סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

שליחה על ידי אתי* » 25 יולי 2008, 13:02

רק תשתדלי "לשמור על עצמך".
שבת שלום @}

אני פונה אל אלוהים בלשון נקבה, 'אמא'
אין לך מושג מה עשית לי עם המשפט הזה.
תודה, תודה, תודה לך.
שבת שלום יקירתי

חשיפה - תלוש את המודבק, אהוב את שייחשף. את הצומח, הטבעי והשלם. את עצמך.
תיכף אני אכתוב משהו שקשור.
אני ממש ממש מזדהה עם מה שאת כותבת, חווה.
פעם גרתי בירושליים. ברחוב נהר פרת בנחלאות.
בזמן שאני יושבת וקוראת את הבלוג שלך, אני חושבת- אולי אני אציעה לך לעבוד לפעמים בתור מודליסטית.
שיושבת בעירום לפני סטודנטים לאמנות.
אני התפרנסתי נהדר מהעבודה הזו. פעם.
ואז אני רואה את הקלף שהוצאת- חשיפה.
אפשר לפנות לבצלאל, ויש לך עבודה. או גם לחוגים שמעבירים בבתי פרטי.
בהצלחה

תודה טליה, בן עמי ואתי.
טליה, על מה שכתבת יש לי עוד מה להגיד. אולי בהמשך...

רק תשתדלי לשמור על עצמך
מאז ומתמיד אני חושבת שזהו משפט שאין בו הרבה הגיון
(סליחה, אבל זה לא אישי נגדכן...

. זו רק הזדמנות לומר את דעתי על צורת הביטוי הזאת...).
הרי ברור שאני שומרת על עצמי הכי טוב שאני יכולה. כל אחד שומר על עצמו הכי טוב שהוא יכול.
אם יש דברים שבהם אני טועה או עיוורת - אז המשפט הזה לא יעזור.
ובדברים שאני רואה - אני במילא שומרת על עצמי.
אף פעם לא הבנתי איך משפט כזה יכול לגרום למישהו יותר לשמור על עצמו.
אני הייתי מציעה חלופה בצורת ברכה: "שאלוהים ישמור עלייך תמיד". (או: "שאלוהים ישמור את צעדייך" וכד').
זה גם יותר הגיוני.
כי מי ששומר עליי באמת זה אלוהים. (אני רק עושה את הכי טוב שאני יודעת.)

אבל בכל מקרה, אני מודעת לכוונה הטובה שבאמירה. אז תודה.

אולי אני אציע לך לעבוד לפעמים בתור מודליסטית.
ירושלמית לשעבר, תודה על ההצעה.
האמת, עשיתי את זה בעבר.
אהבתי שציירו אותי, ויש לי גם גוף טוב לציור, אבל היה לי קשה לשבת הרבה זמן בלי לזוז. (כאבי גב)
חשבתי דווקא על מודל לצילום.
חברה שלי מהאתר הראתה לי פעם צילומים שצילמו אותה שני חובבי צילום.
משלמים על זה הרבה יותר טוב מציור - זה נדמה לי משהו כמו 120 ש"ח לשעה, וגם לא צריך להישאר כל הזמן באותה תנוחה.
זה נראה לי נחמד. (גם יצאו לה דברים די יפים).
הבעיה - למרות שיש לי גוף טוב לציור וצילום אמנותי, אני קצת מתביישת, כי, כפי שכתבתי פעם, כבר שנים שיש לי נקודות אדמדמות על הטוסיק שהולכות וחוזרות, לפעמים הרבה, לפעמים מעט (עור רגיש כנראה). משהו שלא מצאתי לו עדיין פתרון.
זה גורם לי להתבייש.
לכן אני כנראה לא לגמרי במקום של: אהוב את שייחשף
מבחינה גופנית יש לי עוד הרבה עבודה.
ובעצם, מהרבה בחינות.
(ומצד שני, אני דווקא די התקדמתי ביכולת לחשוף ולהיחשף).

כשאני חושבת על זה, אפילו לכתוב על דברים שאני מתביישת בהם, זה כמו להיות חשופה עם הדברים הללו.
זה כאילו אני מניחה שיראו אותי עכשיו עירומה ממש פיזית, כפי שאני. עם הדברים שאני אוהבת, ועם הדברים שאני מתביישת.
וזה משהו שאני צריכה אומץ בשבילו.
אז גם לדבר על זה, זה צעד בכיוון של - לקבל את עצמי.

**********

_אין לך מושג מה עשית לי עם המשפט הזה.
תודה, תודה, תודה לך._

אמא ללי, מאוד התרגשתי מתגובתך.
זה תמיד מרגש ומשמח אותי לדעת שהדברים שלי נוגעים לעומק במישהו. שיש להם איזו פעולה בעולם.
(אם תרצי, אשמח לדעת באיזו צורה זה דיבר אלייך. אפילו בדף בית)

אני חושבת שחשוב להזכיר לאנשים לשמור על עצמם. אני מזכירה לילדים לשמור על הגוף שלהם, להגיד לדודה/סבתא/חבר שהם לא רוצים נשיקה, לאכול פרי במקום ממתק, וכן הלאה... אני מחברת בין הרעיון לשמור על עצמם, לדרכים שונות שהם יכולים לעשות את זה. גם בן עמי עשתה את זה בדבריה (ואחרות, בתקופת ת'). כלומר, נתנו רעיון מבצעי ממשי, ולא סתם אמרו בכלליות.
ובכל זאת, אני מסכימה שכדאי גם "שאלוהים ישמור עלייך תמיד"

(אז מה, את הולכת עכשיו להפגיז עם איזה 10 פוסטים?

שבת שלום!)

אני שותה את ירושלים בצמא.

אני מתהלכת מרחוב לרחוב ומסמטה לסמטה בפה פעור, ושותה ושותה ושותה ואיני רווה....
אני סופגת לתוכי את כל היופי, האור, האבנים, מה שבין האבנים, הירוק, הקרירות הצלולה, השקט שבאבן, הנוכחות, העוצמה.
אני סופגת לתוכי את מראות האנשים, הקולות, הריחות.
אני מציצה בחצרות ירוקות עתיקות, נושאת עיניים אל רום הבתים, מתלטפת בעלים, מלטפת גדרות אבן.
אני עוברת בשכונות וסופגת את הישן והחדש, את המוצל והמואר, את השקֵט ואת הדובר.

העין לא תשבע, והלב לא ירווה, והרגל לא תיעף.

************

אני מוצאת עצמי סובבת בפה פעור. כפשוטו.
כמו ילדה אני.

ילדה שאך זה מגלה את העולם. תמימה. פתוחה לרשמים.
פה פתוח, שלא למד להיחתם בעולם המבוגרים.
זה אומר הרבה. נכונות לספוג.
כך הם ילדים, פעורי פה מול העולם.

************

לפעמים כשנוסעים במכונית מהר, אני אוהבת להוציא את הראש מהחלון.
אני פותחת את הפה, ושותה את הרוח....
אל הרוח אני צמאה ממש. תמיד.

סוסת פרא שותה את הרוח

************

וזה מזכיר לי, מה שנחמד בדירה הזו שאני מתארחת בה.
שעל אף שקטנה היא, והתקרה משופעת, יש בה שני חלונות גדולים ורמים מהגגות, בהם שפע של אוויר צלול נכנס לי.
והוא בא בגלים מלטפים, כמו מישהו מניף צעיף משי על פניי.
כל-כך נעימה התחושה.

אור שמש רך ואוויר עמוק ומתוק.
שני אהובי חיי.

איזה מצחיק.
קודם חיפשתי בגוגל את הביטוי 'העין לא תשבע'.
אחד הקישורים משך את תשומת לבי ופתחתי אותו, אך רק עכשיו הסתכלתי מה כתוב שם.
זהו show]שיר אהבה לירושלים art[/po].asp?id=21217 !
מעניין, איך בדיוק זה !

*************

אני חושבת שחשוב להזכיר לאנשים לשמור על עצמם.
טליה, אולי את צודקת. למרות שאני עד היום לא הרגשתי שהמשפט הזה עוזר לי.
בכל אופן, עצה קונקרטית כמו של בן עמי אולי כן יכולה לעזור. (מצד שני, הרבה פעמים לאנשים יש עצות שנובעות מתוך הרבה פחדים, ואז צריך לדעת לסנן).

אז מה, את הולכת עכשיו להפגיז עם איזה 10 פוסטים?
למה 10 ולא 20?

האמת, כן, יש לי המון מה לכתוב. אבל מוזמנת לארוחת צהריים. אז אצטרך להמשיך את זה אחר כך....

כבר התאהבתי בדירה הזו שאני מתארחת בה.
התאהבתי בשכונה הזו.
התאהבתי בעיר הזו.

היום שבת, וחשבתי שיש לי עוד כשבוע עד שיחזור.
פתאום אור אמר שהחבר בעל הדירה אמר שכנראה יגיע ביום שני. (והלוואי שידחה חזרתו)

עדיין לא מיציתי.
מאוד הייתי רוצה להישאר כאן עוד. אני לא יודעת איך.
הלוואי שיצוצו הזדמנויות מפתיעות נהדרות כאלה, ויותר.

אני מחכה להן....

(כל מי שיש לו חברים בירושלים, אז....
בידקו אפשרויות....)

לילה, ואני ממשיכה...

נספר על אתמול.
אתמול, ביום שישי, עד הערב היה לי יום קצת קשה.
בכלל מאז שכתבתי שהייתה לי קצת מועקה, היה קשה לי להתאושש.
תחושות של אי ודאות ובדידות.

התעוררתי אתמול דווקא בשעה סבירה (נגיד, 10:30), אך הרגשתי רצון סתם לשכב במיטה ולבהות.
השמיים מילאו את החלון, ונכנס האוויר אולי הכי טוב שנשמתי אי פעם. כזה רך ומלטף.
אז איכשהו הרשיתי לעצמי לא לקום.
וגם עשיתי התבודדות ככה, במיטה.
ואז קראתי ספר.
ואז נרדמתי שוב.
וכך היום עבר לו.

אמרתי לעצמי, מה רע סתם כך לשכב ולבהות. להיות ברגע.
מי אמר שללכת לטייל זה יותר חשוב מלשכב במיטה ולהסתכל בשמים.
אבל היה לי קשה עם לא לקום ולעשות משהו.
עכשיו, אני תוהה אם זה בגלל שבאמת עשיית 'משהו' היא חיונית כדי להרגיש טוב, או שזה בַּרעיון אצלי שזה חיוני.
ואז, אם אני לא 'עושה משהו', אני מרגישה רע.
לעשות משהו זה אפילו לקום ולטייל חצי שעה.
כן, כדי להרגיש טוב, אני בד"כ חייבת לפחות פעם ביום לצאת מהבית, אפילו לכמה דקות.
ולא משנה איזה גודל חלון יש לי, וכמה אור ואוויר נכנסים דרכו.

בתקופות שכנראה באמת רציתי לשכב במיטה ולא לעשות כלום, אז יצרתי לעצמי מצבים שלא תהיה לי ברירה - כמו מחלה, או ששברתי את הרגל.
ורק אז לא הרגשתי רע עם עצמי שלא יצאתי.
אז אולי זה באמת נעוץ באיזו תפיסה שלי, ולאו דווקא הדבר עצמו.
(למרות שאני בוודאי מאמינה שזה בריא להיות בפעילות, ולהיות מחוץ לבית וכו'. אבל זה לא אומר שאם יום אחד לא, אז חייבים להרגיש רע).

בסוף הצלחתי סוף סוף לקום ולהתארגן, ולצאת מהבית לקראת 6:30 בערב.

בכלל, לרוב די קשה לי לגרום לעצמי לצאת מהבית לפני 5:00-6:00. אלא אם כן אני קובעת משהו עם מישהו עוד קודם לכן. (וממש עדיף לא בבוקר

).
גם, כי אני הולכת לישון מאוד מאוחר וקמה מאוחר ומעבירה את הקימה בעצלתיים ועושה יוגה ואוכלת צהריים ויושבת באינטרנט וכו' וכו'.
וגם, כי שעות אחה"צ ממילא נוחות יותר לטיול כשעדיין אור אך כבר לא חם.

אבל 5:00 זה אידיאלי מבחינתי, כי עדיין יש מספיק אור, וגם מספיק זמן עד החשכה.
וכשאני יוצאת ב6:30 אני מתבאסת, כי השמש כבר מתחילה להסתתר מאחורי העצים והבתים, ואני נורא זקוקה לה.
כבר כתבתי שאני אוהבת לטייל באור שמש אחר הצהריים. וכשאני יוצאת מאוחר אני מוצאת עצמי רודפת אחריה. והיא הולכת ונעלמת.
זה מבאס אותי.

אז אתמול יצאתי קצת מאוחר לטעמי, אחרי יום של מועקה.
אבל בכל זאת היה טוב שהתאוששתי ויצאתי.

ואז היה טיול יפה מאוד....

(לזכור ! שטיולים עושים לי טוב....)

התחלתי בשיטוט בסמטאות נחלאות.
למרות שחשבתי שכבר שוטטתי בחלק גדול מנחלאות, גיליתי שבעצם זה היה חלק קטן מאוד.
פתאום גיליתי מלא סמטאות מקסימות שלא ראיתי קודם, ואיזה בית כנסת יפהפה, עם פיתוחים ועיטורים מזכוכית צבעונית, עם שער מדהים בצבע כסף שכתוב עליו בהבלט כל 'אשת חיל'.
לשמחתי, עדיין היה לי אור שמש, והיה נעים מאוד מאוד להתהלך.

**********

למרות שחשבתי אתמול שלא אלקט אוכל היום, אבל בלי לחפש מצאתי ליד השוק שקית נייר ובה בורקס תורכי גדול, כמעט שלם. אז לקחתי. סבבה.
ואז, איכשהו, עברתי בשוק.
וזה בדיוק היה הזמן שהשוק כמעט ריק לגמרי, רוב הסוחרים כבר הלכו, הדוכנים סגורים, ובאמצע השוק היו ערימות של ירקות, ובחור ערבי אחד ניקה שם, ואסף את הכול לזבל.
הוא אמר לי 'את רוצה? קחי מה שאת רוצה...'
היו שם בעיקר המון עגבניות, מלפפונים ופלפלים, וגם קצת בצלים.
התחלתי לקחת, והוא הביא לי ארגז בשביל זה, ועזר לי לבחור.
חשבתי לעצמי, איזה בן אדם טוב. איך הוא עוזר לי. ועוד באמצע העבודה שלו.
מאוד התרשמתי.

ואז, תוך כדי שהוא עוזר לי, הוא אומר לי: 'איזה חזה יפה יש לך'.
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף !

איך זה קלקל.
אמרתי לו 'זה לא יפה שאתה אומר את זה'. הוא בהיתממות 'למה?'
אני: 'אם אתה רוצה לעזור לי אז תעזור, אבל אתה לא צריך להגיד כאלה דברים'.

זה כל-כך הרגיז אותי שחשבתי שהוא סתם נחמד, ואז אני רואה שהיה לו אינטרס.
זה קורה לי יותר פעמים משהייתי רוצה. שאני בתמימות חושבת שאנשים סתם ככה רוצים לעזור, ואז הם מתחילים איתי, או רוצים משהו.
מה, אנשים לא עוזרים סתם ככה???
ולא סתם, לפעמים מתחילים איתי בצורה בוטה כזו.
ואני, תמימה, משתדלת לדון אותם לכף זכות.
כמו החרדי ההוא ששאל אותי על חזרה בשאלה, וכשרציתי לעזור לו הוא בין השאר סיפר לי על האוננות שלו.
אולי החרדי באמת דיבר בתמימות. ואולי הערבי באמת לא התכוון.
אבל מה, כולם כאלה תמימים????!!!!

(ועוד מה מעצבן אותי, למה דווקא ערבים אוהבים את החזה הגדול והנשפך שלי.
אני רוצה שבחורים ישראלים יחשבו שיש לי חזה יפה. ואפילו לא רק אלה שאני רוצה אותם.
כל המעצבנים האלה, שאוהבים בחורות דקיקות עם חזה קטן. מפגרים ! לא יודעים מה טוב בחיים !
אז דווקא את הערבי אני צריכה בשביל לשמוע את זה?)

גם ביום רביעי בלילה, כשהייתי כזה בבאסה, ונורא רציתי חֶברה ולא מצאתי,
אז ישבתי על המדרגות של הבית, ולא היה לי חשק להיכנס.
בהתחלה עבר איש מבוגר נחמד, ששאל אותי אם הכול בסדר, ואם אני צריכה משהו. ואמרתי לו שהכול בסדר. והרגשתי חמימות בלב ששאל אותי.
יותר מאוחר, עבר איש אחר מבוגר, שהתחיל לדבר איתי, והזמין אותי לשבת איתו על הספסל.
כששמע על המסע שלי הציע לעזור לי, ואמר שאני מוזמנת להתארח אצלו או לאכול אם אני רוצה. וביקש את הטלפון שלי.
ועשיתי עם עצמי שאלה אם כדאי, והרגשתי שלא, אז לא רציתי לתת לו.
הרגשתי שיש לו כוונות לגביי ושהוא לא נקי, ומהתגובה שלו זה עוד יותר התבהר לי, אז שמחתי שהתחושה שלי הייתה נכונה לא לתת את הטלפון.
והלכתי משם.
הודיתי לאלוהים שעוזר לי להרגיש מה נכון.
אבל התבאסתי שהוא כאילו רצה לעזור, אבל בעצם רצה משהו.
הוא גם בטח הרגיש את הצורך שלי באותו רגע, שהייתי באנרגיה קצת ירודה, ורצה לנצל את זה לטובתו. וזה קצת מתסכל לחשוב.
אבל, תודה לאל, יש לי שמירה מלמעלה.

אה, ועכשיו אני נזכרת גם, שלמחרת, ביום חמישי בלילה, כשחזרתי מהמדרחוב, היה לי מצב רוח טוב, והיה שם חרדי אחד שעמד בצד, וכשהסתכלתי עליו קצת חייך אליי, אז חייכתי בחזרה. חשבתי לעצמי, 'חרדי נחמד. מחייך...'
ואז שהלכתי, ראיתי שהוא התחיל ללכת באותו כיוון.
וכל הדרך הייתה לי הרגשה שהוא עוקב אחריי.
אז באיזשהו שלב, עליתי שתי סמטאות לפני הסמטה שהייתי צריכה.
וכשהלכתי בכיוון של הדירה, פתאום הוא שוב צץ לפניי.
אז שאלתי אותו בקול: 'תגיד, אתה במקרה עוקב אחריי?'
הוא נבהל (היו אנשים ברחוב לפנינו), ואמר 'חס וחלילה'.
אז אמרתי: 'משום מה היה נדמה לי שכן'.
והוא כמובן פרח לו.
אז שאלתי את עצמי, אם בגלל שאני מחייכת למישהו זה אומר שאני רוצה שהוא יידבק אליי?
מה הקטע?

ולצערי, נזכרתי עכשיו בעוד משהו.
כשהייתי בעיר העתיקה, אז שאלתי את הקופאי של מסלול ההליכה על החומות, אם מי שלא יכול לשלם יכול להיכנס בחינם.
אני כמובן שואלת בנחמדות, אך אין לי כוונות לתת תמורות אחרות, כן?
הוא אמר שאבוא ברבע לחמש והוא יוכל להכניס אותי. לא הבנתי בדיוק למה אז, אבל חשבתי שזה נחמד.
אז הוא אמר, שאז הוא מסיים משמרת, אז הוא יסגור את השער וייקח אותי לסיור.
מי אמר שאני רוצה ללכת איתו?!
זה היה ברור שהוא זומם עליי דברים. גם לפני כן הוא כזה קצת שלח ידיים כאילו באקראי.
אז אמרתי לעצמי 'לא, תודה'.

הבעיה, שאני ממשיכה להיות נחמדה.
גם אחרי שהבחור הערבי בשוק דיבר פתאום בצורה בוטה על החזה שלי, עדיין הרגשתי צורך להכיר תודה על העזרה עם הירקות, אז למרות ששידרתי לו שאין לי עניין, המשכתי לדבר בנחמדות ולהודות לו.
אני חושבת שלפעמים אני פשוט יותר מדי נחמדה.
אני תמיד משאירה מקום לספק שאולי הוא בתמימות דיבר, אז אני לא רוצה לפגוע. וגם אם לא ממש בתמימות, אז זה לא אומר שהוא בן אדם רע.
ובמיוחד אם הוא עזר, אז מה, אני לא אגיד לו תודה?
אז במקום לנפנף אותו לכל הרוחות, אני ממשיכה לחייך, ונסוגה משם בחיוכים. אוף.

זהו, בקיצור, מקרים מבאסים.
לא מסוכנים, אבל מלאי אינטרסים בלתי נעימים לי בעליל.

אני רוצה שאנשים יידעו גם להיות נחמדים סתם. זהו.

טוב, בסה"כ רציתי לספר על שמחת-המפגש-שלי-עם-הירקות.
ואז נכנס פה הערבי לסיפור, וכל שאר הסיפורים התגלגלו בעקבותיו....

כשאספתי את הירקות, רוב הדוכנים היו סגורים, והיו רק מעט מעט דוכנים פתוחים.
היו שם שלושה בחורים חרדים, שעמדו מול הדוכנים הפתוחים וקראו במקהלה 'שאבעס, שאבעס, שאבעס, שאבעס' שוב ושוב ושוב ושוב בלי להתעייף.
מדי פעם הם גיוונו בקריאה 'אסור לחלל שבת'.
הם הסכימו ללכת רק אחרי שאחרוני הסוחרים הואילו לסגור את החנויות.
לא היה לי ממש שיפוט על זה כמו שזה נראה לי ממש הזוי, ואפילו קצת מצחיק. זה הווי שלא נתקלתי בו קודם, וזה מעניין.

