אמונות לא מודעות

[רוצה_להבריא*]

עירית שלום,

תודה לך!

בנקודת זמן שהפסקתי לכתוב כאן הרגשתי שאני לא יכולה יותר להתמודד עם כלום, לא יכולה להכיל יותר שום דבר, נמאס לי להתמודד עם האימא, נמאס לי מכול הקשיים שלי, נמאס לי מהכול.

היום אני מרגישה יותר טוב.

בכול בן אדם יש תכונות טובות ותכונות רעות, יש אנשים שמוציאים ממני את הטוב את הרכות, האהבה, השמחה, ההנאה וכו' ויש אנשים שמוציאים ממני את הרע את השנאה, הכאב, התסכול, הזעם, הבושה וכו'.

לאורך כל השנים אימא שלי מצליחה להוציא ממני את הרע שבי את הכעס, תיסכול, כאב, שינאה, בושה, השפלה וכו', ואני חיה איתה וזה קשה כי זה להרגיש רע כמעט בכול אינטראקציה איתה.

מה הסיבה שהיא מצליחה להוציא ממני רע? והאם יש לי דרך להימנע מזה מבלי להתרחק ממנה?

ובכלל כל אדם שמוציא ממני רע האם הפתרון היחידי הוא להתרחק ממנו ולהיות בסביבה שגורמת לי להרגיש טוב?


@}

[עירית_לוי]

הי רוצה להבריא
ברוכה השבה.

_בנקודת זמן שהפסקתי לכתוב כאן הרגשתי שאני לא יכולה יותר להתמודד עם כלום, לא יכולה להכיל יותר שום דבר, נמאס לי להתמודד עם האימא, נמאס לי מכול הקשיים שלי, נמאס לי מהכול.
היום אני מרגישה יותר טוב._
אני שמחה שאת מרגישה עכשיו יותר טוב.
ואני גם שמחה שהיית קשובה ליכולת ההכלה שלך, וכאשר לא יכולת – לא עשית.

מה הסיבה שהיא מצליחה להוציא ממני רע?
נראה לי שהיא לוחצת לך על "הכפתורים", על המקומות שמפעילים אותך. שזה במילים אחרות, נקודות שעדיין כואבות, פצועות ולא פתורות. תחשבי לרגע על פצע פיזי: אם יש לך פצע פתוח בברך, ומישהו יתנגש בך (אפילו לא בכוונה) ויפגע בדיוק בברך, את תקפצי. זה בכלל לא ישאל אותך. זה יהיה אוטומטי לגמרי. אולי תצעקי, אולי תכעסי, תלוי בעוצמת הכאב שתחושי באותו הרגע. אותו אדם כביכול יוציא ממך התנהגויות שחברתית נחשבות לשליליות.

והאם יש לי דרך להימנע מזה מבלי להתרחק ממנה?
כן, אבל צריך לקחת שם נשימה ארוכה משום שבאופן כללי הדרך היא לחזק אותך וללמוד להישאר במרכז שלך ולא להיות מופעלת כאשר מישהו נוגע לך בפצע שעדיין לא נרפא. כאשר מישהו "מתנגש לך בברך". שאם אני מבינה נכון זה בעצם התהליך שאת עושה.
אפשר במקביל ללמוד לעשות הפרדות מכל מיני סוגים בינך לבין אמא שלך: להבין שאמא שלך עושה את זה אבל לא עושה את זה לך. ושמה שהיא עושה ואומרת לא באמת מעיד עליך ועל האדם שאת.

ובכלל כל אדם שמוציא ממני רע האם הפתרון היחידי הוא להתרחק ממנו ולהיות בסביבה שגורמת לי להרגיש טוב?
בהחלט לא. כאמור, באופן כללי עדיף בעיני להתחזק וליצור לעצמך חופש להיות בכל מקום שתבחרי להיות בו (לעומת להתחיל להימנע מאנשים ולצמצם את המקומות שאת יכולה להסתובב בהם).
אבל, לא תמיד זה אפשרי. ולפעמים בשביל להתחזק בצורה כזאת צריך בשלב הראשון להתרחק ורק אחר כך להתקרב בחזרה. לא תמיד, אבל לפעמים.

האם זה ענה לך על כל השאלות?
אם לא, תגידי...

[רוצה_להבריא*]

עירית שלום,

תודה על הליווי, התמיכה, ההבנה, הסבלנות, העזרה שלך מאז הפתיחה של הדף הזה!

_האם זה ענה לך על כל השאלות?
אם לא, תגידי..._

נראה לי שהיא לוחצת לך על "הכפתורים", על המקומות שמפעילים אותך. שזה במילים אחרות, נקודות שעדיין כואבות, פצועות ולא פתורות.

האם זו הסיבה היחידה? האם תמיד כשמישהו מוציא ממני רע כעס, תסכול, שינאה, תוקפנות וכו' ...זה משום שהוא לוחץ לי על נקודות כואבות? האם נכון להגיד שהנקודות הכואבות זה "צרכים לא מסופקים" מהעבר?

אפשר במקביל ללמוד לעשות הפרדות מכל מיני סוגים בינך לבין אמא שלך: להבין שאמא שלך עושה את זה אבל לא עושה את זה לך. ושמה שהיא עושה ואומרת לא באמת מעיד עליך ועל האדם שאת.

אני יודעת בראש שההתנהגות של האחר היא שלו ולא קשורה אליי, אבל כמה שאני מנסה לעבוד על עצמי אני לא מצליחה להפנים את זה , אני לא מצליחה לקלוט את זה ברמה הרגשית, אני לא מצליחה לעשות את ההפרדה הזאת תמיד לוקחת את ההתנהגות של האחר אישית כאילו זה בגללי. למה אני לא מצליחה לקלוט את זה? איך אני יכולה להפנים ולעשות את ההפרדה הזאת?


בהחלט לא. כאמור, באופן כללי עדיף בעיני להתחזק וליצור לעצמך חופש להיות בכל מקום שתבחרי להיות בו (לעומת להתחיל להימנע מאנשים ולצמצם את המקומות שאת יכולה להסתובב בהם). אבל, לא תמיד זה אפשרי. ולפעמים בשביל להתחזק בצורה כזאת צריך בשלב הראשון להתרחק ורק אחר כך להתקרב בחזרה. לא תמיד, אבל לפעמים.

הלוואי ואגיע למקום הזה.

היום אני נמנעת מלהיות בסביבה של אחותי שהיא סוג של "נרקיסיסטית"..צבועה, מניפולטיבית, שתלטנית וכו' (וגם נשים שדומות לה) משום שכול השנים היא גררה אותי למטה עם הבעיות שלה, חייתי את החיים שלה ולא שלי, הייתי עסוקה בלפתור לה את הבעיות שלה שהיא ייצרה בעצמה, לאורך כל השנים היא פגעה בי המון, ולא היה בקשר בינינו שום הדדיות.
נגיד ואני חזקה.. האם אני צריכה להיות בקירבת או בקשר עם בן אדם כזה?

תודה, ושבת שלום. @} @}

[עירית_לוי]

רוצה להבריא יקרה, בשמחה רבה

האם זו הסיבה היחידה? האם תמיד כשמישהו מוציא ממני רע כעס, תסכול, שינאה, תוקפנות וכו' ...זה משום שהוא לוחץ לי על נקודות כואבות? האם נכון להגיד שהנקודות הכואבות זה "צרכים לא מסופקים" מהעבר?
אם אני מבינה נכון את מה שאת מתכוונת אליו אז כן, אפשר להתייחס אל הנקודות הכואבות כאל צרכים לא מסופקים מהעבר. אם למשל הצורך שלך להרגיש ראויה כילדה (צורך בסיסי וטבעי של כל אדם) לא קיבל מענה, ובמקומו עבר המסר של את לא ראויה, אז ה"לא ראויה" הזה נצרב בתוכך והוא מתפקד כמו פצע פתוח ומכאיב. האם לזה התכוונת?
בכל אופן אני מאמינה שכאשר משהו "רע" יוצא מאיתנו יש לזה סיבה טובה שקשורה בדרך כלל לכאב ששוכן בפנים. וכמובן לא כדאי לקחת את זה לכיוון שאת "רעה" או "לא בסדר" אם הבעת רגש שלילי חזק כזה או אחר.
לגבי שאלתך על סיבות נוספות, האם יש משהו ספציפי את מכוונת אליו?

אני יודעת בראש שההתנהגות של האחר היא שלו ולא קשורה אליי, אבל כמה שאני מנסה לעבוד על עצמי אני לא מצליחה להפנים את זה , אני לא מצליחה לקלוט את זה ברמה הרגשית, אני לא מצליחה לעשות את ההפרדה הזאת תמיד לוקחת את ההתנהגות של האחר אישית כאילו זה בגללי. למה אני לא מצליחה לקלוט את זה? איך אני יכולה להפנים ולעשות את ההפרדה הזאת?
אני חושבת שהסיבה לכך שהמערך הרגשי שלך "לא מסכים לקלוט את זה", כמו שקראת לזה, קשורה לסיבות היסטוריות שקשה לי ככה מרחוק לעמוד על טיבן. בכל אופן, לגבי השאלה השנייה של איך לעשות את ההפרדה, הייתי מנסה לעשות תהליך פנימי רגשי שמברר עם המערך הרגשי שלך מה מפחיד אותו ברעיון של להישען אך ורק על עצמך מבחינת הידיעה של האם את בסדר או לא בסדר, מה מפחיד בלא לקחת על עצמך את התפיסות של אמא שלך, ומה יגרום לו, למערך הרגשי, להסכים להיפרדות הזאת. העצמאות הרגשית הזאת היא מבורכת אבל ברובד עמוק ופחות מודע יש בה גם דברים שעלולים להיות מפחידים.

נגיד ואני חזקה.. האם אני צריכה להיות בקירבת או בקשר עם בן אדם כזה?
אני לא חושבת שיש פה עניין של "צריכה" אלא רק של רוצה. מה את רוצה? מה מתחשק לך? מה נכון לך?

[אישה_במסע*]

אז כן, אפשר להתייחס אל הנקודות הכואבות כאל צרכים לא מסופקים מהעבר.
אני רק שאלה - למה מהעבר? לפי ההיגיון שלי, הצרכים שלי יכולים להיות לא מסופקים גם בהווה.

אם לקחת דוגמא ממש בסיסית - מניעת שינה לטווח זמן ארוך נחשבת לשיטת עינויים, ואם מונעים מאדם לישון מספיק זמן, הוא מת. אני חושבת שאיפשהו בדרך, בזמן שהצורך בשינה לא סופק, האדם הנ"ל יגיב בצורה ממש ממש לא נחמדה. הצורך הפיזי שלו בשינה לא סופק...

אצל ילדים אפשר לעיתים קרובות לראות שכשהם רעבים או עייפים הם פחות משתפי פעולה, לפעמים נוטים להתחיל לריב סתם מכל שטות, או להרביץ.

אצל בני אדם מבוגרים פחות מקובל להתייחס לזה. אנחנו אמורים "להתעלות" מעל הטבע ולהתעלם מהצרכים הגופניים שלנו. אבל מחזור בויטמינים יכול לגרום לדכאון, ורעב וחוסר בשינה יכול לגרום לך שנטה יותר לכעוס ולצעוק.

ואפילו לא נכנסתי לנושא של צרכים רגשיים שלא מסופקים בהווה.

[עירית_לוי]

הצרכים שלי יכולים להיות לא מסופקים גם בהווה.
נכון
אבל אני חושבת שמידת הכאב ועוצמתו הם בסדר גודל אחר לגמרי כאשר מדובר בצורך לא מסופק שמחכה למענה מאז הילדות.

[אישה_במסע*]

מסכימה. כמו שאדם שלא ישן שבוע יהיה הרבה פחות נחמד לסובבים אותו מאדם שלא ישן לילה.

אני אישית מאוד לא אוהבת הכללות. מילים כמו "רק" "תמיד" "הכל" קופצות לי לעין, ולכן גם זה - האם זו הסיבה היחידה? קפץ לי לעין, והיה חשוב לי להגיד - לא הסיבה היחידה. צרכים יכלים להיות לא מסופקים גם בהווה. יותר מזה - הצרכים שלא סופקו בילדות - כנראה שהם נותרו לא מסופקים עד היום. הם עדיין צרכים לא מסופקים.

ואפשר פשוט להשאר בהווה ולנסות לספק את הצרכים עכשיו. גם אם אני לא יודעת ממתי הם.

יותר מזה, אני חושבת שסיפוק צרכים, ובעיקר צרכים גופניים, זה כמו אדמה, זה הבסיס, המסד. עליו בונים דברים אחרים. וכדאי להתחיל ממסד יציב. כי אלו דברים שמשפיעים גם על שאר הדברים. לפעמים דברים פשוטים כמו ללכת לישון מוקדם עוזרים מאוד.

הדף זה הוא מאוד אוויר בעיני, נראה שהרגשתי צורך לקרקע אותו קצת

כשמדברים על בעיות פרקטיות כמו קושי להתמודד עם הילדים, לפעמים פתרון פשוט כמו ללכת לישון מוקדם יכול לעזור מאוד, לא פחות מלמצוא ולמלא את הצורך שגורם להגיב כל כך חזק להתנהגות הילדים. ומבחינה פרקטית, זה לוקח פחות זמן, ומהווה בסיס טוב לכל העבודה העצמית שתבוא אחר כך.

[רוצה_להבריא*]

עירית, תודה רבה ! @} @}

אני קוראת את הדברים שלך ונותנת להם לחלחל...ואכתוב שוב בהמשך...

[עירית_לוי]

בשמחה.
אני פה כש...

[רוצה_להבריא*]

שלשום התעוררתי בבוקר במחשבה שדיי, נמאס לי מהכול....

נמאס לי להיות "באותו מקום" כשאני עובדת כל כך קשה בכדי לשנות את החיים שלי.
נמאס לי שאני ממשיכה להתנהל כמו ילדה קטנה, ולא בן אדם בוגר ואני לא מצליחה להתגבר על כך.
נמאס לי שכל סיטואציה שלילית שקורית לי מייאשת אותי ומחזירה אותי להתחלה.
נמאס לי שיש לי "דיליי" ואני לא מצליחה לזהות בזמן "אנשים רעים" ואני תמיד צריכה לשמוע את זה ממישהו בכדי לקלוט את העניין.
נמאס לי לשחזר שוב ושוב את הילדות שלי בסיטואציות שונות שזורקות אותי לחוויות קשות, ואין לי שליטה על כך .
נמאס לי מזה שתפיסת המציאות שלי מעוותת כל כך.
נמאס לי מכל "הסרטים הדימיוניים" שיש לי בראש שלא קשורים למציאות.
נמאס לי מזה שאני לא מאמינה בעצמי, ולא סומכת על מה שאני חושבת ומרגישה.
נמאס לי מזה שאני משקיעה כל כך הרבה זמן ואנרגיה, בלשנות את האמונות שלי, וכאילו לא זז כלום.
נמאס לי מזה שאני "שוכחת", "לא זוכרת" את הרע שאנשים עשו לי, וממשיכה להיות בקשר איתם, כאילו כלום לא קרה.
נמאס לי מזה שאני קשורה לאימא שלי והיא מצליחה לגרום לי לכאוס בתוכי, ואני לא מצליחה השתחרר מהכבלים שלה.
נמאס לי מזה שאני מתוכנתת כך... ואני לא מצליחה לצאת מהתכנות הזה.

נמאס לי....נמאס לי...

[רוצה_להבריא*]

עירית, שבת שלום יקירה @} @} @}

תודה על הכול.

[עירית_לוי]

רוצה להבריא יקרה,
אני מבינה היטב את התסכול שלך, וקודם כל לפני הכל שולחת לך חיבוק חם .

אני חושבת שזה טוב שאת נותנת מקום וביטוי לתסכול הגדול הזה. ושאם הוא עולה - אז טוב להוציא אותו החוצה ולא לנסות להחניק אותו ולדחוק אותו פנימה עם מחשבות חיוביות או כל טכניקה אחרת.
מה את מרגישה שאת צריכה, בנוסף לביטוי, ברגעים האלה בהם נמאס לך? 'צריכה' במובן של מה נחוץ לך, למה את זקוקה (ולא מה נדרש ממך).

[יולי_קו]

רוצה להבריא יקרה,

קראתי את הרשימה שלך של ה׳נמאס לי׳ ומה שעלה בי זה:
איזו בת אדם מקסימה. איזה דיוק ואיזה מיקוד. כמה אני מבינה ומזדהה.

אני מבינה היטב את התסכול שלך, וקודם כל לפני הכל שולחת לך חיבוק חם

אני חושבת שזה טוב שאת נותנת מקום וביטוי לתסכול הגדול הזה.

לפי מה שאני חשה עברת דרך ארוכה בשביל להיות מסוגלת לכתוב את כל זה.

עולה בי הרגשה שכדאי לפנות זמן לדברים פשוטים ונעימים, כדי למלא את המצברים.

מה מעודד אותך? מה את אוהבת לעשות? אחרי או במהלך מה את חשה יותר טוב?

לי יש טכניקה בקשר קרוב עם אנשים שאני אוהבת ושמשפריצים רוע בגלוי או בסתר (סבתא שלי שהתעללה באמא שלי).
מה שאני עושה הוא כזה: הפרדות במיינד שלי.
כלומר,
למשל, במקרה שלי כשסבתא שלי קיללה או ליכלכה על אמא שלי או על דודתי אני תרגמתי לי (בלב ובשכל בו-זמנית) ׳׳איזו אישה מסכנה ומרירה, היא צריכה לשחרר קצת מוגלה מהלב שלה.׳׳
ובו-זמנית התוכן של מה שאמרה על 2 הנשים הללו (אמא ודודה) תורגם לטרוניות על זרים גמורים.
אני לא גרתי איתה, בהבדל ממך.
כשהיא התחילה לעבור לדפוס התעללות כלפי באיזשהו שלב פשוט המשכתי לאהוב אותה מרחוק, בלי לבקר, מה שאולי אינך רוצה לעשות עם אמך.

מה שרציתי להציע זה משהו שכבר הצעתי פעם למיטב זכרוני:
כשקשה לך ואת זקוקה לנשימה פשוט עזבי את החדר. צאי לשירותים, לקנות חמאה שאת בדיוק חייבת, להוציא את הזבל... כל דבר שמאוורר אותך במיידי.
לא צריך להסביר. מקסימום לפלוט משפט פשוט כמו ׳׳אני הולכת לשירותים.׳׳ וכו׳.
פשוט להיות באויר הצח (נקי מליכלוכים והרעלות) לכמה דקות, עד שאת שמה את המודעות וההגנות.
גם לא להצטדק ולא לענות. היא ממילא חושבת שאת אשמה, ואת לא תשני אותה על ידי הסברים.
מה שנשאר לך זה להיות האמא הדואגת והאוהבת של עצמך. תעזרי לך כמו שהיית עוזרת לילדתך האהובה.

