האם אני רוצה ומוכנה לאמהות

ואם, יש לך ילדים?

יש הבדל בין "אני רוצה אבל פוחדת" (שזה מה שהבנתי מהפוסט הראשון שלך) לבין "אני לא בטוחה שאני רוצה".
לדעתי כדאי לעשות ילדים רק כשממש רוצים.

שליחה על ידי ואם* » 30 דצמבר 2014, 12:41

יש לי שניים ואחד בדרך.
כשהחלטתי לעשות ילד ראשון זה היה כי פשוט רציתי. מאוד. זה היה לי מאוד ברור ולא ראיתי צורך להצדיק את זה או להתלבט בזה.
זה נשמע לי קצת הפוך או לפחות מאוד שונה מהמצב שלך כרגע.
אני צודקת?

שליחה על ידי ואם* » 30 דצמבר 2014, 12:56

ועוד משהו, חוכמת בדיעבד... (-:
בדיעבד אני יכולה להגיד לך בדיוק למה אני כן רוצה ילדים ואיך הם תרמו לחיי.
אבל לא יכולתי להגיד את כל זה לפני שהתנסיתי בגידולם...
למשל גיליתי שהילדים הם שער מופלא להתפתחות אישית,
שנוכחות ותמיכה משמעותיים בתהליך ההתפתחות והצמיחה של בן אנוש אחר הוא חוויה נדירה,
שהרגש (המפחיד לעתים) של אהבה חסרת גבולות הוא דבר שקשה להשיגו עם אנשים אחרים מלבד צאצאיך, אבל כדאי בהחלט לחוות אותו.
ובעיקר - החובה (!) לשים את צרכיו של יצור אחר לפני אלה שלך היא דבר טוב מאוד לנפש. שלי בכל אופן.
אבל כל אלה הן מסקנות מאוד אישיות וכאמור - לא יכולתי לדעת אותן לפני שהיו לי ילדים, ובטח שלא להחליט על בסיסן אם להביא לעולם ילדים או לא.
במפתיע, למרות שעבורי ההורות היא חוויה חיובית ומצמיחה מאוד, בסך הכל, אני מוצאת שאני דווקא מעריכה מאוד את האנשים שבוחרים במודע לא להביא ילדים לעולם,
ממגוון סיבות. גם מהסיבות האנוכיות ביותר. זה צעד לא פשוט בחברה שלנו - בעיקר הישראלית - ויש בו כנות בלתי מתפשרת ויושרה.

אני חושבת בדיוק על כל הסיבות האלה שהזכרת כן להביא ילדים. מה שקשה לי איתו הוא הקפיצה העיוורת לתוך זה תוך הסתמכות על נסיונם של אחרים שכל זה יהיה חוויה טובה (גם אם קשה) ומתגמלת ושאני ארגיש הרבה אהבה וקשר לילד שיפצו על הכל. זה לא משהו שאני יכולה להיות בטוחה בו מראש. ואולי אני חוששת כי אבא שלי גדל עם הורים מרוחקים ולא אוהבים ואני מפחדת שגם אני אהיה כמוהם ולא אוכל לשלוט בזה.

פשוט אין לי שום דרך לדעת ממקומי כרגע איך זה יהיה מבלי לחוות את זה, וזה מה שקשה לי.

לא שזה אותו דבר, אבל גידלת פעם בעל חיים כלשהו?
כי גם בהם צריך לטפל באופן טכני, לצאת איתם לטייל או לנקות ארגז חול , לנקות כלי אוכל, לדאוג לחיסונים וטיפולים, (ברור שהרבה פחות מאשר עם תינוק וילדים), אבל רוב האנשים שמגדלים בעלי חיים אומרים שהתמורה שהם מקבלים מעצם הקשר. האהבה, החיבה, גדולה ומתגמלת ומפצה והטיפול ההכרחי בהם לא מהווה נטל גדול מדי.

אז לא שזה אותו דבר אבל אם התנסית בגידול בעלי חיים זה יכול לתת לך אולי מושג התחלתי איך הטיפול נהפך למשהו זניח ואפילו מהנה, כאשר התמורה , הקשר והאהבה מתגמלים.

האמת שהתביישתי לדבר על זה כי באמת איך אפשר להשוות, אבל באמת החוויה שהייתה לי שבטח הכי מתקרבת לזה הייתה כשאימצתי חתולים בעבר ומאוד מאוד נקשרתי אליהם ודאגתי להם. אני מקווה שזה יהיה כך ובעוצמות גדולות יותר עם ילד, מה שמפחיד אותי זה שכשאני רואה חתול ישר בא לי ללטף אותו ועם ילד או תינוק לא:))

שליחה על ידי ואם* » 30 דצמבר 2014, 14:46

האמת שהתביישתי לדבר על זה כי באמת איך אפשר להשוות
ועוד איך להשוות!
ברור שכלב למשל אינו ילד וגם ההיקשרות הרגשית שונה,
ודווקא מבחינת "השעבוד", יש משהו מהותי דומה בעיניי,
בעיקר לאור העובדה שכלב נשאר תלוי בכך לאורך כל חייו וילד לא, הוא מפתח עצמאות.
זה בהחלט נותן אינדיקציה.
שמעי, אין איך להבטיח שתאהבי את ילדייך... אפשר רק לסמוך על הטבע במובן הזה.
הורים שאינם אוהבים את ילדיהם הם נדירים, אני חושבת.
יש גם אמהות שלא נקשרות לתינוק מיד, וזה נורמלי לגמרי.
אבל לרוב אהבת אם, במובנה הרגשי-הורמונלי-כימי היא דבר מובנה

הי, זו אני שפתחה את הדף בזמנו.
כיום, 4 שנים לאחר מכן, יש לי ילדה מדהימה בת 3.

מבינה מאוד את ההתלבטויות שלך, גם אני כאמור הייתי שם עם המון חששות ופחדים.
יכולה לומר בדיעבד שטבעי להרגיש מה שאת מרגישה ושזו אכן החלטה משנת חיים.
ההפיכה להורה היא הדבר הכי משמעותי ועוצמתי (לטוב ולרע) שחוויתי והחיים בהחלט נחלקים ללפני ולאחרי שהפכתי לאמא.

כרגע אני מרגישה שאצטרך לוותר על כל מה שטוב בחיים שלי תמורת משהו שאין לי מושג מה מהותו ומה הוא יעשה לי. וזה מאוד מפחיד.
זה נכון שבשלב הראשון תצטרכי לוותר על המון (אצלי זה היה ככה שנה- שנתיים הראשונות) וזה מאוד קשה, מפחיד ולא מתגמל כמו שמבטיחים, בטח לא על ההתחלה.
זה מאוד אישי, אני אישית לקחתי את השינוי בצורה מאוד קשה, חוויתי דיכאון וחרדות לאחר לידה, כמעט התגרשתי ולקח לי שנתיים לחזור להיות מאושרת ולהבין שזה בעצם הדבר הכי טוב שקרה לי, שהאהבה שלי לקטנה זו אהבה הכי גדולה שחוויתי ושזה גם כייף גדול וזכות גדולה להיות אימא ולא רק קושי וויתור.
אני מאמינה שרוב רובן הגדול של הנשים נקשרות לילדים שלהן ומתחילות ליהנות מהם, כל אחת בקצב שלה (יש כאלה מהרגע הראשון, ויש אחרות שאחרי כמה שבועות/חודשים/שנים או רק כשהילד מתחיל לתקשר ולדבר).

חשוב להבין שזה תהליך. שמשתנים ומתרגלים לתפקיד החדש כאימא ולומדים לשלב גם דברים מחייך הקודמים שחשובים לך ואת אוהבת.
הויתור הוא זמני, בתקופה שהתינוק תלוי בך כל כולו וגם עד שהגוף והנפש מתאזנים הורמונלית ורגשית.
לא אומר לך אל תפחדי - כי ברור שכן יש ממה לפחד, זה שינוי גדול מאוד. ואולי לא תהיה מאושרת ממנו בהתחלה.
אבל אני די בטוחה שגם את, כמו רוב הנשים, בסופו של דבר תסתגלי ותהני מילדיך. יחד עם הקשיים והאתגרים שילדים מביאים איתם, בכל גיל שהוא.

חתולת שמש
ממליצה לך לא למהר ולהחליט בקצב שלך, לא שניה קודם לכן, שאת מוכנה לעבור שינוי גדול.
בת כמה את אם מותר לשאול?
לדעתי, אם מתחת לגיל 33 קחי את הזמן עד שתרגישי יותר שלמה עם ההחלטה.

כשאימצתי חתולים בעבר ומאוד מאוד נקשרתי אליהם ודאגתי להם.
מצאתי שהדאגה והטיפול למישהו או משהו מעמיקים את האהבה.
דווקא הנותן הוא זה שחווה כך אהבה עמוקה יותר, עוד יותר מן המקבל.
חלק מהסודות העמוקים של היקום.

המון תודה לכל המגיבים ובמיוחד ל אל הלב המקסימה, קיוויתי לשמוע ממך כי מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת בתחילת הדף. אני בת 33 בעוד חודש:)

שליחה על ידי ואם* » 30 דצמבר 2014, 16:05

הקפיצה העיוורת
לפעמים אין ברירה אלא לקפוץ למים...

אני חושבת שיש קשר בין נטילת גלולות למניעת הריון והחשק והרצון לתינוק.
שווה לעשות הפסקה של כמה חודשים מהגלולות, כי גם בחירת בן הזוג מושפעת ואז להסתכל שוב על מערכת היחסים.

קיוויתי לשמוע ממך כי מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת בתחילת הדף. אני בת 33 בעוד חודש:)
הי חתולת שמש
את מוזמנת להמשיך ולשתף ולשאול שאלות, אענה לך ככל שאוכל ומקוה ושיהיה לך לעזר.
אכן גיל 33 הוא גיל משמעותי בעניין הזה, ממליצה לך לקחת לעצמך חצי שנה לבחון את כל החששות והפחדים, אולי ללכת לטיפול פסיכולוגי, בנוסף לדבר הרבה עם אמהות צעירות על החיים שאחרי, זה נותן פרופורציות.
מצד שני, קחי בחשבון שאי אפשר באמת להתכונן לשינוי הכי גדול בחיים, חייבים פשוט לעבור את זה ולצמוח מתוכו.
היום, למרות כל הגיהנום שעברתי (ותאמיני לי שעברתי...) אני לא מתחרטת לשניה.
גם בגלל הילדה המקדימה שלי וגם בגלל הצמיחה וההתפתחות האישית שעברתי בזכות התהליך.
היום אני הרבה יותר שלמה, מאושרת, אוהבת את עצמי, גמישה, מקבלת, פחות עקשנית וראש בקיר, רגועה וחכמה.
וגם מלאת אהבת חינם ליצור הקטנטן המהמם שלי, דבר שאי אפשר להסביר בכלל, אין אהבה כזו, גם לא לבן זוג.

