סוף סוף התחלה

רק שהיו אולי שבעה צבעים של עגבניות- כתומות, שחורות, צהובות, וורודות, סגולות, ירוקות זברה (אה וגם כמה אדומות....). השנה נשתלו בערך שישים שתילים של עגבניות ויותר מעשרה סוגים. הגזמה פראית. בנתיים מנסים להתמודד עם ההצפה (אני מייבשת חלק בשמש. אבל צריכה לעמוד בקצב).
את רוצה להרוג אותי נכון?
עגבניה היא סם החיים מבחינתי (מייד אחרי אבוקדו), והיא ללא ספק הירק שחיי אינם חיים בלעדיו.
(אני נזכרת באמא שלי שמכורה גם היא לעגבניות ושעכשיו בגלל סוג הטיפול שהיא מקבלת אסור לה לאכול עגבניות.... )-:)
סלטי עגבניות הם דבר שרץ כאן הרבה, לפעמים בתוספת שן שום וכוסברה, לפעמים עם מוצרלה ושמן זית, לפעמים ברוטב טחינה שיוצר מייד זיכרון בפה של משהו בתוך פיתה.
אבל 60 שתילי עגבניות בכל צבע אפשרי זה לגמרי ליגה אחרת. (-:

'תראות בגיהנום מותק!
טיסה נעימה ובטוחה.

רשמתי ומחקתי

אולי כמו ששאר הדברים קורים בקצב שלהם בשבועות האינמילים האלה שאני עוברת
גם אשוב לכתוב כאן
ולספר מה קרה.
בכל מקרה,
מיי סוויט סוויט למונייד,
תודה שאת חושבת עלי
גם אני חושבת עליך
והתרגשתי לקרוא שאורחת כבוד בדרך לגיהנום.
ברוכה הבאה
בואי תצנני קצת את הטירוף הזה.

אני חייבת להגיע מתישהו לתל אביב בשבוע הקרוב אבל לא יודעת מתי או איך (צריכה לתקן את הרוכסן של האוהל שלנו לקראת פארק הירדן!).
אולי תכתבי לי למייל כשתהיי פה ונראה אם נצליח... adinamassage שטרודל ג'ימייל דוט קום.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ימים צפופים צפופים. אני והילדים מנסים להספיק כמה שיותר. משפחה, חברות. ירושלים.
הילדים מקסימים. מסתובבים ברחוב עם משקפי שמש וסנדלים. כל דבר הוא חדש ומרגש. אפילו אוטובוס.
בלילות חלומות פרועים. חלמתי שהצעיר התעצבן עלי ועשה לי שיחת פרידה. חלמתי שאיבדתי כיפה בוכרית בת שלוש מאות שנה של דוד שלי ואז כשלבסוף היא נמצאה מתחת למיטה היה בה מסטיק וקובית שוקולד נמסה. החלומות הם כל כך מציאותיים שאני מתעוררת ולוקח לי קצת זמן להבין איפה אני.
אמא שלי מבולבלת וזה מפחיד ועצוב ואני לא ממש יודעת איך לעזור. מחר אנחנו נוסעים לבני דודים וניראה לי שעצירה בדרך בתל אביב תהיה לא מציאותית.
מקוה ששבוע הבא אני אגיח מתישהו ללתל אביב.
עדיין מפנטזת מפגש עם חברות וירטואליות והמציאות פה תובענית ואני שוקעת...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בדירה של ההורים אני מספרת לילדים שכאן גרתי מאז ומעולם. תמיד באותו מקום.
הם שכבר נדדו לא מעט והספיקו לגור בשלוש יבשות שונות מתקשים להאמין. תמיד?! באותו מקום.
בשביל להוכיח להם אני לוקחת אותם למכולת לקנות ארטיקים. המכולת של אלי שאליה הייתי הולכת תמיד לקנות ארטיק ואחר כך לקנות סיגריות ובירות.
"פעם היתה חורשה בין הבינין שלנו למכולת" אני מספרת להם. היום כמובן ביניני מגורים עם דירות גדולות לעשירים.
הבכור מחופש. הוא מצא אצל אבא שלי בארון חולצת "טאיי דאיי" ישנה עם צבעים חזקים במידב אקסטרה לארג', מחרוזת חרוזים מהעיר העתיקה. משקפי טייסים.
אני אומרת להם שהמוכר בטוח יזהה אותי. הם לא מאמינים.
במכולת אלי (או אולי זה אח שלו ציון?) מזהה אותי. מה שלומך נשמה? לא השתנית.
הוא מסתכל על הילד ואומר לו "אתה יודע כשאמא שלך היתה קטנה היא היתה ניראת בדיוק כמוך ותמיד היתה מתחפשת ועושה הצגות בשכונה. לרגע חשבתי שאתה היא"...
הבכור מתקשה לעכל."על באמת?" הוא שואל.
בבית אנחנו מראים להם אלבומים עם כל התחפושות. אני עם חצאית, כובע, משקפי שמש וכאפייה. על אותה המרפסת הקטנה אוכלת ארטיק.

זה כל כך מרגש לקרוא!
מוזר לחשוב שאת פה כל כך קרובה ועדיין רחוקה (יום ראשון אהיה בירושלים אבל גם אם תהיי שם אני לא רואה איך נוכל להיפגש לצערי)
בנתיים מסתפקת בתיאורים היפים והמרגשים שלך...
שתהיה שבת ברוכה בארץ הקודש!

אמא שלי מבולבלת וזה מפחיד ועצוב ואני לא ממש יודעת איך לעזור.
אין לי מילים. בטוחה שזאת התמודדות לא קלה בכלל.
חוץ מהאהבה שאת רוכשת לה בטח אין הרבה שאת יכולה לעשות.

תתני סימן אם תהיי יום ראשון בירושלים.
ייתכן שהטרמפ שאני מגיעה איתו צריך להגיע לעיר מוקדם ואז תהיה לי שעה לשרוף... אם בא לך כמובן וזה לא מכביד. בטוחה שצפוף צפוף...
(גם לא בטוחה שנגיע מוקדם, הטרמפ לא סגור על עצמו)

אמא שלי מבולבלת וזה מפחיד ועצוב ואני לא ממש יודעת איך לעזור.

מזדהה ומכירה מקרוב.
והסיפור על המכולת פשוט נפלא.
מקווה שעוברים עליכם ימים יפים.
@}

אמא שלי מבולבלת וזה מפחיד ועצוב ואני לא ממש יודעת איך לעזור.
גם אבא שלי, לעיתים, (בתכיפות גוברת). הוא עדיין נוהג וזה גם מפחיד.
חמסה חמסה. בריאות מעל הכל.

בקונטרסט חד- זכרונות הילדות מתוקים כ״כ. כמה מרגש שהמכולאי זיהה אותך וזכר את נטייתך להתחפש.

יש סיכוי שאנו נהיה בי״ם מחר, (שבת).
מכירה מקרוב את הלו״ז הבלתי אפשרי של ביקורים, אבל אם יש סיכוי להפגש, אז צריך איכשהו להחליף פרטים.
נראה שיכול להיות נחמד גם לילדים- העו״ד והאפרוח ממש באותו גיל. (והשפה היא בונוס נוסף..).
<ברור שהילדים זה הקאבר. יהיה כ״כ משמח לפגוש אותך. רק תבטיחי שמותר יהיה לי להמשיך לקרוא לך למונייד.

