי,
לעומת מיכל שפשוט שיחקה בי כל הזמן, רק לא זהיתי את זה- היא קרבה והרחיקה אותי לסרוגין,
גם לפי צרכיה האישיים...............
שיהיה לכלם סוף שבוע טוב, כמו שכתבתי, נוסעת לים לכמה ימים.

[קוראת*]

_בעבר כשדברתי על מעבר כזה עם יערה, היא לא שללה על הסף, אבל היא אמרה שבסיפור שלי זה בעייתי -
(הרי אחת התלונות שלי על מיכל, גם בתלונה, זה שהיא עשתה ערבובים גדולים- טפלה בבני במקום ציבורי, לקחה אותי משם לקלינקה הפרטית , טפלה בבת שלי, במטפלת של בני, בקיצור דיסה..._
אם כך, היא צודקת ואת לא צריכה להיעלב, אלא דווקא להעריך את זה שהיא

_פועלת נכון, שעומדת חזק וברור מולי,
לעומת מיכל שפשוט שיחקה בי כל הזמן, רק לא זהיתי את זה- היא קרבה והרחיקה אותי לסרוגין,
גם לפי צרכיה האישיים..............._
כן. היא נוהגת באחריות. זאת המסגרת הטיפולית, היא כבר האריכה אותה ונתנה לך לבוא מוקדם.


_אני לא יודעת עליה כלום, וזה לא קל לי, אפלו בקטע של יצירת אמון מלא-
מי היא, איפה היא גרה, מה השיכות שלה.
הנה, אני שוב מתחלה ברצון שלי להקשרות אישית..._
לפי דעתי, טיפול פסיכולוגי, שבו את לא יודעת דבר על המטפל, כנראה פשוט לא כל כך מתאים לך (או לא מתאים לך יותר). חוסר השוויוניות המלאכותי והנוקב הזה כנראה מפריע לך מדי.
לי פעם זה לא הפריע. היום אני לא יכולה לסבול את זה. זה בכלל נראה לי בעייתי בטיפול הפסיכולוגי, זה שהמטופל הוא קצת שפן מעבדה. חלק מהפסיכולוגים, לדעתי, עושים את זה גם כדי לשמור את מעמדם וסמכותם (וזה די מראה על עליבות). מצד שני, הם צריכים לשמור על ריחוק מסוים כי הרי הם לא ישמרו על קשר עם המטופל. כנראה, רובם לא יודעים את המלאכה המורכבת הזאת.

לדעתי, את צריכה להמשיך אצל יערה עד סוף הטיפול הרשמי, להתכונן להיפרד ממנה במועד, ולאחר מכן, להפסיק עם סוג הטיפול הזה. זאת תמיכה מלאכותית בלבד. היא יכולה לעזור להתמודד, אבל אחר כך צריך להתמודד לבד. זאת לא חברה שתמשיך איתך.

[קוראת*]

או לעבור לטיפולים יותר פיזיים--יוגה, ריקוד, עוצמת הרכות וכדומה.

[אהבת_עולם*]

אני לא מבינה למה הריחוק הזה באמת נדרש לצורך הטיפול.

הייתי בהרבה טיפולים מסוג אחר - ייעוץ רגשי ורוחני, אימון, עוצמת הרכות, כל מיני - שגם כללו שיחות.
אף פעם לא הייתה למטפלים בעיה לענות לי על שאלות.
והרבה פעמים גם הייתה תחושה של חמימות, ולא של ריחוק.
והייתה תחושה של שוויוניות.
ולמרות כל זה, לא נראה לי שזה מנע מהם את היכולת לשמור על תחומים ברורים.

לשנינו היה ברור שאני מקבלת טיפול והצד השני מטפל. ואנחנו לא מתערבבים בחיים הפרטיים.
למרות שגם לו זו הייתה הופכת לידידות - לא הייתה עם זה שום בעיה.

זה לא הוריד מהאפקטיביות של הטיפול כהוא זה. אולי אפילו להפך.

אני לא יכולה לסבול את הפלצנות הזאת של הגישה הפסיכולוגית.
ושאם תשאלי אותו איפה הוא גר או אם יש לו ילדים, או כל שאלה שתשאלי, הוא ישאל חזרה 'למה זה חשוב לך', ולא יענה.
זה נראה לי זלזול באדם שמולם.

(בכלל כשאנשים לא עונים - זה זלזול בעיניי.
ואם מישהו חושב שהוא יודע יותר טוב ממני מה חשוב לי...
וכל הפטרונות הזאת שבגישה הפסיכולוגית, היחס אליי כמו אל ילדה קטנה....)

*************

עכשיו, הצורך הזה לדעת משהו על מי שעומד מולך - נראה לי מאוד טבעי ואנושי.
זה לא נראה לי נובע מתוך צורך להתערבב או לאבד גבולות.
ואת לא צריכה לחשוב שאם את רוצה לדעת כמה ילדים יש ליערה - זה אומר שאת שוב בדרך לאבד את הגבולות שלך.
זה הכי טבעי בעולם, ולא אמור לפגוע בכלום. והגישה הפסיכולוגית באמת מאוד לא טבעית.

אני גם בהחלט לא מבינה למה אי אפשר לעבור מהציבורי לפרטי, ואיך זה קשור להתערבבות או איבוד גבולות.
את יכולה לנסות להסביר לי שוב?

ו...כן, מותר לבן אדם ללכת שנה לטיפול מוזל ואז להמשיך בטיפול יקר בלית ברירה. מה, כל הכסף שנחסך בשנה הראשונה זה לא כסף?

*************

לדעתי בכלל אולי הגיע הזמן שתתנסי בטיפולים הוליסטיים.
מהניסיון שלי לא רק שהם לא פחות אפקטיבייים - הם היו לי הרבה יותר אפקטיביים מטיפולים פסיכולוגיים.
(וגם אין שם את כל החוקים המיותרים האלו.)

[פלוני_אלמונית*]

ההשלכה העצומה הזו על מיכל, בעייתית ולא מצמיחה אותך.
מה את עשית שם? איך את שיחקת? עם המוסר ועם האתיקה . עד כמה את רואה עצמך כקורבך. האם את שמה לב להובלה שלך את המהלכים?

[פלוני_אלמונית*]

אילת,

רק למען ההבהרה, פלוני אלמונית האחרונה אינה פלוני האלמונית (שזו אני...) מלפני ימים אחדים.