שליחה על ידי ואם* » 30 דצמבר 2014, 22:41

_אני חושבת שיש קשר בין נטילת גלולות למניעת הריון והחשק והרצון לתינוק.
שווה לעשות הפסקה של כמה חודשים מהגלולות, כי גם בחירת בן הזוג מושפעת ואז להסתכל שוב על מערכת היחסים._

אבל היא כתבה: אני לא לוקחת גלולות כבר שנים ארוכות

תודה לכן. תודה אל הלב, דברייך מאוד נגעו לליבי. אני מרגישה שאני מתחילה להיפתח יותר לרעיון ולקבל אותו ואת השינוי שיבוא איתו, אם כי אני מן הסתם רק בתחילת התהליך...
מעניין אותי למה את חושבת שגיל 33 משמעותי במיוחד?

מאוד מעודד לשמוע שאפשר להפוך ליותר רגועה, שלמה, מאושרת וגמישה בסיטואציה של הורות... כי אני תמיד מדמיינת את ההיפך הגמור, שאהפוך להרבה יותר לחוצה, אומללה ולכודה: ) קצת פחות רואה את זה ככה בתקופה האחרונה וכשאני שואלת אנשים על מה שההורות נותנת להם.

מאוד עוזר לי לשמוע את זה, תודה.

מאוד מעודד לשמוע שאפשר להפוך ליותר רגועה, שלמה, מאושרת וגמישה בסיטואציה של הורות... כי אני תמיד מדמיינת את ההיפך הגמור, שאהפוך להרבה יותר לחוצה, אומללה ולכודה: )
מזכירה לך, זה תהליך. לא הגעתי לשם ביום אחד. למעשה לקח לי שנתיים להגיע למקום הזה.
וזה לא אומר שהילדה לא מאתגרת ואין לחצים, אלא שבתמונה הכוללת אצלי אחרי שנתיים המחיר והרווח של האמהות הגיעו לאיזון וככל שהילדה גדלה הרווחים עולים על המחיר וההנאה גוברת. יש לי נפש טהורה, מצחיקה, שמחה, אוהבת ואהובה לאהוב ולשמוח איתה כל יום. זה אדיר.
לי נקודת השינוי המרכזית היתה הורבליות שלה, ברגע שהתחילה לדבר והתחלתי להבין יותר מה היא רוצה, נעשה לי הרבה הרבה יותק קל וזורם וכייף.
שמחה שזה מעודד אותך. זה בהחלט מעודד גם אותי, שאחרי הכאוס שעברתי - השמיים בהירים ושמחים.

מעניין אותי למה את חושבת שגיל 33 משמעותי במיוחד?
מכיוון שיש שעון ביולוגי שצריך לקחת בחשבון, עד גיל 35 לדעתי עדיף אם מתאפשר ללדת לידה ראשונה, כדי לא לקחת סיכונים מיותרים שאח"כ חלילה לא תצליחי פיזית להכנס להריון וללדת.
ומכיוון שיש לך עוד תהליך לעבור בהבשלת הרצון ללדת, בכניסה להריון ובנשיאתו, שנתיים מראש זה בדיוק הזמן לכך.
בהצלחה מתוקה

אני מקווה שזה יהיה כך ובעוצמות גדולות יותר עם ילד, מה שמפחיד אותי זה שכשאני רואה חתול ישר בא לי ללטף אותו ועם ילד או תינוק לא:))

לדעתי גידול חתול או כלב לא קרוב ולא בר השוואה בכלל לגידול ילד.
לחתול וכלב אין רצונות משל עצמו כמו לילד (מבחינת תדירות ועוצמה), הם לא בוכים (בכי אותי מאוד הלחיץ) ואפשר לבחור גם לא להתייחס אליהם בכלל כשהם בבית, בניגוד גמור לתינוק שלא ניתן להניח אותו בצד ולהתפנות לעיסוקיך.

ולגבי זה שלא בא לך באופן טבעי לגשת לתינוק של אחרים, גם לזה אין שום קשר לחוויה שתרגישי כאימא.
אני בהחלט לא נמשכת ומתחברת לרוב התינוקות והילדים שרואה אבל בבת שלי אני מאוהבת לחלוטין.
כשזה ילד שלך התחושה היא אחרת לחלוטין, לטוב ולרע.

שיהיה לך בהצלחה חתולה.

שליחה על ידי ואם* » 31 דצמבר 2014, 12:42

לחתול וכלב אין רצונות משל עצמו כמו לילד (מבחינת תדירות ועוצמה), הם לא בוכים (בכי אותי מאוד הלחיץ) ואפשר לבחור גם לא להתייחס אליהם בכלל כשהם בבית, בניגוד גמור לתינוק שלא ניתן להניח אותו בצד ולהתפנות לעיסוקיך.
זה לא נכון...
לכלבים וחתולים בהחלט יש רצונות משלהם, וגם דרכים לא רעות לבטא אותם. נכון הרצונות האלה שונים משלנו בני האדם ומשל ילדים בפרט, אך הם קיימים ואף דורשים את עזרתנו במילויים.
הם כן בוכים, גם אם לא בדמעות. כלב שנשאר לבד יכול ליילל בצורה קורעת לב ממש. גם בעל חיים רעב בוכה, ובעלי חיים באבל (למשל על חבר או גור שמת) בכלל יכולים "למרר בבכי", בדרכם.
ואחרון - כמו שאפשר להתעלם מכלב, אפשר להתעלם גם מילד. זה נקרא הזנחה.
רוצה לומר: זה לא שלגדל חתול ולגדל ילד זה אותו דבר,
אלא שדווקא מבחינת אספקטים מסוימים, מעשיים ורגשיים, זה בהחלט נותן אינדיקציה על המחויבות, על התלות ועל ההיקשרות הרגשית

_אני בהחלט לא נמשכת ומתחברת לרוב התינוקות והילדים שרואה אבל בבת שלי אני מאוהבת לחלוטין.
כשזה ילד שלך התחושה היא אחרת לחלוטין, לטוב ולרע._
עם זה אני בהחלט מסכימה

זה לא שלגדל חתול ולגדל ילד זה אותו דבר,
אוקי, אנחנו מסכימות שזה לא אותו דבר.
מבחינתי אין מה להשוות בכלל.
כלב לא היה מפריע לי ללכת להתרחץ כשאני רוצה, לשירותים, לאכול בנחת, לישון לילה שלם, לשבת על המחשב, לראות טלויזיה, לדבר בטלפון ועוד ועוד דברים שתינוק קטן בהחלט לא מאפשר עקב הצורך הקיומי שלו בתשומת לב מתמשכת (בהנחה שאת לא אמא מזניחה כמובן).
מבינה שזה דומה באספקטים של מחויבות ואחריות אבל זה חד משמעית לא אותו דבר.

שליחה על ידי ואם* » 31 דצמבר 2014, 13:05

לא נראה לי שמישהו יטען שזה אותו דבר.
גם אני לא טענתי את זה.
אבל בעלי חיים בהחלט יכולים לכבול אותנו ו"לשעבד" אותנו באותו מובן שילדים קטנים עושים זאת.
כלב תלותי או חולה יכול גם להפריע לך להתקלח ולישון בלילה, ויותר מכך - הם נשארים תלויים בנו לאורך חייהם, בעוד שילדים (בריאים בכל אופן) - מפתחים עצמאות

שלום חתולה.

_כשאין רצון, צריך סיבות.
כשיש רצון, לא צריך סיבות. פשוט רוצים._
זהו ציטוט חזק, לפי דעתי, של יעל מתוך מחפשת סיבות לעשות ילדים
אני פתחתי את הדף ההוא לפני שנתיים.
כיניתי את עצמי אמא שלא רצתה להיות אמא - זאת הגישה שאיתה התחלתי את הורותי. היו לי אחלה חיים לפני. מספקים ומענגים ומלמדים. לא הרגשתי חוסר, איזה ריק שאני צריכה למלא.
יצא שהובן כאילו אני מחפשת סיבות כדי לשכנע את עצמי, אבל האמת היא שפתחתי אותו אחרי קריאה של נשים פה שמתלוננות על ההורות (כמו הדף אמא זה לסבול, או משהו כזה) ולא הצלחתי להבין, הן באמת לא ידעו שזה הולך להיות קשה. רציתי להבין למה נשים החליטו לעשות את זה לעצמן. למה אנשים עושים את זה לעצמם. אז אני חושבת שעצם זה שאת מתלבטת ומודעת שיהיו קשיים זה כבר טוב. חשוב לחשוב, אבל לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק ופשוט לחיות (-: .

אז מה אני יכולה להגיד לך שנתיים אחרי פתיחת הדף. שלהיות אמא יכול להיות מאוד מאוד קשה. להיות אמא יכול להיות מאוד מאוד מספק.
אבל גם היום אני אגיד לכל אישה שמתלבטת, שלפי דעתי אם חיים נכון לא חייבים להפוך להורה כדי להגשים את עצמנו. זה בסדר. לא כולנו חייבים להיות הורים, למרות מה שהחברה מנסה להגיד לנו. וזה מחזיר אותי לדבריה היפים של יעל
_כשאין רצון, צריך סיבות.
כשיש רצון, לא צריך סיבות. פשוט רוצים._
אז אחרי שני הריונות לא מתוכננים, וילדה אחת מקסימה, אני היום כותבת לך עם בטן ענקית בשבוע ה-40, מחכה בהתרגשות ללידה. איך הגעתי למצב הזה, אני יכולה רק להגיד שאלו הם נפלאות החיים. הגוף שלי ממש רצה, יותר נכון דרש את זה. לא באמת רציתי, כמו שפשוט וויתרתי על ניסיון השליטה הלא טבעיים על הגוף שלי.
חייבת לציין שאני בגיל מבוגר יחסית (לא מזמן סיימתי עשור רביעי), ועדיין נקלטתי בפעם הראשונה שהחלטתי לוותר על אמצעי המניעה. אני מאוד מאמינה שאין מה להלחץ מהגיל, אם זה צריך לקרות זה יקרה, ובזמן המתאים לו (לנשמה, לגורל, היקום, איך שאת רוצה להגדיר את ה-"לו" הזה).

זה לא שלגדל חתול ולגדל ילד זה אותו דבר,
מסכימה. ואני כותבת בתור אחת שהייתה קמה באמצע הלילה על מנת לכסות את הכלבה, ומשנה הרבה תוכניות לפי הצרכים שלה.
מה שכן, זה כן יכול להכין (קלות) לאחריות. יש הרבה פחות דרישות מלתינוק, אבל עדיין מדובר בבעל חיים שתלוי בי. אם אני לא אספק לו מזון או מים, לא תהיה לו אפשרות להשיג לו את זה לבד. זה גם מנטרל קצת את הספונטניות אם רוצים לצאת לחופשה. וכמו ש- ואם כתבה, כלב יהיה תלוי בי עד נשימתו האחרונה וילד, אם לא נעשה טעויות, אמור להתפתח ליצור עצמאי.

@} אם ילדה

תודה לכולכן, אני מרגישה שמשהו השתחרר אצלי עם פתיחת הנושא כאן ופתאום אני פחות מפחדת ויותר רוצה.
אני חושבת שכן יש בי רצון שהבשיל לאיטו בזמן האחרון ובעצם מאז שהכרתי את בן זוגי, אני מרגישה פתאום פחות מוטרדת מהקשיים ומבינה שאני פשוט בן אדם די טוטאלי וקצת חרדתי, ולכן קשה לי לפעמים לזרום עם דברים. אני רוצה לפתוח מקום ליותר זרימה בחיים שלי וזה עוזר לי לקרוא אתכן.