>
פלן דה ביזו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא מצליחה לישון. ברקע רעשים של מקרר שנישמעים כמו חללית, מזגן, מחשב. קולות של לילה בבית לא מוכר.
הגענו לבני דודים המיתולוגיים שהילדים פינטזו עליהם כבר שנה ואני מוצאת את עצמי במקום שבו אני לא מרגישה מי יודע כמה.
לא נכנסת לפרטי פרטים אבל מרגישה סוג של מועקה. רוצה הביתה. לא במובן של לעלות של מטוס, אלא במובן של מקום שבו אני מרגישה בסדר. מוגנת, אהובה.
בירושלים דווקא היינו במקום כזה ויש עוד כמה בתים כאלה, אבל דווקא פה אני רוצה לברוח. לא יכולה לשים את האצבע על זה, כי לכאורה כולם עושים מאמצי על לשמח את הילדים ולרצות אותי, אבל משהו "לא בא לי טוב".
קשה לי עם אנשים כמו גיסתי. אנחנו שתי הפכיות- היא סוג של קונטרול פריק ואני לא אוהבת להתחייב ומעדיפה לזרום עם הרגע. תמיד יש לי תחושה שאני מאכזבת אותה....
יש משהו בישראליות בבית הזה שהוא לגמרי מיינסטרימי ועושה לי בחילה. מין פינוק קיצוני. הכל סטרילי, נקי ,"מפנק" ונוח...אריזות חטיפים אישיות, שתיה קלה בכל הטעמים בכוסות פלסטיק עם מכסה. ארטיקים, קרטיבים, שוקו בשקית, חומוס אחלה, מזגן מסביב לשעון ובמקביל בית ספר אנטרופוסופי...לא יודעת למה אבל מרגישה מיני משבר ובא לי לקחת את הילדים ולברוח. אבל, אני פה בשבילהם והם נהנים מכל רגע ובכל זאת...רע לי.
זהו שיחררתי קיטור ואולי זה יעזור לי להרדם.

בעינין אחר- המפגשים הפוטנציאליים עם חברותי האהובות מכאן:
אמא של טוסיק: לצערי אנחנו עדיין פה בשבת ולא אהיה חזרה בירושלים עד ראשון בערב. אנחנו יוצאים ראשון בבוקר מפה, ונבלה את הצהריים בתל אביב.
עדינה- איזה באסה, ראשון בירושלים יכל להסתדר- רק שאנחנו עוד לא שם....
נמשיך לנסות..
הולכת לנסות לחזור לישון.

חבל שלא קפצת אלי לגג לפנות בוקר
היית מרימה איתי עיניים לעננים ברוח הנעימה ובוהה איתי בחיים האלה שמה זה מה זה החיים האלה.
נזכרת שכשהייתי ילדה כתבתי בגדול על דלת החדר
This is the strangest life ive ever known
של ג׳ים מוריסון.
איך ידעתי את זה כבר אז?

סוויט למונייד
מחבקת אותך עם כל הרגשות
וכל הסיפורים מההווה והעבר.
לא יודעת, מה אני אגיד לך. כמה מערבולות.

נראה לי שעם קרובי משפחה ש״נרכשים״ דרך נישואין- זו כבר בכלל אופרה אחרת. או שזה טוב, או שזו צפרדע שבוחרים לבלוע כל פעם מחדש. אחרי הדרך הלא נעימה למטה, כשמתרכלים שהיא בבטן- משכנעים את עצמינו שזה לא כ״כ נורא..

מקוה שהיום יותר מוצלח ושאיכשהו כן יצליח להתבשל מפגש.

לימונדה יקרה, עוקבת אחרי הביקור שלך.
מקווה שיהיה המשך טוב יותר. ולילות ישינים יותר.
ממני (בהרי ירושלים)...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד לילה עם שינה משובשת. קמה עם ראש מסוחרר וגרון חרוך. במשך השבת נסחפתי אחרי השאר ועישנתי יותר מדי סיגריות ומגעיל לי.
לקח לי הרבה זמן להרדם, מחשבות טורדניות שלא נתנו לי מנוח. השוואות בין המציאויות השונות אותן אני חווה פה והמציאות המנותקת שלנו שם.
כשכבר כן נרדמתי והייתי שקועה בחלום, אחד הילדים הביא איזו צווחה מתוך שינה והקפיץ אותי ומצאתי את עצמי שוב מסתובבת הזויה בבית זר בשלוש וחצי בלילה. חוץ מזה שהרעש הלבן התמידי של המקרר הטריף אותי. שלא לדבר על החלומות...
חלמתי שאני פוגשת את אחד האקסים הבעייתיים שלי, הרוקר בכבודו ובעצמו.אני לא חולמת עליו הרבה, אבל כשהוא כבר מופיע לי בחלום זה תמיד נגמר בסקס. בחלום אני נמצאת במועדון מחכה להופעה. אין לי מושג של מי ההופעה. כשהרוקר נכנס לחדר עמוס האנשים, מיד אני מריחה אותו ונדרכת. אוף הרוקר הזה...במציאות המשיכה בינינו היתה כל כך חזקה שלפעמים באמת הייתי מריחה אותו ממרחקים. אני והרוקר מתחילים לדבר. מה שלומך? מה איתך? כמה ילדים? בלה בלה בלה. פתאום אני מתקרבת והוא גם ואנחנו מתנפלים אחד על השני. מתנשקים בלהט. כמעט עושים את זה על הבר. אני אומרת לרוקר שזה מסוכן מדי וכדאי שנחתוך למקום אחר, אבל הוא אומר שהוא מוכרח להשאר להופעה. זאת הופעה גדולה שהוא בשום פנים לא יכול לפספס. אני נפגעת. מתברר שההופעה היא של אלון אולארצ'יק... ואני נעלבת עוד יותר שהוא מעדיף את אולארצ'יק על פני ומתבאסת שאנחנו לא עושים את זה (-:
עוד חלום משונה שבו אני קוראת עמודים על גבי עמודים. מלא טקסט. לא ידעתי שלקרוא בחלום זאת אופציה.
הסוף שבוע הרגיש לי קצת כמו יום כיפור. יושבים מעשנים, מדברים, מדברים...
אני חושבת שהבנתי מה כל כך קשה לי פה בבית הזה. יותר מכל הממתקים והצ'ופרים לילדים, אלה הן השיחות של נגמרות על הכסף וההשרדות במציאות העכשווית של ישראל.
המרדף הגדול אחרי המשכורת, הלוזים הצפופים של ההורים, ההתארגנויות עם הילדים, הסעות... רק מלשמוע על זה אני מתעייפת.
עוד מעט יום חדש. הולכת להתקלח, לארוז תיק.
תל אביב- אנחנו באים....

חזרנו הביתה.

אחרי אותו סוף שבוע בצילו של המזגן והאנרגיות הקשות התעוררתי ביום ראשון עם גרון ניחר וכאבים בכל הגוף.
האשמתי את הסיגריות. אחר כך את המזגן.
האשמתי את המחסור בשעות שינה ואת טיסת הלילה הארוכה.
אבל יותר מכל האשמתי את האנרגיות הקשות שחגו מסביבי באותו סוף שבוע שבו נאלצתי לישון במקום שבו לא הרגשתי בבית...
בסופו של דבר התברר שהתעוררתי חולה... אולי בגלל כל אלה ואולי סתם וירוס שחיכה לתקוף אותי בחולשתי.
באוטובוס לתל אביב גברת עם סלים ישבה מולינו והרעיפה עלי ועל הילדים חיוכים לרוב.
אחרי חילופי דברים ("איך קוראים לך? לאיזה כיתה אתה עולה?") היא תחקרה אותי למה יש לי רק שניים.
"יש יותר מדי אנשים בעולם" אמרתי לה "מספיק לי"
"חבל" היא אמרה "יש תמיד מקום לעוד יהודים בארץ... הבעיה היא דווקא עם העובדים הזרים והערבים שמשתלטים לנו על המקום"...
נבהלתי
"איזו אשה נחמדה" אמרו הילדים (היא נתנה להם טופי)
ירדנו מהאטובוס בהבימה והתישבנו בבית קפה. שתינו מנגו לאסי ואכלנו סלט ירקות קצוץ דק. חביתה. טחינה. לחם חם. לבנה. הגרון עדיין כאב והזמנתי תה עשבים.
אחר כך הלכנו ברגל לדירה של חברה אהובה שהשאירה לנו מפתח. מאוחר יותר הלכנו איתה לים.
התישבנו על כסא שיזוף ועובד אריתראי הקים לנו בחריצות שמשיה.
השכן הצרפתי עם הקארה משוח הגריז והשיזוף הכתמתם בוהק קם ממשכבו על מיטת השיזוף, ניגש אלינו ופנה אלי באנגלית "למה דווקא פה?" הוא שאל
"סליחה?" אמרתי
"הים רחב. הוא השיב...למה דווקא היתם צריכים לשבת עלי?"
"כי אין עוד כסאות שיזוף בשורה הראשונה ואנחנו מעדיפים כמוך להסתכל על הים" השבתי (אבל באמת רציתי להגיד "ולא על התחת השרוף של אשתך")
"חצופים הצרפתים האלה, חושבים שהם קנו את תל אביב" אמרה החברה.
בילינו את הלילה בתל אביב אצל החברה.
חום של תל אביב או של גיהנום?! פחדתי להדליק את המזגן והזענו כל הלילה.
בבוקר הרגשתי הרבה יותר גרוע.
מונית שרות לירושלים. סטודנטית מבצלאל מדברת בטלפון על פרויקט אומנותי. שני ערבים, דוס שמן, תיירת אמריקאית ואנחנו.
welcome to israel
או "כמה טוב שבאת הביתה"

ואיפה שבע???

