באופן טבעי

אגב כל השטויות שלי- הגדול היה חולה היום , לא ממש חולה רק קצת. לא שלחתי לגן, נשאר ובא איתי לסידורים. מזל שאחותו לא עשתה עניינים עם זה. היה לנו נחמד לבלות קצת יחד ככה.
חוץ מזה קיבלתי הזמנה לאיזה ערב שמתרחש רק אחת לחודש, תמיד באותו יום בשבוע ותמיד ביום שאני ממילא מגיעה בו הביתה מאוחר חצי מעולפת ובקושי מספיקה לראות את הילדים.
נוספה להתלבטות אם ללכת לאירוע הזה גם העובדה שהוא בערב ומאד בא לי לפחות פעם בשבוע לצאת לענייני בילויים ובחורים אך מאידך הערב הזה עשוי לקדם עניני פרנסה שונים ומשונים אם רק אתן גז לקראתו ואעשה שיעורי בית, יש סיכוי שיביא לי עוד עבודה כזו או אחרת.
להיות יותר מערב אחד מחוץ לבית בשבוע אחד זה ממש לא בא בחשבון מלבד מקרים מאד חריגים (שקרו כבר איזו פעם או פעמיים) כי בכל זאת לילדים יש כאן עדיפות.
לא יודעת איך מג'נגלים עם זה. נראה לי צריכה לקחת קורס ג'אגלינג.
דווקא מכירה אחד שיודע קצת ג'אגלינג, אולי הוא יכול ללמד אותי, אבל הוא לא מתקשר.

בס"ד
קוראים.

בשלוש-ארבע מילים:
היה אצלי
שכבנו
הלך

ביותר מזה אגיד שהיה חולה, שהתקשר היום, לקח לי שעות לחזור אליו היה לי יום קצת מטורף כולל כל מיני דברים בלתי צפויים.
בערב הוא בא כשהילדים כבר ישנו אבל הם התעוררו בתורות לכבודו וכל פעם מישהו אחר סירב לחזור לישון. הוא רצה ללכת כבר אבל יצא שהזמנתי אותו למיטה, לאו דווקא לסקס, פשוט רציתי להיות איתו קרוב.
היינו שם הרבה זמן ולקח זמן גם עד שהיה סקס וגם אחר כך עוד היינו שם יחד ויצאנו יחד לזלול משהו במטבח(בדיוק כשהתלבשנו אחד הילדים נדד לכיוון חדר השינה, איזה מזל, אני אף פעם לא מביאה אנשים שהם לא מכירים ככה, אותו הם מכירים ובכל זאת זה היה קצת קטע ושמחתי ששנינו כבר לבושים) שתינו אכלנו ואיכשהו הוא אמר שמעדיף ללכת. הוא הרגיש שקשה לי עם זה אז חזר עוד ובדק אם אני מתבאסת.
האמת שכן וגם אמרתי , וגם הבנתי את הצורך שלו ללכת, בעיקר כשהילדים כאן בבית בבוקר עם ההתעוררויות ועם נדידת העמים למיטה שלי בלילה...
היה לי נעים וקשה לשחרר כי אני רוצה אותו. בכל מקרה נראה לי שזה נכון לו ללכת ואולי גם לי, יש רגעים שנראה לי שהוא יותר מבין את הצורך של הילדים מאשר אני, או לפחות שהוא מסונכרן איתם.
לא רוצה ליפול לפח הזה של להיות יותר מדי באטצ'מנט עד שלא יישאר לי רצון למשהו כזה, לא יודעת...

הצד השני שאני מנסה להזכיר לעצמי זה שרוב הקשרים שלי התחילו כל כך באינטנסיביות, בלי לקחת שניה לנשום, כל הזמן חיזורים, כל הזמן טלפונים וכל הזמן להיות יחד. חלקם מיצו את עצמם תוך חודש-חודשיים בגלל האינטנסיביות ואלה שהחזיקו מעמד- יש לי הרבה מה להגיד עליהם אבל העיקר הוא שלא הייתי רוצה להיות שם. ככה שאולי פתיחה כזו עם מישהו שנותן ולוקח הרבה מרחב, לפחות במשהו שנראה כמו התחלה, תוכל להביא משהו קצת יותר טוב לחיים שלי. ואם לא- לפחות ניסיתי.

ידעתי, ידעתי.
התעוררתי הבוקר מורעבת פי 5 ממה שהייתי אתמול. מורעבת למין, למגע, לתשומת לב. עד כדי קושי להתרכז.
הוא? אני מניחה שיש לו צורך במרחב. יש לו צורך להיות אצלו בבית בלי שבאמצע הלילה יבואו ילדים קטנים שפתאום מסרבים ללכת לישון -טוב, הם מחבבים אותו וגם הם רוצים יחס ממנו.
אני חושבת שאלמד מחברתי השרלילה- יש לי אחת שמגדירה את עצמה ככה- ואענה לדייט גם עם השני, אם הוא יציע.
שונאת, שונאת שאהבה נהיית מין שוק בשר כזה, מין מירוץ אחרי להשיג משהו, ומשתדלת פשוט למצוא בתוכי את מה שצריכה ורוצה, אבל כמה, כמה אפשר כשאני מורעבת ברמה שמעבירה אותי על דעתי?

רגע ,רגע... תחשבי איך את היית מרגישה אם גם הוא היה נענה לדייט שני אם היא תציע עכשיו... חכי רגע

בסדר את מורעבת.. זה בסדר... זה מה שיש כרגע... עוד סטוץ לא יפתור את זה..
תני לתחושות האלו להיות
בסדר יש התרגשות, יש קושי להתרכז
תנסי לעשות הפרדה בין מה שיש, לבין ספקולציות, אינטרפטציות, הנחות ודמיונות
תני גם להם להיות אבל היי מודעת להבדל
כל דבר בעיתו נאמנה
הדברים עוד לא ברורים וטוב שכך
תני זמן לחוסר ידיעה
להיסוסים
תני לעצמך מרווח נשימה
כדי שתוכלי לראות, להרגיש, לחוות, לעזור לך ולו ולהם
ראי שיש בהתנהגותך מן הרוח המורעבת (hungry ghost), וזו לא אהבה, ולא יחסי חיבה, זה סתימת חורים..
במקרה הזה, כך נראה לי, החיפזון מן השטן

בראש הדף הזה את מספרת שאת במסע בדרך הביתה
נפלא.. הגעת לפרק חשוב בדרך: איך את מול יחסים, גבר
חיקרי לעומק את תחושותיייך, תגובותייך (לא במובן של לנתח אותם, אלא לחוות ולראות)
החוויה של המורעבות היא מהותית ובהיותה כך היא מתנה שקיבלת בדרך
פחות ספקולציות, יותר להיות עם התחושות
ןכמובן, כמה שיותר תקשורת נקייה

תודה על דברייך, אמפטיה, את כמובן צודקת. בדיוק מה שאני צריכה שיגידו לי.
זה שכתבתי זה לא אומר שאני רצה לבצע.
חוץ מזה הוא התקשר קודם רק לראות איך אני, ככה סתם, קצר.
אני חושבת שחלק ממה שקשה לי זה המציאות מול הדמיון, הרי אנחנו מדברות כאן על מישהו שכבר הרבה זמן מוצא חן בעיני, הרבה זמן פינטזתי עליו ובעיקר לאחרונה מן הסתם ופתאום להיתקל במציאות ולהיות עם מה שיש ומה שהיה ביננו זה דורש ממני סבלנות, הכלה, התבוננות פשוט להיות עם כל הרגשות האלה.
ועוד דבר: היה לי מאד נעים איתו בגדול. דווקא הסקס עצמו כראוי לסקס ראשון היה אפילו טיפה מאכזב וזה לא משהו שהוא עשה או לא, בעיקר ההתנפצות של הפנטזיה נראה לי.
מה שהיה לי קשה זו ההליכה שלו ששוב זה ניפוץ של איזה חלום שירצה מיד להיות איתי כל רגע פנוי בעוד הוא צריך קצת זמן לנשום, להכיל, להתבונן. גם יצא שאמר שהרבה זמן לא שכב עם אף אחת. לא בטוחה מה זה הרבה זמן עבורו אבל זו לפחות התחושה שלו של יציאה מ"יובש".
וכן, את צודקת, לא הייתי רוצה שיענה עכשיו למישהי. למעשה, כבר לפני שנתיים לא רציתי שייענה למישהי, אז על אחת כמה וכמה.
עוד דבר חשוב, חשוב מאד: אחרי סקס ראשון אני יכולה לרצות שהאדם לידי יתאדה, ייעלם. כאן הרגשתי הפוך והוא היה כל כך יפה בעיני כשעמדנו לבושים ודיברנו אחרי שהחזרתי את הבן למיטה שלו... רק יותר יפה מתמיד.

יופי, תהני ממה שיש
נראה שאת משתמשת בכתיבה כדי להסתכל על דפוסים חוזרים שלך ונטיות.. זה טוב
ראי אותם בבירור
ונסי ככל יכולתך להניח לעבר: זה לא שתמיד תמיד את "כזו", אלא אולי עד עכשיו היית "כזו", ומי יודע איך תהיי?
תני לעצמך להיות חדשה
להיות בחוסר ידיעה
אל תשימי על עצמך תגיות...

והרגעים האלו של ההתחלה הם נדירים ולא יִשנו
תהני מהם!

דווקא מכירה אחד שיודע קצת ג'אגלינג, אולי הוא יכול ללמד אותי, אבל הוא לא מתקשר
חחחחחחחחחח
זה טוב
שרוב הקשרים שלי התחילו כל כך באינטנסיביות, בלי לקחת שניה לנשום, כל הזמן חיזורים, כל הזמן טלפונים וכל הזמן להיות יחד. חלקם מיצו את עצמם תוך חודש-חודשיים בגלל האינטנסיביות ואלה שהחזיקו מעמד- יש לי הרבה מה להגיד עליהם אבל העיקר הוא שלא הייתי רוצה להיות שם. ככה שאולי פתיחה כזו עם מישהו שנותן ולוקח הרבה מרחב, לפחות במשהו שנראה כמו התחלה, תוכל להביא משהו קצת יותר טוב לחיים שלי. ואם לא- לפחות ניסיתי.
זה נשמע נכון

_תנסי לעשות הפרדה בין מה שיש, לבין ספקולציות, אינטרפטציות, הנחות ודמיונות
תני גם להם להיות אבל היי מודעת להבדל
כל דבר בעיתו נאמנה
הדברים עוד לא ברורים וטוב שכך
תני זמן לחוסר ידיעה
להיסוסים
תני לעצמך מרווח נשימה
כדי שתוכלי לראות, להרגיש, לחוות, לעזור לך ולו ולהם
ראי שיש בהתנהגותך מן הרוח המורעבת (hungry ghost), וזו לא אהבה, ולא יחסי חיבה, זה סתימת חורים..
במקרה הזה, כך נראה לי, החיפזון מן השטן_
לא פשוט, אבל אולי הגיע הזמן
מזדההבסך הכל

סתימת חורים, כן.
מצד אחד בהחלט.
מצד שני: זה לא שקפצנו יחד למיטה אחרי דייט ראשון או שני, אלא אחרי הכרות של שנתיים בהן אני עושה כל מיני דברים כדי שיבחין בי, כבר כל כך הרבה זמן רציתי להיות לידו והנה הוא בא: אז לא לקחת?
אבל כן, מהמקום שכרגע מתבונן על נושא השפע בחיים אני יכולה לראות שאני לא מתנהגת ובעיקר לא חושבת כמו מישהי שבאה ממקום של שפע בהקשר הזה.

כן יש משהו שמטריד אותי בקשר אליו וזו היתה הסיבה השכלתנית לפחות שבשלה חשבתי להיפגש עם עוד מישהו.
אני מאד מאד אוהבת את מי שהוא, זה מאד ברור.
עם זאת מניסיוני המר בחיים אני קצת נוטה להסתכל על סטיגמות ולהכניס לקופסאות: מאיזה בית, תחומי עניין, התנהלות בחיים, איזה ספרים הבנאדם קורא. אני יכולה לראות שמה שלא מפריע לי אצל ידיד עלול להפריע לי בטווח הארוך עם מישהו שאני רוצה לחיות איתו. הבחור השני שהתקשר בא מבית שעל פניו בסממנים החיצוניים , סביבה וכו' , נשמע רקע יחסית דומה. הוא משכיל ורהוט ותחומי העניין המשותפים שלנו זכו לויכוחים נוקבים וענייניים בטלפון. כשהוא מספר לי על סדנא שהוא נרשם אליה מאד ברור מה מהותה, למשל. אני יודעת שבסוף זה משנה מי מוריד את הזבל ובכל זאת אני נוטה בראש, לא בהכרח ברגש, לחפש משהו כזה שיותר דומה. אני חושבת שמה שעובד בשידוכים אצל ההודים והחרדים יכול לעבוד גם עבורי, בשורה התחתונה. גם ככה שני אנשים הם עולמות כל כך קשים לגישור ממילא, אז אם לפחות יש איזה רקע דומה זה כבר יותר קל.
עכשיו בחורנו היקר והחביב הוא משהו אחר. אני כבר לא מדברת על אורח חייו מהיום להיום מהרגע להרגע או על המצב הכלכלי שגם אני לא בדיוק משהו אחר. הוא בא מסביבה מאד אחרת משלי, לדעתי יש לו קצת ליקויי למידה קלים או סתם חוסר ברהיטות, בצבא הוא היה בתפקיד כזה שנותנים לכל האלה עם הקב"א הנמוך והבית שהוא בא ממנו נשמע אוהב אך מפורק לגמרי. הדבר הכי מרכזי: אני מתקשה לדמיין אותו בשולחן של ההורים שלי באיזה יום הולדת משפחתי או משהו מעין זה, או פוצח בשיחה עם הגברים במשפחתי. הוא לגמרי מחוץ למשחק ולא כמוני רגל אחת בחוץ אחת בפנים. אפילו הפרנסה שלו מתאימה לסטודנט או לחייל משוחרר- וכן, גם אני התפרנסתי שנים מבייביסיטר.
חוץ מזה הוא איש מקסים וטוב ואני תוהה: האם אני אוכל להיות לאורך שנים עם החברים שלו (אנשים מקסימים, אחד מהם הציל אותי פעם וזה בלי שהכיר אותי רק כי התקשרתי וביקשתי עזרה וציינתי את שמו של דורון) האם לא אנמק משיממון, האם מי שהוא יספק אותי באמת בעומק הנשמה?
וכאן עולה לי התשובה שמי שצריכה לספק את עצמי זו אני ורק אני. זה נכון כמובן ובכל זאת אם אני בוחרת להיות עם מישהו עם מבט קדימה אני רוצה לדעת שיהיה לי לא רק נעים אלא גם מעניין, גם חיבור שמעבר לפני השטח ואני תוהה אם כאן זה קיים.
זה שהוא מקסים- קלטתי כבר בפעם הראשונה שפגשתי אותו. בפעם הראשונה ששמעתי את החבר החתיך אומר לו משהו ואת דורון עונה לו מייד נשביתי כולי מהתוכן. אני קולטת שיכולים להיות כאן כל מיני דיסוננסים.
וכן, יש כאן גם פחד לאפשר, פחד שיגנבו לי אותו או שהוא לא יהיה בעניין שלי, פחד לנשום ולראות, לחכות מספיק כדי לתת למה שנזרע לנבוט ולהצמיח משהו.
החששות שאני מעלה הם אמיתיים לגמרי. חוץ מזה הוא קצת מתעלם מהילדים, נראה לי אולי קצת נבוך מולם והם מתים ליחס ממנו.

