באופן טבעי

אדוה, תודה רבה! אני צריכה באמת שוב לקרוא את עצמי מההתחלה ועד הסוף... כמה שונה הייתי אז, זה יכול להיות מרענן להזכר בעצמי של פעם, כשהכל רק התחיל, ולהשוות לעכשיו בהצלחה רבה לך בהתלבטויותייך ובהחלטותייך! אם אני יכולה לעזור באיזה אופן אשמח מאוד (פה, או בספר הפרצופים הנודע לשמצה שם אני נוטה להסתובב לי...)

תודה רבה (-:

עכשיו כשקצת התאוששתי ואני יכולה לפרט קצת יותר, אז הנה פרטי הסיוט שעבר עלי בסופ"ש שעבר:

• בחמישי שעבר, ערב יומולדתי (11 באוקט.), התחלתי לדמם בכמויות מטורפות כתוצאה מההפלה. המיילדת שלי ביקשה לגשת למיון. ניגשתי, הם נלחצו קצת, אבל הדימום עצר לאחר זמן מה ושוחררתי הביתה בחצות. הדימום נעצר לחלוטין למשך יומיים.
• פאסט פורוורד 48 שעות: מוצ"ש, אני מתחילה לדמם שוב בכמויות היסטריות. התחושה היא כאילו מישהו פתח את הברז ושכח לסגור. שוב טלפון למיילדת, שוב מבקשת שאגיע בדחיפות למיון.
• במיון אני לא מפסיקה לדמם כמויות מטורפות, וללדת קרישי דם בגודל של אשכולית. בטוחה שכל רגע לוקחים אותי לגרידה וגומרים עם הסיוט הזה. במקום זה, הם מנסים לעצור את הדימום בכל מיני דרכים אחרות, מנסים להמנע מגרידה בכל מחיר. אני ממשיכה לדמם כל הלילה - מ-9 בערב ועד 6 בבוקר, שאז הם קולטים שמצבי ממש לא טוב ועושים שני דברים: בודקים שוב את הדם כדי לראות את מצב ההמוגלובין, ולוקחים אותי לאולטרסאונד סוף כל סוף.
• באולטרסאונד מגלים המון המון קרישים ושאריות של ההריון בדיקת הדם מגלה המוגלובין 6. תענוג צרוף.
• בשלב הזה מריצים אותי לחדר ניתוח לגרידה סוף סוף. אני סופר בעד לתת לגוף לעשות את שלו, זו היתה התכנית שלי, להפיל בביתי בדיוק כפי שאני יולדת את ילדי בביתי, אבל לא חשבתי שכשהגוף לא עושה את שלו אז נותנים לו להגיע לכאלה מצבים
• לקינוח אני מקבלת מנת דם, שמעלה את ההמוגלובין שלי לשיא עולמי - 7.
• כמה שעות אח"כ אני נשלחת הביתה אחר כבוד. עם המוגלובין 7 ול"ד ברצפה.

כל זה קרה בלילה שבין שבת לראשון. בראשון חזרתי הביתה, תשושה וחלשה כמו שבחיים שלי לא הייתי. אני בסוג של פוסט טראומה כרגע, מהאופן בו העניינים (לא) טופלו. אני בלחץ פן הדימום ישוב, למרות הגרידה (כי הרחם שלי לא ממש התכווצה לא לפני ולא אחרי). אני מתחזקת ומתאוששת מיום ליום, בעיקר הודות להורים שלי שתוך 24 שעות עלו על מטוס והתייצבו כאן ומטפלים בי ובילדים.

עמכם הסליחה על היעדרותי הבלתי מוסברת (ולא שלא נעדרתי כבר בעבר,,, אבל הפעם באמת יש לי סיבה מספיק טובה ).
נשיקות ואהבה.
רוני

אוי, רוני
כיוון שקרה לי משהו דומה (לא זוכרת אם אי פעם דיברנו על זה), אז מזכירה לך:
לנוח.
לוקח המון זמן לבנות מחדש את הדם.
מי יכול להכין לך המון כבד קצוץ אורגני? איברים פנימיים (אורגניים בלבד, רצוי מאוכלי עשב, אחרת את אוכלת רעל צרוף)? הודו אדום? יש שם פלורדיקס? ביצים?
כל הכבוד להורייך, איזה יופי.
שולחת עוד חיבוקים מרחוק

בשמת, זכור לי במעורפל אבל אולי אני מתבלבלת עם שמירת ההריון?