[אילת*]

שלום, חזרתי מהים, היה נפלא , ים קסום, רק שהבת שלי חלתה בלילה האחרון.
היו לי הרבה שעות לחשוב.
אני חושבת שהבנתי שאני לא אדם שצריך ללכת כרגע לטיפולים, בודאי לא אצל פסיכולוג/ית.
הקושי שלי הוא קושי מתמשך, אני צריכה להמשיך וללמוד לחיות איתו, כפי שעשיתי היטב לפני שהתחלתי להיות מטופלת.
.
אני חושבת לאור הנסיון הטיפולי שלי (שכבר אינו מבוטל.........)
שטיפול נכון עבור אנשים שחיים בסוג של הכחשה, או עם הרבה הגנות, או אנשים שרוצים להגיע לתובנות
ואינם מצליחים לבד.
כלומר שהטיפול משרת ברמה של תודעה, מודעות.
אצלי אין צורך בדברים הללו, יש לי גישות מהירות ומדויקות יותר לרמות מודעות גבוהות,
ועשיתי שם דרך ארוכה , עוד לפני הטיפולים.
אני סבורה שהלכתי לטפל, כדי להניח קצת ראש וכתף על מישהו, קצת לנוח בידיו של מבוגר אחראי,
אבל די מהר מרצון להניח ראש, ראיתי כי טוב,
ורציתי להניח את כל כולי,
וזה קצת כבד......
ותמיד כשאלך לטיפול, נראה לי שאתפתה במקום הזה,
זו כנראה נקודת תורפה גדולה שלי.
יתכן והיא מתישבת על חויות מאד ראשוניות,
ויתכן והיא מתישבת על נסיבות החיים שלי- חיים יותר קשים ומורכבים (לפחות בחויה הסוביקטיבית שלי......),
ואז מתוך הקושי והלבד שאני חווה, אני משועה להשען ולהתרוח קצת על עזרה כזו.
כך , שעבורי טיפול כרגע לפחות, זה לא דבר נכון.
אני מועדת ליפול שם- שוב לצפות, שוב לרצות יותר מהניתן,
שוב להפגע ולהפגע ולהפגע...........
אני לוקחת אחריות מלאה על מקומי זה, בתוך היחסים מטפל- מטופל.
אני חושבת שיערה מזהה את זה, ובאמת נזהרת.
אני חושבת שבאמירה שלה שלא אמשיך אצלה באופן פרטי,
היא אומרת לי שבשלב זה אחרי שני הטיפולים הללו,
אין מקום להמשיך ולהשען.
אם כי זה סותר את העובדה שהיא כן מציעה לי להמשיך בטיפול אחר...........
דבר שבחיים לא אעשה לעצמי!!

[אילת*]

וכתגובה לכותבות האחרונות-
קוראת, אני חושבת שאת צודקת שטיפול פסיכולוגי לא מתאים לי, אבל יותר מהסיבות שכתבתי, פחות מהחד צדדיות שבו (שזה מפריע אבל יכולה להבין ולחיות עם זה בשלום).
לדעתי, את צריכה להמשיך אצל יערה עד סוף הטיפול הרשמי, להתכונן להיפרד ממנה במועד, ולאחר מכן, להפסיק עם סוג הטיפול הזה. זאת תמיכה מלאכותית בלבד. היא יכולה לעזור להתמודד, אבל אחר כך צריך להתמודד לבד. זאת לא חברה שתמשיך איתך.
מסכימה אתך שצריך להתמודד לבד.
כרגע לא ברור לי אם להמשיך את שלושת החודשים שנותרו, או לעזוב כרגע?
אהבת עולם, אני מניחה שיש טיפולים הוליסטים מאד טובים, אבל כאמור, אני צריכה כרגע פשוט להמשיך את דרכי עם קרובי וללא עזרה בשלב זה.
לגבי הביקורת שלך על טיפול רגיל- אני מניחה שאפשר למצוא ביקורת נכונה ומבוססת, אבל זה הכלי, כך הוא נוצר, וכך הוא עובד.
מי שבוחר בכך, לוקח זאת בחשבון, ומתמודד עם היתרונות והחסרונות של הכלי.
אני חושבת שלמרות החסרונות, יש דברים שאפשר להשיג רק בטיפול קונבנציונלי.
הגבולות, הריחוק וכל השאר- גם בהחלט מאפשרים את התיחום שכה זקוקים לו, כדי להגן על שני הצדדים, בתוך סיטואציה כל כך חושפנית ומורכבת.
כל כך הרבה הגנות משירים בדרך, כך שצריך לשמור על ההגנות החיצוניות והמלאכותיות הללו, כנראה?
ולמה לא לעבור לפרטי- שוב אני חושבת שבמקרה שלי זה באמת מורכב.
יערה כל הזמן חזרה ואמרה שמיכל טעתה בכך שהיא לקחה אותי לקלנקה הפרטית שלה, מתוך המרכז של בני,
שנוצרו כאן ערבובים בעיתיים, אז איך היא יכולה עכשיו לעשות מהלך כזה?
פלונית אלמונית שניה- את זו מחוקי הים, נכון? אני חושבת שהבנתי שזו לא אותה אחת,
אבל לא הבנתי בדיוק מה כתבה הראשונה לגבי המשחק שלי עם המוסר והאתיקה, את יכולה להסביר?

[אילת*]

אני עדין לא מאמינה למה שקרה ומה ששמעתי.
דברתי עם ראש ועדת הסתדרות הפסיכולוגים, אליה נשלחה התלונה.
אני מנועה מלכתוב כאן את סיבת השיחה ביננו, מכיון שהבטחתי לה, (ובכל זאת בשביל הספק שתמיד קיים,
שהדברים לא לגמרי אנונימים) אקיים את הבטחתי ולא אכתוב כאן אפלו שמות...................
אותה אישה, ראש הועדה, עברה שוב על התיק, על כל התלונה, כל המכתבים וההתכתבויות.
הבנתי ממנה את מה שקרה מאחורי הקלעים של הועדה.
אז קודם כל כמעט לא קרה-
מה שנשלח אלי נשלח גם למיכל.
היא לא זומנה, לא הסבירו למיכל כלום, הכל היה פשוט ומינמלי.
מה שכן- היא אמרה לי במפורש שלמרות שאין להם דרך להוכיח שהיתה חריגה אתית,
ברור שהטיפול שלי לא היה תקין.
היא אמרה כך-
ספק גדול אם הטיפול שלך היה עובר תו תקן!!!.
בהתחלה לא הבנתי למה כונתה, אבל עכשיו זה ברור.

[אילת*]

היא אמרה שלועדה לא היה פשוט עם התלונה הזו, שיש כאן הרבה דברים לא קלים.
שלמרות שלא ניתן להוכיח ברמה אתית, ברור גם לועדה שהיו כאן הרבה בעיות-
היא אמרה שהיתה- ספק אהבה, ספק חברות, ספק התרפקות. לא דברים לטיפול.
שבטוח שמיכל זועזעה מקצועית.
היא טענה שאם הייתי מדוחת שמיכל טיפלה גם בבת שלי, כבר היה ברור שכן היתה חריגה!!
כי זה משהו שאפשר לבדוק בקלות, לעומת כל הדברים האחרים, שהיו גרסא שלי מול שלה.
היא אפלו רמזה לי שאני יכולה לערער עם העובדה הזו, ואז הדברים יראו אחרת.
אני גם אמרתי לה דברים לא קלים על ההתנהלות של הועדה עצמה.
לראשונה מאז כל הסיפור, מרגישה שצדקתי יצאה לאור במובן רב.
מרגישה שנושמת לרווחה.

[אילת*]

סוף כל סוף איש מקצוע בתחום, שיושב בראש ועדת האתיקה, מוכן לאמר שקבלתי טיפול לקויי ביותר!!!!
בסוף היא אמרה לי - לבי אתך.
היא היתה זהירה ומרוחקת , אבל מאד כנה ואמיצה.
אם הייתי מקליטה אותה, אני חושבת שממש יכלה להסתכן על השיחה הזו.
נניח שהייתי בתהליך משפטי עם מיכל, השיחה הזו יכלה לרסק את מיכל.