איכשהו הרבה פעמים אני חוזרת לדיסונס שבין הרגש לשכל. הגיונית הוא לא מתאים לי, משום כיוון. רגשית זה מרגיש לי שכן, הוא לגמרי שווה המתנה, סבלנות, וכל מה שצריך להית עכשיו. ובמילא, המציאות תתבהר.

מזדהה עוד ועוד
בסוף בכל זאת הלכתי על הבחור ה"לא מתאים"
בינתיים זה נגמר לא בהצלחה
אבל לא נראה לי שבגלל בעיות הדיסלקציה והרקע והמצב התעסוקתי
או שאולי כן?
הוא חווה אותי מתנשאת ונלחם בי בכל הכוח
עד שזה הפך לקשר טראומטי. לשנינו
אז אולי (בטוח) צריך לשים לב לביטחון העצמי של המועמד, ליציבות הנפשית וליכולת ההכלה
כי אצלנו לפחות אם היו מתקיימים - היו מצילים את הקשר
בהצלחה

אז אולי (בטוח) צריך לשים לב לביטחון העצמי של המועמד, ליציבות הנפשית וליכולת ההכלה
זה בדיוק מה שכל כך מושך אותי אליו. הוא נראה לי מהצד בדיוק זה, בדיוק בדיוק מה שממגנט אותי אליו. אמנם כמו שהוא לא מכיר כמה צדדים שלי, אני לוקחת בחשבון שאולי זה רק נראה לי ככה- מהשיחות איתו נראה שהוא בהחלט שם וזה מהפנט. יש בו משהו כל כך עניו ושקט ונעים (אבל לא ביישן או חששן, לא איזה בעיה של אגו) שזה מקסים אותי בצורה שאי אפשר לתאר.

בינתיים יצא שהשני, נקרא לו שני, התקשר אתמול (התקשר לפני אבל יצא שלא דיברנו, יותר אסאמאסים) ובדיוק השכבתי את הילדים לישון. אמרתי שאחזור אליו ובינתיים היה טלפון מחברים ועוד.

הבנתי שאי אפשר, אני צריכה לפתוח את פי ולדבר. אם לא יצא לי מזה כלום לפחות התאמנתי במשהו שאני גרועה בו. התקשרתי לדורון יקירי ופצחנו בשיחה. בחיים לא פצחתי בשיחה כזו עם בחור אלא אם הוא יזם ותמיד שמרתי קלפים אצלי ותמיד התחמקתי. פה, מכיון שהוא כבר שאל, אז כבר עניתי- שאני בעניין פחות או יותר. הבנתי שהוא, כצפוי "בזרימה", מצד שני כן הבנתי שיש שם עניין ורצון ושגם הוא מרגיש שכבר הרבה זמן היו ביננו דברים באויר.

נדמה לי שהשיחה הזו פתחה ביננו יותר אפשרות ובעיקר יותר קירבה.
בסוף, מכל הטלפונים, לא חזרתי לשני. חשבתי שמן הראוי להגיד לו שזה לא מתאים עכשיו, אבל נעשה מאוחר והיו טלפונים אחרים שנכנסו והמקלחת קראה לי ולא התקשרתי אליו. אני באמת לא יודעת אם להגיד ומה ראוי. נכון שאני לא אוהבת שנעלמים לי, אבל במקרה הספציפי הרי זה הוא שנעלם לי בשל סיבה דומה בפעם הקודמת ולא שאני בעניין של להחזיר זה פשוט נראה לי קצת אידיוטי ומה כבר יש לומר, תוהה אם בכלל לחזור אליו, למרות שהבטחתי.
משתדלת לייצר אינטגריטי בעולם, העניין הוא שהרבה פעמים כשאני מחזירה טלפון מרימים עלי גבה.

בהקשר של כסף- על ההרצאה שהעברתי בעבודה עוד לא שילמו לי, לא יודעת אם יכניסו לי לשכר הקרוב אבל זה שהזמין אותי בכל פעם מתנצל ואומר שדיבר עם האחראי עליו, בלי שאני שואלת, כי לא נעים לו, אך כצפוי דווקא במקום העבודה שלי יש ניצול, שזה לא חדש. על ההרצאה השניה שילמו לי כמעט מיד ולא מעט, זה עזר לי החודש בסופר מאד.
נזכרתי בזה כי הערב היתה לי שיחה בנושא כספים וסדנאות עם חבר שרוצה שאעביר משהו לעובדים במקום העבודה שלו ואומר שמשלמים לא רע, קבענו תאריכים רלוונטיים ויקח עוד זמן עד הוא יקבל אישורים וזה רק בעוד חודש, בכל מקרה נראה שהיקום שולח לי דברים טובים.

בקשר לשני
נזכרתי שפעם, מזמן, באחת משיחות הטלפון האינסופיות שלנו, הוא סיפר שהיה עם בחורה כמה חודשים טובים ושזה התחיל להפריע לו שהיא שמנה מדי או משהו בסגנון הזה. זה כל כך הרתיע אותי לא בגלל המימדים שלי שאינם נוטים כל כך לכיוון המלא מלבד בהריונות, אלא ברמה העקרונית. הרי זה משהו שאפשר לדעת מהתחלה, אז למה בכלל להיות איתה? זה כאילו להשלות מישהו שאתה אוהב אותו ובעצם ממש לא לאהוב. גם עכשיו זה מרתיע אותי מלהתקרב אליו, גם אם דורון לא היה בתמונה בטח האמירה הזו היתה מקשה עלי לתת בו אמון.
ודורון- חשבתי לשאול אותו על כל מיני דברים, נגיד אם מפריע לו שיש לי שיערות בבית שחי. כי ממש לא איכפת לי להוריד אם כן. נעים לי איתן ואני לא אוהבת להוריד אבל זה לא שזה איזה עניין עקרוני במיוחד. איכשהו עם מי שהוא ועם המילים שהוא אומר לי זה בכלל לא עולה לי בראש כמו משהו שצריך לשאול, כל כך ברור לי שזה כרגע בסדר ושנעים נעים המעט יחד הזה שהצלחתי לגנוב איתו.

בינתיים בעודי כאן, קיבלתי אסאמאס משני. אין לי מושג בכלל מה להגיד לו. דורון קצת טיפוס שקשה לו להתחייב, לא הטיפוס הכי מחזר בעולם. בסופו של דבר אבל, הוא איש מקסים, השאלה היא רק אם נצליח לעבור את המשוכות האלה. בכל מקרה אני רוצה לתת צ'אנס אמיתי ולא לזפזפ, החיים זה לא ערוץ הקניות.

נאמנה לעצמי?
בכל תחום חוץ מהתחום הזה, הרומנטי.
הרי ברור שהייתי צריכה קודם לברר עניינים ורק אז לקפוץ למיטתו של האיש.
בכל מקרה זה לא נורא מפריע לי אבל כן מפריע לי שהוא שוב, נעלם.
היתה לנו חתיכת שיחה בטלפון, ביוזמתי.
לא כל מה שנאמר שם היה עם שורה תחתונה שמצאה חן בעייני אבל מבחינתי זו היתה פתיחה של דיאלוג שהיה אמור להמשיך מאד בקרוב. כשסיימנו את השיחה הוא אמר שכנראה יבוא "מחר או מחרתיים" בערב, ושניהם כבר עברו חלפו להם וגם הערב לא שמעתי ממנו כלום.

ככל שאני משחזרת את מילותינו ומעשינו בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים ואפילו בשנתיים האחרונות, אני מתחילה להבין. הוא פחדן. מת מפחד. איך לא זיהיתי את זה קודם בתור שפנה מקצועית (ולא, לא זו של פלייבוי, זו שבורחת מכל בדל אינטימיות).
אני מבינה שכבר מזמן הוא נמשך אלי רק פחד להגיד ואני מבינה שכל צל של זוגיות מפחיד אותו כמו לא יודעת מה. גרוע מזה: בכלל לא בטוח שהוא רוצה זוגיות.
ואני? איפה אני בתוך זה?
יש לי חיים. הימים שלי טובים רוב הזמן.
היו השבוע קשיים עם הבן וגם עם הבת, אבל זה רק מפני שכשיש לי כוחות וטוב לי אני עומדת על שלי מולם יותר ויוזמת יותר שינויים בדברים שכבר מזמן נמאס לי מהם רק שלעיתים אני מחליקה מחמת ה"אין כוח לריב".
אז היה שבוע טוב, יש תזוזות, קיבלתי מחמאות בחוג, מהקולגה בעבודה- כולם חווים אותי כחזקה יותר, פורחת, שמחה.
מהמקום הזה אני גם מתעקשת לא להרגיש לגמרי סתומה או קורבן או מה שלא יהיה.
מצאתי הבוקר מעטפה עם דפים שקשורים לעבודה, משהו שתהיתי לפני 3 חודשים ומעלה לאן נעלם. זה רק בגלל שסידרתי איזור מסויים בבית אחרי תיכנונים של שבועיים לפחות לסדר אותו, מכל המקומות בעולם לא העליתי על דעתי שזה דווקא שם, לא יכולה לראות איך בכלל זה הגיע לשם.
אני מספרת את זה רק כדי לומר שהחיים הם חיים, זה לא שאני יושבת ליד הטלפון ומחכה.
היום למשל ביליתי עם הילדים בשמש את כל אחה"צ, הכנתי מרק, סידרתי פינה בבית שהפריעה לי, טיטאתי את הבית, שטפתי כלים, הכנתי ארוחת ערב ועוד הספקתי 10 דקות עם חברה על הדרך, בעצם, גם היתה איזו שכנה שבאה להתייעץ איתי על איזה עניין שקשור לבת שלה.
זה לא כולל טלפונים מעבודה ומחשבות על איך אני יכולה לעבוד ערב קבוע אחד בשבוע, שזה מה שביקשו ממני באיזה מקום. זה אמור להגדיל לי את ההכנסה לאיזה זמן, רק שהכסף שאני אשלם לבייביסיטר על ההעדרות שלי יהיה בערך שליש מההכנסה ועוד לא דיברנו על זה שזה עוד ערב שלא אני אשכיב את הילדים, מה שאומר שכמו שאני מכירה את עצמי אני אוותר לגמרי על לצאת במצב כזה, לא שאני יוצאת המון, אבל עוד מרשה לעצמי מדי פעם.

ככה שזה כאילו לא נורא בכלל שהוא מתקשר, אפילו שמעתי היום מוסיקה וטיפה רקדתי... מאד חינני.
בכל זאת, אני תוהה אם להיות סבלנית ואיך קורה כזה דבר.
כל הזמן הזה חשבתי שרק אני בעניין שלו כי עשיתי הרבה בשביל לאפשר שם, הרבה זמן.
בשיחה שלנו הוא דיבר על זה שבעצם אנחנו נמשכים אחד לשני כבר המון זמן, טוב באמת לדעת. בחיים לא הייתי יודעת אם הוא לא היה אומר את זה, הוא כזה שחקן פוקר.
סבלנות, כבר אמרתי, זה לא הצד החזק שלי.
מצד שני אני באמת לא במקום שהייתי לפני שבוע של : יאללה נחזיר טלפון לשני ונעבור הלאה.
אם הייתי מכירה אותו שבועיים זה אולי מה שהיה נכון לעשות.
איכשהו, כשגבר כזה לא מתקשר, לא בא ולא מחזר, יורד לי המון מהביטחון העצמי. הזדמנות טובה לתרגל אותו כנראה ולהבין שהוא לא תלוי במראה כזו או אחרת.

שמתי לב שיש דיונים באתר אם להשאיר בלוגים או לא.
ואני אומרת:
אנה אפנה?
מרגיש לא נוח פתאום לכתוב כאן.
מהרהרת על מחיקות, שואלת את עצמי אולי יתאים לי צבע ירוק או כתום בתור תלבושת מהבהבת.

הבן מאד משתעל ואני עם סרטים של "רק לא שעלת". לא שנראה לי שזה זה אבל אם אפשר לאכול קצת סרטים אז איך אפשר לפספס את ההזדמנות.
עוברים עליו ימים קשים ואני לא תמיד סבלנית וסובלנית, כי הוא ואחותו מעמידים אותי בניסיונות בוקר צהריים וערב.

כמו באות מתוזמן היטב, כמו ששני התקשר אלי דווקא בזמן הזה, ככה גם פתאום לפני איזה שבוע קיבלתי מאיזה אתר הכרויות שאני מסתובבת בו לעיתים שיש לי מנוי חינם לאיזו תקופה. לא כתבו לכבוד מה אבל גיכחתי על התיזמון. כך או כך מצאתי את עצמי הערב נכנסת לשם ושולפת הודעות מלפני חודשיים שלא עניתי עליהן. תוך דקה וחצי גם פנה אלי מישהו ואז התנתקתי מיד כי מה אומר ומה אגיד, הכל עוד קצת מבולבל לי בראש ובלב. כלומר די ברור לי שלאיש שלא טורח להתקשר אלי אין מקום בחיים שלי, מצד שני... יש הרבה מצד שני.
למשל יש לי סיפור מעולה על איזו קרובה רחוקה שאהבה מישהו הרבה זמן, עוד לפני שהתגרשה ממש. אהבה אהבה והוא לא התחייב, לא רצה, לא. ככה חיכתה לו איזה שנתיים או משהו כזה. בסוף התייאשה והתחילה להיפגש עם מישהו אחר, אחרי כמה זמן הוא הבין שזה לא לעניין ככה לתת לה ללכת והם התחתנו.

ממש קשה לי לראות את עצמי יוזמת כל הזמן או להיות היוזמת היחידה.
אני אישה. ביצית שאמורה לשבת ולחכות לזרעון שמתאמץ להגיע אליה. מוכנה פה ושם לעשות מאמץ מקומי, מוכנה להחליף נורה ולפתוח סתימה בכיור, אבל להיות היוזמת הפעילה היחידה?
זה לא בדיאנאיי שלי.

ערב טוב נאמנה לעצמך, אתמול בלילה נכנסתי ,קראתי. אני לא בגילך כי ילדיי גדולים יותר. אני מניחה שאני לפחות 10 שנים בזכות..
לא יודעת, אני יצאתי מבולבלת מאד. כאב לי לשמוע על התיסכולים שלך, על התיסכולים של ילדייך. זה נשמע כמו שדה קרב אצלכם.
רוצה לאמר לך שאת צריכה אחד מהשניים לדעתי טיפול כזה או אחר.. כן !כן!כן!.., או אהבה עם גבר, עדיפות לשנייה כמובן: אהבה. גבר שיאהב אותך, כדי שתוכלי את לחזור ולאהוב את עצמך. בו ברגע שגבר יכיל אותך ותוכלי לשים כתף עליו את תפסיקי לצרוח על ילדייך.
כשאמא צורחת על ילדיה.. לא צועקת אלא צורחת, זה מראה על איבוד שליטה. איבדת שליטה= מכניסה את הילדים לפאניקה, הילדים בפאניקה = את צורחת עוד יותר.. מעגל מטורף.
בתאורים שלך על המריבות עם ילדיך נשמע שאת יורדת לגילם ומתנצחת איתם. את בהחלט צריכה חיים משלך. והם יהנו מאד.
אבל.. ויש כאן אבל גדול... את גם עושה רושם של "קונטרול פריק", רוצה את הכל ולא מוכנה ללכת עד הסוף.. רוצה ולא רוצה כזה..

