כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש

מזל טוב קואלה! מאחלת לך את כל מה שאת מאחלת לעצמך.

קראתי את הספר והלכנו ליעוץ בערך חודשים אצל מטפל שעיצבן אותי אז הפסקנו
הוא לא המטפל היחיד שמטפל בשיטה. יש הרבה וטובים.
אם אתם בענין של להציל את הזוגיות הזו, לדעתי זה שווה.
וכמובן שצריך כימיה עם המטפל/ת מצד שניכם

קואלה, יומולדת שמח!!!

מצטרפת למסיבה קצת מאוחר,
בעיקר כדי לברך:
_שתאהבי את עצמך
שתאהבי את החיים
שתתפרנסי בכבוד
שתהיי בזוגיות טובה_

וגם:
הרבה נחת, צחוק ושמחה עם בנך, ובכלל. הרבה בריאות, וצמיחה,
ועוד צחוק והמון אהבה.
שהיקום יזמן לך המון הפתעות נפלאות,
ושפע של מזל טוב.

היומולדת עבר ותודה רבה למברכות

כל כך רציתי השנה לעבור את היומולדת בלי לבכות
בלי לצפות לשום דבר.
להיפגש עם מי שאני אוהבת בנפרד מבלי לצפות שאנשים שאני מכירה יתחברו זה לזה באיזה מסיבה שאארגן
סתם להיות מאושרת כמו שקורה לי בימי חול לפעמים.
אז עם אחי היה סבבה. באמת
נרדמתי קצת שיכורה עם חיוך בלי יסורי אלכוהול
התעוררתי בעשר בבוקר בשמחה לבדוק את הברכות באינטרנט ואז המשכתי לקפה עם חברה. היה לי ממש כיף
אחר-כך המשכתי בתוכנית- חוף הים עם הבן זוג והמוסף של עיתון יום שישי, מסעדה משובחת, סקס ואז
ארוחת ערב אצל חמתי להיות עם הילד (שהיא הוציאה מהגן בצהרים ולקחה אותו אליה הביתה) ואז, הייתי אמורה לסיים במפגש עם יעל 5 המתוקה
אבל יעל היתה עייפה ורצתה לישון קצת לפני מסיבת הריקודים שהיא תכננה ללכת אליה וגם אני כבר פיהקתי. אז ביטלנו
יוג' מסטייק!!!

חזרנו הביתה ובדרך קנינו פוסטינור, כי הבן זוג גמר בפנים ללא אמצעי הגנה
ואז שאלתי אותו אם הוא עשה סקס מוגן עם שירי. והוא ענה שלא
פתאום פחדתי שהוא הדביק אותי באיידס
והילד שלנו יהיה יתום ביגללו. וכעסתי מאוד
=ואחר כך חשבתי על מה שניסיתי כל היום הזה ניסיתי להדחיק ללא הצלחה
שהבן זוג שלי לא דיבר איתי על כלום! ממש אבל! רק אני דיברתי
והוא גם לא קנה לי מתנה, או הביא לי פרחים, או כתב לי ברכה. כלום. נאדה. גורנישט!
והוא אפילו לא אמר לי כשעשינו לחיים במסעדה, או בכל שלב אחר ביום הזה: מזל-טוב, יום הולדת שמח, אני אוהב אותך.
האיש הזה לא בירך אותי בשום דרך, או צורה
וגם כשעשינו סקס והוא לא גמר ורציתי שהוא כן יגמור, כי רציתי שיהיה לנו כיף ביומולדת שלי
אז הצעתי לו שאשכב על הבטן. לא שאכפת לי בדרך כלל לעשות את התנוחה הזאת, אבל הפעם-
זה המחיש לי שהוא כל כך לא אוהב אותי, עש שרק מבלי לראות לי את הפנים הוא מסוגל לגמור
והרגשתי אחרי זה מזה מושפלת=
לא מיד. זה לקח כמה שעות לתחושות הקשות להיספג בתוכי
ואז כשהבנתי את מה שעשיתי, לא האמנתי שזה אשכרה קרה לי דווקא בתוך חיי זוגיות, אחרי כל כך הרבה זמן שלנו ביחד וכמשפחה
לא הבנתי איך שכבתי איתו ככה,
רק כי כל כך רציתי להיות ביום הולדתי שמחה

ואז כשחזרנו הביתה ביקשתי לדבר איתו. הוא אמר שהוא כבר עייף ולא בא לו
אבל התעקשתי כי חשבתי שאני לא יכולה להחזיק את זה יותר
ובכלל מתי תיהיה לי הזדמנות נוספת לדבר איתו- בלו"ז הצפוף שלי לימים הקרובים רק ביום שני בערב במקרה הטוב
בקיצור, אמרתי לו שנפגעתי ממנו מאוד.
השעה היתה 22:00 והיו לנו עוד שעתיים ליומולדת שלי והוא יכל היה לתקן את ההרגשה שלי. ליזרוק לי איזו מילה קטנה טובה
אבל הוא בחר שלא
גם כשהתפרקתי מולו בבכי הוא עדין התקמצן על המילים הטובות וליבו נשאר קפוץ ואדיש אלי
הוא יכל היה לראות רק את העלבון שלו ואיך רק הוא הקורבן בקשר הזה
ואמר:
"עד השיחה הזאת דווקא היה לו יום לי יום נחמדה ונכון שלא דיברתי, אבל זה כי אין לי מקום בקשר ואם הוא הייתי אומר משהו, אז זה בטח היה נהפך להיות ריב אז העדפתי לשתוק כדי לא לריב ביומולדת שלך" (ממש מלאך)
ועוד אמר "איך שהקשר שלנו נראה לא מתחשק לי לברך אותך בכלל"
ואני לא הבנתי איזה הזדמנות בדיוק הוא רוצה שניתן לקשר כשהוא מתנהג ככה
ואז הוא הבהיר:
"קודם את תשני את כל מה שמפריע לי ורק אחרי זה אבדוק אם אני רוצה לשנות משהו"
זאת אומרת, שההזדמנות שאנחנו נותנים לתיקון הקשר זה בעצם הצ'אנס האחרון שהוא ברוב טובו נותן לי להשתנות
וזה אחרי שאני כבר הצלחתי לאסוף את עצמי ובאמת לעמוד מאחורי ההחלטה להיפרד
והוא שכנע אותי להישארו עוד קצת ולנסות שוב

עכשיו, כשאני כותבת את כל זה אני מתמלאה בכעס ושנאה מחדש.
היום בבוקר הייתי כל -כך מדוכאת עד שלא הייתי מסוגלת לבכלל לקום מהמיטה
הוא הלך עם הילד לים ואמר לי שכדאי לי ללכת כי זה יוציא אותי מהבעסה
אבל לא הייתי מסוגלת לקום עד 11 בצהרים וגם עכשיו כל מה שאני חושבת עליו זה איך אני רוצה לעשן ולהעלם מעצמי
(כן, ייסורי הגמילה באים לי רק כשנפשי שוקעת בתהומות)
היו לי מספר מערכות יחסים לפניו וגם סטוצים אבל מעולם לא הרגשתי את תחושת הגועל הזאת.
אני נגעלת ממנו ונגעלת מעצמי שאיפשרתי לו לגעת בי ושהזרע שלו קיבנימאט, הוא עדין בתוך הגוף שלי עכשיו. איכס!
מרגישה מחוללת

בערב אני נפגשת לעבוד עם יונתן
ממש בא לי שכבר יקרה ביננו משהו
לא בטוח שמתוך תשוקה. כמו מתוך רצון לנקמה
כן. אני רוצה שמישהו אחר ייקח אותי
ואני רוצה שהוא ידע, שהיתה לו הזדמנות לאהוב אותי אבל הוא הרס את הכל
וכן, אני יודעת שאילו רגשות נמוכים, ולנקום את החפצת הגוף שלי בהאמצעות החפצה נוספת, עלול במקום להקל על העלבון להכאיב לי עוד
ובכל זאת אני רוצה לתת ביטוי לרגשות האלו ולשחרר אותם פה. לפחות במילים
(וחבל שבגיל 14 לא ידעתי לעשות את הסובלימציה הזאת לכאב ובמקום מילים השתמשתי בסכינים)

ולסיום,
רוצה להגיד שלמרות שאין לי עבודה ויש לי זוגיות גוססת ואומללה
והחיים האלו נראים לי לעיטים כל כך מייאשים, בודדים וחסרי אונים
למרות כל זה, רוצה לציין נקודת אור קטנה ומתוקה שהיתה לי אתמול:
הילד שלי המתוק דווקא הכין לי עם חמותי ברכה ליום ההולדת ובירך אותי בשולחן באורחת הערב
"לאמא היקרה, שהיה לך יום הולדת שמח ויום נפלא ושמה שאת לא אוהבת תשאירי בצד"

גאון

וגם הצהובון כרגיל מסכם את הכל בצורה מעולה:

הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי

It's my party and I'll cry if I want to

קוקולה
נמאס לי להיות פה יעל 5
דיברנו על זה ובכל זאת כותבת- אם זה לא בסדר מבחינתך, אנא מחקי את חשיפתי.

זו בהחלט היתה יוג' מיסטייק! שלא נפגשנו אתמול, גם עבורי, אני לא אפרט פה מה עבר עלי אתמול, כי זה הדף שלך.
אני קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שאני יכולה להרביץ לו
אני קוראת ומתמלאת צער וזעם - למה, למה? די!
אני קוראת ומברכת את קדושת טוהר הילדים וחדות אבחנתם.
הלוואי, אמן, שנשאיר כבר בצד את מה שלא טוב לנו, ונמשיך הלאה בגאון מתוך מלאות פנימית בלי צורך באישור חיצוני, בתלות בגורמים לא יציבים.
אני אוהבת אותך מאוד
ובתוך כל המסע הזה, היסודי והמפרך, המתעתע והאטי
רוצה לאחל לך, וגם לי אם מותר- קסמים.
שבמקביל לעבודה הקשה, להסרת השכבות, הריגרסיות המדומות, וכל הבכי והקרבה לייאוש האלה,
יקרו קסמים, נסים, ככה, מעצמם, בקלות.
מגיע לנו לא? יאללה, שיגיע.

|| ||

שהיה לך יום הולדת שמח ויום נפלא ושמה שאת לא אוהבת תשאירי בצד"
גם ממני

מזל וברכה ושמחה ויצירה
וידיעה שאת טובה וראויה ונפלאה

תודה ורד. וגם שבע שמחה ש"יצאת מהארון".
זה בכלל לא משנה לי, כי לא נראה לי שמישהי מהאנשים שמכירים אותי בניק האמיתי בכלל לא יודעים שאת חברה שלי
שבע, אנחנו צריכות להיפגש!

יונתן שאל אותי היום אם זה כיף להיות נשוי
עניתי שאני לא הבנאדם המתאים לשאול, ממש ממש לא
ושאלתי אותו למה הוא שואל, אם זה בגלל שהוא מתכנן להיתחתן בקרוב (אין לו חברה)
אז הוא ענה: אני רוצה מתישהו, אז אני צריך לדעת אם כדי לי"
חשבתי שהוא שאל אותי את זה, כי אולי נראיתי לו עצובה והוא בחור מאוד רגיש, אז אולי הוא חשד שאני לא מאושרת בזוגיות
עניתי לו תשובה שאמורה היתה לתת לו פתח להמשיך ולשאול- "למה את לא הבנאדם לשאול אותו" אבל הוא לא שאל
בנוסף הגעתי עם חצאית מיני לפגישה וגם מתישהו שאלתי אותו איזה מוזיקה הוא אוהב לשמוע

הוא נתן לי מחמאה על העבודה שלי שהיא גם מחמאה על האישיות שלי
והוא בכלל לא חתיך בעיני ולא בחור "מוצלח", אבל תמיד כשאני פוגשת אותו נהיה לי נעים ומצב רוח טוב
כל כך רציתי שישאל אותי איך היתה היומולדת
כל כך רציתי לספר לו. דמיינתי איך זה אולי יגרום לי להזיל דמעות
ואיך זה יגרום לו לרצות לחבק אותי
דמיינתי שאני אתמסר לחיבוק הזה
יש בו משהו שגורם לי להרגיש חיבור עמוק אליו
והוא בחור רגיש מאוד, אז יכול להיות שהוא לא מרגיש את זה? יכול להיות שרק אני מרגישה את הקרבה שיש ביננו?
קרבה מוזרה, כי אנחנו כביכול שונים מאוד. הוא כאילו חנון ואני כאילו נערת רוק
למרות זאת
אנחנו מגיעים מאותה הארץ
הארץ של האנשים הרגשים מדי

היינו רק שנינו לבד. לילה. יכולנו לעשות דברים. בטוח שהייתי נעתרת
אבל הוא לא עשה עם זה כלום

נזכרתי שאתמול התעוררתי בבוקר עם תמונה מחלום שאני יושבת לידו על מדרגות של כניסה לבית פרטי בכפר
ואנחנו מחזיקים ידים ומביטים בשמים זרועי כוכבים

האם אני מאוהבת, או שאני רק משתמשת בו בשביל לצאת מהקשר עם שושה?

