באופן טבעי

איך היא אמורה גם לרפא גבר בוגר שמצליף בה בלשונו (לכל הפחות) כל העת?
המממ. אני לא חושבת שאני מחזיקה ב תשובה בהא הידיעה, אבל זה גם תלוי כמה חמור מצבו של המתעלל.

כאשר האשה מפסיקה להיות קורבן (וזו כשלעצמה עבודה קשה ביותר, שדורשת מודעות-על ומאמצים קשים ביותר), היא מתחילה לעשות שני דברים שלא עשתה קודם:

1. לשים גבולות במקום שלא היו. זה צריך להיות רב מערכתי: גם להרגיש לחלוטין אחרת, גם לשדר את האמונות החדשות שלה, גם לדעת לדבר בצורה מפורשת וגלויה במקום שקודם נתנה למסמס ולבלבל ולפגוע, גם לעצור בצורה ברורה לחלוטין כל התנהגות לא ראויה - אבל בצורה מכובדת (למשל, לא לצעוק עליו אלא לצאת מהחדר, לא לשתוק ולכעוס אלא להגיד ולבטא מה קרה פה עכשיו, וכן הלאה. זה אומר: להפסיק לשתף פעולה במובן שכתבה עץ התמר.

1. לתת אהבה וחמלה במקום שלא היתה. להבין אבל ממקום שאיננו מושפע. ממקום שלא הופך את עצמו לקורבן. זה ממש קשה לתיאור, אבל זה עשוי לקרות במציאות.

ואז יכולות לקרות שתי אפשרויות, בגדול:

1. המתעלל חולה מדי, ואחד משניהם חייב ללכת. כלומר, או שהמתעלל, שנתקל לראשונה בגבולות חדשים, איננו מסוגל לחיות איתם לרגע אחד, איננו מסוגל לסבול חיים עם אדם יותר בריא בנפשו, עם אדם שאי אפשר יותר לרמוס אותו, כל הפחדים שלו מתקוממים עליו והוא פשוט חייב לעזוב. או שהקורבן מכירה כל כך בערך עצמה (או בערך עצמו) שהיא פשוט מגיעה למקום השלם והאמיתי שבו כל כך ברור לה שהיא לא צריכה לסבול את ההתנהגות שלו, שהיא מסוגלת בלב שלם לקום ולהסתלק משם לגמרי.

1. המתעלל מתאים את עצמו לגבולות החדשים, ומתרגל לאט לאט להתנהג בצורה יותר נורמלית. וככל שהוא מתנהג פחות כמתעלל, הוא מתחזק בעצמו והופך להיות אדם שיותר מסוגל להתייחס לזולת. צריך לזכור, שהסיכוי לתסריט 2 לא קיים בכל המקרים, אין לי סטאטיסטיקה לגבי זה, אני רק רוצה להזהיר מפני אשליות וציפיות שווא.

_אני עדיין , כל הזמן מחפשת מה אני עושה או אפילו חושבת, משדרת אנרגטית שגורם לו להתנהג בצורה כל כך לא שיתופית
אני מקווה שזה לא מהמקום של "לקחת על זה אחריות" (כי את לא אשמה או אחראית למצב)._

ואוו-

גם קראתי וגם ראיתי ואז הרגשתי- מה שכתבתי!
כלומר זה בגוף השאלה- מה אני משדרת ---שגורם----- כלומר , כמו שאת אומרת במבי

כן אני כן לוקחת על זה אחריות- כיאני אומרת אין טנגו בלי שניים שרוקדים, לא?

ואני מתבוננת עוד ועוד וברור לי שהמשפט שכתבתי הוא מעוות- אני כאילו פתאום רואה אותו בזוית אחרת, מה אני עושה שמפעיל ,שגורם לו-
והנה זה מתחבר לי במוח- אני לא עושה כלום!
(הנה זה התחבר לי בשידור חי!) זה הוא- אצלו הטריגר!!!!!!

דיייי!!!!!

כמו שמי שאנחנו הולכים אליה, אמרה לו: לא, זה לא קשור לאישתך, זה איפה ועל מה נדרך אצלך.

ואז אני לוקחת את החמישים אחוז שלי, ואומרת אוקי, מה אצלי גורם לי להשתבלל, להרשות לפגיעה- ברור לי הרי, זה העצב העמוק של לא שווה כלום שנמצא שם
זה הלא ראוייה.

אוקי, עוד מקום לעבודה......

_ואני מתבוננת עוד ועוד וברור לי שהמשפט שכתבתי הוא מעוות- אני כאילו פתאום רואה אותו בזוית אחרת, מה אני עושה שמפעיל ,שגורם לו-
והנה זה מתחבר לי במוח- אני לא עושה כלום!_

לגמרי.

אני כמו ניצן חושבת שיש זיווגים שמוציאים מאנשים את הרע שבהם. כמו שיש כאלה שמוציאים את הטוב. מניסיון עם שניהם. אחרי מישהו שהוציא ממני את הרע, בגיל 20, לקח לי כמעט 10 שנים להיות מוכנה לשקול להיות במערכת זוגית נורמטיבית. אצלי זה היה ממש טראומה ומשהו שבאופן יזום נמנעתי ממנו. ועם הבחור שהוציא ממני את הרע - בחור מקסים, עדין, אנושי, עם התקפות קנאה נוראיות שהפך אותי גם לקנאית מטורללת (מה שהכי לא מתאים לי) - היה אירוע אחד, שכשהוא קרה, כבה לי הלב ועזבתי. זאת היתה התנהגות על גבול האלימות המילולית-פיזית.מחווה אלימה (שלא פגעה בי) ודיבור אלים. באותו רגע - מייד! - הבנתי שזה נגמר. וזה נגמר. ונשארתי איתו בקשר בלי כעס גם שנים אחרי. והוא באמת אדם יקר. אבל הבנתי שזה פשוט לא בשבילי. ורק אחרי 8 שנים פגשתי את בנזוגי הנוכחי, שבערך אחרי 10 דקות הבנתי שלמרות שחשבתי שבחיים אני לא ארצה להיות שוב במערכת זוגית נורמטיבית (לגור ביחד וכו') - אז איתו אני יכולה.

זה האינסטינקט שאני מדברת עליו. כשהדבר הראשון קורה - צריך ליפול אסימון (לאו דווקא לעזוב, אבל צריך ליפול אסימון).

ונשארתי איתו בקשר בלי כעס גם שנים אחרי

אני מתכוונת לקשר ידידותי.

זה האינסטינקט שאני מדברת עליו. כשהדבר הראשון קורה - צריך ליפול אסימון.
במבי יקירתי, הוא יכול ליפול אך ורק אצל מי שזכה ליחס אנושי בשנים הראשונות. כך שהוא מזהה את הרע כמשהו רע.

מי שזכה להורים מתעללים, או להורה אחד מתעלל, רגיל ליחס הרע. זה ההרגל שלו. זה מה שמזוהה אצלו במוח בתור "אהבה", בתור "הבית", בתור "הנורמלי", בתור מה שמגיע לו, מה שהוא ראוי לו, מה שתמיד.
כבר כילד, אותו אדם הרגיש בכל נפשו שמעוללים לו משהו רע - אבל במשפחות שיש בהן התעללות יש גם הכחשה.
תמיד.
ולכן, את הילד הזה מלמדים מגיל אפס לבטל ולדכא את הרגשות שלו, את הזיהוי שמבחין בין טוב ורע בנוגע למה שעושים לו בבית.

ואז הילד הזה גדל ולא רואה ממטר את הטובים.
הוא נמשך למי שהוא מרגיש שיש בו משהו מוכר.
משהו מתעלל.

כמה? איפה? במה?
לדעתי זה תלוי במקום המדוייק ובכמות המדוייקת של הפגיעה. וזו לא תוצאה של חשבון מתמטי פשוט, אלא סוג של תרכובת מיוחדת בין הילד, הוריו, דברים ואנשים אחרים שקרו לו בחיים, הסביבה. למשל, זה תלוי באישיות של הילד, איפה בדיוק הוא יחטוף את השריטות העמוקות. וגם, באיזה גיל, באיזו עוצמה, אם זה אמא או אבא.
הפגיעות יכולות לפגוע בחיי העבודה, או בהתפתחות השכלית, או ביחסי האהבה, או במחלות קשות וגם במוות.
יש מיליוני דרכים למות מחוסר אהבה הורית.

אחת מהן היא לבחור בן זוג שבמקום לאהוב אותך, מתייחס אליך כאל האויב.

_ואני מתבוננת עוד ועוד וברור לי שהמשפט שכתבתי הוא מעוות- אני כאילו פתאום רואה אותו בזוית אחרת, מה אני עושה שמפעיל ,שגורם לו-
והנה זה מתחבר לי במוח- אני לא עושה כלום!
(הנה זה התחבר לי בשידור חי!) זה הוא- אצלו הטריגר!!!!!!_
קצר:

א. הטריגר שלו הוא כל מה שקורה מחוץ לו... איזור הנוחות שלו כל כך קטנטן, שכל דבר קטן הוא טריגר. זה המקום שבו לדעתי נחצה גבול השפיות.

ב. זה לא מה שאת עושה שמפעיל, אבל זה כן מה שאת עושה שמאפשר או לא מאפשר - כלומר, יש שלב די מוקדם שבו את יכולה לעצור את השרשרת או לשתף פעולה איתה. אי אפשר למנוע את כל מה שמפעיל אותו, כי כאמור החיים זה מה שמפעיל אותו (אם הטלפון מצלצל בדיוק כשהוא לא במצב רוח לענות זה יכול להיות טריגר להתנהגות מתעללת כלפי בני משפחתו האהובים).

ג. רק מזכירה לך שהאסימון הזה ייפול, וייפול, וייפול שוב ושוב ושוב ושוב. כל פעם מחדש עד שזה יפסיק להיות תובנה ויתחיל להיות הראייה הבסיסית היציבה והברורה שלך.

מחשבות,
נסעתי למקום ציבורי להחליף משהו, בקופה הראשית, היה גבר עם ילד, פשוט מהמם- הגבר.
והרגשתי מאוד מוזר, כלומר, בבת אחת הפכתי למאוד מאוד מודעת לגוף שלי שלאיך שאני לבושה, ולאיך שהוא נראה,
הוא לקח את הילד בידיים אחרי שהילד נתלה עליו קלות, והתחיל להסביר לו מה הוא רואה מהגובה שלו-
בנוסף הרגשתי מאוד קטנה, לא יודעת איך להסביר- כלומר זה מעבר לזה שהוא באמת היה אדם מאוד גבוה.

ואז התחלתי לחשוב איך בעצם הרגשתי עם הגבר שלי- וברור היה לי שהייתי מדועת מאוד אליו- לא ברור לי שהייתי מודעת לעצמי

גם כל משך השהות שלי באותו מקום (הייתי בלי המשפחה כל אותו הזמן) בחנתי אנרגתית את התגובות שלי לגברים שחלפו שם כולל המוכרן,
וחד משמעית אף אחד לא הזיז לי כולל הרגשת "עליונות" סליחה על ההתנשאות- הרגשה שהם לא בליגה שלי.
אה, זהו ,הגבר מהקופה הראשית - הרגיש לי לא בליגה שלי- אבל מצידו ,מקווה שאני מובנת-
כלומר יש אני לא בליגה
ויש הם או הוא לא בליגה...

אני חושבת שככה הרגשתי עם האיש שלי - שהוא לא בליגה שלי ומה לעזעזל הוא עושה איתי- ועד לא מזמן כל הזמן הייתי צריכה אישור לעצם קיומי לידו

וחשבתי עוד באוטו לבד- שלפני הילדים, הוא היה מרכז עולמי (ברור שזה לא מאוזן) והוא היה מרכז עולמו....

בתגובה לשיתוף לגבי זה, אמר לי שהוא שם לב, שחוץממנו אין לי כלום בחיים (אני בוטה, אלא לא מילותיו המדוייקות) אבל לא חשב שהוא צריך לעשות עם זה משהו כלומר לא ידע מה לעשות עם זה...

צריכה לחשוב.
לא בליגה....................מעניין

כמה מחשבה- המון המון.

שהוא שם לב, שחוץ ממנו אין לי כלום בחיים.
הא?
על מה הוא מדבר?
האם את חושבת שהדברים האלה נכונים לגבייך? (לא, כי לי יש דעה אחרת לגמרי...)

אני מדברת, על לפני שהילדים הגיעו
כלומר הוא היה מרכז עולמי, היה לי כל הזמן הכי חשוב להיות איתו בכל רגע פנוי.

אוקיי, את מתארת פה רגשי תלות וחרדת נטישה מאוד גדולים.
אבל הניסוח
שחוץ ממנו אין לי כלום בחיים.
קיצוני ופשוט לא נכון בכלל.

גם צורת הניסוח. קשה לי להגדיר. נו, מתעללת (סליחה על הקיצור). כאילו, מסלפת, מקטינה, משפילה, מעוותת, לא רואה אותך, לא תומכת בך, מחלישה.
מה שמבלבל בניסוח כזה הוא, שאת נוטה להתמקד בגרעין האמת שיש בו - אבל בהתמקדות הזאת בפירור ש"יש בו משהו", את מתעלמת מכל מה שמסביב, שהוא בכלל לא "מסביב"!
כל מה ש"מסביב" אלה נורות אזהרה מהבהבות לגבי האיש הזה ויחסו אלייך. זה שאת רואה את הפירור ולא ממש רואה את כל מה שמקיף אותו, שהשולי הופך לעיקר והעיקר הופך לטפל - זאת הזוועה שבלחיות עם אדם כזה.

במבי יקירתי, הוא יכול ליפול אך ורק אצל מי שזכה ליחס אנושי בשנים הראשונות. כך שהוא מזהה את הרע כמשהו רע.

אני יודעת. חסר כאן הסבר שרשמתי את זה כהמשך לדעה שלי שגם אמירה כמו "תברחי" או "מה את עוד עושה שם" היא תמיכה (בעיניים שלי) - כי זה בא מהאינסטינקט הזה, שמכיר ורואה משהו שהקןרבן לא מזהה, וזה תמיכה באיזשהו ניצוץ של האינסטינקט - כי עובדה שיש שיתוף ויש בקשת עזרה ודעה. זה כמובן לא נאמר בביקורת. ברור לי כל מה שהסברת. סליחה שלא הסברתי את הקישור - הוא היה בראש שלי.

אה, הניסוח במקור הוא שלי.
ואני מתכוונת כמובן לעובדה, שבאמת הוא היה עיקר מחשבותי, לפני הילדים.
המחשבה על לבלות סופ שבוע בלעדיו כשהוא פנוי להיות איתי היתה לא ניתפסת בעיני.

היום ברור לי כמה זה מעוות. כמו חולה המצב הזה, אבלהוא אכן היה קיים. הוא ורק הוא היו חשובים בעיני.

ברור שהיו לי עבודה, חברות, פעילויות, אבל בדר"כ הם נועדו "להרוג" את הזמן עד ששוב "נתאחד"...

נגיד, לא הייתי מסוגלת , לנסוע לאילת בילעדיו כשאני יודעת שהוא נשאר בבית, לא כל שכן לפתוח לו פתח, בו הוא יגיד, שהוא נוסע עם חברים לאילת נגיד.

עכשיו שאני חושבת על זה, אני קולטת שהוא שיתף פעולה עם זה לגמרי, כי הוא לא הציע מיוזמתו מעולם זמן לעצמו לבד, מעבר לשבת שעות אופנוע, ואז הוא ידע שאני אשאר בבית ואחכה- מה שקרה בפועל- או שאם כן עשיתי משהו, זה תמיד היה חייב להיות עד הזמן שהוא יחזור.

אתמול קרה משהו מוזר, הוא הלך למקום "חשוב" ולראשונה בחיינו המשותפים מאז הילדים, שאשכרה "שכחתי" שהוא שם, כלומר הייתי פשוט עם הילדים
כשפתאום הבזיקה בי מחשבה שאני לא זוכרת שהוא בבית בכלל.

זה היה מוזר- הוא "נעלם " לבערך 25 דקות.....

ציטוט מויקיפדיה, שם , מסבירים מהן תגובות לסטרס:

(המשפט האחרון של הפיסקה השנייה תפס אותי)

תגובה אחרת היא תוקפנות, האופיינית במיוחד לתחושת תסכול. "זעם הדרכים", שגילוייו הם התפרצויות אלימות הקורות בתנאים של פקקי תנועה, הוא ביטוי שלה. כאשר האדם אינו מסוגל להתעמת עם מקור התסכול, הוא עלול לפרוק את כעסו על אחרים.

תיתכן גם תגובה הפוכה, של אדישות ודיכאון. תגובה זאת קשורה על-פי רוב לתופעה אחרת, הנקראת חוסר ישע נלמד (Learned helplessness) [5], שגילויה וחקירתה בידי הפסיכולוג מרטין זליגמן (Martin Seligman) דרשה חשיבה חלוצית ואמיצה, מאחר שהשערותיה מנוגדות (והפוכות) לחשיבה הביהביוריסטית לפי גישת סקינר ששלטה אז; זליגמן, כחלק משורה של מחקרים שביצע בחקר הדיכאון [6], גילה שניתן בדרך של התניה ללמד חוסר-ישע וליצור באורגניזם תפיסה של חוסר-אונים. חיות שהוכנסו לכלוב וקיבלו נזעי חשמל (שוקים חשמליים) (בצמוד לגירוי נייטרלי), בלי שניתנה להם דרך לשלוט או להימנע מהם, פיתחו אפתיה לנזעי החשמל ולגירוי הנייטרלי הנלווה. כאשר מאוחר יותר ניתנה להם הזדמנות לנסות וללמוד כיצד להימנע מהגירוי האברסיבי או להפסיקו, הן לא יכלו לעשות כן.
יש הטוענים שתחושת חוסר-ישע זו פוגעת בין השאר גם ברבות מהנשים המוכות, שלעתים נטען שאינן מנסות לשפר את תנאי גורלן

(סטרס , זה המצב שאני חיה, בו, ואני מתחילה להבין את גודל הנוראות שאני חייה יום יום בתוכו.)

שחיקה (Burnout) מתארת הוויה של הידללות משאבים כרונית כתוצאה מדחק מתמשך, המביא למצב של תשישות נפשית (רגשית) או פיזית.
יש להבחין בין תופעת הדחק והשחיקה; שחיקה יכולה להיות תוצאה של דחק מתמשך, אך אינה זהה לחוויה של דחק עודף. דחק הוא תוצר של חציית סף מסוים של יותר מדי גירויים או של יותר מדי דרישות, התנהגותיות או פסיכולוגיות. אנשים "לחוצים" (הנמצאים במצב של דחק) עדיין מאמינים בעצמם וביכולותיהם ושבהינתן משאבים נוספים תהיה הקלה במצבם, ובפרט אם תינתן בידם השליטה הם ירגישו טוב יותר. שחיקה, לעומת זאת, מבוססת על תחושה של ריקנות, חוסר באנרגיה, בכוחות ובמוטיבציה, המשולבת לרוב בתחושות קשות של דיכאון, הגוררות עימן את איבוד הביטחון העצמי ואת מעט המשאבים שעוד נותרו זמינים

שגם אמירה כמו "תברחי" או "מה את עוד עושה שם" היא תמיכה (בעיניים שלי) - כי זה בא מהאינסטינקט הזה, שמכיר ורואה משהו שהקןרבן לא מזהה, וזה תמיכה באיזשהו ניצוץ של האינסטינקט.
אני מסכימה איתך.

המחשבה על לבלות סופ שבוע בלעדיו כשהוא פנוי להיות איתי היתה לא ניתפסת בעיני.

(מזדהה)
(מתרגלת כבר כמה שנים את השריר הזה של "לבחור לעשות משהו שאני רוצה לעשות כשהוא פנוי להיות איתי)
(ועדיין מרגיש לי כל פעם כמו משהו שדורש אומץ, ובחירה, ווואו, ולא מובן מאליו, וגיוס עצמי, ו- - חופש? שיחרור? עוצמה?)

ותודה על הציטוט.
ותודה שאת כאן.
תודה.

אני רואה שלא כתבתי ברור. במבי, אני לא קראתי את דברייך כביקורת. רק חשוב לי להבהיר את הדברים האלה לטובת הקוראים בדף. אלה דברים שממש קשה לראות אותם.
ומה שיותר חשוב:
לכל מי שנמצא בבורות השחורים והאפלים האלה, יש קודם כל תחושת אשמה שהכל בגללו.
הילד שגדל בתוך בית לא תומך (שלא לומר מתעלל), מאמין במקום העמוק ביותר בנפשו, המקום שאפילו לא יודע שזו "אמונה" ושאפשר לחשוב אחרת - שהוא אשם.
שאיך שמתייחסים אליו - זה מגיע לו.
מגיע לו.
כי הוא רע.
כי הוא אשם.
כי הוא לא שווה.
כי הוא לא בסדר.
מגיע לו.
ואני מקווה שאתם יודעים באיזה טון לקרוא את המלים האלה. מגיע לו.

וללמד ילד כזה, או ילדה כזאת, שלא מגיע להם, ולא הגיע להם מעולם, ללמד אותם שהם ראויים לאהבה - זה לא דבר פשוט. זה לא דבר קל. זה פועל נגד עשרות שנים של תיכנות, בדרך כלל לא פחות מעשרים שנה. ועשרים שנה מאוד משמעותיות, עשרים שנה שבהן הלקח הזה נפל על נפש תמימה ובוטחת, מאמינה ותלויה במתעלל לצורך ההישרדות הכי בסיסית בחיים.

אז אני פה כדי ללמד את הילד הזה והילדה הזאת שלא הגיע להם.
שהתעללות היא התעללות, וזו לא אהבה.
ואת ראויה לאהבה.
ואתה ראוי לאהבה.
וגם המתעלל ראוי לאהבה. גם הוא ילד קטן פגוע. יותר קטן ויותר פגוע!
אבל זה שהוא ראוי לאהבה, לא אומר שהוא ראוי לאהבה של הקורבן שלו. אולי הוא ראוי לאהבה - מרחוק. כשלא צריך לחיות איתו.

עץ התמר ,
עלה לי רעיון לתרגיל בדמיון מודרך. תגידי לי אם הוא מדבר אלייך:
תדמייני (אם תרצי הכוונה איך תגידי) שאת עומדת או יושבת בתוך הבית ב"שטח" שלך. שטח אינו הכוונה למיקום מסויים בבית אלא למידה שלו. נניח מרצפת בגודל 30 סמ"ר או 4 כאלה או ארבעה קטנות יותר. תצבעי בדמיונך בצבע אהוב עלייך את השטח שלך וככה תזהי אותו. כל פעם תראי בדמיון איך השטח הזה הולך ומתרחב הולך וגדל. וההתרחבות שלו באה לידי ביטוי גם במימדים נוספים סביבך. (לא רק בשטח על הרצפה) אם זה מתאפשר כדאי שהגודל החדש יהיה נקודת ההתחלה בכל פעם שתעשי את התרגיל.

זה מעניין,
אני ישר מסוגלת לראות איך אני נמצאת בשטח בבית שהוא בעצם לדעתי לב הבית,
האיזור שמקשר בין המטבח, המדרגות, והקומה העליונה, ממנו רואים את הסלון ועליו יש התמונות המפשחתיות.

ובהחלט אני יכולה לראות את המקום הזה ביותר מהמימד של המרצפות.

מה זה אמור לייצר אצלי- תחושתמרחב מוגן ?

אני לאבטוחה שזה מדבר אלי... אחושב על זה.

שינוי- אני מתובננת בבן הזוג שלי כמכלול- כלומר רואה אותו ממש מסתכלת עליו לגמרי- רואה אדם- הבנה- אני לא מכירה אותו.

אני רואה שלא כתבתי ברור. במבי, אני לא קראתי את דברייך כביקורת. רק חשוב לי להבהיר את הדברים האלה לטובת הקוראים בדף.

ברור!

אגב, אני נזכרתי שביני לבין הבחור שהוציא ממני את הרע - היה הרבה דיבור אלים במשך הקשר בינינו. זה היה סטנדרטי ומגעיל. זה לא שקמתי והלכתי, להיפך - למדתי את זה. אבל היה אירוע אחד שבו זה בא עם מחווה אלימה (שלא פגעה בי פיזית), והטון היה כזה שפתאום הבנתי - זה לא משחק של זוג נאהבים צעירים שנוגעים בקצה ומתרגשים מסערות יזומות, אלא שזה באמת מגעיל. ואז - טראח - אני זוכרת, כבתה בי האהבה, וזה נגמר. ממש תוך דקה. זה כדי לדייק. וכאמור - הייתי בטראומה מזה, ולקח לי הרבה שנים לחשוב בכלל על להכניס מישהו לחיים שלי כשותף...

קוראת את הכתוב כאן, ועולה אצלי שאלה - מה בית התעללות רגשית לאישיות גבולית. בדרך כלל מדברים על התעללות מילולית או אחרת, אבל המונח אישיות גבולית, שהוא הפרעה אישיותית כמעט אינו נזכר בשומקום. אחרי שנתקלתי בזה, ושאלתי את עצמי הרבה פעמים האם יש כאן התעללות, והגעתי למסקנה שלא, זה לא התעללות, זה לא בגללי, זה לגמרי בגללו ואני רק סובלת בתווך, הגעתי למסקנה שכנראה יש לו הפרעה של אישיות גבולית ובאמת לא תלוי בי.

הפסיכיאטרים מטפלים בזה וגם להם יש הצלחות קטנות מאוד בנושא.

הדרך היחידה להתמודד היא

1. ללכת
2. להציב גבולות, ולהתמודד עם הפיצוצים שיבואו, יחריפו וימשיכו לבוא, עד שאולי מי שמולך יבין שאת שמה בשבילו אפילו שאת בןאדם נפרד.

לפעמים האישיות הגבולית הוא ילד או הורה. לא בהכרח בן זוג. מבן זוג, אפשר ללכת. מילד לא ממש ומהורה גם הרבה יותר קשה, ואז נושא הגבולות ואופן הצבתם הופך לחשוב ביותר.

בכל מקרה אחרי קריאת הספר המוזכר פה בפוסט שלי, אני מגיעה למסקנה שחובה על כולנו לחדד את גבולותינו. הניסיון לעזור הרבה פעמים רק מביא את התוצאה ההפוכה. איך לעמוד על גבולותינו באסרטיביות? זה בפוסט אחר.

אז, אני מנסה להביא למודעות משהו שבעיני נסתר מהעין. אם אישה אחת מדהימה לא היתה זורקת לעברי את המילה אישיות גבולית לפני כמה שנים לא הייתי יודעת שקיים דבר כזה, ולא הייתי הולכת לבדוק את האפשרות הזו כשנתקלתי במשהו שמזכיר את זה פנים אל פנים.

שימו לב אני לא פסיכולוג מקצועי. מה שכתוב כאן אינו יעוץ ואינו תחליף ליעוץ מקצועי ואינו בסיס לאבחנה מקצועית של בעיה נפשית כזו או אחרת.

הקטע הבא הוא תרגום חופשי מתוך ספר שנקרא "Stop Walking on Eggshells
Taking Your Life Back When Someone You Care About Has Borderline Personality Disorder
" מאת Paul Mason ו Randy Kreger קטעים גדולים מהספר ניתן למצוא ברשת ב google books ומי שירצה כבר ידע איפה לקנות את הספר.


התרגום הוא בלשון נקבה. היפכו כרצונכם.

האם מישהו שקרוב אליך גורם לך להרבה כאב?

האם את מוצאת את עצמך מסתירה את מה שאת מרגישה או את המחשבות שלך, כי את פוחדת מהתגובה של הצד השני או שאת מנסה למנועה את המריבה שתוצת או העלבונות שתאלצי לתספוג?

האם מאשימים אותך בכל מה שלא טוב היחסים? האם את במוקד של ביקורת מתמדת לגבי כל מה שלא טוב ביחסים ובכלל, גם כשאין בכך כל היגיון? האם את מרגישה שכל מה שתאמרי ישמש נגדך?

האם את במרכז של "סערות כעס" - פרצי כעס קיצוניים, אלימים ולא הגיוניים שמופיעים בפתאומיות ומצד שני, תקופות שהצד השני מתנהג באופן נורמאלי לגמרי ואוהב? האם אף אחד לא מאמין לך כשאת מספרת מה קורה?

האם את מרגישה שמפעילים עלייך מניפולציות רגשיות? מנסים לשלוט בך, מגזימים מאוד בתגובות ואפילו משקרים לך? האם את מרגישה שסוחטים אתך רגשית?

האם את מרגישה שהבנאדם שאכפת לך כל כך ממנו, רואה אותך יום אחד כמו מלכה ויום אחד את לא שווה כלום? יום אחד את החברה היחידה שלו בעולם ויום אחר את האוייב הכי גרוע שלו? שחור או לבן בלי שום גווני אפור באמצע. והכי לא מובן, איך שאת נראית לו כרגע, לא תלוי בשומדבר שאת עושה ? הדעה שלו עלייך משתנה בשנייה אחת, בלי שום סיבה הגיונית נראית לעין?

האם את פוחדת או נמנעת מלבקש דברים במערכת היחסים מכיוון שיגידו לך שאת מבקשת יותר מדי ומשהו לא בסיידר איתך? האם מסבירים לך שמה שאת צריכה לא באמת חשוב?

האם הצד השני תמיד סותר את נקודת המבט שלך או ממעיט בחשיבותה?

האם את מרגישה שהציפיות ממך כל הזמן משתנות כך שאת אף פעם לא יכולה באמת להצליח לעשות משהו לשביעות רצונו של הצד השני?

האם מאשימים אותך באמירת דברים שמעולם לא אמרת ובעשיית דברים שמעולם לא עשית? האם את מרגישה לא מובנת חלק גדול מהזמן וכשאת מנסה להסביר את עצמך הצד השני פשוט לא מאמין לך?

האם דוחים ומקטינים אותך כל הזמן ואז כשאת מנסה לעזוב את מערכת היחסים מנסים למנוע את העזיבה בכל דרך אפשרית, החל מהצהרות אהבה, הבטחות לשינוי, סחטנות רגשית ועד איומיום?

האם את לא יכולה לתכנן שום פעילות חברתית כי מצבי הרוח של הצד השני כל כך הפכפכים אימפולסיביים ובלתי צפויים? האם את מוצאת את עצמך מתרצת את ההתנהגות שלהם או מנסה לשכנע את עצמך שהכל בסיידר?

האם את שואלת את עצמך כרגע "לא היה לי שמץ של מושג שיש עוד אנשים בעולם שעוברים את זה"?

אם מרבית הסעיפים הללו נשמעים לך מוכרים, החדשות הטובות בשבילך הן שסביר להניח שאת לא משתגעת. סביר להניח, שזו גם לא אשמתך, ושאת לא לבד. זה הזמן לבדוק האם מישהו בסביבתך הקרובה ושאכיפת לך מאוד ממנו, מתנהג כלפייך באופן שעשוי למאפיין הפרעת אישיות גבולית. אגב זה יכול להיות כל אחד בסביבתך, בן זוג, ילד, הורה, מנהל, חבר, ועוד ועוד.

ושוב - הפוסט הזה אינו בשום אופן וצורה כלי איבחון או כל דבר דומה. איבחון נעשה בידי המומחים המתאימים. הפוסט הזה הוא חומר למחשבה והגברת מודעות.

יש לי בעיה כנראה בביטוי, איכשהו אני תמיד נשמעת או "גאוותנית שחושבת שהיא יודעת הכל"
או "חסרת ביטחון שבקשה הכי קטנה שלה כמו 'תעביר לי את המלח' נשמעת כמו התחננות"
אני לא יודעת איך לשנות את זה

הערת עריכה: יש להעביר את שאלתה של לילך לדף מתאים. מישהו יכול לחשוב על דף מתאים? אני זוכרת שכבר היו שאלות דומות אבל לא זוכרת איפה.

לילך, אני מבינה באינטואיציה את התופעה שאת מתארת. אני מסכימה איתך שמדובר בבעיית ביטוי (איך את מדברת, מה הטון שלך, מה האינטונאציה) אבל נשמע לי שיש פה ביטוי למשהו פנימי. שאת לא מוצאת את המקום המדויק לתקשר ממנו, וככה את יוצאת או תקיפה מדי או כנועה מדי.

אני לא יודעת איך לשנות את זה.
נראה לי שהשיטה הטובה ביותר היא אימון אישי שמתמקד בערך עצמי, בטחון עצמי ותקשורת מקרבת. מהסוג שעושים למשל עירית לוי, חני בונה, מיכל בן אריה ועוד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הרבה נשים עוברות התעללות
אך גם גברים סובלים וקשה להודות בזה כי אתה גבר
אתה אמור להיות חזק ושרירי
אך זה ממש לא נכון
הינה כמה דברים שאני עברתי על בשרי
כמה דברים מאלפי דברים
האם אתם רבים המון על דברים שטותיים? וזה תמיד אשמתך לא משנה מה
האם תמיד אתם משלימים אחרי שאתה אומר סליחה והיא לעולם לא אמרה אפילו לא פעם אחת? במשך שנים
האם אחרי מספר דקות או שעות שוב רבים על סיבות לא רציונליות מצידה?
האם אתה תמיד עצבני בקשר והיא מאשימה אותך שאתה זה שמתעלל בה?(כי אסור לך גם לכעוס)
האם היא מתחילה לנזוף בך בלי סוף עד כדי דמעות ותיסכול מצידך רק בגלל שהיא עייפה? ולא ישנה
האם תמיד מקללת אותך לפני הילד?
האם מאיימת עלייך שתתקשר למשטרה שיקחו אותך?
האם היא זורקת אותך מהבית? המון רק כי אתה מנסה לדבר איתה בהגיון אך היא לעולם לא מבינה
האם היא מעיפה לך דברים מהחלון? ואתה עוצר אותה ופוחד שתאשים אותך שאתה מכה אותה
האם אתה נגעל מעצמך כשאתה מסתכל במראה כי התחלת לקלל את בת זוגתך מרוב תסכול?
האם אחרי זה היא נחה קמה ומדברת איתך פתאום הכי יפה בעולם כאילו לא קרה כלום?(גורם לך לאבד שפיות)
האם אתה חושש לדבר בחופשיות?
האם היא מבקשת מימך לעשות דבר מסויים וכשאתה עושה אותו היא הכי אוהבת אותך בעולם וכשאתה עושה אותו שוב לשמח אותה היא מתעצבנת כי לא ביקשה זאת מימך ומאשימה אותך שאתה פוגע בה עם הטיפשות שלך וככה היא ניראת כבת זוגתך
האם כשאתה מרגיש שהכול סבבה ומתחיל להתנהג בביטחון מצידך היא רבה איתך?
האם היא הרימה עלייך יד פעם אחת? ולא ביקשה סליחה לעולם
האם צעקה עלייך כמו משוגעת ? ליד הילדים ואפילו אמרה להם שאתה כוסית חסר תועלת זבל אפס ושלא צריכים אותך עוד? ואמרה לך למה שאשקר להם הם צריכים לדעת תאמת
האם אתה מוצא את עצמך מנסה לנקום בא על זה שהיא מתעללת בך?
האם אתה נוקם בצורה כזאת שאתה לא מסכים לעשות מטלה שרצתה?
האם היא מתרגזת ומקללת אותך ומאשימה אותך פתאום שאתה לא עושה כלום למרות שאתה כן?
האם אתה טורח ועושה ומנסה לרצות אותה אך זה לעולם לא מספיק?
האם אתה מאמין למה שהיא אומרת?
האם יום אחד אתה 0?
יום אחד חסר תועלת?
יום אחד לא גבר ולא אישה לטענתה?
שאתה מזיק לה שרצית לעשות לה טוב?
האם האשימה אותך שגנבת ממנה והפרת את האמון? ומאוד האמינה בזה עד שיגעון מוחלט
האם כולם אוהבים אותה? משבחים אותה על בנאדם נפלא שכזה ובבית היא מפלצת
האם יש ימים רגועים שאתה סוחב את הקללות והנזיפות והאשמות על גבך?
האם אתה מדוכא מיום ליום? שוכב במיטה רק שהבוקר יגיע ולא תצעק עלייך
האם אתה מרזה? (לא כולם חייבם להרזות יש כאלה שלוקחים ללב יותר מידי ומרזים)
האם כשהכרתם הייתה שרירי ומטופח אבל עכשיו אתה מדוכא רזה ונבול?
האם אתה חש כאבים בחזה?
האם אתה מרגיש שאתה מאבד שפיות ומאמין רק לשקרים שלה ולעצמך כבר לא
האם אתה מגן עליה כל פעם שאתה מספר למישהו את הדברים הרעים שעשתה לך?
האם אתה חושב כשאתה מספר דברים רעים שעשתה יחשבו שאתה פסיכי?
האם חברים התרחקו מימך בגלל שסיפרת להם ואתה עדיין ממשיך להיות איתה?
האם אתה פוחד לספר דברים רעים עליה ואז לחזור אליה ולהרגיש רע שדיברת עליה?
האם היא גרושה יש לה ילד משלה והיא תמיד מזכירה לך שזה הבן שלה
האם היא תמיד משבחת אותך ליד כולם אך בבית אומרת לך שהיא משקרת להם ואתה חסר תועלת?
האם בכל ריב היא אומרת לך להוריד תקול למרות שלא הרמת אותו?
האם אתה מוריד את הקול? ומרגיש שאתה לא שפוי באותו רגע כי אתה מוריד אותו אפילו שלא צריך?
האם אתה מוריד את הקול ובמקום שתדבר על הנושא שהיא רבה איתך היא נותנת לך הרצאה באיך להתנהג עושה צחוק מהגזע שלך ואפילו מזכירה לך את משפחתך ללא סיבה הקשורה לריב?
האם היא יורדת על משפחתך ואז בחגים מוסרת להם חג שמח?
האם משפחתך לא סובלת אותה אך אתה עדיין ממשיך להיות איתה ולא רואה ממטר?
האם היא מלגלגלת עלייך ואז היא הכי טובה בעולם מתוקה מכינה לך אוכל ואפילו צוחקת מהבדיחות שלך?
האם אתה חושש שיש לה פיצול אישיות?
האם אתה חושש שלך יש פיצול אישיות?
האם אתה חושב שאתה משוגע?
האם אתה מקלל חזרה כנקמה?
האם הקללות החמירו ושהתחלת לקלל אותה בחזרה מתסכול והרגשת שאתה זה שמתעלל?
האם היא אמרה לך שאתה מתעלל בה והיא שק האיגרוף שלך והאמנת לה?
האם התחלת לקרוא באינטרנט דברים על התעללות וחששת שאולי זה אתה?
האם קראת דברים שכתובים על אישה מתעללת אבל לא כולם היו נכונים לגביה אז אמרת לעצמך שכנראה שהיא בכלל לא מתעללת בך?
האם המשכת לקרוא מה שכתוב ואז קראת דברים אחרים שכן קשורים אליה אז התחלת להאמין בזה שוב?
האם זה גורם לך הקלה לקרוא את זה ולהבין שאתה שפוי?
האם כל פעם שהיא מדברת איתך אתה לא רוצה לשמוע אותה?
האם אתה תמיד שותק ומפחד להגיד משפט? וכשאתה כן אומר אז פתאום יש שיחה אך השיחה תמיד קשורה אליה
ובסופו של דבר היא זאת שתמיד צודקת ואתה טיפש
האם היא אומרת לך שאתה חכם ובימים אחרים שאתה טיפש?
האם הלכת לחדר והתחלת להרביץ לאויר תוך כדי שאתה צועק בלי קול ומרביץ לעצמך מרוב תיסכול?
האם היא בונה לך תאישות יום אחד ויום שני הורסת אותו?
האם אתה חסר בטחון? וחושב שכולם מסתכלים עלייך ורוצים ברעתך?
האם אתה מקלל אנשים ללא סיבה? האם אתה מתגונן הרבה?
האם כל פעם שאתם ניפרדים יש פרידה לכמה ימים שבהם אתה נח נפשית ומבטיח לעצמך שעכשיו אתה עוזב אבל מתגעגע מאוד אליה (הרגש גובר עלייך למרות הקללות)
האם שאתה אוהב את הסבל( אך אתה יודע שאתה לא?
האם אתה עצבני על כל העולם?
האם כשאתם הולכים אתה מפחד לדבר איתה בפומבי שלא תעליב אותך ותרצה לקבור את עצמך באדמה?
האם אחרי שאתם חוזרים היא מאוד נחמדה ומאוד עדינה ואתם מקיימים יחסי מין והכול פתאום פורח?
האם אחרי שאתם ניפרדים ואז חוזרים אתה מרגיש שולט בקשר לכמה ימים אך מהר מאוד זה מתהפך?
האם אחרי מספר ימים היא שוב חוזרת לסורה? ואתה 0 מבחינתה
האם היא מזכירה לך דברים שקרו מלפני שנים חודשים שלא קשורים לאותו נושא בשיחה
האם זה נמשך כמה שנים?
האם כשאתה מעיר לה על דברים בסיסים בבית אתה נמרגיש שאתה מתעלל בה? והיא מתחילה להגיד לך שאתה בוחן כל דבר וזה גורם לך להפסיק לדבר איתה
האם היא זאת שקובעת מתי יהיה סקס ומתי לא?
האם אתם ישנים גב לגב המון זמן אך שאתם ניפרדים וחזרים היא הכי אוהבת בעולם?
הרשימה עוד נמשכת ויש דברים אפילו יותר גרועים
זאת לא בושה להודות בזה יש מאות גברים עם נשים שמאוד נחמדות מאוד מתוקות
אך בבית מפלצות וגם בבית מתוקות ואז מפלצות
ומתוקות ומפלצות וזה מאוד מתסכל שאישה יכולה להיות מתוקה וגם רעה כמו השטן
יש להן פיצול אישיות לצערי והן צריכות עזרה
אז אם אתה שם? תברח!!!
כנראה שהיא מתעללת בך והיא אפילו לא יודעת את זה

אוי ואבוי אני לא מאמינה שיש דברים כאלה.
מ פ ח י ד !!!
)-:

נשים שמאוד נחמדות מאוד מתוקות אך בבית מפלצות וגם בבית מתוקות ואז מפלצות ומתוקות ומפלצות וזה מאוד מתסכל שאישה יכולה להיות מתוקה וגם רעה כמו השטן.

הנה דוגמא ומופת לטרול. אם זה אמיתי- אז ככה טרול חושב ומתנהג בחיי יומיום. הוא קורבן, היא-מפלצת. הוא מקלל ומלכלך עליה רק בגלל שהיא מקללת ומלכלכת עליו. הוא הגיוני. היא משוגעת.
היא אשמה והוא צדיק. מודעות עצמית ברמה של תינוק.
אגב, זה לא בגלל שהוא גבר. משני המגדרים אפשר למצוא את ה"יהלומים" האלה. ולמה אני בכלל מתיחסת? יאללה... עפתי.

אולי את טועה ואולי את לא
אישה אולי לא מתגוננת מספיק
אך גבר יודע שהוא גבר והוא כן יתגונן וכן יקלל בשביל להחזיר לעצמו את הביטחון שהוא שפוי
רק בשביל להשתיק אותה
היא זאת שמתחילה היא זאת שפוגעת מהתחלה
הגבר שותק ושותק ושותק וסופג
כמה אפשר לשתוק? אז הרעל יוצא החוצה בצורה של קללות
הגבר לא תמיד צודק וזה נכון הוא לא צדיק גדול 100 אחוז והרי ברור שהוא יעשה משהו שיוביל למצב הרוח של האישה
אך יש דרך לדבר ויש דרך להגיד דברים בחברה שלנו
ויש אישה שלא מכבדת את הגבר ועושה לו את המוות מכל שטות וזאת לא אישה
וגבר שמנסה להסביר לה הגיון והיא לא מבינה אותו ומאיימת עליו בצורה לא שפויה
הגבר מאבד תיכולת לתקשר עם בת זוגתו וסופג קללות מצידה
הגבר מחזיר בקללות וגם לא מכבד את בת זוגתו וזה מה שהורס לו תנשמה שהוא צריך לא לכבד אותה בשביל שתפסיק
קשה להסביר את זה בדיוק אבל כל אחד רואה את זה בדרך שלו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בוסית שהיא לא אנושית ומנסה רק לפגוע בעומד מולו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום בשמת,
בעקבות טיפול פסיכולוגי שאני עוברת בתקופה זו הבנתי לראשונה שאני עוברת התעללות רגשית ונפשית מבן הזוג שאני נשואה + 2 ילדות כבר 12 שנה. מסתבר שאמא שלי התעללה בי רגשית (למרות שהיתה אם דאגנית ומסורה מאוד) וכנראה זאת המציאות שאני מכירה והכי נוח לי לחיות בה. בתהליך אמיץ שאני עושה יחד עם הפסיכולוגית אני מתחילה להבין את המצב הקורבני שאני נמצאת בו וגם אני מבינה שאני נשואה לאדם שמגביר בי את תחושת הקורבנות. חוויתי ועדיין מתברר לי חווה רגעים קשים מאוד מבחינה רגשית במערכת הנישואין. כדי להתחזק בתחושות העצמה האישית ולהבין שהשליטה וכוח הבחירה בידי כדי להתגרש ולעמוד בכוחות עצמי רציתי להתחבר אולי לקבוצת נשים ולהגדיל לי את מעגל החברים שמאמינים שאישה יכולה ומגיעה לה בגלל מה שהיא. אני יודעת שאת פעילה בנושא ואולי יכולה לתת לי כמה רעיונות טובים. תודה

יפית, כל הכבוד על התהליך שלך ועל הרעיון.
אני פעילה בהסברה כאן באתר, אבל לא מכירה קבוצות נשים. צר לי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי. (ש.ב.)...
התחברתי לדף הזה יותר מהשני. כבר קראתי בעבר את שניהם. כן, אני מזהה סיטואציות ודפוסים פה ושם (גם שלי, אגב!). גם אני וגם הבנזוג היינו קנאים בתחילת הדרך ועוד כל מיני....
אני מתחילה להתבונן בדברים. ראשית, מה שהצית אותי לפני יומיים: הקטנה הולכת לגן בפעם הראשונה, והמוקדמת מדי לדעתי. אני מדברת הרבה על הקשיים שלי איתו, ועל הקשיים שעולים לה איתה (״שבכית היום בגן״.. ) <אני בוחרת בגן כי אני בהריון, מתקשה למצוא שותפים לדרך, מנסה להתקדם הסמסטר לטובת שהות ארוכה בבית אח״כ, כי נשחקתי...נתרגל ואז אנסה לצמצם למינימום>
בכל מקרה, נקודה טעונה כמובן. אנחנו עומדים בפתח הבית כדי להביא אותה לגן יחד, כי סיכמתי איתו במהלך החג שקשה לי ואני מאוד חצויה- על כן נלך יחד להרגיש מה קורה- ואז הוא מוצא לנכון להגיד משהו נוסח: היא בוכה כי את מתבכיינת על זה, מרעילה אותה עם כל הדיבור שלך...
אמרתי לו ״מה הטעם להגיד לי כזה דבר עכשיו? זה מחליש. זה לא מועיל. חוצמזה, הזכרתי לו שהוא עצמו אמר שהבן שלו (נישואים קודמים) בכה שבועיים.
(אין לי בעיה עם בכי, לי הוא נראה לגיטימי).
לא היתה לי בעיה לשמוע משהו כמו: קשה לך, היא חשה אותך- אולי אקח על עצמי את זה? או: מה נעשה עם זה? אבל זה פשוט הרגיש כמו נקמנות או התעללות. כמובן שלא נדרשה רגישות פסיכית לדעת שהמשפט הזה מיותר. קדמו לו גם הרבה רטינות ומחמאות על היותי חופרת, ובעיקר חוסר יכולת לכבד ולהכיל אותי גם במצב בו קשה לי.
התגובה שלי היתה: להישאר ברכב ולבקש שיקח אותה בעצמו כי אני לא מסוגלת לזה כרגע. באותו היום סיכמתי בלקוניות (וידאתי איתו שהוא פנוי בבקרים) שהוא מביא ואני מחזירה מהגן השבוע. זה לגבי הטריגר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אגב יש נישואים קודמים שלו, וגירושים עם מאבקים, וזה תורם לעניין. פעם העליתי אופציה של טיפול זוגי והוא אמר משהו כמו ״ניסיתי ולא עובד״. כאילו הוא לא עושה הפרדה? לא מוכן להשקיע בשינוי?
עוד מקרה, דווקא לכאורה בלי האשמה, אבל מוזר בהתנהלות: עושה אמבטיה לקטנה, אני באה לעזור להוציא אותה, כדי שהוא ימשיך להתקלח לבדו. מספר לי ״תגידי לאמא מה קרה״. יש לה מן משפך שהיא משחקת איתו והיא התיישבה עליו בטעות במים וקיבלה מכה. הוא מכריז ״זהו המשפך חייב לצאת מהאמבטיה, שלום״ בדרמטיות ונותן לי שאוציא אותו מהמים (הנחתי בכיור. פעולה שניתן לעדות מהאמבטיה) לא הייתי שמה לב לזוטא הזו, אבל כשהוצאתי את הקטנה, הוא אומר ״ממי, קחי את זה מפה״. ????
ולמה אני נתפסת לסיטואציה כל כך נייטרלית לכאורה? (הורמונים)
כי הוא יכל לעשות את כל הפעולות אבל לבקש ממני זה להעביר אחריות אלי
ודין דין דון בפעמון (אסימון)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

• המשפך הוא ״כלי מטבח״ אשמה נפוצה שלי היא שאני נותנת לה לשחק בהם (הפלסטיקים, מהעץ וכו- מה שכל אמא נורמלית עושה כשהיא צריכה נניח לבשל).
• אחר כך פצחנו בהכנות לארוחה. סיימתי לחתוך סלט ואמרתי לו שאני טסה ל5 דק להתקלח וכבר מצטרפת. הוא אומר לילדה (שיושבת בשולחן ומציירת) בואי נצייר... אמרתי (בנעימים, אבל אולי זה בדיוק איפה שצריך לא להגיד מה לעשות?) אולי תמשיך אותי בטיגון חביתה, שטיפה זריזה ואני באה (הילדה רעבה ועייפה, לזרום עם המומנטום..). הוא אומר : אני לא רוצה לטגן כשהיא ליד (?!) שיחררתי, אבל כידוע אני בעצבים אז לא ממש- שאלתי אם זה קטע בטיחותי? כי ממש אין בעיה ואני עושה את זה כל הזמן...

והוא אמר ״לא רוצה לטגן, טוב?״ (ולא שאין עוד דברים לעשות, נניח לערוך שולחן או להוציא גבינה..). אבל הוא היה במלכוד. לא יכל להגיד לא בא לי לטגן אחרי מקלחת כי זה מה שאני עשיתי 3 דק אחכ. ובכלל לא היה אכפת לי אם היה אומר
אני שכחתי שהוא רגיש לריח כזה כי אצלי זה בכלל לא עניין. מקסימום הייתי אומרת ״סבבה, אז תנשנשו משהו כי היא כבר רעבה״. במקום זה יצא שאני מוכיחה אותו על שקר, בצורה הכי נבזית וקורבנית.
יש כאן אסימון שצריך ליפול. אשן על זה

המממ. רקמה.

(מה זה ש.ב.? שיעורי בית? D-: רק עכשיו קלטתי...)

נשמע שאת מתארת הרבה מאוד האשמות כלפייך. כל הזמן ועל כל דבר. כל פעם שאת מתארת, את מוסיפה עוד.
דבר נוסף שאת מתארת: חוסר רצון שלו לפעול, או להיות אקטיבי. לא יכולה בדיוק לשים את האצבע בדיוק, אז אני צריכה שאת תדייקי את זה - כאילו בכל תחום, נמנע, מסתלק, רוצה שאת תעשי. סוג של "לא רוצה לקחת אחריות"?

באיזה תחום אין האשמות כלפייך?
מתי אין האשמות כלפייך?
מתי הוא פועל? מתי ובאיזה תחומים הוא אקטיבי, יוזם, לוקח אחריות, נחלץ לפעולה, עושה כל מה שהוא יכול?

ועוד שאלות:
בן כמה הבן שלו? האם זו משמורת משותפת? מה הסדרי הראייה?
כמה שנים הוא גרוש?
כמה שנים אתם ביחד?

אבל מה שעולה בדעתי זה שההאשמות האלה באות בגלים, בתקופות. ואז הן מקיפות מגוון נושאים נרחב. כאילו זו דרך שלו להוציא ״עצבים כלליים״. זה מתחבר לי עם זה שהוא (מאידך?) מקבל כל אדם באשר הוא, קשוב ופותר להמון אנשים בעיות, סבלני במקומות בהן אני כבר מזמן הייתי ״מאבדת את זה״
מה שאת אומרת הוא, שהוא מקבל, אמפתי וסבלני לאנשים "מבחוץ", על חשבון אי הקשבה לעצמו (כי הוא עובר על הגבולות שלו בלי לשים לב).
ואז, הוא מוציא את זה - על הקרובים והאהובים ביותר, על האנשים "מבפנים", במעגל הקרוב.

מצד שני, מה שהוספת עכשיו, נותן פתח תקווה (-:
אז שיעורי הבית הבאים:

• לחשוב בנחת על השאלות.
• להתבונן בלי לעשות כלום. להתחיל להתבונן במצבים שבהם הוא מרעיל כלפייך. האם את יכולה לזהות מתי זה הולך לבוא? האם יש משהו שמהווה טריגר ברור? פשוט, להתבונן. לא לעשות שום שינוי בינתיים, אבל לנסות לעשות מין מעקב אחרי זה. מה קורה, מה הוא אומר, איזה נושאים וכדומה.

הוא מקבל, אמפתי וסבלני לאנשים "מבחוץ", על חשבון אי הקשבה לעצמו (כי הוא עובר על הגבולות שלו בלי לשים לב)

וכאן אנחנו דומים מאוד, אני חושבת. אני עובדת על עצמי בנקודה הזו (דווקא אימהות מאוד עוזרת לפתח את השריר הזה).

טוב, באופיו ועיסוקיו הוא די "יוזם". יודע לפתוח ולתחזק (מרמת הרעיון עד לפרטים הקטנים של הביצוע) עסקים, מיזמים ומתפרנס מזה. יודע לשכנע אנשים ולרתום אותם לחזון שלו.
באשר לילדים, מסוגל להניע אותם לפעולה (וזה די קשה בגיל הזה) בלי חיכוכים, הרבה הומור וסבלנות, (אני ידעתי שהוא אבא מופלא לפני שהתחתנו, זה היה שיקול מכריע... ) לדוגמה: משחקי כדורסל משותפים כל שבוע. אולי פחות עקבי- אבל עקביות הורית קשה לממש בשלט-רחוק. אני למדתי עם הזמן לא לשפוט את הסיטואציה, אני חושבת שאין קושי יותר גדול מלהיות מנוטרל ביכולת שלך/ זמן/ משאבים לגבי הורות לילד שלך.
ברמה המשפחתית-ביתית: אני יותר יוזמת טיולים, ופעילויות "גרנדיוזיות" אחרות אבל הוא זורם בתכנון וביצוע. עבודות הבית ותחזוקתו יותר "עלי" אבל גם כאן יד טריטוריות שהן יותר "שלו" (הדחת כלים, טסט לרכב, אמבטיה לקטנה, ניקיון כביסה וקניות באופן יותר התנדבותי...). אבל- הוא תמיד יסיים מה שיתחיל והוא נוקט בגישה של "אונליין", שהיא חיובית ברמת תחזוקת הבית (מלוכלך? מנקים).
והכי חשוב- במקומות שאני לא אסרטיבית הוא משלים אותי (הוא מנע ממני לעבור קיסרי כי היה אסרטיבי מול הרופאים. הוא עוזר לי לקחת את הלקוחות שלי יותר בקלות, ולדעת לעמוד על שלי מולם)
איפה הוא ממש לא אקטיבי? לא משנה כמה ביקשתי, הוא לא יקח את קטנה לגינה, זה קרה פעמים ספורות. הוא לא יגיד בשבת "אני מפרגן לך שעתיים לישון ויוצא לסיבוב איתה". כל מה שקשור בה באופן כללי יותר "עלי" כברירת מחדל (בייביסיטר, לצאת החוצה לשחרר אנרגיה, קניית בגדי חורף...). כשאני רוצה אני "מנערת" אותו מהעניין בדרישה ספציפית: "אני הולכת לישון שעתיים, תהיה איתה" או "צריך נעליים מידה כך וכך יש בחנות ההיא תבחר משהו, לא אדום". או כדוגמת השבוע שהוא הולך איתה לגן ונשאר איתה ככל הנדרש. מצד שני- כאן אני מקבלת הכי הרבה הערות מהיציע: "חינוך מתחיל מגיל אפס" (כרמיזה על כך שהייתי צריכה לעשות משהו אחרת מאיך שנהגתי איתה) או הדוגמה עם כלי המטבח. כל מיני דברים שהיה צריך לסדר בבית ולא קורים "בזמן" או לא איך שהוא היה מבצע אותם.
הוא ממש מאשים כשקורה משהו לקטנה, כשיש "חריגה מהסדר הטוב", אבל לא במובן שצריך ללכת על ביצים (הבית ממש נעים לרוב, וגם לו יש את הבלאגניזם שלו: פה ג'ינס על הספה, שם קליפת בננה מאתמול...)
וכשהוא מאשים, ואני כועסת אז אני גם אשמה בפרצופי החמוץ.
טוב, כתבתי קצת מבולבל. בעיקרון הוא נמנע מהשוטף היומיומי אבל כן מסייע (לא מכין ארוחת ערב או דואג לקניות, אבל מאכיל תוך כדי ואם צריך שוטף אחרי). הוא יותר מתעצל ממני בפעולות יזומות - הוא יודע לנוח ולבהות במסכים, ואני פחות נוטה לעשות זאת.

כשאני מחדדת לעצמי את העניין, מה שהכי קשה לי לקל זה הפער בין הרגישות המטורפת שלו לפרטים, תשומת הלב שלו (הוא זוכר ה-כל, בלי רשימות. הוא זוכר שמות ופרצופים, יודע מה צריך לעשות השבוע בע"פ...) וזה שהוא כל כך מכיר אותי ואת כל הניואנסים - - אז מרגיש לי כאילו ברגעי הפגיעה הוא ממש "בוחר" לפגוע בי.

אתמול אמרתי לו (אחרי 3 ימים. בדרך כלל לוקח לי זמן כזה להיות במקום לא כועס מדי, ולו להיות במקום מקשיב) כמה שהמילים האלה פגעו בי, והסברתי למה. אמרתי שאין לי בעיה לשמוע את זה כביקורת אבל באותו הרגע, על המפתן זה הרגיש לי רק ממקום של לפגוע. הוא אמר שמאז ההריון הוא הולך לידי על ביצים, ולא מדבר כמעט. אולי (אחרי 2 הפלות אני לא רגועה בהריונות שלי עד שבוע מתקדם).
הייתי רוצה להיות מסוגלת לעמוד מולו שלווה, בזמן שהדברים קורים, להעיר/להאיר ולהמשיך הלאה. יש לי תחושה שבשיטה שלי עד כה (לחכות, אח"כ להגיד משהו ולקבל תשובה עמומה) דברים לעיתים משתפרים, אבל אני סופגת ויש משקע כלשהו שנשאר וזה לא בריא.
בעניין הסליחה- הוא לא מתנצל. בדרך כלל לא מגיב בו בזמן (רק אולי מתרץ קצת). אבל אחרי כן מתרכך ובדרך כלל משנה התנהגות. עד הפעם הבאה. אני מעדיפה אותו ככה- מעשים ולא מילים.
למשל: הערתי לו לא מזמן שאם אני ישנה והיא נכנסת כל רבע שעה לודא שאני שם אז אני לא נחה ו"לא עשינו בזה כלום". הוא התגונן ואמר שהוא מונע ממנה, אבל לא יכול למנוע תמיד. הגבתי ב: אם היית יוצא איתה החוצה... שפוצץ את הדיון. אחר כך בערב, ברוגע הסברתי לו שזה חשוב לי שהיא תכבד את הזמן שלי לעצמי. זה ערך חשוב בעיניי בכלל. העובדה שאני בשליש ראשון מכריעה את הכף ואני מבינה את הקושי אבל הוא צריך למצוא את הפתרונות שלו לעניין - לצאת, לצייר, מוזיקה.... ומאז העניין פתור.

כתבתי הרבה. שולחת והולכת להתבונן

המממ, רקמה. הפרטים שאת מוסיפה מעודדים. אני חושבת שהדבר הראשון והכי חשוב שאני ממליצה לך לעשות כרגע הוא להמשיך להתבונן.
ממש להתבונן גם בך וגם בו כשדבר כזה קורה.
אם מצליח לך, אז אפילו לרשום תקריות מפורטות ולנסות לזהות את הטריגרים אצל שניכם (למשל: כשאת עייפה ו/או רעבה ו/או עמוסה את נעלבת יותר בקלות. ואולי אלה בדיוק הזמנים שהוא פוגע?).

אשמח לשמוע ממך התרשמויות בעקבות ההתבוננות (עם או בלי הפירוט, איך שמתאים לך).
יש חשיבות גדולה לשלב המושהה, שבו רק מתבוננים ומנסים לזהות דפוסים, בלי לשנות דבר. בלי לנסות להיות אחרת. בלי לנסות לעשות שום דבר אחר ממה שאת עושה בדרך כלל.
השינוי היחיד כרגע - יותר תשומת לב, התבוננות ונוכחות, במטרה לחקור.

אני לא ממליצה להתחיל לקפוץ ראש לעשות שינוי לפני שברור באיזה כיוון לעשות אותו. מה שכן - תמיד מומלץ לקחת נשימה עמוקה במקרה שנפגעת
כלומר, לנשום ולראות - שזה שלו. זה דפוס שלו.
הוא לא קשור אלייך,
אבל הוא כן - פוגע בך.
עם זאת, אני שוב מדגישה: אני לא ממליצה לעשות בזה שום שינוי כרגע. במצב של פגיעה כזאת, את לא מצופה להתנהג כבודהה ולזכור בזמן אמת שהבנאדם לא מודע לזה שהוא דורך לך על בהונות יחפות בנעליים מסומרות... הלו, גם לו יש אחריות, הוא אדם מבוגר, וזה לא נעים שהוא אדם מבוגר עם דפוסים של פגיעה בזולת.
אני עדיין ממליצה לשהות לפחות כמה ימים בשלב הזה שבו רק מתבוננים ומנסים לזהות דפוסים. זה כבר שינוי מספיק גדול ותובעני.

שלום לכולן,

יש לבן זוגי דפוס קבוע. כאשר אני אומרת לו שמשהו שהוא אמר או עשה פגע בי או הפריע לי, בהרבה מאוד מהמקרים הוא אומר לי שאני ממציאה את זה. אני נעלבת עד עימקי נשמתי. שום מאמצים להסביר לו שאני לא שקרנית ולא ממציאה דברים לא עובד, בפעם הבאה הוא שוב מגיב באותה צורה.

אני די התיאשתי וזה בהחלט יושב שם עם המשקעים הרבים שיש לי במערכת היחסים איתו.

אשמח לשמוע חוות דעת וזוויות חדשות למחשבה.

תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קיוויתי שיחול עלי הכלל המופלא של באופן, כשמעלים בעיה לאתר היא נפתרת...
טוב נו. אאסוף כוחות ואכתוב בלילה.
יערה, אני כל כך מבינה את המצוקה הזו... את מוזמנת להצטרף, אני מתחילה כאן מסע התבוננות

יום עם פינות "לא משוייפות"- עם פירוט יתר. אולי נבין איך מנטרלים פצצה?

• הבוקר אני לוקחת לגן, כי יש לו פגישה גורלית (אמור לסגור פרטים ולהחליט האם להשקיע באיזה נכס יחד עם שותף- השקעה גבוהה עם סיכון מסוים, יקושר בהמשך). מעירה אותו לפני שאנחנו יוצאות "הדלקתי לך בוילר אז יש מים חמים, ולא הספקתי להוציא את הכלב, אם תוכל". אני אחרי הגן צריכה לחזור הביתה, לסגור כמה דברים בעבודה לקראת שבוע הבא.
• אז אני מצלצלת בתשע (אחרי שישבתי שעה בגן נזהרת לא להשתעל יותר מדי) לשאול אם הוא בכיוון שלי להקפיץ לי משהו ששכחתי בבית ורציתי לסדר על הדרך. הוא אומר לי שהוא יוצא לפגישה מיד, אבל לא הוציא את הכלב כי לא הספיק. שיוציא כשיחזור. אני אוציא, כי הוא יחזור מאוחר ויש כאן עניין של כלב שצריך לצאת בבוקר . (אני אגב, חולה כבר שבוע ומשתעלת לתוך הלילה, מוטרדת מהשפעת העניין על ההריון-שליש-ראשון שלי, מניקה קצת פעוטה ועובדת הרבה... אין לי אנרגיות מיותרות. הטיול בחום עם הכלב משבית ואני עושה לעצמי שיחת "תפסיקי לקטר, הורמונלית. מקסימום תנוחי שעה ואח"כ תעבדי". ונחה בערך (משתעלת!)
• אז אני כן במטענים אבל מנסה להיות בקונטרול עליהם. סביבות אחת, הוא מתחיל לספר לי על הפגישה בעודו מקשקש במקביל עם חבר (טוב נו, משחק איתו שש בש למען השם), במקום ציבורי (ההשקעה הנדרשת היא לא מכסף שזמין לנו, ותידרש משכנתה. העסק עדין ונפיץ). אני מבקשת ממנו שנדבר על זה אחר כך, כשנהיה סביב העניין בריכוז. לא שמתי לב שנפגע כאן, אבל כנראה שכן, בדיעבד
• נפגשים שוב כשהוא כמעט דורס אותי בכניסה לבית עם האופנוע (זה בהומור, אבל באמת היה מפתיע לראות אותו מגיח) ואני יוצאת לקחת את הקטנה עם אמא שלי. הוא מפטיר ששכח חלב וקולה (דברים שהוא שותה) ומבקש שנביא אולי על הדרך? (הסופר השכונתי נמצא במרחק מעבר חצייה מהבית. והוא רכוב עדיין על האופנוע). אני אומרת שלא מתאים לי לעשות עצירות וזה לא קריטי, אפשר לעבור אחה"צ לקנות (מהסיבה הפשוטה שאני עם אמא שלי, מה שלא קורה כל יום, והקטנה בערך שבוע בגן וכל מה שהיא ואני רוצות אחרי הגן זה להגיע הביתה ישירות. וגם אין לי כוחות- משהו שהוא פשוט לא מפנים ).
• השעה שלוש, אנחנו חוזרות. כולם רעבים (...) אמא שלי צריכה לזוז באופן פתאומי (אחותי חלתה פתאום+שני ילדים ובעלה חוזר מאוחר צריכה עזרה איתם ואנחנו גרות במרחק שעה נסיעה. מעצבן, אבל זה עניין לדף אחר). מחממים אוכל (עניין של דקות) ועכשיו הוא נזכר שהוא חייב קולה ויורד לסופר. אני והקטנה מתחילות לאכול לבדנו (...). כשחוזר מתחיל לספר לי על הפגישה ואני (במקום להקשיב לו עד הסוף- וזו טעות חוזרת שלי כשאני במצב כזה של לחץ כלכלי, נניח) מתחקרת אותו האם הוא יודע כמה ומתי נצטרך להשקיע ואם הוא יודע מה בערך אמור להיות החזר של כזה דבר. אני אומרת מתחקרת, אבל אז זה הרגיש לי פשוט "לשאול". הוא מתעצבן בשניות. וצועק. ממש. לא רוצה לדבר איתך. את שואלת בשביל לשאול. זה תמיד ככה אצלך. אני לא צריך את זה, אני יכול לעשות את זה לבד- זה נאמר בתגובה לכך שניסיתי להגיד לו בקול רגוע שאני מפסיקה לשאול, שינסה להפסיק לכעוס ולהתחיל מחדש לספר לי איך היה. ושאני חושבת שזה לא קשור שהוא עושה את זה לבד, זו החלטה שמשפיעה על כולנו ואני חושבת שמותר לי להתעניין בנושא.
• זה רגיש אצלנו כי אנחנו נסמכים על הוריי בתחום דומה (השקעה בקורת גג עתידית) ואין לנו אפשרות כלכלית שאני רואה באופק כרגע להתחייב. אני לא פוסלת משכנתה קלה, אבל מאוד חרדה מלקפוץ מעל הפופיק. מעבר לזה, פעם הוא ניסה לעניין את אבא שלי להשקיע גם בכיוון הנוכחי, אפילו שאני ביקשתי/ דרשתי שלא יערב אותם בעוד משהו. הוא טען שהוא ואבא שלי מסתדרים ביניהם, ואני הנחתי לנושא (יש להם באמת קשר מיוחד ביותר. אבי הוריד אותו מזה, משיקולים דומים לשלי ("פרה, פרה")
• צעקות. ואני מבקשת שיפסיק לצעוק. הילדה נוכחת אבל מתעניינת במשהו אחר, לכאורה. אני לא מאמינה בזה. אחרי העניין אני קמה, מפנה את מה שנשאר לפנות וממשיכה במלאכה (קליעת צמה של עוגת שמרים. ללוש זה טוב). אחר כך הולכת לאמבטיה לעצום עיניים בחדר עם אדים, להרגיע אותי ואת השיעול. מודיעה לו לפני שאני הולכת לאמבטיה לבד (קרי: תשמור על קטנה שלרוב רוצה להיכנס ואולי להגניב יניקה).

לא מקבלת את הלבד הזה שדרוש לי לבכי. הקטנה פותחת דלת (אני לא נועלת באמבטיה בחיים) רוצה להיכנס ומיד נעמדת בשלולית של פיפי. אני קוראת לו והוא צועק שהוא בטלפון (הנייד....!). אני ממשיכה בשלי. והוא נכנס ב"מה? מה את רוצה?". "הילדה עם פיפי ומטפסת על האמבטיה אני רוצה חמש דקות שקט". ומקבלת אותן+ בכי של הקטנה, שנרגע מהר- אבל מעצבן אותי שוב

• אז מה אני מרגישה? השפלה. בדידות. חוסר אונים. אני לא הייתי נשארת במערכת יחסים של צעקות כאלה, אפילו שהן קורות פעמים ספורות. אחרי הפעם השלישית הייתי חותכת. אבל כאן זה לא המצב. ונזכרת באוגוסט לפני יותר משנה.

• אנחנו בלב מנהטן, בסוהו ההומה. קטנה במנשא כתמיד. כנראה שהייתי דוחה, מעצבנת, נרגנת, חמוצה והכל גם יחד. ואני מקבלת צעקות. צרחות. ברחוב. והולכת נכלמת מאחורי משקפי שמש וכמה צעדים מאחוריו. מבקשת להיעלם מהסיטואציה הזו. יום לפני כן הוא צעק כל כך וגם הדף כיסא/ מזוודה לא לכיווני אבל באלימות היסטרית, שמבחינתי הייתה אמורה להיכלל בקוים הכי אדומים. אבל באותה שנייה ללא אוויר הייתי עם הבת שלי, מנסה להאכיל אותה פסטה. אז זה נשאר בזה. וגם רצה בעצמו להיעלם, להתגרש, לטוס לארץ (ממילא חזרנו יומיים אח"כ). גם אצלו נחצו קווים/יכולת להכיל וגם לו אין לאן לברוח...היום אני חושבת על זה ככה.

ילדים, משפחה זה סופר גלו מטורף. לפעמים זה מרגיש כמו דבק של מלכודת עכביש

אני רוצה להגיד לו שאני לא מוכנה שהילדים שלי ישמעו אותו צועק עלי ככה. למה? כי זה משפיל. מבזה. מעמיד את אמא (וגם את אבא?) במקום לא אנושי. מכניס סטרס, אלים, מפחיד, משתיק. אני רוצה להגיד לו שזו פעם אחרונה שזה קורה. שאני לא מרשה לו להתנהג אלי ככה. אבל זה לא בנאדם שמדברים איתו ב"אולטימטומים". הוא כבר פירק והתפרק פעם אחת.
רק אתמול חשבתי: על מה הדרמה? אוקי, אז מדי פעם הפיוז מתקצר. זה קורה גם לך. אבל הרמיסה הזו. עכשיו מספיק רק רמז, צל של אבק צעקה ואני נזכרת בפחד מלפני שנה. הצעקות שלו ממש מרגישות כאילו הן מכות ש"החזיקו אותן". אכן הורגות. אני במקום רוצה למות מהן. ועם העובר, ועם התשומת לב לקטנה וכל כך כל כך ל-בד

אופס, עכשיו ראיתי שיש משהיא שכתבה מעלי בשם יערה. אני יערה אחרת ואשנה את השם לגשם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ובאווירת הסליחות: אני בטוחה שחלק מהתגובות הקשות שלי לסיטואציה נובעות מההריון באופן ישיר ועקיף: עייפות והורמונים גועשים אבל גם (ובמקרה שלנו בפרט) חרדות פיזיולוגיות וסוג של הכחשת ההריון מחד, ומאידך חרדות מהמימוש שלו: שני ילדים, עומס של שנה ראשונה של תינוק על המערכת הזוגית/ משפחתית+ הגירושין הקודמים ברקע...
וגם עניינים לא פתורים מול עצמי, אולי, לגבי ההתנהלות שלי במצבים קודמים? כאילו האסרטיביות שלי היום (היחסית) והכעסים ״מתחשבנים״ עם העבר?
סליחות, סליחות...חושבת בקול רם

אני רוצה להגיד לו שאני לא מוכנה שהילדים שלי ישמעו אותו צועק עלי ככה.

קודם כל את לא מוכנה שהוא יצעק עליך. נקודה. גם אם אין אף אחד ברדיוס של קילומטר.
יש דבר כזה זוגיות בלי צעקות. יש. ומגיע לך גם.

ובאווירת הסליחות: אני בטוחה שחלק מהתגובות הקשות שלי לסיטואציה נובעות מההריון באופן ישיר ועקיף.
גם אם זה בגלל ההריון, עדין מגיע לך התיחסות מכבדת ומצדו הכלה והתחשבות. הרי מלכתחילה גם הוא יודע שהוא מדבר עם אשה בהריון, אז שידבר לכתחילה באופן מכבד ועם סבלנות (לשאלות, למשל).

שניכם צריכים ללמוד יותר איך לתקשר ביניכם.

אני משערת שיכנסו החכמות ממני ויעזרו לך להבין יותר איך עושים את זה.
המלצתי בכל מקרה - קחי בייביסיטר לדברים הטכניים כמו התארגנויות, עזרה עם הילדה, ארוחות, הכלב, כל מה שלא חייבים דווקא אותו (כבן זוג, אבא).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לנמרה. אני דווקא מסתדרת...ועוד לא המציאו את הבייביסיטר שתחליף אותי בשבע וחצי בבוקר לחצי שעת נמנום נחוצה.
אשמות קצרות היום:

• כן, ביקשתי שיקום להיות איתה טיפה. ״מה את רוצה. את מעצבנת בימים האחרונים״

כמובן שהוא אומר שאמא רדומה, והיא מטפסת עלי ואני בלית ברירה קמה בסוף

• ואני חמוצה, כי כששאל לגבי מחר בערב, אם נבוא לאכול עם אחותו (להקים סוכה ולשבת עם המשפחה, הכי כיף), אמרתי שאולי עדיף שילך רק עם הקטנה כי אני חייבת לסיים משהו לבוקר יום ראשון ואני לא מספיקה- מחלה וכו (אצל אחותו לא מנומס לבוא לשעה וללכת. ואני לא רוצה ״לעמוד עם סטופר״.

נראה לי שאנחנו ב״אירוע מתגלגל״...
אני תוהה אם באמת אפשר להגיע למקום לא צועק. אני מכירה את זה מהבית שלי. אמנם היו ריבים, מתח שניתן לחתוך בסכין ועצבים אבל לא צעקות כאלה רמות. שאי אפשר להגיד אחריהם ואיתן כלום.
זה פשוט ״הבדל סגנוני״? (הצד שלו מדבר בצעקות. הוא עדין. הוא גם זהיר עם המילים שיוצאות לו מהפה (לא מקלל). מצד שני, הוא יכול לצעוק ״מי את בכלל?״
...אם ילדיך....? אהובתך?

עם פירוט יתר
אהמ קכמ אין דבר כזה פירוט יתר, מבחינתי. אבל אני כן שמה לב להערות דרוגטיביות שלך על עצמך (את רגילה להקדים תרופה למכה ולבקר את עצמך מראש, לפני שתגיע המכה מבחוץ?).

ממשיכה לקרוא.

אחרי הפעם השלישית הייתי חותכת. אבל כאן זה לא המצב.
מדוע לא?

אני לא מתרצת את ההתנהגות שלו אבל עם הזמן דברים ישתפרו.
המממ. לא בהכרח. הם יכולים גם להיעשות גרועים יותר. הסבירות לגדילת הלחץ תגדל (שני ילדים, ובמיוחד ילדה קטנה ותינוק, מלחיצים אחרי הלידה, והלחץ הכלכלי, שגם אותו הזכרת כאן, עוד יגדל).

אני בטוחה שחלק מהתגובות הקשות שלי לסיטואציה...
לא, סליחה, תרשי לי לאפס אותך: התגובות הקשות שלך הן לא בפרופורציה לסיטואציה, שנשמעת הרבה יותר רעה מאיך שאת מתארת. הבנאדם מרוכז בעצמו בצורה קשה ולא רואה אותך ואת בתו הקטנה ממטר. את לעומת זאת מנסה כל הזמן להקטין ציפיות, למזער את הצרכים שלך ולמחוק את עצמך. וזו אגב הסיבה העיקרית לזה שאת איתו. אילולא היית אדם בעל נטייה למחוק את עצמו, לא היית איתו.

גם אם זה בגלל ההריון, עדיין מגיע לך התיחסות מכבדת ומצדו הכלה והתחשבות. הרי מלכתחילה גם הוא יודע שהוא מדבר עם אשה בהריון, אז שידבר לכתחילה באופן מכבד ועם סבלנות (לשאלות, למשל)
כל מלה של אמא נמרה.

זהיר עם המילים שיוצאות לו מהפה (לא מקלל). מצד שני, הוא יכול לצעוק ״מי את בכלל?״
את לגמרי בדף הנכון. תשיגי בבקשה את הספר ותקראי בבקשה את פרק 5. הוא זהיר עם המלים שיוצאות לו מהפה? את ציטטת פה דברים איומים. משפילים, מקטינים, דורסניים. הוא רומס אותך. ומשפיל ומבזה אותך מול בתכם הקטנה ומול אנשים זרים. ומתנהג כלפייך באנוכיות ובחוסר התחשבות בסיסי אפילו מול אמא שלך.
הוא זהיר שלא יתפסו אותו במלים גסות ובקללות - זה כן.
זה בדיוק לפי הספר. הוא יכול בכל רגע נתון להיתמם "מה כבר אמרתי", "את מגזימה", וכיוצא באלה הכחשות של המציאות. כמו שוטר שיודע איך להכניס מכות לעבריין בלי שיראו סימנים אחר כך, כך שהעבריין לא יכול להתלונן על אלימות משטרתית כי זו מלה שלו מול מלה של השוטר, ואין שום סימן.

את רוצה ניתוח יותר מפורט כדי שאראה לך מה לא בסדר במה שקורה כאן?

כל מילה של בשמת - זהב.

במיוחד המילים הללו:
לא, סליחה, תרשי לי לאפס אותך: התגובות הקשות שלך הן לא בפרופורציה לסיטואציה, שנשמעת הרבה יותר רעה מאיך שאת מתארת. הבנאדם מרוכז בעצמו בצורה קשה ולא רואה אותך ואת בתו הקטנה ממטר. את לעומת זאת מנסה כל הזמן להקטין ציפיות, למזער את הצרכים שלך ולמחוק את עצמך. וזו אגב הסיבה העיקרית לזה שאת איתו. אילולא היית אדם בעל נטייה למחוק את עצמו, לא היית איתו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

...אני יודעת שאני חיה במצב לא תקין. אחפש את הספר בהזדמנות. וכן, אני אכן נוטה לספוג ולהצטמצם בדרישות עד לשבר בלתי נמנע. (נטישה ע״י אם קרייריסטית בגיל צעיר מדי עושה את זה, כנראה)
יש לי נטייה ליישם את זה בקשרים. אני מרגישה בdead end. יש אדם שבהכרח חולק איתי את חיי, מעבר לאהבה (אני לא נכנסת בכלל לרגש כרגע) יש כאן משפחה. הוא לא מוכן להכיר בבעיה כל שכן לטפל בה. אני מגיעה לרוויה מהפגיעות: גם אם הן יקרו סטטיסטית ״רק״ אחת לרבעון- כל פעם החוויה היא מפרקת.
אני לא רוצה לעמוד עוד 10 שנים ואז להחליט ששבעתי, למרות שאני מכירה הרבה מקרים כאלה (אירוני משהו. אחיו שוקל להתגרש מאשתו כי היא מתעללת בו רגשית באופן חמור כבר 15 שנה).
אני בת שלושים, כולה. עם תואר מקצועי, ועוד אחד בדרך. עם צאצאים רכים לדאוג להם (עוד נקודה מבאסת שנפתחה לי בעקבות הדיאלוג כאן: לו הייתי חיה בגפי, הייתי חיה יותר בריא. לא היו התנגדויות וקטרוגים על אורז מלא, גן בגיל מאוחר ככל הניתן, שעות שינה נורמליות, כל מיני. סתם ״בקטנה״. )
אבל אני יודעת שזה לא המצב במובן זה שגם אין לי רצון להתגרש (לפחות לא משהו מובהק שאפשר לעשות איתו home run), ואני לא נאיבית בעניין גירושין כפתרון קסמים. ואני מבינה עכשיו שחוסר הבהירות שלי לגבי המצב (הערפול הזה: שניה אחת בקרשים ואחרי: מה כבר קרה?) הוא חלק מהבעיה/ ההתעללות (קשה לכתוב מילה כזו). אמשיך להקשיב לעצמי ולכן נשים יקרות. אני חותכת ליום כיפור...סופשבוע נעים ותודה לכל מי שתומכת

הוא לא מוכן להכיר בבעיה כל שכן לטפל בה.
קלאסי. כי זו את שסובלת, ולא הוא שסובל.

זה מדליק לי אלף נורות אדומות, שהוא מכחיש את הסבל שלך )-: אני ממש נזהרת כרגע לא להתבטא בצורה מאוד חריפה על זה.

אני מגיעה לרוויה מהפגיעות: גם אם הן יקרו סטטיסטית ״רק״ אחת לרבעון- כל פעם החוויה היא מפרקת.
את מתארת פגיעות מרובות בתוך יום אחד. איפה "אחת לרבעון". אחת לרבע שעה כשאתם ביחד, נשמע לי יותר קרוב למציאות לפי מה שאת מתארת.

עם תואר מקצועי, ועוד אחד בדרך. עם צאצאים רכים לדאוג להם.
קלאסי. את במצב תלוי כרגע. את תלויה בו. ולכן, כל ההתנגדויות, הביקורת והרמיסה היומיומית שלך - מחלישות אותך וגורמות לך להיות עוד יותר תלויה בו. כל פגיעה מחלישה את ה"סכנה" (מבחינתו) שתוכלי להיחלץ מהמצב הזה.

הערפול הזה: שניה אחת בקרשים ואחרי: מה כבר קרה?) הוא חלק מהבעיה.
אכן.
זה התעתוע.
לכן קריטי בשבילך לקנות את הספר ולקרוא אותו. יותר מפעם אחת. שיהיה בבית.
לתפיסתי, המהלך החשוב ביותר, לשארית חייך וגם עבור בתך הקטנה ועבור התינוק/ת שעדיין לא נולד/ה - זה לצאת מהתעתוע ולהתחיל לראות.

לדוגמא, אחד הדברים המתעתעים הוא העובדה שהוא נמנע מקללות וממלים גסות, כך שאת נפלת בפח ומאמינה שהוא
זהיר עם המילים שיוצאות לו מהפה (לא מקלל)
בעוד שהוא ממש משתלח בך בצורה שמזעזעת את הצופים מהצד (בתנאי שהם לא נמצאים באותו מצב, כי אז הם עלולים להיות עיוורים לזה גם אצל הזולת).

מאחלת לך יום כיפור שקט.
זמן טוב לחשבון נפש, ולהמשיך להתבונן בלי לעשות שום שינוי אחר. רק להתבונן.

במוצאי יום כיפור, תגידי לי אם את רוצה ניתוח מפורט של מה שתיארת, כדי שתוכלי לראות מה קרה.

אני שמחה על הדף הזה
ו שמחה לספר לכן שלא ממש מזמן נמלטתי מזוגיות כזאת
שכמעט הרגה אותי
ועצובה לספר לכן שההתנהגות שלו ממשיכה גם אחרי
ושמחה לספר לכן שעדיף ככה
גם מבחינת המינון
גם מכל בחינה אחרת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

החלטות עם עצמי: רק להתבונן לתעד ולשמוע מכן שיקוף, החודש. לא לזוז מילימטר, לא לחשוב על החלטות.
אגב, מבחינת תלות, אני יכולה לעזוב מחר- אצל הוריי יש לי ולקטנה מקום משלנו בשניה שארצה. ועזרה, וקרבה לאוניברסיטה (משם מה יצא שאני דוקא לומדת בתל אביב...) ואפילו אופציות הרבה יותר טובות לעבודה. גם אם ארצה לשכור דירה ולא לעבוד שנה יש לי גב (הצד השני של הורים קרייריסטים לשעבר, ושבט תומך בהווה).
בגלל שזה כל כך קל טכנית, אני רוצה לעשות הפסקה ארוכה להתבוננות. אני גם רואה כמה התיעוד חשוב, אני לא מאמינה שיש כל כך הרבה לכתוב, ועדיין אומרת לעצמי: זה רק ריב מתמשך. אבל המחויבות לספר לעצמי ולכן לא מרקה לי להניח, אז הנה, מהיום:
(אני לא צמה, הוא צם) כל היום אנחנו מבלות ביחידות, הוא ישן. בסדר גמור. כשיצא מהחדר בשש, אמר לי: ״איך אני אקח אותה (את הקטנה לאחותו)? הארוחה תתחיל בעשר.״ שאלתי- למה בעשר? הוא אומר: חג יוצא ב1930, קבעתי ב2030... אמרתי נו? אז בתשע, לא? ״אי אפשר לדבר איתך בכלל״ ונכנס לחדר. הקטנה קצת חוותה את זה (כל היום יודעת ש״אבא ישן״) בפליאה. אני הרגשתי לגבי זה: שום אשמה, אבל ישר ניתחתי את זה כאילו הוא ציפה באופן לא ישיר לחייב אותי לבוא איתו כאיזה בייביסיטר-ציצי (היא כבר יודעת להירדם, גם שם לא בהנקה), או שאגיד לו תשאיר אותה ותלך? אני הייתי שמחה לבוא אם לא הייתי צריכה דחוף שעות עבודה לפני מחר בבוקר. שמתי לב לדיבור הלא ישיר, לאשמה והציפיה שאפטור אותו מהתמודדות (אפתור?). אחכ (עכשיו) אמר שהוא לא הולך כי לא יוכל לעזור לבנות איתם סוכה כשהיא שם (?! יש לאחותו שתי בנות גדולות, והיא עצמה יכולה ורוצה להיות צמודה לאחיינית שלה..?!). אשמתי חטאתי, נו. האוכל שהכנתי על השולחן וחיממתי מתקרר והוא יושב עם עצמו. שאלתי אותו אם לקפל למקרר בינתיים והוא ״לא יודע״. אמרתי טוב, אני אוכל ותוציא כשתרצה.

עוד מקרה לא קשור אליו, אבל כן קשור לדפיקות המוחית שנוצרה לי:
הכלב הקיא על הרצפה. קצת. אספתי עם נייר, וחזרתי אחרי שזרקתי לאמוד נזק משני. דרכתי על משהו מעט דביק והמחשבה שעברה בראשי הייתה- לא לנגב כי דרכתי וזה איכסה בבית שלי אלא למהר לנגב שהוא לא יתעורר ידרוך ויאשים אותי באיך שאני מנקה או משהו בסגנון.
אז החודש: לא להחליט, להתבונן, לתעד, לשים לב להתנהגויות התורמות שלי, במובן זה שהן צריכות לעוף ממני מהר...
כן אני רוצה ניתוח ופרשנות אפילו שמודה שקשה מאוד מאוד לקרוא את זה. אבל זה השיעור הכי חשוב במערכת שלי כרגע.
אני מתאפקת לא להיות אפולוגטית על המיני-דרמה-בלוג שאני כותבת כאן (אבל הנה..) אוף. נלמד להתנהג בצורה יותר מכבדת את עצמי לאט לאט.
הרבה עבודה, שנה חדשה, יאללה. מתנה ממני לכבוד גיל שלושים הקרב- עמוד שדרה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_זה האינסטינקט שאני מדברת עליו. כשהדבר הראשון קורה - צריך ליפול אסימון
במבי יקירתי, הוא יכול ליפול אך ורק אצל מי שזכה ליחס אנושי בשנים הראשונות. כך שהוא מזהה את הרע כמשהו רע._

זה כל כל מדוייק עבורי. ינקתי חצי שנה. בגיל עשרה חודשים אמי החלה ללמוד לימודים עמוסים ביותר ונעדרה שני לילות בשבוע מהבית. אבא שלי היה אז רופא צעיר (סטאז׳ר, עבד לתורניות). אין לי מושג מי גידל אותנו בפועל. הסיפור המכונן עלי שסופר לי הוא כיצד שרטתי את דלת החדר של אבא שלי כשלמד לבחינות וסירב לפתוח לי את הדלת (גיל שנתיים בערך). אני ואחותי הבכורה אכן יצאנו שרוטות. לאחי הקטן אני עד היום חצי-אמא.
תמיד היה לי תפקיד בבית ״להבין ולהתחשב״. הרבה מהקשרים הזוגיים שלי היו ״טיפוליים״- עם אנשים דיכאוניים, מכורים, או סתם מסובכים רגשית.
זה בקשר ל
מדוע לא? חתכתי. אלימות כזו (לחפץ המצוי לידי) חוויתי בגיל שש עשרה כשעזבתי קשר. אני נוטה להישאר בקשר ולתת הזדמנויות גם כשאין למה. מחכה להוכחה חותכת חד משמעית...
כאן ה״רף״ הזה הגיע בחו״ל+ תינוקת ואיכשהו הפינות כל פעם התעגלו.
אין ספק משהו בהגדרות שלי רקוב מהשורש. ניסחת את זה כל כך מדוייק. בגלל זה השיפוט שלי לקוי, אבל גם בעמדה הזו אני מרגישה שאין כאן יחס אוהב. עדיין נאבקת עם זה

הרבה עבודה, שנה חדשה, יאללה. מתנה ממני לכבוד גיל שלושים הקרב- עמוד שדרה
@}

שאפטור אותו מהתמודדות
אפטור (-:

כל היום אנחנו מבלות ביחידות, הוא ישן
מה הקטע של הצום אם ככה?
רק שתקבלי פרופורציה:
לא מזמן (בתשעה באב) עבדתי על הכנת מסמך שעוסק בהנקה וצום. עבור כל מגוון האמהות שצמות, החל מכאלה שצום ביום כיפור זה בערך הדבר היחיד שנשאר להן ממסורת בית ההורים, ועד חרדיות שלא עושות כלום בלי להתייעץ עם הרב הספציפי שלהן.
ובין היתר, הזכרנו שלפי ההלכה, "החיוב של אמא לצום ביום כיפור יותר גדול מהחיוב של אבא להתפלל במניין" - הווי אומר, שאם יש ילדים קטנים או תינוקות יונקים בבית, אמא זקוקה לעזרה, ולכן יותר חשוב שאבא יישאר לעזור לה ולא יילך לבית הכנסת.
האם את מבינה שברור לגמרי פה שהאבא צם אבל לא ישן, אלא - או צם ומתפלל כל היום בבית הכנסת, או צם ועוזר כל היום עם הילדים הקטנים בבית?
אין אופציה הזויה כזאת, "צם אבל ישן כדי לסמן על הצום אבל לא לסבול" P-: זה יום הכיפורים! כל העניין בצום הוא לעשות חשבון נפש, הוא להתענות! אחרת מה זה, ספורט???

גבר מבוגר שאינו דתי בוחר לצום אבל גם לא לתפקד בכלל, להתנער לחלוטין מתפקידו כבעל לאשה בהריון וכאב לבתו הקטנה... זה אומר דרשני.

ליתר דיוק, זו פשוט התנהגות קלאסית של גברים מרעילים )-: (בזה אני מתכוונת, שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בהתנהגות הזאת והיא תמיד הולכת עם שאר הדברים שאת מתארת).

שימי לב שאחרי שלקח לעצמו פטור מהחיים שלו בכלל ומהחיים המשותפים שלכם בפרט, באמתלה ובמסווה של "צום", כשאת מתפקדת לבד כל היום - הוא מצפה להמשיך לקבל פטור מתפקידו כאב, במקום שיאכל, יתאושש, ויבוא לעזור לך/להחליף אותך.
והוא לא מבקש באופן בוגר ולוקח אחריות על עצמו,
אלא "מפיל" עלייך ציפיה שתפטרי אותו בלי להפוך את התרגיל המניפולטיבי שלו לגלוי, וגם מפיל עלייך האשמה.

קבעתי ב2030... אמרתי נו? אז בתשע, לא? ״אי אפשר לדבר איתך בכלל״ ונכנס לחדר.

שימי לב לשני הדברים שהוא עושה.

1. אי אפשר לדבר איתך? אתה מתכוון שניסית לרמות ו"לשחק" עם השעות כדי "לדפוק" אותי גם אחרי שנגמר הצום, ואני לא מקלה עליך לרמות אותי?
2. נכנס לחדר - ניתוק מגע לצורך הענשה.

מי שלא מאפשר דיאלוג זה הוא. מההתחלה ועד הסוף.

גם יוצא מהחדר ודבר ראשון פותח בסוג של תלונה מניפולטיבית שמטרתה להתפטר מהבת שלו.

שימי לב, לא באמצעות הבעה ישירה של איזו מצוקה שלו, אלא במשהו מסולף ומסובב כדי שייצא שצריך לרחם עליו ולהציל אותו מגורל מר, וחוץ מזה הוא רק מתכוון לטובת הקטנה, הצדיק שלנו.

דבר שני, גם מרמה אותך בצורה מאוד בוטה. חשבון השעות לגמרי לא סביר, החל מעצם השעות שהוא מציין, כאילו בכוונה קבע מאוחר נורא, וכלה בשעה השגויה-בכוונה שהוא אומר לך (הבנאדם לא דתי, אחרת לא היה ישן ביום הכיפורים. מה רלבנטי שהחג יוצא בדיוק בשבע וחצי? מחשיך עוד קודם ואפשר לנסוע. ובאמת הנסיעה לוקחת שעה שלמה?).

דבר שלישי, גם ממשיך את התעתוע בזה שבמקום להגיב כמו אדם שעשה טעות "אוי, נכון, את צודקת, נהיה שם בשמונה וחצי", הוא לגמרי מגיב ברעל מפני שלא נפלת בפח שלו, אבל שוב, לא זו בלבד שלא מתנצל, מסביר, מצטדק - הוא גם מאשים אותך.
תפסו אותו על חם ומה שיש לו להגיד זה ש-את- הבעיה?

ודבר רביעי, ממשיך את התעתוע בזה שמסתלק. אילו היית במצב הקודם, זה שעדיין לא מתבונן מהצד בדברים - שני הדברים האחרונים היו מערערים אותך לגמרי.

היית מטילה ספק בעצמך.
היית מתחילה להרגיש שאת כנראה לא בסדר במשהו, שהרי הוא כועס עלייך ומביע באופן די ברור אכזבה, כעס ואי שביעות רצון מהתנהגותך.
היית מתחילה להרגיש חזק מאוד את הדחף הפנימי "להיות נחמדה", לרצות אותו, להשביע את רצונו, להרגיע אותו, רק שלא יכעס עלייך, רק שלא יהיה מאוכזב ממך, את חייבת להיות "ילדה טובה" ולעשות מה שמצפים ממך. ומה הוא מצפה ממך? שתמשיכי לקחת על עצמך את הכל ולדאוג גם לילדה וגם לבית וגם לבישול וגם לעבודה שלך, בלי שהוא יצטרך לנקוף אצבע.
היית מרגישה מוחלשת.
והיית מרגישה חסרת אונים כי הוא מונע בכוונה את המשך השיחה וגם מתנהג כאילו מי שפשע פה זה את.

"הרצחת וגם ירשת". גם מנסה לרמות אותך, גם מנסה לגנוב ממך אחרי שגנב לך את כל היום, וגם כועס עלייך שאת לא מאפשרת לו לגנוב מאחורי הגב.

שימי לב שהוא עוד מוסיף חטא על פשע:

1. מסרב לאכול מהאוכל שהכנת (מתקרבן כדי שתרגישי אשמה ומסרב כדי שתרגישי חרא וכאילו איכזבת אותו. עד כדי כך חשוב לו לתעתע בך ולערער אותך, שהוא מוכן לרעוב, העיקר לפגוע בך).
2. "לא יודע". המשך ההתקרבנות.
3. מחליט לא ללכת. התקרבנות.
4. מאשים אותך בהחלטה שלו לא ללכת, אף על פי שההחלטה מבוססת על טיעונים שבצדק זיהית שהם הזויים במיוחד, חסרי כל היגיון, לא רלבנטיים ומקוממים. במיוחד שהוא מצרף את זה להאשמה שלך. הוא כאילו לא הולך באשמתך, בגלל הילדה.
5. לא רוצה להיות אבא לילדה שלו?

כלומר, שוב ושוב מנסה להיפטר מהבת שלכם, מתפקידו כאבא. הצליח כל היום, מנסה גם בערב.

מה הקטע?
תגידי, הוא בכלל עמד לנסוע לאחותו או שקבע עם איזו מאהבת בתקווה שיצליח להשאיר את הקטנה איתך? (תסלחי לי על ההשערות הפרועות, אבל בחיי, זה די ברור שהוא רוצה ללכת אבל רק בלי הילדה. למה לרצות ללכת למשהו משפחתי בלי הילדה, עד כדי כך שהוא מבטל את ההליכה שלו כשהוא מבין שאין סיכוי? לי מהצד די ברור שמתרחש שם משהו אחר, הכל סיפור כיסוי ומסווה למשהו. אבל אין לי מושג מה הוא מסווה)

מכל הסיפורים שסיפרת עד כה, זה נושא חוזר. איזה מין אבא הוא לילדה שלכם? איזו תחושה של אבא היא מקבלת? איזה יחס היא מקבלת ממנו? יש פה כל כך הרבה גסות כלפיה, כל כך הרבה יחס מכוער אליה, הרי לא יכול להיות שהיא לא קולטת שהוא לא רוצה להיות איתה?! זה נורא לילדה קטנה.

כל הכבוד על תשומת הלב למחשבות שלך לגבי הקיא של הכלב. אכן, אורח מחשבה מובהק של אשה מוכה S-:

תמשיכי רק להתבונן.

מוסיפה ניתוח קצר של סיפור קודם אחד:

הבוקר אני לוקחת לגן, כי יש לו פגישה גורלית.
שימי לב שאמורה להיות לו פגישה גורלית אבל:

א. הוא לא טורח לדאוג להעיר את עצמו.

ב. את מטפלת בו כמו אמא בילד קטן (גם דואגת להעיר אותו, גם דואגת להדליק לו דוד) - הערת אגב: למה? מחשבה חתרנית: לבדוק אם את רוצה ויכולה להפסיק לקחת על עצמך אחריות לטיפול בו, ומשאירה אותו לדאוג לאינטרסים שלו בעצמו. רוצה לקום לפגישה? שיסדר לעצמו שעון מעורר. רוצה מים חמים? שיבקש ממך להדליק דוד או יתכנת את הדוד עם טיימר או ידליק כשהוא קם.

ג. הערת אותו בשבע וחצי? (עשיתי חישוב שאם צלצלת בתשע אחרי שישבת שעה בגן, ולקח לך זמן להגיע לגן אחרי שהערת אותו, אז הערת אותו לפני יותר משעה) והוא גם לא הוציא את הכלב "כי לא הספיק" וגם לא יכול להקפיץ לך משהו לגן??? סליחה??? בואי נתערב שהוא בכלל לא קם בזמן ל"פגישה הגורלית" שלו? מדובר בגבר. הגבר הנורמלי יכול להיות מוכן תוך עשרים דקות. מה הוא עשה בשעה וחצי שלא איפשר לו להספיק להוציא כלב שצריך פיפי??? הוא מתאכזר לבעל חיים כדי להעניש אותך על זה ש"הפלת" עליו משימה להוציא את הכלב בזמן ש"לא בא לו"? האם את רואה שזו התנהגות לא סבירה בעליל? היו לו שעה וחצי לטפל בעצמו בלבד, ולהוציא כלב, לבד, בלי ילדה קטנה ובלי הריון. למה הוא לא קם ביחד איתך אם יש לו כזאת פגישה גורלית? איך זה שהוא לא קם ביחד איתך כדי לעזור לך להספיק לעשות דברים? איך זה שאת לגמרי יכולת לקום מוקדם, לטפל בך, בילדה ובו ורצית גם להוציא את הכלב אבל לא הספקת - והוא לא יכול לקום אפילו כשאת מעירה אותו כדי להספיק להוציא את הכלב כמו שביקשת?

חייבת לצטט לך מלמעלה:

מתחיל בעמ' 87 ומסתיים בעמ' 88:
"גבר מכה טוען לעתים קרובות כי הוא הכה את אשתו משום שהיא לא הכינה לו ארוחת ערב [...]. ובכן, אף גבר איננו מכה אישה כי היא לא הכינה לו ארוחת ערב כשהגיע עייף מן העבודה. הוא אמנם אומר שזוהי הסיבה למכות או להתנפלות מכל סוג שהוא, אך זהו תירוץ. הוא מכה אותה כי הוא גבר אלים ו מפני ש שפתו היא אלימות ומכות, ואין זה רלוונטי אם הוא מודע לכך או לא. הוא מכה אותה מאחר שכאשר הוא אינו שבע רצון ממשהו, קשה לו להתמודד עם המתח והלחץ שהדבר מעורר בו, והוא אינו מסוגל לרסן את כעסו ואת תסכולו. ואז, כשהוא טעון בכעס רב, הוא זקוק לשק אגרוף זמין ומידי כדי לפרוק הזעם האצור בקרבו, למעשה, דרך קבע [...]. באותה 'נקודת רתיחה' הוא בוחר באובייקט חלש ממנו שעליו הוא מרשה לעצמו לפרוק את תסכולו וכעסיו. זוהי הסיבה האמיתית למכות, שהרי הכעס לעולם לא יופנה כלפי הבוס שלו ולא כלפי מישהו אחר החזק ממנו ולא כלפי כל אחד אחר שאלימות כלפיו עלולה לסכן את המכה. כך נבחרת האישה כקורבן, וארוחת הערב היא אפוא רק תירוץ למכות שהסיבה להן שונה לחלוטין".

הפיסקה הזאת כל כך חשובה, שקשה לי אפילו להסביר.
נשים שסובלות מאלימות פיזית או מילולית או רגשית בכל צורה שהיא - יודעות לעתים קרובות "למה". הן יודעות את התירוץ, ומאמינות שזו הסיבה. מה שקורה להן הוא, שהן אכן לוקחות על עצמם את האשמה: אני עשיתי משהו רע, הייתי לא בסדר, ולכן הוא פגע בי.
לכן הן גם כל כך משתדלות. לשרת אותו, לטפל בו, לעשות למענו, לעשות הכל - רק כדי שהוא יהיה רגוע ולא יתפרץ!
זה בונה את הפחד הגדול שהולך וגדל בקרבן, "שרק לא יתפרץ".
זה מבסס עוד יותר את ההרגשה שהוא גורם לה - שהיא לא בסדר, ושאם היא רק תהיה "ילדה טובה" אז הוא לא יכעס עליה והיא תקבל את הבעל האוהב, שרואים הבזקים שלו פה ושם.

_"ולכן השלב הראשון וההכרחי להחלמתה של אישה מוכה פיזית או נפשית הוא הפנמת עובדת המפתח: גבר מתנהג באלימות כלפי אישה משום שהוא גבר מכה, ואין לכך כל קשר למעשיה או להתנהגותה. המעשה או המחדל של האישה הוא התירוץ להכאה ולא הסיבה לה.

אין שום סיבה שבעולם שתצדיק כל סוג של אלימות נגדך. אם משהו ממעשייך איננו מוצא חן בעיני בן זוגך, הוא יכול לבטא זאת בדרכים רבות. אלימות אסורה עליו אם היא פיזית ואם היא נפשית" (עמ' 89)._

בשמת, אם לאסוף ולערוך את כל העצות הנהדרות שאת נותנת פה אפשר להוציא ספר המשך ל"מילים הורגות" - מילים הורגות - מדריך מעשי לשינויי עם דוגמאות, מאת בשמת א

בשמת, אם לאסוף ולערוך את כל העצות הנהדרות שאת נותנת פה אפשר להוציא ספר המשך ל"מילים הורגות" - מילים הורגות - מדריך מעשי לשינויי עם דוגמאות, מאת בשמת א.
כמה שזה נכון, ועצוב .

בשמת, ישר כח על הרהיטות ועל האומץ.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

...קראתי קצת באינטרנט, אחפש את הספר וארכוש בשני עותקים (גם לאחותי).
הניתוח מדוייק, ועשה לי טוב לקרוא (מעין verification תוקף שכל כך חסר לי כרגע), וגם רע. ביחס לקטנה, כי לגבי עצמי תפסתי עמדה יותר מרוחקת ממילא (כדי לאפשר ביקורת ושיפוט).
לגבי אחותו- מרחק 10 דקות נסיעה, ולא נראה שיש שם משהו אחר. מרגיש לי שהיה לו מאוד מאוד קשה שלא הסכמתי לבוא איתו- אולי הוא חשש מאיך שזה יצטייר שם (?)
העניין של להשקיע בילדים..אולי את חושפת כאן משהו : היום בבוקר (טרי!) אני מבלה איתה משבע, היא קצת משתעלת עוד מהלילה (יובש). כ- מו-בן שהוא קם בשמונה ומקבל ילדה מוכנה (הנקה, תמרים וענבים, תה עם דבש, סמבוק, בגדים, קוקיות, צחצוח, סנדלים, חיבוקים, סיפורים ושירים והספקתי גם לעבוד על הקבצים להיום תוך כדי). אני אומרת שהיא לא במיטבה, שיראה איך היא, ובכל מקרה שמתי לו את הכרטיס של קופ״ח בארנק אם יראה שהיא ממשיכה בשיעול קשה. הוא גיחך. ״נראה לך שאני אעשה את הסיבוב הזה מהגן לרופא?״
(אני הרי לא באמת ״עובדת״? טוב אני כבר יודעת שאין קשר).
זה גם מזכיר לי שבתחילת ההריון הוא קשקש משהו על איך יהיה לי הרבה יותר קשה עם שניים ומשהו מגומגם על זה שהוא כבר לא באנרגיה של לגדל ילדים...לא זוכרת בדיוק, אבל זוכרת כמה נפגעתי.
אתמול אחרי מה שתיארתי הוא: עשה לי חליטה של תה, סידר וניקה את הבית, ואמר (שוב) שאני צריכה לראות רופא. והסברתי (שוב) שהתייעצתי (עם רופא בכיר, קונבנציונלי לחלוטין) ואין מה לעשות, בשליש ראשון אפילו דברים טבעיים מוקצים מחמת הספק.

• מספרת כי זה לדעתי הצד השני של הדפוס, סימון וי על היותו דואג ומטפל.

אני חושבת לפרט לעצמי במהלך הימים הקרובים את הנקודה הזו של יחס לילדה. חוזרת לעבוד. תודה על הכל

לרקמה

(סליחה על העומס ב{{}}מה חדש) אבל חשוב לי לתעד כשזה חם אצלי ברגש. אני גם מרפרפת שוב על הדף.

• רוצה להסבר לי איך להגיע לאנשהו, אחרי שנידב עצמו להוציא את הכלב ולקח אותה לגן. מסביר לי שמה רחוב הראשי צריך לפנות..קוטעת אותו: אני שמה ווייז, גם לרחוב הראשי אני לא בטוחה איך כדאי לנסוע. מנסה שוב- לא משנה, אשים ווייז

הוא מתעצבן- וואו המצב נהיה קשה יותר מיום ליום. נמאס לי אני: אני רואה.
לא מפיקה הנאה מלראות אותו ככה, אבל אני חושבת שאם משהו מפריע לו והוא חש שמשהו לא תקין, שיפנה אלי בכבוד.
בעדינות. אני ממשיכה בשלי

מעין verification תוקף שכל כך חסר לי כרגע)
אכן.
זה נקרא validation וזה המרכיב הכי חשוב לאדם שנתון להתעללות (ילד או מבוגר).
מדוע זה המרכיב הכי חשוב?
כי המרכיב הכי קשה בהתעללות הוא התעתוע.

מרחק 10 דקות נסיעה.
האם את רואה בבירור עכשיו כמה לא הגיוני לקבוע אצלה ב-20:30 אם ככה?

מרגיש לי שהיה לו מאוד מאוד קשה שלא הסכמתי לבוא איתו.
המממ. שימי לב שזו פרשנות כפולה.
העובדות כפי שהן בידינו:

• הוא בחר שלא לבוא לאחותו, אחרי שכבר קבע איתה.

פרשנות:

• כי היה לו קשה מאיזושהי סיבה, אולי מפני שאת לא הסכמת לבוא איתו, אולי מפני שהוא ממש לא רוצה לטפל בבת שלכם, אולי מסיבה אחרת. הכל ניחושים.
• כי הוא לא רצה לבוא אליה מלכתחילה וחיפש א. תירוץ לבטל וב. מישהו אחר להאשים בביטול. הכל ניחושים.
• כי הוא רק שיקר שקבע עם אחותו ובעצם קבע משהו אחר, שלא התאפשר לו לממש כי לא נפלת בפח שטמן לך (מה שגורם לי להשערה הזאת הוא, שהדבר הראשון שהוא עשה היה לרמות אותך בעניין השעות). הכל ספקולציה.

מה שמושך בעיקר את תשומת לבי הוא, שאת נדרשת פה לפרשנות.
מדוע?
כי הוא לא משתף אותך. הוא לא מגלה לך את מחשבותיו והתלבטויותיו.
אבל התנהגותו - מדליקה נורה אדומה.
את מרגישה שמשהו פה לא בסדר, משהו בעייתי מאוד, ולכן יש לך דחף לתת פרשנות. זה גם דחף "להבין אותו" (עוד משהו שנשים מוכות עושות) ולהמציא הנחות ותירוצים להתנהגויות שאין עליהן שום מחילה. התנהגויות מרושעות, אנוכיות, נבזיות, תוקפניות.

הוא לא מתנהג כמו שותף, פרטנר או בן זוג אוהב.
הוא מתנהג כמו אויב שלך. כמו מישהו שעושה הכל נגדך. שמסתיר ממך, שמרמה אותך, שמטרתו לנצל אותך.

הוא גיחך. ״נראה לך שאני אעשה את הסיבוב הזה מהגן לרופא?״
שימי לב כמה רעל.
ראשית, מגחך. תגובה מבטלת ומזלזלת לדאגה אמיתית ואובייקטיבית שלך לגבי הילדה.
שנית, בתגובה הוא לא מטיל ספק באפשרות שהיא חולה -
הוא אשכרה אומר לך בגלוי שלא איכפת לו ממנה כי הוא לא מוכן לטרוח למענה! לא מוכן לנקוף אצבע! למה מי היא בכלל! שהוא יזיז את התחת ללכת איתה לרופא אי פעם? למה מי אתן בכלל?

בכוונה אני רושמת עבורך את מה שהוא מביע בלשון בוטה וגסה שהוא לא השתמש בה, כי חלק מהתעתוע שהוא מבצע מולך הוא השימוש בלשון שנראית כביכול נקייה, מה שאותך באופן אישי מבלבל, או לפחות בלבל עד עכשיו.
התוכן גס, תוקפני ומזעזע כלפי בתכם הקטנה וגם כלפייך.
אבל הניסוח הופך את היוצרות: במקום לשים את הדגש על הסירוב שלו לבצע משהו בסיסי שצריך להיות מובן מאליו אצל כל אבא - הוא שם את הדגש על הציפיות שלך ממנו, ומציג אותן כאילו הן מוגזמות.
תראי כמה תעתוע יש פה. זה לא ייאמן כמה זה עקמומי ומבלבל.
שימי לב: אני מפקסת אותך - הציפיות שלך בכלל לא מוגזמות. הן נורמליות ובסיסיות ביותר. זה מה שמצופה מכל אבא נורמלי.
אם את רוצה בדיקת מציאות, תעמידי אותו בדמיונך מול שופט בבית משפט, כשהוא מנסה לומר לשופט "אדוני השופט, אין לי שום כוונה לקחת את בתי לרופא כשהיא חולה כי זה מטריח אותי מדי". מה?! או שהשופט שולח אותו להסתכלות, אצל פסיכיאטר, או שהוא שולל ממנו גם משמורת וגם את הזכות לבלות עם בתו ללא נוכחות עובדת סוציאלית, שמפקחת שהוא לא נוהג כלפיה באלימות.

(תרשי לי להתעלף פה מהיחס המחריד לילדה קטנה, ילדה קטנה שלו!)

הוא כבר לא באנרגיה של לגדל ילדים.
הא? אז למה הוא עשה שני ילדים? הוא במערכת יחסים איתך מתוך מצג שווא? זה דבר שהיה צריך להיאמר לך בתחילת הקשר ("תראי, אני גרוש עם ילדים, לא מתאים לי להביא עוד ילדים לעולם, אז תשקלי את זה אם את רוצה למסד את היחסים בינינו"), ואם היה בחוסר מודעות לזה לפני לידת בתכם, אז היה צריך להיאמר לך אחרי שהיא נולדה, ולא כאשר את כבר בהריון - רצוי ומוסכם אני מניחה? - עם עוד ילד שלו.

עשה לי חליטה של תה, סידר וניקה את הבית.
הנה עוד תעתוע.
עשה לך חליטה. וואו. ותראי כמה את מעריכה את גודל המאמץ וההשקעה שאת טורחת לספור את זה. זה פשוט כל כך עצוב כמה בזול אפשר לקנות אותך )-:
(זה חלק מהתעתוע: הוא עושה מחוות שמרככות את הסצינות הקשות וגורמות לך להרגיש שהנה הנה הוא כן אוהב, כן איכפת לו, הוא כן מגלה יחס, הוא כן משתתף. זה מבלבל ומטעה אותך. אבל מה שאת לא רואה זה, שהוא "משקיע" משהו קטנטן בזול - וכשהוא "גונב" זה משהו גדול שעולה לך ביוקר).

סידר וניקה את הבית.
זה משהו שהוא עשה בשביל עצמו, לא פחות מאשר למענך. אבל את סופרת את זה כאילו עשה את זה למענך, כי כל כך הרגיל אותך שכל פעולה שלו למען המשפחה היא "טירחה" ו"אקסטרה". שוב, עצוב עצוב )-:

ואמר (שוב) שאני צריכה לראות רופא.
האם את רואה שזו שתלטנות, ביקורת ונזיפה שמתחפשת לדאגה? אין לו באמת עניין בבריאות שלך או של העובר. הוא עושה הצגה. כמו שכתבת, "סימון וי על היותו דואג ומטפל" - בזול. לא עלה לו כלום. לא השקיע כלום. כמה זול להשמיע אמירה סתמית כזאת, ללא כל כוונה או מחשבה, כשהיא למעשה גם ביקורת ונוסף על כך מעידה שלא הקשיב לך קודם. כמה עצוב )-:

-רוצה להסביר לי איך להגיע לאנשהו, אחרי שנידב עצמו להוציא את הכלב ולקח אותה לגן. מסביר לי שמה רחוב הראשי צריך לפנות..קוטעת אותו: אני שמה ווייז, גם לרחוב הראשי אני לא בטוחה איך כדאי לנסוע.
המממ.
פה חסרות לי כמה חוליות.
הנקודה העיקרית: יש דרך טובה יותר בשבילך להעמיד לו גבולות.
החוליה שחסרה:
הוא מנסה להסביר לך - איך זה מתנהל ואיך את מרגישה?
מה התרחש אצלך מתחת לפני השטח שבגללו הגבת כך?
האם הוא מסביר בצורה שמבלבלת אותך? האם הוא מסביר בצורה שמטרתה בעיקר להראות לך כמה את טיפשה? האם הוא מסביר בצורה מנותקת, שלא קשורה למציאות שלך ולא טורח לברר מה הדרך לעזור לך?

הוא חווה את זה כאילו קטעת אותו, חתכת אותו, לא הערכת את ההשקעה והמאמץ שלו, השפלת אותו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

במבט לאחור אני כן שאלתי אותו אם המקום הזה הוא איפה שאני חושבת שהוא. ולי לא היה כוח לשמוע הסברים כי ממילא אני מסתבכת איתם ומדליקה תוכנת ניווט וגם נראה לי שילוב של העצבים שיש לי השבוע מול החוסר אונים המורגש שלו (אם להיות כנה עד הסוף.. ) מכך שהוא כן מרגיש את העצבים אבל אנחנו לא מדברים על כלום (מתנהלים טכנית). - אני מייחסת את החוסר אונים לניסיונות שלו ״להיות בסדר״ באותם מובנים שציינתי (טיול לכלב, תה, וכו)- ולעובדה שאני לא מתרככת או מסבירה לו פנים/ את עצמי
אני לא רוצה לפתוח דברים מולו כי אני חוששת משיטפון, חוסר בהירות שלי, מחיקה שלו... אני מרגישה שאני צריכה עוד זמן לעכל (וגם לקרוא ולהפנים התמודדות עם משתיקי קול למיניהם). וגם למצוא מקום אוהב שרוצה לדבר בתוך כל זה, זה כמעט בלתי אפשרי

ולי לא היה כוח לשמוע הסברים כי ממילא אני מסתבכת איתם.
אפשר להגיד משהו כמו:
"רגע, פוס, עצור. אני מעריכה את זה שאתה רוצה לעזור, אבל אני כל כך מבולבלת כרגע שלא קולטת כלום. אני צריכה לחשוב על זה".
ואז תקחי לך את הזמן לחשוב.
זו תשובה טובה באופן כללי - להגיד לו לעצור, "פוס" זו מלה טובה כי היא ממשחקי הילדים, ולהגיד שאת צריכה לחשוב על זה /לעכל את מה שאמר כרגע /להתאפס שניה.

בתור טכניקה שתעזור לך להמנע מלהגיב כרגע. רק להרגיש כשאת מוצפת, ולעצור את ההצפה.

וגם למצוא מקום אוהב שרוצה לדבר בתוך כל זה.
כרגע עדיף לך לא לדבר.
להתבונן, זוכרת?

דרקונית -
קבלי חיבוק.
יופי שיצאת.
עכשיו תתחזקי לאט,
ותראי כמה שאת מדהימה וחזקה ויפה.

תקשיבי ללב שלך, תני לו זמן להתאבל, להתאחות, להיפתח.
את לא לבד

חותמת על כל מילה ומילה של בשמת. כל מילה אמת.
הייתי נשואה שלוש שנים לכזה. הוא התנהג בדיוק כמו בעלך, רקמה יקרה. אבל בדיוק.

כשיצאתי משם ראיתי שבשלוש שנים הצלחתי לשכוח מה זה נורמליות.

אם את רוצה בדיקת מציאות, תעמידי אותו בדמיונך מול שופט בבית משפט, כשהוא מנסה לומר לשופט "אדוני השופט, אין לי שום כוונה לקחת את בתי לרופא כשהיא חולה כי זה מטריח אותי מדי". מה?! או שהשופט שולח אותו להסתכלות, אצל פסיכיאטר, או שהוא שולל ממנו גם משמורת וגם את הזכות לבלות עם בתו ללא נוכחות עובדת סוציאלית, שמפקחת שהוא לא נוהג כלפיה באלימות.

אולי כדאי לך להקליט את כל הדבריפ הנוראיים שהוא אומר? זה יסייע לך כאשר אכן תעמדי מול שופט.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אישה במסע, אני לא מתכננת לעמוד מול שופט. לפחות לא כרגע, תודה.
אגב, תתפלאי כמה לא מזיז לשופטינו הנכבדים מאלימות (כפי שאמר לבעלי שופט אחד ״אם הייתי צריך להכניס לכלא כל הורה שהוריד סטירה לילד שלו לא היה שם מקום״).
אני החלטתי להפסיק להשתמש בדלק של כעס. להיזכר במילים החכמות שהוא עושה את זה לעצמו, ואני נפגעת מכך, אבל לצאת ממקום קורבני של 100%... להזכיר לעצמי את הכתר שיש לי על הראש ולחייך. ולהמשיך להתבונן ממקום שרוצה ומבין שהדפוסים בדינמיקה הזו שאני יכולה לשנות הם אלו שלי, כלפי הסיטואציה.

לא התכוונתי כרגע, אלא בחלוקת במשמרות בזמן הגירושין. או שאתם לא נשואים מבחינת המדינה?

בכל מקרה, לדעתי להשאיר את הילדה עם גבר שבעת מחלה לא יסיע אותה לרופא <ולא בגלל שהוא מאמין ברפואה אלטרנטיבית מסוג כלשהו, או תפיסיה אידיאולוגית אחרת, אלא פשוט כדי לא להטריח את עצמו, מישהו שכמו ערס מצוי בגיל תיכון יגיד "נראה לך ש.."> שמתייחס לטיפול בה כעל עונש שהוטל עליו על לא עוול בכפו - זו פגיעה בילדה.

וחוץ מדלק של כעס, יש גם דלק של אהבה. כלפייך וכלפי הילדה. אני אישית לא רואה צורך באהבה כלפיו. ולדעתי, הדבר הנכון לעשות זה להיפרד ממנו, וכמה שיותר מהר יותר טוב. אני מבינה שכנראה שתסרבי ושזה לא יעבוד, ושהדרך הארוכה של בשמת היא הנכונה. אבל כשחשבתי על ״נראה לך שאני אעשה את הסיבוב הזה מהגן לרופא?״ זו הייתה התגובה הראשונית שלי כשדמיינתי את עצמי הסיטואציה כזו. פשוט יוצאת מהחדר, מתרחקת, מוציאה מהחיים שלי רחוק-רחוק כל אדם שמדבר ככה. התגובה השניה הייתה מתקפת נגד - למה נראה לך שאתה יכול לדבר עלי ככה?. אבל התגובה הראשונית, והקרובה יותר למציאות <אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה כזו במציאות, אבל זו ההשערה שלי> היא התרחקות.

קראתי פה על בני זוג שטיפלו בבעיות כאלו ונשארו יחד. מבחינתי זה בלתי נתפס.

<אין לי את היכולות הדיפלומטיות של בשמת, אם פגעתי או אפגע במילותיי, מצטערת מראש>

אולי כדאי לך להקליט את כל הדבריפ הנוראיים שהוא אומר? זה יסייע לך כאשר אכן תעמדי מול שופט.
באתי להבהיר שהמטאפורה לא נועדה בכלל בכלל לדבר על גירושין או על בתי משפט בישראל.

היא נועדה אך ורק לחשוף את השקר הגדול שיש בהטחה ב"רקמה" שאין לו כוונה לעשות סיבוב עם הילדה מהגן לרופא.
הוא אומר דברים כאלה לרקמה.
הוא לא יגיד אותם מול שום סמכות. כי הוא חכם על חלשים ממנו. ורקמה חלשה ממנו.
מול מישהו שווה ערך לו, או חזק ממנו - הוא לא יתבטא כך ויעלים בכל מחיר את גישתו.

זה נושא מהותי בדינאמיקה הזאת: היא מחלישה, והיא מתאפשרת רק מול מי שאותו אדם תופס כחלש ממנו (ואכן חלש ממנו - כי את תלויה בו באופן גלוי, ואילו הוא תלוי בך רק באופן סמוי).

לכן, השלב הראשון בדינאמיקה הוא להתבונן ולא לעשות שום דבר. שום שינוי.
השלב השני בדינאמיקה, נדבר עליו אחר כך, אבל רק כדי לתת הצצה קטנה אל העתיד: להתחיל לעשות שינויים קטנים בדינאמיקה, שמזיזים אותך מהמקום המוחלש למקום שווה ערך. שמזיזים אותך מהמקום של הקורבן למקום שבוחר.

אני אישית לא ממליצה בכלל לרוץ לפתרונות קיצוניים כמו פרידה או גירושין. זה לא משהו שעושים באופן תגובתי, אלא לאחר מהלכים שקולים ולאחר שמוצו האפשרויות האחרות. אם בכלל.
וחוץ מזה, כדאי קודם לצאת מהבור המוחלש, להתחזק, לבנות עוצמה פנימית ותחושת ערך עצמי, ורק אחר כך להחליט.

יש גם דלק של אהבה. כלפייך וכלפי הילדה. אני אישית לא רואה צורך באהבה כלפיו. ולדעתי, הדבר הנכון לעשות זה להיפרד ממנו, וכמה שיותר מהר יותר טוב. אני מבינה שכנראה שתסרבי ושזה לא יעבוד.

כתבתי, מחקתי, לא הבנתי מה בתגובה הזו מפריע לי לענות תשובה שלא תבוא ממקום מתנצל/ מבאר/ מתנצח...
ואז הבנתי שיש כאן משתיק קול. ניסוח מובנה של תנאים (יש אהבה לבתך - יש לעשות כך וכך - את תסרבי) שאי אפשר ״לנצח״ אותם.
האם באמת אסרב? מדוע? האם זה קשור לבעיה שיש בי? לאי קיום התנאי הראשון? זה מצב קלאסי של כפיית רעיון או עמדה בכוח הניסוח.
הי, אני מתאמנת (ערב שקט).

רקמה, סתם רציתי לחזק את ידייך. עצוב לי לקרוא את כל מה שאת כותבת - זו סיטואציה נורא עצובה.

את נשמעת לי גיבורה אמיתית ועם המון כוחות ושכל ישר. תמשיכי בעבודה הטובה!

(זה יצא קצת פומפוזי. בסך הכול רציתי לשלוח אנרגיות מעודדות.)

וואו מיכל, ואני חשבתי ששבע זה זה מוקדם! בקשר למה שכתבתי קודם, פתאום הבנתי כמה קשה להתבטא (לי? לכולנו?) בצורה המכבדת את האחר שמולנו, ואת האוטונומיה שלו.
זאת אומרת, מה זה ניסוח מכבד? להגיד למישהו ״אני חושב שזה מחליש״ לעומת ״...מחליש אותך?״ לא ליצור מעין אד- הומינום?
ואני חשבתי ששמירת הלשון זה לשמור שלא יצא... צריך לשמור איך יוצא...
אני ממשיכה את הפרקטיקה המעשית (התבוננות, וגם רוגע - מזכירה לעצמי).
הזמנתי את הספר, מחכה.

• מרגישה כבר במקום יותר נעים.

רקמה, ל-אישה במסע יש רק כוונות טובות, פשוט ממש קשה לה לסבול שמתנהגים ככה אלייך. היא מעמידה את עצמה במקומך ויודעת שהיא באופן אישי היתה עפה ממנו כבר מזמן.
אז אל תבזבזי כוחות לענות. פשוט תקחי את מה שמתאים לך ותשאירי על הדף את מה שלא.

התבוננות ורוגע, מאוד חשוב.
מאוד מעצים.
אלה הצעדים הראשונים בהעצמה שלך:
לנתק את הקשר בין ה"גירוי" ל"תגובה".
לנתק את הקשר בין האקט המחליש לבין התגובה שלך, שעד כה היתה תמיד מחלישה.
שימי לב, שכאשר את מתבוננת ומתחילה לזהות את הדפוסים הקבועים - את יכולה פשוט להישאר במקומך ולהיות הרבה פחות מושפעת מהאמירות.
את רואה מהצד מה הוא עושה, להבדיל מ"חווה בגוף ומתבלבלת בראש".
את קולטת דרך העיניים והמוח
במקום ישירות דרך הבטן.
זה אומר, שעצם ההתבוננות כבר יוצרת שינוי, עוד לפני שעשית אפילו דבר אחד אחרת.
כאשר תמשיכי בהתבוננות את תגלי, שיהיו סיטואציות שבהן פעם היית מגיבה ועונה מייד, לפעמים אפילו בתשובה שגורמת לך לא לכבד את עצמך (לא מכבדת, למשל) - ועכשיו, כאשר את עסוקה בהתבוננות בדפוסים ובזיהוי, את עשויה למצוא את עצמך שקטה ונטולת כל דחף להגיב לו.

רקמה,
אני מאוד מבינה את מה שכתבת:
פתאום הבנתי כמה קשה להתבטא (לי? לכולנו?) בצורה המכבדת את האחר שמולנו.
מאוד נכון.
בגלל זה אני חושבת שהדברים שלך דווקא לא מתארים סיטואציה נורא עצובה.
להפך.
כי את מודעת. את מודעת לכך שקשה להתבטא בצורה מכבדת - לא רק לבן זוגך, לרבים אחרים.
כי את עוברת תהליך.
את בתהליך של העצמה. של תשומת לב משקמת.
כי את הופכת מקורבן של הסיטואציה למי שלוקחת עליה אחריות.
אני קוראת אותך ומתמלאת בהערכה רבה להתנהלות שלך. לאומץ לחשוף כאן את חייך, לאומץ לקבל ביקורת, הדרכה, תגובות - לעיתים ממש לא מתאימות / לא מכבדות.
לאומץ להתבונן בחייך בעיניים פקוחות.
לכן ממש לא עצוב לי לקרוא את מה שאת כותבת.
חזקי ואמצי.

_יש גם דלק של אהבה. כלפייך וכלפי הילדה. אני אישית לא רואה צורך באהבה כלפיו. ולדעתי, הדבר הנכון לעשות זה להיפרד ממנו, וכמה שיותר מהר יותר טוב. אני מבינה שכנראה שתסרבי ושזה לא יעבוד
כתבתי, מחקתי, לא הבנתי מה בתגובה הזו מפריע לי לענות תשובה שלא תבוא ממקום מתנצל/ מבאר/ מתנצח...
ואז הבנתי שיש כאן משתיק קול. ניסוח מובנה של תנאים (יש אהבה לבתך - יש לעשות כך וכך - את תסרבי) שאי אפשר ״לנצח״ אותם.
האם באמת אסרב? מדוע? האם זה קשור לבעיה שיש בי? לאי קיום התנאי הראשון? זה מצב קלאסי של כפיית רעיון או עמדה בכוח הניסוח.
הי, אני מתאמנת (ערב שקט)._

מסבירה:

כשאני מקבלת החלטות אני שוקלת בעד ונגד. אם מישהו חשוב לימביע דעה מסויימת, זה יכול להיות שיקול כשלעצמו, גם אם לרוב אני אתייחס לטענותיו בלבד, ולא אתייחס לדעתו כשיקול בפני עצמו. מילותיהן של זרות מהאינטרנט הן לא שיקול מבחינתי. הן יכולות להשפיע אם הן נותנות מידע חדש, או אם הן מציגות לי אפשרות שלא הכרתי.

אני מניחה שהרעיון של גירושין לא חדש לך, ושכבר שקלת אותו <אני מאוד אופתע אם תגידי שלא שקלת אותו, לא כשאת כותבת בדף על התעללות> והחלטת נגד.

מסקנה: אין טעם להציע לך זאת, כי כבר החלטת שלא, מסיבה כלשהי שלא מובנת לי.

וזו הסיבה שלא רשמתי את זה מההתחלה, למרות שזה הדבר שאני הכי רוצה לכתוב. וזו הסיבה שישבתי וניסחתי את זה בצורה שתראה לי לא פוגעת. אמרתי "אני אישית" ו-"לדעתי". ולא ניסחתי שום תנאי <מילות תנאי: אם - תנאי קיים, לו - תנאי בטל. לא השתמשתי באף אחת מהן>. כך שאני לא מבינה איפה במילותיי ראית ניסוח של תנאים. ובוודאי שלא ברור לי איפה כפיתי עלייך עמדה.

קוראת שוב ומנסה להבין, את ראית במשפט שלי את הטענה שהיית עוזבת לו היית אוהבת את עצמך ואת הילדה? אם כן, זה ממש לא מה שכתבתי. החלק הראשון של המשפט הייתה ציון עובדה - את אוהבת את עצמך ואת הילדה. השני - דעה. רשמת וגם למצוא מקום אוהב שרוצה לדבר בתוך כל זה. אני מביעה את זעתי - זה מיותר. המשפטים השלישי והרביעי - שוב דעה, הפעם כזו שהצלחתי לשתוק די הרבה זמן.

בשמת, לא חשבתי שאת מציעה ללכת לשופט. פשוט המילים שלך היוו השראה לרעיון ההקלטה. ההקלטה הזו יכולה לעזור גם מול שופט, גם מולו אם הוא יחלט להכחיש את מה שהיא אמרה לו, גם מול מכרים שלה, וגם לה-עצמה, יכול להיות, בעתיד.


אגב, בשמת, אשמח לנימוקים שלך ללמה לא להתגרש. כרגע, אני מאמינה שלהתגרש זה הדבר הראשון שצריך לעשות. יש לי לזה נימוקים מסודרים, אבל בטרם אעלה אותם, אשמח לשמוע למה לדעתך זה לא נכון. כדי שאוכל להגיב בצורה רלוונטית לטיעונים.

אשה במסע ,

להתגרש כרגע זה לא פיתרון, כי הקשר ביניהם ימשך בגלל הילדה.
אם רקמה לא תלמד לצאת מדפוס ההתעללות, אז גם בגירושין יהיו בתוך הדפוס הזה והיא עלולה להפסיד הרבה מאד.
כמו כן הקשר עם האבא של הילדה נמשך גם אחרי הגירושין, ושוב, אם דפוס ההתעללות לא יוחלף בדפוס בריא, אז ההתעללות תמשך גם ככה.

אי אפשר באמת לחתוך וללכת. זה לא עובד ככה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי אשה, @}
הבנתי אותך, בגלל זה כתבתי שאני ״רק״ מתאמנת- אני יודעת שכוונותיך טובות ושמחה גם לשמוע קול כזה (שברור שהוא גם קיים בפוליפוניה שבראשי). אני זיהיתי אצלי משהו שקפץ מהמילים האלה, בגלל הרקע שלי או הרגישות הגבוהה, שאני כרגע מאמצת, לתגובות שלי למילים. אם אני ״נכנסת לעובי הקורה״ זה רק כי זה הזיז לי משהו, וזה כשלעצמו חיובי בעיניי. תודה
אמא נמרה, בעצם בהתחלה כתבתי תגובה דומה שלך, ולזה קשור גם המקום האוהב (אבל לא רק). בגלל שקוראות ויקראו את הדף הזה הרבה נשים עם קולות דומים בראשן, דוקא חשוב לי להביע את המורכבות הזו. אפילו במקום שמחליט לסיים קשר, בייחוד עם ילדים (אבל לא רק) אם יש כוחות ותמיכה (כמו כאן, למשל) והמצב מאפשר פאוזה עדיף לקחת אותה בשתי ידיים מאשר לחתוך ללא בירור עמוק, מכל הסיבות שכבר מנו פה לפני שבט הנשים החכמות. גם אם אני מסתכלת אחורה, על קשרים קודמים (שנה, שלוש שנים...) אלה הסתיימו אחרי הרבה תהיות (לא בהכרח בשיתוף עם הפרטנר) וזה חשוב גם לאישה שהתפתחה מהם...
אני לא מעדכנת כי אין דגשים מיוחדים (וגם הספר יגיע לידי מחר!!!). בינתיים מרגישה חשק לשנות, לא יודעת מה בדיוק. מרגישה חדה מצד אחד ומאוד ״מטושטשת״ בשאר המישורים...
טיפ טיפה דיברנו בינינו בעדינות (קונקרטית על העייפות שלי אחה״צ) והיתה הקשבה נעימה מצידו, בלי הצעות אופרטיביות. אגב, אני חושבת שהטריגר הגלוי (למה עכשיו ״קפצתי״) הוא ההריון, והסמוי-עד-כה הוא השינוי המהותי ביחסי האם- בת שקרה בעקבות הגן. אני עוד לא יודעת ממש לשים על זה את האצבע, אבל אינטואיטיבית זה קורא לי לשים לב, גם בעקבות הכתיבה שלי פה לגבי הנטישה שחוויתי והפחד שלי להעביר את בתי חוויה מסוג דומה. נראה לי שיש כאן מטען של הזדהות- תובנה שעולה תוך כדי כתיבה- תמיד חששתי מהרגע הזה, בו הביוגרפיה האישית תהדהד לי, ספציפית מנקודת הוויתור ההורי הזו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בוקר טוב יאוש.
התחלתי לקרוא. הבוקר שוב הערה דוחה וכבר אין לי כוח לכתוב. שוב רקמה המסכנה ובעלה הערס...לא התאים לו השיעול שלי על הבוקר (מניקה, כן?! מכינה מראש טישו ליד המיטה בלילה שלא אאלץ לקום בבוקר כי הקטנה צמודת אמא לאחרונה). כשהוא אמר מה שאמר וכיסה את הראש עם הכרית, הרגשתי רצון עז לבעוט אותו מהמיטה, ככה פשוט.
עכשיו אני מרגישה כל כך מחורבן. דומעת ברחוב וכאלה. אין סיכוי שהוא יבין שזה לא סביר מה שאמר. שום סיכוי.
אין מצב שהוא מקשר בין הדכדוך שלי לאמירות שלו. מבחינתו ה״שלשול״ המילולי הזה הוא נורמה.
מה קרה שפתאום קמתי בבוקר וזה התחיל להפריע לי? למה נזכרתי עכשיו שמגיע לי יחס של בנאדם?
יאוש. כמעט אין לי חשק לכתוב. אתמקד בקריאה. זה מציף איתי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

...ואז הגעתי לעמ 43. והוא פשוט מילה במילה מה שכתבתי (והבנתי. וייאש אותי).
אני חייבת להמשיך לתעד, אפילו רק לעצמי. לא להתייאש

רקמה יקרה, רוצה לספר שאחרי שהתגרשתי מהזוגיות ההיא, היום אני בזוגיות עם מישהו שאף פעם לא מדבר אלי בצורה לא מכובדת. זה פשוט לא חלק ממנו.
לי עדיף היה לגדל ילד לבד ולא לקבל יחס כזה. זה כל כך דומה למה שאת מספרת. אצלי היתה המון רומנטיקה וקסם והשקעה מצד אחד (שאחר כך הבנתי שהיתה גם השקעה מאוד שתלטנית), ודיבור מזלזל ומקטין ומניפולציות מצד שני. בדיוק מילים הורגות. גם אצלי לא היה סיכוי שהוא יבין שזה לא סביר מה שאמר. שום סיכוי.
מ"מרומי" הניסיון שלי, אנשים כאלה לא משתנים. זה כל כך טבוע בהם. כל כך חלק מהאישיות, שאי אפשר לעקור את זה. זה רווי בכל צורת המחשבה והמעשה שלהם.

המניפולציה המתמשכת עם הילדה והסוכה ממש מראה את הכול. כמה מעשים רעים בשתי דקות! גם לתחמן אותך בזמנים, גם לסרב לטפל בקטנה אחרי יום שישן, גם להאשים אותך שאי אפשר לדבר איתך כשהוא זה שמנהל שיחה מניפולטיבית ואגואיסטית, גם ללכת לחדר אחר, גם לא לאכול מה שהכנת וגם לבטל את הביקור אצל האחות--מה שיוצר אצלך רגשי אשמה ובטח גם מעליב את האחות.

היום אני גם לא מקבלת תיאוריות שאומרות שמישהו יכול להתנהג ככה אבל להיות טוב לב או מוסרי. אם הוא מתנהג ככה אלייך (ועוד בהריון ועוד ליד הפיצפונת שלכם), אז הוא לא בנאדם טוב.

מה קרה שפתאום קמתי בבוקר וזה התחיל להפריע לי? למה נזכרתי עכשיו שמגיע לי יחס של בנאדם?
קודם כול, זה לא כל כך משנה למה או מה קרה. מה שחשוב הוא שאת מבינה את זה עכשיו. וכל הכבוד לך!! זה מאוד קשה להסתכל מהצד. ההתעללות המילולית מתחילה להיתפס כנורמלית מתישהו, וזה המצב המסוכן לנפש. דבר שני, יש סיכוי שתמיד היה לך חלק חבוי בנפש שידע את זה. את נשמעת כל כך חכמה ורגישה. זה שאת רואה את המצב לאשורו, זה מדהים.

חשבי על מה שמגיע לך כל הזמן! כל הזמן דעי שצורת הדיבור שלו היא רעה. וגם מאוד עוזר לדמיין שאת משרטטת גבול בתוכך שלא עוברים.

מה קרה שפתאום קמתי בבוקר וזה התחיל להפריע לי? למה נזכרתי עכשיו שמגיע לי יחס של בנאדם?

זה דבר ממש ממש טוב וחיובי שזה התחיל להפריע לך.
מאוד משמח ואופטימי שנזכרת שמגיע לך יחס של בנאדם.
תשהי שם.
תתבונני שם.
עדיין בלי לפעול.
וגם, זה רעיון ממש ממש טוב לבכות כשמגיעים למה שד"ר גורדון נויפלד קורא: the wall of futility
הקיר של חוסר התוחלת.
המקום הזה שאת מגיעה אליו ופשוט יודעת שאין מה לעשות. ככה זה ואין מה לעשות.
בכלל כל ההרצאה הזאת מדהימה ומומלצת, במיוחד למי שמגיעה למצבים של ערפל בראש וחרדה בבטן. הוא גם יסביר לך, מדוע הדבר הכי ענק בחיים שלך היה עד כה נסתר מהעין ולא יכולת לראות אותו.

קוראת בנשימה עצורה עם הפסקות לנשום ולהפסיק את הרגשת החנק שעולה בגרוני. מפני שאת, רקמה, את ורסיה צעירה ונפלאה שלי כשהייתי צעירה. רשמתי "ורסיה צעירה ונפלאה" מפני שיש לך הכוחות והתובנות (ואם עדיין לא אז זה בדרך) ומשם הכול יהיה רק לטובה .
היום אני מעל 60 וכל שנות נישואי – מעל 40 שנה - עברו עלי בנסיון עיקש לזהות, להבין, להתמודד עם תופעות כמו שתארת. עד לעצם הימים האלה, כאשר כבר ידוע לי שאכן אין תקוה ותוחלת. בפעם המי-יכול-לספור מנסה לאזור אומץ לצאת! הקושי הגדול תמיד היה (כמה טוב , ועצוב, לכתוב "היה") להפריד בין התקופות "הרעות" ובין "הטובות". הטובות נטפו קסם וחיבה ושיתוף פעולה וזה תמיד היטה את כפות המאזניים.
מוכרחה לציין שהספר שינה את עולמי. מאחלת לך מעומק לבי המצולק שתצליחי.

רקמה, לא הבנתי למה התכוונת כשכתבת מתאמנת. תודה על ההסבר.

אמא נמרה
להתגרש כרגע זה לא פיתרון, כי הקשר ביניהם ימשך בגלל הילדה.
נו אז מה? אם מסיבה כלשהי נתקעתי עם אדם שרע לי איתו, אעשה מה שאני יכולה כדי להקטין את המינון. עדיף לסבול מעט מאשר הרבה.

אם רקמה לא תלמד לצאת מדפוס ההתעללות, אז גם בגירושין יהיו בתוך הדפוס הזה והיא עלולה להפסיד הרבה מאד.
זה טיעון מעניין וראוי לתשומת לב. חשבתי על הרעיון הזה כמה שעות אחרי שכתבתי את ההודעה, אבל פה אין לי מספיק מידע. יכול מאוד להיות שאת צודקת <מה שלא סותר את זה שכדאי להתחיל לאסוף ראיות מעכשיו, ליתר ביטחון>

כמו כן הקשר עם האבא של הילדה נמשך גם אחרי הגירושין, ושוב, אם דפוס ההתעללות לא יוחלף בדפוס בריא, אז ההתעללות תמשך גם ככה.
תמשך, אבל במינון קטן יותר. בנוסך לכך, אני חושבת שהוא, בעצם נוכחותו, מחליש. בהעדרו יהיה לה יותר כוח, יקח לה פחות זמן לצאת מהדפוס. התעללות תקטן במינון, מה שיאפשר לה להקדיש יותר כוחות להבראה, מה יאפשר לה להתמודד טוב יותר עם ההתעללות ואף לא לאפשר אותה.

לדעתי כבר עכשיו אם תחליט להתנהג כגרושה זה יקל מאוד על חייה. נניח, התשובות המגעילות לבקשות - אם היא לא תבקש עזרה, אז היא לא תקבל תשובות מגעילות. אם היא תתנתק ממנו רגשית ופשוט לא תגיב למילים שלו, אז לא ישאר לו כל כך איך לפגוע בה. חוץ מפגיעה פיזית או כלכלית, אבל אני מקווה שהמצב לא יגיע לכדי פגיעה פיזית, ומול פגיעה כלכלית כדי להתגונן בפתיחת חשבון בנק שלה מראש ועוד כמה דברים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בעקבות הקריאה

• דוקא ״פחות״ דיבר אלי פרק 5
• אני חושבת שהבעיה המרכזית איתה אני מתמודדת היא אלימות גלויה: התפרצות כעס, שתיקות, ושפת גוף מאיימת. בזמנו, כשדיברנו על זה ואמרתי לו שצריך ללכת לטיפול/ טיפול זוגי כי זה לא תקין שאני מפחדת ממנו זה היה על הרקע הזה בדיוק. עם זה קשה/ בלתי אפשרי להתמודד. עם הערה סרקסטית- מחנכת פה ושם אני מתמודדת (מתייחסת בביטול, נניח הערות על הכיור והכלים. אלה גם לא כל כך תכופות, ובכל מקרה לא המוקד- עבורי)
• אני כוללת תחת אלימות גלויה ביטויים כמו ״מי את בכלל?״, ולצורך העניין כל דבר שבא בטונים גבוהים / פוגעניים (דיבור ״קצר״, נוזף, מגלגל עיניים או טון מאיים של ״תחזיקו אותי״)
• אני שמחה (באיזשהו מקום) על זה שקשה לי לראות אותו גם כש (כרגע) יש גל ״טוב״ : זה אומר שאני מסוגל לתפוס את המצב גם כשהוא לא ״פעיל״, ולהכיר בו. זה קשה לאללה, מי שלא התנסתה לא תבין. להיות מוצפת אהבה כשהוא מתנהג כמו אב השנה (אין יותר ממיס מלראות את הילדה משתובבת איתו...) ובאותה נשימה זוכרת (מזכירה לעצמי) את המבט המופתע שהיה לה על הפנים העדינות שלה כשהוא ״יצא בסערה״ מהסלון במוצאי יום כיפור. כרגע זה ״רק״ מבט מופתע.

מעלה זיכרון נוסף מאותו טיול בארה״ב: אנחנו נוסעים במעבורת החינמית ללומד איילנד. בהגיענו לשם, הוא מציע שנטייל שם קצת. אני: מה יש לעשות בלונג איילנד? מתעצבן ומתרתח, הכל איתך חייב להרגיש חרא- משהו בסגנון-. אני מנסה: טוב אז בוא, תגיד לאן הולכים, לי אין מושג. עצבים נוספים.

• אתמול אמר בערב עוד משהו ב״בדיחות הדעת״ על ״אוי ואבוי אם יימשך השיעול בלילה״ (הרגיש לי כאילו הוא מגשש, מנסה להרגיש את הדופק אחרי שראה שהתעצבתי במהלך היום, ואולי שם לב לספר שאני קוראת?) עניתי לו ביובש: זה לא מצחיק אותי . אל תדבר אלי ככה. הוא ניסה להתלוצץ בשנית וקטעתי את זה: תשמע, פשוט תפסיק עם זה/ אל תעיר הערות על השיעול שלי- משהו כזה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד משהו שהדהד לי מהקריאה (עמ 232) זה התווית יחסי הילדות לתוך הקשר
ארחיב בהמשך (קוראת סיפור לילדה)

מקשיבה לך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

...התגובה שלי מול מציאות ״קשוחה״ היא: להניח שהייתי לא בסדר, להסתדר לבד. בכל מקרה לא להיאבק לשינוי. אני חושבת שכבר כילדה הבנתי מציאות קפריזית מהי (הורים נפלאים כשהם נוכחים, אבל לא נוכחים בעצם, בטח לא באופן רציף, גם לא במקרים בו דרשתי נוכחות הורית, והיו כאלה). כילדה הייתי מאוד מחוננת, רגישה. הבנתי מהר מאוד לא לדרוש ולבנות לי אלטרנטיבות. לשמוח כשיש, וכשאין ...אז אין לדרוש.
בגיל ההתבגרות זה חזר בצורת בדידות איומה, חוסר הגנה בעייתי ביותר (כי כבר פיתחתי אופי של מישהי שאפשר לסמוך עליה שתסתדר...)- את זה אני מביאה איתי כנדוניה. צריך לשדרג את הארסנל.

בחזרה להיום (איך מודעות מייצרת התנהגות): הוא: אפשר להפשיר אחת מהעוגות האלה שהכנת, לא? (תרגום: תוציאי ותפשירי). אני: כן אפשר. העגולה פרווה והישרה חלבית. (מחזירה אליו, או פשוט מסירה מעלי)
סבב סידורים בזמן הכי לחוץ- תקרית אחת הוא מעיר לי משהו לגבי הילדה (טיפסה על איזה משהו בחנות) ואני: אני לא אחראית בלעדית עליה. אתה יכול להזיז אותה משם. הוא: את כן (ופועל). תקרית שניה: (הוא רעב-התעורר אחרינו ורק שתה משהו..) ולרגע לא ראה אותי בחנות. מתקרב כשהוא כבר מוטרד. אני: יש רק x (אנחנו צריכים משהו אחר). הוא מתעצבן (קלות) ״אז לא נקנה בכוח מה שלא מתאים״. אמרתי: כן. זה מה שיש כאן, אין משהו אחר. לא חייבים. לא הערתי כלום אבל הייתי רגועה. בקופה התעכבנו המון כי לפנינו היתה מישהי שהיו לה מלא קופונים, פתקים ועניינים. הוא ניסה להעיר למוכרת (הרצוצה) שהיתה צריכה להפנות אותנו לקופה אחרת. נתתי לו מבט חצי מחייך- חצי תוהה. הוא ״התאפס״ ואמר ״טוב, מה אני נואם..״ והכיר ברעב שלו כמה שהפעיל אותו בעצבים. נו..סוג של בסדר. אחר כך עצרנו לנשנש והכל ברוגע (כולל הערה אחת שלו: למה היינו צריכים בכלל.... (לעשות סידורים בערב-חג) שנקטעה באבחת מבט שלי. לא מוכיח, פשוט מקשיב.