בסופו של דבר, למרות התקרית הקלה הבלתי נעימה עם הבחור הערבי,
יצאתי בשמחה עם ארגז מלא ירקות (עגבניות, מלפפונים, פלפלים ובצל), וקצת פירות שהצלחתי עוד למצוא מסביב (כמה שזיפים, קצת תאנים, קצת ענבים, נקטרינה, ואפילו מלא תמרים שכנראה נשפכו על הרצפה).
איזה כיף. ירקות לשבוע שלם !
(אני יכולה עכשיו לעשות לעצמי מחנה קיץ טבעונאי !

).

לא יכולתי להמשיך בטיול כי זה היה כבד. אז לקחתי את זה לדירה בלב שמח. ואז חזרתי לטייל.

***********

זה היה שלב שבו כבר נכנסה שבת. ראיתי הרבה אנשים הולכים לבית הכנסת בבגדים חגיגיים.
רק אני בבגדי חול, ותיק על הגב, מטיילת לי בסמטאות. חופשייה לנפשי.
יצאתי מנחלאות לכיוון רחוב יפו.
רחוב יפו היה שומם כמעט לגמרי. כל-כך מוזר. הזוי. תחושה נהדרת. וקצת מפחידה.
עדיין לא הסתובבתי ברחובות ראשיים בירושלים בשבת.
מישהו מקומה עליונה ניגן בגיטרה ושר כה יפה, שהתחשק לי לעלות לשם. השירה שלו נשמעה היטב מתוך השקט שהשתרר ברחוב.
כשהסכלתי מי שם יושב ראיתי בחור ובחורה. אז עמדתי באמצע הרחוב הריק ומחאתי כפיים. הם שמעו ונופפו לי לשלום.

פתאום שוב חלפו שם שלושת החרדים, הולכים כגוש אחד לאורך רחוב יפו וקוראים 'שאבעס, שאבעס, שאבעס'. עד להיכן המשיכו כך זאת לא אדע.
אני חציתי את הכביש ונכנסתי לתוך שכונת מחנה יהודה. (בפינה יש בניין שמצוייר עליו השוק, משהו מדהים ביופיו).
הלכתי לתוך השכונה, ואז מצאתי עצמי בשכונת מקור ברוך החרדית.
קצת חששתי לא לחוש בנוח ללכת שם בשבת כפי שאני, אך הלכתי בכל זאת.
אווירה מיוחדת. ילדים לבושים בבגדי שבת משחקים ברחוב, פה ושם עוברים גברים חרדיים (הרוב כבר בבית הכנסת), נשים חרדיות עם עגלות.
רחוב אחד היה כולו בתי כנסת, ממש בזה אחר זה.
בבית כנסת אחד הניגונים משכו את ליבי (בוודאי חסידיים) אז נעצרתי להקשיב.

פתאום ראיתי קרבים חמישה אנשים לבושי שחורים, הולכים בשורה לרוחב הרחוב, ברווחים שווים ביניהם, בצעדים שווים, בפנים רציניים, ואפילו אולי במעין חשיבות עצמית.
היה נדמה שהאמצעי הינו מבוגר ומכובד יותר. (אולי הם חסידיו?)
זה היה מחזה משונה. סרתי לצד הדרך והם עברו.
כאשר המשכתי ללכת, כעבור כמה רחובות שוב ראיתי אותם הולכים שם, עדיין באותו מבנה. בשורה הממלאת את כל רוחב הרחוב, ברווחים שווים.
כאשר משהו כמו מכונית חסם חלק מצד הדרך, הם צמצמו רווחים, וכשחלפו על פני המכונית, שוב הגדילו רווחים ומילאו את רוחב הרחוב.
זה היה נראה עניין מכוּון לחלוטין, שלא הצלחתי להבין את פשרו.
פניתי לאישה חרדית אחת אולי תדע, אבל היא אמרה שזה בטח במקרה. ולי לא נראה כמקרה בכלל.

כשהמשכתי ללכת ושאלתי היכן אני, אמרו שעדיין במקור ברוך, אבל אם אמשיך בכיוון שאני הולכת אגיע למאה שערים.
איכשהו היה נדמה לי שאולי מאה שערים יהיה אפילו חרדי 'כבד' יותר (אני לא יודעת אם זה נכון), ואם ביום חול ארגיש שם קצת לא שייכת, אז עכשיו בשבת בטח. (גם במקור ברוך כבר הרגשתי לא הכי נוח).
אז עשיתי אחורה פנה, וחזרתי לרחוב יפו.
נכנסתי לשכונות שלשאלתי נעניתי שנקראות 'אבן ישראל' ו'מזכרת משה' (מאחורי המדרחוב). בדיוק שם יצאו אנשים מבית הכנסת.
ושוב חציתי את רחוב יפו, וטיילתי ברחוב מקסים ביופיו שנקרא 'עזרת ישראל'. (אני לא יודעת איזו שכונה זו נחשבת.)

אחר כך הלכתי למדרחוב, מתוך סקרנות לראות מה יש שם בליל שבת.
כל התכונה הרגילה נעלמה משם. הסתובבו שם אך מעט אנשים.

ראיתי מולי קרב בחור צעיר, ששמתי לב אליו כבר זמן מה. הוא כל הזמן מסתובב בעיר, ונראה כמו הומלס.
ראיתי אותו כמה פעמים מבקש אוכל מאנשים.
עניין אותי לשאול אותו למה הוא ברחוב, ואיך הוא מסתדר.
אז הפעם גם הוא שם לב אליי והתחיל לדבר איתי.
התברר שהוא רוסי שבקושי בקושי מדבר עברית.
שאלתי אותו איפה הוא ישן, והוא חשב שאני שואלת כי אני מחפשת מקום לישון.
אז חשבתי שאם כבר, לא יזיק לי לדעת. אבל הבנתי ממנו (בשפתו העילגת) שזה לא מקום טוב בשבילי. לא יודעת למה.
כשהוא שמע שאני הולכת לסעודת שבת, הוא רצה לבוא גם, אבל לא היה לי נעים להזמין אותו לאנשים שגם אותי לא מכירים.
הוא לא כל-כך הבין מה שהסברתי לו.
אז התיישבנו לרגע על האבן, והחלטתי לתת לו חצי מהבורקס התורכי שמצאתי קודם. הוא אכל אותו ברעבתנות.
באמת שהייתי רוצה להזמין אותו גם איתי לארוחה שהלכתי אליה, אבל זה נראה לי לא לעניין.
כשקמתי ללכת, הוא שואל אותי 'את בתולה?'

אני, בהלם, 'מה?!'
לא מבינה למה בימים האחרונים פתאום כולם מרשים לעצמם לדבר אליי ככה.
אז הוא מצביע על הבטן שלי 'יש לך תינוק בבטן?'
אה, אני מבינה שהוא כנראה התכוון להגיד 'בהריון' ולא 'בתולה'. (שוב, שופטת לכף זכות....

)
אני מנסה להסביר לו שאומרים בהריון, אבל לא יכולה להסביר לו את הטעות שלו, כי הוא לא מבין אותי היטב.
בכל מקרה, נראה שבאמת התכוון להגיד 'בהריון'.
אני אומרת שלא, אין לי תינוק, סתם בטן.
אז הוא אומר לי: 'את יפה. מאוד יפה'.

טוב, מחמאה. זה כיף.
ובכל זאת, הולכת משם ותוהה, מה העניין בשבוע האחרון, שאנשים, אפילו בתמימות או בלי כוונה, על המשפטים הראשונים אומרים לי דברים כמו 'אוננות', 'חזה' ו'בתולה'?
לא כיף בכלל.

***********

בכלל, כל המקרים המעצבנים שסיפרתי, קרו בשבוע האחרון.
משום מה נראה שירושלים כמו שבאה לי אינטנסיבית מבחינה רוחנית, מביאה לי אותה גם באינטנסיביות של אנרגיה גברית לא נעימה.
ואני תוהה, מה הקטע?

ממש כמה צעדים אחרי שעזבתי את הבחור הרוסי, ראיתי מגש אלומיניום סגור בפינת המדרחוב, וגיליתי בו תבשיל איטריות בפטריות ושמנת. (משהו שהתברר היום כיאמי יאמי...

).
לרגע, חשבתי לתת את זה לאותו בחור, אבל הרגשתי שאני רוצה את זה לעצמי. אז ויתרתי.

לפעמים אני רוצה להיות נדיבה ונותנת דברים שרציתי לעצמי, ואחר כך אני מתחרטת.
אז אני החלטתי לא להיות קשה עם עצמי בעניין.
מותר לי לדאוג לעצמי. ומותר לי לשמור לעצמי. אני לא חייבת להתחלק אם אני לא מרגישה רצון לכך.

אבל מה, כן הייתי רוצה להרגיש רצון לכך !

אני יודעת שגם הקושי שלי להתחלק הוא מתוך פחד שלא יהיה לי מספיק.
אז אני לא יכולה לכעוס על עצמי על כך.
אבל הבנתי, שכמו שאני מבקשת מאלוהים שיעזור לי לראות שיש שפע, לבטוח בו ולהפסיק לדאוג ולפחד -
הייתי רוצה לקחת את זה צעד נוסף קדימה - להיות בטוחה בשפע שהוא נותן לי, עד כדי כך שאוכל להיות נדיבה, ולדעת שבכל מקרה יהיה לי מספיק.

כרגע קשה לי להיות נדיבה, וזה חורה לי.

אני מבקשת להאמין בשפע.

אני מבקשת להיות נדיבה.*

שכחתי לספר שמצאתי לי משפחה מארחת לסעודת ליל שבת, בעזרת הגבאי של בית הכנסת כאן.
ביקשתי ממנו, והוא עשה בשבילי בירורים ומצא לי משפחה נחמדת.

סיימתי את הטיול הנאה שלי, שארך כשעתיים ומאוד שיפר את מצב רוחי, התארגנתי והלכתי את בית המשפחה לסעודה.
התברר שכולם כבר חזרו מבית הכנסת, וכבר היו ישובים סביב לשולחן - כעשרים וחמישה במספר ! וואו.
הגעתי בדיוק בזמן לקידוש.

המשפחה כמובן דתייה.
סביב השולחן ישבו בני המשפחה המצומצמת, ועוד בני משפחה מורחבת מהארץ ומחו"ל, ועוד חברים ואורחים כאלה ואחרים, ובין כולם כמה ילדים.
המארחים - זוג קצת מבוגר, מקסים ביותר ולבבי, וגם ילדיהם היו שם, חלקם נשואים כבר, וזוג אחד עם תינוק.
בני הזוג הם אלה שבישלו הכול. שום דבר לא היה מוזמן. והם הגישו וטרחו ופינו ושטפו. כמובן שגם חלק מהמוזמנים עזרו, אבל בני הזוג לא התעצלו לרגע.
פשוט הכנסת אורחים למופת.
והארוחה ממש כיד המלך.
בהתחלה, כל סוגי הסלטים האפשריים.
אחר כך מרק עם קניידלך, ולבחירה שקדי מרק ואטריות.
אחר כך עופות ואורז ובטטות ופשטידות מכמה סוגים.
ולסיום - כל הקינוחים האפשריים: פופקורן, גרעינים, שקדים מסוכרים, אבטיח, ועוגה מדהימה.
מה לא היה שם.

היו גם זמירות שבת, שמאוד נהניתי להשתתף בהן. וזה מפליא. כבר כמה שנים שלא שרתי זמירות שבת.
אפילו רציתי שיהיו יותר זמירות וניגונים, אבל אנשים הפליגו בשיחות.
והיה דבר תורה. דווקא נחמד. הבחור החב"דניקי של המשפחה נשא את הדבר תורה, וזה הזכיר לי את ימיי במדרשה של חב"ד.
ואחר-כך ויכוח דתי-לאומי מאוד צפוי בין בחור נלהב (שלא נוסע אף פעם לחו"ל 'כי אסור לפי ההלכה לצאת מהארץ') לבין בחור דתי מתון יותר - בנוגע לסוגיה האִם אילת שייכת בימינו לארץ ישראל לעניין שמיטה או לא. בהתחלה השתתפתי, אך אחר כך איבדתי עניין. זה מסוג הויכוחים ששמעתי כבר מספיק מהם.

בסיכומו של דבר, היה חביב ביותר.
נראה לי אפילו שמצאתי חן בעיני החב"דניק, אחרי שהתעניינתי עמוקות בַּדבר-תורה שעליו דיבר.
ותהיתי אם יודעים שם שאני בכלל לא דתייה.

נשארתי לשטוף כלים, וכשסיימתי הייתה שעת חצות.

***********

אוויר הלילה היה כ"כ טוב, שמצאתי עצמי שוב מתהלכת ברחובות ובסמטאות. כאילו אין די לי.
הגעתי לסמטאות של נחלאות מהצד השני של רחוב בצלאל (הצד שקרוב לאוסישקין), שמתברר שגם בהן לא הייתי. עד היכן מתפשטת הנחלאות הזאת?

האוויר היה באמת צלול ונפלא, והרחובות כל-כך יפים, אפילו בלילה, שלא חשקתי לחדול, והרגליים הלכו עוד ועוד.
וזאת בנוסף לשעתיים הליכה עוד קודם לכן. נהדר.

בסופו של יום, דיברתי גם עם אחותי האמצעית שלא דיברתי איתה כבר כמה חודשים (מחמת עצלות), שיחה ארוכה אל תוך הלילה. (היה מוזר לחזור לטלפון ולאינטרנט אחרי כל השבתיות הזו).

זהו, בסופו של דבר היה לי יום נפלא.

והיום בשבת אור עשה אצלו סעודה לחברים, שאת חלקם כבר הכרתי וחלקם לא.
הייתה סעודה מקסימה, מלאה ניגונים ושירים מרוממי נפש, ושיחה עמוקה ונהדרת (כיף לגלות שגם בשיחה קבוצתית יכול להיות עומק).
מאוד מאוד נהניתי. הייתי מלאה צחוק ושמחה, והרגשתי את אלוהים.

עשינו סבב סיפורים, שכל אחד מספר על חסד שהיה לו לאחרונה.
ואני כמובן סיפרתי על אינסוף חסדים.
מתוך כך המסובים שלא הכירו אותי התעניינו בסיפור מסעותיי, וכך מצאתי עצמי מספרת ועונה על שאלות שנשאלו בעניין. וזה היה נחמד.

לאחר הארוחה נשארתי עם אור ושוחחנו לנו.
ואז יצאנו מעט לשוח.
עלינו מעל גן סאקר לאזור בית המשפט, הגענו למקום שבו יש תצפית על ציפורים, אלא שכנראה הגענו בשעה שכבר כל הציפורים פרשו לשינה, כיוון שלא נראתה אף ציפור אחת לרפואה - אבל המקום היה יפה ביותר עם מפל קטן ובריכה מלאה צמחי מים, ומשם המשכנו לטייל לנו בינות עצי אורן עד חשכה.

**********

אני רוצה לומר שעל אף שאני מעריכה את אור מאוד, חוסר ההסכמה בינינו על תפיסות עולם הוא גדול ביותר.
והפערים נדמים כאינם ניתנים לגישור כמעט.
מה שחורה לי ביותר, שאני מרגישה שאין הוא מעריך אותי ואת דרכי, ואינו רואה דבר ללמוד ממני, כי אם על דרך השלילה.

הוא עצמו טוען שלדברים החיוביים אינו נותן משקל רב, אך מהדברים השליליים הוא לומד כיצד הוא רוצה לעשות אחרת.
וכך, ממה שלדעתו שלילי אצלי (בעיניו כמובן), הוא מצליח לגבש לעצמו יותר את תפיסת עולמו. ואין בזה מן המחמיא, עליי לציין.

**********

מאוד קשה לי כאשר אין מעריכים אותי, משהו בתוכי קמל. מאוד קשה כך לצמוח. (אני צומחת, אבל קשה... העלים שלי עצובים

)
לעומת זאת, כאשר אני חווה הערכה אמיתית, משהו בתוכי נפתח, כמו פרח גדול, ומקרין את כל ריחותיו ויופיו לעולם.

נכון שמוטב היה שלא יהיה אכפת לי, אבל זה משפיע עליי. מה אעשה.

**********

הנושא שעלה בארוחה המשותפת הוא, מדוע כה רבים אינם מרגישים חופשיים, ומרגישים שעליהם להילחם על חירותם.
אני שאלתי מי מבינינו מרגיש חופשי באמת, ולא נמצא.
אור אמר שהוא לפעמים מרגיש חופשי באמת, כשעושה את רצון האלוהים.

סיפרתי שעיקר התחושה של חוסר-חופש אצלי, נובע מהמשקל שאני נותנת ל'מה אנשים חושבים'.
ואחרים גם שיתפו בנושא הזה.

אז אחד המסובים אמר שזה שאכפת לנו מה אנשים חושבים, זה בגלל שאנחנו צריכים מהם משהו.
ואני פתאום נזכרתי שזה נכון !
כבר הייתה לי את ההבנה הזו פעם, אך שכחתי ממנה.

בין שאני צריכה משהו חומרי, בין שאני צריכה עזרה פיזית, ובין שאני צריכה אהבה או יחס חם - אני צריכה משהו.

ואין זה רע להצטרך דברים מאנשים, זה מן הטבע.

הרע, לדעתי, מתחיל כאשר אתה מרגיש תלוי במקור אחד דווקא.*
ואז כמובן, שמאוד אכפת לך מה הוא יחשוב עליך.

אבל *אם אתה יודע שהמקור האמיתי הוא אלוהים, ושהאדם הזה הוא רק שליח -
אז תדע, שאם האדם הזה ימאן לתת לך את שאיוותה נפשך, אלוהים ישלח לך שליח אחר.*
לא תיעזב !

כאשר יש את הזיכרון הזה, אז אפשר פחות לחשוש ממה שיחשבו עלינו.

***********

וכך, כאשר שוב שמעתי את אור מעביר ביקורת על דרכי, פתע נזכרתי בזה, ואמרתי 'אני לא תלויה בך. לכן אתה יכול לחשוב ולהגיד עליי ככל חפצך.'

***********

אני לא נוהגת לברך את הברכות היהודיות, ולא ברכת המזון.
אבל אתמול אצל המשפחה שהתארחתי, קצת עיינתי בברכת המזון, לאחר זמן רב שלא, ונתפסתי לכמה משפטים שדיברו אליי כן. אפילו מיללתי אותם.

אז המשפט שהכי תפס אותי, והוא טוב גם לעניין שלעיל, ובכלל למסע שלי:

"ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם,

כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה..."*

אילו מילים !
אכן, אני מתפללת לכך.

שגם אם אני מקבלת מיד אנשים, אזכור תמיד מאיזו יד זה מגיע באמת !
וכך לא אירא ולא אחשוש.

אם כבר בברכת המזון עסקינן, אני רוצה לומר רעיון שהגיתי פעם:

כתוב 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון'.
אני תהיתי: למה הניסוח 'משביע לכל חי רצון' ולא 'משביע-רצון לכל חי'?
אם הביטוי הוא 'להשביע-רצון' אז המשפט מנוסח בצורה מוזרה...

אז עלה לי רעיון שהכוונה, שלא רק שהוא 'משביע לכל חי לחם', אלא הוא גם 'משביע לכל חי רצון'.
כלומר, הוא נותן לאדם לחם לשובע. וגם רצון לשובע.
הווי אומר, אלוהים הוא נותן בנו את הרצון.
לא רק שמספק לנו את מילוי הרצון, אלא מספק לנו את הרצון עצמו.
כמה שזה נראה מוזר, הוא זה שמכניס בנו את הרצונות.
לכן, לא מספיק שאני מתפללת שימלא את משאלותיי, עליי גם להתפלל שייתן לי רצונות טובים.
(והוא גם זה שנותן לי את הרצון להתפלל לרצונות טובים.

)

וכשאור שואל אותי איך אני יודעת שהרצון שלי זה באמת מה שאלוהים רוצה ממני, אני מרגישה שכך הוא.
אני מרגישה שאלוהים נוטע בי רצונות, כדי שאצא בעקבותיהם, כי הם יובילו אותי אל הדרך הנכונה (כמובן, מתוך בחינת הדרך, ולא בצורה עיוורת).

וגם אם יש רצון 'שגוי' שמוביל ל'טעות', אני מאמינה שאין באמת טעויות בעולם. והכול נועד להיות חלק מהדרך. מהתוכנית הגדולה.

**********

בחסידות למדתי שהרצון זה הדבר הגבוה ביותר, ששייך לספירת הכתר.
שכן, גם עצם קיום העולם, התחיל בעצם מרצון קודם.
שאלוהים, לכאורה 'רצה' לברוא את העולם, ולאחר שעלה הרצון - גם הוצא אל הפועל.
כך שהרצון קודם לכל.

(הרצון שממנו נברא העולם, נקרא 'רעווא דרעווין' = 'רצון הרצונות'. זה הרצון הראשון, שהוא המקור לכל הרצונות כולם.
כך נקרא הזמן של סעודה שלישית בשבת בזמן בין השמשות, כי זה כאילו הזמן שלפני יום ראשון, שבו אלוהים התחיל לברוא).

אז הרצון, כשלעצמו, ולא משנה איזה רצון, הוא דבר מאוד גבוה.
אם כי, יש כמובן רצונות טובים, ויש, מה שרבי נחמן קורא 'רצונות נפולים'.
הרצונות הנפולים, זה לא שאינם טובים במהות, יש להם פוטנציאל גדול - רק יש לנתבם לכיוון הנכון.