הביקור הזה לא השיג את התוצאות המיוחלות )-:
במקום להרגיש טעונה באהבה ותמיכה... חזרתי מותשת חולה ועצובה.

לילדים שלום...
ניראה לי שהם קיבלו בביקור בארץ את כמות הארטיקים, חיבוקים, ים, שמש, בני דודים וחזרו שמחים ושזופים לשנת הלימודים.

בזמן שלא הייתי פה הבחור יצא למלחמת עולם עם דרקונים ושדים מהעבר...
אני אמורה לעמוד לצידו, אבל אני רק רוצה שהוא יראה לרגע שיש דרך אחרת שבה אין מלחמות.
כשאני מנסה להצביע לו על הדרך האחרת, הוא מפרש את זה שאני לא רואה. לא נאמנה. לא חברה.

הותשתי. מרגישה את העייפות בכל הגוף...במיוחד בעפעפיים.
בלילות חלומות אינטנסיבים.
מרגישה שאני כל כך אקטיבית בשינה שאני קמה מותשת.

מתגעגעת.
^{רב הזמן אני בכלל לא יודעת למה אני עדיין כותבת פה...}

פורשת...

תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך. המשפט הצהוב... ואני רציתי לכתוב-חבל שאת פורשת.אבל הצהוב שתמיד צודק הזכיר לי שאת לא פה בשבילי אלא בשביל עצמך. גם אני בחו"ל, ופעם כשהיה לי קשה כתבתי בלוג באתר. אבל אם את פורשת אז כנראה שלכתוב פה כבר לא תורם לך. מקווה שיהיה לך טוב, לא כתבתי פה קודם אבל קראתי, הזדהתי, קינאתי, שמחתי בשלי,התפעלתי מכתיבתך ועוד ועוד. בהצלחה!!!

סמירה, אל תלכי!
<לא בלי שאנו מחליפות כתובות מייל>
<את אצלי עמוק בלב ובמחשבות, אני אמשיך להקשיב, גם אם לא תכתבי>
<אה, ולשאלתך, מהמעט שאני יודעת, שבע דוקא מסתובבת פה לפעמים>

פלן דה ביזו, מיי סוויט למונייד

<אמא דבש>

אני מבינה למה בא לך לחתוך אחרי חוויה כזו.
אני באופן אישי אתעצב אל ליבי אם זה יקרה.
() חיבוק היישר מן ההרים
<
קן לציפור

באסה

איכשהו הביקור הזה היה מפוספס, בעיקר בצל המחלה שלך והשהיה הלא מוצלחת בסופ"ש ההוא... וגם העיתוי, שנפל על תחילת שנת הלימודים כאן, וכולם היו די בבלגן הזה.

מבחינתי לא הצלחנו לדבר, ובקושי לתקשר, בתוך כל זה. ככה שגם מבחינתי היה פספוס.. אבל לפחות אפשר לפצות בטלפון, בינתיים. אז מקווה שנדבר בקרוב. נשיקות. ואל תפרשי, שמחתי שהאתר חזר לתחיה רק כדי לגלות עקבות שלך

גם אני התעדכנתי עכשיו על הביקור..

לוקחת נשימה עמוקה -

כן...שבע ומוריסון צדקו -
This is the strangest life ive ever known

ועדיין נשמע שאת מתגברת, קשובה לפנים שלך...מעכלת תהליכים.

פורשת?!
מה, מכאן?

.....
אולי פשוט תבואי מתי שאת רוצה? בלי החלטות מוקדמות??

קחי נשימה, ועוד אחת, וצאי החוצה, ללכת ללכת...
הכח יחזור לך, והסבלנות, והיצירתיות...

פורשת...התכוונתי לכתוב פושרת (-: סתם...
האמת שלא התכוונתי להיות כזאת דראמה קווין (אולי רק קצת)...
בכל מקרה מחמם לקרוא תגובות מחזקות

ובנתיים מאחר ואין לי בית אחר לכתוב בו, אז עד למשבר הבא (או לעונג הבא), אני כאן

לימונדה-
לא.
אל תלכי.
אל תלכי.
בתור אחת שעשתה וואחד חיתוך חד משמעי בחיים לפני חודש, נראה לי ששיכללתי את היכולת לזהות מתי חותכים ומתי מטיילים הלוך ושוב.
סוויט למונייד, אני מסתובבת פה לעיתים כמו שאמרה אמא דבש, מאוד מעט.
וקוראת אותך ואוהבת אותך כי יודעת שהדברים שלא נחתכים הם פשוט מחזוריים.
אה, והבאתי כלבה. בובי Bobi
טריירית זהובה בת 4 חודשים ואני מאוהבת.
החיים הכי מוזרים זה כאן!
נשיקות וחיבוקים לך ולכל הכנופיה.

ניזכרתי במשהו...בשדה התעופה בין טיסות, לא יודעת בדיוק מה הצית את השיחה, אבל ניהלתי שיחה עם הילדים על זה שבחיים שום דבר הוא לא בטוח. נדמה לי שהבכור התחיל את השיחה.
בכל מקרה דיברנו על זה ששום דבר בחיים לא במאה אחוז בטוח ושהכל יכול להשתנות.
הבכור חשב על זה רגע ואמר כהרגלו בהשלמה "ככה זה החיים"
ואז פתאום הוא אמר ש"יש משהו אחד שהוא בטוח"
"מה?" שאלתי אותו
"מה שבטוח זה... ששום דבר לא בטוח"

וגם בטוח שנמות מתישהו
אבל האםנולדנו בכלל?

כל כך הרבה הזדהות
אני בימים של מותשות ועפעפיים כבדים...
מלאה עצבות על הכל ועל מי יודע מה )-:
תחושת רִיק ונטישה

"גם בעצבות נוגה" כמו שאומרת זלדה

אין לי מילים חכמות רק רצון לחבק ולהתחבק.

שנה טובה לימונדה יקרה
מאד שמחה שאת כאן יחד עם השאר

גם אני שמחה שאת נשארת
הפוסטים שלך הם כמו משב רוח נעים (:
שתהיה לך שנה טובה ומתוקה, של הרמוניה ואנרגיות חדשות

dQlLWnbco]חוזרת הביתה I[/po]

אין על השיר הזה! לפעמים שומעת אותו באוטו בלופ שוב ושוב כל הנסיעה כמו שהייתי שומעת מוסיקה מרגשת כשהייתי נערה (-:

לימונדה, אני בכלל לא נמצאת בבאופן. אם אני פותחת את האתר פעם ב... זה כדי לקרוא אותך ועוד אחת או שניים.
אז שמחה שאת כאן!
שנה טובה !

אני גם שמחה שאת פה. אני קוראת בשקט, אבל תמיד.
ולאונרד כל כך נהדר. אני חושבת שהייתי יכולה ללכת לראות אותו מופיע בלופ, ככה הוא נפלא בעיני.

התגובות המחבקות עוטפות אותי...

הרבה פעמים הכתיבה פה מרגישה באמת כמו אקט הזוי (במיוחד כשאני מנסה לחפש את הדף שלי בין דפים כמו "צרות בפות", "גידול ארנבים", "נידה וטבילה" ו"מאפים קפואים"), אבל בסופו של דבר אני תמיד מוצאת את הדף שלי, שמחה ומופתעת למצוא בו חברות נפש ונהנית לכתוב דווקא פה.