בכל אופן:
נחה המון. מתחזקת מיום ליום, היום סוף סוף ראיתי התחלה של צבע לשפתיים שלי כשהבטתי בראי!
גבי מכין לי כבד וגם קרפצ'יו מבשר אדום, בטח שאורגני אוכל עשב, לשמחתי קל יחסית להשיג פה. יש לי גם כמוסות כבד שקיבלתי מחברה (אוכל עשב, כמובן) ואני נוטלת מנה יפה מהכמוסות הללו מידי יום. כרגע אין לי פלורדיקס, אבל בתכנון להביא. אני בטוחה שיש בהול-פודס. ביצים יש לנו, ואפילו טריות מהתרנגולות של השכנה! שותה המון חליטת סרפד, שייקים ירוקים, כל עלה ירוק אפשרי בכל קונסטלציה אפשרית. חברה נוספת שלי הביאה לי משלוחה של מיץ רימונים אורגני טבעי. אני מטופלת כאן יפה, מכל הכיוונים, וזה מחמם את הלב לראות את ההתגייסות בין החברים, וכמובן הורי המדהימים שעזבו הכל ובאו בלי להניד עפעף (בלי שביקשתי, אמא שלי פשוט אמרה שהם באים וזהו).

הדבר היחיד שאצטרך לטפל בו בהמשך זה הפוסט טראומה, ההלם, ההתמודדות עם האבדן שבכלל עוד לא התחלתי לעכל מרוב כל הבלגן הזה, והכעס הגדול שיש בי על כל כך הרבה דברים: על הצוות במיון שנטל החלטות שגויות, על רופא הנשים בבית החולים שהתנהג בצורה כל כך לא מכבדת ודיבר אלי לא יפה וזלזל ברצון שלי להבין ולדעת מה עושים ולמה במקום לשתוק ולפעות בשקט, על המיילדות שלי שידעו שאני הולכת לבית חולים בפעם השניה ולא טרחו אפילו פעם אחת להתקשר אלי ולשאול לשלומי ואיך הכל נגמר. כאן הטיפול הנשי אצל מיילדת הוא מאוד נפוץ ושגור - כל עוד מדובר בלווי נשי בריא לא צריך ללכת לרופא והמיילדת יכולה הכל, כולל מרשמים כולל אמצעי מניעה, בדיקות פאפ, הכל... ככה שהיתה לי ציפיה מהן בתור אלה שמלוות ומכירות אותי ונכחו אפילו בלידה של תמר. ואני מאוד מאוד מאוכזבת. עבר שבוע שלם ואף אחת לא טרחה להרים טלפון. אז אני כועסת ומלאה ברעל הזה ומזה יקח לי עוד הרבה זמן להתנקות.

יקרה,

שולחת חיבוק חזק. שמחה על כל התמיכה שאת מקבלת.
את יודעת, כשתרצי לטפל בכל השאריות הריגשיות של החווייה הקשה הזו - אני פה !!!

נשמע נהדר כל מה שאת אוכלת עכשיו, ומאוד משמח אותי לשמוע על כל התמיכה והאהבה המקיפות אותך

הדבר היחיד שאצטרך לטפל בו בהמשך זה הפוסט טראומה, ההלם, ההתמודדות עם האבדן שבכלל עוד לא התחלתי לעכל מרוב כל הבלגן הזה, והכעס הגדול שיש בי על כל כך הרבה דברים
כן )-: לי זה היה מאוד קשה, ואולי משום כך לא הזכרתי את זה בכלל... במקרה שלי (הפלה טבעית בסוף חודש שלישי, דימום מטורף שלא נפסק, ניתוח חירום) זה גם אמר, לא יהיו עוד ילדים נקודה. ולוותר על החלום הזה, דרש התמודדות. מעניין שאני קיבלתי את כל מה שקרה באופן רציונאלי לגמרי. ההתמודדות שלי האמיתית היתה דרך יצירה בידיונית, דרך מותה של דמות בדיונית לחלוטין. אולי קל יותר להתאבל על גיבורים ספרותיים מאשר על חלומות אמיתיים.

אוי רוני... חיבוקיםחיבוקיםחיבוקים.

שולחת לך ים של חיבוקים.
בזמנו לי עזר מאוד התמיכה בפורום אובדן הריון בתפוז.

מאחל לך התאוששות קלה פיזית וגם נפשית

חיבוקים גם פה יקירתי. טוב שאת כותבת על זה, זה צעד ראשון בדרך להתמודדות.

