סיפורים מעכשיו

מרגישה כאילו קוראת את עצמי
עם השייק ובוב מרלי האהוב...
@}

סליחה על המעשיות...
איך יצא השייק? איך את מכינה?

תודה לקוראות ולמגיבות, שבת שלום וחג שמח @}

המון זמן לא ביקרתי אצלך,המחשב שלנו הבריא עכשיו (אני מקווה..)ובאתי לקרוא ולהזכר במה שחשוב.
בדיוק השבת היינו אצל ההורים שלי, ושוב מצאתי את עצמי עוזרת בשמחה במקום לשקוע בעיתון.
כמה טוב שהזכרת לי את מה שידעתי אבל בחרתי לשכוח
@}

אני רצה לשים סוזן וגה ולהיזכר (-:

אמא של בוטן ,
תודה, כיף לקרוא.
אני רצה לשים סוזן וגה ולהיזכר

פתאום נזכרתי- לפני כמה חודשים היתה הופעה של דני רובס ברדיו, אני חושבת שלא שמעתי אותו לפחות 15 שנים, ובכל זאת שבריר שניה לפני המילה הבאה, ידעתי מה היא.
אכן מכונת זמן מופלאה (-:

יש אשה אחת, שהיא אוהבת. כמו עם כל האהבות המשמעותיות של חייה, זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. כמו ספר בראשית, שמתחיל באות ב', כך גם הדברים האמיתיים, המשמעותיים, מתגלים לה בדרך כלל ככאלה באיחור. מובנים בדיעבד.
האשה הזו, ענבל, היא שכנה שלה. היא רוצה להאמין שהיא יותר משכנה, שהיא חברה. אבל לפעמים (בדרך כלל בימים שלפני הוסת) עולים בה ספקות. חשדות. היא מרגישה דחויה, לא אהובה. נותנת יותר ממקבלת. היא מתחשבנת, מתקטננת, משחזרת שיחות וארועים ומוצאת בהם רמזים.
אתמול, כשעשתה את ההליכה שלה מסביב לקיבוץ, מצאה את עצמה חושבת עליה, מחשבות סובבות, מתפתלות. כשהבחינה בכך פנתה לאלוהים, ביקשה תשובה.
"מה את רוצה?" עלתה בה שאלה.
"בטחון. להיות בטוחה שהיא חברה שלי".
"לא תקבלי בטחון כזה".
"אני רוצה להרגיש אהובה"
"את האהבה את צריכה לתת לעצמך. זה לא קשור אליה או לאף אחד אחר".
היא יודעת. ובכל זאת.
מבטה נודד אל הגדר המקיפה את הקיבוץ, שלאורכה היא הולכת עכשיו, ופתאום היא נזכרת.
לפני קצת יותר מעשר שנים, היא ואורי היו על חוף ים נידח בהודו. הם היו על החוף ההוא במשך חודש. חוף קטן, שהוצף כל שנה בעונת המונסונים, ולכן נשאר מבודד ופראי. את החושה הקטנה שלהם אורי בנה בעצמו, וחוץ מהם היו שם רק קומץ של מטיילים מכל העולם, וצוות קטן של הודים שהפעילו את המסעדה.
במחברת הקטנה, האדומה, יומן המסע שלה מאז, היא מוצאת את השיר הזה שכתבה-
"החיים עטופים בקש
זהוב חוּם, רך
וממול- צבעים וציפורים.
בפנים עולם קטן, חם
ואהבה שלא הולכת לשום מקום
וחיוכים בלי סיבה
ומילים בשפה רק שלנו.
ללמוד להיות עם זה
ולא לרצות יותר".
כשהתקרב מועד החזרה שלהם לארץ היא נעשתה עצובה קצת. היא סיפרה על זה לאורי, והוא חיבק אותה ואמר- "לא נורא. נחזור לארץ, נעלה לגליל, נעשה כמה ילדים", ועיניה התמלאו דמעות, ולבה התרגשות ושימחה.
כמה ימים אחרי השיחה הזו הם פירקו את החושה, ארזו את התיקים והתחילו את הדרך חזרה.
קודם ברגל, אל הכפר הקרוב. הרעש וההמולה של הכפר הקטן הציפו ובלבלו אותה אחרי חודש של ניתוק מוחלט. משם באוטובוס מקומי אל העיר הסמוכה, ואז באוטובוס לילה לבומבי. אחרי שלושה ימים של קניות וסידורים, הטיסה לארץ, שהעבירה אותם תוך שעות ספורות למציאות אחרת.
ישראל, המשפחה, החברים, הלחץ, העתיד שלהם, הקרוב והרחוק.
אחרי חודש וחצי של חיפושים מצאו בית בקיבוץ קטן. הם לא אהבו את הקיבוץ- עם הבתים הצמודים זה לזה, המסודרים בשורות, והדשאים המטופחים מדי- ותכננו להשאר רק עד שימצאו את הבית שחלמו עליו, את הזוּלה, בית מבודד על הר עם חצר פראית גדולה.
אחרי כמה חודשים הם הבינו שהגיעו הביתה, שזה המקום שלהם, אבל באותם שבועות ראשונים בקיבוץ עבר עליהם משבר. משבר השיבה לארץ, ההסתגלות למקום חדש ולחיים חדשים. שניהם לא מצאו עבודה, ורוב שעות היום היו סגורים בדירה הקטנה, צופים בתכניות בערוץ אחד, היחיד שקלטו בטלוויזיה. מדי פעם היו הולכים לטיולים ברגל, מקיפים את הקיבוץ באותה דרך עפר שהלכה בה עכשיו, לאורך הגדר.
והיא נזכרת עכשיו, שבתקופה ההיא, אחרי שחזרו מהודו, לא ראתה את ההרים, את האלונים, את השמיים, את הבתים הלבנים של הכפר הסמוך.
לאן שהסתכלה ראתה רק את הגדר, ואת חוטי החשמל, וכמה שניסתה לא הצליחה ליהנות מהנוף שהקיף אותה.
ועכשיו כשהיא נזכרת היא רואה בזה מסר.
למרות שגדלה והבשילה מאז, ובדרך כלל היא מרגישה יותר חכמה, שמחה ובוטחת מהאשה שהייתה לפני עשר שנים, עדיין, לפעמים, היא מצליחה לראות רק את הגדר.
היא חושבת על ענבל, ומתחילה למנות בלבה את כל הטוב שבה, את כל הטוב שביניהן.