הביקור בארץ היה קצת הפוך על הפוך- לפני שנסעתי דיברתי על תרמיל 200 קילו (לא פחות (-:) שאני סוחבת על הגב ודוקא כשאני בארץ אני קלה כאילה.
אז זהו...שלא. התבדתי. ואולי טוב שכך. איכשהו הפעם הכל היה קשה כל כך...
ההורים הגיעו למצב שקשה להם להכיל אותי ואת הבנים בשגרת יומם. הם נכנסו למין רוטינת זקנה וכל דבר שמפר אותה מערער אותם.
בתקופה שהם היו פה זה היה לגמרי להפך. כשהם היו פה אני יכולתי לטפל בהם ולעזור, מה שבארץ הוא בלתי אפשרי.
לא מצאתי אותם בטוב בכלל. אמא שלי עמוסת דאגות ואבא שלי עצבני.
ואז הסוף שבוע המעיק, אחר כך חליתי. וחוץ מזה שכלום לא היה טעים במיוחד או כיף במיוחד. טעם של פספסוס והחמצה.
הכיעור והאגרסיביות של התושבים בלט. המטיריאליסטיות ותאוות הבצע. זיהום האוויר. הפוליטיקה המכוערת שאי אפשר להתעלם ממנה. הגזענות.
עוד ביקור במשרד הפנים. משרד הפנים הראשי של ירושלים נראה כמו משרד בעולם שלישי. האמת שבהודו הייתי במשרדים יפים מאלה, שלא להשוות למה שיש פה. הסניף נמצא כבר שלוש שנים בשיפוץ תחת פיגומים. הכל מלא אבק. על הקירות מודבקים בסקוטץ' דפים בכתב יד עם חצים ושמות ולא ברור לאן ללכת. תור ענקי. כולם נגד כולם. דוחפים.
תינוקות בני כמה ימים. דתיים. ערבים. יהודים. כולם באותו החרא.
פקידה חטטנית שואלת למה אנחנו לא בארץ ו"לא חבל לעשות ככה לסבתא?". ואז כל עינין הרישום יהודי לא יהודי. פתאום מהמרחק של פה- ארץ שאסור ללמד תכנים דתיים בבית ספר, הכל ניראה לי גזעני ולא מתקבל על הדעת. שערוריתי אפילו.
ארץ אוכלת יושביה.

פעם ראשונה שכל כך שמחתי לחזור לפה. לשקט. למרחבים. לאויר הנקי. לחופש. לתרנגולות, לכלב, לבית, לבחור.

נושאי המגבעת - האלוהים שלי עייף
מילים: אמיר זידנר

כבר לא רוצים להמשיך אבל צריך לחזור ולשמו ר
האנשים אומרים: האלוהים שלי עיי ף
הילד מחפש את אמו בכיכר, הקלפים לא לטובת ו
היום בארץ שלי אומרים: האלוהים שלי עיי ף

יותר מדי אנשים, אמר ראש העיר והסתובב למער ב
השמש בשמיים עמדה מאחריה על מדבר ענק
עולים במדרגות, לא יכולים לרד ת
המעליות נשברו בעיר שלנו ואי אפשר ללכת
בגלל זה אמרו אנשי העיר: האלוהים, האלוהים שלי עיי ף

ריח הבצל עולה בעינ י
בן דודי נתן פרח לחברתו, אבל החלון הכפול עמד בלחץ
הוא סיפר שבסדר הפסח בירך הס ב
והוא בירך: האלוהים, האלוהים, האלוהים, האלוהים שלי עיי ף

המדרגות הנעות משותקות בגלל הפסקת החשמ ל
הן לא זזות ואנשים צועקים: האלוהים שלי עיי ף
כבר לא הולכים ברגל, והחלון הכפול עדיין עומד בלח ץ
רק עכשיו מבין בן דוד י
לא האלוהים שלי עייף
לא האלוהים שלי עייף
לא האלוהים שלי עיי ף
לא האלוהי ם
ל א

כשרשמת שבארץ את מרגישה קלילה, לא הבנתי האם משהו איתי לא בסדר, איך זה שאני מרגישה בדיוק להפך, שמלבד החום הקשה של הקיץ, מרגישה שהמדיניות הכללית והמציאות הגזענית והמושחתת סוגרים אליך, שיותר מדי אנשים, יותר מדי זמן נמצאים על סף התמוטטות עצבים.
אולי משהו פה באמת השתנה ב5 שנים האחרונות
וזה כנראה לא רק בארץ, זה בכל העולם אבל פה איכשהו זה יותר אגרסיבי.
יופי שיש לך את המקום של השלווה החיצונית שמאפשרת יותר בקלות שלווה פנימית
שתהיה לכם שנה נפלאה!

לימונדה אהובה
מאד מתחברת לקושי עם ההורים. כשהורי ביקרו את אחותי בחו״ל, הם גם קיבלו מן ״אנרג׳י בוסט״. כשהיא ביקרה כאן, היא כמוך, הופתעה לראות במו עיניה, איך כוחותיהם מתדלדלים.

האוירה בארץ.. אפילו למי שחי בה יום יום (ומשתנה בה בהתאם?), אכן הולכת ומקשיחה.

הקישור לשיר הנהדר של לאונרד...
כבר יומים אני מסתובבת עם מחשבה, כמה נפלא היה לדבר עם ה״לייזי בסטרד״ בחליפה. ואיפה איפה אפשר למצוא בית, אליו אפשר ללכת
Without my burden & my sorrow.

המשך יום נעים @}

אמא דבש אהובה,
השיר going home נשמע לי כמו שיחה עם אלוהים על המוות. החיים הם מלאים ב-suffering ולכולנו יש את הburden (כל אחד את שלו) אותו אפשר להוריד יחד עם התחפושת בסופו של המסע הזה.
^{אכן, תמימות מצדי לחשוב שיכולתי להשאיר את התיק שלי בשדה התעופה...}
ושיחה עם לאונרד היא דבר מדהים @}

קואלה,
דברים שרואים משם...לא יודעת אם אי פעם גרת בחוץ לארץ, אבל יש מחיר גם לתחושת הזרות התמידית. זה מעייף. בשנים האחרונות, מתוך הקשיים שלי פה, משהו במפגשים עם המשפחה והחברים, הים, השמש והחומוס, הטעין אצלי מצבורים. שנה טובה!!! מקוה שמצאי את המקום השקט אליו את משתוקקת @}

השיר going home נשמע לי כמו שיחה עם אלוהים על המוות
כן.
חוצמזה שאם זוכרים את הדרך, יש לכולנו ״בית״ כזה בשקט, בפנים.
אבל איכשהו הרגשתי שהוא מבטא אולי גם משהו נוסף, שאפשר למצוא גם בחיוניות של הכאן ועכשיו.
מהתחפושת בכוונה התעלמתי, כי לעיתים נדמה לי שאני עדיין רק מודדת, בחדר ההלבשה

ושיחה עם לאונרד היא דבר מדהים
יש לך שפנים בכובע, לימונדה?

אני רק

היום

חיבוק מנחם.
שתהיה לך שנה מתוקה כדבש, עם ימים משמחים ולילות ענוגים.

סוויט טיזינג למונייד..
הסקרנות הרגה את החתול , אז ממתינה בסבלנות, לשפן שיצוץ בזמן שמתאים לו.

תפוחים שהבחור ליקט ודבש מהשכנים. תאנים גנובות מבית עזוב. גבינות עיזים מכפר סמוך. עלי גפן ממולאים חמצמצים. תרנגול ביין אדום מתבשל כמה שעות על הגאז. וודקה קפואה.
ברקע התקליט החדש של דילן. ילדים מרוגשים בחליפות כדורגל משוק מחנה יודה רצים לשכנים לתת להם ציורים (בתמורה לבונבונים) וחוזרים עמוסים...
שתהיה שנה טובה חברות אהובות!!!

שנה טובה למונייד

שנה קסומה ומחוייכת

sweet year, lemonade, to you and yours
so good to hear from you

תמונה

love and blessings

Leonard

משתפת את כולם בברכת הכהנים...
שתהיה שנה מתוקה עם הרבה אהבה

די, זה אמיתי?