כל מה שכתבתי כאן הוא לא ביקורת בשום אופן , זה שיקוף, תירצי תיקחי לא תירצי תהדפי.תקיאי.
עוד דבר אחד, לא היתה כאן מילה אחת על האבא של הילדים, מה שמשאיר אותנו עם הרבה סימני שאלה... אז למען היי כנה (בכל זאת אנשים קוראים אותך ומושפעים בצורה כזאת או אחרת) את צריכה לתת איזה שהוא רקע.
ברור שאם אינכם ביחד זה בגלל שהיתה בעיה, אסון חלילה או משהו שמשפיע מאד על חייך, אז הבלוג הזה כמובן לא אותנטי לחלוטין . מוליך שולל במילים אחרות..

שיהיה לך סוף שבוע נעיםםםםםםםםםםםם וכל טוב

מציצה יקירה
לא יודעת אם קראת את הכל אבל אני בהחלט כבר לא צורחת על ילדיי, ובאופן כללי מתמודדת איתם טוב יותר, וגם מטפלת בעצמי ואוהבת את עצמי. נראה שקראת רק חצי.
טוב, ככה זה, אנשים לא קוראים את העיתון, קוראים רק את כותרות.

בקשר לגיל, אל תסיקי מסקנות. אולי התחלתי ללדת בגיל 25 ואולי בגיל 40. מאיפה לך?

ובקשר להולכת שולל- הא?
מה זה משנה לך אם אני גרושה שבעלה שלשעבר חי בקונטיקט, אלמנה או אולי הלכתי לבנק הזרע בשתי הפעמים או אולי בכלל עשיתי כל ילד עם פרטנר אחר ואחד בקשר והשני לא?
לא הבנתי איך זה קשור למה שאני צריכה או לא צריכה לספר לך ואיך אני מחוייבת להגיד לך משהו על אחת מכל האפשרויות ולמה ובעיקר איך אם אני לא מוסרת פרטים רכילותיים שכאלה אני בעצם מוליכה אותך, הקוראת התמימה, שולל.
ובאשר לאיחולי סופשבוע: שיהיה לך באמת נעים, לך ולכולנו.

שמחה שמצחיק כאן.לפחות זה.

אז אם מדברים על טיפול ועבודה, למעשה היה לי היום יום חזק בהקשר הזה.
עוד לא יודעת מה לעשות עם זה, רק יכולה לומר שעברתי יום חזק ומשמעותי, כפי שקורה לי כשאני נמצאת שם מול אותה אישה שעשיתי איתה תהליך.
כרגע אני מרגישה שמספיק. השלב הבא אחרי שחיזקתי את עצמי זה להפנות שוב אנרגיה לכיוון הילדים. העבודה אצלה חיזקה אותי מאד מולם ובכל מקרה בשבועות הקרובים אקבע תור על מנת להתייעץ בקשר לקטנה , בעיקר, ואם יעלו דברים עם הבכור אז גם.
חוץ מזה יש בעיה רפואית שמציקה לי וגם היא דורשת את הזמן ותשומת הלב (אני כבר לא מדברת על מכונת הכביסה שהתחילה לנזול לפתע ועל המכונית שתמיד זקוקה לצומי), ככה שהחלטתי ללכת אחד אחד כי הבנתי שהכל יחד אי אפשר.
אז עכשיו סיימתי איתי. קצר ולעניין, חיזוק שהייתי שמחה להמשיך איתו, אבל נתן לי דחיפה לא רעה להמשך ועכשיו הלאה, נקסט, לטפל בילדים, פחות חשוב לי לאבחן ויותר לדעת איך להתנהל, אמנם זה נראה פי מיליון יותר טוב עכשיו ובכל זאת זקוקה לאיש מקצוע.
אחר כך נטפל גם בעניין הפיזי שמציק ברמה נסבלת.

דיברתי על הצורך שלי להיות מחוזרת ושהצד השני ייזום אבל מה שעלה היום מאד חזק זה שאני מובילה, אני צריכה לנהל וגם בתוך מערכת יחסים לדעת שזה ככה, שזו האמת שלי ואם אביא את עצמי במלואי אז אדע שזה בסדר גם להיות היוזמת, הפעילה, האחראית.
קשה לי עם זה אבל אני יודעת שזה נכון. שוב לא יודעת לאן להמשיך מכאן, כן זקוקה למישהו שיהיה שם, שפשוט יהיה שם עבורי לגמרי, שאוכל להישען ולנוח לפעמים פה ושם.
אני חושבת שאתן עוד מקום למה שכבר התחיל, גם אם רק אני אהיה פעילה שם. פשוט מפני שמשהו שם מאד נינוח לי ומאד נותן לי מקום להיות, משהו מאפשר אותי גם אם לא יוזם או פעיל, פשוט מפני שלעבור הלאה לדבר הבא אני יכולה גם בעוד שבוע או שבועיים.

_מה שעלה היום מאד חזק זה שאני מובילה, אני צריכה לנהל וגם בתוך מערכת יחסים לדעת שזה ככה, שזו האמת שלי ואם אביא את עצמי במלואי אז אדע שזה בסדר גם להיות היוזמת, הפעילה, האחראית.
קשה לי עם זה אבל אני יודעת שזה נכון._
... אוי כמה שזה קשה להתבגר.... מזדהה. גם אני בתובנות האלה לאחרונה.

בבוקר הלכתי עם הילדים לטייל. הם מאד רצו שנצרף אלינו חברים אז הצעתי שנזמין אותו והם שמחו.
כמה הם רוצים דמות גברית קבועה בחיים שלהם ולא שאין במשפחה גברים משמעותיים להם, אבל בכל זאת...

התקשרתי אליו להזמין ואז הוא אמר שהוא חולה.
מאז הפעם הראשונה שישנתי אצלו הוא חולה און אנד אוף פחות או יותר כל הזמן.
אם היה לנו זמן יחד לדבר הייתי משחקת את הפסיכולוגית ואומרת לו אולי שיש כאן איזה קשר, פעם אחת זרקתי משהו, אבל זה היה חפיף ולא בצורה טובה כדי באמת לשאול.
ואם כן, אז מה? אם באמת צל של נוכחות של אישה בחייו כל כך מאיים עד כדי שיתוק כזה האם זה אומר שהוא צריך להיכנס באימאמא של זה או אולי להבין שזה לא הזמן והאדם הנכון שמולו? ומה כבר יש לי לשחק את הפסיכולוגית והאם זה בכלל מתאים לשים את עצמי במצב כזה.

והוא, חולה. הייתי רוצה שיבקש משהו. בעצם נראה לי שאולי הדבר הנכון זה להופיע לו בדלת עם איזה מרק עוף חם (הבעיה היחידה היא שהוא בשלן הרבה יותר טוב ממני, ככה שהרעיון הספציפי של מרק עוף לא כל כך מתאים, אבל משהו כזה, נגיד) ולחבק אותו. הוא לא מהמתרפקים, מטפל בעצמו יופי ככה נראה. לא מאלה שבורחים לאמא כשהם חולים.
מחר בערב אני יוצאת, מוזמנת לאיזה אירוע בשעה די מאוחרת (ועובדת למחרת, איך לא, ולוקחת לגנים בבוקר). הבית שלו בדיוק באמצע הדרך וחשבתי מה יקרה אם אצא מהבית שעה יותר מוקדם, כי כבר במילא סבתא באה לישון כאן וכבר במילא האירוע די מאוחר. מה יקרה לי אם פשוט אלך לשם ואראה מה איתו... מרגיש לי קצת התעללות ליפול על מישהו חולה ול@#$$ לו את השכל, מצד שני, ככל שהימים עוברים אני מתרחקת ממנו וקשה לי לזכור שרציתי אותו כל כך. אולי ככה עם המרחק יותר טוב, שאני בכלל לא רוצה, אולי להקשיב לזה וללכת משם למה שהחיים יביאו.

ושאלה אחרונה: איך כל אלה שהיו כאן להגיד לי בדיוק מה צריך לעשות עם הילדים לא יודעות להגיד לי כלום על גברים? איפה כל אלה שיודעות בדפים אחרים להגיד : "תתגרשי ממנו" "תעמידי לו אולטימטום" "הוא צודק, את לא יכולה להתנהג אליו ככה" איפה איפה כל אותן הנשים, המילים והידיעה המוחלטת הסופית והיודעת כל, איפה היא כשצריך אותה כל כך לפעמים.

טוב לצערי אני ממש אבל ממש לא הכתובת לייעץ לך בכל הקשור לגברים. אני ומערכות יחסים זה אסון טבע אחד גדול. החלטתי לפסוח על כל הקטע הזוגי לעת עתה לפחות.
מה שכן רציתי לאמר זה תודה. תודה לך על הבלוג הנפלא הזה. תודה על הכנות. תודה על שהזכרת לי לא לשכוח את עצמי במסע הזה שנקרא הורות.
נכנסתי כל כולי לקטע של האמהות. זה מי שאני היום. כל מה שאני רוצה להיות. והנה את באת והראית לי מה יהיה בעוד כמה שנים.
רוצה להיות אמא טובה. רוצה לחלוק את חיי עם מישהו. רוצה למצות את עצמי בחיים האלה. לא רוצה למצוא את עצמי בת חמישים ואבודה לחלוטין.
לא בטוחה איך לעצור את הגלגל הזה. לא בטוחה מה הצעד הבא.
ממשיכה לקרוא.
ולהפנים.
ולהזדהות.
ולהודות.

אני מאלה בדיוק

תפסי קצת מרחק פיזי
והרבה מרחק רגשי, לדעתי
נראה לי לא בשל לכלום. תני לו שיהיה חולה. חבל על המאמצים.
ואם את מתכוונת להתחיל כבר מעכשיו לתפקד כמטפלת שלו - מכל סוג שהוא.... עדיף לך לארוז את הילדים ולעבור יבשת, כי הסוף עם העאלק פאסיבי הזה יהיה רע ומר.
מאלה שנעלמים (במידה זו או אחרת, זה לא משנה) אחרי סקס.
משעמם.
אנא פרגני לעצמך משהו יותר טוב.
אבל זו רק דעתי האישית והבלתי מבוססת על דבר, מלבד האף הפרטי שלי (... שמריח בואש).

שבוע טוב, קוראת אותך מידי פעם. כן, אתייחס למה שכתבת עכשו..
לא מכירה את הטיפוס כמובן ,אז קצת קשה להיות לגמרי בטוחה.. אבל בכל זאת, לי נראה שהוא לא מעוניין. חולה? בסדר, תהיה בריא..אבל אילו היה מעוניין בקשר היה נותן לך איזה שהוא סימן,רמז..משהו כמו, "הלוואי והייתי יכול לבוא..הייתי שמח לבלות איתך והילדים".. או "אולי תבואי לבקר איש חולה?", "מתגעגע קצת".. "שמח שהתקשרת".
אנחנו יודעות שכשגבר מעוניין בגברת דברים כאלה (חולה) לא ממש עומדים בדרכו.
לא הייתי שמה את הקלפים שלי עליו..
אולי הבחור הוא עוף מוזר.. ביישן בצורה קיצונית או חסר ביטחון.. לא יודע להביע את עצמו.. ואז כל מה שכתבתי למעלה לא תופס..

מה אומרת לך תחושת הבטן? עיזבי לרגע את מה שהיית רוצה שיקרה..

מצחיק
אחרי שקראתי מה שכתבתן הרגשתי צורך לגונן עליו.
מעבר להיותו מושא רגשות תשוקה כרגע הוא הוכיח את עצמו כחבר פה ושם, לא משהו קיצוני אבל כשביקשתי היה שם, גם כשהיה "תפוס" (ואני לא מרבה לבקש, אבל פעם הייתי צריכה למשל לסחוב משהו כבד, או רכב גדול משלי והוא בא בשמחה).

בשתי הפעמים שהתקרבנו, הוא התקשר אלי באותו יום- לדעתי זה מראה על סוג של איכפתיות.

לא משנה, אני לא רוצה עכשיו לשבת כאן ולהסביר למה הוא אדם מקסים

יש רק נקודה אחת שהיא חידה עבורי בכל העניין הזה:
ביום שהכרתי אותו כבר הבנתי שהוא לא טיפוס של "גבר גבר". כלומר, הוא יכול לבוא ולעזור לסחוב משהו כבד או לבנות משהו בידיו אבל הוא מאד מאד לא מאצ'ו.
העניין הוא שהיו כל מיני גברים בחיי ובמקרה שלו זו הנקודה שהדליקה אותי, משהו ב"לא גבר גבר" שלו.
יתרה מזו- לפי הפרשנות שלי על הסיפורים שלו על שתי הנשים שהיו בחייו מאז שאנחנו מכירים ובעיקר העיקרית שבהן- היוזמה באה לגמרי מהצד השני. הוא הצטרף והלך איתה, אבל זו היא שבאה ויזמה את כל העניין ביניהם באופן מאד מובהק.
הנקודה הזו היא חידה עבורי כי היא משאירה לי מחשבה שאולי כל מה שאני צריכה זה להיות מולו בצורה יותר מובהקת ואסרטיבית.

יש לי עוד כל מיני פרשנויות וכו' וכו'.
מדבריו הוא נוטה להחביא את רגשותיו ואם הוא נפגע נעלב והולך לו במקום לתקשר, למשל.
לא טיפוס פתוח במיוחד.
לי הוא הבטיח שלא יעשה את זה אבל השאלה אם הוא מסוגל.
לדעתי הוא גם פגוע מאותה אחת באופן שהוא לא מרשה לעצמו להגיד לעצמו.

מה אני מרגישה?
שלי קשה לשמר על עניין במצב כזה. אני לא טיפוס שיושב ומחכה בבית בחוסר מעש לאביר שיקיש על הדלת. אני כבר בעניין הבא, ממשיכה בחיי, זו התחושה שלי.
מצד שני, משהו בי מקווה שיהיה לו שכל להגיע מתישהו ולדבר איתי.
עוד משהו שאני מבינה בכלל: הוא מאד עסוק בשלו ובענייניו(שזה טוב) וכן מרגישה שקשה לו להתחייב.

אני לא בעניין של ראש בקיר. איפה שלא הולך אני לא נשארת.
מצד שני, אני גם יודעת כמה עבודה דורש ממני להיות שם, כמה לי לא קל לדבר איתו ובכלל לשים את עצמי שם בסיכון. כמה בשלב מסויים בחים כבר לא קורה כל כך שדברים באים ממש בקלות, ולו בגלל המורכבות של הלוגיסטיקה.

עוד דבר: את הילדים שלי זה מערער. הם ציפו לו. היום פתאום הקטנה שאלה אם הוא יבוא אלינו היום. אני מבינה שלא ייתכן שייכנס הנה גבר הביתה בלי טיפת אחריות ובלי שהם ירגישו. אני מתכוונת: הם מכירים אותו זמן רב כידיד, מחבבים וכו' ברגע שמשהו השתנה ביני ובינו הם הריחו את זה, לא רק בגלל השעה שהוא היה כאן ולא נגענו אחד בשני לידם, יש להם חוש ריח טוב.