אמצע הלילה. לא מצליחה לישון. מסתובבת במיטה, קוראת, מפסיקה, מסתובבת. לא מצליחה לישון. קשה לי עם האין אונים הזה. קשה לי עם חוסר הכוחות לעשות שום דבר עם הילדים. עם אמא שלי שמסתכלת בי בעיניים מאשימות כי חוץ מלרבוץ ולקרוא ולהיות על המחשב אין לי כוחות לכלום. מחפשת פרצה לשכנע אותי לשלוח ילדים למסגרות כי "אני לא במצב". דיברתי איתה על זה הערב, הסברתי לה שזה לא מצב נורמלי, שברגיל אנחנו כל הזמן עסוקים, ועכשיו בגלל המצב שלי הילדים קצת מחורפנים. באת לעזור, לא? אז תעזרי! ותכל'ס, היא עוזרת כל כך... אני לא יכולה לכעוס עליה. אבל ההאשמה הזאת "הילדים משועממים מסתובבים בחוסר מעש ואת כל היום על המחשב" עשתה לי רע. זה באמת מה שעשיתי חצי מהיום... והיום עוד היה יום טוב! הייתי לא מעט על הרגליים! אבל האשמה אוכלת אותי. בגלל זה זה נוגע בי כל כך. האשמה על כך שאני לא יכולה להיות איתם באמת, שאין לי סבלנות, שאני לי כוחות לכלום. שכל הכוחות שלי מתמצים בלשבת איתם ולקרוא סיפורים על הספה, או לבנות איזה פאזל, אבל אין לי כוחות באמת באמת להיות איתם. אוף. שיחזרו הכוחות כבר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תגידי לה שחברה שלך אחרי דלקת במוח והתקפת גב מהגהנום, גם עושה את זה למשך שבועות וחדשים והילדים יוצאים בסדר

תגידי לה שחברה שלך אחרי דלקת במוח והתקפת גב מהגהנום
ככה את באה לי בפלוני? ובדאבל אתרים? תקשיבי, לא בטוח שכדאי שאני אגיד לה את זה. את שוכחת שזו אמא שלי. תשאלי את זאת שהשם של בעלה זהה לשלך... היא כבר תספר לך עליה. בולדוזר פולני במיטבו - היא עוד עלולה לשלוח עלייך את הרשויות.

ותודה לכן על החידות.
אומרים שזה מפתח את הקוגניציה ומונע אלצהיימר.
המוח של מודה לכן.

רוני הכוחות יחזרו לך...זה יותר טבעי לילדים מאשר לנו כל השינויים האלו ולפעמים הם גם צומחים
מחוסר האונים לנו כהורים...מאוד מזדהה כי הייתי השמירת הריון חצי שנה ואחרי זה מושבתת מלא זמן בגלל התאומים...
אולי שאמא שלך תצא איתם לטיולים ארוכים? לפחות עם הקטנים...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שהיא לא תשלח , אני יכולה לשלוח עליו את אמא שלי שתאכל אותו בלי פלפל ומלח. . עירקיות לוקח פולניות. שמרי על עצמך יבדלכ.

אבל ההאשמה הזאת "הילדים משועממים מסתובבים בחוסר מעש ואת כל היום על המחשב" עשתה לי רע
אוי רוני.
באמת קשה לכעוס על הורים שמתגייסים ככה לבוא ולעזור - אבל איזו מין עזרה זאת אם היא באה לעזור במצב חירום כל כך קשה, ושנייה אחרי שהיא נוחתת היא כבר שכחה מה עברת?
לפחות תביני שזו שריטה במוח שלה.
אל תעני אפילו.
תגידי לה, אמא, כמעט מתתי עכשיו. אין לי מספיק דם לקום. אני אענה לך אחרי שאחלים (בעוד שנה).

רוני, אל תאשימי את עצמך. בחייך! את אפילו לא קולטת כמה את חלשה. איבדת המון דם. את קולטת מה זה המוגלובין 7? את צריכה לנוח. לשכב. אפילו לא לשבת. לאכול טוב ולשכב.
להשתדל לא לדבר, זה מעייף וגוזל המון כוחות.
לא לענות על שום רעל ששולחים לעברך - לחשוב בלב "מסכנים, שרוטים והזויים" ולשתוק. זה לא קשור אלייך. זה לא נוגע לך.
הלוואי שאפשר היה לקבל עזרה אך ורק מאנשים תומכים, מכבדים ומפרגנים.

אמהות כמונו יכולות רק להתנחם בדבר אחד: אנחנו לא כמו אמא שלנו.
אם לילד שלנו תהיה תאונת דרכים והוא ישכב עם שתי רגליים מגובסות בבית, לא נבוא לעזור לו בעזרת הנזיפה "למה אתה לא ממשיך את ריצות הבוקר שלך? אתה יודע כמה חשוב לעשות פעילות גופנית!"

מה זה? 24 שעות שאני לא נכנסת ואני מוצאת פה מהומה? תודה, ריש גלית , על שמחקת. ותודה שוב על כל התמיכה, זה חשוב לעין ערוך! אוהבת את כולכן.

מקווה שהיום יותר טוב.
מצטרפת לכל מילה של בשמת. תני לעצמך להתחזק.
נשיקות!

