החיוניות שלי חלק תשיעי

אני בצד שחושב שקפה - כמו שאני שותה אותו, ללא חלב וללא סוכר - הוא מאוד בריא (:
גם אני, ואני שותה 3-4 כוסות ביום.
היום-יום שלי עמוס ויש בו לחצים ומתח ועייפות. את זה הייתי שמחה לשנות.
באמת בעיה כאובה. לשנות את זה לא יגיע דרך האוכל (במיוחד שאת אוכלת דברים מזינים) אבל כדאי להפריד בין ההגדרה של "ימים עמוסים" למילים 'לחץ', 'מתח', 'עייפות'. אחד לא חייב להיות כרוך בשני.

תפילה_לאם

אולי מה שפעל פעם לא מתאים לעכשיו.
גם אני חשבתי שכדאי לבדוק את הכיוון הזה.

בקשר למשימות:
יכולה לומר שזה עדיין אתגר גדול בשבילי עם כל ניסיונותיי לוותר על דברים מיותרים (כתיבה ב"באופן" בזמן שאני אמורה לכתוב דו"חות סוף שנה היא ממש לא פעילות מיותרת, כמובן) ולהעביר משימות מסוימות לזולתי.
הגעתי לאיזו אקסיומה שלפיה לעולם לא יהיו לי יותר דברים שאני באמת צריכה לעשות ממה שאני מסוגלת, אבל בהמשך הגעתי לכפור בה...

אני בצד שחושב שקפה - כמו שאני שותה אותו, ללא חלב וללא סוכר - הוא מאוד בריא
@}
מרגישה אותו הדבר בנוגע לתה. אני שותה תה, והרבה. יש תקופות שבהן זה בעיקר עלים, למשל לאויזה-עשב לימון וקצת תה ירוק. יש תקופות שזה תה שחור עם חלב. לא מזיק בשום דרך. רק טעים.

אני יודעת איזה מעצבן זה שמשהו שבדקת שהוא טוב בשבילך, ויותר מפעם אחת, לא מתקבל. לא מאמינים לך. כלומר מאמינים לך, אבל מציעים לך לבדוק. שוב, ושוב, ושוב P-:

קבלי חיבוק

הייתי שמחה לתת גם עצה, אבל את הרעיונות שיש לי כבר רשמתי, אין לי אחרים. מקווה רק שמה שרשמו לך פה לא מערער לך את האמון שלך בעצמך ובהכרות שלך עם הגוף שלך.

לא מזיק בשום דרך
לך.

שליחה על ידי תמי* » 15 יוני 2017, 21:35

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז נכון שיש תלות מסוימת בקפה. יוליקו את צודקת כמובן. ובכל זאת זו לא סיבה עבורי, בימים אלה לפחות, לוותר על הקפה.
כשיהיה לי קצת זמן אביא קישורים לחומרים מעניינים על הקפה. אבל האמת, שאצלי, ההתנסות והתחושות הגופניות משפיעות יותר ממחקר זה או אחר על ההיתרונות הבריאותיים שלו. מחקרים הפוכים יכולים להתפרסם מחר. זה ברור.
לגבי המתישה את עצמי - גם זה מורכב.
כי אני טיפוס כזה, ואני אוהבת לעשות הרבה, ואני אוהבת לעשות את מה שאני עושה, ולא באמת הייתי רוצה ללכת לנוח במקום לעשות,
בזכות השיחה כאן חשבתי על זה היום לפני שהכנתי לי את קפה הצהריים, והרגשתי בוודאות שאני פשוט לא רוצה לנוח, שאני רוצה לקבל את המרץ של הקפה כדי להמשיך ולהיות פעילה.
זה כמובן לא נכון בכל יום, ולגבי כל משימה, ויש ימים שבהם הייתי שמחה להשאר במיטה בניחותא, במקום לקפוץ ב-6 בבוקר למצהלות המשפחה וענייניה. או לחזור למנוחת צהריים במקום להכנס לישיבה מעיקה. ברור.
אבל בסך הכל, לרוב, גם כשאני עמוסה, אני לא באמת רוצה לבחור אחרת, ולכן הקפה מסתדר לי. אני גם לא חווה אותו כזריקת מרץ דרמטית, רק כמפקס, ואני אוהבת את זה.
תפילה, לא הבנתי את האקסיומה - תסבירי?
אני מניחה שכל מה שאנחנו עושות בפועל העור מה שאנחנו מסוגלות לעשות, אחרת לא היינו עושות אותו, לא?
תודה אישה על החיזוק.
אני דווקא פתוחה לכל הצעה, שאלה או הערה.
זה מעניין לראות איזו שונות יש בין אנשים, ולעת עתה הדיונים כאן לא ערערו אצלי דבר.
להיפך, הם עוזרים לי לחדד, להיזכר מה טוב לי, וכמו שתפילה כתבה למילה, לזכור שהרגל לפעמים נתקע- ואפשר לשנות אותו.

יו תמי,
התגובה שלך שמעלי היא פשוט מאוד אישית ומאוד נעימה. נהיה לי חשק לקבוע איתך לצאת לשתות קפה

_אני חושדת שאכן יש בי חלקים שרוצים להזיק לעצמי, ועוד בכוח, בלדחוף
משהו שאני סוחבת הרבה מאוד שנים._
זו מחשבה מאוד מוכרת. תרשי לי לכפור בה?
הרעיון שאנחנו עושים דברים בכוונה להזיק לעצמנו הוא רעיון תיאורטי פסיכולוגי של העת החדשה יחסית. הוא משהו שמקדמת תרבות מערבית מאוד מסוימת, שיצאו ממנה טיפשויות ממש מתסכלות ומאוד לא מועילות בעיניי.
לדעתי הרבה אנשים מתחברים לרעיון הזה בקלות (שהם בעצם רוצים להזיק לעצמם, והבחירות שלהם משרתות נזק עצמי לא מודע או כן מודע) כי זה יותר קל מאשר לחשוב שבחירה "גרועה" משרתת את טובתם.
זה יותר עבודה לחשוב על זה ככה וזה חותר תחת הרעיון המערבי המתסכל של שכר ועונש.
מה אם זו שטות מוחלטת?

_אלה הם חלקים שאני רוצה להתמודד איתם, אבל לא רוצה לתת להם להשתלט עלי. ויש תקופות שהן דומיננטיים - וזה מאוד לא נעים.
אני מרגישה שלא נכון לקבל אותם, אלא שאני צריכה להשקיט / להרגיע אותם. או איכשהו להיזכר שוב בחלקים שרוצים להיטיב ומסוגלים._
אני מציעה לך שהחלקים האלה, שנראים לך מזיקים, הם הם הם המיטיבים. הם דוחפים אותך למשהו שתחת עיבוד מסוים תוכלי בקלות למצוא בו תועלת. אפילו ברמה הכי בסיסית - יש שם את הדחיפה לדייק משהו, לשאול, להסתקרן, לחקור ולהבין את עצמך יותר טוב.
זה לא נזק. זו תועלת ענקית שבאה דרך אי נוחות, זה הכל.
מדבר אליך?

אני מרגישה שנכון לקבל אותם מתוך הבנה שקבלה לא אומרת בהכרח שהם ישלטו עליך. קבלה זה דבר אחר לגמרי, זו לא כניעה...
קבלה אומרת שתוכלי לעבוד איתם ולהנות מהתועלת שהם נושאים עמם.

בדרך כלל, כשאני מצליחה לאכול טוב, החלקים הטובים מתחזקים, והכוחות ההרסניים נרגעים.
התיאוריה שלי אומרת שכאשר את מצליחה לאכול טוב זה בגלל שהכוחות שדחפו אחרת כבר נרגעו בעצם, או לפחות התחילו להירגע.
אם הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת שהמערכת הרגשית היא יותר גבוהה מהמערכת שמקבלת החלטות "טובות" וקודמת לה. ולכן קודם היא צריכה להתיישב במקום (קצת, לא בהכרח עד הסוף) כדי לאפשר לך לקבל החלטות שכליות טובות או לדחוק את עצמך לעשות משהו שלפני יום היה לך קשה - ולהצליח בו.
אבל זו רק תיאוריה פרטית שלי, לא איזו תורה מסיני.

בעולם שלנו קשה לאכול מעט
אני חושבת שהרבה פעמים קשה להפחית, לצמצם, להקטין וכו'...
כשאת חושבת על הדבר שתיארת דרך הפריזמה הזו של הפחתה, זה באמת צפוי להיות קשה.
אני מציעה לך לטפח יכולת בחירה במקום לקבוע מראש שמה שנדרש זה צמצום.
ואז את הולכת בכיוונים כמו הישארות נוכחת ומודעת בזמנים מאתגרים ואיך עושים את זה. או שאת באופן כללי נותנת איזו תשומת לב כללית לכמויות.

והערה מאוד פרקטית - לפעמים חסרה לנו לעיסה. אני מרגישה את זה מצוין מתוך הזדהות עמוקה עם מה שכתבת. גם אצלי הגוף זקוק בפועל להרבה פחות אוכל בשנתיים האחרונות, אבל יש בי חלקים שמאוד אוהבים לשבת לאכול בנחת, ושזה ייקח זמן, ותהיה איזו לעיסה משמעותית

אחד הפתרונות הוא לבחור בזמנים כאלה באוכל פחות דחוס קלורית ונוטריינטית, וכך יותר מתאים לאכול כמות גדולה.
למשל, כשזה קורה לי, יש מצב שאכין ארוחה עמוסה בירקות, או סלט גדול, במקום לאכול סטייק. הסטייק בגודל שנחוץ לי כאילו... יספיק לי מהר מדי.
השובע שלנו הוא דבר מורכב, יש בו חלקים פסיכולוגיים, ולפעמים כדאי לספק גם אותם.

ולעניין הקפה - אני מציעה לך בעיקר להעמיק את ההתבוננות. כלומר, אם את מרגישה שיש פה משהו שאת עושה והוא סבבה לך פיזית, אבל יש מצב שברמות אחרות הוא אולי פחות מתאים לך, אז נראה לי הכי טוב להמשיך להתבונן בזה בסקרנות.
במקום לחפש רעיונות איך להפחית משהו (אישית, אני ממש לא מתחברת לגישה כזו באופן כללי) את יכולה לחפש הפוך - מה את צריכה.
אם העומס נעים לך בערך כמו שהוא, ואם הקפה משתלב בזה סבבה בעצם, אז עולה השאלה - מה את בעצם שואלת? מה הצורך שמבקש תשובה דרך הדיון הזה שעלה על הקפה.
מקווה שיצא לי ניסוח ברור.

נקודה למחשבה - לפעמים מה שאנחנו צריכות זה פשוט לחשוב מחדש על ההרגלים שפיתחנו. ומתוך הדיון הפנימי מה שעולה זו בחירה מחודשת, יותר יציבה, בדיוק באותם ההרגלים. כלומר. לפעמים הצורך הוא לבחור שוב בצורה אקטיבית באותו הדבר בדיוק.

שליחה על ידי תמי* » 16 יוני 2017, 12:05

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יוליקו

שליחה על ידי תמי* » 16 יוני 2017, 12:29

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תרשי לי לכפור בה?
בטח (:
אבל לא בהכרח להסכים.
אני מוצאת שהפסיכולוגיה המערבית סיפקה לנו כמה שטויות, אבל גם כמה הבנות יעילות מאוד. מלאני קליין למשל, אגב כוחות הרסניים. אבל כן, אפשר להתווכח.
באופן ספציפי לנושא האוכל:
החלקים האלה, שנראים לך מזיקים, הם הם הם המיטיבים. הם דוחפים אותך למשהו שתחת עיבוד מסוים תוכלי בקלות למצוא בו תועלת. אפילו ברמה הכי בסיסית - יש שם את הדחיפה לדייק משהו.
לא בטוחה. אני מרגישה שהדחיפה לדייק מתחזקת דווקא ככל שאני אוכלת מדויק, ולא הפוך.
ויש גם עניין של טייס אוטומט, כמו שתפילה כתבה למעלה. יש שיבושים שנתקעים, בלי "להגיד" משהו מענין, אלא פשוט נתפסים. אני לא בטוחה שהם דוחפים למשהו טוב.
השיחה כאן, המחשבה, תשומת הלב - היא שדוחפת למשהו טוב יותר.

הישארות נוכחת ומודעת בזמנים מאתגרים.
כן, זה באמת אתגר שווה ביותר שאני מאמצת. לנסות לשים לב בזמנים כאלה מה ולמה.
אתמול בערב היתה סיטואציה כזו.
היה לי ברור שאני ממש לא רעבה. ישבנו כולנו לשולחן עם אוכל שנראה לי מאוד מזין - סלט ואבוקדו - שזה תמיד מזמין עבורי (מה שנראה לי ג'אנק - קל לי לדחות. כשיש אוכל שאני מאמינה בו, זה קשה יותר (:. אמרתי לעצמי שגם את זה אני ממש לא צריכה כרגע - המחשבה היתה מאוד ברורה. ובכל זאת אכלתי. לא המון, אבל מיותר. זה לא נורא, אבל הייתי שמחה להצליח לפעול טוב יותר.
לגבי הקפה - לא נושא שהעלתי ביוזמתי. לא תופסת כבעיה.
זה עלה בדף אחר, כשכתבתי פירוט של מה שאכלתי ביום מסוים, יום שמבחינתי היה מוצלח.
יוליקו פתחה את הדיון, כי היו לה כל מיני מחשבות על הקפה בתפריט שלי - מחשבות שאני תמיד שמחה לשמוע.
אבל כרגע אני לא מרגישה שאני צריכה לשנות משהו בנושא הזה.

לפעמים הצורך הוא לבחור שוב בצורה אקטיבית באותו הדבר בדיוק.
מאוד מדויק עבורי.

מישהי יודעת איך מכינים ציר בקר?
יש לי 1.5 קוביות בשר בקר
ו3 עצמות מח עצם
וירקות שורש

הרעיון שאנחנו עושים דברים בכוונה להזיק לעצמנו
אני לא בטוחה שזה רעיון טפשי. יש לפחות שני כיוונים שאני חושבת עליהם כרגע, שכן הייתי רואה בהם כוונה ל"חבלה" עצמית (לא מודעת בדרך כלל).