לגבי הדיון על בעלי החיים, אני מסכימה שזה לא אותו דבר מבחינת קשיים ואחריות, אבל אולי מי שנקשר בקלות לבעל חיים ומוכן להקריב כדי לטפל בו ייקשר בקלות גם לילד שלו? זה אולי נשמע לכם מוזר אבל זה הדבר העיקרי שהטריד אותי, הפחד לא להתחבר ולהתקשר לילד שלי.

שליחה על ידי ואם* » 31 דצמבר 2014, 18:10

זה אולי נשמע לכם מוזר אבל זה הדבר העיקרי שהטריד אותי, הפחד לא להתחבר ולהתקשר לילד שלי.
מוכר מאוד מאוד!
כמו שכבר אמרתי, לפעמים זה לוקח זמן וזה נורמלי וכדאי לזכור ולא להיבהל מזה.
לפעמים זה מפתיע במיידיות שלו.
ובעיקר - חוסר היקשרות מוחלט הוא דבר נדיר מאוד

שליחה על ידי ואם* » 31 דצמבר 2014, 18:11

וגם - תראי איזה יופי, איך הצלחת למקד את הפחדים והחששות לאט לאט. זה נהדר

תודה לך ואם

שאני פשוט בן אדם די טוטאלי וקצת חרדתי
מכיוון שגם אני כזו, עצתי לך לעשות עבודה רצינית על לשחרר פרפקציוניזם, שליטה וטוטאליות.
זה יכול מאוד לעזור לך להסתגל לשינוי ולאימהות ולא לשקוע בדיכאון וחרדה אחרי לידה.
כאמור, אצלי זה היה בלתי נשלט (ולכן בלתי נמנע ומובן שצללתי עמוק מאוד עם החרדות והדיכאון).
למדתי תוך כדי תנועה את חשיבות השחרור ולתת לדברים לא להיות מושלמים ולזרום איתם.
מאחלת לך שתצליחי לשחרר.

תודה אל הלב, אלו בהחלט דברים שאני מודעת אליהם ומנסה להתמודד איתם (גם בעזרת טיפול פסיכולוגי). ברור לי שזה לא פשוט כי זה חלק שמושרש די עמוק באישיות שלי, אבל עצם המודעות לזה כבר טובה... ואני אמשיך לעבוד על זה.

אלו בהחלט דברים שאני מודעת אליהם ומנסה להתמודד איתם (גם בעזרת טיפול פסיכולוגי).
מצויין (-:
כל הכבוד על המודעות והעבודה שאת עושה.

הי, נעים מאוד
קראתי את הדף בנשימה עצורה. אני בת 35.5, ולמעשה עד לפני שנה וחצי הייתי בטוחה שאני אל-הורית ולעולם לא ארצה ילדות/ים.
בשנה וחצי האחרונות, אולי בגלל הזוגיות שהתהדקה, שינוי גדול בחיים שנתן פרספקטיבה (לשתינו), מותה של סבתי האהובה, פתאום הבנתי שאני בעצם
רוצה ילד/ה. איתו. אני לא רוצה להיות אמא, אני רוצה שנהיה משפחה. ובדרך לשם (ככל הנראה

אני צריכה להפוך לאם...
ואני כמו שכתבו כאן לפניי, מ פ ח ד ת. פשוט מפחדת. פחד שאני חולמת אותו, נושמת אותו וכותבת אותו, במקביל לקריאה אינטנסיבית על הורות, אמהות, ילדות/ים.
פחד מהריון, מאי כניסה להריון, מהחרדות, מהבדיקות, מדעיכת הזוגיות, מבחילות, מצרבות, מדלקת בשד, מתינוקת חסרת ישע שתלויה רק בי ובעיקר מלאבד את עצמי.
אני מאמינה שרגשות ורצונות מתעצבים על ידי תפיסות תרבותיות ונורמות חברתיות, ותמיד זלזלתי בנשים שאמרו שהרגישו את זעקת הרחם, כאילו, על מה
הן מדברות? ואיך אפשר בכלל להתנגד למכבש הלחצים הישראלי שרואה ברחם שלנו משאב לאומי?
והנה, לפני חודש ישבתי בסלון והרגשתי שאני חייבת להיות בהריון. עכשיו, דחוף, ברגע זה.

אז מה אני רוצה להגיד בעצם? לא יודעת. אולי שהמעבר מאל-הורות לרצון בהורות (רצון לא מגובש, תוהה, מתקוטט עם עצמו בעצמו)
הוא משהו שאני רוצה לספר ולדבר עליו ולכתוב אותו. מיליונתאלפים נשים פחדו מההורות ומהאמהות לפניי, אבל עכשיו אני בצומת הזו ואני זו אני.

פטל

פטל יקרה

נשמע שאת בתוך תהליך של שינוי, של בניית הרצון והמוכנות לשלב הבא, של האימהות.
אולי תספרי לנו למה את מרגישה שאת חייבת להיות בהריון?
איזה דברים טובים את מצפה שהריון יביא ויצור בחייך?
מה הבן/בת זוג (לא הבנתי מדבריך...) רוצה? האם אתם מדברים על החששות והרצון מלהרות?

אני לא רוצה להיות אמא, אני רוצה שנהיה משפחה.
למה את מתכוונת שאת רוצה שתהיו משפחה?
מה זו משפחה עבורך?

אני פה בשבילך, לשמוע, להתלבט, לחלוק - מה שתצטרכי

הי אל הלב!
כיף שענית לי, מה שלומך? שלומכן?
הרגשתי שאני חייבת להיות בהריון - הרגשתי שיש לי פתאום מקום, גם מבפנים וגם פיזית. קשה לתאר את ההרגשה, שמשהו בי רוצה להתמלא, עכשיו.
האופציה לא ריאלית בחודשים הקרובים בכל אופן (תחילת מסלול חדש בחיים לי ולבן זוג שצריך להתייצב), אבל אני שמחה שיש לי את הזמן (תלוי את מי
שואלות, אם תשאלי את אמא שלי הביציות שלי אוטוטו פגות תוקף. מדובר באישה שילדה אחרי גיל 40) לחשוב, לתכנן, לקרוא ולא ממקום רגשי, בתוך זה,
אלא מהצד, כמשקיפה.

וואו איזו שאלה גדולה... מה אני מצפה שיביא ההריון והלידה? ואוו. אני חושבת שרק לאחרונה התחלתי לראות באמהות גורם שיכול גם להצמיח
ולא רק לסרס. אני מרגישה שהריון הוא נקודה נוספת בבניית החיים שלנו, כמו שאנחנו מדמיינים/ות אותם, משפחה בבית שמח ותוסס ומטייל ומאושר.
לגבי עצמי, אני ממש לא יודעת. אולי אני מרגישה שעבודה ולימודים ובניית עצמי ועצמנו היא כבר לא חזות הכל. שהגיע הזמן לחוות משהו אחר.
זה נשמע נורא טכני לכתוב ככה על ילד/ה, אבל אני מרגישה שאני עוד לא יודעת ממש איך לענות על השאלה המעולה הזו בעצם.
אני נורא מזדהה גם עם כל הסיבות למה לא לעשות ילדות. אני בעצם רק לאחרונה מגלה את הרצון הזה, צריכה עוד לחקור אותו ולהבין מה הוא בדיוק אומר.
בן זוגי רק לאחרונה אמר לי מפורשות שהוא רוצה ילדים/ות ממני ואיתי. עד אז (הוא צעיר ממני בכמה שנים) היתה לו עמדה ניטרלית כזו, מעין בלבול, לא יודע,
מה שתרצי. היה מהוסס לגבי כן רוצה ומהוסס לגבי לא רוצה. עכשיו הוא רוצה. אנחנו מדברות על זה המון לאחרונה, ואני אמרתי לו שמאחר וזה לא רק שלי,
אני מציעה לו לעשות כמוני וללמוד, ולקרוא, גם על הריון וגם על תינוקות, ועל השינוי הפסיכי הזה. הוא בהחלט נענה, ואפילו ביקש ממני לשלוח לו דברים מעניינים
שאני נתקלת בהם בעניין. אנחנו מדברות כל הזמן.

למה אני מתכוונת שאני כותבת שאני רוצה משפחה? אתחיל מאמהות - אני לא מרגישה שזה תפקיד חיי, אין בי תשוקה להיות אמא, יש לי עוד מיליון
תוכניות ותכנונים ודברים לעצמי ולנו. אני כן רוצה משפחה. איתו. להיות הורים יחד. ומהי עבורי משפחה? וואו איזה שאלות מעולות ומאתגרות!!!
אני מבטיחה לעצמי לחשוב על השאלות האלה. הן נכרכות לי בחיים שלמים, לא תמיד פשוטים (גם אני עברתי דכאון ארוך, נוטה לדכאון, חוסר מסוגלות ועוד כהנה וכהנה)
שעליהם ואותם אני חיה, חושבת ומעבדת כל הזמן, אבל פתאום יש פה שאלות חדשות, איך לכרוך בזה גם הריון, לידה, תינוקת, חיים אחרים.
תודה תודה תודה ששאלת אותי את השאלות האלה!
אני מרגישה שכתבתי מאוד בכלליות. אני כנראה צריכה עוד זמן לנסח את הדברים האלה.

שלום שקיעות,
קוראת ומרגישה את הבלבול והידיעה, שניהם יחד, בתוך מה שכתבת.
מזדהה בחששות ובשאלות ובתחושה של הלפני, גם אני שם, עם הרבה פחד ורצון.

פטל יקרה

שמחה לשמוע שאיתגרתי אותך בשאלות, זו היתה המטרה (-:
לדעתי מאוד חשוב שתעמיקי בשאלות הללו, כי הן הגרעין להבנה עמוקה ויצירת בהירות מה את רוצה, מה מפחיד אותך ואיך להתמודד עם זה.
מודה שאת נשמעת מאוד מאוד מבולבלת ולא הצלחתי להבין את התשובות שלך ממה שכתבת... כנראה את צריכה עוד זמן לגבש לעצמך דעה בעניין, זה לגיטימי לגמרי.

אנחנו מדברות כל הזמן.
את מתכוונת מדברים? את ובן הזוג?

אתחיל מאמהות - אני לא מרגישה שזה תפקיד חיי, אין בי תשוקה להיות אמא
אני כן רוצה משפחה. איתו. להיות הורים יחד
כמ ושאני תופסת את זה - יש פה סתירה... לא תוכלי ליצור לעצמך משפחה מבלי לקחת על עצמך את תפקיד האמא.
זה כמו להגיד שאת רוצה להופיע כזמרת בלהקה מבלי לשיר...
יצירת משפחה משלך דורשת ממך להיות אמא.
אם אין לך תשוקה להיות אמא, אז למה כן את רוצה ילד?
תנסי לבדוק האם זה רק בגלל התניות תרבותיות.
או שאת כן רוצה ילד רק מאוד מפחדת מתפקיד האמהות כי לא בטוחה שיתאים לך ותהיי טובה בו.

שמשהו בי רוצה להתמלא, עכשיו.
מה זה המשהו הזה?
מה חסר לך עכשיו?
אולי אפשר למלא את החוסר בצורה אחרת?