את יכולה אולי להתחיל ברשימת ׳תודה׳.
תודה לגוף שלך שמחזיק מעמד בעומס כמה שהוא יכול.
תודה שיש עוד יום להתאמן באהבת עצמי.
....

אני אומרת את זה כי אמא שלי אמרה לי כבר כמה פעמים שכל יום בבוקר היא מודה לאמא שלה. ממש מודה. באמת. היא אומרת שבזכות האמא הזאת (שבאמת היתה קשה ורעה אליה, אני זוכרת בעצמי!) היא הגיעה למקום של מודעות עצמית, ועמוד שדרה חזק ועוד המון דברים טובים. היא אומרת שהמפתח הוא להבין שזה מה שיש. זה מה שהאמא, האשה הזאת, האדם הזה יכול לתת לה. כי היא פשוט נורא פצועה. וכל מה שנשאר לאמא שלי לעשות זה לגדל את עצמה. כבר לא מעמדת קורבן. מבחירה.

אני שולחת לך חיבוק ענק ומוסיפה שמדי פעם יש זמנים שאין יותר מאיפה. ואז כדאי למצוא מה ומאין. בהצלחה.

כשאין ציפיה גם אין אכזבה.

[פלוני_אלמונית*]

שלשום התעוררתי בבוקר במחשבה שדיי, נמאס לי מהכול....
הי, אני קוראת אותך מזה זמן, ואני חושבת שהתסכול ותחושת "הנמאס לי מהכל" מצביעים על משהו אמיתי מאוד.
כל עוד זה רק "בראש שלך" אז עבודה על אמונות פנימיות והתחזקות פנימית יכול להועיל, אבל לפעמים קשה ודי... וצריך פשוט לשנות משהו אמיתי משמעותי בחיים שלך.
לא במקום עבודה על אמונות פנימיות והתחזקות פנימית, לפעמים שינוי האמונות שלך לגבי עצמך הם אלה אשר מובילים לכח ולהחלטה לעשות את השינוי, אך לדעתי הנמאס הזה שעולה פה , מצביע שכדאי לך לדעתי למצוא תחום כלשהו שתוכלי לעשות שינוי מעשי (כלשהו) בחייך.
תמצאי מה היא אותה נקודה שאותה את יכולה לשנות, ותשני.
עם כל הכבוד לכל מה שכתבת כאן לאורך השנים, את נמצאת במציאות לא פשוטה שאינה משתנה והסיטואציות שאת מתארת כאן חוזרות על עצמן מידי כמה חודשים בדרך זו או אחרת.
לפעמים כתיבה כדי לפרוק עוזרת, לפעמים יש עיצות טובות שעוזרות להתמודד עם מצבים מסוימים, לפעמים אפשר לקבל הרבה מידע מהאינטרנט, אבל בסופו של דבר החיים שלך - המציאות אותה את מתארת נשמעת תקועה ומתסכלת ולדעתי כדאי לך לשקול להיעזר באופן מעשי ולחולל שינוי כלשהו לטובה בחייך.

מקווה שלא פגעתי בך, כואב לי לקרוא אותך לאורך זמן, כמישהי עם כ"כ הרבה פוטנציאל ורגישות ששוב ושוב מתארת מצבים שהם פשוט מחלישים אותך, ולא מחזקים אותך.
את צריכה להיות בקשר מציאותי בחיי היומיום עם אנשים שתומכים בך ומחזקים אותך שיגדילו את האפשרות שלך למצוא שמחה ומשמעות בחיים.

[רוצה_להבריא*]

מה את מרגישה שאת צריכה, בנוסף לביטוי, ברגעים האלה בהם נמאס לך? 'צריכה' במובן של מה נחוץ לך, למה את זקוקה (ולא מה נדרש ממך).

ברגעים כאלה של יאוש, אני זקוקה לעידוד, לתקווה.
אני זקוקה שמישהו יגיד לי שמה שאני מרגישה זה בסדר, זה נורמלי, שזה חלק מהתהליך, שזה יעבור, שאני אצליח בסופו של דבר להתגבר על הבעיות שלי, ולהגיע למקום שאני רוצה להגיע עם עצמי.

[רוצה_להבריא*]

בתקופה הזו אני מרגישה קצת מפוזרת ולא ממוקדת, לכן לוקח לי זמן להגיב.

[יולי_קו]

שמישהו יגיד לי שמה שאני מרגישה זה בסדר, זה נורמלי, שזה חלק מהתהליך, שזה יעבור, שאני אצליח בסופו של דבר להתגבר על הבעיות שלי, ולהגיע למקום שאני רוצה להגיע עם עצמי.

אני בהחלט רוצה להגיד לך את זה. ואני אמנם אומרת:

מה שאת מרגישה זה בסדר, זה נורמלי, זה חלק מהתהליך, זה יעבור, את תצליחי בסופו של דבר להתגבר על הבעיות שלך, ולהגיע למקום שאת רוצה להגיע עם עצמך.

אני מתכוונת לכל מילה.

אני חושבת שהפלונית פלוני אלמונית (17.01.2017 14:42) העלתה נקודות חשובות:

_כדאי לך לדעתי למצוא תחום כלשהו שתוכלי לעשות שינוי מעשי (כלשהו) בחייך.
תמצאי מה היא אותה נקודה שאותה את יכולה לשנות, ותשני._

את צריכה להיות בקשר מציאותי בחיי היומיום עם אנשים שתומכים בך ומחזקים אותך שיגדילו את האפשרות שלך למצוא שמחה ומשמעות בחיים.

[עירית_לוי]

_ברגעים כאלה של יאוש, אני זקוקה לעידוד, לתקווה.
אני זקוקה שמישהו יגיד לי שמה שאני מרגישה זה בסדר, זה נורמלי, שזה חלק מהתהליך, שזה יעבור, שאני אצליח בסופו של דבר להתגבר על הבעיות שלי, ולהגיע למקום שאני רוצה להגיע עם עצמי._
אני מבינה. אז מהניסיון שלי - אני יכולה לומר לך שזה לגמרי חלק מהתהליך
ויש לי שאלה (וזה מתקשר קצת אל מה שפלונית כתבה): האם כרגע את מרגישה שאת מלוּוה בתוך החיים שלך כמו שצריך, ושיש לך את הכלים ליצור את השינוי שאת רוצה?

בתקופה הזו אני מרגישה קצת מפוזרת ולא ממוקדת, לכן לוקח לי זמן להגיב.
זה ממש מובן. וטוב שאת נותנת לעצמך את הזמן שאת צריכה בלי לחץ.

[רוצה_להבריא*]

עירית,

אני מבינה. אז מהניסיון שלי - אני יכולה לומר לך שזה לגמרי חלק מהתהליך

זה עוזר לי לשמוע את זה. תודה.

ויש לי שאלה (וזה מתקשר קצת אל מה שפלונית כתבה): האם כרגע את מרגישה שאת מלוּוה בתוך החיים שלך כמו שצריך, ושיש לך את הכלים ליצור את השינוי שאת רוצה?

לא הבנתי כל כך את השאלה?

יולי קו

תודה על הנקודות שאת מעלה כאן...אני מאוד מתחברת.

פלוני אלמונית

אני אגיב בהמשך..

@} @} @}

[עירית_לוי]

רוצה להבריא,

_ויש לי שאלה (וזה מתקשר קצת אל מה שפלונית כתבה): האם כרגע את מרגישה שאת מלוּוה בתוך החיים שלך כמו שצריך, ושיש לך את הכלים ליצור את השינוי שאת רוצה?
לא הבנתי כל כך את השאלה?_
בעבר סיפרת שאת מטופלת, שמלווה אותך אשת מקצוע או אפילו כמה. שאת מקבלת כלים.
ומול הקושי והתסכול שהבעת, רציתי לשאול אם את עדיין מלווה. אם את לא לבד שם. אני לא חושבת שצריך להיות כל הזמן בטיפול ובתהליך. אי אפשר. הנפש צריכה גם לנוח. אבל במצב רגיש ופגיע נראה לי נכון לא להיות שם לבד. להיות עם מישהו שיתן לך יד. אז זה מה ששאלתי .

[רוצה_להבריא*]

עירית לוי היי,

בעבר סיפרת שאת מטופלת, שמלווה אותך אשת מקצוע או אפילו כמה. שאת מקבלת כלים.

הייתי בטיפול אצל אשת מקצוע אחת ואני כבר לא מטופלת אצלה.

רציתי לשאול אם את עדיין מלווה. אם את לא לבד שם. אני לא חושבת שצריך להיות כל הזמן בטיפול ובתהליך. אי אפשר. הנפש צריכה גם לנוח. אבל במצב רגיש ופגיע נראה לי נכון לא להיות שם לבד. להיות עם מישהו שיתן לך יד. אז זה מה ששאלתי .

אני לא לבד, למזלי יש ידיד של המשפחה שתומך ומחזק אותי, הוא לא מקצועי אבל אני מאוד מעריכה את תפיסת החיים שלו, והוא מכיר את את כל המשפחה שלי, וגם את ההיסטוריה שלי.

בשנים האחרונות אני עוברת תהליך מאוד אינטנסיבי שבה אני מתמודדת עם המון חוויות שליליות שמעוררות את הפצעים שלי, זה לא מבחירה שלי... אני פשוט זורמת עם מה שמגיע לחיים שלי. אני פשוט לא רוצה שהפצעים שלי ימשיכו לנהל אותי עוד 20 שנה. מבחינתי אני מעדיפה לחיות את החיים הגשמיים הפשוטים ולא להתעסק עם זה, אבל אם מגיעה סיטואציה אני מטפלת בה.

שבוע טוב @}

[עירית_לוי]

למזלי יש ידיד של המשפחה שתומך ומחזק אותי
יופי, אני שמחה לשמוע שאת לא לבד. בעיני זה כל כך משמעותי כאשר יש מישהו כזה.

בשנים האחרונות אני עוברת תהליך מאוד אינטנסיבי שבה אני מתמודדת עם המון חוויות שליליות שמעוררות את הפצעים שלי, זה לא מבחירה שלי... אני פשוט זורמת עם מה שמגיע לחיים שלי. אני פשוט לא רוצה שהפצעים שלי ימשיכו לנהל אותי עוד 20 שנה. מבחינתי אני מעדיפה לחיות את החיים הגשמיים הפשוטים ולא להתעסק עם זה, אבל אם מגיעה סיטואציה אני מטפלת בה.
יופי. נשמע נכון ובריא.

...ואני כאן בכל עת שתרצי לדון בדברים הללו

[רוצה_להבריא*]

...ואני כאן בכל עת שתרצי לדון בדברים הללו

תודה עירית על הכל!
@} @} @}

[רוצה_להבריא*]

עירית שלום,

שנה טובה וחג שמח!

מלא זמן עבר מאז שכתבתי כאן, הרגשתי שאני זקוקה לפסק זמן מכל החיטוט הנפשי הכואב והמתיש, רציתי לחיות קצת "חיים נורמליים".

לאחרונה נתקלתי בדפוס חוזר ונשנה שמתסכל אותי מאוד, ואין לי מושג למה זה קורה לי והייתי שמחה אם תוכלי לעזור לי להבין אותו.

לאורך כל השנים לכל מקום עבודה שהגעתי "התאהבתי בבוס", הוא יכול היה להיות מבוגר, יפה, מכוער, צעיר, נשוי ואני מוצאת את עצמי משתוקקת לרצות אותו (אני מעולה בעבודה), כמהה לתשומת ליבו, לאהבתו אך לא מממשת שום קשר עם אף אחד, הכל בגדר פנטזיה ואף אחד לא מודע בכלל למה שקורה בתוכי עד שמגיע שלב שבו אני מתאכזבת, מתייאשת ועוזבת.

לפני 3 חודשים התחלתי לעבוד במקום עבודה והבוס שלי בגיל 27 (אני גדולה ממנו ב 20 שנה ויותר ), ואני מוצאת את עצמי שוב מתאהבת בבוס (ללא שליטה), ואני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אבל נראה לי שאני אאלץ לעזוב משום שאי אפשר להיות שם ולעבוד עם רגשות כאלה, מאוד חבל לי לאבד את מקום העבודה כי אני מרגישה שאני ממצה את עצמי שם.

המצב הזה מביך ומתסכל אותי מאוד, ואני לא יודעת מה עליי עשות כדי להיפטר מהדפוס הנורא הזה.

אשמח אם תעזרי לי.
תודה.

[תמרוש_רוש]

היי רוצה להבריא,
מקווה שלא אכפת לך שאגיב?
אני מעתיקה משהו שכתבתי ב התאהבתי במטפל ונראה לי רלוונטי.

אני חושבת שהשפה שלנו דלה מכדי לעזור לנו להבין את הדבר הזה.
לדעתי, הרבה פעמים זאת לא התאהבות בכלל.
זה משהו אחר.
והמשהו הזה הוא הזדקקות.
צורך.
באנגלית זה יוצא ממש טוב: לא falling in love אלא falling in need.
יש משהו באדם השני שמאיר כמו זרקור על צורך שלך.
פתאום את מודעת לצורך הזה, ומוצאת את עצמך נופלת רגשית, או מנסה ליפול לתוך זרועותיו של האדם שהעיר את המודעות הזאת.
בניגוד להתאהבות, שיכולה להתרחש עם האדם המתאים או עם אנשים לא מתאימים, "נפילת צורך" בהגדרה מתרחשת תמיד עם האדם הלא-נכון. כי אם זה האדם הנכון למלא את הצורך הזה, את לא נופלת ולא נהיית רגשית ולא בטיח - את פשוט מרימה אליו טלפון וקובעת פגישה

זאת לא אהבה, כי את והרגשות והצרכים שלך הם במרכז הכמיהה הזאת, ולא האדם השני.
היחס אליו עלול להיות אינסטרומנטלי כמעט.
עשוי להיות מצב שבכלל את לא מזהה אותו ואת הצרכים שלו ממטר.
זה לא רע, זה טבעי, זה חלק מהחיים, אבל אהבה זה לא.
וקל יותר להתנהל עם זה כשמבינים מה זה.

אז מה עושים עם זה?
תשובה שלי: מניחים למצב הזה להתקיים ברמת הפנטזיה, כי זה יכול להביא לגדילה והבנה עצמית ודברים טובים.
מקבלים את העובדה שהראייה שלי את האדם האמיתי היא כרגע מעוותת ומועדת לטעויות.
ומחליטים איך והאם ועד כמה להמשיך להיות אתו בקשר, מתוך הגינות כלפי שניכם, בלי לפגוע בו או בעצמך.

עד כאן ציטט מהדף ההוא.

במקרה שלך, די ברור שלעזוב את מקום העבודה זה לא פתרון, כי הרי זה יקרה עוד פעם ועוד פעם. וגם, כמו שאמרת, טוב לך שם.

אני חושבת שהשלב הראשון במצבך זה להשלים עם העובדה שיש לך פה עבודה לעשות, ולחשוב איך את מתמודדת עם המציאות הזאת, עם החיים שבהם את אמורה לתפקד ביעילות מול מישהו שנפלת עליו רגשית. לפתח כמה טכניקות התמודדות פרקטיות, שיעזרו לך ביומיום.
(וכאן נשאלת השאלה: איך זה מקשה עלייך ביומיום? מה יעזור לך לתפקד טוב?)

ואז, פרה-פרה, להתחיל להסתכל לדפוס הזה בעיניים, ולראות לאן הוא מוביל אותך, פנימית.
שאלה ראשונה שאני יכולה לחשוב עליה: אם זו נפילת צורך - מהו הצורך?
בהצלחה!

[עירית_לוי]

היי רוצה להבריא
תודה ושנה טובה גם לך!

אני מתחברת אל כל מה ש תמרוש רוש כתבה לך.

במקרה שלך, די ברור שלעזוב את מקום העבודה זה לא פתרון, כי הרי זה יקרה עוד פעם ועוד פעם. וגם, כמו שאמרת, טוב לך שם.
אכן.
ואם את מרגישה שאת בשלה ומסוגלת להתמודד היום עם מה שעומד מאחורי דפוס ההתאהבות הזה, גם אני מציעה לנסות לשמור על מקום העבודה, ולמנף את הסיטואציה הנוכחית לצמיחה שלך.
אם תרצי עזרה בלברר ולגלות מהו הצורך שגורם לך להתאהב כך, וכיצד לתת לו מענה בצורה שנכונה לך יותר - אשמח לנסות לסייע.

[רוצה_להבריא*]

שבוע טוב,

תמרוש רוש

מקווה שלא אכפת לך שאגיב?

שמחתי לקרוא את מה שכתבת ואני גם מאוד מתחברת לזה.

עירית לויהיי,

_ואם את מרגישה שאת בשלה ומסוגלת להתמודד היום עם מה שעומד מאחורי דפוס ההתאהבות הזה, גם אני מציעה לנסות לשמור על מקום העבודה, ולמנף את הסיטואציה הנוכחית לצמיחה שלך.
אם תרצי עזרה בלברר ולגלות מהו הצורך שגורם לך להתאהב כך, וכיצד לתת לו מענה בצורה שנכונה לך יותר - אשמח לנסות לסייע._

אני מאוד אשמח שתעזרי לי לגלות מהו הצורך שגורם לי להתאהב כך, הנושא מאוד מתסכל ומביך אותי, והיום אני בשלה להתמודד עם זה.

תודה!

[עירית_לוי]

אני מאוד אשמח שתעזרי לי לגלות מהו הצורך שגורם לי להתאהב כך, הנושא מאוד מתסכל ומביך אותי, והיום אני בשלה להתמודד עם זה.
נהדר עניין הבשלות.
מה עולה לך מול השאלה של תמרוש? אם זו נפילת צורך - מהו הצורך?
זה מקום טוב להתחיל ממנו. תראי מה עולה ואוכל לעזור לך להעמיק שם אם תרצי.

[תמרוש_רוש]

אני מאוד אשמח שתעזרי לי לגלות מהו הצורך שגורם לי להתאהב כך

הנה התחלה אפשרית:
הכל בגדר פנטזיה ואף אחד לא מודע בכלל למה שקורה בתוכי
תסתכלי לפנטזיה בעיניים. אילו מין פנטזיות אלה? מה האלמנטים החשובים, המרכזיים שלהן? באיזה מין מקום הן ממצבות אותך? מה הן נותנות לך?
(לדעתי אלה שאלות נורא נורא אישיות, משהו שאני, למשל, לא הייתי רוצה לחלוק עם אחרים, אז אני לא מצפה ממך לענות כאן . זה רק כדי לתת לך כלים וחומר למחשבה)
ועוד אפשרות: תני לעצמך זמן ומקום ומרחב, וקחי את הפנטזיות האלה הלאה. פשוט תתמסרי להן, אל תעצרי אותן באמצע, תעזי להפליג אתן ותראי לאן הן מובילות אותך.

