באופן טבעי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אפשר ללכת לטיפול פסיכלוגי, או מסג', או דיקור, או פאולה, ימימה, לואיז היי, היי אפשר גם ביו אורגונומי, היפק, פרחי באך, עוצמת הרכות, תקשור, הומפטיה ארומטרפיה, כדורים פסיכארים- ומה לא
אפשר לפרוק קצת את המתח, אבל אי אפשר להתנתק באמת מכל הרעש הלא רלוונטי_

אולי יש דרך. אם הייתי יודעת מהי הדרך הייתי כותבת לך, אבל אין לי מושג. הלוואי שיש דרך. הלוואי שיש אפשרות להתנתק באמת.
<וגם, את מתנסחת בצורה מדהימה. את המשפט הזה שמתמצט הכל גריינתי>

_אפשר ללכת לטיפול פסיכלוגי, או מסג', או דיקור, או פאולה, ימימה, לואיז היי, היי אפשר גם ביו אורגונומי, היפק, פרחי באך, עוצמת הרכות, תקשור, הומפטיה ארומטרפיה, כדורים פסיכארים- ומה לא
אפשר לפרוק קצת את המתח, אבל אי אפשר להתנתק באמת מכל הרעש הלא רלוונטי_
המממ. האמת שבאתי כי ראיתי את הגריין וממש לא הסכמתי איתו (-:
אפשר ללכת לכל מיני "שיטות" בלי לרצות באמת לעשות שינוי. כי זה לא השיטות שאמורות לעבוד - זו את שאמורה לעבוד. את האדם שחי. את צריכה לקבל את עצמך בחזרה בעזרת השיטות האלה (כולן או מקצתן). אם את לא עושה את העבודה - אף אחד לא יכול לשקם את הנשמה שלך בשבילך. אף אחד לא יכול לחיות את החיים שלך בשבילך. אף אחד לא יכול להבריא, בשבילך. זו את שצריכה להבריא, את מבינה?
הרבה אנשים "טועמים", מנסים שיטות בעיקר בשביל להגיד "ניסיתי ולא עבד".
השאלה היא מה את רוצה. מה המטרה שלך.
אני הייתי שמה לך מטרה: "לדעת מה אני רוצה".
למצוא מה את רוצה באמת.
למשל, את יכולה חודש ימים לקחת כמה פעמים ביום תמצית CERATO של פרחי באך. טיפול יחסית זול. יכול לעזור לך להתמקד בשאלה הזאת.
לדעתי יש מקומות כמו שתיארת. אני מכירה שניים מהם. אפשר לחפש מגורים בשכירות בקיבוצים בצפון. אפשר לחפש בזול. השכירות שם הרבה יותר זולה מאשר בגושדן. לפעמים יש עבודה בקיבוץ עצמו. יהיה לך השקט שאת רוצה, הנוף שאת רוצה, האנרגיות שאת רוצה, ותתחילי לבנות לך גם את החברה שאת רוצה מסביב. למה לחיות במקום שעושה לך רע ולחלום על מקום אחר?

וכאשר יש אהבה עצמית ומיקוד פנימי ועמוד שידרה, יש גם שקט פנימי שהרעש החיצוני לא יהרוס.
וגם, אם הרעש החיצוני מוגזם לך, אז המקום אינו מתאים לך ואת יכולה לחפש לך מקום אחר, מתאים.
בהצלחה!

בשמת
תודה על המילים האלה
שהזכירו לי במה אני מאמינה.
שהזכירו לי שעבדתי עמוק, בשבילי, באמונה.
שהרגיעו אותי, שגם אם בתקופה הזו הכל כביכול סוגר עלי, כנראה שאני עדיין עובדת, בשבילי, ושאני מתעקשת לא לעצום עיניים גם כשמאוד כואב לראות, כי אני רוצה שיהיה לי טוב.

אפשר ללכת לכל מיני "שיטות" בלי לרצות באמת לעשות שינוי.

המשפט הזה מקומם אותי.
שמעתי אותו יותר מדי פעמים, בלי טיפת הבנה בסיסית לדברים שנאלצתי לעבור.
אני לא מפרשת אותך אישית בשמת, אבל אני חושבת שבאופן כללי לומר למישהו 'אתה לא מצליח בגלל שאתה לא באמת רוצה לעשות שינוי' יש בזה ממש אטימות מהסוג הרע והפוגע ביותר - וכל זה במסווה של 'רוחניות'. ואני אסביר למה זה רע ופוגע ולא רלוונטי....

אני לא חושבת שלמישהו מבחוץ יש איזושהי אפשרות לדעת אם אתה רוצה באמת לעשות שינוי או לא.
אדם יכול באמת לעשות את המאמץ הכי גבוה בעולם, עם הרצון הכי עז לשינוי, ועדיין לא לראות תוצאות. לא תמיד זה תלוי ברצון או לא רצון שלו.
כשמנסים הרבה שיטות והן לא עוזרות, קל למתבונן מבחוץ לקחת את התפקיד של אלוהים - כאילו שאנחנו יודעים על הבן אדם יותר טוב ממנו עצמו - ולומר לו: 'אתה לא באמת רוצה לעשות שינוי'.
אולי לפעמים זה נכון. אולי. אבל הרבה פעמים זה בכלל לא נכון, ומשפט כזה זה רק לזרות לו מלח על הפצעים.

קורה גם שבאמת דברים לא עובדים. למה? לא יודעת.
יש דברים שעובדים ויש דברים שלא.
לפעמים יש משהו באמת ממש תקוע, שצריך לנסות הרבה דברים עד שמצליחים לשחרר אותו.
וזה לא בגלל שהבן אדם לא רוצה מספיק לעשות שינוי !!!!

וגם כש-לכאורה 'בן אדם לא רוצה לעשות שינוי' זה לא שבאמ-ת לא רוצה לעשות שינוי.
גם זה נובע ממשהו תקוע, שהבן אדם בכל מאמציו לא הצליח עדיין לפתור.
אולי זה נובע מפחד גדול - שגם בזה הוא צריך עזרה. איך ללכת מעבר לפחד. זה לא שהוא באמת לא רוצה לשנות.
הוא פשוט לא מצליח או לא יודע איך.
אז מה הטעם לומר את זה?

אני לא מאמינה שיש מישהו שסובל ובאמת רוצה לסבול.
מי ש'רוצה להמשיך לסבול' זה מי שלא יודע איך להפסיק לסבול, או שמפחד מהשינוי ולא יודע איך להפסיק לפחד, שלא מכיר מציאות אחרת ולא מסוגל לדמיין אותה, וכו'...
אף אחד לא באמ-ת רוצה לסבול. אף אחד !

(ולא מסכימה עם כל מיני אמירות 'רוחניות' שטוענות שמישהו 'סובל כי הוא רוצה לסבול', 'הוא לא באמת רוצה לשנות את מצבו').

מי שכן הצליח במאמציו להגיע לתוצאות שרצה, קל לו מבחוץ לשפוט את מי שלא הצליח, ולקבוע שהוא 'לא רוצה באמת'.
אבל לא תמיד התוצאות הן פועל יוצא של הפעולות. לא באחד על אחד.
כל אחד צריך לעשות את המסלול שלו עד שהוא מגיע.
ויש מי שצריך לעבור הרבה נפתולים עד שהוא מגיע. וזה בסדר. זה חלק מהדרך שהוא צריך לעבור.
זה לא אומר שהוא 'לא באמת רוצה'.
וזה שאתה כן הגעת למה שהוא עדיין לא הגיע, זה לא אומר שאתה רצית יותר ממנו. זאת תהיה יומרה לחשוב כך !
אם הגעת - תטפח לעצמך על השכם על המאמצים שלך, אבל גם תגיד תודה על החסד. כי ה'תוצאות' הן ממש לא מובן מאליו של המאמצים.

כשרואים תהליכים של אחרים מבחוץ לפעמים צריך פשוט קצת סבלנות. (או הרבה). וחמלה.

בדיוק היום רציתי לכתוב כמה נשמתי גדלה, התבגרה,התרחבה, התעדנה, הזדכה,
רציתי לכתוב על הדרך המפרכת והמפותלת של חיי
ועל רגעים קטנים של אושר: למשל הבוקר ישנתי עם הילד אצל הורי והמתוקי העיר אותי ואמר לי: "אמא את חמודה, אני רוצה שתביאי את הלחי ואני רוצה לתת לך נשיקה, טוב?"
ואז נתן לי נשיקה מתוקה
ואני מסתכלת על הפרצוף המלאכי שלו - הלחיים כמו 2 לחמניות חמות, האף כפתור, העינים הנבונות, השיער שעומד מצחיק בבוקר כמו פאנקיסט, הנשמה הרגישה והטובה שלו. ומתפעמת. כן הוא אמיתי וטהור כמו בוקר חדש. איזה ילד!
בצהריים נפגשתי עם חברה שאני אוהבת לבראנצ' ולסרט. היא ששאלה אותי מה אני רוצה
רציתי לכתוב על הרצונות שלי, אבל שוב מצאתי את עצמי על הפרצוף, כשהמציאות שוב מכפכפת אותי כאחרון היתושים המעצבנים.
יותר נכון היה זה שושה שאיים לעזוב אותי, ושוב הרגשתי ששום דבר חומרי לא שלי ולא וודאי
הדירה הזאת, רק קירות, נוזליים כמו ציור של דאלי.
מעגל החברים, הגן של הילד, העבודה, הכל יפסק כשהוא יעזוב ואני לא יודעת מה יהיה במקמו רק שברגע שהוא יחליט, אז אני אצטרך לחזור להורי
ומי פחות מכאיב לי ומזיק לי, שושה או ההורים שלי?
כשהייתי בת 14 ברחתי מהבית אחרי שקראתי כתבה קצצרה בגודל של קופסת גפרורים של כתבת נוער, שהופיעה בעמודים האחרונים של "מעריב לנוער", היה כתוב שם שיש מקום שאליו מגיעים בני נוער שבורחים מהבית.
אז ארזתי תיק עם קצת כסף שהיה לי, 2 לחמניות ווואקמן עם קסטה של לד זפלין וקניתי כרטיס אל הלא נודע
השמש החלה לשקוע, לא היה לי טלפון ניד (השנה היתה 1990), ותוכנית כלשהי רק כתובת "כיכר דיזנגוף"
הגעתי כבר בחושך ומצאתי אותם. את החברה שהפכו להיות כל אותה תקופה זאת המשפחה החלופית שלי
וניצלתי
אבל הנפש נשארה פצועה. וכבר שנים שאני מטפחת אותה, בין יאוש לתקווה אני משתדלת להאמין ולפעמים מצליחה שאני יותר מחיים לא רגילים
ושבכלל כו-לנו ניצצות אלוהים, נשמות חד פעמיות נצחיות ומופלאות
כל זה טוב ויפה אבל לא הצלחתי להיות עצמאית כי לא הצלחתי לסיים את תהליך ההתבגרות
ואחר כך השגתי מקצוע "מספק" במקום מקצוע ריווחי
כי הימרתי על כל הקופה. כי לא הסכמתי לוותר על החלומות
ודווקא באהבה התפשרתי על ביטחון
כי התעייפתי ורציתי לנוח. להניח ראש על כתף רחבה
רציתי מישהו שרוצה אותי ויגיד לי שאני יפה, רציתי מישהו מסודר ואחראי. רציתי בכל מחיר והתעלמתי מכל תמרורי הזהרה
רציתי זוגיות, במקום לרצות חבר

אפשר ללכת לכל מיני "שיטות" בלי לרצות באמת לעשות שינוי. כי זה לא השיטות שאמורות לעבוד - זו את שאמורה לעבוד. את האדם שחי. את צריכה לקבל את עצמך בחזרה בעזרת השיטות האלה (כולן או מקצתן). אם את לא עושה את העבודה - אף אחד לא יכול לשקם את הנשמה שלך בשבילך. אף אחד לא יכול לחיות את החיים שלך בשבילך. אף אחד לא יכול להבריא, בשבילך. זו את שצריכה להבריא, את מבינה?