הי!
איילת, הגדרת את זה כל כך במדויק. בלבול וידיעה. מזמינה אותך לכתוב גם ולהתבלבל יחד, אם מתאים לך כמובן.
אל הלב יקרה, אכן, מבולבלת. אבל בלבול זה לא רע, מתוך בלבול יכולות לצמוח דרכים והבנות חדשות שלא חשבנו עליהן בכלל.

לגבי מדברים או מדברות - כן, אני והוא. אנחנו פמיניסטיות

את צודקת, יש פה סתירה (מנסה ללמוד איך לצטט משפט בתגובה בלי לכתוב אותו שוב בעצמי) - אני מתייחסת למשפט "זה לא תפקיד חיי, אין בי תשוקה להיות אמא"
אני אנסה לחדד - אם לא הוא, האיש המסוים הזה, אם נניח הייתי רווקה בת 40, לא הייתי שוקלת לעשות לבד ילד/ה. אין בי בעירה לתפקיד האמהי, אני לא רוצה
להיות אמא רק כדי להיות אמא. אני רוצה שיהיה לנו ילד/ה. יחד, לשנינו. שנגדל להיות משפחה. יוו אני כותבת ונתקעת, מנסחת ומוחקת.
רוצה לחשוב על זה עוד.
איך מצטטות משפט מתגובה בלוכסן? והאם אי אפשר להגיב באתר באייפון?

כן, אני והוא. אנחנו פמיניסטיות
סבבה, גם אני פמיניסטית בכל רמ"ח אברי.
רק רציתי לוודא שמבינה את התמונה נכון ואת עם בן זוג ולא בת זוג.

אני רוצה שיהיה לנו ילד/ה. יחד, לשנינו. שנגדל להיות משפחה.
ממשיכה להציק לך, למה את רוצה שיהיה לכם ילד? מה את מדמיינת במוחך?
איך תראה המשפחה הזו שלכם עם ילד?
מי בדמיון שלך מגדל את הילד? מטפל בו כשהוא חולה? מנחם אותו כשהוא בוכה?
מי משחק איתו? מי מלמד אותו לעשות דברים? מי מלווה אותו בכל ההתפתחויות שלו מתינוק לפעוט לילד לנער לבוגר?

איך מצטטות משפט מתגובה בלוכסן? והאם אי אפשר להגיב באתר באייפון?
באיפון לא חושבת שיש דרך לצטט.
במחשב את מסמנת את השורה ואז קופץ לך בצד שמאל "צטט".

נענית להזמנה

בניגוד למה שכתבת, לי היה מאוד ברור שאני רוצה להיות אמא, כבר די הרבה שנים. תקופה ארוכה זה מה שחיפשתי, לא בן זוג אלא אבא לילדים שלי וגם חשבתי או נערכתי לאפשרות של הורות לבד. אחר כך הפוקוס שלי קצת השתנה והתחלתי לרצות בזוגיות קודם כל לשם עצמה וגם הכרתי סוף סוף בן זוג נפלא ואנחנו מחויבים זה לזה ומתכננים חיים משותפים.
עניין הילדים עלה כמובן, אבל שנינו הרגשנו לא מוכנים וחיכינו שכל מיני דברים יקרו - שאמצא עבודה, שנהיה קצת יותר זמן יחד, שנעבור כל מיני בדיקות והליכים רפואיים שמומלץ לעשות לפני הריון, שאקח חומצה פולית ואפסיק לעשן ועוד ועוד מטלות כאלה שהרגישו קצת כמו תקופת הכנה וקצת כמו דחיינות... הזמן עבר ואני בתחושה משונה - הרי היה כל כך ברור לי שאני רוצה ומוכנה ורק חיכיתי שהנסיבות יאפשרו והנה הן לכאורה מאפשרות ואני פתאום לא בטוחה ומתלבטת וחוששת וכל מיני חרדות מציפות אותי וחששות מכל מיני דברים ואולי זה לא הזמן ואולי נחכה עוד (ומצד שני גם חשש מלחכות, אני לא מאוד צעירה וחוששת גם שייקח לי זמן להיכנס להיריון).
אז יש רצון, בהחלט, והוא ברור ונוכח, אבל גם יש בלבול וחשש.

בלבול וחשש תמיד יש.
גם עכשיו, כשאני אמא לבת שנה וחצי (ובהריון עם תאומים....), אני לפעמים מסתכלת על עצמי במראה וחושבת, ״מה, זאת באמת אני??? אמא?! וכל האחריות הזאת?!״.

בעלי רצה ילדים, אבל היה גם רצה לחכות כמה שנים. היינו בסך הכל בני שלושים, אבל אני כבר מאוד מאוד רציתי, ולמרות שלא התכוונתי, כנראה שכן הפעלתי לחץ מתון...
נראה לי שהטיעון שהכי שכנע אותו היה, שמה זה באמת משנה אם עכשיו, או בעוד שנה או שנתיים. החששות ישארו אותם חששות.
ונכון שנשים נכנסות להריון ויולדות גם בגיל 40 או 45, אבל הגיל כן מהווה מכשול גדול לפעמים, ובאמת אין לדעת כמה זמן זה יקח.

מה שכן, מרגע שאמר כן, היה לו ברור שזה כן - שעכשיו הוא גם רוצה את זה בכל מאודו, ולוקח את מלוא האחריות (אני מאשימה אותו בעניין התאומים, כי סיפר שבזמן הסקס כל כך התרכז בלעשות עוד ילד, עד שמרוב ריכוז יצאו שניים...).
אני חושבת שלהיות שלמים עם ההחלטה זה חשוב, וגם להיות שלמים עם החששות והפחדים.

הי, אני עונה לאט כי אני בימים של נסיעות ואין לי הרבה זמן מחשב.
אל הלב -
_מה את רוצה שיהיה לכם ילד? מה את מדמיינת במוחך?
איך תראה המשפחה הזו שלכם עם ילד?
מי בדמיון שלך מגדל את הילד? מטפל בו כשהוא חולה? מנחם אותו כשהוא בוכה?
מי משחק איתו? מי מלמד אותו לעשות דברים? מי מלווה אותו בכל ההתפתחויות שלו מתינוק לפעוט לילד לנער לבוגר?_
מנסה לדמיין: שנינו. אני והוא. מטפלות בו יחד. האחריות מתחלקת. המקצוע שלו מאפשר לו הרבה זמן עבודה מהבית, במיוחד בשנים הקרובות. אבל גם אחר כך.
למשל, דברים שאני שונאת לעשות, כמו סידורים מחוץ לבית, קניית תרופות, תור לרופאה, ולו אין שום בעיה לעשות, יהיו תפקידים שלו. כמובן שתהיה גמישות,
ושום דבר לא חקוק בסלע. שתינו נטפל, נחתל, נשחק, נאהב, ננחם, נלווה את ההתפתחות שלו. חשוב לי מאוד שלא רק אני אמלא את התפקיד המסורתי של
האמא, ואהיה מעורבת במסגרת החינוכית, למשל. שתינו. אנחנו מדברות הרבה על הורות משותפת כזו. ואני יודעת שיש לי על מי לסמוך, שלא אשאר לבד
עם כל הבירוקרטיות והסידורים והקניות והדאגה החומרית והרגשית לילד שלנו. זה מרגיע אותי שיש לי על מי לסמוך, שאני חיה עם בן אדם רגיש ומעניק וסבלני כל כך.

ממשיכה להציק לך, למה את רוצה שיהיה לכם ילד? מה את מדמיינת במוחך?
קשה לי לדבר על תינוקות כחפצים משעשעים, שנועדו לבדר אותי ולגרום לי אושר. איך נמנעות מזה?
אני מדמיינת תינוק כיצור אנושי מרחיב לב, שמאפשר לנו לחוות מחדש ילדות. התרגשות. לגדל אותו ולצחוק איתו ולטייל איתו ושבת בבוקר במיטה המשפחתית.
אני מדמיינת נתינה חסרת גבולות וללא תנאים, ולמידה הדדית של כולנו - של התינוק את העולם ושלנו אותו ואת ההורות. למידה על עצמנו, מתיחה של גבולות
היכולת שלנו, יצירה של משהו מופלא וקסום שנעניק לו ילדות מאושרת, בית אוהב, חוויות שהיה כדאי להוולד בשביל לחוות אותן.
קשה לי לחשוב, מאידך, על כך שאני כופה עליו התמודדות בעולם אכזרי, תחרותי, אלים. הבן זוג אומר שהוא חושב שעדיף להוולד מאשר להשאר כלום, אבל זה
עדיין לא משכנע אותי. זו אחריות מאוד גדולה להחליט בשביל מישהו אחר שהוא יהיה פה בעולם הזה. מי שמה אותי להחליט? בסתר ליבי אני מקווה לפעמים
שאכנס להריון למרות אמצעי המניעה, כי התינוק/ת תחליט שהיא באה לעולם ואז אוכל לתלות את זה באיזה כוח עליון.

איילת,
אני מדברת הרבה עם חברות שפשוט אומרות לי - רציתי. לא חשבתי למה, איך, פשוט רציתי. רצון שאי אפשר להסביר. והיו חששות ופחדים,
אבל רציתי ועשיתי. לא מצליחה להתחבר לזה. גם אני ככה, צריכה לעבד את החששות, לפרק אותן, להבין אם אני באמת רוצה. ואני מעדיפה ככה,
לחשוב ולחשוב ולקרוא ולכתוב פה ולדבר על זה עם אחרות לפני שאני עושה צעד בלתי הפיך.
ומצד שני, הפחד שייקח זמן, ואני אתקרב לגיל 40. חברה אמרה לי, פשוט תעשי. חבל על הזמן. זה לא יהיה קל יותר אחר כך, לגדל תינוק
זה קשה בכל גיל, ואל תקחי את הסיכון שיש בעיות וייקח זמן. אני החלטתי לדחות את הקץ, ולהגיע לשם אחרי שהתכוננתי (למשהו שאי אפשר באמת
להתכונן לו).
מאז שנכנסתי לתהליך הזה, של להתכונן ולקרוא ולברר מה אני מרגישה, אני מתרשמת שחשש ופחד מהלא נודע הן חלק בלתי נפרד מהעניין.
אף פעם לא היינו אמהות, איך בכלל אפשר להתכונן לזה? איך אפשר לדעת? כנראה שאי אפשר. והלא נודע הוא מפחיד, הכי מפחיד.
גם אני עשיתי בדיקות, וגם אני צריכה להפסיק לעשן. הריון זה למסור את הגוף שלך לתשעה חודשים, בעצם להרבה יותר, כבר מעכשיו.

אלמונית - זה מעניין מה שכתבת, להיות שלמה עם החששות והפחדים. אלו פחדים מסוג חדש, זה לא פחד ממבחן, או מקפיצת בנג'י.
זה פחד שיכול להגשים את עצמו ואין לך מה לעשות עם זה אחרי שהילד פה. הרות הגורל הזו, האין חזור, זה כל כך משתק לפעמים.