מקסימה אחת, תודה שאת את ושאת כותבת.

שליחה על ידי חוחית* » 10 מאי 2008, 19:00

תמיד כל כך כל כך יפה!
מזדהה ומתרגשת

אוי, תודה. כמה שימחתן אותי @} שבוע טוב שיהיה.

שליחה על ידי מי_מה* » 10 מאי 2008, 21:34

_תמיד כל כך כל כך יפה!
מזדהה ומתרגשת_
לא נותר לי אלא לצטט.
באמת שיהיה שבוע טוב.

אשה שמחה , הכתיבה שלך כל כך מרגשת, כל כך נוגעת.
את כותבת על זוג, שלא ראיתי מימי ושאיני מכירה אותם, אבל אני מרגישה ממש שם, איתם. שמחה איתם, מתרגשת איתם, עצובה..
יש לך כישרון נדיר. תודה שאת חולקת אותו איתנו.
שיהיה שבוע מקסים וחיבוק של אהבה.

את יודעת, אני מכירה את הסיפור שלך על סוף הודו, עם ההבטחה והמשבר בקיבוץ, ממקור שני (-:
וכמה מרגש לקרוא אותו מפיך. כמה מזל וטוב יש בחייך.

(())

וואו!
רק התחלתי אמנם לקרוא כי גם את הבלוג השני שהמלצת לי עליו התחלתי לקרוא הבקר והזמן עובר והילדים והבית הכביסה, האוכל........כולם מחכים לי!
אבל אני חייבת להודות לך על שהזמנת אותי.
אני באמת כמעט ולא קוראת בלוגים (אין לי זמן, קשה לי לעקוב...) אבל איזה יופי צרוף!
הכתיבה שלך מהממת ומרגשת וכאילו אני יושבת בתוכך ואת מדברת אותי... מקסים, מקסים, מקסים.
וכמו שכבר אמרו לך, כישרון נדיר ותודה לך על ההזמנה וההזדמנות להיפגש בך ככה.
מכל הלב.

מצחיק שאני לא ממש זוכרת את כל זה ואני בטח המקור של הגבירה. נו מעולם לא סבלתי מיכולות זיכרון מי יודע מה ונחמד לחשוב איתך ולהיזכר איתך בחוויות שלכם משם, מפעם.
אני עד היום יכולה לעמוד ולראות רק גדרות (מאוד תלוי ביום...) ואין ספק שכשחוזרים מהמרחבים האינסופיים האלה איך אפשר לא לראות את הגדרות, כל כך מובן!
הקטע הזה שכתבת פה מאוד מתאים לסרט.
ורציתי עוד להגיד שאיזה כיף שיש לנו זכרונות נעימים וטובים מהעבר שאפשר להתרפק עליהם והם שלנו לתמיד תמיד.
אף אחד לא ייקח אותם. הם חלק מאיתנו.
כל כך חשוב!!

אה והיה לי מרגיעון שרציתי להתייחס אליו, אבל הוא כבר ברח..
משהו כמו: איך שאתה מסתכל על העולם ככה אתה (בערך),שוב בתחושת נרדפות, כאילו מישהו עוכב אחריי

כבר כמה ימים שלשירה כואבת הבטן. אתמול הן הלכו אל הרופאה בקופת חולים. הרופאה בדקה אותה והפנתה אותן לבדיקות. בערב, כשהלכו ביחד למיטה, שירה בכתה מכאבים, והיא חיבקה אותה והרגיעה אבל הרגישה את בטנה שלה מכווצת מפחד, מדאגה.
בזמן ששכבו במיטה שירה התפללה לאלוהים. היא אמרה לו תודה על היום שחלף (לבה נכמר כששמעה אותה מתאמצת להודות על היום למרות שסבלה בו כאבים), ואז ביקשה שלא יכאב לה בלילה ושיהיה לה חלום טוב.
וגם היא התפללה- "אלוהים, תעזור לי להאמין בטוב. לראות את הטוב מתרחש. תעזור לי להבין את מה שאתה אומר לי, לנו". היא נזכרת איך לא התייחסה בהתחלה ברצינות לשירה, כשהתלוננה שכואב לה, ואפילו לא הייתה ממש נחמדה, ומרגישה שהתעוררה, שוב, לקחת אחריות על התפקיד שלה כאמא, על הרצון בנתינה של חום ותשומת לב אוהבת, מצמיחה, מאירה, לעצמה ולילדות.
היא רואה גם איך הפחד מהנורא מכל עולה בה, ואיך היא מנסה להדחיק אותו, כשבעצם רק כשהיא מעזה להישיר אליו מבט היא מתחזקת, חוזרת לאפשרות להאמין.
בבוקר, כשהן יושבות ליד השולחן לארוחת הבוקר, שירה צוחקת ממשהו שתמר אומרת, ואומרת לה בהתרגשות- "אמא! אני חושבת שכבר פחות כואב לי! אני מצליחה לצחוק!".

שליחה על ידי מי_מה* » 28 מאי 2008, 15:35

שרק תהינה בריאות ושמחות וצוחקות. אמן.