אני לא יודעת מה יהיה בהקשר הזה ולא יודעת בכלל אם אני צריכה לעשות משהו.כרגע, נדמה לי, פשוט להמשיך הלאה ואם יום אחד הוא יתעורר ויתקשר אז נדבר.
אני לא כועסת עליו בכלל, זה מה שמוזר.
אוהבת אותו מדי בתור חברה מכדי לכעוס כמאהבת.
מזדהה? מכילה? מכחישה את הרגשות שלי?
לא יודעת. אני כבר פחות מתגעגעת ופחות רוצה.
אולי טוב שזה ככה, זה שיקוף לא רע עבורי.
יום אחד בטח ניפגש, זה יכול לקחת שבוע-שבועיים, לא מאמינה שהוא יעלם לי לגמרי ואולי אני טועה לגמרי.

ותודה, תודה לכן על התגובות, אני אקרא אותן שוב יותר לעומק, אני משוכנעת שלא את הכל הפנמתי כשמיהרתי לענות.

שני התקשר היום. הייתי באמצע פגישה בעבודה אז ניתקתי, נראה לי שאחזור אליו.
במחשבה שניה, ממש לא איכפת לי שדורון חולה, שהוא מפחד שלא יודעת מה. כל הקטע היה קצת מפגר לטעמי. הוא בעצמו אמר הרבה יותר בהתלהבות ממני עד כמה היה לו כיף יחד וזה היה נשמע מאד אמיתי כשהוא אמר את זה.
אז כל זה- לשם מה ולמה?
אני מניחה שכאשר אדע זה כבר יהיה כל כך לא רלוונטי.
קצת לוחץ לי עכשיו לעבור הלאה ולענות לטלפון, אבל אני באמת לא רוצה לצאת מניאקית ולהיעלם, למרות שהסיטואציה מאד שונה (לא נפגשנו לאחרונה או משהו). אין לי גם מושג מה לומר לשני ולא בטוחה בכלל שיש לי המון חשק לפגוש אותו. אולי בכל זאת , אני אראה כבר.

היי, תנסי לבדוק עם עצמך בעניין שני אם זה הפחד מאינטימיות שהזכרת כמה פעמים או שזה פשוט קשור בו, בשני? אולי הוא לא מושך אותך בכלל?
תחפרי קצת , אולי תצליחי לגלות מה באמת עוצר אותך?

המממ...
קודם כל לפני פחות משבועיים היה לי עניין עם גבר אחר.
אולי זה קשור, מי יודע?
לחפור? מה אני ארכיאולוגית?

כן בוודאי, ארכיאולוגית , אתר החפירות זה את

אז אם מדברים על עניין עם גבר אחר:
דורון התקשר הערב.
יודע שנעלם, נעלם גם לעצמו, שכב כל הזמן ולא עשה כלום חוץ מלקום לאכול.
בימים האחרונים כבר הרגיש קצת יותר טוב אבל לא היה לו רכב ובין השורות אני מבינה שבעצם בגלל שאמרתי שאני לא יכולה לבוא בערב, בגלל הילדים ושאם הוא רוצה אז שיואיל, אז הוא לא התקשר ולא בדק אם אני יכולה להגיע.
מחר אני בעבודה עד שעות מאוחרות, שזה ילדים ישנים אצל סבים, שניהם (לפעמים אני מפצלת אותם כי קשה להם עם שניהם, הבן יקיר לי מתנהג אצלם כאילו הוא לפחות 5 ילדים עם הרבה מרץ), ככה שחשבתי לעצמי לעבור דרכו בערב אבל לא בטוח שזה יצא. גם לא יצאתי מגדרי כשהוא התקשר, לא כמשחק, באמת.
ביומיים האחרונים דמיינתי לעצמי את השיחה הבאה שלנו וחשבתי שאשב ואגיד לו: זה בסדר לפחד, או סתם לא לרצות קשר איתי, אבל יצאת מניאק אבא של המניאק.
אז לא הרגשתי שלא בא לי לדבר איתו, אבל הרגשתי כן מסוייגת קצת ומרוחקת בפנים וגם אמרתי קצת ממה שהרגשתי.
הוא אימון טוב בשבילי כי אני האימאמא של השומרות בבטן אבל איתו אני לא יכולה כי הוא היה ידיד טוב מספיק זמן ככה שיותר זורם לי החוצה בקלילות. וגם- אני עושה שינוי. מנסה לדבר את עצמי. אני מניחה שאם זה היה קורה ביננו לפני שנתיים בכלל לא הייתי אומרת לו מה אני חושבת וגם לא לפני שנה. עכשיו אני מצליחה קצת.
חלק מהקושי הוא לא רק בלהגיד אלא בלהבין בעצמי, לדעת במדוייק למה אני אומרת כן ולמה לא. בכל מקרה השבועיים האלה (קצת פחות) שעברו מאז הפעם האחרונה שהוא היה פה , ובעיקר הימים האחרונים ,כשמצד אחד רציתי לשחרר אותו ומצד שני ידעתי שזה לא סוף פסוק (לא מדמיינת אותו נעלם לי לתמיד) הבהירו לי בצורה יותר טובה איך אני רוצה לראות את פני הדברים, מה אני מוכנה, מה אני לא מוכנה.
יכולתי להרגיש שהיה לו קשה לדבר איתי בהתחלה, הוא לא כל כך ידע איך להיות, מה להגיד על זה שנעלם וכו'. לא שזה מאד צריך לעניין אותי אבל התחושות שלי מתחדדות.
בימים האחרונים היו לי שיחות עם שני, כולל שני אסאמסים היום. הוא הבין שיש שם משהו שעוד חצי לא סגור אצלי וממילא הוא לא רץ להיפגש, רחוק לו להגיע הנה והוא מחפש תמיד לראות אותי על הדרך מפה לשם ועד עכשיו זה לא יצא. נראה שאולי נהיה ידידים טובים... הוא לא נשמע לי הטיפוס שאני יכולה באמת להיות איתו בטוב לאורך זמן, מהמעט שאני מכירה אותו.
שנתיים רציתי את דורון וכשיש תקלה ראשונה אני מוותרת עליו? העניין הוא שהרגשתי שלא אני מוותרת אלא שהוא מוותר עלי.
אני מניחה שבימים הקרובים נדבר. כל כך לא טובה בשיחות האלה. בעצם, אני מעולה בהן, אני רק עושה אותן בדרך כלל רק כשהכל כבר מפורק ומתגרשים, או משהו בסגנון הזה. רק כשכבר אין לי מה להפסיד, לא מוכנה לאבד כלום.
הפעם זה לא ככה. מבחינתי כבר איבדתי אותו. זה עכשיו הוא עושה פוזות של חוזר זה לא אומר שבפנים לא איבדתי אותו. דווקא בגלל זה הרבה יותר קל לי עכשיו להבהיר עניינים.
החברה הקרובה שמכירה אותו ואותי אמרה לי (לא הערב, כשהעניין התחיל) יאללה תזרמי, אל תחליטי מעכשיו לאן אתם הולכים וכל זה. אבל אני מרגישה שזה לא נכון, לא שהוא צריך עכשיו להצהיר אהבה לנצח, אבל שאם אבוא בגישה של "לזרום" אני אזרום למקום שאליו זרמתי עד היום ואם אדבר את עצמי, את רגשותי, אם אנהל את מה שקורה לי בחיים במובן של להגיד מה אני רוצה ומה מפריע, מה מוכנה ומה לא מוכנה (למשל לא מוכנה שיעלמו לי לשבועיים) ושהדברים צריכים להיאמר.

נראה מה יהיה מחר ובסופשבוע. נדמה לי שמה שאני זקוקה לו יותר מהכל זו סבלנות.

שימי לב מה את אומרת למעלה, זה מאד חשוב..את אומרת שאת מעולה בשיחות ה"תוכחה" האלו כאשר את יודעת שאין לך בעיה להפסיד אותו כבר, כשלמעשה וויתרת כבר עליו את יכולה להטיח בפניו או יותר נכון לשתף אותו בתחושותייך.. אבל!!! כשאת מאד רוצה אותו אז את לא ישירה ולא מספרת לא על התחושות שלך .
למה? כי כשאת כבר לא רוצה אותו אז את "על הגובה", וכשאת רוצה אותו את "נזקקת"?
נסי להגיע למצב שבו את לא חוששת להיחשף ולהיפגע. את הלוא כבר לא רק ידידים, היתה אינטימיות בינכם, אי אפשר לשחק אותה COOL.. בהצלחה

אני לא בטוחה בכלל מה אני רוצה עכשיו שיקרה שם, כבר לא בטוחה בכלל שמה שהלב שלי רוצה זה את דורון.
מה שטוב זה שפצחנו אתמול בדיאלוג. דיאלוג ממשי, אמיתי, עם התחלה של כנות.
אני באמת לא יודעת מה תהיה התוצאה של זה ופחות מעוניינת כרגע ב"לדעת שזה מוביל לאנשהו" ואפילו לא פוסלת להיפגש עם שני אם זה יקרה ויתאים, מה שכן אני רואה שיש שם איזו דרך שנפתחה, אני לא יודעת לאן היא לוקחת וזה לא משנה, אני יודעת שאני עוברת בה משהו שהוא נכון לי ונכון לו, דיבור. אפשר לומר שיש לנו דיבור.

אתמול חזרתי די מאוחר מהעבודה. האופציה היתה לקחת את הילדים בשעה מאוחרת מהורי הביתה אבל במקום זה התקשרתי לדורון. הוא התכוון לצאת והזמין אותי להצטרף אליו.
בהתחלה באתי והיתה ביננו שתיקה ומועקה, כבדות. הגענו למקום מוקדם ובקושי היו שם אנשים, היה מוקדם, הוא הכיר שם את האנשים אני אף אחד. התבאסנו.
התחילה מוסיקה, התחילו להגיע אנשים. הרגשתי שהוא לא איתי ולא ידעתי בשביל מה באתי. אחר כך הלכנו לעשות טיול רגלי והוא פתח את הפה והתחלנו לדבר על מה שביננו, מה שיש, מה שהיה עד עכשיו. לא מאד הבנתי את כל הכוונות שלו, כן הבנתי שזה פתח משהו באוירה ביננו.
המשך הערב היה הרבה יותר נחמד. חוץ מהאנשים שהוא מכיר התחילו להגיע אנשים שאני מכירה ועוד לפני כן היתה שם מישהי ש"התחילה איתי" ואספה אותי לחברים שלה ראתה כנראה שאני קצת אבודה. באיזשהו שלב התחילו להיות שם אנשים שלא ראיתי שנים, חברה שלא נפגשנו אולי שנתיים ואיש אחד שלא ראה אותי איזה 6-7 שנים ובכלל לא ידע שיש לי שני ילדים ופעם היינו מתראים המון, בבת אחת נכנסתי לקטע אחר בחיים.
מאוחר נסענו חזרה (הוא שכר רכב, מסתבר שבאמת היו לו עכשיו עניינים עם המכונית). נכנסתי אליו קצת, לשתות משהו חם. בדרך דיברנו המון, בעיקר הוא ואני הקשבתי, לא ממקום של לשמור בבטן וכן היה לי מה להגיב.
היה לי ברור שאני הולכת הביתה. תיארתי לעצמי שהילדים יגיעו הביתה בטח מוקדם בבוקר 7-8 (ביקשתי שלא ילכו היום לגן, קצת חופש בבית עם אמא) וגם לא הרגשתי להישאר איתו.
כשקמתי בעניין של ללכת, 3 בבוקר, נראה לי הוא היה קצת מופתע ועוד אמר משהו על ענייני קור במיטה. הוא אמר את זה כל כך עקיף שלקח לי רגע להבין שהוא מתכוון שהיה רוצה שאהיה שם איתו.
חלק מהקושי שלי זה שאם הוא רוצה שיגיד, שלא ידבר איתי על כריות כוסמת שמחממות את הרגליים כשאני קמה ללכת.
היום הוא התקשר להגיד לי משהו קצר, משהו ששימח אותי, לא קשור לשנינו כאילו- ציטוט מאיזה שיר שדיברנו עליו אתמול והוא שכח.

שני היה אתמול באסאמאסים כשהייתי בעבודה. בינתיים הוא טוען שהוא "לא רוצה ללחוץ" ולא מראה יותר מדי עניין להיפגש. לי ממש לא איכפת שהוא יקפוץ איזה יום אלי הביתה.
אתמול נזכרתי שהיתה תקופה בחיים שלי שאירחתי המון, לארוחות, לשינה, סתם לתה או קפה. בעצם תקופות, אבל תקופה אחת זה היה ממש שיא כזה, קצת מוגזם. עכשיו אם בא חבר של הילדים פעם בשבוע או דורון בא פעם בחודש זה שישו ושמחו. רוצה שוב לפתוח את המקום הזה של הבית והלב. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי יותר בעניין, יותר עוברים כאן, אוכלים, נשארים חברים של הילדים כי להורים אין סידור או נתקעו, זה כיף לי שזה ככה.

בקשר לדורון, נראה. מוצא חן בעיני שדיברנו. מוצא חן בעיני שלא נשארתי כי ככה הרגשתי. הרגשתי שהוא קצת התפלא, כאילו חשב שאני בכיס שלו או משהו. לא רוצה לפעול מהמקום המורעב. מהמקום המורעב למגע ומין הייתי נשארת, אבל הרגשתי שזה לא נכון לי, דווקא מהמקום שאני רוצה שם דיאלוג וכנות.

שוב שיחה, בטלפון.
שיחה משמחת וטובה.
ואני? כבר הייתי בלחלק למישהו שווה את מספר הטלפון שלי...
אמרתי את שלי, אמר את שלו. היה בטוח שאשאר באותו לילה. הבין שלא היה לי נכון וקיבל את זה.
סיפר על איך הרגיש בעבר שנמשך אלי אבל לא הלך על זה ועכשיו כן , סיפר כמה לא נוהג לקפוץ למיטה עם בחורות (כאילו לא ידעתי) כי זה לא עושה לו טוב אבל כאן איפשר לעצמו.
יש לי תחושה שלמרות כל זה יש כאן משהו קר.
לא בהכרח לא טוב, אבל קר.
בתור אישה לוהטת שמתעצבנת מהר, מחבקת בחום ולא נשארת אדישה לכלום, אולי לא רע להיות ליד מישהו שחיבוק זה משהו שצריך לבקש אצלו, כי ממנו זה כמעט לא מגיע. קר רוח לפחות כלפי חוץ כמעט אדיש.
הנטיה שלי עד היום היתה עם גברים חמים לוהטים, רק מה- כולם עלו בלהבות בסוף, כולל אותי.
בכלל לא אמורה להיות כאן, יש לי תוכנית עבודה עד שאלך מכאן, כולל כלים וריצפה וטפסים למלא לעבודה ומסמכים לנסח. כדאי להתחיל, לא?

את אומרת שאת מעולה בשיחות ה"תוכחה" האלו

את יכולה להטיח בפניו
הכנסת לי מילים לפה ומשמעויות לכתיבה. לא השתמשתי במילים האלה בשום מקום.