_אני מדמיינת תינוק כיצור אנושי מרחיב לב, שמאפשר לנו לחוות מחדש ילדות. התרגשות. לגדל אותו ולצחוק איתו ולטייל איתו ושבת בבוקר במיטה המשפחתית.
אני מדמיינת נתינה חסרת גבולות וללא תנאים, ולמידה הדדית של כולנו - של התינוק את העולם ושלנו אותו ואת ההורות. למידה על עצמנו, מתיחה של גבולות
היכולת שלנו, יצירה של משהו מופלא וקסום שנעניק לו ילדות מאושרת, בית אוהב, חוויות שהיה כדאי להוולד בשביל לחוות אותן._
כתבת מקסים, וכל זה מאוד נכון.
מכך נשמע שיש בך השתוקקות להיות אמא לילד.

קשה לי לחשוב, מאידך, על כך שאני כופה עליו התמודדות בעולם אכזרי, תחרותי, אלים. הבן זוג אומר שהוא חושב שעדיף להוולד מאשר להשאר כלום
מבינה אותך ובעלי עדיין חושב שעדיף לא להוולד לעולם אכזרי שכזה.
זה נכון, את מביאה עוד נשמה לעולם הזה. שיש בה גם אכזריות. אבל גם המון אהבה וטוב.

_לא מצליחה להתחבר לזה. גם אני ככה, צריכה לעבד את החששות, לפרק אותן, להבין אם אני באמת רוצה. ואני מעדיפה ככה,
לחשוב ולחשוב ולקרוא ולכתוב פה ולדבר על זה עם אחרות לפני שאני עושה צעד בלתי הפיך._
מזדהה לגמרי וגם חושבת שזה הכי נכון וחכם לעשות את התהליך הזה לפני קפיצה לאמהות.
טוב שאת עושה אותו.

_זה לא יהיה קל יותר אחר כך, לגדל תינוק
זה קשה בכל גיל_
זה נכון, אבל יהיה הרבה יותר קשה לגדל אותו אם את לא שלמה עם השינוי.
לכן עדיף קודם שהרצון ללדת יבשיל. ולא סתם לקפוץ למים ואולי לגלות שעשית את טעות חייך (לא שבתקופה הראשונה אחרי הלידה זה לא מרגיש כמו טעות חייך...אבל זה עובר).

הפחד שייקח זמן, ואני אתקרב לגיל 40.
לכן טוב שאת עושה תהליך הכנה עם עצמך.
אם אני זוכרת נכון את בת 33 לא? יש לך עוד קצת זמן להתלבט ולהחליט, את לא בת 40 עדיין.

אף פעם לא היינו אמהות, איך בכלל אפשר להתכונן לזה? איך אפשר לדעת? כנראה שאי אפשר. והלא נודע הוא מפחיד, הכי מפחיד.
נכון, אי אפשר להתכונן לזה, אבל אפשר לפתח רצון גדול יותר שיגבר על החששות ויעזור לך לצלוח את קשיי ההורות ולהסתגל בקלות יותר למצב החדש.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בת 35. הייתי השבוע אצל רופא הנשים שלי לדבר על ולהבדק. אמר שמאחר והמחזורים סדירים והכל בסדר אצלי טפו טפו טפו, הוא מעריך
שייקח לי כמה חודשים בלבד להכנס להריון. איך הוא יכול לדעת?
אבל הוא מאוד עודד אותי לגבי הגיל, לא עשה מזה עניין (בניגוד לסביבה), והשרה עליי אופטימיות. שלח אותי לבדיקות דם טרום הריון ואני מתלבטת אם
לעשות את זה עכשיו כי אני עדיין לא מנסה בחודשים הקרובים ולא יודעת אם התוצאות תקפות כעבור חודשים.
השבוע התחלתי להרגיש רצון לחבק תינוק/ת קטן/ה. התחלתי להסתכל יותר על תינוקות ברחוב ובטלוויזיה. אני מרגישה שזה לא מאולץ, שזה פשוט קורה

נשמע שהרצון שלך לילד נוכח יותר ויותר, איזה יופי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מנסה לפתוח דף חדש משלי ולתעד שם. אזמין אותך כשאעשה זאת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

(שקיעות של פטל)

הי אל הלב, אני שקיעות של פטל לשעבר
פתחתי דף בית אישי, מוזמנת...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכל הבנות המקסימות שכפי שאני מבינה חלקן חברות בדף הזה כבר שנים. אני לא ככ יודעת מאיפה להתחיל אבל אשתדל בקצרה, בשעתיים האחרונות קראתי את כל הפוסטים שנרשמו כאן מלידתו של הדף ולא יכולתי לעזוב כי כל כך הרבה דברים שנאמרו כאן לאורך השנים על ידי נשים שונות הרגישו כתיאור כל כך מדויק של מה שאני מרגישה כלפי החשש מלהפוך לאמא...רק זה כשלעצמו כבר עזר לי לדעת שאני לא לבד בתחושות האלו.
קצת על עצמי, אני כבת 42 (אוטוטוז 43) נשואה כבר למעלה כשבע שנים ועדיין חוששת להפוך לאמא. במשך השנים הראשונות לנישואים בן זוגי לא לחץ להרחיב את המשפחה ומאחר ואנו גרים בחול הלחץ הסביבתי הרבה יותר מתון או אפילו לא קיים אבל לפני כשנתיים בערך התחלתי להרגיש שהוא לוחץ יותר. למרות שהפסקתי עם הגלולות כבר לפני כשנתיים עדיין הרגשתי לא בשלה ועדיין משכתי את הזמן בתואנות שונות שלא היו אלא דחיינות לשמה. ניסיתי הרבה פעמים לפרק את החששות ופחדים לגורמים בשיחות עם חברות ואפילו פעם או פעמיים עם איש מקצוע אבל אף פעם ועד היום בעצם אני לא לגמרי בטוחה אם זה רק חרדה מהשינוי העצום והבלתי הפיך הזה או באמת חוסר רצון אמיתי לילד. תמיד חשבתי שאני כן רוצה ילדים ולפני 15 שנה הייתי מוכנה לגמרי רק שלא הייתי עם הפרטנר הנכון. עם הגיל, ההבנה במה כרוך גידולו של ילד ולראות הרבה פעמים חברות ברגעים קשים (ורובן כבר עם שניים או שלושה ילדים חלקם כבר בגילאי העשרה) הרחיק ממני את הרצון הזה יותר ויותר אם כי אני עדיין לגמרי לא יכולה להוריד מבט מתינוקות ברחוב...
המצב מסתבך עוד יותר... ביום ההולדת 42 לגמרי נלחצתי מעניין הגיל ושאולי כבר לא אוכל ומאחר והחלטתי ביני לבין עצמי שכמה שאני אולי לא רוצה אני עוד יותר לא בטוחה שאני מוכנה לוותר על הרצון לאימהות לנצח והחלטתי לקפוץ למים ולנסות. אחרי כחצי שנה של נסיונות פניתי לרופא להתחיל בדיקות. חייבת לציין שדווקא במהלך החודשים של הניסונות הרגשתי קצת יותר בשלות אבל אולי זה רק בגלל שזה היה פתאום משהו קצת לא מושג. בחודש האחרון התחלתי סדרת בדיקות ובאופן די מפתיע אחרי מעקב זקיקים אחד גיליתי החודש שאני כנראה בהריון. בינתיים זה רק על פי הבדיקה הביתית (מחכה לבדיקת דם בשבוע הבא) אבל מאחר וממש לא חשבתי שזה ייקרה ככ מהר בהתחשב בגיל אז די נכנסתי להלם ולחרדות האם זה מה שאני באמת רוצה. התחלתי לחפש באינטרנט (כן, כפי הנראה די באיחור) כל מידע על החרדה מהורות. נראה לי שהדבר שהכי מפחיד אותי כפי שאמרו כאן רבות לפניי הוא אבדן החופש והתחושה שבקושי יש לי כח לטפל בעצמי עם העבודה התובענית ובתחושה שחיי מלאים גם כך אז איך יהיה לי בכלל כח להכיל ייצור שדורש את כל כולי? איך יודעים שרוצים משהו שמעולם לא התנסיתי בו ושהוא לגמרי לא הפיך? צריך לעשות את זה בכדי לדעת אם זה מתאים אבל אם לא יתאים אז אין ככ דרך חזרה. אל הלב, מאוד הזדהיתי בין היתר גם עם מה שכתבת מזמן על זה שבן זוגי הרבה פחות מוטרד ואומר שנתמודד עם מה שלא יהיה.
מאז שהבדיקה יצאה חיובית אני מסתובבת עם ככ הרבה שאלות וחרדות וכל דבר שאני עושה אני שואלת את עצמי האם הייתי יכולה לעשות את זה עם ילד.ברוב המקרים די ברור לי שאו שלא או שבאופן מגביל לגמרי ויש לי מי תחושת מחנק שעם הילד החיים ייגמרו. עכשיו גם התחילו לי חרדות מההריון עצמו ומה ייקרה לגוף שלי ומהלידה, דברים שמהם אף פעם לא חששתי בעצם. אודה שמטבעי אני אדם שלא אוהב שינויים ובעיקר אוהב להשאיר את כל האופציות פתוחות למקרה שיהיה צורך להתחרט. פה אין חרטות וזה משתק אותי לחלוטין.
ממש ממש אשמח לשמוע כל תגובה שלא תהיה.

אני כותבת כאן וקראתי את הפורום הזה כבר כמה פעמים, נשואה שנתיים וחצי ותמיד נושא האמהות הפחיד אותי, מרגישה שאני עוברת שינוי עם השנים אך הייתי רוצה שהפחד יחלוף ממני כי אני רוצה משפחה גדולה אך חוששת מאוד מההריון ומלהיות אמא לתינוק שהוא שלי. אשמח קצת לשמוע מה אתן אומראומרות

אודה שמטבעי אני אדם שלא אוהב שינויים ובעיקר אוהב להשאיר את כל האופציות פתוחות למקרה שיהיה צורך להתחרט.
בנוסף, את כותבת שאת קצת חרדתית, לפחות בזמן האחרון.
אני מאוד מזדהה, גם עם החרדות, וגם עם הרצון האינסופי לשליטה.
לי יש ילדים. הבאתי אותם מתוך אהבה גדולה, אחרי התמודדות מסוימת עם פחדים וחששות.
היום אני מרגיש שהיו שם עוד חרדות סמויות, שלא לגמרי התמודדתי אתן בזמנו. ובגלל שאני קונטרול-פריק, אני מתמודד עם האשמה שכאילו
הייתי צריך להבין מראש שהן שם, לזהות אותן יותר טוב כבר אז ולטפל בהן. אבל אין דרך חזרה. עשיתי כנראה מה שיכולתי באותה תקופה. הודיתי שאני מפחד.
דיברתי על זה עם אשתי. עברתי תהליך ותהליכים עם הילדות שלי. התחברתי לפן הפחות חרד, והיותר אופטימי של החיים. והלכתי עם האהבה.
נכון, אולי יכולתי לעשות יותר. אבל, את העתיד לא יכולתי לנחש. לא יכולתי לדעת איזה חוויות יעברו עלי, ואיך ארגיש, ועם מה אצטרך להתמודד.
לא יכולתי לדעת שיהיו תקופות שארגיש שאני מתחרט. לא יכולתי לדעת שיהיו לי כוחות להתמודד עם התחושות האלה. לא ידעתי שכל חיי ישתנו, כמה פעמים, וגם מה שחשבתי על
אשמה, חרדה, שליטה ופחד, גם הוא ישתנה עם השנים.
הילדים שלי זה הדבר הכי נפלא בעולם. אני שמח שמח שהם כאן. אני שמח שאני האבא שלהם, ולא אף אחד אחר. אני מנסה לתת להם את כל הטוב שבעולם, ולהתמודד עם זה שאני מוגבל בזה, ושאני לא שולט ביקום, ואפילו לא בעולם, ולא במדינה, ואפילו לא ממש כמעט על שום דבר בעולם... אני שמח הלכתי עם האהבה והאופטימיות, למרות, למרות, למרות ולמרות ולמרות, שנדמה לפעמים שלעולם אין להם סוף.
ודבר אחרון, קטן יותר, הוא לעניין הכוחות: אני חושב שילדים נותנים לנו בדיוק את הכוחות שאנחנו צריכים. כלומר את לא יודעת מה תקבלי מהילדים, אולי תהפכי מאדם שחרד לאבדן החופש ושבקושי יש לו כוח לטפל בעצמו, לאדם חופשי עם כוחות-על?