שליחה על ידי אחת* » 26 יוני 2011, 04:46

קואלה יקרה,
קודם כל, אני אוהבת מאוד חיות כיס, הן ממש מפלאי הטבע המקסימים בעיני!
אני קוראת אותך ומרגישה המון סימפטיה, את נשמעת חכמה ואוהבת וגם כמובן קצת אבודה.
את חיית ברחוב בגיל 14, והצלחת לשמור על עצמך !!!!!!!!!! זה ממש מדהים!!!!!!!!!!!
אני לא מכירה אף אחת שעשתה את זה. כל הכבוד לך, אני מצדיעה לך, והאם שבי גם רוצה לחבק ולתת לך בית ובטחון, כמו שתמיד הגיע לך.
אני רוצה לומר שמהצד נראה שמי עשתה את זה יכולה לעשות כל מה שתבחר.

אני מאחלת לך שתקבלי את כל מבוקשך וכמובן שתבקשי לעצמך רק טוב.
אולי כדאי לך לנסות לחשוב איך היית רוצה שיראו חייך מעתה,
וכמו בסרט הסוד , להכין איזה קולאז' ולהתחיל לבנות את מציאות חייך כמו שאת רוצה , תני לעצמך את מתנת הסליחה והאהבה העצמית. אני רק מלקרוא אותך ממש אוהבת אותך.

http://www.youtube.com/watch?v=OKD2l3hz ... 3E83323D99

זרה ורחוקה , אבל לגמרי איתך.

קואלה היקרה, קראתי אותך והרגשתי הכל, הזדהיתי עם המון דברים, ולבי היה איתך בכל מילה.
את כרגע במצב מחורבן, אבל אישה נפלאה עם כוחות נפש אדירים.
רוצה בשבילך רק טוב.
ובאמת מאחלת לך שהשנה הזו תהיה הרבה יותר טובה מהשנה הקודמת, שדברים יתבהרו, שדברים יסתדרו.
שיהיה לך טוב !

_הילד שלי המתוק דווקא הכין לי עם חמותי ברכה ליום ההולדת ובירך אותי בשולחן באורחת הערב
"לאמא היקרה, שהיה לך יום הולדת שמח ויום נפלא ושמה שאת לא אוהבת תשאירי בצד"_

איזה מקסים. נמסתי !
בן כמה הוא?

וחבל שבגיל 14 לא ידעתי לעשות את הסובלימציה הזאת לכאב ובמקום מילים השתמשתי בסכינים

באיזה מובן השתמשת בסכינים? כלפי אחרים? כלפי עצמך?

את חיית ברחוב בגיל 14, והצלחת לשמור על עצמך !!!!!!!!!!

איפה כתבת על זה? אשמח להפניה...

(מצטערת אם אני שואלת על דברים שכתבת כבר, פשוט התחלתי לקרוא בבלוג רק לאחרונה ועדיין לא הצלחתי להשלים את החומר. אבל לפי הכתיבה שלך, נראה לי שבהחלט כדאי....

)

שליחה על ידי אחת* » 26 יוני 2011, 18:44

כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש (2011-04-24T08:29:44)

תודה אהבת עולם

_איזה מקסים. נמסתי !
בן כמה הוא?_

בן 3

_וחבל שבגיל 14 לא ידעתי לעשות את הסובלימציה הזאת לכאב ובמקום מילים השתמשתי בסכינים
באיזה מובן השתמשת בסכינים? כלפי אחרים? כלפי עצמך?_

כשהיה לי ממש כואב בפנים ולא ידעתי מה לעשות עם זה וגם לא יכולתי להכיל את כל זה, פשוט ההיתי עושה לעצמי חתך באחת מאמות ידי.
בפעם הראושנה נחתכתי בטעות כשהשתכרתי. גיליתי שזה הרגיע אותי, אז עשיתי את שוב ושוב ככה במשך שנה.
החתך האחרון שעשיתי לעצמי יצא בלי כוונה ממש עמוק, עמוק מדי. כזה שרצוי לתפור, אבל פחדתי ללכת ללכת לבי"ח/אחות , אז עצרתי את הדם עם מטפחת. ירד לי אז יותר מדי דם וזה הבהיל אותי והחלטתי להפסיק עם זה. נשארה לי מהחתך הזה צלקת לא סימפטית בכלל

היום אני רחוקה מההרס העצמי הזה מאוד. כבר חצי שנה מאז שהפסקתי לעשן, בתוך ולמרות כל הסחרחרה הריגשית לא זקוקוה עוד למשענת קנה מעושנת
ואני מבינה כמה התחזקתי מאז. גם כשאני בסערת רגשות, אני יודעת שאם רק אבקש אוכל לשמוע את הכל הפנימי שלי המרגיע שעוטף אותי בחום ואהבה.
איזה כיף זה להכיל את עצמי ולהאמין ביקום!

היום ההינו בפגישת גישור שלישית. (גישור זה הסכם גירושים ללא בית משפט)
אף על פי שאולי לא נתגרש בסוף, שנינו רוצים להכין הסכם זה, גם אם הוא רק ישכב במגירה
אני נקראת עכשיו אולי רגועה ובטוחה אבל זה היה לי קשה מאוד.
יצאתי מהפגישה רועדת, זועמת ורגע לפני שנכנסנו למכונית הרגשתי כאב חד שפילח את החזה, הגב והצוואר. כאילו הכל התקבץ לי ונתפס
בן זוגי שאל אם אני רוצה עוד רגע להירגע בחוץ.
קיבלתי את ההצעה שלו והלכתי לבד באויר הנעים של הקיץ. היה די שקט. חמראית עין נדמה שאין דרמות בשכונת ל' בצפון תא. שקט.
הקול המרגיע אמר לי שיהיה טוב. מה שזה לא יהיה, הכל לטובה וגם הכאב לגיטמי והגיוני. התבונננתי בכאב תוך כדי הליכה, תוך כדי אמירה פנימית שאני מרפה וקבלת את המציאות
על כל רבידיה והרגשתי שאני לא לבד. שמי שמלווה אותי ממש רצה שארגיש את נוכחותו ושהוא מחבק אותי. אני רק צריכה להאמין. נרגעתי
אחר כך הסתכלתי למעלה לכוכבים וחשבתי על גלעד שליט ועל אמא שלו
מה זה כל הכאבים שלי? הרי זה הרי שום דבר, משחק ילדים לעומת הגיהנום שעובר עליו ועל משפחת שליט.

מה הקשר בין המשבר הזוגי שלי למשפחת שליט?
אין קשר. אז מה. בכל זאת מתפללת שהסיוט שלהם יגמר כבר
אני רוצה להצליח גם ברגעי הקושי והשפל שלי לזכור את כל מה שיש לי. זה לא מובן מאליו
ולהאמין בתסריט האופטימי של כל מה שיכול להיות לי עוד כמה שנים

והצהובון: אמירת תודה פשוטה, בדרכה, מניעה את העולם.

ותן שיחזור שוב אל ביתו יותר מזה אנחנו לא צריכים[/url]

לא מצליחה להרדם
עדין כואב לי בחזה
בזמן האחרון ממש קשה לי להרדם, אני ישנה 4 שעות בממוצע ו]עילות המעיים שלי בזמן האחרון עברה לאמצע הלילה
אחר כך בבוקר ממש קשה לי להתעורר ואני צורכת כמויות גדלות של קופאין
בקיצור מבחינות מסוימות ממש יצאתי מאיזון:

להפסיק לעשן זה מעולה,
להרגע, לנשום קלות ולשמוע את הקול הפנימי זה חסד עליון.
אבל כל זה לא מספיק.
יש גם מערכות של תזונה, תנועה ושינה
יש לי גם גוף וכנראה, כפי שהנפש שלי רגישה גם המערכות הפיזיות של גופי זקוקות לתחזוקה נכונה.
אני צריכה להקפיד לנהוג בהם בעדינות, בכבוד ובתבונה

כשהיה לי ממש כואב בפנים ולא ידעתי מה לעשות עם זה וגם לא יכולתי להכיל את כל זה, פשוט ההיתי עושה לעצמי חתך באחת מאמות ידי.
מכירה את ההרגשה.
אמנם לא הגעתי לכדי כך, אך המון פעמים בזמן כאב נפשי הייתי מדמיינת עצמי חותכת את עצמי. וחותכת. וחותכת.

כבר חצי שנה מאז שהפסקתי לעשן, בתוך ולמרות כל הסחרחרה הריגשית
שתדעי לך שאני מעריצה אותך על זה.
להפסיק לעשן בפני עצמו זה דבר בכלל לא מובן מאליו.
ועוד במצב כלכך קשה וסוחט רגשית, לא להתפתות לחזור ולעשן - וואו. שאפו !

גם כשאני בסערת רגשות, אני יודעת שאם רק אבקש אוכל לשמוע את הקול הפנימי שלי המרגיע שעוטף אותי בחום ואהבה.
מופלא !
(וגם עם זה מזדהה)

כן גם אני בחותכות.. לא פיזי, אבל נפשי גם דמיונות כאלה. מזל שזה עבר ממזמן מזמן..
קואלה, שיהיה קל, כמה שיותר....

ללא כל קשר לאהבה ולשנאה, למשיכה ולדחייה
מבינה כמה תובנות על עצמי:

עסקתי הרבה בציפיות שלי מבן זוגי כמה ואיך אני מואכזבת ממנו ומהקשר שלנו
אבל עסקתי מעט, אם בכלל למה הוא מצפה ממני
כמה אני נותנת מעצמי ולקשר
כי באופן אובייקטיהבנתי שהשארתי את בן זוגי להיות הנווט, מרים המפרש וממלא הדלק בספינה שלנו
ואני- אמנם ניקיתי ובישלתי והדתלתי להיות צוות הווי ובידור נחמד
אבל פעמים רבות מדי בהיתי בשמיים ובגלים. ביזבזתי את הזמן בכל מיני הסחות דעת בזמן שהוא הזיע
עכשיו הוא מבקש שיוון. הוא דורש אותו
ואיך שאני לא אסובב את זה הוא גם צודק.
אני מבינה אותו
וזה אומר שאני צריכה להתבגר
ולא להיות יותר חולמנית
אוף! אני לא יודעת אם זה אני מסוגלת לזה
_
אנה חשבה שמותר לה לבחור
וכך מן הסתם נשארה מאחור
אנה פתאום נבהלה"
http://www.youtube.com/watch?v=CVCSroEx ... re=related

ועם כל התובנות האלו מתעוררת בלי אנרגיות וקצת חולה

כואב לי הגרון אני מצוננת ובעיקר לא מתחברת למשפחה שלי
הילד ואבא שלו התעוררו מוקדם והם משחקים במלחמה בשאון וצילצול
אין לי כוח למהומת הטסטרונים שלהם
אני עם אטמי אוזנים במיטה ובדיכאון
צריכה לנסוע למשפחה שלי בצפון לחגוג לי יומולדת. בן זוגי מלחתחילה לא רצה לבוא והייתי צריכה לבקש ממנו ולי אין בכלל חשק לזוז
אני חלשה למה שאטרח להתאמץ להיות עם חבורה של אנשים שלא מבינה אותי? אז מה אם הם המשפחה שלי?
איך זה קרה שהמשפחה שלי המקורית והחדשה מרגישה לי כל כך זרה? כולל הילד שלי? (שאגב דומה פיזית לאבא שלו בכלל לא לי)

אני קצת מרגישה לא טוב. יותר נטולת אנרגיות
נראה לי שאם ההיתי אמורה ללכת לעבודה הייתי מרגישה יותר טוב
האם זה הגיוני שיום שבת יהפוך מהיום החופשי הכיפי ליום היום הכי מבאס בשבוע?
אתמול ראיתי בפייסבוק תמונות של חברות לשעבר מהתואר הראשון ומשפחתן הדנדשה. חברות שאני לא בקשר איתן
כי אחרי שאח שלי נהרג נכנסתי לדיכאון ולא הצלחתי להחזיק קשרים
איזה מחורבן זה הקונספט הזה להתעורר שוב בדיכאון עם מחשבות על אח שלי מת
ועל כל האנשים האחרים שיש להם חיים שמחים (או לפחות נראה כך)
כוח לחיים כמו שיש לאח שלי הגדול שהיה דווקא יותר קרוב לאחי הצעיר ממני
ובכל זאת במקום לקרוס הצליח להתרכז עוד יותר בלימודים שלו ולשמור על הזוגיות שלו ולעבוד
ואני?
אני כל כך הרבה יותר חלשה ממנו
עלה נידף ברוח
וגם עכשיו כשמרגישה סוף סוף לעיטים את יצר החיים זורם בעורקי, יום אחד שאני קצת חולה
וזהו, גל של רחמים עצמיים מטביע אותי ואני רק רוצה קצת שקט ולבד לשקוע

אולי אם הייתי מקבלת מבן זוגי איזה טיפת אמפטיה במקום את המה את מתכננת העוין הזה שהוא שאל אותי לפני רגע בכעס כבוש

נראה לי שאני מבטלת הכל
מי בכלל צריך יומולדת, מי בכלל צריך משהו
אין לי כוח לכלום

אני אקום למטבח למבחן הקפה
אם הוא יעשה לי בחילה סימן שזאת מחלה של הגוף והתרופה היא מנוחה לגוף ולהישאר במיטה
אם הקפה יהיה לי טעים סימן שהתעוררתי היום עם מחלה של הנפש
ואז התרופה תיהיה לנסות לחזק את רוחי במחשבות טובות
אוף! אין לי מחשבות טובות
מרגישה שאין בעולם הזה אפילו אדם אחד שהוא גם אוהב אותי, גם דואג לי (באופן מעשי לא תאורטי) וגם קרוב אלי
ולכן, למרות כל האנשים בחיי שאם אמות יזילו דמעה אחת או שתיים מעל גופתי
אני לבד

בוקר אטב עולם

מבחן הקפה קבע שלמרות כאב הגרון סיבת החולשה היא בעיקר דיכאון
הדמעות זולגות מעצמן

משהו קרה מקודם והדף לא נשמר לי
הצהוב מעודד אותי:
לפעמים הדרך לנצח היא להכנע
בן זוגי אמר שאם אבטל הילד שלנו יתאכזב. הוא רוצה לראות את הבני דודים
וסבא שלי הגוסס שהתקשר אלי מהבית אבות לאחל לי יום הולדת שמח ושאל מתי אני באה
וההורים שלי שטרחו לבשל
ואחי הגדול שלמרות הכוח שלו כל כך צריך אותי
אין לו עוד אחים מלבדי.
הוא רק נפרד מאשתו ושי לו זוגיות די חדשה ובכלל לא ברורה, או פשוטה
בדרכו , למרות כוחותיו העצומים, גם הוא לבד
בקיצור, אני אקח אקמול נגד הכאב הראש
אבל... מה אם אני מפתחת משהו ואני אדביק את כולם?
אז , אני אקח אקמול
אגיד שאני קצת מרגישה לא טוב אז בלי נשיקות
ואני יהיה חזקה
אני אשאיר את בן זוגי בבית לנוח כמו שביקש
אני אבחר את הפוזיציה של הכניעה
הכניעה לחיים. למחויבות. לאחריות. במקום להכנע לדיכאון
יאללה חיים ניצחתם אותי הבוקר, לקחתם אותי בניגוד לרצוני
הנה עוד מילה אחת דמעה אחרונה. להתראות חושך שלי, נפגש בלילה
והנה ואני קמה להתלבש ולנסוע

בוקר טוב עולם

בוקר טוב קואלה, חיבוק לדרך.
והצהוב אומר: "כולנו זקוקים לחסד"

גמאני מצטרפת.

מוסרת לך יום הולדת שמח

מקוה שיהיה לך יום טוב ויותר מזה שהשנה הזאת תצלחי לראות את מה שאת אוהבת ואת מי שאוהב אותך.
(וכמו שהילד הגאון שלך אמר שמה שאת לא אוהבבת תשימי בצד)

יאללה חיים ניצחתם אותי הבקר
לי נראה שדוקא כוח החיות שבך, הוא שניצח! ואם אכן החלטת לוותר לבנזוג ולהשאירו בבית, אז בכלל שאפו.

מ-א-ד אהבתי את מבחן הקפה.
הצלחת להיות משעשעת ב״דכאונך״, עוד שאפו.

ואחרון חביב- מזכירה לך שיש לך מישהי, מקסימה, שאת יכולה לסמוך עליה, שתטפל בך- את!

מקוה שכבר בדרך, הירוק בעיניים, ישנה לך את מצב הרוח. אולי היום הזה, בכלל יפתיע אותך לטובה.

בוקר טוב , זה עתה סיימתי לרפרף בבלוג, יש לך כשרון כתיבה וגם צד דרמטי לא קטן....

תודה שאת משתפת ומאחלת לך שלמות פנימית, זה לגמרי אפשרי ונראה שלהתמיד בטיפול זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות בשביל עצמך.
מה שעוזר לי הרבה פעמים זה לדבר עם אלוהים. להעביר לו את כל הפקלע (שהוא יצר מלכתחילה) ולאפס את השעון.
יש לי רק ענין קטן להפנות את תשומת ליבך אליו
האם את שמה לב שאת לא חושפת פרטים רבים מדי מחייך האישיים, ומחיי הקרובים לך בכל זאת זה אינטרנט ואין לדעת מי קורא. אני קצת פרנואידית בקטע הזה, ועדיף להזהר.
מאחלת לך שזו תהיה השנה שבה תתחתני עם עצמך.

איזה מחורבן זה הקונספט הזה להתעורר שוב בדיכאון עם מחשבות על אח שלי מת
הדמעות זולגות מעצמן

לי נשמע, שיחד עם עברך המורכב, זוגיות מורכבת ויומולדת (שזה תמיד תאריך מעורר עניינים) את עדיין בתוך תהליך האבל.

אהבתי גם אני את מבחן הקפה. באמת יכול לתת אינדיקציה.

שיהיה יום טוב

נסעתי לבד. היה בסדר,
כלומר היה לי קצת קשה בנהיגה, אבל המשפחה שלי היתה באמת נחמדה, בריכו אותי יפה ונתנו לי מתנות
הילד שלי שיחק בהנאה רבה עם הבני דודים ולא רצה ללכת
וגם הצלחתי לנוח.
כשהגעתי להורים גילתי שהקדים לי המחזור בשבועים וחצי
(אני לא בטוחה שמה שיש לי עכשיו זה בכלל מחזור, זה כנראה בגלל הפוסטינור שלקחתי לפני שבוע)
אז טוב לגלות שלא נכנסתי שוב לדיכאון וזה רק היה שינויים הורמנלים
כשחזרתי הביתה דיברתי עם שושה. הבנתי שבאמת דיברתי אליו מגעיל בבוקר ואפילו לא שמתי לב לכך
התנצלתי

_האם את שמה לב שאת לא חושפת פרטים רבים מדי מחייך האישיים, ומחיי הקרובים לך בכל זאת זה אינטרנט ואין לדעת מי קורא. אני קצת פרנואידית בקטע הזה, ועדיף להזהר.
מאחלת לך שזו תהיה השנה שבה תתחתני עם עצמך_
תודה אילת. אבדוק שוב את הדף שלי אם יש פרטים שצריכה לצנזר

_התבונננתי בכאב תוך כדי הליכה, תוך כדי אמירה פנימית שאני מרפה וקבלת את המציאות אהבתי מאד. אני חושבת שזו דרך נדירה להתמודדות אך אחת הטובות שיש. נראה לי שעד שלא מסכימים לפגוש את הכאב ולהיות בו - הוא פשוט נתקע ולא עובר.
כנראה שאי אפשר להתעלם מכאב.

לא חושבת שנכון להשוות את הסבל שלנו לסבל של מישהו אחר. אז מה אם במבט-על נראהמ שיש משפחה שסובלת "יותר" ממה שאת - המדד היחיד בעיני הוא איפה בסולם הכאב האישי שלך את נמצאת כרגע. כמו שילד שלקחו לו בובה בוכה, וזה עכשיו הדבר הכי נורא בעיניו, והכאב שלו ממלא את כל ישותו. לא תגידי לו "אבל אם הבית היה נשרף היה יותר גרוע", נכון? לכאב של תינוק אנחנו כל כך יודעות לתת לגיטימציה. תני גם לגיטימציה לכאב שלך עצמך. אם הוא מופיע - כנראה שיש לו סיבה ויש לו מקום.

ועוד משהו.
אני חושבת שההתקדמות בחיים באה בגלים, לא בגרף.
כלומר, הנפש גודלת. אבל לא בקו עולה ורציף אלא על כל עליה - יש אח"כ ירידה מסוימת. ואז שוב עליה - ושוב ירידה אחריה. רק שכל פעם העליה לוקחת אותנו קצת יותר גבוה, והירידה מפילה קצת פחות נמוך. וככה - בסוף ולמרותהכל - עולים

אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!
אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!

וואו, מה קרה?

קוקולה
אני מבינה.
משהוחייבלקרות משהוחייבלקרות משהוחייבלקרות משהוחייבלקרות

סתם. בלי סיבה ראויה.
ביליתי יום חופשי עם בן זוגי.
היה סיוט.
ושוב חוזרת לאותה נקודה מאוסה: לא יכולה לסבול עוד את נוכחותו, אבל אין לי כסף ללכת

כמו שכתבתי כבר, לאחר אירועי היומולדת נאלצתי לקחת פוסטינור.
כנראה שעקב השפעתו קיבלתי את המחזור שבועים וחצי לפני הזמן.
בדרך כלל אני לא סובלת מכאבי מחזור, אבל הפעם... אלוהים ישמור
וגם השדיים שלי התנפחו והן כואבות וחמות.... באופן כללי אני מרגישה כמעט כמו אחרי הלידה.
נראה לי שאני מפוצצת בהורמונים. מרגישה כאילו מישהו שתה ממני את תמצית כוח החיות בקשית
ובתוך כל זה אני מנסה לתפקד ולרצות את בן זוגי
נוסעים למגרש מכוניות מעוקלות מכונס נכסים.
השבוע הוא מחליף עבודה וצריך להחזיר את הרכב.
כל הקונספט הזה של מכרזים מכונסי נכסים לא לעניין בשבילנו, כי בעוד יומיים אין לנו רכב והמכרזים האלה לוקחים הרבה זמן. כמעט חודשיים
לא משנה, מנסים להתקדם בחיים בין ריב לריב גם עם בחוסר יעילות מוחלט. העיקר הכוונה
הוא מכתיב לי מספרים של רכבים. מבקש שנסתכל מבחוץ על מכוניות ונגבש דעה איזה סוג רכב מתאים לנו
השמש קופחת. שעתיים וחצי ככה
יש לו ריח של שום וגו'ינטים ולי יש לי סחרחורת, אני רעבה וקשה לי
באחת בצהריים אנחנו חוזרים לרכב. היתה לנו גם תוכנית ללכת לשרות לקוחות אורנג' להחליף לי את הניד שמקולקל. מסתבר ששכחתי להביא מסמכים אז אי אפשר, אבל כל זה אנחנו מגלים תוך כדי שהוא מתעצבן עלי. על הכל. ועוברים מנושא לנושא ובהכל הוא כועס, מאשים, עצבני.
אני בזבזנית. הוא לא ייתן לי יותר כסף. על כל דבר יש לו תשובות כמו-" 7שנים אני סבלתי אותך ונתתי ולא יצא לי מזה כלום, נמאס לי", או "אם זה לא מתאים לך ככה אז נפרד" ועוד פנינים.
אני חוזרת הביתה להפסקת בכי לצורך שמירה על שפיות
ושוב יוצאת להביא איתו את הילד מהגן. מעדיפה להישאר בבית, או בלעדיו אבל ממשיכה לנסות לרצות.
יוג' מסטייק. לפחות על הים והסאפרי אמרתי כבר עד כאן וגם על זה קיבלתי פרצוף

אבל למה לא אמרתי לו שהיום אני לא יכולה להסתובב בשמש כי אני לא מרגישה טוב? למה השתדלתי לרצות אותו ולא העמדתי את הגבול במקום שמתאים לי?
ככה.
כי אני תמיד בעמדה הנחותה. תמיד מנסה לרצות. תמיד מגיבה צעד אחד מאוחר מדי. תמיד מנסה להתמודד עם פגיעות במקום למנוע אותן.

ואני רגישה מדי.והגבולות שלי שונים משלו אבל הוא לא מבין את זה ולא רוצה לקבל את זה
כמו הרעש שמפריע לי ואז אני מעדיפה לסגור חלונות והוא לא ולכן "אני חונקת אותו"
או כמו העניין עם החופשה עם המשפחה שלו שגם על זה הספקנו לריב-
לכבוד הביקור של אחותו שמגיעה בעוד שבועים מחו"ל, האחיות שלא רוצות לארגן חופשה לכל המשפוחה של יומיים -שלושה בכפר נופש עם הפעלות לילדים.
ניסיתי להסביר לו שאני ממש סובלת במקומות המוניים, במיוחד באוגוסט, במיוחד עם כל עם ישראל גברים נשים וטף.
אני רק מדמיינת את הבריכה והמציל שצועק במגפון והמקרנה בווליום מופרך מהרמקולים, וכל הילדים וההורים שלהם שצועקים בניסיון להתגבר על כל זה ובגדי הים שחושפים גופות שמנים ומיוזעים מדי והשמש הלוהטת ביחד עם המשפחה שלנו וגם שלו.
לא!
אבל במקום להבין אותי הוא כעס אלי ומזה משנה שליומולדת אצל המשפחה שלי הוא לא הגיע
ושלפני 3 שנים כשאחותו הגיעה לביקור אני זאת שהצעתי וארגנתי נופש משפחתי בצימרים (מבודדים) עם בריכה. שהיה ממש כיף, אבל עכשיו, אפשר לעשות גם מה שאחרים רוצים. אז יאללה בואו נתכחך קצת בזיעה של כל ההמונים, נרגע לקול צעקותיהם, נתבשם בריח המנגל שלהם ונקנח באיזה ריב קטן עם הנהלת המלון/כפר נופש שלא דאגה למיטה לילד/מצעים חדשים/חדר בלי מזגן. מחק/י את המיותר
אפשר לקרוא לי שלילית ולא זורמת. ואפשר גם לומר שכל פעם שאני ריאלית ומנסה כן להציב את הגבול שלי אני מקבלת בראש

אז זהו, אנילאיכולהיותרככה כי אני רגישה מדי, כי העולם הוא יותר מדי בשבילי, במיוחד הקיץ בארץ. ואני לא יודעת איך להסתדר בו.
ואני תלויה כלכלית בבן זוג ביקורתי ועצבני ויש ביננו כל הזמן ריבים במקום אהבה

אנילאיכולהיותרככה

ותודה קוקולית שאת מבינה

אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!אנילאיכולהיותרככה!האנילאיכולהיותרככה!

אני מניחה שמה שאני אומר לא הכי נחמד ופופולרי אבל אסתכן.
את ח י ב ת לקחת אחריות על חייך.
ח י ב ת לשאול את עצמך- למה את נשארת איתו? הרי ברור שאת לא אוהבת אותו.
אם תגלי שזה רק בשביל הכסף אז חשבי על כך- כמה זמן תחזיקו כך? מאמללים אחד את השני? מאמללים את הילד?
כך תחיו עד גיל 80? ברור שלא...
הרי מתישהו זה יתפוצץ. לא עדיף להתמודד עכשיו? הרי בעוד 10 שנים לא יהיה יותר קל למצוא עבודה, לעמוד על הרגליים. התדמית העצמית שלך רק תלך ותדרדר.
את לא תהיי אחרת, הוא לא יהיה אחר. אולי זה התיקון בזוגיות שלכם, ללמוד להיפרד ולגדל כל אחד את עצמו.
כאן תוכלי לקבל תמיכה גם כשתלכי בדרך חדשה ואולי אפילו לא רק תמיכה של חיבוקים וירטואלים אלא של הזדמנויות ממש.
אבל א ת זו שצריכה להחליט ללכת בדרך ולעשות את הצעד.
אין כאן אשמים, לא הוא הרשע ולא את. אתם פשוט דורכים אחד לשני על הפצעים...
אז טוב שאת לא יכולה יותר! קומי ועשי מעשה.
<סליחה אם אני קשה אבל לפעמים עזרה היא לא בליטופים וחיבוקים בלבד.>
באמת באמת נכתב בדאגה לך ובאמונה שאת יכולה.
בהצלחה.

כי אני תמיד בעמדה הנחותה. תמיד מנסה לרצות. תמיד מגיבה צעד אחד מאוחר מדי. תמיד מנסה להתמודד עם פגיעות במקום למנוע אותן.

לא רוצה להגיב בשמך, אבל מרגיש שטוב ש-Pלוני כתב את דברו.

בעיני זה לא בדיוק ככה. תלכי או תישארי , זה אותו הדבר.
הוא רק שחקן בהצגה שאת הבמאית שלה. גם אם נדמה שתפקידו ענק ומופרז.
בסוף זו את. עם החומרים שלך והענינים שלך. ובינתיים את סובלת ותמשיכי לסבול כל עוד לא תתמודדי עם עצמך ועם החומרים שלך. אני מציעה: תפני את הזרקור אל עצמך ותעשי מה שאת יכולה בשביל להתמודד. יש הרבה עזרה בעולם למי שמוכן להסתכל פנימה ולקחת אחריות. אם זה לא היה הוא זה היה מישהו אחר וזה יהיה מישהו אחר אם תמשיכי הלאה בלי לטפל בענינים.
אני אומרת את זה באמת בלי שיפוטיות ואם הטון שלי לא מספיק חומל אני מצטערת על מגבלות האינטרנט.

הי קואלה, למה שלא תתני לו ללכת ביחד עם הילד לכפר הנופש עם המשפוחה שלו?
ככה יהיו לך כמה ימים שקטים רק לעצמך - לישון כמו שצריך ולקרוא ולראות חברות וכאלה.
הבנתי שאת סומכת עליו ושהוא אחלה אבא עם הילד - ואם אין לך בעיה מיוחדת עם המשפחה שלו, אז למה לא?

תודה אהבת עולם על החיבוקים

או רורה ( (עדין לא אמרתי לך שאני מתה על הניק שלך!)
לא אכפת לי שהוא יילך בלעדי לכפר הנופש, אבל לו ולמשפחתו כן יהיה אכפת
זאת דוגמה מצויינת לסיטואציות שאני נתקלת בהן איתו:
כאילו אני לא גמישה, כי אני לא יכולה להסתגל למציאות שלא אני מחליטה עליה
מצד שני הוא גם לא גמיש כי כל אופציה אחרת חוץ משהגיע וגם ההנה לא נראית לו

Pלוני כתבת לי:
ח י ב ת לשאול את עצמך- למה את נשארת איתו? הרי ברור שאת לא אוהבת אותו.
תודה על הדאגה אבל סליחה, מאיפה את יודעת שכך אני מרגישה?
לי לא ברור כלום לגבי הרגשות שלי כלפיו וזה אפילו השם של הבלוג הזה. כן, אני בעצמי לא יודעת מה איתי. לפעמים אני אוהבת, לפעמים לא.
בעיקר פגועה ממנו
ואולי אם לא היה אכפת לי ממנו אז לא הייתי בכלל נעלבת כל כך ממנו. כמו למשל מזה שהוא לא הראה לי אהבה ביומולדת שלי.
אולי בסוף נפרד ואולי לא. אני באמת לא יודעת מה יהיה בסופנו, אבל ברור לי שזה יקרה רק כשאני והוא נרגיש שזה מה שצריך להיות. לא שניה לפני
וכן, אני רוצה שינוי. מאוד. לפעמים כמו אתמול אני באמת מרגישה שאני לא יכולה יותר ככה
אבל אני לא חושבת שיש מישהו אחר בעולם הזה שיכול לדעת יותר טוב ממני מתי, או אם בכלל כדי לי לעזוב אותו

וסליחה אם הלופ שבו אני נמצאת גורם למי מקוראי לאבד את סבלנותו. בטח אתן חושבות לעצמכן: יאללה שתחליט כבר! כמה היא מתבכיינת!
ואם זה היה סרט כבר מזמן היתה צריכה להגיעה המערכה החדשה
אבל זה לא. פה זה אולי יותר כמו סדרת טלוויזיה (דרמה קומית?) אין כמעט התפתחות

אילת מ_ כתבת לי:
אם זה לא היה הוא זה היה מישהו אחר וזה יהיה מישהו אחר אם תמשיכי הלאה בלי לטפל בענינים.
זה נכון ולא נכון בעיני בו זמנית
זה נכון כי מצד אחד, ברור שאם אני אשתנה אז גם הדינמיקה ביננו תשתפר.
ברור שאם אני לא ארגיש שאני יהיה תלויה בו כלכלית, אז קודם כל הוא היה מרגיש פחות מנוצל, ובכלל תחושת סיפוק מכך שתיהיה לנו רווחה כלכלית
אני באמת מבינה אותו שהוא מתבאס לסחוב כמעט לבד את כל האחריות הכלכלית. אני גם מתבאסת מכך שמבחינה כלכלית אנחנו פול גז בניוטרל
ברור שהרבה יותר קשה להיות נדיב כשאתה לא עשיר
גם לי היה יותר קל לתת לחלק מהעלבונות לעבור לי מעל הראש ולחלק השני- להעמיד אותו במקום- שיחס כזה אני לא מוכנה לסבול
אבל כרגע הוא יודע שאני לא אלך לשום מקום לא משנה מה הוא יעשה הוא יגיד

וזה נראה לי לא נכון שאם זה לא היה הוא זה היה מישהו אחר כי אם הבנזוג שלי היה יותר מסונכרן עלי, יותר שמח, פחות ציני, ביקורתי וכעסן היה לנו הרבה יותר כיף והרבה פחות פיצוצים ואהבה היתה הרבה יותר נוכחת בחיינו

העיקר (לדעתי) שתשאלי את עצמך את השאלות האלו בכנות.
לפעמים הלופים שלנו גם הם משרתים מטרה- הפחד להתמודד. תבדקי עם עצמך. ברור שרק את יכולה לדעת.
אם דבריי הכעיסו אותך, זה בסדר, מותר לך, הסתכנתי בזה, המטרה היתה לעורר את הנקודות האלו. לקחתי בחשבון שלא תאהבי לשמוע.
אם אכן עוררתי אותם -יופי. אם לא- גם בסדר.
ועדינה ניפו פעם כתבה- שאולי אלוהים המציא את הזוגיות כפיתרון לזה שאנחנו לא רואים את עצמנו מבחוץ. גם זו נקודה למחשבה. לכולנו.

_לא אכפת לי שהוא יילך בלעדי לכפר הנופש, אבל לו ולמשפחתו כן יהיה אכפת
זאת דוגמה מצויינת לסיטואציות שאני נתקלת בהן איתו:
כאילו אני לא גמישה, כי אני לא יכולה להסתגל למציאות שלא אני מחליטה עליה
מצד שני הוא גם לא גמיש כי כל אופציה אחרת חוץ משהגיע וגם ההנה לא נראית לו_

אם לא אכפת לך, סבבה.
ואם לו ולמשפחתו כן אכפת, אז זו בעיה שלהם, לא?

מנסיוני, כשאת עושה מה שטוב לך, מכבדים אותך יותר, מעריכים אותך יותר, ייתכן שבהתחלה נכנסים בך קצת אבל אם את שומרת על שלווה ויודעת בדיוק למה את עושה מה שאת עושה - "אני לא אהנה שם, חבל על האנרגיות, הילדים יהנו יותר עם אבא שנהנה ולא עם אמא עצבנית, אני אנוח בבית ואהיה רעננה יותר בשבילם" (וגם בשביל עצמך כמובן!), אז מהר מאוד יפסיקו לטפס עלייך. ושוב אני אומרת - יעריכו אותך יותר.

אני מכירה היטב את המקום הזה שבו את צריכה להתגמש מול כל העולם, ואם את לא מתגמשת אז את "לא בסדר", אבל שמישהו יתגמש מולך - חס וחלילה....
ברגע שרואים את זה בבהירות, הרבה יותר קל לשים %$#@ על כולם.

להבין שהם מצפים ממך למשהו שהם בחיים לא יקיימו בעצמם.

בהצלחה @}

דלעת דקורטיבית
שמחתי לגלות שגם את קוראת אותי.
_אם לא אכפת לך, סבבה.
ואם לו ולמשפחתו כן אכפת, אז זו בעיה שלהם, לא?_

בסוף אם הם ילכו לכפר נופש אז אני באמת לא אגיע, כי אני לא אצליח להסתיר את זה שאני ממש לא נהנת ואז זה עוד יותר יכעיס אותו
אבל כן, הוא יכעס. זה יתווס לרשימה הארוכה ארוכה
נדמה שהוא כל הזמן כועס עלי
גם היום בא הביתה וישר פרצוף עצבני. למה? כי סגרתי חלונות והבית לא מסודר לפי הסטנדרטים המחמירים שלו (הכפפכפים שלי זורקים בסלון והסמרטוט במקלחת רטוב ובדיוק טיאטתי קצת אורז שנשפך כי הוא שם שקית חדשה פתוחה וזה נפל עלי) וגם הילד רץ אליו בשמחה (הוא שונא שהוא "מתנפל" עליו)
אחרי שהשכבתי את הילד הוא הלך לישון כי הוא עישן היום מלא ג'ויינטים (כמו כל יום כמעט) לא לפני שאכל את הבולנז שהכנתי היום ואפילו לא אמר תודה
ואז חשבתי לעצמי וואלה, אולי פלוני באמת צודקת
אולי בסוף אם נפרד אני אגלה שהכי גרוע כבר מאחורי?
מחר אני הולכת בבוקר לפגישת גישור שנקבעה לי לבד

אני הולכת להיות לא פופולארית בעליל אבל בכל זאת - אני כבר הכרתי המון אנשים שהג'וינטים חירפנו להם את ההתנהגות.
זה מאד קשה בעיניי, לשמור על קשר יציב עם מישהו שמעשן כל הזמן.
יודעת שיש דיעות לכאן או לכאן בעניין אבל אני מאירה לך את הפינה הזו.

הבן זוג הודיע לי שאני חייבת לקצץ בהוצאות שלי בשני שליש
אז אמרתי למטפלת הנפלאה שעזרה לי מלא בחצי שנה האחרונה שנצטרך להיפגש רק פעם בשבועים

ובלי קשר לקיצוץ אני כבר מאוכזבת ממנה בזמן האחרון
או אולי למרות שהיא מקסימה ומתוקה פשוט מיציתי את השיטה של הריפוי דרך הגוף?
היום היתה לי פגישה איתה וזה הרגיש לי בזבוז זמן וכסף
נמאס לי מכל הענין הזה לעצור ולבדוק איפה זה בגוף שלי
אז איפה הכעס בגוף היא אומרת
ואני לא רוצה לעצור להרגיש. אני מרגישה מספיק גם בלי לבדוק איפה זה בגוף
וזה גם לא בגוף שלי בכלל. הנפש כואבת אבל הגוף במצב בסדר. אני בוכה בזמן האחרון פעם ביום ככה ששום דבר לא נתקע.
וגם אם כן, אוף יאללה מה זה משנה אם ארגיש נעים בגוף כשהחיים שלי ככה
כי אם להיות כנים אז בתאכלס זיון מוצלח מפצה על כל אלף נעים לי בקצה הבוהן, או נעים לי במאחורה של הזרוע
וגם לעשות יוגה, ללכת, לרוץ. די נו זה הכי טרוויאלי להפיק הנאה מהגוף. זה לא אישו בכלל
כי בוא נודה על האמת מבחינה של השגים, תפקוד וכאלה מאז שאני איתה באמת הצלחתי להפסיק לעשן אבל זה גם בזכות התרופה צמפיאקס
וחוצ מזה לא התקדמתי מילמטר. להיפך

וגם עיצבן אותי שהייתה לה איזה מין פרשנות שאולי אני לא מצליחה להרוויח כסף כי אני בתת מודע מפחדת שאם ארוויח כסף אז אצטרך להיפרד מבן זוגי ואני לא רוצה את זה
פתאום היה נראה לי שהכל אצלה זה סתם חארטה
או איך שבע יהלום כתבה

אף אחד לא יודע כלום

אילת מ כתבה לי:
יש הרבה עזרה בעולם למי שמוכן להסתכל פנימה ולקחת אחריות.

ולי נמאס כבר מכל המטפלים למניהם. הם כולם כבר נשמעים לי אותו הדבר
וחוץ מזה מה אם זה שאני לא מרוויחה ביום את מה שהם גובים ממני לשעה?
נדמה לי שהעזרה המשמעותית היא בדרך כלל פשוט מעצם זה שמישהו נותן לי אמפטיה
שיש מקום לפרוק בו את הכאב. לבכות קצת.
כן זה מקל, אבל לא פותר כלום
כי אהבה לא קונים בכסף וטיפול נפשי זאת לא אהבה. זה רק תחליף מלאכותי.
איך אמרו ביטלס
All You Need is Love

יש לילד שלנו בובה של קופיף שמכנסים עליו את היד והוא "מדבר" כלומר אבאמא מדובבים אותו
היום כשהילד דיבר עם הקופיף הוא סיפר לו שאנחנו עוברים דירה
רק הוא, אמא והקופיף ואבא ישאר בדירה שלנו
אמרתי לו שכולם יעברו ביחד דירה
אבל אוף, איזה באסה שהוא מרגיש שאנחנו לא מסתדרים

הבן זוג הודיע לי שאני חייבת לקצץ בהוצאות שלי בשני שליש

חבל. כי כבר מאתמול, אני מסתובבת בבטן עם עיצה פרקטית בשבילך. דוקא בגלל שאני לעצמי, לא מצטיינת בתחום הזה, (אבל משתפרת..).
המשפט הזה שלו ,הופך את עצתי,ללא רלוונטית, לצערי.

טוב נראה לי שיש לי עיצה פרקטית אחרת, בשבילך:
קחי גם את, אחריות על הצד הכספי בחייכם. זה ייכול לעשות לך טוב בכל-כך הרבה מובנים. האספקט הכלכלי כל-כך אקוטי בלופ הזה של כל יום אני אוהבת _שונאת אותך מחדש.
ואם כרגע אין לך את האפשרות לקבל החלטה לגבי עתידכם הזוגי, שינוי הדפוסים לגבי חלוקת האחריות הכלכלית ביניכם, ישנה את המשוואה.
בחיי. זו בהחלט עשויה להיות דלת קסמים.
העצמאות שתרכשי.
בן זוגך ישמח.
המסת הפחד אל מול ״החור השחור הגדול והמפחיד הזה״.
זה כל-כך חשוב, בין אם תישארו יחד ועל אחת כמה וכמה, אם תיפרדו.

טוב, זה לא קורה ביום. זה ייקח זמן. אבל לקיחת האחריות הכלכלית על-ידך, צריכה קודם כל להיות ברמת ההחלטה שלך עם עצמך!

<יואו, אני לגמרי לא מאמינה על עצמי, יצאתי פה לחלוטין כמו איזה מאמנת פיננסית. פחחחחח. כמה שהסנדלר הזה הולך יחף. וגם סטה מהמסלול שלו עצמו. אבל אולי דוקא בגלל זה, עצתי לך, שווה בדיקה>
@}

_חבל. כי כבר מאתמול, אני מסתובבת בבטן עם עיצה פרקטית בשבילך. דוקא בגלל שאני לעצמי, לא מצטיינת בתחום הזה, (אבל משתפרת..).

המשפט הזה שלו ,הופך את עצתי,ללא רלוונטית, לצערי._

איזו עצה??

אבל כן, הוא יכעס. זה יתווס לרשימה הארוכה ארוכה

או. קי., הוא יכעס, ואז?
שואלת ברצינות, אשמח לתשובה (כדי להבהיר את המצב).

וגם, - את חושבת שהוא יכעס בצדק?

אה, ותודה על קבלת הפנים (-:

_או. קי., הוא יכעס, ואז?
שואלת ברצינות, אשמח לתשובה (כדי להבהיר את המצב)._

ואז תיהיה לו עוד סיבה לחשוב איך אין לנו כלום כמשפחה, איך אני רק מנצלת אותו כלכלית והוא לא יכול להנות איתי
ואמא שלו בטח תחמם אותו עוד קצת. הוא מאוד מחזיק מאמא שלו
והיא בטח תעודד אותו לחתוך את הקשר ותתן לו הרגשה שהוא מסכן שהוא צריך להיות לבד בחופשה
גם ככה היא חשובת שכדי שנפרד ומאשימה אותי שבגללי (כלומר בגלל הבעיות בקשר) הוא בדיכאון

וגם, - את חושבת שהוא יכעס בצדק?
לא. זה לא יהיה הוגן לכעוס עלי לדעתי
וזה יצטרף לרשימה הארוכה ארוכה של הדברים שהוא מתנהג כלפי בחוסר הוגנות לטעמי

קוקולה
לא יכולתי שלא לצחוק עלי, עליך, על אפרת, כשקראתי את כל מה שכתבת על הטיפול והגוף והנפש והשכמות והלחיים והגב התחתון.
נו, מה אני אגיד לך? מה אני אגיד לך אם אף אחד לא יודע כלום?
אוהבת אותך, זה מה שאני אגיד לך.

_וסליחה אם הלופ שבו אני נמצאת גורם למי מקוראי לאבד את סבלנותו. בטח אתן חושבות לעצמכן: יאללה שתחליט כבר! כמה היא מתבכיינת!
ואם זה היה סרט כבר מזמן היתה צריכה להגיעה המערכה החדשה
אבל זה לא. פה זה אולי יותר כמו סדרת טלוויזיה (דרמה קומית?) אין כמעט התפתחות_

אהבתי את איך שכתבת כאן.
כל הכבוד לך שאת מסוגלת להביא את עצמך כפי שאת, בלי להתקפל מול דעות כאלה או אחרות של קוראים או קוראות.
אני רואה בזה הרבה אהבה עצמית.

איזו עיצה??
כבר יעצתי לך אותה ב16.6..

מצטטת אותך שוב:
הרבה יותר קשה להיות נדיב, כשאתה לא עשיר. נכון.
כשמסתכלים מסביב, לומדים, שלרוב, גם הרבה יותר קשה להיות נדיב, אחרי שכבר נפרדת מאם בנך..
<בגלל זה חשבתי על העיצה הזו, שוב.
אם כבר את שם, שעתיים וחצי בשמש...>

תודה על שתי העצות. מתכוונת ליישם את שתיהן!

הפייסבוק הזה מראה לי תמונות של כל מיני אנשים שאני מכירה ושהכרתי מזמן ולמרות שאני כבר לא בקשר איתם יותר אני עדה להתעדכונות: חתונה, הריון, ילדים
כשמדובר באקס מיתולוגי זה מידע ממש לא קל לעיכול

ע.ה כמה שנים יעברו עד שאוכל סוף סוף לשכוח ממך?
קשה לי

ואז תיהיה לו עוד סיבה לחשוב איך אין לנו כלום כמשפחה, איך אני רק מנצלת אותו כלכלית והוא לא יכול להנות איתי

ומה את חושבת??

ככה מהצד נראה לי שכן יש לכם הרבה דברים כמשפחה, לא חייבים הכל, כל הזמן.
אולי תצליחי להסביר לו שזה לא הבילוי המשפחתי שמפריע, אלא המיקום, שיש דברים שאת פשוט לא נהנית מהם, ורק תסבלי. שיש מקומות אחרים שכן תהני מהם. (אולי, פתאום אני חושבת, באמת כדאי שתיזמי איזה בילוי משפחתי שכזה, כדי ליצור משהו חיובי.)

האם את חושבת שאת מנצלת אותו כלכלית?

ואמא שלו בטח תחמם אותו עוד קצת. הוא מאוד מחזיק מאמא שלו

עם זה באמת אין לי מושג איך מתמודדים

_והיא בטח תעודד אותו לחתוך את הקשר ותתן לו הרגשה שהוא מסכן שהוא צריך להיות לבד בחופשה
גם ככה היא חשובת שכדי שנפרד ומאשימה אותי שבגללי (כלומר בגלל הבעיות בקשר) הוא בדיכאון_

ואם כן תסעי, המצב לא יהיה יותר גרוע? או גרוע באותה מידה? בגלל שתסבלי, ותתנהגי בהתאם... (ככה לפחות זה אצלי. כשאני סובלת, אני לא נחמדה. לקח לי שנים להבין שאני צריכה להימנע ממקומות שלא טוב לי בהם, גם אם אחרים ממש רוצים שאני כן אהיה בהם, כי בסוף זה לא עושה טוב לאף אחד. אני מסבירה היטב לפני כן, שזה לא בגלל שאני לא אוהבת אותך, זה בגלל שעדיף לכולנו שאני לא אבוא...).

_זה לא יהיה הוגן לכעוס עלי לדעתי
וזה יצטרף לרשימה הארוכה ארוכה של הדברים שהוא מתנהג כלפי בחוסר הוגנות לטעמי_

האם את מתנהגת בהוגנות כלפי עצמך? כלומר, מכירה בחוסר ההוגנות שלו כלפייך, ומחליטה לא להפנים אותו, לא להאשים את עצמך בדברים שבהם אינך אשמה?

אני אשמח אם תעני אבל את בטח לא חייבת (-: זה יותר כנקודות למחשבה
ואם נכנסתי כאן למקומות שלא מתאימים לך אז את מוזמנת להתעלם ו/או למחוק

תודה דלעת על כל השאלות.כתבת לי נקודות למחשבה שממש עזרו לי.
אתמול דיברנו על הנופש והוא אמר שבאמת לא יפריע לו שאני לא אגיע (-:
שמחתי דווקא על חופשה של יומיים בבית לבדי אחרי 3 שנים שלא היתה לי הזדמנות לישון בלי שיעירו אותי בבוקר ולהתעורר יקיצה טבעית

אצלחנו היום שוב לריב בטלפון. זה כל כך מעייף הריבים האלו שהפעם אין לי בכלל חשק לכתוב על מה רבנו
כמו מבחן הקפה, יש את מבחן הסיגריה. כברר חצי שנה שאני בלי סיגריות ועכשיו שבא לי לעשן רק כשאני מרגישה חרא- כועסת, מיואשת, או מרגישה רייקנות
מאז היומולדת שלי יותר מדי פעמים בא לי לעשן )-:

מנצלת הזדמנות זו לכתוב את מה שאולי לא אמרתי מספיק בע"פ-
אני כ"כ כ"כ מעריכה אותך וגאה בך שהצלחת להפסיק לעשן ולהתמיד בהפסקה.
בכל פעם שאנחנו נפגשות הערכתי גוברת.

sky walker - Animal Life

זיכרונות

לפעמים החיים מזמנים לנו תפאורה כל כך דרמטית לתסריט חיינו שקשה לשכוח אותה
לאחרונה שוב נזכרת בע.ה ואיך שהכרנו
מה פשר הגעגוע הזה? אולי אם העלה את הזכרונות אבין מה שוב מושך אותי לשם?

ערב סילבסטר 2002, אתי חברה שהכרתי דרך חברה אחרת מזמינה אותי עליה.
אני בת 26 מגששת באפלה של חיי ולא רואה ממטר. לא מצליחה להחזיק בשום עבודה ואין לי סיפוק משום דבר
הולכת למסיבה בבית של אתי.
היא עושה כמעט כל ערב "מסיבה" בסלון, שזאת בעצם ספה עם שקע באמצע ועוד כורסא ישנה בתוך הול הכניסה לדירת 2 החדרים עם השותף שלה.
בסוף הערב היא בדרך כלל לא נשארת לבד.
הלילה של אתי נמשך כל הלילה...
היא גרה במרחק הליכה מהדירה שלי וזה עוזר לי להעביר את הערבים
גם אתי לא עובדת, קמה בצהריים והולכת לישון לפנות בוקר, אבל היא בניגוד אלי מאוד צחקנית ותקשורתית, לפחות כלפי חוץ.
היא בת יחידה להוריה והם מעבירים לה כל חודש מספיק כסף כדי שתוכל להמשיך בחייה הניהליסטים והדקדנטים בת"א ללא מינוסים בבנק
כן, הרבה עשן, סקס, סמים ורוקנרול.
יש לי בתקופה הזאת עוד כמה חברים כאלה אבודים. כל אחד ואחת בדרכו/דרכה. כמו מגנטים אנחנו מוצאים אחד אל השני ודנבקים
היום אני לא בקשר עם אף אחד מהם (חבל)
בכל אופן למסיבה מגיעים גם שני בחורים, אני אפילו לא בטוחה איך בדיוק הם היו קשורים אליה, ובאותו הערב בכלל לא טרחתי להתעניין. כנראה דרך חבר של החברה
אני רגילה לבוא לאתי לעשן ולשקוע בעצמי. רגילה להיות אפטית רוב הזמן לסביבה
ע.ה (המאייר והאנימטור) מגיע. יש לו מבט ערני ואני קולטת שאנחנו לא משדרים בכלל על אותו התדר ולכן אני לא שמה לב לפניו היפות וחייכו המושלם
הוא דווקא מתלהב מזה שלמדתי באוניברסיטה אומנות ומתעניין למה הפסקתי באמצע
אחר כך מחליטים לצאת לאיזו מסיבה בעיר.
יש במועדון 2 קומות. למטה ריקודים עם מוזיקה לא משהו
די מהר אחרי דרינק אחד עולים למעלה ונשארים שם
עליית גג עם תקרה נמוכה, מזוקת גרוב ועיצוב של זולה סיני סטייל: מזרונים וכריות על הריצפה, אור אדום סליזי שולחנות קפה נמוכים עם מאפרות גדולות ומלא חוברות פורנו. מתישבים באיזה פינה
אתי גוררת את כולנו לשיחת צחוקים על הבנות בחוברות הפורנו.
היא מתחילה עם החבר של ע.ה והם מתמזמים
אז אני ו ע.ה קצת מדברים. הוא עושה לי נעים ביד. זה נעים
אני כל כך מנותקת שאני לא קולטת שהוא מתחיל איתי
בסוף הערב ע.ה מבקש ממני את הטלפון
זה אמור לשמח אותי, אבל אני לא כל כך מתרגשת. כלום לא מרגש אותי
בדייט הראשון למרות שהוא מצחיק וממש נחמד אני חושבת שהוא טיפה ילדותי.
נראה לי שזה בגלל שאני לא מצליחה לזהות בו את הכאב הכבד הזה שאני נושאת עמי לכל מקום כמו איזה מוצ'ילרית
הוא רצה ללכת לפני הדייט שלנו לשיעור רישום פתוח בכרמיה של מודל ערום
אני מבקשת גם להצטרף, הייתי כל כך שקועה בעצמי שלא ידעתי שיש כאלו דברים בת"א
זה נשמע לי מענין (אולי אפילו יותר מהדייט?) והוא מסכים
ע.ה מתגלה כמוכשר מאוד ואני רוכשת כלפיו הערכה רבה בזכות זה, אולי אפילו מתחילה לפתח גרופיות
כשאנחנו מגיעים לסטודיו יש מוזיקת ג'ז ואנחנו שותים בירה. עד שאנחנו מתארגנים להתחיל לרשום הבחורה שמדגמנת מתחלפת עם דוגמן,
וכל הקונספט של ציור מודל ערום הופך להיות בגלל הנסיבות די מיני. אז אנחנו חותכים משם לאיזה בר. משחקים שם קצת פול ואני מפסידה
מתנשקים.
בדייט הבא אנחנו רואים אצלי סרט. בחדר שלי כמו ברוב החדרים של רווקים ורווקות הטלוויזיה עומדת מול המיטה.
אנחנו לא מסיימים לראות את הסרט
כשהוא אומר לי "תגמרי, תגמרי" הגוף שלי מציית בתענוג עילהי
זה היה אחד הזיונים המעולים ביותר בחיי עם לא ה-
ההינו בקשר יותר משנה, עד שהכרתי את שושה אבל חברים/יוצאים קבוע רק מעט זמן
אולי חודש וחצי? (אני אני לא זוכרת)

קוראת עכשיו את כל מה שכתבתי. לא יודעת למה אני בכלל כותבת את הפוסט הזה, נוטף החרמנות
מה הקשר שלו לחיים שלי עכשיו?
ובכל זאת לא אמחוק אותו.
צללתי לתוך הזיכרון הזה כדי כדי לנסות לחלץ ממנו את מהות הגעגוע
איכשהו לא נראה לי שהבחור ע.ה חמוד ככל שיהיה הוא העניין פה
אולי אני מתגעגעת לתפאורה מלאת הצבעים והריגושים? אולי לכך שהדברים קרו לי למרות שהייתי לגמרה פסבית ואדישה כלפי המציאות?
אולי התפקיד של ע.ה היה להזכיר לי שאני אוהבת את עולם האומנות, והוא בשבילי כמו חלון לאור ותשוקה ולכן לא כדאי לי אף פעם לוותר על זה?
אחרי הכל בסוף הקיץ של אותה שנה חזרתי לסיים את התואר הראשון באומנות והצלחתי לצאת מדיכאון של 3 שנים
אולי עכשיו אני נאחזת בזכרון הזה כדי להזכיר לעצמי את חשיבותו של החלון הזה בחיי?
הרי כי גם עכשיו הוא פתוח רק לכדי חריך צר. גם עכשיו מתייסרת בדרך האמן. מאיפה מביאים השראה ואיך מתעלים מעל היום יום הזה
ילד, פרנסה, סידורים, תחזוקת בית, תחזוקת גוף, התמודדת עם שינויים במצבי רוח, סתם מריחות של זמן על פאן והתמודדות עם הבדידות
לא יודעת...

The Notwist - Pick Up the Phone

כבר אמרתי שע.ה עדכן בפייסבוק בינואר שהוא התחתן?

וואי עשית לי איזו צביטה עם הפוסט האחרון...אולי כי גם אני בסוג של התלבטות, רק שהנסיבות הרבה יותר פשוטות (ועדין קשה להחליט..)

אחרי הכל בסוף הקיץ של אותה שנה חזרתי לסיים את התואר הראשון באומנות והצלחתי לצאת מדיכאון של 3 שנים
אולי מה שאת צריכה זה באמת מישהו \ משהו שייתן לך השראה? מוטיבציה לקדם את החיים?

אל תוותרי על האמנות, לאמנים אפילו אם הם לא פעילים זה כמו אויר לנשימה, מקור חיות, תשוקה, קשר עם העצמי ועם העולם, אהבה.
קחי יום בשבוע ללכת לראות תערוכות, תתחילי משם.
גם אני מתקשה למצוא פנאי ופניות לאמנות אבל אני לא מוותרת
כי אחרת אני אמות.
אחר כך, אם יש לך אפשרות, הקדישי יום קבוע בשבוע רק לצורך זה - תערוכות, חוג רישום, או אפילו מקרמה או כל דבר אחר שאת אוהבת.

(ורד דרור ממחשב אחר)

הנה משהו מדף שתלוי לי על לוח השעם, כבר מרוט מרוב שנים
"אם אנו האזרחים לא נתמוך באומנינו, הרי נקריב את הדמיון שלנו על מזבח המציאות הגסה וסופנו שלא נאמין בכלום ונחלום חלומות הבל" יאן מרטל

אל תוותרי על האמנות, לאמנים אפילו אם הם לא פעילים זה כמו אויר לנשימה, מקור חיות, תשוקה, קשר עם העצמי ועם העולם, אהבה.
תודה ורד דרור

לפעמים אני חושבת שאני סובלת מהבעיה של הרבה אנשים שמתעסקים באומנות. השיפוט העצמי.
אם אני אעשה עבודה גרועה, אני לא רוצה לשחרר אותה לאוויר העולם
הרבה יותר קל להגיד לעצמי שאני בהפסקה מהאומנות ולעבוד בכל מיני עבודות ליד
להמשיך להאמין שיש לי מלא פוטנציאל
מאשר להוציא משהו בינוני מתחת ידי ולהודות- זה מה יש.
זה כל מה שיש
קשה לי בכלל לקרוא לעצמי אמנית כי עוד לא עשיתי עבודה אחת שתצדיק את התואר

קשה לי בכלל לקרוא לעצמי אמנית כי עוד לא עשיתי עבודה אחת שתצדיק את התואר
האמת היא שזה לא ממש משנה אם את קוראת לעצמך אמנית או לא, את יכולה לאהוב אמנות ולעשות אמנות גם בלי להצטרך להצדיק אותה דרך הצגתה בתערוכה או מול קהל.
אולי אפשר פשוט לקרוא לזה "להיות אדם יוצר". לא צריך לעשות עבודת אמנות גדולה בשביל זה, זה יכול להיות גם מאוד יום יומי
לצלם את החיים שלך במצלמה שבסלולרי, להכין חתול מהחביתה של הילד
ולקבל השראה מאמנים שזה המקצוע שלהם כרגע.
אני מרגישה שגלריות ומקומות המציגים אמנות (גם קירות מלאי גרפיטי) הם סוג של מקדש, שם אני מרגישה התרוממות רוח

מאשר להוציא משהו בינוני
וקחי בחשבון שאמנים פעילים עושים אמנות כל הזמן כך שהם עוברים בכל מקרה דרך ה"בינוניות", דרך הקלישאה, כדי להגיע למקום האותנטי שלהם.
לוקח זמן למצוא את המקום האותנטי שמתחת לקליפות וזה יכול באמת להיעשות רק על ידי סבלנות וכמו שאמרת, הרפיה מהשיפוט העצמי

והצהוב אומר "הכבוד - מכביד" וזה בדיוק מה שאמרנו כאן

ורד, את כל כך צודקת. בכל מה שכתבת. תודה שאת מזכירה לי את זה!

שוב הופכת בראשי את הפוסט על זכרון ההכרות שלי ושל ע.ה
יש מעט מאוד אירועים בהם ניתן לחוש את מושג הגורל פורש נוצתיו כטווס במלוא תפארתו
מתערב ומשפיע באופן דומיננטי על הבחירות והרצון החופשי ולא חוסך באמצעים כדי להרעיד את האדמה תחת רגלי
הנסיבות בהן הכרתי את את ע.ה היו כאלו.
זה לא רק צירוף המקרים שהכרנו. זה כל התפאורה שהיתה:
אוסף של צירופי מקרים שמתלכדים לכדי חוויה חושית עוצמתית שצורבת את הזכרון במוח עמוק עד כדי כך, שגם כעבור 7 וחצי שנים הזכרון עדין חי בי
אולי ניסיון השיחזור שלי לא צלח והתחושה הזאת איכשהו נפלה בין מילותי?
בכל אופן,
אני עדין לא בטוחה שהתפקיד של ע.ה היה רק לתת לי פוש לחזור ולסיים את התואר הראשון (לא שזה מעט)
כי אחרת למה עכשיו, דווקא עכשיו, כשאני על סף פרידה מבן זוגי ואבי בני, זה שוב צף, עולה וחי בזכרוני?

Nick Drake - Day is Done

וואי עשית לי איזו צביטה עם הפוסט האחרון...אולי כי גם אני בסוג של התלבטות, רק שהנסיבות הרבה יותר פשוטות (ועדין קשה להחליט..)
מתלבטת יקרה, על מה את מתלבטת? אהבה? מקצוע? לא הבנתי...

שלום קואלה

אני רוצה לשתף אותך בתזה שהתחלתי לפתח, אני מרגיש שהיא עוזרת לי

גם לי יש כל מיני מחשבות שבאות והולכות על אקסיות שלי, מה היה אם, חזרה לכל מיני מקומות שהייתי, אווירה שהיתה והלכה, חבר'ה שאין יותר...

היתה תקופה שהייתי מתייסר ממחשבות כאלה, במיוחד על אקסית מסוימת ('המיתולוגית').

החוויות האלה שלנו, שחווינו בעבר, המקומות האלה, הצבעים, הריחות, האנשים, המוסיקה (במקום המסוים ובאוירה המסוימת...) לא יחזרו יותר. אני מרגיש היום שהם צפים ועולים לזיכרון, לא כדי להחליש אותנו או לאתגר אותנו. אלא הזיכרונות האלה, האנשים האלה, הזמנים שהיו - הם בעצם חלק מאתנו. כשהם עולים לזיכרון זה בשביל להחזיר לנו חלק מהאנרגיה שהיתה לנו שם /אז ולהציף אותה חזרה להווה שלנו - להיום. הפסקתי לפחד ולכאוב מהזכרונות האלה - אני מחבק אותם היום ומרגיש שבעצם חזרתם הם מחזירים אלי משהו מהתקופה, האנשים שהיו סביבי, התוכן שהיה לי אז

איך זה נשמע לך? זה עוזר או נשמע לא קשור אליך?

על סף פרידה מבן זוגי ואבי בני
האומנם??

אולי אני מתבלבלת אבל ממה שזכור לי את כתבת שבאיזשהו שלב, הקשר עם ע.ה הפך לקשר מיני ארעי ואת רצית יותר?

אני קצת חושדת בך, שהזכרון שתיארת, מופיע דוקא על סף פרידה , כדי להתגרות בבחירה שלך:
״תראי, בחרת בשושה, סלע איתן, נטוע באדמה, כי חשבת שזה יהיה הדבר האמיתי ואיתו תבני בית במובן הכי עמוק של המילה. ״
וכעת יש לך קול שאומר לך: ״הייתי צריכה לבחור באמן, עם נפש תאומה, שיחדיו היינו מצליחים להמריא לשחקים, לצבוע את השמיים בצבעים מדהימים, להפרות זה את זו ולחיות חיים מלאים ומרתקים״.

גם לי היה, כמה שנים, רומן, עם אמן מוכשר, שלימים, אפילו זכה בתהילה הנכספת. הרומן שלנו נולד ופרח על רקע שיתוף פעולה יצירתי. חגיגה. היה לי הרבה יותר מזל משכל, כשבסופו של דבר, הוא שבר את ליבי והרומן בינינו נגדע. הוא הבין טוב ממני, שבחיים האמיתיים, אנו לא לגמרי מתאימים. (״אני מפונק וצריך מישהי שתטפל בי״ היה אחד ההסברים).

אמנים, הם הרבה יותר פעמים מלא,
חרא של בני זוג.
הם ישקיעו את כל כולם כמעט, באמנותם, ורק את הקצת שנישאר, בזוגיות/משפחה. בהרבה מקרים, לא רק שהם לא ״עוזרים״ עוד צריך לטפל בהם!
(מז׳תומרת המילה הזו,״עוזרים״, זו אחריות של שניים, לא? כותבת זאתי שחיה לבד).
והאגו שלהם? מלך החיות, בג׳ונגל של האגואים. בקיצור הם big no-no,
כבני זוג פוטנציאליים.
טוב, ברור שאני מכלילה ו מגזימה, ושיש מליון דוגמאות של יוצאים מהכלל, אבל בואי נודה, שמשהו מצלצל מוכר במה שכתבתי, נכון?

<כל פעם, אניצריכה לקרוא את הלב שלי לסדר, למשמע כמה צלילים של קסם, שאיזה בחור מפיק מכלי נגינה אקזוטי, עם שם שאי אפשר לזכור..>

_והאגו שלהם? מלך החיות, בג׳ונגל של האגואים. בקיצור הם big no-no,
כבני זוג פוטנציאליים.
טוב, ברור שאני מכלילה ו מגזימה, ושיש מליון דוגמאות של יוצאים מהכלל, אבל בואי נודה, שמשהו מצלצל מוכר במה שכתבתי, נכון?_

במקרה שלי ושל ע.ה התשובה שלילית
זה נכון שע.ה לא רצה איתי קשר מחייב ושכנראה בכל מקרה לא היה לנו סיכוי, אבל לא הייתי צריכה לטפל בו ולא היה לו אגו ענק
הוא היה חמוד ולמרות שהיתה ביננו משיכה רבה אני לא התאמתי לו.
אני חושבת שאני יודעת למה הוא לא ראה בי בת זוג פוטנציאלית לקשר קשר מחייב, גם אני לא הייתי רוצה קשר מחייב עם מי שההיתי אז

ועם שושה עכשיו הקשר לא משתפר בכלל למרות שאני משתדלת מאוד
עכשיו למשל התעצבנתי בקול רם על כך שהיתה בעיה באינטרנט. אמרתי: "אוף! האינטרנט המחורבן לא זז!" כי צפיתי באיזו תוכנית טלוויזיה במחשב והיא נתקעה לי.
שושה אמר שלא נעים לו שאני מתלוננת ושאם אני לא מפיסקה הוא מפוצץ את המודם
יש בו כעס בלום שמפחיד אותי
למרות שמעולם לא הרים עלי יד לפעמים אני ממש מפחדת ממנו
הוא מאשים אותי בהכל. בכל מה שלא טוב לו בחייו. לפעמים אני חוששת שהוא פצצת זמן מתקתקת
ומה אם הוא יתפוצץ בסוף עלי?
חוצמזה הוא כבר לא רוצה לפגוש את המשפחה שלי. אתמול הסכים לבוא אבל לא דיבר אם אף אחד ואחכ בדרך חזרה היה עצבני ואמר שיותר הוא לא יסכים לבוא איתי למפגשים משפחתיים
אמר לי לפני כמה ימים, אם אנחנו נפרדים מחר, מה את עושה? איך את מסתדרת? חושבת שאולי באמת הוא לא הולך בגלל הילד
מתארת לעצמי שגם אחרי שנפרד ימישיך לכעוס עלי
וכל החיים כנראה יכעס אלי
רציתי מישהו שיואהב ויתמוך בי כל חיי והשגתי לי אויב

חרא!חרא!חרא!
(וטוב שפה אין אנשים חסרי סבלונות שיאיימו לפוצץ לי את הבלוג כי אני מקטרת ומקללת)
שבוע טוב

אתמול הילד נשך אותו והוא למרות שאוהב אותו החזיר לו סטירה
לא מבינה את זה. מצד אחד הוא כמעט ולא שם ל גבולות, מצד שני פתאום נותן לו סטירה

לילה. שוב לא מרגישה טוב. הפעם בגלל שאכלתי יותר מדי לפני השינה
אז יש לי צרבת קשה ובחילה וקצת כאב בטן
לילה. שקט וחושך שעוטפים את הכל, בדרך כלל זה מרגיע אותי, אבל כשאני לא מרגישה טוב ולא יכולה לישון למרות שמאוד עייפה בגלל זווית השכיבה שגורמת לי להרגיש יותר רע אז רוצה כבר שיהיה בוקר
בעיקר בגלל שהחשכה הזאת גורמת לכל החרדות שלי מהמוות להתדבק על חלוני
אני לא רוצה לפחד.
הייתי שם כבר כל כך הרבה פעמים בעבר, רגע אחד של חוסר תשומת לב ואם הפחד רק מצליח להכניס רגל בשעות כאלו ובמצבים כאלו אז הוא מתפרץ כל כולו לתוך נישמתי ומציף אותה
ואז כשזה קורה אני לוקחת חצי כדור הרגעה. בחצי מהמקרים זה עובד. בחצי השני לא. ואז בטוחה שיש לי התקף לב
בדרך כלל נוסעת בגלל זה לחדר המיון.
רק הבדיקות השונות שמאשרות שאקג, לחץ דם, צילום חזה ובדיקת דם מאשרות שהכל בסדר וזה רק חרדה מרגיעות אותי
ואולי גם האנשים. הרופאים והאחיות, החולים עם הסיפורים ההזויים שמגיעים באמצע הלילה.
לפעמים בהתקף חרדה בינונית מצליחה להרגע כבר בקבלה של חדר המיון ואז לא נכנסת וחוזרת הביתה.
חוסכת מעצמי בדיקות מיותרות, כסף
התקפי החרדה הראשונים לפני 5 שנים קרו לאחר עישון ג'ויינטים. הם היו קשים בהרבה
אז הייתי צריכה גם ליווי והיו לי בחילות קשות שגם לאחר שקיבלתי באינפוזיה תרופה נגד בחילות המשכתי להתייסר כל הלילה
ואז אפילו ב7 בבוקר כשרצו לשחרר אותי לא נרגעתי
היום החרדות גם הקשות מצליחות לחלוף עד 7 בבוקר.
אם זה לא היה פטאטי החרדות האלו
, זה היה משעשע
לקח לי כמה פעמים להבין שג'ויינטים יכולים להיות בשבילי סרט רע עד שהפסקתי
בהריון האופן מפתיע לא היו לי בכלל התקפי חרדה באופן כלל הרגשתי שאני מוגנת.
4 וחצי לפנות בוקר. ציפורי השחר הראשון מצייצות וחוץ מזה שקט. רק נקישות המקלדת נשמעות. האוויר צונן.
מרגיעה את הצמא וצרבת בקוביית קרח (לאחר הקאה מרובה, לא כדי לשתות כי זה מעודד את רפלקס ההקאה)
שירים יפים בגלגצ. מתעוררת בכסא מול המחשב
אולי זה כבר עבר הצרבצ במצב שכיבה. אנסה לחזור לישון שוב.עוד שעה הילד מתעורר

לא מבינה את זה. מצד אחד הוא כמעט ולא שם ל גבולות, מצד שני פתאום נותן לו סטירה
התשובה בגוף השאלה. מי שלא שם גבול ברור לעצמו - כשחודרים לו עמוק מדי צריך להגן בחוזקה.
אם היה שם גבולות ברורים מהתחלה, התגובה לא היתה צריכה להיות כל כך קשה.
זה היה עוזר לא רק לבן שלכם, אלא גם לשושה.

ולך

_לפעמים אני ממש מפחדת ממנו
הוא מאשים אותי בהכל. בכל מה שלא טוב לו בחייו. לפעמים אני חוששת שהוא פצצת זמן מתקתקת_

_מתארת לעצמי שגם אחרי שנפרד ימישיך לכעוס עלי
וכל החיים כנראה יכעס אלי_

אתמול הילד נשך אותו והוא למרות שאוהב אותו החזיר לו סטירה

חושבת שאולי באמת הוא לא הולך בגלל הילד
נראה לי שגם את
לא רואה סיבה אחרת

הבוקר השכנה שלי, בת 84, אמרה לי "בסוף אני אברח מפה"
בעלה כל הזמן צועק עליה ומאשים אותה, תמיד מלא טרוניות
הוא די סיעודי, היא לפני חודשיים שברה את עצם האגן ועכשיו גם מוגבלת
"בסוף אני אברח מפה"

הבוקר השכנה שלי, בת 84, אמרה לי "בסוף אני אברח מפה"
חחח... לא, בעצם זה לא כל כך מצחיק.

תובנה זוגית מספר 1#:
זה לא

כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש

זה: כל יום אוהב אותי וכועס מחדש
הרגשות שלי לא באמת משתנים. אני רק מגיבה להתנהגות שלו.

היום שוב שושה כועס
אולי בצדק. אולי לא. זה אינדיוידואלי. כל אחד והכפתורים שלו.
שושה מלא בכפתורים, כמו אלפי נמשים על עור ג'ינגי
ואני בלי לשים לב דורכת לו עליהם עוד ועוד פעם. ואז הוא מגיב.
כאריה שמנער את רעמתו ממים שדבקו בו
שואג ונאלם. ונעלם
אין לי דרך אחרת הוא אומר
כזה אני
ואני נשארת, מתמלאה בכל מיני רגשות.
מתבוננת בהן.
הנה הוא יעזוב אותי לבד
הוא לא אוהב אותי
אף אחד לא אוהב
אני לא בסדר. אני מקולקלת.
אין לי עובדה. אין לי כסף. מאיפה יהיה לי לשלם את ההוצאות המחייה הענקיות האלו. מאיפה?
ברר... פחד אלוהים

אבל זה לא מדויק.
אני אוהבת אותי. ככה כמו שאני ככה "מקולקלת". שונה.
ולמה שלא אוהב אותי?
מי עם לא אני יכול לראות את לבי כפי שהוא?
עייפה מדי בשביל לפחד עכשיו.
די. שיעזוב, שלא יעזוב. שישאר, שילך, שיבוא. לא אכפת לי כלום
וגם אין לי כוח יותר עוד לרצות
לרצות עד כדי כאב, עד כדי להתפקע, מבכי ומילים וזעקות ויבבות וכל הגוף רועד, והפנים אדומים מכעס ועלבון
מה אני בת שנתיים?

אפרת צעקה עלי בטיפול: "
את בועטת וכועסת שאת לא מקבלת את מה שאת רוצה, אבל אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים
אנחנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים
ואת כועסת על זה. כן אני מבינה, וגם מתייחבת לך שבעולם הבא אני אבוא איתך כדי להפוך איזה שולחן. כי זה באמת לא הוגן כל השיטה הזאת. אבל זה מה שיש
לא באנו הנה להנות, אלא רק להתפתח וללמוד ורק לפעמים יש כמה רגעי חסד של התרווחות בתוך ההווה וכל השאר זאת עבודה קשה"

מצד אחד מבינה, אולי אפילו עומדת מאחורי המילים של אפרת. מצד שני-???
WTF כלומר כן, הדרך היא עבודה ״קשה״
אבל אפשר שתהיה קשה במובן של מאתגרת עם חדוות יצירה, בשמחה, לא?
מרגיש לי שככה אפשרי ולשם צריך לשאוף..
גם אני במקום של קושי ואכזבה כרגע בחיי אז לא מרגישה את מה שכתבתי אבל נראה לי שככה רצוי ואפשרי.
בסופו של דבר- ״הדרך היא ריבוא הדברים״
(לאו דזה).
הגבירה בחום סיכמה את זה יפה לפני כמה ימים- הכל מתקיים יחד. היופי לצד הפויה. צריך לזכור לראות גם את היופי ברגעי הפויה רק בשביל לקבל פרספקטיבה. וחוצמזה כשכואב - אז כואבים וזה מותר!

לא באנו הנה להנות
גם אני לא מאמינה בזה
כלומר, נראה לי שכן באנו להינות, כי הוד הבריאה יפה ועוצמת האנשים מרגשת
וכמובן שצריך גם לעבוד, כדי לנקות את הכלים
כדי שיכנס האור ונוכל להיות עדים ליופי

הנה שיר שאני אוהבת:

אני רוצה תמיד עיניים

מילים: נתן זך

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו כל דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא, כל כך מלא, יופי.

ואינני רוצה להיות עיוור ליופי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את יד באומץ ולא פחות
מכך, בסבלנות, סבלנות בלי די.

ולא אחדל מהלל, כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום - ולא רק לרגע -
שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל.

(ורד דרור)

שוב החרדת מוות הזאת.
שוב לא מצליחה להרדם. שוב התעוקה בחזה והבטן שעובדת והבחילה
שוב הלילה האפל,השקט הקודר.
כל כך נפלא, שקט וזך, אך במקום להתכסות בו ולנום, או לפחות התמוגג מתפארתו אני מוצאת חצי נחמה במחשב בודדה בחרדותי
ועייפה
בלילה הכל נראה לי פאטלי וחסר תקווה
החסרונות הם ההיתרנות זוהר הצהוב
מהם עם כן ההיתרונות בשעות הקטנות האלו שאני רק מחכה שתבוא לי הקלה?

אוף אני מרגישה כל רע וכבר עייפה מאוד אבל גם כל פעם שאני נרדמת אני מתעוררת.
קללול קיבה או משהו כזה והבטן שורפת מרוב חומציות
מרפרת אחורה במה שכתבתי. בדיוק לפני שבוע היה לי את ההתקף האחרון היה
התדירות עלתה

_לפעמים אני ממש מפחדת ממנו
הוא מאשים אותי בהכל. בכל מה שלא טוב לו בחייו. לפעמים אני חוששת שהוא פצצת זמן מתקתקת_

_זה: כל יום אוהב אותי וכועס מחדש
הרגשות שלי לא באמת משתנים. אני רק מגיבה להתנהגות שלו.
היום שוב שושה כועס
אולי בצדק. אולי לא. זה אינדיוידואלי. כל אחד והכפתורים שלו.
שושה מלא בכפתורים, כמו אלפי נמשים על עור ג'ינגי
ואני בלי לשים לב דורכת לו עליהם עוד ועוד פעם. ואז הוא מגיב._

קראת את הדף סימני התעללות בזוגיות?

נשמע שהוא נתון לתהפוכות רגשיות, ואת הקרבן של כל זה.
מחכה כל הזמן לגלות מה עכשיו, איך הוא יהיה היום, יאהב או יכעס, דרוכה כל הזמן, מחכה למוצא פיו. מתי תיפול שוב הפצצה.
זה רק עניין של זמן הרי !
ואח"כ גם חושבת שאולי את אשמה.
האם את רואה את ההתעללות שאת נמצאת בה?

וזה ממש לא משנה אם הוא מתכוון להתעלל או לא, אם הוא רע או רק סובל. מה שמשנה זה מה קורה בשטח.

דרך אגב, נניח שהיה לך עכשיו כמה כסף שאת צריכה - האם היית עדיין מתלבטת?

תקופה של שינויים. בעולם. בארץ. בחברה. בתודעה. אצל חברים שלי. אצלי. ביני לבין שושה. שינוי מסגרות
מהפכה?
הרבה תובנות
שכל הדברים שגרמו לי סבל עד עכשיו, אולי הפריעו לא מפני שהמציאות היתה בלתי נסבלת, אלא יותר בגלל שאני הייתי במקום שחווה אותה ככזאת
ומצד שני, עם כל הארה הזאת מתקשה למצוא את עצמי נוכחת בהוויה בשלמות, בתשוקה, בשמחה
מרגישה איך ביותר מדי מקומות אני בשביל אחרים.
מרגישה שאנשים סביבי לא רואים אותי כבן אדם, אלא כפונקציה שלהם להשיג בזכותי משהו
ומכיוון שאף אחד לא נותן לי את התשומת לב ואהבה שמסתבר שרק אני מעניקה לי, יש לי תשוקה להתבודד, להנות מהזמן סתם
כמו בחופש הגדול כשהייתי ילדה
אבל המציאות חזקה, סוחפת, גועשת, מתפרצת
צריך לעשות
כל כך הרבה לעשות
לוקחת נשימה עמוק פנימה
בפנים שקט גן עדן
איך מאזנים בין החוץ לפנים?
בפנים נוח לי לנפוש.
כל המקומות האלו של היוגה, האינטרנט, הספרים הסרטים, האוכל- אלו מקומות שאני נהנת להתרווח בהם.
אבל הם נועדו רק כדי לתת לי כוחות להמשיך ולנוע, לפעול, ללמוד, לתקשר, לגדול, לתרום, להתחבר לעולם בעולם
כמו ששריר שמתחזק ומתגמש רק בזכות מאמץ.
ולי אין כוח להתאמץ. או אולי אין רצון להתאמץ
מה שבטוח שאין לי כוח רצון
מוטיבציה
צריכה ללמוד להנות במאמץ. להתאמץ עם תשוקה.
כי אחרת חבל בכלל על כל המאמץ
מרגישה שעון חול בתוכי. הזמן אוזל. עוד מעט והוא יתהפך בי
ואם לא אמהר יהפוך אותי גם
מהר, צריכה לעשות את השינוי עכשיו

וחוצ מזה לפחות ביני לבין שושה יותר טוב. קצת נרגע
זה השתפר בדיוק כשכבר הסכמתי לוותר. בלבי הסכמתי לגמרה לוותר עליו והשלמתי שנגמר
ומתוך ההשלמה הזאת היה לי קל להפסיק להלחם איתו ולהשתדל לראות את המציאות מבעד לעינו, להבין אותו
ואז הגיעו כמה רגעי חסד ביננו
וגיליתי שכשאני מצליחה לא להשוות אותו לאנשים אחרים שאהבתי, שאהבו אותי, שאני רוצה לאהוב
כשאני מצליחה לחיות רק במה שיש
אז יש

אהבת שאלת אותי:
דרך אגב, נניח שהיה לך עכשיו כמה כסף שאת צריכה - האם היית עדיין מתלבטת?
לא יודעת...
שלשום הרגשתי שוב הופטימית
קצת אור נכנס לקשר. יצאנו לבילוי, הוא היה שמח
אתמול שוב אותו האיכסה. הוא כועס על מה שהוא כועס. בצדק או שלא, הולך לישון כועס ולא רוצה לדבר. בבוקר יוצא מהבית בכעס
לא לוקח את הילד לגן.
למה הוא צריך להיות ככה קריוזר?

ואז לילד קשה, עד שאנחנו מגיעים לגן הוא מתנהג זוועה
בגן הוא נרגע. זה המקום שלו לשכוח את המתח שבבית
אולי אני צריכה למצוא לי איזו קבוצת תמיכה של חולים במחלה קשה
כמו טילר דרדן ומרלה סינגר מהסרט מועדון קרב
כי גם אני גם רוצה להיכנס בתוך חיבוק ולבכות

נניח שהיה לך עכשיו כמה כסף שאת צריכה - האם היית עדיין מתלבטת?_
אבל אין לי.
נניח שהייתי יודעת בוודאות שתיהיה לי אהבה אחרת טובה יותר
עדין הייתי מתלבטת?
אבל אני לא יודעת

כל פעם שאני מתיאשת מהסיכוי להיות מאושרת בזוגיות עם שושה
אני נזרקת ונחבטת אל תוך הקלישאות המשושמות ומתכווצת בתוכן
שאני יהיה אמא חד הורית עניה, שלא נראית משהו עם נטיה לדיכאון
ושאף אחד לא ירצה בי, אולי רק גברים שאני לא ארצה
ולא יהיו לי יותר רגעי שמחה ואושר
כל כך שונאת שבמקום להרגיש כמו אדם מלא ומורכב
אני מרגישה כמו איזה מכונית יד 2 משומשת וחבוטה עם קלימוטרז גבוה
אבל מכל הריבים האלו, שבסופם תמיד אחרי הדמעות מחכים לי הפחדים הישנים
זה מה שהפכתי להיות
אולי אני צריכה להמציא לעצמי איזו תסריט אחר ולהצמד עליו
ולהתחיל לאסוף חוויות שיגרמו לי להרים את הראש בגאווה
כן. אולי במקום לשאול את עצמי את השאלה אם נעים לי, לשאול את עצמי אם אני גאה בעצמי

עניתי לך אצלי על מה שכתבת לי.
קראתי מה שכתבת כאן וממש מתבקש לכתוב לך את כל הקלישאות הרוחניות (הנכונות !) על הערך העצמי ואיך הכל זה סרט.
אבל במקום זה, אני מעדיפה פשוט לשלוח לך

והצהוב מדייק: כולנו הזקוקים לחסד

שום דבר לא השתפר ואין ביננו כמעט בכלל רגעי חסד
בנסיעות באוטו אם לא רבים אז שותקים.
הערב הלך להפגין בתקווה שתיהיה לנו תקווה.

חשבתי עלייך בימים האחרונים.
נכנסת לי ללב.

קורא ומקשיב.
את כותבת יפה מאוד.
אין לי הרבה מה לומר חוץ מלחזק אותך.
הרבה מידי כעס זה באמת יכול להיות דבר נורא. כמו מנגנון של רעל שמזין את עצמו.
מקווה לטוב בשבילך ובשבילכם....!

תודה לכם אהבת עולם ופלוני