[רוצה_להבריא*]

אם זו נפילת צורך - מהו הצורך?

אני זוכרת שני מקרים ששם קרה רגע ההידלקות, מקרה אחד קרה בשנת 2011 זימנו אותי לראיון עבודה שני, הבוס כבר החליט שהוא מקבל אותי לעבודה אני עדיין לא ידעתי, לקראת סוף הראיון הוא אמר לי "אני רוצה אותך בעבודה להרבה שנים לא לשנה שנתיים" אני רוצה שתבטיחי לי, מאוד חשוב לי יציבות ביטחון וכו'..ובאותו רגע הרגשתי שהתאהבתי בו.
המקרה השני קרה לפני 3 חודשים, הבוס היה בחופשת מחלה של חודשיים, ובעבודה מישהי ניסתה להכשיל אותי ולפגוע בי ואני רציתי לעזוב את העבודה, ואז הבוס התערב בא אחרי כמה ימים התעניין בי ולפני שנסע בא אליי ואמר לי "כל מה שאת צריכה ,כל בעיה שיש לך את מתקשרת אליי, אני עומד מאחורייך " ובאותו רגע הרגשתי נדלקת עליו.

מה שקורה עכשיו הבוס הצעיר חזר לעבודה וכשהוא מתייחס אלי בחום ונעים אלי אני מרגישה חום שמתפשט בי, הוא גורם לי להרגשה מאוד נעימה.

אני חושבת שזה לא רק עניין של צורך, כל העניין שזה מגיע מדמות סמכות, זה לא קורה לי עם סתם גברים.

בנוסף, אני מתמודדת עם תופעה מוזרה אני לא זוכרת את הפנים של הבוס, גם אם ראיתי אותם מלא פעמים, הפנים נמחקות לי מהזיכרון ,וזה קרה לי גם עם השאר ואין לי מושג למה.


הכל בגדר פנטזיה ואף אחד לא מודע בכלל למה שקורה בתוכי

זה נשאר בגדר פנטזיה משום שזה קשר בלתי אפשרי אחד גבר נשוי והשני בחור בגיל 26.
אני כן פינטזתי על קשר רומנטי וגם מיני עם הגבר הנשוי, עם הבחור הצעיר אני לא מעזה לחשוב על זה הוא יכול להיות הבן שלי.

[עירית_לוי]

הנה מה שעלה לי מול מה שכתבת. תראי אם את מתחברת לזה:

מה שאת אומרת בעצם זה שהצורך שלך הוא לחוש רצויה, עטופה, בטוחה ומוגנת. מי שיכול להעניק לך את החוויה הזאת אלה הן דמויות שנתפסות על ידך כחזקות וסמכותיות. שני האלמנטים שאת זקוקה להם מול דמויות כאלה הם:

1. לדעת/להרגיש שהם איתך והם בעדך. שאת רצויה לעד, ושהם לא הולכים להפנות לך את הגב מתישהו.
2. לדעת/להרגיש שאת נחוצה להם ושהם זקוקים לך. ההזדקקות שלהם אליך היא אלמנט שמהדק עוד לולאה בהיקשרות שלך ושלהם ומעניק לך חוויה של ביטחון.

שני אלה קשורים לחוויה של ביטחון ולחוויה של ערך.

אם זה אכן כך, ככל שתחזקי את ההבנה שיש כאן צורך - ותפרידי ותבחיני בין הצורך שלך לבין האדם המסויים שהצורך מושלך עליו באותו תקופה, ככל שתביני יותר - ובזמן אמת - שזה לא האדם המסויים שאת רוצה אלא החוויה, כך יהיה לך קל לבסס בתוכך את ההבחנה וההפרדה.

וככל שתתבסס ההפרדה כך תוכלי להתפנות ולבדוק כיצד את יכולה לתת לעצמך בעצמך מענה לצרכים הללו. בין אם באמצעות חיזוק נוסף של התפיסה העצמית ובין אם באמצעות הפניית האנרגיה הזאת לקשרים רומנטיים ממשיים שיכולים להיטיב איתך.

בנוסף, אני מתמודדת עם תופעה מוזרה אני לא זוכרת את הפנים של הבוס, גם אם ראיתי אותם מלא פעמים, הפנים נמחקות לי מהזיכרון ,וזה קרה לי גם עם השאר ואין לי מושג למה.
אולי - כי מה שדומיננטי מבחינתך זה הצורך. הוא מאוד חזק והוא מושלך על אדם שנתפס כמתאים לתת מענה לצורך. את פחות רוצה את האדם הספציפי כי הוא לא באמת רלוונטי או פנוי או מתאים. את יותר רוצה את החוויה שאת חווה מולו ואולי לכן את עושה את ההפרדה בינה לבין תווי הפנים הספציפיים.

כרגיל, תבדקי למה את מתחברת, למה לא. ואם משהו דורש הבהרה – בשמחה.

[בשמת_א*]

בנוסף, אני מתמודדת עם תופעה מוזרה אני לא זוכרת את הפנים של הבוס, גם אם ראיתי אותם מלא פעמים, הפנים נמחקות לי מהזיכרון ,וזה קרה לי גם עם השאר ואין לי מושג למה.
וואללה. לי יש שאלה משלי על משהו דומה: אני לא זוכרת את הפנים של עצמי! לא יכולה להיזכר איך הפנים שלי נראים, כשאני לא מתבוננת במראה או בתמונות. מה זה התופעה המוזרה הזאת? 0-:

[רוצה_להבריא*]

תודה עירית!

_מה שאת אומרת בעצם זה שהצורך שלך הוא לחוש רצויה, עטופה, בטוחה ומוגנת. מי שיכול להעניק לך את החוויה הזאת אלה הן דמויות שנתפסות על ידך כחזקות וסמכותיות. שני האלמנטים שאת זקוקה להם מול דמויות כאלה הם:
לדעת/להרגיש שהם איתך והם בעדך. שאת רצויה לעד, ושהם לא הולכים להפנות לך את הגב מתישהו.
לדעת/להרגיש שאת נחוצה להם ושהם זקוקים לך. ההזדקקות שלהם אליך היא אלמנט שמהדק עוד לולאה בהיקשרות שלך ושלהם ומעניק לך חוויה של ביטחון._

זה מאוד נכון, אני מאוד משתוקקת להיות עטופה, מוגנת, בטוחה, ורצויה ,אך האם לא כל אדם מתאווה לכך?
לי לא היו דמויות סמכות מטיבות האם בגלל החסך הגדול זה קורה לי?
לא תמיד הבוסים שלי הם דמויות סמכות חזקות , אני חושבת שבגלל העמדה שלהם זה קורה לי...אולי אני משליכה עליהם את הצרכים שלי קבלה, אישור, אהבה וכו' שהייתי רוצה לקבל מההורים ולא קיבלתי מעולם, היות וזה בלתי נשלט אני לא יודעת.

וככל שתתבסס ההפרדה כך תוכלי להתפנות ולבדוק כיצד את יכולה לתת לעצמך בעצמך מענה לצרכים הללו. בין אם באמצעות חיזוק נוסף של התפיסה העצמית ובין אם באמצעות הפניית האנרגיה הזאת לקשרים רומנטיים ממשיים שיכולים להיטיב איתך.

האם תוכלי להסביר לי בבקשה מה הקשר בין חיזוק התפיסה העצמית למילוי הצרכים/החסכים שלי?

_בנוסף, אני מתמודדת עם תופעה מוזרה אני לא זוכרת את הפנים של הבוס, גם אם ראיתי אותם מלא פעמים, הפנים נמחקות לי מהזיכרון ,וזה קרה לי גם עם השאר ואין לי מושג למה.
אולי - כי מה שדומיננטי מבחינתך זה הצורך. הוא מאוד חזק והוא מושלך על אדם שנתפס כמתאים לתת מענה לצורך. את פחות רוצה את האדם הספציפי כי הוא לא באמת רלוונטי או פנוי או מתאים. את יותר רוצה את החוויה שאת חווה מולו ואולי לכן את עושה את ההפרדה בינה לבין תווי הפנים הספציפיים._

נראה לי שזה מנגנון הגנה שמסמא אותי, פשוט שם לי מסך מול העיניים, וזה כל כך לא נורמלי התופעה הזאת, תביני שזה קרה לי לאורך כל השנים רק עם הבוסים הגברים שאני מתאהבת בהם, אני רואה אותם כל יום וכשאני לא מולם אני לא זוכרת איך הם נראים..זה פשוט מפחיד.

[עירית_לוי]

לי יש שאלה משלי על משהו דומה: אני לא זוכרת את הפנים של עצמי! לא יכולה להיזכר איך הפנים שלי נראים, כשאני לא מתבוננת במראה או בתמונות. מה זה התופעה המוזרה הזאת?
בשמת א, אין לי מושג!
אולי אם תתארי את הרגשות הנלווים לעניין זה יתן גישה לקצה חוט.
.
.
זה מאוד נכון, אני מאוד משתוקקת להיות עטופה, מוגנת, בטוחה, ורצויה ,אך האם לא כל אדם מתאווה לכך?
לגמרי. זהו צורך נורמלי של כל אדם, אבל כולנו רוצים שהצורך הזה יהיה מאוזן מבחינת העוצמה שלו והכיוון אליו אנחנו מכוונים אותו.
כלומר: מבחינת העוצמה את (אני משערת ) רוצה לקבל תחושה של ביטחון מהאנשים הקרובים לך אבל את לא רוצה להזדקק להם כמו אוויר לנשימה. את לא רוצה שהצורך יהיה נואש ויגרום לך לחוש נזקקת וחסרת אונים מולם. זה כמו רעב. את רוצה לבוא לארוחה (או למערכת יחסים) "רעבה קלות" , כמו מישהי שלא אכלה 3-4 שעות, ולא מורעבת כמו מישהי שלא אכלה כלום יומיים. מבחינת הכיוון את רוצה לקבל חלק מתחושת הביטחון האישי והקיומי שלך ממך עצמך (מבפנים) ולא אך ורק מאחרים (מבחוץ). גם מאחרים, אבל לא רק.


האם תוכלי להסביר לי בבקשה מה הקשר בין חיזוק התפיסה העצמית למילוי הצרכים/החסכים שלי?
ככל שאת תחושי ותדעי שאת אדם אהוב, רצוי, משמעותי, ככל שאת תתפסי את עצמך כאדם כזה – את תזדקקי פחות לקבל את זה מבחוץ. בהנחה שההתאהבות נגרמת כתוצאה מהשלכת הצרכים הללו על אותם גברים, ככל שאת תתני מענה לצרכים הללו בעצמך, את תזדקקי פחות לקבל אותם מבחוץ. כלומר תשליכי אותם פחות עליהם, פחות תשגי באשליה שהם אלה שעומדים למלא לך את אותם צרכים.
האם זה ענה לך על השאלה?

נראה לי שזה מנגנון הגנה שמסמא אותי, פשוט שם לי מסך מול העיניים, וזה כל כך לא נורמלי התופעה הזאת, תביני שזה קרה לי לאורך כל השנים רק עם הבוסים הגברים שאני מתאהבת בהם, אני רואה אותם כל יום וכשאני לא מולם אני לא זוכרת איך הם נראים..זה פשוט מפחיד.
מציעה לא לשפוט את עצמך בחומרה . זה חלק מהמנגנון שאת מתארת וזה מובן.

[בשמת_א*]

_לי יש שאלה משלי על משהו דומה: אני לא זוכרת את הפנים של עצמי! לא יכולה להיזכר איך הפנים שלי נראים, כשאני לא מתבוננת במראה או בתמונות. מה זה התופעה המוזרה הזאת?
בשמת א, אין לי מושג!
אולי אם תתארי את הרגשות הנלווים לעניין זה יתן גישה לקצה חוט._
וואללה. אין שום רגשות שנלווים לעניין.
פשוט קראתי מה שכתבה רוצה להבריא וקלטתי שלי יש אותה תופעה אבל לגבי עצמי. זה לא משהו שאני חושבת עליו ביומיום. ואני לא זוכרת איך בכלל גיליתי את זה.

[עירית_לוי]

[רוצה_להבריא*]

_זה מאוד נכון, אני מאוד משתוקקת להיות עטופה, מוגנת, בטוחה, ורצויה ,אך האם לא כל אדם מתאווה לכך?
לגמרי. זהו צורך נורמלי של כל אדם, אבל כולנו רוצים שהצורך הזה יהיה מאוזן מבחינת העוצמה שלו והכיוון אליו אנחנו מכוונים אותו_

איך אפשר לווסת את הצורך שיהיה מאוזן? איך אני יכולה לתת מענה לצרכים הישנים הללו?

את לא רוצה שהצורך יהיה נואש ויגרום לך לחוש נזקקת וחסרת אונים מולם. זה כמו רעב. את רוצה לבוא לארוחה (או למערכת יחסים) "רעבה קלות" , כמו מישהי שלא אכלה 3-4 שעות, ולא מורעבת כמו מישהי שלא אכלה כלום יומיים. מבחינת הכיוון את רוצה לקבל חלק מתחושת הביטחון האישי והקיומי שלך ממך עצמך (מבפנים) ולא אך ורק מאחרים (מבחוץ). גם מאחרים, אבל לא רק.

לפי מה שאני מבינה אם כך שהצורך שלי מול דמויות הסמכות הוא נואש, ואני עומדת מולם נזקקת וחסרת אונים ואני חשבתי שבגלל "ההתאהבות" אני עומדת מולם חלשה וחסרת אונים.
כמו כן, במודע אני לא מרגישה מורעבת, האם המורעבות מגיעה מהתת מודע?
איך אני יכולה למלא את החלל העצום הזה שבתוכי?

_נראה לי שזה מנגנון הגנה שמסמא אותי, פשוט שם לי מסך מול העיניים, וזה כל כך לא נורמלי התופעה הזאת, תביני שזה קרה לי לאורך כל השנים רק עם הבוסים הגברים שאני מתאהבת בהם, אני רואה אותם כל יום וכשאני לא מולם אני לא זוכרת איך הם נראים..זה פשוט מפחיד.
זה חלק מהמנגנון שאת מתארת וזה מובן._
האם תוכלי להרחיב לי בבקשה על כך?

ואם את מרגישה שאת בשלה ומסוגלת להתמודד היום עם מה שעומד מאחורי דפוס ההתאהבות הזה, גם אני מציעה לנסות לשמור על מקום העבודה, ולמנף את הסיטואציה הנוכחית לצמיחה שלך.

איך אני יכולה למנף את הסיטואציה הנוכחית לצמיחה שלי? למה חשוב שאשאר במקום העבודה?

תודה!

[רוצה_להבריא*]

בהנחה שההתאהבות נגרמת כתוצאה מהשלכת הצרכים הללו על אותם גברים, ככל שאת תתני מענה לצרכים הללו בעצמך, את תזדקקי פחות לקבל אותם מבחוץ. כלומר תשליכי אותם פחות עליהם, פחות תשגי באשליה שהם אלה שעומדים למלא לך את אותם צרכים.

אני מנסה להבין את נושא ההתאהבות, אני לא בוחרת להתאהב בהם..זה קורה, האם אני מתאהבת בהם בגלל שאני חושבת שהם פוטנציאל למלא לי את הצרכים? ואם כך כל ההתאהבות הזו זו אשליה כי הם לא יכולים למלא לי את הצרכים. אם כך אני חיה בתעתוע, לא?

[עירית_לוי]

איך אפשר לווסת את הצורך שיהיה מאוזן? איך אני יכולה לתת מענה לצרכים הישנים הללו?
לדעתי זה קורה מתוך העבודה שכבר התחלת לעשות של ביסוס עוגן פנימי של אהבה עצמית והערכה עצמית.
ככל שהפנים יהיה חזק יותר ועצמאי יותר, כך תוכלי לקבל את האהבה והערכה שמגיעות מבחוץ מתוך מקום פחות רעֵב ונואש. זהו האיזון.

לפי מה שאני מבינה אם כך שהצורך שלי מול דמויות הסמכות הוא נואש, ואני עומדת מולם נזקקת וחסרת אונים ואני חשבתי שבגלל "ההתאהבות" אני עומדת מולם חלשה וחסרת אונים.
נראה לי שזה אותו הדבר. ההתאהבות שלך נגרמת על ידי הצרכים. היא תוצאה שלהם. הצרכים מושלכים על אותם גברים וזה מרגיש כהתאהבות (התאהבות במובחן מאהבה).
אפשר לתאר התאהבות בכמה אופנים. תיאור אחד שלה יכול להיות שכאשר אנחנו מתאהבים אנחנו הופכים לילד או ילדה שמאמינים שהנה הגיע ההורה האולטימטיבי שיתן סוף סוף מענה לכל הצרכים ומרפא לכל הכאבים. האובייקט שמולנו נתפס באופן לא מודע כהורה האולטימטיבי הזה. התחושה העילאית, תחושת ה"היי" נוצרת מאותה אשליה שהנה הגיעה הישועה. זה כמו לקחת סם שגורם לנו להרגיש מאוד מאוד נעים ומוחק את כל מה שלא נעים/קשה/מכאיב.
תבדקי כמובן אם את מתחברת להסבר הזה.

כמו כן, במודע אני לא מרגישה מורעבת, האם המורעבות מגיעה מהתת מודע?
בואי נבדוק שהתכוונו לאותו הדבר כשדיברנו על רעב. אני התכוונתי לחוויה של נואשות. משהו כמו למשל - אני חייבת עכשיו להרגיש שהוא צריך אותי ואני חייבת שההרגשה הזאת תימשך עוד ועוד.

איך אני יכולה למלא את החלל העצום הזה שבתוכי?
כבר התחלת. ראי תשובתי בפיסקה הראשונה .

האם תוכלי להרחיב לי בבקשה על כך?
מה שכתבתי היה בגדר השערה.
מעתיקה לך את מה שכתבתי קודם (זה המנגנון שנראה לי שאולי פועל כאן) ותראי אם זה נותן לך מענה לבקשה להרחבה:
אולי - כי מה שדומיננטי מבחינתך זה הצורך. הוא מאוד חזק והוא מושלך על אדם שנתפס כמתאים לתת מענה לצורך. את פחות רוצה את האדם הספציפי כי הוא לא באמת רלוונטי או פנוי או מתאים. את יותר רוצה את החוויה שאת חווה מולו ואולי לכן את עושה את ההפרדה בינה לבין תווי הפנים הספציפיים.