יש מצב כזה!

אמא אולי ופלונית אלמונית - אתן נוגעות לי ללב.
כפי שקראתן גם אני חרדתי ופחדתי מאוד מאוד מהשינוי.
ובדיעבד צדקתי, השינוי הזה טרף את עולמי, הביא אותי לתהומות ולמשבר הכי עמוק שחוויתי כל חיי,
ולא היתה שום דרך להתכונן אליו באמת.

כיום, בהסתכלות ממרחק של 3 וחצי שנים מהחוויה, יכולה לומר שאני מאוד מאוד שמחה שנתתי לפחד יד וצעדתי אל הלא נודע.
נכון, עברתי גיהנום, אבל גם חזרתי ממנו בחזרה, מחוזקת יותר, שלמה יותר, אוהבת ואהובה יותר, מחוברת לעצמי, מכירה את השדים והחרדות שלי וחושפת אותם לאט לאט ובעקביות.
אכן דרך חתחתים, אך הרווח הצמיחה והגדילה שעשיתי ב3 וחצי השנים האחרונות הם אדירים ומשתלמים מאוד.
גם כי הרווחתי ילדה נדירה ונשמה טהורה לאהוב,
וגם כי זכיתי להכיר את עצמי לעומק ואת העוצמות שלי, וגם של בן זוגי.
והיום אני יודעת שמה שלא יקרה, יש לי כוחות ותעצומות נפש.

אני חושבת שההפיכה להורה זה השינוי הגדול ביותר שאדם עובר במהלך חייו ולכן די הגיוני שיחווה משבר, שבר ובנייה מחדש.
זה היה לא הגיוני אחרת.
יש לזה תפקיד חשוב ומהותי לשינוי הזה, ולדעתי אדם שלא חווה את ההורות מוותר על קשת שלמה של רגשות וצמיחה.
וחבל. החיים הללו חד פעמיים, ואני מאמינה בלחוות את כל קשת הרגשות ולא רק ללכת "על בטוח" - שגם זו אשליה כמובן.
כי שליטה אין לנו באמת על כמעט שום דבר, רק על הגישה שלנו ועל הבחירות שלנו. לא על התוצאות ומה בתכלס קורה. אין שליטה.
וההורות זה השיעור הכי גדול של החיים, בין היתר על עניין הלשחרר ולהבין שאין שליטה וזה בסדר. אפשר להנות מהחיים גם בלי לנסות כל רגע לשלוט בהכול.

אמא אולי - אני מאוד מאוד ממליצה לך להכנס לטיפול אישי לעיבוד כל החששות והחרדות.
יש לך פה הזדמנות לפתור משהו מאוד עמוק עם עצמך, עם ובלי קשר להפיכה להורה.
לא סתם החששות הללו קיימים בך ויש לתת להם מקום.
טיפול בהחלט יכול לעזור לך בפלונטר הזה, אין לי מושג מה הייתי עושה ואם בכלל הייתי פה ללא הפסיכולוגית שליוותה אותי בשנתיים הראשונות של ההורות.

אני יכולה לעודד אותך שהשינוי והקושי לגמרי שווה את זה, והחיים ממשיכים גם כהורים.
אומנם אחרת ולתקופה קצרה אכן חלק מהחיים שהכרת מקודם נעצרים, אבל מתרקם משהו חדש, הזהות שלך כאישה שהיא גם אמא (אבל לא רק!) ושלאחר כמה חודשים- גג 3 שנים, את חופשייה יותר לחיות את חייך כפי שאת רוצה.

ביחוד עם ילד אחד.
לי יש כרגע רק אחת (רק עכשיו מרגישה מוכנה לטלטל את הספינה שוב...דבר שבשנה הראשונה מהלידה לא חשבתי שיקרה שוב אחרי מה שעברתי)
ואני יכולה לשתף אותך שמעבר להורות אני גם עובדת במשרה מלאה, גם סטודנטית, גם זמרת בלהקה וגם לפחות יום יומיים בשבוע לוקחת לי את הזמן לעצמי לצאת עם חברות, ללכת להופעות, להתאמן בחדר כושר ולשחות.
שלשום חזרתי מנופש באמסטרדם עם בעלי, ללא הילדה, שנשארה עם הסבים ועשתה חיים לא פחות מאתנו בזמן שנעדרנו.
זה מתאפשר לי כי יש לי כרגע רק ילדה אחת ואז חלק מהזמן היא עם בעלי וחלק איתי והשני בזמן הזה עושה דברים שחשובים לו,
וגם כי בעלי באמת הורה מאוד מעורב ושותף מלא בהורות ובתחזוקת משק הבית.
כיום, אני לא מרגישה שאני מוותרת יותר מידי,
ברור שאין לי את היכולת כבר לחזור עייפה מהעבודה ולישון קצת, אבל בהחלט יש אפשרות לפנות זמן גם לעצמך.

מצד שני, אני יודעת שכל "ההרגעות" הללו לא לגמרי יעזרו לך עכשיו,
כי את מפחדת מאוד. וזה טבעי ולגיטימי.
אני מפצירה בך לפנות לטיפול שיחתי כלשהו (פסיכולוגית, טיפול גופנפש, אלטרנטיבי המשלב שיחה), זה מאוד מאוד יכול להקל ולעזור לך.

בינתיים שולחת חיבוק גדול

שליחה על ידי שקטה* » 28 מאי 2015, 11:08

תודה אל הלב על דברייך המרגשים, מאוד מרגיע לשמוע את כל זה...

שליחה על ידי שקטה* » 28 מאי 2015, 11:10

(אגב חתולת שמש זו הייתי אני)

הי שקטה, שמחה שזה דיבר אליך - כתבתי מליבי.
ואת אותה שקטה שמגיבה באתר הזה בעוד דפים?
נעים להכיר.
למה שלא תפתחי לך דף בית?

שליחה על ידי שקטה* » 28 מאי 2015, 12:52

כן זו אני:)
נעים מאוד.

מה שכתבת זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע כרגע... אז שוב תודה.

לא יודעת אם מידת ההשתתפות שלי מצריכה דף בית... חוץ מזה אני אוהבת שהכינוי שלי הוא מילה אחת בשחור. אולי בהמשך אני אשקול את זה (אם איכנס להריון למשל...

)

בטח שההשתתפות שלך מצדיקה דף בית (-:
אני גם לומדת ממך המון, בדפים שונים שאת מגיבה.
את יכולה לפתוח דף בית (נניח שקטה_.) ולהשתמש בכינוי הרגיל כשאת מגיבה.
ככה יהיה ניתן להשאיר לך הודעות ולפנות אליך ישירות בדף בית.
אבל כמובן שלא חובה (-:

שליחה על ידי שקטה* » 28 מאי 2015, 14:26

וואו, תודה:) לא חשבתי שמישהי שמה לב אלי במיוחד, נעים לשמוע.
אולי באמת אני אפתח.

שקטה,
בטח ששמים לב.

שליחה על ידי שקטה* » 28 מאי 2015, 14:52

@} @}

שליחה על ידי שקטה* » 28 מאי 2015, 14:53

תודה יוליקו:)

בטח ששמים לב.

גם אני שמתי לב

הי.. ני גם הגבתי בכמה דפים על המושא- אני בהריון בשבוע 12 ובחרדות עצומות. לא הבנתי כמה אני לא מוכנה לזה ופשוט זרמתי ,ונכנסתי להריון תוך רגע. זה הבהיל אותי באופן שלא יכולתי לצפות. אני נשואה מספר חודשים בלבד, ושלוש שנים עם סן זןגי. אני מרגישה משותקת מרוב פחד. התלבטתי קשות אם לעבור הפלה או לא, אבל בגלל שאני בת 32 ונשואה,וזה כבר קרה החלטתי להשאיר. ועכשיו אני לא שלמה עם זה.. וזה כבר קצת מאוחר. אשמח מאוד לתגובות וגם להפניה לאנשים שעוזרים בטיפול נגד חרדות מהסוג המדובר כאן( אני גם מרכיב שחיי האישיים והזוגיים יגמרו מרגע הופעת הילד...) תודה.

מתלבטת יקרה, אני ממש מבינה את החרדות שלך.
האם את מאיזור המרכז? אם כן יש לי מישהי להמליץ לך ללכת אליה.

יכולה לומר לך שלמרות הדיכאון והחרדות אחרי לידה הקשות שחוויתי,
למרות שזה כמעט פירק את הזוגיות שלי ולמרות כל השיט שעברתי (ועברתי) - במרחק של 3 וחצי שנים מהלידה, היה שווה הכול בדיעבד, כי חווית האמהות והילדה המדהימה שקיבלתי גורמים לי אושר וצמיחה התפתחותית שלא מאמינה שיכלתי להשיג ולעשות בשום דרך אחרת.
אהבת החינם שיש לי לילדה שלי היא שיעור אדיר לחיים, ועוצמת רגש שלא הרגשתי ולא מרגישה לאף אדם אחר בחיי.

אני לא מייפה את זה ולא עושה שום אידיאליזציה, להיות אמא זה קשה ולעיתים סיוט, בייחוד בהתחלה, בשנתיים הראשונות.
אבל כן, כגודל המאמץ והקושי, גודל הרווח.
רק שהרווח מגיע ככל שהילדה גדלה (אצלי רק מגיל שנתיים - שנתיים וחצי התחלתי גם ליהנות, לפני זה 90% מהזמן סבלתי קשות).

אני מודה שאני שמחה לקרוא:
וזה כבר קרה החלטתי להשאיר

כי מניסיוני וניסיון הסובבות אותי, הסיכוי שתתחרטי על כך הוא על גבול האפסי.
ואני לא מדברת על השנתיים שלוש הראשונות בהן ברור שיהיו רגעים שתשאלי את עצמך למה עשית את זה לעצמך.
אני מדברת לאחר תקופת הסתגלות הראשונה (ולעיתים הארוכה, שנמשכת מספר שנים).

מאוד ממליצה לך לפנות לטיפול וליווי של מטפלת מכילה ומנוסה שתעזור לך להתמודד עם הפחדים והחרדות,
זה ממש אפשרי ויקל עליך גם לאחר הלידה.