הפחד מהצלחה - להיות למעלה זה לפעמים קצת מפחיד, כי רואים את המסלול ירידה מאד בקלות. לפעמים יותר פשוט להגיד - טוב, אם אני כבר הולך ליפול מפה, אז למה לא עכשיו ומייד, למה להשאר ולצפות לזה. למשל, אם מרזים המון (לא חשוב באיזו דרך) אבל עדיין מרגישים על המדרון החלקלק של עליה במשקל, ומסביב די שומעים את הקול ש"דיאטות לא מחזיקות, בסוף תמיד משמינים שוב", מאד קל לשחרר, ולחזור להרגלים ישנים שמזיקים, במובן של עליה במשקל

כיוון אחר, ואני חושבת שדי נפוץ - אנשים ש"מרוויחים" מהסבל שלהם, למשל בתשומת לב מהסביבה, או ברחמים עצמיים, קורבניים באופן כללי, יכולים לדחוף את עצמם למקומות לא טובים לעצמם (= להזיק לעצמם) כדי לסבול.

אני מרגישה שהדחיפה לדייק מתחזקת דווקא ככל שאני אוכלת מדויק, ולא הפוך.
מאמינה לך לגמרי, אבל חושבת שאלו שני תהליכים שונים ושניהם נחוצים.
יש את מה שנהיה מדויק בעקבות קריסה של תבנית קיימת, ויש סוג אחר של דיוק שמתקיים על רקע הנעת מהלך של דיוק.
אין לי כל כך זמן לפרט את ההבדלים והתנאים השונים שיש בין שניהם, אבל אולי זה פשוט יתחבר לך בלי הסברים

יש שיבושים שנתקעים, בלי "להגיד" משהו מענין.
בטח! דפוסים והרגלים. ברוב המקרים הם כן ילמדו על משהו מעניין, אבל כזה ששייך לעבר ולא להווה.
לפעמים הבנת העבר עוזרת לשחרר אותם, אבל בשורה התחתונה הם אלו שמשתחררים הכי מהר גם בלי חפירות ארכיאולוגיות. בכל אופן, זה הניסיון שלי.

אני לא בטוחה שהם דוחפים למשהו טוב.
הם דוחפים לשני דברים טובים - מבט מחודש על מה שאנחנו עושים מתוך זה שמשהו לא מתיישב כמו שצריך, לצד טיפוח תחושה של מסוגלות אם הם באמת משתחררים מהר. הם מאפשרים להביט אחורה ולראות את תוצרי מהלך הצמיחה והשינוי הכי בקלות.

השיחה כאן, המחשבה, תשומת הלב - היא שדוחפת למשהו טוב יותר.
נכון, אבל היא לא היתה מתקיימת לולא היה מה לדחוף ולאן, וברוב המקרים שאני מכירה השיחה אף פעם לא מסתיימת רק בדבר הקטן שנתקע אלא מרחיבה את היריעה ובזה כוחה האמיתי והמלא לדעתי.

כרגע אני לא מרגישה שאני צריכה לשנות משהו בנושא הזה.
אה, אז מצוין. וסליחה, לא הייתי ערה למהלך המלא. חשבתי שזה משהו שעלה ממך.

אני לא בטוחה שזה רעיון טפשי.
כן, את צודקת, קצת הגזמתי

לא התכוונתי שהוא באמת טפשי אלא שבעיניי הוא לא מועיל, ושדרכי הסתכלות אחרות הן מועילות יותר ולכן אין סיבה לבחור בו.

כל מה שכתבת בהמשך הוא אפשרויות פרשניות לאותה התנהגות בדיוק. על כל דוגמה כזו יכולתי להראות די בקלות איך יש שם תועלת והכוונה לטוב יותר במקום משהו מזיק ומחבל.
ואז נשאר לנו לבדוק מה עובד יותר טוב בשבילנו - לראות תועלת וערך במעשים שלנו, או לזהות חבלה עצמית.

אני יודעת בוודאות שיש אנשים שעוזר להם לראות חבלה עצמית. זה מזיז אותם כי זה מבהיל אותם לחשוב על עצמם ככה. אני אישית לא מאמינה בזה בכלל וחושבת שזה קיצור דרך לא מוצלח שלא יחזיק מעמד הרבה זמן. הוא יתאים לאנשים עם נטיות התמכרותיות, למשל, שחייבים הימנעות כדי להתקדם...

מאד קל לשחרר, ולחזור להרגלים ישנים שמזיקים, במובן של עליה במשקל.
זו דוגמה מעולה בעיניי אז רק שתי מילים עליה.
מהזווית שלי, יש מצב שהירידה במשקל היתה דבר אנטי-הישרדותי לעשות לגוף המסוים הזה, ובעיקר - לאלץ בכוח (כי זה מאוד חשוב באיזו צורה יורדים במשקל!), ולכן העלייה הזו שבאה בעקבות המחשבה שתיארת היא לא חבלה עצמית או נזק אלא שימור של משהו יקר ערך למערכת השלמה, גם אם לא ל"משקל" (שלעולם אינו עומד בפני עצמו).
בשורה התחתונה, ולמרות שזה קשה מאוד לאנשים מסוימים, יש עדיפות ברורה ללהיות במשקל שלא מוצא חן בעינינו.

שליחה על ידי תמי* » 16 יוני 2017, 22:33

או.קיי עכשיו הבנתי למה את מתכוונת דוחפים לטוב.
לעצם המחשבה המחודשת, השיחה, הבירור, וגם תחושת המסוגלות בעקבות ההתמודדות עימם.
עדיין נדמה לי שהם כשלעצמם, כוחות שליליים, שאני יכולה להפוך אותם מלימון ללימונדה.

אני מקבלת את הגישה שלך שלרוב עדיף להתבונן על עצמי ועל אחרים ועל המציאות במבט חיובי
לראות תועלת וערך במעשים שלנו.
אבל,
עבורי, חלק מהגישה הבריאה (הבוגרת) לעצמי ולעולם עברה בפיתוח היכולת לזהות את השלילי, לא להסס לתייג כך את מה שלא טוב (לי, לעולם), את מה שמזיק לי או מסב לי כאב. לזהות את זה בעבר שלי, באנשים קרובים ויקרים לי, ובי עצמי.
ודווקא היכולת הזו עוזרת לדעתי להכיר בטוב, לראות תועלת וערך לרוב.
מקווה שאני מובנת.

מקווה שאני מובנת.
לגמרי, וכמוני כמוך. לדעתי היכולת לזהות את מה שלא מתאים, או ממש שלילי או מזיק או פוגע, עוד לא אומרת שזה מה שאת בוחרת לעצמך כדי להזיק לעצמך. זה פשוט מה שנמצא.
מקווה שגם אני מובנת

שליחה על ידי תמי* » 17 יוני 2017, 21:36

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

די מובנת. אני נותנת לדברים לשקוע.
ושמה לב לאכילה.

תפילה_לאם

_תפילה, לא הבנתי את האקסיומה - תסבירי?
אני מניחה שכל מה שאנחנו עושות בפועל העור מה שאנחנו מסוגלות לעשות, אחרת לא היינו עושות אותו, לא?_
אז ככה.
קודם כול, בקשר להנחה שלך - מן הסתם היא נכונה, אבל חוששתני שלפעמים אנחנו מותחות את עצמנו אל מעבר לגבול היכולת.

והאקסיומה שלי הייתה שלא תהיינה לי יותר מטלות ממה שאני יכולה למלא, ושאם אני מרגישה שעמוס לי מדי/ לא מספיקה וכו', זה רק משום שלא השכלתי לנפות את המטלות שאינן נחוצות באמת.
אבל עכשיו אני כבר לא ממש חושבת ככה, אלא מתחילה להכיר באפשרות שבאמת יהיו לי יותר מדי דברים לעשות ביחס למה שאני מסוגלת.
ואין לי עכשיו די ריכוז די להגדיר ולנסח, אז כותבת בצורה לא מדויקת דיה - שכנראה שהנכון הוא שאני צריכה לראות מה מעמיס עליי אחרי הניפוי ולמצוא עזרה. אלא שהניסיון מראה שגם זה לא פשוט מכל מיני סיבות...

שליחה על ידי תמי* » 19 יוני 2017, 21:26

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבנתי, ואני מכירה את המצב הזה מקרוב.
נראה לי שבעולמנו היום הציפיות הן כה עצומות - בכל היבט של החיים כמעט - כך שבכל רגע נתון אנחנו מצפות מעצמנו להצליח למלא הרבה יותר משימות ממה שבפועל אפשרי.
אני מנסה להזכיר לעצמי את זה מדי פעם.

תפילה_לאם

גוגוס , תודה על זה :

_אני מציעה לך שהחלקים האלה, שנראים לך מזיקים, הם הם הם המיטיבים. הם דוחפים אותך למשהו שתחת עיבוד מסוים תוכלי בקלות למצוא בו תועלת. אפילו ברמה הכי בסיסית - יש שם את הדחיפה לדייק משהו, לשאול, להסתקרן, לחקור ולהבין את עצמך יותר טוב.
זה לא נזק. זו תועלת ענקית שבאה דרך אי נוחות, זה הכל._

אתמול בערב התישבתי בפעם השניה (לאתמול ) על חבילת ופלים שלמה (איכסס)
ותמיד כשאני בסיטואציה הזו , אני מרגישה גם רע בנוסף לתחושה המגעילה שהאוכל משאיר לי בגרון.
אתמול התחברתי למה שאמרת , וישר חשבתי - אני אוהבת את עצמי! אני כל כך דואגת לי ורוצה לפנק אותי ולעשות לי טוב..
גם אם כרגע זה קורה דרך חבילת ופלים ולא בקשב מלא לגוף שלי, אבל יש פה דאגה, יש פה נסיון לפנק ולפצות אותי .
אכלתי את כל הופלים , אבל היתה שם תחושה טובה יותר בסוף.

אני חושבת שלפני שזיהיתי את החלק הטוב בבריחה הזו - לא יכולתי לעזוב אותו,
אולי עכשיו התקדמתי שלב.

שקופה, זו חוויה ממש ממש מעניינת ומאוד אהבתי את הניתוח והמבט שלך על עצמך. קראתי את זה בעניין רב ותודה על השיתוף.
אם תרצי עוד כמה שפיצים לעבד את זה - תגידי.

כן, בטח , אני אשמח

תפילה_לאם

הכה את המומחה: (אם אפשר - או בעצם, חבק את המומחה)

מסתובבת לי עם טיפונת חום כבר כמה שבועות, וזה נורא מתיש.
הלכתי לרופאת משפחה וקיבלתי כל מיני בדיקות דם.
חלק מהתוצאות תגענה רק ביולי, אבל חלקן כבר כאן, ובין השאר ערך הגלוקוז בדם, שנמצא לאחר צום כ-99 (מתעצלת כרגע לבדוק מה יחידות המידה).
שאלתי על כך את הרופאה, כי ראיתי שהתוצאה נושקת לרף העליון של טווח הנורמה, והיא אמרה שאין מה להתרגש, כי גם אם הייתי מקבלת 101, היחס לתוצאה היה של טרום-טרום-טרום-סכרת.
אבל בדיוק לזה אני לא רוצה להגיע.
לכן רציתי לשאול: איך זה עובד?
האם ייתכן שהתוצאה הייתה טובה יותר לו הייתי שותה יותר לפני הבדיקה? (באותו הבוקר התקלקל לנו המצבר, ומצאתי את עצמי משוטטת ברחבי העיר בחום לפיזור ילדים לפני הבדיקה.)
אני משערת שהערך נבנה על סמך תקופה/ תהליך. ואם כך - האם אני יכולה לייחס אותו לתקופה הארוכה של זלילת שוקולדים, שעדיין נשקפת בברור מאחורי גבי, ובאותה נשימה להניח שהוא ישתפר אם אתמיד ב{{}}החיוניות שלי המחודשת?
לא צריכה להגביל אכילת פֵּרות, נכון? צריכה לעקוב? איך להתייחס?

תפילה_לאם

99 (מתעצלת כרגע לבדוק מה יחידות המידה).
מ"ג לדגוגוסטר.

מצד שני, הבדיקה הזו רחוקה מאמינות. מה שאני הייתי עושה זה בודקת בצורה אמינה יותר. כנראה הבדיקה של המוגלובין מסוכרר, שהיא ממוצע על פני שלושה חודשים, במתוארת בקישור השני. מהגרף ששם גם הייתי מחליטה מאילו ערכים להתחיל לדאוג.

אם אחרי הבדיקה הייתי רואה שיש מה לדאוג - אז הייתי מתחילה לדאוג. אולי מודדת ערכי סוכר אחרי ארוחות ורואה מה מעלה לי את הסוכר בדם, אולי באמת מגבילה פירות, לא יודעת. אבל לא אחרי בדיקת סוכר בדם, שזו בדיקה מאוד רגישה שלא אומרת מספיק.

אם את מודאגת, את יכולה לעשות בדיקת hbA1C שבודקת את אחוז ההמוגלובין המסוכרר (ממוצע של שלושה חודשים אחורה). תוצאה של 6% ומעלה היא סכרת. קרוב לזה זה טרום סכרת.
ואם יש לך קרייבינגז, שימי לב למה.

ועד שרפרשתי ראיתי שאישה כתבה אותו הדבר. @}

תפילה_לאם

טרום סכרת זה משהו שחשוב להתייחס אליו.
זכרתי זאת! לכן כתבתי בדיוק לזה אני לא רוצה להגיע.

בדיקה של המוגלובין מסוכרר רופאים נותנים בכיף בדרך כלל? בכל מקרה, אני לא רואה את עצמי חוזרת אליה בקרוב, אלא אם ארגיש צורך. (ביקורי הקודם אצל רופא משפחה התרחש מעט יותר משש שנים.)

מודדת ערכי סוכר אחרי ארוחות
הממממ... לא רואה את עצמי מתקשקשת עם זה, כשעדיין לא נכנסתי רשמית לאיזו כוננות צהובה.

מה שאתן כותבות גורם לי להתחזק בהנחה שהוא ישתפר אם אתמיד ב{{}}החיוניות שלי המחודשת_ (אוי, להתמיד. לפעמים זה נראה כל כך פשוט ולפעמים... לא.) ולראות אם יזדמן לי לבדוק _בדיקת hbA1C בקרוב או לפחות לזכור לבקש בפעם הבאה שאקבל הפניה כלשהי לבדיקת דם.

תודה!

הי שקופה, כמה מחשבות ואת תבדקי מה מזה מדבר אליך.
אני לא מכירה אותך מספיק בשביל לדעת איך לדייק את זה לגמרי, אז יש בזה משהו קצת תיאורטי שאולי לא לגמרי מתאים למצבך.

אתמול בערב התישבתי בפעם השניה (לאתמול ) על חבילת ופלים שלמה (איכסס)
מה היה קורה לו שחררת את ה"איכס" הזה. כלומר, לו היה לך די בעובדות, במה שאכלת, בלי השיפוט?
את יכולה לדמיין חוויה כזאת? איך היא מרגישה?

או, אם התכוונת שהאיכס היה על ההרגשה, לדייק גם את זה. "התישבתי בפעם השנייה לאתמול על חבילת ופלים שמחה ואחר כך הרגשתי..." ולתאר איך הרגשת בדיוק.