איך אני יכולה למנף את הסיטואציה הנוכחית לצמיחה שלי?
לנסות לתת מענה לצרכים הללו בעצמך לצד קבלה שלהם מבחוץ על ידי הבוס שלך. כלומר, לנסות לא להישען רק על לקבל את זה ממנו.
והצעד הראשון שהצעתי כדי לעשות את זה היה כאמור - לנסות ולהבחין בזמן אמת בין הצורך לבין האדם עליו הצורך מושלך. לנסות להזכיר לעצמך בזמן אמת - שזה לא האדם המסויים שאת רוצה אלא החוויה הכל כך נעימה.
המחשבה שעומדת ברקע של ההצעה לצעד הראשון הזה - היא שככל שתתבססי בתוכך את ההבחנה וההפרדה הזאת כך יהיה לך קל יותר להתפנות לבניית העוגן הפנימי העצמאי.
מתחברת לזה?

למה חשוב שאשאר במקום העבודה?
אם זה בלתי נסבל עבורך אל תישארי.
כמו ש תמרוש רוש כתבה, סביר להניח שזה יקרה שוב במקום העבודה הבא, ובמוקדם או במאוחר את תרצי לטפל בדפוס החוזר הזה.
כלומר, גם אם תעזבי את מקום העבודה לא תעזבי את הדפוס אלא תקחי אותו איתך למשרה הבאה.
לכן, לדעתי אם את מסוגלת להישאר, תישארי. ואם לא, אל תישארי. ההזדמנות לעשות את עבודה הזאת תגיע בהמשך.

אני מנסה להבין את נושא ההתאהבות, אני לא בוחרת להתאהב בהם..זה קורה, האם אני מתאהבת בהם בגלל שאני חושבת שהם פוטנציאל למלא לי את הצרכים? ואם כך כל ההתאהבות הזו זו אשליה כי הם לא יכולים למלא לי את הצרכים. אם כך אני חיה בתעתוע, לא?
תראי אם התיאור שלי לגבי התאהבות לפני כמה פסקאות כאן נותן לך מענה לשאלה הזאת.

[רוצה_להבריא*]

_איך אפשר לווסת את הצורך שיהיה מאוזן? איך אני יכולה לתת מענה לצרכים הישנים הללו?
לדעתי זה קורה מתוך העבודה שכבר התחלת לעשות של ביסוס עוגן פנימי של אהבה עצמית והערכה עצמית._
איך החסכים העמוקים שלי מילדות של אהבה, תשומת לב, הערכה, הכרה וכו' מתמלאים כשאני מבססת עוגן פנימי של הערכה ואהבה עצמית?

תיאור אחד שלה יכול להיות שכאשר אנחנו מתאהבים אנחנו הופכים לילד או ילדה שמאמינים שהנה הגיע ההורה האולטימטיבי שיתן סוף סוף מענה לכל הצרכים ומרפא לכל הכאבים. האובייקט שמולנו נתפס באופן לא מודע כהורה האולטימטיבי הזה. התחושה העילאית, תחושת ה"היי" נוצרת מאותה אשליה שהנה הגיעה הישועה. זה כמו לקחת סם שגורם לנו להרגיש מאוד מאוד נעים ומוחק את כל מה שלא נעים/קשה/מכאיב.תבדקי כמובן אם את מתחברת להסבר הזה.

אני ממש ממש מתחברת להסבר הזה, זה ממש מפתיע אותי לא ידעתי שההתאהבות נגרמת בגלל הצרכים/החסכים שלי, ושאני בוחרת בן זוג שאני חושבת שיש לו פוטנציאל לתת מענה לצרכים שלי.
לא חשבתי על הנושא "התאהבות" לעומק.

_כמו כן, במודע אני לא מרגישה מורעבת, האם המורעבות מגיעה מהתת מודע?
בואי נבדוק שהתכוונו לאותו הדבר כשדיברנו על רעב. אני התכוונתי לחוויה של נואשות. משהו כמו למשל - אני חייבת עכשיו להרגיש שהוא צריך אותי ואני חייבת שההרגשה הזאת תימשך עוד ועוד._
אני לא יודעת אם "חייבת", אני רוצה שהוא יתייחס אליי, יאהב אותי, יעריך אותי, שאהיה מס' 1 שלו.

_מעתיקה לך את מה שכתבתי קודם (זה המנגנון שנראה לי שאולי פועל כאן) ותראי אם זה נותן לך מענה לבקשה להרחבה:
אולי - כי מה שדומיננטי מבחינתך זה הצורך. הוא מאוד חזק והוא מושלך על אדם שנתפס כמתאים לתת מענה לצורך. את פחות רוצה את האדם הספציפי כי הוא לא באמת רלוונטי או פנוי או מתאים. את יותר רוצה את החוויה שאת חווה מולו ואולי לכן את עושה את ההפרדה בינה לבין תווי הפנים הספציפיים_
אין לי מושג, כשאני מנסה להיזכר איך הוא נראה זה ממש הזוי לי שאני לא מצליחה לזכור פנים שאני רואה כמעט כל יום וזה קורה לי רק כשאני מתאהבת, מה שכן כשאני נזכרת בו מתעוררת בי תחושת חמימות לכל מחווה נעים שלו כלפיי.


_והצעד הראשון שהצעתי כדי לעשות את זה היה לנסות ולהבחין בזמן אמת בין הצורך לבין האדם עליו הצורך מושלך. לנסות להזכיר לעצמך בזמן אמת - שזה לא האדם המסויים שאת רוצה אלא החוויה הכל כך נעימה.
ככל שתתבסס בתוכך את ההבחנה וההפרדה הזאת כך יהיה לך קל יותר לדעתי להתפנות לבניית העוגן הפנימי העצמאי.
מתחברת לזה?_
אני אעבוד על זה.
אם אעשה הבחנה בזמן אמת בין הצורך לבין האדם מספיק זמן האם אצליח להפסיק את "דפוס ההתאהבות"?

עירית היקרה, תודה רבה על העזרה.
וגמר חתימה טובה

[עירית_לוי]

איך החסכים העמוקים שלי מילדות של אהבה, תשומת לב, הערכה, הכרה וכו' מתמלאים כשאני מבססת עוגן פנימי של הערכה ואהבה עצמית?
העוגן הזה הוא מה שלא נוצר והתבסס בצורה מספקת בילדותך. הוא לא נוצר אז, ואת יוצרת אותו עכשיו. את מה שחסר - את ממלאת בעצמך. העוגן הוא הוא התשובה לחסך. הוא מה שחסר.

עכשיו, זה לא קורה רק באופן עצמאי. אני מאמינה שמתקיים ריקוד ודיאלוג בין הפנים לחוץ, בינך לבין הסביבה החיצונית: נניח שאת עושה את הצעד הראשון ועולה עוד מדרגה קטנה במידת האהבה והערכה העצמית. ואז את מתחילה לקבל מבחוץ, מהאנשים סביבך, יותר ביטויים של אהבה והערכה. את לוקחת את הביטויים הללו ומזינה עוד קצת את העוגן הפנימי שלך. עלית עוד מדרגה בפנים. כתוצאה מכך את מצליחה להבחין בעוד ביטויים כאלה שבאים מבחוץ. את שוב ניזונה מהם ושוב מחזקת את העוגן הפנימי, וכן הלאה.

העוגן הזה הוא בעצם ליצור תשתית שתוכל לקבל את הביטויים שמגיעים מבחוץ. הם תמיד יכולים להגיע. אנשים תמיד יאהבו ויעריכו אותך, אבל אם לא תהיה התשתית, אם לא יהיה "השקע" שיוכל לקבל את "התקע", לאותם ביטויים לא יהיה אל מה להתחבר בתוכך. בגלל זה תמיד אומרים שאנחנו צריכים לאהוב את עצמנו כדי להצליח להרגיש את האהבה של האחרים אלינו.

_אני ממש ממש מתחברת להסבר הזה, זה ממש מפתיע אותי לא ידעתי שההתאהבות נגרמת בגלל הצרכים/החסכים שלי, ושאני בוחרת בן זוג שאני חושבת שיש לו פוטנציאל לתת מענה לצרכים שלי.
לא חשבתי על הנושא "התאהבות" לעומק._
יש לא מעט תאוריות בפסיכולוגיה שמתייחסות לזה בצורה כזאת או דומה.
אם בא לך להעמיק בזה, הציצי בספר לבסוף מוצאים אהבה.

_אני אעבוד על זה.
אם אעשה הבחנה בזמן אמת בין הצורך לבין האדם מספיק זמן האם אצליח להפסיק את "דפוס ההתאהבות"?_
זה צעד ראשון. אני לא יודעת לאן הוא ייקח אותך או אם ומה יידרש בתור צעד שני.
תבדקי מה תחושת הבטן שלך אומרת לך. אם את מתחברת לרעיון - שווה לנסות . אם לא, נחפש כיוון אחר.

ובשמחה רבה

[רוצה_להבריא*]

_אני אעבוד על זה.
אם אעשה הבחנה בזמן אמת בין הצורך לבין האדם מספיק זמן האם אצליח הפסיק את "דפוס ההתאהבות"?
זה צעד ראשון. אני לא יודעת לאן הוא ייקח אותך או אם ומה יידרש בתור צעד שני._

התחלתי לעבוד על העניין, אני אומרת לעצמי כל הזמן שזה לא הוא, אלא שהצורך מדבר אליי עכשיו ואני מנסה להבין איזה צורך.
בשכל אני יודעת שהוא האחרון שיכול וצריך לספק את הצרכים שלי, אבל מבחינה רגשית יש לי עדיין ציפייה שהוא יספק לי אותם.
היום הוא פרגן לי על עבודה שעשיתי ושמתי לב שזה מדליק אותי, שכן אני כמהה למילה חמה ממנו.
מה שהכי קשה לי שאני מתנהלת איתו כמו בת עשרה ולא כבן אדם בוגר, ואין לי שליטה על כך.

[רוצה_להבריא*]

משהו שלא קשור לנושא ומאוד מפריע לי, שמתי לב שכל הזמן אני מצטדקת, ומסבירה וכל הזמן אני חוטפת, מסתבר שזו השפה היחידה שאני מכירה , אני מעריכה שהדפוס הזה נובע מזה שכל הזמן תקפו אותי בבית.
איך ניתן להתגבר על הדפוס הזה? ולמה הצטדקות יוצרת אצל האחר תוקפנות? ואיזה שפה חדשה אני יכולה לאמץ במקום?

[אישה_במסע*]

למה קשה כל כך לבסס עוגן פנימי של הערכה ואהבה עצמית?
לדעתי, כי החברה ביססה עוגן חזק של אי הערכה ואי אהבה.
בלוגרית אחת באנגלית כתבה על חברות מתעשיית היופי או הדיאטה שהן גונבות את הערכה העצמית שלך, מוזילות אותה, ואז מוכרות לך אותה בחזרה עם רווח. זה רק חלק מהסיפור, אבל לדעתי חלק חשוב (ויש מחקרים שמראים שחשיפה גדולה יותר למדיה מיינסטרימית מקטינה הערכה עצמית אצל נערות).
יש גם סיבות אחרות לעוגן הזה, אבל העניין בעיניי הוא שאת לא בונה עוגן איפה שלא היה כלום. הטבע לא סובל ריק. כבר יש שם עוגן אחר. שנבנה מהדוגמא האישית של הסובבים אותך, מהיחס כלפייך בילדותך, מהנורמות החברתיות, מהרבה דברים.
את לא בונה יש מאין, את מחליפה דבר אחד בדבר אחר. וכמה שהעוגן שקיים מבוסס יותר, ככה זה יהיה קשה יותר.

[יולי_קו]

שמתי לב שכל הזמן אני מצטדקת, ומסבירה

רוצה להבריא יקרה,

אמא שלי לימדה אותי משהו: כל פעם (בהדגשה- כ ל פ ע ם ) שאני תופסת את עצמי מתרצת, מצטדרת, מתפתלת בהסברים-
לעצור מיד כשאני שמה לב לדפוס הזה. ממש אפילו באמצע מלה. ולא להסביר לנסות ולהצטדק על ההפסקה במשפט! פשוט לעבור לנושא אחר. או לשתוק.

זה די קשה בהתחלה, ומרגיש די דבילי, אבל שווה לעשות את המאמץ הזה, כי ההצטדקות מזיקה לנו יותר, ומפריעה ליצור יחסים משמעותיים. אני אימצתי בחום את העצה הזאת.

למה?
לפי הבנתי התנהגות כזו היא סימפטום של אומללות.
ההצטדקות באה ממנגנון פנימי שמאמין שאם נסביר את עצמנו מספיק אז יבינו אותנו ויאהבו אותנו. לא אוהבים אותנו כי עדיין לא מבינים, אז הבה נסביר. ונסביר. ונסביר.
למעשה ההסברים הללו באים ממקום מאוד מסכן בתוכנו שמרגיש דחוי ולא אהוב. לכן הם דוחים את מי שאליו הם מופנים. אוירת האומללות שלהם מרחיקה ודוחה.
כלומר ההצטדקות וההסברים מכניסים אותנו אצל השומע לעמדה נחותה, ומי רוצה להיות חבר/עמית/קרוב של לוזר?

את יכולה להסביר אם שואלים אותך ישירות על משהו ענייני (למה בחרת את העיצוב הזה? מה גורם לאיחור בלו׳׳ז? מה עשית אתמול? וכו׳) אבל במשפט אחד קצר ועינייני. בלי הסברים על הסברים. אם יהיה צורך במידע נוסף ישאלו אותך, ותוסיפי עוד מידע ענייני וקצר. וזהו.
אל תתחילי בלנדב מידע והסברים אם אין צורך, ואם התחלת- את יכולה לבדוק איך זה לעצור ולצאת מהתבנית הזאת שממש מקלקלת לך.

את ממשיכה למשוך את עצמך מהבוץ. כל הכבוד לך. אני לומדת המון מהדיון שלך ושל עירית. תודה לך.

[עירית_לוי]

התחלתי לעבוד על העניין, אני אומרת לעצמי כל הזמן שזה לא הוא, אלא שהצורך מדבר אליי עכשיו ואני מנסה להבין איזה צורך.
נהדר וכל הכבוד!
אגב, גם אם לא תזהי מהו הצורך בכל רגע נתון, אבל תעשי את ההבחנה ותביני שמה שאת רוצה וצריכה זה משהו שלא באמת קשור אל הבוס שלך – זה כבר יהיה מעולה ומאוד מועיל.

מה שהכי קשה לי שאני מתנהלת איתו כמו בת עשרה ולא כבן אדם בוגר, ואין לי שליטה על כך.
כן, זה קשה להרגיש שמשהו הוא חזק ממך ולא בשליטתך.
את יכולה לנסות להביט על עצמך כאן בחמלה. כל אדם שמשליך את הצרכים שלו על אדם אחר ומתאהב בו מתנהג לא כמו הוא עצמו. לפעמים אנחנו מתנהגים כמו בני 16 ולפעמים כמו בני 6. מותר .

_משהו שלא קשור לנושא ומאוד מפריע לי, שמתי לב שכל הזמן אני מצטדקת, ומסבירה וכל הזמן אני חוטפת, מסתבר שזו השפה היחידה שאני מכירה , אני מעריכה שהדפוס הזה נובע מזה שכל הזמן תקפו אותי בבית.
איך ניתן להתגבר על הדפוס הזה? ולמה הצטדקות יוצרת אצל האחר תוקפנות? ואיזה שפה חדשה אני יכולה לאמץ במקום?_
לעצור, כמו ש יולי קו הציעה זה הרגל מצויין.
עוד הרגל שאת יכולה לנסות לאמץ זה להתרגל לזקוף את הגב. פיזית ממש. בכל פעם שאת פונה למישהו או שמישהו פונה אליך – להתיישר ולהזדקף. זוהי פעולה פיזית שמזכירה לך לזקוף קומה גם באופן רגשי ופנימי. מזכירה ומשפיעה גם על הפנים.

לגבי שפה חדשה, אם את יכולה לתת כמה דוגמאות להתנהלות הנוכחית אוכל להציע דרכים חלופיות רלוונטיות.

לגבי התוקפנות, אני חושבת שההצטדקות משדרת מסר של התכופפות והתכווצות. ויש אנשים שמגיבים באופן אוטומטי לאדם שפוף קומה – בתוקפנות. הדפוס שלהם מגיב לדפוס של האדם שמולם.

[רוצה_להבריא*]

יולי קו היקרה,

_אמא שלי לימדה אותי משהו: כל פעם (בהדגשה- כ ל פ ע ם ) שאני תופסת את עצמי מתרצת, מצטדרת, מתפתלת בהסברים-
לעצור מיד כשאני שמה לב לדפוס הזה. ממש אפילו באמצע מלה. ולא להסביר לנסות ולהצטדק על ההפסקה במשפט! פשוט לעבור לנושא אחר. או לשתוק._

אני אפילו לא שמתי לב לדפוס הזה של ההסברים וההצטדקויות, עד לאחרונה שהתחילו להעיר לי שכל הזמן אני מתגוננת, לי זה נראה נורמלי, אני פשוט לא מכירה שפה אחרת.
אני אנסה להבחין בזמן אמת בדפוס הזה ולשנות אותו.
_למה?
לפי הבנתי התנהגות כזו היא סימפטום של אומללות.
ההצטדקות באה ממנגנון פנימי שמאמין שאם נסביר את עצמנו מספיק אז יבינו אותנו ויאהבו אותנו. לא אוהבים אותנו כי עדיין לא מבינים, אז הבה נסביר. ונסביר. ונסביר.
למעשה ההסברים הללו באים ממקום מאוד מסכן בתוכנו שמרגיש דחוי ולא אהוב. לכן הם דוחים את מי שאליו הם מופנים. אוירת האומללות שלהם מרחיקה ודוחה.
כלומר ההצטדקות וההסברים מכניסים אותנו אצל השומע לעמדה נחותה, ומי רוצה להיות חבר/עמית/קרוב של לוזר?_

וואוו..היה לי קשה לקרוא את זה, זה כל כך נכון.
אף פעם לא הבינו אותי בבית, אני שונה מהם בערכים שלי, והכמיהה הכי גדולה שלי הייתה שיבינו אותי וזה לא קרה. ובגלל החוויות שלי עם הסביבה הקרובה שלי אני כנראה מצפה שגם אחרים לא יבינו אותי ולכן אני נכנסת ללופ הזה של ההסברים.