ראי זאת כצעידה אל עבר הלא נודע,
מפחיד, לעיתים משתק, אך גם מעניין ומסקרן ועולמות חדשים הולכים להתגלות לך, על עצמך, על החיים, על מהי אהבה.
מאחלת לך המון בהצלחה ותמשיכי לשתף

תודה לך אל הלב היקרה על הודעתך האחרונה, תמיד מרגש ומעודד לקרוא אותך כאן ובכלל. ולי זה תמיד מאוד עוזר עם החרדות שיש לי סביב נושא ההריון (מנסה כרגע להרות).

תודה שקטה יקרה (-:

שיהיה לך המון המון בהצלחה עם הניסיונות להרות,
ואם יש לך חששות את יותר ממוזמנת לשתף אותי.
באמת שיהיה בסדר, אפילו הרבה יותר מבסדר

בינתיים אני מאוד נהנית מהעובדה שלא עליתי בכלל במשקל, ואני כבר שבוע 14+ 5 ימים.
כנראה שיש רווח בכך שאני שמנה, שאף אחד לא באמת יודע עכשיו אם אני בהריון בגלל השומן או משהו אחר (-:
מצחיק אותי שכשלא הייתי עדיין בהריון כל הזמן שאלו אותי אם אני בהריון, ודווקא עכשיו כשבהריון אני קוצרת מחמאות מבנות מהעבודה שהרזתי ואני נראת מצוין (-:

אל לב יקרה, המון תודה על מילותייך. כן אני מתל אביב, ומאוד אשמח להמלצה על מטפלת או כל דבר. אני מצד אחד מנסה לחסוך לקראת הלידה, ומצד שני לא טוב לי ככל הנראה להזניח כרגע את המצב הנפשי שלי, כי המחיר עלול להיות גבוה יותר בהמשך. אשמח גם לשמוע על הקשיים שלך יותר אם תרצי לשתף..נשמע שהפחדים שלי מאומתים שם..:/

והאם הזוגיות השתקמה? כל הענין סביב זה מאוד מטריד אותי..

כל אחד והסיפור שלו. אצלנו הזוגיות עברה טלטלה נאה, משברית. אבל עכשיו (המתיקות בת שנה וחודשיים) טוב לנו שוב. אוהבים מאוד שוב, אפילו עמוק יותר. אבל בכנות אני חייבת להגיד שהלב שלי מסודר קצת אחרת עכשיו, כי אין ספק מי ממלאת את רובו. מצד שני, זוגי הוא מעיין מים חיים מבחינתי, אוויר לנשימה, שותף אמת. והוא האבא של הבת שלי, זה חתכ'ת דבר.

תראי, זה ממש קשה. אבל זה לא הכרחי שזה יהיה קשה נורא נורא. לי היה סיוט בהתחלה כי לקטנה היה ריפלוקס וההנקה ממש לא הסתדרה. לאל הלב היה דכאון אחרי לידה. אבל זה לא מחייב אותך... יכול להיות שיהיה לך ממש כיף מאוד מהר. אני נהנית כבר בערך מאז שעלמה בת חצי שנה ועכשיו אני פשוט נהנית ממנה בטירוף. ממש כיף לי להיות אמא שלה. זה גם מעורר בי גאווה, כאילו, היא הדבר הכי חשוב והכי מוצלח שעשיתי בחיי.

רוב האמהות מופתעות מרמת הקושי כי הן ממש לא מוכנות, זה לא נשמע המקרה שלך בכלל. אולי שווה להתמקד בסיפורי פוסט פארטום חיוביים, יש כאלה. ודבר אחרון, אני הייתי חרדה בהריון כמו שלא הייתי מאז שוב מעולם. החרדות לא ליוו אותי אחרי הלידה. יש פה גם הרבה עניין הורמונלי ששווה לקחת בחשבון.

אולי במקום לחפש תשובות שירגיעו אותך, עדיף לחפש תשובות שיעזרו לך לתכנן איך להתמודד עם מה שיקרה ממילא. למשל, להתחיל לארגן לך כבר מעכשיו את מעגלי התמיכה. למשל, להתכונן גופנית. למשל, לסדר פיזית את הבית.
בשלב שלך, כבר אין טעם בהתלבטויות האם. עכשיו מה שיכול לעזור, לדעתי, זה התלבטויות לגבי האיך, ומעשים. את כבר יכולה להתחיל במעשים.

אני גם חושבת שלהתחיל לדמיין את התינוק החמוד, להתחיל לנסות להשיג ציוד, אולי להיפגש עם הריוניות אחרות באיזה קורס להריוניות יכול לעזור.

מצטרפת לעצות של יונת ושל האלמונית שאחריה, ורק מוסיפה כמה מילים על הרוח שכדאי לדעתי שתלווה את הדברים.
חרטה, והרגשות שסביבה (כמו חרדה), משמרים לדעתי הרבה פעמים את התחושה שאת עדין יכולה לשנות את הדברים. גם אם בראש נורא ברור לך שלא, הרגש לא תמיד מציית להיגיון.
ולכן הייתי עובדת על השלמה עם ההיריון והאימהות הצפויה. להתחיל להתייחס לזה כמצב נתון. כי חרטה זה משא כבד, והוא לא תורם כלום.
ואני חושבת שמה שעוזר להגיע למקום הזה, זה -
א. להרהר בכך הרבה, לתת לרגשות לעלות וכו'. טיפול הוא רעיון ממש מעולה בשביל זה ואם את מסוגלת למצוא לזה את הכסף, זה אכן יהיה שווה לך, גם במחיר ויתור על דברים חומריים יותר (לא שאני חלילה מזלזלת בשיקול הכספי המאוד חשוב, אבל אם יש סכום נתון ואת יכולה להוציא אותו בכמה דרכים, יש יתרון ענק בעיני ללהוציא אותו על הגעה למוכנות נפשית גדולה יותר לאימהות).
ב. לחזק את תחושת המסוגלות שלך, שאת מסוגלת להתמודד עם מה שיבוא ושתמצאי את הדרך לבנות את חייך עם ילד ככה שתהיי מאושרת. זה באמת אפשרי, וזה משהו שאפשר לעשות גם ברמה הנפשית וגם ברמה המוחשית, כמו מה שיונת כתבה.

הי מתלבטת, בוקר טוב.

ומאוד אשמח להמלצה על מטפלת או כל דבר.
אז ככה, יש מספר אפשרויות טובות בשבילך כתושבת תל אביב:

נפתחה קליניקה קהילתית לליווי נשים בהריון בשם קורה. חפשי אותם בפייסבוק או באתר שלהם www.curaclinic.co.il

או בטלפון 054-4787803, נמצא בפלורנטין, הבנתי שמהפגישה השניה כל פגישה עולה רק 100 ₪.

מרפאת אם תינוק באיכילוב, http://www.tasmc.org.il/Dana-Dwek/mothe ... -baby.aspx

בזמנו היה חינם לגמרי לתושבי תל אביב, אולי עוד כך. מטפלות גם בנשים בהריון כמובן.
כרגע כתוב באתר שצריך להביא טופס 17 מהקופה, אז אולי זה בחינם או מסובסד. שווה לבדוק.
טלפון: 03-6973759
טלפון: 03-6974707

מטפלת בפסיכותרפיה גופנית שנשמעת לי מדהימה ומתכננת לפנות אליה בעצמי בשם אפרת דבוש נאור, את יכולה להתרשם משלל הדברים שמטפלת בהם באתר שלה:

http://www.briha.co.il

אשמח גם לשמוע על הקשיים שלך יותר אם תרצי לשתף... נשמע שהפחדים שלי מאומתים שם.
את מתכוונת לקשיים הכיום כאם או בעבר?
את מוזמנת לשאול ספציפית ואענה לך בשמחה.

והאם הזוגיות השתקמה? כל הענין סביב זה מאוד מטריד אותי...
כן, הזוגיות השתקמה ועדיין בתהליך שיקום.
אנחנו במצב טוב פי מיליון מלפני 3 וחצי שנים אחרי הלידה, אבל אין ספק שהמון השתנה והזוגיות הדואלית כפי שהיתה בעבר לא חזרה וכנראה גם לא תחזור לעולם.
זה אכן מטריד שהזוגיות משתנה אך אולי היא בכל מקרה היתה משתנה אחרי עשור ביחד, גם בלי ילדים, אין לדעת.
בכל מקרה עצם העובדה שאנו שוב בהריון והסכמנו להסתכן שוב בטלטול היציבות אומר הרבה על כך שבסופו של דבר גם המון דברים טובים קרו והתחזקו ביננו מאז שהפכנו להורים.

כל אחד והסיפור שלו
מסכימה עם מיכל, בהחלט יתכן שאצלך יזרום הרבה יותר בקלות אחרי לידה וזה שיש לך מודעות לקשיים זה מצוין, כי את יכולה להערך מראש לכל מקרה שלא יבוא.
ואם בסוף תרגישי מצוין ומאושרת כבר על ההתחלה - אשרייך!.
בכל זאת, מבחינה סטטיסטית, הספרות הפסיכולוגית האקדמית די תמימת דעים בכך שהמעבר מזוג לזוג עם ילד ראשון הוא משברי ומטלטל אצל רוב הזוגות בעולם המערבי.
לכן, כדאי להקשיב לפחדים, לתת להם מקום, ולחשוב על פתרונות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואי אני כלכך שמייחה שיש חיים בדף הזה! קראתי הכל מהפוסט הראשון של אמא לעתיד אי שם בסוף 2010.
אני חושבת שזה המקום שלי לפרוק את מה שיש לי על הלב וניראה אולי מכן אני אצליח להבין את עצמי קצת יותר.
אז ככה אני בת 29 נשואה 3 שנים באמת באושר וטוב לי ולא חסר לי כלום בחיים בדיוק סיימתי לימודים קשים ואני עובדת במקצוע בחרתי והתחלתי לימודים נוספים לנפש.
הבן זוג שלי בן 34 פלוס...(יותר קרוב ל35).
הנושא ילדים תמיד "ריחף" מעל הקשר שלנו אני כל זמן מצאתי "תירוצים" למה לא.. יש לי לימודים מבחנים ממשלתיים וכו'.. ועכשיו פתאום שהם נגמרו לפני 3 חודשים דחיתי שוב את הנושא בטענה שאנחנו נוסעים עוד שבועיים לארה"ב ואני לא רוצה להיות בהריון שאנחנו נוסעים כי "בא לי לעלות על המתקנים בדיסנילנד וכו'..."
אני בחורה מאוד רציונלית והכל אצלי מאוד ברור אין דבר כזה שאני עושה משהו בלי להבין את ההשלכות שלו, למשל לקח לי הרבה זמן מרגע ההצעה ועד החתונה בפועל (כמעט שנתיים!) אני באמת מרגישה שאני צריכה לבדוק מה עוצר אותי מלעבור לשלב הבא, אני ניסיתי טיפול באנרגיות וזה לא צלח.
אני יודעת שגם אם אני אחכה עוד שנה התחושה שלי לא תשתנה זה לא שפתאום אני ארצה ילדים אני רואה ילדים ולא מתלהבת מהם ואפילו די נרתעת ונגעלת (שהם מריירים או פולטים זה גומר אותי).
החברה מאוד לוחצת עלי, עלינו וקשה לי גם אם זה. אני באמת מרגישה תסכול כי אני לא מצליחה לעלות על מה הפחד האמיתי שלי ואיך אני פותרת אותו.
אמא לעתיד או שעכשיו את אל לב או כל אחת איך הצלחת לשנות את הגישה?