הרעיון הוא שככל שאנחנו ממקמים חוויות ביותר שכבות כך אנחנו יכולים אחר כך לעשות בהן שימוש יותר טוב, ויש סיכוי גדול יותר שהן תהיינה לנו נגישות כאשר נזדקק להן.
אז אם החוויה הגופנית מקבלת, מעבר לגופניות שלה, גם מילים ברורות ומפורטות, ולא סתם מילים אלא כאלה שמדברות על מה שהיא עשתה לכל מיני אזורים בתוכנו - כך נוכל בפעם הבאה (או בפעם העשירית אחרי שנעבור דרך עוד כמה קיטלוגים כאלה) להשתמש בה יותר טוב.

ותמיד כשאני בסיטואציה הזו , אני מרגישה גם רע בנוסף לתחושה המגעילה שהאוכל משאיר לי בגרון.
כן...
כי בראש שלך זו לא רק חוויה רעה, אלא שאת עצמך רעה כשאת בוחרת בה.
אם נשחרר את הרוע שלה, והיא תהיה פשוט אכילה של משהו שגרם לך להרגיש רע, את לא תהיי רעה יותר. וככה תישארי "רק" עם החוויה הפיזית.
יש מצב שאת מתחילה לעבד את זה בינך ובינך בכיוון כזה? מדבר אליך?

אתמול התחברתי למה שאמרת , וישר חשבתי - אני אוהבת את עצמי! אני כל כך דואגת לי ורוצה לפנק אותי ולעשות לי טוב..
מציעה לך משהו נוסף, גם הוא מהמשפחה של דיוק מילולי, כי מה שבחרת הוא בוודאות לא דאגה או פינוק או עשיית טוב. ואת יודעת שהוא לא כזה כי ניסית אותו כבר פעם אחת אתמול ולא בדיוק קיבלת תחושה שדואגים לך או מפנקים אותך.
ולכן אני מציעה את החלופה הבאה - אני אוהבת את עצמי ולכן אני מחפשת דרך לפתור לעצמי בעיה או קושי כאשר אני נתקלת בהם. כרגע יש לי פיתרון קל ונגיש שהתרגלתי להפיק ממנו תועלת ולכן אני בוחרת בו שוב ושוב.
זהו, ככה, בלי השיפוט השלילי שהצעת, וגם בלי החיובי המוגזם.
נשמע לך?

גם אם כרגע זה קורה דרך חבילת ופלים ולא בקשב מלא לגוף שלי
הקשב שלך לגוף נשמע לי מלא מאוד. לא לבחור בהתאם לו לא אומר שאת לא מקשיבה.
הוא רק אומר שבבואך לבחור בחרת בסוף בקולות אחרים אבל אל תבטלי את הקשב המצוין שלך לגוף.
המערכת שלך מורכבת מכל מיני קולות שנשמעים אחרת ויש להם גם עוצמות שונות. בחרת באחד מהם, זה הכל.

מהו השלב הבא לדעתי?
לנקות שיפוטים לא רלבנטיים, שליליים וחיוביים כאחד, ולהתחיל לבנות אפשרויות נוספות שכרגע לא נגישות לך להתמודדות עם קשיים שמקבלים השתקה נוחה באוכל.

מה היה קורה לו שחררת את ה"איכס" הזה
אני הבנתי שה"איכס" היה על הטעם של הוופלים. אולי זה כי אני חושבת שוופלים זה איכס. כלומר, אני יכולה להחליף את זה ב"מגעיל", אבל אני עדיין אשאר אם איזשהו שיפוט שוופלים זה ממש לא טעים.

רק כשקראתי אותך הבנתי שאפשר לפרש את האיכס הזה אחרת.

אני כל כך דואגת לי ורוצה לפנק אותי ולעשות לי טוב..
לדעתי זה מדוייק מילולית, ולא סותר את זה ש כי מה שבחרת הוא בוודאות לא דאגה או פינוק או עשיית טוב - רצונות לעיתים קרובות גוררים אחריהם מעשים שמובילים לתוצאות אחרות לחלוטין.
מציעה אפשרות אחרת לדיוק מילולי - מה שרצית זה לפנק? או אולי בכלל לנוח? אולי באמת לברוח ממשהו, כמו שהציעה גוגוס? אמרת לפצות לפצות זה שונה מלפנק.

אבל אני נשארת אם האוהבת את עצמי ורוצה לעשות טוב. כנראה כי אני קצת מקנאה ביכולת שלך לראות את הכוונות הטובות מאוחרי מעשים פחות טובים (והן קיימות שם, ב99% מהמקרים).

מה היה קורה לו שחררת את ה"איכס" הזה. כלומר, לו היה לך די בעובדות, במה שאכלת, בלי השיפוט?
ה"איכס" באמת התכוון על הופלים , יכול להיות שיש פה שיפוט נסתר, אבל אני לא מצליחה להרגיש אותו,
אני אוהבת ופלים בתחילה, אבל התחושה שזה משאיר לי בסוף מגעילה, ולכן אני מתייגת אותם כדבר מגעיל.
אז לנסות לא לתייג? להשאיר את זה מתויג כאוכל בלי לקשר לזה את ההרגשה?

אז אם החוויה הגופנית מקבלת, מעבר לגופניות שלה, גם מילים ברורות ומפורטות, ולא סתם מילים אלא כאלה שמדברות על מה שהיא עשתה לכל מיני אזורים בתוכנו - כך נוכל בפעם הבאה (או בפעם העשירית אחרי שנעבור דרך עוד כמה קיטלוגים כאלה) להשתמש בה יותר טוב.
לא מצליחה להבין עד הסוף..
.
_כן...
כי בראש שלך זו לא רק חוויה רעה, אלא שאת עצמך רעה כשאת בוחרת בה.
אם נשחרר את הרוע שלה, והיא תהיה פשוט אכילה של משהו שגרם לך להרגיש רע, את לא תהיי רעה יותר. וככה תישארי "רק" עם החוויה הפיזית.
יש מצב שאת מתחילה לעבד את זה בינך ובינך בכיוון כזה? מדבר אליך?_
מאד . לא שיש לי מושג איך עושים את זה , אבל זה נשמע לי הכיוון ממש.

במחשבה שניה, אני זו שבחרתי לעשות לי רע, אז איך אפשר לשחרר את הרוע לגמרי, ולהשאיר רק אכילה של משהו שגרם לי להרגיש רע?
זה כמו לומר, שמישהו שעשה לי רע, הוא טוב, יש פה רק משהו שגרם לי להרגיש רע????

מציעה לך משהו נוסף, גם הוא מהמשפחה של דיוק מילולי, כי מה שבחרת הוא בוודאות לא דאגה או פינוק או עשיית טוב.
אבל כן רציתי! כמו שאישה במסע כתבה:
רצונות לעיתים קרובות גוררים אחריהם מעשים שמובילים לתוצאות אחרות לחלוטין.
אני ממש יכולה להרגיש את זה, איך אני רוצה שיהיה לי טוב, איך הופלים נראים לי כמו פינוק קסום, איך "מגיע" לי רגע של טוב, ואני רוצה לתת אותו לעצמי,
הופלים אצלי הם לא פתרון, הם סוג של נתינה / פיצוי עצמי .
פיצוי על מה? על רגעים שבהם אין לי כוחות לדאוג לעצמי, אולי אני מרגישה שלא תמיד אני יכולה להיות שם בשביל עצמי ולהגן עלי,
אולי לא תמיד אני עושה מה שטוב לי , אז הנה, יש לי איך לעשות את זה בקלות , ולדאוג לעצמי שיהיה לי טוב לכמה דקות.
אני כותבת מחשבות לא אפויות, אבל זה נמצא איפשהו שם , במקום שבו דאגה למישהו זה לעשות לו טוב, אבל לא טוב מדויק.
טוב מטשטש.
אני אוהבת את עצמי, וכשאני רוצה להרגיש את זה, אני מפנקת את עצמי עם משהו שנראה טעים.
(ובסוף הוא לא, ואז אני נשארת עם רצון טוב והרגשה לא משהו)

המערכת שלך מורכבת מכל מיני קולות שנשמעים אחרת ויש להם גם עוצמות שונות. בחרת באחד מהם, זה הכל
התחברתי למשפט הזה, והוא עשה לי טוב.
ובכלל הנושא של האוכל הוא חדש לי ונוגע.

_אני אוהבת ופלים בתחילה, אבל התחושה שזה משאיר לי בסוף מגעילה, ולכן אני מתייגת אותם כדבר מגעיל.
אז לנסות לא לתייג? להשאיר את זה מתויג כאוכל בלי לקשר לזה את ההרגשה?_
לא, לא בדיוק. אני אנסה להסביר למען הסדר הטוב, אבל האמת היא שמה שאני מרגישה ממה שכתבת הוא שזה לא באמת משנה במקרה שלך.
קודם כל להפריד - ופלים זה ופלים, הם לא מגעילים. בתכלס, את אוהבת אותם. זה מה שכתבת.
בנוסף, אני תמיד בעד להרבות במילים

אני מכוונת אנשים להגיד מה זה עושה להם במקום להגיד "מגעיל". איך זה מגעיל? זה עושה כאב בטן? זה משאיר צריבה בגרון? זה משאיר טעם לוואי חזק בפה?
אני מוצאת שזה מועיל לפרק את התחושות האלה, וגם לשייך אותן למגירה הנכונה כמו הסוג של הופל או הכמות שלו.
בעיניי, ככל שיש לנו פחות הכללות ודיבור רחב על אוכל - כך עדיף.
למשל, יש אפשרות שופל אחד יהיה לך טעים, בעוד שהגועל מגיע מהכמות. תצטרכי לנסות ולראות בעצמך.

אני זו שבחרתי לעשות לי רע.
לא בחרת לעשות לך רע. בחרת לאכול כמות מסוימת של ופלים.
אני אסביר לך משהו חשוב - ברגע שבו אנחנו בוחרים בדברים האלה, אנחנו בעצם לא מצליחים לחבר את זה לתחושה הרעה שתבוא אחר כך. ולכן לא בחרת ברע אלא בופלים.
היכולת לחבר את קרעי המידע האלה נרכשת לאט ובנחישות ובצורה אקטיבית אצל רובנו. אין לך שום סיבה לצפות לזה רק כי את תופשת בשכל שזה אפשרי.
בנוסף, כאמור, זה מהלך שכלי. את צריכה בשבילו להפעיל מאוד את השכל ולצפות את העתיד במקום שבו את כנראה מאוד רגש ומחוברת להווה שלך. זה אתגר בכלל לא פשוט להרבה אנשים.
אני מקווה שזה מבהיר איך זה עוזר לשחרר את הרוע.

הופלים אצלי הם לא פתרון, הם סוג של נתינה / פיצוי עצמי.
מאה אחוז. רק שנתינה ופיצוי הם הפוכים, אז אולי כדאי לך לפרק את זה קצת עד שתביני מה באמת את עושה שם.
גם יכול להיות שבמקרים מסוימים זו נתינה, ובאחרים - פיצוי.

רגעים שבהם אין לי כוחות לדאוג לעצמי.
וזה באמת מפצה אותך על הרגעים האלה, או שזה פשוט משתיק את הדיאלוג הכה חשוב הזה?
אני יודעת שזו נראית כמו שאלה רטורית שהתשובה עליה ידועה לי - אבל זה לא. אני חושבת ששווה לך לשאול את עצמך את השאלה הזו ולענות בכנות, זה הכל. כל תשובה שלך היא טובה באותה מידה.
לו הייתי להמר, הייתי מהמרת שזה משתיק דיון שממש מבקש להתנהל בתוכך והופלים ודומיהם דוחסים אותו פנימה כל פעם מחדש.

לדאוג לעצמי שיהיה לי טוב לכמה דקות.
כן. הכוונה שלך לגבי עצמך תמיד טובה (אם בריאותך הנפשית תקינה).
זה פשוט קוויק פיקס, את יודעת, כמו סמים...
ברגע שבו את בוחרת בזה את באמת באמת מכוונת לטובתך. אני ממש מאמינה בזה עמוקות ובדיוק ניהלנו על זה דיון קטן פה למעלה ולמרות שקראתי בעיון דעות אחרות נשארתי בדעתי הפעם.
אני רואה אנשים ש"מזיקים" לעצמם הרבה יותר ממך וכאשר אני מקשיבה להם בקשב רב אני ממש בטוחה שהבחירות הללו באות מתוך רצון טוב כלפי עצמם. ברגע הבחירה המנגנון שאמור "לדעת" משהו על ההשלכות בכלל לא מחובר אצלם. ולדעתי האישית זה לא בגלל שהם חריגים או חולים אלא בגלל שהם אנושיים.

שליחה על ידי דלעת* » 22 יוני 2017, 12:58

גוגוס וכולן
בבדיקת נשיפה גילו לי חיידק הליקובטור
האם אתן יודעות איך מטפלים (טבעי)?
והאם יש קשר בין החידק לספיגה של ברזל, בי 12 וכו?

דלעת, הערה קטנה כי אני לא יודעת איפה את מתגוררת.
הם ממליצים שם נגד צריכה של בשר בהנחה של מעלה את החומציות. חשוב שתדעי שכל המחקרים שבדקו את זה נערכו עם אכילה של בשר תעשייתי ולא בשר כמו שהוא אמור להיות ולכן לא לגמרי מובהק אם ומה באכילה של בעלי חיים באמת גורם לעלייה בחומציות ולדלקות.
אם יש לך נגישות לבשר אמיתי שגודל היטב, ואת מרגישה שהגוף שלך כן מבקש את זה, אז שווה לחשוב בזהירות על ההמלצה שלהם שם.

גוגוס ושקופה א
יש בהתכתבות בינכן הרבה למידה בעבורי,
זה כמו שמראים בסלואו-מושן סרט ואז פתאום העין קולטת משהו שבכלל לא ראינו קודם

אם זה מתאים, הייתי שמחה אולי שתרחיבו את הדיון לכיוון השאלה וזה באמת מפצה אותך על הרגעים האלה, או שזה פשוט משתיק את הדיאלוג הכה חשוב הזה?
אוי לפרק אותה עוד קצת, לפשט אותה, לתת עוד קצת מרחב לאפשרויות,
כי אני מרגישה שזה מדגד לי חזק אבל איכשנו לא נוגע, כאילו לא הבנתי עד הסוף...

בהנחה של מעלה את החומציות
למיטב ידיעתי, מבחינה קונבנציאונלית העניין עם החומציות של הבשר זה פסבדו-מדע. יש מספיק דרכים מוכחות שבהן בשר תעשייתי מזיק לפי המדע, חומציות זה לא אחת מהן.