להטיח? תוכחה? את זה אני יכולה לעשות גם ככה, בקלילות.
אני מדברת על דיאלוג אפקטיבי, לא על תוכחות או הטחות, אני מדברת על דיבור כזה שהצד השני מסוגל להקשיב לו, כי לתוכחות אף אחד לא מסוגל.

לא נראה לי שזה מה שאת צריכה
להיות ליד מישהו שחיבוק זה משהו שצריך לבקש אצלו, כי ממנו זה כמעט לא מגיע. קר רוח לפחות כלפי חוץ כמעט אדיש.
את כבר עובדת ומגדלת שני ילדים לא?
בא לך עוד "פרויקט"?
כי זה מה שזה נשמע

<מדברת רק מניסיון>
<איך אנחנו מצליחות להפוך כל מניאק ל"תוכנית שיפור עצמית" וכל חסר שיעור קומה ל"שיעור".....חחחח>

איך אנחנו מצליחות להפוך כל מניאק ל"תוכנית שיפור עצמית" וכל חסר שיעור קומה ל"שיעור".....חחחח
לא, הוא לא פרוייקט ובטח שלא מניאק.
יש הרבה דברים לומר עליו אבל לא שני אלה, בשום פנים ואופן לא.
להיפך, ככל שהימים עוברים אני משוכנעת שליבו לב זהב טהור וכוונותיו נקיות וזכות. זה שמה שהוא עושה או עסוק בו לא תמיד מצטלב עם הרצונות שלי זה דבר אחד, לעשות ממנו מניאק זה כבר סיפור אחר.
את משליכה עלי, מותק.
לא שאני בטוחה שהוא מה שאני צריכה כרגע עכשיו, מכל מיני סיבות שונות ומשונות, אבל דווקא אין לי נטיה להיתקע עם כל מיני כלומניקים בדרך כלל, ברוב המקרים. אני ממש לא הטיפוס של העובדת הסוציאלית, להיפך, הנטיה הטבעית שלי כרגע היא לדפדף אותו הלאה ולא להישאר במקום אחד כמו שעשיתי כל החיים שלי כשכל פעם בא מישהו שיכולתי לאהוב אז נפנפתי אותו, הלכתי או סתם עזרתי לו לעזוב אותי.אז מה איכפת לי לנסות להישאר קצת, אולי אני אגלה משהו חדש על סבלנות, שהיא לא הצד החזק שלי בחיים.
אני גם באמת מרגישה שמי שעבר בחיי אכן תרם למי שאני היום וזאת אפשר לכנות "שיעור". בכל מקרה אני בוחרת להיות שמחה בשלי רוב הזמן, נכון עסוקה במחשבות עליו , אבל לא שוקעת לתהומות, מתפקדת מצויין עם הילדים רוב הזמן, לא סובלת מכאבים ומשיתוק ובהחלט מנהלת איתו שיחות שלא ניהלתי עם אף גבר בחיים שלי קודם לכן. אם זה לא שיעור אני לא יודעת מה כן.

את במקום אחר עכשו. זה נפלא.

נדמה לי שהנקודה המרכזית שקשה לי איתו זה זה שהוא בנאדם שבמהות שלו קשה לו להתחייב וקשה לו להגדיר. מאחר וגם אני כזו- או אולי הייתי כזו עד הילדים? במהותי אני די כזו רק שעם הילדים בחרתי ואין ברירה, אבל בהקשר של זוגית אין ספק שזה נוגע לי במקום רגיש, זו שלא מוכנה להתחייב, גם בקשרים הארוכים שלי- מאחר וגם אני כזו זה בולט לי וגם באיזשהו מקום כנראה מתאים לי, בסתרי לבי. מעבר לזה נשבר לי לגמרי מאהבות שורפות ולגמרי לא ברור לי איך נראית אהבה לא שורפת. אני מניחה שהיא נראית כמו משהו שמתחיל לאט לאט ונבנה בהדרגה, ומהבחינה הזו אולי אני פשוט לא מבחינה שזה מה שקורה כאן, בעצם.
פעם מישהי שהייתי אצלה ביעוץ, לפני המון שנים, אמרה שגם דברים שקורים לי מתחת לאף עוברים כאילו כלום, גם כשמאד רוצים אותי או גם כשאני מאד מצליחה. אני תמיד אעדיף להסתכל על זה בעינים של ילדה נטושה שלא רוצים אותה ורק בדיעבד, שנתיים אחר כך אני נופל לי האסימון על ההזדמנות שהיתה מתחת לאף ולא הבחנתי בה מרוב שאני בונה לי עולם שבו אני כל הזמן צריכה לרדוף, להתאמץ.

נפגשתי עם שני.
פעם ראשונה בעצם שממש נפגשנו ודיברנו אחד על אחד ככה. סיפור ארוך איך זה היה אז.
פתאום התקשר ושאל אם אפשר לעבור דרכי לשתות קפה ואמרתי למה לא, הילדים כבר ישנים...
הגיע, נראה מאד אחרת מאשר אז, פעם. משהו פחות מהוקצע ויותר נעים ונינוח.
היה נוח ונעים לדבר.
אני חושבת שלא ממש אמצא איתו שום דבר בהמשך.
יש שם משהו שחסר לי.
טוב שאני כותבת כאן כי כשהוא התקשר שעה אחרי שהלך, לפני כמה דקות, לא ידעתי מה להגיד וחשבתי שבסדר לי שניפגש שוב. ובעצם, כן, בסדר לי. לא משתוקקת אבל בסדר לי.
העניין הוא שלא מדליק לי.
נגיד ככה: אין אצלו איזה שאר רוח.
או אולי יש, אבל אני לא מוצאת איזה משהו שמרתק אותי אליו.
יש לנו נושאי עניין משותפים וכשהוא מדבר על העבודה שלו נניח, זה מאד מעניין אותי. גם התחביבים שלו. אך תפיסות העולם שלנו שונות ברמת העומק, ככה נראה לי. הוא נמצא במקום אחר לגמרי ממני, לא טוב או רע יותר, רק אחר.
מישהו שלא יוכל להכיל אותי ואת המורכבות שלי, מישהו שיחשוב שאני פסיכית על כל מיני דברים ואצטרך להסביר את מי שאני.

עם דורון מרוב שיחות רוחניות כל מה שנשאר לי זו הרוח שלו. רוח הקודש. במקום שיהיה כאן אצלי במיטה וישכב איתי או יחבק אותי- רוחניות כל היום. מושך בטירוף (לא תמיד, אני לא מהנמשכות לרוחניקים דווקא, זה רק המקרה שלו) אבל לא מספיק. פירורים. כמה אפשר לחיות מפירורים. זורק לי עצמות כמו לכלב. בפעם הבאה שהוא יתקשר (וכן, כמו שאתן כבר יודעות זה יקרה, אולי אפילו השבוע הזה) אני מתכוונת להגיד לו את זה, לפחות שידע איך אני מרגישה.

חושבת שגם לזרום עם מה שיבוא מולי זה בסדר, ובינתיים להיות איתו כשבא לי זה לא רע. מצד שני, אולי הוא מרוקן לי את המצברים ואת הנאמנות שלי לעצמי.

חשבתי לעצמי למה, מה יש בו בדורון שמושך אותי אליו כל כך והגיע לי איזו תשובה שליפה מהמותן:
כל הגברים בחיי, או כמעט כולם , כל הזמן רצו ממני דברים ורצו לעשות לי דברים, רצו לשנות אותי ורצו לשכנע אותי.

אחד רצה להיות כמו אבא שלי, אחד רצה להוריד לי את השערות מבית השחי, אחד רצה לעשות ממני דוגמנית, אחד להעלות אותי על במה, אחד רצה להסיע אותי לכל מקום שחלילה לא אלך ברגל (וזה היה הכיף שלי) אחד רצה שאדווח לו על כל שניה ממעשי, אחד רצה שיוכל להחליט בשבילי, אחר רצה שאחליט בשבילו, אחד רצה שאתלבש קצת יותר נשי, אחד רצה שאתלבש פחות חשוף, אחד רצה לקחת אותי לבלות בחוץ, אחד רצה לבשל לי , אחד רצה לעשות איתי סקס כל הזמן, אחד רק רצה להסתכל עלי כשאני ישנה, אחד רצה להתחתן איתי, אחר רצה לעשות לי ילד, אחד רצה לגעת בי כל הזמן, אחד רצה שאסתכל רק עליו, אחד רצה שתמיד אהיה זמינה בטלפון, אחד רצה שאהיה צמחונית אחד רצה שאבשל רק עבורו, אחד רצה שאשנה דעה פוליטית, אחד רצה שאסדר את הבית יותר, אחד רצה שלא אבלה זמן עם חברות בלעדיו, אחד רצה שאסתכל עליו במבט אחר

ולא שלא היו עוד דברים שהם רצו ולא שלא היו כאלה שרצו גם וגם וגם
אבל נדמה לי שזה כל כך עייף אותי עד שיצאתי לפנסיה מיחסים עד להודעה חדשה בגלל כל הרוצים הזה שלא השאיר לי מקום ועכשיו ראיתי איש שלא רוצה ממני כלום ואני נמשכת לשם מתוך העייפות הזו ששמחה עם זה שלא רוצים ממנה כלום.
זה בסדר לו אם נתראה ובסדר לו אם לא, בסדר לו אם נשכב ובסדר לו אם לא, זה בסדר לו אם אוכל איתו (הוא בשלן מדהים) ובסדר לו אם לא.
ודווקא זה דווקא זה מושך אותי כל כך כי לרצות ולרצות זה בדיוק מה שיש לי מהילדים כל הזמן וכבר מספיק לי מזה, אני רוצה מנוחה מהרוצים ורוצים הזה.
ובתוך כל זה אני כותבת ואני מבינה שככה זה כנראה יחסים ומה שמושך אותי כל כך לדורון גם מרחיק אותי ממנו כל כך
כי מי רוצה לשכב עם גבר שזה נראה שזה כמעט לא משנה לו (וכן, הוא יודע אחר כך להגיד כמה שהיה לו כיף, אבל מה עם להראות רצון לפני כן?) ומי רוצה לאהוב מישהו שבכלל לא איכפת לו אם את אוהבת אותו או לא ומי רוצה בכלל לחשוב על מישהו שבכלל לא ברור שחושב עליך גם, שאת חשובה לו.

דורון הוא מראה שלי להרבה דברים
אני שמחה שהוא נקרה בחיי

וואוו

תודה על התגובה ועל הפרח.

בינתיים- החיים.
יצא מצחיק שלפני איזה שבוע הייתי צריכה משהו מחבר של דורון, מישהו שהכרתי דרכו, נקרא לו דוד.
בקיץ פגשתי את דוד אצל דורון יום אחד עם הילדים , עשינו טיול כולנו ויצא שדוד ואני דיברנו מאד מיד, היתה לנו מן שיחה קרובה כזו, דיבור.
אחר כך הוא רצה שניפגש, בהתחלה רצה שנעשה עסקים שנחליף מיומנויות, רק שההצעה שלו לא השתלמה לי אז בסוף אמרתי שלא מתאים ואז הוא סתם דיבר על זה שניפגש, נדבר וכו'. אחר כך יצא שנעלם ולא דיברנו חודשים.
הייתי צריכה משהו ממנו, לברר משהו, אז התקשרתי. זה היה קצת מצחיק אבל יצא שכביכול חידשנו קשר.
הוא לא מישהו שאני אצא איתו, לגמרי לא, עם זה לא יכולתי שלא לחשוב על דורון כשדיברתי איתו ובכלל לחשוב אם זה מתאים לדבר איתו וכו'.... השם של דורון לא עלה בשיחה, ככה שלא נאלצתי להגיד שום דבר בשום עניין. הוא מטפל בכל מיני שיטות אלטרנטיביות וכמה ימים אחרי שדיברנו הציע לי שיתאמן עלי בשיטות יחסית חושפניות פיזית, נגיד ככה. קצת התחמקתי, לא בא לי כל הרעיון.

משהו שהבנתי: אני צריכה בנזוג שיש לו ילדים. אין לי סבלנות לאלה שאין להם.
היו כמה אירועים בזמן האחרון שגברים סביבי שיש להם ילדים הגיבו בכל כך הרבה אמפתיה והבנה לסיטואציה שחשבתי לעצמי שבחיים לא הייתי זוכה לתמיכה כזו מגבר שאין לו ילדים, עוד לא צמחה להם השן בינה הזו, היא פשוט לא שם, זה לא אשמתם.
קצת קשה כי באתרים שאני מסתובבת בהם כל מי שמתחיל איתי שיש לו ילדים כבר עם ילדים גדולים ולא רוצה עוד. תמיד רציתי המוני ילדים ומבחינתי זוגיות בלי ילדים משותפים זה כמו שותף לדירה או משהו, אני לא יכולה לדמיין את זה, ככה שהייתי מוכנה להתפשר על אחד נוסף אבל לא על פחות.
השבוע יצא העלון של המושב וראיתי איחולי מזל טוב לזוג מסויים שנולד להם ילד. יש להם ילדים יחסית גדולים, נראה לי שהכי צעירה בת לפחות 10 ואולי יותר. חוץ מזה ששמחתי בשבילם (לא ראיתי אותה הרבה זמן , לכן לא ידעתי על ההריון) אז חשבתי שאולי בעצם הכל אפשרי... רק שאני רוצה הכל הכל עכשיו, עכשיו!!!

בעבודה בסדר, עוד לא שילמו לי על ההרצאה ההיא שעשיתי להם בינואר, אבל סופסוף פתחתי את הפה בנושא. לא יאומן. לפחות מסתבר שהם ישלמו לי משהו כמו כפול ממה שחשבתי לבקש. מסתבר שאני צנועה ועדינה בבקשות שלי.
יש אצלנו קיצוציים. אם יקצצו אותי אני הולכת. זה אחרי שהם כל הזמן מתבכיינים שאי אפשר בלעדי. יוצא שאני, הבלגניסטית הכי גדולה ביקום, זו שעושה להם סדר ומארגנת הכל, בלעדיי הם אבודים. צריך לראות בשביל להאמין. זה טופח לי על השכם ומנפח לי את האגו אבל לא כיף.

זה טופח לי על השכם ומנפח לי את האגו אבל לא כיף.

הצלחנו לעבור את פורים בגנים בשלום, עם מלכה ואינדיאני, קל ופשוט.
בבית יחסית בסדר. נראה איך יהיה בחופש.
תכננתי על כל מיני פעילויות ועניינים אבל נראה לי שבסוף נישאר קרוב לבית.