בהנחה שאת לא מאלה ששולחות לעצמן פרחים ומעמידה פנים שהם מעריץ
אלמוני, אז זו ברכה אמיתית??
או שאולי מדובר בלאונרד אחר?
תגידי, אני גם נחשבת yours?

ומה פתאום הוא קורא לך למונייד?

אני לא חתול, אבל הסקרנות הורגת אותי! יש קו עדין שמפריד בין טיזינג להתאכזרות, יו קנאו, אז בבקשה לא לחצות אותו

love and blessings
Indeed!

בחיי אם לא היית חברה שלי, הייתי חושדת בך שאת טרול!
או שפתחת את השנה עם ג׳וינט שמן, וחמדת לצון על הבוקר?

אמא של טוסיק...נא להרגע!!!
חשבתי שכבר עלית על זה קודם... (עם כל הכובעים והשפנים שזקרת)
בכל מקרה המייל הוא אמיתי מאתמול (רק ששיניתי את השם לשם החסוי שלי פה)
מבטיחה (בעיקר בשבילך) לספר את סיפור ההכרות שלי עם לאונרד. זה יבוא...
ובנתיים תשבי בשקט ותתכבדי בברכת הכהנים- כי היא גם בשבילך

^{לא יפה לקרוא לי טרול- בוא נתפשר על טיזרית} (-:

וברור שאת yours מה חשבת?
(בצהוב כתוב ש המציאות היא החלום האולטימטיבי )

את ממשיכה להצחיק אותי...
שנה טובה!

תיארתי לעצמי אנקדוטה קטנה. לא משהו בסדר גודל מרעיש-עולמות-לאונרד-ואני-מכירים-ומתכתבים-במייל-שכזה.
מזלך שאני תיכף יוצאת לקמפינג קט, אחרת הייתי חופרת כל הדרך עד לסיפור המיוחל.
איזו מתנת חג משובחת ומנצנצת הבאת, איך חייכת אותי. בחיי שהשנה הזו התחילה טוב!
פלן דהביזו - טו יו אנד יורס

^{מעניין לעניין- תציצי בדף של הדגחתולה}

במעבר חד... (מבטיחה לחזור לנושא הלוהט כשאמא דבש תשוב מהקמפינג. בכל מקרה הסיפור הוא ארוך ובהמשכים וידרוש ממני כוחות על והשראה שכרגע אין לי...)

לא מצליחה לישון. יש כאן איזה חרק מיקרוסקופי (בוויקי כתוב שזה סוג של קרדית- טפיל), שמתחבא בשדה ובדשא, או נצמד לכביסה שמתייבשת בחוץ ואז מעביר כמה ימים בשיפולי הגוף החמים שנקרה בדרכו. המקומות המועדפים עליו בגוף החמים הם המפשעה, בית השחי, הקפלים מאחורי הברכיים, הפופיק, הקפלים שמתחת לציצי... זה מגרד מאד ומשאיר שלפוחיות אדומות.
יש לי ולילדים ראקציות אלרגיות לעקיצות. הצעיר המתוק הותקף בבולבול ובביצים וסובל מאד. אתמול בלילה הוא גירד כל הלילה, ובסוף ישן איתנו. אף אחד לא ישן מי יודע כמה. היום השארתי אותו בבית לנוח. עכשיו כל כך מגרד לי שאני משתגעת!!! כבר עשיתי מקלחת קרה ומקלחת חמה ונמרחתי במשחות עם קורטיזון. כלום לא עוזר )-: מגרד לי כל כך...קצת לפני השינה קראתי על הטפיל בוויקי וזה הגביר את הגירוד עד מאד. הבחור טוען שזה במיינד שלי ואני צריכה להרגע. אבל אני לא מצליחה לשלוט בזה.
אז באתי לפה לברוח מהגירודים ומהמיטה. יושבת בחוץ מחכה לירח החדש.
ניזכרת בסיפור מצחיק (בתקוה שאם אכתוב אותו אז אולי אני אצליח לחזור לישון).
כשהילדים היו בני חצי שנה ושנתיים נסענו לחופשה במקסיקו. קיבלנו המלצה על חוף משפחתי ורגוע, לא יקר מדי, ברצועת חוף שהפכה מזולה ומותאמת לתרמילאים (בסגנון סיני) לתיירותית וכמעט בלתי אפשרית (בעשור האחרון האיזור משווק כמו הריבירה של מקסיקו ויקר בהתאם). בכל מקרה נפלנו טוב- מקום צנוע ולא יקר, חדר על הים, רשתות ליתושים, מיטה סבירה... וים מדהים! חופים זהובים ומים בצבע טורקיז. אחרי כמה ימים של שיגרת ים: ארוחת בוקר, טבילה, ארוחת צהריים, סיאסטה, חוף מסעדה וחוזר חלילה, הבחור חטף קוצים והחליט שנמאס לו, והוא רוצה להראות לנו את מקסיקו האמיתית. בספר מצאנו כמה שורות על כפר דייגים מרוחק ועזוב. בשביל להגיע לשם צריך לקחת תחבורה ציבורית מסועפת. קצת היה לי עצוב לעזוב את פינת גן העדן הקטנה שלנו ואת שיגרת החופשה של הבטן גב, ומצד שני גם אני שוחרת הרפתקאות ותמיד מחפשת את החוויה אותנטית. יום של נסיעה באוטובוסים צפופים עם תינוק ופעוט (הארד קור). בצהריים החלטנו לעשות עצירה ולבלות את הלילה בעיר יחסית גדולה. מלון זול. בלילה אני מתעוררת ומרגישה עשרות חרקים הולכים עלי. אמצע הלילה וכולם ישנים אז בלית ברירה ניסיתי לישון גם... עשרים וארבע שעות אחרי, בכפר הדייגים העזוב, גיליתי שאני מכוסה במאות עקיצות בכל הגוף. תגובה אלרגית חזקה. פותחת את מדריך התיירים וקוראת אזהרה על bed bugs. נכנסת להיסטריה. הגירודים רק מתגברים. מחליטים לחזור לחוף המבטחים. בנס מצאו לנו חדר, בשלב זה כבר לא היה חדר על הים, אבל למי היה איכפת.. המצב שלי רק החמיר מרגע לרגע וביקיני כבר לא היה אופציה. באיזשהו שלב הבחור קבע שיש ללכת לרופא ולקבל זריקת אנטיהיסטמין. הרופא המקסיקני החליט שמדובר בהרעלת מזון. הזריקה בקושי השפיעה. יאוש. במסעדה על החוף אני, בין הדמעות, מזהה זוג היפים מבוגרים לבושים בלבן שניראו כאילו נשלפו מז'ורנאל יוגה קליפורני. האשה שזופה ויפה עם תלתים ארוכים לבנים וחיוך מואר. מתוך הנואשות של הסיטואציה החלטתי שבטח חייב להיות לה איזשהו "רמדי". פניתי אליה בוכה וסיפרתי לה מה קרה. היא היתה סקפטית. "כולכם ישנתם באותו חדר?" היא שאלה "ורק את נעקצת? המממ מוזר"... ואז היא שאלה אותי את שאלת מיליון הדולר: "?whats bugging you" "העקיצות" מלמלתי בין הדמעות "the bugs looks for the one who is troubled" היא קבעה "?so whats really bugging you" שום רמדי. רק רגשות אשם.
כשחזרנו לניו יורק והעקיצות רק התגברו הלכתי לרופאה המשפחתית שאישרה את תיאורית הbed bugs.

יאללה אמא טוסיקית...תחזרי כבר!

שנה טוב לך לימונדה יקרה
המשיכי לסקרן ולרגש אותנו עם הכתיבה השפנים הדובדבנים וכל הטוב שבארצות האגדה המשובחות שלך!!

|L|

יא אללה איתך סוויט למונייד
אם לא היית קיימת היה צריך להמציא אותך.
אשרינו שהגעת לנו לחיים האלק וירטואליים.
ברור לך שקראתי את מה שהכהן הגדול כתב לך ושמעתי אותו מקריא את זה בקולו הסקסי מרטיט + סבאי מלטף והצטמררתי לי רבות.
הוא ואני חולקים שם פרטי (אחד מהם) דומה להפליא. זה משרה עלי בטחון.