בכל מקרה, מי שיש לו הרבה רצונות, מי שהרצון אצלו תופס מקום גדול - יש לו פוטנציאל גבוה יותר.
יש לו פוטנציאל להגיע קרוב יותר לאלוהים.

***********

אני כמובן לא יכולה לדעת בוודאות שאיני טועה.
אבל אני מרגישה הכְוונה.
ואני מרגישה שרצונות חזקים לכיוונים מסוימים ניטעו בי לא בִּכְדִי.

וגם אם אני טועה בהבנתי את רצון האלוהים, זהו הטוב ביותר שאני יכולה להבין בכלים שיש לי.
אני מוכנה לטעות.

גם הֵבנתי לומר, שגם אם אני טועה, עדיין זה הנתיב שעליי ללכת בו.
ויהי גם 'נתיב הטעות'. אין זה משנה.
זה הנתיב שלי.

בקידוש של היום שרנו במנגינה יפהפייה שמזמן שכחתי (מנגינה של קרליבך?):

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם
ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם
כי ששת ימים עשה אד-ני את השמיים ואת הארץ
וביום השביעי שבת ויינפש".

וכששרנו אותה, ממש היו לי דמעות בעיניים.
אני לא יודעת למה. כי אני לא ממש מתחברת לטקסט.
אולי המנגינה. ואולי משהו בטקסטים האלה, משהו שהוא מעבר למילים, בכל זאת נוגע בי.

דומה שמאז שהגעתי אל אור, ואולי מאז שהגעתי לירושלים, אני מוקפת ופוגשת וריאציות יהודיות מכל הסוגים והמינים.
דתיים לאומיים מבית, דתיים לאומיים שהם חרדים לשעבר, חרדים חוזרים בשאלה, דתיים לאומיים חוזרים בשאלה, שומרי תורה אך לא שומרי דברי חז"ל, שומרי תורה שמפקפקים באמינות הטקסט המקראי, חילונים חוזרים בתשובה, דתיים מתחזקים, דתיים לאומיים שמקורבים לברסלב/חב"ד, ועוד ועוד.
אבל נדמה, שהנושא העיקרי המעסיק את כולם זה - היהדות.

ואיכשהו אני מוצאת עצמי נסחפת לזה במידה מסוימת.
כנראה בגלל המקורות שלי.
וכנראה בגלל שיש לי גם ידע, וגם אי אלו סנטימנטים.

ופתאום אני מתרגשת מטקסטים שהמילים שלהם כבר מזמן לא ממש אומרות לי משהו.

אוי ואבוי, ואני כבר חשבתי שאני מחוסנת.

סיימתי את הטיול הנאה שלי, שארך כשעתיים ומאוד שיפר את מצב רוחי
כידוע פעילות גופנית משחררת סרטונין שהוא חומר אנטי דפרסנטי

המקום היה יפה ביותר עם מפל קטן ובריכה מלאה צמחי מים - "גן הורדים", ליד הכנסת.

היי פראית,
גם אני פה קוראת אותך בשקיקה ומתרגשת מהאומץ שלך להביא את עצמך בכנות כפי שאת. מאד מרענן.
כמה דברים:
בבקשה בבקשה, למרות שאינך מתחברת לזה, שמרי על עצמך, טוב?
("שמרי על עצמך מפני בני האדם הם יאכלו אותך ניסו גם אותי...")
סמכי על חושייך. מנסיון, מי שמדבר אלייך בצורה שלא נעימה לך (ועוד כבר על ההתחלה..) רוב הסיכויים שכוונותיו אינן טהורות. עדיף בעיני שיצא שתשפטי אדם לכף חובה ותשמרי מאשר ההיפך ותפגעי.
דואגת לך...
ממליצה לך ללכת לטייל בשכונת מאה שערים (חושבת שתמצאי אותה מרתקת) אך מסכימה שלא כדאי בשבת בבגדי חול אלא ביום חול ובלבוש צנוע (לצערי גם מנסיון של תגובות לא נעימות שקבלתי שם).
אם בא לך (את כבר בסביבה), יש סיורים מודרכים בכל יום בחינם בבית המשפט העליון ובכנסת (למה שלא תהיי מעט במזגן?)
יואו, פתאום אני תופסת כמה אני נשמעת כמו אמא פולנייה.
זה ממש לא מתאים לי אבל אני באמת אמא ו- פולנייה...
טוב, המשך טיול נעים, אולי עוד אעזור אומץ ואציע לך לבוא אליי או להפגש..
בינתיים, נשיקות והרבה טוב
@}

את תמיד יכולה ללכת להתנדב בבית תמחוי ("כרמי העיר" למשל באגריפס. ממש לא דומה לבית תמחוי)
ולקבל ארוחה מצויינת מבושלת וטובה.

בס"ד
את תמיד יכולה ללכת להתנדב בבית תמחוי
ואים את מביאה לבתים יצא לך גם הרבה אנשים לפגוש.

הבעיה, שאני ממשיכה להיות נחמדה.
אני לא רואה את הבעיה כאן... את מקסימה וחיובית ובוטחת בעולם ובבוראו, וזה מתבטא גם בתגובה שלך במקרים האלו.
למה את מרגישה צורך לתקוף? הרי אמרת את שלך, הבהרת שאת לא מעוניינת, ובאמת "ירדו" ממך... אז אל תפסיקי להיות כזו כי זו את וזה הייחוד והאור שלך @}

_הרע, לדעתי, מתחיל כאשר אתה מרגיש תלוי במקור אחד דווקא.
ואז כמובן, שמאוד אכפת לך מה הוא יחשוב עליך.
אבל אם אתה יודע שהמקור האמיתי הוא אלוהים, ושהאדם הזה הוא רק שליח -
אז תדע, שאם האדם הזה ימאן לתת לך את שאיוותה נפשך, אלוהים ישלח לך שליח אחר._
ואווו. עוצרת לחשוב על זה.

תודה @}

_בבקשה בבקשה, למרות שאינך מתחברת לזה, שמרי על עצמך, טוב?
("שמרי על עצמך מפני בני האדם הם יאכלו אותך ניסו גם אותי...")
סמכי על חושייך_

המקום של ליקוט אוכל ברחובות והומלסיות הוא לא המקום בו נמצאים אנשים המלקטים להם פירות ועשבים כי זה נכון לנו ומיטיב עם אמא אדמה.זהו מקום קשה, מקום בו נמצאים אנשים קשים והרבה חשיכה. . אם והיה ואת בוחרת ללכת בדרך הזאת, אנא ממך, חדדי את חושייך ושמרי על עצמך.

מה עם להרוויח את לחמך, אני רואה שמציעים לך פה כל מיני ואריאציות של פרנסה אבל את ממש לא בכיוון. למה?

תודה לכולכן.

כידוע פעילות גופנית משחררת סרטונין שהוא חומר אנטי דפרסנטי
ממש נכון. וגם האוויר הצח. ומעבר לפעילות גופנית סתם - גם ההנאה שבטיול.

************

"גן הורדים", ליד הכנסת.
ירושלמית, זה לא גן הוורדים. זוהי תצפית על ציפורים שנמצאת קרוב לגן הוורדים.

תודה שאת דואגת לי.
כפי שאת רואה, אני שומרת על עצמי כמיטב יכולתי. ואלוהים עוזר לי לשמור עליי. תודה לאל.

אל מאה שערים באמת מתחשק לי להגיע.
ואולי אפילו לסיור בכנסת.
השאלה עוד כמה זמן אהיה בירושלים, כי בעל הדירה חוזר מחר. (מקסימום, אוכל לחזור לירושלים מתישהו...)

אולי עוד אאזור אומץ ואציע לך לבוא אליי או להפגש..
זה בטח יהיה נחמד. (את תמיד יכולה לכתוב לי למייל שבדףבית.)

************

פלוני אלמונית ו-בן עמי,
את תמיד יכולה ללכת להתנדב בבית תמחוי
רעיון מעניין דווקא.
שוב, השאלה אם אני נשארת פה.

************

את מקסימה וחיובית ובוטחת בעולם ובבוראו, וזה מתבטא גם בתגובה שלך במקרים האלו.

אז אל תפסיקי להיות כזו כי זו את וזה הייחוד והאור שלך

חדשה ישנה, אהבתי מאוד את מה שכתבת לי.
דברים מאוד מחזקים.
זה מורגש שאת מאמינה בי, וזה כמובן הדבר הכי מחזק שיש.

************

תמר מסיני,
תודה על דאגתך.
מה עם להרוויח את לחמך, אני רואה שמציעים לך פה כל מיני ואריאציות של פרנסה אבל את ממש לא בכיוון. למה?

יצא לי להסביר את העניין כבר כמה פעמים, אבל אני לא זוכרת איפה.
על כל פנים, בקצרה: אני לא רוצה לעבוד. (לפחות בשלב הזה)
יש לי עכשיו דרך אחרת.

כמעט תמיד כשאני צריכה לעזוב מקום ואני לא יודעת לאן -
אז בא לי לבכות.

נכון שאני יודעת שבסוף הכול יסתדר,
אבל עד שזה מסתדר, אני באי-ודאות ונוזלות לי מהנקבוביות הרבה אנרגיות נפשיות חיוניות...

***********

לא מצאתי מקום להישאר בירושלים, ונראה לי שזה מכוּון.
כנראה שמיציתי לעת עתה ועליי להפליג הלאה.
באמת נדמה לי שכך הוא.

אפילו היום כמעט הייתה לי הזדמנות אצל מישהו מירושלים שנוסע בשבת ל-3 שבועות.
אבל כבר הייתי באנרגיה של לזוז מכאן, אז לא הייתי בטוחה אם אני רוצה.
בכל אופן דיברתי איתו כדי לשמוע ואח"כ להחליט.
הוא אמר שידבר עם אשתו ויחזור אליי, ואז חזר ואמר שהחליטו שלא צריכים שמישהו ישמור להם על הבית.
והרגשתי הקלה...
זה עזר לי להחליט.
וגם, הרגשתי ששידרתי לו שהרצון שלי לא שלם.

************

אני שוקלת להצטרף ל-מחנה טבעונאי בטבע.
למרות שעדיין לא בטוחה שהבשלתי ללינה בחוץ. אפילו כילה עדיין לא ארגנתי לי.
ואיך אוכל לסחוב לשם מספיק אוכל? ואם לא אקח מספיק, מאיפה יהיה לי?
ואיך אגיע לשם?
דאגות, דאגות...

מחר בערב חוזר בעל הדירה, ועדיין אין לי מושג לאן אני הולכת.

**********

אולי אספר קצת על אתמול והיום:

אתמול סוף סוף עשיתי ביקור בהר הבית.
האמת, לא הרגשתי קדושה מיוחדת.
גם לא הרגשתי צער על המסגד שיושב שם במקום של בית המקדש. (חשבתי שארגיש, כי לפעמים יש לי).
זה הרגיש יומיומי כזה.
הרבה אנשים עם ילדים. יושבים להם סתם ככה. אוכלים פיתה עם צ'יפס.

בשטח של המסגד הורדתי נעליים והלכתי יחפה.
חשבתי שאולי בלי חוצץ אצליח להרגיש את הקדושה.
לא הרגשתי.
בכל אופן חשבתי שאולי גם אם לא ארגיש, הקדושה תיספג כך מעצמה.
אז אולי. מי יודע....

***********

מהר הבית יצאתי לרובע המוסלמי.
גם בהר הבית וגם ברובע המוסלמי הרגשתי את ההרגשה המוזרה הזו שאני מכירה בי - שאני מאוד רוצה להיות חביבה לאנשים, והלב שלי פתוח, אבל בגלל שאני יודעת שחלק מהם אמורים לשנוא אותי, אז אני חוששת שהם שונאים אותי, ואני לא יודעת איך להתנהג מולם, או איך לדבר איתם.

בהר הבית ראיתי הרבה ילדים ערבים.
וחלק מהם היו כאלה יפים. ונראו חמודים שכאלה.
חשבתי איך מרחוק אני חושבים עליהם בתור 'ילדים ערבים'. אבל מקרוב הם פשוט ילדים מתוקים.
אני רוצה להתקרב. האם גם ההורים שלהם רוצים לפתוח את הלב כמו שאני?

היה שם תייר אחד שצילם את הילדים, והם נורא התלהבו ונעמדו שוב ושוב מול המצלמה והתרגשו וצחקו.
זה ממש הזכיר לי את הודו.
אבל בהודו זה היה לי טבעי וזורם.

אז למה פה זה הכול נראה לי כל-כך טעון?

ולפני שהלכתי לשם, שאלתי אנשים אם לא מפחיד שם להסתובב.
אז אנשים אמרו לי, אין בעיה, יש שם הרבה תיירים. פשוט תדברי באנגלית.

והתקוממתי לזה.
לא רציתי לדבר באנגלית, ולשחק משחק.
אם אני כבר באה, אז אני רוצה לבוא כמו שאני.

אז למה מצאתי עצמי כמה פעמים פונה אליהם באנגלית?

אפילו אם לא הייתי פוחדת מפגיעה של ממש, אבל כמה אני פוחדת שישנאו אותי....
זה עצוב לי שאני כ"כ מושפעת מהדברים האלה.

***********

על כל פנים, בכל זאת הייתי גאה בעצמי שסוף סוף אזרתי עוז ללכת להר הבית, ושהלכתי לטייל ברובע המוסלמי למרות שפחדתי מזאת.
במציאות, הכול היה בסדר.

שוטטתי בסמטאות השוק של הרובע המוסלמי.
באיזו נקודה שאלתי תיירים על הדרך. והם התפלאו לשמוע שאני מישראל. אז איך אני לא יודעת?

וזה מצחיק.
אני מוצאת עצמי תיירת בארץ שנולדתי בה.
ולפעמים אפילו שואלת תיירים על דברים בסיסיים כמו איפה הכותל ואיפה שער יפו.
כאילו רק עכשיו אני מגלה את המקום שגדלתי בו.

הגעתי לרחוב שנקרא 'ויה דולורוזה', היכן שהתחיל נתיב הייסורים של ישוע.
שם יש כנסייה שהיא התחנה השנייה בנתיב הזה (סיפרו לי שיש תשע תחנות), היכן שהניחו את זר הקוצים על ראשו והיכו אותו, ומשם יצא עם הצלב על כתפיו להיצלב.

כשעברתי ליד הפתח, אז השומר הערבי פנה אליי ושאל אותי אם אני רוצה להיכנס, והוא יסביר לי מה רואים ויספר לי את הסיפור.
אז נכנסתי. ושמעתי ממנו את הסיפור.
מפה לשם התחלנו לדבר, והשיחה איתו הייתה ממש מעניינת.

הוא ממשפחה מוסלמית, אבל הוא לא משייך עצמו לשום דת.
ומהשיחה איתו הצטייר שהוא בן אדם עם לב מאוד טוב, שנכון לאהוב את כולם.
מאוד אהבתי לשמוע את ההסתכלות שלו על העולם.
הוא נשוי עם 5 ילדים, ושניים מהם, מתוקים ביותר הגיעו באמצע לבקר אותו.

יצא לי לשאול אותו כל מיני שאלות על המצב יהודים-ערבים. כי אלו נושאים שאני לא יודעת בהם הרבה ואני רוצה לדעת.
התברר לי להפתעתי שערביי ירושליים רואים עצמם פלסתינים, וגם, למרות שיש להם תעודת זהות כחולה, אין להם אזרחות ישראלית. ואני בכלל חשבתי שהם ערבים ישראלים.
הוא סיפר לי כמה דברים עגומים והיה לי חבל.

הוא הציע אחרי שמסיים את העבודה להראות לי מקומות, ואפילו מקום שאפשר ממנו לעלות על החומה שלא במסלול הרגיל.
מאוד רציתי שיראה לי מקומות, אך חששתי שינסה להתקרב אליי.
הוא היה באמת נחמד. אך לא חשבתי שזה רעיון טוב להתקרב. מה גם שהתברר שהוא נשוי.
רק שבמשך השיחה, ככל שהוא נשמע לי יותר 'לעניין', התחלתי למצוא אותו קצת מושך.
במיוחד, שהוא מאוד הזכיר לי, גם במראה וגם בדברים שאמר, את האיש שסיפרתי עליו לפני כמה ימים, שמאוד אוהב אותי ושיש לנו קשר נשמתי (שגם הוא נשוי).
אז הייתה לי הרגשה שאם נטייל ביחד, עלול לקרות משהו.
ובכלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה את זה.

רק מה, בקטע של לעצור דברים כאלה - אני די רופסת.

(אני תמיד אומרת שממש לא חוכמה 'לכבוש' אותי. אז מי שמחפש לכבוש, חבל לו לבזבז ת'זמן איתי. אין שום אתגר.

)

למזלי, בסוף אשתו רצתה שיגיע מיד אחרי העבודה, אז אני פשוט הפלגתי לי לדרכי ודי...
תודה לאל.

*************

משם המשכתי לרובע היהודי ולכותל.
כשהייתי ברובע היהודי, נזכרתי שהבחור הנ"ל אמר לי כדוגמא לכך שלא נותנים לערבים תנאים, שאראה את ההבדל בניקיון בין הרובע היהודי לרובע המוסלמי.

אז הסתכלתי והיה נראה לי שבאמת הרובע היהודי נקי הרבה יותר.
ופתאום מצאתי את עצמי חושבת איזו מחשבה כמו: 'אז מה, מגיע להם שמלוכלך אצלם'.

והתפלאתי על עצמי.

איך מצד אחד כל-כך מעניין אותי להקשיב ולהבין, ואני מתרגזת מחוסר צדק, ורוצה טוב לכולם.
ומצד שני כמו מובְנה בי איזה חלק שאומר שבכל זאת, לנו מגיע יותר. והם לא ממש הבעיה שלי. שיסבלו.

כן, יש לי מחשבות כאלו. זה מטורף.
אני שמה לב שמשהו בי, ואני מודה בזה בצער, לא לגמרי מצליח לראות בהם בני אדם.

כשאני רואה את זה,
אני לא ממש יודעת איך להתייחס לזה.
מה זה אומר עליי?
איך ייתכן שדעות קדומות כאלו נעוצות בי כל-כך חזק?
למה אני לא מצליחה להבין שהם בדיוק כמוני?

אבל אני לא כועסת על עצמי.
זה אמנם עצוב. אך אני פשוט חושבת שזה מקום להתבוננות.

ואולי, אם אכיר יותר ואשמע יותר, אז זה ישתנה במשך הזמן.

(אבל אל תגלו לו שיש לי מחשבות כאלו...

)
(זה פשוט נראה לא יאומן אחרי כל השיחה האנושית הזו שהייתה לנו...)

הלכתי לכותל.

בכותל לא הייתי, אני חושבת, איזה 5 שנים.
לא הרגשתי צורך.

גם עכשיו לא הרגשתי צורך. אבל מה, אני כבר בירושלים, בעיר העתיקה, אז מה, לא אלך?
הלכתי.

לא רציתי להתפלל שם.
אין לי סבלנות לסמלים ולטקסים. זה מעיק עליי.
אבל יש לי נטייה לסמלים ולטקסים.
טפשי, לא?

אולי דווקא בגלל שיש לי נטייה חזקה לזה, אני לוקחת את זה ברצינות רבה מדי, ובצורה מאוד פרפקציוניסטית - ולכן זה מעיק עליי, ואז אני בורחת מזה.

בכל אופן, לא הרגשתי שאני רוצה להתפלל דווקא בכותל.
או צריכה דווקא לגעת באבן. או לשים פתק.

אבל, לא יכולתי להתאפק מלנסות להתקרב לאבן. בסוף פילסתי לי דרך, והצלחתי לגעת ביד אחת.
נשענתי כך איזה רגע, חשה את המגע של האבן, וסופגת מה שאולי אפשר לספוג, והחלטתי שמספיק לי.

כשהתרחקתי לא רציתי ללכת אחורה עם הפנים אל הכותל, כפי שעושים המאמינים.
מה רע בתחת שלי? מה, הוא קדוש פחות?

אבל כשהלכתי הבנתי:
זה לא עניין של כבוד או חוסר כבוד. וזה לא עניין שהתחת פחות קדוש מהפנים.
זה פשוט כך:
כמו שכשפוגשים מישהו שמאוד אוהבים, אז כשנפרדים ממנו, לא באמת רוצים להיפרד, ואז גם כשהולכים ממנו, קשה לסובב אליו את הגב ופשוט ללכת.
אז מה עושים, מתרחקים, אבל ממשיכים להיות עם הפנים אליו ולנופף לו בריגשה לשלום, ולא מפסיקים להתבונן בו תוך כדי התרחקות, עד שהוא נעלם מן העין.
אז ככה זה.

כשאתה מאוד אוהב, אתה לא בקלות מפנה את הגב והולך.

זה עניין של אהבה, לא של 'צריך'.*

***********

בסוף התיישבתי לי ליד הקיר ברחבה של הכותל אבל בחלק הכי מרוחק. וסתם התבוננתי.
אמרתי לעצמי, אני לא צריכה להתפלל דווקא בגלל שאני בכותל.
כבר התפללתי קודם, כשהייתי בכנסייה.

גם בכנסיות אני לא מאמינה. פשוט כבר הייתי שם, אז אמרתי טוב, אפשר לנצל את ההזדמנות.

אז אמרתי לאלוהים, התפילה שלי עכשיו זה בדיוק מה שהתפללתי בכנסייה. קבל זאת כאילו אני מתפללת אותה גם פה עכשיו.
ולא יודעת למה היו לי דמעות שרצו לצאת, ובסוף קצת בכיתי.