אבל לכל המודאגים- אין לי כל ענין בכך.
ברור שמיכל זועזעה מספיק, אין צורך בכל דבר נוסף.
ואני כבר בסדר.
כמובן ששוב רגשות לא קלים קצת עולים, אבל הם כבר בדרך להעלם.
אני גם חושבת בלבי על כל הפסיכולוגיות שהגיבו כאן, והצדיקו את מיכל,
והנה פסיכולוגית שהיא ראש ועדת אתיקה, ידעה לאמר לי באומץ שבאופן כללי אני צודקת, שנעשה לי עוול,
ושחבל שיש פסיכולוגים שמתנהלים כך.
בסוף , האמת מוכרחה להגיח.

[מיכל*]

וואוו.
אין מילים. איזה סיום לשנה.

[פלונית*]

אילת, אני חושבת שאת באמת יכולה לנשום לרווחה.
אבל כבר מזמן יכולת, מכיון שהאמת היתה בידך, כבר מזמן מזמן.
אולי בכל זאת, כבני אדם, אנחנו גם זקוקים לחיזוקים חיצונים,
ובודאי של אנשי סמכות וכך.........
אהבתי והערכתי את הכנות שלך בדברים שכתבת-
_אני סבורה שהלכתי לטפל, כדי להניח קצת ראש וכתף על מישהו, קצת לנוח בידיו של מבוגר אחראי,
אבל די מהר מרצון להניח ראש, ראיתי כי טוב,
ורציתי להניח את כל כולי,
וזה קצת כבד......
ותמיד כשאלך לטיפול, נראה לי שאתפתה במקום הזה,
זו כנראה נקודת תורפה גדולה שלי._
האם את ממשיכה אצל יערה?

[סאלי_תדמור*]

קוראת אותך בעניין ושמחה שקיבלת את האישור החשוב הזה!

[פלוני_אלמונית*]

אילת,

הדברים שכתבת עם שובך מהים מרשימים.

שמחתי ששוחחת עם יו"ר הועדה ושזו הייתה תגבותה, טוב שהייתה כנה.

(ולשאלתך: פלונית אלמונית שניה- את זו מחוקי הים, נכון? לרגע או לכמה רגעים לא הבנתי למה כוונתך "את זו מחוקי הים", אבל כן, אני כתבתי על חוקי הים... ) .

[אילת*]

תודה לכל המגיבות האחרונות כאן.
פלונית אלמונית, זה מענין שמה שכתבת על חוקי הים, ממש נכרת בתוכי.
אולי מין הבנה שאכן יש חוקיות.
כמו שיש חוקיות לטבע- כך יש חוקיות גם בטבע האנושי.
משהו בצירוף בין חוקיות ובין המילה ים- עם העוצמה שהים מביא- התיישב אצלי חזק.
יש כאן דף באתר, שמדבר על האנריות שבדיוק שבמילה- אולי משהו מזה, קורה לי עם דבריך- תודה.
סאלי , מיכל ופלונית, תודה על המילים החמות, המעודדות.
פלונית, שאלת אותי לגבי ההמשך עם יערה- זה מענין מה שקרה עם זה, אספר בפסקה הבאה.
להפריד קצת בין הדברים.

[אילת*]

בכל אופן לגבי יערה- נורא התלבטתי.
הבנתי (הרבה בזכות הדף הזה)-
שאני מחפשת בטיפול מקום להשען, יותר מאשר תובנות.
ואז אחרי שאני נשענת, אני מאד מתקשה לקום ולהפרד.
ולכן- אני צריכה לעזוב לפני שאני עושה לעצמי תסריט חוזר ,
של הסרט של מיכל.
נכון, שיערה לא מאפשרת קשר, נכון שהיא עומדת חזק וברור, נכון שהכל אחרת-
ובכל זאת אני מזהה בתוכי את אותם הדפוסים, אלה שכל כך רוצים להשען ולנוח.
גם מולה אני חווה עכשיו יסורי פרדה, אחרי כל טיפול, זה לא פשוט,
לחוות את זה כל שבוע מחדש.................
והפעם יודעת שזה ממש שלי!
ומתוך כל זאת- חשבתי שרצוי פשוט לעזוב.
אבל לא קל לעזוב. במיוחד שהשירות בחינם, ואני יודעת שזו מתנה מאד יקרה,
איך מוותרים על מתנה כזו? היה לי קשה להחליט.

[אילת*]

ואז הבוקר עוד לפני ההחלטה הסופית, היא השאירה לי הודעה שיתכן ולא תוכל להגיע.
רצתה לשנות ליום שני, אבל אני לא אהיה כאן, שוב נוסעים.
מה שאומר שלא נפגש שלושה שבועות, כי בשבוע אחרי כן היא בחופש.
בלבי כעסתי- איך היא יוצרת לי הפסקה כזו ארוכה, אחרי שעזבתי לפני הזמן ובתחושה לא טובה בפעם האחרונה?
איך היא לא מוצאת לי שעה? איך היא לא נשארת בשבלי עוד קצת?
בקיצור, החלטתי שהפעם מחליטים לי מלמעלה- אם היא מבטלת, אני עוזבת.
לא מתוך כעס, פשוט כי עוד שלושה שבועות, זה יהיה קצת כמו להתחיל שוב מחדש.
ואת זה לא אעשה לעצמי............... אז עוזבת.
אם היא יכולה לקבל אותי היום, אלך.
האמת שבתוכי ידעתי שהיא תתקשר לקבל אותי,
כי בתוכי ידעתי שצריכה ללמוד להפרד אחרת, לא לחתוך,
בבגרות, למרות הכאב.
ואכן היא התקשרה.
היתה פגישה מאד חשובה,
אמרתי לה דברים מאד כנים על איך אני חווה אותה , על הקשר הלא פשוט הזה,
שמכיל את הפחד של שתנו מהקשר- אחרי הקשר הקודם שלי.
הרגשתי שיש בתוכי גם הרבה כעס סמוי, ונתתי לו מקום , באופן חלקי.
בכל אופן, יותר ויותר מבינה שיש בתוכי איזה חור עמוק כזה,
שמנסה לסתום את עצמו, אבל שהמטפלות אליהן אני מגיעה,
הן לא הכתובת, אני חייבת לחפש דרכים אחרות למלא את החלל הלא פשוט הזה............
המון תודה לכל המקשיבים/ ות כאן.
זה מדהים שחלק מההבנות הגיעו לי ממש מתוך דף זה.

[קן_לציפור*]

אילת, הסיפורים שלך כל כך כנים, ישירים, ומעוררים מודעות והתפעלות.
תודה שאת משתפת.

[אילת*]

קן לציפור, תודה.
היום כתבתי לעצמי שבשני הטיפולים שלי עברתי חויה.
בשנהם - לא למדתי תובנות, אלא חויתי ממש את הדברים, באופן לא אמצעי,
משהו שלמד אותי המון על עצמי.
בטיפול של מיכל, חויתי קשר, חויתי את היותי מיוחדת, על אף שאיני היחידה.
חויתי שאני מענינת, מוערצת, מהווה אתגר.
בטיפול של יערה- חויתי את גבולות הניתן.
שאפשר לקבל גם בגבולות,
שעל אף שאיני מיוחדת, איני מענינת, איני מוערכת,
אני יכולה לקבל.
חויתי שאף אחד לא ישא אותי, אלא רק יתן תמיכה קלה,
ושאני בלבד אעשה זאת עבור עצמי.
אף אחד לא יחזיק אותי אם אפול, ולכן עדיף לא להתרסק,
רק טיפה למעוד ולהעמד בחזרה.