לפני כמה שבועות נרשמתי לכמה רשתות חברתיות כדי להכיר עוד אנשים, ובסוף יוצא שאני בשוונג של לחדש קשר עם אנשים שלא דיברתי איתם כמה שנים. השיא היה שהערב מתקשר אלי בחור שפעם יצאתי איתו ולא דיברנו עוד מלפני הילדים ועוד יותר... היינו הרבה זמן בקשר גם בלי קשר לרומנטיקה אבל יום אחד זה התאייד. הוא עדיין רווק, בלי ילדים וכשדיברנו נזכרתי למה אנחנו לא בקשר. הוא בנאדם נחמד וטוב רק שיש בו משהו שייבש לי את הנשמה.
לעומתו חידשתי קשר עם מישהו שפעם מאד הדליק אותי ואף פעם לא היה ביננו שם דבר. רק שאז היו לו פחות ילדים מפחות נשים... כשהכרתי אותו הוא היה בהליכי גירושין והיינו איזה זמן בקשר וזה התנתק לקראת סוף ההריון הראשון כי נעשיתי אמא מאד לא פנויה והחיים תפסו כיוונים אחרים. בהמשך נודע לי במקרה שנולד לו עוד ילד נוסף לאלה שכבר היו לו וחשבתי לעצמי שחבל שלא ידעתי שהוא בעניין של עוד ילדים כי הוא חמוד.... אני מקווה שיצא לנו להיפגש מתישהו.
חוץ מזה התחיל איתי איזה מישהו, היינו בקשר טלפוני, נשמע נחמד והכל ואיכשהו ברגע האחרון השתפנתי.

אם מדברים על שפע, נדמה לי שאני צריכה לעשות עם עצמי קצת עבודה בהקשר הזה. לא לאגור אוכל מתחת למיטה אם יגיעו הכובשים כי יש מזון בעולם ולא לאגור מספרי טלפונים ואפשרויות של בחורים, כי מה שיש זה מצויין.

כבר בערך שבועיים שיש לי קשר טלפוני עם מישהו.
לא בלחץ, לא כל יום ולא כל היום, אבל כן שיחות זורמות וקולחות וארוכות בחלק מהפעמים.
משהו איתו מרגיש לי מאד מאד נוח.
מאד ולמעלה מזה.
נדמה לי שיש לנו לא מעט הסכמות על דברים שהיו לי חיכוכים לגביהם בעבר עם גברים אחרים. משהו שם מרגיש "באותו ראש".
רק מה?
עוד לא נפגשנו.
קבענו להמשך השבוע, הוא גר רחוק, אני גרה בחור נידח.
פתאום, בעצם לא כל כך פתאום, הוא רצה לבטל את כל העניין כי מפחיד אותו. מפחיד אותו שיש לי ילדים.
ידעתי שאסור לי להתעסק עם חסרי ילדים שוב, אבל בכל זאת משהו בו לגמרי שבה את לבי.
בדרך כלל הייתי שולחת אותו לאלפי עזאזל רק שהשיחה היתה מהסוג הזה של שיחות כנות שאומרים בהן הכל וממילא הוא לא נעלם לי או הודיע לי, אלא שיתף אותי בצער, ככה שהרגשתי יש לי מקום להגיד את דעתי והיא שלא יוותר עלי ככה מהר ואיקס וואי זד (כשאני רוצה אני יודעת להיות מאד משכנעת, רק שבמצב כזה אני בדרך כלל לא מנסה אפילו, אח, האגו) טיעונים שגרמו לו לבקש להרהר שנית ולדבר איתי שוב אחרי הרהורים. מה איכפת לי, אין לי מה להפסיד, האגו שלי לא הביא אותי למקומות טובים מדי עד היום וגם לא לשלוח אנשים לחפש את החברים שלהם.
משום מה השיחה איתו העלתה בי המון המון עצב, משהו שאני לא ממש יודעת להסביר. כולה, בחור אמר לי שהוא לא בעניין שלי, ועוד לפני שנפגשנו, אפשר לחשוב. כבר קיבלתי כמה דחיות גרועות מאלה בחיים שלי ובכל זאת משהו שם ממש נעצב לגמרי מכל הקטע, לא נעלב (הבנתי מאיפה זה בא אצלו, הוא טרח להסביר), רק נעצב.

בסוף נפגשנו, אולי פעמיים...
הוא גר רחוק.
אחרי שהוא ראה אותי הוא גמר להסס.
לא יודעת אם הזכרתי את זה אבל אני נראית טוב ונראית צעירה מהגיל הכרונולוגי שלי.
הילדים בחופשה מהגן.
אתמול והבוקר קצתי כבר בכל השטויות שאני סופגת בשקט כשהן באות במינונים סבירים ושלחתי אותם לכמה שעות עם הורי שבדיוק נסעו לבקר איזו דודה. שיסעו גם.
בקשר לבחור: בינתיים יש לנו קשר טלפוני הדוק. הוא כבר פגש לכמה דקות את הילדים, יצא ככה, היינו במרכז בחג. החלטתי שיש גבול לכמה אני מסננת להם את העולם שלי.

נמאס לי מכל שיחות הטלפון האלה. הוא כבר עסוק ב"יחסינו לאן" בעוד אני, נמאסה עלי הברברת ועוד לא יודעת אפילו איך הוא מנשק. איך אנ יכולה ככה לדעת אם אני רוצה אותו? כלומר הוא נחמד, מעניין. מצד שני, יש לי הרגשה שחוסר הניסיון שלו בענייני ילדים עוד יעלה לי והרבה.
נדמה לי שאני מתחילה להבין שאני צריכה גבר שהוא הורה. הבעיה היא שהגברים היחידים שאני מצליחה להכיר הם בני 50 ומעלה עם ילדים בני 20 ומעלה ובדרך כלל הם נראים רע. מה קרה לגרושים בני 35-40 פלוס 1 או 2? אה, הם מעדיפים רווקות בנות 25 וסליחה שאני בכלל מצייצת.

טוב, מסתבר שנחתו עלי כמה רגעי מרירות. ומסתבר שדווקא יש ברגע זה בעולם גבר צעיר רווק נטול שמאד מתעניין בי, מאד. עד כדי כך שהוא מוכן להתעלם מזה שיש לי ילדים ומעוד כמה פרטים שוליים. האמת היא שכדי להיות איתו אני צריכה להתעלם מקופה שלמה מלאה שרצים שתלויה מאחוריו ואני לא מדברת על סמים או עבירות פליליות, סתם נראה לי שיש הרבה דברים באישיות שלו שעוד יצוצו לי. וחוץ מזה הוא ממש נחמד. נחמד זה מספיק, לא?

נחמד זה לא מספיק..נשמע כהתפשרות.. אבל תלוי כמובן לאיזו מטרה ?

נחמד זה לא מספיק
בדיוק להיפך. נמאס לי כבר מכל הריגושים. נמאס לי מחתיכים שבאים ונעלמים, נמאס לי מאנשים שמרימים אותי גבוה רק כדי להנחית, נמאס לי מלהתלהב רק כדי להתאכזב, נמאס מלשכוח שיש לי חיים כשמישהו אחר נמצא בסביבה, בהחלט מתאים איש נחמד. נחמד, טוב, נעים, אומר שלא מעניינים אותו קשרים לא מחייבים, מקשיב כדי ללמוד עלי.
נכון, רחוק. נכון לא מאד מאד מלהיב. האמת? זה שהוא לא מאד מלהיב, די מלהיב אותי בפני עצמו, עד כמה שזה ישמע מוזר. זה לא שיש לי איזה אוסף של בחירות מעולות מאחוריי.
נשמע שהוא בעניין של לצמוח וללמוד ולאהוב.
מישהי צריכה יותר מזה? ובכן, לא בטוח שאני. ובאמת באמת שנראה לי שאדע יותר טוב רק אחרי שהגוף ידבר. כמו שבקיץ הקודם הבנתי על מישהו שאין מצב לכלום איתו אחרי ששכבנו, ככה אני יכולה לדעת שיש מצב עם מישהו לפחות אחרי שנתנשק, או משהו.
ובינתיים, רחוק. ולא ממש יוצא לנו להתראות, רק לדבר הרבה.
אולי זה מה שיקטול אותנו ואולי לא.
לטווח הארוך, בתור בונוס, ממש לא איכפת לו לגור במקומות אחרים מאיפה שהוא היום.
הטווח הקצר נראה קצת יותר בעייתי. לאפסן את הילדים כל יומיים זה טיפה בעייתי, אבל אולי אני אנסה, לפחות עכשיו כשאין גנים.

כן, זה רק מדגיש ומלמד כל פעם מחדש שמה שנכון לי לאו דווקא נכון לך.. כל אחד כותב מהמקום שלו.. וזה מה שמצחיק בסוג הזה של כתיבה, תמיד יהיה מי שיגיד לך איך נכון שהדברים יהיו. מכירה, הו מכירה.
אני לעומתך לא יכולה לתאר לי מצב שבו נ ח מ ד זה מספיק.. כמו שאת אומרת זה בא ממקום של לא רוצה כבר דרמות . בהצלחה.
אגב, הדברים האלו שכתבת בפוסט האחרון מתחברים למה שכתבת על אותו בחור שעבדת איתו, ולקח לך זמן להבין שאת קצת נמשכת אליו... ומה קורה בינכם אגב? זה מת מוות טבעי? או נשאר שם משהו? מאחלת לך שתקבלי את מה שאת מבקשת ...

טוב, מסתבר שהצלחתי למסמס את זה כמו שאני יודעת לעשות כל כך טוב כי "נחמד".
אני אלופה בלמסמס עניינים.
יותר מדי פעמים גברים שגילו בי עניין פשוט איבדו עניין אחרי מעט זמן, מעט מדי. זה מה שקורה לי בזמן האחרון, בשנים האחרונות.
נאמנה לעצמי? כנראה שכן, אבל לא בטוח.

הדברים האלו שכתבת בפוסט האחרון מתחברים למה שכתבת על אותו בחור שעבדת איתו, ולקח לך זמן להבין שאת קצת נמשכת אליו... ומה קורה בינכם אגב? זה מת מוות טבעי? או נשאר שם משהו?
אין לי מושג על מי את מדברת... בעבודה שלי כולם נשואים. בעבודות הצדדיות שלי לא, אבל לא זוכרת מישהו משם. בכל מקרה חיפשתי אחורה ולא ראיתי שום סיפור כזה ותהיתי אם התעסקתי עם מישהו נשוי ולא ידוע לי על כך. תחדדי לי ?

דורון, אליו התכוונתי כנראה..

דורון. דורון.
חשבתי עליו עכשיו בדרך הביתה מהדייט. יושב לי בלב אבל כבר פחות. הוא נעלם באיזשהו שלב. מאחר וכבר קרה בעבר שהוא נעלם לי לתקופות קצרות או ארוכות, זה כביכול אותו דבר, אבל זה לא. זה לא כי היה שם משהו שהתאדה. זה לא כי היו לי הרבה תובנות לגביו הפעם שלא היו לי בפעמים הקודמות שלא היה ביננו קשר, זה לא עוד פעם כי הפעם כמעט היה ביננו משהו ממשי. אני אומרת כמעט כי משהו בו היה לי מאד לא ממשי, הוא לא היה שלי לאף רגע, גם לא כששכבנו, בעיקר לא כששכבנו. כל כך רציתי אותו הרבה זמן. גם עכשיו אם הוא היה מופיע כאן הייתי אוהבת אותו. אולי הייתי מסלקת אותו או סתפ יושבת במרחק ומתנהגת עסקים כרגיל כי אני אישה שיודעת להדחיק היטב, אבל הייתי אוהבת אותו, בטח, איך אפשר שלא.

אז זה מהמרכז, נקרא לו גדי, בעצם חתך כי זה התמסמס, או אולי מסיבה אחרת.
מיד פצחתי בדייט עם מישהו שהיה איתי בקשר כבר לפני חודשיים ולא הצלחנו לממש דייט.
נורא קשה לי עם לאכזב, עם להגיד למישהו "אני לא מעוניינת"- אני תוהה מה ואיך להגיד לו. הוא איש נחמד וקצת התלהב ממני, לקראת סוף הפגישה אמר "את מאד חמודה" והוסיף גם "כמו בתמונה" וקירב אותי לחיבוק כשליוה אותי למכונית. הוא נראה בסדר גמור אבל מהשניה הראשונה היה לי ברור לגמרי שאני לא נמשכת אליו אפילו קצת ובהמשך הערב זה רק התחדד.
ופתאום אני מתגעגעת לגדי, לשיחות טלפון שהיו לנו כל ערב בשבועות האחרונים. לשקט הזה שלא חשבתי אם לצאת עם מישהו למרות שלא ממש קרה ביננו כלום, אבל היתה שם התחלה של משהו שנראה כאילו קורה כאן משהו. אני חושבת אם לא לנסות לעשות לו עוד שכנועים ודיבורים. מצד שני, אם זה לא מתאים זה לא יתאים גם אם ננסה עוד קצת, אז למה בכח.

נורא קשה לי להשיג דייט נורמלי. רק גברים שמבוגרים ממני בכ 10-15 שנים ונמצאים בקטע אחר לגמרי בחיים פונים אלי ברשת, וזה למרות שגם בתמונה אני נראית נהדר, וכשפוגשים אותי אז יש לי גם אישיות מלבבת. באמת. אני לא בטוחה אם כזה כיף לחיות איתי וכזה כיף להיות איתי במערכת יחסים, אבל לגבי הדברים שרואים בדייט ראשון או שני אני ממש בטוחה. חשבתי שאולי אמחק את הילדים, או אולי אחד מהם, ואוריד 5 שנים מהגיל בכל אתרי ההכרויות ויהיה לי יותר קל להשיג דייט. בפגישה הראשונה אני אוכל כבר לומר את האמת, רק ששקרים לא רק שעושים רושם רע הם גם לא כל כך טובים לקארמה.

החופש היה קשה עם הילדים, בעיקר עם הבת. היא חזרה לג'ננה שלה ואני הייתי חסרת סבלנות ביותר כי אם נגזר עלי להיות איתם 24 שעות ביממה, שזה ממש בסדר כי הם הילדים שלי, אני רוצה שהיממות יעברו בטוב ויש דברים שאני לא מוכנה אליהם. הייתי די חסרת סבלנות והטלתי אפילו עונשים פה ושם למרות שאני בכלל נגד עונשים, כי הרגתי שזה או אני או הם. נראה לי שהם כבר מתגעגעים לגן. עשו איזה גשר כאן בגנים, הוסיפו ימים בתחילת החופש, ולכן הגן יתחיל רק ביום א'. אם מישהו היה אומר לי שאתגעגע לעבודה וארצה שחופשת פסח תיגמר הייתי חושבת שהוא פסיכי.