_את יכולה להסביר אם שואלים אותך ישירות על משהו ענייני (למה בחרת את העיצוב הזה? מה גורם לאיחור בלו׳׳ז? מה עשית אתמול? וכו׳) אבל במשפט אחד קצר ועינייני. בלי הסברים על הסברים. אם יהיה צורך במידע נוסף ישאלו אותך, ותוסיפי עוד מידע ענייני וקצר. וזהו.
אל תתחילי בלנדב מידע והסברים אם אין צורך, ואם התחלת- את יכולה לבדוק איך זה לעצור ולצאת מהתבנית הזאת שממש מקלקלת לך._
אני הולכת להתחיל לנסות ליישם את זה.

את ממשיכה למשוך את עצמך מהבוץ. כל הכבוד לך. אני לומדת המון מהדיון שלך ושל עירית. תודה לך.
זוהי עבודת חיי.
תודה לעירית המקסימה על הליווי והעזרה, זה לא מובן מאליו.

[רוצה_להבריא*]

כל אדם שמשליך את הצרכים שלו על אדם אחר ומתאהב בו מתנהג לא כמו הוא עצמו. לפעמים אנחנו מתנהגים כמו בני 16 ולפעמים כמו בני 6. מותר
זה בעיה כשזה קורה עם הבוס. (-:
מקווה שיגיע הרגע שאתנהל איתו כאדם בוגר.

עוד הרגל שאת יכולה לנסות לאמץ זה להתרגל לזקוף את הגב. פיזית ממש. בכל פעם שאת פונה למישהו או שמישהו פונה אליך – להתיישר ולהזדקף. זוהי פעולה פיזית שמזכירה לך לזקוף קומה גם באופן רגשי ופנימי. מזכירה ומשפיעה גם על הפנים.
זה יכול להיות סימן טוב בשבילי "להזדקף פיזית", אבל לא הבנתי את העניין של להזדקף באופן רגשי, מה אני אמורה לחשוב להרגיש באותם רגעים?

לגבי שפה חדשה, אם את יכולה לתת כמה דוגמאות להתנהלות הנוכחית אוכל להציע דרכים חלופיות רלוונטיות.
לאחרונה שמתי לב שאני באופן קבוע מותקפת במשפחה אם זה בביקורת, שיפוט, התפרצויות, תלונות וכו' (זה השפה כאן) וזה מה שגורם לי להתגונן כל הזמן.
גם בעבודה אני מוצאת את עצמי מותקפת , על טעות הכי קטנה שאני עושה עושים לי דרמה גדולה (ואני עובדת בתנאי לחץ ועושה עבודה טובה, וגדולה) קרה גם שמשהו שלא קשור אליי אני מוצאת את עצמי נאשמת בו, וכשאני מנסה להסביר את עצמי אני נתקלת בחומה, ואז אני מתחילה להסביר ולהתגונן.
מתי אני מתגוננת? כשאני מרגישה מותקפת , כשמאשימים אותי סתם, כשמבקרים כל דבר שאני עושה, כמדברים אליי בטונציה תוקפנית (זו יכולה להיות גם הטונציה הרגילה של האדם), כשלא מבינים אותי.
לא מבינה למה זה קורה לי? ואיך אני נפטרת מהדפוס הזה?

לגבי התוקפנות, אני חושבת שההצטדקות משדרת מסר של התכופפות והתכווצות. ויש אנשים שמגיבים באופן אוטומטי לאדם שפוף קומה – בתוקפנות. הדפוס שלהם מגיב לדפוס של האדם שמולם.
את יכולה בבקשה להסביר לי יותר על כך..מה זה אומר "הצטדקות משדרת מסר של התכופפות" ו-"הדפוס שלהם מגיב לדפוס של האדם העומד מולם"?
ובנוסף, איך אני אמורה להגיב כשמאשימים אותי סתם, מבקרים, מתלוננים עליי, תוקפים אותי?

תודה עירית וחג שמח.

[רוצה_להבריא*]

אישה במסע

למה קשה כל כך לבסס עוגן פנימי של הערכה ואהבה עצמית?

_יש גם סיבות אחרות לעוגן הזה, אבל העניין בעיניי הוא שאת לא בונה עוגן איפה שלא היה כלום. הטבע לא סובל ריק. כבר יש שם עוגן אחר. שנבנה מהדוגמא האישית של הסובבים אותך, מהיחס כלפייך בילדותך, מהנורמות החברתיות, מהרבה דברים.
את לא בונה יש מאין, את מחליפה דבר אחד בדבר אחר. וכמה שהעוגן שקיים מבוסס יותר, ככה זה יהיה קשה יותר._

נכון, יש עוגן אבל לצערי זה עוגן שלילי ולא מתאים בכלל למהות שלי, למי שאני, יש לי אדם קרוב שכל הזמן אומר לי שהבעיה הכי גדולה שלי שאני תופסת את עצמי לא נכון, ואני מודעת לכך.
הקושי העצום זה לשנות את המסרים והאמונות שנחרתו בתוכי כתוצאה מהיחס שקיבלתי בילדות מהסובבים אותי (גדלתי במשפחה קשה ולא מתפקדת) ולהחליף אותם במסרים חיוביים ראליים.
חשפתי הרבה מהאמונות הלא מודעות שלי ואני עובדת על אמונות חיוביות חדשות, ואני מרגישה שאין לי שליטה על השינוי וההכלה שלהן בתוכי, יש את המערך הרגשי שהוא מנגנון בפני עצמו שמתנהל בקצב משלו וזה תהליך ארוך מאוד מאוד.

[יולי_קו]

יצא לי ארוך...

אם מתקיפים אותנו יש כמה דרכים אופייניות להגיב (לפי דעתי):

הראשונה היא להגיב להתקפה לפי התבנית השגורה בנו, או לפי ההקשר.
השניה היא לעצור ולנשום, ולא להכנס לתבנית התגובה. להכניס את ההתקפה לתבנית שמתאימה לנו, ולנטרל את ההתקפה.

נניח:
האחראי צועק עלי למה לא עשיתי, למה בוצע גרוע וכד׳.
אני יכולה לענות שהשתדלתי, שקרה א׳ ב׳ ג׳ ,שאשתדל יותר, שזה בעצם טוב כי...,שאני מצטערת... -כל אלה הצטדקויות.
כלומר אני מקבלת את הזכות של הנוזף לנזוף בי ולכן מגיבה על התוכן בניסיון לגרום לצד השני לשנות את דעתו עלי.

דרך אגב, יש אנשים שאוטומטית מגיבים להתקפה בהתקפה.
נניח:
האחראי האחראי צועק עלי למה לא עשיתי וכד׳
ואני מתפרצת על התוכן של התלונה שלו שמה זאת אומרת זה מעולה וכד׳ או אפילו על הטון שלו בסגנון אל תצרח עלי.
זה יכול לגרום לתוצאה שגם היא לא רצויה: אוירה גרועה בעבודה, פיטורין, וכד׳.

הדרך השניה שאני ממליצה עליה היא לנשום:
מופנית אלינו דרישה לא צודקת, האשמה, תלונה וכד׳.
קודם כל צריך (אני ממש מרגישה שצריך, בשביל לשבור את התבנית האוטומטית מהעבר) לעצור. לא להגיב. לנשום רגע. ממש למלא את הריאות בהרבה אויר טוב ומזין. ואז לנשוף נשיפה ארוכה את כל האויר הישן החוצה (להוציא ולשחרר את תחושות ההתכווצות וההתבטלות שהנזיפה גורמת לנו).
אז אפשר לוודא שהתנוחה בגוף מתאימה (גו זקוף וכו׳, כמו שתיארה עירית, את יכולה להתאמן בבית מול מראה. זה תרגול חשוב).
כשמאומנים כבר זה יכול לקחת ממש זמן של שאיפה ונשיפה. ממש קצר.

ומה אז?

ליצור קשר עין עם האחראי, הקולגה, וכו׳.
המבט בגו זקוף משדר באופן לא מילולי שאנחנו שוים כבני אדם, אני ראויה (זה פועל גם אם את יושבת והוא עומד, אם כי זה יכול להיות קצת יותר מאתגר).
אצל יונקים רבים המבט משדר דומיננטיות.

ואז יש שיטות מילוליות:
אחת היא לחזור על הטענה בניסוח מכבד:
הוא: מה זה הא׳ ב׳ הגרוע...
את: (נשימה, נשיפה, גו זקוף, מבט) יוסי, אתה מתכוון שלדעתך יש צורך לשפר את המודעה, בעיקר את הא׳ ב׳ ג׳?

כלומר: את לוקחת את מה שנאמר בטענה, בתלונה, בהאשמה, ומנסחת אותם עניינית, לא רגשית.
המשפט נשמע בחדר מחדש, מנוסח רגוע ומיועד לשיפור העבודה לטובת כולנו. עניינית. לטובת המטרה המשותפת. לא קשור לערך שלי כאדם. אני כעובד כבר לא הנושא, אלא הפרוייקט הנקודתי.

אמא/ אח/ דודים: את תמיד עובדת לאט וגרוע, הבית מטונף...
את:(נשימה, נשיפה, גו זקוף, מבט) יונה, אתה מתכוון שלדעתך יש צורך לנקות את הא׳ ב׳ ג׳ לעיתים יותר קרובות?

זה כמובן יוצא מאוד פלקטי בדוגמאות כאלה.
אם משהו לא ברור שאלי.

זה ממש קשה בהתחלה. בהמשך מתרגלים ונהנים

לא הבנתי את העניין של להזדקף באופן רגשי, מה אני אמורה לחשוב להרגיש באותם רגעים?

את יכולה להתבונן בתמונות, ציורים ופסלים של הפרעונים. הם יושבים עם גו זקוף, סנטר מעט מוכנס אך הראש נשאר זקוף (הצואר מתארך, ואיתו כל הגב, החוליות מקבלות ׳אויר לנשימה׳ ולא נדחסות).
יש להם מבט של מלך. שליט. ממש לא של עבד. הם משדרים רוגע. סמכות. שליטה במצב.
אני מציעה לך להתאמן בתחושה הפרעונית הזו. בעמידה. ישיבה. בהליכה. לפני המראה בבית. בדרך כשאת הולכת בחוץ. במשרד.
משחק בינך לבין עצמך. היום אני תות-אנך-אמון זה מקרין הלאה.

חג שמח!

[אישה_במסע*]

לומר ההצטדקות וההסברים מכניסים אותנו אצל השומע לעמדה נחותה, ומי רוצה להיות חבר/עמית/קרוב של לוזר?
לדעתי זה אולי האמת, אבל זו ראייה שאני פחות אוהבת, והיא גם מקרה פרטי.
אני שמתי לב שהרבה פעמים אנשים מתייחסים אלי (או לאדם אחר) כמו שאני חושבת ומשדרת על עצמי. היה לי ניסיון עם זה והטלפונים הניידים הישנים שלי - כשהייתי חסרת ביטחון והרגשתי שזו סיבה לצחוק עלי, זה מה שקרה. כשהרגשתי שהטלפון שלי מצויין ואני לא רוצה משהו חדש ומתוחכם, אנשים הגיבו בהערכה.
נתקלתי בזה לאחרונה בהקשר של אנשים עם אלרגיות - אם אדם עושה עניין, אז גם אנשים מסביבו יתייחסו לאלרגיה שלו בתור משהו גדול, אם הו אמתייחס לזה בתור משהו בקטנה, האנשים מסביבו שלא יודעים איך להגיב יקחו את הרמז ויתנהגו ככה.
זה לא תמיד ככה, אבל הרבה פעמים אנשים מתנהגים כלפינו כמו שאנחנו משדרים להם שהם אמורים להתנהג.


לא מבינה למה זה קורה לי? ואיך אני נפטרת מהדפוס הזה?
זה קורה לך כי להתגונן זו התגובה הטבעית להתקפה... זו תגובה טבעית לסביבה עוינת (וזה עצוב שגם העבודה וגם המשפחה שלך הן סביבה עוינת. אני הייתי מקטינה את מינוני התקשורת עם המשפחה העוינת, ומציבה להם גבולות ברורים בשיטת בשמת - מציבה גבול מילולי, מסיימת שיחה, מנתקת טלפון, עוזבת את החדר או נוסעת הביתה אם הם מבקרים אותי).
במקום להפטר מהדפוס, הייתי מציעה למצוא דפוס חדש של תגובה לביקורת - תגובה עניינית קצרה, ואז התעלמות.

ואני מרגישה שאין לי שליטה על השינוי וההכלה שלהן בתוכי
אנחנו מושפעים מהסביבה, אני הייתי מנסה ליצור לי סביבה חיצונית כמה שיותר תומכת. דואגת שהטלוויזיה, האינטרנט, הספרים שאני קוראת ישדרו מסרים כאלו (יש המון ספרי קריאה שבהם הגיבור/ה כל הזמן מבקרת את עצמה. זה מעביר מסר ברור. וזה בלי לדבר אפילו על מדיה מיינסטרימית ופרסומות), דואגת שהאנשים שאני בסביבתם יהיו חיוביים ותומכים, ולא מבקרים ותוקפים, ומקטינה מאוד מינונים או מנתקת קשר עם אנשים שכל הזמן מבקרים אותי.
למה שאני ארצה להיות בסביבה של אנשים כאלו?


_אמא/ אח/ דודים: את תמיד עובדת לאט וגרוע, הבית מטונף...
את:(נשימה, נשיפה, גו זקוף, מבט) יונה, אתה מתכוון שלדעתך יש צורך לנקות את הא׳ ב׳ ג׳ לעיתים יותר קרובות?_
בעוד שאני מסכימה עם הדוגמא בעבודה, פה אני ממש לא מסכימה. בעבודה נאלצים לקבל התנהלות מפוקפקת, כי זו עבודה. אבל משפחה?
"אני לא מסכימה שתדברי אליי ככה. אם תמשיכי לבקר אותי אני לא אמשיך את השיחה". וליישם. יש המון דוגמאות שבשמת כתבה על זה בדפים אחרים, לרוב כאלו שעוסקים בסבים ביקורתיים.


הם יושבים עם גו זקוף, סנטר מעט מוכנס אך הראש נשאר זקוף
יציבה טבעית

[יולי_קו]

בעבודה נאלצים לקבל התנהלות מפוקפקת, כי זו עבודה. אבל משפחה?

אני מאוד מסכימה באופן כללי.

וגם ל
דואגת שהאנשים שאני בסביבתם יהיו חיוביים ותומכים, ולא מבקרים ותוקפים, ומקטינה מאוד מינונים או מנתקת קשר עם אנשים שכל הזמן מבקרים אותי.

מציבה גבול מילולי, מסיימת שיחה, מנתקת טלפון, עוזבת את החדר או נוסעת הביתה אם הם מבקרים אותי

אני אדגיש שוב: מאוד מאוד מסכימה.

אבל אם זה לא אפשרי אני מעדיפה ׳׳לתרגם׳׳ את המשפט בעל האופי המקטין לשפה עניינית.

[עירית_לוי]

זה יכול להיות סימן טוב בשבילי להזדקף פיזית, אבל לא הבנתי את העניין של להזדקף באופן רגשי, מה אני אמורה לחשוב להרגיש באותם רגעים?
את לא אמורה לכוון לשום דבר מבחינה רגשית - רק לנסות לזכור להזדקף פיזית.
הכוונה שלי היתה שעצם הפעולה הפיזית משפיעה גם על הרובד הרגשי, כלומר תומכת גם בזקיפות הקומה הרגשית.

לא מבינה למה זה קורה לי? ואיך אני נפטרת מהדפוס הזה?
ראשית, כמו ש יולי קו הציעה - לעצור. להתרגל לא להגיב מיד ולא באופן אוטומטי. ההצטדקות היא תגובה אינסטינקטיבית אוטומטית. עצירה ואי תגובה או תגובה מושהית כבר יוצרת שינוי מהותי בדפוס.
שנית, תרגול זקיפות הקומה גם הוא מכוון אותך לשם.
שלישית, אם תכתבי פה דוגמא מאוד ספציפית ל-מה אמרו לה ומה את אמרת בתגובה - מה היו בדיוק המשפטים שנאמרו על ידי כל אחד מכם, נוכל להציע אופציות לשפה החלופית שביקשת.
ורביעית, המשך העבודה על חיזוק תפיסת הערך העצמי, על בניית מרכז פנימי חזק יותר - גם היא תשחרר אותך מהנטייה להתכווץ ולהתגונן.

את יכולה בבקשה להסביר לי יותר על כך..מה זה אומר הצטדקות משדרת מסר של התכופפות ו-הדפוס שלהם מגיב לדפוס של האדם העומד מולם?
כאשר אנחנו בטוחים בעצמנו, באמירה שאמרנו, במעשה שעשינו, כאשר זה בסדר מבחינתנו לטעות וזה לא מוריד בעינינו מערכנו – במקרה כזה כאשר מישהו מבקר אותנו או מאשים אותנו, זה לא יסעיר אותנו ויותר מדי. זה אולי לא יהיה נעים אבל זה לא יהפוך אותנו לתגובתיים, אנחנו לא נרגיש שאנחנו מוכרחים לעמוד על שלנו, להוכיח שלא טעינו או להוכיח שאנחנו בסדר.

כאשר אנחנו מצטדקים אנחנו משדרים את המסר ההפוך, משדרים שאנחנו לא בסדר. מישהו שמצהיר או משדר שהוא לא בסדר, הוא כמו מזמין את האחרים להצטרף לחגיגה. זה כמו להתמקם בעמדת האשם מול אדם מאשים. (ראי עוד על זה בפוסט post] לוותר על עמדת האשמה 22[/po].html)
האם זה ענה לך? אם לא תמשיכי לשאול ואשמח להרחיב .

ובנוסף, איך אני אמורה להגיב כשמאשימים אותי סתם, מבקרים, מתלוננים עליי, תוקפים אותי?
ראי תשובתי בפיסקה השנייה בהודעה זו .

[רוצה_להבריא*]

יולי קו

תודה על העצות המפורטות והפרקטיות, אני ממש לומדת ממך, ואני מקווה שאצליח ליישם אותם.

אני רוצה ללמוד להגיב בצורה בוגרת, מאופקת עניינית, לא התגוננות ולא תוקפנות.
אני באמת לא ידעתי איך להתמודד, להתנהל מול בקורת שמופנית אליי, האשמות שווא, שיפוט, תלונות וכו', חשבתי שהסברים והצטדקויות זה נורמלי, בהתחלה היה לי קשה לקרוא את מה שכתבת לגבי זה (קשה לראות את האמת) אבל אין כמו האמת, דרכך הבנתי שלהצטדק זה לשים את עצמי במקום נמוך ונחות ואין מקום לזה יותר.