בשמת היקרה,
מהנקודה שבה אני התחלתי עשיתי דרך פתלתה וארוכה ועודני עושה.
תודה לך אהבת עולם שהזכרת שלכל אחד מאיתנו את הדרך היחודית שלו אנחנו לא מתחילים באותה נקודת זינוק ולכן אין בכלל טעם להשוות
אבל מה שבטוח שאף אחד לא רוצה לסבול


לדעתי יש מקומות כמו שתיארת. אני מכירה שניים מהם. אפשר לחפש מגורים בשכירות בקיבוצים בצפון. אפשר לחפש בזול. השכירות שם הרבה יותר זולה מאשר בגושדן. לפעמים יש עבודה בקיבוץ עצמו. יהיה לך השקט שאת רוצה, הנוף שאת רוצה, האנרגיות שאת רוצה, ותתחילי לבנות לך גם את החברה שאת רוצה מסביב. למה לחיות במקום שעושה לך רע ולחלום על מקום אחר?

למה?
כי הבן זוג והאבא של הילד עובד במרכז וללכת לצפון יגרום לאבא שמאד קשור לילד לראות אותו רק פעם בשבוע. הילד יפגע, האבא כנראה ילחם בי על כך בבית משפט
מעבר לכך שהמיסים בקיבוצים מגיעים ל1500 ש"ח בחודש
כך שההפרש במחיר לא יוצא כל כך משמעותי, במיוחד עם יש יותר הוצאות דלק
חוץ מזה שקיבוץ זה לא מקום כל פלורליסטי לאמהות חד הוריות לילד אחד

ריימונד קארבר :

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוש ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום."

קואלה.
את צודקת
אפילו צודקת מאד...

אבל לא טוב לך...

מה תעשי למען עצמך?

מהבנק מתקשרים אלי שיש לי -12800, אז אני מתקשרת לשושה שיכסה את המינוס. הוא גר איתנו והשכר דירה 4400יורד ממני, לפני כל שאר ההוצאות.
תשאלו איך את מסכימה לכל המצב הזה להתקיים, ללא חוזה, ללא הסכם, כל פעם מחדש הכל נפתח
צודקים.
הוא ביקש שאני אכתוב את כל ההוצאות שלי כל חודש ואני אמרתי שעד ה1.7 אין לי זמן
נכון שפיטרו אותי אבל לפני שאני עוזבת יש לי פרוייקט גדול לסגור ואין לי זמן
בהתחלה אני רוצה לנפץ את הכוס שאני מחזיקה ביד מרוב כעס
ואני מתפללת באוטומט- אלוהים מה אני עושה? תעזור לי
ואז אני שומעת קול פנימי. תנשמי. ברגע הזה ממש ממש כל מה שקיים זה כעס וסערת רגשות
לא עוני, לא רעב, לא סכנה רק כעס ופחד
כמה פעמים הוא אמר לך שיעזוב אותך? שינטוש אותך? שתתמודדי לבד עם מה שיש? כל פעם זה משהו אחר
פעם זה המחשב שנתקע וביקשת עזרה
פעם זה אירוע חשוב במשפחה שסירב לבוא
פעם זה המינוס בחשבון
ופעם זה לישון איתך במיטה
זאת הדרך שלו להשיג שליטה הוא מאיים ואת מגיבה
ולא אכפת לו שחלק מהתגובה שלך זאת התפרקות. אולי להפיך, ולא אכפת לו שאת נהיית מזה חולה ומאבדת עבודות ומוציאה אלפי שקלים על טיפולים נפשים
חייבת להיות דרך להיות עצמאית כלכלית בלי תלות בהוריך ובלי תלות בו
חיבת!!
לא יכול להיות שהגעתי לעולם הזה בשביל להיות תלויה באנשים אחרים

• יהיה רצון מלפניך ה' שהדרך לעצמאות תתגלה בפני,

יהיה רצון מלפניך ה' שתיהיה לי יכולת, כוח ואומץ ללכת בדרך הזאת*

ב22.1.12 רשמתי בדף של חלומות ומשמעותם:
"חלום מזעזע שחלמתי הבוקר. אני מסתכלת על מיכל אביעד הדקומנטרסיטית שמצלמת סרט ובו חמור שנכנס בטעות לאיזה מכונה בגודל של החמור שטוחנת בשר ואז הוא נלכד שם.
יש עוד אנשים מסביב שהם לא מסוגלים לראות את המחזה הנוראי ומפנים את ראשם לאחור ומכסים את אוזניהם בכפותיהם, אבל אני שומעת את זעקות הכאב והאימה הנוראיות שיוצאת מהחמור,עד הרגע האחרון שהוא מת. זעקותיו נשמעות אנושית"
חלום לא מרפה ממני מאז עד עכשיו
מי זה החמור? בהתחלה חשבתי- אבא שלי? אחר כך חששתי , אולי זה הילד שלי? או שושה? או הכסף? המשפחה?
עכשיו אני מפחדת שזאת אני
אני החמור שנכנס למלכודת ועד שאני לא האבד את הכל- הכל- הכל
זה לא יגמר
והכאב יהיה נורא וכולם ישמעו את הזעקות שלי אבל ישתדלו שלא לשמוע ולא לראות
הגוף שלי, שפיותי, ומעט רכושי ימשיכו להיטחן עד שאמות
הנה כבר עכשיו איבדתי את שושה, את העבודות שלי, הרעש בדירה לא נותן לי מנוח, מבחינה פיזית המצב שלי לא טוב
ואני לא מסוגלת לישון

קואלה יקרה,
קראת את 100 אחוז אחריות? כל פעם כשאני קוראת את הדברים הכואבים שאת כותבת, ואני כ"כ רוצה לעזור לך...אין לי איך לעזור לך חוץ מלהפנות אותך לדף הזה. ואם טעיתי וזה לא מתאים לך אז אני מבקשת סליחה. שולחת לך המון אהבה.

המרגיעון שואל אותי מה אני רוצה. אני רוצה שיהיה לך טוב.

מצטרפת: אני רוצה שיהיה לך טוב.
מקוה שדברים יפלו למקמם ותתרוממי
מגיע לך!!!

מצטרפת: אני רוצה שיהיה לך טוב.
תודה

_קואלה יקרה,
קראת את 100 אחוז אחריות?_
קראתי ועשיתי מה שכתוב שם להגיד בלב לשושה שאני אוהבת אותו וסולחת לו
זה לא עזר. לא בינתיים לפחות
הייתי לפני יומיים בהמלצת חברה אצל מנחם שבתאי שמייעץ להוסיף שם לפי שיטה שמערבבת קבלה נומרולוגיה ואסטרולוגיה
אז חוץ מהיעוץ הזה הוא מבקש לשלב אצבעות ואם משלבים אגודל ימין על שמאל לטענתו רק 30% זה אומר שאני צאצאית של הבל ולא של קין שאכל פחות מפרי עץ הדעת אז הנשמה שלי היא לטענתו מעולמות גבוהים, צדיקה, אבל פחות מסתדרת בעולם
ולכן יש עליי השגחה יותר על שאר הנשמות (אולי, ניצלתי כבר 3 פעמים פעמים מתאונות שלא היה סביר שאנצל) ולטענתו עם המפה הבעייתית שלי בכלל לא התה אמורה להיות לי זוגיות וילד
מה שעוד הוא אמר שמאפיין את נשמות הבל שיש רגישות בעור- להחתך במטבח, או להעיקץ מיותושים. עכשיו יש לי רגישות בעור שאפשר גם להבחין בה אבל לא מה שהוא אמר - עקיצות ולהחתך- והדבר המוזר שקרה שנחתכתי היום בבוקר כשחתכתי לילד טוסט והתחלתי להיעקץ מלא מיתושים מאז שהיית אצלו
עוד משהו מתריד שקרה ביעוץ הזה (זה היה אולי גם תקשור?) שאמר לשושה הדירוג האנרגטי יעלה במרוצת השנים ויהיו לו חים ארוכים, אז שאלתי, גם לי יהיו והוא שתק, ואז אמר שאחרי שהוסיף לשור אז יהיו יותר...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

להגיד בלב לשושה את לא אמורה לכוון את מה שאת אומרת למישהו, אלא לישות אלוהית...

להגיד בלב לשושה את לא אמורה לכוון את מה שאת אומרת למישהו, אלא לישות אלוהית...
אנסה לכוון את דברי לישות האלוהית
אני אוהבת וסולחת לכל העולם
יאללה שיהיה לי טוב. מגיע לי שיהיה לי טוב

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יאללה שיהיה לי טוב. מגיע לי שיהיה לי טוב
נכון. מגיע לך שיהיה לך טוב. שיהיה לך בטחון כלכלי, אהבה, הרגשת מוגנות. מאז שכתבתי לך על האופונופונו אני משתדלת לחשוב גם עליך כשאני מבצעת ניקוי. הלואי שהניקוי שלי לגבי עצמי ישפיע גם עליך לטובה.