העניין עם החומציות של הבשר זה פסבדו-מדע
לדעתי העניין של חומציות בכלל, ובעיקר כגורם לכל בעיה שאנחנו לא יודעים להסביר, ולא רק של הבשר, זה פסבו מדע.

אני מרגישה שזה מדגד לי חזק אבל איכשנו לא נוגע, כאילו לא הבנתי עד הסוף...
קרן שמש צהובה, אולי פשוט תנסי לענות על השאלה לגבי עצמך (זה פיצוי? זה פינוק? זה משהו אחר?) ומתוך הדיון הפנימי שלך (שאת יכולה להשאיר כאן אם את רוצה ואני אשתדל לתמוך בזה אם אוכל) תעלינה התובנות שלהן את זקוקה. הן עשויות להיות שונות מאוד מאלו של אישה אחרת.

שליחה על ידי דלעת* » 23 יוני 2017, 06:27

אני גרה בארץ. אני אוכלת בשר בקר שאני קונה אצל קצב איכותי. אבל לא בטוחה כמה הבקר בארץ איכותי .באופן כללי התזונה שלי מבוססת על הרבה ירקות ופרות. יש לי תמיד נטייה לנפיחות וגזים לכן אני מניחה שיש לי מעי רגיז אבל בחודש וחצי האחרון ההרגשה היא שאני לא יכולה לעכל כלום. והרגשתי גם תחושה רבה של חומציות בקיבה והבטן שלי נראתה כאילו אני בחודש חמישי למרות שבקושי אכלתי. לפני שעשיתי את הבדיקה והבנתי שזה החיידק הלכתי לדיאטנית עדי זוסמן, שבשמת המליצה עליה פה. היא שינתה לי את התפריט להרבה פחות אוכל חי ,בלי קטניות ובלי קמח (רק טף.) אבל לא איבחנה את ההליקובטור למרות הסימנים הקלאסיים(הקרדיט הזה מגיע לרופאת משפחה). לא ממש ברור לי מאיפה החומציות כי אני מכירה את הרעיון של סרטן מתפתח בסביבה חומציות ולכן מאוד מנסה לשאוף לבסיסי. גוגוס קראתי את הקישור שצרפת מאוד נבהלתי מזה שזה מעלה סיכוי לסרטן בקיבה. לא הצלחתי להיכנס לתוך ההמלצות הספציפיות (כי זה רק למנויים) . דר אריה אבני ממליץ על טיפול במים ז"א שתיה מרובה מספר ימים. ניסיתי לא עבד. אם יש למישהי המלצות אשמח

המלצה לטיפול בהליקובקטר: כמוסות שמן אורגנו, אבל זה טיפול ארוך. להתמיד לפחות חודש. אצלנו זה הדבר היחיד שעזר אחרי שאנטיביוטיקה לא הצליחה.

מים לא יכולים להרוג חיידק!

שליחה על ידי דלעת* » 23 יוני 2017, 13:04

הרעיון של מים הוא דילול החומציות בקיבה.
איך את ממליצה ליטול את הכמוסות שמן אורגנו? מינון? חברה?

לדעתי העניין של חומציות בכלל
כן ברור. רק שלא שמעתי את הטענה הזו מחוץ להקשר של צמחונים שממציאים סיבות למה בשר זה לא בריא.

הם סוג של נתינה / פיצוי עצמי
אציין בשביל ההרחבה שפיצוי נשמע לי כמו מצב בו חסר לי משהו, ואני נותנת לעצמי משהו אחר - לא מה שחסר לי - בתור פיצוי. ואילו פינוק זה כשיש לי כל מה שאני צריכה, ואני נותנת לעצמי משהו אקסטרה. במובן הזה הם הפוכים.

הרעיון של מים הוא דילול החומציות בקיבה.
פסבדו מדע. הקיבה אמורה להיות חומצית. אין שום בעיה בזה שהקיבה חומצית. ובלאו הכי מים לא ידללו את זה!

שליחה על ידי דלעת* » 23 יוני 2017, 15:24

אשה
אז בעצם את אומרת שכל הרעיון/תאוריה של מזון ודרך חיים שמעודדת חומציות או בסיסיות הוא לא נכון לדעתך? בעיקר מדובר על זה הרבה בהקשר של סרטן שחייב חומציות כדי להתפתח

אז בעצם את אומרת שכל הרעיון/תאוריה של מזון ודרך חיים שמעודדת חומציות או בסיסיות הוא לא נכון לדעתך?
כן. לגוף יש מנגנונים שמאזנים חומציות או בסיסיות. למיטב זכרוני, העודף יוצא בשתן. כלומר - אם יהיה עודף חומציות (או בסיסיות) אז יהיה לך שתן חומצי, זה הכל. אין אף התייחסות מדעית לנושא. אני חושבת שזה "אפילו לא שגוי". כי אין כזה דבר חומציות של הגוף. איברים שונים בגוף שומרים על רמת חומציות שונה בהתאם לתפקיד שלהם, ויש להם מנגנונים שונים לשמירה על רמת החומציות הזו. "רמת החומציות של הגוף" זה ביטוי חסר משמעות מבחינה מדעית.

אורגנו - כמוסה עד שתיים ביום.
של כל חברת ויטמינים שאפשר לסמוך עליה.

איברים שונים בגוף שומרים על רמת חומציות שונה בהתאם לתפקיד שלהם, ויש להם מנגנונים שונים לשמירה על רמת החומציות הזו.
אכן כך, זהו גם הידע שלי. ולכן גם להבנתי "רמת החומציות של הגוף" זה ביטוי חסר משמעות מבחינה מדעית.

מאוד נבהלתי מזה שזה מעלה סיכוי לסרטן בקיבה.
הסירי דאגה מלבך, או להפך - הרחיבי את הדאגה עוד יותר.
החיים בעצמם מעלים את הסיכוי לסרטן בקיבה, וסרטן בכלל.
אלו דברים שכותבים אנשי מקצוע עם קצת רצון להפחיד ולהיראות מאוד חכמים ובעלי ידע (סרטן תמיד נשמע מספיק רע בשביל להזיז לנו משהו בפנים), ועל בסיס כתיבה לא מדעית. אני מבטיחה לך בלי שראיתי את זה שלו היה לפניי "גוף הידע" שביסס את השורה הזו הייתי מפרקת לך אותו בדקה וחצי. זה קשקוש.

את דעתי על ד"ר אריה אבני אני אשמור לעצמי כי זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בהמלצות שלו ותוהה לעצמי WTF?
הוא איש מלא כוונות טובות אבל באופן אישי הייתי מתעלמת מכל המלצה מעשית שלו באופן די גורף.

אורגנו - לא נשמע לי מזיק אבל אני עצמי מעולם לא שמעתי על זה, ואני לא נוטה להתחבר לפתרונות מסוג כמוסות שדרוש להם חודש להזיז משהו.
יחד עם זאת, אם תנסי וזה יצליח לך - בואי לספר. זה מסקרן.
ותרגישי טוב...

שליחה על ידי דלעת* » 23 יוני 2017, 22:49

אשה -תודה על תשובתך. תמיד מפתיע איך משהו שמדברים עליו בביטחון נשמע נכון כמו עינין החומציות ואחרי מה שכתבתן את וגוגוס אני חושבת לעצמי שאם זה היה כל כך פשוט שבתנאים בסיסים לא מתפתח סרטן, אז כולם היו מבריאים ומישהו כבר היה מקבל נובל!!
גוגוס - אשמח לשמוע את דעתך על דר אבני. ותודה על הדברים המרגיעים. אני תמיד קוראת אותך ומתרשמת שיש לך הרבה ידע וניסיון. האם יש לך המלצות בשבילי?

נוודית, אולי את יודעת למה הכוונה תחת הסוכר ושומן באינפוגרפיקה המגניבה השנייה? הרי יש בה בנפרד גם ביצים. חוץ מזה ששומן וסוכר זה ממש לא אותו הדבר... אז למה הכוונה?

מצטרפת לדעה ש -
הוא איש מלא כוונות טובות אבל באופן אישי הייתי מתעלמת מכל המלצה מעשית שלו באופן די גורף.

למה הכוונה תחת הסוכר ושומן באינפןגרפיקה המגניבה השנייה?
אם עושים דבל קליק על כל קטגוריה זה מציג פירוט מסוים שלה. זה לא עובד כל כך טוב, אבל לפעמים מצליח, נראה לי שעדיף לנסות במצב של גרמים ולא קלוריות.. יש שם המון מידע מעניין מאד (שאין לי כמובן שום ידע לגבי אמינותו)

למשל - הדהים אותי לראות שצריכת הבשר בסין עלתה מ 2% ל 17% בחמישים שנה, ובהונג קונג מ 10% ל 29%, זה מטורף למדי.
כמו כן, 2% מהקלוריות העולמיות הן מצריכת אלכוהול. שזה אומר שיש ארצות בהן זה הרבה יותר (גרמניה עם 7%...).
בערב הסעודית 7% מהקלוריות הן מפירות, הרבה יותר מאשר בכל ארץ אחרת, ככל שראיתי (תמרים?)

תודה! מצאתי את מה שרציתי. נראה לי שניסו (לא ברור עד כמה הצליחו) להכניס לקטגוריה כל מיני שמנים מעובדים ומפוקפקים, שנמצאים באותה קטגוריה כמו "חטיפים" ולא כמו "מזון מזין" (כמו ביצים, או בשר, או שמן זית. שהוא
אופס, שמן צמחי, שנמצא אצלם ב"סוכר ושומנים").

משתפת שבמסגרת המחקר שלי על ירידה במשקל שמצליחה ונשמרת לאורך זמן אני ממש מתמוגגת מהשונות העצומה בין הגישות של אנשים, גם למה שהם אוכלים וגם למה שעוד הם עושים.
אני מודה שלמרות המוח המחקרי/המדעי שלי, שמטבע הדברים אוהב לחפש ולנתח תופעות, במקרה הזה אני בכל זאת מחככת ידיים בהנאה כשבעצם אי אפשר למצוא כמעט קווים ברורים של דמיון.
יש קבוצות רבות, עם מאפיינים רבים, שמגיעות לאותה תוצאה בדרכים כמעט הפוכות.
והסיבה שאני מחככת ידיי בהנאה היא שזו תזכורת מעולה לשונות שלנו כבני אדם, שהיא אחד הדברים הכי משמחים שיש לנו בעיניי.

עוד משהו מעניין - יש בארה"ב מין סוכנות כזו של מרשם שמקבצת אנשים שרזו ושמרו על המשקל שלהם.
התנאים שלהם די נמוכים (הורדה של 10% מהמשקל ושמירה עליו לפחות שנה, וזה סף נמוך כי כאלה יש בערך 20% מכלל האנשים שמנסים דיאטה) אבל בממוצע אצלם אנשים הורידו יותר ושמרו למעלה מחמש שנים על המשקל החדש.

אנשים שחקרו את הקבוצה הזו, שמונה אלפים, ואלו נתונים ממש מרתקים, מצאו שמה שמאחד את יכולת השמירה שלהם על המשקל (בשונה מהדרך שבה הם ירדו את המשקל מלכתחילה) הוא כזה:
לפחות שעה ביום של פעילות גופנית
אכילה של דיאטה שדלה במשהו - או פחמימות או שומנים
אוכלים תמיד ארוחת בוקר
עולים בעצמם על המשקל באופן סדיר
אוכלים בצורה דומה ובדפוס זהה בימות חול ובסופי שבוע

התיאור הזה יכול בקלות להיות קווי המתאר של דיאטה מהסוג המבאס, אבל הוא גם יכול בקלות להיות משהו שמנסים אותו, הוא ממש מתאים ונוח, ולכן הוא פשוט הופך לשיגרה החדשה.

יש גם נתונים ביולוגיים יותר? למשל, בערך כל דיאטה גורמת לגוף לחסוך בקלוריות, וגם חמש שנים (או עשר? אני כבר לא זוכרת) אחרי הדיאטה חילוף החומרים של מי שעשה דיאטה ומי שלא - שונה.

נראה לי הגיוני שמי שמצליח לשמור על אותו משקל, לא שיבש את חילוף החומרים שלו. אבל הניסיון ההיסטורי מראה שלא כל מה שנשמע הגיוני - נכון.

ומצד שני - יש להם איזשהי דרישה למשל מינימום? אם לא, אז ההגדרה של 10% הופכת דברים למפוקפקים. אני מכירה כמה סיפורים של נשים שהפסיקו דיאטות והורידו משקל בגלל זה, ושמרו על המשקל החדש. והן לא עושות את הדברים האלו... הן מאמינות באכילה אינטואיטיבית, לא שוקלות את עצמן בכלל, לא אוכלות אוכל דל במשהו, ולא עושות שעה ביום פעילות גופנית.

בקיצור, אני רוצה מדגם לא מוטה. או לפחות, לא מוטה בצורה בוטה כל כך. ואת הירח.

כל דיאטה גורמת לגוף לחסוך בקלוריות.
לא בדיוק. אם מה שהיה קודם היה בעודף עצום, אז ה"דיאטה" היא לא בהכרח חיסכון אלא התקרבות לצרכים האמיתיים של הגוף. וכמובן שתלוי מאיזה מזונות מגיע העודף הזה...

אחרי הדיאטה חילוף החומרים של מי שעשה דיאטה ומי שלא - שונה.
זו אפשרות, היא לא בהכרח נכונה לכל אדם שעשה כל דיאטה שהיא. אנחנו שונים.

מי שמצליח לשמור על אותו משקל, לא שיבש את חילוף החומרים שלו.
או שהוא שיבש, ובכל זאת הדרך החדשה צלחה לו כי השיבוש לא היה התנגדות מספיק חזקה.
באמת קשה לדעת. כל גוף הוא אחר ויש סברות רבות. סביר שכולן נכונות לאיזשהו אחוז באוכלוסייה.

יש להם איזשהי דרישה למשל מינימום?
10% זה במחקרים מסוימים. במרשם זה 15 קילו. זה כי הם מכוונים לאנשים גדולים מאוד ולא לכל אחת שעלתה כמה קילו בהריון והיתה מצומקת מלכתחילה.

אני מכירה כמה סיפורים של נשים שהפסיקו דיאטות והורידו משקל בגלל זה, ושמרו על המשקל החדש. והן לא עושות את הדברים האלו... הן מאמינות באכילה אינטואיטיבית, לא שוקלות את עצמן בכלל, לא אוכלות אוכל דל במשהו, ולא עושות שעה ביום פעילות גופנית.
יש בהחלט גם כאלו, כמו שיש המוני תתי קבוצות אחרות. המאפיינים ששמתי זה סוג של חתכים ברורים אבל זה לא נכון לכולם.
יש לי הרגשה שהקבוצה שאת ואני מכירות היא כרגע קטנה מאוד. לא בגלל גודלה האמיתי אלא בגלל כמות האנשים שמוכנים כרגע לנסות את זה ברצינות.