[רוצה_להבריא*]

אישה במסע

_לא מבינה למה זה קורה לי? ואיך אני נפטרת מהדפוס הזה?
זה קורה לך כי להתגונן זו התגובה הטבעית להתקפה... זו תגובה טבעית לסביבה עוינת (וזה עצוב שגם העבודה וגם המשפחה שלך הן סביבה עוינת. אני הייתי מקטינה את מינוני התקשורת עם המשפחה העוינת, ומציבה להם גבולות ברורים בשיטת בשמת - מציבה גבול מילולי, מסיימת שיחה, מנתקת טלפון, עוזבת את החדר או נוסעת הביתה אם הם מבקרים אותי).
במקום להפטר מהדפוס, הייתי מציעה למצוא דפוס חדש של תגובה לביקורת - תגובה עניינית קצרה, ואז התעלמות._

אני באמת נמצאת בסביבה עוינת גם בבית וגם בעבודה, ולכן אני מוצאת את עצמי כל הזמן מתגוננת.
נראה לי שאני משחזרת שוב ושוב את הבית שגדלתי, בו ואני לא מצליחה להיפטר מהדפוס הזה.
לא יכולתי לעזוב את העבודה כי התחייבתי למעביד שלי להישאר תקופה מסוימת ולכן אני עדיין שם, ואני מנצלת את השהייה שלי שם לצמיחה שלי.
בבית ההתמודדות היא עם האימא, אני בסביבה עוינת אבל כבר לא מרגישה מאוימת, אני בהרבה יותר חזקה מולה .

אנחנו מושפעים מהסביבה, אני הייתי מנסה ליצור לי סביבה חיצונית כמה שיותר תומכת. דואגת שהטלוויזיה, האינטרנט, הספרים שאני קוראת ישדרו מסרים כאלו (יש המון ספרי קריאה שבהם הגיבור/ה כל הזמן מבקרת את עצמה. זה מעביר מסר ברור. וזה בלי לדבר אפילו על מדיה מיינסטרימית ופרסומות), דואגת שהאנשים שאני בסביבתם יהיו חיוביים ותומכים, ולא מבקרים ותוקפים, ומקטינה מאוד מינונים או מנתקת קשר עם אנשים שכל הזמן מבקרים אותי.
אני יודעת שיש השפעה גדולה לסביבה ולכן אני דואגת להזין את עצמי בספרים וגם באנשים חיוביים עד כמה שניתן.

תודה!

[רוצה_להבריא*]

היי עירית,

_מה שאת אומרת בעצם זה שהצורך שלך הוא לחוש רצויה, עטופה, בטוחה ומוגנת. מי שיכול להעניק לך את החוויה הזאת אלה הן דמויות שנתפסות על ידך כחזקות וסמכותיות. שני האלמנטים שאת זקוקה להם מול דמויות כאלה הם:
לדעת/להרגיש שהם איתך והם בעדך. שאת רצויה לעד, ושהם לא הולכים להפנות לך את הגב מתישהו.
לדעת/להרגיש שאת נחוצה להם ושהם זקוקים לך. ההזדקקות שלהם אליך היא אלמנט שמהדק עוד לולאה בהיקשרות שלך ושלהם ומעניק לך חוויה של ביטחון.
שני אלה קשורים לחוויה של ביטחון ולחוויה של ערך._

קראתי שוב את מה שכתבת ופתאום הבנתי את הדברים יותר לעומק, הבנתי את עומק ההזדקקות שלי לחוש עטופה, מוגנת ובטוחה, את הכמיהה העמוקה שלי שהדמות סמכות תמלא לי סוף סוף את הצרכים האלה, ואת מה שאני מוכנה לתת לדמות הסמכות שזה יקרה, אני פשוט ויתרתי על עצמי ונתתי את כל כולי, עבדתי כמו "חמור" במסירות אין קץ כדי לרצות את הדמות סמכות כדי שתהיה מרוצה ממני ותספק לי את הצרכים וזה לא קרה.

מה שהפתיע אותי שאני לא הייתי מודעת לעומק של העניין, זה היה רגע של הבנה מהבטן.

לא מבינה למה זה קורה לי? ואיך אני נפטרת מהדפוס הזה?

שלישית, אם תכתבי פה דוגמא מאוד ספציפית ל-מה אמרו לה ומה את אמרת בתגובה - מה היו בדיוק המשפטים שנאמרו על ידי כל אחד מכם, נוכל להציע אופציות לשפה החלופית שביקשת.

1. יש דו"ח מלאי שאני מעדכנת והוא בשימוש של כולם, כל אחד יכול להשתמש בו ולעשות בו שינויים, בוקר אחד המנהל קורה לי ומתחיל ישר לתקוף אותי למה רשום במלאי שיש ללקוח סחורה, והסחורה הזו לא קיימת. אמרתי לו שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, ובאמת לא ידעתי, ואני צריכה לבדוק את הנושא, מבחינתי אני יודעת שכל שינוי שיש ובאים לעדכן אותי אני מקפידה למחוק מהמלאי, בקיצור הוא לא היה מוכן לשמוע אותי ורק תקף שאני אחראית לזה, ואני אומרת לו שכולם יכולים לעשות שינויים בדו"ח וקשה לי לשלוט על כך. והוא המשיך לתקוף ולא נתן לי להגיב ואז הוא אומר לי "את כל הזמן מתגוננת", אז אמרתי לו "אם אני מתגוננת זה משום שאתה תוקף אותי", והוא ממשיך עד שהגעתי למצב שאמרתי לו "בוא נסיים את הוויכוח, אני לא בסדר, טוב, דיי", זה פשוט היה ויכוח עקר.

אחרי חצי שעה הוא פתאום התחיל להיות נחמד ומתחשב אליי, וזה לא עבד עליי.
מאוחר יותר התגלה לי שעובדת אחרת לא הצליחה למחוק את זה מהמלאי.
מה הייתי אמורה לעשות?

_את יכולה בבקשה להסביר לי יותר על כך..מה זה אומר הצטדקות משדרת מסר של התכופפות ו-הדפוס שלהם מגיב לדפוס של האדם העומד מולם?
כאשר אנחנו בטוחים בעצמנו, באמירה שאמרנו, במעשה שעשינו, כאשר זה בסדר מבחינתנו לטעות וזה לא מוריד בעינינו מערכנו – במקרה כזה כאשר מישהו מבקר אותנו או מאשים אותנו, זה לא יסעיר אותנו ויותר מדי. זה אולי לא יהיה נעים אבל זה לא יהפוך אותנו לתגובתיים, אנחנו לא נרגיש שאנחנו מוכרחים לעמוד על שלנו, להוכיח שלא טעינו או להוכיח שאנחנו בסדר._

בבית כל הזמן האשימו אותי סתם על לא עוול בכפי, ואני הרגשתי חוסר אונים מול כל ההאשמות האלה ואף אחד לא האמיו לי, לא משנה מה עשיתי/לא עשיתי תמיד יצאתי האשמה, בגלל זה כשמאשימים אותי סתם זה מסעיר אותי כי אני יודעת שאין לי סיכוי, שאף אחד לא יאמין לי ותמיד אצא אשמה.

אני רוצה להבין למה יש לי את הצורך החזק להצטדק ולהסביר במיוחד עם אנשים שחשובים לי?

תודה.

[בשמת_א*]

אמרתי לו שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, ובאמת לא ידעתי, ואני צריכה לבדוק את הנושא, מבחינתי אני יודעת שכל שינוי שיש ובאים לעדכן אותי אני מקפידה למחוק מהמלאי, בקיצור הוא לא היה מוכן לשמוע אותי ורק תקף שאני אחראית לזה
עד שעירית תגיע, אני אכתוב: מה שצריך לשנות זה את התגובה הפנימית שלך.
היא זו שקובעת את התגובה החיצונית.
את הגבת למנהל מתוך אמונה פנימית ורגש פנימי של סערת רגשות, של מי שמואשם על לא עוול בכפו ולא מאמינים לו - עוד לפני שהוא "לא האמין לך"! זה שהוא התווכח איתך היה תוצאה של הרגשות ששידרת, בזמן שאת חושבת בטעות שאת מגיבה...
בגדול התגובה שצריכה להחליף את מה שעשית לא שונה בהרבה ממה שענית בפועל - רק שני דברים הייתי משנה:

1. משנה את התפיסה שלך וכתוצאה ממנה את התגובה הרגשית הפנימית שלך.
2. מפסיקה את השיחה אחרי שני משפטים במקום למשוך אותה כפי שעשית.

במלים אחרות, אם לי קורה דבר כזה? אני אומרת מה שאת אומרת בתור משפט ראשון
אמרתי לו שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, ובאמת לא ידעתי, ואני צריכה לבדוק את הנושא
וזהו!
הניסוח שלי הוא יותר משהו כמו "אין לי מושג על מה אתה מדבר, אני אבדוק ואחזור אליך". לוקחת ממנו את כל הפרטים - מי, מה, מו - ויוצאת מהחדר שלו. מבינה? את סתם הסתבכת בשיחה שבה חפרת לעצמך בור ודיברת בצורה של מי שאשם ומנסה להפיל אשמה על אחרים. מיותר. כל ההתבחבשות הזאת נוצרה רק בגלל הרגשות שלך.

בדרך שלי - אין שיחה עם המנהל. הוא רוצה לתקוף או להאשים? אני קוטעת את זה "קודם כל אני אבדוק מה קרה ואחזור אליך. אין טעם לדבר באוויר".
היית הולכת לבדוק, היית מגלה שעובדת אחרת ניסתה למחוק ולא הצליחה, את מבררת מדוע לא הצליחה: האם היא לא בקיאה מספיק בתוכנה או האם יש תקלה?
אם היא לא הצליחה אבל את כן מצליחה, את מוודאת שעכשיו הכל רשום בסדר והולכת למנהל.
אם היא לא הצליחה וגם את לא מצליחה ומגלה שיש פה תקלה, את הולכת למנהל.
ואז את מדווחת למנהל:
"בדקתי את העניין. מסתבר שנחמה ממחלקת X טיפלה בסחורה הזאת ובאמת ניסתה למחוק את הפריט אבל הוא לא נמחק. טיפלתי בזה ועכשיו... [או שאת אומרת "טיפלתי בזה ועכשיו זה רשום כמו שצריך" או שאת אומרת "גיליתי שיש לנו תקלה בתוכנה והזמנתי טכנאי לתקן אותה", כאלה דברים]".

עכשיו יהיה לו ברור שלא את אשמה, בלי שתצטרכי להתגונן או להצטדק או שום דבר.
והמידע לגבי זה שאחרים נוגעים בדו"ח, יגיע אליו עם העובדות, לא בגלל שאת אמרת בניסיון "להתחמק מלהודות באשמה" כמו שנוצר אצלו רושם.

במקרה שאת בודקת את מה שהפילו עלייך ומגלה שזו טעות שלך, גם אז את נכנסת לחדר שלו "בדקתי ובאמת מסתבר ששכחתי לרשום את XYZ, אז עכשיו תיקנתי את הטעות".
עניינית ורגועה.
לא נחרב העולם, קורים דברים, אף אחד לא מושלם, לא צריך לעשות עניין מכל דבר.

[זה עוד שינוי פנימי: להפסיק להרגיש שמגיע לך עונש מוות על כל טעות קטנה, להפסיק לחשוב שכל טעות פירושה סוף העולם. לגדול במשפחה של האשמות פירושו שאסור לאף אחד לטעות בשום דבר אף פעם, זה ממש ויכוח עם המציאות...]

[עירית_לוי]

_1. משנה את התפיסה שלך וכתוצאה ממנה את התגובה הרגשית הפנימית שלך.

1. מפסיקה את השיחה אחרי שני משפטים במקום למשוך אותה כפי שעשית._

בשמת א, בול! כל מילה. אין לי מה להוסיף

מה שהפתיע אותי שאני לא הייתי מודעת לעומק של העניין, זה היה רגע של הבנה מהבטן.
אני שמחה ההבנה העמוקה הזאת מקדמת אותך בצורה נהדרת בתהליך שלך.


_בבית כל הזמן האשימו אותי סתם על לא עוול בכפי, ואני הרגשתי חוסר אונים מול כל ההאשמות האלה ואף אחד לא האמיו לי, לא משנה מה עשיתי/לא עשיתי תמיד יצאתי האשמה, בגלל זה כשמאשימים אותי סתם זה מסעיר אותי כי אני יודעת שאין לי סיכוי, שאף אחד לא יאמין לי ותמיד אצא אשמה.
אני רוצה להבין למה יש לי את הצורך החזק להצטדק ולהסביר במיוחד עם אנשים שחשובים לי?_
ענית על השאלה בתיאור שלך את חוויית הילדות: אם את מסתובבת בעולם עם פצע פתוח של אני אשמה ולא בסדר, סביר שתלווה אותך כמיהה עמוקה ומתמשכת להרגיש ולהוכיח לעולם שאת לא אשמה וכן בסדר. כמיהה שהאנשים, במיוחד אלה שחשובים לך, יאמרו משהו כמו: "אני מבין מה את אומרת. את צודקת. סליחה. את בסדר גמור ובכלל לא אשמה."

הצורך החזק שאת מדברת עליו נובע מתוך הכמיהה הזאת. הפצע מבקש ריפוי, ועד שיתרחש ריפוי הוא מחפש ללא הרף הרגעה ואלחוש של הכאב. ישנה אשליה (מובנת לגמרי) שדיאלוג שיש בו הצטדקות יצליח לחלץ ממי שעומד מולך תגובה מבינה ומאשרת כמו זו שתיארתי. אבל זו אשליה. כי את האישור, ואת הריפוי של הפצע, תוכלי לקבל רק מעצמך. ואת בדרך לשם .

[אישה_במסע*]

_1. משנה את התפיסה שלך וכתוצאה ממנה את התגובה הרגשית הפנימית שלך.

1. מפסיקה את השיחה אחרי שני משפטים במקום למשוך אותה כפי שעשית._

[רוצה_להבריא*]

בשמת א

_בגדול התגובה שצריכה להחליף את מה שעשית לא שונה בהרבה ממה שענית בפועל - רק שני דברים הייתי משנה:
משנה את התפיסה שלך וכתוצאה ממנה את התגובה הרגשית הפנימית שלך.
מפסיקה את השיחה אחרי שני משפטים במקום למשוך אותה כפי שעשית._

[זה עוד שינוי פנימי: להפסיק להרגיש שמגיע לך עונש מוות על כל טעות קטנה, להפסיק לחשוב שכל טעות פירושה סוף העולם. לגדול במשפחה של האשמות פירושו שאסור לאף אחד לטעות בשום דבר אף פעם, זה ממש ויכוח עם המציאות...]

מכאן הכל מתחיל, נגעת בדיוק בבעיה. תודה לך.

[רוצה_להבריא*]

עירית לוי

_ענית על השאלה בתיאור שלך את חוויית הילדות: אם את מסתובבת בעולם עם פצע פתוח של אני אשמה ולא בסדר, סביר שתלווה אותך כמיהה עמוקה ומתמשכת להרגיש ולהוכיח לעולם שאת לא אשמה וכן בסדר. כמיהה שהאנשים, במיוחד אלה שחשובים לך, יאמרו משהו כמו: "אני מבין מה את אומרת. את צודקת. סליחה. את בסדר גמור ובכלל לא אשמה."

הצורך החזק שאת מדברת עליו נובע מתוך הכמיהה הזאת. הפצע מבקש ריפוי, ועד שיתרחש ריפוי הוא מחפש ללא הרף הרגעה ואלחוש של הכאב. ישנה אשליה (מובנת לגמרי) שדיאלוג שיש בו הצטדקות יצליח לחלץ ממי שעומד מולך תגובה מבינה ומאשרת כמו זו שתיארתי. אבל זו אשליה. כי את האישור, ואת הריפוי של הפצע, תוכלי לקבל רק מעצמך. ואת בדרך לשם ._

איך אני יכולה לרפא את הפצע "אני אשמה ולא בסדר"?

[עירית_לוי]

איך אני יכולה לרפא את הפצע "אני אשמה ולא בסדר"?
את כבר עושה את זה, בצורה ישירה ועקיפה, בדף הזה וגם בתהליכים שאת עושה בתוך החיים שלך.
אפשר לבדוק מה נדרש עכשיו, כלומר מאיזה כיוון כדאי לך לעסוק בזה כיום.
מה את מרגישה שנחוץ לך בעניין הזה במדרגה הנוכחית בה את נמצאת? איפה את מול זה היום?

[רוצה_להבריא*]

_אפשר לבדוק מה נדרש עכשיו, כלומר מאיזה כיוון כדאי לך לעסוק בזה כיום.
מה את מרגישה שנחוץ לך בעניין הזה במדרגה הנוכחית בה את נמצאת? איפה את מול זה היום?_

כל הנושא של "ההתגוננות שלי" עלה בימים האחרונים על הפרק, בשבועות האחרונים כמה אנשים העירו לי שאני מתגוננת כל הזמן ולא הבנתי על מה הם מדברים, מה לא בסדר עם השפה שלי, מה הבעיה עם זה, חשבתי שזה בסדר ונורמלי להגן על עצמי כשמאשימים אותי סתם, מבקרים, מעירים או שופטים אותי, אני מתגוננת בעיקר עם אנשים קרובים שלא הייתה לי את התמיכה שלהם.

איך אני יכולה לרפא את הפצע "אני אשמה ולא בסדר"?
היום אני מודעת יותר לפצע "אני אשמה ולא בסדר", לא חשבתי שהסיבה שאני מתגוננת כל הזמן מגיעה מהמקום הזה שאני מרגישה אשמה כל הזמן, חשבתי שהניסיון להסביר את עצמי היה כדי שאנשים יבינו אותי, ואת הצד שלי ותהיה לי התמיכה שלהם, ועכשיו ואני מבינה שרציתי גם את האישור שלהם . בגלל שעברתי התעללות במשפחה הם גרמו לי כל הזמן לספק עצמי, לבלבול, הם סתרו את המחשבות והרגשות שלי ונתנו לי להבין שאני טועה במה שאני מרגישה וחושבת, הם כל הזמן ערערו לי את המקום הזה עד שהפסקתי להאמין בעצמי ולכן הייתי צריכה את האישור שלהם.
היום אני יותר מחוזקת ועובדת על המקום הזה.

מה את מרגישה שנחוץ לך בעניין הזה במדרגה הנוכחית בה את נמצאת? איפה את מול זה היום?

אני מרגישה שאני צריכה להפנים יותר ויותר את העניין בתוכי, לזכור לא להתגונן, איך אני עושה את זה?
כמו כן, מאחר ואני לא מכירה "שפה אחרת" הייתי שמחה לדעת איך בן אדם שלא מתגונן מתנהג.
איך אני יכולה לרפא את הפצע "אני אשמה ולא בסדר"? איזה תפיסה חדשה צריכה אני ללמוד?