אמן ותודה

(היא כבר הרבה יותר טוב, ברוך השם)

"אני שותה קפה
לעשות סימן בזמן:

עד כאן
מִ כאן" (אגי משעול)

בזמן שהיא בוחשת את הקפה עולה אד קל של ניחוח אל אפה. והריח הזה, ריח הקפה, מנחם אותה. מרגיע וגם מרגש.
היא מבחינה בהתרגשות, ובנחמה, וגם בקולות האחרים שצובאים על הכרתה.
" איזה כיף! קפה, קפה!
תראי מה מרגש אותך...כוס קפה.
זו תלות. התמכרות. תארי לך שיום אחד אולי לא תצטרכי קפה כדי להרגיש ככה.
אם תצליחי אי פעם להיגמל.
לא רוצה להיגמל! לעולם!".

בכל אופן לא עכשיו.
עכשיו היא מוסיפה חלב לכוס שלה, ובוחשת שוב, ומתיישבת על הספה להפסקת הקפה שלה, לרגע המנוחה והעונג, הנתינה שלה לעצמה.

זו תלות. התמכרות. תארי לך שיום אחד אולי לא תצטרכי קפה כדי להרגיש ככה.
כן, זה נכון...אבל..... כך קורה עם כל הרגל שיש לנו. כל דבר שהופך חלק משגרה שלנו קשה לנו להפרד ממנו
(ויש אפילו הרגלים טובים, התמכרויות טובות שאנחנו לא צריכים להשתחרר מהן, למשל כשהתרגול היומי הופך להרגל ואי אפשר בלעדיו (-:)
אז יכול להיות שיום אחד לא תצטרכי את הקפה כדי להרגיש כך ויכול להיות שבינתיים אין הכרח גדול מידי למנוע מעצמך את ההרגל הזה, שיש בו מתיקות והנאה, וכרגע לא קיים ברמה כזו שהוא מפריע לך....
למזלנו, יש לנו התנהגויות התמכרותיות אחרות שאפשר להתחיל מהן קודם, לפני הקפה (-:

אני רואה שאני משפיעה עלייך

למזלנו, יש לנו התנהגויות התמכרותיות אחרות שאפשר להתחיל מהן קודם, לפני הקפה

בדיוק היום הייתי בבדיקת שיניים, והרופא אמר שהשיניים שלי מאוד שחוקות. זה כתוצאה מכסיסת ציפורניים, הרגל בן כשלושים שנה...
אז החלטתי להפסיק.

אני רואה שאני משפיעה עלייך

כן...חשבתי לרגע לפרסם את הקטע גם בדף שפתחת, כמעין קונטרה

בכל אופן, ויכול להיות שבינתיים אין הכרח גדול מידי למנוע מעצמך את ההרגל הזה, לא יכול להיות, בטוח...

תודה יקירות

כל כך מרגש לקרוא אותך,
מן צ'ופר קטן כזה בתוך כל ההכנות לשבת.
תודה

(נכנסתי כמה פעמים השבוע במטרה להמשיך לקרוא את הבלוג שלך אבל לא הצלחתי לזכור את שמו, עכשיו אני נזכרת שרשמת לי אותו בדף בית

בכל מקרה פתחתי עכשיו במה חדש והנה השם המוכר הופיע, איזה כיף!)
שבת שלום

(מזדהה כל כך עם ההתמודדות שלך בכאבים של בתך)

כבר הרבה זמן שלא הצליחה לקרוא. הגיעו אליה ספרים, או שהיא בחרה ספרים בספרייה, ולא הצליחה לקרוא אותם, וגם כשהצליחה הם לא נגעו בה. או שהותירו בה תחושת דכדוך חמוצה.
בשלב מסויים קיבלה את זה. בערבים רעים קראה באינטרנט, ובטובים כתבה במחברת, הרגל זנוח שהחליטה לחדש, ולפעמים פשוט הלכה לישון.
מדי פעם ניסתה שוב, בזהירות, לפתוח ספר אצל חברה, או לקחת אחד מהספרייה, רק כדי לגלות, שוב, שהמילים זרות לה, שהיא עוינת אותן, ובכוונה מדפדפת לסוף הספר כדי לדעת את הסוף, לא כי אכפת לה, דווקא כי לא.

בשבת האחרונה הלכה לספרייה כי לשירה לא היה מה לקרוא. היא בכלל לא חשבה לקחת ספר לעצמה, אבל מתוך הרגל הלכה להסתכל במדף של החדשים, ואיכשהוא יצא שלקחה ספר.
אבל לא באמת חשבה שימצא חן בעיניה, ולכן כשהשכנה אמרה שאין לה מה לקרוא השאילה לה את הספר שלקחה.
אחרי כמה ימים כשהחזירה לה אותו, התחילה לקרוא בו.
באדישות של חוסר ציפיות מוחלט, של הנכונות להתאכזב.

ולאט לאט הרגישה את זה חוזר. משפט אחד, בסך הכל צירוף של מילים, שנוגע בלבה ומעיר משהו רדום.
הדמויות מתחילות לגעת בה. כשאחת מהן שותה קפה או אוכלת ארוחה קטנה היא קמה להכין גם לעצמה. ביום שישי אחר הצהריים אפילו מצאה את עצמה עם כוס יין וסיגרייה בחוץ (העלילה מתרחשת בצרפת

) .
בעמוד 136 היא מרגישה שהיא אוהבת את הדמויות, מרגישה כמיהה צובטת ומענגת להכיר אותן, והן ממשיכות לחיות בתוכה גם כשהיא לא קוראת.
היא מדפדפת לסוף, רק כדי לוודא שהכל יהיה בסדר אתן, אבל אז מחליטה שתפסיק לעשות את זה, שאת הספר הזה היא רוצה לקרוא כמו פעם- כשהיה ברור שלא מרפרפים קדימה, לא חשוב כמה מתחשק, והסיפור נחשף לאיטו בקצב הקריאה, שמתגבר ככל שמתקרב הסוף.
ומתוך האהבה וההזדהות מתעוררים עוד ועוד רגשות- געגוע ותקווה ושלווה ושמחה, מיתר מתנגן של חסד שמקרב אותה עמוק פנימה, למהות.