************

אחר כך הלכתי וטיילתי עוד ברובע היהודי.
ואחר כך חזרתי.
זה היה טיול מאוד ארוך. יום שלם של טיול. (בגלל שהר הבית פתוח רק בצהריים, אז שלא כהרגלי נאלצתי לצאת די מוקדם)
וכמה הלכתי ברגל....

כשחזרתי כבר היה ערב, וביקרתי את אור.

והיום גם היה יום מיוחד מאוד.

היום הייתה השתלמות לעובדים בפרוייקט סינון העפר מהר הבית.
היא התרחשה במוזיאון רוקפלר, וכללה הרצאת מבוא לארכיאולוגיה, וסיור במוזיאון.
אור הזמין אותי.

היה ממש מדהים.
קודם כל, המוזיאון פשוט מדהים ביופיו, על מבנהו, שכולל בין השאר חצר פנימית נהדרת, ועל כל מוצגיו - שחלק מהם פשוט עוצרי נשימה.
ואני לא חובבת מוזיאונים גדולה. וגם אתרים ארכיאולוגיים הרבה פעמים נראים לי משעממים.
אבל באמת, כל-כך יפה שם.

ההרצאה הייתה מאוד מאוד מעניינת. ממש.
סיכמתי את כל ההרצאה. (כך אני עושה עם דברים שמעניינים אותי, גם אם אין לי מה לעשות עם זה אחר כך. בכל מקרה, הכתיבה מחדדת לי את הקשב, וגם מבטיחה שאני אזכור יותר טוב).

כמובן, ששאלתי המון שאלות. כמו שרק אני יודעת.
קורה שאנשים חושבים שאני שואלת יותר מדי.
אבל זה פשוט מרוב התלהבות וסקרנות.
והאמת, שאני לרוב שואלת שאלות ממש לעניין, על כל מיני נקודות שהמרצה שוכח לתת עליהן את הדעת. ובד"כ אנשים מאוד נתרמים מהמידע שנוסף בעקבות השאלות שלי, וגם מודים לי.
(לפעמים אנשים מתעצבנים, אבל מה אני יכולה לעשות. חשוב לי להבין דברים עד הסוף)

בקיצור, ההרצאה הייתה מאוד מאירת עיניים. וגם ניתנה, כפי שנאמר לי, ע"י אחד מטובי הארכיאולוגים בארץ בכל הזמנים - פרופ' (או דוקטור?) גבי ברקאי.

ואחרי ההרצאה הסתובבנו במוזיאון וקיבלנו הסבר מקיף על פריטים שונים מכל מיני תקופות.
נראה שבאמת אני הייתי שם הכי 'מתודלקת'. אנשים כבר מתו שזה ייגמר, ואני רק רציתי עוד ועוד לדעת ולהבין.

*************

אתמול הבנתי משהו בקשר לסקרנות שלי:

לפעמים אני שואלת אנשים דברים, נגיד על עצמם, והם חשדניים למה אני שואלת. ואם אני שואלת 'רק' מסקרנות.
כאילו סקרנות זו תכונה כזו חטטנית. לא חיובית.
ואז אני מנסה להסביר שאני לא סתם סקרנית, אלא הסקרנות שלי נובעת מזה שמכל דבר אני מנסה ללמוד משהו על עצמי. גם מחיים של אנשים אחרים.
וזה נכון.
אבל למה אני מרגישה צורך להצדיק את הסקרנות? כאילו ביסודה היא דבר שלילי?

או שלמשל אור שאל אותי כמה פעמים מה התכלית של כל המסע הזה, ובין השאר מה התכלית של כל הדברים שאני לומדת במסע?
ומשתמע מדבריו שאם אין לזה איזו תכלית גבוהה כלשהי, זה אינו ראוי.

אז בקשר לשני הדברים האלה, הבנתי אתמול, שזה לא צריך הסבר.

ילדים נולדים סקרנים.

זו תכונה אנושית מאוד מאוד טבעית, שלא צריך לה צידוקים והסברים. והיא אינה חייבת לענות על איזו תכלית מוגדרת כדי שתהיה הצדקה לקיומה*.
התכונה האנושית הנפלאה הזו ממשיכה מהילדות להתקיים באדם כל עוד לא מפריעים אותה.
כך שאם היא עדיין מתקיימת בי במלוא עוצמתה - עליי רק לשמוח.
ואם אני מרגישה סקרנות עוד ועוד להבין ועוד ועוד ללמוד ולדעת או להבין ולדעת דברים על חיים של אנשים אחרים - זו פשוט סקרנות בריאה.
זה לא משהו שאני צריכה להסביר.
ולא משהו שאני צריכה לחפש מה תכליתו.

אם כי, אני בטוחה שיש לו תכלית.
כי לא סתם אלוהים נטע בנו סקרנות זו. כנראה שנטע אותה לתכלית כלשהי.

ועוד, אני מאמינה, שאם לבי נמשך דווקא לתחומים מסוימים ללמוד אותם ולהעמיק בהם - גם אז אני לא צריכה לשאול למה דווקא זה ומה התכלית בזה.
עליי לבטוח, שאם אלוהים נתן בי אהבה לדבר הזה - סימן שיש לי שם עניין טוב. סימן שכדאי לי לעסוק בו.
התכלית קיימת, בין שהיא ידועה לי ובין שלא.
אני יכולה ללכת אחרי נהיית-הלב שלי, מתוך ביטחון שהוא מקרב אותי אל התכלית.

חוץ מזה, שלא צריך לדאוג בקשר לתכלית. (וזו בין השאר תשובה לשאלות של 'אור').

לכל כיוון שאני לא אפנה אליו - אני תמיד מתכווננת אל האור.

כמו צמח, שאל האור פונה תמיד.
וגם אם תסובבו אותו, ולא משנה כמה תסובבו, הוא תמיד יחזור ויפנה פניו אל האור.

זהו זה. זה פשוט.

*************

וגם הצמיחה עצמה היא בדמי.
לא מתוך החלטה.

פשוט מכוח החיים.

כמו שהעץ פשוט שואף לצמוח.*
זוהי שאיפה שטבועה בו.
זו לא החלטה.
זה לא כרוך במאמץ, ובוודאי שזה לא חייב להיות כרוך בסבל. ואין בזה שום משמעת עצמית.
הוא פשוט צומח. זה כך. זה הטבע שלו.

הטבע שלי הוא לגדול, ללמוד, להתפתח.
כמיהת הצמיחה שבי היא אינסופית, ואני עושה זאת כל הזמן, לא משנה באיזו הדרך.

הטבע שלי הוא לצמוח.
הטבע שלי הוא לפנות אל האור.
שום דבר אינו יכול להפריע את זה.

לברר עם עצמי מה התכלית, זה טוב מאוד. ואני עושה את זה הרבה.

אבל אני חושבת שאני לא חייבת בכל רגע ורגע ועל כל דבר ודבר לשאול את עצמי מה התכלית.
מספיק שאני נהנית מזה.
מספיק שאני נהנית מזה מאוד.
מספיק שהלב שלי מאוד נמשך אחרי זה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

אז טוב לי להיות שם.
וברור שהתכלית כבר טמונה בתוך זה, גם אם לא אדע אותה ברגע זה. וזה לא משנה.
אני מרגישה שאני בכל מקרה מכוּונת אל התכלית, גם מבלי לעשות זאת באופן מושכל.
ואולם, התכלית קיימת דווקא כשאני בתו-ך הדבר עצמו.
(ואולי דווקא כשאני לא שואפת לתכלית?)

ומה התכלית של משחקו המענג של הפעוט בחול?

בוודאי שישנה. אולי אנחנו יודעים אותה ואולי לא. אך אין זה משנה לצורך העניין.
הפעוט פשוט משחק. ודי.
שוקע בעונג המוחלט של הרגע הזה.

אז אולי בכלל זו עצמה היא התכלית.

ואולי אלוהים הוא זה שמצרף בסופו של דבר את כל הפיסות לתכלית אחת.
תכלית שרק הוא יודע.

לאחר ההשתלמות במוזיאון רוקפלר, אור לקח אותי לסיור בנקבת השילוח.

הוא הראה לי את הבריכה, רחובות שהתגלו מתקופת הבית השני, ואת הניקבה.

זה היה מדהים ללכת במדרגות של רחוב ממש שאנשים הלכו בו אז, כל-כך מזמן.
אור הראה לי את תעלת הניקוז מתחת למדרגות, וסיפר שגילו שם סימני חיים של בני אדם, כי בזמן המלחמה ברומים הסתתרו שם יהודים.
אך הרומים עקרו את מרצפות הרחוב מעליהם, ושחטו כל מי שנמצא שם.
והראה לי מקומות שממש ראו את המרצפות עקורות מעל תעלת הניקוז.

זה היה קצת מצמרר לחשוב שכך זה קרה, וזה קרה בדיוק כאן. וזה ממש הרחוב, וממש האבן שעליהם ותחתיהם קרו הדברים.
הרגשתי הזדהות גדולה עם הסיפור הזה. עם האנשים שהתחבאו.

גם כשנכנסתי לנקבת השילוח, והלכתי בניקבה הצרה הצרה הזו החצובה באבן, נזכרתי בסיפור של המלך צדקיהו בזמן נפילת בית ראשון, שניסה לברוח דרך הניקבה, ובסוף הבבלים תפסו אותו. (לפי זכרוני, הם לקחו אותו לבבל, ושם שחטו את בניו לנגד עיניו, ואחר כך עקרו את עיניו. מזעזע).

אז כשהלכתי בניקבה, חשבתי על המלך צדקיהו שעבר שם, ממש היכן שאני עכשיו עוברת, חשבתי על הפחד שלו כשברח דרך הניקבה, ועל התקווה שלו להינצל, ועל הזוועה שלו כשבסופו של דבר כשיצא מהצד השני של הניקבה - נפל לידיהם.
וגם שם הרגשתי הזדהות גדולה.

(כזאת אני, מזדהה...

)
(ודווקא עם אנשים רדופים?!)

************

בגלל שנכנסנו מהצד השני, אז לא יכולתי ללכת את כל הניקבה עד הסוף. כי אנשים באים ממול, ואין מקום לשניים לעבור.
בכלל לא ידעתי שיש שם מים. המים היו קרים, צוננים ונעימים, בערך עד הברכיים.
ואני נכנסתי פנימה בלי פנס, והיה חלק מהדרך שהייתי רק אני, ולא היו אנשים, ולא פנסים, ולא אור.
והלכתי בחושך כמעט מוחלט, רק עם מישוש הקירות. הלכתי בשקט, ושמעתי רק את קול שכשוך המים עם כל צעד שלי.
זה היה כל-כך מדיטטיבי.
ממש הצטערתי שלא יכולתי להמשיך עוד, כי ממולי הגיעה קבוצת אנשים, ואני סבתי על עקביי.

אור סיפר לי שהניקבה נקראת על שם חזקיהו המלך שנתן את ההוראה לחפור אותה.
וחפרו אותה אנשים משני הצדדים, עד שנפגשו ביניהם.
זו עבודת חפירה מאוד קשה וארוכה, וגם בכלל לא ידוע איך הצליחו לתכנן כך שבדיוק ייפגשו.
אבל כשנפגשו השמחה הייתה ממש ממש גדולה.

ולכן אור אמר, שכשהולכים בניקבה ומישהו בא ממול, צריך לשמוח ולומר שלום אחד לשני.
ואני דווקא לא כל-כך שמחתי, כי בגלל זה הייתי צריכה לחזור.

************

אחר כך קטפנו הרבה תאנים מתוקות.
ואחר כך חזרנו.

כשאני הולכת בערים העתיקות, כמו ברחוב הרומי שאור הראה לי, או בעיר העתיקה, או במשכנות שאננים,
אני תוהה:
איך הכול מרוצף אבן !

פעם היו בונים כך, שלא היו משאירים כמעט פיסת אדמה בין בית לבית.
הבית אבן, החצר אבן, המדרכה אבן, והכביש אבן.
נכון שזה יפה.
אבל היכן האדמה?
האין זה מאבד מן האדם את הקשר לאדמה?
אני בטוחה שכן.

ודווקא בעיר העתיקה ברובע היהודי הרגשתי יותר חזק את החוסר.
נכון שיש לבתים חצרות פנימיות, ובהן לפעמים יש אדמה מצמחת.
אבל, בסמטאות עצמן, עם כל יופיין, משהו מרגיש שומם.

אולי זה השפיע על הנפש שלהם. האנשים בימים ההם.
(וגם בימים הלא כל-כך רחוקים. ואפילו עכשיו)

**********

בהתחלה כשיצאתי עם אור מהניקבה, אז ראיתי גפן ורציתי לקטוף, ואז התברר לי שזה בית פרטי של ערבי.
הוא שאל אם אני רוצה תאנים או ענבים. שמחתי ואמרתי שכן. ואז הוא שאל בכמה.
התבלבלתי ואמרתי שחשבתי שהוא רוצה לתת במתנה.
אז הוא אמר 'בלי כסף' ועשה עם היד תנועה כזאת.
חשבתי שהוא מתעצבן, אבל אז הוא נכנס והביא לנו אשכול ענבים מתוק.
זה היה מאוד יפה מצידו.

אור אמר *שאצל הערבים מידת החסד מאוד מאוד גדולה.
אבל יחד עם זה גם מידת הדין.*

פתאום חשבתי שיש בזה משהו.

(אולי זה מסתדר עם הסיפורים על הערבים בחברון בזמנו שהיו חברים ממש טובים של המשפחות היהודיות, ואז בזמן הפרעות פתאום התהפכו וטבחו בהם.
זה משהו שאני תוהה עליו כבר הרבה זמן.)

***********

ואחר כך בחוץ ניסיתי לקטוף תאנים, אבל לא היה לנו הרבה זמן והתקשיתי למצוא תאנים טובות. ונורא רציתי.
ואז בא בחור ערבי אחד, והציע לעזור לי. הוא טיפס על הגדר וקטף לי איזה חמש תאנים בשלות ונהדרות. ורק אז הייתי נכונה לנסוע.

גם זו הייתה מחווה יפה מאוד.
אני מקווה שהודיתי לו מספיק.

שליחה על ידי אור* » 29 יולי 2008, 00:11

לגבי ההבדל בין רמת הנקיון שהעירייה משקיע בתושבי הרובע היהודי לעומת הרובע הנוצרי, חשוב לציין שתושבי הרובע משלמים ארנונה פי 4 מתושבי הרובע המוסלמי. אילו היו גובים מתושבי הרובע המוסלמי את הארנונה ששוות ערך לערך הבתים שלהם, הם היו נאלצים לעזוב את העיר העתיקה. מלבד זאת, לתושבי הרובע היהודי יש התארגנות פרטית משלהם לפיתוח הרובע שממומנת מכיסם הפרטי. כמו כן, תושבי הרובע היהודי הנוצרי והארמני נוהגים ללכלך פחות את רחובותיהם מתושבי הרובע המוסלמי. כך שזה גם עניין של תרבות.

שליחה על ידי אור* » 29 יולי 2008, 00:14

ומה התכלית של משחקו המענג של הפעוט בחול?

מי אמר שצריך ללמוד על הדרך הנכונה לחיות מפעוטות או (להבדיל) מחיות.

סיפרתי קודם שעלתה היום איזו אפשרות להתגורר בבית של מישהו שנוסע לחו"ל ל-3 שבועות.

מישהי מסרה לי את הפרטים שלו, ואני התקשרתי היום והשארתי לו הודעה - שאני מחפשת היכן להתארח בירושלים, ושמעתי מזאת וזאת עליך, ואנא תתקשר אליי.
אז אחרי מעט זמן קיבלתי טלפון מאישה שנשמעה מבוגרת עם מבטא רוסי כבד.
היא אומרת שקיבלה ממני הודעה, והיא חושבת שזו טעות במספר, אבל רק רצתה להגיד לי, כי הבינה שזה חשוב ושאני בטח מחכה לתשובה.

חשבתי שזה ממש יפה מצידה להתנהג בכזאת אכפתיות. (אח"כ התברר שבאמת נתנו לי בטעות מספר שגוי).
ואז, כשהודיתי לה לפני שניתקנו את השיחה, היא אומרת: 'אני מצטערת שאני לא יכולה להזמין אותך'.

איזה מדהים !

אישה שבכלל לא מכירה אותי, רק הגעתי אליה בטעות למשיבון, כבר אכפת לה ממני עד כדי כך, שלא רק שהתקשרה להגיד לי שהייתה לי טעות במספר, אלא שאפילו עברה בדעתה האפשרות להזמין אותי !

האין זה חסד מאין כמוהו?

***********

וגם, בחורה אחת שקיבלתי את הטלפון שלה, מתוך מחשבה שאולי יהיו לה רעיונות לחברים שיוכלו לארח אותי.
הבחורה הזו לא מכירה אותי בכלל, אבל נענתה למשימה בשמחה, ועשתה בירורים בשבילי. (היא לא הצליחה למצוא, אבל זה כבר סיפור אחר)

כמה אנשים שמוכנים בטבעיות ובלי הרבה שאלות לעזור לאנשים שהם בכלל לא מכירים.
זה מרגש אותי.

שליחה על ידי אור* » 29 יולי 2008, 00:24

_בהתחלה כשיצאתי עם אור מהניקבה, אז ראיתי גפן ורציתי לקטוף, ואז התברר לי שזה בית פרטי של ערבי.
הוא שאל אם אני רוצה תאנים או ענבים. שמחתי ואמרתי שכן. ואז הוא שאל בכמה.
התבלבלתי ואמרתי שחשבתי שהוא רוצה לתת במתנה.
אז הוא אמר 'בלי כסף' ועשה עם היד תנועה כזאת.
חשבתי שהוא מתעצבן, אבל אז הוא נכנס והביא לנו אשכול ענבים מתוק.
זה היה מאוד יפה מצידו._

לא מדוייק.
ניסית להכנס פנימה לחצר והערבי סימן לך שאסור להכנס כי זו חצר פרטית. אמרתי לו שאת רוצה לקטוף תאנים, ואז הוא אמר שיש שם גם תאנים וגם ענבים. שאלתי אותו אם אפשר לקחת ואז הוא חשב ואמר: שש שקל. אמרתי לו שמקרה שלך זה אפשרי רק בלי כסף, ואז הוא אמר בלי כסף עם תנועה לא ברורה ביד. הוא הלך וקטף ענבים והביא לנו.

חשבתי על העניין הזה שברגע שבכלל לא מנסים להתמקח, אלא מציבים עובדה ופרדיגמה שונה של תפיסת עולם, אז כך גם התפיסה של הצד השני משתנה. כלומר, במקום להגיד לו : אין לי כסף, או תעשה טובה ותתן בחינם אומרים: בלי כסף, כלומר, אני לא מבקש שהמחיר יהיה אפס, אלא אני מבקש שלא יהיה בכלל מסחר ביננו, אז החשיבה לגמרי משתנה.

נראה לי שמחר אני מתקשר לבנק ומבקש שהחשבון שלי יהיה בלי עמלות

ואני לפעמים חושבת, לכאורה דווקא על דבר כל-כך פשוט,
כמו כשאני עוצרת אדם ברחוב לשאול על הדרך והוא מסביר ברצון ואפילו במאור פנים:
כמה זה לא מובן מאליו !

זה בכלל לא מובן מאליו שאנשים ככה נכונים לעזור.
זה היה יכול להיות אחרת לגמרי. שכל איש לעצמו, וזהו. אנשים שמתהלכים ברחובות זועפים, ולא אכפת להם מאף אחד. נכון שגם כך זה היה יכול להיות?
אבל זה לא ! תודה לאל...

הנכונות הזו של אנשים סביבנו לעזור, גם אם לא מכירים אותנו בכלל - הרי זה חסד גמור !

**********

ומחשבות כאלו עוברות בי גם כשאני רואה נניח איך כשמכונית נתקעת - כמה אנשים עוצרים לעזור.
או כשלמישהו יש בעיה ברחוב - כמה אנשים מתגודדים סביבו ומנסים לתת עצות.

איזה רצון עז לעזור !
ונדמה לי שאפילו אצל ישראלים זה קיים במיוחד !
וזה ממש מחמם את הלב.

אור, תודה על התיקון בעניין הסיפור עם התאנים. זה באמת היה הרבה יותר דומה לאיך שאתה תיארת.

חשבתי על העניין הזה שברגע שבכלל לא מנסים להתמקח, אלא מציבים עובדה ופרדיגמה שונה של תפיסת עולם, אז כך גם התפיסה של הצד השני משתנה. כלומר, במקום להגיד לו : אין לי כסף, או תעשה טובה ותתן בחינם אומרים: בלי כסף, כלומר, אני לא מבקש שהמחיר יהיה אפס, אלא אני מבקש שלא יהיה בכלל מסחר ביננו, אז החשיבה לגמרי משתנה.
זו נקודה מעניינת שאמרת לי עוד קודם, אבל עכשיו חידדת אפילו יותר.
יכול להיות שאתה צודק. כדאי לבדוק את זה לעומק.

בעניין הרובע המוסלמי, אלו עובדות שלא ידעתי, אז תודה.

מי אמר שצריך ללמוד על הדרך הנכונה לחיות מפעוטות או (להבדיל) מחיות.
אני חושבת שכן.

(אבל אני לא רוצה להיכנס כאן לדיון ארוך על זה. אז אפשר בדף הבית שלי, או פנים אל פנים.
בעצם, לא חייבים. בוא נדבר על דברים אחרים...
למשל,
על כמה אני מקסימה וכמה אתה מעריך את הדרך שלי...