אני חייבת להיות בהופעה שלו. כשהוא היה בארץ אני הייתי בארץ החיים-המתים.
שם הוא באמת סיים את ההופעה עם ברכת הכוהנים. זה היה בדיוק לפני שלוש שנים.

שנה טובה with no bugs what so ever

באתי ושני אינדידים בפי:
אינדיד 1: אם לא היית קיימת היה צריך להמציא אותך.

אנידיד 2: שנה טובה with no bugs what so ever

אמן @}

ואני, קטנת האמונה, הייתי בטוחה אבל בטוחה שהמצאת את המייל הזה... לרגע לא טרחתי לחשוב שאולי את והכהן הגדול בקשרי ידידות שכאלה...

ובכן, כבוד גדול

סיפור ה"וואטס באגינג יו" העלה בי צחוק טוב אמיתי ומשוחרר ...
שככה תהיה כל השנה ,
לא עם הבאגס, עם השיחרור...

היום היה יום הולדת לבחור. שלושים ושש.
מחר יום הולדת ללאונרד. שבעים ושמונה.

בצהוב כתוב...כולנו משפחה אחת
נו אמא דבש...חזרת כבר מהקמפינג? (-:

מבטיחה לחזור לנושא הלוהט כשאמא דבש תשוב מהקמפינג
אמאשלטוסיקדבש חזרה כבר לפני יומיים. עכשיו רק צריך לחכות לגברת מוזה שתגיע לבקר את לימונדה.
(קישור ל lady midnight מעטר את הדף שלי, עוד לפני חשיפת ברכת הכהונים..).

אני, בין הדמעות, מזהה זוג היפים מבוגרים לבושים בלבן שניראו כאילו נשלפו מז'ורנאל יוגה קליפורני. האשה שזופה ויפה עם תלתים ארוכים לבנים וחיוך מואר. מתוך הנואשות של הסיטואציה החלטתי שבטח חייב להיות לה איזשהו "רמדי". פניתי אליה בוכה וסיפרתי לה מה קרה.

איזו לימונדה את! הסיפור הזה יכול היה בקלות להסתיים במילים "וככה הכרתי את לאונרד". (למשל).

הקרדית הטפילה נשמעת עינוי. מזכיר לי את הצהוב שפוסק בנונשאלנטיות נחרצת "בגן העדן הזה יש גם יתושים".
אני דוקא הרבה יותר מתחברת לטרוניה של האפרוח (על יתושים, ג'וקים, כינים ושאר מרעין בישין):
"אוף למה ה' היה צריך בכלל להמציא את היצורים המעצבנים האלה?!"
מקוה שאת והבנים מרגישים טוב יותר. בימים ובלילות.

לא יאמן....כתבנו ביחד
בסינק

רק עכשיו ראיתי שכתבת.
לפני שנתיים הופעה של זה שמרטיט פה את לבבות כולנו.
לפני שנה - נתח בשר לא נכון.
השנה, מה? אהבה זורמת בנעימים?

נו כבר. (זה לא לך אני כותבת. זה למוזה).

המוזה תגיע...בקרוב...אני מקוה..
כמה טיזינג עוד אפשר מבלי שאני אצטייר כהוזה והזויה ובלתי אמינה לחלוטין?

עכשיו עייפה נורא אחרי יום בעיר הגדולה... אופניים. קפה. שמש. אוכל טעים. יין. סטודנטים. מצלמה שחור לבן (לומדת לפתח פילים). היה יום מקסים.
ולשאלתך: האהבה בהחלט זורמת. (לא תמיד בנעימים). אבל תמיד בזרימה... מה שבטוח
שיהיה לילה טוב

כמה טיזינג עוד אפשר מבלי שאני אצטייר כהוזה והזויה ובלתי אמינה לחלוטין?
(מרימה). מה פתאום. תכתבי רק כשהמילים באמת יתגלגלו ממך בהנאה.
נשמע שיומך אכן היה מקסים. לילה טוב zzz

זו אני הפלונית מלמעלה. המחשב החדש עדיין סורר לפעמים.

אמא דבש- בכלל לא שאלתי... איך היה הקמפינג?
הצחיק אותי שאני כאן מספיק זמן שיש לך רצף כרונולוגי של ימי הולדת של הבחור. אשכרה טיימליין. רצף ימי הולדת של הבחור בצל ימי ההולדת של הכהן.
אז אם עושים גרף, אנחנו בהחלט בעליה. ההופעה של לאונרד במרסיי זכורה לי כמו התחתית. כל ההפקה המטורפת: בייביסיטר של לילה לילדים, כרטיסי רכבת, כרטיסים להופעה... כשבבית המלון אנחנו ישנים באותה מיטה כמו שני זרים. או יותר נכון כמו שני אויבים. אני זוכרת את הדמעות שזלגו בהופעה מהמילים של המשורר שנגעו בנפש הפצועה. כשההופעה הסתיימה אחרי שעתיים וחצי, הרכבות במרסיי הפסיקו ואנחנו צעדנו שעה וחצי למלון. הלכתי יחפה, כי הנעליים חתכו בבשר. הלכנו בשתיקה, צועדים בעיר זרה, כשבינינו חומות של כאב וכעסים.
וברקע מנסרת לה ההכרה החותכת שגם המחוות הגדולות לא יכולות להציל אותנו. ישנים במיטה בבית מלון זר. לא עושים סקס. אפילו לא מתחבקים.

ושנה שעברה שוב עמוק בקושי. הבשר המת על הצלחת כמו איזה סמל למוות בינינו. רק לחשוב על הסצינה עושה לי צמרמורת.
והשנה, נדמה לי שלראשונה מאז שאנחנו עושים את הנסיעה הארוכה לטולוז, לא רבנו באוטו. בהחלט הישג. יש משהו בשעה וחצי נסיעה, שמציף מחדש את כל הנקודות הכואבות והלא פתורות בינינו. חוץ מזה שלבחור אין לאן לברוח או דלת לטרוק. ואני בהנאה סאדיסטית/מזוכיסטית נוברת ופותחת תיבות פנדורה והוא קופץ נשוך ותוקף.
בסוף הנסיעה מגיעים ליעד בברוגז. מין רוטיינה שכזאת שאף פעם לא איכזבה...
הפעם פיטפטנו וציחקקנו. שמענו מוזיקה (האחרון של לאונרד, התקליט של ג'ק וייט וג'וני קאש). בטולוז שכרנו אופניי עיר ליום. אני בשמלה מושלמת שעלתה לי שני יורו ביריד פשפשים משבוע שעבר. המסעדה היא מסעדה שהתגלתה במקרה ביום של שוטטות באחת מהסמטאות המקסימות של העיר הורדרדה. שני שפים צעירים, בעל ואשה. הוא צרפתי. היא ויאטנמית. הם פתחו יחד שתי מסעדות שכנות עם מטבח משותף וקונספט זהה. הצד שלה ויאטנמי. הצד שלו צרפתי. שתי כניסות נפרדות. שתי המסעדות הם במתכונת של "קאנטינה"- אכול כפי יכולתך ממנות היום. העיקרון הוא שתמורת ארבע עשרה יורו (וחצי) כל המנות הראשונות כבר מחכות בקערות ענקיות על השולחנות (המשותפים) ואחר כך יש מנה עיקרית חמה. ושולחן קינוחים. שתי המסעדות מרוהטות בסגנון שוק פשפשים. צלחות ישנות לא מתואמות. כסאות ושולחנות ישנים. תפאורה שנשארה מהאיטליז שפעם היה. אין מלצרים. לא צריך לבחור. אפשר לטעום את כל המנות הראשונות ואת כל הקינוחים וגם לפטפט עם השכנים לשולחן. אתמול הלכנו לצד הצרפתי. היתה חבורה של נשים מבוגרות משעשעות שישבו איתנו בשולחן וקראו לבחור את ההורסקופ (בעיות בעבודה...אל תשאלו). האווירה כל כך לטעמי.
בעל הבית המתוק קיקש איתנו אחרי הארוחה והסתבר שהוא מהאיזור שלנו. היה כיף גדול ומאד מאד טעים.
במסעדות יקרות אני מרגישה לא במקום (עניה וחסרת גינונים) ותמיד ההתלבטות של מה להזמין (הרבה יותר מעדיפה טעימות קטנות מהכל). וגם כל האינטראקציה עם המלצרים יכולה להיות מלחיצה, מעייפת ומיותרת. ההבדל בין המסעדה הזאת למסעדה פלצנית היא בערך כמו ההבדל בין ההנאה של לעשות שופינג בשוקי יד שניה מזדמנים לבין הסבל שכרוך בלעשות שופינג בקניון הומה אדם.
או ההבדל בין ההנאה שבקניית אוכל בשוק איכרים קטן או בשוק עירוני שוקק וגדול לעונש של קניות בסופר ממוזג.