בעמוד 136 היא מרגישה שהיא אוהבת את הדמויות, מרגישה כמיהה צובטת ומענגת להכיר אותן, והן ממשיכות לחיות בתוכה גם כשהיא לא קוראת.

ככה אני מרגישה בכל העמוד הזה

מחכה לספר שלך (סתם כי יותר כיף לקרוא בשכיבה על הספה או במיטה ולא מול המסך. אני תמיד אומרת לעצמי שאחכה כל פעם ואצבור לי סיפורים שלך, אדפיס אותם ואקרא אבל אין לי סבלנות (-:)

שליחה על ידי הדס* » 02 יוני 2008, 23:50

מדהימה ומרגשת! תענוג לקרוא אותך
תודה על ההשראה ועל ההנאה

מה לעשות שאני לא מצליחה שלא להזדהות כאן. אחרי חודשים של קריאת ספרים אינטנסיבית ביותר, כבר שלושה חודשים שוכבים שלושה ספרים מותחלים על יד המיטה שלי וחוץ מלהנצל מכוסות מים שלא נשפכות עליהם הם לא עושים כלום. מקווה שגם לי יעבור. מתנחמת בזה שהחלפתי את הקריאה במוזיקה, אז זה עדיין תרבותי. P-:

מה לעשות שאני לא מצליחה שלא להזדהות כאן. אחרי חודשים של קריאת ספרים אינטנסיבית ביותר, כבר שלושה חודשים שוכבים שלושה ספרים מותחלים על יד המיטה שלי וחוץ מלהנצל מכוסות מים שלא נשפכות עליהם הם לא עושים כלום.
כל מילה, חוץ מהחודשים, נראה לי שאצלי עברו כבר שישה בערך, שואלת את עצמי לאן התחפרה תולעת הספרים שבי והתשובה לא מוצאת חן בעיני כל כך...

ומתוך האהבה וההזדהות מתעוררים עוד ועוד רגשות- געגוע ותקווה ושלווה ושמחה, מיתר מתנגן של חסד שמקרב אותה עמוק פנימה, למהות.
@} איזה כיף.
גם אני מתגעגעת לתחושה הזו שיש ספר ונראה שהחיים קורים שם יותר מבמציאות וכל ההתנהלות בבית ובחיים מצטופפת בין זמני הקריאה, כשרוצים להספיק לעשות את הכל מהר כדי לחזור לעלילה - גם לי אין את זה הרבה זמן, יש לי במקום ערמות של ספרות מקצועית. זה סוג של ריגוש, אחר. (-:

תודה על המחמאות ועל קריאות ההזדהות

ומתוך האהבה וההזדהות מתעוררים עוד ועוד רגשות- געגוע ותקווה ושלווה ושמחה, מיתר מתנגן של חסד שמקרב אותה עמוק פנימה, למהות
@}
כל כך יפה,תודה
<אומרת תולעת הספרים שקראה משהו כמו 10 ספרים בחודש האחרון, ושילכו הנקיונות ל#@$@#**&!!!!>
מותר לשאול איזה ספר זה?

כל מילה אשה יקרה
כרגיל, תודה לך.
השראה צרופה

תודה לכן @} המלים הטובות שלכן מאוד משמחות ונעימות.

מותר לשאול איזה ספר זה?
"להיות יחד, זה הכל", כתבה אנה גבלדה.
למרות שיש לי הרגשה שזה לאו דווקא הספר, יותר איזה מקום פנימי שנפתח ומאפשר את החוויה. ואולי לא, כי אני באמת מאוד נהנית ממנו

. בכל אופן זה ספר קליל וכיפי וכנראה שבתקופה הזו בחיי זה בדיוק מה שאני צריכה.

שליחה על ידי טל* » 03 יוני 2008, 13:05

כנראה זה משהו באוויר.... לי נראה שכבר תלו את התמונה שלי
בספריה תחת הכותרת: "מבוקשת"....

_לי נראה שכבר תלו את התמונה שלי
בספריה תחת הכותרת: "מבוקשת"...._

ברכבת, I
רואה כביש חדש שכמעט הושלם, I
חושבת I
על עתיד העולם. I
מועקה מצטברת, I
אבל אז עוצרת I
נזכרת- I
לסגור את המוח, I
להתחבר לנשימה, I
כמו בהמה I
שבשדה עומדת, I
לא פוחדת, I
מתמעטת, I
מתמעטת, I
עד לשקט. I

_מתמעטת,
מתמעטת,
עד לשקט_

לא יודעת מה לעשות עם המשפט הזה...