לילה טוב |ירח|

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

|ZZZ|

תודה פלונית יקרה!
שושה העביר לי כסף, אבל במקום להגיד לי כשביקשתי שיבדוק כמה הוא יכול להעביר, או שהוא מרגיש שאני מבזבזת יותר מדי ענה שהוא לא רוצה שאני יהיה תלויה בו כלכלית ושהשכ"ד לא הבעיה שלו
אני נלחצתי מזה ומזה שהוא לא ענה לי לטלפונים וכשהוא בא הביתה אמרתי לו בדלת מה נראה לך שאתה עושה
שאל אם אני רוצה שילך, אמרתי תעשה מה שאתה רוצה
אמר טוב אני הולך, אחכ סימס אם יכול לבוא לישון בספה כי הלילה אין לו איפה לבוא לישון
עניתי כן
למחרת שוב חזר לאמא שלו
באותו היום שזה קרה שיתפתי את אמא שלי שאני בלחץ שאני סגורה בבנק
היא אמרה שהוא לדעתה חזר הביתה כי יש לו תוכנית לגרום לי לאבד את שפיותי ואז להשתלט על הילד- איזה דבר נוראי להגיד עליו. נכון שהוא לא מוכן מאז שעזב לדבר איתם ולראות אותם, אבל איך היא יכולה לחשוב כזה דבר נורא על מישהו שלצד כל הבעיות בכל זאת חיי איתי 8 שנים, עשה איתי ילד, פירנס את משפחתנו ורצה בטובתי
איך? ואם היא כבר חושבת כך, איך יכולה להגיד לי את זה כשאני במשבר?
וזה אולי נשמע פחות חמור ממה שזה, אבל המעשה שלה זה ניסיון לשתול בי פרנויות
רק זה כשלעצמו יותר מהמינפולציות של שושה יכול לגרום לי לאבד את שפיותי אם האמין לה
היא מרעילה כרונית ורק היום יש לי מספיק תובנה להגיד לעצמי שהיא פשוט אישה לא שפויה
שגידלה אותי אשה לא שפויה ולא מאובחנת
אם היתה מאובחנת לפחות היו אומרים לי כשהייתי ילדה שאימא שלי חולת נפש ולדעת להישמר מפניה
אבל לא אמרו. איך מנקים את כל הרעל שנתנה לי מאז שנולדתי?
ואח שלי? אני שולחת לו סמס ומספרת לו מה קרה ושואלת אם יוכל לבוא לדבר איתי
הוא לא יכול כי הוא אם הילדים באותו יום, אומר שיבדוק ביביסיטר אבל לא חוזר אלי
רק למחרת שואל אם אני רוצה לצאת לבר גיורא לראות הופעה, כשהוא יודע שאני עם הילד וסגורה בבנק ואולי גם במצב נפשי לא לבילוי
איזה חוסר רגישות. מה אני מצפה בכלל? אח שלי הצליח לשמור על חוסן נפשי בזכות החוסר רגשיות. הוא לא שומע מצוקה
זאת המשפחה שלי- אומרים שאוהבים אותי, אבל חסרי רגישות.
בינתיים אני מבקשת משושה שיחליט מה הוא רוצה כי אם הוא לא רוצה אז אני צריכה להודיע שאני עוזבת את הדירה באוגוסט
הוא אומר תעשי מה שאת רוצה ורגע אחכ מתחרט ומבקש שאני לא הודיע עוד
אמא שלי מתקשרת אלי היום לשאול אותי מה שלומי ומה חדש אני מספרת לה ואז היא שוב מנסה לנהל אותי
להכניס לי בפה מילים- "תשימי לו אולטימטום" "אם עד סוף החודש הוא לא מחליט תעברי לצפון"
ואז אני מתפרצת
הלא אם רק היתה שפויה הייתי עוברת לצפון
הם היו יכולים לבנות קומה מעל הבית שלהם בשבילי בעלות נמוכה
אבל ברחתי ממנה בגיל 14 וחצי
רצית כבר בגיל 12 שתשלח אותי לפנמיה, או למשפחה אומנת, או בחזרה לקיבוץ אבל היא לא הסכימה כלום
ברחתי ממנה כי יש לה השפעה עלי
השעה מסוכנת יותר מכל דבר אחר. היא זאת שיכולה לגרום לי לאבד את שפיותי, לא שושה
וכמה שהיא מנסה בתחבולות לגרום לי לחזור
אני צריכה להיות חזקה. אפילו אחי חסר הרגישות אמר פעם שהיא כנראה חולה בסוג של תסמונת מינכאוזן- לגרום לילדה להיות חולים כדי להשיג תשומת לב
זה נוראי להגיד כזה דבר על אימא, אבל הדברים כל- כך חבויים שרק אחרי הרבה זמן שמים לב עליהם
גם אשתו של אחי וגם שושה לא סובלים את אמי
גם האחיות שלה ואח שלי אבי. היא אישה לא שפויה, סכסכנית, שתלטנית ומיפולטיבית, חסרת טאקט
אבל בגלל שהיא משכילה עם חיוך יפה ותמים שמפריע לראות את האמת
חלק שבי מתחשק לפתוח פה את כל תיבת הפנדורה ןלטנף כאילו אין מחר
האם זה בכלל יביא לי הקלה לשחרר את הכל? את כל מה שאני זוכרת שאמרה ועשתה?

היי
, אמא שלך קורבן לחיים קשים ולמציאות קשה (נסי למיין את אמא שלך תינוקת בתוך העגלה מבקשת שמשהו ירים אותה או יבין אותה) היא כך לא כי זה בגנים שלה.. תאמיני לי

פתחי את הלב ..

חיבוק.

_היא כך לא כי זה בגנים שלה.. תאמיני לי
פתחי את הלב .._
אני יודעת שמבחינת הסבל שעברה, לא רק בהיותה תינוקת בקיבוץ, גם בגלל נסיבות משפחתיות נוספות מגיע לה את כל החמלה שבעולם
וגם אם זה היה בגנים שלה זה עדין לא אומר שהיו לה, או שיש לה כוונות לפגוע בי במודע
ובכל זאת קשה לי להגן על עצמי מפניה
היא כל הזמן פוגעת בי וזה לא רק שאין לי אמא להתייעץ אייתה, להתנחם אצלה. אין לי גם אפשרות לעשות זאת מהזיכרון.
רק למדתי לגייס את האימא שאני עכשיו ולדבר עם החלק שבי שמתפרק
אבל לפעמים זה קשה, במיוחד אני מרגישה שבגלל שלא קיבלתי את תחושת ההכלה והביטחון
יש בי עצב, חוסר ביטחון קיומי ותחושת קיפוח בילט-אין כל חיי ברמה כזאת או אחרת
כאילו, לא משנה כמה אני מנסה שום דבר לא מרפא את פצעי ילדותי וכל מכה או שריטה קטנה אפילו פצפונת מהחיים גורמיות להם להיפתח ולדמם שוב

אני רוצה להזכיר לעצמי ולכל מי שוקרא פה שבתוך כל המרירות, היאוש, הזעם והתוכחה, בתוך כל הפחד והאימה,
יש עוד
אני אמנם ממשיכה להתאונן ולטנף אבל דווקא מרגישה שמשהו כל הזמן זז בי קדימה בעוצמה רבה
ולמרות שאין לי הוכחה לכך שזה כבר כאן ובא לידי ביטוי, יש לי תחושה שבקרוב התעורר באיזה בבוקר ואגלה שאני כבר לא ילדה עצובה
שאני קמה עם חיוך ושהוא לא בורח.
שהמחשבות שלי חיוביות ומאורגנות. שאני שולטת בהם ולא הם בי.
שאני כבר לא תלויה באף אחד והחיים במידה המתיאה
ולמרות מה שכתבתי על משפחתי, למרות המצב עם שושה. למרות הכל
מרגישה את לבי מתרחב באהבה
שבת שלום {@{@

שבת שלום לך !
נפלא שבתוך כל הקושי את מצליחה לראות לפעמים את הלב השלם שפועם בך !!!

קואלה,
אני כתבתי:
אפשר ללכת לכל מיני "שיטות" בלי לרצות באמת לעשות שינוי. כי זה לא השיטות שאמורות לעבוד - זו את שאמורה לעבוד. את האדם שחי. את צריכה לקבל את עצמך בחזרה בעזרת השיטות האלה (כולן או מקצתן). אם את לא עושה את העבודה - אף אחד לא יכול לשקם את הנשמה שלך בשבילך. אף אחד לא יכול לחיות את החיים שלך בשבילך. אף אחד לא יכול להבריא, בשבילך. זו את שצריכה להבריא, את מבינה?

ועל זה את כתבת:
_בשמת היקרה,
מהנקודה שבה אני התחלתי עשיתי דרך פתלתה וארוכה ועודני עושה.
תודה לך אהבת עולם שהזכרת שלכל אחד מאיתנו את הדרך היחודית שלו אנחנו לא מתחילים באותה נקודת זינוק ולכן אין בכלל טעם להשוות
אבל מה שבטוח שאף אחד לא רוצה לסבול_

אני מוכרחה להגיד לך שאני לא מבינה איפה את רואה ניגוד בין מה שאת כתבת למה שציטטת ממני.
לדעתי אהבת עולם טעתה באופן מוחלט בהבנת דברי ואת נסחפת אחריה.

אני מאמינה לך לחלוטין שעשית דרך פתלתלה וארוכה. וגם מזדהה: הדרך שלי לקחה יותר מעשרים שנה והיתה לגמרי פתלתלה ולגמרי ארוכה. זה תמיד ככה! לא מכירה אף אחד שריפא את עצמו מילדות קשה שהשאירה משקעים קשים באיזושהי דרך נס.
זה תמיד מסע פתלתל וארוך.
כשאני אמרתי ש"זו את שאמורה לעבוד" וכשכתבתי ש"זו את שצריכה להבריא" ושאף אחד לא יכול להשתקם במקומך, להבריא במקומך או לחיות את החיים שלך במקומך זה בדיוק כמו לומר שלכל אחד יש הדרך הייחודית שלו.
לך יש הדרך הייחודית שלך.
ומה שאני אומרת הוא, שרק את יכולה לעבור את הדרך שלך.
רק את יכולה להבריא את עצמך בדרכך הייחודית שלך.
זה לא משהו שאפשר "לעשות לך" - כמו שאי אפשר "לאכול בשבילך". רק מה שאת בעצמך מכניסה לפה של עצמך, לועסת, בולעת ומעכלת, זה אוכל שמזין אותך ונותן לך חיים.

מה פירוש לומר "שאין טעם להשוות"?
יש טעם. להשוות בין המצב שלך היום למצב שלך כשתהיי מאושרת.
רק את קובעת את המטרה שלך. והמטרה שלך היא להרגיש טוב ולחיות טוב.
את תדעי שהגעת למטרה כאשר תרגישי טוב ותחיי טוב. כשתהיי מוקפת באהבה, כשיהיו לך כוחות, כשאנשים מרעילים לא יהיו יותר בחיים שלך ולא יתייחסו אלייך רע יותר, כי את תתרחקי מכל מי שעושה לך רע, והמעט שיישאר יהיו אנשים שאת תהיי מספיק גדולה לא להתרגש משום שטות שהם פולטים כי כבר תהיה לך שלוות נפש ולא תיטלטלי מכל מלה שלהם.

את מחפשת את הדרך שלך להבריא.
בגלל זה פתחת את הדף הזה.
קשה להבריא מלגדול אצל אמא חולת נפש.
אבל קשה עוד יותר להבריא כששומרים על קשר תלותי כל כך עם האמא חולת הנפש.
למה בעצם את מדברת עם אמא שלך?
למה בעצם את נותנת לה מידע?
הניחוש שלי הוא שאת ממשיכה לחפש ממנה אישור, אהבה, תמיכה ועזרה. את ממשיכה לרצות שוב ושוב ושוב שהיא תהפוך פתאום כבמטה קסם לאמא שלך.
הבעיה שלדעתי הפייה הזאת עם השרביט, שיכולה להפוך דלעת למרכבה, עכברים לסוסים לבנים, וחולת נפש מרעילה - לאמא, הפייה הזאת הלכה לאיבוד בדרך אלינו. אולי נתקעה במכונת הזמן או משהו.

אני במקומך הייתי מתחילה להתאמן ב-

1. לא ליזום קשר עם אמא שלך בכלל.
2. כאשר היא מתקשרת (כשהיא יוזמת קשר), לא לספר לה כלום על מה שקורה אצלך. כי כל פעם שאת מספקת לה מידע, את מזינה את מחלת הנפש שלה וסופגת בחזרה הרעלה שנשפכת עלייך. אז לא לספר לה כלום, ולקצר את השיחה כמה שיותר. בדיוק נשרף לך משהו על האש. בדיוק הילד שם עושה משהו שאת חייבת לרוץ אליו.