והבוקר התעוררתי מאוחר עם שפתיים אדומות אחרי לילה סוער...
ועכשיו יש לפני עוד יום של נקיונות (נתקעתי כהרגלי בשלב השאיבה והסידור), כביסות, בגדים לקפל, ניירות לסדר, מכתב שלא מצליח להכתב וסיפור שמחכה למוזה...

הולכת לעשות סייסטה P-:

הקמפינג היה מהנה ביותר. כבר חלפו כמעט 3 שנים,מאז הפעם האחרונה שהתעוררנו ביער.. שכחתי כמה זה קסום.
(איכשהו יצא לנו ללון תמיד במדבר).

מצחיק שכתבת על חוויות קניה.
אתמול, בצירוף נסיבות יוצא דופן, לראשונה בחיי- ביקרתי ב״רמי לוי״.
חוויה מפוקפקת בכל מקרה, אך נראה לי שיום חמישי אחה״צ, ולפני חג, זה עיתוי גרוע במיוחד להתוודע למקום. מילא אני, גם גררתי את האפרוח איתי. באיזשהו שלב קראו לי במע׳ הכריזה, אחרי שהאפרוח שלא מצאה אותי ,הלכה בנונשטלנטיות לכניסה וביקשה שיעזרו לה לאתר את אמא..

אז שתדעי שסופר ממוזג זה לא קצה הסקאלה. יש רשתות ספציפיות, לגמרי הארד קור, בקצה. (לפחות מבחינת הקניות, יש פלוסים בהיותינו רק שתיים).

איבדת את האפרוח ברמי לוי 0-: תתביישי!!!
בכל מקרה הצחקת אותי D-:
זוכרת מניו יורק רשתות ענק שקונים יחד עם כל עניי העיר חיתולים בסיטונאות. מדחיקה את הזיכרון.
יחסית לרמי לוי ,אני מתארת לעצמי שסופר זאת חויה יחסית סבירה (מינוס המזגן המקפיא והקופאיות הקרירות) אבל הכי כיף זה שוק...שוק עושה תאבון.

וקמפינג זה בהחלט ברשימה של הדברים שאני רוצה לעשות...ויפה שעה קודם
חולמת בהקיץ על אוטו קמפינג...

לימונדה, את תענוג. תודה.
ושנה טובה לך ולבאות הדף הזה
קן

המנון הכנופיה

אחרי ארבעה ניסיונות כושלים להבין באיזה צד שמים את המרכאות,
הצלחתי לתת שם ללינק.
שמעתי את השיר הזה בנסיבות כל כך נעימות אמש
וחשבתי לי כמה הוא ההמנון של הכנופיה כאן.

קחי ת'זמן עם הסיפור על לאונרד סוויט למונייד, אף אחת לא במתח.

שבוע טוב כמו התיאור המתוק של יום טולוז.

אתמול בלילה דיברתי עם הבחור והבנתי למה כל כך קשה לי לכתוב על ההכרות שלי עם לאונרד.
הבחור ניסח את זה במעט מילים הכי טוב שאפשר: "כולם בעולם הזה אוהבים אותו בדיוק אותו הדבר...הכי בעולם"
וזה נכון...
יש למשורר הזה איזה צינור פתוח עם אלוהים.
העינין הוא שהוא לא ממש כוכב רוק, אלא יותר מורה רוחני.
באיזה חסד הוא מצליח לגעת לכולם במיתרים הדקיקים של הנשמה.

לספר על ההיכרות שלי עם לאונרד זה בערך כמו לצאת בחוצות העיר ולהכריז ששכבתי עם ישו...
(מראש אני מועדת לסקילה)...

אבל אני מתחילה את מלאכת הכתיבה בצעדים קטנטנים... כי הסיפור בהחלט שווה כתיבה (היום אפילו ניסיתי לכתוב פרק ראשון)
לוקחת את הזמן שלי...
תודה על השיר, סיסטר, וגם על זה:
קחי ת'זמן עם הסיפור על לאונרד סוויט למונייד, אף אחת לא במתח.

^{משפחה וירטואלית מעולה יצרנו לנו פה במקום המשונה הזה שנקרא "באופן טבעי"}

הבחור ניסח את זה במעט מילים הכי טוב שאפשר: "כולם בעולם הזה אוהבים אותו בדיוק אותו הדבר...הכי בעולם"
לגמרי.

להכריז ששכבתי עם ישו...
עזבי ישו. (ישו זה כ״כ שנות ה-). השאלה היא מה לגבי לאונרד?

<זה בצחוק. בצחוק. יא אללה, למה ישר עם אבנים?>

קחי ת'זמן עם הסיפור על לאונרד סוויט למונייד, אף אחת לא במתח.

אני במתח! או לפחות מתה לשמוע כבר.

הבחור ניסח את זה במעט מילים הכי טוב שאפשר: "כולם בעולם הזה אוהבים אותו בדיוק אותו הדבר...הכי בעולם"

בדיוק!

הבחור ניסח את זה במעט מילים הכי טוב שאפשר: "כולם בעולם הזה אוהבים אותו בדיוק אותו הדבר...הכי בעולם"
כן, גם אנחנו.

חיבוקים גם ממני סיסטר אוף מרסי קטנה (-:

בצעדים קטנטנים ומהססים מתחילה לכתוב את הסיפור.
יש כמה פרקים שמתרחשים בתקופות ובמקומות שונים (אל איי, בומביי, מרסיי, ירושלים)
יש לי בעיה...לא סגורה על מאיפה להתחיל...מההתחלה, האמצע, הסוף. אולי בכלל שווה לערבב בין התקופות? ֿ
אוקיי....מוכנות? הנה אני מתחילה (החלטתי להתחיל ולא לחכות למוזה. המוזה הזאת כל כך חמקמקה שאי אפשר לסמוך עליה. עם מוזה לא הולכים לבנק)

פרק ראשון: חייך עומדים להשתנות
שנת אלפיים. יותר נכון הקיץ של שנת אלפיים. אני מתגוררת כשלוש שנים בדירת סטודיו פיצפונת באיסט וילג'.
ריבוע קטן. מטר על מטר. הפוטון על הרצפה תופס את רוב המקום בחדר. כיור ומתחתיו מקרר קטן. כיריים. טוסטר.שני חלונות גדולים שפונים לרחוב ומכניסים הרבה אור, כשמאחד החלונות יש יציאה למרפסת קטנטנה, ה-fire escape, עם כמה עציצים קטנים של פרחים ועשבי תיבול. אפשר לשבת בבוקר על ה-fire escape ולהסתכל על התנועה ברחוב, לשתות קפה ולעשן סיגריה. בשירותים יש אמבטיה וורודה, עם מכונת הגדלה ענקית, שתופסת את רוב המקום ובשביל להתקלח צריך להיות צעירים וגמישים. בעל הבית השאיר אותה מאחור, כתנאי לכך שיוכל מדי פעם להשתמש במעבדה, ובתמורה השכירות היתה מצחיקה. טוב... לא ממש מצחיקה, אבל כזאת שבחורה לבד יכולה לעמוד בה.
הוא מעולם לא השתמש במעבדה, אבל כן ערך לי מדי פעם ביקורי פתע. היה לו מבט קצת נואש בעיניים. ומבטא גרמני. פאטריק שנל.
הדירה הזאת היתה העוגן שלי בעיר הגדולה. בית. עצמאות. בטחון. הרגשתי שזה שבכלל מצאתי אותה זה נס לא קטן.