הבית ריק. הנה השקט שייחלה לו.
בתוך הסערות שעוברות בבית לפעמים, הריבים והצעקות, הדרישות והדיבור הבלתי פוסק אליה, היא מדמיינת את עצמה לבד. כמו ארץ מובטחת. והנה, כשהשקט הזה מגיע סוף סוף, היא חסרת מנוחה. פתאום, כשלא דוחקים אותה לפינה, היא מתבלבלת. שפע האפשרויות, הפחד מבזבוז, מהחמצה. היא יכולה לעשות יוגה בשקט, לקרוא, להקשיב למוזיקה, אבל מתחשק לה רק לדבר בטלפון עם קפה וסיגריה. שזה בעצם כמו לברוח. במקום לחוות את הזמן הזה במלואו, עד כמה שתוכל, להעביר אותו בהיסח הדעת.
אבל בעצם זה לא באמת חשוב. לא ה מה חשוב, אלא ה איך .
וכשהיא מתבוננת בכל זה, פתאום כבר לא בא לה קפה. היא לא יודעת מה כן בא לה, וכבר לא דחוף לה לברר. היא מבינה שהחשק לקפה עלה כתגובה הרגלית לפחד, ולבלבול, ושעכשיו שיש יותר בהירות היא כבר לא זקוקה לו.

והנה, כשהשקט הזה מגיע סוף סוף, היא חסרת מנוחה.
כמה מוכר

כאילו אם נבחר לעשות עם הזמן הזה משהו "לא נחשב" או "בעל משמעות עמוקה" השופט הקטן והמרושע שיושב לנו בראש ימשיך להגיד בבוז: "אהה, תראי מה זה, יש לך זמן פנוי ובמקום לקרוא דברי הגות ולהתעסק בעניינים שברומו של עולם (לדוגמה) את יושבת עם קפה...."
יום בהיר וצלול שיהיה @}

יום אחד, אני אלך לספרייה, ואמצא שם ספר שלך. שכתוב כמו שיר, ומחובר מרגעים קטנים- גדולים , ורצוף בתובנות שקטות וחזקות. איזה כיף!

יום אחד, אני אלך לספרייה, ואמצא שם ספר שלך. שכתוב כמו שיר, ומחובר מרגעים קטנים- גדולים , ורצוף בתובנות שקטות וחזקות. איזה כיף!
@} תודה גם ממני

טוב , לא הבנתי את ההלקאה, למרות שכביכול הגבירה פירשנה אותך.
הסיגריה מובנת, שהרי היא תמיד רוצה לבוא ברגעים שרוצים לנשום עמוק ורגע להתענג מהשקט או מהמחשבות... והקפה בא איתו. אומר לנו עכשיו אנחנו בהפסקה.
נכון זה יכל היה להיות גם תה ועוגיות ולא קפה וסיגריה, אבל כל מה שרצית זה רגע לשבת ולהתענג מהשקט שנחת עלייך. מהכלום הזה. בעיני לגיטימי ל- ח-לו-טין.
גם השיחה עם חברה בטלפון יכול להיות במקום. (יכול גם לא). לפעמים שיחה כזו זה בדיוק מה שהיית זקוקה לו ולא יכולת לקבל זאת עם הצרחות והדרישות שהיו קודם לכן סביבך.
כמובן שחברים זה לא כל הזמן, אבל גם שיחה כזו בהחלט לגיטימית בעיני. יכול להיות שלאותו הרגע זה היה בזבוז זמן אבל תסכימי איתי שאפשר היה לדבר שיחה קצובה ונעימה ולהספיק להמשיך וללכת לדרכך ולענינייך, זהו.
לא תמיד מזדהה עם הבלבלות שלך וגם זה לגיטימי לחלוטין.
אני לעומת זאת יכולה להיות במצב אבוד ברגעים כאלה כשחשה בדידות. וזה נורא נורא, התחושה.
נשיקות

תודה, נשים יקרות, על הפירגון הזה. למרות שהעבודה הפנימית שלי עם הכתיבה היא לכתוב לשם נתינה נקייה, בלי אחיזה בתגובות

, זה בכל זאת כמובן מאוד מאוד נעים ומחזק ומשמח @}

נקודית, כתבנו יחד.
אבל בעצם זה לא באמת חשוב. לא ה מה חשוב, אלא ה איך .
נראה לי שזו התשובה למה שכתבת- כל דבר יכול להיות נכון, תלוי מאיזה מקום הוא נעשה.
לא תמיד מזדהה עם הבלבלות שלך וגם זה לגיטימי לחלוטין.

לחלוטין

נשיקות חזרה.

כל הגוף שלה משתגע, מפרפר, רוצה לטרוף את כל הגברים בעולם. את הסולן של הדג נחש ואת אביחי שהייתה מאוהבת בו בכתה ט' (היא קוראת בדיוק את כל היומנים שלה מאז, וזוכרת בחיות את התחושה שהייתה לה כשליטף לילה אחד את ידה במעגלים עדינים, אחרי שכמהה אליו שבועות, ואת הכאב שבלעשות את המעשה הנכון ולהרחיק את ידו), וגם גברים אחרים שהיא רואה.
הביוץ מתקרב.
פעם הייתה מתבלבלת מזה. לפני אורי, כמובן, כשהייתה שוכבת עם מי שפגשה במקרה וטועה וקוראת לפרפור המשוגע הזה אהבה. וגם אחרי שכבר היו יחד, נבהלה לפעמים לחשוב שהיא באמת נמשכת לגברים אחרים, ומה זה אומר?
אבל כבר כמה שנים שהיא יודעת מה קורה לה, וכבר למדה לנתב את כל הסערה הענקית הזו אל הגבר שלה, בעלה, אהובה, זה שכל הגברים האחרים נמצאים בו ומתגלמים בו, להסתכל עליו בעיניים של אשה ולמצוא בו את כולם- את הנער והגבר, את החושק והאוהב, ולדעת ידיעה מרגיעה מאין כמוה, שגם כשהסערה תחלוף הוא יישאר- חבר ושותף ואהוב, אוחז בידה דרך כל הסערות כולן.

מקסים.
התמלאו העניים דמעות.
מילא אותי ברגע באהבה אל האיש היקר שלי .
ושוב, מזדהה עם כל מילה שלך.