)

<אני רוצה להגיד כאן שאור הוא בן אדם מלאך, בעל נשמה גבוהה, שוחר אלוהים אמיתי, ואוהב אדם.>

דבר נוסף שחשבתי אתמול, תוך כדי שיטוט ברובע היהודי, בעניין הסקרנות שלי להבין דברים יותר לעומק:

פתאום נזכרתי איך בתקופה של החזרה בתשובה, היה לי קשה להחליט איזה כיוון נכון לי.
והלכתי לשיעורי ברסלב בת"א, והייתי במדרשה של חב"ד בצפת, וגרתי חודשיים במדרשה בבת עין, ועוד כל מיני.
והיה איזה זמן שרציתי לבדוק מדרשה של ברסלב בירושלים, ואז היה לי מאוד קשה, כי היו לי הרבה שאלות, ולא ידעתי את מי לשאול.
אז ביקשתי ממורה במדרשה הזו של ברסלב בירושלים לדבר איתה, והזמינה אותי לביתה בעיר העתיקה.

והגעתי אליה, ודיברנו מלא זמן, ולא הרגשתי שהיא בכלל מבינה אותי. ולא הרגשתי שאני ממש מקבלת תשובות. והיה לי מאוד קשה.
למשל, הרגשתי משיכה לברסלב, אבל היו לי הרבה שאלות והשגות על דרכו של רבי נחמן.
המורה הזו הייתה בן אדם נהדר כנראה, אבל רחוקה ממני מאוד.

פתאום אתמול, מתוך המחשבות האלו, הבנתי איזו דרך עשיתי:

שפעם, הסקרנות והבדיקה הבלתי פוסקת שלי, היו ממקום של חוסר אונים, שהרגשתי שאני לא יודעת מה הדרך, ולכן אני חייבת לחפש בלי סוף.
היום, הסקרנות והבדיקה שלי, הן בעיקר מתוך... סקרנות ובדיקה.

פשוט לימוד לשם הלימוד. חקירה לשם החקירה.

מתוך הסקרנות הבריאה שעליה דיברתי קודם, כי אני פשוט נהנית לגלות את העולם ואת עצמי - ולא בגלל שאני מרגישה אבודה.

איזה הבדל גדול.
איזו קפיצת דרך.

ועוד בעניין התכלית:

חשבתי פתאום,

שהדרך מרוצפת רגעים, שכל אחד מהם הוא תכלית בפני עצמו

אבל גם מוביל לתכלית כוללת.*

והתכלית הכוללת היא כמובן חשובה, אך אין להגיע אליה אם לא נותנים לרגע הזה את מלוא המשקל, אם לא רואים בו גם תכלית לעצמו.

ואולי זה גם כמו מחרוזת שעשויה אבנים טובות, מיוחדות ושונות זו מזו.

שהמחרוזת כולה יפה.

אבל גם כל אבן שבה* בפני עצמה יפה וחשובה.

אם כל אבן בפני עצמה לא הייתה יפה, אז גם המחרוזת לא הייתה יפה כל-כך.
וגם אם כל אבן יפה, אבל לא משובצת נכון במחרוזת ביחס לאבנים האחרות - זה יפגום במראה המחרוזת.

צריך כל רגע להיות חשוב בפני עצמו.
ובאותו הזמן לראות את כל התמונה.
ולהפך.

***********

ואיכשהו בהקשר לכך, בעניין היחס לרגע הזה, עלו בי לאחרונה מחשבות (קשור לדברים שקראתי פעם בספר כוחו של הרגע הזה, עם הבנות שלי):

ההבנה שהנצח הוא בַּרגע.
ממש, ברגע הזה, קיים נצח.
וכשאני נכנסת לתוך הרגע הזה - אני נכנסת לתוך הנצח.
כמו נקודה קטנה כקוף המחט, שכשנכנסים לתוכה מגלים שנכנסים לתוך עולם סודי שלם.
('פתחו לי פתח כפתחו של מחט - ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם/עולם.'
פתאום אני מבינה את המשפט הזה באור אחר.... וואו...)

בתוך הנקודה הזו מסתתר האינסוף.

עכשיו,
הרבה פעמים כשהייתי למשל עוברת בטבע ורואה מראה יפה מאוד מאוד - הייתי מזכירה לעצמי להיות ברגע.
ואז, כשהייתי רוצה להיות ברגע, רציתי לחוות את הרגע הזה כל-כך חזק, עד שייחרט בי, והרושם שלו יישאר בי לנצח.

ואז הבנתי, שזו בעצם סתירה.
אם אני רוצה לזכור את הרגע הזה לנצח - אז בעצם אני יוצאת מתוך הרגע הזה אל הזכרון שיהיה בעתיד, וברגע שאני חושבת על העתיד - אני כבר לא ברגע ההווה, ולכן גם לא בנצח.
הרצון 'לזכור לנצח', מוציא אותי מהרגע הזה המלא נצח.
כי הנצח הוא ברגע הזה, ולא במחשבות על אחר כך.
(וגם לו גם נניח הצלחתי לחרוט את הרגע בזכרוני, ולו נניח שבעתיד באמת אזכר ברגע היפהפה הזה - זה אולי יהיה מרהיב, אבל אהיה שקועה אז בזכרון העבר, ושוב לא ברגע הנוכחי שכולו נצח.)

הצורך לזכור או לתעד, מוציא אותי מהחוויה של הרגע הזה.

אז נכון, אני מודה שאני חולה במחלת התיעוד. מחלה קשה שהצלחתי רק חלקית להיגמל ממנה.
ושכשאני חווה משהו מאוד עוצמתי - אז באופן אוטומטי אני רוצה לחרוט אותו בזכרוני לעד. (אם לא בתיעודים אחרים).
ואני עדיין לא יודעת איך לחוות משהו מאוד נהדר, ולא לרצות באותו הרגע ממש לזכור אותו.

אבל כן יש בי איזו הבנה אינטואיטיבית איך הרגע הזה הוא פתח אל הנצח.
ולפעמים לפעמים לפעמים
אני זוכה לטעום טעם הזה, שהוא 'מעֵין עולם הבא'.

היום במוזיאון, כל הזמן היה לי חשק לגעת באבנים ובפסלים ובכל מה שהיה שם. (אם לא היה מאחורי זכוכית כמובן).

היה שם שומר, שכמה פעמים אמר לי 'לא לגעת'.
אבל כשהוא לא ראה - נגעתי.

זה ממש צורך עז. לגעת.

במיוחד באבן. ובפסלים.
אני אוהבת ללטף אבנים. אני אוהבת ללטף פסלים - לחוש את מוצקותם, ללטף את החמוקיים שלהם. זה חזק. זה נוכח.

לפעמים אני אפילו חשה כמיהה לנשק.
(גם נישקתי

)

**********

גם ברחובות ירושלים, אני אוהבת לגעת באבן. באבני הבתים והגדרות.
אני אוהבת להניח ידי על האבן, ולחוש את מוצקותה וקרירותה בכף ידי. אני סופגת.

אתמול, כשהייתי בהר הבית, משום מה נמשכתי לצדדים ולא לאמצע.
בהתחלה, לפני שהגעתי לאזור המסגד, הלכתי מסביב דרך הזיתים.
ובסוף שוב חזרתי ללכת מסביב - והלכתי עד לקיר אחד, שבתחתית שלו כמו שכבות עתיקות של אבן בסלע.
והרגשתי צורך ללכת לאורך שכבות הסלע, ולגעת לגעת לגעת.

**********

פעם מישהי סיפרה לי שהייתה בסיני. נדמה לי על הר סיני עצמו.
היא טיפסה על הסלעים, ופתאום הרגישה צורך לזחול על הסלע וממש ללקק אותו.
וככה היא זחלה וליקקה, זחלה וליקקה. זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית.

גם לי זה עשה משהו הסיפור שלה.

אני אוהבת סלעים.

***********

אני גם חושבת שלאבנים יש ריח, אפילו שאנחנו בד"כ לא מריחים אותו.

לפעמים אני כן מריחה משהו, כמו ריח של מדבר כזה, משהו לא מוגדר...
אבל גם אם לא מריחים - יש ריח.

זה כמו שיש צלילים גבוהים כאלה, שהאוזניים שלנו לא שומעות, אך כלב שומע.
כך אני מאמינה שיש בעולם ריחות שהאף שלנו לא מריח, אבל הם קיימים.

אז אני חושבת שיש ריח לאבנים.
וגם לפרחים שאנחנו חושבים שאין להם ריח - גם להם יש ריח. (שאולי עם חושים אחרים, או במדרגה רוחנית מסוימת כן היינו מסוגלים להריח)

ואולי בכלל, לכל דבר בעולם יש ריח. משהו אנרגטי.

***********

אני אוהבת בתי אבן.

אמנם, אני כרגע לא נמשכת לבית לעצמי.
ואם כן, אני הייתי מעדיפה לגור במשהו אוורירי כמו אוהל. או במשהו אקולוגי כמו בית בוץ או בית קש.

אבל אני חושבת, שאם כבר לבנות בַּית-בַּית, אז בית מאבן.
זו בטח אנרגיה טובה הרבה יותר מבתי הלבנים הרגילים.

בית אבן זה משהו קיים ונוכח.
זה אבנים שנחצבו מהטבע.
הן מדברות.

אני מרותקת לדף שלך, קוראת אותך בלייב, לא יכולה להתנתק
די, תפסיקי, אני רוצה ללכת כבר לישון

<איך עושים אייקון של ג'אנקי שמזריק סוסת פרא לווריד?>

די, תפסיקי, אני רוצה ללכת כבר לישון

האמת, גם אני ממש רוצה. אבל חייבת עוד כמה דברים...

אני מרותקת לדף שלך, קוראת אותך בלייב, לא יכולה להתנתק
איזה כיף לי. (אפילו שאני רוצה שתשני טוב

)

תמיד כשאומרים לי שנהנים לקרוא אותי, זה עושה לי פתאום חשק ללכת אחורה ולקרוא את הדברים שכתבתי, במעין ניסיון לראות איך זה נראה בעיניים שלהם.
ואז אני נהנית הנאה חדשה ממה שכתבתי.

(מצטערת, מתוקה...

)

אור לא פוחד מסמכויות.
ויש לו הרבה סיפורים מרתקים על התנגחויות עם 'אנשי סמכות' ועם הרשויות.

אני כן פוחדת מסמכויות. כן. מאוד.
אני לא יודעת להיכנס ראש בראש.
גם אם אני לא מקבלת עליי סמכות, את מה שאני עושה, אני עושה בשקט.

במידה מסוימת אני מקנאה בו.
לא על הלוחמנות. כי אני לא מתחברת אליה.
אבל כן על החוסר פחד.

מצד שני, אם אני חושבת מה יעיל יותר - לא תמיד להיכנס ראש בראש זה יעיל יותר.

גם עם ההורים שלי למדתי לא להיכנס ראש בראש.
וגם מול החברה שגדלתי בה.
הייתי הולכת בדרך שלי בשקט. עוקפת מסביב.

לא נותנת להם להכתיב לי, אבל בד"כ גם משתדלת לא להיכנס למלחמת כוחות.

יש לזה צדדים טובים וצדדים שליליים.

הצדדים הטובים - שדרך כזו יכולה להיות יותר אפקטיבית.
הצדדים השליליים - שזה נובע מפחד. וזה לא טוב.

בכל מקרה, גם אם לא מתוך פחד, לוחמנות לרוב היא לא הדרך שלי.

אם יש סלע בדרכי, אני לא נוהגת להיות סלע שמתנגח באותו סלע.

אני יותר כמו מים - זורמת מסביב לסלע, וממשיכה בדרכי.*

אני מרגישה בכך נכון יותר.
גם הבנתי פתאום, *שהמים שזורמים מסביב לסלע - הם בסופו של דבר משפיעים על הסלע.
הם לא שוברים אותו, אבל מעצבים אותו.*

(ובכל זאת, הייתי מעדיפה שזה ינבע לא מתוך פחד, אלא מתוך דרך שקטה שלי.
וגם, שכאשר ואם צריך, כן אדע להכנס ראש בראש, ולא אפחד).

**************

וחוצמזה, הייתי רוצה יותר להאמין בטוב שבאדם, לזכור שגם אנשי סמכות הם אנשים ולראות בהם את הטוב, ובכלל לבוא מתוך מידת החסד.
אולי זו גישה טובה.

בשבוע שעבר, סיפרתי על 'סיבוב מחסומים' שהיה, שרציתי ללכת אליו ובסוף לא הלכתי, והצטערתי.

מחר יש שוב.
אבל שוב נראה לי שלא אלך, כי אולי אעזוב את ירושלים בצהריים, וזה ייצא לחוץ.

ובכל זאת,
יש לי מחשבות:
סיפרו לי שלפעמים רואים במחסומים חיילים מתנהגים בצורה מאוד מביישת כלפי הערבים.
זה משהו שאני יודעת שקיים, אבל תמיד קיוויתי שקיים רק מעט. וגם חשבתי, שאם האנשים האלה של ה'מחסום-watch' ושל הסיורי-מחסומים מתבוננים בהם, אז הם בטח לא יתנהגו ככה. אבל הבחורה שהזמינה אותי, שבעצמה כן הלכה לזה בשבוע שעבר, אמרה שהם כן התנהגו ככה, ולא היה אכפת להם. (או שאפילו התנהגו ככה בדווקא)

אז תפסתי את עצמי חושבת לעצמי מחשבה מוזרה ביותר: מה יהיה אם אני אלך לראות, ודווקא אז הם יהיו בסדר, ואז אני לא אוכל לראות את מה שמספרים שקורה שם, ואז כאילו סתם באתי?

כאילו אני הייתי רוצה שזה יקרה, רק כדי שאני אוכל לראות את זה במו עיניי ולדעת שזה נכון, וכדי שהסיור שלי לא יהיה לשווא.

איזו מחשבה מטורפת.

(מצחיק לתפוס את המחשבות על חם !)

הי, רציתי לספר לך שמאז שהכרתי אותך אישית, אומנם לשתי דקות אבל בכל זאת, אני קוראת כאן מדי פעם.
היום היה יום ארוך ורועש וכשנהיה שקט, בערך באחת עשרה וחצי, נכנסתי לכאן וקראתי: (לזכור ! שטיולים עושים לי טוב....) ונזכרתי שגם לי אז יצאתי לי אל האפלה של המושב וטיילתי ונשמתי את אויר הלילה ואת היסמין. הלכתי די הרבה וכל כך נהניתי!
ובענין המחשבות שלך על התכלית, אני חושבת שגם בהנאה יש תכלית. אם את מאוד נהנית ממשהו, הרי השגת את התכלית שלו כי אדם נהנה הוא אדם שמח יותר, נדיב יותר ופתוח יותר לחיים.

שליחה על ידי אור* » 29 יולי 2008, 09:33

_אם כל אבן בפני עצמה לא הייתה יפה, אז גם המחרוזת לא הייתה יפה כל-כך.
וגם אם כל אבן יפה, אבל לא משובצת נכון במחרוזת ביחס לאבנים האחרות - זה יפגום במראה המחרוזת_

את זוכרת שדיברנו בהתחלה שהכרנו שהרגע הזה הוא חוליה בשרשרת שהחוליות הבאות הן העתיד והקודמות הן העבר, ואם הוא לא מחובר אליהן אז הוא חסר משמשעות וסתמי. אבל הוא החוליה בחישוק גדול שתמיד מסתובב ותמיד הרגע הזה הוא החוליה העליונה למעלה, והיא החשובה ביותר. העבר והעתיד הם אמצעים שאמצעותם ניתן לתת משמעות לרגע הזה. כך שהנצח הוא לא בדיוק הרגע הזה, אלא החישוק המלא, שכולל את העבר, הווה ועתיד. הוא גם העיקר. אם מנתקים את הרגע הזה מהם אז מאבדים את הנצח.

בס"ד
ומה תבואי ויגיע אדם שיראה להם חשוד- אבל הם לא ירצו להיכנס בו כשיש סיור,
ואז הוא יתפוצץ אליהם. אז זה "שווה" ביקור, או לא?
לא, אני לא צריכה ביקור כדי לדעת שיש שם חברה שלפעמים מתיחסים לבני אדם כמו לחיות,
אני חושבת שצריך להתיחס לכולם כמו לבני אדם, גם אים חלק מהם מתפוצצים עלך לפעמים..

יש את הפועלים, ויש את מי שבא להיתפוצץ. חבל רק שזה לא כתוב להם על המצח..
אולי תעמדי עים החיילים והפועלים שבוע במחסום, ואז תביני בדיוק מה קורה..

אמא בבית, כיף לדעת שאת כאן לפעמים. ואם בזכותי יצאת לטייל, אז בכלל...

בקשר להנאה כתכלית - אני מסכימה איתך.
ולא רק בגלל שאדם שנהנה הוא אדם שמח יותר, נדיב יותר ופתוח יותר לחיים., כי אז כבר יש כאן תכלית נוספת להנאה.
אלא אפילו רק בגלל ההנאה כהנאה. זו תכלית שלמה בפני עצמה.

אור, תודה. אני שמחה שהתחברת למה שכתבתי.

בן עמי, בקשר ל'סיבוב מחסומים' - ברור שצריך להסתכל על כל התמונה. רציתי לבוא כדי לראות, ולהתרשם בעצמי, ולא רק ממה שמספרים לי.
(אני מקווה שאת כבר מכירה אותי מספיק כדי לדעת שאני מסוגלת לראות צדדים שונים)

אפילו רק בגלל ההנאה כהנאה.

ואם יותר לי להוסיף עוד הגיג:
אני מאמינה שאלוהים נתן לנו את העולם הזה כדי שניהנה ממנו.

לא סתם הניח פה כל-כך הרבה דברים מופלאים.
רצה שנלמד להתענג עליהם עד הפרט הכי קטן. בכל תא ותא של גופנו ובכל נים ונים.

ואני לא מדברת דווקא על הדברים 'הגדולים'.
ואולי דווקא לא על הגדולים, אלא על 'הקטנים' ו'הפשוטים'.
על כל מראה, על כל ריח, על כל טעם.
על כל נגיעה.
על היכולת ללכת.
על הנשימה....

אלוהים נתן לנו כאלו מתנות, בכל כך הרבה אהבה, רק תיהנו...

לכן בכלל, זה אפילו פשע בעיניי לא ליהנות.*

(ואנחנו עוד 'מעזים' להסתובב לנו עם כל-כך הרבה דאגות, ולא לראות את היופי שמונח לנו מול העיניים... בושות...

)

<המחכימון: 'האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר'.>

יש לי רק מעט זמן מחשב, וכל כך הרבה לכתוב.
וקרו דברים מדהימים !

אז טוב, ביום שלישי 'נאלצתי' לעזוב את ירושלים, כי לא מצאתי ממש מקום להישאר שם.
האמת, מצאתי מקומות מסוימים, אך רחוקים ממרכז העיר. ואיכשהו הרגשתי שאני רוצה להישאר דווקא במרכז העיר.
מה גם שהייתה לי הרגשה שאולי הגיע הזמן להמשיך הלאה. (ואולי לחזור לירושלים בהמשך).

חשבתי להצטרף למחנה הטבעונאי של שירי בן דב.
ובשעה שהתלבטתי צץ מולי ספר שנכתב ע"י 'שבתאי בן-דב' אז החלטתי לראות בזה כסימן.

(אני תופסת את העניין כך, שהסימן לא אומר לי מה לעשות, אלא רק מגלה לי מה רציתי מלכתחילה לעשות.
כי אם אני שמחה למצוא את הסימן הזה, סימן שיש לי שם רצון.)

אור בדיוק נסע למרכז, אז חשבתי שזה רעיון טוב שאצטרף אליו, כי רציתי להצטייד בכמה דברים מהבית של ההורים.
ושאמשיך משם הלאה לצפון.

בדיעבד, התברר לי שמחנה הטבעונאים קוצר.
אני חשבתי שמרגע שאגיע יהיה לי איזה שבוע שם, אך מתברר שיסתיים בתחילת השבוע הקרוב.
ואם כן, לא משתלם לי לנסוע עד שם רק בשביל נניח 3 ימים. (זה ממש בצפון. התחבורה יקרה, וטרמפים זה מסובך. אלא אם כן, היה לי טרמפ ישירות עד שם.)

אז למה היה הסימן?
לא יודעת. אולי כדי שבכל מקרה אתחיל לנוע לאיזה כיוון. אולי כדי שאעזוב את ירושלים...
(אפשר להשתמש בסימנים, כפי שכתבתי, כדי לגלות מה הרצון שלי, אך לא להתייחס אליהם יותר מדי ברצינות).

בנוסף, *מה שכן הרגיש לי חזק, זה -שאני רוצה כבר 'לשדרג' את הטיול.
לנסות לצאת יותר לטבע.*
אז אם לא למחנה הזה, משהו אחר. טיול לקטים למשל (שעדיין לא העזתי לצאת אליו), או להצטרף למשפחה נודדת שבעבר הזמינה אותי.
אולי לא הכול בבת אחת, אך לפחות במנות קטנות - להתחיל.

אז כפי שאמרתי, הגעתי למרכז - לרמת גן.
אחותי הקטנה גרה כאן, וביקשתי מראש אם תוכל לעזור לי להביא לי דברים מהבית של ההורים.
(במיוחד, שהטלפון הנייד שלי עשה הרבה בעיות, ובבית של ההורים היה לי מכשיר זהה, וממש רציתי להחליף ביניהם).

כשהבנתי שאין לי כרגע טרמפ צפונה, וגם שאני רוצה לעבור על כל מיני מסמכים ולסדר עוד דברים במרכז, הזמנתי את עצמי לישון אצלה.