אחרי שכתבתי לעצמי את הדברים, קראתי בחומר הלימודים שלי,
שלמידה אמיתית נעשית רק דרך חויה.
רק דברים שעוברים דרך הרגש, דרך המרכז של עצמנו,
באמת משנים אותנו.
לא דברים שנשארים בגדר חשיבה רציונלית.

זה היה מדהים עבורי ההקשר הזה, בין התובנה בבוקר ובין מה שקראתי לאחר זאת.
תמיד זה קורה לי ההקשרים הללו.
שמחתי מאד עם ההקשר הזה, כי הבנתי שבשני הטיפולים,
על אף הכל, למדתי המון.

[פלוניתה*]

האם בטיפול פסיכולוגי אמורים לחוות קשר? מיוחדות? אהבה?
האם זה המקום?

[אילת*]

שנה טובה.
המון זמן לא הייתי כאן, סימן טוב מבחינתי!

פלוניתה, עונה לך באיחור, סליחה- נראה לי שהיום אני מבינה שממש לחוות קשר, אהבה, מיוחדות-
כנראה שזה אכן לא המקום!
אבל מה כן? פנים עמומות ומסתתרות מאחורי מסכה, שגם כן לא ממש מאפשרות?

אני מרגישה שמבחנתי, חויתי שני טיפולים, שבטאו את שני הקצוות הללו.
מיכל- כולה חשופה לפני, אני רואה אותה לגמרי,
רואה את המאווים הפנימים שלה- הכעסים, הרצונות, העלבונות והתשוקות.
ויערה- מסכה, שכמעט אינה מגלה מאחוריה דבר.
כפי הנראה שניהם אינם נכונים- לי!

החודש התפרסם בפסיכולוגיה עברית- בלוג מדהים של פסיכולוגית בשם מריאנה גיטיני- 'הרהורים על עמימות'.
היא בדיוק מדברת על קו התפר הזה - בין העמימות ובין החשיפה של מטפלים לפני מטופליהם.
היא כותבת מדהים, ממש מרתק לקרוא.
עבורי באופן אישי זה היה ממש במקום,
אני גם עומדת במקום הזה ועם השאלות הללו בפני ילדי-
המקום שגלוי וחשוף והמקום שנסתר- אפלו ברמה פיזית.
מה הילדים צריכים? מה נכון להם לראות באמא שלהם?
אמא נסתרת מאחורי מסכה? אמא חשופה וגלויה?
אל תאמרו לי - דרך המלך- זו תשובה מתחמקת וקלה מדי.

ובכל מקרה, אני היום מבינה שהודות לאהבה והחשיפה של מיכל-
הלב שלי הצליח להתעורר, ועל כך תמיד אודה לה.

מכירים את השיר של גלי עטרי- משהו עם רוח?
היא שרה איך הלב שלה היה רדום, והתעורר לחיים עם אהוב שהגיע,
אבל כמו הים- הגלים פוגעים בחוף ונסוגים, כך גם הוא.
והיא נותרה עם כאב האהבה העצום.
כך גם אני חשה לפעמים.
ועדין מעדיפה לחוות את כאב האהבה החסרה,
ולא לחיות עם לב כבוי.
ועל כך , תודות למיכל.

אתמול עברה בדיוק שנה מהיום בו פגשתי את מיכל במספרה.
אני זוכרת בבהירות גדולה את המפגש המוזר הזה,
בדרך לארוחת החג, עם המוזיקה השקטה שברדיו, שוב הלב נחמץ מאהבה,
הייתם מאמינים?

[אנונימי]

http://www.youtube.com/watch?v=qbbDjIYavb0&list=QL

[פלונית_אלמונית*]

אילת, אני גם אוהבת את השיר הזה של גלי עטרי, היא שרה -' מתוך עולמות שבורים היא צומחת',
וזה נכון להרבה מצבים בחיים.........
ולגבי הלב הנחמץ, כמו שכתבת לא היית מוותרת על התעוררות הלב, וכפי הנראה,
זה חלק מהמחיר...........
געגועים הם לא דבר בהכרח רע, גם אם לא ניתן לממש אותם,
עדין הלב המתגעגע, מזכיר לך את האהבה שהיתה, את הקשר, ומה שקבלת ממנו.
אני במקומך, הייתי מנסה, להאחז בטוב, אחרי שהסתיים כל המאבק.
כלומר, המאבק היה במקומו, כדי לעמוד בחזרה אחרי עוול שנעשה לך,
ועכשיו, אחרי שנעמדת, וכך זה נשמע,
את יכולה להאחז ולזכור גם את הטוב שהיה.
לא לחשוש להזכר בה, ברגעים טובים, בדברים נכונים שנאמרו.
בעיני זה לא שלילי, וזה לא אומר שלא התגברת ,ולא יצאת מהסיפור הזה,
זה פשוט מאפשר לך להמשיך ולהחזיק אצלך חלקים טובים מהקשר וממה שקבלת ממנו.
מאחלת לך שנה טובה ומעצימה.

[פלוני_אלמונית*]

אילת,


אין כמו דברייך כדי לבטא את השינוי שאת מחוללת בתוכך. אגב, רציתי להגיד לך שטיפול, גם אם הוא שיחתי הוא חוויה, כפי שאת כבר יודעת... ולכן זה לא בסתירה לכך שלמידה אמיתית נעשית רק דרך חויה. אלא רק הדגמה.


שתהיה לך שנה טובה !!!

[קן_לציפור*]

אין כמו דברייך כדי לבטא את השינוי שאת מחוללת בתוכך.
ושוב, מעורר השראה. תודה!
שנה מצוינת לך!

[פוניקס*]

איילת רק שתדעי שאם זאתי המציאות אז לפסיכולוגית שלך אולי היו נותנים נזיפונת או אתראה.
זה המצב.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3951007,00.html

[אילת*]

תודה למברכים לשנה טובה, ובכלל לתגובות.
ליאת סקיפי, כן זה השיר, תודה רבה.
פלוניות, תודה על התמיכה והמילים החכמות.
קן, שמחה תמיד לשמוע ממך.
פוניקס, לא הצלחתי להגיע לדף שצרפת. אני מגיעה לדף כללי של YNET אבל לא יודעת לאיזה איטיים התכוונת.
וגם לא הבנתי, מה הכונה אם זו המציאות היו נותנים לה התראה?
הכונה, שמה שתארתי זו לא באמת המציאות? או שאת/ה מתיחסים לכתבה שצורפה? לא מבינה.

[אילת*]

ערב יום כיפור,
ערב ויום למחשבות , לסליחה.
יש לי עוד דרך.

לצערי, יש גם השלכות שעדין נמשכות-
המטפלת של בני שסייעה לי בתוך המרכז, ותמכה בי בסיפור עם מיכל, פוטרה , זה כבר כתבתי.
אבל עכשיו המנהלות של המרכז ליכלכו את שמה לפני הבוסיות שמעלהן.
הן גם טירפדו את המשך הטיפול של הבן שלי אצלה,
מה שהצלחנו להשיג לו בתוך בית הספר שלו,
כלומר, הטיפול הועבר מהמרכז לבית הספר שלו, כך שלא שייך אלהן ולא שייך למרכז.
הן ידעו שקבלנו אישור לשעת טיפול שלה בתוך בית הספר שלו,
ואז הלכו ואמרו למנהלות שמעל, שהיתה החלטה להפסיק את הטיפול,
ושהטיפול אינו טוב לו יותר, ולא הקשר עם המטפלת הזו.
לא היתה החלטה כזו, לא דיברו על כך.
הן גרמו למטפלת להראות כאלו פועלת כנגד החלטת צוות של המרכז.
בעלי דיבר עם המנהלת של המרכז, והיא הכחישה שהן דברו כנגד הטיפול.
כלומר- היא שיקרה , לפחות לבעלי.