תודה על היופי הפשוט שבמילים שלך.
פשטות עם כל כך הרבה עומק.
קל כל כך לצלול פנימה.
כיף!!

@}
<מימה קצת מאותגרת ורבלית היום אבל רוצה להביע כלפייך אהבה ותשואות בכל זאת>

איך נכנסתי לי סתם במיקרה....
כייף לבקר בבלוג שלך

תודה לכן

_מקסים.
התמלאו העניים דמעות.
מילא אותי ברגע באהבה אל האיש היקר שלי .
ושוב, מזדהה עם כל מילה שלך._
@} ואגב הסולן של הדג נחש, גם לי יש חולשה למוסיקאים.

לאור הדיבור על המוסיקאים ועל האפיל שלהם, רוצה להמליץ על סרט פולחן שכל הילדות הגדולות ובעלות החולשה לרוקיסטים מוכרחות לראות. קוראים לזה almost famous או בעברית בסנכרון נדיר "כמעט מפורסמים" - קיים בכל ספריה, ולבטח משוטט בערבות אימיול סרט מצחיק ושנון ומלא רגעים קטנים וקסומים אודות הקסם הזה של עולם המוסיקה והזיוף של תעשיית המוסיקה לעומתו....
אני אישית צפיתי בו יותר מ- 20 פעם (אני סידרתית במצב קשה) ומדקלמת אותו, אבל אם לא ראית......@}

בשבת בבוקר, בדרך חזרה מהספרייה, היא מחליפה תחנות ברדיו, שוב ושוב. אף שיר לא מוצא חן בעיניה, היא מכבה את הרדיו, מבינה פתאום שחוסר השקט הפנימי שלה הוא זה שלא מאפשר לה להנות משום שיר. שמלכתחילה החיפוש הקדחתני אחרי שיר נובע מנסיון לברוח מאי השקט, להשתיק אותו בשיר שיפתח את הלב.
אחרי העיקול היא מאטה, בגלל חבורה מ"שומרי הגן" שהולכים על הכביש, צעירים, צבעוניים, מחייכים. הם ישנו בלילה ביער שבקיבוץ לקראת ההצגה "מומו" שתהיה אחר הצהריים. וזו אחת הסיבות לאי השקט, או שאי השקט הוא שגורם לסגירות הזו בלב, לפחד ולניתוק מעצמה, מהטוב שבה.

בערב, אחרי ההצגה, שהייתה יפה, קסומה, היא שוב מבולבלת. היא משערת שאם תצליח להפריד את הבלבול והפחד ("משהו לא בסדר בחיים שלי, בי, אם אני לא הולכת יחפה על קוצים ולא מתחבקת עם אנשים חיבוקים ארוכים ומחייכת ומסתכלת בעיניים במשך דקה לפחות?"), ולהשאיר רק את החוויה הפשוטה של ההנאה מהצבעים של הצעיפים ומהמוזיקה העדינה והצחוק, אז תוכל לקבל את הקסם, ההתעוררות, התזכורת להיות בעכשיו, בפשטות של הנשימה, בשימחה שבחיבור למהות. אז תוכל להיות שלווה מתוך הידיעה שהכל זה אלוהים, גם האנשים הצבעוניים והמחבקים, גם היער וגם היא, כמו שהיא, נבוכה, לא מסוגלת להסתכל בעיניים יותר משניה ורבע, כמו שהיא.
ולא, הילדות שלה הן לא מומו, וזה לא בגללה.
אבל הן יפות וטובות וקסומות בכל זאת, וזה לא בזכותה.
כי הכל ממנו, והכל זה הוא, ואין עוד מלבדו.

הן יפות וטובות וקסומות
אולי לא רק בזכותך אבל גם, כי גם את, כמו שאת, יפה וטובה וקסומה.
באחריות. אני אוביקטיווית! P-:

_הן יפות וטובות וקסומות
אולי לא רק בזכותך אבל גם, כי גם את, כמו שאת, יפה וטובה וקסומה_
ומוכשרת ונהדרת ורגישה ואמיצה ועוד המון המון

איזה כיף שחזרת

חיכיתי @}

תודה יקירותיי, שימחתן וריגשתן אותי עד מאוד

_איזה כיף שחזרת
חיכיתי_

איזה כיף שחזרת

חיכיתי גם אני בסבלנות (-:

דמעות עולות בי...
מזדהה,ולא.
מרגישה קרובה למילותייך,ורחוקה...
אבל הלב התעורר. זה העיקר...
תודה.

אני מרגישה כאילו אני קוראת ספר מעולה תוך כדי הכתיבה שלו!
ושוב, אצטרך להגיד שאני כל כך מזדהה עם "הגיבורה"
יש משהו כל כך נעים ומרגיע בהזדהות הזאת, תחושה שאני לא לבד וזה שאת כותבת בגוף שלישי נותן כנראה עוד יותר מקום להזדהות.
מחכה ומצפה לעוד...
(יש מתיקות במנות הקטנות שאת נותנת לנו!)

תודה לכולכן, על המילים הטובות ועל ההזדהות, גם בשבילי
יש משהו כל כך נעים ומרגיע בהזדהות הזאת, תחושה שאני לא לבד , וזה מאוד מנחם @}

צריכה כמה הבהרות בע"פ....
מוסרת פה אהבה לכל משפחת המקסימים שאמם מתעקשת להיות חסרת ביטחון ולא לראות עד כמה הכל הרבה יותר מבסדר!! אתם שניכם והילדות, פשוט אנשים מקסימים וזה הכל!!!!!!!!!