אני רוצה מדגם לא מוטה.
כרגע אין. זה מרשם שהוא קבוצה בפני עצמה, והוא מנסה להבין את אלו שבוודאות "הצליחו". יש לזה ערך שאיננו מחקרי מדעי טהור קלאסי, אלא הוא פשוט מרחיב את הדעת.
הרי יכול להיות שאם תקחי אנשים שלא הצליחו בזה, תגלי אצלם בדיוק את אותם המאפיינים, רק שהם לא הצליחו.
זה לא מחקר מדעי, זו עוד זווית של הבנה של משהו, עם ערך מדעי מוגבל עד כדי לא קיים.
זה בדיוק בדיוק כמו המחקר של ד"ר קלי טרנר על המפתחות להחלמה מסרטן. יכול להיות שהמוני חולים אחרים עשו בדיוק את מה שהיא זיהתה במבריאים - ובכל זאת נכשלו.
האם אין ערך למה שהיא מצאה? מדעית אין, אבל לידע האנושי יש ויש.

ואת הירח.
אני מאחלת לך גם.

אז ה"דיאטה" היא לא בהכרח חיסכון.
ה"כל" שלי כנראה היה מיותר. אבל לא דיברתי על כמות הקלוריות הנצרכת אלא על התגובה המטבולית של הגוף. גוף שמכניסים אותו לדיאטה, משנה את חילוף החומרים שלו ככה שהוא יוכל לחיות על פחות קלוריות.

זו אפשרות, היא לא בהכרח נכונה לכל אדם שעשה כל דיאטה שהיא.
ברור שלא. בגלל זה קיוויתי שיש מידע. לפחות קצת. כי אם יש דיאטות (למשל, כל אחת מהדיאטות החדשות יותר בהן אפשר לאכול ללא הגבלה כל דבר חוץ משומן/פחמימות/מוצרי חלב וכו') שמשפיעות שונה, היה מעניין לדעת את זה. לבדוק, מה גורם לתגובנ מתגוננת של הגוף, ולהמנע מזה.

או שהוא שיבש, ובכל זאת הדרך החדשה צלחה לו כי השיבוש לא היה התנגדות מספיק חזקה.
אפשרי גם אם עצוב. עוד סיבה לרצות את הנתונים על זה...

יש לי הרגשה שהקבוצה שאת ואני מכירות היא כרגע קטנה מאוד. לא בגלל גודלה האמיתי אלא בגלל כמות האנשים שמוכנים כרגע לנסות את זה ברצינות.
באתי להגיד בערך את זה על הדיאטות - בשביל לחקור ברצינות את ההשפעה של דיאטות לא סטנדרטיות על כל מיני דברים, צריך שיהיו אנשים שינסו את הדיאטות האלו. וזה די קשה, בחברה בה דיאטות בזק של "רק כרוב" עדיין קיימות, ודיאטות של ספירת קלוריות וצמצום הן הנורמה. למרות כל הרעש שפליאו וטבעונות וכו' עושים - זה המיעוט. למרות הכל, זה המיעוט.

האם אין ערך למה שהיא מצאה? מדעית אין, אבל לידע האנושי יש ויש.
אני לא בטוחה. כלומר, זה ידע. אבל זה יכול להיות גם דיסאינפורמציה. למשל, אם כל האנשים שמחלימים מסרטן חיים באזור בו מקובל להרתיח מיים, אפשר בטעות להסיק שהרתחת מים נחוצה להחלמה מסרטן, ולא כך הוא. חוץ מזה, למה למה שהיא מצאה אין ערך מדעי? אם היא עשתה את המחקר שלה נכון, אז יש ויש.

כרגע אין. זה מרשם שהוא קבוצה בפני עצמה, והוא מנסה להבין את אלו שבוודאות "הצליחו".
בגלל שאין אני רוצה את הירח... אני חושבת שכדאי לפקפק גם בהגדרת ההצלחה שלהם, וגם בעוד כל מיני דברים. למשל, מישהי (שוב רייגן כריסטיאן) סיפרה שהיא מופיעה במרשם כזה, למרות שזה שגוי בעליל, ובניגוד לרצונה. אני לא בטוחה שזה אותו מרשם, אבל יש פה הרבה מה לשאול. על מידת האמינות, על הגדרת ההצלחה, על המיון העצמי של מי שנרשם לשם.

זה לא אומר שכדאי לוותר על הידע הזה - במיוחד בתחשב בכמות המזערית של אנשים שמצליחים להוריד את המשקל ולשמור עליו. אבל כדאי לדעתי להזהר ולשים לב לכל ההטיות המרובות שיש פה.

גוף שמכניסים אותו לדיאטה, משנה את חילוף החומרים שלו ככה שהוא יוכל לחיות על פחות קלוריות.
לא בהכרח. תלוי כמה מקמצים לו. אם עדיין נותנים לו את מה שהוא צריך, פשוט בלי העודפים הגדולים שניתנו לו מקודם, אז אין לו סיבה להתרגל לעבוד עם פחות קלוריות. הוא פשוט מעביר פחות למאגרים שלו.
הבעיה היא שדיאטות במובן המקובל שלהן מעבירות אנשים למצב של צריכה קלורית שהיא במובהק נמוכה ממה שהם צריכים, כדי שהם ירזו גם בוודאות וגם מהר.
אני מראיינת כרגע אנשים שהורידו צריכה קלורית ולא נראה שנגרמו להם מזה הנזקים המוכרים שאליהם את מתייחסת כי הם לא עבדו בדיאטות כסאח. הם כנראה נתנו לגוף מה שהוא צריך.
מאוד משנה אם מדובר באדם שעודה דיאטה בפעם הראשונה או בפעם העשרים, כמובן.

למרות כל הרעש שפליאו וטבעונות וכו' עושים - זה המיעוט. למרות הכל, זה המיעוט.
האנשים האלה כבר במרשם שדיברתי עליו. קבוצה קטנה, מן הסתם, אבל זה לא שקולם לא נשמע. קחי בחשבון שלא כל מי שעושה פלאו, לדוגמה, גם בהכרח אוכל הרבה קלוריות. לאנשים יש פרשנויות שונות לאותו רעיון ורבים עושים דררך זה צמצום קלורי בפועל. כמו בטבעונות.

אם היא עשתה את המחקר שלה נכון, אז יש ויש.
היא עשתה מחקר שהכי הרבה שאפשר להגיד עליו זה שהוא עיתונאות. אין קבוצת ביקורת בכלל, רק תיאור וקיבוץ וקטגוריזציה של מקרים רבים, מיעוטם היא ראיינה ורובם המכריע היא קראה סיכומי מקרה שלרוב כתבו רופאים.
ועדיין, אפילו לזה יש ערך.
לא חושבת שיש שם דיסאינפורמציה, וכאשר מדובר באלף מקרים אז יש הרבה מכשולים אפשריים שמתבטלים על רקע הכמות. לא תמיד, כמובן, אבל זה עוזר.

כדאי לפקפק גם בהגדרת ההצלחה שלהם, וגם בעוד כל מיני דברים.
לגמרי! אני קוראת בהנאה ובפקפוק בו זמנית. זה מידע שהוא בעיניי מאוד גולמי, מאוד לא מחקר, אבל ממש ממש מעניין למרות הכל.
על הקבוצה הזו עשו כל מיני מחקרים יותר מדעיים שבדקו דברים נקודתיים מתוך הקבוצה. גם הם מעניינים.

זה פשוט תחום שנמצא ממש ממש בתחילת דרכו. אני שמחה וגאה להצטרף אליו, והתקווה שלי היא לתת קול לקבוצה מאוד קטנה בתוכו של אלו שבעצם רזו ונשארו במשקלם החדש בלי בכלל לנקוט בחשיבת דיאטה ולכן לא משלמים את המחירים של הקפדה ושמירה ושליטה.
קשה מאוד למצוא אותם. כל הגיוסים שלי עד כה נגמרו במבול של אנשים שרזו ומחזיקים במשקל החדש השיטות של שומרי משקל, צומות לסירוגין, ושאר הגבלות מעניינות. אני שמחה שזה עובד להם והם מרוצים, אבל רואה כמה זה קשה לאתר סיפורים שיש להם נראטיב שונה לגמרי.

בכלל, הגיוס שלי כרגע יותר מעניין מהממצאים הראשוניים

ממש אפשר לראות תתי קבוצות מעניינות בקרב האנשים שפונים למרות שהם לא מתאימים לדרישות הסף שלי. אולי אכתוב על זה מחקר נפרד...

אני רוצה להעלות נקודה נוספת:
יש אנשים שלא עושים דיאטה של הפחתה קלורית, ואין להם מי יודע מה תנודות במשקל, והם די רזים, ובכל זאת יש להם עם השנים שינוי בגוף שכולל השמנה נקודתית.
(אני למשל).
כלומר, אפשר להראות יותר שמנים גם אם המשקל מראה אותו משקל ואף פחות.

וגם שאלה:
בעבר דיברנו כאן על משהו שנקרא ׳אכילה מועטה׳, אם אני זוכרת נכון. לאכול רק כשרעבים, גם אם זה אומר להתחיל לאכול אחר הצהריים.
מה דעתכן על זה היום, ממרחק הניסוי והזמן?
(התשובה שלי: כמו עם כל שיטה, יש ימים שזה מתאים בעצמו ויש ימים שלא. לא ׳להדבק׳ בכח לשיטה.)

משתפת שבמסגרת המחקר שלי על ירידה במשקל שמצליחה ונשמרת לאורך זמן אני ממש מתמוגגת מהשונות העצומה בין הגישות של אנשים, גם למה שהם אוכלים וגם למה שעוד הם עושים.
אם כבר במחקר של עסקינן (ואני אישית אשמח לשמוע פרטים!) -- את בודקת גם שינויים שלא בדיוק ״עושים״ אלא שיותר ״קורים״? אני חושבת על דברים כמו מעבר דירה, גירושין, מעבר שלב בחיים. (אם אני חושבת על אנשים שאני מכירה -- אלה גורמים לשינוי ארוך-טווח במשקל.)

את בודקת גם שינויים שלא בדיוק ״עושים״ אלא שיותר ״קורים״?
כרגע לא, פשוט כי זה מרחיב לי את היריעה יותר מדי, אבל מצחיק שאת מעלה את זה כי בדיוק אתמול בלילה קראתי מאמר על זה (עשו השוואה של איזשהו פרמטר נקודתי בין כאלה שיורדים ספונטנית לכאלה שיורדים במכוון) וחשבתי על זה לעומק בעצם בפעם הראשונה.
מטבע עיסוקי, אני לא נתקלת באנשים כאלה בכלל (כלומר, בקליניקה) אבל אחת הנשים שראיינתי למחקר הזה בדיוק דיברה על אפיזודה כזו, והנה המאמר הזה שפתאום צץ, וביחד עם המונחים המקצועיים שהיו בו הבנתי שזו נישה מחקרית קיימת. אומנם קטנה, אבל קיימת.

הדבר שעלה במאמר, והיה מסקרן ומעציב כאחד, הוא שאלו אנשים הרבה פחות בריאים. יש להם הרגלי חיים פחות מוצלחים, הם נוטים יותר למחלות שונות, והבריאות הכללית שלהם פחות טובה.

אפשר להראות יותר שמנים גם אם המשקל מראה אותו משקל ואף פחות.
נכון, ועם השנים ראיתי כמה נשים כאלה שרצו לרזות. לא היה פשוט להסביר למה זו טעות...
הרוב, מבין מה שאני פגשתי, מבינות שזה שינוי של גוף, וחלקן פונות לסוגי ספורט שמציעים להילחם בזה ברכות או בנוקשות

לאכול רק כשרעבים.
אני אומר לך מה דעתי על זה משילוב של ניסוי עם מחקר.
התחום של נון-דיאטינג מאוד מתקדם. מאוד מאוד. ובמקור, האכילה לפי רעב היתה חלק ממנו. היא נמצאת בצורה מאוד בולטת בכתיבה על אכילה אינטואיטיבית, שהיא בוודאי סוג של נון-דיאטינג.
אבל אז יותר ויותר אנשים ניסו את זה וגילו שם לפחות שני דברים מעניינים.
הראשון הוא שאנשים מפעילים על זה חשיבת דיאטה. כלומר, אם הם אכלו משהו כשהם לא ממש רעבים, אז הם לא בסדר. רבים נכנסו מזה למעגלי ענישה והלקאה עצמית בדיוק כמו שאת רואה בדיאטות שאסור בהן משהו. ממש דינמיקות דומות.
השני הוא שהדבר הזה לא מתחשב בעובדה הפשוטה שרוב האנשים מנותקים לגמרי מהגוף שלהם בכלל, ומהרעב שלהם בפרט. לשלוח מישהו כזה לאכול לפי הרעב שלו זה תקלה אדירה כי ייגרם מזה הרבה תסכול.

העולם המודרני, שבנוי על ארוחות בשעות קבועות, ובזמן שרוב האנשים אוכלים, ובכמות שתספיק לשובע של שעות ארוכות (עד הארוחה ה"מותרת" הבאה), מאוד לא מותאם לאכילה "לפי הרעב". זה אומר שמי שעושה את זה נמצא בסוג של התנגדות לשאר העולם וזה מסבך מאוד את הפשטות שאמורה להיות ברעיון הזה, של לאכול כשרעבים.

אלמנט נוסף נמצא בתת קבוצה של אנשים שדווקא יש להם חיבור טוב לגוף ולרעב שלהם, אבל החיים שלהם עמוסים ולמרות שהם חשים ברעב הם לא אוכלים כשהם רעבים.

בקיצור, אני חושבת שהרעיון הזה, בשביל להנות מהפירות והפשטות שלו, דורש הרבה תנאים מקדימים שלרוב האוכלוסייה אין.
אני אישית עושה בו הרבה שימוש בעבודה, אבל תוך הרבה התחשבות במגבלות שלו. אני מציעה אותו כמו כלי נוסף בתוך ארגז מכובד, כך שלא עליו ישב כל התהליך.

ואגב זה, הפואנטה של הדרך של "אכילה מועטה" היא לא רק בהיענות לרעב אלא גם בהיענות מדויקת לשובע. את רוב האנשים זה אמור להוביל לאכילה של הרבה פחות אוכל בכל ארוחה, לצד הגדלה של מספר הארוחות. ושוב, החיים בעולם המודרני מאוד מאוד מקשים על היישום מהרבה סיבות.