שוב עולות רגשות לא קלים,
אני שואלת את עצמי האם לוותר, או להלחם,
על הצדק, על שעת הטיפול שנלקחה מאתנו,
על כך שהאמת תהייה במקומה-
שהמטפלת של בני לא פעלה כנגד החלטת צוות,
ודוקא המנהלת היא זו ששיקרה, והיא זו שפעלה מתוך מניעים לא נקיים.
למה היא פעלה כך?
האם רצתה להתנקם במטפלת שתמכה בי?
האם באמת חשבה שהטיפול אינו טוב לבני?
ואם חשבה כך, למה לא פנתה אלנו? למה שיקרה?
האם מיכל מעורבת בכל הנעשה?
האם הן חוברות יחד באיזה מסע נקמה בנו? במטפלת שתמכה בי ובמשפחה?

הסיפור הזה לא רוצה להגמר,
כנראה שאהיה חיבת להניח לו, ולא לצאת עם הצדק החוצה, כדי שהוא יגמר.

[אילת*]

היום שוב חשבתי, למה מיכל לא הצליחה לעמוד מולי, לאמר שטעתה באיזה שהוא אופן,
שהיא מצטערת על מה שקרה.
למה לא הצליחה למנוע את כל ההדרדרות הזו, שעכשיו יש לה השלכות על עוד אנשים?
איך אני מצליחה להשלים עם חוסר צדק, כזה שעכשיו פוגע גם בעוד אדם?
איך אני חיה בשלום עם השקרים , עכשיו גם של המנהלת?

[פלוני_אלמונית*]

אילת,

רציתי להציע לך פשוט להרים ראש. אני מבטיחה לך שיש מספיק אלטרנטיבות למרכז. נראית חוויה לא נעימה להתעקש להיות חלק ממקום שהוא לא נעים וטוב לך למשפחתך. תניחי להם. זהו לא ויתור. את לוחמת אלופה. תלחמי על איכות חייך ולא שיקבלו אותך. תראי כמה מקום קיבלת בלב של האנשים כאן.

כן חשוב בעיני לשקול את הצרכים של הבן שלך. אם מגיע לו שעות טיפול, חשוב שיקבל אותן דרך בה'ס דרך קופת חולים. תחשבי האם מתאים לתעקש שדווקא המטפלת של בנך תמשיך איתו. האם הסביכות הזו לא מחבלת בטיפול.

לא יודעת מה קורה מבחינת דינמיקה של אירגון. אני חושבת שלא יקדם אותך להבין , ממילא לא כ"כ ניתן לטפל בזה בקלות... . תשמרי על כוחותייך כפי שכבר ניכר שאת יודעת לעשות.

[קוראת*]

אבל עכשיו המנהלות של המרכז ליכלכו את שמה לפני הבוסיות שמעלהן.
לדעתי, אם היא תמכה בך, תורך לתמוך בה ולהגיד עליה דברים טובים לבוסית ולכל מי שאפשר.

[אילת*]

פלונית אלמונית, תודה על המילים התומכות, אבל יש טעות בהבנתך.
אני לא נלחמת על מקומנו במרכז הזה!
הבן שלי כבר לא ממשיך במרכז, לא בגלל כל הבלאגן, פשוט בגלל שהגיל כבר לא מאפשר זאת.
השעה הזו של הטיפול, הצלחנו להשיג לו בתוך בית הספר, ללא כל שיכות למרכז הזה!
זה מה שכל כך חמור כאן,
המנהלות הלכו והתערבו במה שקורה מעבר למרכז שלהם!
הם טירפדו לנו שעה של טיפול עם המטפלת הזו שתמכה גם בי,
וכל זאת מחוץ להשיג ידם! במקום שהוא לא תחת חסותם, לא קשור לשעות הטיפול שלהם שם.
אני שואלת את עצמי, האם הם בדקו שיש לו אלטרנטיבה אחרת לפני שטירפדו את זה?
יכול להיות שהמחשבה להחליף מטפלת היא נכונה, אז למה לא לבוא אלנו ופשוט לאמר לנו את זה?
להציע לנו להחליף מטפלת, להסביר לנו מדוע.
בעיני מה שהן עשו זה פשוט נורא, כי הן נלחמות במטפלת הזו, על חשבון גבו שלי ילד עם צרכים מיוחדים.
וחוץ מזה, הן שיקרו לנו באופן מוצהר, בכך שטענו שהן לא פנו למנהלות שמעליהן.

[אילת*]

קוראת, בודאי שאת צודקת.
את זה כבר עשיתי, כבר הגנתי עליה לפני הבוסיות שלה, כבר תקנתי את הטעות, כל זה בעל פה.
השאלה האם לצאת שוב למלחמה יותר נחרצת? או לוותר?

[פלוני_אלמונית*]

באמת לא הבנתי. האם הגורם הממן את השעות אינו 'בעל בית' על הטיפולים? הם אינם באחריותו? למה הטיפול הופסק בעצם ? מי החליט להפסיק ?או יותר נכון מה ההנמקה המקצועית שקיבלתם לכך ? את מרגישה שצריך מאמץ מיוחד כדי להשיב את השעות ?האם ניתן בדרכי נועם (למרות עוגמת הנפש) לשכנע שיקרה אחרת ? האם לבנך מגיע טיפול גם מחוץ לכותלי בית הספר ?

יש לי עוד כמה תהיות, אבל נראה לי מספיק... .

[אילת*]

שוב אני חווה שבסופו של דבר האמת צפה, עולה על פני השטח:
קודם כל הסבר קצר לפלוני אלמונית- השעה שניתנה לבן שלי לטיפול היתה בתוך בית הספר, לא בתוך המרכז.
אבל מי שמחלק את השעות זה אותו גורם.
הם אלה שמחלקים את השעות גם לבית הספר וגם למרכז.
כתוצאה מכך נוצר עירבוב, וההמלצה של מנהלות המרכז, גלשה לתוך בית הספר, למרות שלא שייך כבר אליהן.
המנהלת של המרכז טוענת שהן המליצו באופן עניני רק לגבי המרכז,
כנראה שזה לא כך.
כנראה שהן טירפדו ביודעין את המשך הטיפול של בני, גם מחוץ למרכז שלהן.
האם הן עשו מלחמות בינהן על גבו?
כך זה נראה אבל אני מסרבת לקבל את זה,
יש בי חלק תמים שרוצה להאמין שהן לא עשו זאת במזיד.