את הדירה מצאתי כשלושה חודשים אחרי שהגעת לניו יורק, אחרי שעברתי תקופה לא קלה. דירה שכורה ראשונה, בצ'לסי (שכונה שאם אתה לא הומסקסואל צעיר ושרירי אתה מרגיש לא במקום). חלקתי חלל פצפון עם שותפים תמוהים שהיחסים איתם היו של זרים גמורים. בלרינה בלונדינית טבעונית, עצבנית ונירוטית שחלקה את החדר שלה עם חבר בודי בילדר שחור וגדול, שותפה שחורה גבוהה ומאד שמנה, ארכיטקטית במקצועה, שבחודשיים שגרתי בדירה אולי נתקלתי בה כחמש פעמים. היא היתה מגיעה לרב מאוחר בלילה ויוצאת את הדירה לפנות בוקר. רב הזמן הרגשתי שאני גרה עם עוברי אורח מהסאבווי. הניכור של העיר יחד עם הניכור בדירה, שלא הרגישה כמו בית, הקצינה את התלישות והבדידות הקיומית. בלילה היתי סוקרת ביאוש את המקומונים בחיפוש אחר דירה להשכיר ומתייאשת, הכל היה יקר מדי וחסר סיכוי. לא היו לי חסכונות, לא עבודה מסודרת ורק לפני רגע נחתתי בעיר הגדולה.
יום אחד במקרה, במהלך שיטוטים באיסט וילג', נתקלתי במודעה כתובה בכתב יד על חלון של סוכנות תיווך איזוטרית לשותפים.
כבר מהמודעה היתה לי תחושה שזאת הדירה שלי שאליה התפללתי בדמעות כל לילה. סטודיו לבד במחיר שאוכל לעמוד בו.
ביום שבו הלכתי לראות את הדירה הגעתי מוקדם וישבתי בגן מול הבית. גן קהילתי. בדיוק היה מין ג'ם סשן של משוררים ואני נישארתי להקשיב. הלב שלי דפק כי כל הסימנים היו שם שזאת אכן הדירה שהזמנתי לי. כל הזמן הרגעתי את עצמי, על ידי זה שאמרתי לעצמי בלב, שאם זאת באמת הדירה שלי אז אין לי מה לדאוג. היא הרי כבר שלי. הפגישה עם בעל הבית, סטאז'ר גרמני לרפואה שעבר לגור עם החברה הרופאה שלו, היתה כל כך מוצלחת שבסופה הוא השאיר לי את המפתחות. הדירה שימשה אותו בעיקר כמעבדה והיא היתה מרוהטת במינמליזם גרמני.
באותו לילה כבר ישנתי שם לראשונה והייתי המאושרת באדם. בלילה הראשון בדירה, מדי כמה זמן הערתי את עצמי והבטתי מסביבי בהתרגשויות צובטת את עצמי לוודא שזה לא חלום.

כשנה אחרי שעברתי לשם באו בולדוזרים ענקיים והורידו את הגן הקהילתי ובנו במקום מבני מגורים חדשים. אני צילמתי את ההפגנות של המתנדבים הקהלתיים ואחר כך את ההריסות מהחלון.
היו לי שכנים מעניינים. בשתי דירות זהות בגודלן שלי, התגוררו שני מוזיקאים שחורים בשנות השבעים לחייהם. חצוצרן ופסנתרן. אחד מהם, קייסי, גר עם החברה היפנית הצעירה שלו והפסנתר תפס את כל המקום. באותה תקופה רציתי להיות במאית דוקומנטרית וצילמתי אותם בשעות הפנאי במצלמת וידאו. כל אחד בחדרון מטר על מטר שלו. לפעמים התלוותי אליהם להופעות.

בערבים עבדתי בתאטרון. מוכרת מזכרות (טי שרטים ודיסקים) אחרי ההופעות. בבקרים עבדתי בחנות.
ככה התאהבתי לאט לאט בדירה שלי, אחר כך בבנין, בבלוק, בשכונה, בעיר.

אבל יום אחד בתחילת הקיץ, קיבלתי טלפון מבעל הבית, שבישר לי בקור רוח שהוא החליט למכור את הדירה. הוא נתן לי את החודשיים המקובלים בחוזה.
הרגשתי שהקרקע הבטוחה נשמטת מתחת לרגלי.
הdefault הקיומי היה בטח לעבור לגור עם צייר צעיר שבדיוק ניהלתי איתו רומן (אפילו שכבר אז קראתי את הסימנים) או לנסות למצוא משהו אחר...
אחרי שמתרגלים לגור לבד המחשבה של לגור עם שותפים היתה מבעיתה.

אלא שאז קיבלתי הצעה...

קראתי ב״ספרינט״, בגניבה, בנשימה עצורה.
איזה קסם, איזו ציפייה @}

לנשום.
(קראתי בנשימה עצורה)

קוראת כאן בד"כ בשקט, אבל חשה צורך עז לבקש בקול:
עוד!
אני במתח...

משתפת
שקראתי
ולראשונה חשבתי- לימונדה זו דמות מומצאת.
אשכרה. קלטתי שמאיפה אנחנו יודעות בכלל מי אנחנו. כאלה סיפורי חיים מיוחדים.
אולי שבע יהלום היא סבא בריטי משועמם שלומד עברית כי הבת שלו התחתנה עם יהודי ועל הדרך לשכנע אותה לא להיכנע לברית מילה לנכד הוא המציא לו דמות בבאופן?

יששששששש!

תודה רבה שהתחלת לספר את הסיפור. אני כל כך במתח והדמיון שלי עובד שעות נוספות במחשבה מתי ואיך פגשת את לאונרד אהובינו.

הממממ....
אולי שבע יהלום היא סבא בריטי משועמם שלומד עברית כי הבת שלו התחתנה עם יהודי ועל הדרך לשכנע אותה לא להיכנע לברית מילה לנכד הוא המציא לו דמות בבאופן?
עיכשיו כשאת אומרת, זה באמת יושב טוב ומתחבר לתמונה הגדולה....
cheers!
sister of mercy

(ואולי לימונדה זה בכלל הזיה חרדית ממאה שערים?)

הצחיק אותי שאני כאן מספיק זמן שיש לך רצף כרונולוגי של ימי הולדת של הבחור. אשכרה טיימליין.
סתם לפרוטוקול, סיפרת על יום ההולדת ההוא בדיעבד, לא לייב.
<אמא דבש נטפלת לזוטות, בנסיון להעביר את הזמן עד להמשך הסיפור. אבל הי, למונייד, בלי לחץ. כדברי היהלום: אף אחת לא במתח.

>

באה עם ווידוי... (-:
אתמול הייתי אצל שבע ואמרתי לה "עד שהיא לא מספרת את הסיפור על הכהן לא קוראת יותר! וחוץ מזה איך היא לא סיפרה לנו עד עכשיו??? חצופה!"

לפני כמה שעות ראיתי שכתבת ועברתי בריפרוף על הטקסט לראות אם השם שלו מופיע וכשלא ראיתי סגרתי במרדנות והמשכתי בעבודות הבית.
אבל הסקרנות אכלה אותי והתיישבתי לבסוף לקרוא וכרגיל תענוג...
אבל אחותי, בכיאת, אל תתעללי בנו D-:

וחוץ מזה איך היא לא סיפרה לנו עד עכשיו??? חצופה!"
אז זהו, שהיה בינינו כבר פעם דיאלוג בסגנון ״אם תרצי שאראה לך אז תראי את שלך״ סביב לאונרד. אבל מי דמיין אז, שהיא מחזיקה בבטן , כזה סיפור.

כשאני חושבת על אינספור האיזכורים שהיו לכהן הגדול בדפים השונים, אני לא יכולה שלא להתפעל מהפאסון שלך, למונייד.

<וחוצמזה ששש. בסוף נבהיל אותה.

>