טריק ידוע שיכול לעזור לך: להכין מחברת ועט ליד הטלפון, וכשאת מגלה שזו היא על הקו, להתחיל לרשום את המשפטים שהיא אומרת.
כשזה כתוב מול העיניים, את ממש יכולה לראות מה יש לך שם.
וכשאת עסוקה בלכתוב מה שהיא אומרת, את מתרכזת בתשומת לב למלים שלה - וככה זזה מהמקום התלותי שמחפש אישור ממנה, לעבר מקום שקול וחושב ובוגר, שמנתח את מה שיוצא לה מהפה.
זה עושה סוויץ' במוח ונותן לך כוחות.
זה יוצר שינוי בשיחה.
המטרה היא להחזיר לך את העוצמה. להחזיר לך את תחושת השליטה. שתהיה אפילו נקודה קטנה אחת, שבה את מסתכלת מבחוץ על מה שקורה ולא טובעת בתוך זה.

כמה שתרגישי יותר את העוצמה הזאת, ככה תהיה לך יותר עוצמה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית לוי נתנה את התרגיל הזה באחד הדפים <לא זוכרת איזה דף, 'צטערת>

_החזרת המרכז הפנימי, תרגיל בדמיון מודרך

את מדמיינת אותך עומדת מול האדם שאת מרגישה שנתת לו את המרכז הפנימי שלך. את רואה אצלו כדור גדול של אור, ואת לאט לאט מעבירה את הכדור הזה אלייך, למרכז הגוף שלך. זה הכדור שלך ואת מחזירה אותו אלייך.
באמצעות התרגיל הזה את בעצם מחזירה אלייך את המרכז הפנימי שלך – לאחר שהפקדת אותו בטעות אצל אדם אחֵר, לאחַר שהתרגלת להפקיד אותו אצלו.
ככל שתחזרי על התרגיל יותר פעמים, כך תתרגלי לחיות כשהמרכז הפנימי שלך אצלך. את תבססי ידיעה פנימית כזאת, תתרגלי לפנות פנימה ולא החוצה כדי למצוא תשובה._

אולי זה מתאים לך עכשיו?

_"אני במקומך הייתי מתחילה להתאמן ב-
לא ליזום קשר עם אמא שלך בכלל.
כאשר היא מתקשרת (כשהיא יוזמת קשר), לא לספר לה כלום על מה שקורה אצלך. כי כל פעם שאת מספקת לה מידע, את מזינה את מחלת הנפש שלה וסופגת בחזרה הרעלה שנשפכת עלייך. אז לא לספר לה כלום, ולקצר את השיחה כמה שיותר. בדיוק נשרף לך משהו על האש. בדיוק הילד שם עושה משהו שאת חייבת לרוץ אליו"_

להזין ולשמר את יצר הנקמני שבך.. לא כך הייתי מתנהגת.
אפשר אולי לנסות לצאת מתוך המילים הקשות.. לתרגל
לחשוב תוך כדי מגע איתה... להבין שמה שהיא אומרת בא מתוך חוסר ביטחון חוסר ידע..
שחררי ממנה את השליטה בך יקירה..
חמלה והבנה מרפאים את הפצע הילדות הגדול ביותר


אני אומנם כותבת כמו חייזרית, ולא תמיד יודעת איך לבטא את עצמי כרעוי
אבל אני הגעתי מאשפתות אמא שלי לא גידלה אותי והייתה כמו אנדראה בשבילי.. ועד היום היא מבקרת אותי ושופטת אותי ואוהבת אותי בדרכה שלה..
חתולת רכב אני ועודני ..

קואלה.
עברה חצי שנה מאז החלטת לפתוח את הדף הזה - כי הגיע הזמן לחיות טוב (וזה נכון)
האם זה קרה?
מה זה אומר?
מה עושים הלאה?

בהצלחה

יש לי היום יומולדת וכרגיל אני עצובה (הכוונה בכרגיל לימי הולדת ללא כל כל הזמן למרות שפה אני כותבת בדר"כ שרע לי ומי שקורה פה ולא מכיר אותייכול לחשוב שאני תמיד מדוכאת)
ככל שהיום עובר העצב מתגבר והרחמים העצמיים ממלאים אותי. ואז פתאום מרגישה מותשת כמו לפני מחלה
ואני מדברת עם האני הפנימי, מין דיבור כזה ששונה מהדיבור שהיה לי עד היום עם עצמי. דיבור עם העולם הפנימי הגבוהה שהחל בשנה האחרונה, נראה לי שבזכות אפרת המטפלת. (אולי היא לא עזרה לי להבין את עצמי, אבל לפחות לחבר אותי לעצמי. חושב מאוד)
מבינה שהנשמה שלי מתגעגעת לעולמות הגבוהים שממנה הגיעה
עולמות מדהימים, מלאי הרמוניה, אהבה, חמלה, צדק ואחווה
ואני, כלומר הנשמה שלי , לא כל כך רוצה להיות פה, מתחילת חיי לא הייתי לחלוטין שלמה עם הבחירה להגיע לכאן
אבל הנה אני פה. בכל זאת למרות הכל. ולא סתאם. אפילו שמרגיש ככה לפעמים
אני בחרתי באתגרים שיש לי, למרות שעכשיו אני מתחרטת על כך
אז אני קוראת לה לשוב. נוזפת בה. כי ברכב נמצא הילד שלי ועוד חבר שלו זה לא הזמן לוותר
מותק, יש לך מחויבות, תתמודדי. תקחי אחריות!
הרי כל החיים האלו חולפים כהרף עין לעומת הנצח.
לכן אני כל כך מפחדת מהמוות כי אני יודעת שהנשמה שלי כל הזמן בודקת דלתות יציאה ומפלררטת עם המוות
מספיק! תחזרי לכאן עכשיו אני קוראת לה
אמנם רוב החוטים שאמורים לחבר את נשמתי לעולם הזה התנתקו
אבל נשארו עוד 2 חוטים דקים
תשמרי עליהם שלמים ומחוברים



כן,

הי קואלה,
איזה מזל שנכנסתי בדיוק ביום ההולדת שלך. (-:
אז קודם כל, מאחלת לך ימים יפים שיבואו, שתרגישי שוב במהרה תחושה של חיבור לחלקים הגבוהים שבך ועצמה פנימית עם קלילות. מאחלת יציבות ונינוחות והמון אהבה פנימית וחיצונית. @}
מאוד מוכר לי דיכאון יום ההולדת הידוע לשמצה. אני חושבת שיש לנו לרוב איזו ציפיה להיות אהובים במיוחד, עטופים במיוחד מבחוץ ביום ההולדת, וכשזה לא קורה על פי הציפיות יש אכזבה נורא גדולה.
דווקא בימי ההולדת שבהם, הצלחתי להנמיך ציפיות למשהו גדול וגרנדיוזי שיקרה והחלטתי לפנק את עצמי ולהתייחס אלי יפה ביני לביני, זה הפך את היום למשמעותי וקסום עבורי וכל מחווה חיצונית שנוספה לזה היתה בגדר בונוס.

לגבי ההרהורים בנוגע לנשמה, אני ממש לא מתיימרת לדעת, אבל אולי הנשמה שלך כמהה לאיכות גבוהה והרמונית שאת יכולה להעניק לך בתוכך, כאן בחיים האלה, השגרתיים, היומיומיים.
אולי בגלל זה היא/ את כאן, ללמוד ליצור את ההרמוניה הזאת בתוכך, בעין הסערה, בתוך שלל הקונפליקיטים והאתגרים ולהרגיש את השלמות הזאת כאן.
אולי זה הכיוון, למצוא עוד חוטים דקים שמחברים אותך אל הנשמה שלך, לייצר עבורה עוד חוויות של הרמוניה, אהבה וחמלה... איך זה נשמע לך?

שולחת יום הולדת בינתיים
ומקווה שעד סוף היום מצב הרוחות ישתפר ושולחת זר
@}@}@}@}@}@}

_אמנם רוב החוטים שאמורים לחבר את נשמתי לעולם הזה התנתקו
אבל נשארו עוד 2 חוטים דקים_

מאוד מכירה את ההרגשה שנשאר בקושי חוט דק אחד שמחבר אותי לחיים האלה.
זה חוזר אצלי הרבה.

יחד עם זה, שמחתי בשנים האחרונות לגלות שאם יש חוט אחד שנשאר - זה החיבור שלי לעצמי. האהבה לעצמי.
אולי זה לא מספיק, אבל זה המון.

מאחלת לך יום הולדת שמח למרות הכל, ושתתחזקי ותגלי עוד ועוד חוטים.
את מקסימה, מיוחדת, חזקה ואמיצה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני אוהבת לקרוא אותך, ולומדת ממך הרבה....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מזל טוב קואלה יקרה, מצטרפת לדברי הגבירה החכמה ואהבת,
גם אני חגגתי יום הולדת לפני כמה ימים ומחשבות דומות חלפו גם אצלי כמה ימים לפני היום הזה. לשמחתי, זה השתנה ויום ההולדת היה נעים. מאחלת לך ימים יפים ומחוברים יותר,

איך באמת עוד לא כתבו שירים על הbirthday blues?

מזל שגמני נכנסתי בזמן לאחל לך שתהיה שנה שמחה יותר, שקטה יותר, ירוקה יותר, בריאה יותר ושתרבה האהבה בחייך. |L|



י@}ו@}מ@}ו@}ל@}ד@}ת ש@}מ@}ח

תודה חברות יקרות
איזה כיף שהיומולדת עבר והיום אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב
האמת שגם אתמול היה סביר. ואפילו לא בכיתי
סביר במיוחד יחסית לנסיבות: לא היה לי עם לחגוג כי שושה לא רצה (כרגיל הוא רב איתי, כועס אלי ואפילו ברכה או מתנה לא קיבלתי ממנו)
אז קבעתי עם אחי אבל הוא לא השיג ביביסיטר והבת שלו חלתה
אז קניתי כמה בירות וקבעת עם אמא מהגן של הילד שלי (שהתגרשה בדיוק כששושה עזב את הבית ) אצלה בבית ,מפני שגם לה לא היה ביביסיטר
אז למרות שלא יצאתי לפאב התלבשתי נחמד ואפילו הצלחתי לא לרחם על עצמי.

היום הלכתי לשיעור ניסיון ביוגה בשיטת איינגר - היה מעולה ובגלל שהצטננתי וויתרתי על יציאה עם אח שלי
רוב הזמן אני מצליחה לחיות את ההווה ולא להיכנס לפאניקה מהעתיד
מכך שאני צריכה להחליט מה לעשות עם עצמי בקשר לפרנסה, התפתחות אישית, מגורים, הקשר עם שושה ואין לי עדין תשובות כלל
אז אני לוקחת נשימה עמוקה ושקטה
מברכת על השפע בחיי.
מה עכשיו? מה אלאה?
אני לא יודעת, אבל כן יודעת שכשאני אדע אז אני אדע

ואחרי כל מה שכתבתי מקודם
מרגישה רע.
לילה קשה עבר עלי ויום נטול כוחות
בכל זאת כנראה שלא הצלחתי להתעלות מעבר לרחמים העצמיים וחיליתי

חיבוק >3

<3

הוא שוב לא מדבר איתי
עונה לי בסמסים כשהוא פה בדירה. הזוי
אמרתי לא שאני לא רוצה שיגור איתי. שנמאס לי ככה. כיוון שהוא לא מדבר איתי אז הוא לא ענה
גם אני לא רוצה לגור פה יותר.
לא יודעת איפה כן , לא יודעת מה יהיה, מאיפה יבוא הכסף, מאיפה להתחיל
כשהכל מתפרק לי ככה אז אני נכנסת ליאוש כזה שבלילה או שאני רוצה להיעלם, או שאני מפחדת מהמוות ומרגישה פיזית רע.