[אילת*]

ולמה האמת יוצאת לאור?
היום המטפלת של בננו, שלחה לנו את התכתובת בינה ובין המנהלת הראשית,
שם ניתן לקרוא את ההתנצלות של המנהלת,
והיא כותבת שכנראה ההמלצה של המרכז והאופן בו זה הועבר אליה היה בלתי מקצועי בעליל.
היא כבר מבינה שהיה כאן סיפור מלוכלך.
המטפלת של בני השיבה לה והסבירה שהכל מבוסס על הטיפול הפסיכולוגי שקבלתי ושהסתבך,
ושגם היא פוטרה בעקבות כך.
יחד עם זאת, עדין כפי הנראה לא נוכל לקבל את השעה הזו שנלקחה בחזרה.
אלא אם כן נעשה הרבה בלאגן,
וגם אז , אי אפשר לדעת.

מה שהולך ישר- הולך ישר מכאן ועד אין סוף.
מה שמתחיל עקום- הולך ומתעקם עוד ועוד, מתעוות.

[פלוני_אלמונית*]

אילת,

_יחד עם זאת, עדין כפי הנראה לא נוכל לקבל את השעה הזו שנלקחה בחזרה.
אלא אם כן נעשה הרבה בלאגן,
וגם אז , אי אפשר לדעת._

מקומם. אין ספק. למה את חושבת שלא ניתן להשיב את השעות ? אם ניתן להשיב (אולי לאחר בלאגאן...), אני מניחה שניתן להשיבן גם בלי בלאגאן... .

משום מה עדיין נותרה בי תקווה שאם תהיה התנסחות עניינית ומקצועית כאחד, בפניה ל'גורם מחלק השעות', השעות יושבו לו. יש גבול לכל תעלול. חשבתי שאולי ניתן להעזר בגורם שלישי (איש מקצוע מאבחן), אבל לא בטוח.

אגב, לא מגיע לכם החזר מקופת החולים ???

לא כל מה שמתחיל עקום הולך ומתעקם, מתעוות. לפעמים מגיעים למצב שקשה להבחין שהתחיל עקום, או לפחות שמידת העוקם לא מפריע לאיכות החיים.

חג שמח !

[אילת*]

פלוני אלמונית, תודה על תגובתך.
לא הבנתי את מחשבתך שאם ניתן להחזיר עם בלאגן, זה יתכן גם בלי...........
כתבתי מייל למנהלת האחראית, אבל כששלחתי אותו כל הדף נסגר, עכשיו אני לא יודעת אם נשלח או לא,
וכך גם לא אדע האם היא לא מגיבה כי לא קבלה.............

משהו בתוכי אומר לעזוב הכל, לא להתעקש על החזרת הטיפול הזה, ושיש כבר יותר מדי רגשות והסתבכויות,
כך שהטיפול יתקשה להיות טיפול נקי........
ומצד שני, אולי המטפלת של בני כן תצליח להפריד בין הדברים?
ומי אני שאחליט בשבלו מה יותר נכון לו- להפסיק עם מטפלת שהיתה לו טובה,
כי אמא שלו סיבכה את כל הסיפור כולו............

אין לי מושג האם מיכל היתה מעורבת באופן מעשי, האם היתה בפגישה הזו עם המנהלת הראשית, ונתנה את המלצתה להפסיק...........
אם כן, זה כמעט פשע, שהיא תהייה מעורבת , אחרי שהסיפור שלנו הגיע לעורך דין!

משהו בתוכי אומר להניח לכל, מכל וכול,
זהו , הסיפור הסתבך וצריך לשים לזה סוף.

קול אחר ממשיך לדרוש כאן צדק,
במיוחד שעכשיו זה כבר לא רק אני שסופגת את השקרים וחוסר המקצועיות,
זה גם הבן שלי!
האמת שעכשיו אני באמת מבולבלת, בעיקר שההחלטות משפיעות עליו.

[פלוני_אלמונית*]

איילת,

פשוט נגמרו לי המילים. נסיתי לכתוב לך עוד קודם אבל הרגשתי שזה לא זה.
מה שלומך ?

צר לי על הכאב שאת עוברת.

רציתי להגיד לך שאני חוששת שהרצון לצדק סביב מה שאת מעלה הוא בעייתי. יכול להסיט מהמוקד שבעיני אינו מיצוי הדין עם הנפשות הפועלות, אלא מציאת דרך שהבן שלך יטופל.

האם המטפלת של הבן שלך מתאימה בעיניך ובעיני עצמה להמשך הטיפול בו ? האם המייל שלך הגיע למנהלת ? האם תגובתה עזרה במשהו ?

האם הגורם הממן כעת את הטיפולים הוא הגורם היחידי שיכול לממן את הטיפול ? האם אין גורם אחר /נוסף/ קיים וכו שיכול לסייע בכך ? בסהכ צריך לקיים בדיקה פשוטה: האם הושגו מטרות הטיפול בגינן בנך נמצא בטיפול או האם ישנן מטרות אחרות נוספות גינן הוא צריך טיפול?

מילת הקסמים עכשיו היא סבלנות...

[אילת*]

פלוני אלמונית, את אותה אחת ששאלה אותי כאן את השאלות בפסקה האחרונה?
בכל אופן , זה נראה שהפעם את קולעת בהבנת הסיטואציה המורכבת.
גם נעים לקבל תמיכה רגשית, מרגישה עכשיו שזקוקה לכך, גם כי בימים אלה נפרדת בלבי מיערה,
עוד פרדה.
על זה אכתוב בהמשך.
לגבי הבן שלי- השאלות במקומן- לגבי משמעות המשך הטיפול, המטרות וכך.
קודם כל זה אמנם טיפול רגשי, אבל היא לא פסיכולוגית, זה קצת שונה.
המטפלת הזו היא אדם מיוחד עבור בני ולכן קשה לנו לשחרר (דוקא אני כבר חשבתי שנעזוב, ובעלי מתעקש כרגע.............).
מירב האנשים שפוגשים את הבן שלי, מגלים אמפטיה ורצון לעזור, אבל מעטים, אם בכלל מצליחים לראות את היופי שבו,
וליצור קשר אמיתי- לא מתוך אמפתיה או אפלו רחמים..........
המטפלת הזו בפרוש יצרה קשר כזה.
כשהיא מדברת עליו, לפעמים נדמה לי שהיא מדברת על נער רגיל, היא מאד מאד מאמינה בו- מכל הלב.
היא מאד מעריכה אותו.
כל אלה ביחס לבן שלי הם מצרך נדיר, לא רוצים לוותר על זה בקלות.
המימון זו לא הבעיה, הינו לוקחים אותה פרטי, אבל היא לא יכולה לקחת אותו ממקום ציבורי לקליניקה פרטית- לדבריה.
(מה שמיכל לדוגמא לא הקפידה כשהיא לקחה אותי לקליניקה הפרטית............).
בכל אופן, המנהלת לא חזרה אלי, אף ששלחתי את המייל שוב.
אין לי מושג האם עכשיו היא פשוט תתחמק ממני, בתקווה שנרד מכל זה,
או שלפחות תעמוד שם מולנו ומול ההחלטה שהיא עשתה-
לקחת את השעה הזו מבני, מבלי להתעיץ אתנו, רק על סמך ההמלצה של המרכז שכבר אינו אחראי על הטיפול הזה.

אני גם לא יודעת מה הכי נכון בשבלו,
בודאי שהוא לא צריך מלחמות על גבו.