הי רוני
אני מקווה שאת מתאוששת ומחלימה....אני לא יודעת אם את אוהבת אבל טחינה משומשום מלא עשתהנפלאות לכמה מחברותי שהיו זקוקות להעלות את ההומגלובין.
שולחת לך חיבוק

נעלם לי חיבוק מאתמול
קבלי אחד טרי מהיום

לי נשמע מוזר אבל יש לי חברה שנשבעת במי תמרים (6 תמרים מושרים בכוס מים חמים ללילה לאורך תקופה) להעלאת ההמוגלובין.
גם תה עלי פטל (שוב, שווה בירור אם איזו מומחית)
מקווה שאת לוקחת לעצמך כמה מנוחה שאת רוצה וצריכה.

אמא שלי שמסתכלת בי בעיניים מאשימות כי חוץ מלרבוץ ולקרוא ולהיות על המחשב אין לי כוחות לכלום. מחפשת פרצה לשכנע אותי לשלוח ילדים למסגרות כי "אני לא במצב".

כל מי שמתמצאת מבינה, שהתוצאה של המוגלובין 6 משקפת למעשה מצב קודם, ובפועל ההמוגלובין שרוני הגיעה אליו אחרי הניתוח היה בעצם 5.
כל מי שמתמצא מבין, שעירוי דם לא באמת מחליף את אובדן הדם אלא נותן קביים לזמן קצר מאוד (הכדוריות האלה גם מתות מהר מאוד, לא כמו דם רגיל).
שזה אומר שרוני במצב של חולשה קיצונית ביותר, וברור שלא יכולים להיות לה כוחות יותר מאשר לשכב.
המקסימום זה "לרבוץ ולהיות על המחשב" וגם זה מעייף.

במצב הקיצוני הזה, החמור, שלא היה באשמתה של רוני בשום אופן (כי היא גילתה אחריות מלאה) אבל לגמרי היה באשמת בית החולים והטיפול הרשלני והלקוי שלו - אמא שלה מאשימה אותה שאין לה כוחות?
מנסה לנצל את החולשה של רוני במצבה הקשה כדי לבטא (בוודאי לא בפעם הראשונה) את הסתייגותה מהחינוך הביתי ולגרום לילדים להישלח למסגרות?
זה רעל.
וזו המלה הכי עדינה שיש לי לומר על זה.
האמת שיש לי מלים הרבה יותר חריפות.

אני לא כועסת על אמא של רוני: זה ברור לי, שמדובר באדם מבוגר, מקובע בדיעותיו עד חוסר יכולת לכבד או לקבל את הזולת (כמה שנים ייקח לה להשלים עם עובדת החיים שנכדיה בחינוך ביתי?), ועוד כמה מאפיינים שלצערנו נפוצים מאוד בקרב הורים רבים.

אני כן באה לתמוך ברוני מצד אחד - בכך שאני אומרת לה בגלוי שאין מקום לרגשי אשמה ושאין מקום לצפות מעצמה לקום. להיפך, היא חייבת להפנים שמצבה מאוד חמור ועליה לשכב ולהיות מטופלת באהבה ובמסירות.
ואני כן באה לקרוא לילד בשמו ולהגיד לרוני - זה רעל. הוא נובע משריטות של ההורים, כי רעל כזה מבטא ההיפך מאהבה כלפי הבת שלהם.
וחשוב לי להגיד לרוני שזה רעל ושאסור היה שיופנה נגדה, כי במצבה מתערער לה הביטחון. היא אמנם מרגישה שזה לא היחס שהיתה צריכה לקבל, אבל חלק מהרעל כבר פעפע פנימה והיא מתחילה להרגיש שהיא "לא בסדר". בזמן שהיחידים שלא בסדר הם אלה שמרעילים.
והסיבה השלישית שחשוב לי לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את ההתנהגות המרעילה והלא אוהבת ככזאת, הוא מפני שיש פה מצב מבלבל בצורה בולטת:
בסך הכל, ההורים שלה אוהבים אותה עד כדי כך, ומבינים את חומרת ההפלה עד כדי כך, שהם תיכף ומייד עזבו הכל והתייצבו לעזור. יתרה מכך, הם באמת עוזרים, פיזית!
אבל באותו זמן, מרעילים נפשית )-:
זה כל כך עצוב, וכל כך מתסכל, וכל כך אין מה לעשות בעניין, שלדעתי הדבר היחיד החשוב הוא שרוני תראה נכוחה ותבין לעומק, שההתגייסות שלהם והעזרה הפיזית מבטאים אהבה מעשית של הורים אוהבים. אבל שהדיעות והמלים שלהם, לא מבטאים אהבה. ממש לא. מבטאים חוסר קבלה שלה, חוסר כבוד כלפיה כאדם בוגר וכאמא לילדים, והמון רעל.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פתאום כל כך התגעגעתי שהיה לי צורך לקרוא שוב הכל מההתחלה.
גם מהפייסבוק נעלמת לי..