היתה לי היום תובנה לגבי. אפשר להשליך אותה על היחס שלי לגברים ובכלל לעולם, נראה לי. בעצם זו לא תובנה, זה משהו שאני יודעת, אבל פתאום ראיתי את זה מונח לפני על המדפים בסופר.
הייתי בסופר. עם הילדים. מי אמר ילדה שצריכה פיפי באמצע תור נוראי בקופה, וילד שמבקש שתקני לו זה ותקני לו ההוא וזה כשיש לך בארנק איזה 40 שקל ושום רצון לגהץ כרטיס אשראי שגם ככה גוהץ קשות החודש על מוסכים וזה עוד לפני דברים אחרים.
אז ככה כשנכנסתי לסופר, קודם כל בחרתי עגבניות ואז עברתי למלפפונים. התחלתי לבחור מלפפונים ולהכניס לשקית (הבאתי מהבית שקית, בשביל האקולוגיה) ולידי עמד איש ובחר גם הוא מלפפונים. בלי שרציתי העין שלי קלטה איך הוא בוחר לעומת איך אני בוחרת. אני לוקחת מלפפון, מסתכלת עליו, ממששת, אם נראה לי, מכניסה לשקית. הוא לוקח ישר שניים-שלושה ביד, בלי לברור יותר מדי ומכניס לשקית. בקושי מסתכל עליהם.
האמת היא שאפקט העדר עבד עלי: אם הוא לא היה שם תהליך הבחירה היה לוקח לי פי 3 זמן, אבל איכשהו בזכותו מיהרתי קצת. עדיין הסתכלתי מה אני לוקחת אבל לא הקדשתי לזה תשומת לב מדוקדקת כמו תמיד.
מצחיק. ככה אני בחיים, כל דבר, גם פעוט בחשיבותו כמלפפון (ונכון, חשוב מה אוכלים, בהחלט) נבדק לאיטו מכל צדדיו. עד שהחלטתי אם גדי מוצא חן בעיני או לא בר איבדתי אותו לגמרי.
פעם, עוד לפני שהיו לי ילדים, חברה הסתלבטה עלי. היא אמרה שהיא מדמיינת אותי מתאהבת: "כן" את תאמרי לבחור "אני אבוא אליך בעוד 3-4 ימים"... מה שהיא לא ידעה אז הוא שהיה אז חבר משותף לי ולה שהייתי דווקא מאד בעניין שלו וקפצתי לכל פיפס שלו ובהחלט באתי גם באתי, עד שהבנתי שזה בזבוז זמן מוחלט ולמעלה מזה. ובכל זאת, בגדול, אני חושבת שהיא צדקה, אבל אני פשוט לא יודעת איך אחרת.תמיד לוקחת את הזמן כאילו כולם יחכו לי ומפספסת. ועל הילדים אני כועסת כשהם נמרחים שעות וחושבים שאם הם יצאו מהבית 3 שעות אחרי כולם עוד יחכו להם.

אם נחזור לרגע לדורון, הילדים שואלים עליו מדי פעם. הקטנה אומרת "הבטחת שנלך אליו והוא יראה לנו את X " ואני מתחמקת ומעבירה נושא.
כשאני קוראת את הפוסט הזה אחורה אני מרחמת על עצמי. כמה ריק לעבור מגבר לגבר, מדייט לדייט. כמה אני רוצה בית ומשפחה וילדים שמרגישים שייכים ולא מחפשים את עצמם ומרגישים תלושים כמו עכשיו כשאני העוגן היחד שלהם בעולם ואני משתדלת כל כך להיות יציבה עד שאני שוכחת לפעמים להיות שמחה או לתת מקום גם לדברים אחרים, יותר נעימים וכייפיים.

באחד מאתרי ההכרות בטעות נרשם שאני מחפשת קשרים לא רציניים. לא הבנתי מה קרה שביומיים האחרונים קיבלתי פניות לסייבר סקס, לסקס אמיתי בדייט ראשון ועוד כל מיני, פתאום נוסח הפניות היה אחר לגמרי ממה שאני מורגלת בו.
משעשע. היה כל כך מצחיק ומישהו נשמע כל כך בעניין של סקס מסתורי ומפתיע שחשבתי לרגע להיענות לו.
בכל זאת, כנראה שהוא פנה לאישה הלא נכונה.
בקשר לגדי, עכשיו אחרי שהוא נפנף אותי ובעקבות כל היומיים האחרונים, ממש התחלתי להתגעגע אליו. היתה תחושה שהוא שם באיזה אופן. חבל רק שכשמישהו שם אז אני לוקחת כמובן מאליו.

יצא לי הבוקר לעבור על איזו מצגת שמישהו עשה, שם שיר שמנגן ושר ברקע ותמונות. ישבתי צפיתי ופתאום באחת התמונות שלו ראו על ידו את דורון. טיפה עשה לי להתגעגע.

נאמנה , אולי כדי שתתעכבי בשבילך כאן.... למה את מתכוונת ?
_טוב, מסתבר שהצלחתי למסמס את זה כמו שאני יודעת לעשות כל כך טוב כי "נחמד".
אני אלופה בלמסמס עניינים._

מאז שגדי נפנף אותי לא דיברתי איתו, עד היום.
במחשבה שניה זה לא רע שלא יצא מזה שום דבר. סופסוף הבחור החליט ללכת לטיפול.
גם אני צריכה, ועשיתי צעדים בכיוון, רק שעכשיו המטפל בחופש. בלי קשר לזה, אני בימים רעים והבית בית משוגעים. היום היו צרחות מהבוקר עד הערב.
כבר הרבה זמן לא היה רע כמו בימים האחרונים.
המטפל, שכבר דיברתי איתו אבל טרם נפגשנו, יכסה את מה שניסיתי לעשות עכשיו מכמה כיוונים, אני מקווה.
קודם טיפלתי בי, אחר כך בכמה דברים שקשורים לילדים ואני מקווה שאיתו אוכל לדבר עלי אבל בהחלט דיברנו גם על זה שיש לו הרבה ניסיון בהדרכה הורית. נראה איך זה ילך.
גם אם צריך אבחונים אני מקווה שהוא ידע לאן להפנות אותי, כי נשמע שהוא קצת עמוס ולא לחוץ על מטופלים מה שאומר שאם זה לא מתאים הוא לא ישאיר אותי שם בלי שיש לו מה לעזור לי.

אני חסרת סבלנות, עצבנית.מה שמעצבן אותי עוד הרבה יותר זה שהילדים (בעיקר הבת, למען האמת) לא יודעים לסגת כשאני עצבנית. כאילו- אתם קולטים שאני במצב רוח קרבי, תלחצו קצת פחות, תקבלו את ה"לא" שלי כי אני מבקשת, כי אני אומרת שהיום קצת קשה לי. תקבל את זה שהיום אני לא לוקחת את האופניים למגרש איתך כי אני קצת עייפה ולא מרגישה טוב (קיבלתי מחזור) תקבלי את זה שאני מבקשת ממך לשבת עלי בחיבוק ולא יכולה להרים אותך ממקום למקום כי מרגישה לא טוב.
אבל לא.
על כל לא מתחילות צרחות אימים, הילדה מענישה אותי עושה לי דווקא או מכה אותי, אני מענישה אותה בחזרה (נשבר לי, התחלתי עם עונשים לאחרונה, תמיד הייתי נגד, מסתבר שהיא לא מבינה מזה כלום אבל זה עוזר, היא פחות מעזה להכות) הבן סתם אומר שהוא הולך בלעדי עם האופניים למגרש (יש כביש, אי אפשר לבד).
סוף היום אני יושבת ומרחמת על עצמי - איזה מפלצות גידלתי והכל באשמתי, הרגלתי אותם לקבל ממני מה שהם מבקשים ואז כשלפעמים לא מתאים לי, לפעמים אחרי יום שלם של הענות, אז מתחיל בלגן.
אם פעם יהיה לי עוד תינוק, אני מבטיחה לעצמי, אני אשן לחוד מהתחלה, שיישן בחדר שלי אבל במיטה ליד, אני אניק רק שנה או שנה וחצי, אולי פחות, אני אתן לאחרים להחזיק אותו מגיל יום. ככה אני מבטיחה לעצמי בימים כמו היום ויודעת שלא אצליח. יודעת שבימים שאני מרגישה טוב אין לי שום בעיה לקחת אותה על הידיים רק כי היא מבקשת, אז מה אם היא בת 4 וחצי. יודעת שאם הייתי מרגישה טוב בטח הייתי לוקחת אותו למגרש או מוצאת פתרון אחר שהיה מרצה אותו.
אולי זה בכלל מוגזם לצפות מהם להתחשבות בגילם, הם קטנים. אבל אני כן מצפה שכשאני אומרת לא הם יקבלו את זה. הילדה מתייחסת לאמירת לא כאילו אמרתי לה "את לא יודעת להתנהג, את מתנהגת לא יפה, את ילדה רעה" . לפני יומיים היא ביקשה עוד סיפור באמצע הלילה, כבר היה מאד מאוחר והיה ברור שאנחנו הרבה אחרי הסיפור האחרון. בכל זאת, אמירת ה"לא" שלי גררה צרחות איומות והבטחות: "אבל אני אתנהג יפה" כאילו שהיא נאשמה בזה שהיא לא מתנהגת יפה ולכן אני לא מספרת לה סיפור נוסף. זה מתיש, ההתנהלות הזו. אני מנסה להסביר לה שזה לא קשור בכלל, מצד שני אני לא ממש יכולה להגיד לה "אבל את מתנהגת יפה" כי באותו רגע זה ממש לא נכון.
לא משעמם פה דקה.

בינתיים סך בחורים עובר לו במצעד בכל מיני אתרים באינטרנט ואני בעיקר בטלפון כי למי יש כוח/זמן לצאת.
מהעבודה המנהלת חשבונות נזכרה שאולי צריך לשלם לי ואחרי שהבאתי מיליון אישורים,תיאום מס וכל מיני שטויות שהיא ביקשה כדי שישלמו לי לחוד, אמרה שתכניס לי את זה למשכורת. כבר עברו 4 חודשים כמעט מאז שביצעתי את העבודה ההיא. טוב, לפחות זה יכסה איזה 2-3 פגישות עם המטפל, אני מקווה.
בעבודה יחסית תקופה רגועה, רק שלא יודעים מה קורה עם קיצוצים. חברה שלי ממחלקה אחרת נקראה השבוע לשיחה עם המנכ"לית ואמרו לה שעוד לא יודעים מה יהיה בהמשך איתה, ישתדלו להודיע לה בקרוב מאד. היא שנה ראשונה אצלנו ואותם תמיד הכי קל להעיף כשיש קשיים. היא מבחינתה מעוניינת להישאר כי לי יש ותק וניסיון להציג ברזומה והיא רק מתחילה ורוצה ללמוד עוד הרבה וחושבת שזה מקום טוב ללמוד וגם יודעת שזה נראה טוב בקורות חיים, המקום הזה נחשב בתחום.
מקווה שלא יקצצו לי יותר מדי אם כי אין לדעת. בסוף אני אמצא את עצמי עובדת כמו עכשיו ומשולמת חצי מעכשיו. גם עכשיו אני עובדת הרבה יותר ממה שמשולם לי . אלוהים יודע מה הם חושבים לעצמם. או כמו שהבוס שלי אומר: אם הם ימשיכו לא להאכיל את הסוס הזה, הוא ימות בסוף.

מחר שבת. שבת מנוחה? מעדיפה "לנוח" בעבודה, אפילו עם מחזור.

אלוהים, איך תמיד המערכות יחסים שלי מסתבכות לידי גיהנום. חשבתי שלפחות עם הילדים זה יהיה אחרת. טעיתי. מישהו רוצה שני ילדים משומשים (וחמודים מאד) במצב טוב?

נשמע בעיקר שאת צריכה מנוחה !
מחזור וכל זה, אכן דורש את ההקשבה לגוף והרבה מנוחה , שקשה להשיג בתוך החיים האלה .
מותר שיהיו ימים כאלה !
מציעה לך לעבוד על זה שבאמת מבפנים את תרגישי שמותר לך להגיד לא , בנחת ובשקט , כי את לא יכולה למלא את רצונותיהם כ ל הזמן ! ואז הם לא יגיבו בסוג של תקשורת כזו כאילו את מענישה אותם .
מקווה שמתאים לך לשמוע את דברי , אם לא , בבקשה תמחקי .
הייתי קונה את שני ילדיך ה"משומשים" - אבל אני יודעת שברגע האמת את תיסוגי מהעיסקה D-:

אין לי שום בעיה לשמוע את דברייך.
גם באמת שאין לי בעיה לסרב. לגבי הילדה, נכון שזה קורה בעיקר איתי , אבל באופן עקרוני זו ילדה שפשוט מסרבת לקבל "לא" ולא רק ממני.
היא יכולה לנג'ס ברמות שבא לך למות ואת תעשי מה שהיא רוצה ולא רק אני הגעתי איתה למצבים כאלה. זה קרה לה לא רק עם בני משפחה, אלא אפילו עם הגננת הראשונה שלה היא היתה מתעלמת מאיסורים וזה לא שההיא ויתרה לה או הסכימה לה להכניס דלי מלא חול לגן כשזה מה שהיא ניסתה לעשות בגיל שנתיים.
היום הם נתנו לי לנוח יותר. שיבחתי על כל פיפס והתעלמתי מהפרעות קטנות אבל לא ויתרתי על מנוחה וחלק ניכר מהיום עבר עלי בשכיבה. זה, אחרי שחצי לילה לא נרדמתי מכאבי בטן, לא קרה לי שנים. כן קרה לא להירדם בגלל מחזור/הורמונים/וכו' לא בשל כאבים.

אם האגו הנשי שלי הגיע לבור תחתיות, ויש לי הרבה סיבות שלא את כולן אני יכולה למנות כאן, קיבלתי עוד מכה חזקה ביותר לאגו.
פעם המצאתי איזה פרוייקט שנחשב למאד מוצלח בתחום, ההצעה קיבלה תשבוחות ואפילו כסף להתחלת פיתוח מגופים מסויימים. מכל מיני סיבות לא קרה כלום עם הפרוייקט הזה.
בלי קשר לזה, כמה שנים קודם לכן ניהלתי רומן קצר של כמה חודשים עם איש חשוב, מבוגר ממני בשנים רבות ובעל קשרים בתחום, כשעוד לא ידעתי שאני ממשיכה בו, עוד לא ידעתי מה אלמד בכלל, היה לי כיוון כללי אבל עוד לא התעסקתי בנושא הזה. היינו קצת בקשר גם אחרי הרומן, שמרנו על יחסים טובים, נסעתי להסתובב בחו"ל, כשחזרתי התחלתי ללמוד ויום אחד נפגשנו באיזו מסיבה, הוא שמח לראות אותי, ואמר לי שאם אני עושה משהו מעניין שאדבר איתו. כמובן שהייתי בטוחה שאני לא צריכה אותו ולא התאים לי לפנות אליו גם בגלל שהיתה לו אז כבר אישה ולא התחשק לי שהיא תשאל מאיפה אנחנו מכירים וכו' למרות שמעצם היותי בלימודים היה אפשר לתרץ את זה, אבל איכשהו זה הרתיע אותי, לא יודעת למה. גם חשבתי שיהיה בסדר, שהפרוייקט ימומש. מאחר ואני לא טובה בלרדוף אחרי אנשים אז לא קרה כלום עם הפרוייקט וכל מי שאמר שיעשה איתו משהו רק דחה את זה יותר ואני עשיתי דברים אחרים.
כבר הרבה זמן אני חושבת לפנות אליו. יצא שבזמן האחרון, נגיד שנה האחרונה, פתאום שוב השם שלו עולה באוזני שוב ושוב. זה התחיל מזה שהקולגה בעבודה סיפר על חבר קרוב שלו שעובד איתו. זה היה לפני שנה ומאז כל הזמן הוא מספר לי את זה. אמרתי "זה לא במקרה". אחר כך בספטמבר נסענו מהעבודה ליומיים (כתבתי על זה שהיה לחוץ שם ואני הרגשתי כמו ויפאסאנה) והסתבר שהוא היה שם רק היו מאות ואולי אלפי אנשים בכנס הזה ואמרתי שאם יראו אותו שיגידו לו שאני שם אבל זה לא קרה.
החלטתי שהקולגה ישיג לי את הטלפון שלו, לקחתי. לפני כמה ימים החלטתי שאתקשר אליו. בסוף בדקתי בגוגל ומצאתי אימייל שלו וחשבתי שעדיף לכתוב. כתבתי אימייל ידידותי להפליא, סחבקי כזה.
נעניתי בזה שהפרוייקט מעניין אותו וישמח לקבל חומר לגביו ושאזכיר לו מי אני.
עכשיו: עברו המן שנים והוא איש לא צעיר בכלל. אפשר להוסיף לזה שבתקופה שהיה לנו רומן הייתי עם שם הולדתי וכמה זמן אחר כך החלפתי לשם שונה, אך היינו בקשר כשהחלפתי, הוא ידע על השינוי.