[אילת*]

התלבטתי אם לכתוב דברים אלה,
בעיקר כי מבינה שצריכה להחליט לבד, אבל זה קצת כבד,
רוצה לכתוב -
קצת לסדר לעצמי,
ובכל זאת אולי לשמוע , אם תהייה תגובה לכך?
אז כך-
נשארו לי עוד כשמונה פגישות עם יערה,
היא מוכנה לבוא מוקדם בבוקר לפני יום העבודה, כי זה לא הסתדר אחרת עכשיו עם הלימודים שמתחילים.
אבל, נראה לי שאין טעם לבוא לפגישות הללו.
הצד שחש שאין טעם (והוא עכשיו היותר חזק),
מבין שכל פגישה רק תקרע אותי מחדש,
שוב אני צריכה להפרד, שוב קשה לי לשחרר.
זה שונה מאד מהפרידה ממיכל, הרבה יותר נקי ופחות מורכב,
אבל בכל זאת פרידה- ממקום שנתמכתי בו,
מדמות שנקשרתי, שהיתה אוזן קשבת ועזרה.
שוב החויה שאשאר בלי מקום לשים את צרכיי הרגשיים ולו לשעה קלה..........
הצד הזה שרוצה לעזוב עכשיו, מבין שפרדה איטית לא מקלה עלי,
שצריכה לעזוב וזהו.

אבל אז מופיע צד אחר ואומר-
את הולכת לשחזר פרידה לא טובה שהיתה עם מיכל-
שוב את עושה את זה בדרך לא דרך,
שוב סוגרת דלת לבלי שוב.
את צריכה פרדה אחרת.
גם אם היא כואבת............

אני מתקשה להחליט,
אם כי יש לי עוד שבוע עד הפגישה הבאה,
בא אצטרך להחליט- האם באה או לא?

[קן_לציפור*]

אילת יקרה, נשמעת תקופה אינטנסיבית.
אני התרשמתי, שמשהו בך מצליח להתמודד עם פרידה יותר טוב מאז הטיפול עם יערה.
החיתוך הזה, של 'בוא נעשה שיכאב מעכשיו כי אח"כ יכאב גם' לא נשמע לי, בכל אופן, נכון לך.
את זקוקה לתמיכה הזו. עוד 8 מפגשים זה עוד 8 שבועות.
הרבה דברים יכולים לעלות, לרדת, להשתנות.
זו מתנה שאת נותנת לעצמך, וזו הזדמנות פז לעבד פרידה באופן אחר, גם אם היא כואבת.
_אבל בכל זאת פרידה- ממקום שנתמכתי בו,
מדמות שנקשרתי, שהיתה אוזן קשבת ועזרה.
שוב החויה שאשאר בלי מקום לשים את צרכיי הרגשיים ולו לשעה קלה_
בדיוק את זה לעבד. יש לך עם מי, וזה חשוב.

[קוראת_קבועה_של_בלוגייך*]

מה זאת אומרת אין טעם? - - - את לוקחת את זה למקום כל-כך ריגשי (מן הסתם, כמובן).. אפשר להתיחס לפגישות האלו כאל פגישות עבודה.. יש משהו לטפל/לפתור/לשקף, יש זמן מסוים מוקצב, קדימה לעבודה, קיבלת מתנה בדמות עוד 8(!) פגישות..

אמנם ההקשרות והפרידה הם נושאים מרכזיים בטיפול, אבל הטיפול הוא לא "לותר על שמונה פגישות". להיפך, נצלי אותן להתקדמות אמיתית.
אלא אם כן את מגיעה למסקנה שטיפול פסיכולוגי מסוג זה לא אפקטיבי בשבילך ואת מוותרת על כל העיניין. אבל מתוך החלטה מושכלת, ולא מתוך תחושת קורבנות ( שוב החויה שאשאר בלי מקום לשים את צרכיי הרגשיים ולו לשעה קלה.......... ).

[קוראת_קבועה_של_בלוגייך*]

ועוד קצת מחשבות על פרידה.. לא בהכרח כדי לגלות לך משהו חדש, אולי להבהיר לעצמי..

_הצד הזה שרוצה לעזוב עכשיו, מבין שפרדה איטית לא מקלה עלי,
שצריכה לעזוב וזהו._
את מנסה להקדים תרופה למכה, אבל התרופה שאת בוחרת היא המכה עצמה..

את חווה את החיים מתוך חויה של פרידה, עזיבה, נטישה, סוף.
שמה את הפוקוס על מה שעומד להסתיים.
מתבוננת בחיים מבעד למשקפי הפרידה.
כל רגע הוא פרידה, הוא מוות. אבל כל רגע הוא גם פגישה, התחדשות.
אולי תרכיבי את משקפי הפגישה?
את מגיעה לפגישה נוספת עם יערה. מה עומד לקרות? מה עומד להתחדש?
מבחינתך זו כבר פרידה, אבל זו רק דרך אחת להסתכל על הדברים. אין צורך לוותר לגמרי על ההסתכלות הזו, אבל אפשר להוסיף עוד נקודות מבט, ומכאן לשנות את החויה.
(כמובן איילת, קראתי את כל בלוגייך ואני יודעת שהחוויה עמוקה וטבועה ושאת מתבוננת ומתעסקת בזה הרבה, ובכל זאת אני כותבת).
עוד פגישה עם יערה.. עומד להתרחש כאן משהו חדש, שלא קרה עוד לעולם.. והפוטנציאל תמיד קיים..
פה יש לך הזדמנות לשבור את התבנית - עוד פרידה איטית, עוד עזיבה - ולהמציא משהו חדש..
חדוות הפגישה החדשה!

[אילת*]

קן לציפור, כמה נעים לפגוש בך שוב. התגעגעתי, אם מותר לכתוב, בדף כל כך טעון בנושא הזה.......
ובכל זאת, כותבת ולא בציניות! אני חווה אותך כאנרגיה מאד עדינה ומטיבה, ותודה על דבריך.
הם גרמו לי אכן להסתכל מזוית אחרת,
את אותה זוית הדגישה קוראת קבועה.
אז קודם כל, קוראת קבועה, גם לך תודה.
כתבת דברי טעם של ממש!!
הדברים הללו ממש גורמים לי להסתכל אחרת.
זה נכון שאני כל כך עסוקה בפרדה, ולא מאפשרת למה שקורה ברגע הנוכחי, במפגש הרגעי, להתרחש.
הדברים שלך כל כך נכונים בכלל לחיים, לפחות שלי.
בכל רגע יש פוטנציאל של חדש, של התחדשות ושינוי,
אף על פי שרובנו זורמים בתוך שיגרה, ובתוך תבניות שיצרנו לעצמנו במו ידנו.
קמים בבוקר לעוד בוקר, מפגש חטוף נוסף עם הבעל, התארגנויות שחוזרות,
דברים שגרתים שמזינים את היום יום שלנו.
אבל את מציעה כאן דרך ממש קסומה לחוות את הדברים אחרת.
זה לא שהדברים לא נשמעו כבר, אבל חיברת את זה נורא יפה להתעסקות העכשוית שלי.
אני צריכה לחשוב שוב על הכל,
באמת כבר הייתי עם רגל בחוץ............
תודה לכן קוראות יקרות.

[קן_לציפור*]

_קן לציפור, כמה נעים לפגוש בך שוב. התגעגעתי, אם מותר לכתוב, בדף כל כך טעון בנושא הזה.......
ובכל זאת, כותבת ולא בציניות! אני חווה אותך כאנרגיה מאד עדינה ומטיבה, ותודה על דבריך.
הם גרמו לי אכן להסתכל מזוית אחרת,_
יקירתי, אני כאן כל הזמן. כל הזמן.
לא תמיד כותבת. כי אני בעצמי שאובה לחיים.
אבל, איתך.