מה שמעניין, התברר שנחתתי בדיוק על היומולדת של אחותי.
אני יכולה לתרץ שהסיבה שלא ידעתי היא, כי זה היומולדת הלועזי שלה, ובמשפחה שלנו תמיד חוגגים את העברי.
אבל, זה יהיה רק תירוץ, כי אני בד"כ לא זוכרת ימי הולדת של אנשים אם לא מזכירים לי. (ולפעמים גם אם כן מזכירים

)

חבר של אחותי רצה לעשות לה מסיבה במסעדה, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא.
מה שזה אמר, שכו-לם יהיו, הווי אומר, אחותי הקטנה והחבר, אחותי האמצעית והבת שלה, ו.... ההורים שלי.

למי שלא יודע בדיוק מה זה אומר, אני לא פגשתי את ההורים שלי מאז שיצאתי למסע לפני חצי שנה בדיוק !

בכלל לא היו לי כוונות לפגוש אותם עכשיו.
אני רציתי להגיע הרבה יותר מוכנה.
אני רציתי לפני כן להגיע עם עצמי למסקנות בעניין הקשר איתם.
רציתי להשתנות לפני שאפגש איתם.
רציתי לדבר איתם באופן מעמיק (אולי דרך אימיילים) על מה שקרה ועל ההשלכות והמסקנות של זה - לפני שנשב לנו סתם כך במסעדה ונפטפט.

לא רציתי סתם כך לבוא, בלי שיש לי משהו חדש להביא לקשר הזה.
לא רציתי לבוא ולהתנהג כאילו כלום לא קרה, ואז דברים יחזרו לקדמותם בלי שמה שקרה יגרום לאיזשהו שינוי מבורך.
אז בשביל מה כל זה?

בנוסף, אני מודה שלמרות שאני כבר מזמן לא כועסת עליהם על מה שקרה, ואני לא 'ברוגז' איתם -
יש איזה מקום בתוכי שרוצה שהמרחק בינינו יישמר לאורך כמה שיותר זמן, קצת כדי 'להעניש' אותם. לא כדי שיסבלו, אלא כדי שיבינו שאני רצינית, ולפעם אחרת ייזהרו באיך שהם מתנהגים איתי. שלא ירשו לעצמם בקלות לחזור על התנהגות כזו.

אלו שתי סיבות שלא ממש רציתי כבר להיפגש.
סיבה שלישית, חשובה מאוד: הנתק מהם הוא מעין תירוץ למסע שלי. יש לי פחד גדול, שאם הכול יחזור להיות כתיקונו עם ההורים, אני אחזור ואשאב לנוחות ולביטחון המוכרים, וזה יהיה הסוף של המסע.

אמאל'ה !

חבר של אחותי אסף אותי מהמקום שבו ירדתי ברמת גן.
והתברר לי שההורים שלי לא בבית כרגע, ואחותי הייתה שם, אז החלטתי לבוא עם חבר שלה לבית של ההורים, לקחת משם בעצמי את הדברים שהייתי צריכה, ואחר כך לנסוע עם אחותי והחבר לבית שלהם.

בינתיים, הרעיון של להצטרף לכולם במסעדה נראה לי מופרך.
גם לו רציתי לפגוש את הוריי, אז דווקא בסצינה כזו רעשנית? (המשפחה שלנו במפגשים כאלו, בד"כ נורא קופצנית ותזזיתית...)

נכנסתי לבית של ההורים, והרגשתי מתגנבת. זה לא היה כ"כ נעים.
החדר שלי נראה אותו הדבר כפי שעזבתי אותו, אבל גיליתי שלתוך הארונות הם דחפו מלא דברים שלהם.
אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי לא לקרוא לזה 'החדר שלי'. זה קשה.
ולא להתעצבן שהם דוחפים דברים לארונות שכל-כך טרחתי לרוקן. כי אלו לא הארונות שלי.
הרגשה לא נוחה.

פעם לפני הרבה שנים ביקרתי בירושלים חברה שפגשתי בריינבואו.
היא גרה עם אמא שלה והחבר של האמא.
שאלתי אותה אם אוכל להישאר לישון אצלה, והיא אמרה שלא נעים לה, כי זה הבית של אמא שלה.
זה הפליא אותי ברמות !
אני בבית של ההורים שלי תמיד הרגשתי שזה גם הבית שלי (לא משנה, עם כל הבעיות שם). ונראה לי מוזר ואפילו לא נעים להרגיש שהבית של אמא שלך זה לא הבית שלך. מה, זה לא הכי טבעי בעולם?

ועכשיו נזכרתי בזה כשאמרתי לעצמי: 'הבית הזה זה לא הבית שלי. ואני אפילו לא מרגישה נעים לבוא לכאן בלי לשאול רשות'.

לקחתי את מה שהייתי צריכה, ומיהרתי ללכת לפני שיחזרו.

בסוף כן הלכתי למסעדה.

הפגישה עם ההורים עברה בסדר באופן יחסי.
הם מאוד שמחו לפגוש אותי. אני לא בדיוק ידעתי מה להרגיש.
אחיינית שלי בעיקר קפצה עליי, וזה דווקא היה נחמד.
השיחה במסעדה רוב הזמן הייתה סתמית. כרגיל. הזמנות אוכל, פטפוטים, צחוקים...

פה ושם שאלו אותי קצת על המסע.
אני מצד אחד שיתפתי פעולה ודיברתי כרגיל, מצד שני הייתי מסוייגת.
לא ידעתי לאן אני רוצה שזה יוביל מכאן.
פגישה חד פעמית שאחריה אמשיך את המסע כמו קודם?
או איחוד מחדש?
ואז, מה זה יאמר על המסע שלי?

ואולי זה הזמן שהמסע הזה יהיה במפורש מתוך בחירה ולא על פניו מתוך אילוץ?
ומה אם לא אצליח?

והאם זה הזמן להפסיק 'להעניש' אותם?
אבל עוד לא דיברנו בכלל על כלום...
שרק לא יחשבו שזה עבר ונגמר, ואין מה לתקן....

בזמן הארוחה הרגשתי בסה"כ בסדר, זה היה יחסית קליל, אך לפני שהלכנו אמא שלי חיבקה אותי כאילו זו הפעם האחרונה.
ואבא שלי, לעומת זאת, שאל אם אני מרגישה מוזר, וכשאמרתי שכן הוא נלחץ.
הם שלחו אחריי מבטים דואגים ומיוסרים, וכל הסצינה הזו הייתה בהחלט מעיקה ודביקה ברמות.

הצילו ! הצילו ! הצילו !

נזכרתי לספר גם שהתגלה משהו חדש בזמן הארוחה:

התברר שההורים שלי מכרו את הבית האהוב של סבתא שלי ז"ל - עוד לפני כשנה וחצי - ולא סיפרו לנו !

ואיך זה התברר?
לילה אחד לפני שבועיים לאחותי הקטנה היה חשק פתאומי ללכת לבקר בבית של סבתא שלי.
אנחנו לא ראינו אותו מאז שנפטרה לפני הרבה שנים (נגיד 10?).
זה בית שבתור יְלדות מאוד אהבנו, והיו שמורים לנו בו הרבה זכרונות.
בית קטן ישן ומוזנח בפאתי העיר, עם גינה ובה הרבה עצי פרי, ונדנדה שהייתה לנו שם שאני זוכרת את סבא שלי בונה במו ידיו....
הרבה רגשות. הרבה סנטימנטים.

אחותי הקטנה (לא כ"כ קטנה, כבר קרובה ל-30) שכנעה את חבר שלה, והלכו והגיעו לשם ב-11 בלילה.
הדיירת איכשהו הייתה בחוץ, וכשהתברר לה מי הם, מאוד התרגשה ושמחה, וסיפרה שבעלה תמיד אומר שסבא שלי ז"ל היה אחד מ-ל"ו צדיקים.
היא הכניסה אותה לתוך הבית, ואחותי מאוד מאוד התרגשה.
יצא שפטפטו קצת, ואז האישה שאלה: 'ואיך את מרגישה עם זה שאבא שלך מכר את הבית?'
אחותי התבלבלה, ואמרה לה 'אבל הוא לא מכר'. והאישה 'כן, הוא מכר לדייר ממול' (האישה שוכרת שם).
אחותי הייתה ממש בהלם. והיה קשה לה להתאושש.

אז עכשיו היא סיפרה את זה בארוחה. (כמובן שבסערת רגשותיה דיברה על כך עם ההורים שלי עוד קודם).
זו הייתה ממש הפתעה בשבילי.
אני יכולה להבין שההורים שלי לא רצו לספר, כי לא רצו שיתערבו להם בהחלטות, אבל זה היה לי מאוד חבל לשמוע.
קצת צובט.
ואין מה לעשות....

ההורים שלי גם סיפרו בארוחה שהם רשמו צוואה אצל רשם-הצוואות. (לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה).
אחותי לא הסכימה שידברו על זה. אז בסוף הם הניחו לנושא.

***********

אחרי הארוחה כשנפרדתי מאמא שלי, היא אמרה לי 'באמת לא התגעגעת אלינו?'
אמרתי שלא.
והוספתי: 'אבל אם הייתם מתים בטח הייתי מתגעגעת'. (אמרתי אמת, לא כדי להקניט חלילה)

אמא שלי: 'אם נמות, מה יש לך להתגעגע, בטח תהיי עסוקה בירושה...' (תודה רבה באמת...

)
אמרתי לה שאני מעדיפה שיחיו עוד הרבה שנים, וזה חשוב לי יותר.
חוצמזה, אני עושה עכשיו מסע כמעט בלי כסף, אז היא באמת חושבת שזה מה שמעניין אותי?

אוף, כמה מעיק כל זה.

(וכמה עוד כל-כך הרבה דברים לא פתורים מתחת לפני השטח.
ומה עושים איתם?
מה עושים?)

(זו שאלה לעצמי, לא בשביל תשובות מהכותבים.......)
(נא לשים לב, אני לא מבקשת עצות !)

בסוף 'נתקעתי' אצל אחותי יותר ממה שרציתי. כי לא הצלחתי להחליט לאן ללכת.
הגעתי ביום שלישי בערב, ועכשיו יום שישי.
היא וחבר שלה מתכוונים ללכת אל ההורים שלי לשבת. אולי גם לישון שם. (זה מרחק שאפשר ללכת ברגל אם הם רוצים לחזור).

אמרו שאני יכולה להישאר אצלם בשבת אם אני רוצה.
מצד שני, אמא שלי הזמינה אותי לשבת !

אוף. זה כל-כך קשה לי. אני לא יודעת מה לעשות.

שני הפחדים העיקריים שלי:
ששום דבר שהיה לא ייפתר, והכול יחזור לקדמותו.
שאני אאבד את האפקט שממריץ אותי למסע, ואשקע שוב בַּניוון המוכר.*

אני לא יודעת מה לעשות.
אני נורא פוחדת.

נדמה לי שאני עכשיו על פרשת דרכים.
מהרבה בחינות.

_לא רציתי סתם כך לבוא, בלי שיש לי משהו חדש להביא לקשר הזה.
לא רציתי לבוא ולהתנהג כאילו כלום לא קרה_

לא שאני מייעצת לך ללכת אליהם, אבל זה ממש לא נכון (בעיניי), מה שכתבת.
את חדשה. התחדשת. השתנית הרבה בחצי שנה הזאת.
את לא תוכלי להתנהג כאילו כלום לא קרה גם אם תנסי.

חייבת לספר חלום שהיה לי לפני שהתעוררתי הבוקר:

חלמתי שאני נמצאת בין הרבה מאוד אנשים.
אני התחלתי לעשות משהו נחמד. ופתאום כל האנשים התחילו לעשות אחריי.
יותר ויותר אנשים.
זה היה נחמד, אבל הפחיד אותי שלא ידעתי מה לעשות פתאום עם ההשפעה שלי, איך להמשיך משם.
ואז זה דעך.
אני לא זוכרת למה.

ואחר כך קרה משהו דומה, אולי אותם אנשים עדיין היו שם, או אנשים אחרים.
ישבו המון אנשים, נדמה לי במעגלים, מעגל בתוך מעגל (כמו שיושבים המון אנשים בריינבואו, כשזה הרבה מדי למעגל אחד).
אני הייתי איפשהו באמצע המעגל.
היו אמורים להתחיל לעשות משהו. להתפלל. או לאכול.
אז לפני כן, התחלתי לשיר לעצמי.
אמא שלי הייתה שם, וכאילו הייתה אחראית על משהו. נגיד על תחילת התפילה, או על חלוקת האוכל.
היא שלחה בי מבט כזה קטלני, של 'מה פתאום את מתחילה לשיר עכשיו? זה לא הזמן...'
אני סימנתי לה (או אמרתי) שזה בסדר, רק בינתיים, עד שהכול יתחיל...

אבל, התברר שהשירה שלי הייתה סוחפת.
פתאום האנשים שסביבי התחילו לשיר איתי, ועוד הצטרפו אליהם, ועוד ועוד. עד שכולם שרו בקול גדול.
התפלאתי על הכוח שלי. על ההשפעה שלי.
ושוב, כמו קודם, הרגשתי לא נוח. לא ידעתי מה לעשות עם זה. כאילו כולם התחילו אחריי ומצפים שאמשיך להוביל, אבל אני לא יודעת מה לעשות. לאן לקחת את זה.
בכל מקרה, אמא שלי כאחראית שם, קטעה את זה. והכול 'חזר לקדמותו'.
למרות שזה היה חבל, במידה מסוימת זה היה נוח לי, כי לא ידעתי איך להמשיך.

יכול להיות שגם בסצינה הראשונה ההתעוררות דעכה בגלל שאמא שלי קטעה אותה, פשוט הסצינה הראשונה זכורה לי פחות טוב.

בניגוד להרבה חלומות שקשה לי להבין מה הם אומרים,
כשהתעוררתי זה הורגש לי די ברור.

קודם כל, הייתי שיכורה מהתחושה שיש בי יכולת להוביל. להנהיג.
כבר אמרו לי זאת בעבר כמה פעמים אנשים ש'רואים', אבל היה קשה לי להאמין. (תמיד נהגתי לראות את עצמי לא כריזמתית וחסרת כוח השפעה).

מצד שני,
הפחד הזה, שלא אדע איך להנהיג. שלא אדע מה לעשות.
והנה, אמא שלי 'נחלצת לעזרתי' - וקוטעת את הדבר באיבו.

אני מבינה את זה לא רק בהקשר של הנהגה, אלא שכל האנשים השרים האלה - הם כוחות החיים שבתוכי.
הם כל-כך חזקים, שאני לא יודעת מה לעשות בהם, איך 'להוביל' אותם, לאן להוביל אותם.
אז נוח לי שאמא שלי מדכאת אותם.

כפי שדיכאה כשהייתי ילדה.
כפי שהנחתי לה כנראה לעשות גם בהמשך.

תמיד 'האשמתי' אותה שהיא דיכאה כל ביטוי עצמי שלי.
החלום נותן לי איזושהי הבנה שאני חיפשתי את הדיכוי הזה, כי לא יכולתי להתמודד עם העוצמות שלי.

(ומה עושים מכאן הלאה?
איך אני מתחברת חזרה לעוצמות שלי, בלי לפחד מהן?
איך אני מפסיקה לפחד מאמא שלי?)

(שוב, לא צריך עצות. רק חיזוקים...)

מתחדשת, תודה על מה שכתבת.
(זה לא מורגש לי כעצה, אלא כחיזוק).

*************

בהקשר לחלום, אני רוצה לכתוב דברים שדיברתי לא מזמן עם האיש שלקח אותי טרמפ לפסטיבל פשוט.
רציתי לכתוב בזמנו, ולא יצא.

דיברתי איתו על הקשר עם אמא שלי.
איך כשהייתי ילדה, כמעט כל ביטוי פשוט של ילדה, אמא שלי לא הניחה לבטא.
צחוק, בכי, השתוללות של ילדים, הבעת כעס, קולות (כמו שילדים אוהבים להוציא, בעזרת הגרון או בעזרת חפצים) וכו' וכו'.
כל דבר שהיה בו מעט מן ההנאה, או הצורך לשחרר ולבטא משהו.
בדרך כלל הייתה צורחת שאפסיק.
התרוץ הרגיל שלה: 'שזה עושה לה כאב ראש'.
והטענה הרגילה שלה 'שאני עושה לה את זה בכוונה'.
לא כדי ליהנות, לא בגלל שזה צורך פשוט של ילד. אלא - אני עושה לה את זה בכוונה. להציק לה, או כי אני רוצה תשומת לב.
(וכמובן, שמי שרוצה תשומת לב - אסור לתת לו !)
אם משום מה לא הייתי מפסיקה (היה בי צורך להתבטא, ודווקא אם הייתה מנסה להפסיק אותי - הצורך נהיה הרבה יותר עז), היא הייתה מאיימת שאחטוף.
ולפעמים ממש חטפתי.

אם למשל בכיתי, הרבה פעמים הייתי מקבלת מכות 'כדי שתהיה לך סיבה לבכות'.

גם ביטוי של כעס למשל היה אסור בתכלית האיסור.
כשהייתי קטנטונת נניח אמרתי לאבא שלי 'פויה'. מיד שאל בקול מאיים 'למי אמרת פויה?'
ואני מיד תיקנתי 'פויה רצפה'. (זה הפך לבדיחה במשפחה...)
חסר לי שהייתי אומרת להם משהו כזה.
חסר לי שהייתי אומרת 'לא' על משהו שלא רציתי. אוי ואבוי לי. אסור היה לא לרצות !

להם היה מותר לדבר אליי לא יפה. לי היה אסור להביע את מה שאני מרגישה.
(הגישה הזאת שלהם השתנתה אך מעט במשך השנים. זה מה שקרה למשל כשעזבתי לפני חצי שנה)

בקיצור, שום ביטוי לא היה מותר או ראוי. לא ביטוי של כאב ולא ביטוי של שמחה. (ולמה אני בוכה כשאני כותבת את זה? מעניין למה...)

אני כותבת בעיקר אמא שלי, למרות שאלו היו שניהם. כי היא הייתה הדומיננטית והמפחידה יותר.

היום היא אמנם לא מרביצה, אבל היא עדיין יודעת להיות מפחידה.
התירוץ של הכאב ראש עדיין תקף בכל פעם שרק בא לי לעשות משהו כייפי. נניח לבד, או עם אחותי.
ועדיין היא יודעת להשתמש באיומים ובמבטים קטלניים.

זה משהו שאני לא רוצה עוד להיות חשופה אליו.
זה משהו שאני לא מוכנה שיימשך.
זו אחת הסיבות שעזבתי.
(למרות שלנדודים הייתה לי שאיפה רבת שנים, בלי קשר לכך....)

*************

עכשיו, בשיחה עם האיש הזה בדרך לפסטיבל, כשסיפרתי לו את כל זה, הוא הסב את תשומת לבי ל-2 דברים חשובים:

סיפרתי לו שיש לי הרבה כאבי ראש.

הוא שאל אם אולי, כמו שאמא שלי הייתה מדכאת אותי כל פעם שהייתי מנסה ליהנות, אני אולי עושה את זה לעצמי במקומה?
כמו שהיא תמיד עצרה את הביטוי שלי ע"י התירוץ 'יש לי כאב ראש', אולי לכן גם אני - כל פעם שאני רוצה ליהנות, אני מייצרת לעצמי כאב-ראש/מיגרנה?
זה דבר שלא עלה בדעתי.
נקודה למחשבה.

סיפרתי לו איך בגלל כל דיכוי הביטוי הזה בילדות, אני מסתובבת כל הזמן עם תחושה של גוש חנוק וכואב בגרון, שלא עוזב אותי.

ושלכן יש לי יצר ביטוי הרבה יותר חזק מרוב האנשים (בבכי, בצחוק, אוהבת לעשות כל מיני קולות כיפיים, צווחות שמחה וכו'...)
נראה לי שזה שילוב של שני דברים - גם עוצמות רגשיות ורוחניות מאוד גדולות שבי מלידה, וגם הדיכוי שלהן - זה יוצר אפקט של הר געש !
אבל ! דווקא בגלל הדיכוי שאני רגילה אליו, מאוד קשה לי מול אנשים. כי אני מרגישה שגם הרבה פעמים לאנשים קשה עם הביטוי שלי, והם מנסים להפסיק אותי.
ואז זה נהיה יותר כואב אפילו. כי עד שהביטוי התקוע שבי מנסה לצאת, שוב מנסים לחסום אותו.
עד שאני חושבת שאולי מצאתי לי מקום בטוח להתבטא - מתברר שגם שם לא. זה כואב. מאוד מאוד כואב.
וסיפרתי לו, שהרבה פעמים אנשים לא מבינים, שאני רק רוצה להתבטא, כמו ילד. בלי לחשוב על 'מה נכון'. פשוט לבטא רגשות, עצב, שמחה... ולו נניח אני פורצת בצווחות שמחה או צחוק מתגלגל של הנאה, אפילו במקום שלא באמת מפריע, לפעמים זה מציק לאנשים. ואם הם אומרים לי להפסיק, ואני לא מפסיקה, הם אומרים ש'אני עושה את זה בכוונה'.
האיש הזה שאל אותי אם זה לא מזכיר לי משהו.
ופתאום שמתי לב לדמיון הברור: כמו שאמא שלי אמרה לי שאני עושה בכוונה בשעה שרק רציתי להתבטא, גם אנשים אחרים אומרים לי שאני עושה בכוונה.
אני כאילו יוצרת לעצמי את הסיטואציות הללו שוב ושוב מחדש.
לא יודעת איך לשנות את זה.
(סיפרתי לו שגם כשאני ממשיכה בכל זאת להתבטא, אחרי שאנשים העירו לי, אני כבר לא מסוגלת ליהנות מזה. עצם ההתנגדות שלי מישהו לביטוי שלי כבר גורמת לי כאב, והפחד שלי ממה שהוא חושב עליי, כבר גורעת לי מההנאה. כך שגם אם אמשיך וגם אם אפסיק - אני כבר במקום של כאב ולא של הנאה. אני לא מרגישה חופשייה.
כך היה תמיד מול אמי).

שתי ההבנות האלו ששיקף לי, חידדו לי דברים.
ואני חושבת שזה טוב מאוד לראות את זה. גם אם אין לי כרגע פתרונות.

זה מעניין, שאתמול דיברתי בטלפון עם אור על חלומות (הוא חלם עליי), ואמרתי שאני בד"כ לא מצליחה להבין חלומות שלי.
וביקשתי בליבי לקבל חלום שאבין אותו בפשטות.
והנה, קיבלתי חלום מאוד ברור.
(כמובן שאם יהיו עוד הארות על החלום, אני אשמח).

אור סיפר לי חלום שחלם עליי לילה קודם:
הוא ראה פצעים על הבטן שלי. וכשהתקרב גילה שזה בעצם פצע אחד שהוא חתך מניתוח.
אני סיפרתי לו בחלום שעשיתי ניתוח, הוא לא זוכר את הסיבה - משהו שקשור להריון. כדי להיות בהריון או כדי למנוע הריון, או להפסיק הריון. (נדמה לי שזה מה שאמר - ?)

הוא ראה חתך שנמשך קצת מעל הטבור עד הלב.

הוא מרגיש שזה אומר משהו, אבל לא יודע מה.
גם אני לא הצלחתי לפענח. (מלבד זה שאני מאוד מתחברת לרעיון של הלב - שמתחבר אליי. שהבטן שלי קשורה ללב?
פעם קוראת בכף היד אמרה לי שיש לי שני קווי לב - מה שמראה על רגישות מאוד מאוד גבוהה.)

(אם יהיו רעיונות גם על זה...).

**********

עליי ללכת. כתבתי כמה שהספקתי.
מקווה שיהיה לי אינטרנט בקרוב. (אצל אחותי אין).

מעניין מה יהיה עם ההורים שלי.
אני מאוד מבולבלת וכואבת.

שבת שלום.

בעצם, אולי אספיק עוד כמה משפטים:

חזרו לי בעיות עם אבנים בכיס המרה.
בשבועות האחרונים זה נהיה יותר מוחש, אחרי שכמה חודשים כאילו היה נדמה לי שהכול בסדר ואכלתי כרגיל.

פתאום יש לי התקפים בסמיכות זמנים גדולה. הבוקר היה לי.
זה רע מאוד. (אני פוחדת לעשות ניתוח)

מישהי פעם אמרה לי שאבנים בכיס המרה זה משקעים, וזה מקביל למשקעים שיש לנו מהילדות.

ועם כל המסע שעברתי - במהלך החיים ובמיוחד לאחרונה, אני לא מרגישה כהוא זה קרובה יותר לפתור את המשקעים האלו.
אוף. מה עושים עם זה?

בס"ד
ומה עושים מכאן הלאה?
_נדמה לי שאני עכשיו על פרשת דרכים.
מהרבה בחינות._

שבת שלום.

את התחלת את הבלוג שלך כך:

'יהיה מה שיהיה
אני עוד אשנה
אני אגשים את חלומי...

לא בגלל הכוח.
רק בגלל הרוח הנושבת בגבי.
רק בגלל הרוח.
בתוכי. במוחי. בנשמתי.
רק בגלל הרוח...'

flower flower flower

יש לך רוח ענקית. את יכולה !!! את מצליחה !!!!!!!!!

תודה רבה לכם !
דבריכם מחזקים.

תודה קוראת את הבלוג שלך שהזכרת לי את זה...

בס"ד

_את קראת לי משוגעת
היא: אני אמא שלך, לי מותר. א-ת לא תדברי אליי ככה
אני: אם את רוצה שאתנצל - תתנצלי גם את
היא: אם את לא מתנצלת, אז תלכי מפה. לא לא מהחדר. תלכי מהבית
בקיצור, היא רוצה שאני אארוז ואלך.
בניגוד לטבע שלי תמיד להוריד פרופיל, אני לא מתכוונת להתנצל
כי אני חושבת שהיא פוגעת בי שוב ושוב ולא מתנצלת, והיא חושבת שבתוקף היותה אמא שלי - לה מותר לדבר אליי לא יפה ולי אסור
וכי היא מנצלת את הכוח שלה עליי להחזיק אותי קצר וקטן
וכי איומים ומניפולציות תמיד היו כלים בידיה
ונמאס לי להסכים לזה
בדיוק הייתי באמצע לכתוב על הפחד שיש לי מהחיים
מלצאת החוצה
רציתי לספר על תחושה תמידית של 'חוסר בכישורי חיים'
ואי הידיעה איך להתמודד עם החיים האלה
והפחד -----------------
והנה, אני עכשיו צריכה ללכת !
אין לי מושג לאן ללכת
אני חושבת על הבית הנטוש שגיליתי לפני כמה ימים, אבל הוא פרוץ, וזה קור אימים בלילה
עם כל הפנטזיות, אני לא חושבת שאני בנויה לדברים מהסוג הזה
אין לי מושג לאן ללכת
אני לא יודעת לאן הולכים בחיים האלה
היא הלכה וחוזרת עוד שעתיים.
היא אמרה שעד אז היא רוצה שאלך.
אני צריכה לארוז.
אין לי מושג מה לארוז.
אני לא יודעת לאן לארוז.
יש לי דלקת ברגל ששברתי, כך שלא אוכל לסחוב הרבה.
אני מרגישה כל-כך קטנה מול החיים האלה.
אני צריכה לארוז.
ואני מרגישה משותקת.
הם כל-כך פגעו בי בלי סוף, ואני שתקתי כל הזמן כי הייתי 'צריכה' אותם._
לא יודעת למה, אבל נראה לי חשוב להעתיק.
אולי כי היום, לא נראה לי שיציאה מהבית נראת משתקת כל כך..
אולי כי היום- היא כנראה היתה חושבת פעמים אים להגיד את זה..
אולי כדי להזכיר למה עזבת.
ויותר מזה, לאיזה מצב של תיקשורת - את לא מוכנה לחזור..
מקווה שהיה לך נחמד איתם בשבת, ואולי גם הם עברו איזה "מסע" בחצי שנה הזאת..
שבוע טוב..

שוב אני לא יודעת כמה זמן מחשב יהיה לי.
מיום שלישי עד השבת הייתי אצל אחותי הקטנה בר"ג.
ועכשיו אני במודיעין, אצל אחותי האמצעית. (היא התארחה בשבת אצל הוריי, אז נסעתי איתה לפה).

היא הבהירה לי מראש שהיא צריכה ת'מחשב, אז אני מנצלת רגעי חסד.

דווקא כבר חשבתי ברצינות ללכת לשבת אצל הוריי, אבל בסוף, בגלל התקף כיס המרה שהיה לי ביום שישי בבוקר, החלטתי לפצוח בצום.
כי חששתי שזה יתפתח לדלקת בלבלב, כפי שהיה לי לפני שנה וחצי, מה שהביא אותי אז לבית חולים.
בבית החולים גם נתנו לי לצום כשיטת ריפוי (מעניין מאוד....

), אז החלטתי אתמול להקדים תרופה למכה, ולעזור לעצמי לבד.

אמנם אחרי שאתמול בבוקר הקאתי כדי להרגיע את ההתקף, חשבתי שאכילת פירות בלבד תהיה בסדר. אך לאחר שהרגשתי עדיין לא טוב בבטן, החלטתי לצום. ואז צמתי מאתמול בצהריים עד היום בערב.

אז כבר לא הייתה לי התלבטות אם ללכת להורים, כי הרגשתי שאני צריכה לנוח כשאני צמה. וגם לא רציתי להתגרות מכל האוכל הטוב.

נשארתי בדירה של אחותי וחבר שלה, והם הלכו להוריי.
היה לי קצת קשה לבד בדירה.
אפילו אינטרנט אין להם

.

היה לי קשה גם כי צמתי, וגם כי דאגתי בקשר לבריאות שלי, וגם כי אני בחוסר וודאות לאן אני ממשיכה במסע, וגם בגלל העניינים עם ההורים, וגם כי רציתי לדלל את משקל התיקים שאני סוחבת והיה לי מאוד קשה להביא עצמי לזה ולהחלטות מה להשאיר ומה לקחת.

בנוסף, באיזשהו מקום כן הרגשתי שאני רוצה להיות אצל ההורים עם כולם, אז קצת הצטערתי אפילו שלא יכולתי ללכת.

והיום חשבתי שאולי ייצא לפגוש אותם, אך אחותי האמצעית באה מייד לקחת אותי אליה, ולא ראיתי אותם.
וזה מעניין, שפתאום כן חזרו לי קצת געגועים אליהם. מה שלא היה כבר חצי שנה. אולי זה טוב...

עברה עליי שבת קצת קשה.
אבל בכלל, כל השבוע הזה היה לי לא קל ומלא טירדה. במיוחד מאז שעזבתי את ירושלים, וגם קצת קודם, כשהייתי צריכה להחליט מה קורה איתי.

(הנה, צריכים ת'מחשב. אז מקווה להמשיך תכף....)

טוב, חזרתי, לעוד זמן מועט.

תודה, בן עמי, על התזכורת.

זה מעניין, שעכשיו אני אצל אחותי האמצעית, זו שאצלה הייתי מיד כשעזבתי את ההורים לפני חצי שנה.
מרגיש כאילו אני הולכת להתחיל את המסע מהתחלה.
אבל משודרג.
הלוואי....

אתמול בליל שבת כשהייתי בדירה בר"ג, חיפשתי מה לעשות.
אמנם אני גם מאוד יודעת סתם כך לבהות הרבה זמן ולהיות עם עצמי.
אך אחרי זמן מה הרגשתי צורך גם להעסיק את עצמי.
מצאתי שם ספר שנכתב ע"י ילדי 'בית השאנטי'.
(למי שלא יודע 'בית השאנטי' זהו בית בנווה צדק, שאוסף נערים ונערות שנפלטו מהמסגרות ומסתובבים ברחובות.
ממש עושה איתם חסד.)

היו שם שירים ודברים שכתבו הנערים. לא הכול ברמה ספרותית גבוהה במיוחד, אבל בכל מקרה זה היה מאוד מאוד מדבר, וגם מעוּצב מדהים.
הרבה בכיתי כשקראתי את זה.
במיוחד דברים כמו 'אמא, איפה את, לאן הלכת, למה עזבת אותי, למה את לא באה...'
דמעותיי זרמו כמים.

מתוארים שם גם החיים שלהם ברחובות.
ואני חושבת כמה מוזר, שאני מחפשת חיים ברחוב, אבל בטח לא חיים כמו אלו שהם מתארים.
זה בטח שונה כשזה מתוך בחירה.
וגם, שהם נפלטו ממשפחות מאוד קשות.
טוב, נכון שגם לי קשה עם ההורים שלי, אבל זה לא ברמה כזו.
קצת הרגשתי עם עצמי לא נוח שאני רוצה לחיות חיים מסוג שהם היו צריכים להינצל מהם.
זה עורר בי הרבה כאב.

אז, מה שהיה מאוד צפוי, התחלתי לבכות מאוד מאוד.
ובכיתי הרבה זמן.
זה התחיל בגלל הטריגר הזה, אך אחר-כך כבר לא ממש ידעתי למה אני בוכה.
רק ידעתי שאני רוצה לבכות.
ונתתי לעצמי לשחרר ולשחרר.

אמנם היה לי קשה והייתה בי מועקה, חוסר ודאות וכאב, אך לא הרגשתי שרע לי.
הבנתי שבעצם לא אני זו שבוכה, זו הילדה שבי שבוכה, ואני פשוט מאפשרת לה. מכילה אותה.
אבל אני, אני האמיתית, שמחה. לא עצובה.

************

קצת ריחמתי על עצמי כשחשבתי על כך שאין לי כמעט אף אחד בעולם לשתף אותו בדברים כאלה שאני עוברת.
בַּקושי, בכאב.
גם אם יש כמה אנשים שאני בקשר איתם, הם לא כאלה שיודעים להבין את זה, או להכיל את זה, או לתת אמפתיה.
(אנשים טובים, אך מאוד מחושבים, רואים לנכון לתת עצות, אך לא יודעים להכיל רגשית).

חשבתי על כך שרק הבלוג הזה זה המקום שבו אני יכולה לבטא את כל זה.
ותהיתי למה אין לי שום חברים כאלה במציאות שאני יכולה לדבר איתם.
אבל אין.

תודה לאל על הבלוג הזה.

בעצם, אתמול כשקראתי את הספר של 'בית השאנטי' נזכרתי שבעבר, הרבה שנים היה לי חלום ללכת להתגורר שם.
זה היה בין כל חלומות הנדודים שלי.
כנראה כבר אז, מזמן מזמן רציתי להיזרק. להיעלם. להיאבד. לעזוב את הכול מאחוריי ולא להיות שייכת לשום דבר.
רציתי להשאיר מאחור את כל ההיאחזויות, הדאגות, המחשבות, המילים המילים המילים...
אני זוכרת שבגיל 15 כתבתי רשימה על כך שנמאס לי שכל החיים שלי מסתובבים סביב מילים.
הרגשתי שאין תנועה, רק מחשבות ומילים. והרבה כאב.
אני כבר אז הרגשתי תקועה וניסיתי למצוא דרך להיות בתנועה.

אז בגיל הנעורים הייתי מפנטזת שאני עוזבת הכול, לוקחת רק תיק קטן ונוסעת לאילת. (זה הכי רחוק שיכולתי לחשוב עליו אז)
ואחר כך כששמעתי על בית השאנטי נדלקתי, וגם על זה הייתי מפנטזת.

יש לך. 052-3868920

רציתי לספר גם שבדירה של אחותי בר"ג השאירו אותי עם חתולה.
החתולה קצת גורה על סף בגרות.

ביומיים הראשונים רק שיחקה איתי ולא הניחה לי ללטף אותה.
בסוף תפסתי אותה, ו'הכרחתי' אותה לקבל את ליטופיי.
נראה שהיא התמכרה לזה באותו רגע, ומאז לא עזבה אותי לרגע.

כל יום חמישי, שישי ושבת, פשוט רדפה אחריי לכל מקום. כל הזמן עשתה קולות מיאו וגרגור, התפתלה על הרצפה ועל השולחן, מנסה 'לרמז' לי שהיא רוצה ליטופים.
בהתחלה נעניתי לה, אבל היא נהייתה פשוט אובססיבית. וראיתי שככל שאני מלטפת אותה היא רוצה יותר, אז החלטתי שאני לא נוגעת בה יותר.

היא פשוט שיגעה לי את השכל כל השבת. לא הפסיקה לרגע.
כל פעם דחפתי אותה ממני, אבל היא חזרה.
הרגשתי רגשי אשמה כל הזמן.

הרגשתי שהיא מזכירה לי אותי כשאני רוצה אהבה וליטופים, והאם אני הייתי רוצה שכך יגיבו אליי?, אבל פשוט לא יכולתי לתת לה.
(טוב, נדמה לי שאני לא עד כדי כך אובססיבית כמוה. ואני מבינה כשאומרים לי 'לא', גם אם זה לוקח לי כמה פעמים עד שאני מבינה...

).
זה היה כל-כך מעיק ומציק.
חשבתי לעצמי מה הייתי עושה אם זה היה ילד.
אבל פשוט לא יכולתי.

היא לא ילד ! ואני לא אמא שלה !

היא כבר ממש הגעילה אותי. היה בא לי להעיף אותה לכל הרוחות. אבל רק הדפתי אותה ממני כל הזמן.
רק שהיללות שלה שיגעו אותי.

הכי קשה היה לי עם הרגשי אשמה.
זה מה שהכי הפריע לי. שהרגשתי ממש רעה.
אבל פשוט שנאתי כל רגע איתה.

טוב, אני כותבת מבולבל, כי אני צריכה לתת את המחשב.

אז זהו בינתיים.

ללכת לאיבוד ולא להימצא

הכי הגעיל אותי ההתפתלויות וההתמרחויות שלה על הארץ, על הבטן ועל הגב, (וכל ההתרפסות הזאת...)
הרגשתי כאילו היא רוצה שאני אזיין אותה...
בההההההה...

בס"ד
בזמן הארוחה הרגשתי בסה"כ בסדר, זה היה יחסית קליל, אך לפני שהלכנו אמא שלי חיבקה אותי כאילו זו הפעם האחרונה. כנראה גם הם עברו איזה "מסע" בחצי שנה הזאת.

_בהתחלה נעניתי לה, אבל היא נהייתה פשוט אובססיבית. וראיתי שככל שאני מלטפת אותה היא רוצה יותר, אז החלטתי שאני לא נוגעת בה יותר. היא פשוט שיגעה לי את השכל כל השבת. לא הפסיקה לרגע.
כל פעם דחפתי אותה ממני, אבל היא חזרה.
הרגשתי רגשי אשמה כל הזמן.
הרגשתי שהיא מזכירה לי אותי כשאני רוצה אהבה וליטופים, והאם אני הייתי רוצה שכך יגיבו אליי?
אבל פשוט לא יכולתי לתת לה. היא לא ילד ! ואני לא אמא שלה ! היא כבר ממש הגעילה אותי. היה בא לי להעיף אותה לכל הרוחות. אבל רק הדפתי אותה ממני כל הזמן. רק שהיללות שלה שיגעו אותי.
הכי קשה היה לי עם הרגשי אשמה
.זה מה שהכי הפריע לי. שהרגשתי ממש רעה. אבל פשוט שנאתי כל רגע איתה._
..הם שלחו אחריי מבטים דואגים ומיוסרים_
?

בס"ד
_מה שמעניין, התברר שנחתתי בדיוק על היומולדת של אחותי.
חבר של אחותי רצה לעשות לה מסיבה במסעדה, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא.
מה שזה אמר, שכו-לם יהיו, הווי אומר, אחותי הקטנה והחבר, אחותי האמצעית והבת שלה, ו.... ההורים שלי.
למי שלא יודע בדיוק מה זה אומר, אני לא פגשתי את ההורים שלי מאז שיצאתי למסע לפני חצי שנה בדיוק !

בכלל לא היו לי כוונות לפגוש אותם עכשיו. אני רציתי להגיע הרבה יותר מוכנה.
אני רציתי לפני כן להגיע עם עצמי למסקנות בעניין הקשר איתם. רציתי להשתנות לפני שאפגש איתם.
רציתי לדבר איתם באופן מעמיק (אולי דרך אימיילים) על מה שקרה ועל ההשלכות והמסקנות של זה - לפני שנשב לנו סתם כך במסעדה ונפטפט. לא רציתי סתם כך לבוא, בלי שיש לי משהו חדש להביא לקשר הזה.
לא רציתי לבוא ולהתנהג כאילו כלום לא קרה, ואז דברים יחזרו לקדמותם בלי שמה שקרה יגרום לאיזשהו שינוי מבורך.
אז בשביל מה כל זה?_

_ואולי אלוהים הוא זה שמצרף בסופו של דבר את כל הפיסות לתכלית אחת.
תכלית שרק הוא יודע._

יש לך
ורדה בן ארי, תודה גדולה. זה טוב לדעת שכשאצטרך - אז יש.
עשית לי טוב.

הקוראת רבת הניקים, כן, נדמה לי שקראתי פעם בדף ללכת לאיבוד ולא להימצא.
נדמה לי אפילו שהוא עבר במחשבתי כשכתבתי את מה שכתבתי.

בן עמי, איך את מצליחה תמיד למצוא בדף שלי בדיוק את הציטוטים שמתאימים לך? הרי זה לפעמים דברים שכתבתי לפני יובלות....
מה, את זוכרת דברים שאת קוראת בצורה פנומנלית?

כמו כן, לא הבנתי למה קישרת את הסיפור על החתולה עם ..הם שלחו אחריי מבטים דואגים ומיוסרים.

על כל פנים, הבהרתי כבר שאני לא אמא שלה ואני לא חייבת לה כלום.
מותר לי להרגיש מה שאני מרגישה. גם אם אני מרגישה גועל מההתנהגות שלה.
אני לא חייבת ללכת נגד הרגשות שלי, גם אם הייתי רוצה שהם יהיו שונים.

מה שכן, יש לי פחד שארגיש רגשות דומים כלפי הילדים שלי כשיצטרכו אהבה. (אני מקווה שהם לא יהיו 'מפלצות' כמו החתולה הזו...

)
אולי זה אחד הדברים שבגללם אני לא בטוחה שאני רוצה ילדים.

**********

זה מזכיר לי שבגיל ההתבגרות לא סבלתי את אחותי הקטנה (היא קטנה ממני ב-9 שנים), שכל הזמן רק רצתה את החיבה שלי, ו'נדבקה' אליי, והייתה נכנסת לי לחדר, ונוגעת לי בכל דבר...
כל הזמן הייתה שואלת אם אני אוהבת אותה, וממש לא סבלתי אותה, אבל פחדתי להגיד לה את האמת.
לא הייתי מסוגלת אפילו לגעת בה. זה היה מגעיל אותי שבא לי להקיא.

ואני זוכרת שחשבתי לעצמי איך אמא שלי יכולה לסבול אותה, ולא הבנתי איך אמא שלי אומרת שהיא אוהבת אותה. זה תמיד נראה לי מופרך. חשבתי שאמא שלי משקרת, או מכריחה את עצמה.
ואז היה לי פחד גדול, מה יקרה אם כשיהיו לי ילדים ארגיש כלפיהם כפי שאני מרגישה כלפיה.

בגלל זה מאוד ניסיתי לשנות את הגישה שלי כלפיה, כדי לדעת שכשיהיו לי ילדים אני אהיה אחרת.
זה לקח הרבה שנים.
בסוף מה שהצליח, זה ששמעתי בכנס של התנועה התיאוסופית שאם יש מישהו שקשה לך לאהוב, תרשום לעצמך 5 דברים טובים שאתה רואה בו.
ואז אני רשמתי עליה. הצלחתי למצוא אפילו 10 דברים טובים.
ומשהו השתנה מאז...
(טוב, גם היא התבגרה.)

אני לא יודעת אם זה היה עובד עם החתולה.
(אבל לא בטוח שהיה בא לי לנסות.)

**********

אני פוחדת שלמרות כל הידיעות שלי על כמה שילדים צריכים אהבה, וכמה שחשוב לתת להם אותה, ושאם הם נצמדים - אז חשוב דווקא להיצמד חזרה וכו' -
אני פוחדת שלמרות כל זה, בזמן אמת, אם הצורך שלהם באהבה יהיה גדול יותר ממה שהייתי רוצה - אני לא אוכל לסבול את זה, ואנסה להדוף אותם מעליי.

שמעתי את עצמי אומרת לחתולה כל מיני דברים שאמא שלי אמרה לי:
תעזבי אותי כבר !
את לא רואה שאת מפריעה לי?
נודניקית אחת....
דבק אחת...
איזו קרציה...

וגם צעקתי עליה כשנמאס לי (כמו אמא שלי). מה שלא עזר כמובן.

יותר מדי דומה לאמא שלי.
אבל מה יכולתי לעשות?
חוצמזה, זה לא אומר שאני בתור ילדה התנהגתי כמוה.
זה מעצבן שאני צריכה להתנצל על זה, אבל ההתנהגות שלה הייתה הכי לא נסבלת שרק יכולתי לדמיין. ולא נראה לי שמישהו אחר היה מצליח לסבול את ההתנהגות הזאת.
(עם אחותי החתולה ממש לא מתנהגת כך. רק איתי. ברגע שאחותי יצאה מהבית היא הייתה מתחילה להציק לי, וברגע שאחותי חזרה היא הייתה מפסיקה, כאילו כלום).
אז מה, אמא שלי חשבה שאני עד כדי כך לא נסבלת? האם באמת הייתי?
לא נראה לי.
הייתי סתם ילדה שרוצה להיות ילדה.

ולמה אני מרגישה רע עם כל הסיפור הזה?
אולי לא בגלל החתולה עצמה (למרות שפחדתי שזה יעשה לה טראומה. אוף).
אלא כי אני מפחדת מה זה אומר לגבי היכולות שלי עם ילדים.

האם זה באמת אותו הדבר?
(או שמותר לבן אדם לא לסבול חתולים מעצבנים....)

בסוף, למרות שדיללתי את התיקים מאוד, ואני גאה בעצמי שהצלחתי להוציא כמה דברים שהרגשתי קשורה אליהם (מקווה שלא אתחרט

) -
בכל זאת, התיקים נשארו גדולים (פחות כבדים, אבל עדיין יש נפח).
אוף.

אני מתגעגעת לתחושה שהרגשתי כשנסעתי לפסטיבל רק עם התיק הקטנצ'יק.
אבל זה משהו שהרשיתי לעצמי לעשות רק כשלכאורה לא הייתה לי ברירה.
וכשזו בחירה שלי, קשה לי לבחור לוותר על דברים שאני חוששת שאצטרך אותם. זה מפחיד מדי.
מפחיד מבחירה ממש להחליט לשחרר ולסמוך על היקום שישלח לי כל דבר שאני צריכה. כי מה אם לא? ואז, אני עלולה להתחרט על הדברים שלא לקחתי.

אך אם אשאל את עצמי מה החלום האמיתי שלי, זה להיות עם תיק קטן קטן וזהו.
מתי זה כבר יגיע?

(כבר הרבה זמן רוצה כאן לעשות סקירה של החפצים שיש לי בתיק, ולבדוק למה אני צריכה אותם ואם באמת.
אולי זה יעזור...
אבל מתעצלת להגיע לזה.)

בס"ד
_על כל פנים, הבהרתי כבר שאני לא אמא שלה ואני לא חייבת לה כלום.
מותר לי להרגיש מה שאני מרגישה. גם אם אני מרגישה גועל מההתנהגות שלה.
אני לא חייבת ללכת נגד הרגשות שלי, גם אם הייתי רוצה שהם יהיו שונים._
ברור, היא לא חתולה שאת אחראית אליה.
אני לא יודעת אם זה היה עובד עם החתולה. (אבל לא בטוח שהיה בא לי לנסות.)

_שמעתי את עצמי אומרת לחתולה כל מיני דברים שאמא שלי אמרה לי:
תעזבי אותי כבר ! את לא רואה שאת מפריעה לי? נודניקית אחת.... דבק אחת... איזו קרציה...
וגם צעקתי עליה כשנמאס לי (כמו אמא שלי). מה שלא עזר כמובן.
יותר מדי דומה לאמא שלי. אבל מה יכולתי לעשות?_
מה שרציתי לכתוב זה, שאולי אמא שלך מרגישה אשמה על היחס שנתנה לך, כמו שאת הרגשת כשנפנפת את החתולה.
דווקא בגלל שהיא כן היתה אמורה להיות אחראית עליך, כי ילד זה לא חתול של מישהו אחר שבמקרה נמצא בסביבה.
מה שכן דומה זה ההרגשה של "מה יכולתי לעשות?" וההרגשה של האשמה.
אים היא לא מכירה אף דרך אחרת לתקשר , אולי לא היו לה הרבה אפשרות .
אני פוחדת שלמרות כל זה, בזמן אמת, אם הצורך שלהם באהבה יהיה גדול יותר ממה שהייתי רוצה - אני לא אוכל לסבול את זה, ואנסה להדוף אותם מעליי.
אולי, תהדפי אותם לפעמים, שיגמר לך הסוס. זה לא אסון.
להפך, להתיחס לילדים כל רגע שהם דורשים כדי לא להרגיש אשמה גם כשאת מותשת- יביא רק לחוסר סבלנות אליהם.
ואולי זה מה שקרה.. יש כל מיני שיטות לקחת מהילדים פסק זמן. (דורה?)
וההורה לא יגיע בדרך כלל למצב של "אני לא יכול לסבול את זה" אים הוא כן נותן לילד יחס, ומתעניין מה קורה עים הילד, רק לא תמיד על המקום.
_אז מה, אמא שלי חשבה שאני עד כדי כך לא נסבלת? האם באמת הייתי?
לא נראה לי.הייתי סתם ילדה שרוצה להיות ילדה._
זה לא אומר שהיית לא נסבלת. יכול להיות ילד שדורש המון תשומת לב וטיפול, ולהורה יהיה סבלנות לתת לו אותם.
יכול להיות ילד הדורש מעט טיפול, אבל ההורה לו יוכל לתת לו את זה, כי ההורה במצב בלתי נסבל.
יש פה הרבה הורים באתר שמתארים מצבים ש "נגמר להם הסוס" והם יודעים שלא התנהגו נכון לילד,
ולמרות זאת כנראה נותנים לו גם אהבה. הם "מרגישים" את הילד, אחרת לא היו מעלים את הנושא.
זה לא מה שאת מתארת ביחס של ההורים. מה שאת מתארת זה קיצוני.

בס"ד
_זה מזכיר לי שבגיל ההתבגרות לא סבלתי את אחותי הקטנה (היא קטנה ממני ב-9 שנים), שכל הזמן רק רצתה את החיבה שלי, ו'נדבקה' אליי, והייתה נכנסת לי לחדר, ונוגעת לי בכל דבר...
כל הזמן הייתה שואלת אם אני אוהבת אותה,|U|
ולא הבנתי איך אמא שלי אומרת שהיא אוהבת אותה.
לא נראה התנהגות של ילדה שמקבלת הרבה אהבה מההורים...

וממש לא סבלתי אותה, אבל פחדתי להגיד לה את האמת.
כבר הבדל גדול בינך לבין אמא שלך, יכולת להתיחס אליה כמו שהתיחסו אלייך, ולא עשית את זה, כנראה?
ואז אני רשמתי עליה. הצלחתי למצוא אפילו 10 דברים טובים.
..."יותר מדי דומה לאמא שלי."
לא. כי היא לא היתה יושבת לכתוב עליך 10 דברים טובים...

_ולמה אני מרגישה רע עם כל הסיפור הזה?
למה, באמת?

בס"ד
לא יודעת למה צצים כל הרווחים , לא רואים אותם ב"אריכה".

בס"ד
טוב, עוד הוספה כי לא יכולתי להתאפק..

כמו כן, לא הבנתי למה קישרת את הסיפור על החתולה עם ..הם שלחו אחריי מבטים דואגים ומיוסרים.
בטקסט כתוב רק שההורים שלך הרגישו אשמים בקשר אליך, ושאת הרגשת אשמה בנוגע לחתול.
( הקשר הוא ההרגשה של האשמה. - אצל ההורים בצדק, אצלך לא. )
לא כתוב שהיית צריכה לטפל בו. הטקסט היה פרווה.
נכון שהשארתי את זה בלי הסבר, אבל הימרתי נכון.
את בעצמך כתבת, בצדק, ש אני לא אמא שלה ואני לא חייבת לה כלום_ התחלה טובה. אבל הימרתי נכון-
כי שניה אחר כך, את לא כותבת פשוט "מה הקשר"? אלא "נופלת בפח" ומתחילה להתנצל:
חוצמזה, זה לא אומר שאני בתור ילדה התנהגתי כמוה.זה מעצבן שאני צריכה להתנצל על זה

הם לא היו אמורים לתת יחס כזה גם אים היית מתנהגת כמו החתול, ואין סיבה להניח שהתנהגת כמוהו.

את יודעת שאין סיבה, את יודעת שזה מעצבן.
אבל את מניחה מראש שאת אשמה במשהו, וחייבת להתנצל?
טוב,ההסבר יצא קצת עקום, אבל השעה..

בן עמי, תודה על כל מה שכתבת. בחוכמה כתבת.

************

אתמול נתקלתי פה +בספר ילדים של נורית זרחי 'אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי - מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?'+.

האמת, זה ספר מאוד חכם, שלצערי משקף מציאות קיימת. אבל, ממש לא הייתי רוצה להקריא אותו לילדים. יותר מדי עצוב וכואב. (למרות שהוא גם כתוב בצורה מיוחדת ולפעמים מצחיקה).
הזדהיתי מאוד.
יש גם קטע חמוד, שבכל עמוד מצויירת האמא החתולה, ולידה כתובות המחשבות שלה - מחשבות פולניות כאלו:
'לא קל להיות אמא !', 'היא תמיד צריכה לעשות דברים שאף אחד לא עושה', 'היא תמיד עושה שטויות', 'למה היא צריכה להיות אחרת מאחרים?', 'היא מקשקשת בלשון בדיוק כשכואב לי הראש' (את מי זה מזכיר לי? הא...

), 'למה היא צריכה להיעלב מכל דבר?' וכו'...

בסוף פטוניה החתלתולה כ"כ עצובה מכך שהיא חושבת שאמא שלה לא אוהבת אותה, שהיא בוכה ובוכה עד שהיא נמסה ונעלמת לגמרי, חוץ משתי דמעות שנשארות תלויות באוויר.
ואז אמא שלה שדואגת לה ומחפשת אותה, מלקקת את הדמעות והעיניים חוזרות ומופיעות, ואז היא מלקקת את כולה, וחלק אחר חלק - החתולה חוזרת ומתגלה.
ורק אז שומעים את אמא שלה אומרת 'איזה פרצוף חמוד. הנה הילדה הקטנה שלי שחיפשתי וחיפשתי, החתולה הכי מתוקה בעולם...'
כשפטוניה אומרת: 'אבל חשבתי שאת לא אוהבת אותי'
האמא עונה שוב, בדרכה הפולנית 'איזה מחשבות מוזרות יש לך פטוניה'.

הספר נגמר במשפט אופטימי: 'אם אמא שלי אוהבת אותי - כל העולם כולו יוכל להצליח בזה'.
זה מרגש.

אבל אני רוצה להגיד, זה מאוד עצוב שזה ככה.
זה ברור שאיפשהו בפנים כל האמהות אוהבות, אבל ע-ד שהאהבה הזו מתגלה, אם בכלל - איזו דרך של ייסורים.
ואיזו מן אהבה זאת שכל הזמן רק מבקרים ושופטים ורוטנים ולא מסוגלים להביע אהבה ומילים טובות - ורק כשקורה משהו קיצוני, כמו שהילד הולך לאיבוד, או נגיד חלילה מחלה קשה וכד' - אז פתאום האהבה הזו מתגלה.
למה לא קודם?!
ולמה צריך ללכת לאיבוד או להיות חולים בשביל לדעת שאמא שלנו אוהבת אותנו?!

הספר הזה מאוד עצוב בעיניי.
ולמרות שהוא כאילו נגמר טוב, נראה לי שזה די ברור שהאמא תחזור לסורה מהר מאוד.
ופטוניה תמשיך לשאול את עצמה אם אמא שלה אוהבת אותה או לא, ורק ברגעי חסד זה יתגלה לה.

אנושות חולה וכואבת.

כאנתיתזה לדברים האלו, כשהייתי בירושלים קראתי ספר מדהים מדהים מדהים, שנקרא +'מה שלמדתי מילדיי' מאת פיירו פרוצ'י'+.

זהו ספר פשוט מעולה ומאיר עיניים, על תהליך שהאיש הזה עושה בעזרת ההורות שלו, כל החולשות שלו שמתגלות לו בתוך ההורות, וכל התובנות שהוא מגיע אליהן בזכות ילדיו ובזכות הקשר איתם.
החשיבה שלו כל-כך עמוקה ואמיתית, כל כך בוחנת באמת. לא מקבלת מוסכמות כמובן מאליו. הייתי אומרת 'כל-כך באופנית'

.
רציתי אז לצטט כמה קטעים מעולים לבלוג, אבל לא הספקתי. חבל

.
אפילו לא סיימתי אותו. אבל ממש נהניתי ממה שכן קראתי.
אם יש איזה ספר שהייתי נותנת להורים ללידת ילד, מלבד 'עיקרון הרצף' זה הספר הזה.

(מקווה שייצא לי להיתקל בו שוב)

נזכרתי שרציתי לכתוב מחשבה שהייתה לי בליל שבת, כשהייתי עם עצמי לבד בדירה של אחותי ובכיתי.

זו לא מחשבה חדשה, כבר הבנתי את זה הרבה פעמים. אבל היא חזרה הפעם.
ההבנה שעם כל מה שאנשים אולי יכולים לעזור לי בעולם הזה - הם לא יכולים לעזור לי באמת עם הכאב שבתוכי.
בדברים טכניים כן, בעניין הכאב - יכולים לספק אולי הקלה לרגע, או תובנות באמת מועילות לתהליך לשחרור הכאב, אבל בסופו של דבר וברגע האמת, כשהכאב עולה - אני לבד מול הכאב הזה. לבד.
אם להיות מדוייקים - זה רק אני ואלוהים מולו. אין אף אחד אחר.
לא שלא הייתי רוצה. אבל זה פשוט לא אפשרי.
כל-כך הרבה פעמים ייחלתי שמישהו יבוא וימשוך אותי משם, אבל אי אפשר.

זה מזכיר לי שפעם קראתי ספר יפהפה שנקרא 'למאטיס יש את השמש בבטן' מאת יהודית קציר.
שָם האמא של הגיבורה חולה בסרטן.
ומתואר שם מצב שבו היא סובלת כאלה כאבים שהיא צורחת לבן הזוג שלה 'תעשה משהו, תמשוך אותי החוצה בשערות !'
אבל עם כל אהבתו הגדולה אליה, הוא ניצב מולה חסר אונים. אין בידו לעזור לה.

וזה נתן לי את ההבנה שלפעמים, יש מצבים של כאב כ"כ גדול, שלמרות כל הרצון הטוב, אין אף אחד שיכול לעזור לנו.
בסוף אנחנו נהיה לבד עם הכאב הזה.

אני מקבלת את זה היום יחסית בהשלמה.
פעם זה נראה לי מאוד מפחיד.

בכלל, בעבר הייתי מגיעה למצבים שהייתי נטרפת מרוב כאב. כאב נפשי. וזה משהו שאפילו אי אפשר לתאר.
כאב קיומי, תהומי, כאב שכאילו אין לו התחלה ואין לו סוף. ורק את בתוך התהום השחורה הזו, ואין מי שיוציא אותך. משהו מטורף. כל המילים לא יספיקו.
אני זוכרת מצבים שהייתי מתגלגלת על הרצפה בוכה וצורחת מרוב כאב, וכל תא בגוף שלי היה צורח, ייסורים שאי אפשר לדמיין, ללא קרן אור וללא ישועה. מה שהרגיש לי באותו רגע כייסורי נצח.
ואפילו את אלוהים אז לא היה לי.
באמת כל המילים לא יספיקו. כי כמה שאנסה לתאר את זה, זה לא יהיה אפילו קצה הקרחון.

למזלי, אני היום יכולה לדבר על זה בלשון עבר.

אני מרגישה שאלוהים עזר לי המון מאז במהלך הדרך שעברתי,
גם בזה שהיום העוצמות של הכאב פחותות בהרבה.
גם - שאני יותר יודעת להתמודד איתו.
וגם - שאני הרבה יותר מרגישה את הנוכחות של האלוהים איתי.

הכואב ביותר והנורא ביותר היה כשהרגשתי טובעת בכאב שלי, ולא רק שלא היו בני אדם שיכלו להבין או לעזור, גם את אלוהים לא הרגשתי איתי.
זה בעיניי הדבר הנורא ביותר שיכול להיות - לאבד את אלוהים.
אם יש לך אלוהים - אתה יכול הכול.

נכון שכתבתי שאני מרגישה שאין לי אנשים לשתף אותם במה שעובר עליי.
אבל אני יודעת, שגם לו היו לי, וגם אם זה היה מקדם אותי בתהליך,
ברגע הקריטי כשהכאב יעלה - אחזור ואעמוד מולו לבדי.
זה משהו שרק לי לפתור אותו או להיות איתו.
זה חבר מאוד מאוד אינטימי.

מה שכן, היום אני יודעת שאלוהים איתי בזה.
וזה מעודד ומנחם.
לכן יותר קל לי לשאת את המחשבה שאין אדם שיוכל לעזור לי ברגע האמת.
זה יכאב, אבל לא אהיה באמת לבד.
זה נותן לי כוח.

(זה לא אומר שהקשבה ותמיכה של אנשים לא מועילה. היא יכולה להועיל מאוד.
רק שמול הכאב ממש - זה תמיד רק אני.)

כשאני כותבת דברים מסוג זה, פתאום עולה בי חשש ש-'זה יותר מדי'.
אנשים לא יהיו מסוגלים לשאת את זה.

עד עכשיו אולי לא תיארתי עוצמות כאלו של כאב (גם עכשיו זה רק היה טיפונת) - וזה עלול להפחיד אנשים.
נכון שתיארתי משהו מהעבר שמאוד שונה היום, אבל נראה לי גם ככה מספיק נורא לקרוא את זה. זה נשמע מפחיד.

אז מה, לא לכתוב?

אני מחליטה שכן. כי פה אני משתדלת לחשוף את עצמי כפי שאני וכמה שיותר.
גם אם זה משהו שהיה בעבר, אבל כרגע עולה בי צורך לתאר אותו - אז זה נכון לי לתאר אותו.
ומי שיוכל להיות עם זה - יוכל.

ואפילו אם זה היה נכון לכרגע, הייתי צריכה לכתוב.

אני צריכה לכתוב את עצמי.

זה הקו המנחה.*

מובן שיש לי פחד שאנשים לא יוכלו לסבול את זה. כי כך הרגשתי לאורך חיי - שהעוצמות הרגשיות שלי הן יותר מדי. ואין מי שיוכל להכיל אותן.
אנשים פוחדים ממני.
הלוואי שמתישהו אתבדה.

***********

בנוסף, גם כשכתבתי על החתולה, חששתי שאנשים 'כבר לא יאהבו אותי'.
כי אולי יחשבו שהייתי רעה אליה.

ושוב, גם כאן, הייתי חייבת לכתוב.
כי אני צריכה לכתוב את עצמי.
וכי אני לא יכולה שיאהבו אותי רק בגלל דברים מסוימים שאני מראה, בלי לדעת את כל התמונה.

אני חייבת לכתוב.

***********

כמו כן, גם חששתי שאם אני כותבת שאנחנו תמיד לבד בסופו של דבר עם הכאב שלנו, זה דבר מאוד לא מעודד.
ואני בעצם, בין שאר הדברים, גם רוצה להביא לאנשים תובנות מחזקות, לא מחלישות.

אבל, איכשהו, אני עם עצמי דווקא לא מרגישה שזה לא מעודד.
אני מרגישה כוח בהבנה הזו.
לא יודעת להסביר את זה.

אני מקווה שיבינו.

_זה לא אומר שהקשבה ותמיכה של אנשים לא מועילה. היא יכולה להועיל מאוד.
רק שמול הכאב ממש - זה תמיד רק אני._
אני כל כך מתחברת למה שכתבת ביום האחרון. לפעמים זה כל כך דרוש שיהיה מישהו שמקשיב, שרואים ואפשר להרגיש את ליטופיו, שאומר "מסכנה שלי".
אם לא טוב היות האדם לבדו, איך זה שכל כך הרבה אנשים מוצאים את עצמם לבד?
ומה עושים עם זה, לעזאזל.

@}