בכל זאת אני מרגישה מטומטמת לגמרי.
אני תוהה אם להזכיר לו ע"י תמונה, על ידי צירוף רזומה שכולל פרטים רלוונטיים שהוא אמור לדעת עלי (רזומה ישן) או פשוט להזכיר לו שהיה לנו פעם רומן, שהוא רדף אחרי ערב שלם עד שהואלתי להתייחס אליו ושבסוף נפלתי בקסמיו. כל העיר ידעה עלינו אבל הוא לא זוכר.

גם ככה אני מרגישה שקופה לגמרי. בענייני גברים אני מתכוונת. מלבד איזה גבר נשוי בן גילי בעבודה שלי ששולח בי מבט כזה של "את שווה מה הייתי עושה לך " שמקובל על שני הצדדים שלא יקרה שם כלום ולכן המבט הוא מבט מלא הומור וכיף, אני מרגישה שקופה לגמרי, לא קיימת, לא נוכחת כאישה בעיני גברים. אני לא מדברת על העבודה שם מקשיבים לי והבוס מחכה שאני אחליט שלא לדבר על הקולגות, אני מתכוונת לעיניים של גבר רעב כזה שרוצה אותי, אבל באמת גם לא רק לסקס. האמת יש אחד בחיים שלי שמאד רוצה אותי, לסקס, אבל אני כל כך לא רוצה אותו ככה שזה לא מעודד אותי. ואולי אני בכלל לא שקופה רק לא מבחינה במי שכן. עובדה שלא מצליחה לעבור את מחסום השני דייטים, זה מזעזע. ישר הם נהיים ידידים שלי ואני שואלת איפה הימים.

ובקשר להוא מהאימייל, זה הוכיח לי כמה מטומטמת הייתי שדחיתי להתקשר אליו שנים באי נעימות, במקום להיות עניינית בניתי על זה סרטים דביליים והשנים שבהם הרגשתי לא נוח לפנות איפשרו לו לשכוח. האמת? אם הוא לא היה כזה איש חשוב בתחום בזמנו (היום פחות, אבל יש לו השפעה כלשהי) בטח גם אני הייתי שוכחת.

וגם, מאמינה בשפע ,אני מודה לך על תגובתך המחזקת.

עם הילדים ואיתי נרגעו קצת העניינים.

היום התחיל בפינוק כייפי, הלימודים, האנשים בלימודים, קיבלתי צומי ופינוק שחבל על הזמן, הרגשתי כמו יום הולדת. זה בעצם היה אירוע שכל אחת מהחברים בלימודים עוברת כמותו והפעם היה תורי להיות במרכז תשומת הלב. היה ממש כיף.
ערב קודם היה איזה אס אמ אס מוזר שראיתי רק בשעה מאד מאוחרת. המסר היה ממישהו שאת שמו אני מכירה מתחום מקצועי שהוא נחשב בו מאד, שלא קרוב לתחום שלי בכלום אבל כן קשור לעניינים אקולוגיים ומכיון שאני בעניין וגם מסתובבת כאן באתר ולא רק כאן אני מכירה את שמו שנים רבות ואפילו היו לנו חילופי דברים בעבר, הכרתי אנשים שעבדו איתו ועוד.
המסר אמר בעצם שהוא רוצה לעניין אותי במשהו שקשור לתחום המקצועי שלי, לא קשור בכלל לאקולוגיה או לתחום שלו. בבוקר שלחתי לו מסר שאשמח לעזור לו. התקשר אלי, ההתפתחה לה שיחה נעימה ונינוחה, הסתבר שלאחד הבנים שלו קוראים בשם של הבן שלי. תוך כדי חקרתי מאיפה בדיוק הוא קיבל את הטלפון שלי, בהתחלה לא נקלט לי כשהוא אמר "דורון" איכשהו לא התקשר לדברים אחרים שהוא אמר, לתחום, למיקום שבו פגש אותו, אמר כדרך אגב. השיחה התגלגלה ואני חזרתי ל"איזה דורון?" והסתבר שאכן דורון הוא הוא שנתן לו את המספר שלי ואמר שאולי אוכל לעזור לו, שזה התחום שלי, הסתבר שהוא בקושי מכיר אותו, פגש אותו דרך חבר ואמר ש"הוא היה חבר שלך או משהו כזה". קטעים אם זה מה שדורון אמר לו.
בכל מקרה השיחה היתה נעימה וביקשתי שישלח לי באימייל חומר לראות אם אני יכולה לעזור לו, רק שאחרי השיחה פתאום קלטתי שעצם הדיבור על דורון כדרך אגב הזיז לי משהו בלב. נפלה עלי עצבות, געגועים, רצון להתקשר אליו ומה לא. כל היום אני חושבת עליו מאז. באסה. פתאום קלטתי שזה בכלל לא סגור אצלי, לא קצת ולא הרבה. שזה נחמד שאני מנסה לחיות כאילו לא התקרבנו, כאילו לא היה שם שום דבר, כאילו לא ישבתי וחיכיתי שנתיים שיעשה כבר איזה צעד בכיוון שלי ובשניה שהוא עשה התייצבתי אצלו עם מזוודות כמו שאמרה לי חברה.

רגשות. כמה להקשיב להם. כמה בכלל לתת להם מקום כשהם מאכזבים אותי פעם אחר פעם והלב שלי מראה לי שכנראה הוא בוחר לא נכון. כלומר, אין לי מילים רעות עליו, איך אפשר לגרום למישהו שלא מתגעגע אלייך כן להתגעגע, אין שום דרך לאלץ או להכריח. לא טובה בכל הפיתויים והמשחקים , הפלירטוטים והלהטוטים. נפל עלי עצב כזה היום, כבר בלימודים היה משהו שהזכיר לי אותו בתוך כל פסטיבל השמחה שם, אבל לא התעכבתי על זהכי הכל היה כל כך נעים ואז השיחה הזו בטלפון. זה פשוט הזוי איך שפתאום קיבלתי מין "בום" כזה בלב. זה נורא. הנאמנות שלי. היא איומה. אני כל כך מתקשה להיות נאמנה לעצמי ולא פשוט נאמנה. יושבת מחכה כמו איזה כלב. לא, לא ממש מחכה לו, מאד עסוקה בזמן האחרון בלדבר עם כל מיני גברים על כל מיני דברים ושום דבר מזה לא נוגע לי באמת. עכשיו אני גם יודעת למה.
סעעעעעמק.

מתייחסת כאן בפוסט ל דף האם רשויות הרווחה משמשות כלי ציני ומרושע

הדף הזה העיר אצלי דובים ישנים ופחדים קיימים שמסתבר שלא הלכו לשום מקום, רק נחו.
בעבר כתבתי כאן בלוג והפסקתי מחוסר עניין לעצמי ולציבור.

יש לי שני ילדים ואין אבא נוכח.
כמו שסיפרתי בעבר יש לי ילדה עצבנית במיוחד, צורחת הרבה וחזק, על כל דבר שנראה לה, זה יכול להיות כי מרחתי את הריבה בצורה שלא נראית לה או כי ביקשתי שתשטוף ידיים.
מאז שהיא קטנה, בהיותי חד הורית, אני כל הזמן בחשש שמא ישמעו אותה צורחת כל יום כל היום ויבואו.
להגנתי אני אגיד שלא רק שאני אמא מתפקדת, שגם מצליחה איכשהו לפרנס קצת (הילדים בגנים) אלא שאף הנקתי אותה שנתיים, נשאתי במנשא והשתדלתי לתת כמה שיותר מעצמי.
לרעתי אני אומר שעם השנים נשחקתי ואני נוטה להיות מאד חסרת סבלנות אליה, לצעוק עליה בחזרה יחסית הרבה, ואפילו היו פעמים שאחרי שקיבלתי מכות ממנה במשך כל היום (כן היא לא רק צורחת היא גם מרביצה) לא התאפקתי והחזרתי.

הפחד מפני רשויות הרווחה מלווה אותי תמיד, בעיקר בקשר לבת הזו (עם הבן יותר קל בדרך כלל).
כשהיא היתה קטנה תמיד חששתי שאיזה שכן ישמע וישלח אלי רווחה ואז מה אגיד על הצרחות הבלתי פוסקות שלה?
כשכתבתי את הבלוג הציעו לי טיפול וחשבתי שזה נכון רק לא היה לי כסף. לגשת לרווחה חששתי , למרות שאמרו לי שאני זכאית לטיפול דרכם אבל ממש לא התאים לי להכניס אותם לחיי וזה מהפחד והסיפורים ששמעתי.
עם הזמן בכל זאת התחלנו טיפול , פרטי, לא דרך הרווחה. אני לא מקבלת מהמדינה כסף/טיפול ולכן הם לא מגיעים לחטט לי בארונות.
המצב משתפר אבל הילדה, כנראה בשל הגיל והאופי, נוטה עדיין לצרחות לא מעט.
אנחנו מתגוררים מתוקף ירושה באיזור מבוסס, באיזשהו שלב שמתי לב שזה לא משנה שהיא צורחת, כל אחד שם את האף בענייניו והשכנים לא שומעים אותה בכלל, כי ככה זה כאן. זה מצער שזה ככה (אם היה כאן ילד שחווה התעללות) אבל זה המצב.
בכל זאת הדף הזה לחץ לי על הנקודה הזו מכמה סיבות: האחת, הייתי שמחה לממש זכאות וללכת לטיפול איתה ולקבל עזרה לא פרטית, רק שאלה מותרות שאני לא מרשה לעצמי, מעדיפה לגרד כסף לפרטי בגלל החשש מלהכניס אותם הביתה- עצוב לא?
השניה, לאחרונה בכל זאת היו מקרים שהיא התחילה לצרוח בחוץ, נגיד בגן המשחקים ואנשים ניגשו ושאלו : "למה היא בוכה?" ועניתי או שראיתי מבטים מורמים אלי מהשביל שעובר על יד הבית כשהיא היתה בחצר, אם זה יהיה קבוע מדי זה יכול לפגוע בנו.
השלישית, אנחנו כנראה נצטרך לעבור דירה בקרוב, לאיזור פחות מרווח. אני מניחה ששכנים פחות סובלניים כשהם שומעים את הצרחות יותר טוב. אני גם בטוחה שבהחלטת הרווחה לבוא או לא לבוא קשור גם איפה אני גרה, הרי מי שעני הוא פושע במדינה הזו. כבר יצא לי להכיר ילדים מוכים ממשפחות עשירות, אם הרווחה ידעה עליהם הם טיפלו במשפחה, אבל ילדים מאיזורים מסויימים לא יוצאו מהבית לפנימיות ולא יילקחו להוריהם גם אם יוכו, אחרים יילקחו בשל הרבה פחות.
הילדה הזו בת עוד לא 5. אני לא אוהבת להפחיד אותה ולהוסיף לפחדים שממילא קיימים. היום, בעקבות הדף הזה ובעקבות המבטים שקיבלתי בזמן האחרון, בעקבות זה שאני חושבת על מעבר דירה ומתה מפחד, עשיתי לה שיחה בה הבהרתי לה שאם היא תמשיך לצרוח ככה בכל מקום יהיו אנשים שיהיו עלולים לקחת אותה ממני. אני יודעת שזה לא הוגן להטיל על כתפיה הצעירות את כל זה. היא נבהלה ושאלה אם זה אנשים רעים וביקשה שאשמור עליה, הסברתי שאולי אם היא ממשיכה לצרוח ככה יחשבו שאני אמא לא טובה וירצו לעזור לה, אבל היא עדיין מאד נבהלה וביקשה שאשמור עליה והודיעה שלא תצרח כל כך הרבה (ובאותה נשימה ביקשה שלא אעצבן אותה).

נשמע קשה מאוד.
עקבתי אחרי הבלוג שלך. וגם דעי שהרבה קוראים בלי לכתוב, זה תלוי עם בעלת הבלוג מעודדת תגובות, או שנראה שהיא יותר מעוניינת לכתוב ברצף. אבל זה לא אומר שלא קוראים.

גם אני קוראת.
ומזדהה עם הפחד שלך, למרות שאין לי ילדים.

(מקווה שאפילו ה'טַמבַּלים' האלה מבינים שיש פשוט ילדים צרחנים)

תודה על התגובות.
לא התכוונתי בפולנית, אני מניחה שכשכתבתי את הבלוג היה קשה לי עם תגובות והפסקתי בעיקר כי נגמר לי הצורך. עכשיו כן רציתי תגובות וזה בקשר לעניין הספציפי הזה וכאמור כתבתי את זה במקור בדף שמנסה לבחון האם רשויות הרווחה משמשות ככלי ציני ובסוף שלחתי הנה כי החלטתי שזה לא שייך לשם.
בכל מקרה אני שמחה ומודה על ההבנה.
אני מניחה שמי שנניח במצב פחות טוב משלי: חיה באיזור יותר צפוף, מקבלת הכנסה מהמדינה כי אינה מצליחה להתפרנס (ולא שאני מצליחה, אני רק מצליחה להשאיר את הרשויות מחוץ לעניין הזה, כבר קרה שקיבלתי בגדי ילדים וריהוט מעמותה שעוזרת, למשל) , מתקשה לעמוד בתשלומי חשמל ומים וכו' הרבה יותר חשופה לזה שאם במקרה גם יש לה ילד צרחן אז גם יקחו לה אותו.

(ולא שאני מצליחה, אני רק מצליחה להשאיר את הרשויות מחוץ לעניין הזה, כבר קרה שקיבלתי בגדי ילדים וריהוט מעמותה שעוזרת, למשל)
האם מיצית כל דרך לקבל כסף מהאב (במקרה שיש כזה)?
אני, למשל, לא הצלחתי במשך שלוש שנים (קצת יותר) לקבל כסף מהאב שלא כל כך נוכח, אבל עכשיו יש שיפור. ואפילו מעט כסף זה עוזר.
שאם במקרה גם יש לה ילד צרחן אז גם יקחו לה אותו.
תראי, זה בכל זאת לא עד כדי כך פשוט להוציא ילד מהבית. משאירים ילדים במשפחות ממש מחרידות. אני משערת שיש גננות, חברות וכו' שיכולות להעיד שאת אמא טובה מאוד.

אני משערת שיש גננות, חברות וכו' שיכולות להעיד שאת אמא טובה מאוד.
למזלי יש, אם כי בסביבה הקרובה אני חריגה בהרבה מובנים וזה לא מקל. אמנם אני לא בחינוך ביתי אבל יודעת כל מי שבאופן שמי שלא מחסנת, לא לוקחת תרופות וכו' נמצאת במצב יותר בעייתי כלפי הרשויות.