[פלוני_אלמונית*]

אילת,

כן, זו אני אותה פלוני אלמונית משתי ההודעות למעלה (וגם מאחרות נוספות).

הדברים שאת כותבת לגבי המטפלת של בנך מרשימים. לא כל מטפל מצליח להגיע ללב של מתבגר באשר הוא.
האם יש בך ספק מסויים לגביה, לנוכח זה שאינה פסיכולוגית? אם ברור לך שנכון שהטיפול הזה ימשיך, האם תוכלי לחכות כמה ימים לאחר החזרה ללימודים ולראות מה תשובת 'המנהלת'? אם לא תענה, זה יהיה בלתי מותאם להתקשר אליה ?

אמשיך להתעניין, אם תשתפי לגבי המשך הטיפול בבן שלך.

לגבי הטיפול עם יערה, כתבו לך כ"כ יפה. גם אני חושבת שכדאי לנצל את הזמן ככל הניתן.

פעם כבר כתבתי לך שאני מקווה שבבוא היום, אם תרצי, תמצאי מטפל/ת במסגרת טיפול שבה לא יהיה איום כ"כ מוחשי על הסיום על הטיפול. בקיצור שתוכלי להשאר בטיפול עד שאת בשיתוף עם המטפל/ת תרגישו, תבינו שמיציתם.


אחרי חג שמח....

[אילת*]

פלוני אלמונית, תודה על ההתענינות.
וסוף כל סוף יכולה לבשר בשורות טובות!!!
כנגד כל הסיכויים- וממש ממש כך!
שעת הטיפול הוחזרה לבני.
אני חווה תיקון גדול מצד המערכת.
המנהלת הראשית (של כל הנשים שכשלו כאן), הבינה שהיה כאן סיפור מלוכלך.
היא אמרה לי דברים מאד קשים ונוקבים על מה שקרה, סוף כל סוף משהו הבין!.
היא התגלתה בגדולתה.
היא גם אמרה לי דברים מאד חמים ומפרגנים, בין היתר שהלואי שלכל ילד עם צרכים מיוחדים היתה אמא
שנלחמת כך עבורו.
היה נעים לשמוע, אם כי, אני גם יודעת את חולשותי הגדולות, שכמובן לא הצגתי לפניה.
ובכל מקרה- היא נתנה לו שעה עם המטפלת המקורית,
עשתה זאת שלא משורת הדין,
אמרה לי שהסיפור הזה מאד נגע לה, ושהיא למדה המון המון מכך.
סוף טוב?
לא יודעת.
לא נראה לי שאי פעם אחווה ממש סוף טוב,
מרגישה שבסיפור הזה איבדתי את תמימותי-
כי במקום שבו ניתמכתי והייתי הכי חלשה, נפגעתי הכי חזק.
אני מדברת גם על מיכל, אבל גם על כל המערכת שנתנה לה גב,
נשים שבאו ממקום מטפל, ומהמקום הזה שיקרו ושמו לנו רגל,
ובעיקר לבן שלי-שבאמת לא הגיע לו!
תמיד אחווה את זה כמו מין בור שחור, קשה לי לתאר את הרגשות הלא קלים שהסיפור הזה תמיד יעורר בי.
ובכל זאת יש את נקודת האור של המנהלת הזו, ושל ההצלחה שלנו להחזיר בכל זאת איזה שהוא צדק
על כנו!!

[קן_לציפור*]

שתגדילי את נקודת האור הזו על כל המסך שלך...
אמן!

[קוראת*]

איזה יופי לשמוע, אילת. תודה על שאת מעדכנת. חשוב לדעת שיש נשים טובות וישרות בכל הבלגן, ובעיקר שהבן שלך מקבל מה שמגיע לו.

[פלוני_אלמונית*]

שמחתי לקרוא את החדשות הטובות. יש אנשים טובים באמצע הדרך. אפילו אנשים טובים מאוד ... .

[אילת*]

לא כתבתי כאן המון זמן, תודה לכל המגיבות האחרונות כאן.
הטיפול של הבן שלי נכנס לשיגרה, עם המטפלת הישנה והטובה שלו.
מאד שמחה שהתעקשתי, אני חושבת שזה היה מאד נכון עבורו להמשיך איתה.
יש להם קשר נפלא, והוא בוטח בה, ועם זה שומר על מרחק טוב ויציב-
יש לי מה ללמוד ממנו!!
ואני לעצמי לומדת כל יום עוד על עצמי, על המצב בו הייתי עם מיכל,
סולחת עוד ועוד לשתינו, משחררת את הסיפור הזה בחזרה ליקום,
אחרי שלמדתי ממנו את מה שהייתי צריכה.
מתגעגעת לעיתים, כואבת לעיתים, אבל בעיקר מבינה ומניחה.
בקרוב מיכל חוזרת לארץ אחרי שהות של מספר חודשים בחול,
ואני מקווה שעובדה זו לא תשנה לי, את מקומי.
עם יערה אני בשלבי סיום אחרונים, גם שם קרו דברים מאד מאד מענינים.
היתה לי פגישה אחרונה שכולה חסד, מין מתנה חשובה, ואחר כך מהמקום של הקירבה,
שנוצרה על אף שיערה כל כך נזהרה, היא נבהלה,
ומשם כמעט שגם פגעה (הכל בקטן, באופן מקצועי...........).
ולעצמי אני מבינה שהדבר הנכון והחשוב זה לסמוך על עצמי, להבנות מתוך עצמי,
ומהקשרים הקרובים אלי.
לי באופן אישי אסור להיות בסוג קשר טיפולי כזה, זה מקום מועד לפורענות.
יותר מאוחר אספר מה קרה, מדוע מבינה דברים אלה.

[אילת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום שלום לכם.
עברה כמעט שנה מאז כתבתי כאן לאחרונה.
כל כך הרבה הבנות, ועדיין מה שקרה לי לא התאדה ליקום.
על אף שכשאני חושבת על כל הסיפור וכל מה שהתרחש כאן בדף-
יש לי תחושה של שטות אחת גדולה-
על מה ולמה הטרדתי כאן את כולם?
ובכל זאת יש בי גם מקום שמבין שזה סיפור חיי, שהדברים לא קרו לי סתם,
ושזו היתה ההתמודדות שלי.
כאמור, יש לי ילד חריג, אני יודעת מה זו התמודדות,
ובכל זאת גם מה שקרה לי מול מיכל היה גם סוג של התמודדות.
לפעמים אני ממש מתבישת, ממש לא מבינה מה קרה לי, למה נסחפתי עם זה כל כך?
ולפעמים מצליחה לסלוח לעצמי.
עד היום קיוויתי שנצליח לדבר, לסיים את הכל אחרת, אבל בסוף אשלים עם כך שזה לא יקרה.......
ובכל, מקרה, שנה טובה של סליחה ומחילה לכולם.

[אילת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מתחשק לי להמיר את הדף הזה לנושא של סליחה- סליחה בין אדם לאחר, בין אדם לעצמו ובין אדם למקום.
נראה לי שזו השאלה וההתמודדות שלי עכשיו.
וגם כאן מתנדנדת קצת כמו על ספינה.
אולי אנסה לפתוח דף בנושא הסליחה........