את יכולה לקרוא על לא מעט שלצערי לא מצאו את הדרך לדו קיום עם ההורים.
צריך שניים לטנגו. גם במערכות יחסים. גם לקיום מערכת יחסים מאוזנת ומזינה, וגם לקיום מערכת יחסים דורסת ומרעילה.
פופ אפ יקרה,
אני שמה לב שאת מאוד דוחפת לקשר עם הורים בכל מחיר.
לפעמים להצליח לקיים קשר שאינו פיזי (רק מרחוק, רק במחשבות ובתפילות) זאת ההצלחה האמיתית.
האם חווית מערכת יחסים מרעילה באופן אישי או דרך הכירות אישית עם מי שחי ככה? (את ממש לא חייבת לענות פה, זה ממש אישי, כמובן).
העיצות שלך מעולות, לטעמי, למי שחי במערכת נורמלית. אני עצמי מתעצבנת על אמא שלי מדי פעם, במיוחד כשהיא מייעצת לי בענייני הנקה וחיתולים (עכשיו הילדים שלי גדולים, אבל היו זמנים), ובמיוחד כשהעיצות שלה היו גרועות ונבעו מבורות גמורה, וכל מיני שריטות אחרות שלה שפגעו בי פה ושם. אבל- היא לא התעללה בי, והמערכת שלנו, שאינה מושלמת, היא מערכת, איך לומר- טובה. אין בה רמיסה והקטנה. ואם יש, מספיק לדבר על זה ויש תזוזה לתיקון וריפוי. יש תהליך. יש עם מי לדבר.
את מכניסה פה אמונות שלך שהקשר עם ההורים הוא מעל הכל, ושיש לו קדימות על אינסטינקט השימור העצמי. אני רואה את העיצות שלך בדיוק ככה.
אבל- יש מצבים שבשביל להצליח לתקן את השבר הענק בשמחת החיים ובביטחון העצמי עם כל ההשלכות שלהם (כמו היכולת למצוא לעצמי מקום טוב בחיים, מערכת זוגית אוהבת, עבודה טובה, חברים, ועוד) שנוצר ישירות מההקטנה, הביטול, והתעתוע המתמשך, חייבים להתרחק. היכולת להתרחק פיזית ורגשית מהאדם שיצר את השבר הזה היא זאת שנותנת פרספקטיבה למציאות. היא גם נותנת מרחב ריפויי. זה יכול להיות הורה או בן/בת זוג, זה יכול להיות גורו, ״חבר טוב״, פסיכולוג (יש פה בבאופן כמה דפים כאלה) ואפילו בוס בעבודה. לא תמיד אפשר לשקם בסביבה הישירה של הדמות המרעילה, כי זה דורש עוצמה כפולה ומכופלת. אפילו דשא בגנים ציבוריים זקוק מדי פעם שלא ידרכו עליו בכדי לחזור ולצמוח, ויש צורך להפריד אותו בגדר לכמה שבועות בשביל לשקם.
דו קיום משמעו ששני הצדדים קיימים. במערכת מרעילה שני הצדדים קיימים בשביל לאפשר כח ושליטה של צד אחד.
קשה לדמיין מערכת מתעללת פני שרואים יחסים כאלה. הרבה מטפלים זוגיים ופסיכולוגים בכלל לא מודעים לתחום ומייעצים כמוך להכיל, להבין, להתפשר, לקחת על עצמי. קבלת העיצות האלו מחמירה את התעתוע ודוחפת את הקורבן לתעתוע עוד יותר עמוק לבור. ממילא יש לו/לה את הנטיה לקחת על עצמו אשמה ואחריות. הבעיה היא שהצד השני לא מעוניין להשתנות, לראות, לתת (אולי רק באופן זמני כמס שפתיים בשביל לא לאבד את המערכת).
לא מדובר על ׳התווכחתי היום עם אמא והיא לא הסכימה לי אז אני אעניש אותה בחרם׳. ממש לא. מדובר על אדם שנמעך באופן יומיומי עשרות שנים, וזקוק למרחב בטוח על מנת להשתקם.
יתכן שאחרי התהליך יהיה מקום כמו אצל
זרח הפרח (תודה על השיתוף!) לקשר בתנאים מוקפדים.