כשהתחילה עם ההליכות הליליות גילתה את העטלפים, מתעופפים סביב פנסי הרחוב. היא לא הייתה בטוחה לגמרי שזה מה שהם, למרות שהאפשרות הזו נראתה לה הכי סבירה, ובכל מקרה- זה לא ממש העסיק אותה. הם שם למעלה, היא כאן למטה.
רק אחרי חודשיים של הליכה התחילה לפחד. נדמה לה שהם התרבו, ופתאום גם שמה לב שהם לא עפים רק למעלה- לפעמים הם צוללים בפתאומיות למטה. ומה אם יתנגשו בה? ומה עם הסיפורים המפחידים על זה שהם אוהבים להסתבך בשערות? אולי הם בכל זאת לא עטלפים אלא איזו ציפור לילה נחמדה?
היא דיברה על זה עם אורי. הוא אישר שאלו אכן עטלפים, הסביר לה על החוש הסונארי שלהם שלא מאפשר להם להתנגש בדברים ואמר שהקטע עם השערות הוא סתם שטויות.
היא חשבה שההסבר הזה מניח את הדעת, אבל למחרת בכל זאת פחדה.
בכלל, עלה בה פחד- מהחושך, מרחשים ששמעה בין השיחים, מזכרון החלום על סוף העולם שחלמה בלילה הקודם ועלה בה פתאום.
היא ביקשה מאלוהים שישמור עליה, ואחר כך, למרות שעדיין פחדה, השתדלה לא לחשוב על זה יותר, פשוט ללכת מתוך אמונה שהכל בסדר. היא הגיעה שוב למקום שהיו בו עטלפים והפעם היו שם המון, אף פעם לא היו כל כך הרבה.
הפחד עלה בה שוב בבת אחת, מכווץ את לבה, מכופף קצת את גופה להגנה, אבל היא נזכרה בתפילה, באלוהים ששומר עליה, ומחשבה חדשה עלתה בה- הנה, מבחן לאמונה. את תלכי כאן זקופה, בין כל העטלפים האלו שעפים באטרף, כי תדעי שאלוהים שומר עליך, וגם אם עטלף יתקרב אליך מאוד – הוא לא ייגע בך. ושוב- כמו מעבר למימד אחר של מציאות, כביכול הכל אותו דבר אבל משהו שונה, כי היא מחוברת לאלוהים, והעולם הוא עולם של קסם, כמו כשהייתה ילדה.

רק עכשיו גיליתי

מחכה להמשך....

דף מומלץ

ומחשבה חדשה עלתה בה- הנה, מבחן לאמונה. את תלכי כאן זקופה, בין כל העטלפים האלו שעפים באטרף, כי תדעי שאלוהים שומר עליך, וגם אם עטלף יתקרב אליך מאוד – הוא לא ייגע בך. ושוב- כמו מעבר למימד אחר של מציאות, כביכול הכל אותו דבר אבל משהו שונה, כי היא מחוברת לאלוהים, והעולם הוא עולם של קסם, כמו כשהייתה ילדה.
ממש המשך ישיר לשיחתנו בטלפון.....
מכירה מעט מידיי את התחושה הזו הקטנה והמשמעותית שהכל באמת בסדר, את החיבור הזה, ונוכחת לדעת כמה הוא חמקמק. כמה בקלות אפשר לאבד אותו אם לא עובדים איתו. אם לא עובדים אותו...@}

אמא'לה

מתוך הסערה יוצאות מהבית חם מאוד כרגיל הכניסה לאוטו ועד שהמזגן מופעל מלווה בסערה פנימית במקרה הטוב אבל זה לא המקרה הטוב זה המקרה הרע מאוד והיא שואגת שירה מתכווצת "אמא הבהלת אותי" היא רואה בזווית העין את שירה שפת הגוף המוכרת רכונה קצת קדימה רוצה לרַצות את אמא לגעת או לדבר אבל כבר יודעת שכדאי לשתוק עכשיו להתרחק.
שאר הנסיעה עוברת בשתיקה. תמר וזהרה משחקות מאחורה בשקט, שירה לידה רוקדת עם הידיים לצלילי "המכשפות" בפול ווליום, והיא שרה "שוב בתקופה של גאות בחיי, מים רבים עוטפים את חושי, אני נסחפת, והופכת, לחיית חושך למפלצת רטובה לשדון לילה לפיה הטובה" ומרגישה את הכיווץ בגרון, של שאריות הכעס המפעפע והאשמה, תחושת הכישלון.
הן מגיעות אל בית החברים. הילדות רצות מיד לשחק, גליה והיא מתיישבות בחוץ, בצל, אל מול הנוף הגלילי- מוכר אבל שונה, כי בבית הזה עדיין לא הייתה. אחר כך דפנה מצטרפת, עם הילדים שלה, ואחר צהריים ארוך משתרע לפניהן, מתוק וצלול. שיחה וצחוק, קפה קר וענבים, היא נחה עד שמרגישה שהתמלאה בחיוּת ושהיא חייבת לעשות משהו, הן מכינות ארוחת ערב לכולם, ואחריה הילדים ממשיכים לשחק והן מתיישבות שוב, בפינה אחרת של החצר, מול נוף קצת אחר, לעוד סיבוב של תה ושיחה נינוחה.
הדרך חזרה אחרת, היא אחרת- שמחה, קלה, רפויה. היא מבחינה בזה ומשתאה מהכוח המרפא שיש לדברים פשוטים כמו אהבה, חברוּת, מנוחה ופנאי, להקשיב ולהתבונן ולראות את היופי שבכל- בנשים אהובות, בילדים חופשיים משחקים, בגבעות ובעצי זית.

כל כך מוחשי וכל כך מקסים @}
את כותבת פשוט נהדר, אני ממש יכולה לדמיין עצמי איתך בכל רגע ורגע.

הכוח המרפא שיש לדברים פשוטים כמו אהבה, חברוּת, מנוחה ופנאי
אח איזה כוח נתת לי @}
אוהבת אותך

כמה מדויק.
תודה.