הי גוגוס וכולן.
אני כותבת רק עכשיו כי לקח לי זמן לעבד הכל במעבד הפנימי , ולחשוב איפה אני בתוך כל זה.
אז הנה המחשבות החדשות:

_אני אסביר לך משהו חשוב - ברגע שבו אנחנו בוחרים בדברים האלה, אנחנו בעצם לא מצליחים לחבר את זה לתחושה הרעה שתבוא אחר כך. ולכן לא בחרת ברע אלא בופלים.
היכולת לחבר את קרעי המידע האלה נרכשת לאט ובנחישות ובצורה אקטיבית אצל רובנו. אין לך שום סיבה לצפות לזה רק כי את תופשת בשכל שזה אפשרי.
בנוסף, כאמור, זה מהלך שכלי. את צריכה בשבילו להפעיל מאוד את השכל ולצפות את העתיד במקום שבו את כנראה מאוד רגש ומחוברת להווה שלך. זה אתגר בכלל לא פשוט להרבה אנשים.
אני מקווה שזה מבהיר איך זה עוזר לשחרר את הרוע._

זה היה לי חדש וחשוב מאד. לאט לאט אני מפנימה שזה תהליך ארוך של חיבור, שהמטרה שלו בסוף היא להשאיר את האוכל רק אוכל, לנתק אותו מהאסוסאציות שלו, מהרגשות, ומהבלגנים שאני מעמיסה עליו.
אני שונאת תהליכים , ואוהבת מאד קיצורי דרך .
אז מה שניסיתי לעשות זה להקשיב מאד לעצמי, לזהות את המאכלים שמשאירים אותי עם תחושה לא משהו, ולנסות להעצים אותה, וליצור איזה רגש שלילי שפעם הבאה יגרום לי להתרחק מהמאכלים ההם.
זה עזר קצת, אני חושבת , אבל אולי גם סיבך את הענינים.
עכשיו מה שאני מתחילה להבין (אם זה מה שהתכוונת לומר...) שכדאי להשאיר את הופלים ניטרלים, הם לא רע ולא טוב, הם רק ופלים .
לא להעמיס עליהם לא חיובי ולא שלילי.
לפעמים לא נחמד לי אחריהם, אז אני רוצה בשלב הראשון רק לזהות את זה, ולא לקפוץ כמה צעדים קדימה .
ולהרגיש כשאני בוחרת בופלים ומעמיסה עליהם רגשות חיוביים - שאני בסדר, גם כשאני מעדיפה לא לחשוב על ההרגשה בהמשך. ולא לקחת הכל בחשבון
(אני בכיוון?..)

_מאה אחוז. רק שנתינה ופיצוי הם הפוכים, אז אולי כדאי לך לפרק את זה קצת עד שתביני מה באמת את עושה שם.
גם יכול להיות שבמקרים מסוימים זו נתינה, ובאחרים - פיצוי._
צריכה עוד לחשוב על זה ולנסות לזהות בזמן אמת.

_רגעים שבהם אין לי כוחות לדאוג לעצמי
וזה באמת מפצה אותך על הרגעים האלה, או שזה פשוט משתיק את הדיאלוג הכה חשוב הזה?_
טוב, אז מפצה בטח לא.
משתיק נשמע לי כמו השתקה לנצח, הייתי מגדירה את זה מדחיק, זה מאפשר לי לברוח קצת מהתחושות ולא להרגיש.
אני מרגישה שאני חייבת שתהיה לי אפשרות להתנתק לפעמים. וחבילת שוקולד היא דרך לא רעה.
אני לא מפחדת לחשוב ולדעת , כן הרבה פעמים מפחדת להרגיש,
ולכן אני לא מפחדת שהדיונים האלו יושתקו, הם קיימים, אבל לא בכל זמן נתון אני יכולה להתמודד איתם ולהרגיש את מה שהם מביאים איתם.

הופלים ודומיהם דוחסים אותו פנימה כל פעם מחדש.
מזדהה מאד עם המשפט הזה, הדחיסה הזו, היא מה שאני קוראת לה הדחקה של רגשות פנימה, וחוסר כח להתמודד איתם באותו הרגע.

לא בהכרח. תלוי כמה מקמצים לו. אם עדיין נותנים לו את מה שהוא צריך, פשוט בלי העודפים הגדולים שניתנו לו מקודם, אז אין לו סיבה להתרגל לעבוד עם פחות קלוריות. הוא פשוט מעביר פחות למאגרים שלו.
ראית איזשהן ראיות לזה? הייתי שמחה לשמוע על זה. לא ראיתי מחקר על זה. <רקע של תסכול> למה, למה, למה, חברות הדיאטות שרוצות לפרסם את הדיאטות שלהן עם פסבדו-מחקרים שמראים שהיא עובדת בטווח הקצר (כמו כל דיאטה ידועה שהומצאה אי פעם) מפרסמים את ה"מחקרים" בתור מחקרים, ומזהמים את השדה המדעי עם הפרסומות המתחזות למחקרים שלהם? למה?
רוצה לומר, לא ראיתי את המחקר. זה לא אומר שהוא לא קיים. זה אומר שיש כמות עצומה של מחקרי זבל וממש מעט דברים מעניינים, וקשה לסנן

קשה מאוד למצוא אותם. כל הגיוסים שלי עד כה נגמרו במבול של אנשים שרזו ומחזיקים במשקל החדש השיטות של שומרי משקל, צומות לסירוגין, ושאר הגבלות מעניינות. אני שמחה שזה עובד להם והם מרוצים, אבל רואה כמה זה קשה לאתר סיפורים שיש להם נראטיב שונה לגמרי.
זה כי את מגייסת במקומות הלא נכונים. אם יש בבריטניה אתרי אינטרנט (אני מכירה רק אמריקאים) שבעיקרון הם שמאלנים-פמיניסטיים (לכן יש בהם הרבה נשים) אבל חלק מהאג'נדה שלהם זה התנגדות לדיאטות, אז אפשר יהיה למצוא שם את המדגם המוטה של נשים שמתנגדות לדיאטות ותומכות באכילה אינטואיטיבית. או באתר שמיועד לזה ממש. נניח אתר של HAES. לחפש בחברה הכללית כאלו זה סיזיפי.

_בכלל, הגיוס שלי כרגע יותר מעניין מהממצאים הראשוניים
ממש אפשר לראות תתי קבוצות מעניינות בקרב האנשים שפונים למרות שהם לא מתאימים לדרישות הסף שלי. אולי אכתוב על זה מחקר נפרד..._
אולי תספרי על זה? זה מסקרן ממש.

לקח לי זמן לעבד הכל במעבד הפנימי , ולחשוב איפה אני בתוך כל זה.
סימן טוב הרבה פעמים, למשהו שנוגע. טוב שאת לוקחת לך זמן.

להשאיר את האוכל רק אוכל, לנתק אותו מהאסוסאציות שלו, מהרגשות, ומהבלגנים שאני מעמיסה עליו.
הממ... לא בדיוק.
תשמעי, אישה יקרה, את בהתחלה של משהו, ולא ממש מתאים להעמיס עליך את העתיד לפני שתגיעי אליו אבל מאחר וזה לא תהליך פרטי אז אני מרשה לעצמי להניח פה משהו שבוודאות לא נחוץ לך, אבל נראה לי טוב שייכתב.
בינתיים תישארי בשלך.
אני לא מכוונת לשום פעולה של ניתוק. השימוש הזה בשפה הוא של ראשית הדרך (ומתאים לה) אבל רחוק מהמטרה הסופית של תהליך כזה כמו שאני מבינה אותו.
היכולת העתידית ששווה לשאוף היא הפוכה - לקבל את זה בהרבה מקרים האוכל ייקשר, לפעמים במכוון ולפעמים בלי שנשים לב - בדברים שלכאורה לא קשורים אליו. רגשות, "בלגנים", נסיבות חברתיות וכו'.
אם זה קורה לכולנו חלק גדול מהזמן אז אין היגיון בלהתנגד לזה. משהו שם מגנטי מדי, מושך ונוח וקל ונגיש, והמשימה היא לקבל את זה שזה ככה.
מתוך הקבלה השלמה צומחת יכולת לפעול בנינוחות בשדה הזה, ולבחור בצורה אקטיבית במקום להישאב אחרי המערבולת שזה מייצר.

ליצור איזה רגש שלילי שפעם הבאה יגרום לי להתרחק מהמאכלים ההם.
זו גם דרך, בהחלט.
אני אישית לא תומכת בה וחושבת שהיא מזיקה לתהליך העדין הזה. את רוצה יחסי שלום ושלווה עם האוכל, לא להירתע ממנו או לפחד ממנו או ממה שהוא יביא איתו בהמשך.

לפעמים לא נחמד לי אחריהם, אז אני רוצה בשלב הראשון רק לזהות את זה.
בדיוק בדיוק ובדיוק.
ואני מציעה לך בחום לעבור דרך הזיהוי הזה הרבה הרבה פעמים, ובנסיבות שונות אם אפשר. לוקח לזה המון זמן להתיישב במקום ברוב המקרים.
לתת לזה לקרות (לא בכוח, כמובן, רק אם קרה כי קרה) ולהגיד - לא נעים לי כאן (בגוף), לא נעים לי ככה (איזו מן תחושה זו), אני שמה לב שלוקח לזה X זמן לעבור ושאחרי זה כל מה שבא לי זה...
לשים לב קודם כל, ואם יש סבלנות - לפרוט ולפרק.
זו דרך מעשית מאוד "טכנית" לפרום את עצמך לאט לאט מהרגלים או סתם דברים שנתקעו לך אחד עם השני (כמו לאכול משהו מסוים כל פעם שאת במצוקה רגשית).

הייתי מגדירה את זה מדחיק.
מצוין. כל מילה שהיא "שלך" ועובדת בשבילך היא מצוינת.

הרבה פעמים מפחדת להרגיש.
מוכר מאוד...
ממליצה לך על קריאה של שיטת המסע (ברנדון בייס), אפילו ממש ברפרוף. זה ספר קצר מאוד, דרמטי באופן דוחה ואמריקאי, אבל יש בו נקודה סופר חשובה ומועילה, שגם עובדת אחרי לא המון תרגול.
כשאת מאפשרת לרגש למלא אותך, להיות ממש את, הוא חולף דרכך והחוצה בזמן קצר מאוד שאפשר לספור בשניות. 10 או 30 זה לא משנה, אבל זה מה שעושה ההתמלאות הזו.
יש לזה עוד שלבים אחר כך, כי הרבה פעמים זה מפנה מקום לרגש נוסף שנמצא מתחת, ואז לעוד אחד וכו', אבל הבונוס הגדול טמון בכך שפתיחות אמיתית לזה מובילה בסוף תמיד לתחושה עזה של אהבה ש... איך לומר זאת בלי להישמע כוהנת ניואייג'... - פותרת הכל

אם זה מעניין אותך, אני מציעה לך לקרוא ולנסות את זה מחוץ לבית, באיזה שטח טבעי נעים, רחוקה מהכל.

הדחיסה הזו, היא מה שאני קוראת לה הדחקה של רגשות פנימה, וחוסר כח להתמודד איתם באותו הרגע.
רק לציין שזה לגמרי מותר, ואפילו תיפקודי והישרדותי במקרים רבים.
העניין עם זה (כמו עם הופלים, אני עושה לך אבחנה שמאפשרת לך קבלה של הדבר עצמו. את רואה את זה?) לא טמון בדבר עצמו. זו לא פעולה "רעה". כשהיא הופכת להיות כרונית, או כשאת בוחרת בה כי אין לך חלופות (= אין לך בעצם כלים להרגיש) אז הזמן להתחיל להתמודד איתה.

ראית איזשהן ראיות לזה?
כן, אצל אנשים שרזו במידה ניכרת ונשארו ככה שנים ארוכות למרות היסטוריה של דיאטות רבות. אני מכירה אותם באופן אישי, אבל לא ראיתי מחקר. מצד שני - לא חיפשתי מחקר...

את מגייסת במקומות הלא נכונים.
אני מגייסת במקומות שמביאים תועלת מתודולוגית. חשוב לי להראות גם את זה, את הקושי למצוא אנשים כאלה באוכלוסייה הכללית, ואת זה שפניתי למדגמים מוטים באופן קיצוני רק אחרי שהובהר שזה המצב. בנוסף, המקומות שציינת הם כאלה שיש להם אג'נדה אנטי הורדה במשקל וזה בעייתי בפני עצמו בכל מיני מובנים.

תודה גוגוס @} אני עוד הפעם לוקחת את הזמן לעיבוד

כן, אצל אנשים שרזו במידה ניכרת.
זה לא נחשב ראיות מבחינתי. כמו שאמרת בעצמך ממקודם, אפשר לרזות גם אם יש השפעה על המטבוליזם.

המקומות שציינת הם כאלה שיש להם אג'נדה אנטי הורדה במשקל וזה בעייתי בפני עצמו בכל מיני מובנים.
לדעתי החברה הכללית יש אג'נדה בעד הורדה במשקל, וזה בעייתי בפני עצמו בכל מיני מובנים.

אני לא בטוחה שהקושי למצוא אנשים מעיד על משהו. האנשים שאני מכירה שלא עושים דיאטה, יש להם אלרגיה לכל תרבות הדיאטות. זו תרבות שיש המון ממנה והיא גורמת לנזקים רבים, והם פשוט מתרחקים מכל מה שקשור לזה בלי לבדוק. איך שאני מכירה אותם, גם אם הם היו נתקלים במקרה בקריאה שלך, הם לא היו טרוחים להעמיק ולראות מה זה, אלא היו אומרים לעצמם "הנה המשהו תומך דיאטה העשרים ושלוש שראיתי היום, איזה בולשיט!" וסוגרים את החלון.

לחפש אותם במחקר שלך, זה כמו לכתוב שאת מחפשת יהודים, ולהתפלא שהפאגאנים שיש בישראל לא נענים לקריאה. זה לא כי יש מעט מהם (וזה נכון שיש מעט מהם), זה כי צורת הדגימה שלך מוטה.

<אה, ומקומות כאלו הם לא אג'נדה אנטי הורדה במשקל. אם את חושבת ככה, אז את לא מבינה אותם באופן עמוק. אבל אין לי כוח להכנס לזה כרגע>

אבוקדו ועוד

אתמול ראיתי פרק מסידרה של BBC על מלחמות רשתות סופרמקרט, ושיטות שיווק. אחד הנושאים החמים זה אבוקדו, מכירות האבוקדו עלו בהמון בשנתיים האחרונות, וזה עוגן שיווקי חשוב. כדי להיות תחרותית, רשת ASDA (לדוגמה, אולי גם אחרות) מציעה אבוקדו עם מדבקות של רמת הבשלות (בשל מייד, בעוד 1-2 ימים, בעוד 3-5 ימים).