בנושא ההתאהבות עם הבוס, יש עליות וירידות, אני שמה לב שאני עדיין מנסה לרצות אותו, כשהוא נחמד אליי, מתייחס, מפרגן אני מרגישה שאני זקוקה לזה וזה ממלא אותי, וכשהוא לא מתייחס אני מרגישה בסדר עם זה, הבעיה אצלי זה ההצפה של הרגשות החמים שמתעוררים בתוכי כשהוא טוב אליי, שם אני מרגישה את הכמיהה והאהבה אליו.

[עירית_לוי]

היום אני יותר מחוזקת ועובדת על המקום הזה.
נהדר!

_אני מרגישה שאני צריכה להפנים יותר ויותר את העניין בתוכי, לזכור לא להתגונן, איך אני עושה את זה?
כמו כן, מאחר ואני לא מכירה "שפה אחרת" הייתי שמחה לדעת איך בן אדם שלא מתגונן מתנהג._
נראה לי שהעצות של יולי קו ושל בשמת א היו פרקטיות ומכוונות בדיוק לזה.
האם נראה לך שאת יכולה לנסות ליישם אותן?

איך אני יכולה לרפא את הפצע "אני אשמה ולא בסדר"? איזה תפיסה חדשה צריכה אני ללמוד?
את התפיסה ההפוכה: שאת תמיד בסדר ואף פעם לא אשמה. אחראית - כן. אשמה ולא בסדר - אף פעם לא. זו תפיסה שאת כבר עובדת על הטמעתה כאן בשיחות בדף הזה ובתהליכים שאת מתארת שאת עושה בתוך החיים שלך. כל העבודה על יצירת עליות מדרגה באהבה ובהערכה העצמית – זה זה. את בדרך

בנושא ההתאהבות עם הבוס, יש עליות וירידות, אני שמה לב שאני עדיין מנסה לרצות אותו, כשהוא נחמד אליי, מתייחס, מפרגן אני מרגישה שאני זקוקה לזה וזה ממלא אותי, וכשהוא לא מתייחס אני מרגישה בסדר עם זה, הבעיה אצלי זה ההצפה של הרגשות החמים שמתעוררים בתוכי כשהוא טוב אליי, שם אני מרגישה את הכמיהה והאהבה אליו.
זה לא קל. רגשות חמים הם דבר שיכול לתעתע. גם ברגעים כאלה את יכולה לנסות לעשות את ההפרדה שהזכרתי לפני כמה ימים: תזכירי לעצמך שהתחושה עולה בך כי את מקבלת מענה לצורך הרגשי שלך ולא בהכרח כי את מרגישה משהו ספציפי אליו, אל הבוס שלך. שהכמיהה היא כמיהה אל החוויה שעולה בך ולא ספציפית אליו. אם תגידי לעצמך את זה בזמן אמת שוב ושוב – יש סיכוי טוב שמשהו מהכמיהה יתחיל להתפוגג.

[רוצה_להבריא*]

_נראה לי שהעצות של יולי קו ושל בשמת א היו פרקטיות ומכוונות בדיוק לזה.
האם נראה לך שאת יכולה לנסות ליישם אותן?_

אני מאוד רוצה, מקווה שבזמן אמת אהיה מודעת לכך ולא אפעל באוטומט.

כל העבודה על יצירת עליות מדרגה באהבה ובהערכה העצמית – זה זה. את בדרך

השקעתי כל כך הרבה בעבודה על כך, וזה כל כך מייאש שהתוצאות מעטות ביחס להשקעה המרובה, לפעמים נדמה לי ששום דבר לא זז, זו העבודה הכי סיזיפית וקשה שנתקלתי בה.

זה לא קל. רגשות חמים הם דבר שיכול לתעתע.

למה רגשות חמים זה דבר מתעתע?
אני מרגישה שאני חיה בתעתוע כי אני יודעת שהתפיסה שלי את הבוס מעוותת, למה אני לא רואה אותו נכון? והאם יש סיכוי שאתפכח?

גם ברגעים כאלה את יכולה לנסות לעשות את ההפרדה שהזכרתי לפני כמה ימים: תזכירי לעצמך שהתחושה עולה בך כי את מקבלת מענה לצורך הרגשי שלך ולא בהכרח כי את מרגישה משהו ספציפי אליו, אל הבוס שלך. שהכמיהה היא כמיהה אל החוויה שעולה בך ולא ספציפית אליו. אם תגידי לעצמך את זה בזמן אמת שוב ושוב – יש סיכוי טוב שמשהו מהכמיהה יתחיל להתפוגג.

האם יש סיכוי "שההתאהבות" תחלוף לה?

[עירית_לוי]

אני מאוד רוצה, מקווה שבזמן אמת אהיה מודעת לכך ולא אפעל באוטומט.
שינוי של מנגנון אוטומטי לא קורה מיד ודורש סבלנות. מודעות ותשומת לב בזמן אמת זה משהו שמגיע בהדרגה. בשלב הראשון קל יותר לייצר מודעות לאחר מעשה (דקה אחריי, שעה אחריי, חצי יום אחריי וכן הלאה), ובהדרגה המודעות מתקרבת לזמן אמת. תני לעצמך זמן ואל תתבאסי אם זה לא מצליח לך מיד. זה נורמלי. המנגנונים האוטומטיים שלנו מעוצבים כך שלא נעלה עליהם בזמן אמת, זה כל הרעיון שלהם .

השקעתי כל כך הרבה בעבודה על כך, וזה כל כך מייאש שהתוצאות מעטות ביחס להשקעה המרובה, לפעמים נדמה לי ששום דבר לא זז, זו העבודה הכי סיזיפית וקשה שנתקלתי בה.
מבינה. זה באמת מתסכל.
למרות שלפעמים כאשר נמצאים בתוך התהליך לא קל לראות את גודל והיקף ההתקדמות תוך כדי. למתבונן מהצד קל יותר להבחין בכך.
אני לא זוכרת אם שאלתי אותך - האם ניסית לשלב בתהליך שלב עבודה דרך הגוף? יש שלבים בהם זה יכול להיות מועיל ומקצר את הדרך.

למה רגשות חמים זה דבר מתעתע?
זה מתעתע כי רגש זה דבר שפועל עלינו בצורה חזקה ואנחנו נוטים להאמין לו. מכירה את הביטוי של "להיות בסרט"? זו דוגמא למצב מתעתע שבו הרגשות משחקים תפקיד מרכזי ביצירת ה"סרט". האמונות המודעות והלא מודעות כותבות את התסריט, והרגשות מעצימים את החוויה.

אני מרגישה שאני חיה בתעתוע כי אני יודעת שהתפיסה שלי את הבוס מעוותת, למה אני לא רואה אותו נכון?
כמו שאמרנו - את רואה אותו מבעד לעדשה של הצרכים שלך.

והאם יש סיכוי שאתפכח?
כמובן . ראשית, ראי את כל מצבי ההתאהבות שהיו לך בעבר, מכל הסוגים. התפכחת מהם. דברים חלפו, התעמעמו, נשכחו. שנית, ככל שתבססי את המודעות ההיא בזמן אמת כך תוכלי לזרז את ההתפכחות.

[אישה_במסע*]

המנגנונים האוטומטיים שלנו מעוצבים כך שלא נעלה עליהם בזמן אמת, זה כל הרעיון שלהם
אני מצאתי, שאם אני מקבלת את המנגנון בתור לגיטימי ולא מגנה אותו ואותי, אז קל לי יותר לראות דברים כהוויתם. המנגנון שלי פחות עסוק בלהתגונן כלפיי. אבל זה עובד רק כשאני מנסה להתבונן ומקבלת מראש את זה שכרגע אני מגיבה כמו שאני מגיבה, כי ככה.

ואני מסכימה עם תיאור התהליך, חוץ מזה שהוא הולך בקפיצות ובצורה כאוטית והרבה פעמים מושפע מדברים שאין לי שמץ של מושג מה הם.

[עירית_לוי]

[רוצה_להבריא*]

אני מרגישה רע, כואבת, כל היום מחפשת חומר קריאה באינטרנט על נושא "ההתאהבות".
עיניי חשכו, בא לי להקיא על עצמי, מרגישה גועל מההתנהגות שלי , מהנזקקות שלי, ממה שקורה לי.
מבינה יותר ויותר כמה המצב שלי גרוע, כמה הפגיעה שלי עמוקה, כמה החסכים שלי עמוקים ומנהלים אותי, ואין לי מושג אם אצליח להתגבר על זה.

כל פעם שאני מרגישה שיפור והתקדמות, עולה אצלי משהו יותר ויותר קשה.
חשבתי שהנשים בחיי, אימא שלי ואחותי הן הבעיה הגדולה בחיי, ומסתבר שהן החלק הקל , ומדובר בשתי נשים רעות ומיניפולטיביות שהתעללו בי ופגעו בי בלי סוף, ואיתן בשנים האחרונות עשיתי ועדיין עושה עבודה והגעתי פחות או יותר לקבלה, לסליחה והשלמה.

ועכשיו מקום העבודה מעורר בי את כל השדים שיש לי עם גברים.
כשהגעתי לשם לא נאמר לי בראיון שזה לתקופה זמנית להחליף מישהי שיוצאת לחופשת לידה, מהתחלה לא התחברתי לאנרגיה של המקום, לסוג מעבודה, מקום קטן עם 6 עובדים, ובכל זאת נשארתי כי "התאהבתי בבוס", מהר מאוד הבנתי שהגעתי שוב "לבית המתעלל שלי" וכנראה שיש לי תיקון לעשות שם.

מריבות, התפרצויות, צעקות, תוקפנות , ברוגז, מתח, בין אחד לשני זה האנרגיה שם, התחלתי להרגיש מאוימת, מפוחדת, הרגשתי כמו ילדה קטנה.
ואז זה הגיע אליי אחד העובדים התפרץ עליי על כלום ואז בא והתנצל, ועוד התפרצות ועוד פעם התנצלות, ואז מישהו אחר צרח עליי, שהעיניים. שלו יצאו מהמקום בגלל שהערתי לו על משהו שקשור אליי, כאן הודעתי שאני עוזבת (הבוס לא היה בכל הסיטואציות) ואז הבוס ביקש ממני להישאר כי הוא תקוע , עשה שיחה ביני לבין העובד ומאז הכל שקט.

שם הרגשתי שאני חווה מחדש את הילדות שלי, הבנתי איזה יחס חוויתי מהאחים שלי תוקפנות. צעקות, התפרצויות בקיצור שק חבטות, אני ילדה מוכה, אבא שלי ז"ל היכה אותי מכות רצח כשלא צייתתי לו, תמיד היה לי פחד מהכוח הפיזי של הגברים ולכן התנהלתי מולם כנועה, צייתנית וחלשה.

לאורך כל החצי שנה אחרונה שאני שם עבדתי בתנאי לחץ קשים, עם עומס אדיר של עבודה, נתתי את הנשמה, מסירות אין קץ והכול בשם "ההתאהבות" שגורמת לי להיות ילדה טובה, (אני כועסת על עצמי שעשיתי את זה, שונאת את החולשה הזאת של ההתאהבות שגורמת לי לבטל את עצמי, להתרפס, שמסכימה לכל בלי דרישות וכו')

הנושא הזה התעורר אצלי שלשום בהקשר של העבודה, העובדת שהחלפתי אותה חוזרת מחופשת לידה בעוד שבועיים ולפי דעתי אין צורך בי יותר, ואז עלה לי כל נושא הניצול שלי "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת". ואז עלו לי חוויות מהעבר שלי עם גברים שאני ממש ממש מתביישת אבל אני חייבת להוציא החוצה.
זה היה אחרי המוות של אבא שלי, בתקופת הצבא חוויתי תקופה של הפקרות מינית, גברים ניצלו אותי, השתמשו בי וזרקו אותי, אף אחד לא באמת רצה אותי, כולם בגדו בי בסופו של דבר. כשאני מסתכלת על הנערה שהייתי אני רואה נערה אבודה, מבוהלת, מסורסת, חסרת חיים, פשוט כלי.

בנוסף לזה, גדלתי בבית מאוד שמרן שהמין זה דבר אסור ומלוכלך, ואחותי בתקופת נערותי כל הזמן הייתה אומרת לי "את זונה". ומאז אם שכבתי עם גבר הייתי מרגישה אחרי "זונה" ומלא רגשות אשמה, בושה והשפלה. בשנים האחרונות אני נזירה רק לא לחוות את הרגשות הקשים שאחריי.

אני רוצה להבריא.
אני רוצה להתנהל עם גברים לא מהמקום של הילדה החלשה,הפוחדת והפצועה, אלא ממקום נשי, בטוח ובוגר.

תודה.

[בשמת_א*]

קראתי ושולחת וגם

[יולי_קו]

חיבוק ענננקקקקקק.
אני מרגישה את הכאב עולה בין המילים שלך.
אני מרגישה שאת מקלפת עוד ועוד קליפות, ומנקה עוד ועוד פצעים.
הלואי שיהיה יותר קל, אבל בכל אופן כדאי להמשיך.

[עירית_לוי]

חיבוק חם גם ממני
גם אני מרגישה את הכאב שלך, ומקווה שהמפגש איתו יביא לריפוי.
זה אגב הֶקשר שאת יכולה ליצור במו ידיך: את יכולה להחליט וליצור כוונה פנימית שכל הכאב הזה עולה עכשיו על מנת לצאת החוצה ולשחרר אותך ממנו. את לא פוגשת אותו על מנת לסבול אלא על מנת "ללוות אותו אל הדלת".

עיניי חשכו, בא לי להקיא על עצמי, מרגישה גועל מההתנהגות שלי , מהנזקקות שלי, ממה שקורה לי.
(אני כועסת על עצמי שעשיתי את זה, שונאת את החולשה הזאת של ההתאהבות שגורמת לי לבטל את עצמי, להתרפס, שמסכימה לכל בלי דרישות וכו')
אני מבינה אותך לגמרי אבל באותה נשימה מציעה לנסות להחליף את הרגשות הקשים הללו בחמלה עצמית. החלקים הפחות יפים ומרשימים שלך הם חלק ממך, כמו שהם חלק מכל אדם. הם לא מעידים על הערך שלך כאדם ואת בטח ובטח שלא אשמה בהם. אף אדם לא אשם בדפוסים שלו.

מציעה לתת לכל הכעס והשנאה לעלות (פשוט כי זה מה שיש) עד שהם יתרככו ויתמוססו, ואז באופן מכוון לייצר את החמלה העצמית. אני מאמינה שהריפוי שלך טמון בה. גם בה.

[רוצה_להבריא*]

תודה לך עירית, תודה על העזרה, תודה לך על הדף הזה.

שלשום בלילה לא הרגשתי טוב, כאבי ראש, הקאות, אתמול כל היום במיטה ישנה, והיום אני מרגישה שלווה וקלילות שלא הרגשתי המון זמן.

רציתי למחוק את מה שכתבתי, ולבסוף השארתי... אני לא יודעת למה קשה לי כל כך לקרוא את זה שוב??

תודה ליוליקו ובושמת.

[עירית_לוי]

שלשום בלילה לא הרגשתי טוב, כאבי ראש, הקאות, אתמול כל היום במיטה ישנה, והיום אני מרגישה שלווה וקלילות שלא הרגשתי המון זמן.
נשמע (אולי ... תבדקי אם את מתחברת) כמו ניקוי רגשי שבא לידי ביטוי באופן פיזי. לפני שחלית העלית אל פני השטח של הנפש שלך את כל המטען המכאיב, עברת בתוכו, הזדעזעת, כאבת - ויצאת מהצד השני קלה יותר. העלית מהמרתף את מה שהכי מפחיד ומכאיב, והעזת להישיר אליו מבט, עם הרבה כנותו הרבה אומץ. זה מהלך מזכך ומחזק.

אני לא יודעת למה קשה לי כל כך לקרוא את זה שוב??
אולי כי זה מאוד מאוד כואב. קריאה חוזרת מפגישה אותך ברובד מסויים שוב עם החוויה המכאיבה. זה קשה לחוות שוב כאב ישן, וזה נורמלי שזה קשה. אם זה יותר מדי לך אל תקראי את זה שוב. דלגי, או מחקי. מה שנכון לך.

[יולי_קו]

שלשום בלילה לא הרגשתי טוב, כאבי ראש, הקאות, אתמול כל היום במיטה ישנה, והיום אני מרגישה שלווה וקלילות שלא הרגשתי המון זמן.
ממש.
תהליך גופני שמשקף את הנפשי. מעולה שהקשבת לעצמך ונתת לעצמך מרחב למנוחה והתאוששות. הלוואי שתמשיכי להתנהג אל עצמך כאל אוצר יקר. את האוצר הכי יקר שיש לך!

חשבתי על מב ששיתפת, ועל הקושי שלך לחזור ולקרוא.
מה שעשית אולי מתלכד לך עם מי שהיית, ועם מי שאת עכשיו.

חשבתי על זה שכולנו דמויות אינטרנטיות נפלאות שמיעצות לך, ו׳׳יודעות׳׳, ו׳׳מבינות׳׳. אפילו בלי מרכאות. זה עשוי לפעמים לתת הרגשה קטנה וטפשה למול כל היודעים והמבינים והחכמים.
אבל את הצד השני קשה לזכור: שכל אחת מהדמויות הללו היא אדם שלם. אני מאמינה שלא רק אני עשיתי כל מיני מעשים, וחשבתי כל מיני מחשבות שאני לא מתגאה בהם.
פשוט ככה. כל אחד מאיתנו חולה לפעמים, טועה לפעמים, ולומדת ומתקדמת לפעמים.
אז כולנו (טוב, רובנו, אולי יש מישהו שלא צריך או שלא מודע לצורך הזה) צריכים עזרה. כולנו נופלים לבורות שאנחנו חופרים לעצמנו בעזרת ההרגלים והמגננות שלנו. ו...יש תקוה... מצליחים לצאת מהביצה עם אהבה, וחמלה.

זה מה שיש. ועם זה ננצח.

[עירית_לוי]

_פשוט ככה. כל אחד מאיתנו חולה לפעמים, טועה לפעמים, ולומדת ומתקדמת לפעמים.
אז כולנו (טוב, רובנו, אולי יש מישהו שלא צריך או שלא מודע לצורך הזה) צריכים עזרה. כולנו נופלים לבורות שאנחנו חופרים לעצמנו בעזרת ההרגלים והמגננות שלנו_
לגמרי

[רוצה_להבריא*]

נשמע (אולי ... תבדקי אם את מתחברת) כמו ניקוי רגשי שבא לידי ביטוי באופן פיזי. לפני שחלית העלית אל פני השטח של הנפש שלך את כל המטען המכאיב, עברת בתוכו, הזדעזעת, כאבת - ויצאת מהצד השני קלה יותר. העלית מהמרתף את מה שהכי מפחיד ומכאיב, והעזת להישיר אליו מבט, עם הרבה כנותו הרבה אומץ. זה מהלך מזכך ומחזק

זה ממש כך, זה קרה לי בעבר בעקבות התהליך, בהתחלה פחדתי מאוד כי הייתי חולה הרבה ובדרך כלל אני בנאדם בריא, בהמשך הבנתי ש"החולי הנפשי" עובד דרך הגוף הפיזי כדי להתנקות ו"המחלה" זה חלק מהתהליך כדי להגיע לניקוי.