תודה.

היי צעירה, קוראת אותך.
את יודעת בוודאות שאת רוצה להיות אמא לילדים או שאת לא בטוחה שאת רוצה?
כתבת שמשהו עוצר אותך מלעבור לשלב הבא (הילדים) ולא הייתי בטוחה אם התכוונת לזה שאת יודעת שאת רוצה את השלב הבא (ומשהו תוקע אותך) או שבכלל את לא בטוחה גם בזה.
בכל מקרה ממליצה לך מאד לקרוא גם בפורום אל-הורות בתפוז, ואפשר להתלבט גם שם ולקבל עוד נקודות מבט:
http://www.tapuz.co.il/forums2008/forum ... rumid=1105

צעירה יקרה,
מה שעזר לי זה להקשיב לכל הקולות הפנימיים שלי, לפחדים, לחלומות, לשאיפות ולאט לאט לתת לרצון להרות להבשיל.
זה תהליך שלקח לי שנים.
את באמת צעירה, רק סיימת ללמוד ואולי את עוד לא שם ברצון להפוך לאם וזה לגיטימי.
האם יש בך צד שכן רוצה להפוך לאם או שאת רק מודאגת מהלחץ החברתי?
את לא חייבת להיות אם כרגע או בכלל.
השאלה כמה אתם מדברים בפתיחות וכנות על כך את ובעלך.
תמשיכי לשתף.

גם אני הקשבתי לקולות הפנימיים, לשאיפות ולחלומות ואז הבשילה אצלי האל-הורות שלי.
הבנתי שטוב לי בחיים בלי ילדים, שזה מה שאני באמת רוצה. לתמיד.
היום אני בגיל 40 ושמחה מאד עם בן-זוגי המדהים שעבר אף הוא תהליך והצטרף אליי למסע של חיים מלאים ונהדרים.
מאחלת לך שכל החלטה שתעשי תעשי מרצון פנימי אמיתי, ומהקשבה ללב שלך ורק ללב שלך :++)))

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני נמצאת בתקופה שבה אני מאוד עוסקת בשאלה - האם אני רוצה להיות אמא. ובימים האחרונים עלתה לי מחשבה, תהיה, חדשה - האם בתור הורים אנחנו מוותרים על להיות ילדים? ואני ארחיב.
בתור ילדה הייתי מאוד בוגרת ועצמאית, והיה גם איזה היפוך תפקידים עם ההורים הרבה פעמים - שהם התנהגו לא בבגרות ואני כן. ואולי גם סיטואציות שבהן נדרשתי להיות בוגרת בזמן שההורים לא מילאו את התפקיד הזה.
והיום, בגיל 30+ אני עדיין בוגרת ואחראית... וגם מאפשרת לעצמי לבטא את המקומות הילדותיים, התנהגות "ילדותית" - בעיקר עם בן הזוג אבל לא רק. כיף לי להתיילד איתו.. אני לא מרגישה שזו הצגה אלא איזה משהו טבעי וכיפי שיש שם. ונעים לי שאני יכולה להיות גם וגם, גם בוגרת וגם ילדה.
ופתאום חשבתי אם בתור הורה אנחנו מוותרים על המקום הילדותי? אנחנו מפגינים אותו רק בסיטואציות "שמותר" (למשל במשחק עם הילדים)? מעניין אותי אם יש כאן אמהות שמתחברות למה שאני אומרת ומרגישות שחל איזה שינוי בעקבות ההורות..?

מצד אחד -- כן, ההורות מחייבת לנהוג בבגרות בהרבה מקרים.
מצד שני -- זו הזדמנות לחוות ילדות שניה, גם כי חווים הרבה דברים דרך הילדים, וגם כי פשוט משחקים איתם.

אני מרשה לעצמי להיות הרבה יותר ילדותית מאז שהילדים הצטרפו אלינו.
גם במשחק, אבל לא רק.
אני מרשה לעצמי לרקוע ברגליים, לצרוח בגרון ניחר, לעשות פרצופים מוזרים ולהוציא לשון, לטפס על עצים, להתגלגל על האדמה, להתחיל לצחוק בלי סיבה ועוד ועוד ועוד.
דברים שבכלל לא העליתי על דעתי שעוד אעשה. ואז באו הילדים...

גם אני. איבדתי כל בושה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דברים שבכלל לא העליתי על דעתי שעוד אעשה.
גם אני. איבדתי כל בושה.
איזה כיף! מעודד לשמוע

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד שאלה שפתאום עולה לי, אולי היפוך התפקידים הזה לא כ"כ נורא כמו שהרגשתי בתור ילדה? אולי זה תלוי סיטואציה והקשר?

אני מרשה לעצמי להיות הרבה יותר ילדותית מאז שהילדים הצטרפו אלינו.
עוד אין לי ילדים, אבל אני עובדת עם ילדים ונראה לי שזו אחת הסיבות העיקריות שנמשכתי לתחום הזה. כשאני איתם אני מרשה לעצמי להשתולל ולהתנהג בצורה אחרת מאשר ליד מבוגרים (לשיר בזיופים, לקפוץ, לרקוד). וגם מרגישה שצריך פחות להיות מנומסים, אפשר להיות חופשיים. זה מאוד כיף ומשחרר.

לפני שובעיים הלכנו למסיבת יום הולדת של בת של חברים, שהיתה בהאנגר גדול עם מיליון מתנפחים. הגדול צלל פנימה, ואני השארתי את הקטן עם אבא שלו ויצאתי לי החוצה להליכה.
חזרתי, אכלנו, קשקשנו, ואז התלוויתי לקטן שרצה גם על המתנפחים.
תוך חמש דקות קלטתי ש גם אני רוצה, והתחלתי להתנפל על המתקנים.
שעה של כיף לא נורמלי, עם הילדים, עם הקטנצ'יק, רצתי והתגלגלתי וטיפסתי והתנשפתי שחבל על הזמן, והייתי מאושרת.
בשלב כלשהו חזרתי לשולחן, וחברתי ניסתה להציג אותי למישהי אחרת. אמרתי שלום יפה, מה שלומך, ואז ראיתי שאהבה ממבט ראשון אין פה, אז התנצלתי, אמרתי "duty calls" בלי ממש להסביר וטסתי בחזרה פנימה.
היה מדהים.

אה, כן, והכי חשוב:
ממש לפני הלידה הראשונה שלי פתחתי לעצמי בקלפים, כדי להתכונן לשינוי. עד אז הייתי נורא ספוגה בתחושת חובה שקשורה לאמהות.
ומה קיבלתי:
Playfulness

<כן, וודאי שאת צריכה להיות מסוגלת להיות בוגרת כשהילדים שלך נכנסים לפינות של ילדים, להיות יותר סבלנית מהם, יותר נבונה ועם יותר מיומנויות רגשיות, אבל זו לא סיבה לוותר על ילדותיות שמתבטאת במקומות הנכונים>

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואו תמרוש רוש איזה כיף לקרוא את השיתופים שלך!
גם יש משהו מדויק במה שאת אומרת - ועם יותר מיומנויות רגשיות - זה מתחבר לי לחוויה עם ההורים שלי, שאולי זה מה שהיה חסר שם..

תמרוש, הזכרת לי משהו מצחיק שבחיים לא הייתי עושה בלי הילדים (וזה אחרי ביקור משותף במרכז הטרמפולינות, שהזכיר לי את המתנפחים שלך).

לפני שבוע נסענו לאיקאה, ואחרי הסיבוב החזרנו עגלה ענקית ריקה, מהסוג הנמוך שמניחים עליו פלטות גדולות.
אחד הילדים נהג את שני הילדים האחרים, ופתאום הקטנה עזבה ורצה לתת יד לסבתא.
אמרתי לבכורי שיעצור כי גם אני רוצה לעלות.
ככה נסענו לנו דרך מגרש החנייה הענקי, אני והמרכזי צועקים הוראות ניווט, כל שנייה כמעט מתנגשים במשהו, וכולנו צוחקים.

אחרי שתי דקות אמר לי המרכזי, נוכח המבטים שספגנו - אמא, אני חושב שהאנשים פה יחשבו שאת אמא ילדותית מאוד.
עניתי לו - נראה לי שהם כולם מקנאים, זה הכל

שליחה על ידי תמי* » 03 מאי 2016, 13:15

האם בתור הורים אנחנו מוותרים על להיות ילדים?
אני חושבת שיש הבדל בין התנהגויות משתעשעות - שמיוחסות לילדים - ובין נקודת המבט חסרת האחריות של ילדים.
אז, כן, כשיש ילדים יש הרבה הזדמנויות לחזור ולשחק במשחקים של ילדים.
אבל - אם מדובר באחריות, אני חושבת שכאן באמת יש הבדל גדול בין העמדה הילדית וזו הבוגרת.
אגב, יש הורים שלא מוותרים על העמדה הילדית - אז הם באמת רבים עם הילדים שלהם, ומאשימים, ומצפים שהילדים שלהם יבינו אותם, ושמישהו אחר - מבוגר אחר - יסחוב אותם קדימה, על הידיים.
אני חושבת שזה לא טוב, לא בריא לא להורים ולא לילדים.
אני חושבת גם שזה לא קשור דווקא להורות.
לאדם בוגר כדאי לתפוס את עצמו כבוגר, להבין שהוא אחראי על חייו, שהוא מסוגל לנווט את חייו. כשיש ילדים האחריות פשוט גדלה וחלה גם על הילדים.
אז זה לא קשור לפרצופים מוזרים או צחוקים - את אלה באמת כדי לשמר ולפתח. אבל כל מה שקשור לציפייה הזו שמישהו אחר "יעשה", "יארגן", "יבחר", "יטפל" - מכאן כדאי לזוז.

אולי היפוך התפקידים הזה לא כ"כ נורא כמו שהרגשתי בתור ילדה?
בהמשך לדברים היפים שתמי כתבה מעלי - לכל דבר יש את הזמן שלו, ויש דברים שאי אפשר להחזיר אחורה.
אז מי שנשאר בתחושה שהוא נאלץ להיות ילד-הורי ובעצם גנבו לו את הילדות, אז באסה לו. לא יודעת אם זה נורא, אבל זה מבאס ממש.
כי אי אפשר להחזיר את זה.
אפשר אולי מול בן הזוג, מדי פעם ובמודע, לשחרר הכל ולתת לו לנווט ולהיות אחראי.
אבל זו בטח לא חוויה הורית מובהקת וגם לא יכולה להיות כזאת.

ואחרי שאמרתי את זה, משהו בכיוון קצת אחר - אני תמיד בעד לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות. וזה נכון גם להורות.
האחריות לא חייבת להכביד, ההחלטות החשובות לא חייבות להיתפש כהרות גורל או בלתי הפיכות (כי כמעט תמיד הן כן, חוץ מאשר במצבים קיצוניים), כל הכובד ראש שמיוחס לבגרות והורות לא באמת חייב להיות כזה כבד.
זו שאלה של הסתכלות על החיים. ואפשר בחיוך, כמעט את הכל, גם את מה שמתברר אחרי כל המחשבה וההשקעה כטעות