יצא לי לראות מדבקות כאלה, בביקורי באנגליה (חיוך לגוגוס) אבל אתמול ראיתי את תהליך המיון, שאני מודה שלא הקדשתי לו הרבה מחשבה, אבל ברגע שעלתה השאלה זה באמת מסקרן. ברשת יש מחסן עם 1.5 מיליו אבוקדו בכל רגע נתון, שמגיעים אחרי מסע של כ-4 שבועות באוניה ממקום גידולם. יש להם מכונה ענקית ומשוכללת ויקרה. בשלב ראשון היא בודקת באינפרה אדום וכך הם מגלים כל מיני פגמים, ופוסלים חלק מהפירות. בשלב הבא זה עובר דרך מנגנון שנותן טפיחה קטנה לכל אבוקדו, ומקרופון עוצמתי מאזין לסאונד שהאבוקדו מפיק. לפי סוג הסאונד הם ממינים את רמת הבשלות!. זה מפתיע ברגע הראשון, אבל הגיוני בעצם. כל התהליך הזה הזוי ביותר. עד כמה בני האדם התרחקו מהעץ ומהפרי. מצד שני, האבוקדו של ASDA באמת טובים מאד, ולא נתקלתי באפקט הנפוץ והמתסכל של האבוקדו שעוברים ממצב בוסר למצב רקוב בלי לעבור דרך מצב אכיל.

באותו פרק סיפרו שגם נושא הבזבוז וזריקת האוכל הוא נושא חם ברשתות, שוב מן הסתם בהיבט של שיווק, זה לא שהם אידיאליסטים. הם נוקטים בשיטות שונות, ואחת הרשתות (סיינסברי) עושה ניסוי של שנה באחת הערים הקטנות, עם כל מיני רעיונות ןשיטות לחסכון ומניעת זריקת מזון. בין השאר מצלמות ווב שמותקנות במקררים של האנשים, שדרכן הם יכולים לראות מה יש להם במקרר בזמן שהם עושים את הקניות בסופר, כדי למנוע קניה מיותרת. הממ... :/ בסוף שנת הניסוי הם מתכוונים להסיק מסקנות וליישם כל סניפי הרשת ברחבי אנגליה.

יו, נוודיתה, איזה מרתק. קישור?
אשמח לצפות.

מה שכן, בכל הרשתות הגדולות יש אבוקדו לפי דרגת בשלות (וגם פפאיות ומנגו), אבל לצערי הרב השיטה הזו לא ממש ממש יעילה. הרבה פעמים הייתי צריכה אבוקדו בשל בדיוק למשהו שהכנתי וכשהוא הגיע הוא לא היה ממש מה שהובטח. זה מעצבן, כי הם עולים יותר

אבוקדו ועוד.
מגניב מאוד!

זה ממש קשור גם לדף לזרוק פחות אוכל

נהדר, נוודית, תודה. כבר ראיתי את שני המגישים האלה בסידרה אחרת והם אחלה. בטח יהיה מעניין.

בינתיים... ניצחתי!!!
ניצחתי את החלב

אני מחפשת כבר המון זמן מתכון לחלב אגוזים שלא מתפרק בשתייה חמה וגם טעים. פעם בכמה זמן בא לי ארל גריי ממש משובח כזה שיש לקנות כאן (כמובן, אנגליה...) ואני לא מחבבת את חלבי האגוזים התעשייתיים. הם נורא חשודים לי, אפילו שרשימת הרכיבים שלהם טובה מאוד.

מפגש מקרי עם מישהי הוביל אותי לנסות להכין חלב אגוזי ברזיל וזה עובד יופי.
איזה כיף.
בגלל המתיקות הטבעית של האגוזים, וטיפה וניל אמיתי ששפכתי פנימה, אין לי גם צורך להמתיק את התה. מקודם הייתי שותה בלי סוכר וקצת מתבאסת. הלכה הבאסה

מתכון:
כוס אגוזי ברזיל מושרים ללילה ושטופים ממי ההשרייה
שתי כוסות מים
ויטמיקס או מכשיר מערבל אחר
סינון דרך בד מתאים (טטרה, למשל)

יוצא קרמי ועשיר ועם טעם סופר טעים.
יאמ יאמ יאמ, תהנו!

מחשבה מעניינת מתוך צפייה בפרק שנוודית קישרה אליו.
הם מראים שם שאנשים בעצם מעדיפים פחות מבחר כשהם באים לבחור, ומספרים על כך שלמוח יש קיבולת מסוימת לקבלת החלטות. אחרי שהמוח הזה קיבל מלא החלטות, בלא מעט מאמץ, הוא מתעייף ומתחיל לקבל החלטות גרועות.

ועכשיו מחברת את זה לאחד הממצאים שדיברתי עליהם מהמחקר על אנשים שירדו במשקל ושמרו על המשקל החדש לאורך זמן - רבים מהם בעצם בנו שיגרה של אכילה, שלא רק חוזרת על עצמה, היא גם נשמרת תחת תנאים מיוחדים כמו סופי שבוע וחופשות, ברמה כזו או אחרת.
כלומר, הם בפועל מקבלים פחות החלטות, וזה מוביל אולי לפחות עייפות של מערך קבלת ההחלטות שלהם, שמוביל לאפשרות לקבל נפח גדול יותר של החלטות טובות.

ועוד חיבור - רוב האנשים שאני עובדת איתם נוטים לשיבושי ערב ולילה. סביר לחשוב, בהקשר הזה, שמעבר לאכילה רגשית ושאר חברים - זה נובע מעייפות כזו של קבלת החלטות.
אם במהלך היום היתה להם שיגרה טובה שמקטינה את ההחלטות שהם צריכים לקבל, אולי בערב היה להם יותר קל.
במהות שלו, זה חותר לגמרי תחת הרעיון של אכילה אינטואיטיבית, אבל לדעתי יש שם דרכי זהב באמצע שיכולות ממש להועיל.

ועוד על אכילה אינטואיטיבית והעולם המודרני והילדים שלי

לפני כמה זמן שחררתי את הילדים שלי ממני. כלומר, שחררתי את עצמי מהצלחות שלהם. הפסקתי להזכיר שירקות קודם כל, או שלא צריך לגמור מהצלחת, או שכדאי לשים לב לכמות שאוכלים ממשהו שידעתי שיוביל לכאב בטן וקשה לשלוט באכילה שלו.
פשוט שחררתי והנחתי להם לגמרי.
התקלה המרכזית שזיהיתי היא שהם, אויה, אוכלים מתי שבא להם

אין להם שום מחשבה על זמני ארוחות, למשל, או התכולה שלהן. הם לא מכינים את ארוחת הערב, ואין להם תחושה טובה של זמן, אז אין להם מושג שכדאי לתכנן את נשנוש הפירות שלהם כי בעוד חצי שעה כבר יהיה אוכל מוכן של ארוחה שלמה.

זה גרם לי לחשוב הרבה על הקונספט בכלל של ארוחות, עוד לפני זה שהן בזמנים יחסים קבועים.
מה הילדים שלי היו אוכלים לולא אמרתי משהו ולולא הכנתי משהו? היו להם מספיק קלוריות ונוטריינטים?
ואם הם היו רעבים למשהו מאסיבי יותר - הם היו פשוט מכינים לעצמם?
לא יודעת אבל מדגדג לי לבדוק.
אני די בטוחה שהרבה דברים שנאכלים רק בגלל שאנחנו מכינים אותם - לא ייאכלו אם הילדים יכינו לגמרי לעצמם.

סיפור מהעת האחרונה - שחררנו את הגברת בת השבע מהשייק הירוק. היא ניסתה וניסתה וזה לא הולך. לא טעים לה, לא משנה באיזה הרכב ניסינו להגיש את זה. יאללה, שחררנו.

בגלל שאני אמא שאוהבת את עצמה לפני כל דבר אחר (זה בציניות, לא להתרגש כאן יותר מדי, בבקשה) יש לי כלל שאני לעולם לא מכינה יותר מארוחה אחת. מי שלא טעים לו או לא מתאים לו - שיתכבד תרתי משמע, ויכין לעצמו מה שבא לו.
וכך קמה בתי כל בוקר, ואחרי שהיא מכינה לעצמה קופסה לארוחת הצהריים לבית הספר (כל הילדים שלי מכינים לעצמם, תכף ארחיב גם על זה) היא מכינה לעצמה ארוחת בוקר לבחירתה.
היה מאוד מעניין לראות את התהליך האטי שבו ארוחת הבוקר שלה הפכה להיות פשוט ארוחת מתוקים. היא היום בוחרת את הפרי הכי מתוק שיש (לרוב קלמנטינה, אם הן מתוקות מאוד) ומורחת על כל פלח בסבלנות של פיל קמצוץ מהנוטלה הבייתית שיש במקרר, ומניחה מעל פתית אחד של כוסמין

או במילים אחרות - מארוחה שהיו בה המון אגוזים וזרעים ועלים ירוקים נשאר סוכר סוכר ועוד קצת סוכר.
זה מה שקרה עוד כה.
האם זה יתאזן או ישתנה? לא נראה לי...
אני עוקבת בסקרנות ובעניין ותוהה עדיין מה דעתי על זה.

וסיפור אחר לגמרי על עצמאות ואוכל וילדים -
לפני כמה חודשים שברתי את המרפק. בצר לנו, ביקשנו מהילדים עזרה והם התחילו להכין לעצמם את הקופסאות שהם לוקחים לבית הספר. אני והאיש ראינו כי טוב, וכאשר המרפק החלים דיברנו איתם, והסברנו שאם יש יכולת וזמן אז אין ממש סיבה שלנו תהיינה עוד מטלות בבוקר. הם הסכימו, אפילו די ברצון.
אז היום יש לי שלושה ילדים, בגילאי 7,9 ו 11, שמכינים לעצמם אוכל לבד לבית הספר, ובת השבע מכינה לעצמה ארוחות בוקר. תכף ארגיש מיותרת מאוד...

המחשבה שעברה בי בעקבות זה היא שיש טעם אמיתי להציע או לדרוש עצמאות כשיש בכך צורך אמיתי ולא סתם למען טיפוח העצמאות.
איפה הבאג? שבעולם שלנו התרגלנו, ההורים, שאנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה עד שאנחנו קורסים, עד שהגדרת ה"צורך" שלנו נהייתה משובשת לגמרי. אנחנו דורשים רק מה שאנחנו כבר ממש ממש ממש לא יכולים לעשות.
אז מה הלקח? טרם החלטתי, אבל משהו קרה בבית שלנו והוא מעורר מחשבה.

למשל, בעסקי הסידור והניקיון אין עניין בכלל. ברור שהברדק והלכלוך הם לא רק של ההורים ולכן זו מטלה של כולם ממש, על בסיס יומי. הילדים שלי מסדרים את כל החללים הציבוריים ואת החדרים שלהם.
אבל כשזה נוגע לאוכל, אז משהו בחיבור הלא הכרחי בין אוכל ואהבה - מתערבב שם. ואני חשה בפנים איך זה קצת מרגיש לי יותר מדי לשחרר אליהם את ההתעסקות באוכל של עצמם.
פשוט צריך למצוא נקודת איזון טובה ולשים לב לקשר הבאמת מיותר הזה בין אהבה והאכלה בגילאים כאלה.

מקומות כאלו הם לא אג'נדה אנטי הורדה במשקל. אם את חושבת ככה, אז את לא מבינה אותם באופן עמוק
זה לא איך שאני חושבת, זה איך שאני חווה אותם.
בוודאי שאין להם אג'נדה כזו, אבל בפועל זה מה שחוות שם נשים רבות.
יכול מאוד להיות שמי שתצליח לדלג מעל מחסום התחושה הזו, ותישאר שם, תגלה שזה בעצם לא נכון, ולא מתנגדים שם לרצון שלה לרזות.
מה שאני אומרת הוא שבפועל יש רבות שמציצות לשם, מרגישות שהרצון שלהן לא לגיטימי, ומתרחקות.
יכול להיות שיש לזה שורשים במשהו אישיותי או פרשני, ויכול להיות שיש משהו במסר שפשוט לא מתקבל טוב או כמו שהוא אמור אצל לא מעט אנשים. ויכול להיות שזה שילוב של השניים.

אני עברתי על לא מעט "מקומות" כאלה, ולמרות שאני אישה לא מחפשת לרזות ולא מעודדת אחרים לרזות - משהו בי לא הרגיש בנוח בהקשר הזה ואני עצמי עוד לא יודעת להסביר מהו המשהו הזה.

אבל בפועל זה מה שחוות שם נשים רבות
כן. אבל מי שכבר בפנים, לא תלך משם, כי זה שהמקום הזה שייך לה לא פחות זה אקסיומה מבחינתה. והיא תשאר שם ותגיד את זה. ומספרית, יהיו יותר אמירות שמתנגדות לאנטי הורדה במשקל, ומאמירות שהן כביכול אנטי הורדה במשקל...

אבל האמת, שאני בכלל לא מרגישה שאנחנו מדברות על אותן מקומות. יש לך דוגמא? כי אני חושבת על ravishly למשל. וזה שקראתי לפני כמה ימים משהו ממישהי שרוצה לרזות, משפיע על הדעה שלי...

אגב, יש הרבה דברים שמרגישים לא בנוח במקומות האלו. אבל אנטי הורדה במשקל? אני אישית נוטה יותר לחשוב שמי שרגילה שכל החברה רואה בהורדה במשקל את הדבר החשוב ביותר בעולם, ומגיעה למקום בו לדעת אנשים זה בכלל לא ערך חיובי, מרגישה לא נתמכת ואנטי. וזה לגמרי שלה.

אני אישית חווה אותך בתור מעודדת לרזות. חוויות הן סובייקטיביות, אבל הדעה הזו שלי היא לא רק חוויה אלא גם מבוססת. אם את רוצה לשמוע, תגידי.

גריינתי את מה שאמרת על עצמאות לילדים. זה נושא לדיון ארוך בפני עצמו, שיום אחד ארשום עליו משהו.

גם הנושא של אכילה אינטואיטיבית מעניין, ומתקשר לי לעוד משהו שלא רשמתי בנושא של כוח פיזי. ועל זה שלפעמים השכל עדיף על האינטואיציה.

אני לא יודעת להסביר בדיוק למה, אבל אני ממש בעד לא לפרום לגמרי את הקשר בין אוכל ואהבה.
חוויתי את זה. וזה הרגיש לי.. קר.
ולרוב גם לא טעים. )-:

מה שלב.
עם דגש על הלגמרי. אני חושבת שאפשר לאוורר ביניהם הרבה ולמצוא הרבה דרכים נוספות לביטוי אהבה.
אבל משפחתיות בלי אוכל וטקסי אוכל - לא משהו, מנסיוני ומהתבוננות.