קריאה חוזרת מפגישה אותך ברובד מסויים שוב עם החוויה המכאיבה. זה קשה לחוות שוב כאב ישן, וזה נורמלי שזה קשה. אם זה יותר מדי לך אל תקראי את זה שוב. דלגי, או מחקי. מה שנכון לך.

כל העניין טרי מידיי לכן קשה לי, אני מאמינה שאתחזק ואקרא את זה שוב בהמשך.

[רוצה_להבריא*]

כבר כמה שנים אני אומרת לעצמי מנטרות חיוביות כדי לשנות את התכנות השלילי שהוטמע בי בילדות, ועד לפני יומיים הרגשתי שאני מדברת לקירות, הראש לחוד, והמערך הרגשי לחוד, לא הצלחתי להפנים כלום אטימות מוחלטת לכן כתבתי שהתהליך הוא סיזיפי וקשה וזה ממש ממש ייאש אותי.
שלשום בפעם הראשונה שאני מדברת לעצמי בחיוב ומרגישה שהבפנים שלי מקבל, מכיל ומתחיל קצת להאמין.

[עירית_לוי]

שלשום בפעם הראשונה שאני מדברת לעצמי בחיוב ומרגישה שהבפנים שלי מקבל, מכיל ומתחיל קצת להאמין.
איזה יופי

[רוצה_להבריא*]

עירית חג שמח,
מה שלומך?

הרבה זמן אני רוצה לכתוב כאן ולא מוצאת את המילים לכתוב.
עברתי הרבה מאוד בשנה האחרונה אך יש דבר אחד שמציק לי נורא, זה דפוס התנהגות שמופנה כלפיי ומלווה אותי לאורך השנה האחרונה, שאני לא מצליחה להבין למה זה קורה לי, ואני כל כך רוצה לפתור אותו.

מקרה ראשון- עזבתי עבודה לפני ארבעה חודשים בגלל התפרצויות כעס/תוקפנות/צעקות שהופנו כלפיי מס' פעמים לאורך כל השנה מצד עובדים בגלל למשל טעות.
מקרה שני - עשיתי צעדה עם בת דודה שלי שאני אחלה איתה והיא פתאום מתפרצת עליי בכעס וצעקות, בגלל שלא הבנתי אותה מהר.
מקרה שלישי-לא מזמן חטפתי מטח צעקות מאחי הגדול בגלל שלא הסכמתי איתו על משהו.
מקרה רביעי- שבוע שעבר נסעתי לחו"ל עם בת דוד אחרת, עוד בארץ כשסגרנו את הטיול היא התפרצה עליי בזעם כשלא הסכמתי איתה, רציתי שנסדיר את העברות דרך האינטרנט והיא לא רצתה וכבר אז הבנתי שאכלתי אותה אבל כבר היה מאוחר, נסעתי איתה לטיול וכבר ביום הראשון תוקפנות והתפרצויות כעס על זה שלא הסכמתי איתה במשהו, ביום השני לא סגרתי את דלת המעלית ואפילו לא שמתי לב לזה והיא נאלצה לעלות 2 קומות ברגל, וכשהיא נכנסה לחדר היא פשוט התפרצה עליי בזעם וצרחה והאשימה כמו שלא שמעתי אותה מעולם, זה היה קיצוני.

אני גדלתי בבית שצרחות, וצעקות והתפרצויות זעם היו דבר שבשגרה, ועד היום האימא והאחים מתפרצים עליי וצועקים זו השפה בבית.
כילדה הייתי נחרדת כשהיו צועקים עליי, לא הייתי מגיבה, הייתי נאלמת. בבגרות פחדתי מאוד מכעס וצעקות ולכן ריציתי כל הזמן ועם כל הריצוי עדיין הייתי שק החבטות של הבית.

כל השנים כשהיו צועקים מתפרצים עליי לא הייתי מגיבה, הייתי קופאת וסופגת את זה. נפגעת יום יומיים ואחרי זמן קצר סולחת וכאילו לא קרה כלום.
בשנה האחרונה התמודדתי אחרת עם הדברים:
מקרה ראשון-בעבודה כשמישהו התפרץ לא עברתי על זה לסדר היום, דרשתי שיחה, הבהרה, התמודדתי פעלתי לא ישבתי וספגתי בשקט, יצאתי לחופשת מחלה כשלא עזר שיבינו שיש מחיר להתפרצויות האלה עד שנאלצתי לעזוב כי זה סוג האנשים שם. היה חבל לי כי אהבתי את העבודה.
מקרה שני- עם הבת דודה שלי אני פשוט ניהלתי איתה שיחה קשה שתבין שעליי לא צועקים, כבר כמה חודשים שאני לא מדברת איתה, היא רוצה להשלים אבל אני עדיין לא מוכנה.
עם אח שלי אני לא מדברת כבר חודש וחצי, לפני כן כשהיה צועק עליי הייתי סלחנית ונחמדה אליו כי אני מאוד אוהבת אותו, הפעם החלטתי שאין
מצב זה לא עובר לסדר היום אני מתרחקת ממנו.
עם הבת דודה שלי כבר ביום השלישי בחו"ל נפרדתי ממנה והלכתי לטייל לבד ורק בערב הייתי נפגשת איתה ככה עד לסוף הטיול ואני התרחקתי ממנה.

עכשיו כשאני חושבת על זה יותר לעומק מתבהר לי שאני מושכת לחיים שלי אנשים שיש להם בעיות של התפרצויות כעס/צעקות, משום שהבנות דודה שלי סובלות מהתפרצויות כעס ובבתים שלהן יש הרבה צעקות שלא קשורות אליי, וכנ"ל אחי הבית שלו הוא כזה.

הדפוס שצועקים עלי ומתפרצים עליי מאוד משפיל ומבייש.
מה זה אומר עליי? למה זה מגיע עליי? מה אני צריכה לשנות?

תודה !

[בשמת_א*]

לפני שעירית תכתוב, אני רוצה לכתוב לך: כל הכבוד לך!
שינית דפוס מושרש של שנים רבות. ביססת כבוד עצמי וזכות קיום. זה ענק, וזה לא מובן מאליו.
וגם עכשיו, טיפלת אחרת בכל אחת מהתקריות
לדעתי היקום משדר לך: הצלחת! תראי איזה שינוי עשית! הם אותו דבר כמו שהיו תמיד. ככה הם. זו את שלא מוכנה יותר לתקשורת כזאת ואת אכן שמה את הגבול בצורה ברורה, הנה אני מראה לך כמה כוחות חדשים כבר יש לך!
עכשיו את יכולה לעלות כיתה: תגידי תודה לעצמך על השינוי הכביר שחוללת במו ידייך, ותזמיני מהיקום אנשים חדשים לתוך חייך, שמתנהלים כלפייך בדרך שנעימה לך ומקובלת עלייך. השלמת את הקארמה הישנה. זהו. את מוכנה למשהו חדש וטוב (-:

[קור_את*]

רוצה להבריא, זה מדהים מה שאת מספרת!! כל הכבוד.

[אלמונית*]

אני מסכימה עם בשמת

את לא מושכת אנשים כאלו. את גדלת מוקפת בהם. זו המשפחה שלך, זו הסביבה הטבעית שלך. עכשיו גדלת והפתחת וזה כבר לא מתאים לך יותר! זה השג כביר וראוי להערכה, תבניות כאלו יכולות להמשיך דורות עד שיקום מי שישנה אותן.

עכשיו נשאר לשנות את הסביבה שלך. זה לא את, זה הם.

[קור_את*]

את לא מושכת אנשים כאלו. את גדלת מוקפת בהם. זו המשפחה שלך, זו הסביבה הטבעית שלך. עכשיו גדלת והפתחת וזה כבר לא מתאים לך יותר!
בדיוק. ממש לא מושכת כאלה! התרגלת כי הרגילו אותך. עכשיו את עוברת לאחרים. את הצועקים--לנפנף. מי שצועק לא יודע לאהוב, ולוקח יותר מאשר נותן. זו לא צורה לחיות. אם הוא יחזור בלי צעקות ודרמות--סבבה. לא--אז הלאה.

[יולי_קו]

מדהים!!! וכל מה כתבו מעלי.

[עירית_לוי]

היי רוצה להבריא יקרה, וחג שמח גם לך
גם אני מסכימה עם בשמת א, ועם אלמונית ו קור את ו יולי קו.
את בעיצומו של שינוי אדיר ועמוק ואמיץ, שאת חלקו הגדול כבר עשית, וכל הכבוד לך על כך.
.

אני חושבת שאת חווה תסכול ובלבול משום שהשינוי עדין לא הסתיים, ועדיין נדרש לבנות את השכבה הרגשית שלו (לסיים לבנות. את בעיצומה של הבנייה לדעתי. זה לא שלא התחלת ).כמו שכבר ראית וחווית, יש בנו את הרובד המודע, הרציונלי, המבין, ובנפרד - את הרובד הפנימי העמוק, הרגשי. והשינוי צריך לחלחל אל שני הרבדים הללו. בדרך כלל לרובד הרגשי לוקח יותר זמן להפנים את זה עד הסוף. את כבר מכירה את זה...
.

אבל תראי איזה יופי – עזבת מקום עבודה שאהבת את מה שעשית בו, משום שלא הסכמת לספוג יותר יחס מחליש ומרעיל. זה ממש לא טריוויאלי וזה משהו שלא היית מעלה בדעתך לעשות ב"גירסא" הישנה של עצמך. זה ביטוי של כבוד ואהבה שלך כלפי עצמך ושל זה שאת רואה אותך! ניהלת שיחות של הצבת גבול מאוד ברור עם אנשים שונים. גם זה לא קרה בעבר, ובטח לא ככה.

אני חושבת שבעבר לא ידעת לראות אותך, אף פעם לא למדת לעשות את זה. כאקט של הישרדות והגנה עצמית - החיישנים שלך היו מכוונים לקלוט את האחרים, ולראות אותם ואת הצרכים שלהם. עכשיו לימדת את עצמך לראות אותך.

עכשיו, כאשר את רואה אותך, את מאוד ברורה לעצמך ולסביבה שלך. אני מרגישה שעכשיו נשאר רק לבסס את השכבה האחרונה של הבהירות הזאת.

עוד מחשבה שעלתה לי (לא בטוחה לגביה, תבדקי אם את מתחברת) היא שאת ביססת בתוכך מדרגה יפה וחדשה של כבוד ואהבה עצמית, ואולי היתה לך בכל הסיטואציות הללו הזדמנות להוכיח לעצמך ולהמחיש לעצמך שעשית שינוי. שהנה, זה כבר לא כמו בעבר, שהיום את מציבה גבול, מעמידה את האנשים במקום והודפת את המתקפות. לפעמים אנחנו מייצרים בתוכנו שינוי, אבל לא רואים אותו ולא נוכחים לו עד שלא מתרחשים דברים במציאות שמראים לנו את השינוי. משקפים לנו בחוץ את השינוי שהתרחש בפנים.

כמובן שאני מבינה שדי לך, שקצת במתקפות הללו. הבנת, קיבלת הוכחה. די . את לא רוצה עוד כאלה. וזה מה שאת עושה עכשיו. בונה את המדרגה הבאה של השינוי. אבל אולי יקל להביט על שרשרת האירועים שתיארת – מתוך ההקשר הזה. תבדקי...

אז אני חוזרת לנושא הבהירות (אם מתאים לך לבדוק אותו כמובן).
מה את מרגישה ביחס לעצמך מול המתקפות הללו? מי את מרגישה שאת?
למשל, האם את מכווצת או זקופה? (בתוכך, כהוויה). האם את חשה עלבון או לא? האם את חשה חוסר אונים או דווקא חזקה ומחוברת? אלה רק דוגמאות. באופן כללי הייתי שמחה להבין מה היתה ההוויה שלך (בינך לבינך) בעודך מציבה את הגבול הברור שהצבת.

[רוצה_להבריא*]

בשמת א', קור את, אלמונית, יולי קו - נשים יקרות, תודה רבה לכן, ריגשתן אותי.

[רוצה_להבריא*]

עירית היקרה,

תודה על התמיכה, ועל זה שאת כאן.

אבל תראי איזה יופי – עזבת מקום עבודה שאהבת את מה שעשית בו, משום שלא הסכמת לספוג יותר יחס מחליש ומרעיל.
שילמתי מחיר על זה כי עזבתי עבודה שאהבתי, וניתקתי קשר עם הבנות דודה שלי והיה חבל לי, עם כל זה אין מקום ליחס מחליש בחיי, מבחינתי זה ערך עליון.

זה ממש לא טריוויאלי וזה משהו שלא היית מעלה בדעתך לעשות ב"גירסא" הישנה של עצמך.
ב"גירסא" הישנה של עצמי הייתי מרצה, סופגת, מסכימה עם כולם, מוותרת, שותקת, סולחת מהר, בורחת ..כאן בפירוש התמודדתי אחרת עם הדברים.

אני חושבת שבעבר לא ידעת לראות אותך, אף פעם לא למדת לעשות את זה. כאקט של הישרדות והגנה עצמית - החיישנים שלך היו מכוונים לקלוט את האחרים, ולראות אותם ואת הצרכים שלהם. עכשיו לימדת את עצמך לראות אותך.
אני קוראת את זה ופשוט בוכה, ואוו כמה זה קשה, זה תהליך לא פשוט לשנות את המנגנון הזה במוח, כל התפיסה שלי את עצמי לא נכונה וזאת הבעיה הכי גדולה שלי, לעתים אני עדיין חווה ותופסת את עצמי כילדה קטנה דחויה ולא רצויה כמו שהאימא/שהמשפחה התייחסו אליי וגרמו לי להאמין.
לפעמים כשמישהו משקף לי את עצמי בצורה אקראית, אני מוצאת את עצמי מופתעת כי אני שוכחת בכלל מי אני, ואני מופתעת מעצמי שאני מופתעת כי אני אומרת לעצמי איך זה יכול להיות שאני חופרת בעצמי כבר כמה שנים, מכירה את עצמי כל כך טוב ואני לא רואה את עצמי נכון.
זו נקודה שמאוד מתסכלת וכואבת לי.

עוד מחשבה שעלתה לי (לא בטוחה לגביה, תבדקי אם את מתחברת) היא שאת ביססת בתוכך מדרגה יפה וחדשה של כבוד ואהבה עצמית, ואולי היתה לך בכל הסיטואציות הללו הזדמנות להוכיח לעצמך ולהמחיש לעצמך שעשית שינוי. שהנה, זה כבר לא כמו בעבר, שהיום את מציבה גבול, מעמידה את האנשים במקום והודפת את המתקפות.
אני מתחברת למה שכתבת, אני חושבת שהשינוי המהותי היה להבין שיש בתוכי נחישות ואפס סובלנות להכיל סיטואציות מהסוג הזה, ולא מעניין אותי המחיר שאשלם.

כמובן שאני מבינה שדי לך, שקצת במתקפות הללו. הבנת, קיבלת הוכחה. די . את לא רוצה עוד כאלה. וזה מה שאת עושה עכשיו. בונה את המדרגה הבאה של השינוי. אבל אולי יקל להביט על שרשרת האירועים שתיארת – מתוך ההקשר הזה. תבדקי...
קצתי במתקפות האלה, לא רוצה את זה יותר בחיי, אני מקווה שהחוויה שבוע שעבר עם הבת דודה שלי זו החוויה האחרונה.
לגבי שרשרת האירועים, לא הבנתי למה התכוונת?

_מה את מרגישה ביחס לעצמך מול המתקפות הללו? מי את מרגישה שאת?
למשל, האם את מכווצת או זקופה? (בתוכך, כהוויה). האם את חשה עלבון או לא? האם את חשה חוסר אונים או דווקא חזקה ומחוברת? אלה רק דוגמאות. באופן כללי הייתי שמחה להבין מה היתה ההוויה שלך (בינך לבינך) בעודך מציבה את הגבול הברור שהצבת._

זה תהליך, כל ההתמודדות שלי הייתה הדרגתית בהתחלה אני זוכרת שחוויתי את עצמי ילדה קטנה מכווצת ומבוהלת והיו גם סיטואציות שהרגשתי חוסר אונים, פגועה מושפלת, אבל ככל שהעזתי להתמודד יותר ולעשות צעדים, ככה התבסס הביטחון העצמי והרגשתי פחות פגיעה ויותר מחוברת ועדיין יש לי עוד עבודה עם עצמי
כל הנושא של הצבת הגבול החיצוני אני צריכה לעבוד עליו עדיין, אני לא מרגישה שאני מתנהלת איתו מעמדה חזקה ומחוברת, אני פשוט לא תמיד יודעת איך להתנהל נכון,
היו מצבים שהצבתי גבולות באסרטיביות, היו מצבים שלא היה עם מי לדבר, והיו מצבים שהיה קשה לי להציב גבולות, לעתים הדרך בה אמרתי את הדברים או הדרך שהתנהלתי בה במהלך הסיטואציה לא הייתה נכונה.

מה שקשה לי להבין ואולי תוכלי לעזור לי להבין .
למה החוויות האלה היו מוקצנות מידיי? לאורך כל חיי למעט הילדות, לא זוכרת שחוויתי צעקות בטונים האלה והשפלות ברמה הזאת ובתדירות הזאת.
כמו שסיפרתי גדלתי בבית שהיו בו בעיקר צעקות רמות/התפרצויות או שקט מתוח, והייתה לזה השפעה גדולה על מי שהפכתי להיות כבן אדם.

ושוב תודה עירית.

[יולי_קו]

אני חושבת שברגע שאת מציבה גבול, הצד השני שרגיל להתכופפות הרגילה שלך (הדפוס של העבר שאת נוטשת עכשיו), מתקומם ומנסה ׳להחזיר אותך לתלם׳.
יקח להם קצת זמן להבין שזה שינוי קבוע, ושצעקות וקללות לא יכופפו אותך בחזרה.

[יולי_קו]

אני מאוד גאה בך. זה לא טריוויאלי בעיני, התהליך שלך, שבו את בודדה כמעט לגמרי למן הילדות. תיראי איזה שינוי את מחוללת עם הרצון שלך, והמחקר הפנימי.