פיתאום הוא לא מדבר איתך ? לא קרה כלום קודם ? פיתאום ? זה לא הגיוני.
לגבי המקום מגורים , התקפי חרדה - נראה שאת לא סגורה על עצמך ושזה ככה אזי מאשימים את הצד השני ללא הצדקה.
המלצתי לך נסי לשמוע להקשיב ולהבין את הצד השני ולא רק להשמיע

ודרך אגב בני זוג לא עונים לבני זוגם או כי הם מרגישים מוצפים או כי הם לא מוצאים טעם לומר את דעתם. יש פעולות די סכמתיות שהצד המציף / לא מקשיב אמור לעשות עם שהצד המוצף / שותק לא ירגיש כך. חשוב שתשימי את האצבע על מה בתקשורת שלך גורם לו להיות אילם

מחר תכננתי לצאת עם חברות, אבל הוא סימס לי שהוא מוכן לשמור על הילד רק עם הוא מוציא אותו מהגן ואם לא אז שאקח ביביסיטר
הוא גם סימס שבגלל שאני לא עושה מה שהוא רוצה אז הוא לא יעשה את מה שאני רוצה
אז עניתי לו, יותר נכון סימסתי לו אחרי שלא ענה לי, שעד שהוא לא ידע אם הוא רוצה לחיות איתי או לא ולא מסכם איתי איזה שותפות יש ביננו אני לא רוצה אותו (לא עידכניתי שבשיש הוא רב איתי על שטות ואמר שעוזב את הבית ובשישי ישן אצל אמא שלו ובשבת סימס שרוצה לחזור אבל לא יודע אם ישאר ומאז לא מדבר איתי כולל ביומולדת!)
רציתי לחכות אם הנקיטת עמדה מצידי עד שהתייעץ על כך בתקשור
וגם חשבתי שאם אני יהיה רגועה ולא אסלים את המצב זה יסתדר. אבל זה לא מסתדר
אני לא יודעת אם באמת אקבל תשובות בתקשור. הלווי. אני פשוט כבר כל כך חסרת אונים תקועה באמצע צומת בחיי וכמו הומלסים שהמצב הזמני נהפך לקבוע ישנה מתחת לגשר יותר מדי זמן ומתחילה לשכוח מזה תחושת בית ריגשי

הרבה מלל מעט תכלס. שום דבר לא יתן לך פיתרון לבעיות שלך מלבד את עצמך ולכן חוסכי את הכסף והזמן ואני לא יודעת מה עוד על פיתרונות אחרים. ועוד משהו אין פיתרון קסמים.

לגבי אני רציתי הוא אמר כן ולא - תזקקי את הרגע הראשון שבגללו קרע הקרע תביני אותו תקחי אחריות עליו תדברי איתו על הרגע הזה תשמעי אותו תביני אותו תראי שהוא מבין אותך
אתם עוברים ממריבה למריבה מבלי לפתור כלום עד שהוא עוזב את הבית / מפסיק לדבר איתך וכו

את תקועה - זה בחירה שלך להיות תקועה את כבר ילדה גדולה תחליטי מה ואיך את יכולה לחיות באופן עצמאי ושתהי מאושרת - עד שאת עם עצמך לא תהי מאושרת את רק תא כלי אותך אותו ואת הילד שלך

פלונית אלמונית- את נשמעת כמו שושה
חוצמזה שהוא לא מדבר איתי אבל מצפה שאיכשהו אני אבין אותו ואפתור את המצב ביננו

פלונית אלמונית- את נשמעת כמו שושה

גם אני חושבת.

זה יכול להיראות מבחוץ כאילו את המתוסבכת (חרדות, בלבול) והוא שה תמים, אבל זה בדיוק להפך !

שושה הזה מתוסבך עם עצמו שחבל על הזמן.
והוא זורק את זה עלייך.
הבעיה זה שגם אם את אומרת שאת לא מאמינה למניפולציות שלו, באיזשהו מקום את עדיין כן מאמינה, ולוקחת על עצמך את האשמה.
אל תיפלי למניפולציות האלה !
(לא של שושה, ולא של פלונית אלמונית, מי שלא תהיה)

פיתאום הוא לא מדבר איתך ? לא קרה כלום קודם ? פיתאום ? זה לא הגיוני.

נכון, זה באמת לא הגיוני.
כי הבן אדם הזה הוא לא הגיוני !

זה נשמע לך הגיוני בן אדם שכועס על האישה שלו על שהיא בודקת לילד כינים בטענה שהיא תגרום לילד טראומה?
אז כן, זה באמת לא הגיוני שבן אדם 'סתם ככה' פתאום לא מדבר.
כי הוא שרוט על כל הראש.

זה לא שלא קרה משהו קודם, קרה - אבל בראש שלו.
הוא חי בסרטים שלו - וזורק את זה על האישה.

ה'אשמה' היחידה שלה - שהיא מאמינה לו שהוא כועס עליה בצדק.
אחרת היא מזמן הייתה זורקת אותו מכל המדרגות (או מהחלון).

_האמת שגם אתמול היה סביר. ואפילו לא בכיתי
סביר במיוחד יחסית לנסיבות: לא היה לי עם לחגוג כי שושה לא רצה (כרגיל הוא רב איתי, כועס אלי ואפילו ברכה או מתנה לא קיבלתי ממנו)_

_שושה העביר לי כסף, אבל במקום להגיד לי כשביקשתי שיבדוק כמה הוא יכול להעביר, או שהוא מרגיש שאני מבזבזת יותר מדי ענה שהוא לא רוצה שאני יהיה תלויה בו כלכלית ושהשכ"ד לא הבעיה שלו
אני נלחצתי מזה ומזה שהוא לא ענה לי לטלפונים וכשהוא בא הביתה אמרתי לו בדלת מה נראה לך שאתה עושה
שאל אם אני רוצה שילך, אמרתי תעשה מה שאתה רוצה
אמר טוב אני הולך, אחכ סימס אם יכול לבוא לישון בספה כי הלילה אין לו איפה לבוא לישון
עניתי כן
למחרת שוב חזר לאמא שלו_

וגם חשבתי שאם אני יהיה רגועה ולא אסלים את המצב זה יסתדר. אבל זה לא מסתדר


תגידי קואלה, אפשר להגיד הרבה על המצב המחורבן שלך, על המשפחה המטורללת ועל הבן זוג המטורלל לא פחותש בחרת לך אבל דבר אחד אי אפשר להגי דעלייך - שאת טיפשה.

אז אולי לאור העובדות הקיימותתסבירי קודם כל לעצמך,למה את עדיין איתו?

בגיל 14 עזבת את הבית באומץ רב, בלי דבר לעבר מקום לא נודע. נכון שזו תמימות של ילדה אבל הסתדרת והצלחת.

למה בגילך 20 ומשהו שנה אחרי את אל מסוגלת לחתוך בבשר החי?

הבן אדם חרא. מהסוג הכי חרא שיכול להיות. ושום טיפול או בלוג לא יפתור את זה. כי זה לא קשור אלייך, זה קשור אליו ולחיים שלו ולכמות החרא הפרטית שלו שכיום היא כל כך עולה על גדותיה שהיא מציפה כל דבר שנוגע בו.

תעזבי אותו לא משנה מה. יש מקרים שיש שאלות, למה לעזוב, למה לפרק והילד שלא יסבול,ואולי ישתנה ואפילו קצת, ולכל הזוגות יש שמברים. מתוקה במקרה שלכם אין על מה לעבוד. יש לךחרא טיפוס שמרוכז בעצמו שמתנהג אלייך כמו שפחה. שעוזב ויוצא מהבית ומאמלל אותך גם על ובעיקר על חשבון הילד שלכם שממש ל אנעים לו לראות אבא יצא ואבא בא ואבא על הספה ואבא נעלם ואמא מאבדת שפיות.

אמא שלך יותר צודקתמטועה לגבי השושה הזה, הוא פסיכוטי. זה אפילולא פאסיב אגרסיב, זה אפילו לא כעסים מובנים של זוגיות במשבר, זה מטורף, זה מכלה, פלא שאת עדיין על הרגליים. לא רק שהוא פסיכי הוא מאיים ובורח וחוזר ועושה טובה ולא עושה טובה והכל במין שבשבת בלתי נגמרת ובלי הגיון וסיבה והתחלה ואמצע וסוף. איכס. נטרלי את התשוקה שלך לספק לילד את האבא זמין ולך את החלום בשיקום המשפחה והמשכיותה. נטרלי את זה, זה מגיע מחלום ישן שהמציאות ריסקה ממזמן וזה הזמן להתחיל לנקות את הריקושטים, לנקותאת הנשמה, ולהתחיל לבנותחלום חדש ורוד יותר. גם לילד אגב.

ובמקום להתרכז בפרקטיקה.לחפש עוד עבודה, לסיים את הפרויקט לגור באיזה חור שקט את עושה חשבונות של כמה האבא יהיה קרוב לילד.
תגורי לבד לא משנה איפה, תדאגי לממן את זה לבד, לא משנה אם ב-4000 או ב5,000 או ב1,500. ואם אין לך כוחות לעבור שוב אז תספגי את הרעש, תקני אטמי אוזניים מעולים ונוחים מאוד, תגבירי מוזיקה טובה מצידך, אם את בדכאון או חרדה או טרוףמערכות, קחי כדורים כמו ציפראלקס או סרוקסט בהתייעצות עם רופא זה ייתן לך כוחות לחדש אנרגיות, להתפקס. וזהו. תבכי את נפשך על הפרידה הסופית מהפסיכופט ותמשיכי הלאה.

בכל הכנות, ויותר כנה מזה זה להגידלך לקחת את עצמך ואת הילד ואת המזוודה ולחזור לכיכר דיזינגוף, יותר נעים שם מהנוכחות בקשר עם אדם כזה זה בטוח.

מתוקה במקרה שלכם אין על מה לעבוד.
מסכימה לגמרי. זה שקוף !

מתוך יאוש ולמרות הפחד שאלתי אותו אחרי שיחה ביננו שבה פירט מה מפריע לו, אם יותר היה לו טוב אצל אמא שלו
"כן" ענה. אצל אמא שלי הבינו אותי, ישנתי יותר טוב, כיבדו את רצונותי
אז האם אתה יודע למה חזרת?
"אני לא יודע" ענה
ביקשתי שנחזור לטיפול, או נלך לסדנת תקשורת מקרבת, או אפילו נעשה ביחד תרגילים לשיפור הזגיות מספר.
סירב.
אז ביקשתי ממנו שייתן לי 15 סיבות למה כן להיות איתי
"אין לי" ענה"
אם כך ועד שלא יהיו לך סיבות טובות להיות איתי אין טעם שנהיה ביחד עניתי
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה
אני לא מאמינה שאני עוזבת אותו ושאין לי עבודה
אמאל'ה, אני כל כך מפחדת!
עוד סיפור על אומץ לב שהיה ואבד לי
כשההיתי בת 13 לקחו אותנו מתנועת הנוער העובד והלומד בצפון ליום כיף בחופש שכלל ממדיון והופעה חינמית בגני יהושע של תיסלם ומשינה
אני רציתי לבוא בעיקר בשביל משינה
אממה, ההופעה התאחרה ובסוף נתנו לנו לשמוע רק שיר אחד בטרם הודיעו לנו לחזור לאוטובוס שלנו חזרה הביתה להורים בצפון
אז פשוט ברחתי פנימה לקהל.
לא חשבתי מה יהיה עליי אחרי ההופעה, או על המדריכים שאחראים עלי
נכנסתי פנימה קרוב לבמה וחבר'ה צעירים הציעו להרים אותי על הכתפיים כדי שהראה משהו (אז שקלתי הרבה פחות מעכשיו זה לא היה קשה להרים אותי כל כך)
היה כיף!! איך נהניתי((:
בסוף ההופעה בסביבות חצות כולם לקחו אוטובוסים הביתה. ר"ג, ת"א הרצליה וכו' אבל אוטובוס לצפון לא היה לי
התקשרתי להורי המבוהלים והכועסים שביקשו מידיד משפחה מת"א לאסוף אותי
במבט לאחור ההיתי חתיחת חוצפנית ואולי גם חסרת אחריות וטיפשה
אולי בגלל זה אין לי עכשיו מספיק אומץ לזוז

התבגרתי. מספיק בשביל לפחד, לא מספיק בשביל לקחת אחריות

משהו רוצה לאמץ אותי?

משהו רוצה לאמץ אותי?

איזה חמודה את.
גם אני מרגישה ככה הרבה פעמים.

אם הייתי יכולה הייתי מאמצת אותך !
|לשים חיבוק עצוב או מחייך?|

הצחקת אותי עם הסיפור על ההופעה של משינה (-:
מקוה שתתחברי מחדש לכוחות שבך (מחפשת לך משפחה אומנת פה...)

"כשהכל מסתדר לי
וכלום לא חסר לי
החיים נראים כמו משחק ילדים
אך כשזה נעצר
כשקשה ונשבר
החיים, בי"ס- תלוי איך לומדים
סמוך עליי,
סמוך עליי
על מי לסמוך?
רק עליי! "

אבל תדאגו
ואל תאנחו לי
ואל תיהיו לי עוזר ושומר
כי גם לבדי
אני לידי
וסמוך עליי- תמיד אסדר!

סמוך עליי,
סמוך עליי,
על מי לסמוך?
רק עליי! "

שבוע טוב לכל קוראי החביבות,
ממש לא נוח לי עם כל הדיון שמתקיים עלי בגוף שלישי מעל הראש שלי
כפי שלא היה לי נוח עם כיוון נוסף שהתכתב איתי פה וכאילו עשה עלי סטאג' בקאוצ'ינג
אני מבינה שמפני שכתבתי פה מתוך סערת רגשות נוצר רושם של מצוקה אדירה ונזקקות נואשת
ובכך פתחתי דלת וכאילו נתתי הרשאה לניתוחים הללו.
אז בנות מזכירה לכן שזהו דף בלוג. לא יותר וללא פחות
מוזמנות לכתוב לי מגובה העיניים באופן ישיר ובניקים מוכרים ומזוהים וכל סמיני הפיסוק והפלוניות אלמוניות עם סימני השאלה בסוף השם עם כל הכבוד, זה פשוט לא מתאים לי
תודה!
k

את צודקת. חששתי שתרגישי כך.
אם כי הסיבה שדיברתי בגוף שלישי הייתה כיוון שהגבתי לבנות שכתבו פה, שהייתי צריכה לפנות אליהן כדי לענות להן את דעתי על מה שכתבו.
זה כמו שיחה בקבוצה, שלפעמים פונים ליוזם השיחה, ולפעמים פונים למישהו שאמר משהו במהלך השיחה.

לא הייתה לי שום כוונה לדבר מעל ראשך.

ואפרופו "יאללה תזרקי אותו" נוסח וורדה רזיאל
אתמול ביקרתי את חברתי היקרה א' בדירתה החדשה לאחר שעזבה את ביתה והחלה תהליכי גירושים
היא כבר חודשים בדירה וכל הדברים מונחים עדין בקרטונים מסביב לקירות כי אין לה כסף לארונות
בן זוגה שכל השנים לא תפקד מספיק כאבא פתאום רוצה משמורת משותפת
ובימים שלו, בגלל שהוא לא יכול לצאת מהעבודה מוקדם הוא שולח ביביסיטר שתקח את הילדה מהגן. חברתי באה לגן וראתה שלביביסיטר אין בוסטר לאוטו ואז היא לקחה את הילדה בעצמה וסילקה את הביביסיטר
עכשיו היא תובעת אותו דרך הסנגוריה הציבורית כי אין לה כסף לעו"ד
היא לא סומכת על העו"ד אבל אין לה ברירה אחרת
היא מרוויחה 2500 ש"ח בחודש ולא יודעת איזה עבודה תמצא בשנה הבאה ומה יהיה
דרך אגב, כל האמהות כמעט בגן של הילד שלי מרוויחות סביב ה5
יש אחת שיש לה משפחתון ומרוויחה 9
עוד 4 שלא עובדות בכלל
ועוד 1 פרודה במשמורת יחידנית שיש לה קרירה ומרוויחה 12 כי עובדות במקצועו ריוויחי אבל משלמות מחיר אישי גדול - מזה גדול? אין לה חיי פנאי.
בטח לא אופציה לצאת שוב לדייטים
היא בת 48 פלוס 2 אז איכשהו זה בסדר לה עם זה.
מענין אותי לדעת עם כל היועצות פה למניהן הן אמהות עובדות?
האם אתן הצלחתם בפאזל הזה של להרוויח משכורת של משרה מלאה+ (8 ומעלה) ולעבוד 3/4 משרה(מ8 עד 4 כשהעבודה, הדירה והגן במרחק נסיעה של 8 ק"מ בהתחשב בפקקים)?
ניחוש פראי שלי- חוץ מאמא דבש אין פה מישהי כזאת
האם אתן מכירות באופן אישי אמהות לילדים קטנים פרודות וללא תמיכה מההורים? (תמיכה זה גם דירה שברשותה ששווה ל3500 ש"ח לפחות)

אהבת עולם, תודה על תגובתך
הלחטתי שמעכשיו אמחק כל תגבוה בניק לא מזוהה. מקווה שאתן מבינות. תודה

קואלה, אני רואה שמחקת את כל הדיון האחרון, כולל מה שאני כתבתי.
בעיקרון הדברים שכתבתי לא כולם כאלה חשובים.
אבל אני חושבת שכן כתבתי דברים מעניינים בתובנה שלי על מנגנון הגוף שפוגע עצמו (כאשר ההורים שהיו צריכים להגן עלינו הם אלה שפגעו בנו).
את לא חושבת?
האם את לא מסכימה עם מה שכתבתי? לא הזדהית עם הדברים?
(הדברים שכתבתי הם קודם כל מניסיון אישי, מדברים שאני בעצמי חווה/חוויתי. לכן אני לא חושבת שיש כאן איזה משהו מתנשא או פטרוני).

אם זה בסדר מצדך, כן הייתי שמחה שתחזירי אותם.

כפי שלא היה לי נוח עם כיוון נוסף שהתכתב איתי פה וכאילו עשה עלי סטאג' בקאוצ'ינג

אהבתי את הניסוח .
בדברים האלה למשל אני באמת מעריצה אותך.
כשכתבו לי דברים מהסוג שכתבו לך עכשיו, הצלחתי להישאר הרבה פחות נאמנה לעצמי ממה שנראה לי שאת נשארת, הייתי מתכווצת לתוך עצמי.
את לא נופלת מזה. זה טוב.
נראה שמנגנון האהבה העצמית אצלך עדיין עובד למרות הכל.

אהבת עולם: שלחתי את כל מה שמחקתי לעצמי במייל, אבל לא שמתי לב שרק תחילת הבלוג העותקה לג'ימייל (אולי זה היה ארוך מדי?)
כך שלצערי לא נשמר אצלי מה שכתבת על ההורים. מצטערת...
_אבל אני חושבת שכן כתבתי דברים מעניינים בתובנה שלי על מנגנון הגוף שפוגע עצמו (כאשר ההורים שהיו צריכים להגן עלינו הם אלה שפגעו בנו).
את לא חושבת?_
הכן כתבת דברים מעניינים מאוד. אם תרצי את מוזמנת לכתוב שוב
בהקשר אלי- לא היו לי הורים מספיק יציבים ומכילים אבל גם לא סבלתי מהתעללות בילדותי. כנראה שמפני שאני רגישה מאד נפגעתי כמעט כאילו חוויתי התעללות
ותודה לך שוב האהבת עולם על הפרגון והמחמאות(:

_האם אתן הצלחתם בפאזל הזה של להרוויח משכורת של משרה מלאה+ (8 ומעלה) ולעבוד 3/4 משרה(מ8 עד 4 כשהעבודה, הדירה והגן במרחק נסיעה של 8 ק"מ בהתחשב בפקקים)?
ניחוש פראי שלי- חוץ מאמא דבש אין פה מישהי כזאת
האם אתן מכירות באופן אישי אמהות לילדים קטנים פרודות וללא תמיכה מההורים?_

כן, אחותי. מרוויחה 6000 וחיה מזה לבד (בצפון), היא והבן שלה. בלי מזונות בכלל!! והאבא נעלם והוא לא בתמונה, כך שאין אפילו ימים שיכולה לעבוד יותר כי הוא איתו. (ההורים שלנו ממש לא במצב לעזור לאף אחד).
והאמת מכירה עוד כמה...
נותן תקווה?

במה אחותך עובדת?

וואו קואלה, כאילו שלא מספיק שאת מתעלמת ואוטמת זוג אוזניים ועיניים מהמיציאות, אח"כ מהתגובות, עכשיו את גם מוחקת אותן בתואנה שהן נכתבות מניק אנונימי.
את מחזקתא ת דבריי - שלא מעניין אותך מה יגידו לך ובלבד שלא יבלבלו אותך עם עובדות.
האם הניק שלך אינו אנונימי? לפחות תהיי ישרה עם עצמך בנקודה הזו, את מוחקת כי קשה לך להתמודד. אם את חושבת שאלו שטויות אז לא צריך להיות קיים קושי. ואם אלו לא שטויות הרי שיש בזה מין האמת ויש מקום להתמודד.

תמחקי מה שבא לך, זה הרי נועד לעינייך בלבד (וגם ציינת שאת שומרת זאת במייל, אז מה המטרה בעצם?)

רק שימי לב לאבחנה המאוד בסיסית בהתנהלותך - את לא מוכנה לקבל שום דבר מהסביבה. שום בדל עיצה או כיוון שיגרמו לך לקום ולעשות. לקחת אחריות. לקבל ביקורת. להתמודד איתה. לטוב ולרע.


אני חושבת שזו פחדנות, מנגנון מלוטש מאוד למידור כל מה שעלול פגוע בסטטוס קוו שבו לך אסור לקחת אחריות.

חבל

קשה מאוד לראות אדם נוהג ברכבת מהירה מאבד את הבלמים לעבר התרסקות. הרס עצמי במהירות האור.
בן זוגך אינו ספונסר והוא כבר אינו אוהב.
הוא יעזוב אותך בכאב גדול, או בבגידה או אחרי שיטריף אותך כך שתהיי שבר כלי ולאסוף את השברים יהיה פי כמה קשה יותר מכרגע. כבר עכשיו את חושבת שזה בלתי אפשרי לקום וללכת. לאור ההודעה האחרונה שלך. עוד כמה חודשים כאלה.. שנה.. ואת תהיי עלה נידף ברוח. גבר אוהב אפילו קצת ינסה לפחות ביום ההולדת של זוגתו, אם בנו לגרום לה לחייך. במשהו. בסמס. בטלפון. בלקחת את הילד. בליטוף. בלשלוח פרחים בעקיפין. בן זוג אוהב יתנצל אחרי שהיה חרא, גם אם היה חרא במיוחד. בן זוג אוהב יזום מהלכים, לעיתים נדירות אבל יזום. ויבוא אלייך לישון בספה כי הוא רוצה לבוא לא כי אין לו מקום אחר. בן זוג אוהב יתווכח איתך לפעמים כי יהיה לו על מה. ויכוח בין שווים. הוא לא עושה את כל אלה, הוא נכנס בך ומתעלל בך ופורק תסכולים. את ניצבת בחייו. את בכלל לא בת זוג. הוא נתלה בך כי גם הוא מעדיף את המוכר על פני הלא מוכר אבל רע לו כמו בגיהנום, עם עצמו ואיתך.
ואולי ככה זה נכון לך, וזה גם לגיטימי. אני פורשת. בהצלחה, הלוואי...

במה אחותך עובדת?
הנה"ח. גם מזכירה מרוויחה בעצם סכומים דומים. (אגב במרכז משלמים ה ר ב ה יותר על עבודה כזו)
אצלנו ביישוב הרבה נשים לוקחות עד הצהריים ילד עד 6 ילדים, כל ילד בערך 1500 ש"ח. ז"א 4 ילדים 6000 ש"ח. 5 ילדים 7500, וזה רק עד 13:00 בצהריים, שאר היום פנוי לעצמך ולילד שלך, ואם יש להם ילד שהם רוצות להשאיר בחינוך ביתי זה אפשרי (וגם לא לשלם עליו למסגרות חינוך..)

אולי תתני כיוון במה את עוסקת ואפשר יהיה לחשוב יחד איתך האם יש אפשרות לעצמאות כלכלית בתחום שלך? (לא צריך להיחשף, רק כיוון)
ואולי תגיעי למסקנה שאת חיבת לפתוח ת'ראש בנושא המקצועי....
אם זו הנקודה הכי שברירית בחייך והיא מביאה אותך להחלטות לא בריאות אז שווה להתמקד בסוגייה הזו בלבד עד שתיפתר, לא?

נקודה:
כשאני אומרת אנונימית אני מתכוונת שאין לך דף בית ואני לא יודעת כלום עליך. על לימונדה, אמא דבש ואהבת עולם לדוגמה, כולנו יודעים משהו ויודעים לפיכך איך לקבל את הדעות שלהם
את לעומת זאת חושבת שאת מכירה אותי מהבלוג הזה, אבל אני אומרת לך שההיכרות שלך חלקית מאוד, ואת לא מכירה את כל פרטי הסיפור שלי ולמרות זאת את מנתחת בנחרצות אותי ואת שושה ומה צופן לנו גורלנו
זה לא רציני, זה לא אחראי, וזה לא תפקידך בכלל.

ניסיון חיי לימד אותי שדרך התבטאות כזאת היא רמזור אדום בוהק להתעלם ממך. ניסיון חיי לימד אותי לזהות כאלו קולות מקילומטרים.
אז תודה רבה על הרצון שלך לעזור לי, נקודה, אבל לא תודה
נקודה

מקווה שאני לא עושה לעצמי אווטינג. אני עוסקת בקולנוע. תחום מרתם אבל קשה מאד להתפרנס ממנו. קשה לכולם גם לאלו שמצליחים הרבה יותר ממני
טיפול בילדים - למרות שהם מתוקים מאד אין לי סבלנות ועניין בילדים קטנים ועוד פחות בתינוקות (מעבר ל5 דקות), אפילו הטיפול בילד שאותו אני אוהבת אהבת נפש הייתה לי קשה מאוד בשנתיים הראשונות לחייו.
כל סוגי המזכירות לא מתאימים לכישורי- אני מאוד לא מסודרת ויש לי הפרעות קשב ולמידה

האם את יכולה ללמד?
(זוכרת שחשבת על מעבר לצפון ויש גם פה מכללות לקולנוע)
אגב, קשה לי להאמין שמישהו ידע מי את לפי זה....
האם התחום שלך בקולנוע דורש להיות במקום העבודה?
אם מדובר על תחומים של עריכה או דברים בסגנון לפעמים אפשר לנסות להגיע להסדרים של עבודה מהבית ואז אפשר לשמור על משרה בתל אביב ולא לגור שם).
וחכי, אלי יהיו עוד רעיונות, אולי לאחרות גם...
את פתוחה בראש לחשוב על דברים אחרים להתפרנס מהם?
אני אומרת את זה מכיוון שנראה שהנקודה הספציפית הזו של קושי בעצמאות כלכלית נראית שמכתיבה לך כרגע איך לפעול מול הבן זוג, להישאר או לא ולכן גורמת לך סבל הרבה מעבר ל"שעות העבודה".
אם היית יכולה להפריד את הנושאים (אם היית מחזיקה את עצמך כלכלית) היית יכולה להבין בצורה בהירה יותר מה את באמת רוצה, מה באמת יקח אותך ללחיות יותר טוב.

אני כן פתוחה לרעיונות.
הבנתי שמעבר לצפון זה מה שאני רוצה בלי קשר לפירדה משושה
אבל אני חייבת להתחשב בשושה. הוא האבא של הילד. הם מאד קשורים אחד לשני
אם שושה לא יעבור ביחד איתי לצפון, הוא לא יסכים שאקח את הילד ויתבע אותי
גם אם יפסיד במשפט אני לא רוצה להכניס לקשר מלחמות בבית משפט. מלחמות כאלו נראות לי מאד הרסניות לכולם. במיוחד לילד
במרכז דירה שקטה במצב טוב, בשכונה סבירה שלא מסוכן להסתובב בה בלילה ושהחינוך בה טוב, יקרה מדי בשבילי אם נפרד. אפילו 2.5 חדרים עולה 3500 לפחות
אני לא מרוויחה 6000, הרווחתי במאמץ רב 5000
ונגיד שאיכשהו הייתי מצליחה להרוויחה 6
איפה בארץ ניתן לחיות מ6000?
ואפילו אם איכשהו סוגרים את החודש עם 6, איפה חיסכון ליום גשום, לקניית דירה, לחופשה מדי פעם, להחלפת רכב, לקניית דברים חדשים כשצריך, ללימודים גבוהים לילד וכו'?

יש לי הזדמנות שאוכל לקבל דמי הבטלה וללמוד איזשהו קורס כלשהו להסבה מקצועית
אשמח לרעיונות

קואלה, סחתיין על האסרטיביות ! (כמה הודעות אחורה...)

וואלה!רעיון טוב!
אולי תספרי מה האופציות שהם מאפשרים?

אולי תספרי מה האופציות שהם מאפשרים?
לא התכוונתי קורס דרך משרד העבודה, למרות שזאת גם אופציה ששווה בדיקה

נראה לי הזדמנות מצויינת, שווה לבדוק!
ספרי לנו כשתהיה לך יותר אינפורמציה....

לא יודעת אם את בקטע של להיות עצמאית,
אבל בדיוק שמעתי על קורס של מט"י (מרכז לטיפוח יזמות, דרך משרד התמ"ת - שעוזר לעסקים קטנים בתחילת הדרך). הקורס נקרא 'יוזמים עסק' ואפשר לקבל אליו הפניה מלשכת התעסוקה, ואז זה עולה גרושים.

יכול להיות שזה משתלם, אם יש לך איזשהו תחום שבו את יכולה להיות עצמאית.
גם אם קשה לחיות רק מעסק עצמאי, אולי תוכלי לשלב עם עבודה בשכירות.

או, הנה הרוח משתנה והאוניה שטה לאופק אופטימי יותר

גמני חושבת שהדרך לעצמאות כלכלית היא המפתח כרגע.
ברור שזה אקוטי למקרה של פרידה משושה, אבל לא רק.
לדעתי, לא את ולא שושה מסוגלים לראות את הקשר בנפרד מהאספקט הכלכלי וזה בעוכרי הקשר ביניכם וביכולת האמיתית לנסות לשקמו.

עוד משהו פרקטי-
ממה שסיפרו לי, ״פעמונים״ מלמדים בהתנדבות התנהלות כלכלית מושכלת.
הכנסות, הוצאות ובקרת תקציב. אומרים שזה משנה את כל צורת ההסתכלות ותורם רבות לעצמאות כלכלית..

מקוה שיצוצו לך הרבה רעיונות מוצלחים ומפתים לקורס (ההסבה?).@}
חיבוק

כפי ששבע יהלום כתבה (מקווה שאני מצטטת נכון) גברת דבש מפיצה בכל מקום וגם כאן צוף מתוק ונפלא
ואהבת עולם כשמה מפזרת פתיתי אהבה קסומים
תודה

שיר לשבת:


ילדה לא טובה

ערפילים מותכים לשמי ערב צוללים
וירח שט לו עגול ובהיר.
כפי שמי הים מתאדים ובחורף והופכים להיות
ממטרים-
שום דבר לא נשכח
שום דבר לא נסלח
הכעס הוא מצב צבירה של כאב
הכאב הוא מצב צבירה של בדידות ודיכוי
הבדידות היא אשלית הקיום
והקיום הוא יסוד כל האחדות
אום. שלום.

המילים שהוא אמר הכאיבו לי כמו סטירה מצלצלת
אני לא מסוגלת לכתוב אותם. בטח לא לעיני מישהו. בטח לא עכשיו
אז יצאתי לרחוב וקניתי סיגריה בודדת. השתעלתי. אחרי שנה וחצי בלי. הסכמתי לי כי התחייבתי שזה יהיה חד פעמי
וזה בסדר, אמרתי לעצמי קרה פה משהו יוצא דופן
מותר לעשן את הרגע הקשה הזה
אבל מרוב רגעי שפל לא הייתי בטוחה שזה משהו אחר
אחר כך כשחזרתי הביתה משהו בי, שכל כך זקוק לאהבה, כגור חתולים עיוור המגשש בזחילה לחלב אמו, המשהו הזה רוצה לגרום לי ללכת אליו ולשאול, לבקש- תגיד לי בבקשה שזה לא נכון
אבל אני לא זזה ממקומי
במקום זה אני קוראת עיתון סופשבוע.
ואני מצליחה להתרכז.
לרגע חשבתי שזה כמו המוות של אחי, אבל אני מגלה שזה משהו אחר לגמרה

ואני מנסה לעודד את עצמי בכך שאפילו שאף אחד, אף פעם לא אמר לי מילים כה אכזריות בכל חיי
כמה שזה כואב, כנראה שיותר מזה כבר לא יכול להיות
אלוהים אדירים

קואלה, את כזאת חמודה וקטנה ורכה.
הרבה חמלה ואהבה נשלחת אליך מכאן.
את גורה קטנה ורכה ועדינה.
אם הייתי יכולה להניח את כף ידי על אזור עצם הזנב שלך, צ׳אקרת הבסיס, לנחם אותך, לקרקע אותך, הייתי שמחה לעשות כן.
את נכנסת ללב.
כמה שיותר עדין, כך עוצמתי בטוהר שלו.