כלומר, הם בפועל מקבלים פחות החלטות, וזה מוביל אולי לפחות עייפות של מערך קבלת ההחלטות שלהם, שמוביל לאפשרות לקבל נפח גדול יותר של החלטות טובות.
נראה לי שכבר סיפרתי פעם את הסיפור של ריצ'רד פיינמן, הפיזיקאי הגאון שהבין יום אחד שנמאס לו להתלבט שוב ושוב איזה קינוח להזמין והחליט שתמיד גלידת שוקולד.
לא בקטע של חיוניות אבל בקטע של צמצום אורך הקו שבו צריך לקבל החלטות. והאנרגיה שזה חוסך.

שליחה על ידי תמי* » 25 יוני 2017, 21:43

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גוגוס, כמה רלוונטיים למ הדברים שכתבת!

אני ממש בעד לא לפרום לגמרי את הקשר בין אוכל ואהבה
גם אני. תיאורטית מאוד הסכמתי עם זה. מעשית זה לא נראה לי מוצלח. זה קשר טבעי מידי ועמוק מידי לדעתי. כלומר, במשפחה נורמלית הקשר הזה יקשר מעצמו, מעצם זה שאנשים אוהבים, ואוכלים יחד. מתוך טקסים שאוכל הוא חלק טבעי מהם. ריך להתאמץ כדי שהוא לא יהיה. וזה לא מוצלח בעיניי.

ואני חשה בפנים איך זה קצת מרגיש לי יותר מדי לשחרר אליהם את ההתעסקות באוכל של עצמם.
בקריאה הראשונה בכלל לא שמתי לב לנושא של האהבה. איכשהו התעלמתי מזה. כנראה כי אני רואה בזה מעשה לא אוהב, אז פשוט סיננתי מהמציאות שלי את זה שבשביל אישה מסויימת להכין ארוחת עשר לילדים שלה זה מעשה של אהבה.

אז הסיכום של שתי הערות הלא קשורות - אני בעד שאוכל יהיה קשור לאהבה. אבל ההנחה שלהכין ארוחת עשר זה אהבה פשוט מוזרה בשבילי. כנראה כי זה מרגיש לי יותר הדחפות לחיים של מישהו, חדירה לתחום הפרטי. גם אם הילדים התרגלו לזה.

שליחה על ידי תמי* » 25 יוני 2017, 21:56

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגבי המחקר שלך, עודף בחירה ותפריט שחוזר על עצמו:
בתהליך שלי ההארה הגדולה היתה לפני כמה שנים כשהבנתי כמה נוח לאכול תפריט קבוע.
זה עשה אצלנו שינוי די דרמטי עבור כל בני המשפחה.
העובדה שמדובר בתפריט קבוע ובזמנים קבועים לא סותרת לדעתי אכילה אינטואיטיבית, אם התפריט נבנה מתוך התאמה לצרכים שלנו. אני בניתי את התפריט אחרי ניסוי ותהייה וטעויות ותיקונים, והמודל הבסיסי מתאים לי בול, למזונות שנעים לי לאכול ולשעות הרעב שלי. אני יכולה חודשים להצמד לאותו התפריט וזה מאוד נוח.
אם אני סוטה מהתפריט, כמו שקרה לי לאחרונה, ואז חוזרת אליו - התחושה היא ממש של הקלה.
גם האוכל המשפחתי עובד אצלנו כך, לא רק התפריט שלי. כל יום ידוע מה אוכלים, מי מכין ומתי, וכך לא צריך להתעסק בכלל עם החלטות. יש מדי פעם גיוון, אבל הוא נשען הוא על בסיס מאוד מוכר שלרוב נצמדים אליו.
זה מוריד הרבה רעש מההתנהלות המשפחתית סביב המזון.

שליחה על ידי תמי* » 25 יוני 2017, 22:05

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגבי הילדים וקופסאות האוכל - ווהאו גדול.
מעורר קנאה!
ומעורר מחשבות לגבי עצמאות - שגם אני חוקרת אותה לאחרונה.
אחת הבעיות שאני שמה לב אליה, בענייני אוכל, היא שככל שאני משאירה לבן את הכנת האוכל, כך הן אוכלות פחות טוב. כלומר, אני רואה שאם אני חותכת ירקות לארוחה, לפעמים גם מקלפת ומגישה מבחר צבעוני - הירקות נאכלים. אבל אם הן מארגנות את הארוחה ומוציאות ירקות שלמים ומתעצלות לחתוך - הן לא אוכלות את הירקות. לפעמים גם פירות - אני חותכת וזה נוח לאכול, אחרת, אף אחד לא יאכל. הפתרונות שלהן לאוכל הם תמיד מדרגה שנייה לתפיסתי.
אני אכין עדשים עם בצל, הן ייקחו איזה קרקר עם משהו.
אין ג׳אנק בבית, ובכל זאת, אני רואה שאני צריכה להשקיע בהכנה כדי שיאכלו יותר ממה שלדעתי הוא טוב יותר.

ממש בעד לא לפרום לגמרי את הקשר בין אוכל ואהבה
אין לי שום תוכנית כזאת.
האמת היא שאין לי תוכנית בכלל. אני פשוט רואה שם משהו שמבקש תשומת לב ותהיי בטוחה ששום דבר ביני לבין הילדים שלי לעולם לא יהיה קר, וגם לא ייראה כזה למתבוננת הרגישה מהצד

מנסה פה איזה קו - בכל פעולה שאני עושה יש אהבה. למה באוכל היא צריכה לקבל יחס מיוחד?
זו לא אותה אהבה שיש בכל דבר אחר בינינו?
יש שם איזו צרימה שאני חשה ושאני רוצה לעבד. עוד אין לי בכלל מילים בשבילה, אבל אני מרגישה שהיא באה לי מדורות אחרים, שעבורם אוכל היה עניין גדול מאוד, והם הורישו לי משהו התנהגותי ותפישתי שכבר לא רלבנטי לחיים שלי.
לא עברתי שואה, לא גדלתי להורים ניצולי שואה, לא רעבתי מימיי ולא החסירו ממני שום דבר בהקשר הזה. להורים שלי (בעצמם ילדים לניצולי שואה) היו המון דרכים אחרות ונוספות להביע אהבה. לסבא וסבתא שלי - קצת פחות. בעיקר לסבתא שלי...
אני רוצה להיפרד מהחלק הזה של סבתי שחי בתוכי בלי רלבנטיות לכישורי ההורות שלי ולחיים שלי בכללם.
מקווה שזה יותר ברור עכשיו.

הבנתי כמה נוח לאכול תפריט קבוע
גם אני.
לא תכננתי את זה בכלל. זה ממש התהווה מעצמו, מההעדפות שלי ושלנו, ומהמרכיב של הקלות.
כלומר, אם משהו טעים ונעים ומתאים, אין ממש סיבה להתאמץ לארגן מבחר, לא?
ככה הבנתי וזה היה משחרר מאוד.
יש לי חברה שכל יום מניחה על שולחן ארוחת הבוקר ארבעה דברים שונים (וזו משפחה ישראלית, עד שמונה כבר בבית הספר ולא כמו אצלנו, בתשע...) ולא מבינה למה היא מסיימת כל בוקר גמורה לגמרי. הילדים שלה הרבה פעמים דוחים את כל האפשרויות והבית בכאוס ועצבנות.
אצלנו שותים שייק ירוק. זהו. מיד פעם - שייק ירוק שנמזג על שיבולת שועל. מי שרוצה משהו אחר מכין לעצמו, ובימי ראשון יש משהו אחר, פירותי ומזין אבל בלי הירוקים. אני לא מקדישה לזה שנייה של מחשבה.

קופסאות האוכל שלהם נראות תמיד אותו דבר. אין שום תלונות. כשהם רצו גיוון הצעתי להם לארגן אותו בעצמם. מה קרה? כלום. נשאר אותו דבר.

בצהריים המוקדמים אוכלים סלט. תמיד אותו סלט. כולם מרוצים כי זה טעים וקליל בבטן.

מאוחר יותר אוכלים משהו חם מבין, בערך... עשר אפשרויות. אני בוחרת לפי המצאי במקרר ובמזווה ולפי החשק שלי. אם אני במצב רוח נדיב אני שואלת את הילדים מה מתחשק להם ועושה ממוצע. זהו, נגמר.
מי שלא מרוצה מכין לעצמו פלטה ממה שיש במטבח.

יש החלטות, אבל הן מעטות מאוד ונעים לי להחליט אותן.

ככל שאני משאירה להן את הכנת האוכל, כך הן אוכלות פחות טוב
כנ"ל!
עכשיו, מה זה פחות טוב אצלי? זה פשוט הרבה יותר פירות, זה הכל, אבל זה מבאס אותי כי אני חשה במשיכה העזה הזו למתוק על פני כל דבר אחר. מבינה אותם, אבל גם מתבאסת קצת.
ואם הייתי משאירה עוד אזורים לא מפוקחים אז ארוחות הערב היו מצטמצמות מאוד במגוון שלהן ונוטות להרבה יותר פחמימות: שיבולת שועל, תפוחי אדמה, פסטת קטניות...

אני רואה בזה תהליך טבעי מאוד אצל ילדים, וחושבת שזה המקום שלי לא לשחרר ולא לתבוע מהם להתנהג כמו שאני הייתי מתנהגת. פשוט לתמוך באכילה שלהם בעזרת הכנה של דברים פשוטים.
אני מעולם לא בישלתי בבית שלי. ההורים שלי הכינו הכל. לא קרה לי שום דבר וגם לא לאחותי ואחי. כולנו נכנסים לכל מטבח בלי בעיה מרגע שיצאנו מהבית בגיל 18 ומבשלים יופי. כנראה קלטנו מספיק מהתבוננות, ואני, בניגוד לאמי, מאוד מאפשרת לעזור במטבח ולהשתתף בחוויה. לא חושבת שלילדים שלי באמת תחסר עצמאות בהקשר הזה.

רציתי להציע עוד מחשבה, בתור אמא לילדים בשנות ה-20 לחייהם.
היות והם גדלו בבית ששינה לאיטו את התזונה תוך כדי שיחות והסברים ומאמרים ששותפו, שמתי לב שלאחר ששוחררו לדרכם (הבן כבר שנים מחוץ לבית והבת און אנד אוף) והם יכולים לקנות ולהכין מה שמתחשק להם- הם ממש מודעים למה שנכנס להם לפה. למשל, הם לא ויתרו על מתוקים במידה אבל כן הפסיקו לשתות קפה עם סוכר ומעדיפים מים על פני קולה ומיץ. הם יעדיפו לאכול חומוס במסעדה ולא לקנות חומוס מעובד ועוד כל מיני דברים שמרגיע אותי לדעת שהם תופסים את התזונה כמרכיב בריאותי הכי חשוב. אם הם אוכלים ג'אנק, הם לגמרי מודעים לכך שזה מה שזה.

בקיצור, אנחנו מבססים להם תזונה טובה בגיל הילדות ובנעורים הם כבר לגמרי מפנימים (אם כי יכולים "למרוד") וכשהם אחראים על עצמם אז זה בא לידי ביטוי באופן מובהק.
אבל אני רוצה לסייג ולהגיד שלא באמת התעסקנו הרבה בנושאי תזונה וגם לא הוצאנו שום מרכיב מהתפריט (פחמימות/שומן/סוכר/בשר) ומעולם לא דיברנו על דיאטה או הרזייה. רק הוצאנו דגני בוקר, שתיה ממותקת ומזון מעובד והחלפנו חטיפים באגוזים. אני רואה את החברות של ילדיי והרבה מהן עם הפרעות אכילה ופחד מלהיות לא-רזות (אפילו קצת מלאות זה אוי ואבוי) ולדעתי זה בעיקר מגיע מהבית עם אמא שלא מרוצה מעצמה ומגופה.

שליחה על ידי תמי* » 26 יוני 2017, 10:51

בענין אוכל ואהבה ו לא עברתי שואה_
אני חושבת שלא נכון להניח שהקשר בין אוכל ואהבה עובר דרך השואה, כלומר, דרך איזשהו חסר עמוק שמנסים להשלים אותו בדרכים שונות ומשונות.
בבסיס החיבור הזה לא נמצא בהכרח מחסור.
יכול להיות גם שפע.
אני רואה בהאכלה משהו חיובי. רצון להעניק, ולשמח, ואסתטיקה (לעשות יפה) ולהשתכלל (הרצון האנושי להשתפר), ולחוות חוויות משותפות שהן פיזיות (אוכלים יחד).
רואים את זה בהרבה תרבויות, גם כאלה שלא חוו איום קיומי כמו השואה.
והקשר הזה נמצא הרי בראשית החיים בהנקה, מתפתח דרך הזנה, דרך ההענקה של האם לתינוק. ולא רק הנקה. הרי כל אחת מכירה את זה, כמה נקשרים לתינוק כשמאכילים אותו - גם דרך בקבוק.

[אצלי במשפחה העמיסו הרבה על האוכל. נתינה, ומחסור, ואהבה, וכעסים. הרבה יותר מדי. ואז, כשהכרתי את בזן זוגי, גיליתי לראשונה משהו אחר. בלי שום שואה ברקע, האוכל היה עניין גדול - גדול במובן שאהבו להתעסק איתו במובן החיובי, ולא רק נשות המשפחה. כולם. לבשל, לנסות תבשילים, לאפות, להאכיל את כולם, לדבר על אוכל, להגיש אוכל. הייתה שם הרבה שמחה סביב האוכל. והיא לא היתה קשורה למחסור. לא מחסור רגשי ולא מחסור פיסי. סתם כך. מודה שזה היה נעים מאוד].

שליחה על ידי תמי* » 26 יוני 2017, 10:55

מה זה פחות טוב אצלי? זה פשוט הרבה יותר פירות, זה הכל, אבל זה מבאס אותי כי אני חשה במשיכה העזה הזו למתוק על פני כל דבר אחר. מבינה אותם, אבל גם מתבאסת קצת
אני חושבת שזה תלוי נטייה: אצלנו מי שאוהב חלבון ואוכל יותר חלבון, נוטה פחות למתוק. ומי שאוכל פחות חלבון ופחות אוכל מן החי - מחפש מאוד את המתוק.

פשוט לתמוך באכילה שלהם בעזרת הכנה של דברים פשוטים.
מסכימה מאוד.
אבל עבורי זו עדיין עבודה והתעסקות לא מועטה. במיוחד לעומת הפנטסיה שלי להעניק אהבה בלי להתעסק בכלל באוכל (בהמשך למה שכתבתי למעלה - אני מאלה שלא אהבים את ההתעסקות באוכל ומאוד רוצים להעניק אהבה בדרכים אחרות לגמרי (: