ערוגת חמציצים

[עולם_ומלואו*]

כל כך הרבה פעמים נכנסתי לכאן לכתוב, ועצרתי אחרי כמה משפטים. נו, מה יש לכתוב את השטות הזאת או האחרת. בסך הכל הכל טוב. איך אמרה לי קרוטונית - מגדלים בנחת.
השבת הצלחנו להגיע לתמהיל המנצח, מה שמוכיח שדיאלוג טוב יכול לפתור הכל. השבתות, אוי השבתות... רוצים להיות ביחד, אבל זה לא פשוט. הילדים לא תמיד מסתדרים ביניהם, ובשבת דתית זה יכול בקלות להפוך לקטסטרופה, המפגש עם כל המשפחה שלו, המורחבת + כל הילדים שכנראה מגיעים מורעלים מבית אמם נגד הקשר שלנו ולמרות שהם ילדים נהדרים ומשתדלים, זה נותן את אותותיו, וכל זה דחוס בדירה בעיר, בסופש אחד... מה אני אגיד, יותר מדי בשבילי.
אז בפעם הקודמת לא נסעתי, וקרה הנס - ההורים שלו הבינו שזה יותר מדי בשבילי, ומכיוון שהם רוצים לשמור על הקשר, בעיקר לראות את הנכד שלהם אני מניחה (וזה מעורר הערכה כי יש עוד כל כך הרבה נכדים, כראוי למשפחה דתית...) קיבלתי פס. אני יכולה לבוא לארוחת שבת ולא להשאר כל השבת. אז נסעתי אתמול וחזרתי בלילה, והיום ישנתי עם הקטנצ'יק שנת בוקר, ואז שמתי לי רדיו, אפיתי מאפינס גזר (יצא מעולה) ונסעתי לדודה לאכול צהריים ולפגוש קצת משפחה, חזרתי, אבטיה לקטן וטיול לילי בחוץ, יש ירח מדהים.
ולאורך כל התאור הזה הרגשתי פיסות קטנות של אושר מרחפות באוויר, כאילו יורד שלג באמצע אוגוסט ומרחף סביבי.
היתה שבת נהדרת.

[עולם_ומלואו*]

אני כל כך אוהבת את האתר הזה, אבל אני מרגישה שהוא גדל, ומשתנה, ולכן מנסים להחזיר אותו לתלם, ובא לי להתכנס בחלקת האלוהים הקטנה שלי (הדף הזה) ולחבק אותה חזק חזק, שמא מישהו יגיד שהיא לא רלוונטית (החלקה), וירצה למחוק ולאחד, ולצמצם ולערוך.
אני מעורה בכל מה שקורה, אפילו קראתי את מהי מהות האתר שמתעדכן בקצב מטורף, ואני רוצה לכתוב בלי להרגיש מאויימת....
אני כל כך מבינה את כל הצדדים - למה צריך למחוק ולאחד, ומצד שני... חבל לי על דפים שווים שנדמים כלא אקטואליים ויימחקו, על כאלו שיעלבו כי לא נותנים להם את התמיכה שהם מבקשים. רק אלוהים יודע כמה האתר הזה עזר לי בחיים בזמנים הקשים. זו היתה התמיכה שלי. פה.
והיום אני במצב שאני מסוגלת לת הלאה לאחרים, את מה שאני קיבלתי.
אני קוראת הרבה, לא כותבת הרבה. יש לי הרגשה של מאבק בכל עניני העריכות האלו ואני לא רוצה להכנס לשם.
חוץ מזה, אני בטוחה שכל הנסיונות לאחד, לקטלג, למחוק ולשנות שם נובעים מאזשהו רצון לעשות סדר, רצון שהוא הגיוני לאור הגדילה של האתר. אני פה מ- 2003, דברים השתנו מאז. אפילו מחקתי את הבלוג הישן שלי כדי לעשות מקום _בלוג הגרושים שלי?)
ובכל זאת כל פעם שאני רואה רשימה של מליון דפים במה חדש שמפיע בהם ע ע ע אני מרגישה צרך לקרוא מהר מהר כי תכף הם יעלמו לנצח ולא אוכל למצוא אותם במקרה דרך שיטוט וקריאה שמובילים אותי מפה לשם
ובאמת היו כמה דפי שהצטערתי שיימחקו, אבל מי אני שאגיד משהו לאור הרצון הטוב והזמן (ובודאי המחשבה) שמושקעים בעריכה. אני הרי לא עורכת.

זה כנראה חלק מהתליך מיסוד - שעובר על כל גוף שגדל,וצריך לראות בזה אות להצלחתו של באופן. אולי מה שחבל לי זה על תמימותו של האתר, שבאה לידי ביטוי בדרך שבה קראתי בבאופן - קריאה בעמוד וממנו הגעתי לעוד אחד, ואז לשלישי וגיליתי אוצרות בלומים שמילאו את שעות הפנאי שלי בקריאה מהנה.
אבל כמו שאמרתי, מתכנסת בחלקת האלוהים שלי...

[מי_מה*]

התרגשתי לקרוא את הפוסט הראשון ומזדהה מאוד עם השני. בגל הקודם של הנקיון ניקיתי את כל הבלוג שלי והדף בית. ככה התאים לי. הפעם אני מסתגרת בבועה שלי ונשארת תמימה בעצמי . האתר משתנה באופן טבעי כי אין דבר טבעי יותר משינוי. משתדלת להיות רכה עם זה ולקבל את השינויים באהבה ולא בהתנגדות. נראה שזה גם מה שאת עושה....
חיבוק גדו לך ושבוע טוב

[קן_לציפור*]

עולם, את יודעת כמה נעזרתי בבלוג הגירושים שלך?
בטח יהיו עוד כמוני. ואני פחות מעורה בויכוח.
... גם אני מבינה את שני הצדדים.
_ולאורך כל התאור הזה הרגשתי פיסות קטנות של אושר מרחפות באוויר, כאילו יורד שלג באמצע אוגוסט ומרחף סביבי.
היתה שבת נהדרת_
איזה יופי! באמת הקלה גדולה.
חיבוק גדול

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

@}
יש לי הרגשה של מאבק בכל עניני העריכות האלו ואני לא רוצה להכנס לשם.
כנ"ל. הפסקתי גם לקרוא בדפים האלה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

ולאורך כל התאור הזה הרגשתי פיסות קטנות של אושר מרחפות באוויר, כאילו יורד שלג באמצע אוגוסט ומרחף סביבי.
@} וואו!!!

ניסיתי בעבר להגיע לבלוג הגירושין שלך, שהיה לצערי ריק. (אולי שמרת?)
איכשהו פספסתי את הערוגה מעוררת ההשראה והשמחה שלך.
אז עכשיו קראתי הכל- ועשית לי שיר בלב!

גם אנחנו קוראות לזה חמצוצים. גם אצלינו (ואנחנו גרות בעיר) יש קטיף מאסיבי של חמצוצים. בתפריט: סלט חמצוצים, מרק חמצוצים ונדמה לי שהקרם הטבעוני שהאפרוח מתכננת לרקוח, יכיל בין היתר- גם חמצוצים.
כאן פחות או יותר מסתיים הדמיון.
<חוץ מההזדהות מהחלק על הרצון לילד השני, אבל את זה קראתי, עם הידיעה המשמחת, שהיום את חובקות עולמון>

טפו-טפו. שיגדל וירבה האושר בביתכם.
אמן.

[עולם_ומלואו*]

החברה של הגרוש ילדה בן
סיפרתי בכלל שהיא בהריון? לא בטוחה. נכנסה להריון כמה חודשים אחרי. זה מאוד מרגש אותי, אבל זה כל כך שונה. הם לא גרים ביחד, גם לא מתכוונים לגור. הוא טוען שזה בגללו, היא דווקא רוצה. מנסיוני אי אפשר להאמין לכל מה שהוא אומר... וגם אי אפשר הרי באמת לדעת מה קורה אצל זוגות בפנים, אבל מכיוון שהוא משתף אותי הבנתי כבר שכל מערכת היחסים שם ברכבת הרים אחת מסחררת - רבים נפרדים רבים נפרדים, תמיד בדרמה אחת גדולה ובדרך שוברים גם כמה צלחות, (באמת, לא כביטוי) לרוב לפני הילדים. את זה אני יודעת כי עולמית חוזרת עם סיפורים.
חשבתי עליה הרבה בזמן האחרון - כי היא בעצם לבד - לבד בהריון, לבד בלידה. היום בבוקר התקשרנו לדבר איתו, לשמוע איך היה, וזה היה שעות ספורות אחרי הלידה, הוא כבר היה בבית, ישן. אני לא יכולה לדמיין בכלל את הזוגי שלי נוסע הביתה אחרי הלידה. זו היתה שעתנו היפה ביותר (אם לא ה-) ושנינו זוכרים אותה ככה.
בקיצור - הודיה כפולה. אפילו משולשת.
על זה שאני יכולה היום להנות מהיתרונות שלו כאבא של הילדה בלי לסבול את החסרונות שלו כבנזוג
על זה שנחלצתי מהזוגיות המוטרפת מאמללת מתעללת הזו
ועל הזוגי הנהדר שלי, שכל יום שעובר אני מעריכה אותו יותר.

[קן_לציפור*]

חשבתי עליה הרבה בזמן האחרון - כי היא בעצם לבד
מקסימה אחת... איזו אמפטיה

הודיה כפולה. אפילו משולשת
לגמרי. שמחה בשבילך

[מי_מה*]

הודיה זה מצב תודעה נפלא. הודיה משולשת על אחת כמה וכמה וכמה . מצטרפת לשמחה

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

הודיה זה מצב תודעה נפלא. הודיה משולשת על אחת כמה וכמה וכמה . מצטרפת לשמחה
אמן. מצטרפת לשמחה גם!

[עולם_ומלואו*]

לא כתבתי מלא זמן. מה אני אכתוב? הכל שגרתי כאן
החמצוצים השנה גדלים במרץ לאור כמויות הגשם המטורפות שירדו כאן. בסופש הגשום לפני שבועיים חזרנו הביתה לגלות שעברנו לונציה. הבית שט לו על המים בנינוחות ונדרשה מקפצה מאולתרת להכנס אליו.
טוב האיש מיד חפר תעלת ניקוז לנקז את הבית ומאז בדרך לחניה אנחנו חוצים את תעלת למאנש מדי יום. הרכב נראה ג'יפ קרבי ממש - מלא בוץ והכל והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. כולה סוזוקי משפחתית כזו. אמרתי שגרה.
מלא מלא מלא מלא מלא שיגרה. פעם המילה הזו היתה מבריחה אותי מדייטים, היום זה החיים שלי ואני מודה עליהם.
היום שלי נע בין הנקה, כביסה, בישולים,ארוחת צהריים, חוגים, קצת מחשב, אמבטיה, ארוחת ערב.... קמצוץ זמן עם האיש שחוזר מאוחר מהעבודה כל יום והופ לישון.
אלו הם חיינו גרסת החל"ת.
אני בסך הכל נהנית מכל רגע. לא מתגעגעת ממש לעבודה במשרה מלאה. אני עובדת בערך יום בשבוע. מספיק. (כן מתגעגעת לרכב חברה.... אבל מוכנה לשלם את המחיר של העדרו.)
הבעיה היא שזה נגמר עוד חודשיים... ואני כבר מריחה את הפרידה הקשה מהעולמון הקטן.
ממש הרגשתי שירדתי מהרכבת העמוסה של החיים לתקופה, שבהתחלה נראתה כל כך ארוכה (ואוו! שנת חופש!) והנה אוטוטו זה מסתיים.

עולמית עשתה כזו קפיצת התבגרות השנה. נראה לי כתה ג' זה נקודת מפתח, בלי קשר להצטרפותו של עולמון אלינו. פתאום היא כבר גדולה - יכולה לנסוע בהסעה לבד לחוגים, ללכת לבד הביתה מההסעה של בית הספר, לאור כל זה כמובן יש לה טלפון נייד והיא גילתה את המחשב, אני עומדת בשטף הגועש ומחזיקה את האצבע בנקודת הפייסבוק. עד כאן. איך הורים עושים לילדים שלהם פייסבוק בכתה ב' וג' אני פשוט לא מבינה. כי יחד עם כל ההתבגרות הזו היא כל כך תמימה, ויש בה כל כך הרבה נאיביות מצד שני, שממש לא בא לי לחשוף אותה לזה.

היא אפילו פתחה פה דף בבאופן! מי היה מאמין.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא כתבתי מלא זמן. מה אני אכתוב? הכל שגרתי כאן
פשוט תכתבי. שגרה וחמצוצים נשמעים חורפיים במיוחד, כמו גרב ונעלי המגפר..כיף לקרוא אותך.

[קן_לציפור*]

מלא מלא מלא מלא מלא שיגרה. פעם המילה הזו היתה מבריחה אותי מדייטים, היום זה החיים שלי ואני מודה עליהם.
איזה יופי. ממש שמחה לשמוע עדכונים. אפילו שהם שגרתיים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

@}