הסיגריה, ממסכת על כאב המילים, את עדיין לא מוכנה, אבל קרובה מאוד מאוד.
פעם, לפני עידן ועידנים, ברגעים של מצוקה גדולה, נהגתי ללכת ועם כל צעד לומר לעצמי: אני טובה אני יפה אני חכמה אני מוצלחת. שוב ושוב ושוב.
כקונטרה, השתדלי להשמיע לעצמך מילים טובות, של נחמה ואהבה.
יש לך נשמה עדינה ומיוחדת במינה. לא תמיד נשמרה נשמה זו, הגיעה השעה להתחיל ולרפאה.

את גורה קטנה ורכה ועדינה.
כשאני פגועה מאוד (ועוד במחזור) אז אני מרגישה ככה
אבל זה בדיוק- בדיוק השיעור שלי בקשר הזה, בחיים האלו
אני כבר לא גורה.
אני לא עיוורת.
אני יודעת ללכת.
אני צריכה להאמין בעצמי, לעשות את המחויבויות שיש לי בעולם הזה, לקחת אחריות, להתאמץ, להיות פחות מפונקת, יותר אמיצה
לגדול
נכנסת לי ללב? זה לא רק את, אבל למה גם את כותבת בניק אנונימי? האם זה מביך לחבב אותי?

_אם הייתי יכולה להניח את כף ידי על אזור עצם הזנב שלך, צ׳אקרת הבסיס, לנחם אותך, לקרקע אותך, הייתי שמחה לעשות כן.
את נכנסת ללב._

ש לך נשמה עדינה ומיוחדת במינה. לא תמיד נשמרה נשמה זו, הגיעה השעה להתחיל ולרפאה.
תודה

יקירה, אני בניק אנונמי כי מכירות אותי כאן עוד חברות, וכך מרגיש לי נוח. מהיכרותי עם עצמי, במידה וה״קשר״ שלנו ימשיך, אוציא עצמי לאור.
בפוסט הקודם, היכן שכתבת מה את צריכה, יש קוצים, ישנן מדקרות, יש ביקורת רבה רבה.
וזה חשוב מאוד מאוד ללטף את הרכה הזו, להתייחס אליה בעדינות וברכות ולרגע לתת לה להיות מי שהיא. בעדנה. עדנה זו מילה שאת אוהבת.
וגם להתייחס בעדנה לאישה הזו, שמרגישה אשמה על האשמה ועל הכעס והעל הבלבול.
אני שולחת אליך אהבה מעומק הלב.
זה בסדר לבכות.

דבר אחרון לבנתיים, בוער בי להעביר אליך את השם של טליה טוקר, אישה מדהימה שהביאה את תרבות המאיה לישראל, ומטפלת. נכחתי בהרצאה שלה, ומשום מה, דברים שכתבת כאן התחברו לי לדברים ששמעתי אותה אומרת.
אם תרצי עוד פרטים, אשמח לחפש את הקישור להרצאה המדוברת.
ליל מנוחה.

חדשה בדף....
הגעתי אליו כי אני חוקרת של דפים כאלו בהרבה אתרים.
מנוע חיפוש אקראי זימן אותי לדף הזה.
קראתי אותו - כמעט את כולו

משהו לא מתחבר....
מחשבה....

ואולי, רק אולי, קואלה את טרול???

זה מסתדר לי כי הפוסל במומו פוסל.
את טוענת רבות כנגד אנשים שם לא מזדהים,
שלא יודעים מי הם
את לא מאמינה
לא בוטחת

ומי את?

ציידת הטרולים היא טרול!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דף מוצנע

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קואלה,
קראתי אותך בנשימה עצורה (ובעצם כל הלילה.. גם אצלי נדודי שינה)
רציתי לומר שאני נפעמת ממך
כל מה שקראתי ממך עורר בי רק אמפטיה וכבוד, ואף לא רגש שלילי אחד
שימי לב שלמרות שאת מתארת שבחיים שלך קשה לך להציב גבולות ולשמור על עצמך, פה בבלוג את מציבה גבולות ושומרת על עצמך פעם אחר פעם, גם כשזה לא מובן מאליו, גם כשמבחוץ מערערים על השיפוט שלך. זה כל כך יפה.. זה אומר שהאינטואיציה שלך קיימת וחזקה, שאת מסוגלת לסמוך על עצמך ולעשות את מה שהקול הפנימי שלך אומר לך.
ומה שבעצם הכי רציתי לומר לך, זה שמתוך כל הסיפורים, הנוירוזה, החרדות, ההרס העצמי, סף הרגישות הנמוך כל כך, המעבר הקיצוני בין מצבי רוח, המאבק להישאר בחיים שלך ובחיים בכלל בזמן שאת חולמת על חיים אחרים.. מה שבולט לי הכי חזק ועולה וזורח מתוך כל זה, זה שיש לך נשמה אמיתית של אמנית. שהעולם הפנימי שלך כל כך מלא שלפעמים הוא עולה על גדותיו ומציף את המציאות. שלפעמים את כל כך עסוקה בלהכיל אותו שאת לא יכולה להכיל גם את המציאות באותו הזמן.
אני רואה איך את כותבת - כמו אמנית של מלים, משוררת. מביאה לכתיבה את כל העוצמות של הרגש, אבל מצליחה גם לעשות שימוש ספרותי במלים. לנשמה אמנותית אין גבולות - גם בחיים וגם באמנות. אני לא יודעת אם את עוסקת באמנות בחייך (קולנוע?) אבל בטוחה שבכל ענף אמנותי שתבחרי בו, את תעשי דברים מדהימים.
אמניות חוות הרבה פעמים את הקשיים שאת מתארת - הקושי להחזיק בבת אחת עולם רוחני מאד עשיר ועולם גשמי שאפשר לשרוד בו, הקושי לווסת את החושים.. (ראי את יונה וולך, דליה רביקוביץ'..)
אבל מצד שני את יכולה להשתמש באמנות שלך - כתיבה, ציור, צילום, משחק, מה שתבחרי - כמנוף, כמפלט, כמקלט. כחיבור לחיים במקום ניתוק. ואולי בהמשך גם כפרנסה. ה"קללה" הזאת שלך, הקושי הכל כך גדול, הוא גם המתת הנדיר שלך..
אני לא יודעת אם את מתחברת למלים האלה עכשיו, ואם לא את מוזמנת כמובן להתעלם או למחוק. יודעת גם שאת סולדת מכתיבה אנונימית - מתנצלת, אבל אין לי דף כאן באתר, קוראת הרבה אבל לרוב לא כותבת.
גם הפעם לא תכננתי לכתוב כל כך הרבה, אבל יש בי משהו שרוצה להגיע אליך.
@}

הכאב והקושי הולידו שיר מקסים,
אבל אכן הגיע הזמן לחיות טוב.
אני חושבת שבכלל בחיים, כדאי לפרק את הזמן ליחידות קטנות, כי אז רואים וחווים, הרבה יותר טוב.
מקוה בשבילך שתצליחי להתמקד בלהיטיב עם עצמך בעצמך.
וחיזוקים.

פרח תודה על המחמאות! יש תקופות בחיי שהרגשתי אומנית ויש תקופות שאמרתי לעצמי על מי את עובדת? מה עשית באמת כדי להיות אמנית? (לא הרבה)
וגם נוזפת בעצמי שקודם אסתדר כמו כל בני האדם בעולם (ילדים, תארים, מקצוע אמיתי, כסף, פנסיה, דירה, מכונית) ואח"כ אומנות
אבל אומנות בשבילי היא כמו מאהב אטרקטיבי וחסר מחויבות, בסופו של דבר תמיד בסוף מתפתה להתמסר גם אם הפגע אחר כך.
וזה לא שאני הבחירה מספר אחת של ברנש אומנות החתיך, אבל כשהוא דופק לי הדלת אני מתאמצת לשמור על פאסון ולא להתפשט על המקום
ברנש אומנות נותן לי פה ושם מתנות קטנות, והוא בא והולך, אבל אני לא מפיסקה לפנטז שיום אחד הוא ישאר ויתן לי את הכל. הכל
"אומנות או נמות"- זה לא נותן כלום חוץ מתחושת סיפוק ומלאות שאני לא מצליחה להבין אותה, אבל ככה זה

אני חושבת שבכלל בחיים, כדאי לפרק את הזמן ליחידות קטנות, כי אז רואים וחווים, הרבה יותר טוב.
נכון אמא דבש ותודה על החיבוק.
עושה דברים קטנים שעושים לי טוב. הרבה דברים במקביל וביחד זה עושה את העבודה
המחזור עבר, כמו סערה שחלפה לה. בערב חזרתי הביתה אחרי שופינג בעיר הגדולה. קניתי שמלה חמודה לחתונה ואח"כ נפגשתי לטראקינג בפארק עם חברות
וכל השפע של הטוב הזה גרם לי לרצות לחבק את שושה ומה שקה אח"כ זה שהחיבוק שלי המיס לו את כל הכעס והמחשבות הרעות.

אמא מהגן שלאחרונה התחברנו וגיליתי שהיא מצחיקה ומהממת הזכירה לי שאם אני רוצה את שושה זה בכלל לא חשוב מה הוא אמר ומה הוא עשה
אז אני צריכה לזכור שאנחנו הנשים צריכות להיות המכילות בקשר ולהשיג את מה שאנחנו רוצות במניפולציה (טובה כמובן) שגברים צריכים לחשוב שהם כאילו שולטים וככה הנשים משיגות מה שהם רוצות
הבעיה היא שיש לי פתיל קצקצר וכשאני מתעצבנת אני נוטה להאשים אותו והוא בתגובה לכך נעלב ופוגע בחזרה.
עוד לא מ אוחר מדי להשתנות

_אבל אומנות בשבילי היא כמו מאהב אטרקטיבי וחסר מחויבות, בסופו של דבר תמיד בסוף מתפתה להתמסר גם אם הפגע אחר כך.
וזה לא שאני הבחירה מספר אחת של ברנש אומנות החתיך, אבל כשהוא דופק לי הדלת אני מתאמצת לשמור על פאסון ולא להתפשט על המקום
ברנש אומנות נותן לי פה ושם מתנות קטנות, והוא בא והולך, אבל אני לא מפיסקה לפנטז שיום אחד הוא ישאר ויתן לי את הכל. הכל_

אחחחח, פסקה גאונית....
ללקק את האצבעות.
הנה, תוסיפי גם את זה למתנות ה'קטנות'.
באמת יש לך את זה !

תודה