גם אני, מה שהן אמרו.
נשיקות

תודה לכן על המילים הטובות. גם הן מאותם דברים פשוטים בעלי כוח מרפא.

גם אני, מה שהן אמרו.
מנסה לזכור את העוצמה של הכוח המרפא הזה..תודה שאת עוזרת @}

תודה, אמא של בוטן , ושתהיה שבת של שלום, מנוחה ושימחה @}

בבוקר, תמר פותחת את הדלת לצאת מהבית ומיד סוגרת אותה, מייבבת- "אמא, אי אפשר לצאת, יש המון צרעות!".
היא מתפלאת, השעה של הצרעות היא אחר הצהריים, פותחת את הדלת ורואה ענן צרעות בחוץ, ועל מפתן הדלת לפניה הסיבה להופעתן- עכבר מת בלי ראש, כנראה מנחה מאחד החתולים.
היא מזדעזעת, צועקת וסוגרת את הדלת, אבל הן חייבות לצאת עכשיו לקייטנה. היא מסבירה לתמר שעכשיו הן יצאו במהירות, יחלפו על פני ענן הצרעות והעכבר המת, היא תטפל בזה אחר כך.
בדרך היא נזכרת בחלחלה שאורי לא נמצא בקיבוץ, הוא לא יוכל לעזור לה. אולי תבקש מאיזה שכן? קצת לא נעים לה, מחשבותיה מתחילות להסתבך סביב השאלה אם זה לגיטימי לבקש דבר כזה, אם יש לה זכות להתפנקות הזו. ואז היא נזכרות באפשרות לבקש עזרה מאלוהים, אבל בזמן שהיא מבטאת את המילים עולה בה ספקנות-"טוב, לא הגזמת קצת? מה את רוצה שהוא יעשה, יעלים לך את העכבר הזה מהפתח? אין מה לעשות, עם זה תצטרכי להתמודד בעצמך".
כשהיא חוזרת הביתה, מתקרבת בחשש אל הדלת, היא רואה שהעכבר מכוסה כולו בצרעות. לפחות לא רואים אותו. היא חומקת פנימה, מחליטה שפשוט לא תצא החוצה עד שאורי יחזור. אבל אחרי כמה דקות מתקשרת בכל זאת לבקש עזרה מהשכן. הוא מגיע ואומר לה- "תשמעי, אני לא יכול להתעסק אתו, הוא מכוסה צרעות, אבל נראה לי שאם תתני להן הן פשוט יחסלו אותו".
וכך קורה. אחרי שעתיים כל מה שנשאר מהעכבר הוא שאריות זנב ושיניים. הצרעות נעלמות, והיא משנסת מותניים ומטאטאה את השאריות באומץ בלי ממש להסתכל. נס.
רק אחר הצהריים עולה בדעתה שהצרעות, האויבות המושבעות שלה מזה שבועות, הן אלו שעזרו לה היום.
אם זה היה סרט הוליוודי היא הייתה חושבת שהבמאי הלך כאן רחוק מדי עם הקטע של הסמליות, אבל זו המציאות, וזה כבר לא מפתיע אותה, אבל עדיין מפעים ומשמח וממלא הודייה.

רק אחר הצהריים עולה בדעתה שהצרעות, האויבות המושבעות שלה מזה שבועות, הן אלו שעזרו לה היום.
כמה יפה מפעים ומשמח וממלא הודייה.
הכל קורה בדיוק כפי שהוא צריך לקרות.

יקירתי, חגיגה שם אצלכם, אה?
עטלפים, צרעות, עכברים...אם לא הייתי מכירה אותך, הייתי מציעה לך לעבור לספרות אימה 9-:

שבת שלום.

חזרתי לקרוא אותך אחרי חודשים של הפסקה, ואני פשוט מתפעמת. את מצליחה לכתוב בצורה כל כך מדויקת את הדברים שכל כך הרבה מאיתנו מרגישות, אבל בטוחות שהן היחידות שמרגישות כך בעולם....

הנה משהו חיובי על צרעות! תמיד תהיתי על תפקידן בבריאה....
את יודעת, פעם גרנו באיזה חור עלוב והיו לנו המון צרעות בתוך החור הזה עד שהבנתי שיש להן קן במשקוף החלון בין התריסים לרשת. ואז אני האמיצה לקחתי עיתון מגולגל, טבלתי את קצהו בנוזל מילוי למצתים, הדלקתי ועם הלפיד המעשן הזה הנסתי את כל הצרעות ואחר כך פירקתי את הקן שלהן וסגרתי טוב טוב את החלון. אני נזכרת בסיפור הזה כשנדמה לי שאין לי מספיק אומץ....

תודה לכל המבקרות היקרות @}

רק רציתי שתדעי שאני כאן קוראת כמו תמיד,
עוקבת אחריך וממליצה לכל חברותי לקרוא את הבלוג המקסים הזה!
שבוע נפלא שיהיה!

ולי דווקא יש עניינים עם עכברים, הן חיות שבלית ברירה אני נתקלת בהן מעת לעת, ולומדת להבין שמעבר להקשר התרבותי הדוחה שלהם, הן חיות חמודות (עם הרגליים הקטנות והאף הזז הזה), מה שכמובן לא מונע ממני להתכווץ ולפלוט צעקה כשאני רואה אחד... (-:

הן חיות חמודות
לא משהו, האמת...אני לא בקטע של מכרסמים, גם אוגרים וקוויות לא עושים לי את זה בכלל

עדינה, תודה. מרגש לקרוא. שיהיה באמת שבוע נפלא, רגוע ומחובר @}

שיהיה באמת שבוע נפלא, רגוע ומחובר

אמן!!!!